מדרש אגדה, ויקראMidrash Aggadah, Leviticus

א׳ויקרא אל משה. מעלתו של משה גדולה ממעלת המלאכים, שהמלאכים כשמשבחים אותו אינם יודעים מקומו, אלא עונים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג' כב), ומשה אינו כן, אלא פנים עם פנים דבר עם השכינה. ועוד כי המלאכים יש להם שש כנפים, ובשתים מכסים את פניהם כדי שלא יביטו בשכינה, אבל משה ע"ה נאמר בו ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו (שמות לד לד), ולא עוד אלא שהשכינה קראה למשה, שנאמר ויקרא אל משה:

ב׳ ד"א ויקרא אל משה. זה שאמר הכתוב גאות אדם תשפילנו (משלי כט כג), כל מי שהוא רודף אחר השררה שררה בורחת ממנו. ומי הוא בורח מן השררה שררה רודפת אחריו, שאול הוא ברח מן השררה בשעה שרצו להמליך אותו, אמר הקב"ה לשמואל הנה הוא נחבא אל הכלים (ש"א י כב), ושאול כשבאו אליו אמר להם לכו ושאלו באורים ותומים, אם ראוי אני ואם לאו, הניחו אותי במקומי, מיד וישאלו בה' אם רואי הוא ואם לאו, כך שנו חכמים אין הכלים אלא אורים ותומים. שאול ברח מן השררה והיא רדפה אחריו, שנאמר הראיתם אשר בחר בו (שם שם כד). ואבימלך בן ירובעל היה רודף אחר השררה והיא בורחת ממנו, שנאמר וישלח (ה') [אלהים] רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם (שופטים ט כג) ומשה רבינו ע"ה ברח מן השררה, בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), [ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (שם ד יג)], אמר ר' לוי שבעה ימים פתה הקב"ה את משה שילך בשליחותו. ויגאול את ישראל ממצרים, שנאמר לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום וגו' (שמות ד י), והוא בורח מן השררה, שנאמר שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה חייך סופך לילך, הלך משה ואמר לפרעה כה אמר ה' (שם ה א), אמר פרעה מי ה' (שם שם ב), אמר משה מאי איכפת לי אני כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, ללמדך היאך היה בורח מן השררה, ובסוף זכה והוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן, ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, הלך וישב, מיד קרא לו השם, שנאמר ויקרא לא משה:

ג׳ ד"א ויקרא אל משה. זה שאמר הכתוב ברכו ה' מלאכיו וגו' (תהלים קג כ), אשריהם הצדיקים שהם יתר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינם יכולים לשמוע בקול דברו, אלא עומדים (ומתריעין) [ומרתחין] ונבהלים, והצדיקים אינם כן, הלא תראה בשעה שעמדו על הר סיני לקבל התורה, ידע הקב"ה שאין יכולין לשמוע בקולו, בא משה והעמידן לפני הר סיני, שנאמר ויצא משה את העם, אמרו למשה ראית אותו, אמר להן הין, הרי נותן לי את התורה על הר סיני, אמרו לו מבקשים אנו לשמוע קולו, שנאמר ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א' ב'), כיון שאמרו כך, מיד נגלה עליהם הקב"ה, ואמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ' ב'), הדיבור הראשון. וכיון ששמעו קולו מתו כולם, שנאמר נפשי יצאה בדברו וגו' (שה"ש ה' ו'), והיו כולם מתים נכנסה תורה לפני הקב"ה ובקשה עליהם רחמים והחזיר להם את נפשותיהם, שנא' תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט ח'), התחילו אומרים למשה אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו [וגו'] קרב אתה ושמע (דברים ה' כ"ב כ"ד), לפיכך כיון שעמד המשכן לא קרא אלא למשה שהוא יכול לעמוד, ואחרים לא היו שומעין את הקול, מלמד שעשה הקב"ה דרך כדי שיבא הקול למשה, שנאמר ודרך לחזיז קולות (איוב כ"ח כ"ו), שעשה הקב"ה דרך לקול שהיה הולך אצל משה, שנאמר ויקרא אל משה וידבר אליו:

ד׳ד"א ויקרא אל משה. משל למה הדבר דומה למלך שבנה לו שר צבאו מגדל, ועל כל פנה ופנה היה כותב שמו של מלך, כיון שנכנס המלך ראה שמו נכתב על כל פנה ופנה, ועל כל עמוד ועמוד, אמר המלך איה מי שסדר כל הענין הזה. קראו לו ויבא, כך כשעשה משה את המשכן, כתב על כל מעשה ומעשה כאשר צוה ה' את משה, שמונה עשר פעמים, כנגד [שמונה עשר] חוליות שבשדרה, כיון שראה הקב"ה שהוא עומד בחוץ, אמר קראו לו ויכנס, לכך נאמר ויקרא, כדרך שנאמר לאברהם ויקרא אליו מלאך ה' (בראשית כב יא), ונדמה לאור, ונאמר באור ויקרא אלהים לאור וגו' (שם א' ה'), ונאמר במשה ויקרא אל משה וגו', ואין אור אלא תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו' כ"ג). ומשה שבה את התורה, שנאמר עלית למרום שבית שבי (תהלים ס"ח י"ט) לכך נאמר ויקרא אל משה:

ה׳וידבר. כמו שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל"ג י"א):

ו׳מאהל מועד. אמר ר' אליעזר אעפ"י שניתנה מהר סיני. לא נענשו ישראל עליה עד שנתפרשה באוהל מועד. עד שלא ניתנה התורה הנבואה מצויה לאומות העולם, כיון שניתנה התורה פסקה מאומות העולם נבואה, וניתנה לישראל, שנאמר אחזתיו ולא ארפנו וגו' (שה"ש ג' ד'):

ז׳דבר אל בני ישראל. על כל מצוה ומצוה מזכיר בני ישראל, שהם יקרים לפני מי שאמר והיה העולם, כענין שנאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמיה ל"א י"ט). עשרה נקראו יקרים. א' התורה, שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג' ט"ו). ב' נבואה, שנאמר ודבר ה' [היה] יקר בימים ההם (ש"א ג א). ג' תבונה, שנאמר יקר רוח [איש] תבונה. (משלי יז כז). ד' דעת, שנאמר וכלי יקר שפתי דעת (שם כ טו). ה' סכלות, שנאמר יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט (קהלת י א). ו' עושר, שנאמר והון אדם יקר חורץ (משלי יב כז), ז' ישראל, שנאמר הבן יקיר וגו' (ירמי' לא יט). ח' חסד שנאמר מה יקר חסדך. ט' מיתתו של צדיקים, שנאמר יקר בעיני ה' וגו' (שם קיו טו). [י' צדיקים, שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל (תהלים קלט יז)] וישראל נאמר בהם יקר, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח' טז):

ח׳ אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם מכל האומות אין אתה מצויני אלא על ישראל בלבד, אמר לו לפי שהם המליכוני עליהם, שנאמר ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), משל למה הדבר דומה למלך שהיה מזהיר את עבדו על חלקו יותר מכל בגדיו, אומר לו אדוני למה תזהירני על חלוקך יותר מכל בגדיך, אמר לו לפי שהוא קרוב לבשרי, כך אמר הקב"ה למשה אני מזהירך על ישראל יותר משאר האומות, לפי הם קרובים אלי, לפיכך אמר דבר אל בני ישראל:

ט׳אדם כי יקריב. ומפני מה אמר אדם, אלא אמר הקב"ה מי שרוצה להקריב לפני יעשה כאדם הראשון, שלא הקריב מן הגזל, לפי שאני שונא גזל בעולה (ישעי' סא ח):

י׳אם עולה קרבנו. זו העולה היא על הרהור הלב, שנאמר העולה על רוחכם וגו' (יחזקאל כ לב):

י״אוסמך ידו. ולא יד עבדו ולא יד שלוחו:

י״בעל ראש העולה. ולא על הצואר:

י״גושחט את בן הבקר. מכאן אמרו תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, שנאמר שאו ידיכם קדש, (תהלים קלד ב) ותיכף לגאולה תפלה, שנאמר גאל ישראל ה' שפתי תפתח:

י״דוהפשיט את העולה. מלמד שיהא מפשיט אבר ואבר ומנתח:

ט״וונתנו בני אהרן הכהן. אעפ"י שהאש יורדת מן השמים, מצוה [להביא] אש מן ההדיוט. ואש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשדת עד שבאו לבית עולמים, ואש שירדה ביי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד ימי מנשה בן חזקיהו:

ט״זוערכו בני אהרן. תנן התם כל העצים בשרים למערכה, חוץ משל זית ומשל גפן, מפני שהיין והשמן קרבין על גבי המזבח, אם כן הצילו הפירות את האילנות, מכאן אמרו רבותינו ז"ל הבן הטוב מציל את האב מגיהנם, וכן מצינו באברהם אבינו ע "ה שהציל את תרח, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו טז), מלמד שבישרו שעשה תרח תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא:

י״זואם מן הצאן. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, ולמה הופסק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, ובין ענין לענין, ומה אם השומע מפי הגבורה צריך להבין בין כל פרשה לפרשה, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה:

י״חואם מן העוף עולה. מן העוף ולא כל העוף, והיחיד מביא קרבנו עוף, ואין הצבור מביא קרבנו עוף, ואין לך להביא מן העוף אלא תורים ובני יונה:

י״טוהסיר את מראתו בנצתה. זה הזפק שיטלנו עם הנוצה שלה ר' תנחום בן (חניאל) [חנילאי] אומר משום שנאמ' שונא גזל בעולה (ישעי' סא ה):

כ׳ונפש כי תקריב. מלמד שהנפש הנדיבה אפילו כל שהוא מביאה מתקבל ממנה מיד:

כ״אואם זבח שלמים קרבנו. ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם:

כ״בוהקריב מזבח השלמים. אעפ"י שנשחטו שלא לשמן שלמים הם ואעפ"י שלא סמך ידו עליהם:

כ״גואם עז קרבנו. ולמה זכר עז לפי שאין לו אליה זכרו לצד:

כ״דאשר נשיא יחטא. אמר רבן יוחנן בן זכאי למה יצאת פרשת נשיא, ללמדך שאשרי הדור שנשיא שלו מביא קרבן חטאת על שגגתו, אם הנשיא שלו מביא על שגגתו קל וחומר על זדונו. והעם מתדמים לו אשרי הצדיקים שמגיע להם בעולם הזה שלוה כרשעים. אם בעולם הזה מגיע לצדיקים שלוה, על אחת כמה וכמה לעולם הבא. אשריהם שנוחלין שני עולמות:

כ״הועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו. מי שאין על גביו אלא ה' אלהיו זה המלך, נאמר כאן אלהיו, ונאמר להלן ה' אלהיו (דברים יג יט), מה להלן מלך אף כאן מלך:

כ״וונפש כי תחטא. זה שאמר הכתוב (נפש בלא דעת) [גם בלא דעת נפש] לא טוב (משלי יט ב), ולמה אמר נפש לפי שהחטא דבוק בנפש, וכן שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא עשה אדם עבירה בשגגה ושנה אלא סופו שיעשה עבירה בזדון, לא ישמח אדם על מצוה אחת שבאה לידו, אלא מצות אחרות באו לידו. בן עזאי אמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:

כ״ז ד"א ונפש כי תחטא. זה שאמר הכתוב גם בלא דעת נפש. מי שעה עבירה בשגגה אינו סימן יפה לו, על אחת כמה וכמה מי שהוא עושה בזדון:

כ״חואץ ברגלים חוטא (משלי שם). מי היה, זה אחאב בן קולייה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלם ולא דיים אלא עוד משגלו לבבל מעשיהם אשר היו בירושלם לא עזבו והיו (מסרסים) [מסרסרין] זה לזה, ומה היו עושים, היה אחאב בן קולייה נכנס אצל גדולי מלכות ואומר אני הוא פלוני הנביא, ושלחני הקב"ה לאמר דבר אחד לאשתך, והוא אומר לפניך היא, היה נכנס אליה, ואומר לה הקב"ה צוה להתייחד עמך, אומרת ברצון מאמר הבורא, והיה מתייחד עמה, ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך צדיקים, ועוד היה הולך אצל אחרת, והיה אומר לה הקב"ה שלחני אליך ואומרת לו מפני מה, והוא משיב לה ואומר לה כי ראה כי גזע צדיקים גדולים יבא ממך, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו, ושולחת כמה דורון לצדקיה בן מעשיה, עד שהיה בא ומשמש עמה, וכך היה צדקיה בן מעשיה עושה, היה ננס אצל בעל בית, ואומר לו הקב"ה שלחני לומר דבר אחד לאשתך, והיה נכנס אליה, ואומר הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי שמשי עם אחאב בן קולייה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו. והיתה משלחת דורון רב לאחאב בן קולייה, עד שהיה בא ומשמשה, ועמדו בזה הענין עשרים ושתים שנה, ראה כמה רשעים היו, והקב"ה מאריך אפו עליהם, אולי ישובו כי השם הוא ארך אפים, ואותן הרשעים מוסיפין על רשעותם רשע, והיו מוציאין להם שם במדינה כי הם נביאים, והיתה זאת המדה הרעה עוד בהם, היו נכנסים לאשה המעוברת, היו אומרים זאת יולדת זכר, ויוצאים לחוץ ואומרים לשכנית בת יולדת, אם יולדת בת, שולחת האשה אחריהם ואומרת להם למה שקרתם, אומרים לה אדונתינו אנחנו לא אמרנו לך בן אלא כדי שיתיישב דעתיך, אלא שאל לשכיניך מה אמרנו להם, מיד שואלת, אומרים השכנים אמת אמר, ואם היתה יולדת בן, היו אומרים השכנים למה כזבתם, הם אומרים להם שאלו לה, אם לא אמרנו לה בן, אמרים א"כ היאך אמרתם לנו בת, אומרים להם עד שנדע מי הוא אוהב אותה ומי לא, וכך היו עושים כל אותם השנים, עד שהגיעו אצל שמירת את נבוכדנצר, נכנס אצלה צדקיה בן מעשיה, אמר לה הקב"ה רוצה להעמיד ממך בנים נביאים, אמרה מי יתן, אחר כך אמרה לו אתה נביא ידוע במדינת בבל אלא יעצני היאך אעשה, אמר לה שמשי עם אחאב בן קולייה ואת יולדת ממנו נביאים, אמרה לו הלילה אשלח לו דורון ואביאהו, כיון שנכנס נבוכדנצר אל ביתו אמרה לו אשתו כל הדברים האלו, מיד יצא בזעם גדול, ושאל את השרים ואמר להם מה טיבם של אלו בזו המדינה, אמרו לו אדוננו נביאים, אמר להם ובה, אמרו אדונינו באים אצל הנשים ושוכבים עמהם במאמר הבורא, אמר להם ושכבו נשותיכם, אמרו לו כן אמר תלכו והביאו אותם, ראוי לכבדים ואני לא שמעתי עליהם בלתי היום מאשתי, מיד הלכו והביאו אותם אל נבוכדנצר אמר להם נבוכדנצר מה אמרתם לאשתי, אמרו הקב"ה רוצה להעמיד מאשתך נביאים, אמר להם נבוכדנצר ממי אני שומה, מכם או מאלהיכם, אלהיכם שונא זמה הוא, זמרי בן סלוא בעבורו נפלו מישראל עשרים וארבעה אלפים, ועכשיו אתם אומרים ומתנבאים עלינו שהקב"ה שלחכם אלינו לשכב עם נשותינו, וכבר שככבתם [עם] כל נשי המדינה, ובאתם אצל אשי לשכב אותה, שמא אלהיכם חזר בו, אני איני יודע אם נביאים אתם, ואם אומרים אמת או שקר, כבר בדקתי מכם לחנניה וחביריו והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים והשלכתי אותם לתוכו ויצאו משם חיים ושלמים, אותם הסקתי להם את התנור שבעה ימים, לכם לא אעשה כן, אלא אתן אתכם במחבת ואעשה תחתיכם אש, אם ניצלתם בידוע שאתם נביאים. ותשכבו עם אשתי שמירת, אמרו לו אדונינו חנניה וחביריו שלשה ואנו שנים, ואין הקב"ה עושה נסים אלא על ידי שלשה. אמר להם [יש] כאן אחד כיוצא בכם, חשבו בלבם על יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואמרו ז לזה מה אתה אומר שהקב"ה שורפו, אין הקב"ה שורפו, ובזכותו אנחנו נצולים, אמרו אדונינו יש הנה אחד, אמר להם מי הוא זה. אמרו לו יהושע בן יהוצדק הכהן, שלח והביאו ונתן שלשתם במחבת אחד, מה עשה הקב"ה שרף שניהם, והציל את יהושע בן יהוצדק, מנין שכן הוא אומר ולקח מהם קללה (כל) [לכל] גלות יהודה [וגו'] אשר קלם וגו' (ירמי' כט כב). ומנין שהציל את יהושע, שנאמר הלא זה אוד מוצל מאש (זכרי' ג' ב), ומי גרם לאלו להשרף מפני שהיו רצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא, ואעפ"כ גם בלא דעת נפש לא טוב, [לכך] אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא:

כ״טד"א ונפש כי תחטא. הסרחון היא בנפש, וכך אמרו רבותינו ע"ה לעולם הבא מביא הקב"ה את הנפש, ואמר לה [למה] עברת על כל מצות שבתורה, והיא אומרת הגוף עבר על כל מצותיך, משיצאתי ממנו שמא חטאתי לך, מיד אומר לגוף למה חטאת ועברת על כל מצותי, והוא אומר אני לא חטאתי, הנפש היא שחטאת, משנפרדה הנפש ממני שמא חטאתי לך, מה עושה הקב"ה מיד דן את שניהם כאחד, לפי שהוא יודע הנסתרות, והכל לפניו גלויות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים בכוראות, אמר המלך אם אני מושיב בתוכו אדם רואה, הוא אוכל הכל, ואם אושיב בתוכו סומא לא ישמור דבר, מה עשה המלך, הושיב בתוכו אחד סומא, ואחד חיגר, כדי שישמרו את הפרדס, והיו יושבים ורואים את הבכורות, אמר הסומא לחיגר אני מריח בכורות תאנים, אמר לו הין. אבל אין לי רגלים לעמוד עליהם וללקט, אמר לו הסומא אם כן בוא וארכיבך על כתפי, ותלקוט ונאכל מהם אני ואתה, וכך עשו, בא המלך וראה הבכוריות לקוטות אמר לסומא מי לקט אלו, אמר לו וכי אני רואה, אמר לחיגר מי לקט את אלו, אמר לו וכי יש לי רגלים ללקוט אותם, מה עשה המלך דן את שניהם כאחדף כך הקב"ה עושה, מביא את הנפש והגוף ודנם כאחת, וכשראה דוד ע"ה במראה הנבואה, אמר רבונו של עולם כשתבוא לדון את בריותיך אל תדינני כיוצא בהם, שנאמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג ב), אלא צדק עשה עמי, שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם יז טו), אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע מצוי בכם הייתם חוטאים, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו' (יחזקאל לו כו), ולא עוד אלא שאני נותן ביניכם שלום, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך (ישעי' נד יג):

ל׳ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד אמר הקב"ה אם תודה הרי מוטב, ואם לאו אני מעיד שנאמר והוא עד, ומנין שהקב"ה עד, שכן הוא אומר אנכי היודע ועד נאום ה' (ירמי' כט כג), וכן אמר החכם אל תבהל את פיך וגו (קהלת ה א), משל לשני בני אדם שרגמו צורת המלך שהיתה חקוקה בחצר המלך, נתפשו שניהם, אחד היה שכור, והאחד בדעתו, אותו שהוא שכור טרדו אותו ואמרו לו לך, ואותו שהיה בדעתו הלקוהו, כך כל מי שהוא חוטא כתוב בו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה וגו', ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד יג), וכולם שחטאו בשגגה מביאים קרבנם ומתכפר להם, שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל [ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה] (במדבר טו כו), אבל מי שהוא מגדף נוטל העונש שלו, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), ומי הוא מגדף, הנשבע בשמו לשקר, אמר להם משה לא תהיו סבורים שהתרתי לכם להיות נשבעים בשמו אפילו באמת, אין אתם רשאים לישבע בשמו אלא אם יש בכם השלשה המדות האלו, והם את ה' אלהיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק (דברים י כ), אזי בשמו תשבע (שם). אמרו רבותינו ז"ל אפילו על האמת אינו טוב לאדם שישבע, שלא יהא פרוץ בשבועות:

ל״א ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם חרבו בשביל השבועה של אמת, כיצד היה אדם נשבע על חבירו שאני הולך ואוכל, שאני הולך ושותה והלכו ועושין כן, וחרבו על השבועה של אמת, ואם אותם בשביל אכילה ושתייה היו נשבעים ומקיימים שבועתם נחרבו, בני אדם שנשבעים על חנם על אחת כמה וכמה:

ל״ב ועוד אמרו כי בזמן ר' עקיבא היתה אשה אחת והיו לה עשרה בנים גדולים תלמידי חכמים, והיה תורתם אומנותם, והיתה אמם עשירה ביותר, יום אחד לא היה בביתה לחם, ושפחתה הלכה למלאות מים, אמרה לשכנתה שכינתי בואי ועשי לי עוגה, כי עתה ירעבו בני בבית המדרש, מיד באה שכינתה ולשה והיה לה שני דינרי זהב קשור בסודר שלה, והותר הקשר ונפלו בתוך העיסה. ולא ידעה, כשהלכה לביתה וחפשה בסודר שלה על הזהב ולא מצאה, חזרה אצל אם הבנים אמרה לה זה יהיה שכרי ממך שאבוא ואעה מה שאת חפיצה וילכו לי שני דינרי זהב בביתך, אמרה חס וחלילה כי בביתי הלך דבר, עמדו וחפשו ולא מצאו, אמרה לה בחוץ נפלו ממיך אמרה לה איני יודעת אלו הדברים בביתך נפלו, אמרה אם הם בביתי יבוא לי שמועה מבני הגדול. לא השלימה הדברים עד שבא אליה שמועה מבנה כי מת, אמרה לה שכינתה ראי כחשך ומעלליך השם נתן לי כי גמולך בבניך הגדול, אמרה אם היא אמת מה שאת אומרת ימותו בני כולם, וכן היה באותו היום מתו כולם, הוליכו אותם לבית הקברות, והיה על החכמים יום מהומה וחשוכה לפי שנפלו עשרה אבירי חכמים אחר כך הביאו האשה לבית, והביאו אותו הלחם שלשה אותה האשה כדי להברות את האבל, פתח ר' עקיבא ואמר ברוך דיין אמת שופט בצדק ואמת, ובירך על הלחם ובצע, והנה השני דינרי דהב יצאו, אמר ר' עקיבא מהו זה, מיד ענתה אם הבנים בלב נשבר והומה, אדוני ה הזהב היה סיבת מיתת בני, וסיפרה לו כל המעשה, ענה רבי עקיבא ואמר וי לנו מיום הדין, ומה זאת שלא נשבעה אלא באמת אירע לה זה, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה, לפיכך אמר נפש כי תחטא:

ל״ג ד"א ונפש כי תחטא. אתה מוצא שלשה דברים ברשותו של אדם, ושלשה אינם ברשותו, אלו שברשותו, הפה והידים והרגלים, הפה אם מבקש האדם לומר טוב או רע אומר, אם רוצה אדם לדבר נבלה מדבר, ואם רוצה לעסוק בתורה עוסק, הידים אם רוצה לעסוק בהם במצוה בצדקה מתעסק, ואם רוצה לשפוך בהם דם שופך אין לו מי יכריחנו. והרגלים אם רוצה לילך לבית הזנות, או רוצה לילך לבית הכנסת, אין לו מי יכריחנו, ושלשה אינם ברשות האדם, ואלו הם [האף] והעינים והאזנים, האף עובר בשוק במקום ע"ז ומריח קטורת של ע"ז שלא בטובתו, והעינים עובר בשוק במקום ע"ז ורואה עבירה שלא בטובתו והוא מתחייב, האזנים עובר אדם בשוק ואין כוונתו לשמוע בזיונו ושומע הכרחי. ואף הפה שהוא ברשותך אף הוא אינו ברשותך, הלא תראה כי בלעם בא ברצונו לקלל את ישראל ולא הניחו הקב"ה אמר לו רשע אתה חושב כי הפה ברשותך, אמור מה שאני אומר לך, באתה לקלל ברך, שנאמר ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כג ו), להודיע אפילו אותם שברשותו של אדם אינם ברשותו, והידים כן אתה מוצא בירבעם כיון שהלך הנביא ואמר לו ויקרא (אל) [על] המזבח [וגו'] (מ"א יג ב), באותה שעה אמר לו ירבעם משה כתוב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו' [ונתן אליך אות או מופת] (דברים יג ב), מה מופת אתה נותן לי, אמר לו מופת אתה מבקש זה, מופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע וגו' (מ"א יג ג), באותה שעה וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו (שם שם ד), אמר לו הקב"ה רשע אתה חושב כי ידך ברשותך, מיד ותיבש ידו, ללמדך שלא היתה ידו ברשותו, והרגלים מנין, אלואנשי ארם שבאו על אלישע הנביא, אמר להם הקב"ה רשעים אתם ברשות עצמכם באתם, מה עשה הקב"ה הטעה אותם בדרך, שנאמר ויאמר להם אלישע לא זה הדרך ולא זו העיר (מ"ב ו יט), ללמדך שאפילו הרגלים אינם ברשותו של אדם, ולא עוד אלא אפילו לעולם הבא הקב"ה משנה לרשעים ומורידן לגיהנם, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעי' סו כד):

ל״דצו את אהרן. זה שאמר הכתוב כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), אמר הקב"ה אילו הייתי מבקש קרבן, לא הייתי אומר למיכאל שהוא נתון אצלי, והיה מקריב לי קרבן, וזהו שנאמר כי מי בשחק, אלו הם המלאכים הנתונים אצלי בשחק, וממי אני מבקש קרבן מישראל, וכן הוא אומר בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת (יערוך) [יערכנו] וגו' (ויקרא כד ח). ממי מאת בני ישראל (שם). ושמא אני צריך לישראל, חס וחלילה, אם כן למה שאל הקרבן, כדי לזכותם, שנאמר ה' חפץ למען צדקו (ישעי' מב כד), אמרו אומות העולם לישראל אם הוא חפץ בקרבנות אנו נקריב, אמרו להם ישראל הירצה ה' (בבני) [באלפי] אלים וגו' (מיכה ו ז), בלעם הרשע מלמד זכות לאומות העולם, ובשביל אומות העולם הוא מדבר זה הפסוק הירצה ה' מה הקריב לפניו אברהם לא בנו הוא הקריב אלא האיל הקריב. אבל אם הוא רוצה אני אקריב לפניו בני ובתי, שנאמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת (נעורי) [נפשי] (מיכה שם). הרי בני ובתי, ראה בלעם הרשע מה היה ערום, התחיל אומר את שבעת המזבחות (במדבר כג ד), לא אמר שבעה אלא כנגד יומי שבתא, לפיכך אמר את שבעה המזבחות, למה דומה בלעם הרשע, לטבה שהיה מסתכל בו השלטון, כשראה הטבח שהיה השלטון מסתכל בו, אמר לו אדוני כבר שלחתי חלקך לביתך, וכך בלעם אמר להקב"ה את שבעה המזבחות ערכתי, ולא עוד אלא אפילו אתה רוצה בני ובתי אני מקריב, שנאמר האתן בכורי פשעי וגו', אמר לו הקב"ה רשע שבעולם אילו הייתי מבקש קרבנות, לא הייתי אומר למיכאל או לגבריאל והיו מקריבים לי, שנאמר כי מי בשחק וגו' (תהלים פט ז), אבל בלעם הרשע רצה להדמות לקונו כבני אלים אברהם יצחק ויעקב, שהם אילי העולם, אמר לו הקב"ה רשע מה אתה מבקש להטעות את עצמך שאקבל מן האומות קרבן אין אתה יכול, אמר לו עלי שבועה שלא אקבל אלא מן ישראל, שנאמר מאת בני ישראל ברית עולם (ויקרא כד ט):

ל״ה ד"א צו את אהרן. אמר הקב"ה למשה אמור לבני ישראל שיקיימו מה שכתוב למעלה מן הענין, ואחר כך זאת תורת העולה, למה כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעי' סא ח), מה כתיב למעלה, והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה כג), ואחר כך זאת תורת העולה, אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם, למה כי ה' אוהב משפט [שונא גזל בעולה], ואפילו בעולה, ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה, כשתנקה כפך מן הגזל, לכך דוד אמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים (תהלים כד ג ד), מתחלת הקרבנות אתה למד. [דכתיב] דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן (ויקרא א ב). ולמה נאמר אדם. אלא אמר הקב"ה כשתקריב לפני תהא כאדם הראשון, כדרך שלא היה אדם גוזל מאחרים, מפני שהיה לעצמו, כך אתה לא תקריב גזל, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל:

ל״ו ד"א צו את אהרן. ומה עסקו של אהרן, כאן ישראל מקריבים, היה צריך לומר צו את בני ישראל, אלא אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה את עצמו סופו לילך באש שנאמר היא העולה (ויקרא ו ב). ואמר אחר מכאן על מוקדה, פרעה עלה עצמו, שנאמר (יען) [אשר] אמר לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), ומה כתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט כד). ואף סנחרב עלה עצמו, דכתיב אני עליתי מרום הרים [ירכתי לבנון וגו'] (מ"ב יט כג), אמר לו הקב"ה ביד מלאכיך חרפת ה' ומה היה לו, ויצא מלאך ה' וגו' (שם שם לה), ומה ששלחת ביד מלאכיך מה נעשה לו, ותחת כבודו יקד יקוד [כיקוד אש] (ישעי' י טז), מה הוא ותחת כבודו, ששרף אותו מבפנים והניח בגדיו מבחוץ, שכבודו של אדם כסותו, ולמה הניח הקב"ה בגדיהם, אלא שהיו בניו של שם, שנאמר בני [שם] עילם ואשור וארפכשד (בראשית י כב), אמר הקב"ה אני חייב לשם אביהם, שנטלו את בגדיהם וכסה את ערות אביו שנאמר ויקח שם ויפת וגו' (שם ט כג), לפיכך הניח בגדיהם ושרף את גופן, היא העולה על מוקדה וגו', כך נבוכדנצר עלה עצמו, שנאמר אעלה על במתי עב [אדמה לעליון] (ישעי' יד יד), אמר לו הקב"ה לא דייך ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי (שם שם יג), אלא שאמרת אעלה על במתי עב, מלמעלה. וכן אמרת לחנניה מישאל ועזריה. ומן הוא אלה די ישזבינכין מן ידי (דניאל ג טו), ביתו שרפתי ועמו הגליתי ובביתו לא עמד עלי. ובביתי יכול לעמוד, מה עשה, השליכן לאש לתוך הכבשן, מיד אמר הקב"ה לכבשן וצף, ומי שרצה לישרוף לא נשרף, ומי שלא היה ראוי לישרף נשרף, יצאה האש ושרפה חצי האומות, שאתה מוצא כשנתנכסו לחנוכת הצלם, שמונה משפחות היו, וכשבאו לראות לחנניה מישאל ועזריה, לא נמצאו אלא ארבעה משפחות. והיכן הארבעה, מלמד שיצאה האש וליחכה אותם, ואף נבוכדנצר נשרף חציו והניח חציו, כדי לילך עם בני אדם, אלא אעלה על במתי עב, חייך כי אני מקיים דבריך, שנאמר ולך טרדין מן אנשא וגו' (דניאל ד כב), כשם שעשה מכות לפרעה ולמצרים, כך הביא על נבוכדנצר, שנאמר אתיא ותמהיא וגו' (שם ג לד), שהיה אומר אעלה על במתי עב אדמה (לאל עליון) [לעליון] לכך נאמר העולה על מוקדה:

ל״ז ד"א היא העולה על מוקדה. זו מלכות הרשעה שעילתה עצמה, שנאמר אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך (עובדי' א ד), מה נאמר בם, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה (שם שם יח), למה, כי ה' דבר (שם שם), ומה דבר, היא העולה על מוקדה, רצה לומר כי אמר הקב"ה למשה בני יושפלו בגלות ובסוף יתעלו, שנאמר ועלו מושיעים וגו' (שם שם כא), בעולם הזה אין להם מזל בראש אבל בסוף יעלו. אם בין כוכבים שים קנך (עובדי' א ד). אמר הקב"ה לעשו ואפילו שתתחבר עם ישראל שנמשלו ככוכבים, משם אורידך (שם), ואין כוכבים אלא ישראל, שנאמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כד יז). יעקב אמר לעשו אחי, אהי דברך מות [אהי קטבך שאול]. ומהו פירוש זאת המלה, אלא אמר יעקב לעשו אפילו תגזרו עלינו כל חרב שבעולם, אין אנחנו נעזוב אמונתינו, על זה אמר אהי דברך מות, ומשעשו מסתלק מן העולם, הקב"ה וישראל לבדם משתיירים, שנאמר אחת היא יונתי וגו', (שה"ש ו ט). וכתיב ה' בדד ינחנו וגו' (דברים לב יב):

ל״ח זאת תורת העולה. ולמא נקרא שמה עולה. שהיא עליונה על כל הקרבנות, רצה לומר מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לכהן ולבעליהם, האשם לכהן, אבל העולה אן ברייה טועמה. אלא כולה עולה לגבוה, לפיכך נקראת עולה, שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון:

ל״טוזאת תורת זבח השלמים. זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר האל ה' (תהלים פה ט), אמרו אומות העולם לבלעם קרבנינו אינו מתקבל, אמר להם מפני שאין לכם שלום, ואין שלום אלא התורה. שכתובין בה הקרבנות, אתם תחלה פסלתם את התורה, ועכשיו אתם מבקשים להיות מקריבים קרבנות, מי שקבלה הוא מקריב, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט יא), לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל ה' [כי ידבר שלום אל עמו]:

מ׳ ד"א וזאת תורת זבח השלמים. למה נאמר זבח השלמים, שהוא עושה שלום בין המזבחות ובין הכהנים ובין ישראל. היאך העולה אין כתיב בה שלום לא בחטאת ולא באשם, בוא וראה העולה היתה באה כליל לאישים והחטאת חלביה ואימוריה דם למזבח, ועורה ובשרה לכהנים, אבל ישראל לא היה ממנה הנייה, והאשם כן, אבל התודה דמה ואימוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עולה ועושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיו שלום לכל:

מ״א ד"א וזאת תורת זבח השלמים. [כשהיו מקריבים זבח השלמים], היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר ישא ה' פניו אליך [וישם לך שלום] (דברים ו כו), ואפשר שהוא נושא לשום אדם בעולם פנים, והא כתיב אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד (דברים י יז), ואפשר שני מקראות מכחישות זו לזו, אלא עד שלא נחתם גזר דינו של אדם נושא לו פנים, אחר שנתחתם גזר דין אינו נושא פנים:

מ״ב מעשה היה ברבינו הקדוש שעבר על סימוניה, ויצאו כל בני העיר לקראתו, ובקשו ממנו שיתן להם זקן [שילמדם תורה], ונתן להם את ר' לוי [בר סיסי], והיה אדם גדול בתורה, ועשו לפניו שולחן, ושאלו ממנו דבר אחד, אמרו לו למה אמר דניאל אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת (דניאל י כא). וכי יש דברים של שקר בתורה, שהוא אומר הרשום בכתב אמת, ולא מצא ר' לוי בר סיסי להשיבם על דברזה, מיד יצא לו משם ובא לפני רבינו הקדוש, אמר לו למה באת, אמר לו אדוני איני יכול לעמוד בהם דבר אחד שאלו אותי, ולא מצאתי להשיבם, אמר לו רבינו הקדוש ומה הוא הדבר ששאלו ממך, אמר שאלוני אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, וכי יש דברים שלא יהי אמת, אמר רבינו הקדוש לרבי לוי בר סיסי תדע מה פירוש זה העושה עבירה והקב"ה רושם עליו, אם לא עשה תשובה בכתב אמת, הקב"ה כותב בידו ומחתם עליו גזר דינו, לכך אמר את הרשום, אם עשה תשובה הרי רושם ולא נחתם גזר דינו, ואם לאו בכתב אמת. אף כאן נאמר ישא ה' פניו [וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י יו) אם ישא למה לא ישא, אלא לאומות העולם לא ישא פנים, אבל לישראל ישא ה' פניו], אמר הקב"ה כשם שהם נושאים לי פנים, אף אני נושא להם פנים, והיאך ישראל נושאין פנים, אלא אדם מישראל יש לו חמשה או ששה בנים, ונותנים לפניהם מאכל ואוכלין ואינם שבעין ומברכין לאלהיהם, ואני גזרתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח י), כשם שהם עשו עמי יותר מן הראוי, אף אני אטה להם את הדין, שנאמר ישא ה' פניו אליך:

מ״גאם על תודה יקריבנו. ראה היאך הקב"ה סולח עונותיהם של ישראל, אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביאו, ומי שיש לו איל יביאו, ומי שיש לו שה יביאו, ומי שיש לו יונה יביאו, ומי שאין לו אחת מכל אלו יביא סלת, ומי שאין לו סלת יביא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושוב אל ה' (הושע יד ג), ואם תאמר מקבל הן, אמר הקב"ה הן, ונשלמה פרים שפתינו (שם שם), לפי שאין חשוב לפני הקב"ה יותר מן ההודייה, לכך נאמר אם על תודה יקריבנו:

מ״דד"א אם על תודה יקריבנו. את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאים היו באים על העבירות, מי שהיה מקריב אשם על עונות, [שנאמר ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמום איל צאן על אשמתם (עזרא י יט) והחטאת היתה באה על השגגה], שנאמר וחטאתם לפני ה' על שגגתם (במדבר טו כה). עולה היתה באה על הרהור הלב, שנאמר והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה). אבל התודה היתה באה על חנם, אמר הקב"ה חביבה היא עלי יותר משאר הקרבנות, לכך נאמר זובח תודה יכבדנני, ומהו יכבדנני בשני נונין, רצה לומר בעולם הזה ובעולם הבא:

מ״ה אמר ר' יהודה בר גדייא כל מי שהוא עונה אמן בעולם הזה זוכה ועונה אמן לעולם הבא, שנאמר ברך ה' אלהי ישראל, (מן העולם) [מהעולם] ועד העולם [אמן ואמן] לכך נאמר זובח תודה יכבדנני:

מ״ו אמר ר' עקיבא כל מי שאמר שירה בעולם הזה זוכה לומר שירה לעולם הבא, [שנאמר אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), אז שר לא נאמר אלא אז ישיר, הוי כל מי שאומר שירה בעה"ז זוכה לומר שירה לעה"ב], לכך נאמר זובח תודה:

מ״ז [וזאת תורת זבח השלמים. גדולה שלמים שהן עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ר' אליעזר הקפר אומר גדול הוא השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז, ועושים חבורה אחת, אין מדת הדין נוגעת בהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד יז):

מ״ח אמר רבי [לוי] גדול הוא השלום שאין חותם ברכת כהנים אלא שלום, שנאמר וישם לך שלום (במדבר ו כו):

מ״ט אמר רבן שמעון בן גמליאל גדול הוא השלום שהוסיף פסוק אחד מן התורה שלא היה, ואיזה הוא, עת שמת יעקב אבינו ע"ה מיד יירא אחי יוסף, שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם (בראשית ו טו), מה עשו, לקחו את בלהה ואמרו אליה תכנסי ליוסף ותאמר אליו, אביך צוה לפני מותו [לאמור] כה תאמרו ליוסף אנא שא נא [פשע אחיך וחטאתם וגו'] (שם שם טז יז) ולא צוה יעקב אבינו אלו הדברים, אלא מעצמם אמרו אותם, אמר ר' שמעון (בר יוחאי) [בן גמליאל] כמה דיו נשפך, כמה קולמוסים איבדו, בשביל לכתוב דברים שלא נאמרו, ראה כמה גדול כח השלום, וכן אתה מוצא בשרה, כיון שאמרו מלאכי השרת לאברהם [ואמרו לו] למועד אשוב אליך [כעת חיה ולשרה בן] (בראשית יח יד), צחקה שרה, שנאמר ותצחק שרה וגו' (שם שם יב), וכשנגלה הקב"ה אצל אברהם ואמר לו מה אמרה האף אמנם אלד ואני זקנתי, וכל כך למה שינה, בשביל השלום, ואף לעולם הבא כשיחזור הקב"ה לירושלם ויחזור כל הגליות לתוכה, בשלום הוא מחזיק, שנאמר שאלו שלום ירושלם (תהלים קסב ו), וכן הוא אומר הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעי' סו יב):

נ׳קח את אהרן. שאמר הכתוב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך (תהלים ס"ה ה'), אשרי כל מי שבחרו הקב"ה, אעפ"י שלא קרבו, ואשריו מי שקרבו ואעפ"י שלא בחרו, הטוב שבאבות שבחר בו הקב"ה ולא קירבו, זה אברהם אבינו, אתה מוצא שבחרו הקב"ה והוא קירב את עצמו, שנאמר אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים [ושמת את שמו אברהם] ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמי' ט' ז' ח'). יעקב בחרו הקב"ה, שנאמר יעקב אשר בחרתיך (ישעיה מ"א ח'), וכתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קל"ח ד'), ולא קרבו והוא קירב את עצמו, שנאמר ויעקב איש תם יושב אוהלים (בראשית כ"ה כ"ז). משה בחרו הקב"ה וקירבו, שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפני (תהלים ק"ו כ"ג), וכתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ' י"ח). ודוד ע"ה בחר בו הקב"ה, שנאמר ויבחר בדוד עבדו (תהלים ע"ח ע'). והוא קרב עצמו, שנאמר חבר אני לכל אשר יריאוך (שם קי"ט ע"ג), אשריהם אלו שבחרן הקב"ה, ואעפ"י שלא קרבם. יתרו קרבו הקב"ה ולא בחר בו, רחב הזונה קירבה הקב"ה אבל לא בחרה, רות קרבה אבל לא בחרה, אשריו אהרן בכפלים, שבחר בו וקרבו, ומנין שבחרו, שנאמר והיה האיש אשר אבחר בו וגו' (במדבר י"ז כ'), ומנין שקירבו, שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן וגו' (שמות כ"J א'):

נ״א[קח את אהרן ואת בניו]. ואימתי לקח את אהרן, בשעה שיצא הקצף מלמעלה לחבל שונאיהם של ישראל, וכיון שראה משה אמר לו מה אתה עומד קח את המחתה ותן עליה אש (במדבר י"ז י"א):

נ״באמר אהרן למשה אחי אתה רוצה להרגני, בני מפני שהקריבו לפניו אש מן הדיוט נשרפו, שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י' א'), מה כתיב בתריה, ותצא אש מלפני ה' [ותאכל אותם] (שם שם ב'), ואתה אומר לי קח את המחתה, אמר לו משה לך עשה מהרה, שנאמר והולך מהרה וגו' (במדבר י"ז י"א), כיון ששמע אהרן כך, אמר אפילו אני ת על ישראל איני מתאחר, מיד ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ (במחנה) [אל תוך הקהל] (שם שם י"ב), הלך בשביל ישראל, מיד אמר הקב"ה למשה קדם אתה וגדל לאהרן בלקיחה, מה אהרן לקח בני מתוך המגפה, אף אתה גדלו בלקיחה, לכך נאמר קח את אהרן:

נ״גד"א קח את אהרן. זה שאמר הכתוב מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ' ז'), ומי היה, זה אהרן ובניו, ואם כן אף שמואל היה אדם צדיק ונביא גדול, שנאמר וידע כל ישראל וגו' (ש"א ג' כ'), ולא היו בניו כמותו, שנאמר ולא הלכו בניו בדרכיו (וילכו) [ויטו] אחרי הבצע וגו' (שם ח' ג'), אם כן על מי נאמר מתהלך בתומו וגו', זה אהרן, שראה בניו בחיים עומדין ומשמשין בכהונה גדולה, לפיכך קח אהרן ואת בניו וגו':

נ״ד ד"א קח את אהרן. אמר הקב"ה למשה פתח אותו [בדברים, מפני שהוא בורח מן השררה, ואין קח אלא לשון פיתוי, שכן נבוזראדן שצוהו נבוכדנצר על ירמיה. אמר לו קחנו ועינך שים [עליו] (ירמיה ל"ט י"ב), וכן [הוא אומר] באמינו שרה, שנאמר ותקח האשה בית פרעה (בראשית י"ב ט"ו), שלא היתה מבקשת לילך והיו מפתין אותה, וכמו שנאמר בדינה, ויקח אותה וישכב אותה ויענה (בראשית ל"ד ב'), שלא היתה רוצה, והיו מפתין אותה, וכן אף אהרן, אמר הקב"ה למשה פתח אותו, מפני שהוא בורח מן השררה, שנאמר קח את אהרן:

נ״הואת כל העדה הקהל. [א"ל הקב"ה למשה חלוק לו כבוד, כדי] שיראו כל ישרא שאתה חולק כבוד לכהונה, והתרה בהם, כדי שלא יחלקו על הכהונה, כשם שחלק קרח ועדתו ונבלעו, והתרה בהם בכל יכלתך, לפי שעתיד עוזיה לעמוד ולחלוק על הכהונה, שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' (במדבר י"ז ח'), הוא אינו מזרע לוי, כשם שהיה קרח, ואמר להקטיר קטורת ועוזיהו נגש להקטיר, שנאמר ויזעף עוזיהו [ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנם והצרעת זרחה במצחו וגו' (דה"ב כו יט)] אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשם שעשית רושם בקרח, כך עשה לעוזיהו, מיד והצרעת זרחה במצחו, אמר הקב"ה למשה כמו שעשיתי בידיך עת שאמרת והיה אם לא יאמינו לי (שמות ד' א'), אמרתי לך (שים) [הבא נא] ידך בחיקך, ויוציאה והנה [ידו] מצורעת כשלג (שם שם ו'), ועל זה נאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י"ז ה'), שחלקו על משה, כאשר דבר ביד משה לו (שם שם), מה הוצרך לומר ביד משה, היה צריך לומר כאשר דבר ה' אל משה, אלא אמר ביד משה. כמו שנלקה משה בידו בצרעת, כך כל המערער על הכהונה נלקה בצרעת. לכך אמר ה' אל משה הקהל את כל העדה, כדי שתתרה בהם ויראו מאד:

נ״וד"א ואת כל העדה הקהל. אמר לו להיכן אקהל אותם, אמר לו אל פתח אוהל מועד, אמר לו הקב"ה ואתה תמה מזה, בוא וראה השמים הללו כמה גדולים הם, כי כל הארץ אינה לפני השמים כחרדל אחד, והעין אינו רואה כי אם מן השחור אשר בתוך השחור, והשמים יכילו בתוך אותו השחור, ואתה אומר לי היכן יכולים להתקבץ, ולא עוד אלא לעתיד לבוא כך אני עושה, כי כל האוכלוסין אשר היו מאדם הראשון ועד סוף העולם, כולם צריך להחיות אותם, ולהביאם אל עיר ציון, והיא ציון כמה תכיל, והם עתידים לומר צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ) ומה אני עושה להם אני מרחיבה, שנאמר הרחיבי מקום אהלך וגו' (שם נד ב), ומהיכן אתה למד, מסיני, כיון שנגלה עליו הקב"ה, מה כתיב רכב אלהים רבותים וגו' (תהלים סח יח), עשרים ושנים אלף מרכבות ירדו עם הקב"ה, וכל מרכבה ומרכבה כמו שראה יחזקאל ע"ה, ולא יכול הר סיני להחזיק, אלא מעשה נסים היה. כי אמר הקב"ה להר הרחיב הארך ובל עבדי אדוניך, מיד נתרחב וקבל הכל, וכן לעולם הבא הקב"ה מרחיב את ירושלים, כמו שנאמר ורחבה ונסבה [למעלה וגו'] (יחזקאל מא ז), עד שתגיע לכסא הכבוד, וכיצד עולים, הקב"ה עושה להם עננים, והן רוכבים על גבי עננים, ומעלין אותן למעלה, שנאמר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס' ח'), וכל אחד ואחד מן הצדיקים יש לו חופה בפני עצמו, שנאמר וברא ה' כל מכון הר ציון ועל מקראה וגו' [כי על כבוד חופה] (שם ד' ה'), וכיון שמגיעים לכסא הכבוד אומר להם אני ואתם נהלך בעולם, שנאמר והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים [ואתם תהיו לי לעם] (ויקרא לג יב), ולצדיקים עושה מחילות והקב"ה יושב באמצע, ואומרים זה לזה כי זה אלהים אלהינו וגו' (תהלים מח טו), לפי שהיו אומרים האומות בעולם הזה אי אלהימו צור חסיו בו (דברים לב לז), לפיכך אלהים אלהיך אנכי:

נ״זויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), זה היה אהרן, שנאמר ומפתח אהל מועד [לא תצאו שבעת ימים] (ויקרא ח' ל"ג), אמר להם משה שמרו את משמרת ה', כשם ששמר הקב"ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא המבול, ומנין שנתאבל הקב"ה. שנא' ויתעצב אל לבו (בראשית ו' ו'), ואין עיצוב אלא אבל, שנאמר כי נעצב המלך (אל) [על] בנו (ש"ב יט ג), וכן עזרא אומר לישראל בשעה שהיו בוכים איש אל אחיו, אל תעצבו כי חדות ה' וגו' (נחמיה ח י), וקורא שיבוא המבול שימר הקב"ה שבעת ימי האבל, שנאמר ויהי לשבעת הימים וגו' (בראשית ז' י'). וכן אמר משה לאהרן ולבניו כשם שנתאבל הקב"ה על עולמו קודם שבא המבול. כך אתם שמרו אבל שבשעת ימים עד שלא יגע בכם. והיו משמרין ולא היו יודעין על מה משמרים:

נ״ח ועת ומשפט ידע לב חכם (קהלת שם) זה משה, שנאמר ונודעתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג), והיה משה משמש בשעת ימי המלואים, והיה מתיירא שמא מידת הדין פוגעת בו, וכיון ששמר אהרן ובניו שבעת ימי האבל, ובא יום שמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב, ופגעה בהם מידת הדין ונשרפו, שנאמר ותצא אש מלפני ה' וגו' (ויקרא י ב) בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש (שם שם ג) והיכן דיבר במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ"ט מ"ג):

נ״טד"א ויהי ביום השמיני, זה שאמר הכתוב אמרתי להוללים אל תהולו וגו' (תהלים עה ה ), ומהו זה הפסוק, אלא בא ללמדך כי אין שמחה בעולם ממתנת לאדם, הקב"ה יתרומם ויתנשא כשברא את העולם, וברא גן עדן, ושם שם את האדם שמח שמחה גדולה, שנאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים ק"ד ל"א), וכשצוה את האדם, ולא שמר מצותו, גירשו ושלחו וגזר עליו מיתה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג' י"ט), ודאג הקב"ה יתרומם ויתנשא, שנאמר ויתעצב אל לבו (שם ו ו), ואם שמחתו לא התמידה, שמחתך לא כל שכן. אברהם אבינו כמה שמח, ונתברך בעולם, ורדף אחר המלכים והרג אותם, והקנה להקב"ה שמים וארץ, ולא המתינה שמחתו, אלא אחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, ומיד קפצה עליו שקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א), ומה אברהם הצדיק שמחתו לא התמידה, הרשעים על אחת כמה וכמה, לפיכך אמרתי להוללים אל תהולו. יצחק אף הוא שמח, והצילו הקב"ה מן החרב ומאנשי גרר, והלכו לקראתו המלך ושריו מגרר, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' (בראשית כ"ו כ"ה), ואמרו לו ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם), ולא המתינה שמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (שם כז א), ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתינה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה:

ס׳יעקב כמה שמח, ראה המלאכים עולים ויורדים ומביטים בו, והקב"ה עומד למעלה הימנו, שנאמר והנה ה' נצב עליו (שם כח יג), והלך אצל לבן והוליד בנים והעשיר, ובא בשלום, ובסוף לא המתינה שמחתו, אלא ותצא דינה (שם לד א), וכל אותו הענין, וכן לעבד נמכר יוסף (תהלי' קח יז), ומה אם יעקב הצדיק שאמר לו הקב"ה אני מתפאר בך, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), לא המתינה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. יהושע הרג אחד ושלשים מלכים, וחלק את הארץ לישראל, ועמדה לו השמש והלבנה, ולא התמידה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. עלי הכהן כמה שמחה היתה לו שהיה יושב על מזוזת היכל ה', והיה אב בית דין וכהן, ולא המתינה שמחתו, אלא נהרגו חפני ופנחס ונשבה ארון ה' בימיו, וכלתו היתה על המשבר ללדת ומתה, והוא נפל מעל הכסא ונשברה מפרקתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב (שמות ו כג), ראה שמחה שהיה בידה, בעלה כהן גדול, ומשה אחי בעלה נביא ומלך, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון נשיא השבט, והוא המקריב ביום הראשון, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו בניה להקריב ויצאה האש ושרפה אותם, לפיכך אמר החכם אמרתי להוללים אל תהולו:

ס״א ד"א ויהי ביום השמיני. זש"ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע וגו', (קהלת יא ב), ר' אלעזר אומר תן חלק לשבעה זו שבת, שנא' ויברך אלהים את יום השביעי וגו' (בראשית כ ג), וגם לשמונה זו מילה, דכתיב ובן שמונת ימים ימול וגו' (בראשית יז יב), וישם (אליהו) פניו בין ברכיו (מ"א י"ח י"ב), כשהיה עצירת גשמים, ומפני מה שם פניו בין ברכיו, אלא כך אמר אליהו רבונו של עולם מפני מה אין אתה מוריד גשמים לישראל, אם לא נשתייר להם אלא [זכות שתי מצות], זו מצות [שבת] ומילה, כדאי להם שתעת להם, ולפיכך שם פניו בין ברכיו. ר' יהושע אומר תן חלק לשבעה, אלו שבעה ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג. וכשהוא אומר וגם, לרבות את העצרת וראש השנה ויום הכיפורים. רבי סימון אומר תן חלק לשבעה. בנשיאים הוא מדבר, ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז' מ"ח), [וגם לשמונה] ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם), רבי יהודה ברבי סימון פתר קרייה בנדה. תן חלק לשבעה אלו ימי נדה, אמר הקב"ה אם אתה משמר את ימי הנדה כהוגן, אני נותן לך בן זכר שנימול לשמונה. ר' עזריה בשם ר' יהודה פתר קרייה במלואים תן חלק לשבעה, [אלו שבעת ימי המלואים], ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה [שבעת ימים] (ויקרא ח' לה), וגם לשמונה ויהי ביום השמיני:

ס״ב ד"א ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג). [זה אהרן, שנאמר] והנה פרח מטה אהרן (במדבר יז כג), שתולים בבית ה' (תהלים שם יד), ומפתח אהל מועד לא תצאו] (ויקרא ח לג), אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימים שהיה משה בסנה היה הקב"ה אומר לו לך בשליחותי, והוא אומר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד' י"ג), אמר לו הקב"ה משה חייך סוף אתה הוך בשליחותי, ולמחר אני פורע לך, כשתעשה את המשכן, שלא תהא סבור כי אתה משמש כהן גדול, אני אומר לך קרא את אהרן ויהא משמש לפני, מיד קרא משה לאהרן, ואמר לו הקב"ה צוה לך שתשמש, אמר לו אהרן אתה אחי ויגעת במשכן, ואני נעשה כהן גדול, אמר לו חייך אף על פי כן שאתה נעשה כהן גדול כאילו אני נעשיתי, ועוד אמר משה כשם ששמחת בגדולתי, כך אני שמח בגדולתך, ואימתי שמח אהרן בגדולת משה, כשבא למצרים, אמר לו הקב"ה אותו הלב ששמח לגדולתו של אחיו, יתן על לבו האבנים ולזקני ישראל, ולמה להראות גדולתו של אהרן, ושבחר בו שלא נעשה מעצמו כהן גדול:

ס״גויאמר אל אהרן קח לך עגל. יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל:

ס״דואל בני ישראל וגו'. שיקריבו את קרבנם:

ס״הושור ואיל. שור על שהמירו את כבודו בתבנית שור (תהלים ק"ו כ'), ואיל על שם וישחטו שעיר עזים (בראשית ל"ז ל"א):

ס״וויקחו את אשר צוה משה. [לא לאחרו] ולא עיכבו אלא מיד עשו כאשר צוה אותם:

ס״זוישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. מאותו העת זכה אהרן הוא ובניו לנשיאות כפים, עד סוף כל הדורות:

ס״חויבא משה ואהרן. ולמה נכנס עמו משה, ללמדו על מעשה הקטורת, ועליהם הכתוב אומר טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואומר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קל"ג א'):

ס״טויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו. שניהם בעצה אחת:

ע׳ויתנו בהם אש. שעשו שלא ברשות, אמרו אעפ"י שירדה אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שנא' ונתנו בני אהרן [הכהן אש על המזבח] (ויקרא א' ז'), שלא היה להם ליטול רשות:

ע״א ד"א ויקחו בני אהרן. ממשמע [שנאמר] נדב ואביהוא איני יודע שהם בני אהרן, אלא מלמד שלא חלקו כבוד למשה ולאהרן:

ע״בויקריבו לפני ה' אש זרה. הכניסוה בלא עתה. ר' אליעזר אומר לא נתחייבו בני אהרן מיתה, אלא על שהורו הלכה בפני [משה] רבן, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה:

ע״גותצא אש מלפני ה'. מלמד שיצאה אש מבית קדש הקדשים ונתחלקה לארבעה חלקים, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ומתו:

ע״דותאכל אותם. אותם שרפה ולא בגדיהם:

ע״ה[שנאמר וישאום בכתנותם] וימתו לפני ה'. כעין מיתה הנשמה נשרפת והגוף קיים:

ע״ו ר' אליעזר אומר וימותו לפני ה'. לא מתו בפנים אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים ליכנס שם, שנאמר ויקריבו וישאם בכתנותם, אם כן מה הוא לפני ה'. (נכנס) [נגפם] המלאך [ורחם] והוציאם לחוץ. רבי אסי בר עקיבא אומר לא מתו נדב ואביהוא אלא שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר [לא] שרתה שכינה באהל מועד, וכיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני ה' באוהל מועד. אמר הקב"ה אם אני אאריך אפי אם אלו יהא כל אחד ואחד מישראל עושה כך, מוטב ימותו נדב ואביהו ולא יתמעט כבודי אפילו שעה אחת, מיד אמר למלאך ונגפם, אם על הקרובים כך, על הרחוקים על אחת כמה וכמה:

ע״ז וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך, ונדב ואביהוא היו מהלכים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להם הקב"ה נראה מי קובר את מי. ר' ירמיה אומר בארבעה מקומות הזכיר מיתת בני אהרן, ובכל מקום מזכיר סורחנן, ללמדך שלא מתו אלא על ההקרבה, ועל שנכנסו בלא עצה, ועל אש זרה. ר' אליעזר המודעי אומר כמה חביבין צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם, שכל מקום שהזכיר מיתתן מזכיר סורחנן, להודיעך שלא היתה בהם אלא עון זה בלבד, והלא דברים קל וחומר, אם בשעת הכעס חס עליהם הקב"ה, בשעת רצון על אחת כמה וכמה:

ע״חותצא אש מלפני ה'. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח, נפלו על פניהם אומרו שירה, על אותה השעה הוא אומר רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה (תהלים לג א'), ואש שירדה בימי משה היתה רבוצה כארי על גבי המזבח, ולא פסקה עד שירדה בימי שלמה, שנאמר וכל [בני] ישראל רואים (כרדת) [ברדת] האש (דה"ב ז' ג'):

ע״טויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמור בקרבי אקדש וגו' וידום אהרן. כיון שראה משה את אהרן עומד ותוהה, אמר אוי לי שכך היא עבירה בידי וביד בני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו, אמר לו אחי זה מסיני נאמר לי שעתיד הקב"ה לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי אומר או בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו נמצאו שני בניך גדולים ממני וממך, כיון ששמע אהרן מיד שתק, שנאמר וידום אהרן:

פ׳ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן. מה ת"ל דוד אהרן, והלא כבר נאמר ובני קהת עמרם ויצהר [וחברון ועזיאל] (שמות ו' י"ח). להקיש מעשה עוזיאל לאהרן, מה אהרן רודף שלום בישראל, שנאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ' כ"ט), אפילו הנשים מה שלא נאמר במשה, כי על משה בכו הזכרים, אבל על אהרן בכו הזכרים והנקבות, אף עוזיאל רודף שלום היה כאהרן, וכן אומר על אהרן [בשלום ו] במישור הלך [אתי] (מלאכי ב ו) שלא הרהר על דרכי המקום:

פ״אויאמר משה אל אהרן וגו'. בגדולה מתחיל מן הגדול, ובקללה מתחיל מן הקטן, והנחש יוכיח:

פ״בראשיכם אל תפרעו. נאמר כאן פרוע, ונאמר להלן גדל פרע שער ראשו (במדבר ו' ה'), מה להלן פירוע גידול שיער, אף כאן גידל שיער:

פ״גובגדיכם לא תפרומו. אל תקרעו בגדיכם:

פ״דולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הין:

פ״הומפתח אהל מועד. יכול אפילו (בשעת) [בלא שעת] עבודה, תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא, [ולא יחלל] אימתי מחלל יציאתו בשעת עבודה, הא אינו מדבר אלא בשעת עבודה:

פ״ויין ושכר אל תשת [למה הוא מצוה על היין] לפי שכל השותה יין ומשתכר חבורות ופצע וצער ובושה וחרפה עליו, ורוח הקודש צווחת למי אוי למי אבוי [וגו'] למאחרים על היין, אל תרא יין כי יתאדם, (כי) אחריתו כנחש ישך, עיניך יראו זרות, והיית כשוכב בלב ים, הכוני בל חליתי, (משלי כג כט עד לה), למי אוי למי אבוי, על מי הם אומרים [ווי, למי הדגים על מי הן אומרים] שהוא בעל מריבות (ועליו משיחין למי מדנים למי שיח), [למי שיח, ועל מן הן מסיחין. למי פצעים חנם]. על מי הם אומרים שיש בפניו חבורות, [למי הכלילות עינים], על מי [הן אומרין] שעיניו עכורות (למי פצעים למי הכלילי עינים) למי [הן אומרין כל] הרעות האלו [למאחרים על היין] על שותי היין ושיתאחרו עליו אל תרא יין [כי יתאדם], מבחוץ הוא נאה, מבפנים הוא רע, לא תהא סבור שהוא יפה מבפנים, כמו שהוא יפה מבחוץ, [כי יתן בכוס עינו] רואה את חבירו שותה והוא אומר מסוך לי והוא שותה ומתקלקל ואינו מתהלך במשרים, אלא שהוא מתיר את כל העבירות, ומשיח אם אשה בשוק, מפני שהוא שכור ואינו יודע מה הוא עושה, וסופו של יין אחריתו כנחש ישך, היין הרי הוא כנחש, הנחש הזה הוא נושך לאדם ואינו מרגיש, כיון שהלך מעט מתחלחלת המכה אחריתו כנחש ישך. הרי הוא כנחש, ומה הנחש נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז), כך היין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר ויקץ נח מיינו ויאמר ארור כנען (שם ט כד כה) הוי אחריתו כנחש ישך. וישעיהו ע"ה מזהיר על מתמיד בשתייתו ואומר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו [מאחרי בנשף יין ידליקם] (ישעי' ה יא), על זה אמר הקב"ה בדין הוא שאצוה לכהנים שלא יהיו שותים אותו ומשמשים לפני, הוי יין ושכר אל תשת:

פ״ז ד"א יין ושכר אל תשת. זה שאמר הכתוב אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כג כ), אל תשתה שבעים תראה פני שבעים ותבוא לידי מיתה. אמר ר' יהודה הלוי ברבי שלום יין בלשון ארמית שמו חמר ומנין 'חמר' מאתים וארבעים ושמונה. ויש באדם מאתים וארבעים ושמונה איברים, והוא נכנס בכל אבר ואבר, והגוף מתרשל והדעת מטולטלת, ונכנס היין ומוציא הדעת, וכן שנה ר' אלעזר [הקפר] נכנס יין יצא סוד, וחשבון 'סוד' כחשבון 'יין', לפיכך צוה הקב"ה לכהן גדול שלא ישתה יין בשעת עבודה כדי שלא תטלטל הדעת שהוא משמר התורה והדעת, תורה מנין, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו [ועולה לא נמצא בשפתיו] (מלאכי ב' ו'). והדעת, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (שם שם ז'):

פ״ח אשרי אדם שאינו להוט אחר היין, שכן אתה מוצא ביונדב בן רכב, שצוה לבניו ואמר להם אל תשתו יין, ומה ראה לצוות להם אל תשתו יין, אלא ששמע את ירמיהו מתנבא ואומר שבית המקדש חרב, התחיל מצוה את בניו לאמר היו מתאבלים מעכשיו, בית לא תבנו [וזרע לא תזרעו] וכרם לא תטעו (ירמיה ל"ה ז'), ושמרו מצות אביהם, וכיון שהיה ירמיה מתנבא אל ישראל, לומר להם שיעשו תשובה ולא היו עושים, אמר הקב"ה לירמיהו [אתה אומר להם עשו תשובה ואינן עושין, ובניו של] יונדב בן רכב מצוה קלה צוה אותם אביהם והם משמרים אותה ואני אומר [לישראל] שיעשו תשובה, ואינם עושים ושומעים, שנאמר הוקם את דברי (יונדב) [יהונדב] בן רכב אשר (צוה אביהם) [צוה את בניו לבלתי שתות יין ולא שתו עד היום הזה כי שמעו את מצות אביהם] (שם שם י"ד), אמר הקדוש ברוך הוא לירמיהו אמור להם חייכם הואיל ושמרתם את המצוה, שאין משפחותיכם פוסקת מלפני לעולם, שכן כתיב לכן כה אמר ה' [צבאות אלהי ישראל] לא יכרת איש ליונדב בן רכב [עומד לפני כל הימים] (שם שם יט), אמר הקב"ה בעולם הזה היין הוא סימן קללה, אבל לעתיד לבוא אני עושה אותו עסיס, שכן כתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו' (יואל ד יח):

פ״טזאת החיה אשר תאכלו. זה שאמר הכתוב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג' ו'), מה עמד וימודד ארץ, בשעה שבקש הקב"ה ליתן תורה (עליהם) [לישראל עמד ומדד את הארץ ונתן התורה] במדבר בפרהסיא, ולא רצו לקבל את התורה, ורצה הקב"ה להחזיר את העולם למדידת מימיו, שנאמר מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ' י"ב), שכיון שלא קבלו האומות התורה רצה העולם לחזור כאשר היה, אחר שקיבלו ישראל את התורה שקטה העולם, שנא' ארץ יראה ושקטה (תהלים ע "ו ט'), יראה מתחלה ושקטה כשקבלו ישראל את התורה. ראה ויתר גוים (חבקוק שם):

צ׳ רב כהנא בשם ר' יוחנן אמר התיר דמם, כמו שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס' י"ב). ר' תנחום בר חנילאי אמר התיר להם את האסורים ושקצים ורמשים, למה הדבר דומה לרופא שנכנס לבקר את החולים, ראה שני חולים בבית אחד. אמר הרופא לזה תנו כל מה שהוא מתאוה, ולזה אל תתנו אלא דבר פלוני ופלוני, והזהרו לכם מלהאכילו דבר אחר, מיד ענו אותם העומדים ואמרו לו אדונינו מה הוא זה שצויתה, לזה נאכיל כל מה שהוא מתאוה, ולזה אל תאכילו אותו אלא דבר פלוני, מאי נשתנה האי מהאי, אמר להם לאותו שאמרתי האכילוהו כל מה שהוא מתאוה למיתה הוא, וזה שאמרתי לכם אל תאכילוהו אלא דבר פלוני לחיים הוא, לכך הקב"ה התיר לגוים כל דבר לפי שהן לגיהנם, שנאמר והיו עמים משרפות סיד וגו' (ישעיה לג יב), אבל ישראל אמר להם זאת החיה אשר תאכלו, לפי שהם לחיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד' ד'):

צ״א זאת החיה. שלשה דברים נתקשה בהם משה, והראה לו הקב"ה, מעשה המנורה והירח והשרצים. מעשה המנורה כיצד, כשעלה משה הראה לו הקב"ה היאך יעשה את המשכן, וכיון שהראה לו מעשה המנורה נתקשה בה, אמר לו הקב"ה אני אעשה אותה לפניך, מה עשה הקב"ה, היה מראה למשה אש לבנה, ואש אדומה [ואש שחורה] ואש ירוקה, ועשה [מהן את המנורה]. גביעיה [כפתוריה] ופרחיה וששת הקנים, אמר לו הקב"ה כך עשה אותה, שנא' וזה מעשה המנורה (במדבר ח' ד'), שהראה לו הקב"ה באמצע, אעפ"כ נתקשה בה משה, מה עשה הקב"ה חקקה על ידו, אמר לו לך רד ועשה כשם שחקקתי על ידיך, וראה ועשה [בתבניתם] (שמות כה מ). ומנין שחקקה על ידו, שנאמר וישלח תבנית יד (יחזקאל ח' ג'), ואין תבנית אלא מעשה המנורה, שנאמר [וראה ועשה] בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות שם), אעפ"כ נתקשה בה משה, אמר לו הקב"ה השלך את הזהב לאש ומעצמה נעשית, שנאמר מקשה תיעשה, [תעשה] אין כתיב, אלא תיעשה המנורה, היא מעצמה תיעשה:

צ״בובירח מנין, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות י"ב ב'), הראה לו באצבע:

צ״גובשרצים מנין, שנאמר וזה לכם הטמא [בשרץ השורץ על הארץ], (ויקרא י"א כ"ט), העביר הקב"ה לפני, כל בהמה וחיה והשרצים, והיה מראה אותם לפניו, והיה אומר לו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ומעביר לפניו כל מין ומין, וכך עשה באדם הראשון, העביר כל חיה וכל בהמה וכל שרץ, והיה אומר לו מה שם זה, ומה שם זה, והיה אומר האדם לכל אחד ואחד שמו שקוראים אותו, חזר ואמר לו הקב"ה ואני מה שמי, אמר לו אדוני, אמר לו הקב"ה ולמה קראת לי בזה השם, אמר אדם הראשון מפני שאתה אדון על הכל, לפיכך קראתיך בזה השם, וזהו שאמר הקב"ה למשה זה שמי לעולם [וזה זכרי לדור דור] (שמות ג' ט"ו), זה שמי שקרא לי אדם הראשון, ומה אם [אדם] הראשון העביר הקב"ה [את כל הבריות] לפניו. משה רבינו לא כל שכן:

צ״ד זאת החיה אשר תאכלו. אמר הקב"ה הזהר את ישראל על אלו הדברם הטמאים, שלא יאמר יצרך אם זה אסור למה בראו הקבה, הכל הוא בעבור שיבחנו בו הרעים והטובים, ושלם לכל אחד ואחד כפי מעשיו, אמר הקב"ה כל דבר שאסרתי לך בתורה התרתי לך כנגדו, אסרתי עליך דם נדה, התרתי לך דם בתולים, אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הטחול שכולו דם, אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג [ששמו שיבוטא] שהוא כמו חזיר, וטעם בשרו דומה לו, אסרתי לך אשת איש, התרתי לך אשת יפת תואר, שנאמר וראית בשביה [אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה] (דברים כא יא), אסרתי לך אשת אחיך, התרתי אותה לך לאחר מיתתו, שנא' יבמה יבא עליה [ולקחה לו לאשה] (שם כ"ה ה'), אסרתי לך כלאים והתרתי לך סדין] בציצית, אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חיה. אמר ר' ביזנא בשם ר' אחא מה שאסר הקב"ה בבהמה התיר אותו בחיה, אסר בבהמה החלב, התיר אותו בחיה. ואסר בחיה גיד הנשה, התיר אותו בעוף, אסר בעוף את הדם, התיר אותו בדג, וכל כמה למה בשביל ליתן שכר לישראל. אמר רבי כתוב האל תמים דרכו (ש"ב כב לא), כל דרכיו של הקב"ה בתמימות, ומאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא אם שחטת מן הירך ואוכל אותו, או נוחר ואוכל, או כשחיטת הגוים תאכל, או שוחט כדין ואוכל, אתה מועילו כלום או אתה מזיקו, אם חכמת חכמת לך (ואם לצת) [ולצת] לבדך תשא (משלי ט' י"ב). ומפני מה אסר לך כל אלו, כדי לצרפך, שנאמר (כל) אמרת (אלוה) [ה'] צרופה (ש"ב שם), למה מפני שהוא מגן לכל החוסים בו (שם שם):

צ״ה ומשעמדו ישראל וקבלו את התורה הרבה להם מצות, [ליתן להם שכר טוב], ואם כן למה לא צוה הקב"ה לאדם הראשון, אמר הקב"ה מצוה קלה צויתי לאדם הראשון ולא עמד בה, וכל המצות האלו איך הוא יכול לקיים, בו ביום נצטווה ובו ביום בטלה, ולא יכול לעמוד בצויו יום אחד, היאך אמר ר' יהודה בר פדייה בשעה ראשונה עלה במחשבה של הקב"ה לבראות את אדם הראשון, בשנייה נמלך במלאכי השרת, ואמר להם נעשה אדם בצלמינו, בשלישית כנס עפרו, ברביעת גבלו, בחמישית רקמו, בששית העמידו גולם, בשביעית נפח בו הנשמה, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז), בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צוהו מזה אכול ומזה לא תאכל, בעשירית חטא, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה נתגרש, שנאמר ויגרש את האדם (שם ג כד), הרי שלא עמד בציויו אפי' שעה אחת. אמר ר' יהודה בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, ותראה בני בניך שקבלו תרי"ג מצות, אמר לו הקב"ה אתה לא יכולת לעמוד בצוויי שעה אחת, והרי בניך משמרים כל המצות שנתתי להם ועומדים בהם, אחד מהם רואה פירות נטיעות שבכרו ואינו טועם מהם עד שלש שנים, שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (ויקרא י"ט כ"ג), ולך אמרתי מזה אכול ומזה לא תאכל, שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת [טוב ורע] לא תאכל ממנו (בראשית ב' ט"ז), ולא עמדת בצוויי אפילו שעה אחת, אלא שמעת מאשתך והנחת דברי, שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל (שם ג ו), ובניך צוויתים את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ועומדים בהם, לפיכך לא נצטווה אדם הראשון, לפי שגלוי וידוע לפניו שאינו עומד, לפיכך לא נצטווה:

צ״ואך את זה לא תאכלו וגו', את הגמל, ואת השפן, ואת הארנבת, ואת החזיר. את הגמל זו בבל, שנאמר בת בבל השדודה [אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו (תהלים קל"ז ח')]. את הארנבת, זו מלכות מדי, שעשתה את ישראל פאה וביכורים, שנאמר להרוג ולאד את כל היהודים (אסתר ג יג). ואת השפן, זו מלכות יון, שהשפילה התורה מפי ישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' וגו', ונעו מים (ועד) [עד] ים וגו' (עמוס ח יא יב). ואת החזיר, זו אדום הרשעה, שנמשלה לחזיר, שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ' יד), ולמה נמשלה לחזיר, שעתיד הקב"ה להחזיר עליה מדת הדין, והאיך לעתיד לבוא הקב"ה מוציא כרוז כל מי שעה מצוה פלונית יבוא ויטול שכרה, ואף הגוים באים ליום הדין, ואומרים תן לנו שכרינו, שאף אנו עשינו מצוה פלונית, אמר הקב"ה איזה מצוה עשיתם, והם שותקים, באותה שעה אמר הקב"ה כל מי שלא אכל בשר החזיר השקץ והעכבר ורמשים יבוא ויטול שכרו, באותה שעה מתקבצין כל הגוים, והקב"ה מענישם, שנאמר אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יספו נאם ה' (ישעי' סו יז):

צ״זכאשה כי תזריע וילה זכר. זה שאמר הכתוב מי יתנני כירחי קדם. המקרא הזה אמרו איוב בשעה שבאו עליו יסורים, אמר מי יתנני וגו'. ר' לוי אומר אין זה הפסוק מדבר אלא כשהאדם נתון במעי אמו:

צ״חכימי אלוה ישמרני (איוב שם). שהקב"ה משמרו במעי אמו. דאמר ר' אבא בר כהנא אם יטול אדם פינדא ויתן בה מעות ויתן פיה למטה המעות נופלות, וזאת האשה מהלכת על שתי רגליה והפה פתוח מלמטה והתינוק כבד, והקב"ה משמרו, על זה אמר איוב כימי אלוה ישמרני, כלומר מי יתן שהיה הקב"ה משמרני כימים הראשונים אשר הייתי במעי אמי. בסוד אלוה עלי אהלי (איוב שם ד), מדבר בתינוק, כשם שהגשם מתלכלכין בו אנשי העולם, כך התינוק במעי אמו מלוכלך בדמים, ואע"פ שהוא מלוכלך בדמים הוא יותר טוב מהמצאו בזה העולם בלא מעשים טובים ובלי הולך בדרכי ה':

צ״ט ר' אבהו אומר התינוק הזה יוצא ממעי אמו מלא ריר מלא דם והכל מחבבין אותו, ומפני מה דבר מאוס מחבבין אותו, אלא שהקב"ה מחבבו מפני שלא עשה שום עבירה, וכשיגדל מואסין אותו אפילו אביו ואמו ומתחילין להכות אותו, מפני שמתיל יצה"ר בו, שכינה מסתלקת ממנו, מתחילין לבזות אותו בני אדם:

ק׳ ד"א אשה כי תזריע. זה שאמר הכתוב הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני (איוב י' י'), אמרו רבותינו ז"ל כי האיש מזריע זרע לבן והאשה מזרעת זרע אדום ומתערבין זה עם זה, ומהם הולד נוצר. אום של אשה לעולם מלא דם שממנו דם נדה יוצא מן המקור, וברצונו של הקב"ה [הולכת] טיפה אחת של לבן בתוך המקור, וכיגיע הזרע לשם מיד קופה ועומד, משלו למה הדבר דומה, לחלב שהוא מוטל בקערה, כיון שנפלה בו טיפה של קיבה מיד קופא אותו ועומד, כמו שנאמר הלא כחלב תתיכני וגו', ומיד עולה עליו גידים ובשר, כמו שנאמר ביחזקאל וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה (יחזקאל לז ח). רבי חנינא אומר אין יצירת העובר אלא כפירות, מה פירות הללו קליפה שלהם נגמרת תחלה, ואחר כך נגמר האוכל בתוכה, כך העובר העור נוצר תחלה, ואחר כך נוצר בשר וגידים ועצמות, ואם אתה אומר עצמות נבראו תחלה, כבר בוקעין מיעיה של אשה, ואמרו רבותינו ז"ל עד ארבעים יום הולד נוצר, מארבעים ועד ששים הולד ניכר בין זכר בין נקבה, מששים ועד תשעים בית הולד נסתם, ויום תשעים אסור לשמש, ואם שימש הרי זה שופך דמים. תשמיש המטה כיצד, שלשה חדשים הראשונים רע לאשה ורע לולד: ועד שלשה חדשים הראשונים מתפללים עליו כדי שלא יהא בו מום, משלשה ועד ששה מתפללים עליו כדי שלא יהא נפל, מששה ועד תשעה מתפללים כדי שיצא בשלום:

100

ק״א דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו, לפנקס שמקופל ומונח שתי ידיו על שתי צדעיו, שני אציליו על שתי ארכבותיו, שתי עקיביו על שתי עגבותיו [וראשו מונח לו בין ברכיו], פיו סתום, וטיבורו פתוח, אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי, שלא יהרוג את אמו, וכיון שיצא לאויר העולם נסתם הפתוח, ונפתח הסתום, שאלמא לא היה כן, לא היה יכול לעמוד אפילו שעה אחת, ונר דלוק ומונח על ראשו, ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו גרו עלי ראשי לאורו אלך חשך (איוב כט ג), ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ואין לך ימים שאדם דר בהם בטובה כאותם הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם (שם שם ב'), ואיזה זמן שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אלו ירחי לידה:

101

ק״ב תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון, אמצעיים דר במדור האמצעי, אחרונים דר במדור העליון, וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויורד, וזו היא חבלה של אשה:

102

ק״ג תנא חבלי נקבה מרובין מחבלי זכר, והיינו דאמר ר' אלעזר מאי קרא אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ (תהלים קלט טו), רדתי לא נאמר אלא רוקמתי:

103

ק״ד תנו רבנן שלשה שותפין יש לו לאדם, אביו ואמו והקב"ה, אביו מזריע זרע לבן, שממנו מוח הראש עצמות וגידים וצפרניים ולובן שבעין, אמו מזרעת אדום, שממנו עור ובשר ושחור שבעין ושער, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה קלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודעה והשכל, וכיון שהגיע זמנו ליפטר נוטל הקב"ה חלקו ומניח חלקו של אביו ואמו מונח אצלם, וזה הוא סוף כל האדם:

104

ק״ה ד"א אשה כי תזריע. זה שאמר הכתוב אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), מדבר באדם הראשון, אמר ר' יוחנן כתוב בו שתי יצירות בשני יודין, שנא' וייצר ה' אלהים (בראשית ב ז), יצירה אחת בעוה"ז ויצירה אחת לעוה"ב, והבהמה והחיה והעוף כתיב בהם ויצר ביו"ד אחת [ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה (שם שם יט)], והיא יצירה בעולם הזה, לפי שאין להם עמידה לתחיית המתים, לפיכך כתיב אחור וקדם צרתני. אמר רבי שמעון בן לקיש אחור למעשה יום ששי, וקדם ליום ראשון, ומאיזה טעם דאמר ר' שמעון בן לקיש, ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א מב), ואיזה רוח אלהים זו נשמתו של אדם, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (שם ב ז), ואמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (שם ז כב), לפיכך אחור וקדם צרתני, אחור למעשה יום ששי, וקדם למעשה יום ראשון, כיצד ששה דברים ברא הקב"ה ביום ששי, ואלו הם נפש חיה בהמה ורמש וחייתו ארץ ואדם וחוה ונפשו של אדם [נבראת תחלה, שנאמר תוציא הארץ נפש חיה, ואין נפש חיה, אלא נפשו של אדם], שנאמר ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). הרי קדם למעשה יום הששי, ואחור למעשה ליום הששי, שהיה עסוק בו כל יום הששי, הרי אחור וקדם צרתני. ר' שמואל בר נחמן אומר מה הוא אחור וקדם, שני פרצופין, שני פנים, אחד זכר ואחד נקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם, הרי אחור וקדם צרתני:

105

ק״ואמר אדם משברא הקב"ה כל בהמה והעופות והשקצים והרמשים אחר כך ברא אותי ומפני מה שאם יגבה לבו עליו, אומרים לו ומפני מה יגבה לבך עליך, יתוש וזבוב אחד קדמך לבריאה, וכך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו מצוה אותו הקב"ה מזה אכול ומזה לא תאכל, ומשקבל עליו המצות האלו מיד נולד, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר:

106

ק״ז ד"א אשה כי תזריע. זה שאמר הכתוב אין קדוש כה' כי אין בלתך וגו' (ש"א ב ב), כלומר מעשיו של אדם מבלין אותו, ואין אדם מבלה את מעשיו, אבל הקב"ה אינו כן, הוא מבלה את מעשיו, ואין מעשיו מבלין אותו, וזהו שנאמר כי אין בלתך, כלומר בלותיך, רצה לומר אין מעשיך מבלין אותך:

107

ק״חואין צור כאלהינו (שם). אל תיקרי [צור] אלא ואין צייר כאלהינו, מלך בשר ודם צר הצורה על הכותל, שמא יכול הוא לצור על פני המים, אבל הקב"ה יצר את האדם במעי אמו בתוך המים:

108

ק״טד"א ואין צור כאלהינו. בשר ודם צר צורה והוא עומד ואינו מדבר, והקב"ה אינו כן, אלא צר צורה ועומד ומדבר:

109

ק״יד"א בשר ודם צר צורה ואינו עומד ומשבח, אבל הקב"ה אינו כן אלא צורתו עומדת ומשבחת לו:

110

קי״אד"א בשר ודם צר צורה, אבל צורתו אינה עושה צורה, אבל הקב"ה צר צורה וצורתו עושה צורה שהוא יצר את האשה הזו, והיא יולדת צורה כיוצא בה, על זה נאמר אשה כי תזריע:

111

קי״ב [ד"א אשה כי תזריע וילדה זכר] אם קדמה האשה יולדת זכר, ואם קדם האיש יולדת נקבה. אמר רבי אבון הלוי ברבי רמז מן הכתוב שהזכר נתלה באשה והנקבה באיש, שנאמר הנה ילדה מלכה גם היא וגו', את עוץ [וגו'] ואת כשד חזו ואת פלדש (בראשית כב כ כא כב), ואומר ובתואל ילד את רבקה (שם שם כג), הרי נתלו הנקבות באנשים והזכרים בנקיבות, לכך נאמר אשה כי תזריע:

112

קי״ג ד"א אשה כי תזריע. אמר ר' אייבו מעשה נסים הקב"ה עושה עם האדם הזה, שהוא נתון בקמון יום אחד ואינו יכול לסבול אלא נפשו מפרכסת לצאת, אבל התינוק הזה נתון במעי עמו תשעה חדשים, והקב"ה משמרו, ורבותינו אומרים עשה נסים הקב"ה עושה עם האדם, מה אדם שהוא נתון (במטמין) [באמבטי] יום אחד נפשו מפרכסת לצאת, והתינוק שנשמתו קצרה, והוא נתון בתוך שלשה כיסים, א' בטן אמו, ב' השליה, הג' בתוך עור דק, ואין נפשו מתקצרת עליו, למה שהקב"ה עושה עמו ניסם, וכן אמר אליהוא אשא דעי למרחוק (איוב לו ג), היה אליהוא רואה היאך נפתח רחם האשה בעת הלידה ונסתם כמו שהיה, והספינה שהיא מחתיכות עצים, ועליה ברזל ואבנים גדולות ומשא גדול שטבעם לינער בים, והיא שטה על פני המים, והיה תמה מאד, ואמר אשא דעי למרחוק, לכך נאמר אשה כי תזריע:

113

קי״ד ד"א אשה כי תזריע אמר ר' יהודה ברבי סימון שתי יריכות של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח שתהא יולדת, מנין שכן כתוב (וראיתם) [וראיתן] על האבנים (שמות א טז) אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף היאך עד שלא תלד היא מושכת דמים, ומשהוא יולדת הדמים מסתלקים לשדיים ונעשה חלב, והתינוק יונק מחלב ומתגדל:

114

קי״הוביום השמיני ימול וגו'. הקב"ה לא צוה אלא לימול, לא שיעשה סעודות ויוציא הוצאות רבות, וישראל מחבבים את המצות שהם מוציאים הוצאות ושמחים, אמר להם הקב"ה אתם שמחים במצותי, אף אני אוסיף לכם שמחה, שנאמר ויספו ענוים בה' שמחה (ישעי' כט יט):

115

קי״ו שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא אמר לו איזה יותר מעולה מעשה הבורא או מעשה האדם, ר' עקיבא הבין מיד אמר בלבו זה הארור שואל תחבולות בעבור הילה, אם אשיב לו מעשה האד יותר נכבד הוא יהרגני, ואם אשיב לו מעשה הבורא יותר נכבד גם הוא יהרגני, ויאמר למה אתם מוסיפין על מה שרצה הבורא, אמר ר' עקיבא אדוני המלך המתן לי שתי שעות עד שאלך לבית ואבוא, אמר לו לך, הלך ר' עקיבא לביתו אמר לאשתו אני חפץ ממך עתה שתעשה לי חלה אחת טובה למאד נקייה מן המורסן, עם מעט שמן ושומשמין וקצח, מיד עשתה לו אשתו יותר ממה שצוה, לקח החלה ולקח מעט חטה, ובא לפני המלך אמר לו אדוני המלך בחיי ראשך השיבני בזה השאלה עד שאשיבך בשאילה ששאלת ממני, אמר לו מה רצית, אמר לו אדוני המלך איזה יותר נאה תחלה החלה הזו, אם החטים האלו, אמר לו המלך החלה הזו, אמר ר' עקיבא אדוני המלך אתה שאלתך ששאלת ממני, אתה השבתה כי אמרת מעשה האדם יותר נכבד, לפי שמעשה הבורא היא החטה ומעשה האדם היא החלה, ואתה שאלת לי בעבור המילה, והיית מבקש ממני תחבולה, כדי שתפילני, ועתה אתה השבת ופיך ענה בך, אמר לו ר' עקיבא בטוב השבתה, אם כן למה לא ברא הקב"ה האדם מהול, אמר לו אם כן למה לא ברא הקב"ה את השרר חתוך, אלא שצריך האדם לחתוך אותו, אלא הבורא עשה זה הענין כדי לצרף בהם בריותיו, שנאמר כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה):

116

קי״זד"א וביום השמיני ימול בשר ערלתו. למי שהוא בן קיימא להוציא את מי שאינו בר קיימא, כמו המפלת שפיר מלא דם, או שפיר מלא מים, או סנדל, או דבר שאינו של קיימא, אבל אם הוציאה שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקיבה, ואיזה שפיר מרוקם, אבא שאול אומר תחלת ברייתו כעדשה, פיו פתוח כחוט השערה, שני עיניו כשני טיפין של זבוב, ומרוחקות זו מזו, ושני חוטין כשני טיפין של זבוב, ומקורבות זו לזו, ונקבה נידונת כשעורה לארכה, ואין בודקין אותו במים, מפני שהמים עזים (ומוררין) [וטורדין] אותו, אלא בודקין אותו בשמן, שהשמן רך ומצחצחים אותו, ואין רואין אותו אלא בחמה, וכיצד בודקין אותו לידע אם זכר אם נקבה, מביא קיסם שראשו חלק, ומנענע אותו במקום התורף, אם מסכסך בידוע שהוא זכר, ואם לאו בידוע שהיא נקבה:

117

קי״ח והיינו דתנן ר' עקיבא אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בה לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, יראה האדם ראשיתו מה הוא, ויבין אחריתו מה הוא, ולעולם לא יחטא:

118

קי״טד"א וביום השמיני ימול בשר ערלתו. [ביום] ולא בלילה לרבות שכל הנימולים לא יהיו אלא ביום:

119

ק״כוביום השמיני. מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזים מקדימין למצות, שנאמר וישכם אברהם וגו' (בראשית יט כז):

120

קכ״א השמיני. אפילו בשבת ימול, וזה מצוה על האב למול, לא מלו האב, מצוה על בית דין למולו, לא מלוהו בית דין מצוה למול את עצמו, ואם לאו הרי הוא בכרת, שנאמר וערל זכר. אשר לא ימול וגו' (שם יז יד), שאלו התלמידים את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה [אמרה תורה מילה לשמנה שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצובים, לפיכך] שהתה המילה עד שתצא מטומאה לטהרה:

121

קכ״ב דרש רבא מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל (במדבר כג י), מלמד שהקב"ה סופר רביעיותיהם של ישראל, ואומר מתי תבוא יפה שהצדיק נוצר ממנה:

122

קכ״ג דרש רב יוסף מאי דכתיב אודך על כי נוראות וגו' (תהלים קלט יד), בוא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, בשר ודם צבע נותן (צמר) [סמנין] ליורה כולו עולה לצבע אחד, והקב"ה אינו כן צר את העובר במעי אמו כל אחד ואחד עולה גובן, הלא תראה כי העין יש בו שלשה גוונים, לבן ושחור וצהוב .... והכל בגזרת [עירין פתגמא] (דניאל ד יד), והוא מהשנה עדניא וזמניא (שם ב כא):

123

קכ״דובמלאות ימי טהרה. שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, אמר להם שבשעה שהיא כורעת לילד מרוב הצער קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלי יותר וכאשר יעבור הצער מתחרטת:

124

קכ״ה שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר' ינאי מפני מה האשה באה מבטן אמה ופניה למעלה, והאיש פניו למטה, אמר להם זה בא כדרך תשמישו, וזו באה כדרך תשמישה, ופיכך האיש מקבל פיוס, ואין האשה מקבלת פיוס, אלא תעיז פניה יותר, ולבה כל עת שתפייס אותה יתקשה כאבן:

125

קכ״ואדם כי יהיה בעור בשרו. אמר הקב"ה אני בראי את האדם עפר מן האדמה, והזהרתיו באזהרות של טומאה, להיות פורש מן האשה סמוך לוסתה, אם זכה ונזהר הויין לו בנים זכרים ראוים להוראה, ואם לאו לוקה בצרעת, לכך נסמכה פרשה זו לפרשה זו:

126

קכ״ז ד"א אדם כי יהיה בעור בשרו. זה שאמר הכתוב מי פלג לשטף תעלה (איוב לה בה), אמר ר' יהושע בן לוי מה פירוש של מי פלג לשטף תעלה, שטף קורין אותה שערה, מלמד שכל שערה ושערה שיש באדם הקב"ה בורא לה מעיין, לפיכך איוב קרוא ואומר אשר השערה ישופני [והרבה פצעי חנם] (שם ט יז), על חנם הביא עלי את כל היסורין האלו, אמר לו אליהוא חס ושלום חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כי פעל אדם ישלם לו (שם לד י), הכל מן הקב"ה אמת, ובמדה הוא מביא, והכל במשפט, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירום (תהלים עה ח), אמר הקב"ה לאיוב אפילו השער שעליך מעין עשיתי לו ומדה נתתי לו, שנאמר מי פלג לשטף תעלה:

127

קכ״ח מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים ונתמעטה ידו, בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה תמחלי לי, כי ידי מטה, ואני רוצה לילך לשוטט בארצות, כי אין יכולת בי לראות בניי רעבים, אמרה לו אם כן למדני הלכות נגעים ולך, אמר לה בתי הקב"ה ברא לכל שער תחתיו מעיין, ומאותו המעיין מתפרנס השער, וכשיתייבש מעיינה תלקה השער, אמרה לו ישמעו אזניך מה שאתה מוציא בפיך, אם ראש האדם וזקנו מלא שער אינו יודע מספרם, אלא מי שבראם, ואם יש לכל אחד ואחד מעיין להתפרנס ממנו, שלשה בנים שנתן לך הבורא הוא אינו שולח פרנסתם, נמנע ולא הלך, אמרו עליו לא היו ימים מעטים עד שמצא בשדהו מטמון:

128

קכ״ט ד"א מי פלג לשטף תעלה. כשהקב"ה בורא את האדם במדה הוא יעלה בריא בכל איבריו, ואם ברא אותו רובו מים ומיעוטו דם נעשה אסטניס, ואם ברא חציו מים וחציו דם הוא אדם שלם, ואם ברא אותו רובו דם ומיעוטו מים נעשה מצורע. לכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו':

129

ק״ל ד"א אדם כי יהיה בעור בשרו. זה שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה ה), לפי שהנביא אומר עצתי (תקובל) [תקום] וכל חפצי אעשה (ישעי' מו י), מי שהוא שומע הפסוק הזה כך הוא סבור שמא עבור דין יש למעלה, אמר ר' תנחומא למה אמר וכל חפצי אעשה, לפי שאינו חפץ להמית ברייה, שנאמר כי (לא) [אם] אחפוץ במות הרשע (יחזקאל לג יא), הרי כי לא אל חפץ רשע אתה:

130

קל״א אמר ר' יוחנן מה הוא לא יגורך רע, אמר דוד ע"ה רבונו של עולם אם מבקש אתה לזכות את בריותיך מי ימחה בידך, שלטון שהוא יושב בדין ומבקש לזכות מי שמצוה עליו שלא לזכות, אמר הקב"ה דוד מעשיו מצויים שלא יעזבוני שלא לזכות, אלא אם שמע אדם דברי אני ארחם עליו בשני עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא:

131

קל״ב ד"א אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. זה שאמר הכתוב איום ונורא הוא (חבקוק א ז), זה הוא האדם שהוא שולט בכל מה שברא הקב"ה בעולמו, שנאמר תמשילהו (במעשה) [במעשי] ידיך, ובשעה שהוא חוטא מביא עליו יסורין בגופו, לפי שאין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם, היאך בשר ודם שהוא רוצה לרדות את עבדו, הוא מביא שוטים ומייסרו ומצערו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא אם בקש לרדות את האדם ולהביא עליו יסורים וחלאים גופו של אדם הוא רודה אותו, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו:

132

קל״גולמה אינו אומר דבר אל בני ישראל כשם שאומר בכל הפסוקים, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, לפי שכל הדברים על ישראל כולם חייבים לשמוע לאותה המצוה, לפיכך אמר דבר אל בני ישראל, ולא עוד אלא כולם צדיקים, שנאמ' ועמך כולם צדיקים (ישעי' ס כא), לפיכך אמר דבר אל בני ישראל, אבל הנגעים אינם באים אלא על אדם שעבר על מצות בוראו, לפיכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו':

133

קל״ד ד"א אדם [כי יהי' בעור בשרו]. אתה רואה כי קשה הוא לפני הקב"ה שיפשוט ידו על אדם שהוא עושה עבירות, אלא מתרה בו, ואחר כך מלקה (אותו) [ביתו], שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד לד), אם חזר בו יפה, ואם לאו הוא מלקה בגדיו, שנאמר והבגד כי יהיה [בו נגע צרעת] (שם יג מז), אם חזר בו הרי יפה, ואם לאו הם באים בגופו, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו:

134

קל״ה ד"א אדם כי יהיה בעור בשרו. על ידי מה באים הנגעים על ידי הזנות, וכן אתה מוצא בירושלם על ידי שהיו שטופין בזמה לקו בצרעת, מה כתיב, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו' (ישעי' ג' טז). מה עשה הביא עליהן הצרעת, שנאמר וספח ה' [קדקד] בנות ציון וה' פתחן יערה (שם שם יז). ואין וספח אלא צרעת, שנאמ' אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת:

135

קל״וד"א אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו' לנגע צרעת] מדבר בארבע מלכיות. שאת זו בבל, שנאמר ונשאת המשל הזה [על מלך בבל] )ישעי' יד ד). ספחת זו מלכות מדי, המן מספח עם אחשורוש [להשמיד להרוג ולאבד]. בהרת זו מלכות יון, שחדשה גזירות בהרות על ישראל. לנגע צרעת זו מלכות אדום הרשעה, שהאלהים מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה, שכן כתיב מדוע נסחף אביריך לא עמד [כי ה' הדפו] (ירמי' מו טו), לעולם הא האלהים יושב בדין על מלכות הרשעה הזאת, והוא אומר לה למה היית משעבדת בבני, והיא אומרת לא אתה הוא שמטרתם בידינו, אומר לה הקב"ה ובשביל שמסרתי אותם בידיך לא שמת (עליהם רחמים אלא על זקן ועולל היית מכבדת עולם) [להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד] (ישעי' מ ז ו), חייך שאיני יושב עליך בדין ורואה אותך ומחייבך, שנאמר רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל שבי לארץ וגו' (שם שם א), ובת בבל הוא קורא לאדום, לפי שתחלה היה מלך בבל ואדום אהובים, לפיכך כינה אותם בשם אחד, ומה אני עושה לך, אני פורע מן השר שלך, ומכה אותו בצרעת, ואחר כך פורע ממך, ולא תאמר במלכות הזה, אלא אפילו בגוג שהוא מתגאה ועולה, כך אני מכה אותו בצרעת, מנין שנאמר וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים וגו' (זכריה יד יב), על ידי מה, על ידי שנתגרו על ישראל, וצבאו על ירושלים, ואל תתמה אפילו בעולם הזה נפרע להם משונאיהם והכה אותם בצרעת, וזה היה בנעמן, שנאמר ונעמן שר צבא וגו' [והאיש היה גבור חיל מצורע] (מ"ב ה א). ובשביל מה נצטרע, ששבה מארץ ישראל נעכרה קטנה, שנאמר וארם יצאו גדודים וגו' (שם שם ב), בעולם הזה הכה לאומות בצרעת, אף לעולם הבא הוא מכה אותם בצרעת, שנאמר וזאת תהיה המגפה וגו' (זכרי' שם), אמר להם האלהים לפי שהייתם קוראין את עמי טמאים, שנאמר סורו טמא קראו למו (איכה ד טו), ובו בלשון אני מטמא אתכם בצרעת, אבל ישראל נקראו טהורים, שנאמר וקראו להם עם הקדש (ישעי' סב יב), ושלמה ע"ה אומר כולם יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז):

136

קל״זזאת תהיה תורת המצורע. זה שאמר הכתוב נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' (איכה ג מ), מה ביאר לנו הנביא ע"ה בזה הפסוק, תדע מה בא לבאר לנלו, ללמדך שכל הצרות הבאות על האדם ממעשיו הם באים עליו, כי הקב"ה הוא דיין אמת, ואין במשפטיו עול, על כן אמר הנביא כי כאשר יבוא על האדם ייסורין יאמר מה פעלתי עד שחלו עלי אלו היסורין ויחפוש במעשיו ויחזור בתשובה, ואשרי מי שמתגבר ביצרו, ואינו מהרהר אחר מדת בוראו, אלא חוסה בו בכל לבו, בוא וראה אלו ארבעה המכות שהם שאת וספחת ובהרת וצרעת, אין הקב"ה מביא על האדם אחד מארבעה המכות האלו, אלא על ידי עון, וכן מצינו בבנות ירושלם, דכתיב יען כי גבהו בנות ציון (ישעי' ג טז), מה כתיב אחריו, וספח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה (שם שם יז), ואפילו הכי ניתנה להם בתורה טהרה, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע:

137

קל״חד"א תורת המצורע. המוציא שם רע, אתה מוציע מן בלעם בן בעור מפני לשונו נדחף, שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כג ז). מהו מהררי קדם, מן רמי העולם היית. מן מחיצות האבות ינחני בלק וזרקני לגיהנם, וכן דואג האדומה מפני לשונו נתחייב, שנאמר ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי (ש"א כא ח), וכתיב ויען דואג האדומי והוא (נעצב על) [נצב אל] עבדי שאול ויאמר ראיתי את בן ישי וגו' (שם כב ט) וכתיב ויאמר המלך לדואג סב אתה ופגע בכהני ה') [בכהנים] (שם שם יח). וכן אחיתופל מפני לשונו נטרד, שנאמר ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו [וגו'] ויצו אל ביתו ויחנק (ש"ב יג כג). וכן גיחזי מפני לשונו ופיו נטרד, שנאמר חי ה' [כי] אם רצתי [אחריו] ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה (מ"ב ה כ), וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם (שם שם כז). אמר ר' פדת ברית כרותה נתן הקב"ה בעולמו, שכל מי שהוא מפשפש בחבירו לוקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, וכן אמר קהלת אל תתן את פיך (להחטיא) [לחטוא] את בשרך (קהלת ה ה), זה לשון הרע:

138

קל״ט ד"א אל תתן את פיך. לשון נקייה דברה תורה שלא לשמש עם הנדה שלא ילקו בניו בצרעת. אמר ר' אחא אם שימש אדם עם אשתו והיא נדה, ביום הראשון של נדתה הבן הנולד לוקה בצרעת בן עשר שנים, ביום השני בן עשרים שנה, ביום השליש בן שלשים שנה, ביום הרביעי בן ארבעים [שנה], ביום החמישי בן חמשים שנה, ביום הששי בן ששים שנה, ביום השביעי בן שבעים שנה:

139

ק״מ ד"א זאת תהיה תורת המצורע. זה שאמר הכתוב מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא), אם זכה לחיים ואם נתחייב למיתה, כיצד אם עסק בתורה זכה לחיי העולם הבא, שהרי התורה נקראה חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג יח), והמספר לשון הרע מתחייב בנפשו שהורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו. ומנין אתה למד מדואג, שאמר לשון הרע על אחימלך ונהרג אחימלך, וגם שאול, שנאמר וימת שאול במעלו [אשר מעל בה'] (דה"א י יג), וכן שאול אומר [עמוד נא ומתתני] כי אחזני השבץ (ש"ב א ט). אמר שאול אחזני עון של לובשי כתונת תשבץ, מפני שהרג את הכהנים, ודואג נשתרש מן העולם...

140

קמ״א אחרי מות שני בני אהן. ארבעתן היו ראויין למות, ונתפלל משה עליהן, ועשתה תפלתו מחצה, אימתי בשעה שעשו ישראל את העגל, מה כתיב שם, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (דברים ט כ), ואין השמדה אלא כליה, שנא' ואשמיד פריו ממעל (עמוס ב ט), כיון שנתפלל משה עשה תפלתו מחצה:

141

קמ״באחרי מות שני בני אהרן. א"ל הקב"ה אהרן לא כך כתבתי בתורתי על כל דבר פשע על שור וגו' (שמות כב ח), אין אתה זכור מה עשיתי בשור, שנאמר וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו כ), על חמור אותן מצרים שכתוב בהן, אשר בשם חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), עשית להן עגל שיהיו משתחוים לו, שנאמר והאספסוף אשר בקרבו (במדבר יא ד), על שה אלו ישראל, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה ג' י"ז), על שלמה אותו שכתוב בו שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישעיה ג ו), על כל אבידה, שכתוב בהן צאן אובדות היו עמי (ירמיה ג ו):

142

קמ״גאשר יאמר כי הוא זה (שמות כב ח), שאמרו אלה אלהיך ישראל (שם לב ד). עד האלהים יבא דבר שניהם (שם כב ח), זה משה שכתוב בו ראה נתתיך אלהים וגו' (שם ז א), שישב משה ודנן. אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו (שם כח ח). אלו שני בני אהרן, אלא בעון שלא נתעסקו בפריה ורביה, ומן דוד ע"ה למדנו. זה שנאמר בחוריו אכלה אש וגו' (תהלים עח סג), שהיו אומרים נדב ואביהוא אבינו כהן גדול דודינו מלך, אחי אמנו נשיא, אנחנו פרחי כהונה, התמיה ראוי לנו משום ובתולותיו לא הוללו (שם). ורבותינו אומרים שזנו עיניהם מן השכינה, אמרו כך עשה משה שעלה לרקיע והביט בשכינה ולא הוצרך לא אכילה ולא שתייה, אף אנו כיון שנביט בשכינה אין אנו צריכין לא אכילה ולא שתייה, אף על פי כן ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), באותה שעה ביקש הקבה לפשוט ידו בהם, אלא אמר הקב"ה אני ממתין עד שיעשה המשכן ויכנסו להקריב, ואני עושה בהם מידת הדין, שנא' (בהקריבם) [ויקריבו] אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י א), ולמה כתיב בהם שתי פעמים מיתה, כי מקרא אחד אומר וימת נדב ואביהו וגו' (במדבר ג ד), ובמקום אחר אומר וימותו (ויקרא י ב), עד שתדע כי צדיקים ...:

143

קמ״דויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך. שאמרתי לך עליו הלא אהרן אחיך וגו' (שמות ד', יד), ואמור לו ואל יבוא בכל עת ]אל הקודש] ואם יעבור הצווי ימות כאשר מתו בניו:

144

קמ״האחיך. בבל יבוא ואין אתה בבל יבוא:

145

קמ״ובכל עת. זה יום הכיפורים:

146

קמ״זמבית לפרוכת. זה לפני לפנים:

147

קמ״חולא ימות. הרי זה עונש:

148

קמ״טכי בענן אראה על הכפורת. הרי זה אזהרה. ולמה נסמכה מיתת שני בני אהרן לפרשת יום הכיפורים, ללמדך שמיתת הצדיקים מכפרת כיום הכיפורים:

149

ק״נומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. שיהיו משל ציבור, ומה תלמוד לומר שני שיהו שווים:

150

קנ״אוקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. שלא יקריב מש ציבור:

151

קנ״בוכפר בעדו ובעד ביתו. זה וידוי דברים, והיאך היה מתודה, אנא השם חטאתי פשעתי עויתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לעוונות לפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורתיך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז ל), והם עונים אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

152

קנ״גונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו'. ולמה עושה כן ומוליך אותו השעיר לעזאזל ומביאו להר גדול וקשה ודחופו עד שיחתך חתיכות חתיכות, אלא ללמדך שאנו מבקשים מהבורא שכמו זה השעיר שהוא נושא עונות ישראל עליו, וכמו שנופל השעיר חתיכות חתיכות ולא ישאר בו לא ממשות ולא תועלת, כן אתה מלך מלכי המלכים הקב"ה תפיל לחטאתינו ויאבדו מספרך, ולא יהיה להם תקומה, ויש מפרשים אומר ישראל עזבו יצר הרע והשליכו אותו מעליהם כשעיר הזה המשתלח, ועל זה נאמר ונשא השעיר עליו (את כל עונות בני ישראל) [את כל עונותם אל ארץ גזרה] (פסוק כב):

153

קנ״דובא אהרן אל אהל מועד. אע"פ שפסוק זה [כתוב] קודם מוסף עולתו, ועולת התמיד מאוחר הוא אחר עולתו [ועולת העם], ולמה הוא בא אל אהל מועד, והלא כבר השלים עבודת היום, אלא כדי להוציא כף ומחתה, וכל הפרשה כולה נאמרה כסדר, חוץ מפסוק זה, [ואי אמרת פסוק זה על הסדר נאמר לא משכחת אלא ג' טבילות] וששה קידושין צריך על כל טבילה וטבילה, ותמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת היום בבגדי לבן, דכתיב כתונת בד קודש ילבש (ויקר' ט"ז ד'), וכתיב ורחץ בשרו במים ולבשם (ויקר' שם), וקא עביד עבודת היום והכנסת דם פר ושעיר והכנסת כף ומחתה, דכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, וכתיב בתריה ושחט את שעיר החטאת אשר לו, וכתיב ובא אהרן אל אהל מועד, דהיינו הוצאת כף ומחתה, דלבתר דקא עביד מכל הני עבודות בבגדי לבן הוא, ולא הוה עביד טבילה אלא אם כן משנה מעבודה לעבודה, דפושט [בגדי] זהב ולובש בגדי לבן:

154

קנ״הוהניחם שם. מלמד שטעונים גניזה ואינן כשרים ליום הכיפורים הבא:

155

קנ״וורחץ את בשרו במים במקום קדוש. בלשכת בית הפרוה. וחמש טבילות היו שם באותו יום וכולם בלשכת בית הפרוה חוץ מן הראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים:

156

קנ״זויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם. עולתו קודמת לעולת העם וכפרתו קודם לכפרת העם:

157

קנ״חוהיתה לכם לחוקת עולם. לבית עולמים:

158

קנ״טבחדש השביעי. יכול בכל החדש תלמוד לומר בעשור לחודש:

159

ק״סתענו. יכול ישב בחמה או בצנה בשביל שיצטער, תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שחייבים עליה כרת, אף עינוי שחייבים עליו כרת. משום ר' ישמעאל [אמרו] נאמר כאן עינוי, ונאמר להלן ויענך וירעיבך (דברים ח' ג'), מה עינוי האמור להלן עינוי רעבון, אף כאן עינוי רעבון:

160

קס״אוכל מלאכה לא תעשו. נאמר כאן מלאכה, ונאמר במשכן מלאכה, מה מלאכת המשכן חשובה, אף כאן כיוצא בהם. ואמר וכל מלאכה, אפילו מקצת מלאכה, כמו אריגת שני חוטין כתיבת שתי אותיות:

161

קס״בכי ביום הזה יכפר עליכם. בקרבנות:

162

קס״גלטהר אתכם [מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו]. את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה במסכת יומא:

163

קס״ד תנן התם יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, והמלך והכל ירחצו פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר, וחכמים אוסרים. האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה והגרעינתה והשותה כמלוא לוגמיו חייב, כל האוכלין מצטרפין לכותבת, וכל המשקין מצטרפין למלוא לוגמיו, אכל ושתה אין מצטרפין:

164

קס״ה אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאת, אכל אוכלין שאינם רואין לאכילה, ושתה משקין שאינם ראויים לשתיי, (אכל) [שתה] ציר או מורייס פטור:

165

קס״ו התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתים, בשביל שיהיו רגילים במצות:

166

קס״ז עוברה שהריחה (מטעמין) [מאכילין] לה עד שתשוב נפשה, חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין [שם] בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די:

167

קס״ח מי שאחזו בולמים מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו, מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ור' מתיה בן חרש אומר שהוא מותר, ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת:

168

קס״ט מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם, ספק אינו שם, ספק חי, ספק מת, ספק נכרי, ספק ישראל, מפקחין עליו [את הגל, מצאוהו חי מפקחין] ואם מת יניחוהו:

169

ק״ע חטאת ואשם ודאי מכפרין, מיתה ויום הכיפורים מכפירן עם התשובה, תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה ועל החמורות הוא תולה עד שיבוא יום הכפורים ויכפר:

170

קע״א האומר אחטא ואשוב [אחטא ואשוב] אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכיפורים מכפר [אין] יום הכיפורים מכפר:

171

קע״בעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו, את זו דרש ר' אלעזר בר עזריה מכל חטאתיכם [לפני ה' תטהרו] עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, [עבירות] שבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנא' וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לה כו):

172

קע״ג ידענו כי התשובה מתקבלת באלו הימים, ועל תנאי שלא יחזור למעשיו הרעים ושלא יאמר מעשי הרבה רעים ולא יתקבל השם תשובתי. ר' יצחק אומר אמר ירמיהו לישראל עשו תשובה, אמרו לו באיזה פנים נעשה תשובה, ולא הנחנו ע"ז שלא עשינו, ושכעסנו אותו ביותר, אמר להם בניי אם שבים אתם, לא אצל אביכם אתם באים שנאמר כי הייתי לישראל לאב (ירמיה לא ט). ואמר הנביא וקרעו לבבכם ואל בגדיכם [ושובו אל ה' אלהיכם] (יואל ב יג), אמר ר' יהושע בן לוי אם קרעתם לבבכם [בתשובה], אין אתם קורעין [בגדיכם] לא על בניכם ולא על בנותיכם למה כי חנון ורחום הוא [ארך אפים וגו']:

173

קע״ד ואמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד ב):

174

קע״הותחלת מי שחזר בתשובה היה ראובן, שנאמר וישב ראובן אל הגור וגו' (בראשית ל"ז כ"ט), אל תקרי וישב אלא שעשה תשובה. ר' אליעזר אומר בשקו ובתעניתו היה עסוק על אותו המעשה של בלהה ולא נפנה, וכשנפנה בא והציץ בבור, והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו (שם), אמר לו הקב"ה אתה בקשת למחזרא ברא חביבא לאביו, חייך שכן בנך בא ומחזיר את ישראל למוטב, ומי היה זה הושע בן בארי, וכתיב בארה בנו (דהי"א ה ו), ולמה נקרא שמו בארה, שהיה בארה של תורה, ולמה מת בגולה, כדי שיחזרו עשרה שבטים בזכותו, והוא בן בנו של ראובן, ולמה נקרא שמו בארה, משום וישב ראובן אל הבור:

175

קע״ו ותחלת נבואתו אמר הקב"ה להושעי הושע בניי חטאו, אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך, אמר לו קח לך אשת זנונים (הושע א ב), וזה היה במראה הנבואה לא בהקיץ, כי הכל היה בשעה אחת, לקה אשה והוליד ממנה בנים שנים, כמו שכתוב בתרי עשר, אחר כך אמר לו הקב"ה גרש האשה הזאת עם בניה כי בני זנונים המה, התחיל הושע בן בארי בוכה, אמר לו הקב"ה הושע מפני מה אתה בוכה, אמר מפני שריחמתי על אשתי ועל בני, אמר לו הקב"ה אם אשתך זונה ובניך בני זנונים וריחמתה עליהם, אני לא ארחם על בני שהם בני אברהם יצחק ויעקב אהובי, ומי שיש לו אוהב צריך לאהוב את בניו, מיד הקיץ הושע בן בארי מן המראה שלו, והתחיל לשבח את ישראל ואמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' (הושע ב א), ועל כן אמר לישראל שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, אמר הושע לישראל עשו תשובה עד שלא יעשה הקב"ה כשם שעשה לשומרון, ולחברותיה, אמרו ישראל אפשר שיקבלנו בתשובה, אמר להם תשובו של קין קבלתי ותשובתכם איני מקבל, תשובת אחאב, תשובת נינוה, תשובת אנשי ענתות תשובת מנשה, תשובת יכניה קבלתי ותשובתכם איני מקבל:

176

קע״זקחו עמכם דברים (הושע יד ג) ר' חייא אומר לא כדברים שפתיתם אותו בסיני, שנאמר ויפתוהו בפיהם וגו' (תהלים יח לו), ואעפ"כ והוא רחום, ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר את הדברים האלה (דברים ה' י"ט), וקח טוב, ואין טוב אלא אורה שתחול עליו שכינה, כי היא כמו אורה, ומנא לן שטוב הוא אורה, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א ט). אמר ר' יצחק ובמערבא אמרי לה משמיה דרבא בר מארי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מקניט את חבירו, ספק מתפייס ספק אינו מתפייס, ספק מתפייס ממנו בממון, ספק אינו מתפייס בממון, אבל הקב"ה מתפייס מן האדם בדברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, [שנאמר וקח טוב, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב פרים], שנאמר ונשלמה פרים שפתינו (שם שם), רצה לומר כי הדברים הם הוידוי, וכאשר האדם מתוודה ואינו חוזר לחטאו, כיאלו הקריב פרים, שנאמר ונשלמה פרים שפתינו:

177

קע״ח תניא היה ר' מאיר אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלי לו ולכל העולם, שנאמר ארפא משובותיכם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו (הושע י"ד ה'), מהם לא נאמר אלא ממנו, היכי דמי בעל תשובה, אמר ר' יהודה אמר רב כל שבא דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי ר' יהודה באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק, ועל כן קבע לנו הקב"ה יום אחד בשנה שהוא יום סליחה וכפרה, והוא יום הכיפורים, והוא יום שנתרצה הקב"ה לישראל, ואמר למשה סלחתי כדבריך (במדבר יד כ):

178

קע״ט תנו רבנן ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעיה ס כא), בין שאמרו להדליק נר בלילי יום הכיפורים בין שאמרו שלא להדליק, לשם מצוה נתכוונו ( להדליק, עד שלא יבוא לידי תשמיש, כי דרך העולם אינם מתייחדים כי אם באפילה. שלא להדליק, שמא יסתכל בה ויבוא לידי הרהור. וצריך לאכול סעודתו מבעוד יום, שנאמר ערב עד ערב [תשבתו שבתכם] (ויקרא כג לב):

179

ק״פאיש איש מבית ישראל וגו. רוח הקודש אומרת כי ממזרח שמש ועד מבואו [גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה] (מלאכי א' י"א), בשעה שהשמש יוצא על העולם, ועד שהיא שוקעת, היא מקלסת לפני הקדוש ברוך הוא [שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (תהלים קיג ג')], וכן אתה מוצא בשעה שבא יהושע לגבעון וביקש לשתק את החמה, לא אמר לו שמש בגבעון עמוד, אלא שמש בגבעון דום (יהושע י יב), אמר לו השמש ולמה אדום, אין לך כל רגע שאני [איני] מהלך בו, שאני משבח ומפאר ומרומם ליוצרי, ואתה אומר לי דום, ועוד יש קטן מצוה על גדול ממנו, אני גדול ממך, ואתה קטן, ואתה מצוה עלי, כי אני נבראתי ביום הרביעי, ואתה נבראתה ביום הששי, ועוד כי אני קבוע בשמים, ואתה על הארץ, ועל כן צריכים שיהו דבריך מעטים, אמר לו יהושע הרבה אתה אומר בן חורין קטן רשאי במי שיש לו עבד זקן לצוות עליו, לא הקנה אברהם אבינו השמים וכל מה שבתוכם, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית יד יט), ולא זו בלבד אלא שהשתחוית ליוסף, שנאמר והנה השמש והירח וגו' (שם לז ט), ואתה מדבר כנגדי, אתה שתוק ואני אקלס לבורא, שנאמר אז ידבר יהושע (יהושע י יב), ואין אז אלא שירה, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל (שמות טו א), מיד ויעמוד השמש ולא אץ לבוא ביום תמים (יהושע י יג):

180

קפ״א ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה (מלאכי שם). שאל רב אחא את ר' שמואל בר נחמן מה הוא מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, והתורה הזהירה ואמרה השמר לך פן תעלה עולותיך וגו', כי אם (אל המקום) [במקום] אשר יבחר (דברים י ביג יד), וכן הוא אומר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו', ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' (ויקרא יז ג ד), והנביא אומר ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, אמר לו מי שאמר והיה העולם הוא אחד, ודיבורו אחד, ולפי שאינו משתנה גם דיבורו לא ישתנה, וממה שאמר הנביא ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, זו תפלת המנחה, שנאמר תכון תפלתי קטורת לפניך וגו' (תהלים קמא ב):

181

קפ״ב[ד"א איש איש מבית ישראל], זה שאמר הכתוב הטיבה ברצונך וגו' אז תחפוץ זבחי צדק וגו' (תהלים נא כ כא), משל למה הדבר דומה, לעשיר גדול רווק ואין לו אשה ולא בית, ולקח אשה אמר לבני משפחתה הביאו אותה לחנות, אחר שהביאו אותה לחנות, עמד מיד ובנה לה בית, התחילו מביאים קרובותיה מנחה לחנות, אמר להם הוליכו את המנחה לבית, כך כל ימים עד שלא העמיד משה את אהל מועד, היו הקרבנות קרבים בכל מקום, משנבחר בית עולמים נאסרו הקרבנות בכל מקום ליקרב, חוץ מבית עולמים, שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' כי אם (אל המקם) [במקום אשר יבחר ה' וגו'] (דברים י ביג יד), והיכן המקום אשר בחר, זו ירושלים, שנאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תהלים קל"ב י"ג), לפיכך מזהיר משה את ישראל ואמר איש איש מבית ישראל וגו':

182

קפ״גזה הדבר. רמז הקב"ה למשה שבעונות ישראל יחרב בית המקדש, ומנא לן, כתיב הכא זה הדבר, וכתיב התם על זה היה דוה לבנו (איכה ה יז), ואמר הקב"ה לישראל כל זמן שבית המקדש קיים וישראל מקריבים את הקרבנות מתכפר עוונותיהם, וכאשר יחרב אין להם קרבן אחר כי אם התורה, וכן הנביא אומר קחו עמכם דברים וגו' (הושע יד ג), לפי שבכל הקרבנות דברי תורה נמשלו, מקריבים לחם על גבי המזבח שנאמר את קרבני לחמי לאשי וגו' (במדבר כח ב), וכתיב ונתתה על השולחן לחם הפנים לפני תמיד (שמות כה ל), ותורה נמשלה בלחם, דכתיב לכו לחמי בלחמי (משלי ט ה), מקריבין יין נסך על גבי המזבח, שנאמר ויין לנסך וגו' (במדבר טו ה), ובתורה ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה), בכל עת היו מביאין שמן למנורה, שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כ"ז כ'), ונמשלה התורה בשמן, שנאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח):

183

קפ״ד ד"א איש איש מבית ישראל אשר ישחט. ר' עקיבא אומר לפי שהיו ישראל במדבר נוחרין את הבהמה ואוכלין אותה, וכאן אסרה התורה להם את הנחירה, שנאמר איש איש אשר ישחט:

184

קפ״הואל פתח אהל מועד לא הביאו. אמר להם אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד, ר' ישמעאל אומר כיון שאמר להם משה היו מתאוים שאמר להם משה היו מתאוים לאכול בשר, באותה שעה הזהרו עצמן מן השחיטה שלא לשחוט חוץ מאהל מועד, ולמה כן לפי שהיו להוטים אחר ע"ז והיו שוחטין לעבודה זרה, אמר הקב"ה למשה צוה להם לישראל שלא ישחטו חוץ מאהל מועד עד שירחיקם מע"ז, ועוד מזה הטעם כסוי דם חיה שגזר הבורא לכסות, שלא יעברו בני אדם על הדם ויתדמה לו שהוא של צאן ויבוא לשחוט חוץ מאהל מועד, וכיון שבאו ליכנס לארץ הותרה להם שחיטה בכל מקום, למה כי בעת שכבש יהושע את הארץ החריב כל ע"ז שבארץ ישראל ובטל אותם לגמרי, לפיכך הותרה השחיטה בכל מקום, שכן כתיב כי ירחיב ה' וגו' (דברים י"ב כ '), אמר הקב"ה לישראל לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה תהיו נוטלים מתוך הצאן ושוחטים, אמר שלמה ודי חלב עזים [ללחמך ללחם בידך] (משלי כ"ז כ"ז), מלמד לישראל שאם יש להם כבשים מה שהוא גוזז מהם לכסות שלך, שנאמר כבשים ללבושיך ומחיר שדה עתודים (שם שם כ"ו), שכר שאתה עושה מן העתודים תהא לוקח בהם שדות, ודי חלב עזים וגו', דייך חלב עזים ללחמך וללחם ביתך, אמר ר' עקיבא ראה היאך חס הקב"ה על ממונם של ישראל, בתורה כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך (דברים י"ב כ"א), לא תהא נוטל מן הצאן ושוחט ולא תהא נוטל וקריב, אלא ממה שהם מולדות אתה רשאי להקריב, אמר ר' אלעזר בר שמוע וכשיהיה לוקח משבת לשבת, לא יהא לוקח עד שיהיה נמלך בתוך ביתו, מנין שנאמר ואמרת אוכלה בשר (שם שם כ), ולפיכך משה הזהירן בשחיטה, כלומר שלא יגזול אדם את שורו של זה או צאנו של זה וישחוט ויאכל, וכל מי שעושה כך כאילו שופך דמים, וישעיה ע"ה רמז בזה ואמר שוחט השור מכה איש (ישעיה סו ג), ואחר שהזכיר גנות בהמת היהודים והזהירם מזה, הזהירם עוד מן העריות, ומן כל דבר שהמצרים עושים, ועוד ממעשה ארץ כנען:

185

קפ״ודבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. שני דברים הנה דיבור ואמירה, ומפני מה כפל דיבור ואמריה להזהיר הגדולים על הקטנים:

186

קפ״זאני ה' אלהיכם. אני הוא שקבלתם מלכותי בסיני, כשאמרתי לכם אנכי ה' אלהיך [אני הוא], שאמרתי והיה העולם, אני דיין אני מלא רחמים, אני עתיד ליפרע, אני נאמן לשלם שכר:

187

קפ״חכמעשה ארץ מצרים. מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנא' אשר ישבתם בה:

188

קפ״טוכמעשה ארץ כנען. מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה:

189

ק״צובחקותיהם לא תלכו. מלמד שחוקות הכנענים הבל המה, וכן ירמיהו אומר חוקות העמים הבל (המה) [הוא] (ירמיה י' ג'):

190

קצ״א תנו רבנן ובחקותיהם לא תלכו. יכול אנחנו זרע המאמינים שלא נתפלל ושלא להזדווג כמו שהם עושים, תלמוד לומר ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי לך אלא בחוקי תועבתם, ומה היו עושים, האיש נושא לאיש. והאשה נישאת לשנים, ואיש נושא אשה ובתה:

191

קצ״ב ד"א ובחקותיהם לא תלכו. אלו שמנו חכמינו ז"ל שהם מדרכי האמורי:

192

קצ״גאת משפטי תעשו. אלו הדינים:

193

קצ״דואת חקותי תשמרו. לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה:

194

קצ״האני ה' אלהיכם, נאמן אני לשלם לכם שכרכם. אם נזהרתם מכל העריות, שמעתי לכם עם בהמה שלא ישכבנה אדם, ועם זכר שבראו הקב"ה זכר כמותך שלא תשכבנו כמו הנשים, כל זה הזהירה אותך התורה ואמרה אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' (פסוק כד), בין בכולן בין במקצתן, למה כי בכל אלה נטמאו הגוים, לפיכך לא זכו לישב בארץ ישראל, כי היא ארץ טהורה, ולא תסבול הרשעים, ובעבור זה תקיא הארץ את יושביה (פסוק כה), כמו אדם שהוא מקיא מזונו, ואם נלך בדרכי ה' אז הקב"ה מפנה הקוצים מתוך הכרם, ויושיענו תשועה שאין אחריה גלות, וכן אמר הקב"ה לפי שהיתה תשועתכם על ידי בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל לעתיד לבוא אני הוא המושיע אתכם, שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה יז). אמן וכן יהי רצון:

195

קצ״וקדשים חסר וי"ו, ללמדך שאם ילך אדם בדרכי בוראו קדוש יאמר לו, מי שהולך בשרירות לבו ואחר תאוותו יקרא קדש, לפיכך חסר וי"ו. ואמרו רבותינו ז"ל כל המרצה מעות מידו ליד של אשה כדי להסתכל בה לא ינקה מדינה של גיהנם, שנאמר יד ליד לא ינקה רע (משלי י"א כ"א), ומנין שהפסוק הזה מדבר בזונה, וסמיך ליה נזם זהב באף חזיר אשר יפה וסרת טעם (שם שם כב):

196

קצ״ז ד"א קדשים. הנמלט מן הזונה נקרא טוב, שנאמר טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהלת ז' כו). וכן אמר דוד ע"ה אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב א). אמר ר' אלעזר אשרי איש ולא אשרי אשה, אשרי איש שמתגבר ביצרו כשהוא איש, ואימתי בבחירתו, וכן הוא אומר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך (קהלת י"ב א'):

197

קצ״חד"א קדשים תהיו. אמר הקב"ה לישראל עד שלא בראתי העולם היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם, ומקדישין שמי, והם אומרים ברוך ה' אלהי ישראל [מן העולם ועד העולם] (דה"א טז לו). וכיון שנברא אדם הראשון, אמרו המלאכים לפני הקב"ה רבונו של עולם זה הוא שאנחנו מקלסין אותך בו, אמר להם הקב"ה לאו גנב הוא זה, [שנאמר ותאכל מן העץ אשר צויתיך וגו' (בראשית ג' י' ז')]. נח בא אמרו המלאכים רבונו של עולם זה הוא, אמר להם לאו שכור הוא, שנאמר וישת מן היין וישכר (בראשית ט כא). בא אברהם אמרו לפניו רבון העולמים זה הוא, אמר להם לאו גר הוא, ואתם הייתם אומרים ברוך ה' אלהי ישראל (תהלים מא יד). בא יצחק אמרו רבונו של עולם זה הוא, אמר להם לאו, מפני שהוא אוהב לשונאי, [שנאמר ויאהב יצחק את עשו (בראשית כה כח)]. בא יעקב, אמרו רבון העולמים זה הוא, אמר להם הין, אמרו נחנו לא אמרנו לפניך אלא אלהי ישראל, וזה יעקב שמו, אמר להם אני אמרתי לו, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית לה ו), ונקראו כל ישראל על שמו, באותה שעה קידש הקב"ה את ישראל לשמו, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג). אמר הקב"ה לישראל הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי עולמי, ועתה היו קדושים כשם שאני קדוש, קדושים תהיו. משל למה הדבר דומה למלך שקידש אשה אמר לה הואיל ונתקדשת על שמי תהי מלכך וכבודך כמו כבודי, למה שאת אשתי, כך אמר הקב"ה למשה לך קדש את ישראל, שנאמר לך אל העם וקדשתם היום ומחר (שמות יט י), ולמה לא אמר למשה לך ותזמנם, אלא וקדשתם, לפי שאני קדוש כך אני צריך לקדשם, שאני בעצמי קדשתים, ועל זה נאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני, אמר להם הקב"ה אם זכיתם הרי אתם נקראים עדה של קדשים, ואם לאו אתם נקראים עדה רעה, שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' (במדבר י"ד כ"ו):

198

קצ״טדבר אל כל עדת בני ישראל. מה ראה לומר להם הפרשה הזו בכינוס, דבר אל כל עדת בני ישראל, לפי שכל הדברות כלולות בתוכה, כיצד בדברות [כתיב אנכי ה' אלהיך (שמות כב ב), וכאן כתיב כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקר' יט ב). בדברות כתיב, לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות שם ג), וכאן אל תפנו אל האלילים (ויקר' שם ד). בדברות כתיב לא תשא את שם ה' (שם שם ז), וכאן כתיב לא תשבעו בשמי לשקר (ויקר' שם יב), בדברות כתיב זכור את יום השבת (שמות שם ח), וכאן כתיב את שבתותי תשמורו (ויקר' שם ג). בדברות כתיב כבד את אביך ואת אמך (שמות שם יב), וכאן כתיב איש אביו ואמו תיראו (שמות שם יב). בדברות כתיב לא תרצח (שמות שם י"ג), וכאן כתיב לא תעמוד על דם רעיך (ויקר' שם ט"ז). בדברות כתיב לא תנאף (שמות שם יד), וכאן כתיב קדשים תהיו (ויקר' שם ב). בדברות כתיב לא תגנוב (שמות שם ט"ו), וכאן כתיב לא תגנובו ולא תכחשו (ויקר' שם י"א):

199

ר׳בדברות כתיב לא תענה (שמות שם), וכאן כתיב לא תלך רכיל בעמך (ויקר' שם טז) בדברות כתיב לא תחמוד (שמות שם ט"ז ), וכאן כתיב לא תעשוק את רעך (ויקר' שם יג). לכך אמר הקב"ה למשה שיאמר הפרשה הזו בכינוס כל ישראל, לפי שכל הדברות כלולות בה:

200

ר״א ד"א דבר אל כל עדת בני ישראל. אמר להם הקב"ה איני כבשר ודם מלך בשר ודם כשיש לו עבד והוא שמו כשם אדונו, מכנה לו שם אחר, כדי שלא יהא שמו כשמו, ואתם עבדי ושמכם כשמי, נקראתי אלהים ונקראתם אלהים, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), נקראתי חכם, שנאמר חכם לבב ואמיץ כח (איוב ט ט), וקרא לישראל חכמים, שנאמר רק עם נבון וחכם הגוי הגדול הזה (דברים ד ו), נקראתי דוד, שנאמר דודי צח ואדום וגו' (שה"ש ה י), וקרא לישראל דודים, שנאמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שה"ש ה א) , נקרא בחור, שנאמר בחור כארזים (שם שם טז), וקרא לישראל בחורים, שנאמר בך בחר ה' אלהיך (דברים ז א), נקרא חסיד, שנאמר כי חסיד אני נאם ד' (ירמי' ג יב), ונקראו ישראל חסידים, שנאמר אספו לי חסידי וגו' (תהלים נ ה), נקראתי חי, שנאמר חי ה' וברוך צורי (תהלים יח מז), ונקראו ישראל חיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו' (דברים ד ד), נקרא טוב, שנאמר טוב ה' לכל וגו' (תהלים קמה ט), ונקראו ישראל טובים, שנאמר הטיבה ה' לטובים (תהלים קכה ד), נקרא אמת, שנאמר וה' אלהים אמת וגו' (ירמי' י י) ונקראו ישראל אמת שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת (ירמי' ב כא), נקרא קדוש, שנאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט ב), וישראל נקראו קדשים, שנאמר קדשים תהיו (שם), אמר הקב"ה בעולם הזה נקראתם קדשים, ואף לעתיד לבוא כל אחד ואחד מכם יאמר לו קדוש, שנא' והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו (ישעי' ד ג):

201

ר״באיש אמו ואביו וגו'. אין לי אלא איש אשה מנין, תלמוד לומר תיראו, מיעוט רבים שנים, ומה תלמוד לומר איש, מלמד שהאיש יש בידו יכולת, והאשה אינה יכולה, מפני שרשות אחרים עליה, ואמר אמו ואביו, גלוי וידוע לפני הקב"ה שהבן מתיירא מן האב יותר מן האם, לפיכך קדים הכתוב מורא האם למורא האב:

202

ר״גתיראו. איזה הוא מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו, ולא מכריעו:

203

ר״דואת שבתותי תשמורו. כולכם חייבים בכבודי ובמוראי:

204

ר״האני ה'. מוראי קודם לאב ולאם. ומפני מה נסמכה פרשת שבת למורא אב ואם, ללמדך שאם אמרו לך אביך או אמך שתחלל את השבת, אל תשמע להם, שמוראי קודם למוראם:

205

ר״ואל תפנו אל האלילים וגו'. ונסמכה זאת הפרשה לאלו הפסוקים של מעלה, ללמדך שלא על השבת לבד אמרתי לך שאם יאמרו לך לא תשמע, אלא אף על ע"ז וגילוי עריות ודומיהם:

206

ר״זובקצרכם את קציר וגו'. צריך לך להניח לקט ושכחה ופאה, משום שנאמר וחי אחיך עמך (ויקר' כה לה), כי לא לבדך הנחילך הקב"ה את הארץ, כי לה' הארץ ומלואה:

207

ר״חוכרמך לא תעולל. לא תבקש העוללות תניח אותם לגר ולעני, כי אני שולח לך ברכה יותר ממה שאתה מניח:

208

ר״טלא תגנבו. ואפילו על מנת לצער, כגון שהיה שומר כלים או ענין אחר ובא וגנבו, לא שיגנוב אותו לגמרי, אלא על מנת לצערו:

209

ר״יולא תשקרו. אפילו כל שהוא:

210

רי״אאיש בעמיתו. לרבות אפילו איש באשה או אשה באיש:

211

רי״בלא תעשוק את רעך. זה הכובש שכר השכיר:

212

רי״גולפני עור לא תתן מכשול. מי שהוא עור בסחורה, או בדבר אחר, ותשיאנו עצה שהיא הוגנת לך ולא לו:

213

רי״דלא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלל את הדין נקרא עול, וגורם [לחמשה דברים] לטמא את הארץ, ומסלק את השכינה, ומחלל את השם, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם:

214

רי״הלא תלך רכיל. רך לזה וקשה לזה. [ד"א] לא תהא כרוכל הזה שמביא דברים מזה הבית לזה הבית:

215

רי״ולא תעמוד על דם רעך. שלא תראה חבירך שחיה גוררתו או לסטים באים עליו לא תניחנו לפי שאתה חייב להצילו:

216

רי״זלא תשנא את אחיך בלבבך. אלא למוד משבטים. שמתוך גנותן למדנו שבחם, שנאמר ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז ד), רצה לומר כי שונאים את יוסף היו ולא היו יכולים לדבר עמו בפה לשלום מאחר שהלב שונא, והזהירך התורה שלא תשמור השנאה בלבבך, ואתה מדבר בפה רכות אלא העבר השנאה, והוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום:

217

רי״חלא תקם ולא תטר. לא תקום אמר לו השאילנו קרדומך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו איני משאילך כשם שלא השאלתני זו היא נקימה. לא תטור, אמר לו השאילני קרדומך ולא השאילו, למחר בא אליו אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך קחנו איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה:

218

רי״טבהמתך לא תרביע כלאים. להעמיד מין לפני מי שאינו מינו אסור, מין במינו מותר, וגם שעטנז אסור לאדם ללבשו משום קין והבל, כי קין הקריב זרע פשתן, והבל מבכירות צאנו ומחלבהן, ונהרג הבל, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום:

219

ר״כוכי תבואו אל הארץ וגו'. זה שאמר הכתוב ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית וגו' כי זרע השלום וגו' (זכריה ח' יא יב), כשיצאו ישראל ממצרים הוריד להם את המן, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), [והגיז להם שליו, שנאמר] ויגז שלוים מן הים (במדבר לא יא), העלה להם את הבאר, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים, וממשיכה מן הבאר, ומכניסה אצלו, והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים ורמונים וענבים ותפוחים, והיו עושים מיד פירות בן יומו, כשם שהיה מברייתו של עולם, שנאמר עץ פרי עושה פרי (בראשית א יא). ואילו זכו בני אדם עד עכשיו היה כך, אדם נוטע ולעת ערב אוכל מן הפירות, אלא כיון שחטא אדם הראשון ונתקללה האדמה וחסרה טובה מן העולם, זורעים ועושים קוצים ודרדרים, שנאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך (שם שם יח), וכשנגאלו ישראל ממצרים כמו שהוריד להם המן והיו גבהו ששים אמה, והגיז להם הלוים מן הים, כן העלה להם את הבאר והיו נוטעים על מימיה, והיו האילנות עושים פרי בן יומו, כשנפטרה מרים מעונות הדור, שבכל זמן וזמן יפטר הצדיק שבאותו הדור, וכשנפטרה מרים נסתלק הבאר ולא היה להם מים, ולא היו זורעים, ונסתלקה מהם הטובה, והוא אמרם לא מקום זרע ותאנה [וגפן] ורמון (במדבר כ ה), אמר הקב"ה למשה לך אמור להם כשתכנסו לארץ [ישראל] אני מחזיר לכם כל טובה שבעולם, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו', ארץ חטה ושעורה וגו', ארץ אשר לא במסכנות וגו' (דברים ח ז ח ט) וכיון שבאו ישראל לארץ התחילו חוטאין, שנאמר ותבואו ותטמאו את ארצי (ירמי' ב' ז'), התחילו זורעים ולא היתה עושה זרע, וזורעים הרבה ומביאים מעט, [שנא' זרעתם הרבה והבא מעט] (שם שם), לפי שביטלו הביכורים, אכול ואין לשבעה (חגי א' ו), ומשיבטל ניסוך היין שתו ואין לשכרה (שם), משבטלו בגדי כהונה לבוש ואין לחום לו (שם). והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (שם), משבטל עשיית הצדקה, ושכר האדם לא נהיה (זכריה ח ו), משבטלו עולי רגלים, ושכר הבהמה איננה, [משבטלו הקרבנות], ולעתיד לבוא אינו כן, שנאמר ועתה לא כימים הראשונים וגו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה וגו' (שם שם יא יב):

220

רכ״אד"א כי תבואו אל האר ונטעתם. זה שאמר הכתוב עשיתי לי גנות ופרדסים [ונטעתי בהם עץ כל פרי] (קהלת ב' ה'), שלמה ע"ה בחכמתו היה טועם ארץ בית המקדש והיה רואה הגידים של הארץ, כי כל העולם מירושלם מושכת, והיה רואה גיד של הודו, היה נוטע בו פלפלין, היה רואה גיד של כל מקום ומקום, והיה נוטע פירות של אותו המקום, והיה עולה טוב, ונטע באותו הגן כל מיני פירות שבעולם, ועל זה אמר עשיתי לי גנות ופרדסים וגו'. ואמר ר' ינאי כיצד היה נוטע, אלא שלמה חכם היה, והיה יודע עיקר משתיתו של עולם, למה מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ ב), כי היתה שם אבן השתייה, ולמה נקרא שמה אבן השתייה, שממנה הושתת העולם, וכשם שהטבור הזה באמצע האדם, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר (היושבת) [יושבי] על טבור הארץ (יחזקאל לח יב), ארץ ישראל היא יושבת באמצע העולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלם, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתייה לפני הארון, שממנה משתיתו של עולם יוצא, שלמה שהיה חכם עמד על השרשים היוצאים ממנה בכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות, לפיכך הוא אומר עשיתי לי גנות ופרדסים:

221

רכ״ב ד"א וכי תבואו אל הארץ. זה שאמר הכתוב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו (תהלים קה מד), כל מה שנטל הקב"ה מאומות העולם נתן לישראל, כמו ארצות וכסף וזהב ושדות וכרמים, ולא נתנם להם אלא כדי שיהיו עוסקין בתורה, שנאמר בעבור ישמרו חוקיו וגו' (שם שם מה), והם לא עשו כן, אלא (טמאו) [ויטמאו] אותה (כדרכם וכעלילותם) [בדרכם ובעלילותם] (יחזקאל לו יז), טמאו אותה בחרמו של עכן, [שנאמר ותבואו ותטמאו את ארצו (ירמי' ב ז) בחרם עכן], ונחלתי שמתם לתועבה (שם) בצלמו של מיכה, ומה עשה להם הקב"ה, הגלה אותם מתוכה, שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם (דברים כט כז), ומהו ויתשם [התיש חילם], היו זורעים ויגעים, ואומות העולם באין ונוטלין, שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלו מדין וגו' ועלו עליו (שופטים ו ג):

222

רכ״ג ד"א כי תבואו אל הארץ. זה שאמר הכתוב ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים וגו (ירמי' ג יט), משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו פילגשים, והיה לו בנים הרבה מהן, והיה לו בן אחד ממטרונה אשתו, והיה אוהבו יותר מכולם, נתן המלך לכל בני הפילגשים שדות וכרמים, ואחר כך נתן לבן המטרונה פרדס אחד, שממנו היתה כל הוצאתו, שלח הבן ואמר למלך, לאחי נתת שדות וכרמים, ולי לא נתת אלא פרדס אחד בלבד, אמר לו המלך דייך שכל הממון שעמי, מאותו הפרדס הוא, ובשביל שאני מחבבך יותר מכולם נתתיו לך, כך הרבה אומות הם בעולם, שנאמר ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר (שה"ש ו ח), [אלו האומות], אחת היא יונתי תמתי (שם שם ט) אלו ישראל. וחילק הקב"ה לאומות הועלם שדות וכרמים, שנאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני עמים (דברים לב ח), ונתן לבנו פרדס, זה ארץ ישראל, שהיא טובו של הקב"ה, כי הקרבנות ממנה. לחם הפנים הימנה, את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' (שמות כט לט), וכל כך למה, שיהא הפרש לבין בנה של מטרונה לבין בניהם של פלגשים, שנאמר ואני אמרתי איך אשיתך בבנים, אהבה גדולה היתה בין הקב"ה לישראל, והיאך הכניסו שנאה בינו לביניהם, אמר הקב"ה ואיך אשיתך בבנים, ואין הלשון הזה אלא לשון שנאה, שנאמר ואיבה אשית בינך וגו' (בראשית ג טו):

223

רכ״ד ד"א וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. זה שאמר הכתוב זממה שדה ותקחהו וגו' (משלי לא טז), בוא וראה כל מה שהרהר אברהם בלבו נתן לו הקב"ה, הרהר ארץ ישראל [ונתן לו]. שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (בראשית טז ז), אמר אברהם להקב"ה רבונו של עולם אמרתי לפניך במה אדע כי אירשנה (שם שם ח), ואמרת לי ידע תדע וגו' (שם שם יז), אור לאדם שמוציא דבר מפיו ואינו יודע היאך מוציאו, אברהם מפני שאמר במה אדע כי אירשנה, תחייבו בניו להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, מי שמדבר לפני בני אדם [מתחייב בנפשו, ומי שמדבר לפני הקב"ה] על אחת כמה וכמה שמתחייב בנפשו, ובבניו ובני בניו עד שיחיו המתים, ואפילו בשעה שנפשו של אדם נשמטתה, ועל זה אמר החכם כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו ז), ומהו כל עמל אדם לפיהו, אלא כל מצות וצדקות שעשה בשעה שנפשו של אדם יוצאה הימנו, לפניו ימצאנה בשעת שמיטת הנפש מן הגוף, לכך נאמר כל עמל אדם לפיהו, וכיון ששמע אברהם מן הקב"ה ידע תדע הרהר בלבו, אמר אי אפשר שכל אומה שהיא משתעבדת בבני יוצאה בשלום ואינה מתחייבת, אמר לו הקב"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד):

224

רכ״ה ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו. מ דבר בתינוק. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מהו ערלים שהתינוק אינו יכול לא להשיח ולא לדבר:

225

רכ״וובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש. שאביו מקדיש אותו לתורה:

226

רכ״זהילולים לה'. ומהו הילולים שהוא מתחיל להלל להקב"ה:

227

רכ״חובשנה החמישית תאכלו את פריו. שהוא מתחיל לקרות בתורה מכאן ואילך:

228

רכ״טלהוסיף לכם תבואתו. מכאן אמרו רבותינו ז"ל בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, לפי שבעולם הדה אדם מישראל מוליד בן. ומוליכו לבית הספר, ויגע עמו ומלמדו תורה, ומתוך עונות הוא מת, ואינו שמח הימנו, אמר להם הקב"ה בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם אתם חוטאים ובניכם מתים, אבל לעולם הבא אני מסיר את יצר הרע מביניכם, אתם מולידים ושמחים בהם, שנאמר לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה וגו' (ישעי' סה כג). אמן:

229

ר״לאמר אל הכהנים. כשעלה משה אל ערבות מואב וחלה פני הקב"ה שיכנס אל ארץ ישראל, ולא רצה הקב"ה להתיר שבועתו, ואמר לו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג כו), שלא יאמר כמה הרב קשה וכמה התלמיד סרבן, עוד חלה פני בוראו שיראהו ארץ ישראל כולה, וקבל הקב"ה והראהו כל ארץ ישראל כולה, וכל דור ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ (מגלעד ועד) [את הגלעד עד] דן (דברים לד א), והראה לו שאול המלך ואת כל הפרנסים שעתיד להיות על ישראל, והראה לו שאול המלך הראשון שעתיד להיות על ישראל וצדיק גמור, והראה לו שעתיד לפול בחרב הוא ובניו, מיד תמה משה ע"ה, אמר לו הקב"ה משה למה אתה תמה, אמר משה רבונו של עולם לא אתמה תחלת המלך שימלוך על בניך בזה המיתה ימות, אמר לו, משה ולי אתה תמה אמור אל הכהנים:

230

רל״א ד"א אמר אל הכהנים. זה שאמר הכתוב אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים יב ז), כל מה שהזהיר הקב"ה את ישראל בשביל קדושתם וטהרתם, הוי אמרות ה' אמרות טהורות ואמר אמור ואמרת הרי [אמירה] שני פעמים למה הדבר דומה לטבח היה יוצא ונכנס לבית המלך, אמר המלך גוזר אני עליך שלא תראה מת ולא תגע במת, כי אתה רואה פני בכל יום, ושמא תגע במת ותטמא אותי, כך הקב"ה גזר על הכהנים מפני שהם נכנסים לבית המקדש ובקדשי הקדשים, שלא יגעו ולא יקרבו במת כל ימיהם, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו:

231

רל״ב ד"א אמור אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני (ויקרא כ כז), [זש"ה] וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים (ישעי' ח יט), אמר הקב"ה אם יאמרו אליכם אומות העולם הניחו את אלהיכם, ודרשו אל האובות, אמרו להם הלא עם אל אלהיו ידרוש (שם), אתם אומרים אלינו נניח החי ונלך אצל המת שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים קו כח), ואנחנו מדובקים באלהינו יתרומם ויתנשא, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד):

232

רל״ג ד"א אמור אל הכהנים. ראה מה כתיב למעלה מזה, ואיש או אשה וגו', ומה ענין זה אצל זה, אלא צפה הקב"ה שעתיד שאול למלוך על ישראל, ועתיד להרוג את הכהנים ומכעיס הקב"ה ואינו שומע דבריו, ועתיד שידרוש באוב וידעוני, מרוב הצרה שתגיע אליו מן הגוים שיבואו עליו בחיילות וישאל באוב, שנאמר ויאמר שאול (אל עבדיו) [לעבדיו] וגו' (ש"א כח ז), וכיון שהלך אצל בעלת האוב ואמרה לו את מי אעלה לך (שם שם יא), אמר לה את שמואל העלי לי (שם), כיון שראה את שמואל עולה נזדעזעה, שנאמר ותרא האשה את שמואל ותזעק וגו' (שם שם יב), ולמה זעקה, אלא שראתה מה שלא ראתה מימיה, והלא אומנותה היה מפני מה יראה, אלא שראתה דבר שלא ראתה מימיה ודבר משונה, שהמתים עולים תחלה ברגליהם, וזה עלה בראשו ורגליו למטה, שנאמר אלהים [ראיתי] עולים מן הארץ (שם שם יג), ולמה אמרה אלהים היתה צריכה לומר איש ראיתי עולה מן הארץ, אלא אמרו רבותינו ז"ל בשעה ששמואל היה רוצה לעלות נתיירא מיום הדין, והלך למשה ואמר לו משה אני מתיירא מיום הדין, בוא עמי, אמר לו משה ואתה מתיירא מיום הדין מה עשית שאתה מתיירא, והלא לא היית כהנה מבני אדם ואתה הולך בתמימות, אמר לו אם כן בוא עמי ועליהם אמרה האשה אלהים עולים [תרי משמע], מיד ויאמר שמואל אל שאול למה העליתני אין כתיב אלא הרגזתני להעלות אותי, מתיירא אני מיום הדין, אמר ר' חנינא מכאן אתה למד שאפילו הצדיקים מתייראים מיום הדין, כענין שנאמר שמעתי ותרגז בטני (חבקוק ג טז), אמר שמואל לשאול למה הרגזתני והייתי סבור שיום הדין בא, ולקחתי [את] משה עמדי, ולא לבדי הרגזתה אלא אפילו למשה ויאמר שאול (אל שמואל) צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם (בחלום) [בחלומות] ואקרא לך [להודיעני מה אעשה] (ש"א כח טו), אמר לו שמואל עד עכשיו היה ה' עמך, ועתה למה תשאלני וה' סר מעליך ויהי עריך (שם שם טז), תחלה הרגת את נביאיו והם כהניו ויהי עריך, שאל ממך דין הכהנים, שנאמר בהם וערכו בני אהרן. ויתן [ה'] גם את ישראל עמך ביד פלשתים (שם שם נט) אמר לו שמואל אם תלך למלחמה מחר אל תברח ואתה דע לך כי על כל פנים תהרג, ואני אפייס עליך [ומחר אתה ובניך עמי] (שם), שתהיה עמי במחיצתי אתה ובניך, מיד וימהר שאול [ויפול] מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ), מיד אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם תחלת מלך שהמלכתה על בניך תפיל אותו ביד פלשתים הוא ובניו, אמר הקב"ה למשה משה חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד י), אלא כי פעל אדם ישלם לו (שם שם טו). משה חייב שאול בשתים, אחת ששאל באוב וידעוני, שנאמר ואיש או אשה וגו', והשנית שהרג הכהנים ודמם הוא נדרש, שאמר אמור אל הכהנים:

233

רל״דד"א אמר אל הכהנים. ומפני מה שני אמירות נאמרו אל הכהנים, אלא אמירה ראשונה שלא יטמא למת, ואמרת אעפ"י שאמרתי להם לא יטמאו, למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים:

234

רל״ה ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה ר' יהושע הגרסי משמשו, פעם אחת יום הכיפורים היה ולקח רשות מר' עקיבא והלך לו לביתו, בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו מי אתה, אמר לו אליהו אני, אמר לו מה תרצה. אמר לו באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת, מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים, באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח. נתחזק אליהו ונטפל בו, אמר לו ר' יהושע ולאו כהן אתה, אמר לו בני אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים, וכשיצאו מבית האסורים באו המלאכים לקראתם, והיו אומרים צדקת ה' עשה והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע, כיון שהגיעו לאפריון של קיסר ירדו שלשה מדרגות, ועלו שלשה מדרגות ומצאו מערה שהיה בה מטה וכסא ומנורה, נתנוהו על המטה והיו יוצאין, נשא ר' יהושע את עניו וראה מטה אחרת נאה הימנה, באו לצאת ולא היה ר' יהושע מבקש לצאת, אמר לו רבי לא אצא מכאן עד שתודיעני למי זאת המטה, אמר לו לאשתו של טיטוס הרשע, על כל הטובה שעשתה עם ר' עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים, וכשיצאו מן המערה נסתם פיהו והודו ושבחו למי שאמר והיה העולם, וכשבאו אמר אליהו לר' יהושע הגרסי לך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים, ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים לנפש לא יטמא בעמיו, אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה:

235

רל״וכי אם לשארו. שארו זו אשתו, וכן [הוא] אומר בעריות שאר אביך היא (ויקרא יח יב), הקרוב אליו. אלו שבעה קרובים האמורים בפסוק. ואמרו הקרוב, מכאן אמרו אשתי הארוסה לא אונן ולא מטמא לה:

236

רל״זולאחתו הבתולה. לרבות את הארוסה, שהיא עדיין קרוב אליו שהרי אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה לאח:

237

רל״חאליו. לרבות את הבוגרת שהוא מטמא לה, הואיל ולא נבעלה לכהן אחיה כהן מטמא לה:

238

רל״טלה יטמא. לא רצה להיטמא מטמאין אותו בעל כרחו. מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בעב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים ויטמאוהו בעל כרחו:

239

ר״מלא יטמא בעל בעמיו. יכול לאשתו יטמא בין שהיא כשרה בין שהיא פסולה, תלמוד לומר בעמיו בזמן שהיא עושה מעשה עמיו:

240

רמ״אלא יקרחה קרחה. לחייב על מי שעושה בראשו קרחה על איזה דבר שיהיה:

241

רמ״בקדשים יהיו לאלהיהם. שלא יהיה בהם שום מום:

242

רמ״גאשה זונה. אמרי רבנן אין זונה אלא גיורת ומשוחררת לפי שלא היתה בחזקת שימור ונבעלה בעילת זנות:

243

רמ״דוחללה. זו שבא אביה על אחת [מן] הפסולות לו, כמו כהן שנשא גרושה או חלוצה בנה חלל ובתה חללה:

244

רמ״הובת איש כהן וגו'. שתחלת ביאתה בזנות כגון נערה המאורסה או נשואה ואפילו הזקינה:

245

רמ״ואת אביה היא מחללת. שאם היו נוהגים בה קדושה נוהגים בה עתה חול, ואומרים ארור שזה ילד, ארור שזה גידל, ארור שיצא זה מחלציו:

246

רמ״זבאש תשרף. היא בשריפה ואין בועלה בשריפה:

247

רמ״חוהכהן הגדול מאחיו. צריך שיהיה גדול מאחיו בחמשה דברים, בכח, ובגבורה, בנוי, בעושר, ובחכמה:

248

רמ״טולא יחלל זרעו. להביא את האשה המתחללת שגם זרעה מתחלל, וצריכים הכהנים שלא יהיה בהם מום כמו שפירשו רבותינו ז"ל, וצריך הכהן שיהיה בו החמשה הנזכרים למעלה ואם חסר אחד מהם אינו עובד ואין מושחין אותו. ומעשה בפינחס שמינו אותו כהן גדול ויצאו אחיו לעיין בו החמשה הנזכרים, וראו בו ארבעה חוץ מן העושר שלא היה לו, והיה חוצב באבנים, והלכו אחיו ולאו המחצב זהב, לקיים מה שנאמר והכהן הגדול מאחיו, ורוצה לומר שצריך להיות לו קומה ואפילו שיאן לו קומה כשימשחו אותו תגדל קומתו, וכן אתה מוצא בדוד ע"ה כיון שהלך אל גלית, אמר לו שאול לא תוכל [ללכת את הפלשתי הזה] להלחם עמו כי נער אתה גוו' (ש"א יז לג), אמר לו דוד רועה היה עבדך לאביו וגו', ויצאתי אחריו (והכאתי) [והכתיו] והצלתי וגו' והמיתיו (שם שם לד לה), ואמר לו שמא אין אתה יכול אליו ויהרגך, אמר לו לא תדאג, ה' אשר הצילנו מיד הארי ומיד הדוב [הוא יצילנו מיד הפלשתי הזה (שם שם לז)] מה עשה וילבש שאול את דוד מדיו ונתן כובע נחושת על ראשו וילבש אותו שריון (שם שם לח), וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל (האנשים) [העם] (שם ט ב), וכיון שהלבישו בגדיו, דוד היה קצר, ושאול משכמו ומעלה [גבוה], ובאו בגדיו על דוד שוה בשוה, וזו היא ראייה שדוד ע"ה ראוי היה למלוכה, וכיון שראה שאול כי בגדיו על דוד שוה בשוה, הכניס בו עין רעה, וכיון שראה דוד כי שאול מעיין בו, אמר לו אדוני קח בגדיך, כי לא (נסיתי) [אוכל] ללכת וגו' (שם שם לט הוי אפילו המלך כיון שהוא מתמנה מלך והוא קצר, מיד הוא נעשה ארוך, ובשביל מה אלא כשימשח בשמן המשחה הוא נעשה משובח מכל אחיו, אמר דוד רבונו של עולם כשמשחת אותי בשמן המשחה אני שמח, ואיני זז מכבודך לעולם, שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח (תהלים טז ט):

249

ר״נשור או כשב או עז. זה שאמר הכתוב צדקתך כהררי אל (תהלים לו ז) אלו הצדיקים שנמשלו בהרים, שנאמר שמעו הרים את ריב ה' וגו' (מיכה ו ב). משפטיך תהום רבה (תהלים שם). אלו הרשעים, שנאמר (ונער פרעה וחילו) [תהומות יכסיומו וגו'] (שמות טו ה):

250

רנ״אד"א צדקתך כהררי אל. אלו הצדיקים שנמשלו בהרים, מה ההרים מעלים עשבים, אף הצדיקים יש להם מעשים טובים:

251

רנ״במשפטיך תהום רבה. אלו הרשעים מה תהום אינו מעלה עשבים. כך הרשעים אין להם מעשים טובים:

252

רנ״ג ד"א צדקתך וגו'. אלו הצדיקים שנמשלו בהרם, מה ההרים יכולים להזרע [ועושים פירות], כך הצדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם, ומטיבים לאחרים למה הוא דומה לפעמון זהב [והגיל שלו של מרגליות כך הצדיקים] מטיבין לעצמן ולאחרים, ועליו הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעי' ג י):

253

רנ״דמשפטיך תהום רבה. אלו הרשעים מה התהום אינו יכול להזרע [ואינו עושה פירות] אף הרשעים אין להם מעשים טובים ואין עושין פירות, אלא מצירים לעצמן ולאחרים, ועליהם אמר הכתוב אוי לרשע רע [כי גמול ידיו יעשה לו (שם שם):

254

רנ״הומיום השמיני והלאה. זה שאמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג יט), כי סוף האדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים, ולא יתכן שום נברא מארבעה היסודות שלא יפרד ויחזור כל יסוד ליסודו, שנאמר ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים (בראשית ב י):

255

רנ״ו ד"א שור או כשב או עז וגו'. שלא יהרהרך יצרך לומר שמא יש לפניו אכילה, ומי היה מקריב לו עד שלא עמדו ישראל, ויש לך ללמוד ממשה רבינו ע"ה שכיון שעלה לרקיע ישב שם מאה ועשרים יום, לא אכל ולא שתה, ומה משה שהוא מארבע היסודות עלה עם המלאכים ונעשה כאחד מהם, בעבור שהריח ריח השכינה, שכינה על אחת כמה וכמה, וכן כתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו' (במדבר כא ו), וכי בהר סיני הקריבו אלא הרי משה שעלה אל הר סיני ולא אכל ולא שתה:

256

רנ״ז אמר ר' חייא בר אבא גבור שהוא מהלך בדרך וצמא והלך לשתות כמה ישתה בכפיו, שש או עשר, ואחר כך ישבע, אבל הקב"ה כל ימים ונהרות ומעיינות והים הגדול וכל מקוה המים לא יבוא מלוא שעלו של הקב"ה, שנאמר מי מדד בשעלו מים וגו' (ישעיה מ יב):

257

רנ״ח ד"א שור או כשב או עז. זה שאמר הכתוב כי מקרה בני האדם וגו' (קהלת ג יט), בוא וראה מה כתיב באדם לא תלבש שעטנז [צמר ופשתים יחדו], (דברים כב יא), ובבהמה כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (שם שם י), האדם מקבל טומאה, שנאמר והנוגע במת לכל נפש וגו' (במדבר יט יא), ובבהמה כתיב כל הנוגע בנבלתה יטמא (ויקר' יא לט). באדם הריגה, שנאמר והרגת את האשה, (שם כ' ט"ז) ובבהמה הריגה, שנאמר ואת הבהמה תהרוגו (שם שם טו), בבהמה מיום השמיני והלאה ירצה, באדם וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקר' יב ג). ומותר האדם מן הבהמה אין, מה הוא אינו מדבר, והיא אינה מדברת, ועוד שיש באדם דעת, ובבהמה אין דעת ועוד שהאדם יודע בין טוב לרע, והבהמה אינה מדברת, ועוד שהאדם נוטל שבר מעשה ידיו, והבהמה אינה נוטלת, האדם מת ומטפלין בו וניקבר, והבהמה איננה כן אלא מתה ומשליכים אותה, על זה אמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל:

258

רנ״ט ד"א שור או כשב או עז. זה שאמר הכתוב ועתה ירום ראשי על אויבי וגו' (תהלים כז ו), כיון שעשו אותה מעשה היו האומות אומרים אין להם תקומה. ואינו מרצה להם לעולם, וכיון ששמעו ישראל שאמר להם הקב"ה שיקריבו שור רמה ראשם, שנאמר ועתה ירום ראשי, והיו מהלכין בתלוי ראש, והיו אומרים עכשיו נתרצה עלינו הקב"ה התחילו אומרים שירה, שנאמר אשירה ואזמרה לה' (שם):

259

ר״ס ד"א שור או כשב או עז. למה אמר הקב"ה להקריב שור להודיע לכל באי העולם שנמחל להם, שנאמר הסולח לכל עוניכי (תהלים קג ג), ראה מעשה הבורא וחמלתו על ישראל, מה כתיב בחיות, ארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם (יחזקאל א ו), ומה כתיב שם ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל, (שם שם ז). ומאחר שנתכפר לישראל הוסיף עוד להיות שתי כנפים, שנאמר שש כנפים וגו' (ישעי' ו ב), ולמה אמר הקב"ה יתכסו הרגלים שהם דומות לעגל, שלא אהא רואה פרסות העגל, ואהי נזכר להם עון העגל, ועל זה אמר בשים יכסה פניו שידעו ישראל כי כבר נמחל להם:

260

רס״אולקחתם לכם ביום הראשון. זה שאמר הכתוב שמע בני וקח אמרי וגו' (משלי ד ג), אמר הקב"ה הרבה לקיחות צויתי אתכם, ומפני מה, אלא בשביל לזכות אתכם, אמרתי לכם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב) שמא בשבילי, אינו אלא בשביל טהרתכם, שנאמר הוא יתחטא בו ביום השלישי וגו' (שם שם יב), אמרתי לכם ויקחו לי תרומה (שמות כה ב), בשבילכם שאדור ביניכם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שם שם ח). אמרתי ויקחו אליך שמן זית זך (שם כז כ), וכי אני צריך לאורה, אלא בשבילכם עשיתי כדי לשמור את נפשותיכם, שנמשלה הנפש בנר, שנאמר נר אלהים נשמת אדם (משלי כ כז), ועכשיו שאמרתי לכם, ולקחתם לכם ביום הראשון, בשביל לזכות אתכם:

261

רס״בפרקי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל. בוא וראה ארבע מינים האלו מהם עושים פירות, ומהם אינם עושים פירות:

262

רס״גכפות תמרים. אלו בעלי מקרא:

263

רס״דפרי עץ הדר. אלו בעלי משנה ותלמוד, שיש להם טעם וריח ומראה כמו האתרוג הזה שיש בו אלו השלשה טעם ומראה וריח:

264

רס״הוענף עץ אבות אלו הבינונים המתהלכים בחסידות ובתמימות, שיש להם ריח ואין להם טעם, רצה לומר כי עושים בטובת נפשם ואשריהם ואשרי חלקם. אבל אין להם לימוד:

265

רס״ווערבי נחל. אלו הרשעים שאין להם לא טעם ולא ריח, כמו ערבי נחל. אמר הקב"ה יאגדו אלו עם אלו, כדי שיגינו אלו על אלו, ואז שכינה מתעלה, ואימתי מתעלה שכינה, בזמן שישראל אגודה אחת, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו):

266

רס״ז ד"א ולקחתם לכם. לפי שמראש השנה ועד יום הכיפורים כל העולם נידון, וביום הכיפורים נחתם גזר דינם, וכיון שישראל יוצאים לשלום מאלו הימים, מנענעין את לולביהן, והלולב דומה לשדרה של אדם, והדס דומה לעין האדם, ערבה דומה לפה, אתרוג דומה ללב, אלו ארבעה אברים שבגוף שאין באדם גדול מהם:

267

רס״ח ד"א ולקחתם לכם. משלכם ולא מן הגזול, ולמה הדבר דומה, לשלוחו של מלך לאחר שגבה מצא אחד מן העיר ולקח בגדיו, לימים בא אותו בן העיר לפני המלך לקבול, מצאו אותו השליח של המלך אמר לו מה אתה עושה בכאן, אמר לו יש לי דין אצל אחד, אמר לו מה תתן לי ואני אלמוד זכות עליך לפני המלך, אמר לו זה המלבוש האחד, מיד העמידו לפני המלך, אמר המלך לאותו שהוא בן העיר מי הביאך והגיעך הנה, אמר לו אדוני שלוחך ששלחת אותו לעיר פלוני לגבות אותה, אמר המלך ועתה מה אתה רוצה, אמר לו אדוני דין אחד אני רוצה, אמר לו אמור, אמר אדוני המלך זה בא למדינה ולקח את בגדי בחזקה, וכשבאתי אתה לקבול לא הניחני ליכנס, עד שלקח ממני זה הבגד האחד אשר עליו, אמר המלך לעבדיו פשטו אותו ותנו לבן העיר, ולכו והרגו אותו, וכי גנבים בחצר המלך ואנסים יהיו כך אין אדם מישראל צריך להלל בלולב גזול, אלא אם כן קנה אותו בדמיו, שנאמר ולקחתם לכם, משלכם:

268

רס״ט ד"א ולקחתם לכם. זה שאמר הכתוב אז ירננו כל עצי (היער) [יער] (תהלים צו יב) אימתי בעת שיכנסו לדין, ישראל ואומות העולם, והקב"ה דן אותם ביום הכיפורים, ואלו ואלו נכנסין לדין, ואינם יודעים למי מחייב ולמי מזכה, משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה יודע אדם מה יש ביניהם כי אם המלך, דגם המלך לבדו ואין איש לצדו, ולא היו יודעים הבריות מי נצח למי, אלא מי שיצא מאותם השנים באים הכל אצלו, יודעין שהוא נצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסין בדין ביום הכיפורים, ואין הבריות יודעין מי נצח, אמר הקב"ה לישראל טלו לולבכם בידכם, כדי שידעו הכל שאתם זכיתם, אמר דוד על אותו העת אז ירננו [כל] עצי (היער) [יער] (מלפני) [לפני] ה' כי בא, כי בא לשפוט הארץ. ואימתי בא ביום הכיפורים, מה ישראל עושין ממתינין עוד חמשה (עשר) ימים, כדי שידעו הכל שישראל זכו, לפיכך ולקחתם לכם וגו':

269

ר״ע ד"א ולקחתם לכם. אחר כל החכמה הגדולה שכתוב בשלמה, והחכמה והמדע נתון לך (דברי הימים ב א׳:י״ב בי). וכן הוא אומר ויחכם מכל האדם (מ"א ה יא), הניח כל עסקיו וישב והיה תמה על ארבעה מינים הללו, ואמר שלשה המה נפלאו ממני (משלי ל יח), ומה הם פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים (משלי שם), אלו ארבע המינים, שביקש לעמוד על סוד אלו הארבעה ולא יכול, ובמקום אחר הוא אומר שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת (שם שם כד), ארבעה [הם] קטנה ארץ וגו', והם קטנים וגדולים בכוחן, ומי מפרש לנו בפירוש שהם אתרוג ולולב והדס וערבה, ואמה והמה חכמים מחוכמים (שם), אלו רבותינו ז"ל שהם חכמים:

270

רע״א ד"א ולקחתם לכם ביום הראשון. וכי ראשון לשבת הוא, או ראשון לחדש, והלא יום חמשה עשר לחדש הוא, וקורא אותו ראשון, [אלא ראשון], לחשבון [עונות] הוא, ולמה הדבר דומה, למדינה שהיתה חייבת מס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא היתה נותנת שהיה השטר גדול, כך פעם הראשון שלח ולא נתנו ופעם שני ולא נתנו, ופעם שלישית ולא נתנו, מה עשה המלך, אמר לשריו ולחיילו התקבצו עד שנלך על מדינה פלונית כי היא מרדה, כי הנה שלחתי שלשה פעמים שתתן המס שעלה ולא נתנה, עמד המלך וחייליו והלכו עליהם, עד שהיו הולכים שמעו אנשי המדינה כי המלך וחייליו באו על המדינה, התחילו גדולי המדינה יוצאים כדי להקביל פני המלך, אמר המלך להם מי אתם, אמרו לו בני מדינה פלונית ששלחת לגבותינו ולא היה לנו דבר שניתן, ואמר להם ומה אתם מבקשים, אמרו לו אדונינו המלך בבקשה ממך ראה ענינו שאין לנו דבר שניתן, אמר להם בשבילכם אני מניח מחצה, עד שהוא בא יצאו הבינוניים אף הם, וקדמו אותו עשרה מילין, ובאו והשתחוו לפני המלך, אמר להם מי אתם, אמרו לו אנשי מדינה פלונית ששלחת לגבות אותנו, ואין לנו מניין ליתן, אלא בבקשה ממך רחם עלינו, אמר להם כבר הנחתי לזקניכם מחצה, ואני בעבורכם אניח מחצה על מחצה, ועד שהיה מהלך יצאו הקטנים עם הנשים, אמר המלך להם מת אתם מבקשים, אמרו אדונינו המלך בבקשה ממך רחם עלינו, שאין לנו דבר שניתן לך, אמר להם לזקנים הנחתי מחצה, ולבינוניים מחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח את הכל, אבל מעתה ראש חשבון הוא, המלך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וברוך שמו ואנשי המדינה אלו ישראל שהם מסגלין עונות כל ימי השנה, והקב"ה אומר להם עשו תשובה, בראש השנה הם נכנעים ובאים, ביום הכיפורים מתענים ועושים תשובה, והקב"ה מוחל להם, מה הם עושים נוטלים לולביהם בידיהם בי"ט ומהללין לפני הקדוש ברוך הוא, והוא מוחל להם, אמר להם הקב"ה הרי התרתי לכם את עונות הראשונים, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות, אמר להם הקב"ה בעולם אמרתי לכם שתעשו טובה ותפרעו לי כל גמולי שגמלתי אתכם, והושבתי אתכם בסוכות, שנאמר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג יד), ואם תשבו בסוכות כבר פרשתם לי מה שגמלתי אתכם, וכשתופיע מלכותי עליכם, אני מגן לכם כסוכה, שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם מחורב וגו' (ישעי' ד ו):

271

רע״בוידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. זה שאמר הכתוב אל תיראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות (יואל ב כא). אמר רבי תנחומא בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לישראל ולהשמיע את הדינין לישראל, אותה שעה נתייראה [הארץ], שנאמר משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים עו ט), אם יראה למה שקטה, אלא כך אמרה הארץ לפני הקב"ה, רבונו של עולם אם ישראל מקיימין את התורה מוטב, ואם לאו אני מפחד ממך שתעשה לי כימי אדם שקללת אותי, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז), אמר לה הקב"ה ולא כך כתבתי ויאמר ה' לא אוסיף עוד לקלל וגו' (שם ח כא), מיד שקטה הארץ, כששמעה דבר השם שלא יקלל, ושמעה שישראל אמרו נעשה ונשמע, שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז):

272

רע״ג ד"א בהר סיני. זה שאמר הכתוב טובה חכמה מכלי קרב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט יח) ראה שלמה המלך בחכמתו שהחכמה טובה לו לאדם מכל ממון שבעולם, לפיכך לא שאל מלפני בוראו אלא החכמה, שנאמר (כה אמר ה') [ויאמר] אלהים שאל מה אתן לך (מ"א ג ה), וכתיב ונתת לעבדך לב שומע וגו' (שם שם ט), מה הוא הדבר לפי שלבות בני אדם אינם שוות, אמר מי יוכל לעשות דבר ויאמרו כל בני אדם זה טוב, כדי להשוות דעתם יחד, וכתיב הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך (שם שם י"ב) ועל זה אמר החכם טובה חכמה וגו', שהרי כל מלחמות שעשו ישראל עד בואם אל ארץ כנען לא יכלו לכבוש את כל העולם תחת ידם, כאשר נכבש תחת יד שלמה בחכמתו, וכן הוא אומר כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מ"א ה ד), וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת שם), שנאמר ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' (מ"א יא ט), ויאמר ה' (אל שלמה) [לשלמה] יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך (שם שם יא), בוא וראה שרצה הקב"ה בישראל, ונתן להם [ארץ] חמדה נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג יט), אמר הקב"ה זרעו שם והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי, ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם, והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר כל ימי השמה תשבות (ויקר' כו לה), וכמה טובות איבדו ישראל, עד יערב רוח ממרום עד ישוב עד יכונן עד ישים את ירושלם תהלה בארץ:

273

רע״דשש שנים תזרע שדך. אמרו רבותינו ע"ה בוא וראה בריותיו של הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו, והקב"ה אוהב את ישראל, ולא ביקש להאכילן דבר איסור, שכן דרכה של ארץ להוציא פירות וזרע הרבה בערבי שבתות ובשביעית ואינם פירות טובות, ולפיכך צוה הקב"ה שיעזבום לחיות השדה ולגר וליתום:

274

רע״הובשנה השביעית וגו'. לקיים חידוש העולם, כשם שצוה לעשות מלאכה בששת ימים ולנוח בשביעית, כן צוה לזרוע ששם שנים ולשמוט השביעית, שהקב"ה חס על בריותיו, וחביבין ישראל לפני הקב"ה, וגם הארץ מתפללת לפניו יותר מכל הנבראים, שהיא מעברה ומוציאה ויולדת כל השנה כולה ומוציאה יבולה לפני הקב"ה, וכיון שבריות עושין רצונו של מקום היא מזמרת בכנפיה, שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעי' כד טז), וכשהם חוטאין היא לוקה למענם, אדם הראשון חטא לקתה בעבורו, שנאמר ותאכל מן העץ וגו' (בראשית ג יז), חטא קין לקתה בעבור, שנאמר כי תעבוד את האדמה וגו' (שם ד י"ב), חטאו דור המבול לקתה בעבורם, שנאמר הנני משחיתם את הארץ (שם ו' י"ג), חטאו סדומיים לקתה בעבורם, שנאמר ויהפוך את הערים (שם יט כח), לכך מסר הקב"ה דין לנוח בשביעית:

275

רע״ווהיתה שבת הארץ וגו'. שתהא משמרת אחת לשבע, שבשביל השמטה מוציאה זרעים וכל טוב והיא להקב"ה, שנאמר לה' הארץ ומלואה וגו' (תהלים כד א) בוא וראה כי כל שביעי חביב לפני הקב"ה, בדורות, באבות, בבנים, ברקיעים, בארצות, בשנים], בחדשים, ובימים:

276

רע״זבדורות, אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, ומכולם לא בחר כי אם בחנוך, שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה' כ"ד). באבות, אברהם, יצחק, יעקב, ולולי, וקהת, עמרם, ומשה, ומכלם לא נבחר לדבר עמו פה אל פה כמשה, כמו שנאמר פה אל פה אדבר גו' וגו' (במדבר יב ח). בבנים שהיה לישי, (אליאב הבכור) [וישי הוליד את בכורו את אליאב], ואבינדב השני, ושמעא השלישי, נתנאל הרביעי, רדי החמישי, אצם הששי, ודוד השביעי (דה"א ב' יג יד טו). ברקיעים, רקיע, שמים, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, ומכולם בחר בערבות, שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח ה). בארצות. ארץ, אדמה, ארקה, חרבה, יבשה, נשייה, תבל, ומכלם לא בחר אלא בתבל, שנאמר והוא ישפוט תבל בצדק (שם ט ט). בשנים. שש שנים תזרע שדך ובשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כג יא). בחדשים. ניסן אייר סיון תמוד אב אלול תשרי, ומכולם בחר בתשרי שהוא חדש שביעי, שנאמר ובחדש השביעי באחר לחדש (ויקר' כג נד), והוא לתקיעה ולכפרה ולשמחה. בימים, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ ט י):

277

רע״ח כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. זה שאמר הכתוב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א ג), ויש אוצר למעלה מן השמים, עד הוא אומר תחת השמש, אמר ר' תנחומא בוא וראה טובותיו של הקב"ה שהבריות ישנים על מטותיהם, והשם משיב רוחות, ומעלה עננים, ומוריד גשמים, ומפריח טללים, ומגדל צמחים, ומדשן פירות, ואין אתה נותן לו אלא את העומר, אמר ר' לוי הרי שעמלת, וחרשת, וזרעת, וניכשת, וכיסחת, ועימרתה, ודשתה, ועשתה אותה ערימה, אם אין הקב"ה מוציא מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי, הרי אין אתה נותן לו אפילו שכר הרוח, ראה כשנותן הקב"ה לישראל נותן דבר בלי קצבה, וכששואל מהם אינו שואל כי אם מעט מן המעט, הלא תראה כאשר נתן להם במצרים דבר שאין לו קצבה, נתן להם ממון ובגדים ותכשיטים וזהב לרוב, וצאן ובקר, וכששאל מהם לא שאל כי אם מחצית השקל, ומן הצאן לא שאל כי אם הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט), נתן להם עוף כפי כוחו, שנא' ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים וגו' (במדבר י"א ל"א), וכשבקש מהם לא ביקש כי אם לפי כוחם, שני תורים או שני בני יונה (ויקר' ה ז), וכשהאיר להם לפי כחו, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' (שמות יג כא), וכשביקש מהם לפי כחו, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' (שמות יג כא), וכשביקש מהם לפי כוחם, שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שם כ"ז ב'), כשנת להם את המן נתן להם כפי כוחו, וכששאל מהם לפי כוחם, שנאמר ותן שמה מלא העומר מן וגו' (שם טז לג), כשנתן להם תבואה לפי כוחו, שנאמר ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (ויקר' כו י) וכששאל מהם לפי כוחם, שנא' וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (שם כג י):

278

רע״טוכי תמכרו ממכר לעמיתך. זה שאמר הכתוב נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב), הפסוק הזה מדבר בבני אדם. נבהל להון רע עין, זה היה קין שהרג את אחיו על מנת ליירש את העולם לעצמו הוי נבהל להון איש רע עין אמר לו הקב"ה נתבהלת להעשיר ולירש את העולם, חייך חסרון יש לך בדבר, ולא ידע כי חסר יבואנו [ומה היה לו] לנתטלטל בעולם, שנאמר נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד יב):

279

ר״פ ד"א נבהל להון וגו'. מי היה, זה עפרון, בשעה שמתה שרה אשת אברהם, הלך לו אברהם אצל עפרון שימכור לו את המערה, אמר לו עפרון תן לי את דמיה, אמר לו ארבע מאות שקל כסף [ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור (שם כ"ג ט"ו)] התחיל אברהם צובר את הכסף לעפרון, שנאמר וישקול אברהם וגו' (שם שם טז), אמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' חנינא כל שקלים האמורים בתורה סלעים הם, חוץ מעפרון שהם קנטרין, וצבר אברהם לעפרון, כיון שראה עפרון אותו הכסף נבהל ונתפתה, שנאמר במבחר קברינו וגו' (שם שם ה), אמר לו הקב"ה נתבהלת לממון רב, חייך יש לך חסרון בדבר, ולא ידע כי חסר יבואנו, ומהו חסרונו, אמר רב יהודה הלוי בר' שלום כל עפרון שכתוב בתורה עד שלא נטל הכסף מאברהם מלא, ואחר שנטל כתיב לא כתיב מלא, אלא חסר:

280

רפ״א ד"א נבהל להון. זה המלוה בריבית ומתבהל להעשיר מלוה כדי ליטול רבית מן הלוה, ויעשיר מן הריבית, ולא ידע כי חסר יבואנו, שהמארה ניתנה בממונו:

281

רפ״ב ד"א נבהל להון. אלו סוחרי שביעית שהם מתבהלים להעשיר, ואינם משמרים את השביעית, וסבורים שהם מעשירים, אמר להם הקב"ה נתבהלתם להעשיר מן השביעית, וסבורים שהם מעשירים, אמר להם הקב"ה נתבהלתם להעשיר מן השביעית, חייכם יש לכם חסרון בדבר, ולא ידע כי חסר יבואנו, וכיון שלא שמר את השביעית, התחילה המארה נכנסת בממונו, והוא מוכר את ארצו, מה כתיב למעלה מן הענין, ושבתה הארץ שבת לה' (ויקר' כה ב), ואחר כך וכי תמכרו ממכר לעמיתך:

282

רפ״ג ד"א וכי תמכרו ממכר לעמיתך. מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ שבת לה' (פסוק ב), ואחר כך וספרת לך שבע שבתות (השנים) [שנים] וגו' (פסוק ח'), אם לא שמרת שמטות שמור יובלות, ואם לא שמר אחד מהם, סוף אני עושה אותו שימכור את ארצו, לקיים מה שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, אם חזר בו יפה, ואם לאו סופו למכור ביתו, שנאמר וכי ימכור בית מושב (פסוק כט), אם חזר מוטב, ואם לא חזר בו סוף שהוא מסבב על הפתחים, שנאמר וכי ימוך אחיך וגו' (פסוק לה), חזר בו הרי מוטב, לא חזר בו סוף שהוא מוכר את עצמו, שנאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' (דברים טו יב), חזר בו מוטב ואם לא חזר בו סוף שהוא נמכר לגוי, שנאמר ומכר וגו' או לעקר משפחת גר (פסוק מ"ז), וזה הצווי לכל ישראל, וכן אתה מוצא בירמיה מפני שחללו את השביעית נמכרו לגוים, שנא' ויעל עליהם מלך כשדים ויהרג וגו', וכל [כלי] בית האלהים ואוצרות בית ה' וגו' (דה"ב לו יז יח). אמר הקדוש ברוך הוא למשה ראה היאך הם נמכרים לגוים, בשביל שחללו את השביעית, אמר משה רבונו של עולם הלא אמרת בתורה כי ימוך אחיך ומטה וגו' (פסוק לח), קיים מה שאמרת לאחיך ישראל, שנאמר למען אחי ורעי (תהלים קכב ח):

283

רפ״דד"א וכי ימוך אחיך ומטה. כשתשמט ידו לפני נבוכדנצר, כביכול שאף כבודך עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה (ישעיה מ"ג י"ד):

284

רפ״הוהחזקת בו. תפוס בידו שלא יאבד בין העמים:

285

רפ״וגר ותושב. אעפ"י שנעשיתם גרים ותושבים עמכם:

286

רפ״זומך אחיך עמו. מי גרם לאחיכם לצאת בגולה, על שנתחברו עמם, אעפ"כ אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שנאמר כי פדה ה' את יעקב וגו' (ירמיה לא יא):

287

רפ״חאו דודו או בן דודו יגאלנו. זה מלך המשיח:

288

רפ״טאו השיגה ידו ונגאל. זו תשובה, שנאמר ושבת עד ה' אלהיך וגו' (דברים ד ל):

289

ר״צואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' (ישעיה כז יג):

290

רצ״אכי לי בני ישראל עבדים. ולא לאומות העולם, כי לא לעולם אריב (שם נז טז):

291

רצ״בכי אני ה' אלהיכם. על כרחכם וכן הוא אומר והעולה על רוחכם וגו', חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו' אמלוך עליכם (יחזקאל כ לב לג), ואמר את שבתותי תשמורו, אעפ"י שגלוים אתם בין האומות לא תעשו כמעשיהם, אלא תשמרו מצותי, ואני אצילכם מהם: אמן וכן יהי רצון, השם ברחמיו יזכינו לימות המשיח:

292

רצ״גועשיתם את חקותי וגו'. [והארץ לא תמכר לצמיתות] אמר הקב"ה כשם שמכרתי את עמי, והחזרתים עוד וקרבתים, שנאמר שובו בנים שובבים וגו' (ירמי' ד' י"ד), וכן כתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעיה נ"ב ג'), כך לא תמכרו הארץ לחלוטין, שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות (פסוק כ"ג), למה כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (שם). כי כאשר הלכתם וגליתם בארבע מלכיות הייתי גר עמכם, ועל כן הארץ לא תמכר לצמיתות, כי חביבה עלי ארץ ישראל שקדשתי אותה מכל שאר ארצות שבעולם, תדע לך כי כשהיתה ארץ ישראל מתחלקה לשבטים, לא היתה עוברת משבט לשבט [אלא נחלקת כל שבט בפני עצמו], ראה כמה דינים דנו בנות צלפחד שלא תעבור הנחלה משבט לשבט, והודה הקב"ה לדבריהם, שנאמר כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז ז), ול תסוב נחלה ממטה למטה אחר (שם לו ט), לפיכך אם לא נמצא לו גואל יפה, ואם לאו משלקחה עשה לפניו עד היובל ומוציאה ביובל, שנאמר ויצא (ביובל) [מעמך הוא ובניו עמו] (פסוק מא), אמר הקב"ה לישראל כך אם אוציא אתכם ואת ארצכם מעבדות לחירות משתקרב הגאולה, שנאמר יום נקם בלבי ושנת גאולי באה (ישעיה סג יד):

293

רצ״ד ד"א כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. זה שאמר הכתוב אל תגזול דל כי דל הוא וגו' (משלי כב כב), למה לפי שאני עשיתיו, ומי שגוזל אותו או מלעיג עליו כאילו מלעיג עלי, שנאמר לועג לרש חרף עושהו (שם יז ה). ומהו אל תגזול דל, וכי יש לדל כלום עד שאמר אל תגזול דל, אלא אם היית למוד להיות מפרנסו אל תחזור כך ותאמר עד אימתי אני מספיק לזה, [דע כי אתה גוזלו, הוי אל תגזל דל, אלא הוי מפרנסו שאין לו מקום אחר], ואל תדכא עני בשער (משלי שם), שלא בשבילך אעצור את השמים, שנקראו שער, שנאמר וזה שער השמים (בראשית כ"ח י"ז) כי ה' יריב דיבם (משלי שם), שאני עשיתי אותו עני ולך עשיתי עשיר, שנאמר עני ורש נפגשו וגו' (משלי כב ב), למה כי ה' יריב ריבם, כל כך למה שנפשו אתה מחסרו ואין אתה מפרנסו, לפיכך וקבע את קובעיהם נפש (שם שם כג):

294

רצ״ה ד"א כי ימוך אחיך. שבעה שמות נקראו לעני, ואלו הם, עני מך רש דל תככים מסכן אביון:

295

רצ״ו ד"א וכי ימוך אחיך. זה שאמר הכתוב פעמים רבות יצילם וגו' [וימוכו בעונם] (תהלים קו מג), את מוצא בימי שפוט השופטים היו עובדין ע"ז, והיו משועבדים באומות, שנאמר ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' וישחו את ה' אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת (העשתרות) [האשרות] ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד כושן רשעתים (שופטים ג ז ה), וכאשר שבו מדרכם הרעה ונגאלו, עוד הוסיפו לחטוא, שנא' ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע (שם שם יב), מה כתיב וימכרם ה' ביד כושן רשעתים, מסרם ביד עגלן, שנאמר וימכרם ה' ביד עגלון וגו', מיד חזרו בתשובה, והעמיד להם גואל את אהוד בן גרא, ונגאלו עד ידו, אחר כך חזרו ועשו הרע מסרם ביד סיסרא, שנאמר והוא לחץ את בני ישראל בחזקה (שופטים ד ג), [מהו בחזקה] אמר ר' שמעון בן לקיש בחרופין ובגידופין, כשם שאתה אומר חזקו עלי דבריכם (מלאכי ג' י"ג), וכיון שעשו תשובה, מיד העמיד להם הקב"ה גואלים דבורה וברק ונגאלו על ידיהם, הוי פעמים רבות יצילם [וגו' וימוכו בעונם (תהלים שם) מהו וימכו בעונם], נעשו דלים בתוך אומות העולם, שנאמר וידל ישראל מאד מפני מדין (שופטים ו' ו'). מה הוא וידל, ר' יצחק ור' לוי, אחד מהם אומר היו דלים ממצות ממצות וממעשים טובים, והאחד אומר שלא היה דבר להם להביא אפילו קרבן דל, שנאמר ואם דל הוא וגו' (ויקרא יד כא), הרי וימוכו מעונם, שנעשו דלים:

296

רצ״ז ד"א פעמים רבות יצילם. מדבר בבני אדם, כיון שמגיע לו צרה, מיד הוא עושה תשובה, והקב"ה מצילו. כך פעם ראשון ופעם שני, אם חזר בו הרי יפה, ואם לאו הקב"ה מביא עליו צרה, למה שקשה הוא לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה לו תחלה פושט ידיו בנכסיו, ממי שאתה למד מנעמי ומבניה ואלימלך שהיה גדול הדור, כיון שבע רעב מה עשה, הניח ארץ ישראל והלך לו לארץ פלשתים, והיה הקצף עליו, אמר לו הקב"ה אתה נשיא של דור, הנחתה ארץ ישראל שממה, מה יעשו בני כך, הם יניחו ארץ ישראל שממה וילכו להם, ויאמרו כאשר עשה נשיאנו כך נעשה אנחנו מה כתיב שם וימת אלימלך איש נעמי (רות א' ג'), לא היה לבניו ללמוד מאביהם ולחזור לארץ ישראל, אלא לא חזרו, ומה עשו אף הם, (ויקחו) [וישאו] להם נשים מואביות (שם שם ד'), שלא הטבילו אותם, ולא גיירו אותם, שם האחת ערפה ושם השנית רות (שם), ולמה נקרא שמה ערפה, שהפכה עורף לחמותה, ושם השנית רות, שראתה דברי חמותה, שנאמר וישבו שם כעשר שנים (שם), כל עשרה שנים הללו היה הקב"ה מתרה בהן, שמא יחזרו לארץ ישראל, ולא היו חוזרים והיה מפשיט ידו במקניהם ובגמליהם, וכיון שלא עשו תשובה מה כתיב, וימותו גם שניהם מחלון וכליון (שם שם מה), משמתו גמליהם שוריהם וחמורם וצאנם, ואחר כך וימותו גם שניהם, הוי קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם, ומה הוא עושה להם מדלדלם מנכסיהם והם מוכרים נכסיהם, לקיים מה שנאמר וכי ימוך אחיך:

297

רצ״ח ד"א וכי ימוך אחיך. מי היה זה, זה היה בועז, אימתי בשעה שמכרה נעמי השדה:

298

רצ״טובא גואלו הקרוב אליו. זה בועז, שכך נעמי אמרה לרות כלתה קרוב אלינו האיש מגואלינו הוא (רות ב' כ'). באותה שעה הלכה רות אצל בועז, אמרה לה חמותה הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה (שם ג ב), הוא היה נשיא של דור, והוא זורה בגורן, אלא שהיה הדור פרוץ בעריות, והוא יוצר לשמור את גרונו. אמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדתי הגורן (שם שם), וירדת הגורן אין כאן כתיב אלא וירדתי, אמרה לה זכותי תרד עמך, הוי וירדתי הגורן, והיא לא עשתה כן כשם שאמרה לה חמותה, כי חמותה אמרה לה ורחצת וסכת ושמת, ואחר כך וירדת הגורן, ומה עשתה רות, ותרד הגורן ותעש ככל אשר צותה עליה חמותה (שם שם ו), ולמה אמרה רות הדור הזה פרוץ הרבה בעריות, שלא יראו אותי מקושטת, ויאמרו שמא זונה היא, לפיכך ותרד הגורן, ואחר כך ותעש ככל אשר צותה עליה חמותה. ויאכל בעז וישת (שם שם ז), ומהו ויאכל וישת, שנתעסק בדברי תורה, שנאמר לכו לחמו בלחמי וגו' (משלי ט ה). ויבא לשכב בקצה הערימה ותבא בלט ותגל מרגלותיו ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת (שם שם ח), ומה הוא וילפת, כמו וילפות שמשון וגו' (שופטים טז כט). ויאמר מי את (בתי) ותאמר אנכי רות אמתיך (שם ג' ט), אמר לה ומה באת לעשות כאן, אמרה לקיים את התורה, שכתוב בה כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו, ועמוד אתה וקיים את התורה שנאמר בה ובא גואלו וגו', אמר לה הואיל ובאת לקיים את התורה ליני הלילה והיה בבקר אם יגאל טוב (שם שם יג) [שהיה לו אח גדול ממנו ששמו טוב] , אמר ר' חנינא אמר לו בדברים אתה מוציאני, אמר לה חי ה' (שם), איני מוציאך בדברים, ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בועז ויאמר סורה שבה וגו' (שם ד א), אמר לו שב ונביט בתורה אני ואתה, אין כתיב בורה וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו', אמר לו חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי (שם שם ג), ואני אמרתי אגלה אזניך וגו' (שם שם ד) למה שאתה גדול ממני לגדולה, אם תגאל גאל (שם), ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלוף נעלו (שם שם ח). באותה שעה גאל בועז מה שמכרה נעמי, ומהיכן למד בועז, מן הפרשה הזו, וכי ימוך אחיך וגו':

299

ש׳ ד"א וכי ימוך אחיך. אלו ישראל, שנאמר וימוכו בעונם (תהלים קו מג), ומכר מאחוזתו, שנמכרו במדי בידי המן שלקחם מאחשורוש:

300

ש״אובא גואלו. זה מרדכי, וגאל אל ממכר אחיו, שכיסה על עונותיהם של ישראל, לפי שכולם היו ראויים להריגה, שאכלו מתבשילי גוים. ובמלאות הימים האלה וגו' (אסתר א ה), נתגרה המן בהם, שנאמר הפיל פור הוא הגורל לפני המן וגו' (שם ג ז), ובזכות מרדכי ניצולו, שנאמר ונהפוך הוא אשר ישלטו (שם ט א), הוי וגאל את ממכר אחיו:

301

ש״באם בחקתי תלכו. זה שאמר הכתוב מוסר ה' בני אל תמאס וגו' (משלי ג יא), כי הקב"ה עושה טובה עם מי שאוהבו ומייסרו בזה העולם, כדי שילך נקי לעולם הבא, כי לא יתכן האדם להיות נקי מן העונות, ובעבור זה מביא עליו הייסורין כדי לצרפו, כמו הכסף המזוקק שבעתים, והקב"ה אינו מתאוה מישראל, אלא שיהיו עמלים בתורה ובמעשים טובים, וכן הוא אומר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי (תהלים פא יד טו), ואומר לו הקשת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' (ישעיה מ"ח י"ח), לכך נאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו, שיהא אדם לומד בתורה על מנת לשמור המצות לעשותם, שהלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם:

302

ש״ג ד"א אם בחקותי תלכו. אני כך יעצתי עליכם, ואתם לא עשיתם כך, אלא ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן וגו' (מ"ב יז ט), ואשר לא היו כן נתונים עלי, אף אני דברים שלא כתבתי בתורה נתתי עליכם, שנאמר גם כל חלי וכל מכה [אשר לא כתוב בספר התורה הזאת] (דברי כח סא). ומה אם דברים שלא נתתי, ולא כתבתי בתורה, אתם עשיתם ועברתם עלי ועל תורתי ועזבתם אותי, שכן ישעיה ע"ה אומר עזבו את ה' וגו' (ישעיה א ד), ואני נקראתי רחום וחנון, ומפני עונותיכם עשיתי עצמי כאכזרי, והפכתי מדתי, שנאמר היה ה' כאויב וגו' (איכה ב' ה'), מפני מה, בעבור כי כאכזרי, והפכתי מדתי, שנאמר היה ה' כאויב וגו' (איכה ב' ה'), מפני מה, בעבור כי המה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפוך להם לאויב (ישעיה ס"ג י'), לכך ובגוים ההם לא תרגיע (דברים שם סה):

303

ש״ד ד"א אם בחקותי תלכו. זה שאמר הכתוב חכמות בחוץ תרונה [ברחובות תתן קולה] (משלי א כ). מה הוא חכמות בחוץ תרונה, פעם אחת מצא ר' שמואל בר נחמן את ר' נתן ברבי אליעזר שהיה עומד בשוק אמר לו רבי שנה לי פרק אחד, אמר לו לך עמי בבית המדרש ואני משנה אותך שם, אמר לו רבי מה הוא חכמות בחוץ תרונה, אמר לו יודע את לקרות, ואי את יודע לדרוש, מה הוא בחוץ תרונה, בחוצה של תורה, המרגלית היכן היא נמכרת, לא בשוק שלה היא נמכרת, אבנים טובות היכן נמכרות, לא בשוק שלהם נמכרות, וכן התורה אינה נלמדת אלא בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, מקום שמרחיבין לב האדם, ועל זה אמר ברחובות תתן קולה:

304

ש״הבראש הומיות תקרא (משלי שם כ"א). מהו בראש הומיות, כי התורה מתרה תחלה בכל אנשי העולם, כמה אוכלסין אבדו מסבת שלא נתעסקו בה, דורו של מבול, דור הפלגה, והסדומיים הוי בראש הומיות תקרא:

305

ש״ו ד"א בראש הויות. בראש מות היא קורא באדם הראשון, ומה היא קורא בו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), הוי בראש הומיות תקרא:

306

ש״ז[בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר (משלי שם)] בראשונה היו עושים בתי כנסיות בגובהה של עיר, לקיים מה שנאמר בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, אמר ר' אחא אומרת הטובה, ואומרת הרעה, אם לא תשמעו לי יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר (דברים כה כד), הרי הרעה, והטובה אומרת. אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם:

307

ש״ח ד"א אם בחקותי [תלכו]. מה כתיב שם ונתתי משכני בתוככם (ויקר' כו יא), אם תקיימו את התורה, אני מניח את העליונים וארד ואשכון ביניכם, שכן כתיב ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט מה), שעל מנת כן יצאו ישראל ממצרים שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם שנאמר וידעו כי אני ה' אלהיהם וגו' לשכני בתוכם (שם שם מו), ואם יענו רצוני אין השכינה זזה מתוכם. אמר ר' אמי נתאוה הקב"ה שכשם שיש לו דירה למעלה, יהא לו דירה למטה, כי כן אמר לאדם הראשון אם זכיתה, כשם שאני מלך על העליונים, כך אני עושה אותך מלך על התחתונים, שנאמר ויקח ה' אלהים את האדם (בראשית ב טו), ואין ויקח אלא לשון עילוי, כשם שאתה אומר ותלקח אסתר אל המלך אחשורש (אסתר ב טז), ולא שמר המצוה אלא חטא, וכאשר חטא נסתלקה השכינה, וכיון שעמדו ישראל, אמר להם הקב"ה לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן, ואשרה שכינתי בתוככם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), וכן אמרתי לשלמה, הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי וגו', ושכנתי בתוך בני ישראל וגו' (מ"א ו' י"ב י"ג), ואם שוב תשובון [אתם ובניכם] מאחרי ולא תשמרו מצותי חקתי אשר נתתי לפניכם והלכתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם (שם ט ו), ומה אני עושה, והכרתי את ישראל מעל פני האדמה וגו' (שם שם ז'):

308

ש״טונתתי גשמיכם בעתם. ברביעיות:

309

ש״י ד"א בעתם. בלילות לפי שכל הלילה יורד הגשם ובבקר הרוח מנשבת ומתפזרים עבים, והאדם יוצא לפעלו:

310

שי״א ד"א ונתתי גשמיכם בעתם. לא גשמי כל הארצות, ומה אני מקיים והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשי' כו ד), שבזכות ישראל השמים יתנו טלם, והארץ תתן יבולה, שנאמר גם ה' יתן הטוב וארצינו תתל יבולה (תהלים פ"ה י"ג), ואומות העולם חיין בכללן, וכשישראל חוטאין השמים נעצרים:

311

שי״ב ד"א ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות, ומעשה בימי שמעון בן שטח [בימי שלמצו המלכה] שהיו יורדים הגשמים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות, ועדשים כדינרי זהב, (ואצרו) [וצררו] מהם חכמים והניחום לדורות הבאים, להודיע כמה גרמו מעשים טובים:

312

שי״ג ונתנה הארץ יבולה. כסדר שניתנה בבריאת העולם:

313

שי״דועץ השדה יתן פריו. כדרך שעשה בתחלה, שהיה בכל חדש עושה פרי, שנאמר לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב), לקיים מה שנאמר זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד):

314

שי״הוהשיג לכם דיש את בציר. שתהיו עסוקין בדיש עד שיגיע לבציר:

315

שי״וובציר ישיג את זרע. שתהיו עסוקין בבציר עד שמגיע זמן הזרע:

316

שי״זואכלתם לחמכם לשובע. לא שיאכל אדם הרבה וישבע, אלא אוכל קימעא ושבע, מפני שמתברך במיעיו:

317

שי״חוישבתם לבטח בארצכם. שתהיו יושבים לבטח בארץ ובחוצה לארץ:

318

שי״טונתתי שלום בארץ. מלמד שהשלום שקול כנגד הכל:

319

ש״כושכבתם ואין מחריד. שלא תיראו לא מפני החיה ולא מן הגייסות:

320

שכ״אורדפתם את אויביכם. לא שתהרגו אתם אותם, אלא כל אחד מן האויבים יפול בחרב רעהו:

321

שכ״בורדפו מכם חמשה מאה. והחמשה יהיו חלשים לא מן הגבורים:

322

שכ״גופניתי אליכם. חשבון רב יש לי עמכם, רצה לומר אפנה מן האומות שעשיתי בהם נקמה, ואשוב אליכם יתן לכם שכר טוב על פעולתכם הטוב, ואכרות לכם ברית חדשה שלא תופר, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל [ואת בית יהודה ברית חדשה] (ירמיה לא ל):

323

שכ״דואכלתם ישן נושן. מלמד שכל המתיישן נאה מחבירו:

324

שכ״הוישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן:

325

שכ״וונתתי משכני בתוככם. זה בית המקדש:

326

שכ״זולא תגעל נפשי אתכם. משאני גואל אתכם, שוב איני מואס בכם:

327

שכ״חוהתהלכתי בתוככם. לעתיד לבוא, שנאמר כי עין בעין יראו וגו' (ישעיה נב ח):

328

שכ״טוהייתי לכם לאלהים. שיהיה מוראי עליכם:

329

ש״לואם לא תשמעו. לא למדים ולא עושים:

330

של״אואם בחקותי תמאסו. לא דייכם שאינכם למדים ואינכם עושים אלא שאתם מואסים בלומדים ובעושים:

331

של״בואם את משפטי תגעל נפשכם. שתהיו שונאים את הלימוד ואת התורה ואת המצות, ומונעים את אחרים שלא יעשו להפרכם את בריתי, לסוף שהם כופרים בעיקר, וכופר במצות, שנאמרו לו למשה בסיני:

332

של״גאף אני אעשה זאת לכם. באף אני בא עליכם, אשר בניתי אני אהרוס, מידכם היתה זאת לכם, כי אין הרעה יוצאה מלפני לעולם, שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג' ל"ח):

333

של״דוהפקדתי עליכם בהלה. מכה שהיא מבהלת את הבריות ואיזו זו הדבר:

334

של״האת השחפת. שהוא נשחף בשרו מצד החמימות:

335

של״וואת הקדחת. זה קרירות כדי שלא יהיה לו מנוח על בשרו:

336

של״זמכלות עינים. שלא יהא סבור בעצמו שיחיה:

337

של״חומדיבת נפש. אפילו אחרים לא יהיו סבורין עליו שיחיה והם דואבים עליו:

338

של״טוזרעתם לריק זרעכם. כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שתהא עמל בהם ומגדלן, והדבר בא ומכלה אותם, וכן הוא אומר אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם (איכה ב כב):

339

ש״מונתתי פני בכם. [לא זכיתם שאהי' פונה אליכם לטובה ופניתי אליכם לרעה] משל למלך אשר אמר לעבדו פונה אני מכל עסקי ואתעסק בך לרעה:

340

שמ״אונגפתם לפני אויביכם. אחר כל זה יהיה המות הורג אתכם, [מבפנים] והאויב מקיף אתכם מבחוץ, וכן הוא אומר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה (דברים לב כח):

341

שמ״בורדו בכם שונאיכם. כלומר מכם ובכם יהיו אויביכם שיחפשו מטמוניות שלכם:

342

שמ״גואם עד אלה לא תשמעו לי. ר' אליעזר אומר אין הקב"ה מביא פורענות על ישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה, שנאמר ואם עד אלה לא תשמעו לי. [ר' יהושע אומר שלא יאמרו ישראל כלו המכות, עוד] יש לי מכות כאלה וכאלה שאביא עליכם, אתם עברתם לפני שבע עבירות, בואו וקבלו שבע פורעניות, פירוש שבע עבירות מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אויב וידעוני ודורש אל המתים, אני אביא עליכם שבע מכות שהם כתובים בשבע אף:

343

שמ״דושברתי את גאון עוזכם. זה בית המקדש, שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם (יחזקאל כד כא), ר' עקיבא אומר אלו הגבורים:

344

שמ״הואם תלכו עמי קרי. כלומר עשיתם דרכי בעולם עראי ולא עשיתם אותם דרך חובה:

345

שמ״ווהשלחתי בכם את חית השדה. שאפי' חיה שאין דרכה להזיק תהא מזקת:

346

שמ״זושכלה אתכם. אלו הקטנים:

347

שמ״חוהכריתה את בהמתכם. מבחוץ:

348

שמ״טוהמעיט אתכם. מבפנים:

349

ש״נונשמו דרכיכם. מבלי עובר ושב:

350

שנ״אואם באלה לא תוסרו לי. ואם לא תשובו ולא תקבלו מוסר:

351

שנ״בוהבאתי עליכם חרב נוקמת. על שעברתם בריתי שכרתי אתכם:

352

שנ״גונאספתם אל עריכם. מפני המצור:

353

שנ״דוכלתם בשר בניכם. כמעשה שנהיה בשומרון אודות האשה אשר צעקה אל יהורם בן אחאב מלך ישראל (מ"ב ו' כ"ה כ"ו), וכמעשה בדואג בן יוסף בבית שני:

354

שנ״הובשר בנותיכם תאכלו. להביא בנים שאכלו בשר אביהם:

355

שנ״וונתתי את עריכם חרבה. לרבות דרכים וכפרים:

356

שנ״זוהשימותי את מקדשיכם. לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות:

357

שנ״חולא אריח בריח ניחחכם. אלו הקרבנות:

358

שנ״טוהשימותי אני את הארץ. שלא יהיו ישראל גולים ממנה והיא בטובתה, אלא הארץ תהיה שממה אחריהם:

359

ש״סושממו עליה אויביכם היושבים בה. שלא ימצאו קרות רוח:

360

שס״אואתכם אזרה בגוים. שלא תהיו רואים זה את זה ומתנחמים אלא אזרה אתכם במזרה לכל רוח:

361

שס״בוהריקותי אחריכם חרב. [והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה]. שכל אדם מכם לא יוכל לחזור לביתו, וביתו יהיה חרב וגנותיו לא ישאר בהם רושם אילן מאורך הגלות:

362

שס״גוהנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם. זו אימה ופחד ודאגה ויראה:

363

שס״דורדף אותם קול עלה נדף. שאפילו העלין של אילן כשינשב הרוח יהיו מטיחות זו את זו, כמעשה שהיה בימי ר' יהושע בן יהוצדק שהטיחו העלין זה את זה, וברחו החכמים כסבורין כי האויב בא עליהם, ואחר מכאן חזרו פניהם, ולא מצאו שום רודף אחריהם, אמרו לקיים עליו מקרא ורדף אותם קול עלה נדף:

364

שס״הוכשלו איש באחיו. בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה:

365

שס״וולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם. זו שעה שנלכדה ירושלם:

366

שס״זואבדתם בגוים. אין אבידה אלא גלות, שנאמר תעיתי כשה אובד (תהלים קיט קעו):

367

שס״חואכלה אתכם רץ אויביכם. כענין שנאמר אכלני הממני נבוכדנצר: (ירמיה ל' נ"א ל"ד):

368

שס״טוהנשארים בכם ימקו בעונם. אלו רשעי ישראל שמוסיפים עונות בגלות ואף בעונות אבותם אתם ימקו. מלמד שבזמן שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הם נידונין על ידיהם:

369

ש״עוהתודו את עונם. לצד התשובה הן הדברים, שכיון שהם על עונותיהם מתחרטים, אני חזור ומרחם עליהם:

370

שע״אוזכרתי את בריתי יעקוב. יעקוב מלא, כדאי הוא יעקב שיתלה להם זכותו:

371

שע״בואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. ביצחק לא נאמר זכירה, לפי שאפרו של יצחק נזכר לפני הקב"ה תמיד, ואין צריך לומר זכירה, שכבר זכור ועומד, וביעקב לא נאמר אף, לפי שמיטתו שלימה. ולמה פתח ביעקב, לפי שהיה לו צער גידול בנים, ולפי שישראל נקראים בשם יעקב הנקרא ישראל, ומנין לרבות את האמהות, שנאמר את את את, וכן הוא אומר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו וגו' (בראשית מט לא):

372

שע״גוהארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה. כמה קשה אבק של שביעית שהרי הפסוק הזה נאמר למעלה, אז תרצה הארץ את שבתותיה (פסוק ל"ד), וחזר ואמר ותרץ את שבתותיה, וכל כך למה, לפי שהוא כופר בעיקר, שהרי אמר הקב"ה כי לי (כל) הארץ (ויקר' כ"ה כ"ג), זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו כי הארץ שלי:

373

שע״דואף גם זאת. זה עון המדבר אף לרבות עון בעל פעור מלכי האמורי:

374

שע״הבהיותם בארץ אויבהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. וכי מה נשתייר להם, והלא נמאסו ונגעלו, וכל מתנות טובות ניטלו מהם, אילולי ספר תורה שנשאר להם, לא היו משונים מאומות העולם, אלא לא מאסתים בימי כשדים, ולא געלתים בימי יונים, לכלותם בימי רומיים. להפר בריתי אתם, במלחמת גוג ומגוג:

375

שע״ואני ה' אלהיהם. לעתיד לבוא:

376

שע״זוזכרתי להם ברית ראשונים. מלמד שהברית כרותה לשבטים, ברית היא לישראל שלא יכפרו בשם הנכבד, וכן דוד אומר כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתיך (תהלי מ"ד י"ח):

377

שע״חאלה החקים והמשפטים והתורות. חוקים אלו המדרשות, והמשפטים אלו הדינין, והתורות אלו התורות הנאמרות בתורת כהנים:

378

שע״טאשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. מלמד שניתנה התורה הלכות ודקדוקיהם ופירושיהם על ידי משה רבינו ע"ה מסיני:

379

ש״פאיש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'. זה שאמר הכתוב כי מי בשחק יערוך לך (תהלים פט ז). אמר הקב"ה מי הוא שעושה כמעשי יהא דומה לי. אמר ר' לוי משל למה הדבר דומה, למלך שבנה מדינה והדליק בתוכה שני פנסין, והיו דולקים בכל יום, ולא היו פוסקין, אמר המלך לאנשי המדינה כל מי שיכול להדליק שני פנסין כמותי ויהיו דולקים כמו פנסי דלוקין, אותו עבדוהו, ואני איני מקנא בו, כך הקב"ה ברא את השמים ונתן בתוכו שני פנסין שיהיו מאירין לעולם, והם חמה ולבנה, שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א' י"ז), אמר הקב"ה כל מי שיוכל לעשות שני מאורות שיהיו מאירים לכם כאילו, יהא שווה לי, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' (תהלים שם):

380

שפ״א ד"א כי מי בשחק יערוך לה' וגו'. בשעה שביקש הקב"ה לבראות את האדם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה אנוש כי תזכרנו [ובן אדם כי תפקדנו] (תהלים ח ה), מה אתה מבקש מן האדם הזה, אמר להם הקב"ה ואם לא אברא את האדם מי מקיים תורתי ומצותי, אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם אנו מקיימים תורתיך, אמר להם הקב"ה אין אתם יכולים, אמרו לו ולמה, אמר להם כתיב אשה כי תזריע [וילדה זכר] (ויקר' יב ב), ואתם אין ביניכם יולדת, בתורה כתיב את זה תאכלו (שם יא כא), ואתם אין בניכם אכילה, הוי אין התורה מצויה אצליכם, שנאמר לא תמצא בארץ החיים (איוב כח יג), וכיון שאמר הקב"ה לישראל שיעשו לו משכן, התחילו עושין מזבח העולה ומזבח הקטורת ומקריבין בתוכו, ונתן להם הקב"ה כמה מצות, ועשו אותם, אמר הקב"ה למלאכי השרת מי ביניכם עורך לי כישראל יתכן שאתם אמרתם לי מה אנוש כי תזכרנו, עורכים לי קרבנות, כמה שנאמר וערך הכהן אותם (ויקרא א יב), עורכים לי שלחנות, כמה שנאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד (שם כד ח), עורכים לי נפשות, שנאמר כי יפליא נדר [בערכך נפשות לה'] הוי כי מי בשחק יערוך:

381

שפ״ב ד"א איש כי יפליא. זה שאמר הכתוב פרי צדיק עץ חיים [ולוקת נפשות חכם] (משלי יא ל), ואם יהא אדם צדיק ואינו עוסק בתורה, אין בידו כלום, אלא פרי צדיק עץ חיים, זו התורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח), ושמתוך שהוא לומד התורה ילמוד היאך לוקח נפשות, שנאמר ולוקח נפשות חכם, וכשאדם יודע התורה, יודע לערוך נפשות, ואם אין בו תורה, אין בידו כלום, וכן אתה מוצא ביפתח, מפני שלא הי' בן תורה אבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר וידר יפתח נדר לה' והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' (שופטים יא ל לא), באותה שעה כעס עליו הקב"ה, אמר לו אם היה יוצא כלב אחד, או חזיר אחד היתה מקריב אותו לשמי, מה עשה הקב"ה נתן בלבה של בתו שתצא לקראתו, [וכל כך למה] כדי שילמדו ממנו כל הנודרים הלכות נדרים שיהיו יודעים היאך נודרים, שנאמר והנה בתו יוצאת לקראתו (שם שם לד), כיון שראה אות האמר לה אהה בתי הכרע הכרעתני (שם שם לה), וכיון שביקש להקריב אותה היתה בתו אומרת לו, הא אבא יצאתי לקראתך שמחתי בך שאתה נצחת אויבי ה', ואתה שוחטני כך כתוב בתורה שיהיו ישראל מקריבין לפני הקב"ה בני אדם, והלא כתוב בתורה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' (ויקר' א ב), ולא מבני אדם, אמרה שוב מזה הדרך כי טעות הוא בידך, אמר לה בתי כבר נדרתי שכל מי שהוא יוצא מדלתי ביתי לקראתי תחלה, שאני שוחטו לשמו של הקב"ה, אמר הלו מי שהוא נודר יכול לשלם את נדרו, והנה יעקב אבינו יוכיח, שנדר ואר, כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשי' כח כב), ונתן לו הקב"ה שנים עשר זכרים ונקבה אחת, שמא הקריב להקב"ה אחת מהם, חנה הצדיקת כשנדרה ואמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו (ש"א א יא), שמא הקריבה את בנה להקב"ה, כל הדברים הללו אמר לו ולא קיבל, וכיון שלא שמע לה אמרה לו הרפה לי שנים חדשים וגו' (שופטים יא לז), הנח אותי שאלך אצל בית דין שמא יתירו אותי וימצאו פתח לנדרך, ר' לוי בן ברכיה אומר וכי יש אדם יורד על ההרים, אינו אלא עולה, אם כן מה הוא וירדתי על ההרים, זה היו סנהדרין שנקראו הרים, שנאמר שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב), ולא מצאו פתח להתיר נדרו של יפתח, שהיה רש בתורה, והקב"ה העלים ממנו את ההלכה ומהם, כדי שלא יתירו את נדרו, ועלה ושחטה לפני הקב"ה. ורוח הקודש צווחת ואומרת נפשות הייתי מבקש תקריב לפני, אשר לא צויתי [ולא דברי ולא עלתה על לבי (ירמי' יט ה), אשר לא צויתי] לאברהם לשחוט את בנו, ואמרתי לו אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כב יב), ובשביל מה אמר לו קח נא את בנך (שם שם ד), בשביל להודיע לכל באי העולם היאך מחבב אברהם הרבה לרצון, לפיכך אמר לו קח נא את בנך את יחידך, הוי אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, ולא דברתי ליפת להקריב לי את בתו, ולא עלתה על לבי שיפול מלך מואב ביד ישראל ויקריב לי בנו בכור, שנא' ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך וגו' (ה"ב ג כ"ז), מי גרם ליפתח שיאבד בתו, אלא שלא היה בן תורה, שאם היה קורא בתורה לא היה מאבד את בתו, שבתורה כתיב איש כי יפליא נדר והיה ערכך הזכר וגו' ואם נקבה היא:

382

שפ״ג ד"א איש כי יפליא נדר וגו'. האומות אומרים במה אקדם לה' אכף לאלה מרום וגו' הירצה ה' באלפי אלים וגו' (מיכה ו ז), אמר להם הקב"ה איני מבקש מכם לא קרבן ולא בניכם ולא בנותיכם, ואיני מבקש מכם דבר, לבני נתתי פרשת קרבנות, ופרשת ערכין, שקרבנותיהם חביבין הם לפני, וכמה דהוא אמר טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז), ואין צדיק אלא הקב"ה, שנאמר כי צדיק ה' צדקות אהב (תהלים יא ז), ואין צדקות אלא ישראל, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעי' ס כא), וכן אמר הקב"ה לאומות איני מבקש מכם דבר אלא מבני הלא תראה תחלת הספר אדם כי יקריב מכם (ויקרא א ב), מכם ולא מאומות העולם, וסופו של ספר דבר אל בני ישראל [ואמרת אליהם] איש כי יפליא נדר, דבר אל בני ישראל, ולא לאומות העולם:

383

שפ״דבערכך נפשות לה', והיה ערכך הזכר וגו', ואם נקבה היא והיה ערכך וגו', אמר להם הקב"ה אתם מביאים לפני ערכין שלכם, ואני רואה אותם הערכין, ואני מעלה עליכם כאילו נפשות הקרבתם לי, לכך נאמר בערכך נפשות לה'. אמר הקב"ה לישראל בזכות הערכין הללו אתם ניצולים מגיהנם, שכתב בה כי ערוך מאתמול תפתה (ישעי' ל לג), אתם ערכתם לפני שולחן, ואני אערוך לכם שולחן, שנאמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי (תהלים כג ה): אמן נצח:

384