מדרש אגדה, ויקרא ה׳:א׳Midrash Aggadah, Leviticus 5:1
א׳ונפש כי תחטא. זה שאמר הכתוב (נפש בלא דעת) [גם בלא דעת נפש] לא טוב (משלי יט ב), ולמה אמר נפש לפי שהחטא דבוק בנפש, וכן שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא עשה אדם עבירה בשגגה ושנה אלא סופו שיעשה עבירה בזדון, לא ישמח אדם על מצוה אחת שבאה לידו, אלא מצות אחרות באו לידו. בן עזאי אמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:
1
ב׳ ד"א ונפש כי תחטא. זה שאמר הכתוב גם בלא דעת נפש. מי שעה עבירה בשגגה אינו סימן יפה לו, על אחת כמה וכמה מי שהוא עושה בזדון:
2
ג׳ואץ ברגלים חוטא (משלי שם). מי היה, זה אחאב בן קולייה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלם ולא דיים אלא עוד משגלו לבבל מעשיהם אשר היו בירושלם לא עזבו והיו (מסרסים) [מסרסרין] זה לזה, ומה היו עושים, היה אחאב בן קולייה נכנס אצל גדולי מלכות ואומר אני הוא פלוני הנביא, ושלחני הקב"ה לאמר דבר אחד לאשתך, והוא אומר לפניך היא, היה נכנס אליה, ואומר לה הקב"ה צוה להתייחד עמך, אומרת ברצון מאמר הבורא, והיה מתייחד עמה, ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך צדיקים, ועוד היה הולך אצל אחרת, והיה אומר לה הקב"ה שלחני אליך ואומרת לו מפני מה, והוא משיב לה ואומר לה כי ראה כי גזע צדיקים גדולים יבא ממך, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו, ושולחת כמה דורון לצדקיה בן מעשיה, עד שהיה בא ומשמש עמה, וכך היה צדקיה בן מעשיה עושה, היה ננס אצל בעל בית, ואומר לו הקב"ה שלחני לומר דבר אחד לאשתך, והיה נכנס אליה, ואומר הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי שמשי עם אחאב בן קולייה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו. והיתה משלחת דורון רב לאחאב בן קולייה, עד שהיה בא ומשמשה, ועמדו בזה הענין עשרים ושתים שנה, ראה כמה רשעים היו, והקב"ה מאריך אפו עליהם, אולי ישובו כי השם הוא ארך אפים, ואותן הרשעים מוסיפין על רשעותם רשע, והיו מוציאין להם שם במדינה כי הם נביאים, והיתה זאת המדה הרעה עוד בהם, היו נכנסים לאשה המעוברת, היו אומרים זאת יולדת זכר, ויוצאים לחוץ ואומרים לשכנית בת יולדת, אם יולדת בת, שולחת האשה אחריהם ואומרת להם למה שקרתם, אומרים לה אדונתינו אנחנו לא אמרנו לך בן אלא כדי שיתיישב דעתיך, אלא שאל לשכיניך מה אמרנו להם, מיד שואלת, אומרים השכנים אמת אמר, ואם היתה יולדת בן, היו אומרים השכנים למה כזבתם, הם אומרים להם שאלו לה, אם לא אמרנו לה בן, אמרים א"כ היאך אמרתם לנו בת, אומרים להם עד שנדע מי הוא אוהב אותה ומי לא, וכך היו עושים כל אותם השנים, עד שהגיעו אצל שמירת את נבוכדנצר, נכנס אצלה צדקיה בן מעשיה, אמר לה הקב"ה רוצה להעמיד ממך בנים נביאים, אמרה מי יתן, אחר כך אמרה לו אתה נביא ידוע במדינת בבל אלא יעצני היאך אעשה, אמר לה שמשי עם אחאב בן קולייה ואת יולדת ממנו נביאים, אמרה לו הלילה אשלח לו דורון ואביאהו, כיון שנכנס נבוכדנצר אל ביתו אמרה לו אשתו כל הדברים האלו, מיד יצא בזעם גדול, ושאל את השרים ואמר להם מה טיבם של אלו בזו המדינה, אמרו לו אדוננו נביאים, אמר להם ובה, אמרו אדונינו באים אצל הנשים ושוכבים עמהם במאמר הבורא, אמר להם ושכבו נשותיכם, אמרו לו כן אמר תלכו והביאו אותם, ראוי לכבדים ואני לא שמעתי עליהם בלתי היום מאשתי, מיד הלכו והביאו אותם אל נבוכדנצר אמר להם נבוכדנצר מה אמרתם לאשתי, אמרו הקב"ה רוצה להעמיד מאשתך נביאים, אמר להם נבוכדנצר ממי אני שומה, מכם או מאלהיכם, אלהיכם שונא זמה הוא, זמרי בן סלוא בעבורו נפלו מישראל עשרים וארבעה אלפים, ועכשיו אתם אומרים ומתנבאים עלינו שהקב"ה שלחכם אלינו לשכב עם נשותינו, וכבר שככבתם [עם] כל נשי המדינה, ובאתם אצל אשי לשכב אותה, שמא אלהיכם חזר בו, אני איני יודע אם נביאים אתם, ואם אומרים אמת או שקר, כבר בדקתי מכם לחנניה וחביריו והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים והשלכתי אותם לתוכו ויצאו משם חיים ושלמים, אותם הסקתי להם את התנור שבעה ימים, לכם לא אעשה כן, אלא אתן אתכם במחבת ואעשה תחתיכם אש, אם ניצלתם בידוע שאתם נביאים. ותשכבו עם אשתי שמירת, אמרו לו אדונינו חנניה וחביריו שלשה ואנו שנים, ואין הקב"ה עושה נסים אלא על ידי שלשה. אמר להם [יש] כאן אחד כיוצא בכם, חשבו בלבם על יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואמרו ז לזה מה אתה אומר שהקב"ה שורפו, אין הקב"ה שורפו, ובזכותו אנחנו נצולים, אמרו אדונינו יש הנה אחד, אמר להם מי הוא זה. אמרו לו יהושע בן יהוצדק הכהן, שלח והביאו ונתן שלשתם במחבת אחד, מה עשה הקב"ה שרף שניהם, והציל את יהושע בן יהוצדק, מנין שכן הוא אומר ולקח מהם קללה (כל) [לכל] גלות יהודה [וגו'] אשר קלם וגו' (ירמי' כט כב). ומנין שהציל את יהושע, שנאמר הלא זה אוד מוצל מאש (זכרי' ג' ב), ומי גרם לאלו להשרף מפני שהיו רצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא, ואעפ"כ גם בלא דעת נפש לא טוב, [לכך] אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא:
3
ד׳ד"א ונפש כי תחטא. הסרחון היא בנפש, וכך אמרו רבותינו ע"ה לעולם הבא מביא הקב"ה את הנפש, ואמר לה [למה] עברת על כל מצות שבתורה, והיא אומרת הגוף עבר על כל מצותיך, משיצאתי ממנו שמא חטאתי לך, מיד אומר לגוף למה חטאת ועברת על כל מצותי, והוא אומר אני לא חטאתי, הנפש היא שחטאת, משנפרדה הנפש ממני שמא חטאתי לך, מה עושה הקב"ה מיד דן את שניהם כאחד, לפי שהוא יודע הנסתרות, והכל לפניו גלויות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים בכוראות, אמר המלך אם אני מושיב בתוכו אדם רואה, הוא אוכל הכל, ואם אושיב בתוכו סומא לא ישמור דבר, מה עשה המלך, הושיב בתוכו אחד סומא, ואחד חיגר, כדי שישמרו את הפרדס, והיו יושבים ורואים את הבכורות, אמר הסומא לחיגר אני מריח בכורות תאנים, אמר לו הין. אבל אין לי רגלים לעמוד עליהם וללקט, אמר לו הסומא אם כן בוא וארכיבך על כתפי, ותלקוט ונאכל מהם אני ואתה, וכך עשו, בא המלך וראה הבכוריות לקוטות אמר לסומא מי לקט אלו, אמר לו וכי אני רואה, אמר לחיגר מי לקט את אלו, אמר לו וכי יש לי רגלים ללקוט אותם, מה עשה המלך דן את שניהם כאחדף כך הקב"ה עושה, מביא את הנפש והגוף ודנם כאחת, וכשראה דוד ע"ה במראה הנבואה, אמר רבונו של עולם כשתבוא לדון את בריותיך אל תדינני כיוצא בהם, שנאמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג ב), אלא צדק עשה עמי, שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם יז טו), אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע מצוי בכם הייתם חוטאים, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו' (יחזקאל לו כו), ולא עוד אלא שאני נותן ביניכם שלום, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך (ישעי' נד יג):
4
ה׳ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד אמר הקב"ה אם תודה הרי מוטב, ואם לאו אני מעיד שנאמר והוא עד, ומנין שהקב"ה עד, שכן הוא אומר אנכי היודע ועד נאום ה' (ירמי' כט כג), וכן אמר החכם אל תבהל את פיך וגו (קהלת ה א), משל לשני בני אדם שרגמו צורת המלך שהיתה חקוקה בחצר המלך, נתפשו שניהם, אחד היה שכור, והאחד בדעתו, אותו שהוא שכור טרדו אותו ואמרו לו לך, ואותו שהיה בדעתו הלקוהו, כך כל מי שהוא חוטא כתוב בו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה וגו', ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד יג), וכולם שחטאו בשגגה מביאים קרבנם ומתכפר להם, שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל [ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה] (במדבר טו כו), אבל מי שהוא מגדף נוטל העונש שלו, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), ומי הוא מגדף, הנשבע בשמו לשקר, אמר להם משה לא תהיו סבורים שהתרתי לכם להיות נשבעים בשמו אפילו באמת, אין אתם רשאים לישבע בשמו אלא אם יש בכם השלשה המדות האלו, והם את ה' אלהיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק (דברים י כ), אזי בשמו תשבע (שם). אמרו רבותינו ז"ל אפילו על האמת אינו טוב לאדם שישבע, שלא יהא פרוץ בשבועות:
5
ו׳ ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם חרבו בשביל השבועה של אמת, כיצד היה אדם נשבע על חבירו שאני הולך ואוכל, שאני הולך ושותה והלכו ועושין כן, וחרבו על השבועה של אמת, ואם אותם בשביל אכילה ושתייה היו נשבעים ומקיימים שבועתם נחרבו, בני אדם שנשבעים על חנם על אחת כמה וכמה:
6
ז׳ ועוד אמרו כי בזמן ר' עקיבא היתה אשה אחת והיו לה עשרה בנים גדולים תלמידי חכמים, והיה תורתם אומנותם, והיתה אמם עשירה ביותר, יום אחד לא היה בביתה לחם, ושפחתה הלכה למלאות מים, אמרה לשכנתה שכינתי בואי ועשי לי עוגה, כי עתה ירעבו בני בבית המדרש, מיד באה שכינתה ולשה והיה לה שני דינרי זהב קשור בסודר שלה, והותר הקשר ונפלו בתוך העיסה. ולא ידעה, כשהלכה לביתה וחפשה בסודר שלה על הזהב ולא מצאה, חזרה אצל אם הבנים אמרה לה זה יהיה שכרי ממך שאבוא ואעה מה שאת חפיצה וילכו לי שני דינרי זהב בביתך, אמרה חס וחלילה כי בביתי הלך דבר, עמדו וחפשו ולא מצאו, אמרה לה בחוץ נפלו ממיך אמרה לה איני יודעת אלו הדברים בביתך נפלו, אמרה אם הם בביתי יבוא לי שמועה מבני הגדול. לא השלימה הדברים עד שבא אליה שמועה מבנה כי מת, אמרה לה שכינתה ראי כחשך ומעלליך השם נתן לי כי גמולך בבניך הגדול, אמרה אם היא אמת מה שאת אומרת ימותו בני כולם, וכן היה באותו היום מתו כולם, הוליכו אותם לבית הקברות, והיה על החכמים יום מהומה וחשוכה לפי שנפלו עשרה אבירי חכמים אחר כך הביאו האשה לבית, והביאו אותו הלחם שלשה אותה האשה כדי להברות את האבל, פתח ר' עקיבא ואמר ברוך דיין אמת שופט בצדק ואמת, ובירך על הלחם ובצע, והנה השני דינרי דהב יצאו, אמר ר' עקיבא מהו זה, מיד ענתה אם הבנים בלב נשבר והומה, אדוני ה הזהב היה סיבת מיתת בני, וסיפרה לו כל המעשה, ענה רבי עקיבא ואמר וי לנו מיום הדין, ומה זאת שלא נשבעה אלא באמת אירע לה זה, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה, לפיכך אמר נפש כי תחטא:
7
ח׳ ד"א ונפש כי תחטא. אתה מוצא שלשה דברים ברשותו של אדם, ושלשה אינם ברשותו, אלו שברשותו, הפה והידים והרגלים, הפה אם מבקש האדם לומר טוב או רע אומר, אם רוצה אדם לדבר נבלה מדבר, ואם רוצה לעסוק בתורה עוסק, הידים אם רוצה לעסוק בהם במצוה בצדקה מתעסק, ואם רוצה לשפוך בהם דם שופך אין לו מי יכריחנו. והרגלים אם רוצה לילך לבית הזנות, או רוצה לילך לבית הכנסת, אין לו מי יכריחנו, ושלשה אינם ברשות האדם, ואלו הם [האף] והעינים והאזנים, האף עובר בשוק במקום ע"ז ומריח קטורת של ע"ז שלא בטובתו, והעינים עובר בשוק במקום ע"ז ורואה עבירה שלא בטובתו והוא מתחייב, האזנים עובר אדם בשוק ואין כוונתו לשמוע בזיונו ושומע הכרחי. ואף הפה שהוא ברשותך אף הוא אינו ברשותך, הלא תראה כי בלעם בא ברצונו לקלל את ישראל ולא הניחו הקב"ה אמר לו רשע אתה חושב כי הפה ברשותך, אמור מה שאני אומר לך, באתה לקלל ברך, שנאמר ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כג ו), להודיע אפילו אותם שברשותו של אדם אינם ברשותו, והידים כן אתה מוצא בירבעם כיון שהלך הנביא ואמר לו ויקרא (אל) [על] המזבח [וגו'] (מ"א יג ב), באותה שעה אמר לו ירבעם משה כתוב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו' [ונתן אליך אות או מופת] (דברים יג ב), מה מופת אתה נותן לי, אמר לו מופת אתה מבקש זה, מופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע וגו' (מ"א יג ג), באותה שעה וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו (שם שם ד), אמר לו הקב"ה רשע אתה חושב כי ידך ברשותך, מיד ותיבש ידו, ללמדך שלא היתה ידו ברשותו, והרגלים מנין, אלואנשי ארם שבאו על אלישע הנביא, אמר להם הקב"ה רשעים אתם ברשות עצמכם באתם, מה עשה הקב"ה הטעה אותם בדרך, שנאמר ויאמר להם אלישע לא זה הדרך ולא זו העיר (מ"ב ו יט), ללמדך שאפילו הרגלים אינם ברשותו של אדם, ולא עוד אלא אפילו לעולם הבא הקב"ה משנה לרשעים ומורידן לגיהנם, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעי' סו כד):
8