מדרש אגדה, ויקרא י״ט:כ״גMidrash Aggadah, Leviticus 19:23
א׳וכי תבואו אל הארץ וגו'. זה שאמר הכתוב ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית וגו' כי זרע השלום וגו' (זכריה ח' יא יב), כשיצאו ישראל ממצרים הוריד להם את המן, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), [והגיז להם שליו, שנאמר] ויגז שלוים מן הים (במדבר לא יא), העלה להם את הבאר, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים, וממשיכה מן הבאר, ומכניסה אצלו, והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים ורמונים וענבים ותפוחים, והיו עושים מיד פירות בן יומו, כשם שהיה מברייתו של עולם, שנאמר עץ פרי עושה פרי (בראשית א יא). ואילו זכו בני אדם עד עכשיו היה כך, אדם נוטע ולעת ערב אוכל מן הפירות, אלא כיון שחטא אדם הראשון ונתקללה האדמה וחסרה טובה מן העולם, זורעים ועושים קוצים ודרדרים, שנאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך (שם שם יח), וכשנגאלו ישראל ממצרים כמו שהוריד להם המן והיו גבהו ששים אמה, והגיז להם הלוים מן הים, כן העלה להם את הבאר והיו נוטעים על מימיה, והיו האילנות עושים פרי בן יומו, כשנפטרה מרים מעונות הדור, שבכל זמן וזמן יפטר הצדיק שבאותו הדור, וכשנפטרה מרים נסתלק הבאר ולא היה להם מים, ולא היו זורעים, ונסתלקה מהם הטובה, והוא אמרם לא מקום זרע ותאנה [וגפן] ורמון (במדבר כ ה), אמר הקב"ה למשה לך אמור להם כשתכנסו לארץ [ישראל] אני מחזיר לכם כל טובה שבעולם, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו', ארץ חטה ושעורה וגו', ארץ אשר לא במסכנות וגו' (דברים ח ז ח ט) וכיון שבאו ישראל לארץ התחילו חוטאין, שנאמר ותבואו ותטמאו את ארצי (ירמי' ב' ז'), התחילו זורעים ולא היתה עושה זרע, וזורעים הרבה ומביאים מעט, [שנא' זרעתם הרבה והבא מעט] (שם שם), לפי שביטלו הביכורים, אכול ואין לשבעה (חגי א' ו), ומשיבטל ניסוך היין שתו ואין לשכרה (שם), משבטלו בגדי כהונה לבוש ואין לחום לו (שם). והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (שם), משבטל עשיית הצדקה, ושכר האדם לא נהיה (זכריה ח ו), משבטלו עולי רגלים, ושכר הבהמה איננה, [משבטלו הקרבנות], ולעתיד לבוא אינו כן, שנאמר ועתה לא כימים הראשונים וגו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה וגו' (שם שם יא יב):
1
ב׳ד"א כי תבואו אל האר ונטעתם. זה שאמר הכתוב עשיתי לי גנות ופרדסים [ונטעתי בהם עץ כל פרי] (קהלת ב' ה'), שלמה ע"ה בחכמתו היה טועם ארץ בית המקדש והיה רואה הגידים של הארץ, כי כל העולם מירושלם מושכת, והיה רואה גיד של הודו, היה נוטע בו פלפלין, היה רואה גיד של כל מקום ומקום, והיה נוטע פירות של אותו המקום, והיה עולה טוב, ונטע באותו הגן כל מיני פירות שבעולם, ועל זה אמר עשיתי לי גנות ופרדסים וגו'. ואמר ר' ינאי כיצד היה נוטע, אלא שלמה חכם היה, והיה יודע עיקר משתיתו של עולם, למה מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ ב), כי היתה שם אבן השתייה, ולמה נקרא שמה אבן השתייה, שממנה הושתת העולם, וכשם שהטבור הזה באמצע האדם, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר (היושבת) [יושבי] על טבור הארץ (יחזקאל לח יב), ארץ ישראל היא יושבת באמצע העולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלם, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתייה לפני הארון, שממנה משתיתו של עולם יוצא, שלמה שהיה חכם עמד על השרשים היוצאים ממנה בכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות, לפיכך הוא אומר עשיתי לי גנות ופרדסים:
2
ג׳ ד"א וכי תבואו אל הארץ. זה שאמר הכתוב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו (תהלים קה מד), כל מה שנטל הקב"ה מאומות העולם נתן לישראל, כמו ארצות וכסף וזהב ושדות וכרמים, ולא נתנם להם אלא כדי שיהיו עוסקין בתורה, שנאמר בעבור ישמרו חוקיו וגו' (שם שם מה), והם לא עשו כן, אלא (טמאו) [ויטמאו] אותה (כדרכם וכעלילותם) [בדרכם ובעלילותם] (יחזקאל לו יז), טמאו אותה בחרמו של עכן, [שנאמר ותבואו ותטמאו את ארצו (ירמי' ב ז) בחרם עכן], ונחלתי שמתם לתועבה (שם) בצלמו של מיכה, ומה עשה להם הקב"ה, הגלה אותם מתוכה, שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם (דברים כט כז), ומהו ויתשם [התיש חילם], היו זורעים ויגעים, ואומות העולם באין ונוטלין, שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלו מדין וגו' ועלו עליו (שופטים ו ג):
3
ד׳ ד"א כי תבואו אל הארץ. זה שאמר הכתוב ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים וגו (ירמי' ג יט), משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו פילגשים, והיה לו בנים הרבה מהן, והיה לו בן אחד ממטרונה אשתו, והיה אוהבו יותר מכולם, נתן המלך לכל בני הפילגשים שדות וכרמים, ואחר כך נתן לבן המטרונה פרדס אחד, שממנו היתה כל הוצאתו, שלח הבן ואמר למלך, לאחי נתת שדות וכרמים, ולי לא נתת אלא פרדס אחד בלבד, אמר לו המלך דייך שכל הממון שעמי, מאותו הפרדס הוא, ובשביל שאני מחבבך יותר מכולם נתתיו לך, כך הרבה אומות הם בעולם, שנאמר ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר (שה"ש ו ח), [אלו האומות], אחת היא יונתי תמתי (שם שם ט) אלו ישראל. וחילק הקב"ה לאומות הועלם שדות וכרמים, שנאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני עמים (דברים לב ח), ונתן לבנו פרדס, זה ארץ ישראל, שהיא טובו של הקב"ה, כי הקרבנות ממנה. לחם הפנים הימנה, את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' (שמות כט לט), וכל כך למה, שיהא הפרש לבין בנה של מטרונה לבין בניהם של פלגשים, שנאמר ואני אמרתי איך אשיתך בבנים, אהבה גדולה היתה בין הקב"ה לישראל, והיאך הכניסו שנאה בינו לביניהם, אמר הקב"ה ואיך אשיתך בבנים, ואין הלשון הזה אלא לשון שנאה, שנאמר ואיבה אשית בינך וגו' (בראשית ג טו):
4
ה׳ ד"א וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. זה שאמר הכתוב זממה שדה ותקחהו וגו' (משלי לא טז), בוא וראה כל מה שהרהר אברהם בלבו נתן לו הקב"ה, הרהר ארץ ישראל [ונתן לו]. שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (בראשית טז ז), אמר אברהם להקב"ה רבונו של עולם אמרתי לפניך במה אדע כי אירשנה (שם שם ח), ואמרת לי ידע תדע וגו' (שם שם יז), אור לאדם שמוציא דבר מפיו ואינו יודע היאך מוציאו, אברהם מפני שאמר במה אדע כי אירשנה, תחייבו בניו להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, מי שמדבר לפני בני אדם [מתחייב בנפשו, ומי שמדבר לפני הקב"ה] על אחת כמה וכמה שמתחייב בנפשו, ובבניו ובני בניו עד שיחיו המתים, ואפילו בשעה שנפשו של אדם נשמטתה, ועל זה אמר החכם כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו ז), ומהו כל עמל אדם לפיהו, אלא כל מצות וצדקות שעשה בשעה שנפשו של אדם יוצאה הימנו, לפניו ימצאנה בשעת שמיטת הנפש מן הגוף, לכך נאמר כל עמל אדם לפיהו, וכיון ששמע אברהם מן הקב"ה ידע תדע הרהר בלבו, אמר אי אפשר שכל אומה שהיא משתעבדת בבני יוצאה בשלום ואינה מתחייבת, אמר לו הקב"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד):
5
ו׳ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו. מ דבר בתינוק. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מהו ערלים שהתינוק אינו יכול לא להשיח ולא לדבר:
6