מדרש אגדה, בראשיתMidrash Aggadah, Genesis

א׳בראשית ברא אלהים. הדא הוא דכתיב כה אמר ה' אם ימדו שמים (ממעל) [מלמעלה] ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה' (ירמיה לא לו), לפי שאמר ירמיהו המאס מאסת את יהודה וגו' (שם יד טו), השיבו הקב"ה אם ראית שמים וארץ שעברו, אותה שעה תוכל לומר שאני מאסתי בהם, לפי שישראל יסוד שמים, ואם אמאס היסוד נופל הבנין אשר עליו. ומנין אתה למד ששמים וארץ לא נבראו אלא בשביל ישראל, שנאמר בראשית, ופירושו תחלה, וישראל נקראו ראשית, שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב ג):

ב׳ד"א בראשית. ביראת שמים ברא הקב"ה את עולמו' כמה דאת אמר ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י):

ג׳ד"א בראשית. בזכות התורה ברא הקב"ה את עולמו, שנקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח כב):

ד׳ד"א בראשית. בראשית שש אותיות הן, כנגד שש מלות שבהם ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד), יה שתי מלות, ה' ארבעה מלות, הרי שש, אל תקרי צור אלא (צייר) [צר] עולמים:

ה׳ד"א בראשית. ברא שית, משיתין של מזבח ברא העולם:

ו׳ד"א בראשית. ב' ר' ראש המלה, י' ת' אחרית המלה, והוא ברית, ובזכות המילה והשבת ברא הקב"ה את העולם, ומנין שנקראה שבת ברית, שנאמר לדורותם ברית עולם (שמות לא טו), וגם המילה נקראה ברית, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם (בראשית יז יג), וגם בזכות התורה נברא העולם, כי נשאר ממלת בראשית א"ש והוא אש, ואין אש אלא תורה שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב):

ז׳ד"א בראשית. שש אותיות הם, כנגד ששה סדרי משנה, וכנגד ששה ימי בראשית:

ח׳ד"א בראשית. בהסירך השי"ן עולה שש מאות ושלש עשרה, כנגד תרי"ג מצות, והשי"ן שחייב אדם לשננם לבניו, שנא' ושננתם לבניך (דברים ו ז):

ט׳והתחיל התורה בבי"ת, ולמה, אלא כנגד שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה:

י׳ד"א למה בבי"ת, כנגד זכר ונקבה, דכתיב לא תוהו בראה וגו' (ישעיה מה יח), ואמר החכם טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט):

י״אברא אלהים. ולא נאמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה במדת הדין לברוא] את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במדת הדין לבדה, שיתף עמה מדת הרחמים, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב ד):

י״ב ולמה לא אמר אלהים ברא בראשית, אלא אמר בראשית ברא אלהים, לפי שאין מזכירין שם שמים אלא על דיבור, שנאמר קרבן לה' (ויקרא א ב). והרי דברים קל וחומר ומה למי שדרכו להקדיש אמרה תורה שלא יאמר לה' קרבן, אלא קרבן לה', קל וחומר למחרפים ולמגדפים ולנשבעים לשוא, שהם חייבים לפני המקום:

י״גאת השמים. מלמד שכל תולדות השמים נבראו........ בעולם שלא יאכל והסכימה דעתו של הקב"ה עמה, לפיכך לא הוציאה לעץ עושה פרי:

י״דוירא אלהים כי טוב. עשתה הארץ ולא מיחה בה, ואינו אומר בה ויברא אלא ותוצא, מיכן שברואים היו ביום הראשון, ולא היה לארץ רשות להוציאן עד שנתן לה הקב"ה [רשות] להוציא:

ט״וויאמר אלהים יהיה מארת. שאותו יום נתלו, לפיכך מארת חסר ב' ווי"ן, למה לפי שהמאירה חיה בבני אדם, לכך אנשי מעמד היו מתענין ברביעי על אסכרה שלא תפול בתינוקות:

ט״זוהיו לאותות. בעת שחמה ולבנה לוקין אותותיהם לרעה, שנאמר ומאותו השמים אל תחתו (אלא הגוים יחתו) [כי יחתו הגוים] מהמה (ירמיה יב):

י״זולמועדים. שעל חשבון חמה ולבנה תיקון המועדים שנאמר שמור את חדש האביב וגו' (דברים טז א), וחג הקציר וגו', וחג האסיף וגו' (שמות כג טו):

י״חולימים. פירשו ימי הלבנה כ"ט ימים חסרים שלשים מלאים, ושנת לבנה שנ"ד ימים ושמונה שעות ותתע"ו חלקים, ושנת חמה שס"ה ימים שש שעות:

י״טוהיו למאורת ברקיע וגו'. מלמד שלא נבראו אלא לצורך הבריות שהם בארץ, שנאמר להאיר על הארץ, אבל הקב"ה יתברך וישתבח ויתנשא לעדי עד אינו צריך לאורה, כי האורה עמו, שנאמר ונהורא עמיה (שרי) [שרא] (דניאל ב כב):

כ׳ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. כיון שהלשינה הלבנה על החמה מיעטה הקב"ה, ומה אמרה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הואיל [שכן], לכי ומעטי את עצמך, והקב"ה יתרומם שמו ניחם על זה ואמר לישראל הביאו לפני קרבן שמיעטתי לכם את הירח, ופירשו לפני כמו עלי, לפי שאני ארך אפים, והיה לי להאריך אפי עליה, לפיכך נאמר בקרבן ראש חדש ושעיר עזים אחד לחטאת לה', (במדבר כח טו) כלומר כי חטאת היו לפניו על שמיעט הלבנה והיא גרמה לעצמה:

כ״אוי"א שנעשית שחורה כשיחור, וגזר עליה שלא תהא מאירה אלא מכח השמש, אמרה לפניו רבונו של עולם על שדברתי לפניך דבר הגון אני לוקה, אמר לה הקב"ה לפיכך אני עתיד להחזיר אורך לימות המשיח, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), אמרה לפניו רבונו של עולם חטאתי מחול לי, אמר לה מחלתי לך, אמרה לו במה אדע כי מחלת לי, אמר לה ולמשול ביום ובלילה, אמרה לפניו רבונו של עולם ומה שבח לאורי ביום שהוא נראה, ואתה קראת אותי קטן, שנאמר את המאור הקטן, אמר לה הצדיקים נקראו על שמיך, יעקב [בנה] הקטן (בראשית כו טו), ודוד הוא הקטן (ש"א יז יד), אמרה רבונו של עולם גם צדיקים נקראו קטנים, מה אות של מחילה הוא לי, כיון שראה הקב"ה שלא נתיישבה דעתה, הרבה צבאה, שנאמר ואת הכוכבים, ומפני כבודה הרבה צבאה כמו השלטון שהולך ועשירי המדינה הולכין עמו:

כ״בויתן אותם אלהים ברקיע השמים. מתנה נתנם הקב"ה לבריות להאיר להם בין לצדיקים בין לרשעים לא נמנעו מלהאיר על הארץ:

כ״גולמשול ביום ובלילה. כשם שמושלת החמה ביום, שנאמר וממגד תבואת שמש (דברים לג יד) כך ממשלת הלבנה בלילה, שנאמר וממגד גרש ירחים (שם שם):

כ״דולהבדיל בין האור ובין החשך. כשם שהיום אין כח לחשך להחשיך, כך כחשך כל זמן שהוא מחשיך אין כח ביום להאיר:

כ״הוירא אלהים כי טוב. לכך תקנם הקב"ה בזה הענין לעולם:

כ״וויאמר אלהים ישרצו המים. אינו אומר יוציאו, כשם שנאמר בארץ, לפי שתולדות המים נבראו מיום ראשון, וביום חמישי הוציאו:

כ״זשרץ נפש חיה. שהעופות נפשותיהם וגופם נבראו מן המים:

כ״חועוף יעופף על הארץ. לפי שהעופות נבראו מן הרקק לכך פורחים באויר, והדגים נבראו מן המים לכך פורחים במים, לפיכך הדגים באסיפה, והעופות בסימן אחד, והבהמה נבראת מן הארץ לבדה בשני סימנים:

כ״טויברא אלהים את התנינים הגדולים. לויתן ונקבתו, וכדי שלא יחריבו את העולם בעת שמזדווגין זה לזה, לפיכך מלח את הנקבה לצדיקים לעתיד לבוא, [שנאמר] והרג את התנין אשר בים (ישעיה כז א):

ל׳וירא אלהים כי טוב. ראה הקב"ה שהיה טוב לכך בראם:

ל״אויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו. ולמה לא בירך הקב"ה את הבריות אלא עד יום ה', לפי שהדגים והעופות לוקח אדם מהם ואוכלם, וגם אוכלים זה את זה, לכך ברכם שלא יהא האדם חסר מהם, ולפי שברכם ביום ה', לכך התקינו שבתולה תנשא ביום רביעי, ליל חמישי, כדי שיזדווגו זה עם זה ויפרו וירבו:

ל״בוהעוף ירב בארץ. לפי שהדגים נבראו מן המים לכך תולדותם במים, אבל העופות שנבראו מן הרקק ירב בארץ:

ל״גויאמר אלהים תוצא הארץ. לפי שהבהמות והחיות נבראו בארץ ביום ראשון, ולא יצאו על פני כל הארץ, אבל היו מובלעים בתוכה, לכך כשהם מתים רוחות שלהם יורדות למטה במקום שנבראו ממנה, ונפשותם כלות כשם שגופם כלה:

ל״דוירא אלהים כי טוב. לפי שראה הקב"ה כי כך היה תיקונם, לכך יצרם בענין זה. ולמה לא ברכן הקב"ה כשם שבירך את הדגים ואת העופות, והלא בני אדם אוכלים מהן, כמו שאוכלים הדגים והעופות, וגם אוכלים זה את זה, לפי שגלוי היה לפניו שעתיד הנחש שהוא מחית דארץ לחטיא אדם ואשתו, ועל ידו ירדה מיתה לעולם, והיה עתיד לקלקלו, על כן לא בירך את חיית הארץ, שאם היה מברך אותם, היה הנחש בכלל הברכה, ואם היה שכבר בירכו הקב"ה לא היה מקללו אחר מיכן, ועליו נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט יח), שבשביל הנחש נמנעו כל הבהמות והחיות ורמש האדם שלא נתברכו:

ל״הויאמר אלהים נעשה אדם. למי אמר למלאכים שהם רוחות, לכך נתייעץ בהם בבריאת אדם, ואל תתמה, שכל מה שהקב"ה עושה עם בני אדם מתייעץ במלאכים, שכן מיכה אמר לאחאב ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים וגו', ויאמר ה' מי יפתה את אחאב וגו' (מ"א כב יט כ), וכשאמר הקב"ה למשה רבנו לכתוב את התורה, אמר לו הקב"ה משה כתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אתה נותן מקום למינים שיאמרו כי שתי רשויות הם, אמר הקב"ה למשה כתוב מה שאני אומר לך, וכל הרוצה לטעות יטעה, כי ממני ילמדו כל באי העולם שאם בא גדול לעשות דבר, יטול עצה מקטן, שהרי אני כשבאתי לבראות האדם נמלכתי עם מלאכי השרת:

ל״וד"א ויאמר אלהים נעשה אדם וגו'. במי נמלך, בתורה נמלך, שכל מצותיה נתנו לו עצה שיברא את האדם, שנאמר לי עצה ותושיה (משלי ח יד):

ל״זבצלמנו. שיהיה לו רוח חיים:

ל״חכדמותינו. שיהיה לו חכמה ובינה מעין חכמה של מעלה, וכמה דאת אמר ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהלים ח ו), זה יום מיתה שיראה כבוד הבורא:

ל״טוירדו בדגת הים. לפי שהיה לו חכמה ובינה להכיר בוראו, לכך נתן לו יכולת למשול על בריותיו:

מ׳ויברא אלהים את האדם וגו'. שאחר שעשאו גולם מעפר ברא אותו שנפח בו רוח חיים:

מ״אזכר ונקבה ברא אותם. בשני פרצופין היה האדם פנים ואחור:

מ״בוכבשוה. וכבשה כתיב, הזכר כובש את אשתו שלא תצא לדרך ולא תעבור על דת יהודית:

מ״גד"א וכבשוה. וכבשה כתיב, שהזכר מצווה על פריה ורביה אבל לא הנקבה:

מ״דויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. מיכן אתה למד שלא הותר לאדם לאכול בשר לפי שלא ברא הקב"ה בריותיו על מנת שימותו, שאם לא חטא אדם לא היו הבריות מתים, ואם תאמר אחרי שחטא אדם למה לא הותר לו לאכול בשר, אם כן מצינו חוטא נשכר:

מ״הוירא אלהים את כל אשר עשה וגו'. נאמר בבריאת אדם הראשון טוב, כשם שנאמר בכל המעשים שהיו לפנים, ולפי שכל שאר המעשים לא נבראו אלא בשביל אדם, לכך כללם בטובה עמו:

מ״ווהנה טוב מאוד. מדה כנגד מדה שאין הקב"ה דן את בריותיו אלא כמדתם. בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב והנה טוב מות, לפי שהמיתה יפה לצדיקים למצוא מרגוע לנפשם, ויפה לרשעים שלא ירבו חטא, שנא' שם רשעים חדלו רוגז וגו' (איוב ג יז), מלהרגיז לפני בוראם. ושם ינוחו יגיעי כח (שם שם), אלו הצדיקים, שכל זמן שהם בחיים יגיעים להלחם עם יצר הרע המבקש להחטיאם:

מ״זיום הששי. למה נתוספה ה' בששי, מה שלא נכתבה בשאר הימים, לפי שהתנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית שאם יקבלו ישראל את התורה, שהיא ה' ספרים יעמדו, ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובהו, שנאמר משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים עו ט):

מ״חאחר שעבר ערב ובקר של יום הששי שבת ה' ממלאכתו ונעשה יום הששי חנוכה ליום ז', לכך נאמר ויכלו, שכלו ששת ימים ונשלם מעשיהם הם ותולדותם, שלא היה חסר שום דבר, לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א ט):

מ״טויכלו השמים והארץ וכל צבאם. בצביונם נראו, שנאמר ולמן די (יצבי) [יצבא] יתננה (דניאל ד יד):

נ׳ויכל אלהים ביום השביעי. מדת יום ומדת לילה צוה כיום השביעי:

נ״אד"א ויכל אלהים. לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים:

נ״בויברך אלהים את יום השביעי. במה ברכו, שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקב"ה משלם לו כפלים:

נ״ג ד"א ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת:

נ״דאשר ברא אלהים לעשות. יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, שהניח כח בהם לעשות, ולמה לא ברא הקב"ה למלאכים גופות, לפי שאם היה בהם גופין היו נראים, ולפי שיש להם צורות משונות, אם היה האדם רואה אותם היתה נפשו יוצאה מפחדם:

נ״הד"א אשר ברא אלהים לעשות. הניח הקב"ה צפונית ולא השלימו, כדי לבייש כל האלילים ועובדים לעתיד לבוא, שאומר להם מי הוא אלוה יבוא וישלים זה שהנחתי במעשה בראשית:

נ״ואלה תולדות השמים. כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וכאן אלה פסל תוהו ובהו:

נ״זבהבראם. בה' בראם באות אחת משמו, ולמה בראם בה' שכל האותיות יש להם הרגשת שפתים, אבל אות ה' יוצאת מן הפה בלא הרגשה, כך ברא הקב"ה את עולמו בלא יגיעה, שנאמר קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע וגו' (ישעיה מ כח):

נ״חד"א בהבראם. באברהם בראה, נסתכל הקב"ה במעשה אברהם וברא את העולם:

נ״טוכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. קודם שיצאו על הארץ אילנות ועשבים, למה לפי שאילנות ועשבים אין באים כי אם מכח מטר, והקב"ה לא המטיר על הארץ, לפי שעדיין לא נברא האדם שיעבוד את האדמה ומתפלל על הגשמים שירדו וגם אד לא היה שיעלה מן הארץ וישקה את האדמה עד שנברא אדם, ולכך כתיב וייצר ה' וגו' (פסוק ז), ולמה בשני יודי"ן אוי לי מיוצרי או לי מיצרי:

ס׳ויהי האדם לנפש חיה. לפי שנפשו על אדם לא נבראת מן הארץ כשם שנפש שאר הבהמות נבראת, לכך היא [נפש הבהמה] פניה לעולם למטה, ונפש האדם פניו למעלה:

ס״אפישון. הוא נילוס, ולמה נקרא שמו פישון, על שם ופשו פרשיו (חבקוק א ח):

ס״ב חדקל. על שם חד וקל:

ס״ג פרת. שהוא פרה ורבה:

ס״דומעץ הדעת טוב ורע. לא אמר הקב"ה עץ הדעת אלא משה שכתב התורה קראו עץ הדעת, וגם האדם לא היה יודע שהוא עץ הדעת, שכן האשה אמרה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג ג), ולא אמרה ומפרי העץ הדעת:

ס״הלא טוב היות האדם לבדו. מיכן אמרו חכמים השרוי [בלא אשה שרוי] בלא טובה:

ס״ואעשה לו עזר כנגדו. שהאשה עוזרת לאדם, מביא חטים טוחנת ואופה, ומביא פשתן וטווה ועושה בגדים ומלבישתו ומעמידתו על רגליו, זכה עזר, לא זכה כנגדו:

ס״זויצר ה' אלהים. ביצירת הבהמה כתיב ביו"ד אחד, לפי שאין לה יצר טוב:

ס״חויבא אל האדם. שביקש הקב"ה לראות מה יעשה האדם אם יקרא לאחד מהם שיהיה עוזרו, לכך הפיל עליו תרדמה, ולקח אחת מצלעותיו, כשלקח אחת מצלעותיו ובנה אחת והביאה אל האדם, וזה שאמר ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקשט הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, כדי שתהיה חביבה עליו. שאין אשה נאה לפני בעלה אלא בתכשיטה. ד"א ויבן. מלמד שנתן הקב"ה בינה לנקבה יותר מן הזכר, אבל הזכר לאחר שהוא גדול ויוצא לחוץ לומד בינה מבני אדם, לכך האיש כשהוא גדול הוא מבין יותר מן האשה:

ס״טויאמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי וגו'. מלמד שבא אדם על חיה ובהמה, ולא נתקררה דעתו, עד שנזדווג לחוה:

ע׳לזאת יקרה אשה. את מוצא זכר ונקבה נקראו אש, ולא היו יכולין לעמוד עד ששיתף הקב"ה שמו בהם, ה' באשה וי' באיש הרי י'ה', מלמד שהוא משותף על שניהם:

ע״אעל כן יעזוב איש. לא אמר אדם אלא איש, והוא צווי מן הקב"ה שנקרא איש:

ע״באת אביו. זו אחות אביו:

ע״גואת אמו. זו אחות אמו:

ע״דודבק באשתו. ולא בזכר:

ע״הוהיו לבשר אחד. למקום שנעשים בשר אחד, מיכן אמרו הבא על אשתו שלא כדרכה, והוציא זרע לבטלה חייב מיתה, שעבר על אזהרה שלהם:

ע״וויהיו שניהם ערומים. מלמד שלא ברא להם הקב"ה לבושים והיו כבהמות, ולא היו מתביישים מראיית ערותן לפי שלא היה להם יצר הרע:

ע״זוהנחש. חשב באותה שעה ואמר אלך ואהרוג את האדם, ואשא את חוה, ואהיה מלך על כל הבריות, ואלך בקומה זקופה, ואוכל כל מעדני העולם, אמר לו הקב"ה הואיל ואתה אמרת אלך ואהרוג את האדם, ואשא את חוה, לפיכך ואיבה אשית בינך ובין האשה וגו' (פסוק טו), אתה אמרת אהיה מלך על כל הבריות, לפיכך ארור אתה מכל הבהמה (פסוק יד), אתה אמרת אלך בקומה זקופה לפיכך על גחונך תלך (שם שם), אתה אמרת אוכל מעדני העולם, לפיכך ועפר תאכל כל ימי חייך:

ע״חוהנחש היה ערום. עליו נאמר ויוסיף דעת יוסף מכאוב (קהלת א יח), לפי שהיה ערום מכל חית השדה, לכך ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה:

ע״טויאמר אל האשה אף וגו'. שלשה פתחו באף והלכו באף, נחש ושר האופים והמן, נחש אמר אף כי אמר אלהים, ונתקלקל, שר האופים אר אף אני בחלומי (בראשית מ טז), ונתלה, המן אמר אף לא הביאה אסתר המלכה (אסתר ה יב), ונתלה:

פ׳ולא תגעו בו פן תמתון. מלמד שהוסיף אדם על צווי של הקב"ה, והוסיף על אשתו להזהירה אפילו בנגיעה, ועל זה נאמר אל תוסיף על דבריו (משלי ל ו), שעל דבר זה מצא נחש פתחון פה ואמר לחוה לא מות תמתון, והלך נחש אל האילן והרתיעו ואמר לה כשם שאני לא מת בנגיעה, כך אתם לא תמתון באכילת פירותיי:

פ״אכי יודע אלהים. אמר הנחש אל האשה את יודעת מפני מה הזהיר הקב"ה אתכם שלא תאכלו ממנו, מפני שכל אומן שונא בני אומנתו, מן האילן הזה אכל וברא את העולם, ואתם אם תאכלו ממנו והייתם כאלהים, שתוכלו לבראת העולם כמותו:

פ״בונפקחו עיניכם. להיות יודעים כל מה שאתם רואים:

פ״גיודעי טוב ורע. ותדעו מהו טוב ומהו רע:

פ״דותרא האשה. ראתה דבריו של נחש כי יש בהם טעם, ולא מת בנגיעה, וכי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, סומים היו שלא היו מתביישים שיעמדו זה כנגד זה ערומים, ולא היו יודעים מה היא חרפת ערוה ובושת, מיד ותקח מפריו ותאכל, ומיד ותפקחנה עיני שניהם:

פ״הויתפרו עלה תאנה. לכסות ערותן מן הטעם הזה אמרו שאותן העץ שאכלו ממנו היה תאנה, בו בדבר שנתקלקלו בה נתקנו, ותפרו עלה לכסות ערותן, ולכך קרא שמה אדם תאנה, כי על ידה בקש הקב"ה ומצא בה תואנה, לגזור עליהם מיתה:

פ״ווישמעו את קול ה' אלהים וגו'. שמעו אדם וחוה את המלאכים, והם אמרו היום יש מת בגן שביום זה עתיד למות אדם ואשתו, שעברו על צווי הקב"ה, שאמר להם כי ביום אכלך ממנו מות תמות:

פ״זלרוח היום. מהו לרוח היום, אמר הקב"ה אני ארויח להם את היום ותאריך להם אלף שנים, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור (תהלים צ ד):

פ״חויאמר לו איכה. וכי אין הקב"ה יודע היכן הוא, אלא שפתח לו הדרך אולי ישוב, כיוצא בדבר ויאמר מי האנשים האלה עמך (במדבר כב ט), וכי לא היה יודע הקב"ה מי היו, ועל מה באו, אלא להודיע לבלעם מי מדבר עמו, ואמר לו לא תלך עמהם (שם שם יב):

פ״ט ד"א איכה. התחיל לקונן עליו:

צ׳ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי. הקב"ה פתח לו המן העץ וגו' שהיה רוצה שיתודה על חטאיו, כי כשיאמר חטאתי הקב"ה מוחל לו, אבל לא עשה כן אלא בטובה שעשה לו הקב"ה שנתן לו את האשה, היה מתרעם על הקב"ה שאמר לו האשה אשר נתתה עמדי וגו' כלומר אתה גרמת לי לחטוא שנתתה לי אשה שנתנה לי מן העץ ואוכל, כיון שראה הקב"ה שלא פתח בחרטה, התחיל שואל לאשה מה זאת עשית, והיה חפץ שתאמר חטאתי שימחול להם, כשם שעשה לדוד שאמר חטאתי (ש"ב י ביג), והשיב הנביא לפי שהודיתה גם ה' העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (שם שם), והיא לא עשתה כך, אלא בקשתה להחזיר החטא על הנחש, שנאמר ותאמר האשה הנחש השיאני וגו'. מהו השיאני, מלמד שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, ולכולם שאל למה עשיתם דבר זה, אבל לנחש לא שאל, לפי שהנחש היה יכול להשיב דבר הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, בעבור כך לא שאל לו, לפי שאין טוענין למסית, וכמה דהוא אמר (לא) [ולא] תחמול ולא תכסה עליו (דברים יג ט). שלשה נכנסו [לדין] אדם וחוה ונחש ויצאו ארבעה חייבים, אלו השלשה והאדמה עמהם, ולמה נתקללה האדמה, שגם היא בשעה שהקב"ה צוה לה שתוציא עץ שיהא הטעם עצו ופריו שוים, דכתי' עץ פרי עושה פרי (בראשי' א יא), שיהא טעמו של עץ כמו של פרי, וכשצוה לאדם שלא יאכל מן הפרי היה שומר צוויו שיאכל מן העץ ולא מן הפרי, ולפי שלא הוציאה מן הארץ כן אלא עץ עושה פרי, ולא היה העץ כפרי, ועבר על צוויו ואכל מן הפרי, לכך היא כארורה:

צ״אארור אתה. ולמה לא נאמר באדם ובאשתו ארור, כשם שארר את הנחש, מפני שכבר ברכם, שנא' ויברך אותם אלהים (בראשי' א כח):

צ״במכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מחית השדה שהיא חפשית שאינה ברשותו נתאררה נחש קל וחומר שנתארר מן כל בהמה, אמר לו כשהם שנתארר בהמה מחיה על אחת שבעה, ומאי נינהו חמור מחתול, שחתול סובלת הולד במעיה (ל"ב) [נ"ב] יום, וחמור שס"ה, ואדם תשעה חדשים, והנחש נתארר יותר מן החמור שבעה פעמים, כי חמור שנה, והנחש לשבע שנים עוברו בבטנו:

צ״געל גחונך תלך. מכאן אמרו שהיה הולך בקומה זקופה וירדו המלאכים וקצצו את רגליו:

צ״דועפר תאכל כל ימי חייך. שהיה אוכל כל מעדני עולם, וכיון שהחטיא לחוה נגזר עליו שיאכל עפר כל ימי חייו, שאם אוכל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר:

צ״ההוא ישופך ראש. בזמן שבני אדם עוסקים בתורה אין כח לנחשים להזיק אחד מישראל, ויכולים ישראל להרגם אבל בזמן שישראל בטלים מדברי תורה נושך עקבם, כמו שנאמר עון עקבי יסובני (תהלים מט ו), ויש לנחש יכולת להשתלח בישראל ולהמיתם, שנאמר וישלח ה' בעם את הנחשים וגו (במדבר כא ו):

צ״ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו'. אלו טיפי דמים שהאשה מצטערת עליהם, דם בתולים ודם נדה, ולמה לקתה בדם, וכן נחש, לפי שגרם לחוה ולתולדותיה לחזור לעפר, לכך הוא ותולדותיו אכילתם עפר, שנאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה):

צ״זעצבונך. זה צער גידול בנים:

צ״חוהרונך. זה צער העיבור:

צ״טוהוא ימשול בך. שהוא כובשה שלא תדבר עם בני אדם:

ק׳ולאדם אמר. אתה עברת על צוויי ושמעת לקול אשתך, שנתנה לך מפרי העץ ואכלת, לכך ארורה האדמה בעבורך, שתעלה לך דברים ארורים פרעושים ורמשים:

100

ק״אבעצבון תאכלנה. שלא תאכל ממנה שום דבר עד שתתיגע ותתעצב:

101

ק״בוקוץ ודרדר. זו הקוצים ועכביות, שהם מיני מאכל ובהם קוצים ותאכלם בצער:

102

ק״גואכלת את עשב השדה. התחילו עיינו של אדם זולגות דמעה, ואמר רבונו של עולם אני ובהמתי נאכל באבוס אחד, ואז ריחם הקב"ה עליו ומחלו:

103

ק״דבזעת אפיך תאכל לחם. מכאן למדנו שאלמלא לא חטא אדם היתה הארץ מוציאה גלוסקאות:

104

ק״העד שובך אל האדמה וגו'. וכן הוא אומר וישוב העפר על הארץ כשהיה (קהלת יב ז):

105

ק״וויקרא האדם שם אשתו חוה. אמר לה כמה דורות עיברת לפי שהיא היתה אם כל חי:

106

ק״זויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו. לפי שראה אותם הקב"ה ערומים, והיו מצטערים בחגורה של עלה תאנה, ואעפ"כ שהם חטאים עשה להם לבושים שיהיה הנאה לעורן והלבישן:

107

ק״חויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו. שלא היה לו אלא לב אחד לטובה, והוא עשה שיהיה לו ב' יצרים יצר טוב ויצר הרע, ואני בראתי אותו לישראל לבד:

108

ק״טראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם [ישר] והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט), מהו והמה בקשו חשבונות רבים, זו חוה ואדם, שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ וגו' (פסוק ו), מיד וישלחהו ה' אלהים, ולמה אמר ה' אלהים, אלא הקב"ה אמר למלאכים שישלחוהו מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ולא לן אדם בגן עדן כי אם לינה אחת, וזהו שנאמר אדם ביקר בל ילין (תהלים מט יג):

109

ק״יוישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. כרובים מלאכים, שיהיו שומרים את הדרך שלא יטעה אדם ללכת לשם, והניח שם להט החרב המתהפכת, וכשיראה אדם הלהט יפחד ויחזור לו:

110

קי״אוהאדם ידע את חוה. והביאה ממנו קין והיה הריון שלה בלא צער, ומקיש לידתה להריון, מה הריון בלא צער כך לידתה בלא צער:

111

קי״בותאמר קניתי איש את ה'. אמרה לשעבר הייתי אני ובעלי מציירים והקב"ה שותף עמנו ביצירתו שהאברים מחמתי ומחמת בעלי והנשמה מאת ה', לכך נקראו שמו קין על שם שקניתי איש את ה' ביני ובינו נברא את הולד הזה:

112

קי״גותוסף ללדת. התוספת גדול מן העיקר, שעם קין לא נולדה אלא תאומה אחת, ועם הבל נולדו שתי תאומות, כי הזכיר בו שני אתין, ולכך נקרא הבל שנולד להבל שלא היה לו זרע:

113

קי״דויהי הבל רועה צאן. שנתיירא מן הקללה שקלל הקב"ה את האדמה, שנא' בעצבון תאכלנה (בראשית ג יז), והיה מתעסק ברעיית הבהמות, אבל קין לא נתיירא מהקב"ה והיה קשה עורף, ואמר אני אהיה עובד אדמה ועבד ולא הניח מפני הגזירה, שלא נאמר זו הגזירה אלא על אדם שחטא:

114

קי״הויהי מקץ ימים. זמן פסח היה, אמר אדם לבניו עתידים ישראל כולם להביא פסחיהם ויהיו לרצון ועת רצון היא זאת, אך אתם הביאו קרבניכם לפניו וירצה לכם:

115

קי״וויבא קין מפרי האדמה. משיורי מאכלו הביא מזרע פשתן:

116

קי״זוהבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. מן המובחרים שבהם, והקריבו קרבנם. וירדה אש מן השמים וליחכה את קרבן הבל, והניח את קרבן קין, ועליו אמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו:

117

קי״חואל קין ואל מנחתו לא שעה וגו'. וכיון שראה קין שלא חשש הקב"ה למנחתו, חרה ונפלה פניו, ולכך אמרו החכמים שהכלאים צמר ופשתים אסור שאסר הקב"ה ללבוש כשם שלא נתערב קרבן קין שהיה מזרע פשתן עם קרבן הבל, שהיה מבכורות צאנו שלא נגזז לצמר, כך שלא יתערבו ב' מינים הללו, לא בלבושם ולא בפעולה לשום הנאה בעולם:

118

קי״טהלא אם תטיב שאת. אם תטיב מעשיך אשא לך עונך, ואם לא תטיב מעשיך ליום הדין חטאתיך יהיה שמור:

119

ק״כואליך תשוקתו. הוי יודע שיצר הרע יהיה מתאוה לחטאתך, ואעפ"כ הוא מסור בידיך ואין אתה מסור בידו:

120

קכ״אואתה תמשול בו. שאם אין אתה חפץ לשמוע אליו אינו יכול להחטיאך, ולכך אתה מתחייב בעולם:

121

קכ״בויאמר קין אל הבל. אמר קין לאחיו לית דין ולית דיין ואין עולם אחר, אמר לו הבל אית דין ואית דיין ואית עולם אחר, ויכול אתה לידע מקרבניך, לפי שלא הקרבתו כראוי לא נתקבל, כיון ששמע קין שלא נתקבל קרבנו חרה וחרפו, ואין ויאמר אלא חירופין, שנאמר והיום הזה תאמרנה שרות (אסתר א יח):

122

קכ״גויהי בהיותם בשדה. אמר קין להבל אתה אומר שיש עולם אחר, בוא ונחלוק, אני אטול העולם הזה בחלקי, ואתה בחלקך טול העולם הבא, כיון שראה קין להבל שהיה רועה צאנו בשדה, אמר לו קין לא כבר חלקנו ונפל העולם הזה בחלקי, למה תרעה צאנך בחלקי, אמר לו הבל אני לא קבלתי כדי שאניח צאני בלא מרעה, ואי אפשר בלא רעיה, ומתוך דברים אלו נפלה קטטה ביניהם, והרג קין להבל, ומהו ויקם קין אל הבל אחיו, מלמד שנתקוטטו שניהם, ועלה הבל לקין והפילו, וריחם עליו ועזבו ולא נשמר ממנו, ועמד קין והרג את הבל אחיו:

123

קכ״דויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך. לפי שהקב"ה חפץ בתשובתם של רשעים, והיה צריך לומר רבונו של עולם אתה יודע כל הנסתרות אני הרגתיו וחטאתי והיה הקב"ה מוחל לו, והוא לא עשה כן, וכיון ששמע הקב"ה שואלו אי הבל אחיך חשש בלבו כי עבים סתר לו ואינו רואה מעשה בני אדם, והתחיל לכזב לפניו ולאמר לא ידעתי:

124

קכ״ההשמר אחי אנכי. כיון שראה הקב"ה כי קין ענה בסכלות, התחיל מגיד לו שהוא יודע הכל, והוא הדיין והוא עתיד לדון, שנאמר ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים, אינו אומר דם אחיך, אלא דמי אחיך, מלמד שתבע ממנו דמי זרעותיו עד סוף כל הדורות:

125

קכ״ו ד"א מהו דמי, מלמד שלא היה קין יודע מהיכן נפשו יוצאת, והיה מפצע בו ומכה אותו באבנים, והיה דמו מתפזר ממקומות הרבה:

126

קכ״זועתה ארור אתה מן האדמה. לפי שנברא גופו ממנה, ולפי שפצתה לקחת את דמי אחיך, וגם קללו כי תעבוד את האדמה וגו', שלא תוציא לך כלום ממה שתזרע בה:

127

קכ״חנע ונד תהיה בארץ. מהו נע ונד שיצא ממקומו וילך לארץ אחרת:

128

קכ״טד"א מהו נע ונד, שיגלה ממקומו ויהיה נע ולא יהיה אלא מטולטל, כמו שנאמר ונוע ינועו בניו וגו' (תהלים קט י):

129

ק״לויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא. עוני גדול מששים רבוא שעתידים לעשות עגל ואתה נושא להם ועוני לא תשא ואהיה נע ונד לפניך:

130

קל״אומפניך אסתר. כמו שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם (דברים לא יח):

131

קל״בד"א ומפניך אסתר שאם רוצה אני לקבוע מקום לשבתי שלא תדע אתה מה שאני עושה, וכי מפניך אסתר לאו, אלא הכל גלוי לך ואתה אומר עלי שאהיה נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני, כי ידעו כל בריותיך שאני חייב מיתה:

132

קל״גויאמר לו ה'. כל מה שאתה מבקש ממני אני אמחול לך שלא יהרגוך כל מצאוך ואעשה לך תקנה, כי לא ינקם ממך עון הבל עתה אלא אמתין לך עד שבעה דורות, הוי אומר שבעתים יוקם:

133

קל״דוישם ה' לקין אות. שיכירנו כל מוצאו ולא יהרגנו, וידע כי ה' מחל לו עד ז' דורות:

134

קל״הומה היה האות, יש אומרים קרן עלה במצחו. ויש אומרים זכות שבת עמדה לו, שנאמר בה אות הוא (שמות לא יג). ויש אומרים אות אחת משמו של הקב"ה חקק לו במצחו:

135

קל״וויצא קין מלפני ה' וגו'. כגונב דעת עליונה:

136

קל״זוישב בארץ נוד. לפי שעשה ברמאות שאמר גדול עוני מנשוא, לכך לא מחל לו אלא חצי עון, שאמר לו נע ונד תהיה בארץ:

137

קל״חקדמת עדן. למזרח עדן, לכל כך הרוצחים בשוגג גולים לערי מקלט שהם במזרחו של ארץ ישראל, שנאמר אז יבדיל וגו' מזרחה שמש (דברי' ד מא):

138

קל״טד"א קדמת. שקודם שהרג קין את אחיו היתה הארץ כגן עדן, אבל אחר שגרשו ואיררו הקב"ה ואמר לו לא תוסף תת כחה לך, לא הצליח יותר בזרע האדמה:

139

ק״מויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך. לפי ששמע מן הקב"ה שעתיד לכלות זרעו אחר שבעה דורות, לכך קרא שם העיר כשם בנו חנוך, כדי שיהיה שמו נזכר בעולם, כמו דכתיב קראו בשמותם עלי אדמות (תהלים מט יב):

140

קמ״אעירד. עורדו אני מן העולם:

141

קמ״במוחיאל. מוחה אני אותו מן העולם:

142

קמ״גמתושאל. מתישו אני מן העולם:

143

קמ״דלמך. למה לי ולדורותיו:

144

קמ״השתי נשים שם האחת עדה. שלקחה לפריה ורביה:

145

קמ״וושם השנית צלה. שתהא יושבת בצלו שלא לקחה אלא לתשמיש, כמה דהוא אמר רני עקרה ולא ילדה (ישעיה נד א) והשקעה אותה כוס של עיקרין כדי שלא תלד כדי שלא ילך יפיה ממנה והיה מאכילה ומשקה ומכסה אותה בבגדים נאים:

146

קמ״זיובל. למה נקרא שמו יובל, על שם והוא לקברות יובל (איוב כא לב):

147

קמ״חתובל קין. למה נקרא שמו תובל קין, שכל מעשה קין יובלו למיתה, ולמה פירש כל אחד ואחד, ללמדך שכשם שהיתה גזרה על קין כי תעבוד את האדמה וגו', (פסוק יב) כך היתה גזרה על כל תולדותיו, ולא הצליחו עוד בעבודת האדמה, ותפשו אומנות אחרת, וזהו שנאמר לוטש [כל חורש] נחשת וברזל:

148

קמ״טואחות תובל קין נעמה. חכמינו ז"ל אמרו נעמה שהנעימה בסוף מעשיה, שבקשו מלאכי השרת לתעות אחריה וברחה מפניהם:

149

ק״נויאמר למך לנשיו. שראו הנשים כי קיימו פריה ורביה עדה ילדה ב' בנים, צלה ילדה בן ובת, פירשו מבעליהן, אמרו למה נולד לבהלה, שהרי בנינו עד שבעה דורות, וה' גזר שלא יתקיים מזרע קין, וכיון שראה למך שלא היו שומעות אליו להזקק לו, התחיל אומר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי, וכי הרגתי הבל שהיה איש גדול כאשר אנשים וילד לשנים שבאותו עון יתלה זרעו, והלא לקין שהרגו נתלה עד שבעה דורות, ולי שלא הרגתיו לא יתלה הקב"ה עד שבעים ושבעה דורות:

150

קנ״אד"א למאן דאמר קרן היה לו במצחו, ואמרו אל למך שהוא הרג לקין, ולכך פירשו ממנו נשיו, כי למך סומא היה והיה תובל קין משכו, והיה למך מורה בקשת והיה צד חיות, לפי שכשהיה רואה תובל קין היה אומר ללמך חיה אני רואה, היה אומר לו באיזה מקום היא, והיה מראה לו, והיה למך מורה בקשת, והיה הורגה, פעם אחת יצא למך לצוד, והיה יודע תובל קין לקין, שהיה לו קרן אחת במצחו, אמר ללמך אביו דמות חיה רואה אני במקום פלוני, משך למך בקשת והכה לקין והרגו, כשהלכו אצלו אמר תובל קין ללמך אביו, לא חיה הרגת, אלא קין זקנינו הרגת שהיה לו קרן במצחו, כיון ששמע כן והוא היה סומא הכה ידיו זו על זו כף על כף והרג תובל קין בנו בין שתי ידיו, ולכך פירשו ממנו, אמרו לו הרגת קין זקנינו וגם הרגת לתובל קין בנינו, אין אנו נשמעים לך, ולכך אמר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי, זה קין שלא הרגתיו במזיד, כשם שעשה קין שהרג להבל אחיו בפצעים וחבורות במזיד, אם לקין שהרג לאחיו במזיד תלה לו הקב"ה שבעה דורות, ולי שלא הרגתי אלא בשוגג על אחת כמה וכמה שיתלה לי שבעים ושבעה דורות, אמרו לו אין אנו שומעין לך, אמר להן נלך אצל אדם הראשון אם הוא אומר שתפרשו ממני על מה שעשיתי, תהיו אתם פטורות, מיד הלכו אצל אדם הראשון, אמר להם אם הקב"ה פורע דינו מן קין מה לכן חזרו אצל בעליכם, ומה שירצו הקב"ה לעשות יעשה, אמרו לו הנשים אסייא חגור חגורתיך, והלא פירשת אתה מאשתך ק"ל שנה על שנגזר עליך מיתה, על מה אנו לא נפרש מבעלינו שהרג לקין זקנינו ולתובל קין בנינו, אם אתה רוצה שנחזור לבעלינו חזור אתה תחלה אצל אשתך, ואחריך נלמוד ממך שנחזור ללמך בעלינו, אמר להן אדם למדו ממני וכן תעשו, מיד חזר אדם אצל אשתו, הדא הוא דכתיב וידע אדם [עוד] את (חוה) אשתו:

151

קנ״בשת. שממנו הושתת העולם:

152

קנ״גאנוש. על שם ומכתי אנושה (ירמיה טו יח), לפי שבימיו נעשה שם הקב"ה מחולל שעשה ע"ז ומנעו עצמם מלקרוא בשם ה':

153

קנ״דד"א הוחל. התבטל, כמו לא יחל דברו (במדבר ל ג), כתרגומו לא יבטל:

154

קנ״הבדמות אלהים עשה אותו. ופירוש עשה תיקון, כמו לא עשה שפעמו (ש"ב יט כה). וכיצד עשה אותו בדמותו שנתן לו חכמה ובינה מעין חכמה של מעלה שקרא שם לכל בריה:

155

קנ״וזכר ונקבה בראם. שני פרצופין היו לו לאדם אחור וקדם:

156

קנ״זויקרא את שמם אדם. מיכן שהאשה נקראת אדם, וכן הוא אומר כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד יג):

157

קנ״חויחי ירד. ולמה נקרא שמו ירד, שבימיו ירדו המלאכים מן השמים והיו מלמדים הבריות היאך יעבדו להקב"ה:

158

קנ״טויתהלך חנוך את האלהים. עם המלאכים הלך שלש מאות שנה בגן עדן היה עמם ולמד מהם עיבור ותקופות ומזלות וחכמות רבות:

159

ק״סואיננו כי לקח אותו אלהים. לפי שהיה צדיק, הקב"ה לקחו מבני אדם ועשה אותו מלאך והוא מטטרון, ומחלוקת בין ר' עקיבא וחביריו בדבר זה, וחכמים אומרים חנוך היה פעם צדיק ופעם רשע, אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו מן העולם, כלומר אמיתנו, שנאמר הנני לוקח [ממך] את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כד טז):

160

קס״אויחי מתושלח. ולמה נקרא שמו מתושלח, כי שם המפורש כתוב על הסייף שלו והמית כמה שדים אשר אין להם מספר, ולפי שהיה צדיק חיה תשע מאות ותשע וששים שנה, לכך נאמר יראת ה' תוסיף (חיים) [ימים] (משלי י כז):

161

קס״בויולד בן. שממנו נבנה העולם והוא נח, ולא קרא שמו זה השם כשנולד, אלא לאחר כשחדש להם כלי מחרישה:

162

קס״גזה ינחמנו ממעשינו. שלא היו חורשים כי אם באצבעותיהם:

163

קס״דויהי נח בן חמש מאות שנה. ולמה איחר כל כך להעמיד תולדות, לפי שהיה רואה שיהיו רשעים, לכך לא היה רוצה להעמיד תולדות, עד שאמר הקב"ה כי אני עתיד להביא מבו ואצילך ואת בניך:

164

קס״האת שם. שהיה עדיף מכולהו בחכמתא, שהרי יפת היה גדול מכולם, שנאמר אחי יפת הגדול (בראשית י כא), לכך חשב שם בתחלה ויפת בסוף:

165

קס״וויהי כי החל וגו'. נעשו חולין בעולם, לפי שהיו רשעים:

166

קס״זויראו בני האלהים. בני הדיינים. ויש אומרים מלאכים ממש:

167

קס״חמכל אשר בחרו. שגוזלים נשי האנשים:

168

קס״טלא ידון רוחי באדם. כי הם בוזים דברי ואינם עושים כמו שנאמר כי דבר ה' בזה (במדבר טו לא):

169

ק״עוהיו ימיו מאה ועשרים שנה. אמר ר' יוסף ק"כ שנה קודם שגילה הקב"ה שיביא מבול גזר על דור המבול שימותו ותלה להם הקב"ה כל הימים שהיה מתושלח חי שהיה לו להחיות מאה ועשרים שנה:

170

קע״אהנפלים היו בארץ. ולמה נקרא שמם נפלים, שהם גרמו לעולם להפילו, ועל כן נקרא שמם אנשי השם, שישום העולם במעשיהם הרעים:

171

קע״בוירא ה' כי רבה רעה וגו. נאמר כאן רבה, ונאמר בסדום רבה שנאמר כי רבה (בראשית יח כ) מה להלן נידונו באש ובגפרית, אף בני דור המבול נדונו באש ובגפרית, ומה כאן נדונו במים, אף אנשי סדום נדונו במים, וכה"א בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו (איוב כח י):

172

קע״גוינחם ה'. שנתחרט שעשה אדם בארץ, לפי שהלכו אחר מחשבות לבם:

173

קע״דויתעצב אל לבו. שהיה כועס על התורה שמתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד והוא לב, ותורה כלולה בלב, וגם בחוטי ציצית ל"ב חוטין, על כן אמרו מצות ציצית שקולה כנגד כל התורה:

174

קע״הונח מצא חן. גם הוא היה נאסף עמהם אילולי שמצא חן בעיני ה':

175

קע״ואלה תולדת נח. נח לשמים ונח לבריות. כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, אלה פסל את הראשונים, וכאן פסל דור המבול שהם היו רשעים ונח ובניו היו צדיקים מהם:

176

קע״זתולדות נח. היה לו לומר נח הוליד שלשה בנים, למה נאמר תולדת נח, לפי שמעשיו הן תולדותיו, וכה"א פרי צדיק עץ חיים (משלי יא ל), ולמה כפל שמו, לפי שראה עולם בחורבנו, וראה אותו בישובו:

177

קע״חאיש צדיק. לפי שעשה צדקות עם הבריות, שהיה מאכילם כל זמן שהיו בתיבה נקרא צדיק:

178

קע״טתמים. שנולד מהול, כמו שנאמר התהלך לפי והיה תמים (בראשי' יז א):

179

ק״פבדורותיו. ולא בדורות צדיקים. ויש אומרים עם רשעים היה צדיק שלא למד ממעשיהם, ואם היה בדור הצדיקים על אחת כמה וכמה שהיה צדיק:

180

קפ״אאת האלהים וגו'. הלך נח בדרכי האבות, כמו שנאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מח טו), שלא היו צריכים עוזרים להיותם צדיקים, אבל נח את האלהים התהלך נח, שאלמלי שהקב"ה תופס אותו לא היה יכול לעמוד:

181

קפ״בותשחת הארץ לפני האלהים. שהיו עובד ע"ז, כמו שנאמר פן תשחיתון ועשיתם [לכם] פסל (דברים ד טו):

182

קפ״גותמלא הארץ חמס. שהיו גזלנים, שנאמר גבולות ישיגו עדר גזלו וירע (איוב כד ב):

183

קפ״דד"א חמס. שהיו שופכים דמים, שנאמר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי (יואל ד יט):

184

קפ״הד"א גילוי עריות, שנאמר ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו (מיכה ג ג):

185

קפ״וכי השחית כל בשר. שהיו באים על כל חיה ומוציאים שכבת זרע למטה, שנאמר ושחת ארצה (בראשית לח ט):

186

קפ״זעצי גפר. ולמה עצי גפר, לפי שדור המבול נידונו כגפרית, ונח היה ראוי לידון עמהם בגפרית, ולפי שמצא חן בעיני האלהים צוהו שיעשה התבה מעצי גפר, כדי לכפר עליו:

187

קפ״חקנים תעשה את התבה. כל קן וקן היה עשר אמות על עשר אמות בגובה עשר אמות, והיו ארבע מאות וחמשים:

188

קפ״טוכפרת אותה. יתקן, ובתיבת משה רבינו ע"ה כתוב ותחמרה בחמר ובזפת (שמות ב ג), זפת מבחוץ וחומר מבפנים, שלא היו המים קשים, אבל כאן שהיו המים חזקים, מבית ומחוץ בכפר:

189

ק״צד"א בכפר. מלמד שכפרו ונתחייבו מיתה לשמים, וכיפרה עליו תיבתו, נאמר כאן בכפר, ונאמר להלן אם כפר יושת עליו (שמות כא ל). מה להלן כפרה, אף כאן כפרה:

190

קצ״אוזה אשר תעשה אותה. למה אמר הקב"ה שיהיה אורך התיבה ורחבה וקומתה כך, כדי לכפר על כל עונותיו של נח שצריך להעמיד תולדות, צא מהם כ' שנה שהיתה גזרה על דור המבול שיאבדו בטרם שהודיע הקב"ה לנח הרי ת' פחות עשרים, והם כמדת התיבה, כי התיבה שלש מאות אמות ארכה וחמשים אמות רחבה ושלשים אמות קומתה, ותן להם ארכה מאה ועשרים שנה אולי יעשו תשובה וימחול להם:

191

קצ״בצהר תעשה לתיבה. צוהו הקב"ה שיכניס עמו מרגליות שתהא מאירה להם כצהרים, מפני שהיתה התיבה חשוכה:

192

קצ״גד"א צהר תעשה. זה חלון שהיה פתוחה, ונח מביט ממנה מה שיעשה, ובימי גשמים שהם מ' יום היה צריך למרגלית, והחלון צריך לפתוח אחר מ' יום של גשמים:

193

קצ״דתחתים שנים ושלשים. תחתים לזבל, שנים לבהמה, שלשים לנח ולבניו ולנשותיהם ולטהורים:

194

קצ״הואני הנני מביא. הקב"ה הסכים על המבול לבוא עליהם:

195

קצ״ווהקימותי את בריתי אתך. אלמלא שכרת הקב"ה ברית עמו לא היה יכול לעמוד:

196

קצ״זאתה ובניך ואשתך. מלמד שאסרן בתשמיש המטה:

197

קצ״חומכל החי. מלמד שאפילו שדים נכנסו עמו בתיבה:

198

קצ״טויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים. שעשה התיבה והכניס בה מאכלם:

199

ר׳צדיק לפני. מיכאן אמרו חכמים ז"ל שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו:

200

ר״אמכל הבהמה הטהורה. שהיתה טהורה מזימה:

201

ר״בתקח לך שבעה שבעה. שבעה זכרים ושבעה נקבות שהם שבעה זוגות:

202

ר״גומן הבהמה אשר לא טהורה היא. מזימה שבא על שאינו מינו שנים איש ואשתו:

203

ר״דכי לימים וגו'. ומהו לימים שבעה, אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שחלק לו הקב"ה כבוד:

204

ר״הארבעים יום. כנגד ארבעים יום של יצירת הולד, שהיו הנשים מזנות תחת בעליהן והיו מקלקלין צורת הולד:

205

ר״וויעש נח. שנכנס לתיבה וכל בניו וביתו והכניס עמו בהמות ועופות טמאות וטהורות מן הטהורות ז' זוגות ומן הטמאות שנים איש ואשתו:

206

ר״זונח בן שש מאות שנה. מכאן למדנו שעסק בתיבה מאה [ועשרים] שנים, והיה אומר לדור המבול למה לא תחזרו בתשובה שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם ולהשחיתם, ולכך צוהו לעשות תיבה כדי שינצל בתוכה, והיו מלעיגים עליו, ואומרים לא ירד [אלא] על ביתו ועל אותו האיש, כמה דהוא אמר לפיד בוז לעשתות שאנן וגו' (איוב יב ה). לפיד שהיה מכריז להם נח שיעשו תשובה. בוז שמבזין אותו בעת שמוכיח אותם שהיו שאננים וקשים כעשתות של ברזל. נכון למועדי רגל (שם), זה נח שהיה נכון למועדות רגליהם של דור המבול:

207

ר״חמפני מי המבול. מלמד שאף נח מקטני אמנה היה שלא נכנס אל התיבה עד שיגיעו מי המבול לרגליו:

208

ר״טשנים שנים. הם מאיליהם באו אל נח אל התיבה כי לא היה מכירם:

209

ר״יבחדש השני. זה חדש מרחשון, והוא היה שני לחדש הדין זהו תשרי. ויש אומרים זה אייר והוא שני לניסן שניסן ראשון לחדשים:

210

רי״אבעצם היום הזה בא נח. בעצומו של יום, וחצי היום היה שלא נכנס לתיבה אלא בפני כולם, שהיו כולם מזומנים להרוג אותו בשעה שיכנס לתיבה, ונכנס בפניהם ולא היה רשות להם לעשות לו כלום:

211

רי״בויסגור ה' בעדו. מלמד כשירדו מי המבול ונכנס נח לתיבה באו בני דור המבול לשבר את התיבה ולהרוג את נח, מה עשה הקב"ה שלח אריות ודובים ושאר חיות רעות הדורסים סביב התיבה, שכל מי שהיה מבקש לשבר התיבה היו הורגין אותו, הדא הוא דכתיב ויסגור ה' בעדו, וכמה דתימר אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא (דניאל ו כג), מה סגירה האמורה להלן של אריות, אף סגירה האמורה כאן על ידי אריות:

212

רי״גויגברו המים. לא ירדו הגשמים על התיבה, אבל המים שנפלו בארץ הם נשאו התיבה והלכה על פני המים:

213

רי״דחמש עשרה אמה. על כל ההרים הגבוהים גברו המים:

214

רי״הוישאר אך נח. גונח מפני טורח מאכל הבריות שהיה מאכיל:

215

רי״ו ד"א פעם אחת איחר מאכל האריה, והכישו על רגליו ונעשה חגר, ועל זה נאמר וישאר אך נח:

216

רי״זויזכור אלהים את נח. ומה זכירה היתה שם, ביאת ישראל להר סיני לקבל התורה, לפי שבסוף חדש אייר שלמו ארבעים יום של ירידת גשמים וק"נ של תגבורת המים, לפי שמרחשון וטבת ואדר היו חסרים:

217

רי״חוישכו המים. מלמד שנתמלאו המים חמה ובקשו לשבר התיבה, וזכר הקב"ה ביאת בניו לסיני לקבל התורה, שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני ואיזה, זה יום שעשה הקב"ה נסים לנח ואין לשון וישכו אלא שכיכת חמה, כדכתיב וחמת המלך שככה (אסתר ז י):

218

רי״טותנח התיבה. זה סיון שהיה ששי לכסליו שבו פסקו הגשמים מלירד:

219

ר״כעד החדש העשירי. זה היה אב שהיה עשירי לירידת גשמים:

220

רכ״אבעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים. הגבוהים שהיו המים עליהם חמש עשרה אמה מיום שהתחילו המים הלוך וחסור היו ם' יום נמצא המים שהיו על ראשי ההרים חסרו כל ד' ימים אמה אחד מן המים:

221

רכ״בויהי מקץ ארבעים יום. לראיית ראשי ההרים:

222

רכ״גוישלח את העורב ויצא יצא ושוב. שלא רצה לילך, לפי שהוא היה מן השלשה ששמשו בתיבה, חם וכלב ועורב אמר העורב לנח עינך נתת על זוגתי, אמר לו נח במותרת לי אני אסור לשמש, באסורה לי לא כל שכן, וביקש נח שלא יכניסנו אל התיבה לפי שהיה רשע, אמר לו הקב"ה שיקבלנו, לפי שיהיה עתיד לעשות שליחות לאליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' מ"א יז ו), לכך אמר עד יבושת המים, זה שהיה בימי אליהו, שנאמר חי ה' אם יהיה [השנים האלה] טל ומטר כי אם לפי דברי (שם שם א), וכיון שראה נח שלא רצה העורב לילך מיד השיבו אל התיבה, ושלח את היונה, שבה נמשלו ישראל שקבלו את התורה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד). אמר נח אחר שנמשלו ישראל ליונה ראויה היא לילך לראות הקלו המים:

223

רכ״דוישלח ידו וגו'. עתיד הקב"ה לשלוח יד ולהביאם אליו, כמה דהוא אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' וגו' (ישעי' יא יא). וכשם שנח החל שבעה ימים והוסיף שלח את היונה מן התיבה, כך יעשו ישראל שבע עברות ויגאלו, שנאמר ויסרתי אתכם אף אני שבע (כחטאתיכם) [על חטאתיכם] (ויקרא כו כח). וכשם שנח החל כך ישראל מיחלים לבורא יתברך שמו, שנאמר יחל ישראל אל ה' (תהלים קל ז). וכשם שהיונה באה בעת ערב כך ישראל, שנאמר והיה לעת ערב יהיה אור (זכרי' יד ז):

224

רכ״הד"א והנה עלה זית טרף בפיה וגו'. אותם הגוים שהם עליונים עליהם, שנאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה (דברים כח יג) והיו ישראל מרים כזית עתידים להיותם טרופים בפיהם, שנאמר (היום) [הנה יום] בא לה' וחלק שללך בקרבך (זכרי' יד א):

225

רכ״ווידע נח כי קלו המים וגו'. ידע נח כי באחרית הימים יותן לישראל מנוחה, הקלו המים ממשא האומות, וזהו ענין גלות בבל:

226

רכ״זוייחל עוד שבעת ימים אחרים. אלו שבעה אומות שנמסרו ביד ישראל ואלו הן:

227

רכ״חמצרים. וסנחרב. ובבל. ומדי. ויון. ואדום. וישמעאל. וגוג:

228

רכ״טוישלח את היונה. שנשתלחו ישראל מביניהם, שנאמר שלח מעל פני ויצאו (ירמי' טו א):

229

ר״לולא יספה שוב אליו עוד. אחר שינצלו ישראל ממלחמת גוג לא יוסיפו לגלות עוד, שנאמר לא יוסיפו (עוד לדאבה) [לדאבה עוד] (ירמי' לא יב):

230

רל״אובחדש השני בשבעה ועשרים וגו'. מכאן ראיה שעמד נח בתיבה שנים עשר חדשים, ואותן אחד עשר יום שבין ירידת הגשמים ליבושת המים על הארץ הם י"א יום, ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה:

231

רל״בצא מן התיבה. לאחר שהותרו לצאת מן התיבה התירן לשוב אל נשותיהם:

232

רל״גהיצא אתך. שיאמר להם שיצאו:

233

רל״דויצא נח. ולא קבל עליו לשוב אל אשתו ולהתעסק בפריה ורביה, מפני שהיה מתיירא שמא יחריב הקב"ה את עולמו פעם אחרת:

234

רל״הלמשפחותיהם. ולא הם כי כל האנשים והנשים יצאו ובהמה וחיה יצאו בניהם ולא הם, והיינו דכתיב למשפחותיהם:

235

רל״ויצאו מן התיבה. על מנת כן יצאו שלא יערבו זרעם במין שאינם שלהם:

236

רל״זויבן נח מזבח. בנה מזבח והעלה עולות, כדי שיכרית ברית עמו שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה, ומנין שנשבע, שאמר שני פעמים לא אוסיף, וכן אמרו חכמינו ז"ל ב' פעמים לאו או הין הם שבועה, ולפי שאמר הקב"ה שני פעמים לא, נקראו שבועה, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' (ישעי' נד ט):

237

רל״חזרע וקציר. הם ששה דברים האמורים בפרשה וכל אחד ואחד הוא [שני] חדשים, וכן אמרו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור, חצי שבט ואדר וחצי ניסן חורף, חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, חצי סיון ותמוז וחצי אב חום, חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ:

238

רל״ט ד"א זרע וקציר. אמר הקב"ה מי גרם להם שימרדו בי על שלא היו מתים בנים להם, ולא היו יסורים באים עליהם, מיכאן ואילך מה שהם זורעים קוצרים, אלו בניהם שימותו. קור וחום אלו יסורים שפעמים יהיה להם יסורים והקור הוא ממיני היסורים, ופעמים יהיה להם חום והוא ממיני היסורים:

239

ר״מ ד"א זרע וקציר. אמר הקב"ה מי גרם להם שימרדו בי, על שהיו זורעים וקוצרים אחת לארבעים שנה, מיכאן ואילך כל שנה ושנה צריכים לזרוע ולקצור, כדי שיהיו צריכים לי למטר ויקראו לפני:

240

רמ״אויברך אלהים את נח ואת בניו. במה ברכם, בפריה ורביה, שימלאו את הארץ, לפי שהעולם חרב מבני אדם, לכך הוצרכו לברכה זו:

241

רמ״בומוראכם. לפי שחטאו דור המבול, השליט עליהם את החיות, ולא שהיה נח ובניו צדיקים נתן מוראם על כל החיות, וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שידמה בעיניה כבהמה. ועל ז' מצות נצטווה נח ובניו ותולדותיו, על הדינים, ועל קללת השם, ועל ע"ז, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל אבר מן החי, שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב טז), ויצו אלו הדינים, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (בראשית יח יט), ה' היא ברכת השם, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), אלהים זה ע"ז, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ ג), האדם זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), לאמר זה גילוי עריות, שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמי' ג א), מכל עץ הגן זה גזל, שנאמר מכל אשר ישבע עליו לשקר (ויקרא ה עד), אכל תאכל זה אבר מן החי, וכן הוא אומר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט ד):

242

רמ״גכל רמש אשר הוא חי וגו'. הותרה בשר תאוה לנח, לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים הם עומדים, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר, כדי שלא יהא חוטא נשכר:

243

רמ״דאך בשר בנפשו דמו וגו'. זה אבר מן החי שנאסר לו:

244

רמ״הואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. בזמן שתהרגו הנפש בסתר שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד. ואעפ"כ שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אתו אני אדרוש דמו של נהרג:

245

רמ״ומיד כל חיה אדרשנו. שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות:

246

רמ״זמיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. כיצד מזמין הקב"ה זה שהרג שוגג וזה שהרג במזיד לפונדק אחד, זה שהרג במזיג למטה מן הסולם, וזה שהרג בשוגג למעלה על ראש הסולם, נופל אותו של מעלה על של מטה וממית אותו של מטה, ומחייבין אותו לגלות, נמצא זה גולה וזה נהרג:

247

רמ״חשופך דם האדם באדם. ולמה החמיר הקב"ה בהריגת אדם, מה שלא החמיר בהריגת הבהמה, לפי שבצלם אלהים ברא את האדם, וזה בא ומיעט את הדמות:

248

רמ״טואתם פרו ורבו. שלא יאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה שנהרוג את זה, ולכך נאמר ואתם פרו ורבו, בזכות שתהרגו את הרוצח אני מרבה אתכם בפריה ורביה:

249

ר״נויאמר אלהים אל נח ואל בניו. מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור, שגם עם בניו דבר הקב"ה:

250

רנ״אוזכרתי את בריתי. שנעשה ענן על הארץ אזכור בריתי שכרתי עמכם, ואראה לכם הקשת בענן, ותדעו שאני זוכר הברית שלא יהא מבול לשחת כל בשר:

251

רנ״בוחם הוא אבי כנען. אביו הפסול גרם לבנו שנפסל:

252

רנ״גויטע כרם. ומאין לו הכרם לנטוע, לפי שכשנכנס לתיבה הכנס לו זמורות של גפן:

253

רנ״דאיש האדמה. נעשה איש לאדמה:

254

רנ״הוישת מן היין. יש אומרים באותו יום נטע, באותו יום שתה. (וששה עשר ווי"ן [שלשה עשר ווי"ן] נאמרו בזו הפרשה, ללמדך כמה קשה שתיית היין, כיון שבא נח ליטע כרם, בא שטן ואמר לו יהא חלקי בערם עמך, אמר לו נח כן, מה עשה השטן, הביא כבש אחד ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא ארי ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא קוף ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא חזיר ושחטו והקשה מדמו, רמז לו זה כאשר ישתה אדם כוס אחד, הוא דומה לכבש כאלם, שתה שתי כוסות, דומה לארי, ואומר אני מראה מה אעשה למחר עם פלוני ופלוני, שתה הרבה יין, התחיל מרקד כקוף, שתה הרבה יותר מדאי התחיל מקיא ומלכלך את בגדיו כחזיר שהוא מלוכלך:

255

רנ״ווירא חם אבי כנען. כמו דכתיב וירא אותה שכם וגו' (בראשית לד ב). ויש אומרים סירסו:

256

רנ״זויקח שם ויפת. לפיכך זכה שם לטלית ויפת לשמלה, ולכך נדב ואביהוא לא נשרפו בגדיהם, וסנחרב שהיה מבני בניו של יפת, כשנכנס המלאך לשרפם לא שרף בגדיהם, שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש (ישעי י טז), ואיך כבודו אלא בגדיו, שהם מכבדים אותו, ושמלה מגוללה בדמים (שם ט ד), גוג שהוא מבני עשו של יפת נותן לו קבורה בארץ ישראל, אבל מצרים שהוא מבני חם, נאמר בהם וחשופי שת ערות מצרים (שם כ ד), לפי שראה ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ והיה מלעיג על אביו:

257

רנ״חבנו הקטן. בנו הפסול:

258

רנ״טויאמר ארור כנען. לדעת האומר שהוא קבל בעצמו, נח היה לו להעמיד בן רביעי שישמנו וזה מנעו ממנו לפי שסירסו, לפיכך קלל בנו הרביעי, ולמה לא קלל לחם שהוא עשה הרעה, לפי שברכו הקב"ה, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (בראשית ט א):

259

ר״סויאמר ברוך ה' אלהי שם. לפי שהיה יודע נח שעתידין לצאת ישראל משם והם עתידים לקבל התורה וליחד שמו של הקב"ה, שנאמר שמע ישראל וגו' (דברים ו ד):

260

רס״איפת אלהים ליפת. יפת לו ארצו:

261

רס״ב ד"א יפיותו של יפת, והוא לשון יוני, והוא ישכון באהלי שספר תורה מותרת לכתבה יוונית:

262

רס״גד"א יפת אלהים ליפת. זה כורש שמלך על כל העולם, ולמה כך, לפי שהוא בנה ביתו של שם והוא בית המקדש, ללמדך שאין השכינה שורה אלא בחלקו של שם, ולפי שכורש שצוה לבנותו ר"ל בית המקדש ודריוש בנאו, לפיכך לא שרתה בו שכינה:

263

רס״דד"א וישכון באהלי שם. שעשהו בהו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם וגו' (בראשי' יד יח):

264

רס״הוכוש ילד את נמרוד. שעד נמרוד לא היה אדם אוכל בשר, עד שבא נמרוד והיה צד ואוכל, ולכך נאמר הוא החל להיות גבור ציד:

265

רס״וד"א הוא החל להיות גבור בארץ. שעשה מלחמות בארץ ונצחם ולקח מלכות בחזקה:

266

רס״זהוא היה גבור ציד. שהיה צד את הבריות והורגן:

267

רס״חלפני ה'. שהיה יודע רבונו ומכוין למרוד בו:

268

רס״טעל כן יאמר וגו'. זה עשו, שנקרא איש יודע ציד (בראשית כה כז):

269

ר״עותהי ראשית ממלכתו בכל. שלקח המלכות בחזקה:

270

רע״אמן הארץ ההוא יצא אשור. לפי שראה אשור שבניו מורדין בהקב"ה ובנו עיר ומגדל בארץ שנער במלכות נמרוד. ולמה נקרא שמו נמרוד, שמרד בהקב"ה, יצא מעצתם והלך לו לארץ אחרת ולפיכך נתן בו הקב"ה רוח ובינה ובנה נינוה ורחובות עיר וכלח ורסן. ולפי שברח מהם ולא רצה להיות בעצתם למרוד בהקב"ה, לכך כשחטאו בני נינוה אמר הקב"ה ליונה בן אמתי שילך לשם וינבא עליהם, אמר לו הקב"ה אביהם יצא מארצו לכבודי, לכך לך בשליחות אל בני עירו מה שלא מצינו בשאר הנביאים שהלכו לעיירות של אומות העולם, אע"פ שהיו מתנבאים עליהם:

271

רע״בהיא העיר הגדולה. זה נינוה, כמו שנאמר ונינוה [היתה] עיר (הגדולה) [גדולה] לאלהים (יונה ג ג), ולמה נאמר עיר גדולה לאלהים, שהיו רעים בגופם בעריות, שנאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וגו' (בראשית לט ט), ורעים בעריות, שנאמר אתם חטאתם (לה') [חטאה גדולה] (שמות לג ל):

272

רע״גואת פתרסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים. ללמדך שהיו מחלפין נשותיהם זה לזה, ויצא מהם פלשתים וכפתורים, ולא נודע מי היה אביהם:

273

רע״דאבי כל בני עבר. והוא שם כל בני עבר אלו ישראל:

274

רע״האחי יפת. ולא אחי חם, שהלעיג על אביו, ויפת לקח השמלה וכסה ערות אביו עם שם:

275

רע״וולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג. נביא גדול היה שנקרא שמו פלג, כי בסוף ימיו נפלגה הארץ, שעד פלג היו בני אדם חיים ארבע מאות שנה, אלא פלג לא חיה אלא ר' שנה ומעט:

276

רע״זושם אחיו יקטן. שהקטין את עצמו, לכך זכה להעמיד י"ב תולדות:

277

רע״חויהי כל הארץ שפה אחת. שהיו מדברים כולם בלשון הקדש:

278

רע״טודברים אחדים. שהיו מדברים כולם על יחודו של עולם:

279

ר״פוימצאו בקעה. שהלכו בכל העולם למצוא מקום שיחזיק כולם ולא מצאו אלא בארץ שנער, ששם ננערו דור המבול שהיא עמוקה:

280

רפ״אויאמרו איש אל רעהו. כוש אמר לנמרוד:

281

רפ״בונעשה לנו שם. שיעשו מגדל וראשו בשמים וישימו שם ע"ז, כמו שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג יג):

282

רפ״גפן נפוץ. פיהם הכשילם, לכך נאמר ויפץ ה' אותם משם (פסוק ח). אמרו אחר אלף ושש מאות וחמשים [וששה] שנה מתמוטט הרקיע וירד מבול, לפיכך נעשה מגדל:

283

רפ״דוראשו בשמים. כדי שיהא סומכן:

284

רפ״הוירד ה' לראות. לסוף דעתם לראות מה יגזור עליהם על שהיה בדעתם לבנות עיר ומגדל:

285

רפ״וויאמר ה'. אמר הקב"ה:

286

רפ״זשפה אחת לכולם. וכל אחת יודע מה יאמר לו חבירו או טיט או לבינה ועל דבר זה הם בונים, וכל זמן שיש להם שפה אחת לא יבצרו מלבנות, אלא אבלבל את לשונם ומעצמם יניחו הבנין, מה עשה קרא למלאכים ואמר להם שירדו למטה וכל אחת למשפחה אחת לדבר בלשון אחרת, כדי שלא יבינו משפחה זו דברי משפחה אחרת, וכן עשו שנאמר הבה נרדה:

287

רפ״חויפץ ה' אותם משם. אמרו רבותינו ז"ל שאותו מגדל שלישי נבלע, ושלישי נשרף, ושלישי עומד עד היום, והוא גבוה מאד שהחלקים שהם נטועים למטה ממנו נראים כחגבים לאותו שעומד בראש המגדל, ובעת שהפיצם מה שנפלו במים נעשו רוח המים, ומה שנפלו ביער נעשו קופים, ומה שנפלו במדבר נעשו שדים:

288

רפ״טאלה תולדות שם. למה מינה הכתוב שם שם שני פעמים, משל לאדם שאבד אבידה ומבקשה באשפה והביא עכברים שהם צוברים באשפה עד שמצאו האבידה, וכיון שמצאו האבידה מיד נפרשו, כך התחיל למנות תולדות שם עד שבא לאברהם שהוא מציאתו של הקב"ה, כמו שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמי' ט ח). וכן בפרץ אלה תולדות פרץ (רות ד יח), עד שמצא דוד, כמו שנאמר מצאתי דוד עבדי (תהלים פט כא), שני מציאות מצא הקב"ה בעולמו, אברהם ודוד, והכתוב אומר ונח מצא חן (בראשית ו ח), לא שני נח דהוא מצא להקב"ה והקב"ה לא מצא:

289

ר״צוימת הרן על פני תרח אביו. בחיי אביו מת לפי שהשליכו את אברהם לכבשן האש ועלה משם לשלום, היו כולם אומרים על הרן לפי שהיה עובד לאש לכך נשא האש פנים לאברהם בשביל אחיו ולא הזיקו האור, מה עשה הקב"ה הוציא שביב אש מן הכבשן והרג את הרן:

290

רצ״אתרח. תרח שהרתיח כעס הקב"ה על עובד ע"ז:

291

רצ״ביסכה. זו שרה שהיתה סוכה ברוח הקודש. ד"א יסכה שהכל סוכה ביפיה:

292

רצ״גאין לה ולד. אפילו כתוב אין לה ולד היה לה:

293

רצ״דוימת תרח בחרן. למה תרח בחרן מת, ולמה כתוב בדורות הראשונים וימת, ובעשרה דורות האחרונים לא נאמר וימת, לפי שהראשונים היו עתידים למות במבול, לפיכך כתיב בהם מיתה, אבל האחרונים שהם עומדים לקיום העולם, לא כתיב בהם מיתה, ולמה כתיב בתרח מיתה, והלא תרח היה חי בעת שיצא אברהם מחרן, ולמה כתיב וימת, חישבו הקב"ה כאלו מת, כדי להפטר אברהם מחיוב כבוד אב ואם לפי שאברהם הניחו בחרן והלך לו לארץ כנען:

294

רצ״הויאמר ה' אל אברם לך לך. חשבון לך לך הרי הם מאה, רמז לו שכשיהיה בן מאה שנה יעמיד את יצחק:

295

רצ״וד"א לך לך. כי לך נאה הגדולה:

296

רצ״זויאמר ה' אל אברם לך לך. מה כתיב למעלה מן הענין, וימת תרח בחרן, אמר ר' יצחק למנין החשבון מתבקש עוד ששים וחמש שנה, כי תרח היה בן שבעים שנה כשהוליד לאברהם, ואברהם היה בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן, נשתיירו עוד ס"ה שנים, וכתיב וימת תרח בחרן, אלא מיכאן אתה למד הרשעי בחייהם קרויים מתים, ואברם היה מפחד שיהיו מחללין בו שם שמים ויאמרו הניח אביו לעת זקנותו והלך לו, אמר לו הקב"ה לך לך, אני פוטר אותך מכבוד אב ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליצאתך, שנאמר וימת תרח בחרן, ואחר כך ויאמר ה' אל אברם:

297

רצ״ח עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו א אור כשדים. ב טלטולו מבית אביו, שנאמר לך לך. ג רעב, דכתיב ויהי רעב (בראשית יב י). ד על עסק אשתו, וכתיב ותקח האשה בית פרעה (שם יב טו). ה בין הבתרים, שנאמר ידוע תדע (שם טו יג). ו אשתו עקרה, שנאמר ותהי שרי עקרה (שם ל יא). ז ברית מילה. ח על עסק שרה עם אבימלך. ט על עסק השלוח ששלח הגר ובנה ישמעאל, כדכתיב וירע הדבר מאד וגו' (שם כא יא). י עקידת יצחק:

298

רצ״טמארצך וממולדתך ומבית אביך [אל הארץ אשר אראך]. י למה אמר לו כל אלו כדי ליתן לו שכר על כל אחת ואחת:

299

ש׳ואעשך לגוי גדול. שעד היום כל העולם מתברכים באברהם:

300

ש״אואגדלה. בה' ואברכה בה' אלו שתי ההי"ן שנתוספו לו ולה שיהיה ברכה בשתי ההי"ן בעולם הזה ובעולם הבא:

301

ש״ב ד"א ואברכה. זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב:

302

ש״גוהיה ברכה [יכול יהיו חותמין בכולן]. בך חותמין ואין חותמין בכולם, ולכך אנו חותמים מגן אברהם:

303

ש״דואברכה מברכיך. מיכאן לכהנים שכל כהן המברך מתברך:

304

ש״הונברכו בך כל משפחות האדמה. שבזכותו לא פרע הקב"ה מעשרה דורות שהיו כולם רשעים מנח ועד אברהם:

305

ש״וונברכו בך. שהגשמים והטללים יורדין בזכות אברהם:

306

ש״זואת הנפש אשר עשו בחרן. שהחזירו אותם להקב"ה והעלה עליהם כאילו בראם. מהו אשר עשו בחרן, מלמד שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים:

307

ש״חעד מקום שכם. הראה לו הקב"ה שעתידים בניו להרוג בשכם:

308

ש״טעד אלון מורה. הראה לו הר גריזים והר עיבל שהוא אצל אלוני מורה:

309

ש״יוהכנעני אז בארץ. לפי שארץ ישראל נפלה בחלקו של שם, כמו שנאמר ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד יח). נח החרים בשעה שחלק הקב"ה את הארץ לשלשת בניו, שלא יהא אחד מהם נכנס לתחום חבירו, וז' עממין עברו בארץ ישראל ועברו על החרם, לפיכך צוה הקב"ה כי החרם תחרימו, ובעת שעבר אברהם לא היה עדיין נכנס לשם, אלא הכנעני בלבד, ולפיכך נפלה ארץ ז' עממים לישראל לפי שנפלה כל הארצות לז' עממים בחלקו של שם, וכן הוא אומר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים לב ח):

310

שי״אויבן שם מזבח לה'. על בשורת הארץ:

311

שי״בויט אהלה וגו'. הראהו הקב"ה שעתידין לפול בניו בעי על עון עכן שמעל בחרם והתפלל עליהם ולא מת אלא יאיר בן מנשה:

312

שי״גויהי רעב באר וגו'. זה היה נסיון שני, שהביא הקב"ה רעב בימיו ונצרך לירד למצרים לגור שם:

313

שי״דהנה נא ידעתי. אמר לה כשהיית בין היפות לא היתה חשובה יפה לפניך, ועתה אנחנו נכנסים למקום שחורים, לפי שמצרים היו מבניהם שהיו שחור, ואני יודע שאת חשובה כנגד כולם:

314

שי״הד"א הנה נא ידעתי. לעולם אברהם לא הביט באשתו, וכשהקריב לבוא למצרים היה נהר ונכנסו הוא והיא נפלה בנהר ועמידה ובאו על שפת הנהר לנגד בגדיה והביט וראה את שוקה, מיד אמר לה הנה נא ידעתי:

315

שי״וויהי כבוא אברם מצרימה. הכניס שרה לתיבה כדי שלא יראו אותה המצרים, באו מוכסנים ליקח מכס ממה שבתבה, אמרו לו תן לנו מכס ממה שיש בתוך התיבה, אמר להם קחו מכס זהב וכסף, אמרו לו אינו אלא אבנים טובות ומרגליות, אמר להם קחו מכס אבנים טובים ומרגליות, אמרו לו כללו של דבר אין אנו מניחין אותך עד שתפתח התיבה ונראה מה שיש בתוכה, מיד פתחו את התיבה וראו אותה שהיתה יפת מראה, אמרו אין ראוי להדיוט להשתמש בה אינה ראויה כי אם למלך:

316

שי״ז ד"א ויראו אותה שרי פרעה. זה אומר אני אתן מאה דינרים ואיעלל עמה, וזה אומר אני אתן מאה דינרים ואיעלל עמה, ומתוך דברים אלו ותוקח האשה בית פרעה, וכיון שאמרה לפרעה אחי הוא, ולא הודית כי הוא בעלה, מיד ולאברם היטיב בעבורה, ועליה אמר החכם בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר (משלי לא יא):

317

שי״חוינגע ה' את פרעה. לקה בכפלים, ומנין אתה אומר שפרעה לקה אף על דבר לגזרה שוה:

318

שי״טעל דבר שרי. כשהיתה שרי אומרת למלאך הכה, והוא היה מכה אותו, וכל מה שעושה המלאך על פיה לא נעשה אלא בעבור אברהם, שאילו אשה אחרת לא היה הקב"ה שולח אליו נגעים:

319

ש״כקח ולך. לפי שפרעה היה יודע שהיו אנשי זימה ואם אברהם נשאר בארץ היו אחרים נכשלים לכך אמר קח ולך:

320

שכ״אוילך למסעיו. על שעשה לו הקב"ה נסים, והביא על פרעה נגעים, וגך הטיב לו פרעה:

321

שכ״בואהלים. רות המוביאה ונעמה העמונית אשר יצאו ממנו, ואין אהלים אלא נשים, שנאמר מנשים באהל תבורך (שופטים ה כד):

322

שכ״גויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. אמרו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט מפני מה אתם מוציאים לרעות בהמות לוט ואינן זמומות, והיא אוכלת מן הגזל, והיו עונים רועי מקנה לוט אתם אומרים שאנו עשינו שלא כהוגן שאתם מוציאים מקנה אברם לרעות והם זוממות ואנחנו לא כן עושים, אין אתם יודעים כי הארץ נתנה ה' לאברהם, ואברם פרדה עקרה, ולוט בן אחיו יורש אותו והמקנה של לוט אם היא רועה מה שרועה משלו היא רועה, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, אמר להם הקב"ה עדיין הכנעני והפריזי יושב בארץ ואתם אומרים שהארץ נתונה לאברם, ד"א והכנעני והפריזי. באותה שעה נכנסו ועברו על השבועה אבל שאר עממים עדיין לא נכנסו לשם:

323

שכ״דהפרד נא מעלי. כשם שפרדה זו אינה מקבלת זרע, כך לא יהיה לך חלק בכל אשר לי, שכבר אמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשי' יב ז):

324

שכ״הואשמאילה. אם אראה אותך תשב בימין אני אשב בשמאל:

325

שכ״ווישא לוט את עיניו. כמה דהוא אמר ותשא אשת אודניו וג' (בראשי' לט ז):

326

שכ״זוירא את כל ככר הירדן. ואין זה אלא זנות, כמה דהוא אמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו כו):

327

שכ״חכי כולה משקה. שהיו נשותיהם ראויות כולן להשקות כסוטה, שנאמר והשקה את האשה (במדבר ה כד):

328

שכ״טלפני שחת ה'. כמו שנאמר כי השחית כל בשר (בראשי' ו יב):

329

ש״לכגן ה'. לאילנות:

330

של״אד"א כגן ה' כארץ מצרים. ולא אמר כארץ בבל, או אשור, מפני כי גן עדן ומצרים אחד הם, ולא יבוא עליהם לא טל ולא מטר, אלא מן הנהר יעלה וישקה אותם וישוב, לכך נאמר כגן ה' כארץ מצרים:

331

של״בויסע לוט מקדם. מקדמותו של עולם:

332

של״גויפרדו וגו'. ועליו נאמר אח נפשע מקרית עוז (משלי יח יט):

333

של״דואנשי סדום וגו'. רעים בגופן, שנאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה (בראשית לט ט):

334

של״הוחטאים. שהיו עובדים ע"ז, שנאמר אתם חטאתם חטאה גדולה (מאד) (שמות לב ל), שהיו יודעים רבונם ומתכוונים וחוטאים:

335

של״ווה' אמר וגו'. כל זמן שהיה לוט עם אברם מנעו מן הדבור, כיון שנפרד לוט מעמו מיד דבר עמו:

336

של״זשא נא עיניך וראה. לפי שהיו אומרים רועי לוט שלא יהיה זרע לאברם, לפיכך בא הקב"ה לנחמו:

337

של״חושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש וגו'. כך לא יהא העולם מתקיים אלא בזכות זרעך:

338

של״ט ד"א מה עפר שהוא דייש לכל, כך כשיהיו בניך חוטאים יעשו דייש למלכות, ושמתיה ביד מוגיך וגו' (ישעיה נא כג):

339

ש״מאמרפל. זה נמרוד, ולמה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל את אברהם לתוך כבשן האש:

340

שמ״א ד"א שהיה לו אמירה אפילה:

341

שמ״בויהי בימי אמרפל. כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער. ויהי בימי אמרפל, עשו מלחמה. ויהי בימי שפוט השופטים (רות א א), היה רעב. ויהי בימי אחז (ישעי' ז א), עלה רצין מלך ארם. ויהי בימי אחשורוש. (אסתר א א), בא שטן ביניהם והרג את ושתי. ויהי בימי יהויקים (ירמיה א ג), שרף את המגלה, ונוסף עליה כהנה וכהנה:

342

שמ״גאת ברע מלך סדום. שכל ימיו היה ברע:

343

שמ״דואת ברשע. שכל ימיו היה ברשע:

344

שמ״השנאב מלך אדמה. שהיה שונא לאבינו שבשמים:

345

שמ״וושמאבר. שאמר מי יתן לי אבר ואעלה ואשב לי ברקיע ואעשה לי שם:

346

שמ״זבלע. שהיה ראויה שתבלע דיוריה אלא היא צוער:

347

שמ״חכל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח. אמר שחברו אל עמק השדים, בתחלה היה נקרא עמק השדות שהיה המקום מיושב, ולבסוף נעשה ים המלח:

348

שמ״טשתים עשרה גו'. ובארבע עשרה למרדן:

349

ש״נוישבו ויבאו אל עין משפט הוא קדש. קידש שמו של הקב"ה בשעה שהלך לכבשן האש:

350

שנ״אויערכו אתם מלחמה וגו'. לפי שד' מלכים היו יושבים בעמק השדים:

351

שנ״בועמק השדים בארות בארות חמר. שעשו שם הד' מלכים בארות ומלאם עפר וחמר, כדי שאם יבאו חמשת המלכים לעשות עמכם מלחמה שיפלו שמה, וכן נפלו שמה מלך סדום ומלך עמורה, ובא מלאך והוציא מלך סדום, והנשארים הרה נסו, על מלך אדמה ועל מלך צבוים ומלך בלע שלא נפלו שמה:

352

שנ״גואת כל אכלם. ואפילו הכותבות:

353

שנ״דוהם בעלי ברית אברם. שכרת ברית שלום עמהם כשיצא הוא למלחמה ישמרו מקומו:

354

שנ״ה ד"א והם בעלי ברית אברם. כשאמר הקב"ה לאברהם שימול עצמו גילה הדבר לענר ואשכול, אמרו לא אינו ראוי לזקן כמותך שימול, אבל ממרא אמר לו עשה מה שאמר לך הקב"ה שהוא הצילך מכבשן האש, לפיכך כששמע העצה של ממרא קיים עצתו, לפיכך לא נגלה עליו הקב"ה בעת שמל, אלא באלוני ממרא, שנאמר וירא אליו ה' וגו':

355

שנ״ווירק את חניכיו. הריקן ככלי זיין, כמה דאת אמר אריק חרבי (שמות טו ט), ולמה נקרא שמם חניכיו במצות מלחמה, וכיון שאמר להם פרשת שוטרים נתייראו ואמר היאך נעשה מלחמה עם ד' מלכים שנצחו ה' והלכו להם, ולא נשתייר עמו מאותם ילידי ביתו שהיו עמו, אלא אליעזר בלבד, וכן הוא עולה חשבון אותיותיו:

356

שנ״זוירדוף עד דן. כיון שהגיע עד דן תשש כחו מפני עגלי ירבעם, דכתיב וישם את האחד בבית אל והאחד נתן בדן (מ"א יב כט):

357

שנ״חויחלק עליהם לילה וגו'. אברהם עשה מלחמה עמהם עד חצי הלילה, והקב"ה עם המצריים מחצי הלילה ואילך, והרג את בכוריהם:

358

שנ״טוירדפם עד חובה. רדף אחריהם עד מקום חובתן של בניו:

359

ש״סאל עמק שוה. ששם הושוו כל האומות ועשו לאברהם מלך עליהם:

360

שס״אומלכי צדק מלך שלם. זה היה שם בן נח שהיה מלך בירושלם, שנאמר ויהי בשלם סוכו (תהלים עו ג):

361

שס״בהוציא לחם ויין. כל מקום שיש בו יין עשה רושם, ומה רושם עשה כאן, שאיבד את הכהונה, שנאמר על דברתי מלכי צדק (תהלים קי ד), ומפני מה על שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב"ה, ואף שם ביקש מן הקב"ה שיתן הכהונה לאברהם אבינו, לפי שצפה ברוח הקודש שלא יצא ממנו זרע הגון לכהונה, ואברהם אבינו היה הגון ובעל תורה והיה ראוי לכהונה, וכן עשה הקב"ה ונתן לו הכהונה, ושם קיבל עליו ונתן לו לאלתר המעשר, שנאמר ויתן לו מעשר מכל (פסוק כ), שנאמר לאברהם והוא כהן לאל עליון, שכן בירכו אביו וישכן באהלי שם (בראשית ט כז), ולמה הלך מלכי צדק אצל אברהם כשחזר מן המלחמה, כדי שידע אברהם שאין בלב מלכי צדק על אברהם שום איבה על שהרג את עילם, שעילם היה בן שם, שנאמר (ובני) [בני] שם עילם וגו' (בראשית י כב):

362

שס״גותדעל מלך גוים. עיר אחת היתה בארץ ישראל ושמה גוים, שנאמר מלך גוים אחד:

363

שס״דויברכהו ויאמר [ברוך אברם וגו' וברוך אל עליון]. לפי שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב"ה, לפיכך ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם, שנאמר נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם (תהלים קי ד):

364

שס״ההרימותי ידי. אותה שעה קידש אברהם שמו של הקב"ה, שלא יחשוב מלך סדום שעל ידי ממון עשה אברהם מלחמה עם ד' מלכים, ולא עשה מלחמה אלא להציל את לוט ואת רכושו, לפי שהיה בן אחיו:

365

שס״ואם מחוט ועד שרוך נעל. לפיכך ניתן לאברהם מצות חוטי ציצית:

366

שס״זועד שרוך נעל. ניתן לו מצות יבמה, שנאמר וחלצה נעלו (דברים כה ט):

367

שס״חבלעדי רק אשר אכלו הנערים. הם אשכול וממרא שישבו על הכלים:

368

שס״טהם יקחו חלקם. כמה דהוא אמר כחלק היורד במלחמה וגו' (ש"א ל כד), וזה הדין היה מאברהם, דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו וגו' (ישעי' מא ב), צדקה שעשה הוא עמדה לו בכל מקום שהלך. יתן לפניו גוים (שם שם), אלו ז' עממים. ומלכים ירד (שם שם), אלו ארבעה מלכים שעשה עמהם מלחמה. יתן כעפר חרבו (שם שם). כל חרבות שמרימין עליו להכותו נעשו כפר [כקש נדף קשתו] (שם שם), וכל קשתות שהיו מורין לו נעשו החצים כקש: ד"א יתן כעפר חרבו. עפר שהיה משליך עליהם אברהם נעשו חרבות, והקש שהיה משליך עליהם נעשו חצים. ירדפם יעבור (שם שם ג), כמו שנאמר וירדפם עד חובה (בראשית יד טו): אורח ברגליו (ישעי' שם שם). שלא נתייגע מן האורח שרדפם: מי פעל ועשה (שם שם ד). מי גרם שבאו ד' מלכים על סדום ועשה, כדי שיפלו על ידי אברהם, זה הקב"ה: קורא הדורות מראש (שם שם). קודם שיבאו היו עתידים לפול בידי אברהם: אני ה' ראשון (שם שם). שהייתי עם אברהם: ואת אחרונים אני הוא (שם שם). אלו בני אברהם שאם יהיו צדיקים איכה אברהם ומלכי צדק מסויימים בעולם, ואברהם היה מתיירא מן שם שלא יאמר לו ירדוף אחד אלף: ראו איים ויראו (שם שם ה). מה האיים מסויימים בים, כך היה למה הרגת בני, ושם היה מתירא מאברהם שלא יאמר לו תדע לך מפני מה היו בניך רשעים שלא יסרת אותם: קצות הארץ יחרדו (שם שם). שהיו יושבים בקצות הארץ ואברם היה שוכן באלוני ממרא ושם היה שוכן בשלם, ולמה יחרדו שבאו זה אצל זה, שנאמר יחרדו כצפור (מצרים) [ממצרים] (הושע יא יא): קרבו ויאתיון, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק (ישעי' שם שם), ואברם עזרו שנתן לו מעשר: ד"א ולאחיו יאמר חזק. ששם אמר לאברהם חזק, שנאמר וברוך אל עליון וגו': ויחזק חרש (שם שם ז). זה שם בן נח שהיה עושה בתיבה עם אביו: את צורף (שם שם). זה אברהם שצרף אותו הקב"ה בכבשן האש: מחליק פטיש [את הולם פעם] (שם שם). זה אברהם שהחליק פטישו והלם את המלכים בפעם אחת: אומר לדבק טוב הוא (שם שם). אמר שם לאברהם לפי שנתדבקת בשכינה, אמר לו אשריך אברהם וטוב לך: ויחזקהו במסמרים (שם שם). אלו הברכות שברכו, לא ימוט (שם שם). זה אברהם:

369

ש״עאל תירא אברם. מיכאן אתה למד שהיה אברהם מתירא שלא יבואו האומות עליו:

370

שע״אאנכי מגן לך. מה המגן הזה כל הכאות עליו בין חצים בין חרבות סובל אותם, כך אני אהיה מגן לך כל מי שיבא עליך אני אלחם כנגדו:

371

שע״בד"א למה נתיירא, אמר שמא הרגשתי צדיק בהם, אמר לו הקב"ה לא תענש לפני, אלא שכרך הרבה מאד ושכר גדול אני חייב ליתן לך על שהרגת את הרשעים:

372

שע״גובן משק ביתי. שהוא משתוקק לירש אותי:

373

שע״דהוא דמשק אליעזר. זה אליעזר שרדף אחר המלכים עד דמשק:

374

שע״הויוצא אותו החוצה. אמר אברהם להקב"ה והלא רואה אני במזלי שלא יהא לי בנים, ואתה אומר לי כה יהיה זרעך, אמר לו הקב"ה כל בני אדם יושבים תחת מזלם, לפיכך המזל דן אותם, אבל אתה למעלה מכיפת הרקיע שהמזלות שם, וכל מקום שנאמר הבט אינו אלא מלמעלה למטה, דכתיב הבט משמים וראה וגו' (תהלים פ טו):

375

שע״וולמה בירך הקב"ה לאברם ככה יהיה זרעך, כלומר שברכו בשתי שמותיו של הקב"ה, דמנין כה הם כמנין השם הגדול:

376

שע״זד"א אמר הקב"ה לאברהם אני אברך אותך בכה, דכתיב כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו כג), ואני אציל את יצחק מן העקידה בזכות כה, כדכתיב ואני והנער נלכה עד כה (בראשית כב ה):

377

שע״חבמה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברם ידוע תדע וגו' (פסוק יג):

378

שע״טד"א במה אדע. אמר לו באיזה זכות יזכו בני לירש את הארץ, השיבו הקב"ה בזכות הקרבנות:

379

ש״פויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. זה פר של יום הכפורים, ופר הקהל של שאר המצות, ופר ע"ז:

380

שפ״אועז משולשת. אלו ג' שעירים, שעיר של יום הכיפורים, ושעיר של ראש השנה, ושעיר של ע"ז:

381

שפ״בואיל משולש. זה שלש אלים שהיו ישראל מקריבים, איל אשם למועל בקדש, ואיל אשם למועל בפקדון, ואיל נזיר:

382

שפ״גותור וגוזל. תורים ובני יונה שמביא עני, שנאמר והביא את אשמו לה' (ויקרא ה ו):

383

שפ״דויבתר אותם בתוך. לפי שהקרבנות היו מנתחים אותם לנתחים:

384

שפ״הואת הצפור לא בתר. שכן כתיב ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל (ויקרא א יז):

385

שפ״ווירד העיט על הפגרים. אלו עופות שדורסין:

386

שפ״זוישב אותם אברם. הפריחן מעליהן:

387

שפ״חד"א קחה לי עגלה משולשת. זו בבל שהעמידה ג' מלכים על ישראל, נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשאצר, וכשם שעגלה אוהבת לדוש, כך מלכות בבל אוהבת לדוש את ישראל, שנאמר מדושתי ובן גרני (ישעי' כא י):

388

שפ״טועז משולשת. זה יון, שכתב בה (וצפיר) [והגה צפיר] העזים בא מן (הצפון) [המערב] וגו' (דניאל ח ח), והעמידה שלשה מלכים אלכסנדרוס מוקדון וגסקלנס ואנטונינוס:

389

ש״צואיל משולש. זו מדי, שנאמר והאיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס (שם שם כ), והעמידה שלשה מלכים על ישראל כורש ואחשורוש ודריוש בן אחשורוש:

390

שצ״אותור. זו אדום, שכן כתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד):

391

שצ״בוגוזל. אלו ישראל, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד), ולמה נקרא גוזל, שאלו ד' מלכיות גוזלין את ישראל:

392

שצ״גויבתר אותם בתוך. כדי להכחישם:

393

שצ״דויתן איש בתרו. שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה:

394

שצ״הואת הצפור לא בתר. זו הגוזל, כדי שיהיה כח לישראל לקבל גזירותיהם:

395

שצ״ווירד העיט על הפגרים. זה דוד בן ישי שנקרא עיט, שנאמר העיט צבוע נחלת לי (ירמי' יב ט):

396

שצ״זוישב אותם אברם. הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא:

397

שצ״חויהי השמש לבוא. זה משיח בן דוד שנקרא שמש, שנאמר וכסאו כשמש נגדו (תהלים פט לו):

398

שצ״טותרדמה נפלה על אברם. עד שיבוא המשיח יהיו ישראל כאילו רדומים ביניהם:

399

ת׳והנה אימה. זו מלכות אדום, שנאמר דחילה (ואימה תקיפה) [ואימתני ותקיפא יתירה] (דניאל ז ז):

400

ת״אחשיכה. זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם, שהיו כותבין על קרן השור של ישראל אין לכם חלק באלהי ישראל:

401

ת״בגדולה. זו מלכות מדי, שנאמר במלכות מדי אחר הדברים האלה גדל המלך אשורוש (אסתר ג א):

402

ת״גנופלת עליו. זו בבל, שנאמר נפלה נפלה בבל (ישעי' כא ט), ארבעה דברים הראה הקב"ה לאברהם, תורה וקרבנות ומלכיות וגיהנם. תורה מנין, שנאמר ולפיד אש . קרבנות, קחה לי עגלה משולשת. גיהנם, תנור עשן. מלכיות, אימה חשיכה, אמר לו כל זמן שבניך מתעסקים בתורה ובמצות ניצולים מגיהנם וממלכיות, ועתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל, אמר לו אברהם מה אתה רוצה ירדו בניך לגהינם או שתעבדו במלכיות [אברהם בירר לו את המלכיות, מ"ט שנאמר אם לא צורם מכרם (דברים לב ל) ואין צורם אלא אברהם], שנאמר הביטו אל צור חוצבתם הביטו אל אברהם אביכם (ישעי' נא א). ומנין שרצה הקב"ה בזה הענין, שנאמר וה' הסגירם (דברים שם):

403

ת״דואתה תבוא אל אבתיך בשלום. בישרו שעשה תרח אביו תשובה:

404

ת״התקבר בשיבה טובה. בישרו שישמעאל יעשה תשובה:

405

ת״וד"א שעשו בן בנו לא יצא לתרבות רעה בימיו:

406

ת״זודור רביעי. ישראל, לקיים מה שנאמר פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים (שמות כ ה):

407

ת״חויהי השמש באה. כשיגיע מלכות משיח שנקרא שמש:

408

ת״טועלטה. על אומות העולם, כמו שנאמר וערפל לאומים (ישעי' ס ב):

409

ת״יוהנה תנור אש ולפיד אש. שידון אומות העולם בגיהנם, שכתוב בו נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם (ישעי' לא ט):

410

תי״אד"א ולפיד אש. זו ישועתן של ישראל, שנאמר וישועתה כלפיד יבער (ישעי' סב א):

411

תי״באשר עבר בין הגזרים האלה. בעת שיוושעו ישראל ירדו אומות העולם לגיהנם:

412

תי״גד"א למה עבר תנור עשן ולפיד אש וגו'. דוגמא עשה הקב"ה בעת שנתן לו אבימלך צאן ובקר ויכרתו שניהם ברית, לכך צוה הקב"ה לאברהם שיקח עגלה ועז ואיל ויבתר אותם בתוך ועתה התנור ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים כאילו עבר הקב"ה ביניהם וכרת ברית עם אברהם, ועל זה נאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו'. ד"א והנה תנור עשן ולפיד אש. ולא כך אמר הקב"ה לאברהם איזה מהם אתה בוחר שישעבדו בניך במלכיות וינצלו מדינה של גיהנם וכשבחר לו השעבוד, אמר לו יפה בחרת והסכים עמו הקב"ה:

413

תי״דעד הנהר הגדול. ולמה נקרא שמו גדול, שהוא בגבול ארץ ישראל, עבד מלך מלך:

414

תי״האת הקני ואת הקנזי ואת הרפאים. אדום ומואב ובני עמון, ולכך כתוב בהם רפאים יחשבו גם הם, לפי שאמר לאברהם שיתן לו ארץ רפאים:

415

תי״וושרי אשת אברם לא ילדה לו. אמרו חז"ל לא היה לה ולד, ר"ל בית ולד:

416

תי״זושמה הגר. פרעה נתן בתו לשרי שפחה בעת שלקחה, ולכך נקראת הגר, כך אמר לשרי הא אגריך, וכן נתן נמרוד אליעזר בנו לאברהם, בשעה שניצל מכבשן האש:

417

תי״חאולי אבנה ממנה. מכאן אמרו כל מי שאין לו בנים קרוי הרוס:

418

תי״טותקח שרי אשת אברם את הגר. לקחתה בדברים, וכן אמרה לה אשריך אם תנשאי לצדיק הזה, לפי שלא היתה רוצית לקחתו מפני שהוא זקן:

419

ת״כמקץ עשר שנים. מיכן אמרו שחייב אדם לישא אשה אחרת אם שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה:

420

תכ״אלשבת אברם. מכאן אמרו שאין עולה לו אלא עשר שנים של ישיבת ארץ ישראל:

421

תכ״בלו לאשה. ולא לשפחה:

422

תכ״גותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה. אמרה הגר שרי גברתי אין תוכה כברה, כמה שנים עמדה עם אברהם ולא הרתה, ואני בלילה אחת הייתי הרה ממנו:

423

תכ״דישפוט ה' ביני ובינך. למה נקוד על וביניך, לפי שלא אמרה אלא על הגר, ולפי שמסרה עליו דין מיתה תחלה:

424

תכ״הותעניה שרי. עינה אותה מתשמיש, שנאמר אם תענה את בנותי (בראשית לא נ):

425

תכ״וד"א שהכריחתה להוליך הכלים אחריה למרחץ:

426

תכ״זויאמר הגר שפחת שרי וגו'. אמרה למלאך מפני שרי גברתי אנכי בורחת. מכאן אמרו חז"ל שצריך האדם לומר המום שבו, ולפי שהמלאך קראה שפחת שרי, אמרה היא מפני שרי גברתי אנכי בורחת. מכאן אתה למד שלא נעשית הגר אשה אלא לאברהם, אבל לשרי נקראת שפחה:

427

תכ״חויאמר לה מלאך ה' הנך הרה. עין הרע נכנס בה והפילה, ואמר לה המלאך שעתידה להיות הרה אם תשיבי אל גברתך:

428

תכ״טוהוא יהיה פרא אדם. שיהיה גדל במדבר כפרא וישב במדבר כפרא שהוא חפשי:

429

ת״לידו בכל ויד כל בו. שווים:

430

תל״אועל פני כל אחיו ישכון. וכתיב אחד אומר על פני כל אחיו נפל (בראשית כה יח), עד שלא נפל פשט ידו לישראל ישכון, לאחר שפשט ידו על ישראל נפל:

431

תל״באתה אל ראי. אתה רואה עלבונות בני אדם:

432

תל״גכי אמרה הגם הלום. אחר שיצאתי מבית אישי ראיתי שאתה רואה עלבוני ואמרת לי הנך הרה ויולדת בן:

433

תל״דבאר לחי ראי. נקרא שם הבאר על שם המלאך שהוא חי לעולם ששלחו הקב"ה לראות עלבונות:

434

תל״ההנה בין קדש ובין ברד. לכך נראה לה המלאך וברכה בזכות אברהם שקידש שמו של הקב"ה, וירד לכבשן האש בעבורו:

435

תל״וויקרא אברם שם בנו וגו'. כשם שאמר המלאך להגר, ומכאן אתה למד שהיה אברהם נביא שקראו ישמעאל:

436

תל״זואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. לכך נמנו שנותיו של ישמעאל כי בן י"ג שנה הי' כשמלו אביו ולא עיכב:

437

תל״חאני אל שדי. כך אמר לו הקב"ה לאברם אתה תקבל מצות מילה, די לעולם אני ואתה:

438

תל״טהתהלך לפני. כלומר עשה שליחותי ואני מעלה עליך שאתה אינך צריך לי לאחוז בך, כשם שאמר בנח את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט):

439

ת״מוהיה תמים. מכאן אתה למד שהערלה מום הוא באדם, ואין אדם נקרא בעולם שלם, אלא כשהוא מהול, משל למלך שהיה רוצה ליקח ריבה אחת והעבירה לפניו, וראה שהיה בה צפורן משוך, אמר המלך תיקנו לה אותו צפורן, כך אמר הקב"ה לאברם התהלך לפני והיה תמים, וצוה לתקן לו הערלה:

440

תמ״אד"א והיה תמים. שלא תהיה עקור מאשתך ולא תראה ממנה . . . . זה שאמר הכתוב והיה תמים, כד"א תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג):

441

תמ״בואתנה בריתי ביני ובינך. שבזכות שתמול אכרות ברית ביני וביניך:

442

תמ״גויפול אברם על פניו. מיכן למדנו לאדם שהוא ערל שאינו יכול לעמוד על רגליו בעת שהשכינה מדברת עמו, וכן בבלעם הוא אומר נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד):

443

תמ״דאני הנה בריתי אתך. לא ידע אברהם מהיכן ימול בשעה שנפל עיקצתו (הקרקע) [העקרב] ומלו הקב"ה:

444

תמ״הוהיית לאב המון גוים. כל מי שימול ויתגייר תקרא אתה אביו, מיכן היה ר' יהודה אומר גר מביא ביכורים וקורא הגדתי היום אשר נתת לאבותינו, לפי שאברהם אבינו אב לכל הגרים:

445

תמ״וולא יקרא עוד את שמך אברם וגו'. וכל מי שקורא לאברהם אברם עובר בלאו, ואם לחשוך אדם לומר אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם, שנאמר אתה הוא האלהים אשר בחרת באברם (נחמיה ט ז), אמור לו אלא סיפרו המעשה, הלא תראה אחר מיכאן אמרו (וקראת) [ושמת] שמו אברהם (שם שם):

446

תמ״זונתתיך לגוים. אלו בני קטורה:

447

תמ״חומלכים ממך יצאו. אלו בני יצחק:

448

תמ״טונתתי לך. מיכן שלא ירשו ישראל את ארץ כנען מאבותיהם אלא בזכות המילה, על מנת כן ניתנה הארץ לאברהם על שימול, ועל מנת כן ניתנה ליצחק וליעקב על שימולו, ועל דבר זה צוה הקב"ה ליהושע לימול את ישראל בעת שבאו ליכנס לארץ שאלמלא לא היו מולין לא היו יכולים להכנס לארץ:

449

ת״נובן שמונת ימים וגו'. כל מי שהוא חייב במילה הוא ימול:

450

תנ״אהמול ימול יליד ביתך. מי שקונה שפחה מעוברת נימול לאחר שמונת ימים, אלא אם נתעברה בקדושה שכבר נתגיירה נימול לשמונה:

451

תנ״בוערל זכר. ממקום שהוא זכר הוא ערל, מיכן למילה שבאותו מקום ימול בשר ערלתו, ואינו חייב כרת אלא הזכר אשר לא ימול בשר ערלתו כשיהיה גדול, אבל אביו או בית דין אינן חייבים עליו כרת:

452

תנ״גלא תקרא את שמה שרי. לפי ששרי משמע לאומתה לבד, אבל לא תקרא את שמה אלא שרה משמע לכל העולם כולו. ועליה נאמר אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ג). ויו"ד שלקח מן שרי חלקה לשני ההי"ן האחת לשרה, והשנית לאברהם:

453

תנ״דוהיתה לגוים. זה יעקב ועשו:

454

תנ״המלכי עמים. שיצאו מיעקב ועשו:

455

תנ״וויפול אברהם על פניו ויצחק. שכן אמר בלבו שעשה הקב"ה הדבר הזה והיה תימה לכל ואמרו מי ראה כזאת שאברהם בן מאת שנה יוליד:

456

תנ״זואם שרה הבת תשעים שנה תלד. מכאן שלא היה אברהם גדול משרה אלא עשר שנים:

457

תנ״חלו ישמעאל יחיה לפניך. אמר אברהם איני רוצה שיתקיים אלא ישמעאל. השיבו הקב"ה באמת שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, שהכל יהיו שמחים בו. ולמה נקרא שמו יצחק י' כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. צ' שהיתה שרה בת תשעים שנה בעת שילדתו. ח' שנימול לשמונה בן ח' ימים. ק' כנגד אברהם שהיה בן מאה שנה בהולד לו:

458

תנ״טואת בריתי אקים את יצחק. אבל לא ישמעאל:

459

ת״סויעל אלהים מעל אברהם:

460

תס״אבהמלו בשר ערלתו. באברהם כתיב בהמלו בשר ערלתו, ובישמעאל כתיב את בשר ערלתו (פסוק יד), אברהם לפי שבעל ושימש לא היה לו עור, ולא צריך פריעה, אבל ישמעאל שהיה נער ולא שימש עדיין היה לו עור שהיה צריך פריעה:

461

תס״בוישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה. לכך נמנו שנותיו של ישמעאל כי היה בן י"ג שנה כשמלו אביו ולא עיכב:

462

תס״גבעצם היום הזה. רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את אברהם וישמעאל בנו, שנאמר בעצם היום הזה וגו', מהו בעצם היום הזה בגבורות שמש בחצי היום, ולא עוד אלא בעשרה לחדש ביום הכפורים הזה, שנאמר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, (ויק' כג כח) ובאברהם כתיב בעצם היום. מכאן שלא איחר לעשות את המילה שבו ביום דיבר עמו הקב"ה בו ביום מלם ופרעם, ומנין אתה אומר שאמר לו הקב"ה למול ולפרוע:

463

תס״ד ד"א בעצם היום הזה, בעצומו של יום ולא במטמוניות, וכל שנה ושנה רואה הקב"ה דם בריתו של אברהם ומכפר עוונותיהם של ישראל, שנאמר כי ביום הזה יכפר (ויקרא טז ל):

464

תס״הוירא אליו ה'. אתה מוצא בתורה תחלתה חסד ואמצעיתה חסד וסופה חסד. תחלתה חסד שקישט הקב"ה את חוה והביאה אל האדם, שנא' ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב כב), שכן קוראין בכרכי הים לקלעייתא בנייתא. [ובסופה חסד שקיבר את המת, שנאמר ויקבר אותו בגי (דברים לד ו)] באמצעיתא חסד ביקר את החולה, שנאמר וירא אליו ה', לפי שאברהם היה חולה מן המילה, לכך נראה אליו הקב"ה, ויום שלישי היה שהיה אברהם כואב מאד:

465

תס״ובאלני ממרא. לפי שממרא אמר לאברהם כדי שישמע להקב"ה שימול, לכך נראה באלוני שלו:

466

תס״זוהוא יושב פתח האהל. כשראה אברהם שלא היו עוברים ושבים בביתו, מפני שהיו יודעים בו שהיה חולה, לכך יושב פתח האוהל, כדי שיראה אורחים ויכניסם לביתו:

467

תס״חכחם היום. מכאן שחמימות יפה למילה:

468

תס״טד"א כחם היום. חצי היום היה:

469

ת״ע ד"א הקדיח והרתיח הקב"ה אותו יום בחום כדי שלא יהיו האורחים עוברים כדי שלא יצטער, וכיון שראה אברהם כן ישב לו פתח האהל כדי שיכניס אותם לביתו:

470

תע״א ד"א הלך אברהם אצל ענר ואמר לו כך אמר לי הקב"ה תכרית את ערלתך, אתה מה תיעצני, אמר ענר לאברהם אל תכרות ערלתך, אם היה הצווי הזה טוב, למה לא צוה לנח כי צדיק ותם קרא אותו, הלך אצל אשכול גם הוא השיב כן, אמר לו בצדק דבר כך. עזב אברהם דבריהם והלך אצל ממרא, ואמר לו מה תאמר לי, כי ה' דיבר לי כרות ערלתך, אמר לו ממרא הלא הוא ה' שמו אשר הוצאתיך מאור כשדים, לך וקבל דבריו, שאם יאמר לך עשה עצמך חתיכה חתיכה עש, ובערלתך אתה תפחד, מיד הלך אברהם וימל את בשר ערלתו, לכך נאמר כאשר צוה אתו אלהים:

471

תע״בוישא עיניו וירא. לפי שראה הקב"ה שהיה אברהם מצטער על שלא היו אורחים באים לביתו, צוה למלאכי השרת כדי שיבואו לביתו כעין אורחים:

472

תע״גוהנה שלשה אנשים, מי היו מיכאל באמצע, גבריאל בימינו, רפאל בשמאלו. רפאל בא לרפאות את אברהם, ומיכאל בא לבשר את שרה, וגבריאל בא להפוך את סדום:

473

תע״דנצבים עליו. כיון שראו שהיה מצטער ביותר מפני כאב המילה, עמדו במקומם לא רצו ליכנס אצלו:

474

תע״הוירא וירץ. כיון שראו שהיה חולה ביותר התחילו לילך, והוא כשראה שהם הולכים מיד רץ לקראתם:

475

תע״וד"א לפי שראה שהיו עומדים בעבורו רץ לקראתם להביאם אל ביתו:

476

תע״זויאמר אדני. להקב"ה אמר שלא יסלק שכינתו משם כדי שילך לקראת אורחים. מיכאן אתה למד שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה:

477

תע״ח[ד"א] ויאמר אדני וגו'. לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור מעל עבדך:

478

תע״טיוקח נא מעט מים. [על ידי שליח אף] הקב"ה נתן להם מים על ידי שליח, שנאמר והכית בצור וגו' (שמות יז ו) לחם שנתן על ידי עצמו, אף הקב"ה נתן ע"י עצמו, שנאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם וגו' (שם טז ח):

479

ת״פוסעדו לבכם. מכאן אתה למד שהלחם סועד הלב, שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד טו):

480

תפ״אאחר תעבורו. זה אחד מן ההכרעות שבתורה, אין אנו יודעין אם אמר וסעדו לבכם או אחר תעבורו:

481

תפ״בויאמרו כן תעשה. מיכאן שאין מסרבין לגדול:

482

תפ״גוימהר אברהם. מלמד שמעשה הצדיקים במהירות:

483

תפ״דמהרי שלש סאים קמח סלת. שלש סאים מקמח ושלש סאים מסולת:

484

תפ״הלושי. כדי שיהיה המצוה על ידה:

485

תפ״וועשי עוגות. שלא יהיה שם חמץ כדי שלא יהיה שם איסור:

486

תפ״זואל הבקר רץ אברהם. מכאן שהצדיקים רוצים לעשות מצוה, ועוד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, הוא לא אמר אלא ואקחה פת לחם, ולבסוף הביא לפניהם שלש סאים ושלשה בני בקר, ויקח בן בקר הרי אחד, רך שנים, וטוב שלשה. ואותו בן בקר רץ מלפניו עד חברון, ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אברהם אבינו אחריו, וראה אדם וחוה שוכבים ונרות דולקין לפניהם, ואמר אברהם יפה המערה לקבורה, וקנאה בממון הרבה:

487

תפ״חויתן אל הנער. כל אחד נתן לנער אחד לתקן:

488

תפ״טויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. הביא חלב תחלה ואכלו, ואחר כך הביא בשר ואכלו, על הסדר של מקרא. ולמה לא זכר באותה שעה לחם, לפי שבאותה שעה פירסה שרה נדה, ונטמאת העיסה ולא הביא לחם, לפי שאברהם היה אוכל חולין בטהרה. ויש אומרים שאף לחם היה שמה שדרך העולם אינו שיזכור את הלחם:

489

ת״צוהוא עומד עליהם. והקב"ה כן עשה שפרע לבניו, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמות יז כא), וכתוב אחד אומר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א):

490

תצ״אויאכלו. וכי המלאכים היו אוכלים או שותים, אלא נראין כאוכלים, ומכאן למדנו שאין משנים מן המנהג, שהמלאכים שאינם אוכלים ושותים באו אצל בני האדם ונראים כאוכלים, ומשה רבינו עליו השלום שעלה לרקיע אצל המלאכים, לא אכל ולא שתה כל הימים אשר היה שם ביניהם:

491

תצ״בויאמר הנה באהל. מיכן אנו למדים שהיתה שרה צנועה ולא יצאה לפני המלאכים:

492

תצ״גויאמר שוב אשוב אליך. זה מיכאל שבישר את הבשורה הזאת, לפי שאין הקב"ה שולח מלאך אחד לעשות שתי שליחות, ואמר שוב אשוב אליך, יודע היה שלא ימות, אבל אלישע שהיה מבני אדם שהמות שולט בהם אמר לשונמית כעת חיה את חובקת בן (מ"ב ד י"ז), ולא אמר שוב אשוב:

493

תצ״דושרה שומעת. מכאן שהנשים צייתניות הן:

494

תצ״הפתח האהל. מכאן ששרה היתה עומדת פתח האהל, כדי שתשמע דברי המלאכים:

495

תצ״ווהוא אחריו. פתח האהל היה אחר המלאך שלא החזיר פניו לפתח האהל כדי שלא יעיין:

496

תצ״זואברהם ושרה באים בימים. שהיו זקנים:

497

תצ״חד"א באים בימים באותו הימים של עולם הבא שלא היו חסרים כלום:

498

תצ״טותצחק שרה בקרבה. על דברי המקום:

499

500ד"א בקרבה. בקרביה גם בזקנה גם בימים:

500

501אחרי בלותי היתה לי עדנה. אחר שנתבשל הבשר ויתפשטו הקמטים ויתעדן הבשר:

501

502 ד"א עדנה עידון הבשר וההריון:

502

503ואדני זקן. זה אברהם ועשתה אצמה שהיא ראויה לילד, ועשתה בעלה זקן שאינו ראוי להוליד:

503

504ואני זקנתי. מכאן ששינה הקב"ה מפני השלום, היא אמרה ואדוני זקן, והקב"ה אמר ואי זקנתי, א"כ למה הקפיד הקב"ה על שרה על שצחקה, והלא באברהם כתיב ויצחק, ולא הקפיד הקב"ה, לפי שכתוב בשרה בקרבה, ובאברהם לא כתיב בקרבו. ומהו בקרבה, מבטת היתה במעיה ואומרת שדים שצמקו מושכים חלב, לפיכך הקפיד הקב"ה עליה:

504

505היפלא מה' דבר. משל למי שהביא ספל שבור אצל הנפח, אמר לו תדע לתקנו, אמר הנפח אני מתחלה יודע, עתה איני יכול לעשות ולכך נאמר בקרבה על רחם שלה, אמרה מאין יכול לבראות לי רחם, ומנין שלא היה לה רחם, שנאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא ל), אין לה בית ולד:

505

506למועד אשוב אליך. בפסח נולד יצחק ובראש השנה נפקדה שרה, ואותה שנה מעוברת היתה ונולד יצחק לשבעה חדשים:

506

507ותכחש שרה לאמר. מכאן שהנשים כחשניות הן מפני הפחד. ולכך פסלן הקב"ה מלהעיד עדות:

507

508ויאמר לא כי צחקת. שדברי הקב"ה אמת וקיימים:

508

509ויקמו משם האנשים. לפי שהיה אברהם צדיק לא נקראו מלאכים, וכל זמן שהיו אצלו לא היה אברהם סבור שהם מלאכים, ולפיכך אברהם הלך עמם לשלחם:

509

510וישקיפו על פני סדום. כל מקום שנאמר השקפה לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו טז), שבשביל שהם נותנים תרומות ומעשרות לבעליהם חוזרת מדת הפורעניות לברכה:

510

511וה' אמר המכסה אני מאברהם. וכן אמר הקב"ה אני נתתי כל הארץ הזאת לאברהם, ועתה אני רוצה לאבד חמשה עיירות משלו בשביל חטאתם, ואם אין אני מגלה לו, אומר שמא הקב"ה חזר בו:

511

512ואברהם היה יהיה. מלמד שאין העולם חסד משלשים צדיקים כמנין יהי"ה:

512

513ויאמר ה' וגו'. לאברהם אמר:

513

514ארדה נא. לסוף דעתם ואראה אם יש בלבם מה לעשות תשובה ואם לאו:

514

515הכצעקתה. אראה אם הם חוזרים בתשובה אסלח להם, ואם אינם חוזרים בתשובה לא, ואומר כי יודע ה' דרך צדיקים (תהלים א ו). ומהו מעשיהם של אנשי סדום, כשהיה אורח עובר עליהם היה כל אחד ואחד נותן זהוב, אבל פת לא היו נותנים לו, והיה מת ברעב, לאחר שהיה מת היה כל אחד ואחד נוטל זהוב שלו, פעם אחת היה שם עני והיה מת ברעב והיתה בת לוט ושמה כלה, והיתה הולכת לשאוב מים, והיתה משימה פת בכדה ונותנת לאותו עני, אמרו אנשי סדום מאין הוא חי זה העני, בדקו בדברים והבינו שבתו של לוט היתה מפרנסת אותו, ומה עשו הלכו והפשיטוה ומשוה דבש, והיו הדבורים והזבובים אוכלים את הדבש ונושכין אותה עד שהמיתוה, לכך אמר עשו כלה :

515

516ועוד כשהיה עני נכנס לשם והיה רוצה לצאת משם, מיד היו משכיבים במטה קטנה, והיו חותכין רגליו, מה שהיו יוצאות מאותה המטה שהיא קצרה. ואם היה קצר היו משכיבים אותו במטה ארוכה והיו אוחזין אותו מראשו ועד רגליו, והיו מותחין אותו, כדי שיבא גופו שלם כמו המטה, והיו עושין כן עד שממיתין אותו, והיו שם הדיינים שקרור ושקרורי ז'פי ומצלירין, כשאדם שלם נכנס לשם היה אחד מהם מכה אותו על ראשו, והיה הדם יוצא ממנו, וכשהיה הולך המוכה אצל הדיינים, אומר לו הדיין צא ותן לו שכרו על שהקיזך דם. וכשהיה אדם מוליך לשם פירות או מיני קטניות למכור, היה כל אחד ואחד נוטל אחד מן הפירות, והיה אומר לבעל הפירות אני לא נטלתי אלא פרי אחד, וכך היו עושין לו עד שהיו נוטלין כל מה שהביא בידו. זימנא חדא סליק אליעזר עבד אברהם להתם ביקשו להשכיבו, ולעשות לו מה שהם רגילים לעשות לשאר האורחים, אמר להם לכו מעלי כי עלי שבועה שלא אשכב במטה עד שאראה פני אדני, למחר כשהיה הולך בשוק בא אדם אחד שקל קולפא ומחייה על רישיה, אזל אליעזר לגבי דינא למצווח על מחייה, אמר ליה דיינא זי לוהב ליה אגריה על דמא דאפיק ממך, מה עבד אליעזר שקל אבנא ומחייה לדיינא ברישיה ונפק דמא, אמר לדיינא אגרא דאת יהיב לי הב לדין:

516

517ויפנו משם האנשים. שפינה מהם כל מדת רחמים:

517

518ואברהם עודנו עומד לפני ה'. מכאן אתה למד שהקב"ה שמע לאברהם שאמר אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג):

518

519אולי יש חמשים צדיקים. ולמה פתח בחמשים, לפי שהיו חמשה עיירות, כדי שתהא לכל אחת ואחת עשרה צדיקים, ולפי שבדור המבול היו שמונה נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשותיהם הרי שמונה ולא יכלו להצילם בעבור זה אמר אם אמצא בסדום חמשים צדיקים וגו':

519

520הנה נא הואלתי. כמו שנאמר נואלנו (במדבר יב יא):

520

521ואנכי עפר ואפר. אילו הרגוני המלכים שנלחמתי עמהם הייתי עפר, ואילו שרפני נמרוד הייתי אפר, ואתה הצלתני משניהם אני חושב עצמי עפר ואפר לפניך. ובזכות שאמר אני עפר ואפר זכו בניו לשתי מצוות עפר הסוטה ואפר הפרה:

521

522אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. לפי שהיו צדיקים יותר על דור המבול ושלשים כנגד הצדיקים שהעולם מתקיים בהם:

522

523ויבאו שני המלאכים סדומה. מכאן אתה למד שלא הלכו לסדום עד שכלה לדבר עם אברהם. ולמה בערב, כדי שלא יראו אותם אנשי סדום:

523

524ולוט יושב בשער סדום. שאם יעבור אדם משם שיקבלנו:

524

525ורחצו רגליכם. מטומאת הדרך, כשם שאמר אברהם ורחצו רגליכם (בראשית יח ד):

525

526ויפצר בם מאד. מכאן שמסרבין לקטן:

526

527ואנשי העיר אנשי סדום וגו'. למדך הכתוב שכלם היו רעים וחטאים במשכב זכור, כמו שנאמר הוציאם אלינו ונדעה אותם (פסוק ח):

527

528כי על כן באו בצל קורתי. מלמד שאמרה לו אשתו אנשי העיר נמנעו מלקבל אורחים, ואתה מכניסם לבית, רצונך שיהרגוך ויהרגוני, ואם אתה רוצה לקבלן חלוק עמי הבית, ויהיו האורחים בחלקך, על כן נאמר בצל קורתי:

528

529ויאמרו גש הלאה. כשאמר להם דבר שהיה ערב בעיניהם, כמו שנאמר הנה נא לי שתי בנות, [ובשעה שהיה אומר להם דברים שאין ערבים להם], אמרו לו האחד בא לגור וישפוט שפוט, מיד הוכו בסנורים. אמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה. מלמד שהיה מלמדים סניגוריא כל הלילה עד שבאו לאותו מעשה:

529

530עוד מי לך פה. מלמד שהיו מלמדים סניגוריא:

530

531חתן ובניך. מכאן שחתנו של אדם נקרא בנו:

531

532כי משחיתים אנחנו את הארץ. ולפי שגילו מסתירון של הקב"ה נדחו ממחיצתן עד שבא יעקב, ועליהם נאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כחי ב) אותם שנדחו ממחיצתן:

532

533 ויהי כמצחק בעיני חתניו:

533

534ויתמהמה. שהיה רוצה להוציא ממונו משם:

534

535ויחזיקו האנשים בידו. אמרו לו דייך שאתה ניצול, לכך אמרו בעיר הנדחת ממון הצדיקים שבתוכה אבד:

535

536בחמלת ה' עליו. לפי שחמל הקב"ה על לוט בשביל אברהם, כי כשהלך אברהם במצרים לא גלה לוט סוד אברהם שאמר אחותי היא, לפיכך חמל עליו הקב"ה והצילו:

536

537 נאמר באברהם רחיצה קודם ללינה, ובלוט נאמר לינה קודם רחיצה, אברהם שהיה מקפיד על הטנופת של ע"ז, הקדים רחיצה ללינה, לוט שלא היה מקפיד על הטנופת של ע"ז, הקדים לינה לרחיצה:

537

538ויאמר המלט על נפשך. ויאמרו לא נאמר אלא ויאמר, שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות, ולא שני מלאכים שליחות אחת:

538

539שאותן שני מלאכים שבאו, אחד להציל את לוט, והשני להפוך את סדום, להציל את לוט. מי הוא, זה רפאל:

539

540אל תביט אחריך. מפני שהשכינה יורדת לסדום ומי שלבו תאב לזנות אינו רואה פני שכינה:

540

541ההרה המלט. לך אצל אברהם ואתה נמלט:

541

542ואנכי לא אוכל להמלט. איני יכול להמלט אצל אברהם שכבר רחק מעליו:

542

543והיא מצער. שלא היתה ישיבתה שוה לסדום, שישיבתה של סדום נ"ב שנה, וישיבתה של צער נ"א שנה, שנאמר אמלט נא שמה, ונא בגימטריא אחד וחמשים, לכך נקראת צער והיתה צעירה בישיבתה ובעוונתיה:

543

544ולוט בא צערה. כך היתה פחותה צערה בחשבון שס"ה כנגד שס"ה ימים שהם שנה אחת שהיתה ישיבתה פחותה מסדום, ולכך צערה חסר וי"ו, כנגד שש שעות שהיא יתירה שנת החמה על הלבנה שהיא שס"ה ושש שעות לא פחות ולא יתר:

544

545כי לא אוכל לעשות דבר. לפי שאומרים עובדי החמה לעובדי הלבנה אם היינו בלילה שהוא אלהינו שולט לא נעשה זה עלינו, וכן עובדי הלבנה אומרים אם הי' אלהינו לא נעשה כזה עלינו, ועל שניהם נאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כד כג), ומה עשה הקב"ה, הכה אותם בששה עשר בניסן שהחמה והלבנה עומדין ברקיע, והיינו דכתיב השמש יצא על הארץ:

545

546מאת ה'. מאתי היה צריך לומר, אלא רוצה לו' מבית דינו:

546

547ויהפך את הערים האל. על צור אחד היו יושבים הערים הללו, ובאצבע אחת הפכם המלאך, שנאמר בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים (איוב כח ט) אל תקרא בחלמיש אלא בחמיש יד:

547

548ותבט אשתו מאחריו. אחר שאמר לה המלאך אל תביט אחריך היתה נפשה הומה על בנותיה הנשארות בסדום:

548

549ותהי נציב מלח. לפי שחטאה במלח, כיצד שבאותה הלילה שבאו המלאכים לביתו של לוט, הלכה היא אצל שכניה בעלילה לשאול מלח, אמרו לה שכניה ולמה את צריכה מלח, וכי אין יודעת שהיית חסה מלח לילך ליקח מלח מבעוד יום, אמרה להם אין אנו צריכין מלח, אלא שבאו לנו אורחים, ולכך ידעו אנשי סדום במלאכים שבאו בביתו של לוט:

549

550ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט. ומה זכירה היתה שם, לפי שהיה יודע לוט בשרה כי היא אשת אברהם ולא גילה, ולכך ניצל באותו זכות שעשה עם אברהם חסד:

550

551כי ירא לשבת בצר. אע"פ שהיתה צעירה בעונות:

551

552ד"א לשבת בצער. כי לא היתה אלא שנה אחת:

552

553לכה נשקה את אבינו יין. מצוער. ויש אומרים במערה מצאוהו ומעשה נסים:

553

554בלילה הוא. הסכים הקב"ה עמה כשהיתה שוכבת עם אביה לא היה יודע וכשבאת לקום הבין, ולכך כתיב בקומה נקוד, והיה לו לעמוד ולשמור עצמו שלא ישתה יין בלילה שניה, והוא לא שמר עצמו, ובקומה של צעירה אינו נקוד, לפי ששמרה עצמה שלא ירגיש בה אביה:

554

555מואב. מן אב:

555

556בן עמי. שכסתה אביה ואמרה שלא היה אלא מעמי, ולפי שהבכירה גלתה את אביה והצעירה כסתה אותו, לכך אמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב ט), דוקא מלחמה לא, אבל אנגריא עשה עמהם, וישראל הולכים אצל עיירות של מואב מזויינים, וכשהיו מואבים רואין אותם מזויינים, היו בורחין ומניחין כל מה שהיה להם, וישראל היו באים ובוזזין אותם, אבל בני עמון הזהירם ואמר אל תתגר בם מלחמה כלל:

556

557ויסע משם אברהם. ולמה, מפני שם רע של לוט היו אומרים שתי בנות לוט נתעברו מאביהם:

557

558הנך מת על האשה. לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, מכאן שנצטוו בני נח על העריות:

558

559אדני הגוי גם צדיק תהרג. אתה סבור בי שאני גוי ואתה אומר הנך מת, איני אלא צדיק, ואם אתה הרגני צדיק תהרוג:

559

560 ד"א הגוי גם צדיק תהרוג. אם אתה הורג אותי הרוג לאברהם שהוא גרם לי לקחתה, שנאמר הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא גם כן תהרוג שאמרה אחי הוא. ומהו גם היא אמרה אפילו לשפחותיה שאלתי אם היא אחותו, וכולן אמרו אחיה הוא:

560

561כי בתם לבבך עשית זאת. שחשבת שהיא אחותו, לפי ששאלת לכולם והם אמרו אחותו היא, אבל לא עשית בנקיון כפיך, שאכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו:

561

562ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. משל לאדם רוכב על סוס ותינוק מושלך לפניו, התחילו הכל אומרים כמה דעת גדול היה בזה הסוס שלא דרס את התינוק, התחילו הכל משבחין את הסוס, אמר להם האיש הרוכב על הסוס לא תשבחו לסוס, אלמלא שאני משכתי ברסן שלא הנחתיו ללכת היה דורסו, וכך אמר הקב"ה לא יהיה אדם משבח לאבימלך שלא נגע בשרה, אלא לי יהיו הכל משבחים שהזהרתיו, לכך נאמר ואחשוך גם אנכי וגו':

562

563אמר אבימלך להקב"ה ומי מודיע לאברהם שלא נגעתי בה, אמר לו הקב"ה כי נביא הוא:

563

564רק אין יראת אלהים במקום הזה. ואם יודעים שהיא אשתי יהרגוני עליה, וגם אמר לו אברהם למה אתה מאשימני שאם אמרתי שהיא אשתי ואינה אחותי שאם ידעת שהיא אשתי לא היית לוקחה, ואעפ"י שאמרתי לך אחותי היא היה לך שתחשוב עלי שמא אשתי היא ולמה ואפילו אמת היה שאחותי היא יכולתי לישא אותה, לפי שהיא אחותי מצד אב ולא מצד אם:

564

565ותהי לי לאשה. ולפי שלא שאלתני אם היא אחותי בת אבי או בת אמי אתה שהשיאתה, מכאן את למד שאינה אשתי, ומה שאמרת שהיא אחותי והיא כך אמרה לא תשים עליה אשם:

565

566ויהי כאשר התעו אותי וגו'. אחר מעשה ידכם אני הכרתי בוראי ולא עבדתי לאלהיהם לכך אלהים מבית אבי, שנאמר לך לך מארצך (בראשית יב א):

566

567ויקח אבימלך צאן ובקר וגו'. ועליה נאמר בטח בה לב בעלה (משלי לא יא):

567

568הנה. הכסף שנתתי לאברהם שאת אומרת אחי הוא לכך נתתי לו שיקנה לך ממנו כסות של עינים כדי שידעו הכל שאת מטרונה ולא ישאלו כך, ולכך נאמר לכל אשר אתך ואת כל ונכחת, וכל מי שישאל עליך את אשתו הוי זהירה שלא תאמרי עוד כן שלא יכשילוך בין בני אדם:

568

569ד"א הנה הוא לך כסות עינים. אם כסית ממני שאמרת אחותי היא והיא אמרה אחי הוא, לפיכך יהיה לך בן שיהיה לך כסות עינים, ולכך אמרו חז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, ולפי שקלל אבימלך את שרה שאמר לה יהי לך בן שיהיה לך כסות עינים, לכך ויהי כי זקן יצחק ותכהין (בראשית כז א):

569

570ויתפלל אברהם וגו' וילדו. ואתרוחו:

570

571כי עצר עצר ה'. עצירה עצירה כפולה למה, שלא יכלו להטיל מים ולא לעשות צרכיהם ולא לשפוך שכבת זרע כלל:

571

572על דבר שרה. בעת שהיתה אומרת שרה למלאכים הכו לאבימלך, היו מכין אותו, וכשהיתה אומרת להם הניחוהו היו מניחין אותו, ומנין אתה אומר שלקה אבימלך בנגעים גדולים כשם שלקה פרעה וכמו כן מנין אתה אומר שלקה פרעה בעצירה כשם שלקה אבימלך, על דבר על דבר לגזירה שוה:

572

573וה' פקד את שרה. בשעה שנתבשרה שרה שיהיה לה יצחק, היתה שרה מתפללת לפני המקום ב"ה הואיל ונתת לי זרע מדוע שיהא שעבוד גדול כזה, אמר לה הקב"ה אני אגרע מן המנין כנגד שנים שלך, וכנגד שנים של אברהם שהם ק"ץ, ולפיכך לא ישתעבדו ישראל במצרים כי אם ר"י שנה, וזהו שאמר הכתוב וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר:

573

574ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים וגו'. כי בעת שנתעברה שרה נתעברו כל עקרות שבארץ, וכשם שהיתה היא שמחה כך היו כל עקרות שמחות:

574

575ד"א צחק עשה לי. זכות גרם ליצחק שנולד, מלמד שנטל הקב"ה ממני י' והעלה לי במקום היו"ד ה', ואותה י' ניתנה ליצחק:

575

576ותאמר מי מלל לאברהם וגו'. שהיו הכל אומרים ראו זקן וזקנה שלקחו ילד מן השוק ואמרו שהוא בנינו, מה עשה אברהם זימן כל אנשי העיר, ושרה אמנו זימנה נשותיהם, וכדי לנסותה הביאו ביניהם הקטנים עמהם, והיו אומרים לה שתניק את בנינו, מיד הניקה שרה ביניהם, באותה שעה האמינו שהיה יצחק בניהם, ועל זה נאמר הניקה בנים שרה:

576

577ויגמל. שנגמל משרה אמו שהיה בן כ"ד חדש. ויש אומרים שנגמל מיצר רע ליצר טוב, ובן י"ג שנה היה:

577

578אשר ילדה לאברהם מצחק. שזקף לבנה ונשקה, שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב ו):

578

579 ויש אומרים שנטל קשת וחצים והיה מורה בקשת כלפי יצחק, שהיה מבקש להרגו, שנא' כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח יט):

579

580על אודות בנו. על שיצא לתרבות רעה, כמה דהוא אמר הלא מצחק אני:

580

581כל אשר תאמר אליך שרה. מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

581

582כי ביצחק יקרא לך זרע. ולא כל יצחק, להוציא עשו ואלופיו:

582

583שם על שכמה ואת הילד וישלחה. לפי שהיה חולה ולא היה יכול לילך ברגליו:

583

584ותלך ותתע. שמצאה שם לבינה וזקפתה לשם ע"ז, לכך ויכלו המים מן החמת:

584

585תחת אחד השיחים. האילנות:

585

586ד"א אחד השיחים. שהיתה מטחת דברים אחר יחידו של עולם, כמ"ש והולכי על דרך שיחו (שופטים ה י):

586

587כמטחוי קשת. כשני חוטין שבקשת, והיו אלפים אמה:

587

588באשר הוא שם. לפי שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם בניו של זה עתידים להמית את בניך בצמא, ואתה עושה לו נס שתביא לו באר מים, ומנין שבני ישמעאל המיתו את ישראל בצמא, שנאמר לקראת צמא התיו מים וגו' (ישעיה כא יד), כי כשגלו ישראל הלכו מהם אצל ישמעאל, אמרו להם תנו לנו מים ולחם לאכול ולשתות שאתם אחינו, אמרו להם אכלו תחלה ואחר כך תשתו מים, הביאו להם מיני מלוחים ונאדות ריקים נפוחים טבולים במים, והיו מקריבים הנאדות בפיהם כדי שישתו, והיה הרוח נכנס בפיהם והיו מתים, אמר הקב"ה למלאכים עתה מה הוא צדיק או רשע, לכך נאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם:

588

589ותקח לו אמו אשה וגו'. לפי שהיתה הגר מצרית, לכך לקחה לו אמו אשה מארץ מצרים:

589

590ופיכול שר צבאו. שכל אלו היה יוצא על פיו, כשם שאומר ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מא ט):

590

591כחסד אשר עשיתי עמך. שאמר לו הנה ארצי לפניך. (בראשית כ טו). ושנתן לו צאן ובקר והיו כורתין ברית, וכשהחזיר לו שרה לא לקחם ממנו:

591

592ויכרתו שניהם ברית. כך היה מנהג בצאן ובבקר היו כורתים ברית, כשם שנאמר העגל אשר עברו בין בתריו:

592

593את שבע כבשות הצאן. אמרו רבותינו לפי שנתן אברהם לאבימלך שבע כבשות, לכך נענש ועמד ארון אלהים בשדה פלשתים שבעה חדשים, אמר לו הקב"ה אברהם אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים מלחמה עם בניך ונוצחים:

593

594ד"א אמר לו אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שבניו הורגין בבניך שבעה צדיקים, ואלו הם שמשון חפני ופנחס ושאול ושלשה בניו:

594

595ד"א אמר לו אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שבניו מחריבין ז' משכנות, ואלו הם אהל מועד וגלגל ונוב וגבעון ושילו ובית עולמים ב' פעמים:

595

596ד"א אמר לו אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שארוני עזוב בשדה פלשתים ז' חדשים, שנאמר ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים (ש"א ו א):

596

597ויטע אשל בבאר שבע. אש"ל ר"ת "אכילה "שתיה "לויה:

597

598ויש אומרים אשל ממש, וממנו נעשה הבריח התיכון, ויעקב אבינו הורידו למצרים כשירד לשם:

598

599ויקרא שם בשם ה'. עשה פונדק וכל עוברים ושבים היו נכנסים לשם, והיה אברהם אבינו נותן להם לחם ובשר ויין לאכול ולשתות, לאחר שאכלו ושתו היה אברהם אומר להם ברכו לאלהי עולם שאכלתם משלו, היו אומרים אין אנו מברכים אלא אותך, היה אומר אברהם אם כן תנו לי הדמים ממה שאכלתם, כיון שהיה כל אחד רואה צרתו, היה מברך להקב"ה למי שהוא אל עולם:

599

600ויהי אחר הדברים האלה. כל מקום שנא' אחר מופלג. מאי אחר, שאמרו המלאכים להקב"ה אברהם זה חננתו בן לבן מאה שנה, ועשה סעודה גדולה ביום הגמל את יצחק, לא היה לו להקריב לפניך תור אחד או בן יונה, אמר להם הקב"ה אם אני אומר לו שיהיה מקריב בנו לפני הוא היה מקריבו, לכך כתיב והאלהים נסה את אברהם:

600

601 ד"א שאמר ישמעאל ליצחק אני גדול ממך שאני קבלתי מילה ואני בן י"ג שנה והיה בידי למחות ולא מחיתי, ואתה כשקבלת המילה היית בן שמונה ימים, ולא היה בך כח למחות, לכך לא מחית, אמר לו יצחק על אבר אחד אתה מייראני, אילו אמר לי הקב"ה ברוך שמו שאקריב את עצמי הייתי מקריב ולא הייתי מסרב, לכך נאמר והאלהים נסה את אברהם:

601

602ויאמר קח נא את בנך את יחידך. אמר אברהם שני בנים יש לי ואיני יודע איזה בן אתה אומר לי קח נא, אמר לו את יחידך, אמר אברהם זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו לזה אני אוהב ולזה אני אוהב, אמר לו הקב"ה את יצחק, וכל כך למה, כדי לחבבו בעיניו, ואעפ"כ קיבל אברהם דבריו של הקב"ה בשמחה:

602

603המוריה. משם יצא הוראה, שנאמר כי מציון תצא תורה (ישעיה בג), ור' ינאי אומר משם תצא יראה לעולם:

603

604 דבר אחר שמשם דיבור יוצא לעולם:

604

605ד"א שמשם דיברות יוצאות לעולם:

605

606וישכם אברהם בבקר. שכל מעשה הצדיקים בבקר, ומכאן שהזריזים מקדימין למצות:

606

607ויחבוש את חמורו. אהבה מקלקלת השורה:

607

608שני נעריו. ישמעאל ואליעזר: מכאן לימדה תורה דרך ארץ שאין אדם יוצא לדרך פחות משלשה בני אדם שאם נצרך אחד מהם לפנות ישארו שנים:

608

609ביום השלישי. למה עכב ג' ימים והלא מקום קרוב היה, אלא מלמד שבא שטן ועשה עצמו כנהר לפניו, אמר אברהם אני אכנס בנהר ואראה אם יש מים עמוקים, וכמעט נטבע אברהם, נשא עיניו להקב"ה שיצילנו מן המים שלא נטבע בהם, מיד גער הקב"ה בשטן ונמצא אברהם עומד ביבשה:

609

610וירא את המקום מרחוק. אמר אברהם ליצחק רואה אתה כלום, אמר לו אני רואה ענן קשור בראש ההר, וידע אברהם שנתרצה הנער לעולה, אמר אברהם לנעריו רואים אתם כלום, אמרו לו לאו, אמר להם שבו לכם פה עם החמור, שאתם דומים לחמור, מה חמור אינו רואה כלום, אף אתם אינכם רואים כלום:

610

611ונשתחוה ונשובה אליכם. נתנבא שיהיו שניהם שבים:

611

612 עשרה נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו, ואלו הם: א' אברהם נתנבא ולא ידע, שנאמר ונשתחוה ונשובה, נתנבא שהוא ובנו עתידים לחזור. ב' יעקב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ושלח לכם את אחיכם אחר (בראשית מג יד), אחיכם זה שמעון, אחר זה יוסף, ואת בנימן (שם שם), כמשמעו. ג' לבן נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ויברכו את רבקה, (בראשית כד ס), נמצאו מקללין עצמן ומברכין את רבקה. ד' שבטים נתנבא ולא ידעו מה נתנבאו, שנאמר והנה הקטן את אבינו (בראשית מב יג), נתנבאו שיוסף עומד בינותם. ה' יוסף נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ועינכם אל תחום על כליכם וג' (שמות א י), נתנבא שעתידים לנצל את מצרים. ו' פרעה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר הבה נתחכמה וגו' (שמות א י) נתנבא שיעשו עמו מלחמה ויעלו מן הארץ. ז' איוב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר גם את הטוב נקבל (איוב ב י) נתנבא שעתיד לו הקב"ה להחזיר לו כל הטובה. ח' אבותינו נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו, שנאמר תביאמו ותטעמו (שמות טו יז), נתנבאו שבניהם עתידים ליכנס לארץ והם אינם נכנסים. ט' גיחזי נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר, חי ה כי אם רצותי [אחריו] ולקחתי [מאתו] מאומה (מ"ב ה ג), מומה דהוא בה צרעת נתנבא על עצמו. י' חנה נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת, שנאמ' וגם אנכי השאלתיהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול (ש"א א כח), אמרה חנה כל הימים ששמואל בני קיים מלכות שאול קיימת:

612

613וילכו שניהם יחדיו. כשם שהי' אברהם שמח לשחוט, כך יצחק שמח לישחט:

613

614אלהים יראה לו השה וגו'. ואף כי גילה אברהם ליצחק כי לשחטו היה מוליכו, קבל דבריו של הקב"ה בשמחה, לכך נאמר וילכו שניהם יחדו:

614

615ויקח את המאכלת. מכאן שהשחיטה בתלוש. וכשהיו מהלכין בא שטן אצל אברהם אמר לו זקן אן דעתך, בן שחננך הקב"ה למאה שנים אתה הולך לשחטו, אני הוא שהתעתי אותך ואמרתי לך קח נא את בנך את יחידך, אמר לו אברהם חס וחלילה האלהים אשר אמר לי, כיון שראה שטן שאברהם לא שמע לו, מיד הלך אצל יצחק אמר לו יצחק לאן אתה הולך, אמר ללמוד תורה מוליכני אבי, אמר לו השטן ליצחק לאו ללמוד תורה אתה הולך אלא לשחטך מוליך אותך אביך, אמר לו יצחק ובכך אני שמח אם הקב"ה חפץ בי, ועוד שאעשה רצון אבי, כיון שראה שלא קיבל ממנו יצחק, הלך אצל שרה ואמר לה בנך היכן הלך, אמרה לו אביו הוליכו ללמוד תורה אצל עבר, אמר לה שטן אוי עלובתא לא ללמוד תורה הוא מוליכו, אלא לשחטו הוא מוליכו, כששמעה קראה לגנח תחלה ולייליל ויצאה נשמתה מרוב הצער, לכך נאמר ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה:

615

616אברהם אברהם. לשון חיבה וכן יעקב יעקב:

616

617ויאמר אל תשלח ידך. אמר לו אברהם שמא שטן אתה ואתה מבקש להטעותי, אמר לו לא, אלא שליח של הקב"ה אני שאינו חפץ בקרבן אדם, וכן אמר השטן לאברהם כך שמעתי מאחורי הפרגוד שה לעולה ולא יצחק לעולה, אמר לו אברהם כל עסקיו של בדאי אפילו אומר אמת אין שומעין לו, לפיכך נגלה הקב"ה עליו ואמר בי נשבעתי וגו':

617

618ואל תעש לו מאומה. אמר אברהם אוציא ממנו טיפת דם ויחשב כאילו שחטתיו, אמר לו המלאך וכי אין הקב"ה יודע שאברהם היה ירא את ה' אלא עתה ידעתי הודעתי לכל העולם שעשית רצוני עד שיאמרו דין הוא שכרת ברית את אברהם ועם זרעו וידעו הכל כי כל מה שאני מטיב לאברהם בדין אני עושה:

618

619והנה איל. זה האיל שנברא בין השמשות באותו יום שנברא אדם הראשון ולצורך יצחק נברא:

619

620נאחז בסבך בקרניו. לפי ששהה ולא היה רץ לגבי אברהם כדי שיקריב אותו אברהם, אמר אני אלך מכאן בלי קרבן, ובא שטן ואחזו בסבך כדי שלא יוכל ללכת:

620

621 ד"א בסבך. בזמן שישראל נאחזים בסבך העונות של כל ימות השנה, הם ניצולים בתקיעת קרן של איל:

621

622 ד"א בזמן שישראל נאחזין בסבך המלכיות, עתיד לפדותן בקרניו של איל, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז יג). שתי קרנות היו לו לאיל באחד מהם תקע ביום שנתן תורה לישראל, שנאמר ויהי קול השופר (שמות יט יט), וקרן הימין עתיד הקב"ה לתקוע בו לקיבוץ הגליות, לכך קראו גדול, לפי שהוא של ימין:

622

623ויעלהו לעולה תחת בנו. כשהיה מקריבו אמר אברהם להקב"ה יהי רצון מלפניך שיהא האיל הזה חשוב לפניך כאילו שחטתי את בני, אמר אברהם להקב"ה אתה אמרת לי שאשחוט את יצחק בני ועכשיו אתה אומר אל תעש לו מאומה, והלא כתיב לא איש אל ויכזב (במדבר כג יט) אמר לו הקב"ה וכי אמרתי לך קח נא את בנך את יחידך ושחטהו לפני, לא אמרתי לך אלא והעלהו שם אסקתיה אחיתיה, וכן כתיב אשר לא צויתי, לאברהם שישחוט בנו לפני:

623

624ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה. שיראה המקום כאילו שחטתי בני לפניך:

624

625היום בהר ה' יראה. מחר שיבואו בניו של יצחק להתפלל לפניך תמחול להם על עונותיהם:

625

626יראה. יראה לפניך כאילו אפרו של יצחק צבור לפניך ותמחול להם. מכאן אמרו שראש השנה היה בזמן שנעקד יצחק:

626

627שנית מן השמים. מכאן שלא דיברה עמו שכינה פעם שלישית, וכמו כן שוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב), שלא נצטרכו למול פעם שלישית:

627

628כי ברך אברכך. ברכה לאב וברכה לבן, והרבה לאב הרבה לבן:

628

629ככוכבי השמים. כשהם עליונים:

629

630וכחול אשר על שפת הים. מה החול גדר לים ובכל עת שהוא סוער הים כשהוא בא לחול הגלים הם נשברים, כך ישראל כל מה שאומות העולם מגביהין עצמם על ישראל ולבסוף הם נשברים לפניהם, וכן אתה מוצא בפרעה ובסיסרא ובבבל ובהמן וביונים, וכן עתידים בני אדום לנפול לפניהם, שנאמר ונתתי את נקמתי באדום וגו' (יחזקאל כה יד):

630

631והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. אלמלא לא קבלו ישראל את התורה היה העולם חרב, וכן כל הטובות הבאות לעולם בשביל ישראל שקבלו התורה:

631

632עקב אשר שמעתי בקולי. בקולו של הקב"ה, מכאן אתה למד שבן ג' שנים הכיר אברהם בקולו של הקב"ה וידע בוראו לפי שלא היה אלא קע"ה שנים ועשה רצון הקב"ה קע"ב שנים כמנין עקב:

632

633וישב אברהם אל נעריו. ישמעאל ואליעזר שהיו מדיינין זה עם זה, ישמעאל היה אומר אברהם ישחוט את יצחק ואני יורשו, ואליעזר אומר לו לא תירש שכבר גרשך, אבל אני בן ביתו ואירשנו, כיון ששב אברהם אל נעריו אל המקום אשר הניחם, ולא ראו יצחק, היו סבורים ששחטו, אמרו לו יצחק היכן הוא, אמר להם לבית עבר רבו הולכתיו ללמוד תורה, לכך נאמר וישב אברהם, כלומר לבדו ולא הזכיר יצחק:

633

634ויקמו. לפי שאמר להם שבו לכם לכך אמר ויקמו:

634

635וילכו. כשם שהיה בלבו של אברהם שיצחק היה חי, כך ידעו הם שיצחק חי שהאמינו לדברי אברהם שידעו שאינו מכזב:

635

636ויהי אחרי הדברים האלה. אחרי סמוך אחר מופלג:

636

637אחרי הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם מהרהר ישמעאל ואליעזר שהיו סבורים שיצחק נשחט, ובאת בשורה שנולדה זוגת בנו:

637

638ופלגשו ושמה ראומה. מה בני הפלגשים ארבעה, אף בני האמהות ארבעה:

638

639 טבח. שטבחו הקב"ה:

639

640גחם. שנחמו מן העולם:

640

641תחש. שהחישו:

641

642מעכה. שמיעכו שלא היו אומות ולא משפחות כי אבדם מן העולם:

642

643 ד"א אחרי הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם, ומי הרהר אברהם הרהר אמר אילו היה מת יצחק בהר המוריה היה מת בלא בנים, ועכשיו נעשה לו נס אשיאנו לבנות ענר ואשכול וממרא שהן צדקניות ומאי איכפת לי ביוחסין, אמר לו הקב"ה אין אתה צריך כי נולד זוגו, שנאמר הנה ילדה מלכה וגו'. מהו גם היא, מה זה בן גבירה אף היא בת גבירה:

643

644 ד"א נתיירא מן הייסורים, אמר לו הקדוש ב"ה אל תירא יש מי שיקבלם. את עוץ בכורו, וכתיב להלן איש היה בארץ עוץ (איוב א א):

644

645ויהיו חיי שרה. למה אמר ויהיו חיי שרה, אלא מלמד שלא היה לה לחיות משנולד יצחק אלא מנין ויהיו בגימטריא. מיכאן כל מי שאין לו בנים אין לו חיות, ולא עוד אלא שהוא חשוב כמת, שנאמר הבה לי בנים וגו' (בראשית ל א):

645

646 ד"א ויהיו חיי שרה וגו'. בת מאה שנים כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי, ולכך אמר מאה ועשרים שנה ושבע שנה:

646

647 ד"א ויהיו חיי שרה. למה נסמכה פרשה זו למעלה שנאמר הנה ילדה מלכה, זה שאמר החכם וזרח השמש ובא השמש (קהלת א ה), שזרחה שמשה של רבקה קודם מיתת שרה אמנו:

647

648 ד"א ויהיו חיי שרה וגו'. לכך נמנו שנותיה של שרה, להגיד כי בזכות שרה שחייתה מאה ועשרים ושבע שנה תמלוך אסתר על קכ"ז מדינות:

648

649ד"א ויהיו חיי שרה. למה הסמיך מיתת שרה אחר עקידת יצחק, לומר כשבא אברהם מהר המוריה מצא שרה שמתה על דברי שטן, ולכך מריעין בראש השנה כדי שיהיה להם מיתת שרה כפרה, לפי שתרועה היא גינוח וייליל:

649

650בקרית ארבע. על שהיתה לארבעה בעלים:

650

651 ד"א שבה נקברו ארבעה זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה:

651

652היא חברון. על שם אותו חבר שקנה את המערה והוא אברהם:

652

653ויקם אברהם. שקם מאבלו:

653

654וידבר אל בני חת. אין וידבר אלא לשון תפלה שאברהם היה אבל, ומצינו שהאבל פטור מן התפלה ומכל המצות:

654

655גר ותושב. אמר להם אם תרצו אהיה כגר, ואם לאו אהיה כתושב:

655

656נשיא אלהים אתה בתוכינו. אמר לו מלך אתה עלינו, ואלהים אתה לנו, מיכאן אתה למד שהקדימוהו למלך, אמר להם אברהם העולם אינו חסר ממלכו ולא מאלוהו:

656

657וישתחו לעם הארץ. מיכאן שמודים על בשורה טובה:

657

658ועפרון ישב. ישב חסר וי"ו, אותה שעה הקדימוהו למלך, כששמעו לאברהם הוא אומר ופגעו לי בעפרון בן צחר, שלא יהא גדול כאברהם קונה מאיש קטן. ומנין היה יודע אברהם למערה, מן הבקר שרץ ונכנס לשם:

658

659ארבע מאות שקל. אמר הארץ היא שווה ארבע מאות קנטרין של כסף, ואותם בעיני אינם חשובים לכלום באהבתך וקבור מתך, ועל זה נאמר ביני שאני אומר אתננה לך:

659

660קח ממני. אם תרצה קח נא במתנה, ואם לאו אלא שתרצה לקנותה כך היא דמיה וכששמע אברהם כי כך היתה תשובות עפרון שאמר כך היא דמי השדה, לא פחות ולא יותר, מיד הקב"ה ריחם על אברהם ושקל הכסף שאמר עפרון ונתנו לו, שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון, כך אמרו חכמים כל שקלים האמורים בתורה סלעים, חוץ מזה שהם קנטרין, וכך אמרו חכמינו ז"ל כל עפרון שבפרשה זו מלא חוץ מן וישמע אברהם אל עפרן, וישקול אברהם לעפרן שהוא חסר וי"ו, ולמה מפני שהיה אברהם שוקל את הכסף לעפרון, ועפרון היה גונב הכספים, ולפיכך חסר וי"ו:

660

661עובר לסוחר. שנתן לו ממון שבכל הממון היו הסוחרים מוליכים אותו, ולא היה חסר מדמיו פרוטה:

661

662ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו שיצאה מיד הדיוט ובאה ליד מלך:

662

663ד"א ויקם שדה עפרון. שהיה גבוה מן הקרקע שהיה סביביו כמו חצי אמה, כדי שיהיה היכירא משאר השדות:

663

664עפרן חסר ו' לפי שלקח מאברהם כל אותם הקנטרין, ועליו נאמר נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב), שנחסר אות אחת משמו:

664

665לאברהם למקנה. שעשה לו שטר וחתמו מבני חת את השטר שכתב אברהם שלא יהיו בניו יורשין יבוס, שנמר ויאמרו (אנשי) [יושבי] יבוס (אַל דוד אל) [לדוד לא] תבוא הנה (דה"א יא ה), מפני השבועה שעשה להם אברהם וחתמו השבועה בצלמון נח שת. ח' פעמים כתובים בני חת בזו הפרשה, ולמה מפני החסד שעשו עם אברהם, ולכך נקרא חת ח' פעמים:

665

666בכל באי שער עירו. מלמד שישבו כולם באבילות בעד הצדקת:

666

667ואברהם זקן בא בימים. זקן זה קנה חכמה:

667

668בא בימים. שהטעימו הקב"ה מעין העוה"ב, והם ג' שטעמו מעין העוה"ב, ואלו הם אברהם ויצחק ויעקב, באברהם נאמר וה' ברך את אברהם בכל, ביצחק נאמר ואוכל מכל, (בראשית כז לג), וביעקב נאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כח כב):

668

669 ד"א וכי יש לי כל (שם לג יא):

669

670זקן ביתו. זקן זיו איקיונין של אברהם דומה לאליעזר:

670

671המושל בכל אשר לו. המושל בתורת רבו:

671

672שים נא ידך תחת ירכי. שכל הנשבעין צריכין לאחוז חפץ בידם, ומהו הדבר שאמר אברהם לאליעזר שישבע לו במילה, ולמה השביעו במילה , מפני שנצטער במילה הרבה. כתוב אחד אומר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ (פסוק ג) וכתוב אחד אומר אלהי השמים (פסוק ז), ולא אמר אלהי הארץ ומפני מה זכר בפסוק אחד אלהי הארץ, ובפסוק אחד לא אמר אלהי הארץ, אלא שאברהם העמיד פונדק ועשה לכל שיכירו להקב"ה, ולמה כן אלא אמר אברהם כי בעת שלקחני מבית אבי לא היה אלא אלהי השמים שלא היה אחד בארץ שיכירנו, אבל עכשיו הוא אלהי הארץ, לפי שאברהם העמיד פונדק ועשה הכל שיכירו להקב"ה, וכן הוא אומר ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), ואומר ויקרא שם בשם ה' אל עולם (שם כא לג):

672

673וכל טוב אדניו בידו. שנתן אברהם ליצחק את כל אשר לו בשטר, ולקח השטר בידו כדי שיראה להם:

673

674ויקח וילך אל ארם נהרים וגו'. שלשה קפצה להם הדרך, אלו הם אליעזר ויעקב ואבישי:

674

675 ואמרה שתה. ולמה אמר אליעזר זה התנאי, כענין הזה אשר הוכיח ה' לבן אדני, לפי שהוא יודע אם אמרה כן היא תהיה צדקת, ותהיה אוהבת לשמש את האורחים כשהם שהיו עושים אברהם ושרה:

675

676והנה רבקה יוצאת. בת מלכים יוצאת בשביל תפלתו של אליעזר. ארבעה שאלו [שלא] כהוגן, שלשה נענו ואחד לא נענה, אליעזר עבד אברהם אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך (פסוק יד) יכול ממזרת או נתינה או שפחה, נזדמנה לו רבקה. שאול אמר [והיה האיש] אשר (יכה הפלישתי) [יכנו] יעשרנו המלך עושר גדול (ובתו) [ואת בתו] יתן לו (לאשה) (שם יז כה), יכול גוי או עבד או נתין, נדמן לו דוד בן ישי. כלב אמר איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתו (לו) לאשה (שופטים א יב). נזדמן לו עתניאל. יפתח אמר והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי והעליתיו לה' לעולה (שופטים טו לא), יכול חזיר או חמור או סוס והיה מקריבו, נזדמנה לו בתו, שאינה ראויה לנדור, עד שידע הנודר היאך ידור:

676

677והנערה טובת מראה מאד בתולה. ממקום בתולים:

677

678ואיש לא ידעה. שלא כדרכה:

678

679הגמיאיני נא מעט מים מכדך. גמיעה אחת אמר, ושתה גמיעות הרבה:

679

680והאיש משתאה לה. היה שותק לפי שלא היה יודע אם אותה אשה שאמרה לו גם לגמליך אשאב אם היא ממשפחת אברהם, ועל זה נפלה מחשבה בלבו, לכך נאמר מחריש מסתכל היה בה:

680

681ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו. עד שלא שאל אותה נתן בקע והצמידים לפי שבטח על זכותו של אברהם שאמר לו הוא ישלח מלאכו (בראשית כד ז):

681

682נזם זהב. הוא היה קידושין:

682

683ושני צמידים על ידיה. שהם מאתים וחמשים, המאתים כנגד כתובת בתולות, והחמשים תוספת:

683

684ד"א בקע משקלו. כנגד בקע לגלגלת:

684

685ושני צמידים על ידיה. כנגד שני לוחות אבנים:

685

686מקום לנו ללין. לינה אחת:

686

687גם מקום ללון. לינות הרבה:

687

688וירץ לבן אל האיש. כשראה הנזם והצמידים על ידי אחותו חשב שפסלה, ורץ לשם להרגו, וכשראה גבורתו של אליעזר שלקח עשרה גמלים בידו אחת והעבירן במים, חזר לאחוריו ושאל לאחותו למה נתן לך הנזם והצמידים:

688

689ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ. ולפי שהוא פתח בברוך, לכך זכה ויצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך:

689

690ואנכי פניתי הבית. פניתי אותו מע"ז:

690

691ותגד לבית אמה. לפי שדרכן של נערות אינן מגלות עניניהם אלא לאמותיהם:

691

692ויפתח הגמלים. שהיו זמומים שלא יאכל מגזל, וכשהיו בבית פתח פיהם שהסיר זממם מעליהם:

692

693ורגלי האנשים. מלאכים שהיו אתו להצליח דרכו:

693

694ויישם לפניו לאכול. ששם לפניו סם המות:

694

695ויאמר עבד אברהם אנכי. וכמה היא שיחתן של עבדי אבות חביבה מגופי תורה, שהדם של שרץ טמא הוא מגופה של תורה ואין טמא מפורש אלא מרבינן מהקרא וזה לכם הטמא (ויקרא יא ט), ואלו שיחתן של עבדי אבות כתובה בתורה:

695

696ואבא היום אל העין. מיכאן שקפצה לו הארץ והגיד להם כח הקפיצה:

696

697ואשאל אותה. מיכאן למדנו שצריך אדם לשאול אחרי אחיה של כלה ואחרי קרוביה:

697

698ד"א ואשאל אותה וגו'. לא אמר להם שנתן לה הנזם והצמידים קודם שאלה, שאם יאמר כן היו אומרים מנין היית יודע אם ממשפחת אברהם היא, ואלמלא אם היתה ממזרת או שפחה היתה לוקח אותה ליצחק:

698

699ואפנה על ימין או על שמאל. על ימין לזרע של ישמעאל, או על שמאל לזרעו של לוט, שנאמר עליו אם הימין ואשמאילה (בראשית יג ט):

699

700ד"א זה לוט שבעבורו רדפתי עם אדוני אחרי המלכים, שנאמר אשר משמאל לדמשק (שם יד טו):

700

701מה' יצא הדבר. ממה שקפצה לך הארץ, ועוד שבא לך התנאי אשר אמרת לכך לא נוכל דבר אליך וגו', מכאן ארו חכמינו ז"ל מה' אשה לאיש, ודבר זה כתוב בתורה, שנאמר מה' יצא הדבר: ועוד משולש בנביאים וכתובים, בנביאים (והם) [ואביו ואמו] לא ידעו כי מה' היא (שופטים ד ד), בכתובת ומה' אשה משכלת (משלי יד ד):

701

702ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. מיני מגדים הוציא ונתן להם:

702

703אחיה ואמה. והיכן היה בתואל, אמרו עליו שאותו המלאך שאמר אברהם לאליעזר הוא ישלח מלאכו, החליף הקערה שהיה בה סם המות לפני אליעזר ונתנה לפני בתואל ואכלה ומת. ויש אומרים שמלאך נגפו, לפי שכל בתולה שהיתה נישאת באותו מקום, היה בתואל שוכב עמה תחלה, וכדי שלא ישכב עם בתו, בא המלאך ונגפו:

703

704ד"א שאמרו אנשי מקומו עכשיו נראה מה יעשה בבתו, אם שוכב עם בתו כשאר הבנות כאשר שוכב עם בנותינו מוטב, ואם לאו נהרוג אותו וכל אשר לו נגפו המלאך על זה באותו לילה, ולכך נקרא שמו בתואל שהיה שוכב עם הבתולה תחלה:

704

705 ימים. שנה:

705

706עשור. עשרה חדשים. לפי ששנינו נותנין לבתולה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה. ימים שנה שלימה של שנים עשר חדש שלימים, שנאמר ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה כט), וכמו מימים ימימה (ש"א א ג). או עשור. יום אחד בסוף חדש ראשון, ויום אחד בתחלת חודש אחרון, ועשרה חדשים שלימים באמצע, חשבם לשנה תמימה:

706

707וה' הצליח דרכי. בקפיצה, וכל מה ששאר הכל בא לו:

707

708ויאמרו נקרא לנערה. כתיב לנער חסר ה' לפי שהיתה בוגרת:

708

709ותאמר אלך. בעל כרחם, מיכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה:

709

710את היי לאלפי רבבה. אלה אלופי עשו:

710

711רבבה. נשיאי ישראל, כדמתרגמינן רברביא:

711

712וירש זרעך וגו'. פיהם הכשילם, שמי היה שונאיהם של ישראל אלא הארמים, כשם שאתה מוצא בכל יום:

712

713ותלכנה אחרי האיש. מיכאן שאין רשות לזכר ללכת אחרי האשה, אלא הזכר ילך ראשון והנקיבה אחריו שלא יהרהר עליה:

713

714ויצחק בא. מהר המוריה:

714

715באר לחי ראי. שאל יצחק להביא הגר לאביו אחרי שמתה אמו, שעליה נאמר ותקרא שם המקום באר לחי ראי (בראשית טז יד):

715

716ויצא יצחק לשוח בשדה. האבות תקנו שלשה תפלות, אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר (בראשי' יט כז). ויצחק תיקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כד סג), ואין לשוח אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (תהלים קב א). יעקב תיקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום (בראשית כח יא), ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל וגו' [ואל תפגע בו] (ירמי' ז טז):

716

717ותפל מעל הגמל. נפילה ממש, ובאותה נפילה איבדה בתוליה. הרהרה שראתה בעלה ולפיכך נפלה:

717

718האהלה שרה אמו. שמצאה כשרה כאמו, ואמרו חז"ל כי על שרה שהיה ענן קשור על אוהלה, וכשהיתה מדלקת נירות בערב שבת, היו הנרות דולקות עד מוצאי שבת, וכן רבקה, וכסה הענן לאהל שרה, כשמתה שרה נסתלק הענן וכשבאתה רבקה חזר הענן, וכשם שהיתה שרה זהירה בשלשה מצות שהאשה חייבת בהם, נדה וחלה והדלקת הנר, כך היתה רבקה זהירה:

718

719וינחם יצחק אחרי אמו. כל זמן שאמו של אדם בחייה אהבתו הולכת עם אמו, מתה אמו אהבתו הולכת לאשתו. ויש אומרים שלא מצאה בתולה שחשד באליעזר, אמרה רבקה חלילה שלא שכב עמי אליעזר, אבל מפני הנפילה שנפלתי אבדתי בתולתי, ונקום ונלך למקום ההוא שנפלתי, ואולי יעשה ה' נס ותמצא שם דם בתולים, וכן עשו, הלכו ומצאו הדם על עץ אחד, והיתה מוכת עץ, והדם היה גבריאל שומרו שלא יאכל ממנו לא עוף ולא חיה, ולפי שחשד לאליעזר על חנם, והוא עשה שליחות אברהם באמונה, זכה שיכנס לגן עדן חי:

719

720ויוסף אברהם ויקח אשה. כל מקום שנאמר ויוסף היה שם תוספת, שמתחלה נולדו לו שני בנים ישמעאל ויצחק, וכאן נולדו לו ארבעה בנים:

720

721ושמה קטורה. למה נקרא שמה קטורה, שנעשית כריח הקטורות, ד"א שנקטרה בטהרה, שלא בא אדם אחר עליה מעולם, ומצאה אברהם קשורה, לכך נקראת קטורה:

721

722ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. זו הבכורה:

722

723ד"א מה נתן לו בירכו, לכך נאמר ויתן:

723

724ויוסף אברהם. ולמה נסמכה פרשה זו למעלה, לומר לך שאם יש לאדם בן גדול צריך שישאנו תחלה, ואחר כך ישא הוא אשה:

724

725ויתן אברהם וגו'. לפי שאמר לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), לכך נתן לו כל אשר לו:

725

726נתן אברהם מתנות. שמסר להם שם טומאה:

726

727מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנה. והיה דומה לבן ע', ולמה גרע לו ה' שנים, כנגד חמשה עבירות שעשה עשו, גנב ובא על נערה המאורשה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וביזה את הבכורה, אמר הקב"ה אני אמרתי לו תקבר בשיבה טובה, לכך גרע לו שני חייו, כדי שלא יראה רשעו:

727

728ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. מלמד שעשה ישמעאל תשובה, שהרי היה ישמעאל בכור והנהיג יצחק לפניו, לפי שהיה יודע בו שהוא צדיק ממנו, אבל עשו לא עשה תשובה, שהרי לא נאמר ויקברו אותו עשו ויעקב בניו:

728

729ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו'. והניח לישמעאל, ולמה מפני שביצחק יקרא לך זרע, ובחייו לא רצה אברהם לברך את יצחק מפני ישמעאל, אמר אחר מיתתו יברך הקב"ה לכל מי שירצה, אעפ"י שהיה ישמעאל בכור לא רצה לברכו אלא לאחר מיתתו בירך הקב"ה את יצחק:

729

730וישב יצחק עם באר לחי ראי. ישב עם הגר אלמנת אביו שאמרה באר לחי ראי לחיי העולמים:

730

731ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה וגו'. ולמה נכתבו שני חייו, כדי שנדע בו כמה שנים היה יעקב כשנתברך מאביו:

731

732ויגוע וימת. כל מקום שנאמר גויה צדיק היה:

732

733על פני כל אחיו נפל. נצח אותם והיו לו לעזרה כתוב אחד אומר ישכון (בראשית טז יב), וכתוב אחד אומר נפל, עד שלא פשט ידו בבית המקדש ישכון, לאחר שפשט ידו בבית נפל, השם יפילהו בקרוב אמן:

733

734ואלה תולדות יצחק בן אברהם. נתייחס יצחק באברהם, לקיים מה שנאמר ותפארת בנים אבותם (משלי יז ו):

734

735אברהם הוליד את יצחק. נתייחס אברהם ביצחק, לקיים מה שנאמר עטרת זקנים בני בנים (שם שם), כל שכן בנים:

735

736ד"א אברהם הוליד את יצחק. לפי שהיו אומרים בני אדם שיצחק בן אבימלך היה, לכך עשה הקב"ה פרצוף יצחק דומה לאברהם, כדי שידעו הכל שיצחק בן אברהם הוא, ולא בן אבימלך, לכך נאמר אברהם הוליד את יצחק, וכל מי שהיה רואה ליצחק היה אומר בוודאי בן אברהם הוא, שאברהם הוליד את יצחק:

736

737ויהי יצחק בן ארבעים שנה. למה מפני שהיה בן לז' שנה כשנעקד, שעל ידו מתה שרה אמו, ואותה שעה הוגד לאברהם שנולדה רבקה, והמתין יצחק שלשה שנים לרבקה, לפי שאין אשה ראויה לביאה פחות מבת ג' שנים, עתה נמצא יצחק כשלקח רבקה בן אברהם שנה:

737

738אחות לבן הארמי. וכי מאחר שאמר הכתוב בת בתואל הארמי איני יודע שהיא אחות לבן, והלא כבר נאמר ולרבקה אח ושמו לבן, אלא ללמדך צדקותיה של רבקה, שהיתה בת בתואל שהיה רמאי ואחיה לבן רמאי היה, והיא לא למדה ממעשיהם הרעים:

738

739ויעתר יצחק. ולמה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן, כך תפילתן של צדיקים בעתר, שהיא מהפכת מדת הדין ומדת רוגז למדת הרחמים:

739

740לנכח אשתו. שהיתה היא מתפללת בצד זה והוא מתפלל בצד אחר:

740

741ויעתר לו ה'. שקיבל הקב"ה תפלתו של יצחק, ולא קיבל תפלתה של רבקה, לפי שהוא צדיק בן צדיק, לכך קיבל תפלתו:

741

742ויתרוצצו הבנים בקרבה. היתה עוברת על בית של ע"ז, היה עשו מפרכס לצאת, עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב רוצה לצאת:

742

743ד"א ויתרוצצו. אמר עשו ליעקב בואו ונחלוק העולם, אמר לו יעקב טול אתה העולם הזה, ואני אטול עולם הבא, וכן עשו אמר ליעקב טול אתה העוה"ב, ואני אטול עוה"ז:

743

744ד"א אמר יעקב לעשו מכור לי בכורתך אמר לו אמכור לך בכורתי ועל זה נאמר מכרה כיום, אמר לו שימכור לו בכורתו כתנאי שהיה ביניהם כיום שהיו בבטן:

744

745ותאמר אם כן למה זה אנכי. אמרה רבקה אילו הייתי יודעת צער העיבור לא הייתי מתפללת על העיבור. ד"א למה זה אנכי. לפי שהיו עתידין לצאת י"ב שבטים מן יצחק, אמרה רבקה יהיה לי צער גדול למה אני מבקשת שיצא ממני י"ב שבטים כמנין זה:

745

746ותלך לדרוש את ה'. לבית מדרשו של שם:

746

747ויאמר ה' לה שני גוים וגו'. לשם בן נח אמר הקב"ה שיאמר לה שני גוים בבטנך:

747

748שני גוים בבטנך. זה רבי ואנטונינוס שלא היה חסר משולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:

748

749ושני לאמים ממעיך יפרדו. מן המעיים יהיו מפורדים זה מזה:

749

750ולאום מלאום יאמץ. נחרבה רומי ירושלם קיימת, נחרבה ירושלם רומי קיימת, וכן הוא אמר אמלאה החרבה (יחזקאל כו ב), אם מלאה זו נחרבה זו:

750

751ד"א נשיאים מן יעקב, מלכים מעשו, מלכים מישראל, אלופים מעשו, כמה דהוא אמר אלה המלכים וגו' (בראשית לו לא):

751

752ורב יעבוד צעיר. עשו יעבוד ליעקב:

752

753והנה תומם. חסר אל"ף, ובתמר כתיב תאומים מלא באל"ף, למה שהיו שניהם צדיקים, אבל כאן שהיה אחד צדיק ואחד רשע, על זה הוא חסר:

753

754ויצא הראשון אדמוני. שופך דמים:

754

755ויקראו שמו עשו. אביו ואמו קראוהו עשו שנעשה בעל שער גדול:

755

756ואחרי כן יצא אחיו. אחר שימלוך עשו ימלוך יעקב, וכמה דהוא אמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' (עובדי' א כא):

756

757וידו אחזת בעקב עשו. שבקש לקרוע רחם אמו שלא יצא יעקב משם, ואחז יעקב בעקיבו שיצא אחריו, אבל רחם אמו השחית שלא נתעברה עוד:

757

758ויקרא שמו יעקב. הקב"ה קראו יעקב על שם בעקב:

758

759ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. המתין לרבקה עשר שנים, לפי שלא היתה ראויה להריון, כי בת שלש שנים היתה כשנשאה, והמתין לה עשר שנים לפי שאין אשה מתעברת פחות מי"ג שנה, ואותן עשר שנים לא עלו לה מן המנין, לפי שלא היתה ראויה ללדת, ואחר שהיה לה י"ג שנה המתין לה עשר שנים, כשם שעשה אברהם הרי כ"ג, ובאותו זמן התפלל, ולא רצה לישא שפחה, לפי שהיה עולה תמימה, וכדי לקיים דברי אביו ואמו לא רצה ליקח לו אשה מבנות כנען, לכך התפלל עליה:

759

760ויגדלו הנערים וגו'. משל להדס ועיצמוני שהיו גדלים זה אצל זה, כשהם קטנים אין אדם מכיר אותם איזה הוא הדס ואיזה הוא עיצמוני, כיון שגדל ההדס נתן ריחו הטוב ועיצמוני הוציא חוחו, כך עשו ויעקב כל זמן שהם קטנים לא היה אדם יודע איזה מהם יהיה צדיק, ואיזה מהם רשע, כיון שגדלו היה עשו איש יודע ציד, שהיה צד הבריות והרגן, אבל יעקב איש תם יושב אהלים, שהיה למד בבית מדרשו של עבר ובבית מדרשו של שם:

760

761כי ציד בפיו. שהיה מכבד את אביו ומה שהיה צד היה אוכל אותו אביו:

761

762ד"א כי ציד בפיו. היה שואל לאביו היאך מעשרין את המלח ואת התבן, והיה יצחק אוהבו סבור בו שהוא מחמיר במצות, והוא לא היה שואל אלא לרמות את אביו, אבל רבקה שהיתה רואה מעשיו הרעים לא היתה אוהבת אותו, אבל ליעקב שהיתה רואה שהוא איש תם, ואוהב ללמוד תורה, והיה הולך לבית המדרש, היתה אוהבת אותו:

762

763ויזד יעקב נזיד. שאותו יום שמת אברהם היה יעקב מבשל תבשיל של עדשים, כדי להאכיל ליצחק אביו. ולמה מאכילין לאבל עדשים, מיכן שאסור לאבל לדבר, מה עדשים אין להם פה, כך אבל אסור לדבר, שנאמר וידום אהרן (ויקרא י ג). ד"א מה עדשים מגולגלים הם, אף מיתה גלגל היא שחוזר בעולם:

763

764ויבא עשו מן השדה. חמשה עבירות עבר עשו באותו היום, גנב, שנאמר אם גנבים באו לך (עובדי' א ה), כתיב הכא באו, וכתיב בעשו ויבא: בא על נערה המאורסה, כתיב הכא אם בשדה ימצא (דברים כב כה), וכתיב בעשו מן השדה: הרג את הנפש, כתיב הכא כי עיפה נפשי להורגים (ירמי' ד לא), ובעשו כתיב והוא עיף: וכפר בעיקר, כתיב הכא זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), ובעשו כתיב למה זה לי בכורה: וביזה את הבכורה, שנאמר ויבז עשו את הבכורה (פסוק לד):

764

765הלעיטני נא מן האדם האדם הזה. אמר ליעקב אני פותח את פי ואתה זורק בתוכה כקדרה, כמו ששנינו מלעיטין את הגמל, בשעה שרוצה ללכת בדרך רחוקה:

765

766מן האדם האדם הזה. על עצמו אמר שהוא אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני. לפי שעבר באותו היום חמשה עבירות מת אברהם, כי הקב"ה הבטיחו שיקבר בשיבה טובה, וזו היא שיבה טובה, שרואה בן בנו יוצא לתרבות רעה, ועל עשו נאמר יזכר עון אבותיו (תהלים קט יד), שגרם לאברהם מיתה וכהו עיניו של יצחק אביו:

766

767ד"א מכרה כיום. מה יום זה ברור, כך תהיה מכירתך מכירה ברורה, ולמה רצה יעקב לקנות בכורה, לפי שמתחלה היה עבודה בבכורות ולא הפשוטים, אמר יעקב אני פשוט ואיני יכול להקריב, ועשו אחי רשע ואינו ראוי להקריב לכך קנה יעקב מן עשו הבכורה כדי שיקריב:

767

768הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. מלמד שכפר בעיקר:

768

769ד"א הנה אנכי וגו'. שהיה לו מלחמה עם נמרוד ומתיירא שמא יהרגנו נמרוד:

769

770ד"א הנה אנכי גו'. שהקרבנות הורגות את בעליהן בזמן שאין המקריבים צדיקים ואני איני צדיק:

770

771למה זה לי בכורה. שאמות קודם זמני:

771

772ד"א הנה אנכי וגו'. אני מקריב ואטרח בעבודת של אלהים ואני מת כאשר בני אדם שאינן מקריבין אם כן למה אני טורח בעבודתי, לכך קיבל על עצמו למכור בכורתו ליעקב:

772

773ויאמר יעקב השבעה לי וגו'. והלא יעקב היה יודע באחיו שהוא רשע, במה היה משביעו, אלא לא השביעו אלא בחיי אביו שהיה עשו אוהבו:

773

774ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. וכי בעד לחם ונזיד עדשים מכר את בכורתו, מלמד שכך מנהג התגרים לאחר שיעשו סחורתם שמאכילים ומשקים לסוחרים:

774

775ויקרם וילך. הכניס עצמו עם הפריצים, והיה אומר להם כמה שוטה הוא יעקב אחי, וכי אפשר לפשוט להיות בכור, ומניין שהסכים הקב"ה עם יעקב, שנאמר בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

775

776דבר אחר ויקם וילך. שנסתלק מן העולם:

776

777ויהי רעב בארץ. זה הרעב בא בשביל יצחק שניסהו אם יקרא תגר אם לאו, ועמד בנסיון ולא קרא תגר, אלא הלך אל אבימלך מלך פלשתים כשם שעשה אברהם אביו:

777

778שכון בארץ. כלומר כאן שכינתך:

778

779בארץ אשר אומר אליך. בזכות אברהם שאמרתי לו על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כב ב):

779

780וישמור משמרתי וגו'. שעשה משמרת למשמרת, מלמד שעשה אברהם זכות שהסיר צלמי אביו:

780

781מצותי. שמל את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים:

781

782חקותי. אלו כלאים, שנאמר את חקותי תשמורו וגו' (ויקרא יח ד):

782

783ותורותי. תורה שבכתב ותורה שבעל פה שמר אברהם:

783

784ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו'. חשב בדעתו אחר שלא לקח אבימלך את אשתו כבר יצאה מדעתו:

784

785כמעט שכב אחד העם את אשתך וגו'. ואבימלך לא רצה ליקח אותה אע"פ שאמר אחותי היא, היה מתיירא שלא יארע לו כמו שאירע לו על אברהם אביו, שאמר על שרה אחותי היא, וכשלקחה עצר הקב"ה כל ביתו, ואמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת (בראשית יח כג), לפיכך היה אבימלך כל יום מסתכל ביצחק אם רבקה אחותו או אשתו היא, ויצחק היה שומר עצמו שלא ישכב עמה מפני שאמר אחותי היא, אבל כאשר ארכו לו שם הימים שעשה כל הקיץ, אמר בודאי שכח אבימלך ושכב עמה, ואבימלך שהיה מביט אם היא אחותו או היא אשתו, וכאשר ראהו מצחק שהיה הצחוק מעשה אישות, מיד קראו אבימלך ואמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, ומי הוא המיוחד, זה המלך:

785

786ויזרע יצחק בארץ ההיא. שעשה צדקה גדולה עם עניי אותו מקום, שנאמר זרעו לכם לצדקה (הושע י יב):

786

787מאה שערים. בשביל אותו זכות בירך הקב"ה אותה זריעה, ונשאה הארץ מאה שערים ממה שהיו משערים אותה:

787

788עד כי גדול מאד. זבל פרדותיו של יצחק יותר שווים מממונו של אבימלך:

788

789סתמום פלשתים. כדי שילך לו יצחק ויחפור חמשה בארות, כנגד חמשה חומשי תורה:

789

790ויעתק משם. מכאן אתה למד ששינוי מקום מועיל:

790

791ויאמרו ראו ראינו. ראו מעשה אביך וראינו מעשיך, וכשם שהיה הקב"ה עם אביך אברהם, כך היה עמך, ולכך אמרנו תהי נא אלה שהיה לנו עם אביך אברהם, כך יהיה בינינו ובינך:

791

792כאשר לא נגענוך. שלא נגענו, שנאמר הנוגע באיש הזה וגו' (פסוק יא):

792

793רק טוב. שלא עשו עמו טובה שלימה:

793

794ונשלחך בשלום. אעפ"י שאמרנו לך לך מעמנו, לא לקחנו מכל אשר לך מאומה, ולפיכך אתה עתה ברוך ה':

794

795וישלחם יצחק. היה רוכב יצחק על חמור כשכרת עמהם ברית, וחתך ממתג החמור שיעור אמה, כדי שיהיה לו לראייה שנשבע יצחק שלא יקחו בניו מארץ פלשתים כל הימים, ולכך נאמר בדוד ויקח [דוד] את [מתג] האמה מיד פלשתים (ש"ב ח א):

795

796ויקרא אותה שבעה. מלמד ששם נשבעו ואמטו להכי קראה שבעה:

796

797ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו'. זה שאמר הכתוב אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח ז), שאלה מרונא אחת את ר' יוסי בר חלפתא בכמה ימים ברא הקב"ה את העולם, אמר לה בששה ימים ברא הקב"ה את עולמו, אמרה לו ומאותו יום ועד עתה מה הוא עושה, אמר לה יושב ומזווג זווגין ומביא בת מזרח לבן מערב, ובן מזרח לבת מערב, שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, שנותן בצואריהם כבלי ברזל עד שבאים שניהם ביחד, ואף זיווגו של עשו מלפני הקב"ה הוא, אמר הקב"ה ישא עשו גם כן מן האומה שהיא חייבת כלייה כמוהו, שנאמר כי מחה אמחה (שמות יז יד), וכתיב בהם כי החרם תחרימם (דברים כ יז):

797

798ויקח אשה את יהודית. זה שאמר הכתוב כל עורב למינו (ויקרא יא טו), ולמה כך אלא רשע לרשע וצדיק לצדיק, כדי שיזכה הצדיק עם הצדקת ויתחייב הרשע עם המרשעת. ר' חנניא אמר ומפני מה נשא עשו והוא בן ארבעים שנה אלא אמר עשו אבא נשא והוא בן ארבעים שנה ואני אעשה כמו אבא, ונשא ראשונה ולא העמיד אלא ה' בנים, אבל יעקב נשא לאחר פ"ג שנה וראה בחייו שלשים רבוא מבני בניו, ומניין, דכתיב בישראל ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד (שמות א ז), והיו ששים רבוא, יעלה כל מאד שלשים רבוא, וביעקב נאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד (בראשית מז כז), הנה שלשים רבוא:

798

799ד"א ויהי עשו בן ארבעים שנה. מדמה את עצמו ליצחק שנשא והוא בן ארבעים שנה, והכתוב אומר כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבת בלבו (משלי כו כה), וכתוב אחר אומר דרך הנשר בשמים (משלי ל יט), זה נבוכדנצר שפסע זקינו מצוה, ופסע שלש פסיעות לכבודו של הקב"ה, והעמיד ממנו ג' מלכים, ומנין שזה הכתוב נאמר על נבוכדנצר, כתיב הכא דרך הנשר בשמים, וכתיב בנבוכדנצר אעלה על במתי עב אדמה לאל עליון (ישעי' יד יד). דרך נחש עלי צור (משלי שם), זה כורש שצוה לבנות בית המקדש, נאמר הכא צור, ונאמר על השכינה שהיא שוכנת בבית המקדש, צור ילדך תשי (דברים לב יח). דרך אניה בלב ים (משלי שם), זה אלכסנדרוס מוקדון שהיה רואה לשמעון הצדיק היה כורע לפניו, ואמרו לו עבדיו מלך כמוך יכרע ליהודי, אמר להם כדמותו אני רואה בעת שאלך למלחמה ואני נוצח, ולמה המשיל אלכסנדרוס לאניה, לומר לך מה אניה משוטטת בים הנה והנה ואינו נראה דרך, כך אלכסנדרוס לא הניח מקום שלא כבש. דרך גבר בעלמה (משלי שם), זה עשו הרשע, דכתיב בו איש יודע ציד (בראשית כה כז), והוא כמו חזיר אשר בשדה, ולמה נדמה לחזיר, מה החזיר הזה מטמין את פיו ופושט פרסותיו מחביא בצד הטמא שבו, ומוציא צד הטהור שבו, כך עשו הרשע מראה עצמו שהוא טהור שנשא כמו אביו והוא בן ארבעים, ומחביא את העבירות אשר עשה, כי עשה חמשה עבירות, הרג ורצח ועבד בע"ז וכפר בתחיית המתים וגנב ונדמה לאשה המנאפת שמזנית עם כל עובר ושב ואמרה לא פעלתי און (משלי ל כ):

799

800ותהיין מורת רוח וגו'. ממעשים טובים שלא היו עושים, ולא היה מספיק שאינם עושים טובה, אבל היו עושים רעה, שהיו מקטירות לע"ז ומסלקות השכינה מביתו של יצחק. ומזה הצד יש אומרים שנעשה סומא יצחק, א"כ למה לא נעשית רבקה סומא, אלא רבקה היתה מלומדת שמקטירים בבית אביה לע"ז ע"כ לא נסתמית, אבל יצחק שהיה עולה תמימה נסתמה:

800

801ויהי כי זקן יצחק. מלמד שהכעס מסלק את המאור, דכתיב ותהיין מורת רוח, וכתיב בתריה ויהי כי זקן יצחק:

801

802ד"א ויהי כי זקן יצחק. אמר ר' חנינא לא כהו עיניו של יצחק אלא כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות, ר' אלעזר אומר לא כהו עיניו של יצחק אלא מרעתו של עשו, ר' ברכיה אומר לא כהו עיניו של יצחק אלא על שהביט בשכינה בעת העקידה:

802

803ד"א ויהי כי זקן יצחק. ובדין הוא שיכהו עיניו של יצחק לפי שנהנה מן הרשע ולא אהב אותו אלא מפני שהיה מאכילו ציד, שנאמר ויקרא את עשו וגו' והתורה הקדושה אמרה ושחד לא תקח (שמות כג ח):

803

804ויקרא את עשו בנו הגדול. וכן רבקה קראה אותו גדול, שנאמר בנה הגדול, אבל הקב"ה קראו קטן, שנאמר הנה קטן נתתיך בגוים וגו' (ירמי' מט טו), אבל במפלתו קראו גדול, שנאמר וטבח גדול (באדום) [בארץ אדום] (ישעי' לד ו):

804

805לא ידעתי יום מותי. שבעה דברים נעלמים מן האדם, א' המיתה, שנאמר כי לא ידע האדם את עתו (קהלת ט יב). ב' מה שיש בלב חבירו, שנאמר אני ה' חוקר לב (ירמי' יז י). ג' עומק הדין, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ד' דרך הוולד הנולד במעי האשה, שנאמר כאשר אינך יודע מה דרך הרוח וגו' (קהלת יא ח). ה' יום הקץ, שנאמר אני ה' בעתה אחישנה (ישעי' ס כב). ו' קצו של אדם, שנאמר הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו' (תהלים לט ה). ז' אימתי מלכות הרשעה נופלת, שנאמר כי אם יום נקם בלבי וגו' (ישעי' סג ד), וכיון שהגיע אדם לפרקי אבותיו ידאג מן המיתה:

805

806ועתה שא נא כליך וגו'. בישרו שיהיו משתעבדים בני יעקב בארבעה מלכיות: שא נא כליך זו מלכות בבל, שנאמר והכלים הביא בית האוצר (דניאל א ב): תליך זו מדי, שנאמר ויתלו את המן (אסתי ז ו). וקשתך זה יון, דכתיב כי דרכתי לי יהודה קשת וגו' (זכרי' ט יג): [וצא השדה, זה אדום, שנאמר ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב ב)]:

806

807וצודה לי צידה. צידה כתיב וקרינן ציד, אמר לו בני הבא לי ציד, ר"ל צפרים, ואם לא תמצא הבא לי ממין י', והם עשרה האמורים בתורה, שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' (דברים יד ד), ואם לא תמצא הבא לי ממין ד' והם דגים, ואני אומר לך בני שתזהר בהלכות שחיטה, והם חמשה דברים המפסידים את השחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור:

807

808ועשה לי מטעמים. מכאן אתה למד שיצחק מפונק היה:

808

809וילך עשו השדה. מהו להביא, אף מן הגזל אם לא ימצא:

809

810ורבקה אמרה אל יעקב בנה. וכי עשו ג"כ לא היה בנה, אלא שיעקב שומע היה אל אביו ואל אמו, שנאמר וישמע יעקב וגו' (בראשית כח ז), ועשו לא היה שומע אלא לאביו, לפיכך קראתו בנה:

810

811ועשתה בני שמע וגו'. אמרה לו כשם שכל ימיך אתה שומע לי, עתה ג"כ שמע:

811

812ד"א בישרתו שיעמיד בנים ולא יהיה בהם פסול, אלא כולם יודו לפני אביהם בעת שקראם להגיד להם מה יקרה אותם באחרית הימים, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר להם בני שמא יש בכם פסול, מיד ענו כולם שמע ישראל:

812

813לך נא אל הצאן וקח לי משם. משלי, שהיה לה בכתובתה:

813

814שני גדיי עזים טובים. טובים לך ליטול הברכה וטובים לבניך, שעל שני שעירים ישראל מכפרים להם עוונותיהם ביום הכיפורים:

814

815והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך. שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מ"ב ג טו):

815

816בעבור אשר יברכך. ומאי ברכה ברכו זו ברכת כהנים:

816

817ויאמר יעקב אל רבקה אמו. שהיה עליו מוראת אמו:

817

818הן עשו אחי איש שעיר. כמו שנאמר ושעירים ירקדו שם (ישעי' יג כא):

818

819ואנכי איש חלק. כמו שנאמר כי חלק ה' עמו (דברים לב ט):

819

820אולי ימשני אבי. זש"ה החכם עיניו בראשו (קהלת ב יד):

820

821והייתי בעיניו כמתעתע. כמו הבל המה מעשה תעתועים (ירמי' י טו):

821

822והבאתי עלי קללה ולא ברכה. הברכה שהוא רוצה ליתן לי בסוף אינו נותנה לי:

822

823עלי קללתך בני. אמרה לו אמו אדם הראשון חטא נתקללה אמו, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז), ואם יארע לך שום דבר עלי יהיה קללתך בני:

823

824וילך ויקח. היה הולך ובוכה ומתפלל שלא יבוש:

824

825את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. יש אומרים אלו בגדים של אדם הראשון ובאו ביד נמרוד וחמדן והרגו ולקח הבגד ממנו:

825

826אשר אתה בבית. וכי לא היו לו נשים שיפקיד אצלם, אלא נתן אותם בבית אביו, כדי לשמש בהן את אביו:

826

827ויבא אל אביו ויאמר אבי. לשון צניעות קרא לו תחלה ואחר כך דבר עמו, כדרך שהשכינה קראה לאברהם, שנאמר ויקרא מלאך ה' (בראשית כב טו) ואחר כך ויאמר בי נשבעתי, וכן השכינה עשתה במשה, שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו (ויקרא א א) קרא ואחר כך דיבר:

827

828ויאמר יעקב אל אביו אנכי. הפסיק הדבור, ואחר כך אמר עשו בכורך:

828

829ד"א אנכי. נתנבא יעקב אבינו על בניו שיעמדו בהר סיני ויקבלו עשרת הדברות שתחלתן אנכי, אבל עשו הוא בכורך, ר"ל שתשליך אותו בכור והוא גיהנם:

829

830קום נא שבה. ישיבה שאין בה הסיבה, עמידה שיש בה הסיבה נאה ממנה:

830

831ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. אם לקרבנך המציא, דכתיב והנה איל אחר (בראשית כב יג), ואם למאכלך לאכול [על אחת כמה וכמה]:

831

832גשה נא ואמשך בני. ומפני מה רצה יצחק למששו, אלא כיון שאמר כי הקרה ה' אלהיך, אמר יצחק אין דרכו של עשו שיהיה שם שמים שגור בפיו, ונסתפק לו הדבר לפיכך אמר גשה נא ואמשך, מיד יעקב נרתע ונזדעזע, והיה לבו כשעוה, ושלח לו הקב"ה מיכאל וגבריאל ותפשו שניהם בשתי זרועותיו, והקב"ה מאחריו, וזה שאמר הנביא אל תירא כי (אתך) [עמך] אנכי ואל תשתע כי אני אלהיך וגו' (ישעי' מא י), אמצתיך במיכאל, עזרתיך בגבריאל, תמכתיך בימין צדקי, זה הקב"ה:

832

833ויאמר הקול קול יעקב. ר' יהודה אומר שאמר יצחק אל יעקב כשיהיה הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו:

833

834ולא הכירו. אלו רשעי ישראל שידיהם כידי עשו:

834

835וירח את ריח בגדיו. אלו פושעי ישראל, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו:

835

836הגישה לי. הראה לו שעתידים ליצא מזרעו כהנים, שנאמר בה ויגש את פר החטאת (ויקרא ח יד):

836

837ויבא לו יין. רמז לו נסוך היין:

837

838ראה ריח בני כריח שדה. ראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי:

838

839ריח בניו [בנוי]. כדכתיב את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוח (במד' כח ב):

839

840כריח שדה. חרב, שנאמר ציון שדה תחרש (ירמי' כו יח):

840

841אשר ברכו ה'. בנוי, שנאמר כי שם צוה ה' את הברכה (תהלים קלג ג):

841

842ויתן לך האלהים. שרשי פתוח עלי מים [וטל ילין בקצירי] (איוב כט יט), מדבר בבית המקדש שהתורה נתנה בתוכו שנמשלה במים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעי' נה א),וטל זה הקב"ה, שנאמר בו אהיה כטל ישראל (הושע יד ו):

842

843ד"א ויתן לך האלהים. זה שאמר הכתוב שרשי פתוח אלי מים, מדבר ביעקב שהיה יושב אוהלים אמר לו יצחק ליעקב יתן לך האלהים בעולם הזה ויוסיף לך לעולם הבא:

843

844יעבדוך עמים. אלו שבעים אומות, שנאמר והיו מלכים אומניך (ישעי' מט כג):

844

845וישתחוו לך לאומים. אלו בני ישמעאל ובני קטורה ובני דדן:

845

846הוה גביר לאחיך. זה עשו ואלופיו:

846

847ויהי כאשר כלה יצחק וגו' ויהי אך יצא יצא יעקב. שתי יציאות הללו למה אמר ר' איבו שנראה כיוצא ולא יצא, כי שמע דריכות עשו והוא בא ועמד אחר הדרך, לכך נאמר יצא יצא:

847

848ועשו אחיו בא וגו'. מלמד שהיה צד והמלאך בא ומתירן:

848

849יקום אבי וגו'. ביעקב נאמר קום נא שבה (פסוק יט), לשון בקשה, וכן עמד לבניו. קום, שנאמר קומה ה' וגו' (במדבר י לו). שבה, שנאמר שובה ה' רבבות (שם). ובעשו שאמר בעזות יקום אבי, בזה הלשון עתיד הקב"ה ליפרע ממנו, שנאמר יקום אלהים (ויפוצו) [יפוצו] אויביו (תהלים סח ב):

849

850ויחרד יצחק. ר' חמא בר חנינא אמר גדול מאוד היתה החרדה הזאת יותר מחרדה שעל גבי המזבח:

850

851ויאמר מי איפוא. נפתחה גיהנם תחתיו שהיה רוצה לקלל:

851

852הוא הצד וגו'. הוא אשר צד הברכו':

852

853ואוכל מכל. מכל מטעמי שברא הקב"ה בעולמו טעמתי בו:

853

854גם ברוך יהיה. מרצוני:

854

855כשמוע עשו וגו'. ולמה שתי צעקות, אחת על הבכורה ואחת על הברכה:

855

856את בכורתי לקח וגו'. כיון ששמע יצחק אמר אני חשבתי שלא עשיתי כהוגן, שהקדמתי הפשוט לפני הבכור, עתה כשלקח הבכורה עשיתי כדין שברכתי אותו:

856

857הן גביר שמתיו לך. מלך עשיתי אותו עליך עבדיה ונכסיה דעבדיה למאריה:

857

858ולכה איפוא מה אעשה בני. שיהיו בניך זורעים ונוטעים גנות וישראל עוסקים בתורה ואוכלן:

858

859הברכה אחת היא וגו'. אמר במה אברכך ועל חרבך תחיה שתהא גוזל את הבריות:

859

860ואת אחיך תעבוד. זכה תעבוד לא זכה יעבד:

860

861וישטום עשו. נקוד שהיה שונא ונוקם ונוטר:

861

862יקרבו ימי אבל אבי. כי בחיי אבי לא אדבר מטוב ועד רע עד שימות אבי:

862

863מתנחם. כמו שנאמר כי נחמתי (בראשית ו ז):

863

864ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך. כל הצדיקים נותנים מקום לשעה, יעקב ברח, משה ברח, דוד ברח, שכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו:

864

865למה אשכל גם שניכם וגו'. וכן היה כי ביום אחד נקברו, שחושים בן דן הרג לעשו על מיטתו של יעקב, כדאיתא במסכת סוטה:

865

866ויקרא יצחק אל יעקב וגו'. אמר ר' אלעזר אין השטר מתקיים אלא בחותמיו, שלא יאמרו במרמה לקח יעקב מעשו את הברכות, והנה ברכו באחרונה ברצונו:

866

867וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. עליו נאמר ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א ה), ועוד כתיב שמע בני מוסר אביך וגו' (שם שם ח):

867

868וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. זה שאמר דוד המלך עליו השלום רשע יראה וכעס וגו' (תהלים קיב י):

868

869וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו' על נשיו לו לאשה. הם היו מרשעות והוסיף עליהם רשעה:

869

870ויצא יעקב. אמרו חכמים והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו עמו מבאר שבע, ולא גילה הכתוב יציאתן, וביעקב כתיב ויצא יעקב, מכאן לתלמיד חכם שיוצא מן המקום ישארו אנשי המקום יתומים: יצא משם יצא הודה יצא זיוה יצא כבודה:

870

871וילך חרנה. וכי בשעה שיצא מבאר שבע בא לו לאלתר לחרן, אלא מלמד שקפצה לו הארץ:

871

872 וישכב במקום ההוא. וכי עדיין לא שכב אלא באותו מקום, מלמד שכל אותן השנים שהיה בבית רבו לא שכב, לכך נאמר וישכב וגו':

872

873ויחלם והנה סלם. מכאן אמרו חכמינו ז"ל אין חלום בלא פתרון, סלם זה סיני בגימטריא:

873

874 ד"א סמל צלם:

874

875 ד"א סלם הכבש של מזבח:

875

876מצב ארצה. שנאמר בתחתית ההר (שמות יט ז):

876

877וראשו מגיע השמימה. [שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא):

877

878והנה מלאכי אלהים] זה משה ואהרן. ד"א עולים ויורדים בו. יורדים ועולים מיבעי ליה, אלא אותן מלאכים שיצאו עמו מארץ ישראל לא הלכו עמו לחוצה לארץ, אלא עלו הם, וירדו אחרים לחוצה לארץ, ובשעה שעלו בשמים וראו דיוקנו של יעקב אבינו חקוק בכסא הכבוד אמרו והלא למטה הוא ומי הביאו כאן, ירדו וראו אותו ורצו להזיקו, מיד ירד הקב"ה להצילו, היינו דכתיב והנה ה' נצב עליו (פסוק יג), מכאן שחסידים הראשונים ורוכב עליהם, שנאמר ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז כב):

878

879הארץ אשר אתה שוכב עליה. מאי רבותא איכא בהא, ד' אמות שהוא שוכב עליהם אלא מלמד שנקפלה כל ארץ ישראל תחתיו:

879

880ופרצת ימה וגו'. נתן לו הקב"ה תחומין בלא מצרים:

880

881ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. שאין העולם מתקיים וגשמים וטללים לברכה אין יורדין אלא בזכות ישראל:

881

882והנה אנכי עמך. הבטיחו להיות עמו בחוצה לארץ ולהשיבו:

882

883ואנכי לא ידעתי. אילו הייתי יודע לא הייתי שוכב מפני אונס השינה שאסור לישן אפי' בבתי כנסיות:

883

884מה נורא המקום הזה. אמרו חכמינו ראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בנוי שנאמר מה נורא המקום הזה. וחרב, שנאמר אין זה. ובנוי, שנאמר כי אם בית אלהים וגו':

884

885דבר אחר מה נורא המקום הזה. ראוי לירא מן המקום:

885

886וזה שער השמים. מלמד שהשכים יעקב אבינו וראה שכינה למעלה מראשו ונתפחד, שהי' המלאכים עולים ויורדים בו:

886

887ויקח את האבן. מלמד שנעשו כל האבנים אחד, ולמה מפני שהיו מתקוטטות זה עם זה, זאת אומרת עלי יניח הצדיק ראשו, וזאת אומרת עלי יניח הצדיק ראשו, נעשה נס ונעשו כולם אבן אחת:

887

888ושמרני. שביקש יעקב שיצילהו הקב"ה מע"ז ומגילוי עריות ומשפיכות דמים ולבסוף נכשלו בניו בכולם:

888

889ונתן לי לחם לאכל. מכאן שהצדיקים אינם מבקשין אלא כדי פרנסתן וסיפוקן, ויעקב לא היה לו אפילו בגד ללבוש בשעה שיצא מבאר שבע, אלא רצה עשו אחיו להרגו, ואליפז היה תלמידו של (יעקב) [יצחק], ואומר איך אעשה שלא אהרגנו, ולקיים מצוות אבי, גזלו כל ממונו ואפילו כל בגדיו, והניחו ערום, ועני נחשב כמת, שארבעה נחשבים כמתים:

889

890עשר אעשרנו לך. ואפילו מבניו, ולפיכך לוי הוא העשירי:

890

891וישא יעקב רגליו. לעולם רגליו של אדם נושאין אותו, ויעקב נשא את רגליו, אלא מלמד שנעשה קל מרוב השמחה שהיה לו מפני שאמר לו הקב"ה ארצה בני קדם:

891

892וירא והנה באר בשדה. מלמד שראה סיני שבו ניתנה תורה, שנקראת באר חיים:

892

893שלשה עדרי צאן. כהנים ולויים וישראלים:

893

894רובצים עליה. מרביצים תורה:

894

895כי מן הבאר ההיא. מן התורה ההיא ישתו ישראל:

895

896והאבן גדולה. זו שכינה, שנאמר משם רעה אבן ישראל (בראשית יט כד):

896

897ונאספו שמה. אלו ישראל, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י טיז):

897

898וגללו את האבן. משה ואהרן יקבלו את התורה:

898

899והשקו את הצאן והשיבו את האבן. זה שנאמר וישב משה את דברי העם וגו' (שם שם ח):

899

900ויאמר להם יעקב וגו'. לעתיד לבוא יצא יעקב לקראת בניו וישאל להם אחי מאין אתם:

900

901ויאמרו לו מחרן אנחנו. מחרונו של מקום אנו באים:

901

902ויאמר להם הידעתם וגו'. יודעים אתם אם הלבין הקב"ה על עונותיכם ומחל לכם, שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א יח):

902

903ויאמרו ידענו. כי בודאי מחל:

903

904השלום לו. אם ישנו בשלום עמכם: ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן:

904

905ויגד יעקב לרחל. אמר לה יעקב הנשאי לי. אמרה לו הין. אלא אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה, אמר לה יעקב אעביד אנא עמיה לרמאותא אם הוא רמאי, ואם הוא בן ישר אני בן ישר, כמו כן אמרה לו מכל מקום כן לא יכילית ליה, מיד מסר לה סימנין:

905

906ויהי כשמוע לבן. שמח שמחה גדולה בלבו, אמר אליעזר עבד אברהם הביא ממון רב, זה על אחת כמה וכמה. מיד וירץ לבן לקראתו מרוב שמחתו:

906

907ויחבק לו. ממשש היה לו בחיקו אם הביא ממון ואם לאו, ולא מצא, אמר לבן שמא מרגליות ניתנה בפיו, מיד וינשק לו, לדעת אם ימצא המרגלית:

907

908ויביאהו אל ביתו. אמר שמא יש אצלו ממון ויניחו בבית, ועדיין לא היה מאמין בו, עד שהיה הולך עמו בבית החיצון ומפשפש צרכו:

908

909ויספר ללבן. סיפר לו יעקב היאך היה מעשה אליפז שגזל ממונו:

909

910אך עצמי ובשרי אתה. אמר לו כך אתה נחשבת בעיני כעצם שאין בו בשר וכבשר שאין בו ממש, מפני שלא הבאת כלום:

910

911שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. [שם הגדולה] שמתנותיה גדולות כהונה ומלכות:

911

912ושם הקטנה רחל. מתנותיה שאול ומרדכי:

912

913ועיני לאה רכות. כמו רך ומשוח מלחמה (ש"ב ג לט):

913

914ד"א רכות. מתוך שהיו אומרים ללבן שתי בנות וליצחק שני בנים, ישא הגדול את הגדולה, והקטן את הקטנה, והיתה יוצאת לאה בפרשת דרכים ושואלה לעוברים ולשבים מה מעשיו של עשו, אומרים לה רשע גמור הוא, והקטן איש תם, והיתה בוכה מפני שהיא היתה הגדולה, עד שנעשה עיניה רכות:

914

915הבה את אשתי. ומי חצוף אינש כוליה האי, אלא לפי שהיה יעקב זקן והיה לו לעסוק בפריה ורביה, אמר ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי. ימי שנותיו של אדם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, וכבר עברו שמונים שנה דקיימא לן בשעה ששלח יצחק את יעקב בנו, בו בפרק מת ישמעאל, שנאמר וירא עשו וגו' (בראשית כח ח), וכתיב וילך עשו אל ישמעאל וגו' (שם שם ט), ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שאחות גביות היא, אלא מלמד שקידש ישמעאל אביה ומת והשיאה גביות אחיה, וישמעאל נולד קודם יצחק י"ג שנה, דכתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה וגו' (בראשית יז כה), ואותה שנה נולד יצחק, וימי שנותיו של ישמעאל קל"ז ובשעה שנולד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, הוצא מקל"ז שנים ס' שנה דיצחק, וי"ג שנולד יעקב, הרי ע"ג, נשתיירו ס"ד ליעקב, וי"ד שנטמן בבית עבר רבו קודם שבא ללבן, לפיכך אמר ללבן כי מלאו ימי:

915

916ויאסוף לבן. עשה כינופיא עם כל אנשי המקום ואמר להם אתם ראיתם קודם שבא חסיד זה בינינו עצימות מים היה, ואפילו אבן אחת שעל פי הבאר לא היינו יכולים לגלול עד שנאסוף כל העדרים, ואחר כך יגללו, ועכשו בזכותו נבעו המים, והוא לבדו גלל את האבן, והנה שואל את רחל, ואם אתן אותה לו ילך מעמנו, אבל אם רצונכם אתן לו את לאה, ויעבוד עוד ברחל, ויאמרו לו הין, שאלמלא כן היה ליעקב שיתפוס את לבן בדין, אלא שבאו עמו אנשי מקומו:

916

917את זלפה שפחתו. והיתה קטנה והיתה ראויה לרחל, וניתנה ללאה ברמאותו, כדי להראות ליעקב שזו שפחת רחל, ומנא לן דקטנה היא, דכתיב בה ותלד (בראשית ל י), ולא כתיב ותהר כבלהה, ובבלהה כתיב ותהר (שם שם ד) שהיתה בחורה ואין ההריון ניכר בה הא סתמא קטנה:

917

918ד"א ותהר מהו ותהר, כמו הר כשהאשה מעוברת נראית כהר:

918

919ויהי בבקר והנה היא לאה. מכלל דעד השתא לא היתה לאה, שמסרה לה רחל אותם הסימנין שמסר לה יעקב שלא לביישה:

919

920מלא שבוע זאת. שבעת ימי החופה:

920

921לה לשפחה. ולא ליעקב לשפחה:

921

922ורחל עקרה. כי רחל היתה עיקר הבית, אלא שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:

922

923הפעם ילוה אישי. האמהות הם הנביאות שידעו בנבואתן שמעמידים י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, והיתה סבורה שיהא לכל אחת מהם שלשה, לכך אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים, מעתה לא יהא לו פתחון פה עלי:

923

924הפעם אודה וגו'. גרסינן בברכות אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא בא אדם שנתן הודאה לפני הבורא עד שבאת לאה, שנאמר הפעם אודה את ה':

924

925ד"א הפעם אודה את ה'. משל למה הדבר דומה, לכהן שהלך לבית הגרנות לקבל תרומות ומעשרות, בזמן שנותן לו בעל [השדה] התרומה והמעשר לא משבח ליה, ואם מוותר ליה מדידיה מיד משבחו, כך לאה כיון שראתה שנתן לה הקב"ה יותר משלשה בנים, נתנה לו הודאה:

925

926ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. התפלל לפני המקום עלי כשם שעשה אברהם לשרה, ויצחק נמי לרבקה, כדכתיב ויעתר יצחק וגו' (בראשית כה כא):

926

927ויחר אף יעקב ברחל וגו' אשר מנע ממך. ממני לא מנע אלא ממך, שהרי יש לי בנים, אבל יצחק אבי לא היה יודע אם הוא עקר או אם היא עקרה, והיה צריך להתפלל, אמרה לו והלא אברהם זקינך לא מנע עצמו מן הרחמים אעפ"י שהוליד את ישמעאל, אמר לה עשי כאשר עשתה שרה שנתנה שפחתה לאברהם, מיד.

927

928ותאמר הנה אמתי בלהה. כעין בהלה שהיתה מתבהלת בשעת לידתה ולא ידעה להניק. ואמרו חכמינו ז"ל כי ארבעתם היו אחיות, שלא הותר ליעקב לישא שפחה, אלא היו מאשה אחרת, והיה לבן אוהב ללאה ולרחל יותר מהן וקראן שפחות:

928

929דנני אלהים. היתה מצדקת עליה את הדין כל מעשיו של הקב"ה דין, וכדין עקרה אנכי ואיך ישמע בקולי:

929

930נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי. כעין נפתל ועקש (משלי ח ח):

930

931 ויש אומרים כעין תפלה התפללתי לפני הקב"ה להיות עם אחותי וגם יכלתי. ומאן דאמר לשון נפתול הכי קאמר עיכבני הקב"ה מהיות כאחותי וגם יכולתי במקצת:

931

932בגד. משבט גד עתיד לצאת אליהו הנביא המגיד בשורות טובות לישראל, וכמה דהוא אמר גד גדוד יגודנו (בראשית מט יט):

932

933 ויש אומרים בא מהול, שנאמר גודו אילנא (דניאל ד יא):

933

934 בכל השבטים לא נאמר בהם על כן קראו שמו חוץ מלוי, לפי שאוכלוסין שלו מעט היה, לפי שהארון מכלה בהם:

934

935 ד"א בכל השבטים כתיב ותקרא את שמו, אבל בלוי כתיב קרא שמו, לפי שיעקב ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו שבט הכהנים, דכתיב בהו וילוו עליך וישרתוך (במדבר יח ב), על כן קרא שמו לוי ברוח הקדש:

935

936באשרי כי אשרוני בנות. מרוב בנים:

936

937וילך ראובן בימי קציר חטים. מכאן שאין הצדיקים פושטין את ידיהם בגזל, שהרי הלך ראובן בימי קציר חטים, ולא הביא אלא דודאים בלבד, שאין להם בעלים, וקשר ראובן הדודאים בחמורו והוציאו:

937

938המעט קחתך וגו'. אמרה לאה לרחל לא דייך שלקחת את אישי שנמשך לבו אחריך, אמרה רחל ללאה לא לאה אישך הוא אלא אישי, ובעבורי בא מבאר שבע, ועל ידי שמסרתי לך הסימנים נעשה אישך:

938

939לכן ישכב עמך הלילה. לפי שהיה מנהג יעקב לישכב עם לאה לילה [אחת], ועם רחל לילה אחת, ואותה הלילה של רחל היתה, והניחתו ללאה תחת הדודאים:

939

940הפעם יזבלני וגו'. כעין שדה שמזבלין אותה כדי שתצא התבואה יפה:

940

941ואחר ילדה בת. ראויה היתה לאה לילד ז' בנים, אמרה י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב וכבר ילדתי ששה ושתי השפחות ד' הרי עשרה, ואם עדיין אלד השביעי נמצא שלא תהא אחותי אפילו כאחת השפחות, ובקשה רחמים שיתהפך העובר שבמיעה לבת, והסכים הקב"ה ועשה כדבריה לכך כתיב ואחר ילדה בת, שנהפך הבן לבת:

941

942ויזכור אלהים את רחל. אליהו מעיד על תחיית המתים מנשה מעיד שמקבל הקב"ה את השבים, ואפים שהוא מבני בניה של רחל מעיד על פקידת עקרות. יהודה מעיד שהקב"ה הציל לתמר מן האש, שנאמר הוציאוה ותשרף (בראשית לח כד). וכן חנניה וחביריו שהם מבני יהודה: בגמרא דורשי רשומות לי גלעד ולי מנשה:

942

943ד"א ויזכור אלהים וגו'. זכר הקב"ה ענותנותה של רחל שמסרה הסימנים לאחותה שנתן לה יעקב שלא קבלה לבייש אחותה:

943

944אסף אלהים את חרפתי. דרך הנשים כך היא כל שמקלקלת ברשות בעליהן או אוכלות או נותנות, תולות בבניהם ואומרות בניך עשו, לכך אמרה רחל יש לי עכשיו על מי אשליך:

944

945ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'. אמר יעקב כתיב (והנה יהיה) [והיה] בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' כל זמן שהאש בלא להבה אינו מחזיק לכל, אבל להבה תלהט הרים, לפיכך בטח יעקב והלך:

945

946שלחני. כעין שליח שחוזר או שנפטר:

946

947נחשתי. שהיה לבן מנחש:

947

948כי מעט אשר היה. כל צאן לבן בעת שבא יעקב לא היו אלא שבעים, כתיב הכא כי מעט, וכתיב בישראל ויגר שם במתי מעט (דברים כה ו), מה להלן בשבעים, אף הכא שבעים:

948

949לרגלי. בשעה שהלך לבן לקראת יעקב ויחבק לו וינשק לו לידע אם הביא ממון ולא מצא, המתין לו עד שבא לביתו אמר בידוע שהטמין ממונו במקום שהוא לרגליו, והלך וחפר מרגלותיו, ומצא מטמון זהב וכסף לכך אמר לרגלי ויש אומרים יש רגל מברכת ויש רגל מייבשת:

949

950חום בכשבים. חום בכשבים שאינם שחורים:

950

951גנוב הוא אתי. הן לי שמחה גדולה כלומר היינו מילתא דלא אפשר:

951

952כל אשר לבן בו. אפילו רגל אחד שהיתה לבן במקצת להפרידן יותר ממה שאמר לו יעקב:

952

953בינו ובין יעקב. בין צאנו שנתן ביד בניו לאותן צאן שנתן ביד יעקב שלשת ימים שלא יחזור ויתערב צאן יעקב בצאן לבן הנותרות ומשעה שעזבם יעקב מיד באו זאבים ונטלו מהם הרבה:

953

954לוז. הנושא אגוזים קטנים:

954

955ויחמו הצאן. מפני שנטל כל אשר לבן בו:

955

956והכשבים הפריד יעקב. הזכרים שלא יולדו כמותן:

956

957פני הצאן. העקודות כדי שיחמו במקלות לבנים וילדו לבנים:

957

958ובהעטיף הצאן. היו יולדים ב' פעמים והיה יעקב נוטל פעם ראשונה שהם יפות, והשנייה מניח ללבן, ואינו משים בשנייה מקלות:

958

959 צאן רבות. הרבה לא נאמר אלא רבות, שהיו פרות ורבות כאחד:

959

960השדה אל צאנו. מכאן לאדם שרוצה לדבר דבר סתר יצא לשדה ויספר במקום שאין שומעין אותו בני אדם, שאזנים לכותל ואזנים ליער, אבל בשדה אין כלום:

960

961התל בי. שקר:

961

962והחליף את משכורתי. כלל בחמשה שנים החליף את משכורתי:

962

963עשרת מונים. כמה הם עשרת מונים מאה פעמים בכל שנה שחמשת השנים שני פעמים:

963

964כי ראיתי את כל אשר לבן וגו'. שהיה מחליף בימי עיבורן:

964

965העוד לנו חלק ונחלה. על מה אנחנו עומדים, אפילו אם ימות אין לנו חלק ונחלה, לפי שאין הבנות יורשים במקום הבנים, כי נמכרנו כשפחה שמשתעבדים בה:

965

966ויאכל גם אכול וגו'. הכסף שהיה צריך בנישואין או לשמור צאנו בי"ד שנה שעבדת בנו:

966

967את התרפים. נתכוונה כדי להסיר ע"ז מבית אביה:

967

968ביום השלישי. שהיה רחוק דרך שלשה ימים:

968

969ויקח את אחיו. מאנשי המקום ומקרוביו:

969

970מטוב עד רע. ולמה הזהירו הכתוב שידבר בטובה, לפי כשהיה מדבר בטובה היה מזכיר ע"ז אלהי אברהם ואלהי נחור שהם שופטים בינותינו:

970

971ויען יעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

971

972לא יחיה. ומפני החרם הזה מתה רחל בלא זמנה:

972

973באהל יעקב ובאהל לאה וגו'. אהל יעקב זה אהל רחל, שהיה רגיל בו יותר משל לאה, ולא היה לו אהל מיוחד, חזר ברוב רמאותו ולא הניח כלום לפשפש, וחזר ופשפש בכר הגמל, ונעשה נס לרחל ונעשו התרפים כר מלא נוצה:

973

974ולא מצא את התרפים. אבל דברים אחרים מצא: לפיכך ויחר ליעקב:

974

975לא שכלו. כמו תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא י):

975

976גנבתי יום וגנבתי לילה. אותה שהיתה גנובה בין ביום בין בלילה, לי היתה גנובה, ואני חייב באחריותה:

976

977ד"א גנובתי זינבתי באורתא מאי טעמיה זוטר גנובתיה, וכן היה אומר יעקב אני הייתי מנהג אחריהם סמוך לזנבם ביום ובלילה:

977

978הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. כשהייתי שומר בקיץ, וגם כשהייתי שומר ביום המעונן, שהוא דומה ללילה שהיו ימים מעוננים, כמו שאמרו במסכת יומא יום מעונן היה, שקורין שקוטינש אכלני חרב:

978

979ותדד שנתי מעיני. שכבת שחר:

979

980ופחד יצחק. שהיה לו בשעה שנעקד:

980

981אם תענה את בנותי. מתשמיש המטה:

981

982ויפגעו בו מלאכי אלהים. פירשו המלאכים שלוהו מחוצה לארץ ונלוו עמו המלאכים להכניסו לארץ:

982

983מחנים. שתי מחנות, מחנה הלך ומחנה בא:

983

984וישלח יעקב מלאכים. מה כתיב למעלה, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה (פסוק ג). כמה הם מחנה אלהים שני אלפים רבוא של מלאכי השרת, שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח יח), ואותן מלאכים נדמו כולם לחיילות של מלך, מהם לובשי ברזל, ומהם רוכבי סוסים, ומהם יש להם קרנות שתוקעין בהם. עשו אמר להם של מי אתם, אמרו לו של יעקב, שנאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי (בראשית לג ח):

984

985 ד"א וישלח יעקב מלאכים. ולמה שלח אצלו מלאכים, אלא כך אמר יעקב אשלח לי מלאכים אליו, אם יחזור בתשובה מוטב, אמר להם אמרו לו אל תאמר כדרך שיצאתי מבית אבי באתי אליך, כי אני יצאתי מבית אבי במקלי, שנאמר כי במקלי וגו' (בראשית לב י), אבל עתה אני לשני מחנות:

985

986ויצו אותם לאמר וגו'. אמר יעקב אמרו לעשו זה המקנה אשר לי, אל תאמר משל תפיסות יד אבא הם, אלא בשכרי קניתי לי זה המקנה ובכחי, שנאמר ועתה הייתי לשני מחנות. ובאותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו הרשע אדני, אמר הקב"ה אתה השפלת עצמך לפני עשו וקראתו אדני, חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים כנגד ח' פעמים שקראתו אדני לפני מלך מלך בישראל, שנאמר ואלה המלכים וגו' (בראשית לו לא), אמר יעקב לשלוחים ששיגר לעשו אמרו לו אם לשלום אתה בא [מתוקן אני כנגדך, ואם למלחמה אתה בא] הריני מתוקן כנגדך, ויש לי גבורים ובעלי זרוע שיתפללו לפני המקום והוא יעשה רצונם, שנאמר רצון יראיו יעשה וגו' (תהלים קמה יט):

986

987עם לבן גרתי. אעפ"י שהייתי דר עם לבן הרשע, קיימתי כל התורה כולה, גרתי בגימטריא תרי"ג מצות:

987

988ויהי לי שור וחמור. שור זה יוסף, שנאמר בכור שורו וגו' (דברים לג יז). חמור זה יששכר, שנאמר יששכר חמר גרם (בראשית מט ד):

988

989צאן. זה ישראל, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי וגו' (יחזקאל לד לא):

989

990עבד. זה דוד, שנאמר אנא ה' כי אני עבדך (תהלים קיו ו), ושפחה. זו אביגיל, שנאמר הנה אמתך לשפחה (ש"א כה מא):

990

991 ד"א ויהי לי שור, משור אחד יצאו שוורים הרבה, ומחמור אחד יצאו חמורים הרבה, באותה שעה הלכו שלוחים וראו את עשו שיש עמו כמה גבורים מזויינים, ובאו ואמרו ליעקב, שנאמר וישובו המלאכים אל יעקב וגו', אתה נוהג עמו כאח, והוא נוהג עמך כעשו:

991

992וארבע מאות איש עמו. ומאי רבותיה, אלא ארבע מאות קושרי כתרים היו עמו, וכיון ששמע יעקב כל אותן הגדולות היה מתיירא, והיה מחלק את בניו ואת נשיו לשני מחנות, שנאמר וירא יעקב מאד:

992

993ויירא. שמא יהרג:

993

994ויצר. שלא יהרוג אותו, אם הוא מתגבר עלי יהרגני, ואם אני מתגבר עליו אהרגנו, הדר הוא דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו:

994

995אם יבא עשו וגו'. באותה שעה עמד בתפלה לפני הקב"ה, ואמר לניו רבון העולמים כתיב בתורתך אותו ואת בנו לא תשחטו (ויקרא כח כב), ואם יבא רשע זה ויהרוג אותי ואת בני מה אעשה, מה עשה שלח לו דורון לסתום את עיניו, שנאמר כי השחד יעור עיני חכמים (דברים טז יט), ואין חכמים אלא אדומיים, שנאמר והאבדתי חכמים מאדום (עובדי' א ח):

995

996קטנתי מכל החסדים. התחיל ממעט עצמו והיה מתיירא שמא יגרום החטא:

996

997כי במקלי עברתי. רמז לו שעתידין בניו לעבור את הירדן כשם שעבר יעקב אבינו במקל, שנאמר ביהושע ביבשה עבר ישראל את הירדן (יהושע ד כב), וזה המקל אשר עברו בים בני ישראל, שנאמר הרם את מטך (שמות יד טז), ובזה המקל עתיד שישאנו המלך המשיח, שנאמר מטה עוזך ישלח ה' וגו' (תהלים קי ב):

997

998הצילני נא מיד אחי. אחי שבא אלי מכוחו של עשו, שבשעה ששלח יצחק את יעקב לפדן ארם, שיגר עשו איש אחריו ששמו אחי:

998

999פן יבא והכני [אם על בנים]. אתה אמרת בתורתיך לא תקח האם על הבנים (דברים כב ח):

999

1000היטיב איטיב עמך. היטיב בזכותך איטיב בזכות אביך:

1000

1001וילן שם בלילה ההוא: מכאן לעונה האמורה בתורה:

1001

1002עזים מאתים. שהם צריכות תיישים עשרים:

1002

1003רחלים מאתים. שהם צריכות אילים עשרים:

1003

1004גמלים מניקות וגו'. לפי שהגמל צנוע הוא בתשמישו לפיכך לא פירשו הכתוב:

1004

1005פרות ארבעים ופרים עשרה. הם צריכים [פרים עשרה]:

1005

1006אתנת עשרים. הם צריכים לעשרה עיירים:

1006

1007ויתן ביד עבדיו. ולמה לא הכניסם בערבוביא כדי להשביע עינו של אותו רשע:

1007

1008ורוח תשימו בין עדר וגו'. אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יבואו צרות על בני לא תביא להם אלא זה אחר זה, ורוח תשים להם מצרותיהם:

1008

1009במוצאכם אתו. בגדולתו:

1009

1010ותעבור המנחה על פניו. אף הוא היה בצרה:

1010

1011ואת אחד עשר ילדיו. דינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל לפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה, שלא יראה אותה ויקחה ממני, אמר לו הקב"ה למס מרעהו חסד (איוב ו יד), אתה מנעת חסד מאחיך שנתת בתוך התיבה, ולא נשאית אותה למהול, חייך הרי היא נישאת לערל, לא בקשת להנשא דרך היתר, הרי היא נשאת דרך איסור, הדא הוא דכתיב ותצא דינה בת לאה, מהיכן יצאה מן התיבה, נאמר כאן ותצא, ונאמר להלן ויצא נח (בראשית ח יח), מה להלן מן התיבה, אף כאן מן התיבה:

1011

1012ויקחם ויעבירם את הנחל. מלמד שעשה עצמו כגשר, והיה עומד באמצע המים, והיה נוטל את זה מעבר זה, ונותנו לעבר אחר:

1012

1013ויותר יעקב לבדו. ולמה נשאר לפי ששכח פכים קטנים, ללמדך שמחבבין הצדיקים ממונם יותר מגופם:

1013

1014ויאבק איש עמו. שרו של עשו היה:

1014

1015ויאבק. שאבק רגליהם עלה עד כסא הכבוד:

1015

1016ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמר לו יעקב וכי גנב אתה שאתה מתיירא מן השחר, אמר לו שר עשו אני, ומיום שנברא העולם לא הגיע לי זמן לומר שירה לפני המקום ב"ה עד היום הזה:

1016

1017 בבראשית רבה ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמר רב הונא. אמר המלאך בסוף אני מגלה לו, ואם יאמר לי רבון העולמים למה גלית, אני אומר לו רבון העולמים בניך גוזרים גזירות ואינך מבטל גזירתן, ואני אוכל לבטל גזירתן, אמר המלאך ליעקב עתיד הקב"ה להגלות עליך [בבית אל] ולהחליף שמך ואני עומד שם, הדא דכתיב בית אל ימצאונ ושם ידבר עמנו (הושע יב ה) עמך אין כתיב אלא עמנו:

1017

1018 ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר מאי מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה מד כו), אין אנו יודעים שעצת מלאכיו ישלים, אלא מלאך אחד נגלה על יעקב ואמר לו עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני שם עומד, שנא' בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, ונגלה אליו הקב"ה לקיים דברו של מלאך:

1018

1019ויאמר לא אשלחך וגו'. אמר לו יעקב כיון שאתה שרו של עשו לא אניחך עד שתמחול לי מן הברכה שברכני אבא, אמר לו ומי מתרעם עליך, אמר לו שאמר לי עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים:

1019

1020ויברך אותו שם. וזאת הברכה שברכו שמחל לו על הברכות:

1020

1021ויזרח לו השמש. וכי זרחה לו לבדו והלא לכל העולם זרחה, אלא לרפאות צלעתו, אבל לאחרים אש ולהבת:

1021

1022 ד"א ויזרח לו השמש. שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו. שנאמר ויזרח לו:

1022

1023על כן לא יאכלו בני ישראל וגו'. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו:

1023

1024ויחץ את הילדים. כל אחד ואחד זכותו תקום עליו:

1024

1025ואת לאה וילדיה אחרונים [ואת רחל ואת יוסף אחרונים]. מכאן שחביבין עליו בני לאה ובני רחל יותר מבני השפחות:

1025

1026והוא עבר לפניהם [וישתחו ארצה שבע פעמים]. הדא הוא דכתי' כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז):

1026

1027וׄיׄשׄקׄהׄוׄ. ולמה נקוד, מלמד שלא בקש לנשקו אלא לנשכו, ונעשה שיניו כמו שעוה:

1027

1028ויבכו. זה בכה על צוארו, וזה בכה על שיניו:

1028

1029ותגשנה השפחות. הנה וילדיהן. וביוסף כתיב ואחר נגד יוסף ורחל (פסוק ז), ולמה, אמר יוסף, רשע זה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו עליה והגביה יוסף קומתו וכסה אותה, ולפיכך אין עין רעה שולטת בזרעו של יוסף:

1029

1030כראות פני אלהים וגו'. ולמה מזכיר יעקב שמו של הקב"ה כאן, כדי ליראו ולבהלו, אמר עשו הקב"ה הגיעו בכבוד זה איני יכול לו, משל לחבר שמבקש את חברו להרגו, נזדמנו לסעודה אחת, אמר האחד טעם תבשיל זה כטעם תבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר אותו האיש וכך הוא זה וזה רגיל בבית המלך, מיד נתיירא ממנו:

1030

1031ויאמר נסעה ונלכה. כיון שראה אותו הרשע ממונו של יעקב, הרהר בלבו ואמר מה העולם הזה והוא אינו חלקו, אחי בזה המעלה, העולם הבא על אחת כמה וכמה, מיד בקש מיעקב שינחל חצי העולם הזה, והוא ינחל חצי העולם הבא:

1031

1032ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים וגו'. זה משה ואהרן:

1032

1033והצאן והבקר עלות וגו'. אלו ישראל שנאמר (ואתנה) [ואתן] צאני צאן מרעיתי וגו' (יחזקאל לד לא), ואלולי רחמנות של הקב"ה ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן. בימי (אנדרינוס) [אדריינוס] קיסר:

1033

1034ד"א כי הילדים רכים. ואינם יכולים לסבול עול גיהנם, ואם ידפקום יום אחד אין להם תקוה:

1034

1035יעבר נא אדוני. לפי שאין אתה מתיירא שום דבר:

1035

1036ואני אתנהלה לאטי. כי המצות אינם נעשים חבילות חבילות:

1036

1037עד אשר אבא אל אדני שעירה. חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר, וכי אפשר ליעקב לרמאות אותו, אלא אימתי יבא אצלו לעתיד לבא, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדי' א כא):

1037

1038אציגה נא עמך. ביקש ללוותו ולא קיבל עליו:

1038

1039וישב ביום ההוא וגו'. היכן הלכו, מלמד כיון שראו המלאכים שהיה אומר להם מי אתם ואמרו המלאכים אנו שלוחים שם יעקב והיו מכים אותם, וכל אחד הולך לדרכו, אמרו שלא היה נכוה בגחלת של יעקב:

1039

1040ויבא יעקב שלם וגו'. שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו:

1040

1041ויחן את פני העיר וגו'. והיה משדר לכל אחד ואחד דורון:

1041

1042ויקן את חלקת וגו'. תיקן להם מטבע:

1042

1043ויקרא לו וגו'. ומי קראו אל אלהי ישראל:

1043

1044ותצא דינה בת לאה. לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא, ודבק בה שכם בן חמור:

1044

1045וישכב אותה. מלמד שעבירה גוררת עבירה:

1045

1046בת לאה. ולא בת יעקב, אלא כשם שהיתה לאה יצאנית: [שנאמר ותצא לאה לקראתו (בראשית ל טז), כך היתה דינה יצאנית]:

1046

1047וישכב אותה. כדרכה:

1047

1048ויעניה. שלא כדרכה:

1048

1049 והחריש יעקב עד בואם:

1049

1050והתחתנו אתנו. אין ישראל נותן תחלה אצבעו לתוך פי אחר, אלא אם כן הוא נותן תחלה לתוך פיו:

1050

1051ויקחו שני בני יעקב [שמעון ולוי]. ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שבני יעקב הם, אלא בני יעקב שלא נטלו עצה זה מזה:

1051

1052אחי דינה. וכי אחות שניהם ולא אחות השאר היתה, אלא לפי שנתנו עצמם עליה נקראת על שמם:

1052

1053ויבאו אל [העיר] בטח. בטוחים היו על כחו של זקן, אמר יעקב לא אניח בני אשר יפול בידי אומות העולם להזדווג עליהם, אני אלחם כנגדם, הדא הוא דכתיב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית יח כב):

1053

1054ויקחו את דינה וגו'. גוררין היו אותה ויוצאין:

1054

1055עכרתם אותי. עכרתם אותי כמים העכורין:

1055

1056קום עלה בית אל. לביתו של אל:

1056

1057ועשה שם מזבח. מה עשו נודר ואינו מקיים אף אתה נודא ואין אתה מקיים, לפיכך אמר ועשה ולא אמר והקריב:

1057

1058אלהי הנכר. אפילו כלים ועליהם כצורת חמה וכצורת לבנה וכצורת דרקון, היו מוסרין אותם להם:

1058

1059ויהי חתת אלהים שלא רדפו אחרי בני יעקב. להכריתם ולהרגם, לפי שבקע הקב"ה את הארץ אשר תחתיהם עד תהום הארץ, ואש היה עומד בין מחנה יעקב ובין מחנה הפרזי, לכך נאמר ולא רדפו אחרי בני יעקב:

1059

1060ויבא יעקב לוזה. למה נקרא שמה לוזה, שכל מי שנכנס לשם העדיף במצות וחקים ומעשים טובים [כלוז]:

1060

1061מינקת רבקה. אמה של רבקה:

1061

1062 אלון. לשון יוני, עד שהוא משמר אבלה של דבורה באתה להם בשורת אמו, הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב וגו' ויברך אותו, ומה ברכה בירכו, זו ברכת אבלים. ומפני מה לא נאמרה מיתת רבקה, לפי שבנה עשו, וגם נקברה בלילה מפני עשו, שלא יאמרו כך וכך תבא על הבטן שנוצר בו איש כזה, ומה בקשה דבורה אצל יעקב, אלא בשעה שאמרה לו רבקה ושלחתי ולקחתיך משם (בראשית כז מה), לא היה רוצה יעקב לזוז מאת לבן, מה עשתה רבקה שגרה דבורה אצל יעקב להביאו:

1062

1063וירא אלהים אל יעקב עוד וגו'. כבראשונה, מה ראשונה על ידי שליח, אף שנייה על ידי שליח:

1063

1064ויברך אותו. ברכת אבלים בירכו:

1064

1065אני אל שדי פרה ורבה וגו'. והיכן מצינו פריה ורביה שעשה יעקב אבינו לאחר כך, אלא לפי שהיה בנימין במעי אמו אמר לו פרה ורבה, גוי זה בנימין, וקהל גוים זה מנשה ואפרים:

1065

1066ומלכים מחלציך יצאו. זה ירבעם ויהוא:

1066

1067ויהי עוד כברת ארץ. בשעה שהארץ חלולה ככברה:

1067

1068בן אוני. בן צערי:

1068

1069ואביו קרא לו בנימין. בלשון הקודש:

1069

1070ותקבר בדרך אפרתה. מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת, אלא צפה יעקב ברוח הקודש שהגליות עתידים לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת רחמים, הדא הוא דכתיב רחל מבכה על בניה (ירמיה לא טו):

1070

1071וישכב את בלהה פילגש אביו. חס ושלום שנגע בה, אלא כשמתה רחל נטל יעקב מטתו ושם אותה לפני ערש בלהה, בא ראובן וקנא לאמו, ובשביל שלא שם מטתו לפני לאה אמו בלבל מטתה, [לפיכך] העלה הכתוב כאלו שכבה, הדא הוא דכתיב וישכב וגו', ואף על פי כן השווהו הכתוב עם אחיו, שנא' ויהיו בני יעקב שנים עשר. [מלמד שכולם שקולים כאחד] וקראו בכור שהוא בכור לעיבור, בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור לתשובה:

1071

1072ותמנע היתה פילגש לאליפז. ולמה לי לדרוש ולומר ותמנע היתה פלגש, אלא שבאו חכמינו ז"ל להודיעך כמה כח שבח האבות, כי בת מלכים היתה רוצה להדבק בזרעו של אברהם אבינו:

1072

1073לוטן. אחד מן השלטונים:

1073

1074ענה. פסול היה והביא פסולים לעולם:

1074

1075יושבי הארץ. וכי יושבי שמים היו, אלא היו מריחין את הארץ וידעו השדה הטובה, והיו זורעין אותה:

1075

1076הימים. ולמה נקראו ימים, שאימתן מוטלת על הבריות:

1076

1077מהיטבאל. שעצמן היו מטיבים לע"ז:

1077

1078בת מטרד. בת מטרתם. שהיו מעמידין פירות לע"ז:

1078

1079מגדיאל. זו רומי: השם יעקרם מן העולם:

1079

1080וישב יעקב בארץ מגורי אביו. בארץ שנתגייר אביו גיורים:

1080

1081אלה תולדות יעקב יוסף בן. כל תולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף, כלום הלך יעקב אצל לבן, אלא בשביל רחל:

1081

1082יוסף בן שבע עשרה שנה. ואתה אומר והוא נער, אלא שהיה עושה מעשה נערות, היה מתקן ומסלסל בשערו:

1082

1083ויבא יוסף את דבתם וגו'. אמר לו אוכלים בניך אבר מן החי אמר לו הקב"ה חייך אפילו בשעת הקלקלה הם אינם אוכלים אלא בשחיטה, הדא הוא דכתיב וישחטו שעיר עזים (פסוק לא):

1083

1084וישראל אהב את יוסף. שהיה דיוקנו וצורתו ודומתו דומה לו:

1084

1085 ד"א שכל הלכות שנמסרו ליעקב מסרן לו:

1085

1086כתונת פסים. לעולם אל ישנה אדם [בנו] בין בניו, שבשביל כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

1086

1087פסים. שהיה מגיע לפס רגל שלו:

1087

1088 ד"א פסים שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביהם:

1088

1089 ד"א פׄסׄיׄםׄ נוטריקון על הצרות שהגיע לו. פׄ פוטיפר. סׄ סריס פרעה. יׄ ישמעאלים. מׄ מדינים:

1089

1090שמעו נא. אמר להם, הנביאים כך יהיו מוכיחים אתכם, כדכתיב שמעו נא המורים (במדבר כ י), שמעו נא בית דוד (ישעי' ז יג), שמעו נא [את] אשר ה' אומר (מיכה ל א):

1090

1091ויגער בו אביו. אמר לו כך תהיו גוערים בנביאים, כדכתיב למה [לא] גערת בירמיה הענתותי (ירמי' כט כז), ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת. כך היה יעקב סבור שתחיית המתים יהיה בימיו:

1091

1092הבוא נבוא אני ואמך ואחיך. והלא מתה רחל אמך, ואתה תאמר השמש והירח, ולא היה יודע יעקב אבינו כי הדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלתו כאמו:

1092

1093ויקנאו בו אחיו וגו'. נטל קלמוס וכתב באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום:

1093

1094וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם. למה את נקוד, שלא הלכו אלא לראות את עצמם:

1094

1095ויאמר ישראל אל יוסף וגו' ויאמר לו הנני. נוהג באביו כיבוד ומורא, אמר לו יעקב יוסף אתה יודע כי אחיך שונאים אותך ואתה אומר הנני, אמר לו אבא יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דיבורך ריקם:

1095

1096לך נא ראה. כענין וירא אהרן (שמות לב ה), ומה ראה, ראה את חור נהרג, מנין, שנאמר ויבן מזבח (שם), מן הזבוח לפניו, וזה הבין בדעתו ולא נמנע מללכת:

1096

1097ואת שלום הצאן. מכאן שצריך אדם לשאול בדבר שיש לו הנאה ממנו:

1097

1098וישלחהו מעמק חברון. והלא חברון בהר היא נתונה, ואתה אומר מעמק חברון, אלא הלך להשלים העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין אבותיו, שהוא אברהם אבינו הקבור בחברון:

1098

1099וימצאהו איש. שלשה מלכים נזדווגו לו. וימצאהו איש, הרי א', וישאלהו [האיש], הרי ב', ויאמר האיש הרי ג':

1099

1100וימצאהו איש. זה גבריאל שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט כא):

1100

1101ויראו אותו מרחוק. אמרו נהרגנו ונשליכנו לכלבים:

1101

1102ונראה מה יהיו חלומותיו. אמר להם הקב"ה אתם אומרים (ונראה) [ונהרגהו], ואני אומר ונראה, נראה דברי מי הם עומדים:

1102

1103וישמע ראובן וגו'. ואנה היה ראובן עד ששמע היה משמש בבית אביו, כי כל אחד היה משמש בבית אביו יום אחד, ואותו יום היה יומו של ראובן, אמר אני בכור ואין הסרחון נתלה אלא בי, אמר לו הקב"ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא ממך, שנאמר את בצר במדבר [בארץ המישור] לראובני וגו' (דברים ד מג):

1103

1104וישליכו אותו הבורה. מי השליכו שמעון, ואימתי פרע לו, במה שנאמר ויקח מאתם את שמעון וגו' (בראשית מב כד):

1104

1105והבור רק אין בו מים. מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:

1105

1106 ד"א והבור רק אין בו מים [אין בו דברי תורה]. ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעי' נה א), מלמד שמרוב הצרה שכח תלמודו:

1106

1107וישבו לאכול לחם. להאכיל לכל באי העולם:

1107

1108נכאת וצרי ולט. והלא אין דרכן של ישמעאלים לטעון אלא עורות ונפט וכל דבר שריחו רע, ובזכות הצדיק זימן הקב"ה שטענו כל מיני בשמים, בעבור שלא יריח הצדיק ריח רע:

1108

1109לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמר לכו ונמכרנו להם. כי כן דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נמכר:

1109

1110בעשרים כסף. אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך כל אחד ואחד פודה את בנו בחמשה סלעים דהיינו כספים:

1110

1111וישב ראובן אל הבור. והיכן היה, עסוק בשקו ותעניתו, שחזר בתשובה על שהפך יצועי אביו, אמר לו הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ומחזיר את ישראל בתשובה, ואיזהו זה הושע בן בארי שאמר שובה ישראל (הושע יד ב):

1111

1112וישחטו שעיר עזים. [ולמה שעיר עזים] מפני שדמו דומה לדם אדם:

1112

1113וישלחו את כתנת הפסים. ביד מי שלח, ביד יהודה, אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא הכתונת, חייך שתאמר לך [תמר] הכר נא למי החותמת וגו' (בראשית לח כה):

1113

1114ויכירה ויאמר כתנת בני. נצנצה בו רוח הקודש:

1114

1115חיה רעה אכלתהו. זו אשתו של פוטיפר:

1115

1116ויקרע יעקב וגו'. שבטים גרמו לו ליעקב, והיכן נפרע להם במצרים, שנאמר ויקרעו שמלותם (בראשית מד יג):

1116

1117ויתאבל על בנו וגו'. אלו כ"ב שנה:

1117

1118ויקמו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וגו'. והלא לא היה לו אלא בת אחת אלא מכאן שאדם קורא לכלתו בתו:

1118

1119וימאן להתנחם. אמר להם מתנחמים על מת ואין מתנחמים על החי:

1119

1120כי ארד אל בני אבל שאולה. אלא אמר יעקב לפני הקב"ה תן לי אות שלא ארד לשאול, אמר לו הקב"ה סימן זה יהיה בידיך שלא ימות אחד מבניך בימיך, ועל כן אמר כי ארד אל בני אבל שאולה:

1120

1121ויבך אותו אביו. זה יצחק כשהיה אצל יעקב היה בוכה, כיון שהיה יוצא מאצלו היה רוחץ וסך ואוכל ושותה, ולמה לא גילה לו, אמר הקב"ה לא גילה ואני מגלה לו:

1121

1122והמדנים מכרו אותו. חמשה פעמים נמכר יוסף:

1122

1123ויהי בעת ההיא וירד יהודה. שנידוהו ואמרו לו כשאמרת לנו מה בצע כי נהרוג את אחינו שמענו לך, אם היית אומר לנו השיבונו אצל אביו היינו שומעים לך, לכך נסמכה [פרשה] ויהי בעת ההיא וגו', כדי לסמוך הכר נא (שם לח כה) להכר נא:

1123

1124 ד"א כל מי שהוא מתחיל [במצוה] ואינו גומרה קובר את אשתו ובניו, מנא לך מיהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו [וגו'] (בראשית לז כו), היה לו להוליכו בכתיפיו אצל אביו, ולא עשה כך לפיכך קבר [את] אשתו ובניו:

1124

1125עד איש עדלמי [ושמו חירה]. זה חירם שבימי שלמה ודוד, שנאמר כי אוהב היה חירם (את דוד) [לדוד] כל הימים (מ"א ה טו), למוד חירם להיות אוהב שבט יהודה:

1125

1126 (ותקרא) [ויקרא] את שמו ער. שהוערה מן העולם:

1126

1127ותקרא את שמו אונן. אנינה היה לעצמו:

1127

1128ושחת ארצה. [דש] מבפנים וזורה מבחוץ:

1128

1129ויאמר יהודה לתמר. אעפ"י שאין ניחוש יש סימן, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו:

1129

1130וירבו הימים. שנים עשר חדש ימים:

1130

1131ויעל על גזזי צאנו. כל מקום שיש גזיזה עושה רושם:

1131

1132עולה תמנתה. שתי תמניות הם, אחת של יהודה ואחת של שמשון (שופטים יד א), ולמה הוא קורא אותה עלייה וירידה, אלא עלייה ליהודה שהעמיד מלכים, וירידה לשמשון שנשא גויה:

1132

1133ותשב בפתח עינים. חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו פתח עינים, אלא מלמד שתלתה עיניה במי שכל העינים תלויים בו, ואמרה לפני הקב"ה יהי רצון שלא אצא מפתח זה ריקם:

1133

1134 ד"א מלמד שפתחה לו עינים, ואמרה לו טהורה אני, פנויה אני, ראה יהודה ולא השגיח בה, אמר כיון שכסתה פניה זאת אינה זונה, אילו היתה זונה לא היתה מכסה את פניה, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, אמר יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים:

1134

1135ויט אליה אל הדרך. על כרחו שלא בטובתו:

1135

1136חותמך ופתילך ומטך. נצנצה [בה] רוח הקודש: חותמך. זו מלכות, שנאמר חי אני נאם ה' [כו'] אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה וגו' (ירמי' כב כד): ופתילך. אלו סנהדרין שמתעטפים בטליתותיהם: ומטך אשר בידך. זה משיח, שנאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו' (תהלים קי ב):

1136

1137ויהי כמשלש חדשים. לא חדשים שלימים אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון והאמצעי שלם:

1137

1138הנה הרה לזנונים. מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת [גואלים אני מעוברת]. תמר בתו של שם היתה, שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף (ויקר' כא ט) ולכך אמר יהודה הוציאו ותשרף:

1138

1139היא מוצאת. מלמד שאבדה החותמת והפתילים והמטה, וזימן לה הקב"ה אחרים כמותן תחתיהם:

1139

1140 [המד"א או מצא אבידה וגו'] (ויקר' כא ל) והיא שלחה אל חמיה לאמר. בקש לכפור אמרה שלך ושל בוראיך הם:

1140

1141הכר נא. אמר לו הקב"ה במדה שמדדתה לאביך מודדין לך:

1141

1142מה פרצת וגו'. זה רבה על כל הפריצים שמטך יעמוד, [שנאמר] עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב יג):

1142

1143אשר על ידו השני וגו'. וארבעה ידות כתיב הנה, כנגד ד' חרמים שהוא עתיד לפשוט את ידו בהם, חרמו של עמלק, וחרמו של סיחון ועוג וחרמו של יריחו, וחרמו של כנענים:

1143

1144ויוסף הורד מצרימה. נסמכה ירידה לירידה:

1144

1145ד"א הורד מצרימה. אל תקרי הורד אלא הוריד שכינה למצרים:

1145

1146 ד"א שהוריד יעקב אביו למצרים:

1146

1147ויקנהו פוטיפר. פוטיפר הוא פוטיפרע (בראשית מא נ) ולמה [נקרא] פוטיפר, שפיטם עגלים לע"ז:

1147

1148סריס פרעה. שנסתרס בגופו:

1148

1149איש מצרי. גבר ערום, [מה] היה ערמתו, בכל מקום מצרי מוכר כושי, וכאן כושי מוכר מצרי:

1149

1150וירא אדוניו כי ה' אתו. ומה ראה, שאם היה אומר לו רותחין מזוג היה מוזג, צונן היה מוזג, מאמבטי אחד:

1150

1151כי אם הלחם אשר הוא אוכל. זו אשתו ותפס הכתוב לשון נקיה:

1151

1152ויהי אחר הדברים וגו'. הרהורי דברים היו שם, אמר יוסף אבא נתנסה, זקני נתנסה, אני איני מתנסה, אמר לו הקב"ה אני אנסה אותך יותר מהם, מיד:

1152

1153ותאמר שכבה עמי. ארורים הם הרשעים, להלן הוא אומר ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג ט), לשון צנועה, אבל בזו נאמר בה שכיבה כבהמה:

1153

1154וימאן. בדבר עבירה ממאנים, ואין ממאנים לדבר מצוה, אמר לה מתירא אני מאדם הראשון, ומה אם על מצוה קלה שעבר נטרד מתוך גן עדן, זו שהיא עבירה חמורה שהיא גילוי עריות על אחת כמה וכמה:

1154

1155 ד"א מתיירא אני מאבא שבארץ כנען:

1155

1156ד"א מתיירא אני מה':

1156

1157ויהי כדברה אל יוסף. יוסף ומרדכי שווין בגדולה:

1157

1158ולא שמע אליה. אפילו שכיבה בלא תשמיש:

1158

1159 ד"א ולא שמע אליה לשכב עמה. בעולם הזה:

1159

1160להיות עמה. לעולם הבא:

1160

1161ויהי כהיום הזה. יום מבול נילוס היה, והלכו הכל לראותו, והוא לא הלך:

1161

1162ויבא הביתה. לחשוב חשבונות של רבו:

1162

1163ד"א מלמד שבא לשכב עמה, וזימן לו הקב"ה דמות דיוקנו של אביו, ויצא הזרע מבין צפרניו:

1163

1164ויצא החוצה. קפץ בזכותו של אברהם אבינו, שנאמר בו ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה):

1164

1165[ותקרא לאנשי ביתה. מסרה אותו בפי כל:]

1165

1166ותנח בגדו אצלה. מחבקתו ומנשקתו:

1166

1167ויהי כשמוע אדוניו וגו'. אמרה לו בשעת תשמיש, כדברים האלה עשה לי עבדך וגו':

1167

1168ויקח אדוני יוסף. אמר יודע אני שצדיק גמור [אתה] אעפ"כ אתנך בבית הסהר:

1168

1169חטאו משקה וגו'. שר המשקים נמצא זבוב בפושרין שלו, ושר האופים נמצא צרור בתוך גלוסקין שלו:

1169

1170ד"א חטאו. בקשו להזדווג בבתו של מלך, נאמר כאן חטאו, ונאמר להלן ואיך אעשה הרעה וגו' [וחטאת לאלהים]:

1170

1171ויחלמו חלום שניהם וגו' בלילה אחד. כל אחד חלם חלמו ופתרון חלום חבירו:

1171

1172ויאמר אליהם יוסף וגו'. מכאן אתה למד שכל החלומות הולכים אחר הפה:

1172

1173והנה גפן. זה ישראל, שנאמר גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט):

1173

1174שלשה שריגים. משה אהרן ומרים:

1174

1175והיא כפורחת עלתה נצה. הפריחה גאולתן של ישראל:

1175

1176הבשילו אשכלותיה. לאחר שעלתה נצה הבשילו אשכלותיה:

1176

1177 ד"א שלשה שריגים. יהושע וכלב וחור:

1177

1178והיא כפורחת. זה מטה אהרן, שנאמר והנה פרח מטה אהרן (במדבר יז כג):

1178

1179עלתה נצה. זה ויוצא פרח (שם):

1179

1180הבשילו. זה ויצץ ציץ (שם). אמר לו [את] בישרתני בשורה טובה אף אני אבשרך בשורה טובה:

1180

1181ויאמר לו יוסף זה פתרונו [שלשת השריגים שלשת ימים] הם. עד שלשה ימים פרעה יוציאך וישים אותך על כנך:

1181

1182כי גנב גנבתי. מכאן שנגנב שתי פעמים, שאף הישמעאלים גנבוהו משם וברחו שהיו מתייראים:

1182

1183אף אני בחלומי. ארבעה התחילו באף והלכו באף, נחש, שר האופים, וקרח והמן, והלכו באף:

1183

1184והנה שלשה סלי חרי. אלו שלשה מלכיות הראשונות:

1184

1185ובסל העליון. זו מלכות הרשעה. שהיא מכתבת טירוניא על כל האומות:

1185

1186והעוף אוכל אותם מן הסל. משאכל את העליון אחר כך אוכל את התחתון, אמר לו אתה בשרתני בשורה רעה אף אני אבשרך בשורה רעה:

1186

1187יום הלדת [את] פרעה. יום גינוסיא של פרעה:

1187

1188כאשר פתר להם יוסף. וכן ארע להם, מה שאמר לזה ולזה, שכל אחד ואחד ראה פתרון חלום חבירו:

1188

1189ולא זכר שר המשקים. בכל יום היה מתנה תנאים, ומלאך בא והופכן, וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן אמר לו הקב"ה אתה שכחת ואני לא אשכחהו:

1189

1190ויהי מקץ שנתים ימים. היינו דכתיב וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), ומפני מה נתעכב יוסף בבית הסהר שנתים, לפי שאמר יוסף כי אם זכרתני אתך (בראשית מ יד), והניח להקב"ה:

1190

1191יש תפלה שנענית למאה שנה, מנין מאברהם, שנאמר ואברהם בן מאת שנה (בראשית כא ה). ויש תפלה שנענית לתשעים שנה, מנין משרה, שנא' ואם שרה הבת תשעים וגו' (שם י זיז). ויש תפלה שהיא נענית לשמונים שנה, שנא' ומשה בן שמונים שנה (שמות ז ז): ויש תפלה שהיא נענית לשבעים שנה, שנא' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמי' כט י): ויש תפלה שהיא נענית לששים שנה, שנא' ויצחק בן ששים שנה (בראשית כה כו). ויש תפלה שהיא נענית לחמשים שנה, משמואל ע"ה שאמרה חנה וישב שם עד עולם (ש"א א כב), ואין עולמו של לויים אלא עד חמשים שנה שנא' ומבן חמשים שנה (במדבר ח כה), ויש תפלה עד ארבעים שנה, שנאמר ויהיה יצחק בן ארבעים שנה וגו' (בראשית כח כ). ויש תפלה עד שלשים שנה, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה (שם מא מו): ויש תפלה עד עשרים שנה, שנאמר זה (לי) עשרים שנה (שם לא לח). ויש תפלה עד עשר שנים מהגר, שנא' מקץ עשר שנים (שם טז ג). ויש תפלה עד שנה משונמית שנאמר כעת חיה את חובקת בן (מ"ב ד טז): ויש תפלה שהיא נהנית עד ארבעים יום, שנאמר ואתנפל לפני ה' (גבראשונה) [כראשונה] את ארבעים יום (דברים ט יח) ויש תפלה שהיא נענית עד עשר ימים מנבל, שנאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל (ש"א כה לח). ויש תפלה שהיא עד שבעה ימים, [שנאמר] ותסגר מרים [מחוץ למחנה] שבעת ימים (במדבר יב טו). ויש תפלה עד שלשה ימים, שנאמר ויתפלל יונה וגו' (יונה ב ב). ויש תפלה עד שעה, שנאמר ענני ה' ענני (מ"א יח לז). ויש תפלה שלא תצא מפי אומרה עד שנענית, שנאמר ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי (שמות יד טו) אבל תפלתו של יוסף היתה לשתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים:

1191

1192ופרעה חלם [והוא עומד על היאור]. אוי להם לרשעים שמתקיימין ידם:

1192

1193עולות שבע פרות. בשעה שהשנים יפות, הבריות נעשות יפות זו לזו:

1193

1194ותרעינה באחו. בעת שיש שובע, אחוה ושלום בעולם. רעב בעולם, האח מתרחק מן האח:

1194

1195והנה שבע שבלים. בשעה שהשנים רעות גופן של בריות מעלין חטטין:

1195

1196ותפעם רוחו. ולהלן אומר ותתפעם רוחו (דניאל ב א), זה שידע החלום כתיב ביה ותפעם רוחו, וזה שלא ידע החלום כתיב ביה ותתפעם, מפני ששכח החלום והפתרון:

1196

1197 ד"א הכא כיון שבאו ליתן גדולה ליוסף שהוא אחד כתיב ביה ותפעם, שידע החלום ושכח הפתרון:

1197

1198 ד"א החלום שהיה לעת בקר, נאמר בו ותפעם, ולהלן שהיה החלום מעת ערב, כתיב ביה ותתפעם:

1198

1199ויקרא את כל חרטומי מצרים. פותרין היו, אלא מפני שלא היה פתרונם מתיישב על לבו, כי ראה הפתרון והחלום, וכל מה שהיו פותרין היה פרעה משיבם לא כן הדבר, ומה היו פותרין, שבע פרות הטובות, שבע בנות הוא מוליד, שבע פרות הרעות שבע בנות הוא קובר. שבע השבלים הטובות, שבע אפרכיות אתה כובש. שבע השבלים [הרעות], שבע אפרכיות מורדות בך. הדא הוא דכתיב בקש לץ חכמה ואין (משלי יד ו), אלו החרטומים, ודעת לנבון נקל (שם), זה יוסף ע"ה:

1199

1200נער עברי. נער שוטה: מכאן שטובתם של רשעים רעה:

1200

1201ויגלח ויחלף שמלותיו. לחלוק כבוד למלכות:

1201

1202אלהים יענה את שלום פרעה. תלה הגדולה בבעליה:

1202

1203הנמצא כזה. אם אנו נשוט מסוף העולם ועד סופו לא נמצא כזה:

1203

1204ראה נתתי אותך. יוסף משלו נתן לו, פה שלא נשק בעבירה נאמר בו ועל פיך ישק כל עמי. צואר שלא נדבק בעבירה, נאמר בו וישם רביד הזהב על צוארו. ידים שלא מיששו בעבירה, ויסר פרעה את טבעתו [וגו']. הגוף שלא נתקרב לעבירה, [וילבש אותו בגדי שש. רגל שלא עלה עליה] וירכב אותו במרכבת המשנה. הלב שלא הרהר בעבירה. ויקרא לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים:

1204

1205צפנת פענח. [צׄפׄנׄתׄ] נוטריקון צׄופה פׄודה נׄביא תׄומך: [פׄעׄנׄחׄ נוטריקון] פׄקח עׄרום נׄבון חׄכם:

1205

1206 אׄסׄנׄתׄ בת פוטיפרע. א- אׄן כשם הגדול שגדל בו. סׄ- סתירה היתה בשביל יפיה. נׄ- נוהמת וצועקת שיצילנה מיד פוטיפרע. תׄ- תמה היתה במעשיה:

1206

1207בת פוטיפרע. והלא בת דינה היתה, ושמענו כשבא יעקב אבינו משכם, כתב על טס של זהב, כל מה שאירע להם עם חמור בן שכם, וכשילדה דינה את אסנת, נתן הטס על צוארה, והשליכה בחומת מצרים, אותו היום יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה, שמע קול בכיית ילוד, אמר אל נעריו הביאו לי את הילד הזה, וראה את הטס ואת המאורעות, אמר פוטיפר לעבדיו זאת הבת בת גדולים היא, הוליכוה לביתי והביאו לה מינקת, ובעבור שגדלה נקראת בתו, כי כן כתיב בדברי הימים ואלה בני מיכל, ובנביאים כתיב ולמיכל לא היה לה ולד עד יום מותה (ש"ב ו כג), אלא מפני שמיכל גדלה נקראו בניה, וכן פוטיפר:

1207

1208אוכל בערים. מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה:

1208

1209בטרם תבוא וגו'. מכאן אמרו חכמים אסור לאדם לשמש מטתו בשעת רעבון:

1209

1210ותכלינה שבע [שני] השבע וגו'. יצאו מכוללות:

1210

1211ותחלינה. נכנסו חלאים לפי שעד הם יושבין בשלחן, מבקשים לחם קיבר ולא היו מוצאים:

1211

1212ותרעב כל ארץ מצרים. נשתנו וניכספו למות:

1212

1213והרעב היה על כל פני הארץ. העשירים:

1213

1214את כל אשר בהם. אל השרים שבהם:

1214

1215וירא יעקב כי יש שבר. אל תקרי שבר אלא סבר:

1215

1216ד"א כי יש שבר וגו'. זה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד):

1216

1217וירא יעקב. זה הרעה:

1217

1218כי יש שבר. זה השבע:

1218

1219למה תתראו. אל תוציאו בידכם פרוטה אחת, ואל תכנסו כולם בפתח אחד מפני העין:

1219

1220 ד"א למה תתראו. אמר להם יעקב אביהם אל תראו עצמכם שאתם שבעים:

1220

1221רדו שמה. בישרן שהם עתידים לשבת שם ר"י שנים כמנין רד"ו:

1221

1222וירדו אחי יוסף עשרה. ממשמש שנאמר אחי יוסף איני יודע שהם עשרה, אלא תשעה חלוקין לאהבה ואחד לשבר בר:

1222

1223ד"א וירדו אחרי יוסף. ראוי לומר בני יעקב, מהו אחי יוסף, אלא מתחלה לא נהגו בו מנהג אחוה, אלא מכרוהו לערביים, ואחר כך נתחרטו, ובכל יום ויום היו אומרים נלך ונחפש אחריו ונביאהו אצלינו, וכשאמר להם יעקב רדו שמה, נתנו כולם עיניהם לנהוג בו מנהג אחוה אף יוסף היה יודע שאחיו יורדים למצרים, מה עשה מינה שוערים על עשר שערים, אמר להם כל מי שיבוא לפתח כתבו שמו, ולערב הביאו לי הפתקין וקראו לפני, בשער האחד נכנס ראובן בן יעקב, ובשער השני שמעון בן יעקב, וכן העשרה שערים, אמר לעבדיו סתמו השערים והאוצרות והניחו אוצר אחד פתוח, ונתן שמותם לאותן שממונים על האוצר, אמר להם לכשיבאו אלו לקנות בר הביאו אותם אלי, עברו כמה ימים ולא באו, שיגר אחריהם לשוק של זונות, ונתן להם סימנים, ונתן לעבדיו דברים אם תראו אותם תפסום והביאו אותם הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, וכי בני יעקב הי' להם עסק בשוק של זונות, אלא כך חשבו בלבם ואמרו, אחינו יוסף יפה תואר, ושמא הושיבוהו בקובה של זונות, מיד תפסום והביאום לפני יוסף, מיד ויתנכר אליהם, מלמד שנעשה להם כקוסם, נטל את הגביע והקיש בו אמר להם מרגלים אתם אמרו לו כנים אנחנו, אמר להם אם אתם כנים למה לא נכנסתם כולכם בפתח אחד, אמרו לו כך צוה לנו אבינו, אמר להם מה טיבכם בשוק של זונות, אמרו לו אבידה נאבדה לנו ואנו מבקשים אותה שמא נמצא אותה, אמר להם כך אני רואה בגביע ששנים מכם החריבו כרך של שכם, ואחד מכם מכרתם לערביים, מיד נזדעזעו ואמרו לו שנים עשר היינו, האחד מת, והשני אצל אבינו, אמר להם לכו והביאו אותו, הלכו אל אביהם אמרו לו סיפר לנו האיש ולמולדתינו שמא כאילו נתגדל בינותינו, והרבה צער ציער אותנו, ואמר לנו מרגלים אתם, ואם לאו הביאו את אחיכם ויאמינו דבריכם, אמר להם יעקב שמעון היכן הוא, אמרו לו תפס אותו וחבשו, אמר להם הוספתם יגון על יגון:

1223

1224ד"א ויוסף הוא השליט. מה עשה שלש גזירות גזר, שלא יכנס בה עבד, ושלא יכנס אדם בה בשני חמורים, ושלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו, [והיה מנשה עמד] והיה מקבל הפתקאות:

1224

1225ויתנכר אליהם. כנכרי נעשה להם:

1225

1226ויכר יוסף את אחיו. בשעה שנפלו תחת ידיו:

1226

1227והם לא הכירוהו. שהניחוהו בלא חתימת זקן:

1227

1228כלנו בני איש אחד נחנו. שנצנצה בהם רוח הקודש ואמרו לו כולנו בני איש אחד ואתה בכלל:

1228

1229והאחד איננו. אמר להם והלא מכרתם אותו בחמשה סלעים, אמר להם אם יאמר לכם בר אינש הבו לי חמש סלעים ואנא יהיב לכון יתיה, מה אתון עבדין, אמרו ליה נהיב, אמר להון ואם יאמר לכון בכפיל אהבו ואנא יהיב לכון, מה אתון עבדין, אמרו לו הין, ואם יימר לכון בר אינש אפילו אם אתון יהבין לי כל חילי עלמא לית אנא יהיב לכון יתיה, מה אתון עבדון, אמרו על דא אתנא או למקטל או לקטלא, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם לאמור [מרגלים אתם]:

1229

1230חי פרעה. בשעה שהיה רוצה לישבע בשקר היה אומר חי פרעה:

1230

1231ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים. לעולם אין הקב"ה מניח את הצדיק [בצרה] אלא עד שלשה ימים, שנא' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו (הושע ו ב), איזה יום השלישי האמור זה של שבטים הוא:

1231

1232בהתחננו אלינו. אמרו חכמינו ז"ל אפשר שיוסף בן שבע עשרה שנה ורואה שאחיו מוכרים אותו ושותק, אלא מלמד שהיה משתטח לפני כל אחד ואחד, כדי שימלאו עליו רחמים, ולא היו משגיחין עליו:

1232

1233וגם דמו הנה נדרש. דמו ודם הזקן:

1233

1234כי המליץ בינותם. זה מנשה:

1234

1235ויקח מאתם את שמעון. ולמה לקח לשמעון יותר מכולם, אמר יוסף אם אניח אלו השנים ביחד, שמא יעשו כמו שעשו בשכם, לכך הפרידן:

1235

1236ויאסור אותו לעיניהם. לעיניהם אסרו, וכיון שהלכו אחיו הוציאו והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו ומלבישו:

1236

1237ויפתח האחד את שקו. זה לוי שנשאר יחיד:

1237

1238את כל הקורות אותם. מלמד שאמרו לאביהם כל כך היו דברים קשים כקורות:

1238

1239את שני בני תמית. אמר לו ומה נשתנו בניך מבני, אמר להם יהודה המתינו לזקן עד שתכלה הפת מן הבית, אמר יהודה לאביו אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס, ואם אינו הולך כולנו מתים ברעב, מוטב שתניח את הספק ותתפוס את הודאי, אמר יעקב מי ערב אתו, אמר לו אנכי אערבנו, מיד שלחו עמהם, כיון שנשא יוסף את עיניו וראה את בנימין אחיו שמח, ולמה שמח, מפני שהיה דומה לאמו:

1239

1240ויאמרו שאול שאל האיש לנו. אפילו עצי עריסותינו גילה לנו:

1240

1241ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא. אותה חרדה שהחרדתי לאבא, שנאמר ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר מי איפוא (בראשית כז לג) היא שנזדעזעה עלי:

1241

1242וכסף משנה. אמר להם שמא הוקר השער:

1242

1243ואת הכסף המושב. אמר להם הנה הכסף, והנה הדורון, והרי אחיכם מה אתם צריכים [עוד] אמרו לו תפלתך אנו צריכים, אמר להם אם תפלתי אתם צריכים:

1243

1244ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. זה הקב"ה, שנאמר בו ה' איש מלחמה (שמות טו ג) ושלח לכם את אחיכם. אלו עשרה שבטים שגלו בגלות ראשון:

1244

1245אחר ואת בנימין. זה שבט יהודה ובנימין:

1245

1246ואני כאשר שכלתי שכלתי. שכלתי מיוסף שכלתי משמעון:

1246

1247 ד"א בחורבן ראשון ובחורבן שני:

1247

1248ד"א ואל שדי יתן. כמשמעו:

1248

1249וטבח טבח וׄהׄכׄןׄ. וׄ- ששה נבילות. הׄ- חמשה דברים מפסידים את השחיטה. כׄ ןׄ- שבעים טריפות, הנה והכן:

1249

1250טבח. טׄבׄ אחד עשר נקובות. חׄ- שמונה מיני טריפות נאמרו למשה מסיני, הנה טבח:

1250

1251 ד"א וטבוח טבח והכן. אמר לו טול גיד הנשה בפניהם:

1251

1252ד"א אין והכן אלא שבת, שנאמר והכינו את אשר יביאו (שמות טז ח), מכאן ששימר יוסף את השבת קודם שניתנה:

1252

1253ויגשו אל האיש. מלמד שהיו דוחפין לפנים והם דוחפין אותו לחוץ:

1253

1254ירד ירדנו. ירידה היא לנו, בארצינו היינו מפרנסין אחרים, עכשו צריכין אנחנו לפרנסה:

1254

1255השלום אביכם הזקן. [אביכם] זה יעקב:

1255

1256הזקן. זה יצחק:

1256

1257וישא עיניו וגו'. כשראה אותו שמח שמחה מרובה:

1257

1258אלהים יחנך בני. ולמה לא אמר ישמרך או יברכך, מפני שבעת שבא עשו ואמר ליעקב מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן וגו' (בראשית לג ה), ובירך יעקב לבניו בלשון חנינה, ועדיין בנימין היה במעי אמו, ולא היה בכלל ברכה זו עם אחיו, ובשביל זה בירך יוסף לבנימין בלשון חנינה, עד שיהיה בכלל הברכה:

1258

1259הבכור כבכורתו. נטל הגביע והיה מקיש עליו, ואומר יהודה שהוא מלך ישב בראש, ראובן שהוא בכור ישב שני, וכן כולם, אני אין לי אם, והנער אין לו אם, נשב ביחד, לפיכך ויתמהו האנשים עליו:

1259

1260וישא משאות וגו' חמש ידות. אחד נתן לו יוסף. ב' נתנה לו אסנת. ג' נתן לו מנשה. ד' נתן לו אפרים. ה' עם אחיו לקח חלק, הדא הוא דכתיב ותרב משאת בנימין ממשאות כולם, וזהו איש שעתיד לגאול את ישראל ולהתנאות בחמשה לבושין, שנאמר בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן (אסתר ח טו) הרי חמשה:

1260

1261וישתו וישכרו עמו. [עמו] שתו, חוץ ממנו לא שתו:

1261

1262קום רדוף אחרי האנשים. בעוד אימת מלך עליהם, טרם שירחיקו:

1262

1263ויחפש בגדול. שלא יאמרו יודע היה באיזה מקום הוא [מונח]:

1263

1264וימצא הגביע. כיון שנמצא הגביע, אמרו לו אחיו גנב בר גנבתא, רחל אמך גנבה את התרפים ואתה גנבת את הגביע, והיו מכים אותו עד שנשבע בחיי אביו יעקב ובאבלותיה ונטילותיה דיוסף אחיו [ואחר] אין פשע לי, ובכל זאת לא ידעתי מי שמה בשקי, מיד האמינוהו שלא היה רגיל לישבע, כיון ששמע יוסף שקראו אותו גנב בר גנבתא, אמר להם יש כאן שעיר עזים, יש כאן אחים שמכרו אחיהם:

1264

1265ויקרעו שמלתם. שבטים גרמו לאביהם ליקרע שמלותיו, אף כאן ניפרע מהם:

1265

1266ויעמוס איש על חמורו. מלמד שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר של עשרה אנשים:

1266

1267ד"א ויעמוס איש וגו'. כל אחד ואחד נוטל משאו ונותנו על חמורו:

1267

1268ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני. במעשה תמר:

1268

1269ומה נדבר. במעשה בלהה:

1269

1270ומה נצטדק. בדינה:

1270

1271האלהים מצא את עון עבדיך. במכירת יוסף:

1271

1272 ד"א מה נאמר לאדוני. בכסף ראשון:

1272

1273ומה נדבר. בכסף שני:

1273

1274ומה נצטדק. בגביע:

1274

1275 ד"א מה נאמר לאדני. לאבא שבארץ כנען:

1275

1276ומה נדבר. בשמעון:

1276

1277ומה נצטדק. בבנימין:

1277

1278 ד"א מה נאמר, אם נאמר חטאנו, שחטא גלוי וידוע לפני השם שלא חטאנו, ואם נאמר לך שלא חטאנו, האלהים מצא את עון עבדיך, מצא בעל חוב לגבות את חובו ד"א מה נׄצׄטׄדׄקׄ. בלשון נוטריקון. נ' נקיים. צ' צדיקים. ט' טהורים. ד' דכוכים. ק' קדושים:

1278

1279 ד"א מה נאמר לאדוני. כמשמעו:

1279

1280מה נדבר. לאבי שערבתי אותו:

1280

1281מה נצטדק. לפני השכינה:

1281

1282ויגש אליו יהודה. הגשה זו מצינו שהיא משתמשת בשלשה לשונות, למלחמה, לפיוס, ולתפלה. למלחמה, דכתיב ויגש יואב והעם אשר (אתו) [עמו] במלחמה (ש"ב י יג) לפיוס, [דכתיב] ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו (במדבר לב טז). לתפלה [דכתיב] ויגש אליהו הנביא (מ"א יח לו). וכן אמר יהודה ליוסף, אם למלחמה אני בא, ואם לתפלה אני בא, ואם לפיוס אני בא:

1282

1283בי אדוני. [בייה] אתה מעביר עלינו, שכך אמרת לנו הורידוהו אלי וגו':

1283

1284ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. יכנסו דברי באזניך, זקינתו של זה על ידי שמשכה פרעה לילה אחת לקה [בנגעים] הוא וכל ביתו, הזהר שלא ילקה אותו האיש בצרעת, ואמרו עליו על יהודה שבשעה שהיה מעלה חמה, היו שערות לבו נוקבות כליו ויוצאות, והיה נותן עששיות של ברזל לתוך פיו ומוציאן כאבק:

1284

1285כי כמוך כפרעה. מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אתה גוזר ואינך מקיים, מה פרעה להוט אחר הזכרים, אף אתה להוט אחר הזכרים:

1285

1286אדני שאל. כיון ששמע יוסף כך, היה עמוד של שיש לפניו, הכה ברגלו אחת על העמוד ונקבו, כשראה יהודה זה המעשה התחיל לפייסו ואמר לו אדני שאל:

1286

1287ואחיו מת. אמר לו יוסף ראיתו מת, אמר לו מת, עמדת על קברו, אמר לו הין, נתת עפר על עיניו, אמר לו לא, אמר לו יוסף ולמה תשקר הנה יוסף אצלי:

1287

1288ד"א אדני שאל את עבדיו, אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו אתה, כמה מדינות ירדו ליקח, אבל כלום שאלת אותם כמו ששאלתה אותנו, שמא בתך אנו מבקשין לישא, או אחותך אנו מבקשין, ואעפ"כ לא כחדנו ממך דבר:

1288

1289ונאמר אל אדוני וגו' ואחיו מת. וכי אדם כיהודה יאמר דבר שאינו ברור, ואחיו מת, אלא אמר יהודה אם אמר לו קיים, יאמר לי לך והבא אותו, כדרך שאמר על בנימין, לפיכך אמר ואחיו מת:

1289

1290ולקחתם גם את זה וגו'. אמר יעקב אבינו לבניו, עתה כאשר בנימין אתי דומה לי כרחל אתי, ויוסף אתי, ועתה כאשר לקחתם אותו מאתי דומה לי כי שלשתן נלקחו ביום אחד, ולמה דומה לי בנימין, לנר שהוא דולק ולו ג' פיות, כבתה האחת כבו השלשה:

1290

1291וקרהו אסון. אמר יעקב אוי לי שמא נגזרה [גזרה] על רחל ועל שני בניה שיכלו, היא מתה בדרך, יוסף מת בדרך, ועכשיו אם ימות זה בדרך, אני מתה באנחה. אמר לו יוסף יהודה מפני מה אתה מדבר יתר מאחיך, והלא [יש באחיך יותר גדולים ממך, אמר לו יהודה אמת אמרת כי יש באחיי יותר גדולים ממני. אבל אחיי חוץ מן המקח הם עומדים, אבל אני מעי מעי המו לי כאבל, אמר לו יוסף מפני מה, יש עליך כסף או זהב אני אתן בעבורך, אמר לא כסף ולא זהב עלי, אמר לו יוסף אם כן מפני מה אתה דואג, אמר לו כך אמרתי לאבא, אם לא אביאנו אליך אהא בנידוי כל הימים, אמר יהודה ליוסף מפני מה אתה מבקש לבנימין, אם לגדולה אני גדול ממנו, ואם לגבורה אני גבור ממנו, מוטב שאהיה עבד תחתיו, ולא אצער את אבא, שנא' כי איך אעלה אל אבי, וכיון שהזכיר צער אביו לא היה יכול לעמוד על עצמו, מה עשה נתחזק וישב, אמר להם היכן אחיכם שאמרתם עליו שמת הוא, ודאי מת, תקראו אותו והוא יענכם, והיה קורא יוסף בן יעקב, יוסף בן יעקב, והיו מסתכלים בארבע פינות בבית, אמר להם מה אתם רואים אני יוסף אחיכם, ולא האמינו לו עד שפרע עצמו והראה להם ברית מילה:

1291

1292ויתן את קולו בבכי. וכשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא מתוך בכייה, [כך כשיגאל הקב"ה את ישראל הוא גואלם מתוך בכייה] שנא' בבכי יבאו ובתחנונים (אקבצם) [אובילם] (ירמיה לא ח):

1292

1293ויפול על צוארי בנימין אחיו. וכי שני צוארים היה לו לבנימין, אלא ראה ברוח הקודש ששני מקדשות עתידים ליחרב בחלקו של בנימין:

1293

1294ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב:

1294

1295ואביו שלח כזאת וגו' מטוב מצרים. אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר מלמד ששיגר לו יין שדעת זקנים נוחה הימנו:

1295

1296ועשר אתונות נושאות בר. בר, עיבור:

1296

1297לחם. כמשמעו:

1297

1298ומזון. אלו שאר דברים:

1298

1299אל תרגזו בדרך. אל תפסעו פסיעה גדולה וגסה, ואל תעמידו עצמכם על דברי תורה, ותכנסו בחמה לעיר:

1299

1300כי לא האמין להם. כך ענשו של בדאי אפילו אומר אמת אין שומעין לו:

1300

1301וירא את העגלות. אמר להם אם יאמין לכם מוטב, ואם לאו, אמרו לו בשעה שפירשתי ממנו הייתי מתעסק בעגלה ערופה:

1301

1302רב עוד יוסף בני חי. רב כוחו של יוסף בכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקתו:

1302

1303בניו ובני בניו אתו. בנות בנים הרי הם כבנים, ובני בנות אינם כבנים:

1303

1304ובני בנימין בלע ובכר וגו'. בשעה שראה יוסף את בנימין שאל יש לך אשה, אמר לו הין, ועשרה בנים יש לי, אמר לו ומה שמם, אמר לו כולם קראתים על שם אחי, בלע שנבלע בין האומות, בכר שהיה בכורי מאמי, אשבל שנשבה ממני, גרא שנעשה גר בארץ אחרת, נעמן שהיו כל מעשיו נעימים, אחי שהיה אחי ודאי, וראש שהיה לי ראש, מופים שהיה יפה בתואר, חופים שלא ראיתי חופתו [והוא לא ראה בחופתי], ורד שהוא כוורד בין השושנים:

1304

1305ואת יהודה שלח. ולמה שלח [את] יהודה, ולא ראובן ולא שמעון ולא לאחרים אמר יעקב, יהודה מלך, ויוסף מלך, לא אשלח אל פני מלכים אלא מלך:

1305

1306ד"א ואת יהודה שלח. לתקן לו בית תלמוד, שיהיה מורה בו בתורה, ויהיו שם השבטים קוראים בתורה:

1306

1307ויפול על צואריו. ולמה לא נשק יעקב ליוסף, לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע:

1307

1308ומקצה אחיו לקח. ומפני מה אמר ומקצה אחיו לקח, ללמדך שכל השבטים גבורים היו, ומי היו אלו החמשה, ראובן שמעון לוי יששכר ובנימן, ומפני מה לקח יוסף הצדיק חמשה אנשים הללו מאחיו, לפי שהיה מכיר מי גבור באחיו ומי חלש, ואמר אם [אני] מעמיד גבורים שבהם לפני פרעה, שמא יעשה אותם אנשי מלחמתו, לפיכך העמיד אותם חמשה אנשים שלא היו גבורים:

1308

1309ואת העם העביר וגו'. שלקח אנשי עיר זו ומעבירן ומושיבן בעיר אחרת, וכל כך למה, כי היכי דלא ליאמרון להון גלוותא בני גלוותא:

1309

1310רק אדמת הכהנים. מפני שדנו ליוסף באותו מעשה של אשת פוטיפר שאמרו הכומרים אם לבושי יוסף נקרעו מלפניו הוא נתרצה במעשה, ואם הם קרועים מאחריו היא הכריחתו והחזיקתו, לפיכך לא הניח אותם למכור אדמתם:

1310

1311ויחי יעקב. למה נסתמה פרשה זו, לפי שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, לכך נסתמה פרשה זו:

1311

1312 ד"א למה נסתמה מפני שנסתמו כל צרותיו:

1312

1313שבע עשרה שנה. ולמה נחסרו משנותיו של יעקב ל"ג שנים, על שדבר כלפי מעלה, דקיימא לן כשם שמברך אדם על הטובה כך יברך על החילוף, והוא לא עשה כך, לפי שבשעה ששאלו פרעה כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה מעט ורעים (בראשית מז ח ט), ומנין התיבות הם שלשה ושלשים תיבות:

1313

1314ד"א שבע עשרה שנה פרנס יעקב את יוסף, כמו כן יוסף פרנסו י"ז שנה:

1314

1315ויקרבו ימי ישראל וגו'. אמרו חכמינו ז"ל כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, שנותיו של בועז עובד וישי ת' שנה היו חייהם, ודוד לא חיה אלא שבעים שנה, ולא הגיע לימי אבותיו, לכך נאר בו קריבה. [ויקרבו ימי דוד למות (מ"א ב א)] עמרם חיה קל"ז, ומשה רבינו ע"ה לא חיה אלא מאה ועשרים שנה, לכך נאמר בו קריבה, שנאמר הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). וביעקב נאמר בו קריבה, מפני שלא הגיע לימי אבותיו, שיצחק חי ק"פ שנה, ויעקב לא חיה אלא קמ"ז שנה, לכך נאמר בו קריבה:

1315

1316ויקרא לבנו ליוסף. ולמה לא קרא לראובן או ליהודה, כי הם בניו ראובן בכור יהודה מלך, והניחן וקרא ליוסף, ולמה עשה כן בשביל שהיה ספיקה בידו לעשות, לפיכך לא קרא אלא ליוסף שיכולת בידו לעשות ועשית עמדי חסד ואמת. ואמר יעקב ליוסף אם אתה עושה עמי היום חסד ואמת אף לאחר מיתתי עשה:

1316

1317אל נא תקברני במצרים. לפי שצפה ברוח הקודש שעתידים מצרים ללקות בכנים ויהיו מרחשות במטה שלו:

1317

1318 ד"א מפני מה לא ביקש ליקבר במצרים, מפני שלא יעשו אותו ע"ז, שכשם שנפרעין מן העובדים כן נפרעים מן הנעבד, שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וגו' (שמות יב יב) אל נא תקברני. אלא במערת אבותי, שאם לא תרצה לקברני, על כרחך אשכב שמה, שנא' ושכבתי עם אבותי (פסוק ל), ואפ"י שאקבר במקום אחר נפשי עם אבותי תלך:

1318

1319שים נא ידך תחת ירכי. ונשבע לו על המילה, אשר תלויין בה תרי"ג מצות, ברית בנים [תרי"ב], וגוף של מילה משלימים חשבון תרי"ג מצות:

1319

1320וישתחו ישראל על ראש המטה. לשכינה, שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, [שנאמר] ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד):

1320

1321ד"א תעלא בעידניה סגיד ליה, ומנא לן מהכא וישתחו, יוסף לגבי יעקב תעלא הוי:

1321

1322ויאמר ליוסף. מי ומי אמר לו, מלמד שהניח יוסף שומרין לשמור את אביו, ובאו והגידו לו הנה אביך חולה, והמה חזרו והגידו ליעקב, הנה בנך יוסף בא אליך שבא לומר לו שיכלול בניו עם השבטים, ולהוכיחו על שקבר אמו בחוצה לארץ:

1322

1323ויתחזק ישראל וישב על המטה. לפי שרצה שיהיו דבריו כתובין ומסורין דברי בריא ולא דברי שכיב מרע, ענה ליוסף על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על שבא לומר לו שיכלול בניו במנין השבטים, אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז, קודם שנולד בנימין, ואמר לי הנני מפרך והרביתך [ונתתיך] לקהל, זה בנימין. עמים, אלו בניך, וקודם שבאתי מצרימה לי הם כלומר במנין השבטים, ועל שבא להוכיחו על קבורת רחל, אמר לו מתה עלי, עלי היו חסרוניה:

1323

1324כברת ארץ. אלפים אמה:

1324

1325ואקברה שם. על פי השכינה, שעתידה לבקש רחמים על ישראל, שנאמר רחל מבכה על בניה וגו' (ירמי' לא טו):

1325

1326וירא ישראל את בני יוסף וגו'. ראה ורצה לברכן, נסתלקה ממנו שכינה, כשראה יעקב כך, היה סבור שפסולים הם, שאינן ראויים לברכה, לפי שנסתלקה ממנו שכינה, ואמר ליוסף מי אלה, כלומר כיצד נולדו אלו, ענה לו ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, מלמד שהביאה לו אסנת כתובתה:

1326

1327כבדו מזקן. שהיו גבות עיניו גדולים ולא יכול לראות, אם לא היו מגביהין לו את הגבות:

1327

1328וישק להם ויחבק להם. שרצה לשמוח כדי שתשרה שכינה עליו, שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלהים) [יד ה'] (מ"ב ג טו) וכשראה יעקב שלא היתה שכינה שורה עליו, התחיל לטעון בדברים אחרים, שנאמר ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי, וכשראה יוסף שלא היה רוצה לברכם הוציאם מעל ברכיו:

1328

1329וישתחו לאפיו ארצה. להקב"ה ואמר לפניו רבונו של עולם כלום יש פסול במיטתי, מיד שרתה עליו שכינה, ולקח יוסף את שניהם, ולקח את אפרים מימינו, ואת מנשא בשמאלו, שכשבאים שני בני אדם זה לפני זה, עומד ימינו על חבירו כנגד שמאלו, ושמאלו כנגד ימינו, וכן עשה יוסף שרצה לשום אביו ימינו על ראש מנשה, ושמאלו על ראש אפרים, לפי שראה ברוח הקודש שיצא מן מנשה יהוא בן נמשי, וגדעון מאפרים, והיה עתיד משיח בן אפרים לצאת ממנו. ומה שאמר יעקב ידעתי בני ידעתי, ידעתי מה שגלוי לך, וידעתי מה שבסתר לך:

1329

1330אשר התהלכו אבותי. גדול [מה] שנאמר באברהם ויצחק, ממה שנאמר בנח, כי בנח כתיב את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט), כאדם שמהלך לפני אדונו בכל מקום שהוא רוצה:

1330

1331וידגו לרוב בקרב הארץ. לשון דגים, כלומר מה דגים שבים פרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם, כך יהיו בניך:

1331

1332וזרעו יהיה מלא הגוים. זה יהושע שנתמלא שמעו בכל העולם מצד אותו נס שנעשה לו, שנאמר שמש בגבעון דום וגו', וידום השמש וירח עמד (יהושע י יב יג), כלומר ולזרעו יעשה נס כמלוא הגוים:

1332

1333וישם את אפרים לפני מנשה. בכל מקום נקדם אפרים לפני מנשה חוץ ממנין השבטים שנקדם מנשה לאפרים:

1333

1334ואני נתתי לך [שכם אחד]. זה הבכורה:

1334

1335אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. בתפלה ובבקשה:

1335

1336 ד"א בחרבי ובקשתי. כדאמר במעשה שכם:

1336

1337ויקרא יעקב אל בניו. ביקש לגלות את הקץ, וסתמו הקב"ה ממנו, ושנים הם שבקשו לגלות את הקץ, יעקב ודניאל:

1337

1338האספו וגידה לכם. ולא רצה הקב"ה והתחיל ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, מכאן שלא ראה יעקב קרי עד שנולד ראובן:

1338

1339יתר שאת. יתר זו בכורה. שאת זו כהונה, כמו שנאמר וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט כב):

1339

1340 עז. זו מלוכה, שנאמר ויתן עוז [למלכו] (ש"א לב י), בחללו יצועי אביו ניתנה בכורה ליוסף, וכהונה ללוי, ומלכות ליהודה:

1340

1341פחז כמים. לשון נוטריקון פׄחזתה חׄכתה זׄעתה, כלומר שלא יהיה לך מתוך החלקים יותר מאחיך, לפי שעלית משכבי אביך:

1341

1342אז חללת יצועי עלה. אמר לו בני אין לך רפואה עד שיבוא משה, שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג), וכיון שבא משה ומינה שבטו של ראובן תחלה על הקללה בהר עיבל ופתח תחלה פיו שבטו של ראובן ואמר ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כז כ), אז ידעו הכל שהוא זכאי ומחל לו הקב"ה:

1342

1343מכרתיהם. לשון יונ' כי כן קוראים לסכין מכירי:

1343

1344בסודם אל תבא נפשי. זו מחלוקת קרח שעשה עם משה ועם אהרן, ועשו עצה רעה ומעשים רעים:

1344

1345בקהלם אל תחד כבודי. כמו שנאמר ויקהלו על משה וגו' (במדבר טז ג), וכן היה שלא נזכר יעקב באותה מעשה דכתיב ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי (שם שם א) ולא כתיב בן ישראל, ובמקום אחר כתיב בן קהת בן לוי בן ישראל (דה"א ו כג):

1345

1346ארור אפם כי עז. לא רצה לקלם וקלל אפם:

1346

1347אחלקם ביעקב. זה שמעון שלא היה חלקו מחובר ביחד, כי יהודה מפסיק בחלקו של שמעון, דכתיב ויאמר יהודה [לשמעון אחיו] עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני (שופטים א ג):

1347

1348ואפיצם בישראל. אלו כהנים ולוים שלא היה להם חלק עם ישראל שנאמר ונחלה לא יהיה לו וגו' (דברים יח ב), ומחזרים על הגרנות לחפש אחר תרומות ומעשרות:

1348

1349ד"א ארור אפם כי עז. בשעה שהרגו שכם בן חמור:

1349

1350יהודה אתה יודוך אחיך. בוא וראה מה כתיב למעלה שמעון ולוי אחים, וכולם אינם אחים, אלא אחים הם בעצה של שכם, שנאמר ויקחו שני בני יעקב [שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו] (בראשית לד כה), וגם נטלו עצה על יוסף להרגו שנאמר ויאמרו איש אל אחיו גו' ועתה לכו ונהרגהו וגו' (שם לז יט כ), ומי הם אם תאמר ראובן, הרי כבר נאמר וישמע ראובן [ויצילהו מידם] (בראשית לז כא), ואם תאמר יהודה, הרי כבר נאמר [ויאמר יהודה אל אחיו] מה בצע וגו' (שם שם כו), ואם תאמר בני השפחות, הלא כבר נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה (שם שם ב), מכאן אתה למד ששמעון ולוי היו, וכיון שבאו למצרים אמר יוסף אם אניח שני האחים ביחד מחריבין את כרך מצרים, כמו שחרבו כרך של שכם, מה עשה, לקח [את] שמעון ואסר אותו, וכיון שהפרישו נעשה לוי יחידי, ותשש כחו באותה שעה, לכך נאמר שמעון ולוי אחים, וכיון שהוכיחם אביהם, הוריקו פניהם, וגם יהודה הוריקו פניו, מיד פתח יהודה אתה יודוך אחיך, לפי שהודיתה במעשה תמר:

1350

1351ידך בערף איביך. אמר לו בני אתה הקשית ערפך שעה אחת, וביישת את עצמך במעשה תמר, תזכה שתהרוג את אויביך, וכן היה בימי דוד, דאמר ר' תנחומא מה כתיב (ואכרית) [ואכרתה] את [כל] אויביך, [מפניך] (ש"ב ז ט) וכן היה כי כולם נכרתו, והיה לו אויב שקול כנגד הכל הוא שאול, שנאמר ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול (תהלים יח א), והלא שאול הוא בכלל אויביו, ולמה הבדילו לצד, באמרו מכף כל אויביו ומיד שאול, אלא בא ללמדך שהיה שאול שקול כנגד כל אויביו:

1351

1352ישתחוו לך בני אביך. אילו היה אומר בני אמך נמצא שלא השתחוו לו כולם, וכיון שאמר בני אביך השתחוו לו כולם:

1352

1353גור אריה יהודה. בתחלה גור כשלטון, ולבסוף אריה כמלך:

1353

1354ד"א גור אריה יהודה. זה משיח בן דוד, שעתיד לצאת משני שבטים, אביו מיהודה ואמו מדן ובשניהם כתיב גור אריה, בדן כתיב [דן] גור אריה (דברים לג כב), וביהודה כתיב גור אריה [יהודה]:

1354

1355מטרף בני עלית. כלומר ממה שהייתי חושדך שהייתי אומר טרוך טורף יוסף, לא הייתי אומר בשבילך, לפי שהיית מלך, ומאותה חשדא סילקת את עצמך, לפיכך לעתיד לבוא יהא כורע ורובץ כאריה, זה משיח בן דוד בין האומות, שירבץ בם ואין מי יקימנו:

1355

1356לא יסור שבט מיהודה. זה משיח בן דוד, שעתיד לרדות את העם במקל, שנאמר תרועם בשבט ברזל (תהלים ב ט):

1356

1357ומחקק מבין רגליו. אלו יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים (דה"א ב נה), שמורים הלכות בישראל, והם סנהדרי גדולה שיושבת בלשכת הגזית בחלקו של יהודה שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ (שם):

1357

1358ולו יקהת עמים. שמקהה שינים של אומות העולם, שנאמר והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה (זכרי' יב ג):

1358

1359ד"א לא יסור שבט מיהודה. אלו ראשי גליות שבבבל, שרודים את העם בשבט:

1359

1360ומחקק מבין רגליו. אלו ראשי ישיבות שבארץ ישראל:

1360

1361עד כי יבא שילה. זה מלך המשיח, שיהא מלכות בית דוד קיימת:

1361

1362ד"א לא יסור שבט מיהודה. עד עדי עד, כלומר עד עולם, וכאשר יבא משיח לו יקהת עמים:

1362

1363אסרי לגפן עירה [ולשרקה בני אתונו]. שמגפן אחת מספקת עירו, ומשורקה אחת שני בני אתונות, ואם תאמר אין בו טעם שאמר בו ולבן שינים מחלב [ת"ל חכלילי עינים מיין כל חיך שטועמו אומר לי לי], ואם תאמר לבחורים טוב ולא לזקנים, תלמוד לומר ולבן שינים מחלב, אל תיקרי לבן שינים אלא לבן שנים:

1363

1364ד"א אסרי לגפן עירה. גפן זה (מצרים) [ישראל, שנאמר גפן ממצרים] תסיע (תהלים פ ט), ר"ל כי מצרים יסיעם הקב"ה ממצרים וינערם בים:

1364

1365ולשורקה בני אתונו. כשיבוא משיח בן דוד, ויקויים בהם המקרא הזה ואנכי נטעתיך שורק (ירמי' ב כא), אל תיקרי בני אתונו אלא בני איתננו, כלומר ישראל יתקבצו כולם עד שער האיתון. כבס ביין לבשו, כמו שנאמר מי זה בא מאדום [חמוץ בגדים מבצרה] (ישעיה סג א):

1365

1366ובדם ענבים סותה. טעותו, כמו יסיתך אחיך וגו' (דברים יג ז), וגם כי חמה פן יסיתך בשפק (איוב לו יח), כלומר שיכבס הקב"ה טעותו של משיח, ר"ל חרבו בדם אומות העולם שנקראו ענבים כהות:

1366

1367ד"א אסרי לגפן עירה. כלומר יהיו הגפנים טובות ביהודה ביותר, שאם יהיו כל אנשי עיר אחת בגפן אחת לא יוכלו לבצור אותה מרוב שהיא טעונה:

1367

1368ולשורקה בני אתונו. שיהא החמור טעון משורק אחת שביהודה, וגם ידיהם לא יכבסו אלא ביין, ובדם ענבים לבושם:

1368

1369חכלילי עינים מיין. שיאדימו עיניהם משופע היין:

1369

1370ולבן שנים מחלב. שילבינו שיניהם משופע החלב:

1370

1371 ד"א ולבן שנים מחלב. כשיעמוד אדם במקום גבוה על שן הסלעים, יראה הבקעה לבנה ביותר מחלב מן השעירים והצאן והבקר שביהודה:

1371

1372זבולן לחוף ימים ישכן. מה ראה יעקב שבירך זבולן אחר יהודה, והלא יששכר יותר גדול ממנו, והוא היה ראוי לברך תחלה, אלא שצפה ברוח הקדש וראה בית המקדש שעתיד ליחרב, וראה סנהדרין שתעקר משבטו של יהודה ולהקבע בחלקו של זבולן:

1372

1373 ד"א זבולן מתרעם על מדותו היה ואמר רבונו של עולם לאחיי נתת שדות וכרמים, [ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת ארצות] ולי נתת נהרות וימים, אמר לו הקב"ה כולם צריכים לך על ידי (חלקך) [חלזון] שקונים, אמר זבולן רבון העולמים ואחי באים ולוקחין בלי ידיעתי ובלי דמים, אמר לו סימן יהא מסור בידך, שכל מי שיטול ממנו בלא דמים, אינו נהנה בפרקמטיא שלו:

1373

1374יששכר חמר גרם. אל תיקרי גרם אלא גרם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים, ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים והלך לו, מה עשה החמור רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור, כי כן דרך הדודאים, וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה ונולד יששכר ואותו החמור שהוציא הדודים גרם ליששכר שנולד ועל כן אמר, יששכר לא גרם לו שיבא כי אם החמור:

1374

1375רובץ בין המשפתים. זו תורה:

1375

1376וירא מנחה כי טוב. ואין מנוחה אלא בית המקדש שבו התורה, שנאמר זאת מנוחתי עדי עד (תהלים קלב יד):

1376

1377כי טוב. זה תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (משלי ד ב):

1377

1378ויט שכמו לסבול. עולה של תורה:

1378

1379ויהי למס עבד. לתלמידי חכמים:

1379

1380דן ידין עמו. זה שמשון:

1380

1381שפיפון. שהיה חיגר בשתי רגליו, שבלעם לא היה חגר אלא ברגלו אחת, כתיב ביה וילך שפי (במדבר כג ג), ובשמשון כתיב ביה שפיפון, לכך בשתי רגליו:

1381

1382יהי דן נחש עלי דרך. זה שמשון שצפה יעקב ברוח הקודש שיהיה עומד בין שני עמודים, ועיניו מעוורים, ופלשתים עליו שמחים, התפלל עליו שיתן לו הקב"ה כח, שנאמר (חזקני ואמצני) [זכרני נא וחזקיני] נא [אך] הפעם הזה וגו' (שופטים טז כח), ולכך אמר לישועתך קויתי ה', כלומר ישועתך קויתי שתשמע תפלתו:

1382

1383גד גדוד יגודנו. זה שבטו של גד, בשעה שהיה אחד מהם יוצא למלחמה, היו הורגין בלא חרב ובלא חנית, אלא בזרועו, שכל מי שמכה אותו לא היה חי, שנאמר וטרץ זרוע אף קדקוד (דברים לג כ), לפיכך כשעברו ישראל את הירדן לא היה חלוץ אלא בשבט גד:

1383

1384מאשר שמנה לחמו. שהיו מספקין שמן המשחה:

1384

1385והוא יתן מעדני מלך. זה שמן אפרסמון שמשיר את השער ומעדן את הבשר:

1385

1386נפתלי אילה שלחה. אילה כמו אילת (משלי ה יט). שלוחה כמו משקין בית השלחין:

1386

1387הנותן אמרי שפר. שיהיו תלמידיו פקחים, אל תיקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר:

1387

1388ד"א נפתלי אילה שלוחה. כשהביאו יעקב לקבורה, היה עשו מעכב מלקברו, היה אומר מערת המכפלה אינה מחזקת אלא ארבעה זוגות, וכבר קבר את לאה במקומו, אמר לו יוסף מכרת חלקך, שנאמר בקברי אשר כריתי לי (בראשית נ ה), והרי השטר במצרים, אמרו מי ילך, ילך נפתלי כי קל הוא כאילה, מיד קפץ והלך למצרים להביא שטר המערה לקבור את אביו, עד שהוא הולך בא חושים בן דן והיה חרש, וכשראה שהיו מונעין ליעקב מלקברו, אמר מפני מה אבי אבא אינו נקבר, אמרו לו עשו מונע, והיה בידו מרה והכהו על צוארו, וראשו נפלה במערה, וכל מטתו של יעקב נתמלא דם, לקיים מה שנאמר ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח יא), ואותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה):

1388

1389ד"א נפתלי אילה שלוחה. שאלמלא לא היה נפתלי היה יוסף נהרג, וכשרצו להרוג את יוסף בא נפתלי והגיד ליהודה ובא יהודה והצילו:

1389

1390הנותן אמרי שפר. שיהיה לשונם מתוקה בתורה כדבש ונופת:

1390

1391בן פורת יוסף וגו'. מלמד שאין עין הרע שולטת בזרעו, מפני שהחביא [את] אמו מפני עשו הרשע, שלא יתן עיניו בה, בשעה שבאו להשתחוות לו:

1391

1392בנות צעדה עלי שור. מצריות בנות מלכים שבקשו לראות פני יוסף ולא תלה עיניו באחת מהם:

1392

1393ד"א בן פורת יוסף וגו'. שהיה זרעו פרה ורבה כעוף של מים:

1393

1394 ד"א בן פורת וגו' עלי עין. אל תיקרי עלי עין, אלא עולי עין, שאין עין הרע שולט בזרעו:

1394

1395ד"א בן פורת יוסף. שעל ידי הפתרון עלה לגדולה, דכתיב ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי (בראשית מא כד), שהיה בוחן אותם ולא נמצא איש שיאמר לו האמת, עד שבא אצל יוסף והיה מגיד לו יותר ממה ששאל הוא וענהו יוסף לא חלמת כך, כיון ששמע פרעה כך, אמר ליוסף אין נבון וחכם כמוך (שם שם לט), שעמדת על האמת:

1395

1396וימררהו ורבו. זה פוטיפרע, כשראה שהרכיב פרעה את יוסף במרכבת המשנה אשר לו, אמר לפרעה מפני מה המלכת את עבדי, והלא קניתיו אני בעשרים כספים, מיד ענהו יוסף והלא אתה חייב מיתה בשעה שקניתני, שאין קונין עבד אלא מכנען, שנאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), ואני מבני שם, ועוד בן מלכים אני, שהרי פרעה המלך שעשה דמות שרה אמי, ועתה הביא הדמות, אם אין הדמות דומה לי הדין עמך, וכן עשה ונדמו איקונין שלו לאיקונין של שרה:

1396

1397באיתן קשתו. בכח קשתו:

1397

1398ויפזו. כמו ויפזרו:

1398

1399זרועי. כח ידיו:

1399

1400מידי אביר יעקב. בשביל שראה דמות יעקב:

1400

1401ד"א ותשב באיתן קשתו. בשעה שלקחתו אשת פוטיפרע ואמרה לו שכבה עמי כבש ביצרו, ולפי שכבש ביצרו, זכה ושם פרעה המלך זהב מופז על זרועי ידיו:

1401

1402מידי אביר יעקב. [משם רועה אבן ישראל] כלומר כל זאת עשה לו יעקב אביו, שעלה בדעתו לשכב עמה, וראה דמות אביו בחלון ופירש ממנה, ואותו נס גרם שיהא רועה אבן ישראל:

1402

1403אבן. זה מלך, שנאמר אבן בוחן (ישעי' כח טז), וכתיב (דימטורא התגזרת) [די מטורא אתגזרת] אבן (דניאל ב מה):

1403

1404אבן. זה מלך המשיח:

1404

1405מאל אביך ויעזרך. כלומר אותו האל שאמר לו אנכי האל אלהי אביך (בראשית מו ג), הוא יעזרך:

1405

1406ואל שדי ויברך אותך בברכות שמים מעל. זהו שאמר יצחק ליעקב מטל השמים (שם כז כח):

1406

1407ברכות תהום רובצת תחת. [ברכות שדים ורחם]. שלא יהיו לך רחם משכל בשיכול בנים ושדים צומקים:

1407

1408ד"א בעת שבירך יעקב את בניו בירך את יוסף מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך, ולא אמר ואל שדי, למה מפני כי זו הברכה מאל"ף ועל תי"ו ויהיה הברכה על ראש יוסף ואחיו, ואם היה אומר ואל שדי היה הברכה מאל"ף עד למ"ד, ויהיה חצי הברכה, וכיון אמר ואת שדי, תהיה הברכה מאל"ף ועד תי"ו, ותהיה הברכה תמימה:

1408

1409ברכת שדים ורחם. זהו האיש שיורה שכבת זרע כחץ, ושדיים לשון ירייה, כמו ירה בים (שמות טו ד), ומתרמינן שדי בימא, וקיימא לן כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד, וכן בירך יעקב ליוסף שיהא שכבת זרע שלו יורה כחץ, שלא יהא איש משכיל:

1409

1410ורחם. זו אשה שלא תהיה משכלת:

1410

1411ברכת אביך. [גברו על ברכת הורי] דאילו באברהם כתיב ונתתיך לגוים וגו' (בראשית יז ו), ואילו ביעקב כתיב גוי וקהל גוים (שם לה א):

1411

1412עד תאות גבעת. תאות זהו גבול, כמו והתאויתם לכם (במדבר לד י), כלומר שיבואו עליך כל הברכות הללו עד זמן שיעמוד גבול עולם:

1412

1413ולקדקד נזיר אחיו. זה יוסף שהיה פורש מאחיו:

1413

1414ד"א ולקדקד נזיר אחיו. שלא שתה יין מיום שפירש מאחיו עד שראם, שנאמר וישתו וישכרו עמו (בראשית מג לד), עד עכשיו לא שתה יין:

1414

1415ד"א נזיר אחיו. שלא שתה יין לאחר מכאן:

1415

1416בנימין זאב יטרף. כמו זאב חוטף כך שבטו של בנימין חוטף, שנאמר וחטפתם לכם איש אשתו מבנות (שילה) [שילו] וגו' (שופטים כא כא), מלמד שהיו חוטפין נשים לבניהם, משום השבועה שנשבעו עליהם ישראל, שלא ישיאו להם נשים:

1416

1417בבקר יאכל עד. זה תמיד של שחרית:

1417

1418ולערב יחלק שלל. אלו הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, שנאמר את הכבש אחד תעשה בבקר (במדבר כה ד):

1418

1419ד"א בנימין זאב וגו'. בחלקו של בנימין היה בית המקדש בנוי, זאב זה אב, ואי זה זה בית המקדש, וקיימא לן ירושלם לא נחלקה לשבטים, ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ושם היה מזבח בנוי, וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, לפי שלא היתה בחלקו של בנימין, אבל קרן מערבית צפונית שם היה היסוד, ואותו קרן היה עומד בחלקו של בנימין שנקרא חוטף:

1419

1420כל אלה שבטי ישראל [וגו' ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם]. מלמד שכללם כולם בברכה אחת:

1420

1421ויצו אותם. ומה צוה להם, מלמד שצום אל תניחו אדם ליגע במטתי, כי אם שנים עשר שבטים סביב מטתי, יהודה יששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, ראובן שמעון (ולוי) [וגד] ישאו מן הדרום, דן ונפתלי ואשר מן (המערב) [הצפון], בנימין (גד ויוסף) [אפרים ומנשה] מן (הצפון) [המערב], וכאשר תשאו את מטתי כן תשאו את המשכן, כדכתיב באותות בית אבותם (במדבר ב ב), כאשר צוה להם אביהם:

1421

1422המכפלה. שהיתה כפולה זו לפנים מזו:

1422

1423 ד"א מכפילה. שהיתה כפולה זו למעלה מזו:

1423

1424ויאסוף רגליו על המטה. ועליו נאמר כי לא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), תמול וישא יעקב וגו' (בראשית כט א), ועתה כתיב ויאסף רגליו אל המטה:

1424

1425ויפול יוסף על פני אביו. מלמד שהיה יוסף מניח ידו על עיני אביו לעצמו, כשם שמעצימים את המת, כדכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו ד):

1425

1426ויחנטו הרפאים. כדרך שעושין למלכים:

1426

1427ויחנטו. ומהו חנטה, מלמד שאם נפטר מלך היו חותכין את כריסו ומוציאין את בני מעיו כדי שלא יסריח:

1427

1428ויבכו אותו מצרים שבעים יום. ארבעים דחנטה, ושלשים יום דחפירה:

1428

1429אבי השביעני. כך פירשו חכמינו ז"ל שהמצריים לא היו ממליכים עליהם מלך, אלא אם כן היה יודע בשבעים לשונות, ופרעה היה יודע בהם חסר אחת, והוא לשון עברי, ושבעים מעלות היה לו לעלות עד שמגיעים לעלות לכסאו של פרעה, ועל כל לשון ולשון שהיה יודע היה עולה מעלה אחת, וכשהמליכו את יוסף העלוהו על כל מעלה ומעלה, והיה מדבר בלשון אחד כי על כל מעלה היו לשם אנשים יודעין בלשון, וכיון שבא למעלה העליונה, אמר לו יוסף בלשון עברי, כיון ששמע פרעה אמר לו יוסף אני פרעה, וכי עדיין לא היה יוסף יודע שהוא פרעה עד שאמר אני פרעה, אלא מלמד שאמר פרעה ליוסף אני הוא הסבה שהוגעתיך עד הלום, א"כ אינו ראוי לך שתעבירני מן המלוכה בסבת שאתה יודע לשון אחד יותר ממני, אמר לו יוסף חס וחלילה שאעשה זה, אמר לו פרעה אם כן השבעה לי, ומיד נשבע לו, וכשרצה יוסף לילך לקבור את אביו לא הניחו פרעה, מיד שלח יוסף לפרעה ואמר לו אתה השבעתני שלא אגלה הסוד, ואבי השביעני שאלך ואקבור אותו במערה, אם תניחני אלך ואקברהו ואחזור, ואם לאו אני אבטל שבועתך ושבועת אבא ואשלחנו ביד אחי שיקברו אותו, כששמע פרעה שהוא אמר שיבטל השבועות, אמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, ומי לימדו ליוסף שבעים לשונות, גבריאל, שבא באותה לילה שרצה לעמוד לפני פרעה ולימדנו שבעים לשונות, והיה גבריאל מלמדו ליוסף ויוסף היה שוכח, עד שנטל אות אחת משמו של הקב"ה והוסיפו ליוסף, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו):

1429

1430ויעל עמו גם רכב גם פרשים. מלמד על המלחמה באו:

1430

1431ויבאו עד גרן האטד. וכי יש גורן לאטד, אלא למד שעשו עצמם כגרן לפני המטה:

1431

1432וירא יושב הארץ הכנעני וגו'. ואף הם למלחמה נתכוונו וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי במטה, מיד אמרו אבל זה כבד למצרים:

1432

1433ויעשו בניו לו וגו'. מלמד שנשאוהו כאשר צום:

1433

1434וכל העולים אתו וגו'. שלא נכשל אחד מהם:

1434

1435ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. ומה ראו, ראו שפירש מהם, שכל זמן שהיה יעקב אביהם קיים, היה אוכל עמהם והם עמו, וכיון שמת פירש מהם, מיד שלחו אל יוסף כה תאמרו (אל יוסף) [ליוסף] אנא שא נא וגו', [כתיב] נא בזה הפסוק שלשה פעמים, לפי שמצינו כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר משלשה פעמים:

1435

1436וינחם אותם. אמר להם אתם עשרה נירות ולא יכלתם לכבות נר אחד ואני נר אחד היאך אני יכול לכבות עשרה נירות:

1436

1437וידבר על לבם. אמר להם דברים שנכנסים בלב:

1437