מדרש אגדה, שמותMidrash Aggadah, Exodus

א׳ואלה שמות. רבי אב הו בשם ר' [יוסי בן] זמרא אמר כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים, וכל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב' ד') מה פסל תוהו ובהו, אבל כאן כתיב ואלה שמות, מוסיף על הראשונים. ואלה שמות בני ישראל. והלא היה להם ימים רבים שמה, ולמה אמר הבאים, אלא כל זמן שהיה יוסף קיים לא היה עליהם משאן של מצרים, כיון שמת יוסף והלך לבית עולמו, ניתן משאן של מצריים עליהם, לכך נאמר הבאים מצרימה, כאלו היום באו. ד"א ואלה שמות בני ישראל. זה שאמר הכתוב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (ישעיה כ"ז ו'), בכל מקום ישראל באים ובניהם באים, כמו שנאמר באברהם, ואברהם ושרה זקנים באים בימים (בראשית י"ח י"א), שהם יוצאין מן העולם החשך, ובאים לעולם הבא, שנאמר הבאים ישרש יעקב, אף כאן הבאים מצרימה, אבל אומות העולם אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם, (ישעיה מ' כ"ד), אבל ישראל ונטעתים על אדמתם (עמוס ט' ט"ו), ולמה בזכות אברהם, שנאמר בו ויטע אשל (בראשית כ"א ל"ג), אומות העולם אף בל זורעו, אבל ישראל יהי פסת בר בארץ (תהלים ע"ב י"ו), אומות העולם בל שורש בארץ גזעם, אבל ישראל שרשי פתוח עלי מים (איוב כ"ט י"ט), ולמה בזכות יעקב, שנאמר בו, הבאים ישרש יעקב. ד"א ואלה שמות. זה שאמר הכתוב טוב שם משמן טוב (קהלת ז' א'), שלשה שמות יש לו לאדם, אחד מה שקרא לו הקב"ה מתחלה, שנאמ' ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ואחד שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן, ואחד שקונה הוא לעצמו במעשיו, אם זכה במעשים טובים קנה שם טוב, ואם לאו קנה שם רע, והקב"ה מניח את כל השמות ואינו משבחו, אלא במה שיש בו משם טוב, שנאמר טוב שם וגו', ששם טוב אפילו מת ומונח בקברו, אינו נאבד ממנו שמו הטוב שיש לו בשעת מיתתו, מאותו השם שקראו לו בשעת לידתו. ד"א טוב שם. טוב שמותן של שבטים משמן המשחה, שהיה כהן גדול נמשח בו שנאמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה (ויקרא כ"א י'), מכאן אתה למד שנאה שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו. ד"א ואלה שמות, זה שאמר הכתוב זרע יעבדנו יסופר לה' לדור (תהלים כ"ב ל"א), את מוצא שבכל דור ודור מונה הקב"ה את ישראל, אבל האומות אין להם לא שם ולא זכרון, וכן הוא אומר ירבו עצבותם אחר מהרו וגו' ובל אשא את נשמותם על שפתי (שם ט"ז ד'), אבל ישראל שהם חביבין לפני הבורא הוא מייחסן בכל שעה. את מוצא כשירדו למצרים ירדו במנין, שנאמר ואלה שמות, וכשעלו ממצרים עלו במספר, שנאמר (כשש) [שש] מאות אלף רגלי וגו' (במדבר י"א כ"א):

ב׳את יעקב איש וביתו באו. מלמד שלא ירד יעקב למצרים עד שהיה לפרץ ולחצון זה בן שנה וזה בן שנתים וזיווג להם נשים:

ג׳ראובן שמעון. כל שבטים לשם גאולתן היו שמותן, ראובן על שם ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג' ז'), שמעון שנאמר וישמע אלהים את נאקתם (שם ב' כ"ד), לוי על שם ונלוו גוים רבים (זכרי' ב' טו), יהודה ואמרת ביום ההוא אודך ה' (ישעי' יב א'), יששכר כי יש-שכר לפעולתך וגו', (ירמיה ל"א ט"ו), זבולן שנא' בנה בניתי בית זבול לך וגו' (מ"א ח' י"ג) דן על שם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' (בראשית טו יד), נפתלי על שם שנא' נפת תטפנה (שה"ש ד' י"א), גד על שם והמן כזרע-גד הוא (במדבר י"א ז'), אשר על שם הגאולה דכתיב ואשרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג' י"ב), יוסף דכתיב והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעיה י"א י"א), בנימין על שם נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו (שם ס"ב ח'), הא למדנו שכל השבטים שמותם על שם גאולתם נקראו, ולמה אין שמותם שווין בכל מקום, אלא מקדים זה לזה וזה לזה, שלא יהיו בני הגבירות אומרים אנו תחלה ובני השפחות אחרונים, ויתגאו לעצמם לכך מקדים לזה ומאחר לזה, ללמדך שכל בני יעקב שקולין, שאין אלו גדולים מאלו:

ד׳ויהי-כל נפש יוצא ירך וגו'. ולמה אינו אומר יוצאי ירך ישראל, אלא יוצאי ירך יעקב, ללמדך שאותיותיו של יעקב כנגד ד' עטרות שמעטרין בניו להקב"ה, י' כנגד עשרת הדברות, ע' כנגד שבעים זקנים של סנהדרין, ק' כנגד היכל שבנו לבוראם שהיה ארכו מאה אמה, שנאמר וההיכל מאה אמה, ב' כנגד שני לוחות הברית, ובזכות יעקב נגאלו ישראל ממצרים והעולם עומד, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק (תהלים קה י'):

ה׳וימת יוסף וגו'. ואעפ"כ ובני ישראל פרו וישרצו. מלמד שכל אחת ואחת מישראל היתה יולדת ששה בכרס אחד, היאך פרו מיעוט רבים שנים, וכן כולם:

ו׳ותמלא הארץ אותם. נתמלאו בתי טרטראות ובתי קרקסאות מהם מיד גזרו עליהם שיפרשו מן המטה:

ז׳ויקם מלך חדש. וכי מלך חדש היה פרעה, אלא מלמד שחדש להם גזירות קשות:

ח׳ ד"א ויקם מלך חדש וגו'. הוא היה פרעה הראשון, אלא אמרו לו נזדווג להם, אמר להם שוטים עד עכשיו היו מושלים בנו ולא היינו מושלים עליהם ואלולי יוסף לא היה לאותם אנשים חיים, ואנו רוצים להזדווג עמהם, מיד הורידוהו מכסאו ועשה ג' חדשים, אחר מכאן אמר להם כל מה שאתם אומרים אני שומע לכם, החזירוהו לכסאו, לפיכך אומר ויקם מלך חדש, הדא הוא דכתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה' ז'), שהפרו בני ישראל ברית מילה, עתה יאכלם חדש (שם), הדא הוא דכתיב ויקם מלך חדש:

ט׳אשר לא ידע את יוסף. וכי לא היה מכיר את יוסף, אלא לא ידע אשר עשה עמו בימי רעבון:

י׳ויאמר אל עמו. הוא התחיל בעצה תחלה לפיכך לקה תחלה, התחיל בעצה תחלה, דכתיב ויאמר אל עמו, לקה תחלה, דכתיב ובכה ובעמך וגו' (שמות ז' כ"ט):

י״אהבה נתחכמה לו. להקב"ה, חרף פרעה כלפי מעלה, אמר בואו ונתחכמה לו למושיען של ישראל, במה נידונם. [נדונם] באש אברהם ניצל מן האש, נידונם בחרב יצחק אביהם ניצל מן החרב, נידונם בסקילה יעקב אביהם ניצל מן הסקילה, בואו ונידון אותם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיה נ"ד ט'), והם אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא, [אבל] על אומה אחת מביא:

י״ב ד"א הוא אינו מביא עליהם, אבל הם באים ונופלים בתוכו, הדא הוא דכתיב ומצרים נסו לקראתו (שמות י"ד כ"ז). וכן הוא אומר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות י"ב י"א), בקדרה שבשלו בה נתבשלו, זדון לשון בישול, כמו שנאמר ויזד יעקב נזיד (בראשית ה' כ"ט):

י״גפן ירבה. אמרה להם רוח הקודש אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה וכן יפרוץ (פסוק י"ב):

י״דונלחם בנו ועלה מן הארץ. על מצרים אמרו שילחם ישראל בם ויגרשום מן הארץ, ואם כן היה צריך לומר ועלינו מן הארץ, ולמה אמר ועלה, משל לאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים:

ט״ווישימו עליו שרי מסים. עליהם היה צריך לו', אלא מלמד שהביאו לבינה ותלו אותה בצוארו של פרעה, וכל אחד ואחד מישראל שאומר להם אסטניס אני, אמרו לו כלום אסטניס אתה יותר מפרעה:

ט״זשרי מסים. שמשים עליהם תוכן לבינים:

י״זלמען ענותו. למי לפרעה:

י״חבסבלותם. של מי של ישראל:

י״טויבן ערי מסכנות לפרעה. שמסכנות לבעליהן:

כ׳פיתום. חפרו כל כך עד התהום עלה, והיו משימים הלבינים והתהום בולען, לפיכך נקרא פיתם אל תיקרי פיתום אלא פי תהום:

כ״ארעמסס. שהיו ישראל מתרוצצים תחת הבנין:

כ״בוכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ. מלמד שבכל יום ויום היו מחזקים עליהם את השיעבוד כדי לכלותם והם פרים ורבים ביותר:

כ״גויקצו מפני בני ישראל. מלמד שנעשו בעיניהם כקוצים:

כ״דבפרך. בפה רך. שאמרו להם כנגד כל לבינה ולבינה שיעשה כל אחד ואחד מכם אנחנו נותן להם כנגדן זהובים, והיו ישראל ממהרים ועושים אחד מאה ואחד מאתים, מיד גזרו עליהם שבכל יום ויום יביא כמו אותו תוכן לבנים כיוצא בו:

כ״הוימררו את חייהם בעבודה קשה. תחלה בחומר ובלבנים, ואחר כך בכל עבודה בשדה, שהיו אומרים להם הביאו דובים ואריות וחיות רעות:

כ״ואשר עבדו בהם בפרך. מלמד שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים:

כ״זלמילדות העבריות. זו יוכבד ומרים:

כ״חפועה. זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה, שהיתה פועה ברוח הקודש ואמרה עתידה אמה שתלד בן שמושיע את ישראל:

כ״טשפרה. זו יוכבד, ולמה נקרא את שמה שפרה, שמשפרת את הולד:

ל׳ ד"א שפרה שפרו ורבו ישראל בימיה:

ל״אוראיתן על האבנים. סימן גדול מסר להם אותו רשע, אמר להם מי שמעוברת בזכר ירכותיה מצטננות כאבנים:

ל״בוהמתן אותתו. וסימן גדול מסר להם אמר להם אם הוא זכר פניו למטה, ואם נקבה פניה למעלה:

ל״גכאשר דבר אליהן. דבר להן מבעי ליה, אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא רצו:

ל״דותחיין את הילדים. לא דיין שלא המיתו אותם, אלא שהיו מספקות אותם מים ומזון:

ל״הכי חיות הנה. אמרו לו אומה זו משולות כחיות, מה החיה אינה צריכה מילדת בשעת לידתה, כך אלו אינם צריכות, וכן כתיב גור אריה יהודה (בראשית מ"ט ט'), דן יהי דן נחש (שם שם י"ז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כ"א), יששכר חמור גרם (שם שם י"ד), בנימין זאב יטרף (שם שם כ"ז), יוסף בכור שורו (דברים ל"ב י"ז), ולפיכך אינם צריכים חיות:

ל״וויעש להם בתים. כהונה ולויה:

ל״זויצו פרעה לכל עמו. גזר על כל עמו:

ל״חהיארה תשליכהו. ולמה גזר גזירה זו, הדא הוא דכתיב וכי יאמרו אליכם (בניכם) דרשו אל האבות ואת הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעיה ח' י"ט), צופים ואינם יודעין מה הם צופים מהגים ואינם יודעים מה הם מהגים, ראו שמושיען של ישראל לוקה במים, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היארה תשלכהו, דלא הוו ידעו דעל מי מריבה הוא לוקה, שנא' המה מי מריבה (במדבר כ' י"ג), אמרו שראו אצטגניני פרעה וטעו, ושלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ שיהרגו את ישראל נהרג, איוב ששתק נידון ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית:

ל״טוילך איש מבית לוי וגו'. ולאנה הלך, מלמד שהלך בעצת בתו, לפי שעמרם גדול הדור היה, כיון שראה גזירת פרעה הרשע אמר לשוא אנו עמלים, עמד וגירש את אשתו, ועמדו כולם וגרשו את נשותיהם, אמרה לו בתו אבא גזירתך קשה מגזרת פרעה הרשע, פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה [גזרית] בעולם הזה ובבא, פרעה הרשע ספק גזירותיו קיימת, ספק לא, אבל אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח), מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. ולמה אמר ויקח ויחזיר מיבעי ליה, אלא מלמד שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה (תהלים קי"ג ט'):

מ׳ויקח את בת לוי. אפשר בת ק"ל שנה היתה וקרו לה בת, אלא מלמד שנעשו בה סימני נערות:

מ״אותהר האשה ותלד בן. והלא מעוברת היתה כבר משלשה חדשים, אלא מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים הצדקניות שלא היו בפתקה של חוה:

מ״בותרא אותו כי טוב הוא. טוביה שמו:

מ״גד"א טוב לנביאות:

מ״דד"א שנולד מהול:

מ״הד"א בשעה שנולד משה נתמלא הבית אורה, ולכך אמר כי טוב, כתיב הכא כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א' ד'):

מ״וותצפנהו שלשה ירחים. שלא היו מונים המצרים אלא משעה שהחזירה, והיא היתה מעוברת מקודם שלשה ירחים:

מ״זולא יכלה עוד הצפינו. מפני מה לא יכלה עוד הצפינו, מפני שהיו המצריות הולכות הם ובניהם לביתו של עמרם, והיו מרעיבות בניהם, והיו בניהם צועקים, ומשה רבינו ע"ה היה במחבואה, ודרך התינוק כשצועק האחר משיבו, והיה משה רבינו ע"ה צווח כמו התינוקות האחרים, ולפי זאת הסיבה ידעו שנולד ילוד בבית, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים (שה"ש ב' ט"ו):

מ״חותקח לו תבת גמא. ומפני מה לקחה גמא, מכאן לצדיקים שחביבין עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, כדי שלא יפשטו ידיהם בגזל:

מ״ט ד"א ולמה לקחה גמא, שהוא דבר רך שיהא עומד לחפני רך וקשה:

נ׳ותחמרה בחמר וגו'. חמר מבפנים, וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח הצדיק ריח רע:

נ״אותשם בסוף. ביני הסוף, אגם שמו סוף, כמו שנאמר קנה וסוף קמלו (ישעיה י"ט ו):

נ״בותתצב אחותו מרחוק. וקיימא לן פסוק זה על נבואה נאמר כולו. ותתצב, כמו שנאמר ויבא ה' ויתיצב וגו' (שמות ג' י'):

נ״גאחותו, כמו שנאמר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז' ד'). מרחוק, כמו שנאמר מרחוק ה' נראה לי (ירמי' ל"א ב'). לדעה, כמו שנאמר כי אל דעות ה' (שם ב' ג'). מה [כמו שנא'] מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י' ב'). יעשה, [כמו שנאמר יעשה] ה' לאדוני בית נאמן (ש"א כ"ה כ"ח). לו, [כמו שנאמר] ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו' כ"ד):

נ״דד"א ותתצב. כמשמעו שאין הפסוק יוצא מידי פשוטו. ובזכות שהמתינה למשה שעה אחת לדעת מה יהיה סוף הנין, זכתה והמתינו לה שש מאות אלף רגלי, הדא הוא דכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר י"ב ט"ו), ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

נ״המה יעשה לו. מה יהיה בסוף נבואתה, שהיתה מתנבאת ואמרה עתידה אמי שתלד בן שיהיה מושיע את ישראל:

נ״ו גרסינן בסוטה אמר ר' חנינא בר פפא אותו היום שהטילוהו ליאור כ"א בניסן היה, אמרו המלאכים לפני הקב"ה רבונו של עולם מי שעתיד לומר שירה ביום זה יהא מושלך בים, ר' אחא בר חנינא אמר אותו היום ששה בסיון היה אמרו המלאכים רבונו של עולם מי שעתיד לקבל תורה ביום זה, ומרעיש את העליונים ואת התחתונים, ילקה ביום זה, בשלמא למאן דאמר בששה בסיון היינו דמשכחת ליה שלשה ירחין כי בז' באדר נולד משה, ומשכחת כי בששה בסיון היה אותו יום, אלא למאן דאמר כי בכ"א בניסן, היכי משכחה ליה, תאנא אותה שנהו מעוברת היתה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, וכיון שהטילוהו ליאור, עמדו ובטלו את גזירותיהם, והיינו דקאמר משה לישראל שש מאות אלף רגלי (במדבר י"א כ"א), שבשבילי ניצלתם:

נ״זותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שירדה לרחוץ מגילולי אביה, וכמה דהוא אמר אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (ישעיה ד' ד'):

נ״ח ונערותיה הולכות. ואין הולכות אלא לשון מיתה, שנאמר אני הולך למות (בראשית כ"ב ל"ב), אמרו לה גבירתנו מנהגו של עולם מלך גזור גזירה וכל העולם מקיימים אותה, בניו ובני ביתו לא כן שכן, בא גבריאל והמיתן:

נ״טותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה. כמו מתנבאת היתה. נער, נ' נאמן, כמו שנאמר בכל ביתי נאמן [הוא] (במדבר י"ב ז'). ע' עניו, שנאמר והאיש משה עניו מאד (שם שם ג'). ר' רועה, שנאמר ומשה היה רועה (שמות ג' א'). ד"א ותפתח ותראהו. ותרא היה צריך לומר, אלא מלמד שראתה שכינה עמו:

ס׳והנה נער בוכה. קרי ליה נער וקרי ליה ילד, אלא מלמד שהיה ילד וקולו כנער:

ס״אותחמול עליו. ומנין היתה יודעת שהוא מילדי העברים, אלא שראתה אותו מהול, כי המצרים אינם מלים:

ס״בזה. [מלמד שנתנבא ולא ידעתה] זה נופל ואין אחר נופל, כיון שהטילוהו ליאור עמדו והטלו את גזירותיהם, והיינו דקאמר משה לישראל שש מאות אלף רגלי הגברים (במדבר י"א כ"א), שבשבילי ניצלתם:

ס״גותאמר אחותו אל בת פרעה וגו' מן העבריות. מלמד שהחזירה [את] משה על כל המצריות ולא ינק, יצתה בת קול ואמרה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק חלב טמא, הדא הוא דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים (ישעיה כ"ח ט):

ס״דותאמר לה בת פרעה לכי. ואמרה לאמו היליכי והינקהו לי ואני אתן את שכרך:

ס״ה מתנבאת היתה ולא היתה יודעת מה מתנבאת. היליכי הא שליכי:

ס״וואני אתן [את] שכרך. לא דין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם, אלא שנוטלים עליהם שכרם:

ס״זויגדל משה. וכי אין הכל [גדילין] האדם והבהמה והעוף כולן גדלין, אלא שהיה משה גדל שלא כדרך העולם:

ס״חויצא אל אחיו. אותה יציאה יצאתו הצדיק. ויצא ביום השני:

ס״טוירא בסבלותם. שהיה רואה ובוכה ממלאכתן, ונותן כתפיו עם כל אחד ואחד כדי לסייעם, לכך נאמר בסבלותם:

ע׳וירא איש מצרי. ומי היה, אביו של מגדף היה, שנאמר והוא בן איש מצרי (ויקרא כ"ד י'):

ע״אמכה איש עברי. בעלה של שלומית בת דברי (שם שם י"א), כיצד היה אותו נוגש עשוי על מאה ועשרים אנשים, והיה מוציא אותם למלאכתן מקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאם, היה נכנס ויוצא לבתיהם, ראה בשלומית שהיא יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה, ועמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו, והיא סבורה שהוא בעלה, חזר בעלה ומצא מצרי יוצא מביתו, אמר לה שמא נגע בך, אמרה לו הין, וסבורה הייתי שאתה הוא, כיון ששמע הנוגש שהרגיש בו, היה מכה את בעלה:

ע״בוירא כי אין איש. שהיה חייב מיתה:

ע״גויך את המצרי. במה הכהו. יש אומרים במגריפה של טיט הכהו והוציא את מוחו. ויש אומרים הזכיר עליו את השם והרגו:

ע״דויטמנהו בחול. אמר לישראל אתם משולים בחול, שהחול נוטלו אדם מכאן ונותנו לכאן ואין קולו יוצא, כך אל יצא דבר מפיכם:

ע״הוהנה שני אנשים עברים נצים. ומי היו, אלו דתן ואברם, והם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (שמות ט"ז כ'), והם שהמרו על ים סוף, והם שהותירו מן המן, שנאמר ולא שמעו אל משה [ויותירו אנשים ממנו עד בקר] והם היו במחלוקת של קרח, שנאמר הוא דתן ואבירם [קריאי מועד אשר הצו] (במדבר כ"ו ט'), שהם עמדו ברשעותם תחלה וסוף:

ע״וויאמר לרשע למה תכה רעך. ענה ואמר רשע כמותך:

ע״זמי שמך לאיש. ועדיין אין אתה איש, ואתה רוצה להיות שר ושופט עלינו, ואין אתה איש:

ע״חהלהרגני אתה אומר. אתה מבקש אין כתיב, אלא אתה אומר, כלומר באמירה, מכאן אתה למד ששם אמר על המצרי והרגו:

ע״טויאמר אכן נודע הדבר. אמר להם יש ביניכם לשון הרע, והיאך אתם ראויים לגאולה:

פ׳ויברח משה מפני פרעה. העלהו למשה לבימה [וביקש פרעה להרגו] ועשה הקב"ה לפרעה אלם, ולסגנים חרשים, וברח משה מפני פרעה, ומפני זה בשעה שאמר לא איש דברים אנכי (שמות ד' י'), השיבו הקב"ה מי שם פה לאדם, או מי ישום אם, ומי עשאו אלם:

פ״אאו חרש או פקח. מי עשה הסגנים חרשים, או מי עשך פקח וברחת מפני פרעה, לא אנכי ה':

פ״בוישב על הבאר. קלט מקום אבותיו, שלשה נזדווגו זוגיהן מן הבאר, יצחק, יעקב, משה:

פ״ג[ולכהן מדין שבע בנות.] וכי כל שבחו של אותו הצדיק להיות הולך אחר ע"ז, אלא הרהר יתרו לעשות תשובה עד שלא בא משה, והוציא כל תשמישי ע"ז ונתן לשכיניו, אמר להם זקן אני ואיני יכול לעבוד ע"ז, ועמדו אנשי מקומו ונידוהו, שנאמר ולכהן מדין שבע בנות ויבואו הרועים ויגרשום, אפשר היה כהן מדין אב מדין היאך גירשום, אלא ללמדך שנידוהו שלא יהיו רועים את צאנו, ולכך היו בנותיו יוצאות לרעות וגירשו את בנותיו [כאשה גרושה] כמו שנאמר ויגרש את האדם (בראשית ג' כ"ד):

פ״דויקם משה ויושיען. מכאן שרצו לענותן, כמו שנאמר צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה (דברים כ"ב כ"ז):

פ״האיש מצרי הצילנו וגו'. וכי בדמות מצרי היה משה, אלא אלולי איש מצרי לא נכנס למדין:

פ״וויאמר אל בנותיו ואיו. אמר להן זה הסימן שאמרתם שדלה והשקה צאנכם, זה מבני בניו של יעקב שעמד על הבאר הוא, שהבאר מכרת את אדוניה, אמרו חכמינו ז"ל כל זמן שמשה ע"ה עומד על פי הבאר, המים צופין ועומדין על הבאר, וכשחזר משה ע"ה אף המים חזרו לאחוריהם, שנאמר מוליך לימין משה (ישעיה ס"ג י"ב), ותחלה שבא משה מצא הרועים מכים צאנו של יתרו, אמר להם ריקים, מן הדין שישקו נשים תחלה וילכו להם, ואם אינם יכולים לדלות דולים להם האנשים, מיד לא שמעו לו, עמד משה על פי הבאר והמים עלו ושתו כל צאנם ובקרם, אמר משה אוי לי שהנחתי את עמי ובאתי לדון את אומות העולם, לכך נאמר כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א' ו'):

פ״זקראן לו ויאכל לחם. וכן אמר החכם שלח לחמך על פני המים (קהלת י"א א'), ואיזה זה יתרו שהאכיל את משה, שנאמר בו כי מן המים משיתהו (שמות י"ח י"ב):

פ״חאמר להם למה זה עזבתן את האיש [קראן] לו ויאכל לחם]. ופרע לו הקב"ה, הדא הוא דכתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל [לאכל לחם עם חותן משה] (פסוק י') ומי גרם ליתרו כל הטובות הללו, על שנדבק במשה זכה להעמיד חכמים ונביאים, שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ (דה"א ב' נ"ה):

פ״ט ור' יוחנן אומר גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, ומרחקת את הקרובים, ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מקרבת את הרחוקים, מיתרו בשכר שאמר קראן לו ויאכל לחם, זכו בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר ומשפחות סופרים [וכו'] (שם), וכתיב ובני קני חותן משה וגו' (שופטים א' י"ו). ומרחקת את הקרובים, מעמון ומואב, שנאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כ"ג ד'), וסמיך ליה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (שם שם ה'). ומעלמת עין מן הרשעים, ממיכה, דאמר ר' יוחנן מדן ועד שילה שלשה מילין הוו, והיה עשן המערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הניחו לעשנו שיעלה, כי פתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר ועבר בים צרה (זכריה י' ט"ו), ואמר ר' יוחנן זה פסלו של מיכה שעבר עמהם בים. ומשרה שכינה על נביאי הבעל, מחבריה דעדו הנביא, שנאמר ויאמר לו גם אני נביא כמוך וגו' (מ"א י"ג י"ח), וכתיב ויהי הם יושבים (על) [אל] השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו וגו' (שם שם כ'). ושגגתה עולה זדון, דאמר ר' יהודה [אמר רב] אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם. לא נחלקה מלכות בית דוד, לא נחרבה נוב עיר של הכהנים, ולא נטרד דואג, ולא נהרג שאול ויהונתן:

צ׳ ד"א קראן לו [ויאכל לחם]. שמא ישא אשה אחת מכם, שאין לחם [האמור כאן] אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו' (בראשית ל"ט ו'):

צ״אויואל משה. שנששבע לו, כמו שנשבע יעקב ללבן, [דכתיב] אם תענה את בנותי (שם ל"א ג') מתשמיש המטה. שאין ויואל אלא לשון שבועה. שנאמר ויואל שאול את העם לאמר (ש"א כ"ד כ"ד):

צ״ב ד"א ויואל משה לשבת. משה קיבל עליו לדור עמו, שאין ויואל אלא לשון דירה, כמו שנאמר הואל נא ולין וגו' (שופטים י"ט ו'):

צ״גויתן את צפרה בתו למשה. ולמה נקרא שמה צפרה, שרצתה כצפור:

צ״ד ד"א שטיהרה בית אביה מע"ז, ככהן המטהר בדם הצפור:

צ״הויהי בימים הרבים וגו'. מכאן שימי צרה מרובין מימי טובה:

צ״ווימת מלך מצרים. מלמד שנצטרע ומצורע חשוב כמת:

צ״זויאנחו בני ישראל. אין אנחה זו אלא מיתה, שנאמר כי רבות אנחותי וגו' (איכה א' כ"ב), שהיה פרעה הרשע הורגם ונוטל דמם ורחוץ בהם, כסבור שיתרפא בכך:

צ״חויזעקו. שהיו נוטלים תינוקי ישראל ומשימין אותם במקום הלבנים, והיו צווחים עד שעלה צווחתם אל האלהים:

צ״טמן העבודה. שהיו אונסין נשותיהם:

ק׳וידע. לשון רחמנות, כמו תם אני לא אדע נפשי (איוב ט' כ"א), ר"ל לא ארחם מן הייסורים, אלא אמאס חיי (שם):

100

ק״אומשה היה רעה. ולמה נסמכה פרשת ויהי בימים הרבים ההם (שמות ב כג), לפרשה זו, לפי שהקב"ה יודע שמשה צדיק ונותן נפשו על בניו, ואם ברח למדין משה גואלם, לכך כתיב ומשה היה רעה וגו':

101

ק״בוינהג את הצאן. [אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה]. ארבעים יום וארבעים לילה הלכה צאנו של יתרו ולא טעמו כלום, כשם שהלך אליהו, שנאמר וילך בכח האכילה [ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב] (מ"א יט ח):

102

ק״ג ד"א אחר המדבר, ולמה היה רודף אחר המדבר, לפי שצפה ברוח הקודש שיחריב כרכיהם של אומות, שנאמר הנה אחרית גוים מדבר ציה (ירמי' ג' יב):

103

ק״דוינהג את הצאן [אחר המדבר]. בישרו שצאנו יכלה במדבר, ואחר כך נאסף אל עמיו, ולכך הלכה צאנו של משה ארבעים יום וארבעים לילה, שלא טעמה כלום, כנגד ארבעים שנה שינהיג את ישראל במדבר, שלא טעמו מזריעת אדמה כלום, והם ארבעים שנה יום לשנה, וכולם מתו במדבר, ואף הוא נאסף עמהם:

104

ק״הויבא אל הר האלהים חרבה. וכיון שהגיע לחורב מיד וירא (אליו ה') [מלאך ה' אליו] בלבת אש. כדי ללבבו, ויבא לסיני ויראה האשות והלפידים, ולא יתירא מהם:

105

ק״וד"א בלבת אש. אל תקרי בלבת אש אלא בליבת אש, ללמדך שנגלה למעלה משני חלקים של סיני:

106

ק״זמתוך הסנה. [למה מתוך הסנה] ולא מתוך אילן אחר, אמר הקב"ה אני קראתי על עצמי עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו), והם נתנים בשעבוד, ואני נגלה מתוך הסנה, שכולו קוצים ובמקום צר, כביכול נגלה מתוך הקוצים:

107

ק״חוהסנה איננו אכל. מכאן אמרו כי אש של מעלה מעלה לולבין ושורפת ואינו אוכלת ושחורה, ואש של מטה אינה מעלה לולבין ואוכלת ואינה שורפת ואדומה, לפיכך וירא והנה הסנה בוער באש וגו':

108

ק״טויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה. שלשה פסיעות פסע:

109

ק״י ד"א לא פסע אלא לצערו, אמר לו הקב"ה משה נצטערת לראות, חייך שאתה כדאי שאגלה עליך:

110

קי״אויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. מיד ענה משה הנני, אמר לו הקב"ה אמרת חנני, חייך שתבוא שעה ותתפלל על ישראל ואומר לך כבר עניתי אותך, וזהו שנאמר אז תקרא וה' יענה [תשוע ויאמר הנני] (ישעי' נח ט):

111

קי״בד"א משה משה ויאמר הנני. כל מי שנכפל שמו בעולם הזה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואלו הם:

112

קי״גנח נח, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל. תרח תרח, שלא מת אברהם אבינו עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה, הדא הוא דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית טו טו), אמר אברהם רבון העולמים מפני ששאלתי מעשים טובים, אני הולך אל אבותי העומדים בגיהנם באותו שעה בישרו הקב"ה ואמר לו חייך עשה אביך תשובה, לכך נכפל שמו של תרח:

113

קי״דויאמר הנני. הנני למלכות הנני לכהונה:

114

קי״האל תקרב הלום. ואין הלום אלא מלכות, שנאמר כי (הביאני) [הביאותני] עד הלום (ש"ב ז יח):

115

קי״וויאמר אנכי אלהי אביך וגו'. מלמד שנגלה עליו כקולו של עמרם אביו, כדי שלא יתיירא, ובאותה שעה שמח משה אמר אמרם אבי קיים אמר לו [הקב"ה] לא אביך אני, אלא אלהי [אביך אלהי] אברהם, בפתאום איני בא עליך, כדי שלא תתיירא. באותו שעה ויסתר משה פניו, אמר לו הקב"ה חייך אתה חלקת לי כבוד, וגם אני אחלק לך כבוד שנאמר (ויראו) [וראו] בני ישראל את פני משה וגו' (שמות לד לה), אתה יראת מהביט אל האלהים, וגם בני ישראל ייראו מהביט אל פניך [כמו שאמר וייראו מגשת אליו (שם לד ל)]:

116

קי״זראה ראיתי. שתי ראיות אחת שהיו הורגין את ישראל והיה פרעה רוחץ בדמם, ואחת שהיו משימין את התינוקות במקום לבנים:

117

קי״חכי ידעתי את מכאביו. שעתידין להכעיסני במעשה העגל: ואעפ"כ

118

קי״טוארד להצילו. שאצילם מכל מקום:

119

ק״כצעקת בני ישראל. מלמד שהיה הקב"ה מביט במצרים היאך היו משעבדים את ישראל. באה עד אלי, וגם ראיתי את הלחץ, כביכול מסור אני עמם בלחץ:

120

קכ״אועתה לכה ואשלחך על פרעה. גדולה יש לי בדבר הזה ועתה לך לך הדבר מסור ולך מצפים ישראל:

121

קכ״באהיה אשר אהיה. אמור לישראל אני אהיה עמכם בשיעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, פתח משה ואמר רבונו של עולם דייה לצרה בשעתה, אמר לו הקב"ה אני אומר להם אחרת אמר לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, אהיה עמכם בשיעבוד זה:

122

קכ״גזה שמי לעולם. לעלם כתיב, אמר לו הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, אלא [נקרא] באל"ף דל"ת, ונכתב ביו"ד ה"א:

123

קכ״דפקד פקדתי אתכם. שתי פקידות הללו [למה], אלא אמר הקב"ה למשה, כך אמר להם יוסף שאותו נביא שיאמר לכם שתי פקידות הוא יגאל אתכם, כשתאמר להם פקד פקדתי יאמינו לך:

124

קכ״הנלכה נא דרך שלשת ימים. בישרו שיהיו עתידים ישראל לחוג שלשה רגלים:

125

קכ״ווהן לא יאמינו לי. אמר לו הקב"ה מזה בידך, וכי לא היה הקב"ה יודע מה היה בידו, ועוד למה נהפך לנחש, אלא אמר לו הקב"ה תפסת בידך מידת נחש הקדמוני שהוציא דבה ונלקה בצרעת, אף אתה שאמרת והם לא יאמינו לי, והם מאמינים בני מאמינים, מאמינים [דכתיב] ויאמר העם וישמעו וגו' (פסוק לא) בני מאמינים דכתיב והאמין בה' ויחשבה וגו' (בראשית טו ו), ולפי שהוצאת עליהם דיבה, תלקה בצרעת:

126

קכ״זויבא ידו בחיקו. שלא מיהרה המכה לבוא מהרה כל כך:

127

קכ״חויוציאה מחיקו. מכאן שמדה טובה ממהרת לבוא יותר מדת הפורענות:

128

קכ״טולקחת ממימי היאר. רמז לו שיטול דינו מן המים, שנאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ י):

129

ק״ל [ד"א] ויהי לנחש. כשם שהנחש נושך וממית, כך היו המצרים נושכין וממיתין את ישראל, ואחר כך נעשה הנחש כעץ, כן יהיו המצרים, שנאמר מצרים כעץ יבש:

130

קל״אוהנה ידו מצורעת. מה צרעת דבר טמא ומטמא, כך מצרים טמאין ומטמאין את ישראל:

131

קל״בוהנה שבה כבשרו. כך אני אטהר את ישראל מטומאת מצרים:

132

קל״גולקחת ממימי היאר. אותו המים שתקח מן היאור יהיו לדם ביבשת כך אני מכה את מצרים מכת דם:

133

קל״דויאמר משה אל ה'. [בי אדני. בייה] אתה מעביר עלינו, אהרן גדל ממני ואתה משלחני, אהרן נתנבא עליהם שמונים שנה, ואתה אומר לי שאלך בשליחותך:

134

קל״הלא איש דברים אנכי. אמר לו יודע אני כי ע' לשונות בפלטון של פרעה, שאם יבוא שליח מאיזה מקום שיהיה משיחים עמו בלשונם, ואני הולך בשליחותך, והם בודקין אותי לומר שאם אני שלוחך גלוי וידוע לפניך שאני יודע להשיח עמהם:

135

קל״וד"א לא איש דברים אנכי. כמו שנאמר הן אני ערל שפתים (שמות ו יב), אמר לו הקב"ה אדם הראשון שלא לימדו אדם תורה והיה ידוע שבעים לשונות:

136

קל״זמי שם פה לאדם. אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם, שהיה קורא שמות לכל הבריות, והיה מוציא להם שם על שבעים לשונות. שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה (בראשית ב כ):

137

קל״חד"א מי שם פה לאדם. כשאמרתי לו המן העץ אשר צויתיך וגו' (שם ג יא), וכי לא נתתי לו פה וענני ואמר האשה אשר נתת עמדי וגו' (שם שם יב), ועל בני שהם בצרה גדולה, על אחת כמה וכמה שאתן לך פתחון פה:

138

קל״טאו מי ישום אלם. בשעה שתפס פרעה אותך כשהרגת את המצרי, ורצה להרוג אותך, לא עשיתי לך סניגור לפני פרעה, וכן לסגנים שלו עשיתי אותם פסחים ועורים ואלמים, ומה להרע יש בי, להטיב לא כל שכן, שאתה אומר לא איש דברים אנכי:

139

ק״מועתה לך ואנכי אהיה עם פיך וגו':

140

קמ״אוראך ושמח בלבו. בפיו אין אומר אלא בלבו, שמח יותר בלבו מפיו, נגלה הקב"ה על אהרן ואמר לו לך לקראת משה המדברה:

141

קמ״בוילך משה וישב אל יתר חתנו. לא היה צריך לומר אלא וישב מצרימה, ולמה שב אל יתר להתיר לו נדרו שנשבע לו שלא ילך לשום מקום כי אם ברשותו:

142

קמ״גד"א וילך משה וגו'. ולמה הלך להודיעו גבורתו של מקום:

143

קמ״דלש לשלום. כל מקום שנאמר בו לשלום הולך וחוזר [וכל מי שנאמר בו לך בשלום הלך ולא חזר]:

144

קמ״הכי מתו כל האנשים. ואלו הם דתן ואבירם, וכי מתו, אלא ירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת:

145

קמ״ווירכיבם על החמור. חמור של אברהם, הוא החמור של משה, והוא החמור שעתיד המשיח לבוא בו, שנאמר עני ורוכב על (החמור) [חמור] וגו' (זכרי' ט ט):

146

קמ״זויקח משה את מטה האלהים וגו'. אמר לו הקב"ה טול את המטה ועשה בו את הניסים שאתה מבקש:

147

קמ״חויהי בדרך במלון. אם דרך למה מלון, אלא מלמד שהיה משה נכנס ויצא ממלון לדרך, ומדרך למלון, והיה מהרהר בדעתו ואומר אם ילך למצרים לגאול את ישראל אם לאו, לפי שהיה מהרהר בדעתו אם אומר הגיע זמן הגאולה. יאמרו בודאי אנו יודעין שהקב"ה אמר שיהא השעבוד ארבע מאות שנה, ועדיין אין עת הגאולה, ואם אומר להקב"ה אנה אני הולך שהרי עדיין לא הגיע ארבע מאות שנה, כעס עליו הקב"ה, אמר לו הקב"ה כבר נתנבא להם יוסף פקד (פקדתי) [י]קוד] (בראש' ג כד), כלומר מנין 'פקוד' יחסר להם הקב"ה מן השעבוד, ולכך נחסרו ק"ץ שנה כמו 'פקוד' והם צ', כנגד צ' של שרה אמנו שהיתה כשהולידה את יצחק, ומאה שנה כנגד אברהם בעת שהוליד ליצחק:

148

קמ״טד"א ויהי בדרך במלון. שלח הקב"ה את אוריאל ונדמה לו לנחש, והיה בולע [את] משה מראשו ועד בריתו, וכל זאת למה, לפי שהיה בנו ערל, וכראות צפורה כך נתייראה אמרה שמא יבלע זה שאינו מהול: מיד ותקח צפרה צר וגו'.

149

ק״נוירף ממנו [אז אמרה חתן דמים למולות]. עתה הצלתיך מב' דמים מדך אביך, ומדם זה:

150

קנ״אויאמר ה' אל אהרן וגו'. הדא הוא דכתיב ירעם אל בקולו נפלאות (איוב לז ה) אימתי עשה הקב"ה בקולו נפלאות, בשעה שביקש הקב"ה לשלח משה בשליחות שילך ויגאל את ישראל ממצרים, והיה משה במדין שהיה מתיירא לילך לפני פרעה, כיון שנגלה עליו הקב"ה ואמר לו לך שוב מצרימה, נחלק הדיבור לשני חלקים ולשני דברים, והיה משה שומע במדין לך שוב מצרימה ואהרן היה שומע לך לקראת משה המדברה, ומה שבאמצע לא היו שומעין כלום:

151

קנ״בויגד משה לאהרן. היאך ילך ויעשה האותות, וכשהלכו הושוו אצל הזקנים, [שנאמר] וילך משה ואהרן ויאספו, [כל זקני ישראל] ולעולם זקנים מעמידים את ישראל, הדא הוא דכתיב זקיניך ויאמרו לך (דברים לב ז):

152

קנ״גואחר באו משה ואהרן. והזקנים אנה הלכו, מלמד שנשמטו להם אחד אחד והלכו להם, והיכן נפרע להם גמולם בהר סיני, דכתיב ואל הזקנים אמר שבו לנו בה (שמות כד יד):

153

קנ״דד"א ואחר באו משה ואהרן. מלמד שבאו אחרונים, שהיה יום (פרווטא) [פרוזבטיא] של פרעה, והיו כל המלכים באים ומעוטרים אצל פרעה, והיו משה ואהרן עומדין על פתח פלטין שלו, אמרו לו משרתיו שני זקנים בפתח עומדים, אמר להם פרעה יש בידם עטרות, אמרו לו לאו, אמר להם אם כן באחרונה יכנסו, אחר כך נכנסו ועמדו לפני פרעה, אמר להם מה אתם מבקשים, אמרו לו (אלהי העברים נקרה עלינו) [כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמו ויחוגו לי במדבר], אמר להם מי ה' אשר אשמע בקולו, ולא היה יודע לשלוח לי עטרות אלא בדברים באתם, לא ידעתי את ', באותה שעה הוציא דפתרא שלו, התחיל לקרות אלהי שטן, אלהי משחית, אלהי גהינם, אלהי צידון, אלהי מואב, אמר להם והלא קראתי לכל אלהות של שדים ואין שם של אלהיכם, אמרו לו שוטה דבריך דומה לכהן שהיה לו עבד שוטה, יצא ההן חוץ למדינה, הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות, התחיל צווח לבני אדם ואמר להם ראיתם את רבי בכאן, אמרו לו רבך כהן הוא, אמר להן הין, אמרו לו שוטה מי ראה כהן בית הקברות, כן אתה פרעה כל אלו אלוהות כולם מתים, אבל ה' אלהינו הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמי' י י), אמר להם בחור או זקן הוא כמה שנותיו, כמה מדינות כבש, כמה שנים יש לו משעלה למלכות, אמרו לו אלהינו כוחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם, והוא יהיה בסוף עולמים, והוא יוצרך, והוא נתן בך רוח ונשמה, וחייך בידיו, וכל אורחותיך ליה, אמר להם מה מעשיו, אמרו לו כל מעשה בראשית עשה, וגם הוא יצרך, אמר להם בידוע ששקר אתם מדברים, שאני אדון ואני בראתי עצמי, ואת נהר נילוס, שנאמר לי יאורי ואני עשיתיו (יחזקאל כט ג), באותה שעה קיבץ כל חכמים מצרים, אמר להם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו, אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם אמר להם הקב"ה אמרתם בן חכמים אני, בודאי אני מאבד חכמתכם, דכתיב ואבדה חכמת חכמיו וגו' (ישעי' כט יד), וכתיב חכמי יועצי פרעה וגו' (שם יט יא), וכשאמר למשה מי ה' אשר אשמע בקולו, אמר לו הקב"ה אתה לוקה מ' י' מ' ארבעים י' עשרה, הרי אתה לוקה חמשים מכות:

154

קנ״ה ד"א מי ה'. מפיך יצא מי ה', חייך מפיך יצא ה' הצדיק. אתה אמרת ואת ישראל לא אשלח, חייך אתה תקח ביד כל אחד ואחד, ותאמר להם קומו צאו מתוך עמי, התחיל לחרוק עליהם שיניו, ואמר נרפים אתם נרפים:

155

קנ״ו ד"א נרפים אתם. לשון בטלנות, מכאן שהיה שבטו של לוי בטל מעבדות, אמר להם פרעה בעבור שאתם פנויים אתם אומרים נלכה נזבחה לה', אמר פרעה למה נולדתם, למה מדברים אתם להתחיל לחרף כלפי השכינה, ואמר דייך לשלוח שלוחים לכו לסבלותיכם:

156

קנ״זואל ישעו בדברי שקר. מלמד שהיו בידם מגלות שהיו משתעשעים ולא היו מפרישין אותם:

157

קנ״חויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם. זה דתן ואבירם, שכתוב בהם ודתן ואבירם יצאו נצבים (במדבר טז כז):

158

קנ״טירא ה' עליכם וישפט. ראו המכות היאך יורדים על ישראל ומשתעבדים בהם בפרך:

159

ק״סאשר הבאשתם את ריחנו. ריח היה בידינו בעיני פרעה ועשו באתם והעברתם אותו:

160

קס״אלמה הרעותה. אם תאמר מאי אכפת לך, אם כן למה זה שלחתני:

161

קס״בומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. שמך הנורא רפואה וחיים לכל העולם, ושמך הרע לעם הזה, ומה יעשו והם נתונים ביד מצריים, אמר לו הקב"ה עתה תראה מה אני עושה לפרעה ולמצריים, אבל לאחד ושלשים [מלכים] אין אתה רואה:

162

קס״גוידבר אלהים אל משה. אין אלהים אלא דיין, שנאמר אלהים לא תקלל (שמות כב כז), מלמד שהקב"ה ישב עם משה בדין, על שאמר למה הרעותה לעם הזה. נכנסה סנגוריא ולמדה עליו זכות, שנאמר ויאמר אליו אני ה' ואין ה' אלא לשון רחמים, שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון וגו' (שם לד ו):

163

קס״דוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. אמר הקב"ה למשה כמה פעמים נגליתי להם ולא אמרתי ששמי ה', כמו שאמרתי לך, ולא הרהרו אחרי ואחרי מדותי, אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' (בראשית כח יג). ואחר מיכן ביקש מקום לנטוע בו אהלו, ולא מצא, עד שקנה במאה קשטה, ולא הרהר אחרי. אמרתי לאברהם [כי את כל] הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך [עד עולם] (בראשית יג טו), ואחר מיכן בא לקבור את שרה ולא מצא מקום, עד שקנה בדמים יקרים. וכן יצחק שחפר בארות המים ולקחום ממנו, ולא הרהרו אחרי, ואתה תחלת אשר נגליתי עליך, אמרת לי מה שמך, וסוף אמרת לי ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה (שמות ה' כג), מיד נטל עליו את הדדין, כדי שלא יכנס לארץ:

164

קס״הד"א וארא אל אברהם וגו' באל שדי. כלומר עשיתי להם כמה נסים ושדי שאני הצלתי אותם מיד אויביהם ולא הרגתי את שונאיהם שהצלתי את אברהם מיד פרעה ואת יצחק מיד אבימלך ואת יעקב מיד לבן:

165

קס״וושמי ה' לא נודעתי להם. שלא עשיתי נקמה בהם, שכל מקום שנאמר שמי זהו נקמה, שנאמר לכן [הנני מודעם] בפעם הזאת וגו' [וידעו כי שמי ה'] (ירמי' מז כא), זהו נקמה, שכך אמר הקב"ה אם בימי הנביאים סבלתי אתכם, עכשו אני עושה נקמה בכם:

166

קס״זלכן אמור לבני ישראל. ואין לכן אלא לשון שבועה, שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי וגו' (ש"א ג יד), הלך משה ואמר אליהם כך, שנאמר וידבר משה כן אל בני ישראל וגו':

167

קס״חמקוצר רוח. שאותו הדור מחוסרי אמנה היו, והיו אומרים כי קצרה יד ה' מהושיע, ונתחברו אל עובדי ע"ז:

168

קס״טומעבודה קשה, כמשמעה. אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים כל ישראל לא שמעו אלי ועובדין ע"ז, ואיך ישמע אלי פרעה:

169

ק״עויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. עשה אותם שווים, אמר להם הקב"ה חלקו כבוד למלך שאני רוצה לעשות בו דין, לפיכך נהג משה בו כבוד שאמר לו פן יפגענו בדבר או בחרב, שהיה צריך לומר פן יפגעך, אלא שנהג בו דרך כבוד:

170

קע״אפוטיאל. זה יתרו. ולמה נקרא שמו פוטיאל שפלטו אל מע"ז:

171

קע״ב ד"א שהיה מפטם עגלים לע"ז. ושבע שמות נקראו, יתרו, פוטיאל, יתר, רעואל, חובב, חבר, קיני:

172

קע״גהוא אהרן ומשה. מלמד שאין זה גדול מזה:

173

קע״דראה נתתיך אלהים לפרעה. למי שעשה עצמו אלהים, הודיעו שאינו כלום, הריני עושה אותך אלהים עליו:

174

קע״הד"א ראה נתתיך אלהים לפרעה. לך והפרע ממנו והביא עליו עשר מכות:

175

קע״וד"א ראה נתתיך אלהים לפרעה. אמר לו הקב"ה לא בשביל שעשיתיך אלוה, תהא רוחך גסה, שאין אתה אלוה אלא לפרעה:

176

קע״זאתה תדבר וגו'. על ידי שניהם נעשו כל הדברים, שנאמר ומשה ואהרן עשו וגו' (שמות י"א י'), אמר לו משה אתה אומר ואני אקשה, מיד השיבו הקב"ה למע רבות מופתי:

177

קע״חכי ידבר אליכם פרעה. אין דיבור אלא לשון קושי, כמו שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מ"ב ל'):

178

קע״טתנו לכם מופת. אמר הקב"ה עד שלא תלכו אצלו אני אומר לכם מה שעתיד לשאול:

179

ק״פואמרת אל אהרן. והוא יעשה הדברים הללו, אבל (הוא) [אתה] עומד כנשיא וגוזר על הזקנים והם עושין:

180

קפ״אויבא משה ואהרן. היה [ראוי] לאהרן שיכנס תחלה, לפי שהוא גדול ממנו בשנים, ומפני מה נכנס [משה] תחלה, מפני שהוא גודל בארץ מצרים, ובעיני עבדי פרעה, עשו כל המופתים לפניו ולא השגיח אמר כך הוא כחו של אלהיכם, מכאן יצאו כשפים לכל העולם:

181

קפ״בויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים וגו'. מלמד שלא קרא אלא לתינוקות ולנערים בני ד' או בני ה' שנים:

182

קפ״ג בלהטיהם. מעשה כשפים. בלטיהם (פסוק כ"ב), מעשה שדים:

183

קפ״ד ונס גדול נעשה במטה, שאלמלא בלע תנין את התנינים, היו אומרים כך דרך התנינים לבלוע זה את זה, אלא הנס הגדול שנעשה מטה, ובלע את מטותם, דכתיב ויבלע מטה אהרן את הטותם, ואילו היה עושה אדם [חבילות] מכל אותם המטות, ר"ל כל מטות שהיו מביאים מכל צד, היה המטה בולע אותם. ולא היה עבה יותר ממה שהיה, וכשראה פרעה כך, תמה וברח מכסאו, אמר שמא משה או אהרן יאמרו למטה שיבלעני ויבלע כסאי. מיד יבלעני, לכך ברח, וכשהיה משה יוצא מעם פרעה, היה פרעה הרשע אומר אם יבא משה פעם אחרת אנכי אהרגנו. וכשהיה משה נכנס [נעשה] פרעה אלם בשעה שהוא רואה המטה בידו של משה:

184

קפ״הלך אל פרעה בבקר. ולמה יוצא הוא למים, לפי שהיה עובד למים, ולכך לקה המים תחלה, ולמה נהפכו לדם, לפי שהיו מונעים בנות ישראל מלטבול, שלא יטהרו מנדותם:

185

קפ״וקח (את) מטך. כי הנסים רובם לא נעשו כי אם במטה:

186

קפ״זועל כל מימי מצרים. אפילו מה שבקיתון ובתוך האבנים ובעצם ואפילו מה שרוקק המצרי היה דם:

187

קפ״חוימלא שבעת ימים. מלמד שלא היה בין מכה ומכה אלא שבעת ימים שלא היתה המכה משמשת יותר:

188

קפ״טותעל הצפרדע. צפרדע אחת היתה והיו מכים אותה ומתזת נחלים נחלים. ועוד שהיתה הצפרדע מקרקרת מבחוץ וחברתה עונה לה מבטן המצרי, וכשהיו טוחנין את הסם היה מתמלא מן הצפרדעים, וכשהתפלל משה רבינו ע"ה נתנערו מן היבשה:

189

ק״צרק ביאר תשארנה. ועדיין מחבלות את המצרים:

190

קצ״אכנים. למה. מפני שישראל שמו אותם המצריים מכבדי חוצות ושווקים, לכך נהפך עפרם לכנים. ולא היה שם עפר, שנאמר כל עפר הארץ היה כנים וגו' (פסוק י"ג):

191

קצ״בולא יכלו. החרטומים להוציא את הכנים. לפי שאין השד יכול בראות בריה פחותה מכעדשה:

192

קצ״גאצבע אלהים. המתינו לו, עדיין לא הכה אתכם כי אם באצבע, וכשיכה אתכם ביד אזי תראו, שנאמר את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים (שמות י"ד ל"א):

193

קצ״ד ואלו שלשה מכות הללו למה היו על ידי אהרן, לפי שאמר הקב"ה למשה המים שהגין עליך כשהושלכת ליאור, ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי וטמנתהו בחול, והצפרדע שהוא מן המים, דין הוא שלא תהיה כפוי טובה, לפיכך לא לקו על ידי משה אלא על ידי אהרן:

194

קצ״ההשכם בבקר והיצב וגו'. לפי שאותו הרשע משתבח ואומר שאינו יוצא לנקביו שהוא אלוה, לכך אמר הנה יוצא המימה בהשכמה והוצרך לגדולים, מיד משה הלך ואחזו, אמר לו הנח לי שאעשה צרכי, ואחר כך אדבר עמך, אמר לו וכי יש אלוה שהוא צריך לנקביו, אמר לו וכי אני אלוה, אמר לו אם אין [אתה] אלוה ולמה תשבח עצמך בזה, אמר לו ולפני [מי] משבח עצמי, אמר לו לפני המצרים, אמר לו אותם שוטים הם ואינם בחשבון בני אדם, כי אם בחשבון חמורים, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ"ג כ'):

195

קצ״וויבא ערב כבד ביתה פרעה וגו'. למה, לפי שהתחיל בעצה תחלה, לפיכך באו תחלה בביתו ואחר כך בבית עבדיו. ולמה הביא להם ערוב לפי שהיו אומרים לישראל לצוד להם מיני חיות דובים ואריות ונמרים, לכך הביא עליהם הקב"ה [חיות מעורבבות] והיה להם ידים מלאים ארס, והיו פותחים את הדלתות:

196

קצ״ז ולמה הביא להן דבר, מפני ששמו ישראל רועי צאן ובקר בהרים ובמדברות, כדי שלא יפרו וירבו, אמר להם הקב"ה אני אביא עליכם רעה גדלה, מיד הנה יד ה' הויה במקנך וגו' דבר כבד מאד:

197

קצ״חוישלח פרעה והנה לא מת וגו'. אפילו בהמה שחצייה של מצרי וחצייה של ישראל לא מתה:

198

קצ״טשחין. למה. מפני שהיו משעבדין את ישראל ולא היו מניחין איתם שעה אחת כדי לגרד את עצמם מעבודה קשה:

199

ר׳ ד"א שחין למה, מפני ששמו את ישראל בלנין מחמי חמין, לפיכך נידונו בשחין:

200

ר״אויזרוק אתו משה השמימה. נס גדול נעשה בחפניו של משה שהחזיק ד' (פנים), [חפנים] מכאן מצינו שהמועט מחזיק את המרובה:

201

ר״בפורח באדם. יבש מבחוץ ולח מבפנים:

202

ר״גלפני משה מפני השחין. מכאן שלא היו יכלו החרטומים לעשות כמעשה משה:

203

ר״דהנני ממטיר (לכם) כעת מחר. סרט לו סריטה בכותל ואמר כשתבא השמש בכאן מחר יהיה ברד אשר לא היה כמוהו:

204

ר״ההירא את דבר ה'. זה איוב:

205

ר״וואשר לא שם לבו. זה פרעה:

206

ר״זויט משה את מטהו וגו' וה' נתן. וה' הוא ובית דינו:

207

ר״חויהי ברד ואש. ואם המצרי היה יושב נכוה באש, וכשהיה עומד נכוה באש:

208

ר״טכי אפילת הנה. פלאים עשה הקב"ה בהם, וכיון שראה כך, אמר חטאתי לה', וכששמע משה כן מיד ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה':

209

ר״יומטר לא נתך ארצה. [תלאן ברפיון] ואימתי ירד בימי יהושע על האמוריים, דכתיב וה' השליך עליהם אבנים גדולים מן השמים (יהושע י' י"א):

210

רי״אוירא פרעה כל חדל וגו. אוי לרשעים כל זמן שהם בצרה מכניעים את עצמם, אבל אם השעה עוברת וחוזרת, חוזרין לקלקולם:

211

רי״בבא אל פרעה. מפני מה נאמר במכה זו בא אל פרעה, מה שלא נאמר בשאר המכות, אלא לך אל פרעה, וכאן כתיב בא, מלמד שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וכשהיה רוצה לדבר עם משה היה מדבר עמו במצרים, וכשהיה פרעה יוצא ממצרים היה אומר לך אל פרעה, אבל במכה זו היה עומד במצרים, ולכך אמר לו בא אל פרעה:

212

רי״גנטה (את) ידך על ארץ מצרים בארבה. ולמה ארבה, לפי ששמו [את] ישראל זורעים חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהם ארבה ואכלו מה שזרעו להם ישראל, כיון שבא הארבה שמחו המצריים אמרו נקב ונשלק ונאכל ונמלא בהם את החביות, אמר להם הקב"ה במכה שהבאתי עליכם אתם שמחים, מיד

213

רי״דויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה וגו'. לא נשאר ארבה אחד וגו'. אפילו מה שבקדירות ומה שבחביות מלוחים, פרחו והלכו להם:

214

רי״הוימש חשך. כפול ומכופל היה, אם היה המצרי עומד אינו יכול לישב, יושב אינו יכול לעמוד, רבוץ אינו יכול לזקוף. ולמה הביא עליהם חשך, לפי שהיו בישראל, רשעים גמורים, שהיו ממונים פטרונין מן המצריים, והיה להם שם גדול ועושר גדול, ולא היו רוצים לצאת ממצרים, אמר הקב"ה אם אני הביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצרים כשם שהוא מכה אותנו כן מכה את ישראל, לכך הביא החשך, כדי שלא יראו המצריים מפלתם של אותם הרשעים:

215

רי״ולא ראו איש את אחיו. הרי שלשה:

216

רי״זולא קמו איש מתחתיו. הרי ששה וביום שביעי כלתה המכה, והיו ישראל נכנסין לתוך בתיהם של מצרים, ורואים כל מה שיש להם, ובשעה שאמר להם הקב"ה ושאלה אשה משכנתה וגו', אמר משה רבונו של עולם אתה אומר שנשאל מהם כסף וזהב, והם אפילו תבן בעבור הלבנים אינם נותנים לנו, והיאך יתנו לנו:

217

רי״ח ד"א אמר לו הקב"ה ונתתי את חן העם בעיני מצרים, יהיו ישראלים הולכים אצל המצרים ואומרים להם השאילונו כלי כסף וכלי זהב, והמצריים אומרים להם אין לנו, והוא אומר אני יודע שיש לך, והוא נתון במקום פלוני, ואני ראיתי אותו, ואילו הייתי רוצה ליקח אותו הייתי לוקח כשהיית אסור בימי החשך, וכשהי' שומע המצרי זאת היה מלוה לו, לקיים מה שנאמר ונתתי את חן העם (שמות ג כא):

218

רי״טויאמר משה גו' כחצת וגו'. ומפני מה אמר משה כחצות וכי היה ספיקא ביד משה, אלא כך אמר משה אם אומר בחצות, החרטומים אינם יכולים לכוין את השעה, ויאמרו אצטגניני פרעה משה בדאי הוא, לפיכך אמר כחצות:

219

ר״כומת כל בכור וגו'. כששמעו כל הבכורות כך, נתכנסו אצל אביהם, אמרו להם כל מה שאמר משה בא עלינו, עתה אין אתם מבקשים שנחיה, בואו ונוציא את העבריים מבינותינו וילכו להם, והם משיבים אותם ואומרים אפילו כלנו מתים אין אנו משלחים אותם, מה עשו הבכורים נכנסו בפלטורין של פרעה והיו צווחין ומקלסין לפרעה, ואומרין לו בבקשה ממך יצאו העם הזה שלא יבא עלינו רעה ועליך ואנו מתים אמר למשרתיו צאו והכום וקפחו שוקים שלהם אני אומר או נפשי תצא או נפשותיהם של עבריים, ואתם אומרים הוציאו אותם, מה עשו הבכורות נטל כל אחד ואחד חרבו והרגו את אבותיהם, מיד נגלה עליהם הקב"ה, וזהו שנאמר למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), ולא נאמר למכה בכורי מצרים:

220

רכ״אהחדש הזה. חדוש זה לכם, שמיום שנברא העולם לא חיבבתי אומה ולקחתי גוי מקרב גוי, אלא לכם אני מחדש, הדא היא דכתיב החדש הזה לכם:

221

רכ״בד"א החדש הזה לכם. חשבונן של חדשים. שמיום שבראתי את עולמי הייתי מחשב חדשים ומעבר עוברים, מיכן ואילך מסור בידכם ואין אתם מסורים בידו:

222

רכ״ג ד"א החדש הזה לכם. לכם ולא מאדם הראשון:

223

רכ״דראש חדשים. אמור להם בחדש הה אתם נגאלים:

224

רכ״הויקחו להם. שתהא הלקיחה לשמה:

225

רכ״ושה לבית. מלמד שאדם מביא שה ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים בין מדעתם בין שלא מדעתם:

226

רכ״זואם ימעט הבית. כלומר מהיות לשה, משעה שהוא חייב להם רשות למנות עליו, וכן לענין משיכה:

227

רכ״חושחטו אותו כל קהל וגו'. מיכן שנשחט הפסח בשלש כתות, קהל ועדה וישראל:

228

רכ״טאל תאכלו ממנו נא. פסח של מצרים אין אתה אוכל, פסח של דירות אתה אוכל:

229

ר״לולא תותירו וגו'. בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו:

230

רל״אמשכו וקחו לכם. משכו ידיכם מע"ז ואח"כ ושחטו הפסח:

231

רל״בויהי בחצי הלילה. שנתחלקה הלילה מאיליה:

232

רל״גמבכר פרעה. שהיה (בנו) בכור:

233

רל״דעד בכור השבי. אף השבויים שהיו בשעבודם, וכי אם מצריים חטאו השבויים מה חטאו, אלא שהיו אומרים יהו בשעבודנו ולא יצאו, לפיכך עד בכור השבי, וכל שכן בכור השפחה אשר אחר הרחים, בשביל מה, בשביל בכור השפחה שהיו משעבדים בהם, וכל שכן בכור בהמה, ולמה בכור בהמה, שהיו להם אלוה, שנאמר הן נזבח את תועבת מצרים וגו' (שמות ח כב):

234

רל״ה ד"א למה בכור השבי, אמר הקב"ה אם הפורענות בא על מצרים לבדם, אותם הרשעים השבויים יאמרו אלהותינו נתעוררו עכשו ותבעו דיוקנו שלנו:

235

רל״וויקם פרעה לילה. שהיה חשוך כלילה:

236

רל״זהוא וכל עבדיו. הוא חשוך וכל עבדיו חשוכים:

237

רל״חכי אין בית וגו'. כיצד והלא לא מתו אלא הבכורות, הא כיצד, מצרי נשא חמש נשים, והיה לו חמש בנים, והיו בכורי אמם, וכן אשה שבאו אליה חמשה אנשים והיתה יולדת חמשה בנים, והיו בכורי אביהם:

238

רל״טויקרא למשה ולאהרן. היה הולך בלילה ומחזר בשווקים, ואומר היכן משה שרוי, ובני ישראל משחקין בו, ואומרים כאן, כיון שמצאם אמר להם קומו צאו מתוך עמי, צאו לשלום, לכו לשלום, אמר לו משה רשע וכי גנבים אנו שנצא בלילה, כך צוה לנו הקב"ה, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, אמר לו פרעה בבקשה ממך קומו צאו מתוך עמי, הרי אתם בני חורין, עד עכשיו הייתם עבדים לי ורדיתי בכם, מיכן ואילך אתם עבדי ה':

239

ר״מולכו עבדו את ה'. אמר לו משה אמור דבר זה שני פעמים, והשמיע הקב"ה את הקול בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים [יום], שהוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, מיד ותחזק מצרים וגו (פסוק לג):

240

רמ״אד"א כחצות הלילה אני יוצא. אני נכנס מיבעי ליה, אלא הכי אמר הקב"ה אני יוצא מחובתי שהבטחתי לאברהם אביכם, בעת שרדף אחר המלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה וגו' (בראשית יד טו), ואמר אברהם אבינו אותה חצי לילה מדוע אין אתה נותנה לי אמר לו הקב"ה צריך אני אותה לבניך, שעתיד אני לעשות בה גאולה, וזו היא יציאת מצרים, ולכך אמר אני יוצא מחובתי:

241

רמ״בויהי בשלח פרעה. ולמה פתח בלשון הזה, לפי שאמר למעלה וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב), והוא אמר להם קומו צאו (שם) יב לא), והיה מחזיק ביד כל אחד ואחד והיה משלחם, לפיכך נאמר ויהי בשלח פרעה:

242

רמ״גולא נחם אלהים דרך ארץ וגו'. לא ניהגם בדרך כל הארץ, כיצד דרך ארץ העבד טוען את רבו, הקב"ה לא נהג עמם כך, אלא ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו (דברים א לא), ועוד ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט ד). דרך ארץ העבד מרחיץ את רבו, וכאן חילוף, שנאמר וארחצך במים וגו' (יחזקאל טז ט):

243

רמ״ד[דרך ארץ] העבד מלביש את רבו, וכאן ואלבישך רקמה וגו' (שם שם י):

244

רמ״ה[דרך ארץ העבד מנעיל את רבו וכאן ואנעלך תחש (שם) :

245

רמ״ודרך ארץ העבד מאיר לרבו וכאן הקב"ה מאיר לישראל, שנאמר] וה' הולך לפניהם וגו' (פסוק כא). מפני שקרובה היתה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, שנאמר [השבעה לי באלהים הנה] אם תשקר לי ולניני וגו' (בראשית כא כג), ועדיין נכד אבימלך קיים:

246

רמ״ז ד"א כי קרוב הוא [וגו' בראותם מלחמה]. כי קרובה היתה המלחמה שאמר הקב"ה לאברהם, דכתיב ודור רביעי ישובו הנה (שם טו יו). והיא המלחמה שעשו היושבים בארץ פלשתים עם בני אפרים, ולכך הוליכם הקב"ה בדרכים אחרים, שלא יראו מלחמה וישובו למצרים:

247

רמ״חויסב אלהים את העם. שהסיבן במסיבה מבני מלכים, ויכן להסבת פסח מן התורה:

248

רמ״טוחמשים. אחד מחמשים שעלו בשלשת ימי אפלה:

249

ר״נד"א וחמושים. כפשוטו, ומתרגמינן ומזרזין, כלומר עלו בכל טוב:

250

רנ״אויקח משה את עצמות יוסף וגו'. מלמד שכל ישראל פשטו ידיהם בביזה שהעלו ממצרים, ומשה לא נתעסק אלא במצוה, כי כשמת יוסף ושמעו מצרים שהשביע את אחיו שלא יעלו ממצרים עד שיקחו את עצמותיו עמהם, שמו ליוסף בארון של אבר, והפילוהו לנהר נילוס, ואמרו מעתה לא יוכלו להעלותו, וכתב משה שם המפורש והשליכו לנילוס, וארונו של יוסף צפה על פני המים. ומשה עמד ולקחו:

251

רנ״בכי השבע השביע. ולמה שתי שבועות, אלא השביע לאחיו שישבעו לגניהם:

252

רנ״גמזה אתכם. מלמד שכל שבט ושבט העלה נשיאו עמו:

253

רנ״דויסעו מסכות. ופסוק אחר אומר מרעמסס סוכתה (שמות יב לג), והלא ישראל יושבים בארץ גושן, ויש בין גושן לרעמסס יותר מארבעים פרסה, מלמד שנטלם הקב"ה והוליכם בשעה אחת מרעמסס לסכות, הדא הוא דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט ד), כאלו על כנפי נשרים הלכו:

254

רנ״הלפני פי החירות. ומאי חירות שנעשו בני חורין:

255

רנ״ובין מגדל. שנעשו להם נסים גדולות:

256

רנ״זלפני בעל צפון. ע"ז, ולמה הונח באותו מקום, לפי ששכל ע"ז שבמצרים ניתכת, ואותה ע"ז לא ניתכה, לפי שלא רצה הקב"ה להתיכה, כדי שיאמר פרעה בעל צפון הסכים על גזירתי, ולא הניח ללכת בני ישראל:

257

רנ״חנבכים הם. שאחוריהם היתה ארץ מצרים, וימינם ושמאלם יערים מלאות כל חיות רעות, ולפניהם הים:

258

רנ״טוחזקתי את לב פרעה. שלא היה בלב פרעה לרדוף אחר בני ישראל. אבל הקב"ה נתן בלבם לרדוף אחר בני ישראל, שגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לפיכך וינער ה' את מצרים בתוך הים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו:

259

ר״סואכבדה בפרעה. כמו מכובד:

260

רס״אכי אני ה'. לפי שאמר מי ה'. שלא הכירו להקב"ה, עתה ידעו כי הוא ה':

261

רס״בויגד למלך מצרים. מי הגיד לו, אותם פטרונין שהלכו עם ישראל ממצרים, כיון שהלכו ישראל במדבר שלשה ימים, והגיע יום רביעי, ורצו יום רביעי לילך אמרו להם אין רשות בידינו עוד להניח אתכם שתלכו, עמדו ישראל והרגום, ואותם שנשאר בהם ברחו למצרים, והגידו לפרעה על כל הקורות אותם, מיד הוא בעצמו אסר את רכבו, הדא הוא דכתיב ויאסר את רכבו, מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, גם מבלעם שהוא השכים בבקר ויחבש את אתונו (במדבר כב כא), ואהבה מקלקלת את השורה מאברהם, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו (בראשית כה ג):

262

רס״גואת עמו לקח עמו. לקחם בדברים, שבזבז להם אוצרותיו:

263

רס״דיצאים ביד רמה. מתרוממים:

264

רס״הד"א ביד רמה. הוציאם פרעה בידו, ומי עשה זה הקב"ה שהוא רם ונשא:

265

רס״וופרעה הקריב. מנהגו של בשר ודם המלך הולך אחר חילו, אבל פרעה הוא הולך לפני חילו, פרעה אמר אני אלך קודם ואחר כך חילי, אמרו לו עבדיו מפני מה אין אתה הולך לאחר חילך, עשה כמנהג בשר ודם, אמר להם אם הייתי הולך להלחם עם בשר ודם הדין עמכם, אבל אני הולך להלחם עם מלכם של אלו, אינו דין שאלך אחרי חילי, ועליו נאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו (ש"א ב ל):

266

רס״זהלא זה הדבר. והיכן אמרו ישראל דבר זה, אלא בשעה שאמרו למשה ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא). אמר להם משה ה' ילחם לכם ואתם תחרישון:

267

רס״חמה תצעק אלי. בשביל אדם וחוה פניתי את העולם מן המים, שנאמר יקוו המים וגו' (בראשית א ט), וצויתי אותם מצוה קלה ולא קיימו מצותי, ובשביל דה קדושה שמחר עתידים לומר במעמד הר סיני נעשה ונשמע, לא אעשה את הים יבשה:

268

רס״טד"א מה תצעק אלי. אני התניתי עם הים מששת ימי בראשית שיקרע הים בעבור בני, כי כן כתיב לאיתנו (פסוק כז) אל תיקרי לאיתנו אלא לתנאי שלו:

269

ר״עולא קרב זה אל זה כל הלילה. בפמליא של מעלה אמרו שלא אמרו שירה כל הלילה, שכך אמר להם הקב"ה בשעה שרצו לומר שירה, אמר להם מעשה ידי טבועים בים ואתם אומרים לפני שירה, מכאן שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים:

270

רע״אוישם את הים לחרבה. לחרבה של מצרים:

271

רע״בוהמים להם חומה. ראשון וחומה שני, מלמד שרצה הים לנער את ישראל כמו שניער מצרים, ולפיכך כתיב חמה:

272

רע״גמימינם ומשמאלם. לפי שהיו ישראל עתידין לעשות מזוזה בימין ותפילין בשמאל:

273

רע״דוינהגהו בכבדת. שאין הסוסים הולכים אלא בעל כרחם:

274

רע״הלא נשאר בהם עד אחד. זה פרעה שנשאר מהם ולא מת, כדי לספר גדולתו של הקב"ה, כמו שנאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך (שמות ט יו), משל לאדם שיש לו צפור בידו, אם דוחק אותו מיד מת, ואם מניחו מיד הולך, כך היו ישראל ביד המצריים, אם דוחקין אותם מתים, ואם מניחים אותם הולכים להם:

275

רע״ומת על שפת הים. ישראל שבאותו הדור מחוסרי אמנה היו, אמרו כשאנו עולים מזה הצד כך המצריים עולים מאותו הצד, אמר הקב"ה לים הקיאם ליבשה, אמר הים רבון העולמי כלום יש אדון שנותן מתנה לעבדו וחוזר בו, אמר לו הקב"ה אני אשלם לך אחד ומחצה, אמר לו הים רבון העולמים כלום יש עבד שתובע את אדונו בדין, אמר לו הקב"ה נחל קישון נרפס וערב לי, הדא הוא דכתיב נחל קישון גרפם וגו' (שופטים ה כא), נחל שנעשה ערב מקודם שיביא אחד ומחצה, כי בפרעה כתיב ויקח שש מאות רכב בחור, ובסיסרא תשע מאות רכב (בחור) [ברזל לו] (שופטים ד ג), הנה אחד וחצי:

276

רע״זאז ישיר משה. למה התחיל משה רבינו ע"ה את השירה באז, אמר משה רבינו ע"ה אני סרחתי באז, דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (שמות ה כג), ועוד אני אתקן באז, ופתח את השירה באז:

277

רע״חד"א למה פתח משה באז, שמן היבשה עשה ים באז, דכתיב אז הוחל לקרא בשם ה' (בראשית ד כו), ועליהם אמר הכתוב הקורא למי הים וישפכם וגו' (עמוס ה ח), לכך אני משבחו [באז] בים:

278

רע״טד"א אז מניין 'אז' שמנה, ללמדך שלא נגאלו ישראל אלא בזכות המילה שניתנה לשמונה ימים:

279

ר״פד"א אמר משה באז ניתנה המילה, וניתנה לי נפשי, שנאמר אז אמרה חתן דמים למולות (שמות ד כו):

280

רפ״אד"א אז בעבור יחידו של עולם, שהוא אחד למעלה משבעה רקיעים:

281

רפ״בימינך ה' נאדרי בכח. מלמד שימינו של הקב"ה פורעת מן הרשעים, ומגנת על הצדיקים, שכך אמר הקב"ה תבוא ימיני ותהיה צל על העתידים לקבל תורה מימין:

282

רפ״גד"א ימינך ה' נאדרי בכח. במגלת איכה כתיב השיב אחור ימינו (איכה ב ג). רוצה לומר כשלא רצו לשמוע התורה שניתנה מימינו נעשו למס וזכות התורה חזרה לאחור, וכשמקיימים ישראל את התורה זכותה תעמוד אפילו לתחיית המתים, שנאמר ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל יב יג), והישועה היא בימין, שנאמר הושיעה ימינך וענני (תהלים ס ז):

283

רפ״דיאכלמו כקש. אלו מוטבים שבהם והיו צפים על פני המים כקש:

284

רפ״הקפאו תהומות בלב ים. עד לבו של ים, מה לבו של אדם עומד בשלישותו, כך לבו של ים קפה בשלישותו:

285

רפ״ותמלאמו נפשי. אותו הרשע ניבא לעצמו, שהיה לו לומר תמלא מהם נפשי, והוא אומר תמלאמו, מלמד שלא היה רוצה ליקח שללם אלא שישתה מדמם:

286

רפ״זצללו כעופרת. אלו הרשעים שבהם:

287

רפ״חמי כמוכה באלים ה'. פסוק זה אמרו פרעה בשעה ששמע שאמרו ישראל שירה על הים:

288

רפ״טנטית ימינך תבלעמו ארץ. כשהקיאם הים ליבשה לא היתה הארץ יכולה לבקלם מפני שנתיראה מיום הדין, והיתה סבורה שיקללה הקב"ה כמו שקיללה על דם הבל, ונשבע הקב"ה שלא יקללה על זאת:

289

ר״צחיל אחז ישבי פלשת. על שהרגו בני אפרים:

290

רצ״אתבאמו ותטעמו. פסוק זה אמרו משה שהיה צריך לומר תביאנו ותטענו, אלא מכאן שהיה יודע שלא יכנס לארץ ישראל:

291

רצ״במקדש אדני. מקדש של מעלה:

292

רצ״גה' ימלוך לעולם ועד. פסוק זה מלאכי השרת אמרוהו:

293

רצ״דותקח מרים הנביאה וגו'. אחות אהרן ולא אחות משה אלא כל זמן שהיתה אחות אהרן בלבד קודם שנולד משה היתה נביאה, כשנולד משה ניטלה נבואה מנה וניתלה למשה:

294

רצ״הויסע משה. שהסיעם במקל שלא היו רוצים ללכת, מפני שהיו מלקטין מן הים אבנים טובות ומרגליות, וכל ספינה שנטבעה בים וכל כסף וזהב שנטבע בים עלה כל כסף וזהב עם ביזת המצריים:

295

רצ״וולא מצאו מים. ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעי' נה א):

296

רצ״זויורהו ה' עץ. שהוא מר שקורין הרדפוני. בוא וראה גדולתו של הקב"ה [בשר ודם] אם יש לו מים מרים ממתקן בדבר מתוק, אבל הקב"ה המתקי להם המים המרים במרים, וכן אתה מוצא באלישע שהמתיק המים על ידי שם המפורש במלח שהוא מר:חק ומשפט. אלו שתי מצות, חק זה שבת, משפט זה כיבוד אב ואם, כדכתיב על כן צוך ה'אלהיך (דברים ה טו), והיכן צוה במרה:

297

רצ״חשתים עשרה עינות מים. אלו י"ב שבטים. ושבעים תמרים. אלו שבעים זקנים שלסנהדרין:

298

רצ״טהנני ממטיר לכם. ששים אמה עוביו של מן, ומנא לן ממבול, במבול כתיב וארובות השמים נפתחו (בראשית ז יא), וכתיב חמש עשרה אמה מלמעלה (שם שם כ), והמן היה יורד בח' ארובות, שנאמר ודלתי שמים פתח, (תהלים עח כג), דהיינו ח' ארובות טול לכל ב' ארובות י"ו אמות, נמצא עביו של מן ששים אמה:

299

ש׳היתה שכבת הטל. היה הטל בא, ומכבד את הארץ, ומרבץ אותה, ואחר כך המן, ואחר כך הטל מלמעלה, כדי שלא יתעפר המן:

300

ש״אדק מחספס. דק היה ומחספס, ונכנס בכל אבר ואבר, שמנין מחספס כנגד רמ"ח אברים של אדם, וכמה דהוא אמר להם אבירים אכל איש וגו' (תהילים קיח כה), אל תיקרי אבירים אלא איברים שהוא מגדל האיברים:

301

ש״בוחם השמש ונמס. דקיימא לן עד ד' שעות היה המן קיים מד' שעות ואילך היה נמס, והיה נעשה נחלים נחלים, ושותין ממנו הצבאיים והאיילים, והיו הגוים צדים מן הצבאיים וטועמין מהם טעם המן:

302

ש״גויבאו כל נשיאי העדה. היו תמהים לפי שבעומר מדדו ולא מצאו בו כי [אם] לפי אכלם:

303

ש״דוביום הששי לקטו לחם משנה. והשיב להם משה שבתון שבת קדש לה' מחר, את אשר תאפו אפו. מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה:

304

ש״השבת לא יהיה בו. כי בשבת לא ירד המן [ולא ביו"ט]:

305

ש״ועד אנה מאנתם. אפילו על משה אמר הקב"ה, לפי שלא היה מזהיר את ישראל מה שהיה אומר לו, מיד התחיל אומר ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו':

306

ש״זוהוא כזרע גד. ולמה נקרא שמו זרע גד, לפי שהוא מגיד מה בחורין ובסדקין, כיצד אם אדם מוכר לחבירו שפחה מעוברת וילדה באותה שעה שמכרה, והיו באים לפני משה, זה אומר ברשותי ילדה, וזה אומר ברשותי ילדה, אז היה אומר להם משה לבקר משפט, והיה משה הולך בביתו של מוכר, היה רואה המן אם היה מוותר ונמצא חלקו של ולד בבית המוכר, היה יודע שברשות המוכר ילדה, ואם לאו היה יודע שברשות הקונה ילדה:

307

ש״חקח צנצנת אחת. היה כלי חרש ולמה נקרא שמו צנצנת שמצננת את המן:

308

ש״טאכלו את המן ארבעים שנה עד באם וגו' אל קצה וגו'. במה שכתוב בספר יהושע:

309

ש״יעשירית האפה. מ"ג בצים ושלישית ביצה:

310

שי״אברפידים. שרפו ידיהם מן המצות:

311

שי״בויאמר ה' אל משה עבור לפני העם. שתהיה מולך עליהם, כמו שנאמר ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' יג). ובשעה שרפו ידיהם מן המצות מיד ויבא עמלק וגו':

312

שי״גוהיה כאשר ירים משה ידו וגו'. וכי ידיו של משה נוצחות מלחמה, או משברות מלחמה, אלא כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום נוצחין, ואם לאו אינם נוצחין:

313

שי״דויקחו אבן וישימו תחתיו וגו'. וכי לא היה למשה כר או כסת לישב עליו, אלא אמר משה כל זמן שישאל בצער אף אני אהיה בצער, מכאן שלא יפרוש אדם מן הצבור:

314

שי״הה' נסי. שעשה לי הנס שלא ניצולו ישראל אלא בשביל משה, שכבר היו ידיהם נרפים מן המצות:

315

שי״וויאמר כי יד על כס יה. כך אמר משה בשעה שתהיה יד זו הוא מלך על ישראל דנקרא כס יה:

316

שי״זמלחמה לה' בעמלק מדור. זה דורו של שאול:

317

שי״חדור. זה דור של מרדכי הצדיק:

318

שי״טוישמע יתרו. מה שמוע שמע ובא. מלחמת הים שמע:

319

ש״כ ד"א ים סוף שמע:

320

שכ״אכי הוציא ה' אל ישראל ממצרים. משל לאדם שאוחז בידו צפור, לעולם לא ינצל מידו, עד שיצילנו הקב"ה, כך ישראל שהיו אחוזים ביד מצרים והקב"ה הצילם:

321

שכ״באחר שלוחיה. בראשונה כשהלך למצרים הוליך את אשתו, שנאמר ויקח משה את אשתו (ובניו) [ואת בניו] וגו' (שמות ד כ), וכשפגע באהרן, אמר לו אהרן משה אחי אנה אתה בא, אמר לו להצל את ישראל אמר לו ומי אלו עמך, אמר לו אשתי ובני [ולאן אתה מוליכם, אמר לו למצרים], אמרלו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם, מיד החזירה, היינו דכתיב אחר שלוחיה:

322

שכ״ג[ד"א אחר שלוחיה] אחר ששלחה ונתן לה גט:

323

שכ״דאשר שם האחד גרשם. כך התנה יתרו עם משה שימול אחד מבניו, והאחד יניח מלימול, הה"ד ויהי בדרך במלון וגו' (שמות ד כד), ומי הוא שלא נימול, זה אליעזר:

324

שכ״הויצלני מחרב פרעה. כשהרג המצרי והלשינו עליו דתן ואבירם וברח לו ולקח פרעה חרב והיה מכה למשה על צוארו, נעשה לו נס ונעשה צוארו כשיש:

325

שכ״וויאמר אל משה אני חתנך [יתרו בא אליך]. היה לו לומר הנני בא אליך, אלא מלמד שלא היה יתרו יכול להכנס במחנה ישראל מפני הענן, ושדא ביה גירא וכתיב ביה אני חותנך יתרו בא אליך, מיד יצא מתוך הענן ובא אל חותנו:

326

שכ״זוישאלו איש לרעהו לשלום. מי נתן שלום למי, הוי אומר זה משה רבינו, כי הנה כתיב וישאלו איש, ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה (במדבר יב ג):

327

שכ״חאת כל התלאה [אשר מצאתם בדרך. אשר מצאתם על הים. בדרך] אלו מלחמת עמלק:

328

שכ״טויחד יתרו. מלמד שנעשה בשרו כחרב חדה:

329

ש״לד"א ויחד כפשוטו, והוא כמו ישמח ומתרגמינן והדי:

330

של״א ד"א שנדמה לו כאילו היה בשרו חידודין חידודין:

331

של״בויאמר יתרו ברוך ה'. בוא וראה כמה היו ישראל מגונים, שלא היה אדם מישראל שברכו להקב"ה, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה':

332

של״גויהי אלהים עמך. שיסכים הקב"ה לעצתינו:

333

של״דהיה עתה לעם וגו'. שכל הספיקות שלך אתה אומר להקב"ה ומודיע לך, אף הם כל הספיקות שלהם הם יאמרו אליך ואתה מודיע להם:

334

של״האת כחקים. זה מצות שבת:

335

של״וואת התורות. אלו איסור והיתר, שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט יד), ומה הוא אדם כי ימות, אלא אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם:

336

של״זאת הדרך ילכו בה. זו ביקור חולים:

337

של״חואת המעשה אשר יעשון. זו לפנים משורת הדין, דקיימא לן מפני מה נחרבה ירושלם, מפני שדנו בה דיני תורה דלא עבדו בה לפנים משורת הדין:

338

של״טואתה תחזה. בנבואה שהיה לו, ואתה תראה שונאי בצע שאפילו בממונם אינם חסים:

339

ש״מויבחר משה אנשי חיל. מלמד שלא מצא משה בכל ישראל מי שהיה בו ארבעה מדות הללו:

340

שמ״אוישלח משה את חתנו. מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת ציבור, ויתרו לא היה בצער ציבור, לא זכה בנחמתן, ואיזו נחמה, זו מתן תורה, ולכך משה שלח את חותנו:

341

שמ״בבחדש השלישי. הכל היה משולש, התורה משולשת תורה נביאים וכתובים, משנה משולשת הלכות מדרש וגדות, הסרסור משולש משה אהרן מרים, שלשה פעמים מתפללין עב ובוקר וצהרים, שלשה פעמים אומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ישראל שקבלו את התורה משולשים כהנים לוים ישראלים, האבות משולשים אברהם יצחק ויעקב, הימים משולשים, שנאמר היו נכונים שלשת ימים (פסוק טו), החדשים משולשים שנאמר' בחדש השלישי:

342

שמ״גד"א בחדש השלישי. זה סיון שהוא שלישי לחדשים, וניתנה תורה לישראל על ידי שלישי:

343

שמ״דביום הזה באו מדבר סיני. יהיה הברית כרותה בעיניך, כאלו בזה היום קבלת התורה, וזהו שנאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת וגו' (דברים ה ג):

344

שמ״הויסעו מרפידים. ממקום שרפו ידיהם מן המצות:

345

שמ״וכה תאמר לבית יעקב. לנשים, כלומר אמור להם דברים טובים לפי שלבן של נשים רך:

346

שמ״זותגיד לבני ישראל. אנשים, כלומר אמור להם דברים שהם קשים כגידים:

347

שמ״חואשא אתכם על כנפי נשרים. מגשן לרעמסס, דכתיב, ויסעו בני ישראל מרעמסס (שמות יב לז), והיו בני ישראל יושבין בגשן:

348

שמ״טוישב משה את דברי העם. השיבם בדברים המשבבין את לבם. ד"א וישב משה. היה ראוי לומר ויגד משה את דברי וגו', שלא מצינו הגיד לעם מה שיאמר לו הקב"ה, אמרו לו ישראל אין אנו רוצים, והיה משה מתיירא לומר להקב"ה שיאמר לו פעם אחרת והם לא יאמינו לי, שלא ילקה בצרעת כמו שלקה בסנה, והיינו דאמרי אינשי דנכית ליה חויא מחבלא מדחיל, השיב לו הקב"ה, אני יודע מה שאתה רוצה לומר בעבור ישמע העם בדברי עמך, השיב משה לפני הקב"ה ואמר רבון העולמים יתברך ויתעלה שבחך וזכרך שאתה חוקר לבות וכליות ויודע הנסתרות ידעת מה שיש בלב עבדך, אותו השעה הגיד לו דברי העם, הדא הוא דכתיב ויגד משה את דברי העם אל ה':

349

ש״נכי סקול יסקל או ירה יירה. מיכן שכל הנסקלין נתלין, ותחלה היו משליכים אותם לתוך גומא, לקיים מה שנאמר או ירה יירה:

350

שנ״אלשלשת ימים. יום אחד הוסיף משה מדעתו, והסכימה שכינה עמו, כי אמר משה שכבת זרע פולטת תוך שלשה ימים, ואם ישכבו הלילה עם נשותיהם והויא פולטת יום שלישי, ולפיכך הזהיר אותם משה שלשת ימים, כי לסוף שלשת ימים נפסקת וטהורה:

351

שנ״בויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, אמר לישראל אם מקבלין עליכם התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתם:

352

שנ״גוהאלהים יעננו בקולץ. בקולו של משה:

353

שנ״דוגם הכהנים הנגשים. אלו נדב ואביהוא:

354

שנ״האנכי ה' אלהיך. 'א' שהוא אחד בעולמו, 'נכ' שבחר הקב"ה את ישראל משבעים אומות 'י' שנתן להם עשרת הדברות:

355

שנ״וד"א אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרם. לפי שהוציאם מארץ מצרים מכור הברזל:

356

שנ״זלא יהיה לך אלהים אחרים. לא בהוייה ולא בעשייה. ד' לאוין כתובין בדבירו זה כנגד ד' מלכיות:

357

שנ״חפקד עון אבות. על בנים. וכתוב אחד אומר לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז), בבנים שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים, אבל בנים שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא יומתו אבות על בנים:

358

שנ״טלאלפים. ובאחרית הפסוק לאלף דור (דברים ז ט), למי נשמע לאלף, אלא כך אמרו חכמינו ז"ל לאלפים לאוהבי, לאוהביו וליראיו לאלף דור, וכן אמרו אינו דומה מי שעובד יראה לעובד מאהבה:

359

ש״סלא תשא את שם וגו'. שלא תנהוג עצמך כאלו חסיד אתה ואין אתה חסיד. ומעשה באדם אחד שנכנס לעיר בערב שבת ולא היה מכיר אדם, והיה לו כיס מלאה פשוטים, וראה גר אחד יושב בבית הכנסת ומתעטף בציצית והיו תפילין קשורין בראשו, וראהו אותו האדם והיה סבור כאלו אדם גדול [הוא], לפי שראה מצות הללו, ופקד לו את כיסו, לאחר השבת ביקש ממנו, אמר לו לא היו דברים מעלם, התחיל להצטער ואמר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא מסרתי לו המעות שלי בפקדון, אלא שראיתי בו המצות הללו, בלילה בא אליהו הנביא אליו בחלום ואמר לו למחר לך אצל אשתו ותאמר לה תן לי כיסי, ואם אמרה לך באיזה סימן אמור לה בסימן שאכלה היא ובעלה בליל ראשון של פסח חמץ, ובליל יום הכיפורים בשר חזיר, למחר שכים זה האיש לפני אשתו של גזלן, ומסר לה הסימנים הללו, ונתנה לו הכיס, בא הגזלן אצל אשתו שאל לה את הכיס, אמרה לו בא בעל הכיס ונטל את הכיס, וכך וכך מסר לי סימנים, אמר לה אחר שנתפרסם הדבר נחזור למעשינו הרעים, וכן עונשן של עושי כך:

360

שס״אזכור את יום השבת. זכרהו על היין:

361

שס״בוגרך אשר בשעריך. זה גר צדק:

362

שס״געל כן ברך ה' את יום השבת. במה בירכו, במזונותיו ובסעודתו, שכך אמר הקב"ה בני הלוו עלי ואני פורע:

363

שס״ד ומעשה בקצב אחד והיה מנהגו כך שכל בהמה טובה שהיה מוצא היה מניחנה לכבוד שבת, למחר היה מוצא יותר טובה הימנה, היה אוכל את הראשונה ומניח את השנייה, נמצא שבזכות שבת עבר כל ימיו בטוב, וסופו זכה שהיה לו שלחן וקערות וכפות זהב טהור:

364

שס״הכבד את אביך ואת אמך. ארבעה דברים נאמרו בכיבוד אב ואם, צדיק בן צדיק מאריכין לו ימיו ושנותיו בין בעולם הזה בין בעולם הבא, צדיק בן רשע אינו מקבל עליו שכר בעולם הזה, רשע בן צדיק נותנים לו בעולם הזה ולא לעולם הבא, רשע בן רשע אין לו שכר לא בעולם הזה ולא לעולם הבא:

365

שס״ולא תרצח. הפכהו כמו לא תרחץ, וכמו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (בראשית ד י), וכתיב בדמים לא תרחץ, כמו פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח יא):

366

שס״זלא תנאף. לא תהנה הנואף ממך:

367

שס״חלא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר. ולמה נכתבו שלשה דברות הללו באותיות שוות, ללמדך שכל מי שעושה אחת מהם כאלו עשאם כולם:

368

שס״טלא תענה. בעדות שבמיתה הכתוב מדבר, כגון שאמר פלוני הרג את הנפש:

369

ש״עלא תחמד בית רעך. הרי כאן דיבור אחד:

370

שע״אלא תחמד אשת רעך. הרי כאן דיבור אחר, ובספרים המדוייקים הם מופלגים:

371

שע״בואל ידבר עמנו. מכאן שכל אלו עשרת הדברות אמרן הקב"ה בדיבור אחד, מה שאין יכול הלשון לדבר ואוזן לשמוע:

372

שע״גובעבור תהיה יראתו וגו'. מכאן שכל מי שהוא ירא שמים לא במהרה הוא חוטא:

373

שע״דלא תעשון אתי. בדמות שמש לא צורת חמה לא צורת לבנה:

374

שע״הד"א לא תעשון אתי בדמות שום תבנית, דכתיב ואל מי תדמיוני וגו' (ישעי' מ כח), אלא מזבח אדמה תעשה לי:

375

שע״וד"א מזבח אדמה וגו'. אל תיקרי מזבח אדמה, אלא מזבח דם מילה כי היום ישראל בגלותיהם וכל מי שיתן לו הקב"ה בן ומל אותו ביום השמיני, כאילו בנה מזבח לה' והעלה עליו עולה, לכך נאמר מזבח אדמה:

376

שע״ז ד"א 'מזבח' מ' מילה. ז' זכור לעבדיך לאברהם ליצחק (ולישראל) [וליעקב] (דברים ט כז), ב' ברכה. ח' חיים. וצריך בנין מזבח שלא יניף עליו ברזל, כי אמר הקב"ה אל יבוא חרב שהורגת בני אדם, ויניף על מזבח שמכפרת עוונותיהם של ישראל:

377

שע״חולא תעלה במעלות על מזבחי. שהכבש דומה כמין דף:

378

שע״טאשר לא תגלה ערותך עליו. שהיו הכהנים עולים עליו עקב בצד גודל שאם היו מרחיבין צעדיהם היתה נראית ערותן:

379

ש״פד"א ולא תעלה במעלות. אל תקרי מעלות אלא מעילות, כלומר שאם בידך שום כלום מעל שמעלת בו הכהן לא יעלה:

380

שפ״אלא תגלה ערותך עליו. ולא תכניסהו אצל מזבחי להקריב, כי לא אקבלהו, ויגלה ערותך על כל ישראל העומדים למטה ורואין, שאם לא יתקבל הקרבן אין העשן עולה כעמוד. לא תעלה. לא תכניס, כמו הוה עלה ביד שכור (משלי כו ט): וכי אפשר שהוא עולה, אלא כשהוא שכור מושיט ידו אצל החוחים, ונכנס החוח בידו ומכאיבו:

381

שפ״בואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני גוים וכל הקובל בערכאות של גוים אין לו חלק לעולם הבא [וכפר] באלהי ישראל:

382

שפ״גד"א ואלה המשפטים. כל דיין שדן דין אמת לאמתו, כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב במשה ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב (שמות יח יג), וכתיב במעשה בראשית ויהיה ערב ויהי בקר (בראשית א ה):

383

שפ״דד"א ואלה המשפטים. אמר הקב"ה לדיינים הוו זהירים בדין שאני יושב ביניכם, שנאמר אלהים נצב בעדת [אל] (תהלים פב א). הוו זהירים בדין יתומים ואלמנות, שאני הוא אביהם שנאמר אבי יתומים ודיין אלמנות (תהלים סח ו), ולא נחרבה ירושלם אלא על שהטו את הדין, כמו שאמר הנביא שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם (ישעי' א כג). אמר רבי סימון מהו וחברי גנבים, אלא אם גנב אדם מחבירו שור משלם תשלומי כפל, ואם טבח או מכר משלם תשלומי ארבעה או חמשה, והדיינים אשר היו בירושלם היו אומרים לגנב תגנוב ותחלוק עמנו, ואין אנו מחייבין אותך דבר, לפיכך אמר הנביא בהם וחברי גנבים כולו אוהב שוחד, שהיו לוקחים שחד, ומעוותים את הדין. ורודף שלמונים. היו אומרים הדיינים קצתם לקצתם שלם לי היום ואני אשלם לך מחר, ועליהם נאמר ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו, היה עולה היתום לדין, והיו משהים את דינו מרוב אשר בצוק עליו רוחו, היה חוזר בפחי נפש, היתה מוצאה אותו אלמנה בדרך, היתה אומרת לו מה עשית בדינך, אומר לה לא הועלתי כלום אלא השהו אותי עד עתה, ולא הועלתי כלום, ודיני לא דנו, והיתה אומרת האלמנה אם זה איש ולא הועיל, אני שאני אשה על אחת כמה וכמה היתה חוזרת בלא דין, לפיכך אמר וריב אלמנה לא יבוא אליהפ:

384

שפ״ה ד"א ואלה 'המשפטים' נוטריקון ה הדיינים, מ' מצווים, ש' שיעשו, פ' פשרה, ט' טרם, י' יעשו מ' משפט:

385

שפ״וכי תקנה עבד עברי. פתח במשפט [עבד] עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקב"ה ונתן להם חירות, לפיכך צוה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיהו בפרך ולא לשעבדו [לדורות], כי אם עד השנה השביעית, שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי וגו' (ויקרא כה מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי, ואמר כי תקנה, לכשיבוא בידך כי אם יגנוב ונמצא בידו שור או חמור או שה, צריך ליתן תשלומי שנים או ארבעה או חמשה ואין לו מיתה, ואם אין לו לשלם, בית דין ימכרוהו בגניבתו אז מותר לקנותו, שנאמר ואם אין לו ונמכר בגניבתו (שמות כב ב):

386

שפ״זעבד עברי. על שם אביהם, שנאמר ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג):

387

שפ״חשש שנים יעבוד. רמז על ישראל שישראל עבדו בשש גליות, גלות מצרים, גלות סנחריב, וגלות ארבעה מלכיות, הרי שש:

388

שפ״טובשביעית יצא. זה מלכות גוג ומגוג:

389

ש״צאם בגפו יבא בגפו יצא. למדנו שאין חובה עליו לישא שפחה כנענית, ומה שאמר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה, רשות ולא חובה, לכך נאמר אם בגפו יבא וגו':

390

שצ״אואם אמר יאמר. מגיד שאינו נרצע עד שיאמר וישנה, שאם כן למה הוצרך לומר אמר יאמר:

391

שצ״בוהגישו אדניו אל האלהים. ומאי שנא אוזן משאר אברים. אלא אזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם [וגו'] (ויקרא כה נח), ולא עבדים לעבדים, והוא קנה אדון לעצמו ירצע:

392

שצ״גלא תצא כצאת העבדים. שהעבדים [כנענים] יוצאים בשן ועין, והיא תצא בלא הכאת שן ועין:

393

שצ״דאם רעה בעיני אדוניה. שלא נשאה חן בעיניו [בבגדו בה]:

394

שצ״ה ר' נתן בר אבטלימוס אומר מאחר שנהג בה מנהג בזיון, ואינו נהג בה מנהג בנות ישראל אינו יכול לקיימה:

395

שצ״וד"א אם רעה בעיני אדוניה. זה נאמר על ישראל שהם משולים בשפחה, שנאמר כעיני שפחה אל יד גברתה (תהלים קכג ב), רצה לומר אם ישראל עובדים ע"ז, הם רעים בעיני הקב"ה, ונתן אותם ביד נכרי כדי לייסרם על דרכיהם הרעים, וזהו שנאמר והפדה לא ימשול למכרה לעם נכרי:

396

שצ״זאם אחרת יקח לו. מכאן למדנו לבת ישראל שחייב אדם בשאר כסות ועונה. שאר אלו מזונות, שנאמר ואשר אכלו (את) שאר עמי (מיכה ג ג), כסותה כמשמעו. ועונתה זו דרך ארץ, שנאמר וישכב אותה ויענה (בראשית לד ב):

397

שצ״חואם שלש אלה לא יעשה לה. אינו חוזר על שאר וכסות ועונה אלא או ייעוד לו, או לבנו, או והפדה:

398

שצ״טויצאה חנם. מגיד שאם בגדה והיא אצלו יוצאה חנם:

399

ת׳מכה איש ומת וגו'. אין לי אלא איש שהכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מניין, שנאמר וכי יכה איש, מכל מקום:

400

ת״אואשר לא צדה והאלהים אנה לידו. וכי הקב"ה מאנה ביד האדם להכות את הנפש, אלא למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד בשוגג ואחד במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה הרג בשוגג יורד היה מן הסולם, ונפל על אותו שהרג מזיד והרגו, נמצא זה שהרוג במזיד מת, וזה שהרג בשוגג גולה:

401

ת״בושמתי לך מקום. אלו ערי מקלט, מלמד שאם רדפו גואל הדם והרגו באחת מערי מקלט יהרג עליו:

402

ת״גומכה אביו ואמו. יכול שאינו חייב מיתה עד שיהרוג שניהם, תלמוד לומר [ומכה אביו ואמו, או] אביו או אמו, ומיתתו בחנק. מכאן אמרו הנחנקים משקעין אותן בזבל עד ארכבותיו (ונותנים סודרין על ראשו) ולוקחין סודרין קשים לתוך סודרין רכים, וכורך על צוארו, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן [עד שנפשו יצאה]:

403

ת״דוגנב איש ומכרו. אין לי אלא איש גנב את האשה או את הקטן מניין, שנאמר כי ימצא גונב נפש מאחיו:

404

ת״הומקלל אביו ואמו. בין בחיים בין לאחר מיתה, מה שאין במכה כי המכה לאחר מיתה אינו חייב:

405

ת״ובאבן או באגרוף וגו'. כל דבר שיש בו כדי להמית, ואם הכהו בדבר כדי להמית פטור מן שבת ורפוי:

406

ת״זוכי יכה איש את עבדו וגו'. בכנעני הכתוב מדבר:

407

ת״חלא יוקם כי כספו הוא. מה כספו שקנינו קנין עולם, יצא עבד עברי שאין קנינו קנין עולם, ויצא של שותפים וחציו בן חורין:

408

ת״טוכי ינצו אנים. למה נאמר לפי שנאמר בו וכי יזיד איש על רעהו {לעיל פסוק יד), לא שמענו אלא על המתכוין להכות את שונאו [והכהו שהוא חייב מיתה, ואבל המתכוין להכות שונאו] והכה את אוהבו שהוא במיתה:

409

ת״יויצאו ילדיה וגו' ענוש יענש. בדמי ולדות. כאשר ישית עליו בעל האשה. מלמד שדמי ולדות] לבעל וכל המתחייב מיתה פטור מן התשלומין, משום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יהיה אסון לא יענש [לפי שהוא במיתה ואינו מת ומשלם]:

410

תי״אואיש כי יתן מום (ויקרא כד יט). וכי אם הפסיד שליש מאור עינו היאך מפסידים שליש מאור עינו של המוכה, למדנו מכאן כי אינו אלא דמי מאור עין הניזוק:

411

תי״בסקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. איני יודע מאחר שנסקל שבשרו אינו נאכל, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל אלא בא ללמדך על שור שיצא להסקל אחר שנגמר דינו, וקדם בעליו ושחטו שהוא אסור באכילה:

412

תי״גאו בן יגח או בת יגח. לגזירה שוה מה במועד עשה קטנים כגדולים אף בתם עשה קטנים כגדולים:

413

תי״דכי יגנב איש. באה זאת הפרשה ללמד על תשלומי ארבעה וחמשה:

414

תי״הוטבח או מכרו. הקיש טובח למוכר, מה מכירה חוץ לרשותו אף טביחה חוץ לרשותו, ומה מכירה מותרת באכילה, אף טביחה מותרת באכילה, מלמד שאם מכר חצייה אינו משלם [ארבעה וחמשה]:

415

תי״וחמשה בקר. לשון זכר משום שנאמר למטה תחת השור בלשון זכר, ושה לשון נקבה, שנאמר זה פזורה ישראל (ירמי' ג יז):

416

תי״זוצאן לשון נקיבה, שנאמר (ואתנה) [ואתן] צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד לא). והנה רמז על מכירת יוסף שנקרא שור, שנאמר בכור שורו (דברים לג יז). ועל הריגת עשרה הרוגי מלוכה שיהרגו בסיבת מכירת יוסף, שנאמר והתמכרתם שם לאויביך לעבדים וגו' (דברים כח סח):

417

תי״חאם במחתרת ימצא הגנב. במסכת סנהדרין אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה (דאדם) [אין אדם] מעמיד עצמו על ממונו, והאי גנבא אמר אי אזילנא וקם לאפי ולא שביק לי קטילנא ליה, ורחמנא אמר הבא להרגך השכם להרגו, ואע"פ דאין הורגין בלא התראה, מחתרת זו היא התראתו:

418

תי״טאם זרחה השמש עליו. אם ברור לך הדבר כשמש הזה שהוא שלום בעולם והרגו חייב:

419

ת״כדמים לו שלם ישלם. ללמדך שאם חתר הגנב כדי יין או שמן ונשברו בחתירתו חייב לשלם, שנאמר ואם אין לו ונמכר בגניבתו:

420

תכ״אכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ר' ישמעאל אומר אינו חייב עד שיפקיד אצלו ויאמר לו הא לך שמור לי זה, אבל אם אמר לו [תן] עיניך בו הרי זה פטור:

421

תכ״בעל כל דבר פשע. כלל, על שור על חמור [על זה על שלמה], פרט, על כל אבידה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בנכסים מטולטלים שאין להם אחריות אף [הכלל אין לי אלא] נכסים מטולטלין (שיש) [שאין] להם אחריות:

422

תכ״גוכי יפתה איש בתולה. להוציא את שנתאלמנה ואת שנתגרשה מן האירוסין דברי רבי יוסף הגלילי. והמפתה אם רוצה להוציא [יוציא] והאונס אם רוצה להוציא] לא יוציא אלא ישתה בעציצו, ואפילו חיגרת או סומא:

423

תכ״דמהר ימהרנה לו לאשה. ואין מוהר אלא כתובה, שנאמר הרבי עלי מהר ומתן (בראשית לד יב):

424

תכ״הזובח לאלהים יחרם. ולא תאמר לבד זובח ולא שאר עבודות, אלא מה זובח אחד מארבעה עבודות, אף כל אחד ואחד משאר עבודות, כגון קיטור וניסוך והשתויה:

425

תכ״ווגר לא תונה. ומפני מה נסמך פרשת הגר לע"ז, ללמדך שכל המאנה לגר כאלו עובד ע"ז, שאם יאמר לו כמה בשר חזיר בבטנך, כמה נשיקות יש לך בע"ז, והגר (שאור) [שסורו] שלו רע, ושמא יחזור לע"ז שלו ונמצא אתה הגורם, וכאלו אתה עבדת ע"ז, לפיכך נסמכה פרשת הגר לע"ז:

426

תכ״זכל אלמנה ויתום לא תענון. אמרו חכמינו ז"ל תחת ארי ולא תחת כנעני תחת כנעני ולא תחת חבר תחת חבר ולא תחת תלמידי חכמים תחת תלמידי חכמים ולא תחת יתום ויתומה מפני (שרעתם) [שדמעתן] מצויה:

427

תכ״חאם ענה תענה אותו. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מעט. וכשהוציאו לרבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל ליהרג, אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לר' ישמעאל לבי יוצא שאין אני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ושיהתה [אותו] עד שתהא גומע את כוסך, או עד שתהא מתעטף בטליתך, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, אחד עינוי הרבה, ואחד עינוי מעט, אמר לו רבי ניחמתני, וכשנהרגו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל, אמר ר' עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות שאלו טובה היתה עתידה לבוא בדורינו לא היינו מקבלין אותה תחלה, אלא רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל ועכשיו גלוי וידוע הוא לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא בדורינו, ונסתלקו הצדיקים מבינותינו, שנאמר הצדיק אבד, [ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין] (ישעיה נ"ז א'), ועכשיו פורענות בא עלינו, לא השלים הדיבור עד שתפסו לר' עקיבא וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ועליהם נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קי"ו ט"ו):

428

תכ״טוחרה אפי בכם. זה גלות עשרת השבטים ועצירת גשמים:

429

ת״לוהיו נשיכם אלמנות. עד יום מותן, כמו שנא' (ותהיין) [ותהיינה] צרורות אלמנות חיות} עד יום מותן [אלמנות חיות] (ש"ב כ' ג'). ובניכם יתומים. גדול מיתת הדין שהחלת הפרשה הזאת התחילה בדין ובסוף גומר בענשה. וכן הוא אומר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ה' ט"ז), ואומר שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נ"ו א'):

430

תל״אאם כסף תלוה את עמי [את העני עמך]. זה שאמר הכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים ל"ה י'), את מוצא דוד ע"ה ששבח את הקב"ה בכל איבריו, שבח בראשו, שנאמר דשנת בשמן ראש וגו' (תהלים כ"ג ה'). שבח באזניו, שנאמר אזנים כרית לי וגו' (שם מ' ז'). שבח בפיו, שנאמר ופי יגיד תהלתך (שם נ"א י"ז) שבח בלשונו, שנאמר ולשוני תהגה צדקתך (שם ל"ה כ"ח), שבח בידיו, שנאמר המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה (שם קמ"ד א'). שבח בלבו, שנאמר לב טהור ברא לי אלהים (שם נ"א י"ב). שבח במעיו, שנא' וכל קרבי את שם קדשו (שם ק"ג א'). שבח בנפשו, [שנאמר] ברכי נפשי את ה' (שם שם). שבח ברגליו, שנא' רגלי עמדה במישור (שם כ"ו י"ב). שבח בעצמותיו, שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:

431

תל״במציל עני מחזק ממנו [ועני ואביון מגוזלו (שם ל"ה י'), עני זה הנפש, וגוזלו זה הגוף, וכן פירשו עני ורוכב על (החמור) [חמור] (זכריה ט' ט'), רצה לומר מורכב הנפש על החומר, או יהיה פירוש ורוכב על החמור, שעלב הנפש את הגוף ועזב יתרונות העולם יושיעו הקב"ה מן הגוף הנגוף, ומעצתו הרעה, כי כן כתיב בימיו תושע יהודה (ירמיה כ"ג ו') הוציא מיהודה ד' שהוא ארבע יסודות, ונשאר שם השם הנכבד והנורא. וזהו ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א' ב'), בראש, ואותו האיש שמתגבר יצרו הטוב על הרע יקרא אדם, והוא עלוי למעלה, וזהו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א' כ"ו). מאי מלמעלה, משור וארי ונשאר העליונה היא צורת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, ובהנצלו מעצת הגוף יעלה למעלה במדריגה העליונה, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה מציל עני מחזק ממנו (תהלים ל"ה י'):

432

תל״גד"א אם כסף תלוה. זה שאמר הכתוב כספו לא נתן בנשך וגו' (שם ט"ו ה'), ר' פנחס אמר לאחר עשרים שנה שנהרגו הרוגי בבל, שרתה רוח הקודש על (ידי) יחזקאל, והוציאו לבקעת דורא והראהו עצמות יבשות הרבה מאד, אמר לו בן אדם מה אתה רואה, אמר לו עצמות יבשות אני רואה, אמר לו התחיינה עצמות האלה אמר לו ה' האלהים אתה ידעת (יחזקאל ל"ז ג'), כאלו לא האמין, כי היה לו לומר ה' אלהים אתה הוא משנה את העתים, ומחליף את הזמנים, ויש בך כח להמית ולהחיות, אלא אמר לו עתה ידעת, לפיכך לא נקבר בארץ טהורה, כמה דהוא אמר ואתה (בן אדם) על אדמה טמאה תמות (עמוס ז' י"ז), אמר לו הנבא על העצמות האלה, אמר רבונו של עולם בהתנבאי עליהם יעלה עליהם גידים ובשר, אמר לו התנבא, והיה [קול] כהנבאי והנה רעש (גדול) (והתקרבו) [ותקרבו] עצם אל עצמו (יחזקאל ל"ז ז). ר' יהושע בן קרחה אומר ירד עליהם תחיית המתים שהוא טל מן השמים, וכך היו נובעים גידים ובשר כמעיין הזה שהוא נובע מים, מיד אמר ליחזקאל (בן אדם) הנבא (על) [אל] הרוח (שם שם ט'), באותה שעה יצאו ארבע רוחות שבשמים ופתחו ארבע אוצרות הנשמות, וחזרו לכל איש רוחו שנאמר ותבא בהם הרוח (ויהיו) [ויחיו ויעמדו על רגליהם] חיל גדול, חוץ מאחד שלא קם, אמר הנביא לפני הקב"ה מה מעשיו של זה, אמר לו בנשך (ובמרבית לקח חיה) [נתן ותרבית לקח וחי] לא יחיה (שם יח יג) ראה כמה עונש המלוה ברבית שבתחיית המתים לא יעמוד, לפיכך אמר הקב"ה למשה לך והזהר את ישראל שלא יתנו ברבית, שנאמר נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך (דברים כ"ג כ'):

433

תל״דאם חבול תחבול וגו'. זה כסות יום [כגון] מלבושו וטליתו, וכסות הלילה כגון המצעות והכר והכסת, שצריך המלוה להחזיר ללוה, בבקר כסות היום, ולערב כסות הערב, ועל זה אמר החכם ע"ה עבד לוה לאיש מלוה (משלי כ"ב ז'):

434

תל״האלהים לא תקלל. ולמה נסמך אלהים לא תקלל לאם חבול תחבל, ללמדך שכל מי שאינו חוזר עבוטו של עני בעתו, ואם בעת יום יום, ואם בעת לילה לילה, כאלו נקב השם:

435

תל״ו ד"א אזהרה למקלל את הדיין, שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם וגו' (פסוק ח'):

436

תל״זמלאתך ודעך לא תאחר. מלאתך אלו הבכורים. ודעמך זו תרומה שמדמעת את התבואה:

437

תל״חבכור בניך תתן לי. ללמדך שחייב אדם לפדות את בנו מן הכהן, ואמר אחריו כן תעשה לשורך לצאנך, הקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה הבהמה הנפלים פוטרין בה את הבכורה: [אף אדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה]:

438

תל״טואנשי קדש. ואתם אם תעשו מצותי אתם קדושים, ואם לאו אתם קדשים, לפיכך חסר קדש וי"ו:

439

ת״מלא תשא שמע שוא. אזהרה למקבל לשון הרע:

440

תמ״אד"א לא תשא שמע שוא. אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין, עד שיהא שם בעל דינו, שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ"ב ח'):

441

תמ״בד"א לא תשא שמע שוא. מכאן למתפלל שצריך כוונה, ואפילו כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע יצא, ואם לא כיון את לבו לא יצא, שנאמר לא תשא שמע שוא, ללמדך שאם אדם אחד יש לו עד אחד על אדם לחייבו ממון, ואמר לך בו והעיד עמי עד שישארו שני עדים ואטול הממון ונחלוק בינינו, אל תשמע אליו, כי התורה התרתה בך להיות עד חמס:

442

תמ״גלא תהיה אחרי רבים לרעות. ללמדך שאם נעשית העיר נדחת אל תמשך אחריהם אלא צא מביניהם:

443

תמ״דודל לא תהדר בריבו. רצה לומר בלקט שכחה ופאה:

444

תמ״הד"א אם יבוא לפניך עשיר ועני, אל תאמר אזכה את העשיר, ואעזוב את העני, צוך הקב"ה ודל לא תהדר בריבו:

445

תמ״וכי תפגע שור איובך. אל תאמר אחר שהוא אויבי אני לא אחזיר לא שורו ולא חמורו, אלא החזירהו ושכרך כפול מן השמים, ומנא לן דשכרו כפול, שנאמר השב תשיבנו, כמו שהמה כפולה כך שכרך כפול:

446

תמ״זכי תראה חמור שונאך. זה שאמר הכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג' י"ז), כי כשיראה האויב כי באת ועזרת לו, יאמר בלבו אני אמרתי כי זה אויבי, חס וחלילה, אם היה אויבי לא היה עוזר לי, אבל הוא אוהבי ואני אויבו בחנם, אלך ואפייסנו, הולך אליו ועושה שלום על כן אמר וכל נתיבותיה שלום:

447

תמ״חלא תטה משפט אביונך בריבו. ללמדך שאם בא לפניך עני ועשיר, לא תאמר אטה המשפט ואזכה העני, אלא דרוש האמת בין עשיר בין עני:

448

תמ״טמדבר שקר תרחק. זה מינות, וכן אמר החכם אל תקרב אל פתח ביתה (משלי ה' ח'):

449

ת״נושחד לא תקח. ולמה נקרא שמו שחד שהוא כמו סכין חד, ואמר כי השחד יעור ואינו מניח לאדם שיפתח את עינו ויכיר האמת, ואמר פקחים מי שהוא פקח בתורה מעור אותו, כל שכן למי שאינו יודע תורה, מכאן אמרו כל הנוטל שוחד אינו נפטר מן הועלם עד שיהא סומא:

450

תנ״א וגר לא תונה. אפילו אונאת דברים אסור כל שכן ממון, כי הגר שאורו רע ושמא יחזור לסורו:

451

תנ״בששת ימים תעשה מעשיך. ללמדך שלא תשכח את השבת ואע"פ שהשביעית קרויב שבת שבת בראשית לא נעקרה ממקומה:

452

תנ״גלמען ינוח שורך וחמורך. שמא תאמר אחבשנו בבית ולא אניחנו לרעות שלא יתלוש העשבים בשבת, לא, אין הדבר כן. אמר הנה למען ינוח, ואיזה היא מנוחת הבהמה, בעת שיהיה תולש מן הקרקע ואוכל:

453

תנ״דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. מן הדיינים ומעבודה זרה ומגזל ומעוות הדין:

454

תנ״הושם אלהים אחרים לא תזכירו. מכאן אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי גזירה שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז שלו. והתורה אמרה לא ישמע על פיך:

455

תנ״ושלש רגלים תחג לי בשנה. בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות שלא תאמר בכל עת שארצה:

456

תנ״ז ד"א להוציא את החיגר ואת הסומא ואת הקטן שאינם יכולים לילך ברגליהם:

457

תנ״חאת חג המצות תשמור. מה כתיב למעלה מן הענין, ושם אלהים אחרים לא תזכירו (פסוק י"ג), ואמר אחריו את חג המצות תשמור, ללמדך שכל המבזה את המועדים כאלו עובד ע"ז, ואמר אחריו וחג הקציר, זה חג השבועות וחג האסיף זה חג הסוכות, שכבר אסף כל התבואה והפירות:

458

תנ״טשלש פעמים. [אין פעמים אלא רגלים] שלא יעלו אלא ברגליהם, וכן הוא אומר מה יפו פעמיך בנעלים וגו' (שה"ש ז' ב'):

459

ת״סיראה כל זכורך. להוציא את הנשים וטומטום ואנדרוגינוס שאינם בכלל זכר:

460

תס״אאל פני האדון '. לפי הוא אדוני האדונים, ואדון לכל באי עולם:

461

תס״בראשית בכורי אדמתך. למה כדי שיהנו הכהנים, עוד שתדע כי לה' הארץ ומלואה, ולא יגבה לבך שתאמר זה שלי וזה שלי, אין אתה בד, כי אם כגר וכאורח נטה ללון:

462

תס״גלא תבשל גדי בחלב אמו. שאם לא תביא הביכורים והמעשרות אתם גורם לתבואה בעת שהיא כמו חלב רכה, שתתייבש בקשיה ולא יעלה ממנה דבר, כי התבואה בעודה קטנה כמו גדי היא ויונקת מן הארץ, ואתה הוא הגורם שתתבשל כי יבא שדפון ויתייבש, ועל זה נמסך ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ואם לא תביא תהיה הגורם, ועל זה הזהירך לא תבשל גדי בחלב אמו, אל תהי גורם לתבואה שתתבשל ועודה רכה כמו החלב:

463

תס״דהנה אנכי שולח מלאך. רבנן אמרי זה [המלאך] מיכאל, והוא שבא בימי יהושע, שנאמר אני שר צבא ה' עתה באתי (יהושע ה' י"ד), וכתיב כי אם מיכאל שרכם (דניאל י' כ"א), והוא שעתיד לבוא בימי המשיח, שנאמר בעת ההוא יעמוד מיכאל השר הגדול (שם י"ב א'):

464

תס״הד"א הנה אנכי שולח מלאך. זה שאמר הכתוב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך (תהלים צ"א ז'). ומה ראה ליתן מן השמאל אלף ורבבה מימין, אמר רבי יצחק לפי שאין השמאל צריכה מלאכים הרבה שישמרו אותה, למה ששמו של הקב"ה כתוב בתפילין שנתונים ביד השמאל, שנאמר וקשרתם לאות על ידיך (דברים ו' ח'), אבל הימין מפני שאין לה סעד הרבה, לכך ריבוא של מלאכים משמרין אותו מימין, ואלף משמאל, ואם היה שלם בתורה ובמעשים טובים הקב"ה משמרו, שנאמר יברכך ה' וישמרך (במדבר ו' כ"ד), וכתוב אחר אומר [ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך (תהלים קכ"א ה'), וכן אתה מוצא ביעקב אבינו לפי שנתרבה במצות נמסרו לו שתי מחנות שהיו משמרים אותו, לפי שהיה שלם בתורה ובמצות ואף קב"ה שמרו, שנאמר והנה ה' נצב עליו (בראשית כ"ח י"ג), וגם בדרך היה משמרו, שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל וגו' (שם שם ט"ו). אמר ר' ישעיה אשרי ילוד אשה שכך ראה המלך ופמליא שלו משמרים אותו וכל מה שהיה יעקב אבינו נושא ונותן במלאכים הי', כמו שאמר ליוסף המלאך הגואל אותי מכל רע (שם מ"ח י"ו), אמר ר' שמעון בן לקיש אמר הקב"ה למלאך אתה שמרת ליעקב ואתה משמר לבניו, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי (שם כ"ג ב) אמר לו משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה (שמות ל"ג ט"ו), אמר לו הקב"ה משה משה אני אעשה רצונך, וזהו שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם (במדבר י' ל"ג) והיה נכבד מאד נסיעתו לפניהם, שהיה ממיך את ההרים, ומגביה את השפלים והורג כל המזיקין, אמר הקב"ה וגם מיכאל שרכם ילך עמכם, וזהו שאמר השמר מפניו ושמע בקולו (פסוק כ"א), ואמר כי שמי בקרבו (שם), לפי שנאמר מיכאל שם אל כלול בתוך שמו:

465

תס״וכי אם שמוע תשמע בקולו. אם תשמע מעט סופך שתשמע הרבה:

466

תס״זועשית כל אשר אדבר. אלו עשרת הדברות, כי זאת המלה אינה שבה אל המלאך, כי אם היתה שבה אל המלאך היה אומר ידבר, אלא אמר אדבר אני ואלו עשרת הדברות עם שאר המצות שהיה עתיד ליתן לישראל באהל מועד ובערבות מואב על ירדן יריחו:

467

תס״חואיבתי את אויביך. ואיבתי עבר, ועתיד היה צריך לומר ואייב, אלא כל הבטחתו של הקב"ה כאילו נעשה, כי הוא אינו חוזר בטובה שהוא מבטיח, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר י"ג כ"ט):

468

תס״טוצרתי. לעתיד לבוא לימות המשיח, שנאמר עת צרה היא ליעקב וממנה (אושע) [יושע] (ירמיה ל' ז'):

469

ת״עכי ילך מלאכי לפניך וגו'. וישקיט לך המקום עד שתבוא לגרגשי ולאמרי ולשאר האומות:

470

תע״אוהכחדתיו. והכחדתים היה צריך לומר, אלא ללמדך שהם לפניו כאיש אחד, ולפיכך אמר והכחדתיו:

471

תע״בלא תשתחוה לאלהיהם. חזר להזהירם שלא ימשך אחריהם ולא ידבק בידו דבר מע"ז:

472

תע״גכי הרס תהרסם. שתבטל ע"ז מארץ ישראל, ואחר שתבטל ע"ז אזי תהיה שלם, ואז יקובל תפלתך, ועל זה נסמך עליו ועבדתם את ה', שכל מי שיהרוס ע"ז כאלו עבד את ה':

473

תע״ד ד"א ועבדתם זו תפלה, כמו שנאמר עבדו את ה' ביראה (תהלים ב' י"א):

474

תע״הוברך את לחמך ואת מימיך. שלא יהא אחד מישראל נצרך לאחר:

475

תע״וואת מימיך. זה היין, מכאן אמרו כל בית שאין היין נשפך בו כמים אין בו סימן ברכה:

476

תע״זוהסירותי מחלה מקרבך. חליים יש בעולם שאין להם רפואה מעולם, והם שמונים ושלשה, כמנין מ'ח'לה:

477

תע״חלא תהיה משכלה וגו'. זו ארץ ישראל שאוירה טוב ומימיה טובים:

478

תע״טאת מספר ימיך אמלא. זכה ימלאו, לא זכה יקצרו, כי התורה כולה בתנאי, כמו והיה אם שמוע תשמעו וגו' (שמות ט"ו כ"ו) ואם לא תשמעו הפכו:

479

ת״פאת אימתי אשלח לפניך. זהו מורך לב העממיים, כמו שנאמר תפל עליהם אימתה ופחד (שמות ט"ו ט"ז), וכמו ויסעו ויהי חתת וגו' (בראשית ל"ה ה'):

480

תפ״אונתתי את כל אויביך אליך עורף. שיברחו מפניך ויהיו רודפים. ואתה רודף אותם, כמו שנאמר ורדפו מכם חמשה מאה וגו' (ויקרא כ"ו ח'):

481

תפ״בושלחתי את הצרעה וגו'. הקב"ה ממית שרפים ונחשים ועקרבים, והיתה הצרעה באה ולוקטת הסם שלהם, והיו הולכים ומכים לעממיים בעיניהם, והיו משליכות הארס והיו מתים:

482

תפ״גלא אגרשנו מפניך וגו'. לפי שבני אדם הם יישוב העום, ואם אגרשם בשנה אחת תרבה חיה רעה, אלא עד שלא תפרה וגו':

483

תפ״ד[לא] ושתי את גבולך וגו'. זה הפסוק [עתיד להיות] לימות המשיח, כמו שנאמר וירד מים עד ים (ומנהר עד אפסי ארץ] (תהלים ע"ב ח'):

484

תפ״הלא ישבו בארצך. בוא וראה כמה היא גדולה (חמדת) [חומרת] ע"ז, כי בתחלת הפרשה הזהיר עליה, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כב יט) ובאמצע הפרשה הזהיר עליה, שנאמר אלהי מסכה לא תעשון לכם (שם ל"ז י"ז), ובסוף הפרשה הזהיר עליה, שנאמר לא תכרות להם [ולאלהיהם] ברית (שם כ"ג ל"ב) ועל זה אמר לא ישבו בארצך:

485

תפ״וואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. זה המעשה היה קודם מתן תורה, ואמר למשה עלה כי לך הגדולה ראויה מחבירך, ועל זה נאמר ונגש משה [לבדו] אל ה' והם לא יגשו (פסוק ב'):

486

תפ״זוישלח את נערי בני ישראל. אלו הזקנים, ולמה קראם נערי, שננערין אל המצות כמו ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל"ג י"א), והוא היה באותו העת קרוב לששים שנה אלא נער שהוא ננעאר לתלמוד תורה, ולפיכך זכה וישב במקומו, ועליו אמר החכם נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכבד (משלי כ"ז י"ח):

487

תפ״חויראו את אלהי ישראל. מלמד ששרתה עליהם שכינה:

488

תפ״טכמעשה לבנת הספיר. מלמד שהציצו בשכינה ונתחייבו כלייה, וזהו מעשה בן זומא שהציץ ונפגע, וכן אמר ר' עקיבא לתלמידיו לכשתגיעו לאבני שיש אל תאמרו מים מים משום שנאמרא דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים ק"א ו'):

489

ת״צואל אצילי בני ישראל. אלו הגדולים והכהנים, כמו שנאמר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו (שמות י"ט כ"ב):

490

תצ״אויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה. הרה ההר הידוע, והוא שאמרתי לך במצרים בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג' י"ב):

491

תצ״בוהיה שם. רצה לומר ארבעים יום עד שילך כל ליכלוך הגוף ויבדל מבני אדם מענין אכילה ושתייה, כאשר לא יאכל ולא ישתה עוד אינו צריך לנקביו, ולא רוח יוצא ממנו ויהיה כמלאכי השרת ועל זה ישב ארבעים יום:

492

תצ״גואתנה לך את לוחות האבן. והם לוחות הברית:

493

תצ״דוהתורה. אלו החקים והמשפטים:

494

תצ״הוהמצוה. זו משנה:

495

תצ״ואשר כתבתי. [אלו נביאים וכתובים]:

496

תצ״זלהורותם. זה תלמוד, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני:

497

תצ״חויקם משה ויהושע. מלמד שלא היה יהושע נפרש ממשה אלא בשעת הדיבור בלבד:

498

תצ״טואל הזקנים אמר שבו. המתינו עד אשר נבוא, כי אין לכם יכולת להשיג יותר מהשגתכם:

499

500והנה אהרן וחור. זכותו של לוי ויהודה:

500

501ויעל משה אל ההר. אחר עשרת הדברות:

501

502ויכס הענן את ההר. וגם את משה רבינו כסה הענן. מלמד שנעשה הענן לו כמו שביל, שנאמר בתו הענן, והיה הולך בענן באור כאדם שמהלך במצרים, ובמה היה עוסק משה באותה הארבעים יום, אלא בא ללמדך שלא היה בו שום עסק כי אם בתורה ובמצות, ואם משה רבינו ע"ה ששמע מפי הגבורה היה צריך עוד לעסוק, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה, ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו וגו' (משלי ט"ו כ"ו). אשרי מי שעמלו בתורה ובמצות, ומשבר לבו לפני בוראו באמת:

502

503דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתיב לי הכסף ולי הזהב (אמר) [נאם] ה' צבאות (חגי ב' ח'), אמר הקב"ה לישראל התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכתם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי משלי:

503

504דבר אל בני ישראל. להוציא החרש שאינו שומע ואינו מדבר:

504

505אשר ידבנו לבו. להוציא השוטה שאין לבו נודבו:

505

506מאת כל איש. להוציא את הקטן שאינו איש. ומנין שלא יקחו מן הגוים, שנא' דבר אל בני ישראל, ולא ממי שאינו מישראל:

506

507וזאת התרומה. אמר הקב"ה אני העמדתי לכם י"ג דברים ע"י יחזקאל הנביא, אף אתם התנדברו י"ג, ומה הם המפורשים על ידי יחזקאל, א' ואלבישך רקמה, ב' ונעלך תחש, ג' ואחבשך בשש, ד' ואכסך משי, ה' ואעדך עדי, ו' ואתנה צמידים על ידיך, ז' ורביד על גרונך, ח' ואתן נזם על אפך, ט' ועגילים על אזניך, י' ועטרת תפארת בראשך (יחזקא טז י יא יב), סולת ושמן ודבש (שם שם יט) הרי י"ג. ואתם [ותכלת וארגמן ותולעת שני] ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים שמן למאור בשמים לשמן המשחה [ולקטורת הסמים] אבני שוהם ואבני מלואים (וגם לקטרת הסמים) הרי עשרה, וזהב וכסף ונחשת הרי יג"ג. ומה נשתנו אלו [אלא] למדרש זהב לכפר מפני מלכות בבל, דכתיב ביה רישיה די דהב טב (דניאל ב' ל"ב). וכסף לכפר ממני מלכות פרס ומדי, דכתיב ביה ועשרת אלפים כבר כסף (אס ג' ט'). ונחשת לכפר על מלכות יון שהיא פחותה מכולם, שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב [כחרס]. ותכלת אלו ישראל העטופים בציצית של תכלת. וארגמן זה דניאל שראה ד' מלכיות. ותולעת שני אלו ישראל שנמשלים בתולעת, שנא' אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא יד), וחטאם דומה לשני, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'. ושש זה המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחי העולמים. ועזים כנגד יעקב, שנאמר ואת עורות גדיי העזים (בראשית כ"ז י"ו). ועורות אלים כנגד יצחק, שנא' והנה איל אחר נאחז (שם כ"ב י"ג). ועורות תחשים שעירערו חומות ירושלם עד שהתישו כוחן. ועצי שטים שיועצים לשטות את ישראל מייחוד מלכם:

507

508שמן למאור. כנגד מלך המשיח שעתיד להאיר עיניהם של ישראל:

508

509בשמים לשמן המשחה. שעתיד למשוח כהן גדול:

509

510ולקטורת הסמים. כדכתיב בריח ניחח ארצה אתכם (יחזקאל כ' מ"א):

510

511אבני שהם. שהמו רחמי עליכם:

511

512ועשו לי מקדש. בעולם הזה:

512

513ושכנתי בתוכם. לעולם הבא, אשרי העם שככה לו:

513

514ככל אשר אני מראה אותך. מלמד שהראה הקב"ה למשה כל צורת הכלים בדמות אש, וראייה וכן תעשו:

514

515ועשו ארון עצי שטים. מפני שקדושתו יתירה משאר הכלים, לפיכך הזכירו בראשונה:

515

516עצי 'שטים'. ש' שלום ט' טובה י' ישועה מ' מחילה:

516

517ועשית עליו זר זהב. עליון הוא כתר תורה מכתר כהונה ומכתר מלכות שאין בהם תורה, ונאמר בארון וצפית אתו זהב טהור, מכאן שצריך תלמיד חכם להיות תוכו כברו, שלא יהיה אחת בלב ואחת בפה:

517

518ואמר ויצקת לו רבע טבעת זהב. מכאן שצריך תלמיד חכם שיהיה זריז בתורה ובמצות ובמעשים טובים וענוה:

518

519ואמר ועשית בדי עצי שטים. אלו המסייעין את עסקי התורה:

519

520וצפית אותם זהב. שעתיד הקב"ה להחזיק ביד מסייעי בעלי תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו', (משלי ג' י"ח):

520

521והבאת את הבדים וגו'. מכאן לתלמיד חכם שבעיר, מצווים בני העיר להאכילו ולהשקותו ולסייעו בכל דבר:

521

522ועשית שנים כרובים. והלא אמר לך וצוך במעמד הר סיני לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ' ד'). לא קשיא, לך לא תעשה אבל לי עשה, כיוצא בו מחלליה מות יומת וגו' (שמות ל"א י"ד) ובמקום אחר אומר וביום השבת שני כבשים (במדבר כ"ח ט'), כיוצא בו ערות אשת אחיך וגו' (ויקרא י"ח ט"ז), ואמר אחר מכאן יבמה יבוא עליה (דברים כ"ה ה'):

522

523ועשית שלחן. לא שצריך אכילה ושתיה, אלא מעשה בני אדם גלויים לפניו, כי יש בני אדם אינם חפצים בזה העום כי אם אכילה ושתייה, לפיכך אמר ועשית שלחן, הלא תראה כי השלחן הוא נתון בצון ויצר הרע הוא נתון בצפונו של אדם, שהיא שמאלו, ועל זה אמר החכם לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳ '), ועל כן המנורה נתונה בדרום שהוא לצד ימין, רמז על תלמידי חכמים שהם עוסקים בתורה בלילה לאור הנרות, כי כן אמרו רבותינו ז"ל אין רנה של תורה מתקיים אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה (איכה ב' י"ט), אבל השלחן הוא בצד שמאל, שנאמר והשלחן תתן על צלע צפון (שמואל כ"ו ל"ה), רמז על אותם שנמשכים אחר יצר הרע שהוא נתון בשמאלו של אדם, ומזה ציונו הקב"ה שיתן התפילין על צד שמאל, כדי לשבר את יצר הרע, וכן הבטיחנו לעתיד לבוא שירחיק היצר הרע מכל וכל, כמו שהבטיחנו ע"י הנביא ע"ה ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב' כ'), והוא יצר הרע שהוא בצפונו של אדם, ומזבח באמצע טעם מפני מה, רצה לומר כי המזבח דומה לבית המדרש שלא יתכן כל היום וכל הלילה קריאה בלא אכילה, לפיכך צריך אדם שיאכל כדי קיום הגוף, כי הגוף לא מתקיים בלא אכילה, לפיכך נתון המזבח באמצע:

523

524ועשית יריעות עזים. היריעות כנגד השמים, אמר ר' אבהו כל מה [שיש] למעלה יש למטה, למעלה כוכבים, שנאמר מונה מספר לכוכבים (תהלים קמ"ז ד'), ולמטה כוכבים, שנאמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כ"ד י"ז), יש למעלה צבאות, ויש למטה צבאות, למעלה קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיה ו' ג'), ולמטה יצאו כל צבאות ה' (שמות י"ב י"א), יש למעלה אופנים, שנא' (והאופנים ינשאו) [ינשאו האופנים] לעומתם (יחזקאל א' כ"א), ולמטה אופנים, שנאמר והנה אופן אחד בארץ (שם שם ט"ו), למעלה כרובים, שנאמר וירכב על כרוב ויעף (ש"ב כ"ב י"א), ולמטה כרובים, שנאמר והיו הכרובים פורשי כנפים וגו' (שמות כ"ה כ') , למעלה זבול שנאמר ואתה תשמע מזבול וגו' (ישעיה ס "ג ט"ז), ולמטה זבול, שנאמר בנה בניתי בית זבול לך (מ"א ח' י"ג), למעלה יריעות, שנאמר נוטה שמים כיריעה (תהלים ק"ד ב') ולמטה יריעות. שנאמר ועשו יריעות עזים:

524

525 ד "א ועשית יריעות עזים. זה שאמר הכתוב שחורה אני ונאוה (שה"ש א' ה'), ואפשר לשחור שיהיה נאה, משל למה הדבר דומה לתינוקת שסרחה בבית אביה, והיה אביה מלך, אמר אביה הוציאוה והניחו אותה שתהא לוקטת שבלים אחר הקוצרים, כן עשו השחירה הנערה פניה מצד השמש, אחר כך בדק אביה הדברים ולא מצא שסרחה, כי אם אחת מן השפחות, מיד נתרצה עליה אביה והביאה למקומה, יותר ממה שהיתה מקודם, באו נשי השרים ובנותיהן לבקר את בת המלך ראוה שהיא שחורה, היו מלעיגים עליה, מיד אמרה להם מה אתם מעיינים בי, מעט שמנים ומעט מרחצאות אתלבן, אבל אתם שאתם שחורים, כל שמנים שבעולם וכל מרחצאות לא ילבין אתכם. כך ישראל כשעשו את העגל, אמרו אומות העולם להם שחורים מה עשיתם, אמרה כנסת ישראל אם אני שחורה במעשי, נאה [אני] במעשה אבותי, שחורה אני במצרים בטיט ובלבנים, נאה אני על הים, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד ל"א), שחורה אני במצרים, שנאמר ובחורב הקצפתם את ה' (דברים ט, ה'), ונאוה שאמרתי כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז'). שחורה אני בזהב שנתתי לעגל, [שנאמר] ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' (שם ל"ב ג'), ונאוה אני בזהב שנתתי למשכן העדות, שנאמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו' (שם ל"ה כ"ב), כך ישראל מבזין אותם האומות העולם, ואינם יודעים שהם מלאים מצות כרמון, ומקרא ומשנה הלכות ואגדות ומדרש. כאהלי קדר כיריעות שלמה, יריעות של מי שהשלום שלו, ואלו הם שמים, שנאמר נוטה שמים כיריעה (תהלים ק"ד ב'), מה יריעותיו קבועים ואין להם טלטול אף ישראל אין להם טלטול:

525

526ועשית מכסה לאהל וגו' [עורות תחשים]. תחש שהיה בימי משה רבינו ע"ה לפי שעה נזדמנה לו ועשה ממנו מכסה לאוהל מלמעלה ומתרגמינן ששגונא שהיה לה (מינים) [גוונים] הרבה ונגנזה:

526

527ועשית את הקרשים [למשכן עצי שטים. והם מעצי שטים לכפר על מעשה שטים:

527

528ועשית את המזבח עצי שטים. וכל ענין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך, אמר להם בני אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור, ועבדי יוכיחו כי השמש והירח מאירים לכל העולם, ואני משפיע עליהם מאורי, ואני אשגיח עליכם לטובה בזכות אבותיכם, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אין אנחנו מבקשים את האבות, כי אתה אבינו אברהם לא ידענו וישראל לא הכירנו, אמר להם הקב"ה אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצוה אתכם, ובנוהג שבעולם אם יהא לאדם בן כל זמן שהבן קטן אביו נותן דעתו עליו לסוך אותו לרחוץ אותו להאכילו ולהשקותו ולטענו על כתיפו עד שיגדל, וכיון שיגדל צריך להשרות את אביו בבית נאה, להתקין לו שלחן ומנורה, אף אתם הייתם במצרים קטנים, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א א') הרחצתי אתכם במים, שנאמר וארחצך במים (יחזקאל י"ו ט'), האכלתי אתכם לחם ובשר, שנאמר בתת ה' לכם [בערב בשר לאכל ולחם בבוקר לשבוע] (שמות ט"ז ח'). השקיתי אתכם מים, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז), טענתי אתכם, שנאמר ואשא אתכם וגו' (שמות י"ט ד'), עכשיו שעמדתן על פרקיכן בנו לי בית, שנאמר ועשו לי מקדש (שם כ"ה ח'), ועשו מנורה, ועשו שלחן, ועשו מזבח מקטר קטרת:

528

529ועשית את המזבח. זה שאמר הכתוב מה יפית ומה נעמת (שה"ש ז' ז') אמר רבי עקיבא לא היה כל העולם כדאי כיום שנתנה שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים. אמר ר' אלעזר בן עזריה משל למה הדבר דומה, למלך שנתן לנחתום כור חטים, אמר לו הוצא מתוכן עשר סאים סלת, חזר ואמר לו הוצא משש ארבע, כך מלך מלכי המלכים סילת את הנביאים מתוך תורה, וסילת את הכתובים מתוך הנביאים, וסילת שיר השירים מתוך הכתובים, לפיכך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים. ר' נתן אומר מלאכי השרת אמרו אותה, ומניין, שיר השירים שיר שאמרו אותה (שיר) [שרי] מרומים, ראה מה משבח הקב"ה לישראל בתוכה, מה יפית ומה נעמת, מה יפית בסיני שקבלת מלכות עליך, ומה נעמת באהל מועד, שכל מה שצויתי למשה הייתם מזורזין לעשות:

529

530[ועשית את המזבח עצי שטים]. אמר הקב"ה למשה עשה מזבח העולה כפרה לבני, שיהא מכפר על עוונותיהם, שכך (התקנתי) [התניתי] עם אברהם, שאם יחטאו (בניך), [בניו] על ידי קרבנות אני מכפר להם שכן כתיב קחה לי עגלה משולשת [ועז משולש[ (בראשית ט"ו ט'). ומהו 'מזבח' נוטריקון מ' מחילה. ז' זכות. ב' ברכה. ח' חיים, בזכות העולה שמקריבים לפניו אתם מתעלים, וכן הוא אומר מי זאת עולה מן המדבר וגו' (שה"ש ג' ו'):

530

531חמש אמות אורך. אמר הקב"ה הן קבלו את הלוחות שכתוב עליהם עשרת הדברים, שהם חמש על לוח אחד, וחמש על לוח אחד, לכך חמש אמות אורך:

531

532ושלש אמות קומתו. כנגד שלשה גואלים (שגלו) [שגאלו] אותם, שנאמר ואשלח לפניך את משה (ואהרן) [אהרן ומרים] (מיכה ו' ד'), ואשלח לכם עוד את כל עבדי הנביאים, ועשיתי על ידם כמה נסים ונפלאות:

532

533ועשית קרנותיו. אמר הקב"ה ארבע קרנות נתתי להם בסיני, קרן התורה, וקרן הכהונה, וקרן מלוכה, וקרנם של ישראל, שרוממתי אותם על שאר אומות העולם. קרן המלכות זו קרנו של משה, שנאמר ויהיבישורון מלך (דברים ל"ג ה'), ואומר ומשה לא ידע כי קרן וגו' (שמות ל"ד כ"ט). קרן התורה, [שנאמר] ונוגה כאור תהיה (קרנותיו) [קרנים מידו לו] (חבקוק ג' ד'). וקרן הכהונה, שנאמר ותרם כראם קרני וגו' (תהלים ב' י"א). קרן ישראל, שנאמר וירם קרן לעמו [וגו' לבני] ישראל (תהלים קמ"ח י"ד), אמר הקב"ה יעשו ארבע קרנות, ויכפרו על אומה שרוממתי אותה בארבע קרנות:

533

534וצפית אותו נחשת. אמר ר' יודה בר שלום אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה אמרת לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח, אין האש מבערת את הנחשת ושורפה את העצים, אמר הקב"ה המדות האלו הן אצלכם, שמא הם לפני, הסתכל כמה מלאכים לפני והם של אש, שנאמר משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד ד') וכמה אוצרות של שלג ושל אש מעורבבים זה בזה, שנאמר אש וברד שלג וקיטור (שם קמ"ח ח'), וכן מים יש, שנאמר שמי השמים והמים אשר מעל השמים (שם שם ד'), ולא המים מכבין את האש, ולא האש אוכלת המים, וכן החיות של אש, והרקיע שעל ראשם מים, שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא (יחזקאל א' כ"ב), והחיות עומדות וטעונות כל אותן מימי אוקינוס והוא של אש, והן עומדות מן רקיע לרקיע, ומן רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה. ר' ברכיה ור' חלבו הלכו בשם ר' אבא סמוקה אומר (אעפ"י שמהלך) [אף טלפי] החיות [מהלך] חמש מאות [שנה], וכולם אש ושבילי הרקיע מים, לא המים מכבין האש ולא האש מכלה את המים, ולמה מפני שעשה שלום ביניהם, ומפני שאמרתי לך אש תמיד תוקד על המזבח, אתה מתיירא שמא ישרפו העצים, מתים נכנסים לפני ויצאו חיים, שנאמר ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר י"ז כ"ז), ארזים ששלח חירם [מלך צור] למלך שלמה למלאכת בית המקדש הריחו משכינתו של מלך עולם והרטיבו העצם [ועשו פירות, שנאמר שתולים בבית ה' [בחצרות אלהינו יפריחו] (תהלים צ"ב י"ד), וכך היו עושים תמיד פירות עד שעמד מנשה והכניס את הצלם לבית קדש הקדשים, ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות, שנאמר ופרח לבנון אומלל (נחום א' ד'). וכן אמר הקב"ה למשה בדים שעשית לארון עתידים להאריך, שנאמר ויאריכו הבדים (מ"א א' ח'). מתים נכנסין לפני ויצאו חיים, ואתה מתיירא שמא ישרפו העצים, וממך היתה רוצה ללמוד, למה, כשהיית [נכנס] בתוך מחיצות של אש ומהלך בתוך המלאכים של אש, היה לך לישרף, [ועוד] שהיית בא אצלי, שנאמר ומשה נגש אל הערפל (שמות כ' י"ח), ואני אש אכלה, שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים כ"ד ד'), שמא נכוית, ואף מזבח העולה אעפ"י שכתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקר' ו' ז'). לא הנחושת מתבער, ולא העצים נשרפין, ואם תאמר שהיה צפוי הנחושת עבה, אמר ר' נחמיה כעובי דינר זהב היה מצופה, אמר הקב"ה יבוא זכות המזבח שאש הקרבנות בוערות בו יומם ולילה, ויכפר על ישראל שעוסקין בתורה יומם ולילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א' ח'). אמן וכן יהי רצון:

534

535ואתה תצוה וגו'. כתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו' כ"ג), מפני מה נמשלה המצוה בנר, מה הנר הזה מדליקין מאותו כמה נירות, כן מרבין תורה ברבים, כמה תלמידים הגונים מעמיד, והוא אינו חסר כלום, אבל מוסיף חכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם:

535

536ד"א מה הנר הזה מאיר לאדם ושומרו שלא יכשל, כן התורה מגינה על האדם שלא יכשל, שנאמר נר לרגלי דבריך וגו' (תהלי' קי"ט ק"ה), ואומר בלכתך לא יצר צעדיך וגו' (משלי ד' י"ב), מה הנר מאירה לטובים ולרעים אף הצדיק בעשותו טובה מציל כל העום, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י' כ"ה), מה הנר הזה כשאתה קוצץ את הפתילה [מוסיף אורה], כך המצוה כל זמן שהאדם עוסק בה ומוציא הוצאה אינו חסר אבל מוסיף, שנאמר פזר נתן לאביונים (תהלים קי"ב ט'), מה הנר הזה השלהבת עולה לשמים, אף העושה צדקה תפלתו עולה לשמים, שנאמר אני בצדק אחזה פניך וגו' (שם י"ז ט"ו):

536

537 ד"א ואתה תצוה [וגו'] ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. אמרו ישראל לני הקב"ה רבונו של עולם אנו אין לנו אור אלא משלך, ואתה אומר לנו שנדליק לפניך נר, שנאמר כי תאיר נרי (שם י"ח כ"ט), ולמה כך, אלא בשעה שהקריבו כל השבטים חנוכת המזבח, לא הקריב שבטו של לוי, והיה אהרן נפשו עגומה עליו, אמר כל השבטים הקריבו חנוכה אחת, ואני אין הקב"ה חפץ בי, שאם היה חפץ בי הייתי מקריב עם שאר השבטים, מיד צוה הקב"ה למשה שיאמר לבני ישראל שיביאו שמן זית, כדי שיהיה אהרן מדליק לפניו, לא שהוא צריך לאורה, אלא כדי להטיב לבו של אהרן. אמר ר' חנינא סגן הכהנים אני הייתי [משמש] בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה, שהיו מדליקין אותה בראש השנה, ולא היתה מתכבה עד השנה האחרת, ופעם אחת לא עשו הזתים שמן, וישבו להם הכהנים בפחי נפש. ואמר ר' חנינא [סגן הכהנים] אני הייתי בבית המקדש ומצאתי את המנורה דליקה יותר ממה שהיתה דליקה שאר כל ימות השנה, ראה מעשה נסים, לכך אמר הקב"ה לכהנים הם ידליקו את המנורה, ומאורי תדליק המנורה, ואמרו רבותינו ז"ל כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמש לאורה, אמר הקב"ה למשה לא בעבורי אני רוצה שתדליקו המנורה, אלא בשביל אחיך, כדי שייטיב לבו, וכן אמר דוד ע"ה ה' אורי וישעי (תהלים כ"ז א'), ואימתי היה זה, בשעה שעשה מלחמה בגדוד של עמלק, שנאמר ויכם דוד מהנשף עד הערב (ש"א ל' י"ז), ומי היה מאיר לו, זיקים וברקים היו מאירים לו, לכך נאמר ה' אורי וישעי. ר' אלעזר אומר מדבר דוד ע"ה במלחמת המצרים, כיון שבאו על ישראל מה עשה הקב"ה, הוריד ענן, שנאמר ויהי הענן והחשך (שמות יד כ') למצרים, ואור לישראל, שנאמר ויאר את הלילה (שם שם), , כיון שראו ישראל כך, אמרו ה' אורי וישעי ממי אירא, אמר הקב"ה ואני מאיר לכל העולם, ואתם סבורין שאני צריך לכם שתאירו לפני, אלא בשביל חיבתכם, ואם אתם מאירים לפני בבית המקדש, אף אני מאיר לכם לעתיד לבוא, שנאמר והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס' י"ט):

537

538ד"א ואתה תצוה את בני ישראל. ולא לאומר אחרת:

538

539ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. ומה זכה שמן זית מכל השמנים, לפי שאין שמן זית יוצא אלא ע"י כתישה, כך אין אדם נוחל חיי העולם הבא אלא מתוך צער, אלא דברי תורה [מתקיימים] אלא מתוך צער, ולפיכך נמשלו ישראל לזית, שנאמר זית רענן יפה פרי תואר (ירמי' י"א ט"ז), ומה הזית ממתק על ידי כתישה, כך ישראל ממרקין עונותיהם על ידי יסורין, ואל יטעך יצרך לומר שצריך לאורה, אינו כן. אמר ר' לוי ברבי מי שהוא עושה חלונות בביתו עושה רחבות מבפנים וצרות מבחוץ, למה כדי להכניס אורה בבית, אבל בית המקדש לא היה כן, אלא צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, ולא עוד אלא מבית המקדש היה יוצא האורה ומדליק לכל ירושלם, ולא היתה שכינה צריך לאורה, ואם תאמר למה אמר להדליק, ללמד לבעלי תורה שיהיו קוראים בכל לילה ולילה, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וגו' (תהלים מ"ב ט'):

539

540באהל מועד מחוץ לפרוכת. שלא יצטרך לומר שהוא צריך לאורה, בעבור זה ניתנה המנורה מחוץ לפרוכת, אמר הקב"ה תבא ליום שכולו אורה, וחשכה לאומות העולם שנאמר כי הנה החשך יכסה ארץ [וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה] (ישעיה ס' ב'): את מוצא מי שהוא בחושך רואה מה שבאור, אבל מי שהוא נתון באור אינו רואה מה שבחשך אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא אור ועמו אור חונה, רואה מה שבאור ורואה מה שבחשך, שנא' הוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב' כ"ב), אמר הקב"ה לישראל בני בעולם הזה אתם זקוקים לאורו של בית המקדש ואתם מדליקים בתוכו נירות, אבל לעתיד לבוא בזכות אותו הנר שהייתם מדליקים, אני אגאול אתכם על ידי משיח, שהוא נמשל בנר, שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קל"ב י"ז):

540

541ואתה תדבר אל כל חכמי לב. לרבות הנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב (שמות לה כה):

541

542והם יקחו את הזהב. אלו חכמי לב:

542

543ששה משמותם [על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם]. ת"ר שתי אבנים היו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן, ואחת מכאן, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו, וששה על אבן זו, והשנית אמר בתולדותם, הראשונה לא היו כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם לצבא, וחמשים אותיות היו שם, עשרים וחמשה על אבן זו, ועשרם וחמשה על אבן זו, וכן צורתם:

543

544 ובחשן היו בו שנים עשר שבטים ושנים עשר אבנים, ועושין בהם נקבים, ומכניסין בהם שתי וערב, ומניח בהם את האבנים, וכן היו נחקקים, על אורם היה חקוק עליו אברהם יצחק יעקב ראובן. על פטדה היה חקוק עליו שמעון. על ברקת היה חקוק עליו לוי:

544

545והטור השני נופך ספיר ויהלום. על נופך היה חקוק יהודה. ועל ספיר היה חקוק יששכר. ועל יהלם זבולן:

545

546והטור השלישי לשם שבו ואחלמה. על לשם חקוק דן. ועל שבו נפתלי. ועל אחלמה גד:

546

547והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה. על תרשיש אשר. ועל שהם יוסף. ועל ישפה בנימין, ואחר כן היה חקור כל אלה שבטי ישראל, כדי שיהיה בהם כל אל"ף בי"ת, ומלאכתו היתה בחכמה גדולה, והיה לובש חשן המשפט ושתי האבנים על שתי כתפיו, ובהם היו שואלים כל דבר והיה מגיד:

547

548 תנו רבנן כיצד היו שואלים באורים ותומים, השואל פניו כלפי הנשאל, והנשאל פניו כלפי השכינה, השואל אומר ארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו (ש"א ל' ח'), והנשאל אומר רדוף, וכיצד היו יודעים, ר' יוחנן אומר היו האותיות בולטות, עלה ע' משמעון, ל' מלוי, ה' מיהודה, וכן היה כל הדברים שהיה צריך, ואין שואלין להדיוט אלא למלך ולאב בית דין:

548

549ועשית ציץ זהב ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה'. אמרו רבותינו ז"ל ציץ דומה כמו טס של זהב, ומוקף מאוזן לאוזן של כהן גדול, וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת. ואמרו רבותינו בפתחי חותם של אבנים היו כותבין עליו בדיו ומניחין השמיר עליו והוא מתבקעת כתאנה זו שמתבקעת ואינה חסר כלום:

549

550וזה הדבר אשר תעשה להם. זה שאמר כתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קי"ט פ"ט), וכי בשמים בלבד דבריו של הקב"ה נצב ולא בארץ, ומהו דברך נצב בשמים, אלא כשאומר דבר אינו חזור בו, ואינו מתנחם אלא על הרעה, אבל על הטובה אינו מתנחם, וכן אמר לאהרן שיתן לו הכהונה, וקיים את דבריו, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' (במדבר כ"ה י"ג), ולא חזרת בך וקיימת את דבריך, וגם כשאמר למשה וזה הדבר אשר תעשה להם, איזה דבר, שאמר לו והיתה לו ולזרעו אחריו:

550

551 ד"א וזה הדבר. זה שאמר הכתוב אשרי תבחר ותקרב וגו' (תהלים ס"ה ה'), אשרי מי שבחרתו וקירבתו לא כל הרוצה ליטול יטול, אלא כמי שמוכר החרס מכה על גבו, ואומר זה נאה וזה רע, כך הקב"ה הוא כמו היוצר הזה, שנאמר הנה כחומר ביד היוצר כן אתם כבידי בית ישראל (ירמיה י"ח ו'), והוא יודע איזה ראוי לשרת לפניו ואיזה אין ראוי, ועל זה [נאמר] אשרי תבחר ותקרב, יש מי שנבחר ונדחה ונתקרב, ויש שנבחר ונדחה ולא נתקרב, ויש מי שנבחר ונתקרב שהיה מרוחק, נבחר ונתקרב, ויש שנבחר ונדחה ולא נתקרב, ויש מי שנבחר ונתקרב שהיה מרוחק, נבחר ונתקרב שהיה מרוחק, זה דוד שאמר פתחת למוסרי (תהלים קי"ו ו'), אל תקרי למוסרי אלא לאיסורי, אמר דוד ע"ה לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה כתבת בתורתך לא יבוא עמוני ומואבי (דברים כ"ג ד'), והייתי כפות סמורות, ופתחת אותן פתחת למוסרי שאמרת עמוני לא יבוא, אבל עמונית מותרת לבוא בקהל, מואב לא יבוא אבל מואבית מותרת לבוא בקהל. ובחרת בי וקרבתני, הוי אשרי תבחר ותקרב. ויש מי שנבחר ונדחה ונתקרב, זה דוד ע"ה במעשה אוריה שאמר לו נתן הנביא הנני מקים עליך רעה וגו' (ש"ב י"ב י"א). נתרחק וחזר ונתקרב. שאמר חנני אלהים כחסדך וגו' (תהלים נ"א ג') אמר לו נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (ש"ב י"ב י"ג). ויש מי שנבחר ונדחה ולא נתקרב, זה שאול ע"ה שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל (ש"א ב' כ"ח). ונדחה ולא נתקרב, שנאמר קרע ה' את ממלכות ישראל וגו' (ש"א ט"ו כ"ח). וכן אהרן נבחר, וכשעשה את העגל נדחה, שנאמר ובאהרן התאנף ה' להשמידו (דברים ט' כ'), ונתקרב שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כ"ח ל"ו), וניתנה הכהונה בידו וביד בניו לעולם, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו (שם שם מ"ג) וצוה הקב"ה שיעשו שמונה מלבושים שילבשם הכהן, ואם חסר אחת מהם עבודתו פסולה:

551

552שבעת ימים ילבשם הכהן. זה צווי לדורות שהיו מפרישין כהן גדל שבעת ימים קודם יום הכיפורים, ומחנכין אותו בעבודה:

552

553ואכלו אתם אשר כפר בהם. הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין:

553

554וזה אשר תעשה על המזבח. והוא התמיד:

554

555שנים ליום. כנגד היום. [דתנן] תמיד של שחר מכפר על עבירות שביום, ותמיד של בין הערבים היו מתאכלין והולכין כל הלילה לכפר על עבירות שבלילה:

555

556אשר אועד לכם. בזכות ישראל היה הדיבור להם:

556

557ונעדתי שמה לבני ישראל. להודיע לכל באי העולם חיבה שחבבתי את ישראל:

557

558ונקדש בכבודי. זה מעשה נדב ואביהו שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה יותר מכל אדם:

558

559ושכנתי בתוך בני ישראל. שמתוך ששכינתי בתוכם ידעו כל העולם שאני אלהיהם, ונאמן לשלם להם שכר טוב לעולם הבא, כי זה העולם אין בו ממש:

559

560ועשית מזבח מקטר קטרת. זה מזבח הזהב, שהוא להקטיר ולא להעלות עליו עולה ומנחה:

560

561ועשית לו זר זהב. זה זר שלישי, שזכה בו דוד ונטלו, שנאמר מי אנכי [וגו'] כי הביאתני עד הלום (ש"ב ז' י"ח), לפי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, והשם ברחמיו יזכינו לאותה העת:

561

562כי תשא את ראש בני ישראל. זש"ה רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה (תהלים ג ג). ר' שמואל בר אמי פתר קרייה בדואג ואחיתופל, כי כשחלה דוד ע"ה היו נכנסין כל ישראל לבקרו, והיו נכנסין דואג ואחיתופל ואומרים לו מלכינו השם יעמידך למקומך לשלום, והיו יוצאים לחוץ, היו אומרים אדם ששבה את הכבשה, והרג הרועה [והפיל את ישראל] בחרב, יש לו תקוה אין ישועתה לו באלהים: ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי (שם שם): [ואתה ה'.] הסכמת עמהם [ואמרת] מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ י): מגן בעדי. שקבלת תשובתי והגנתה עלי בזכות אבותי: [כבודי.] החזרתני למלכות. ומרים ראשי. אחר שהייתי חייב לך תלוי ראש נתת לי הרמת ראש, על ידי נתן הנביא, שנאמ' גם ה' העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (ש"ב י"ב י"ג): ורבנן פתרי [קרא] באומות העולם, רבים אלו אומות העולם, ולמה קורא אותם רבים, מן הפסוק שמצא קורא אותם רבים, שנאמר הוי המון עמים רבים (ישעי' יז יב): אומרים לנפשי. שהיו אומרים לישראל אומה ששמעה בהר סיני מפי הקב"ה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ' ג'), ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שם לב ד), [יש להם תשועה] אין ישועתה לו באלהים סלה. [ואתה ה'] אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה החכמתה עמהם בתורה, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כב יט): מגן בעדי. שהגנת עלינו בזכות אבותינו: כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו, שנאמר ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם] (שם כה ח): ומרים ראשי. אחרי שהיינו חייבים תלוי ראש נתת לנו תלוי ראש, ע"י משה רבינו ע"ה, שנאמר כי תשא את ראש (שם ל יב):

562

563ונתנו איש כפר נפשו לה'. שלשה דברים שמע מפי הגבורה ופחד ונרתע לאחוריו, כשאמר לו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח). אמר משה רבינו ע"ה רבונו של עולם השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כג) וכל שכן הארץ, ואתה אומר לי ועשו לי מקדש, אמר לו [הקב"ה] משה לא כמו שאתה מחשב, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים קרש בדרם [ושמונה במערב], ואני מצמצם שכינתי ביניכם. וכשאמר לו את קרבני לחמי לאשי (במדבר כח ב), אמר משה רבונו של עולם אם אביא כל צאן וכל צבי ואיל שבעולם, [אין בהם העלאה אחת], וכל עצים שבעולם, אין בהם הבערה אחת, שנאמר ולבנון אין די בער וגו' (ישעי' מ טז), אמר לו [הקב"ה] משה לא כמו שאתה חושב, [אלא ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' וגו' (במדבר כח ג) ולא שנים בבת אחת, אלא אחד בשחרית ואחד בין הערבים] שנאמר את הכבש אחד תעשה בבקר (שם שם ד). וכשאמר לו ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל יב), אמר משה רבונו של עולם ומי יוכל לתת כופר נפשו אם יביא כל כסף וזהב שבעולם לא יוכל לתת כפרו, אמר לו [הקב"ה] משה לא כמו שאתה חושב, אלא זה יתנו [כזה יתנו] מחצית השקל. ~ ר' יהודה ור' נחמיה היו חולקין בדבר, חד אומר לפי שחטאו בחצי היום יביאו מחצית השקל, וחד אומר לפי שעברו על עשרת הדברות יתנו עשרה גרה, והחוטאים יביאו אבל מי שלא חטא לא יביא, ואיזה הוא שלא חטא, זה שבט לוי, כי אמר הנה 'זה' יתנו, ומנין 'זה' שנים עשר, והיו שנים עשר שבטים, חוץ משבט לוי, שלא היה במניין השבטים, כי אותו השבט נבחר לה', שנאמר כי בו בחר ה' וגו' (דברים י"ח ה'):

563

564ולא יהיה בהם נגף. כי בכל עת פקודתם צריכים להיות נותנים כופר, מכאן שאסור למנות את ישראל בלי כופר, ואם תאמר היאך נעלם דבר זה מדוד בעת שמנה את ישראל, לפי שאמר זמירות היו לי חוקיך (תהלים קנ"ט ד), אמר לו הקב"ה דברי תורה דכתיב בהם התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כ"ג ה') ואתה קורא אותם זמירות, וכן נעלם ממנו זה הפסוק ולבני קהת לא נתן [כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו] (במדבר ז' ט'), והוא הרכיב את הארון בעגלה, לפיכך פרץ ה' פרץ בעוזא (ש"ב ו' ח'):

564

565זה יתנו. בעשרה מקומות נמנו ישראל אחת בירידתם למצרים, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י' כ"ב). שנייה בעלייתן ממצרים, שנאמר כשש מאות אלף רגלי וגו' (שמו' יב לז), [ואחד בפ' כי תשא] ושנים בחומש הפקודים, אחד בדגלים ואחד בחילוק הארץ, ושנים בימי שאול, שנאמר ויפקדם בטלאים (ש"א ט"ו ד'), ויפקדם בבזק (שם י"א ח'). כדאנון עתירין באלין אמריא, וכדאנון מסכינין באלין בזקיא, ואחד בימי דוד, שנאמר ויתן יואב את מספר מפקד העם וגו' (ש"ב כד ט), ואחד בימי עזרא, שנאמר כל הקהל כאחד [ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים] (עזרא ב סד). ואחד לעתיד לבא, שנאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמי' לג יג):

565

566העשיר לא ירבה. בתרומת השקלים של אדנים, כדי שלא יתרברב העשיר על העני:

566

567[ ולקחת את כסף הכפורים. לפי שנאמר איש כופר נפשו (לעיל פסוק יב):

567

568ונתת אותו על עבודת אוהל מועד. אלה מלאכת האדנים והווים שמפריש בפרשת אלה פקודי, כי כל מלאכת המשכן היה נדבה [שנאמר] ויבאו האנשים על הנשים [כל נדיב לב] (שמות לח כב), אבל כסף הכפורים דבר קצוב שווה לכל:

568

569לכפר על נפשתיכם. להודיע כמה הזכות גורם שכל זמן שישראל זוכין המעט שנותנים [חביב] לפני הקב"ה כהרבה ומתכפרין בו אבל אם אינם זכאין, אינו חפץ במתנותיהם, וכן הוא אומר אין לי חפץ [אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם] (מלאכי א י), והקב"ה חפץ לזכות את ישראל, [לפיכך הרבה להם תורה ומצות], שנאמ' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעי' מב כד):

569

570ואתה קח לך בשמים ראש. שאין למעלה הימנו:

570

571מר דרור. שאין בו דופי:

571

572וקנמן בשם. ועם קנה בשם וקדה ושמן זית הין:

572

573ועשית אתו וגו'. מלמד שהיו שולקין את העקרין בשמן:

573

574ואת אהרן ואת בניו תמשח. לבד וכלי המקדש עם המלכים לבד:

574

575 תנו רבנן הקטרת היתה נעשית שלש מאות וששים ושמונה מנה, כנגד ימות השנה, אינם כי אם שלש מאות וששים וחמש, ושלשה מנים יתירים שמהם כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים:

575

576ושחקת ממנה הדק. תנו רבנן הקטרת היו מחזירין אותה למכתשת פעמים בשנה, בימות החמה מפזרה כדי שלא תתעפש, ובימות הגשמים צורבה כדי שלא תפוג ריחה, וכשהוא שוחק אומר הדק היטב, דאמר ר' יוחנן כשם שהדיבור רע ליין, כך דיבור יפה לבשמים:

576

577ראה קראתי וגו'. מכאן אמרו רבותינו ז"ל אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן הכריזו עליו לפני מלך מלכי המלכים מן השמים:

577

578ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. גדולה היתה מלאכת המשכן, שבאלו המדות שהם חכמה ותבונה ברא בהם שמים וארץ [שנאמר] ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג יט כ):

578

579ואני הנה נתתי אתו. לפי שאין עושין שררה על הציבור פחות משנים:

579

580ואתה דבר אל בני ישראל. להורותם בדרך ישרה:

580

581אך את שבתותי תשמורו. רבי יוסי הגלילי אומר אך מיעוט, ומה מיעט, כי יש שבתות שאתה שובת, ויש שבתות שאין אתה שובת:

581

582 כגון שהוצרכו להביא מילדות, או להציל מן הלסטים, או מן הדליקה, או מכל דבר שיש בו פקוח נפש, או חולה לבשל לו, כל אלו וכיוצא בהם דוחין את השבת, כי אות היא ביני וביניכם. ולא ביני ובין אומות העולם, אות היא שישראל עבדים להקב"ה:

582

583כי אני ה' מקדשם. לעתיד לבוא ליום שכולו שבת:

583

584ושמרו בני ישראל את השבת. ר' נתן אומר חלל עליו שבת אחת. כדי שישמור שבתות הרבה:

584

585לעשות את השבת. מלמד שכל המשמר את השבת כאילו הוא עשאה:

585

586אות היא לעולם. מגיד שאין השבת בטילה לעולם:

586

587שבת וינפש. שבת ממלאכה וינפש ממחשבה:

587

588ויתן אל משה. מאי נתן לו. החכמה במתנה, שנאמר כי ה' יתן חכמה (משלי ב ו), והתורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה. והשבת מתנה, שנאמר ראו כי ה' נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט):

588

589לדבר אתו בהר סיני. ההר חמד אלהים לשבתו (תהלים סח יז):

589

590שני לחת העדות. מאי עדות, עדות בינו ובין ישראל:

590

591לחת אבן. רבותינו ז"ל אמרו כי מכסא הכבוד נחתכו והוא ספיר, כמו שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד י), [ואומר כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו)]:

591

592וירא העם כי בשש משה. אמרו רבותינו ז"ל כי בשש שעות ביום חטאי ישראל, לפיכך הקדים להם חצית השקל לכפר על מחצית היום שחטאו בו:

592

593כי זה משה האיש. מלמד שהיה השטן מטען ומראה להם דמות משה בענן, והם אומרים כי זה משה:

593

594ויאמר אליהם אהרן. אפשר לא מיחו בידם אלא מלמד שהלכו אצל חור ולא שמע אליהם והרגוהו, וסידרו משה בקיצור, כמו שעשה במשנה תורה מענין שלוח המרגלים, שהם בתחלה באו אליו ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב), ולא זכר זה הדבר כי אם במשנה תורה:

594

595ויצר אתו בחרט. התיך הזהב בכור ועשאו דמות שור, לפי שהיו ישראל אומרים עשה אותו כדמות מה שראינו ביום מתן תורה, כי ראו המלאכים שהיה רגליהם ככף צורת עגל, שנאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א יז), לפיכך שאלו דמות עגל:

595

596וירא אהרן. מלמד שראה חור זבוח לפניו:

596

597ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. טביחה לה' בעובדי העגל:

597

598וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בתחלה אמרת לי בני בכורי ישראל (שמות ד כב), ואמרת והוצא את עמי בני ישראל (שם ג י), ועכשו אומר כי שחת עמך, אם טובים ואם רעים שלך הם, שנאמר והם עמך ונחלתך (דברים ט כו):

598

599ויחל משה. אמר לפניו רבונו של עולם על מה אתה כועס על ישראל. אמר הקב"ה על שעשו העגל, אמר משה לפני הקב"ה אם היית מצוה אותם לא היו עוברים על מצותיך, אמר לו והלא צויתי להם בתך עשרת הדברות, אמר לו משה רבונו של עולם לי צויתה להם לא צויתה, כי כתבת בעשרת הדברים אנכי ה' אלהיך (שמות כ א), ציווי לי ולא להם, כי אם היה להם היה לך לומר אנכי ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם. לא יהיה לכם, לא תשאו את שם ה' אלהיכם, שמרו את יום השבת, ששת ימים תעבודו ועשיתם כל מלאכתכם, כבדו את אביכם ואת אמכם, לא תרצחו לא תנאפו, לא תגנובו, לא תענו, לא תחמודו, אם כן לא צוית אלא לי, ועוד אמר משה רבונו של עולם ושמא עשו עגל ולא השתחוו, אמר לו הקב"ה וישתחוו, אמר לו שמא השתחוו ולא זבחו לו, אמר ויזבחו לו, ושמא זבחו ולא קבלו אותו באלוה, אמר לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, באותה שעה נעשה משה כחולה שחלה שלשים יום, ואין בו כח לעמוד על רגליו, לפיכך נאמר ויחל כמו חולי:

599

600ד"א ויחל משה. אמר משה רבינו ע"ה רבונו של עולם אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם שהושלך לכבשן האש בשביל אהבתך, ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק שנתן צוארו לישחט על ייחוד שמך, ואם גלות הם חייבים זכור ליעקב אביהם שכל ימיו מכאובים בגלות, שנאמר מעט ורעים (בראשית מז ט), בשביל אבות סלח לבנים:

600

601ד"א ויחל משה. אמר לפניו רבונו של עולם חלילה לך מלעקר אומה כזאת מן העולם:

601

602למה ה' יחרה אפך וגו'. זכור להם מה שהאמינו על הים, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא), וקבלו מלכותך עליהם ברצון:

602

603שוב מחרון אפך. כיון שהרבה בתחנונים ולא קבל, מיד אמר משה רבונו של עולם אין אתה מקבל תפלתי. מיד חזר פניו לצד המערה של האבות, ואמר רבונו של עולם זכור לאלו שנשבעת להם בך, לא נשבעת בשמים ובארץ שהם כלים, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעי' נא ז), ולא נשבעת להם בחמה ולבנה שהם כלים, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' (שם כד כג), לא נשבעת להם בהרים ובגבעות שהם כלים, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו' (שם נד י), ולא נשבעת להם בים כי סופו להתייבש, שנאמר והים חרב יחרב, אלא לא נשבעת כי אם בשמך הגדול והקדוש שלא ישתנה ולא יתחלף שתרבה זרעם ככוכבי השמים, ועתה אברהם ויצחק ויעקב הקיצו מתנומתכם וראו בניכם, מיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (פסוק י ד):

603

604ויפן [וירד] משה. פנה מן חלחלה שלו ונתחזק:

604

605ושני לוחות דות בידו. [עמו] כמו וכל טוב אדוניו בידו (בראשית כ״ד:י׳) :

605

606משני עבריהם. לפי שהיו חרותים, כדאמרי רבנן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, שכל האותיות אעפ"י שהם חרותים יש להם תפיסה בקצוות, אבל מ"ם וסמ"ך אין להם תפיסה, כי הם חרותים מארבעת רבעיהם, ואעפ"כ לא נופלות:

606

607מזה ומזה הם כתובים. והמכתב מששת ימי בראשית:

607

608 ד"א חרות. אין חרות מגיהנם אלא מי שהוא עוסק בתורה:

608

609וישמע יהושע את קול העם ברעה. הפך ערב תיוצאהו, כי אותם ערב רב הם שעבדו את העגל, והראייה שאמרו אלה אלהיך ישראל, לא אמרו אלה אלהינו:

609

610אין קול ענות גבורה. שכן דרך החיילות כשמת גברין מרימין קולם:

610

611ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות. כאשר ראה משה העגל והמחולות, אמר למי מוליך אני את הלוחות הללו, מיד וישלך מידיו את הלוחות, השליכם בגבורה עד שנשתברו:

611

612ויקח את העגל. לא נתכוין משה אלא לבדקם כסוטות:

612

613אחר כך אמר אהרן למשה אל יחר אף אדני. מכאן למדנו שהיה משה רוצה להרוג את אהרן:

613

614כי ברע הוא. רצה לומר ערב רב הם עשו זה הענין:

614

615ואשליכהו באש וגו'. מכאן אמרו חכמים ז"ל צריך כל אדם שיזהר בתשובותיו:

615

616וירא משה את העם כי פרוע הוא. שנסתלקה שכינה מהם. והצרעת זרחה במצחם, כמו שנאמר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע (ויקרא יג מה):

616

617לשמצה בקמיהם. לדורות הבאים, שהיו אומות העולם מחרפים את ישראל במעשה העגל, מיד צעק לבני לוי ואמר להם כה אמר ה' [אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו'] שתהרגו בעובדי העגל, ומהנה למדנו ששבטו של לוי לא עבד ע"ז:

617

618מלאו ידכם היום. צאי ידי חובתכם לעשות נקמה בחוטאים:

618

619וישב משה אל ה' וגו' ועתה אם תשא חטאתם וגו'. מלמד שנתן נפשו על ישראל אמר לו הקב"ה לך נחה את העם, אין לך כל נקמה שבאה על ישראל, שאין בה מקצת עון מן העגל:

619

620וידבר ה' אל משה לך עלה מזה. בלשון שאמר לו בלשון ירידה לך רד (שמות לב ז), רצה לומר מגדולתך, כשנתרצה לישראל אמר לו לך עלה, אמר לו רבונו של עולם אם אין פניך הולכים הניחנו במקומנו, אמר לו הקב"ה פני ילכו, המתן עד שיעברו פנים של זעם:

620

621ומשה יקח את האהל. שכיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום מיד ריחק עצמו מהם, למה שהמנודה לרב מנודה לתלמיד, מיד ריחק משה את משכנו ממחנה ישראל, ארבעת מילין ואמר הקב"ה למשה, משה אני פירשתי מהם, ואתה פירשת מהם, עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ועתה אין להם תקומה, אמר משה רבונו של עולם אתה רחום אתה חנון אתה קיים אתה מתנחם על הרעה עשה למען שמך, אמר לו משה חזור משכנך לתוך בני ואני אחזור עמך, הדא הוא דכתיב ודבר ה' אל משה פנים בפנים (פסוק יא):

621

622ובמה יודע אפוא. לכל האומות שנתרצית לנו:

622

623הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך. אמר ר' שמעון בן לקיש שלשה דברים שאל משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, ועשה לו הקב"ה את שאלתו. ביקש שתשרה שכינה על ישראל, וביקש שתסתלק רוח הקדש מן האומות, וביקש שיראה במדת רחמים, ומנין שביקש שתשרה שכינה על ישראל, שנאמר הלוא בלכתך עמנו. ומנין שביקש שתסתלק רוח הקדש מן האומות, שנאמר ונפלינו אני ועמך. ומנין שביקש שיראה במדת רחמים, שנאמר ויאמר הראני נא את כבודך, ומנין שעשה הקב"ה לו את כולם, שנאמר גם את הדבר אשר דברת אעשה, הרי שלשה:

623

624ויאמר אני אעביר. אלו תכסיסי המלך שהם מלאכי השרת:

624

625וקראתי בשם ה' לפניך. מלמד שהשראה לו כדרך ששליח הציבור יורד לפני התיבה אמר לו כל זהמן שישראל חוטאים והם עושים כסדר הזה, מיד הם ענין:

625

626ויאמר לא תוכל לראות פני. לפי ששאל הראני נא [את] כבודך, אמר לו הקב"ה לא תוכל לראות פני וגו', מלמד שבקש משה לראות מפני מה צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו, אמר לו לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין:

626

627ד"א ביקש לראות ולהסתכל במראה שכינה, ולא ניתן לו רשות, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, ומכאן למדנו כי בשעת מיתה יראוהו כל בני האדם, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב ל):

627

628ד"א כי לא יראני האדם. זה הנלקח מארבע היסודות. וחי אלו המלאכים שהם חיים לעולמי עד, כי הם אינם יכולים לראות פני שכינה:

628

629ויאמר ה' הנה מקום אתי וגו'. מכאן אמרו רבותינו ז"ל כי הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו, ועל זה נאמר הנה מקום אתי, כי ברשותי העולם מתקיים:

629

630והיה בעבור כבודי. אלו טכסיסי המלאכים, זה שנאמר באליהו לא ברוח ה' אחר הרוח רעש לא ברעש ה' וגו' (מ"א יט יא), לכך נאמר והיה בעבור כבודי, אלו המלאכים ואראלים וחשמלים:

630

631ושכותי כפי עליך עד עברי. אלו ענני כבוד:

631

632והסירותי את כפי. אחרי העננים תראה מקצת מן הכבוד:

632

633ופני לא יראו. עיקר הכבוד לא תראה:

633

634פסל לך. זה היה בראש חדש אלול כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וארבעים יום התנפל משה רבינו ע"ה בתפלה על מחילת מעשה העגל, וארבעים יום עשה בקבלת לוות האחרונות, מצינו שביום הכפורים [ניתנו לוחות האחרונות] וקבעו הקב"ה יום מחילה וסליחה בכל שנה ושנה, לפיכך נהגו לתקוע שופר בראש חדש אלול, על שם התחלת לוחות האחרונות, שהכריז משה ריבנו כאשר עלה על הר סיני, שלא יחזרו ישראל לסיאורן כבתחלה:

634

635וכתבתי על הלוחות את הדברים. לפי שבלוחות הראשונות לא היה כתוב בהם ט', עד שנכתב ט' בלוחות האחרונות:

635

636אשר שברת. אמר לו הקב"ה יישר כוחך ששיברת, שאילולי לא נשתברו נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה:

636

637והיה נכון לבקר. כשם שעלה בלוחות ראשונות בהשכמה כך עלה בשניות בהשכמה:

637

638ואיש לא יעלך עמך. כשם שהגביל ישראל בראשונה שנאמר והגבלת וגו' (שמות יט יב), כך הגביל באחרונה:

638

639ויקרא בשם ה'. הקב"ה קרא ללמד למשה רבינו דרך תחנה ובקשה, היאך יתפלל אל ה' בשלש עשרה מדות, שבשעה שישראל מזכירין אותם אינם חוזרים ריקם:

639

640לא ינקה. לשאינם שבים:

640

641פוקד עון אבות על בנים. כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

641

642ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. כיון שהודיעו דרך התפלה. מיד בקש שישכון כבוד ה' בישראל, וביקש משה רבינו שיודיעו דרכיו:

642

643ויאמר הנה אנכי כורת ברית. זו פתיחת פי הארץ. ויש אומרים זו הקרנת עור פניו:

643

644ויאמר ה' אל משה כתב לך. אלו עשרת הדברות:

644

645את. להביא שאר המצות:

645

646הדברים האלה. [זה ספר התורה כולה:

646

647כי על פי הדברים האלה]. אלו הוריות של תלמוד, שעיקר הברית נכרת על פירושי התורה, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט. שכל הדורש פסוק כצורתו בלא מדרש, ובלא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך (קהלת ב יד):

647

648ויהי שם עם ה'. נתקדש כמלאכי השרת:

648

649ארבעים יום וארבעים לילה. מראש חדש אלול עד יום הכפורים. לחם לא אכל ומים לא שתה. מאחר שהוא נהנה מזיו השכינה מה צריך:

649

650ויהי ברדת משה. מכאן אמרו חכמים הנותן מתנה לחבירו והוא דבר שהוא עתיד להיגלות, אינו צריך להודיעו שהרי היום או מחר יוודע לו, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, ומפני מה בלוחות הראשונות לא קרן עור פניו, לפי שהראשונות מכתב אלהים היו, שנאמר כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח), אבל השניים כתבם משה מפי הגבורה. לכך הוקרן עור פניו, וכן אמר החכם חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א):

650

651ויראו מגשת אליו. לפי שהשקרן מן התורה, והתורה אש, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ג), לפיכך יראו מגשת אליו:

651

652ויכל [משה] מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. כמו צניף מפני האורה:

652

653ויצא ודבר אל בני ישראל. לא היה נפנה אל עסק אחר, אלא היה עושה שליחותו בין ישראל לאביהם שבשמים:

653

654ויקהל משה. זה שאמר הכתוב מי כהחכם [ומי] יודע פשר דבר וגו' (קהלת ח' א'), אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבינו ע"ה ויקהל, תבוא ועשו לי מקדש (שמות כ"ה ח'), ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו קום עשה לנו אלהים (שם לב א'), ותבוא קהלת משה רבינו, שנאמר ויקהל משה את כל עדת וגו' ותכפר על קהלת אהרן, דכתיב ויקהל העם על אהרן (שם שם), [תבוא אמירת משה רבינו שנאמר ויאמר אליהם משה, ויכפר על אמירת אהרן], שנאמר ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים (שם שם). תבוא אמירת זה הדבר (פסוק ד'), ותכפר על אמירת כי זה משה האיש (שם לב א'), תבוא אלה הדברים, ותכפר על אמירת אלה אלהיך ישראל (שם שם ד'). תבוא נתינת הזהב התנופה, ותכפר על נתינת זהב העגל, ועליו אמר דוד ע"ה הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכ"ה ד'):

654

655 ד"א ויקהל משה. הוצרכה פרשה זו להיות בקהלה להקהילם ולהזהירם על השבת, כי יותר מן השבת אין חומרא לא מועדים ולא דבר אחר. וכן טורנוסרופוס שאל את ר' עקיבא, אמר ליה מה היום מיומים, אמר לו מה גבר את בגוברין, אמר לו מה אמרית לך ומאי אמרית לי, אמר ליה אמרת לי מאי שנא יומא דשבתא מכל יומיא, ואנא אמרית לך מאי שנא טורנוסרופוס מכל גבריא, אמר ליה שרצה המלך לכבדיני, א"ל אף זו רצה המלך לכבדה, אמה ליה מנאן את מודע לי, אמר ליה הה נהר סנבטיון יוכיח, שהוא מושך אבנים כל ימי השבוע ובשבת נח:

655

656ששת ימים. כאן הוא אומר ששת ימים תעשה מלאכה, ובמקום אחר אומר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ' ט'), כיצד יתקיימו שני המקראות, כשישראל עושין רצונו של מקום ששת ימים תעשה מלאכה, נעשית על ידי אחרים, וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שמלאכתך על ידי עצמך, ולא עוד אלא ועבדת את אויבך (דברים כ"ח מ"ח):

656

657לא תבערו אש. הבערה בכלל היתה ולמה יצאת ללמד מה הבערה מיוחדת שהיא אחת מל"ט אבות מלאכות וחייב עליה בפני עצמה, אף שאר ל"ט אבות מלאכות לחייב על כל אחת ואחת:

657

658ויאמר משה וגו' ה הדבר אשר צוה ה' לאמר. כי לא מדעתי צויתי אתכם:

658

659קחו מאתכם. קחו זכות לעצמכם, קחו ברכה לאנשי ביתכם, וכן דוד ע"ה אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה"א כ"ט י"ד) ופירוש מאתכם מרצונכם:

659

660יביאה את תרומת ה'. מכאן למדנו שמשעה שהתנדבו לבם אינו רשאי לשהותה, אלא יביאה אצל הגזבר:

660

661וכל חכם לב. הקדיש הקב"ה מ"ב מלאכות הללו, לבטל מ"ב קרבנות שהקריב בלק בן צפור לקלל את ישראל, שהרי העלה פר ואיל במזבח ושבעה אלים עם שבעה פרים שלשה פעמים הרי מ"ב. נתבטלו ע"י מועד, שנא' בו מ"ב [אתים], והוא שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, (במדבר כ"ד ה') וכנגדם מ"ב מסעות שנסעו ישראל מצרים ועד הירדן:

661

662ויבאו האנשים על הנשים. מה בא ללמדינו, כי אמרו ישראל במה יתכפר עון פריקת נזמי נשותינו ובנינו ובנותינו אשר נתנו לעשות אלהי זהב, וכיון שהקהילם משה, מיד באו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם לכפר על נפשותיהם:

662

663חח. יכפר על מעשה ידם, ונזם יכפר על שמיעת אזנם, וכומז הוא דפוס הרחם, ויכפר על מקורם, בשביל שלא נזהרו בדם נדה:

663

664 ומפני מה מנה הכתוב תכשיטי חוץ כגון חח ונזם, עם תכשיטי פנימי הוא כומז, אלא ללמדני שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורף:

664

665וכל אשה חכמת לב. ללמדך שאין חכמה לאשה אלא בפלך, אבל בדבר אחר לא חס וחלילה שיש בהם דעת:

665

666והנשיאים הביאו את אבני השהם. יש אומרים נשיאי ישראל, ויש אומרים העננים, כמו שנאמר מעלה נשיאים (תהלים קל"ה ז'):

666

667ראו קרא ה' בשם בצלאל. ולמה נקרא שמו בצלאל, שהוא יושב בצל אל. ותחלה עשה הארון ואחר כך כל הכלים. ועשה שני ארונות אחד שהיה יוצא למלחמה והיו בו שברי לוחות, ואחד שהיה עמהם במחנה והיה בו ספר תורה, שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם (במדבר י' ל"ג), וארון הברית לא יצא לעולם למלחמה, אלא בימי חפני ופנחס, שנאמר וישלח העם שילה (ויקחו) [וישאו] משם [את] ארון ברית ה' (ש"א ד' ד'), והיה בו לוחות שנים, וספר תורה מצדו, שנא' אין בארון רק שני לוחות (אבנים) [האבנים] (מ"א ח' ט'), ארון שעשה בצלאל כמין שלש תיבות, שתים של זהב, ואמצעי של עץ, נתן של עץ לתוך של זהב, ושל זהב לתוך של עץ, וחיפה שפתו זהב, וכפורת של זהב היה עליו מלמעלה, ושתי טבעות בצפונו ושתים בדרומו, שהיו נותנים בהם את הבדים, ולא היו זזים משם לעולם, שנאמר לא יסורו ממנו (שמות כ"ה ט"ו): ובעונותינו היום הכל נגנז, והשם ברחמיו יזכנו בביאת גואלינו ובבנין בית מקדשינו, ונראה כל ענייני בית המקדש בעינינו אמן נצח:

667

668אלה פקודי המשכן משכן העדות. ולמה אמר משכן שני פעמים, לפי שנתנבא משה רבינו ע"ה שיחרב בית ראשון ובית שני, ואמר אחריו העדות, להורות על בית שלישי שלא יחרב, ולא ינתץ לעולם, לפי הוא בנין מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה הוא קיים, אף בנינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני שהוא בניין אדם, ולפי שהאדם אינו קיים, אף בנינו אינו קיים:

668

669ד"א אלה פקודי המשכן. ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, כי שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל אברהם אבינו, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא אברהם, כי (המלות) [האותיות] הפוכות. מה תקנתו של עולם, שנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות, וכנגדן שנים עשר שבטים, ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית, ביום הראשון בראת שמים, שנאמר וימתחם כאהל לשבת, (ישעיה מ' כ"ב) וביום הראשון בראת ארץ, אף אנו עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ. ביום השני בראת את הרקיע חולק בין מים למים, וכנגדה עשיתי לך פרכת, שהיא מבדלת בין קודש לחול, שנאמר והבדילה הפרכת לכם (שמות כ"ו ל"ג). ביום השלישי בראת את הים הגדול, שנאמר יקוו המים מתחת השמים וגו' (בראשית א' ט'), וכנגדו עשינו לך כיור, וים שעשה המלך שלמה. וגם ביום השלישי בראת מזונות, שנאמר תדשא הארץ (שם שם י"א), ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים. ביום הרביעי בראת מאורות ומזלות, שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגו' (שם שם ט"ז), וכנגדן עשינו לך מנורה, שנאמר ושבעה נירותיה עליה (זכריה ד' ב'), כנגד שבעה מזלות שהעולם מתנהג בהם, והם חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק מאדים. ביום החמישי בראת העופות, שנאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א' כ'), וכנגדם עשינו לך כרובים שיש להם כנפים כעופות, שנאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כ"ה כ'). ביום הששי בראת אדם, והתקנתו והכנסתו לגן עדן, וכנגדו עשינו והתקנו לפניך את אהרן כהן גדול, ונכנס לאוהל מועד, וגדולת אהרן יותר גדולה מגדולת אדם הראשון, שאדם [הראשון] כיון שעבר עבירה, שהיא הגזרה שגזרת ואמרת שלא יאכל מן האילן והוא אכל, ונטרד מגן עדן, אבל אהרן כיון שבא לידי סרחון, נתרצה לו הקב"ה, ונכנס ושימש באוהל מועד, וכפר על בני ישראל, מיד השיב הקב"ה את כנסת ישראל, ואמר להם הואיל ועשיתם לפני אהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים, כמו הפרכת ושלחן ולחם הפנים ומנורה וכרובים אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ, שנאמר כי הנני בורא שמים וגו' (ישעיה ס"ה י"ז). וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע, הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י"ב ג'), וכנגד השולחן ולחם הפנים, הריני מברך את כל הפירות, שנאמר ועץ השדה יתן פריו (ויקר' כ"ו ד'), וכנגד שעשיתם מנורה ונירותיה, הריני מביא לכם אור השכינה, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' (ישעיה ל' כ"ו), וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני מכניס גליותיכם, שנאמר מי אלה כעב תעופנה וגו' (ישעיה ס' ח'), וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש, אף אני אתם לכם גדולה ככהנים, שנאמר ואתם כהני ה' תקראו וגו' (ישעי' ס"א ו'), לכך אמר אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות היא לכל באי העולם שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה ח'), שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב"ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב"ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכינותיה שוב אינו מתרצה לה, לאחר ימים נתרצה לה, ובא לפלטין שלה, והיה אוכל ושותה עמה, ולא היו שכינות מאמינות עד היו מריחים ריח הקטורת, כן ישראל והשכינה:

669

670אשר פקד על פי משה. כיון שנגמרה מלאכת המשכן אמר להם משה בואו ונעשה חשבון ביחד, מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם אלה פקודי המשכן, וחשב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמה והכל תמהים עמו, עד שהשכינה עמדה על הווים, כשהרים משה עיניו נזכר מה שהוציא בווים, שנאמר ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעית עשה ווים לעמודים (פסוק כ"ח). אשרי ילוד אשה שככה לו:

670

671כל הזהב העשוי למלאכה. בא ליתן חשבון להב ולכסף:

671

672התנופה. זו הברכה:

672

673ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד. מכסאות של ארון ושל שולחן ושל מזבח:

673

674בגדי שרד. שאלמלא הם לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט. כדמפורש במסכת יומא, על מעשה הכותיים שעשו בימי אלכסנדרוס מוקדון, שנתעטף שמעון הצדיק כהן גדול בבגדי כהונה, ויצא לקראתו, כיון שראהו המלך, ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו, אמרו לו עבדיו מלך גדול שכמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמותו אני רואה במלחמתי ואני נוצח, והוא המלאך שהיה מתדמה לו בדמות כהן גדול:

674

675ויביאו את המשכן. כיון שעשו ישראל את המשכן לא היו יודעין להקימו, אלא כל אחד ואחד הביא מלאכו, זה אומר קרסיי, וזה אומר קרשיי, וזה אומר בריחיי, ושרתה רוח הקדש על משה רבינו והקימו:

675

676ויברך אותם משה. ומה ברכה ברכם, יהי רצון שתשכון שכינה במעשה ידיכם:

676

677ד"א ויברך אותם משה. אמר להם יהי רצון שלא תשלוט בכם עין רע ולא אויב במעשה ידיכם, שהרי המשכן נגנז במחילות המקדש:

677

678ויהי בחדש הראשון. זה ניסן, שנאמר ראשון הוא לכם (שמות י"ב ב'). שבו נתבשר אברהם אבינו ביצחק. ושבו יצאו ישראל ממצרים, ושבו נפקדו האמהות, וחודש שעתידין ישראל ליגאל בו, ואמרו רבותינו ז"ל שבעת ימי המלואים היו קודם ראש חודש ניסן, שבעשרים ושנים באדר התחילו להקים המשכן, והיה משה רבינו ע"ה מעמידו בכל יום ומפרקו כל שבעה, ביום השמיני שהוא ראש חדש ניסן העמידו ולא פירקו. ותנא אותו היום נטל [עשרה] עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לחדשים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת אש מן השמים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לנשיאים, ראשון לאסור חכמות, וביום השמיני קרא למשה, וזה היה ראש חדש ניסן, ואותו היום היה שמחה יתירה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי בחדש הראשון, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א' ה'):

678

679ויקם משה את המשכן. מכאן אמרו שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר:

679

680ויקח ויתן. הזכיר בלוחות קיחה ונתינה, [כענין] שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד' ב'):

680

681וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח. מכאן אמרו תיכף לנטילת ידים ברכה:

681

682ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד. מפני השכינה, ולא יכול לבוא עד שקראו, שנאמר ויקרא אל משה (ויקרא א' א'), על פי ה' יסעו (במדבר ט' כ'), אם לא היה הענן עומד ומתמר לפניהם לא היו יכולים ליסע:

682

683 כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו צריכים לאור החמה ולא לאור הלבנה, אלא כל זמן שהיה רואין את הענן מאדים ודעים שהחמה שקעה מלבין יודעים שהחמה זרחה, וכן לעתיד לבא לא יהיו צריכים לא לאור החמה ולא לאור הלבנה, שנאמר לא יהיה לך [עוד] השמש לאור יומם וגו' (ישעיה ס' י"ט), ואומר ואני אהיה לה נאם ה' וגו' (זכריה ב' ט'). יתברך שם האלהים שדבריו באש, ותורתו באש, ועמוד אש מנהיג את עמו ישראל, כן ברחמיו וחסדיו ינחלנו עלמות, ויביא גואלנו בקרוב ובעגלא אמן:

683