מדרש אגדה, במדברMidrash Aggadah, Numbers

א׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'. למה סמך אהל מועד ליציאת מצרים לומר לך בזכות שהיו ישראל עתידים לעשות אהל מועד יצאו ממצרים, כמה דהוא אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב). תעבדון זו עבודת אהל מועד:

ב׳על ההר הזה. זה מתן תורה, ולמה נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ ב). הא למדנו שבזכות אהל מועד ובזכות התורה יצאו ישראל ממצרים:

ג׳ ד"א אנכי ה' אלהיך 'א' שהוא אחד בעולמו, 'נכ' שבחר הקב"ה את ישראל משבעים אומות, 'י' עשרת הדברות, לכך פתח באנכי:

ד׳במדבר סיני באהל מועד וגו'. לכך הוצרך הכתוב לומר באהל מועד בשנה השנית, כאדם שנכנס עם כלתו לחופה וכותב לה כתובה וחותם בה הזמן והמקום, כך עשה הקב"ה שעד עכשיו לא כתב להם לא כתובה ולא גט, אבל עכשיו כתב להם כתובה ולא כתב להם גט, והיינו דקא אמר הנביא איזה ספר כריתות אמכם (ישעי' נ א):

ה׳ד"א מה ראה משה והקדים פרשה זו לפרשת הפסח, שפרשה זו היתה באחד לחדש השני, והוא אייר, ופרשת פסח היה בחדש הראשון, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (פסוק א), וכתיב בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט א ב), והלא פרשת הפסח היה בניסן, והיה לו להקדים בפרשה זו קודם לאייר, ולמה עשה כן, לפי שבאותה פרשה נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' (שם שם ו), ואותה שעה נאמר להם מצות פסח שני לטמאים, לכך לא רצה להתחיל הספר בפרשת טמאים, ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הני מילי בשני ענינים, כגון אלו ב' המעשים, אבל בחד ענינא אותו שהוא מוקדם הוא מוקדם, ואותו שנכתב מאוחר הוא מאוחר, שאם לא נאמר כן, אם כן כלל ופרט שאנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והיינו יכולין לומר פרט וכלל הוא, ונאמר שנעשה כלל מוסיף על הפרט, וכן פרט וכלל מה שאנו אומרים נעשה כלל מוסיף על הפרט, ונאמר שכלל ופרט הוא ואין בכלל, [אלא] מה שבפרט, אלא מכאן אתה למד מאחר שאנו דורשין את התורה בכלל ורפט, ובפרט ובכלל, שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר:

ו׳שאו את ראש וגו' לגלגלתם. למה נאמר לגלגלתם, ללמדך שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, כשם שנאמר בכי תשא, כי אומר בקע לגלגלת (שמות לח כו), ומנין זה לא היה אלא לעשות דגלים, אבל במנין כי תשא לא היה אלא לעשיית אדנים למשכן:

ז׳לראובן אליצור בן שדיאור. אעפ"י שעשה יעקב ליוסף בכור, אין בכור אלא ראובן, שנאמר ויהי ראובן בכור ישראל (בדבר כו ה), וכן הוא אמר (ואת הבכורה ליוסף ולו להתייחס לבכורה) [נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתייחס לבכורה וגו' והבכורה ליוסף] (דה"א ה א ב), ולפי שהיה ראובן בכור, לכך הכתוב מנאו תחלה, ותחלה מנה בני האמהות כתולדותם, ובני השפחות כתולדותם, ובהרבה מקומות נכתבים שמות השבטים בתורה, וכמו שמנה במקום אחד, לא מנאם כך במקום אחד, ולמה עשה כן, לפי שהם תקרתו של עלם, שנאמר וישראל מקוראי (ישעי' מח יב), התקרה הזאת אדם לוקח עביותו של קורה ומשימה כנגד דקותו של אחד, כדי שיסמוך, כי אם היו הדקים לצד והעבים לצד לא היה סומך, אלא נותן העבה בצד הדק, והדק בצד העבה, כך ערב השבטים קטן אצל גדול:

ח׳אליצור בן שדיאור. אלה שמות האנשים ניתנו להדרש, נקרא שם נשיא ראובן אליצור על שם ראובן אעפ"י שחטא, כמו שנאמר וילך ראובן וישכב וגו' (בראשית לה כב), לבסוף עשה תשובה ומחל לו הקב"ה על אותו עון, לכך נקרא אליצור, מה הצור הזה סובל כל הבית, כך סבל הקב"ה על עוונותיהם ומחל להם:

ט׳בן שדיאור. ממי למד ראובן לעשות תשובה מיהודה אחיו, בעת שצוה ולהשליך תמר כלתו לאור, כמו שנאמר ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף (שם לח כד), ואין שדי אלא השלכה, כדמתרגמינן ירה בים (שמות טו ד), שדי בימא. כששלחה תמר ליהודה הסימנים, ואמרה לו הכר נא למי וגו' (בראשית לח כה). מיד ויכר והודה ויאמר צדקה ממני וגו' (שם שם כו), כשראה ראובן כי הודה יהודה, אף הוא הודה על עונו, ומחל לו הקב"ה כמה דאת אמר יחי ראובן וגו' (דברים לג ו), וכתיב בתריה וזאת ליהודה (שם שם ז), כך אמר משה מי גרם לראובן שיודה, יהודה שנאמר וזאת ליהוה, וכשם שמחלת לראובן, כך תמחול ליהודה, כי לא ביקש כפרה מאביו מן הנדוי שקבל עליו, אם לא אביאנו אליך (בראשית מד לב), מכאן למדנו שלא למד ראובן להודות אלא מיהודה, ולכך נקרא נשיא שבטו אליצור בן שדיאור:

י׳לשמעון שלמיאל בן צורישדי. שאעפ"י שיצא ממנו זמרי, שעל ידו מתו עשרים וארבעה אלף במגפה, עשה לו אל שלום, וסמכו אצל ראובן, שהיה בעל תשובה, ולכך נאמר בן צורי, וכשברך משה את השבטים, לא בירך לשמעון מפני מעשה זמרי, אבל תלה אותו בברכת יהודה, שנאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז), ועל שם שמע אמר שמעון, וכן מצינו שמנחלת יהודה נתנו לשמעון אחיו, [כמו שנאמר] עלה אתי בגורלי וגו' (שופטים א ג), לכך נקרא נשיא שבט שמעון שלומיאל בן צורי שדי:

י״אליהודה נחשון בן עמינדב. ולמה נקרא שמו נחשון, שירד לנחשול של ים תחלה בטרם שנבקע, ונו"ן מתחלף בלמ"ד, כמו שמצינו נשכות לשכות, נילוס נינוס:

י״בבן עמינדב. לכך נעשה נדיבו של הקב"ה. לכך זכה יהודה למלכות, שנאמר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), מלמד שקדש שמו של הקב"ה על הים, לכך ישראל לממשלותיו (שם), נעשה מושל לישראל, ולכך נקרא נחשון בן עמינדב:

י״גליששכר נתנאל בן צוער. ולמה נקרא שמו נתנאל לפי שנתנו שבט יששכר לבם על התורה, שנתנה האל לישראל על יד משה, שנאמר ויתן אל משה וגו' (שמות לא יח), ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד (בראשית מט טו) ואומר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב ב):

י״דבן צוער. שקבלו עליהם צער וטורח כל ישראל, שהיו שואלים להם ומשיבים לה, כמה דהוא אמר וכל אחיהם על פיהם (שם שם). ולכך נקרא נתנאל בן צוער:

ט״ולזבולן אליאב בן חלן. ולמה נקרא שמו אליאב, על שם הברכה [שבירכו] אביו, שנאמר זבולן לחוף ימים ישכון, ולכך נקרא שמו אליאב, על שם אלונים מבשן עשו משוטיך (יחזקאל כז ו), אבל על שם הספינה, שנאמר חלפו עם אניות אבה (איוב ט כו), ואומר עודנו באבו (שם ח יב):

ט״זבן חלן. נקרא על שם הברכה שבירכו משה רבינו ע"ה, שנאמר ושפוני טמוני חול (דברים לג יט):

י״זלבני יוסף לאפרים. הקדים אפרים למנשה, [אבל בחלוקת הארץ הקדים מנשה לאפרים, שנא' בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים (במדבר כו כח), ולמה עשה כן, לפי שחצי שבט מנשה קבלו חלקם תחלה בטרם שנכנס לארץ לכך הקדים מנשה לאפרים:

י״חאלישמע בן עמיהוד. נקרא שמון על שם מעשה יוסף הצדיק, אמר הקב"ה אלי שמע יוסף שצויתיו על הזנות, ולא שמע אל אדונתו, שהיתה מפתה אותו, כמה דהוא אמר ולא שמע אליה (בראשית לט י), אמר הקב"ה עמי היה שכבש את יצרו לעשות רצוני:

י״טלמנשה גמליאל בן פדהצור. ומה שכר גמלו האל, על שקידש שמו של הקב"ה, שפדאו צורו ונעשה מלך על כל מצרים:

כ׳לבנימין אבידן בן גדעוני. ולמה נקרא שמו אבידן, על שם בנימין, שבשעה שנולד מתה אמו מפני קושי לידתה, והיתה היא סבורה גם בנימין כמותה, לכך קראתהו בן אוני, כלומר שיהיה מתאונן והולך, כמו שנאמר לא אכלתי באוני (דברים כו יד), אבל אביו קראו בנימין, כלומר יגיע לאריכות ימים ולא ימות, ומניין שימין הוא כמו ימים, [דכתיב] ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל יב יג):

כ״אד"א שהוא חזק ביד ימין, ולכך נקרא אבידן, שאביו דן בין דבר אמי לדבריו, ומה היה דינו בן גדעוני. שאמו קראתהו עוני הוא אוני, ואביו קראוהו בנימין, שהוא חזק שירבה גדודים, לכך נקרא אבידן בן גדעוני:

כ״בלדן אחיעזר בן עמישדי. לפי שדן אביו נעשה אח ליהודה במלכת המשכן, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' (שמות לה ל), ואמר (ואתו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שם שם לד), ואין עזר אלא יהודה, שנאמר ועזר מצריו תהיה (דברים לג ז), וכן נאמר על דוד שהיה מלך כי הוא משבט שנקרא עזר, שנאמר שויתי עזר על גבור (תהלים פט כ), וכן יעקב אמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט מז), כמיוחד שבשבטים, וזה היה יהודה ולכך נקרא בן עמי שדי, שדן עמו כיהודה, וכן את מוצא כשם שנקרא יהודה אריה, כך דן נקרא אריה, לכך נקרא נשיא שבטו אחיעזר בן עמישדי:

כ״גלאשר פגעיאל בן עכרן. לפי שאשר נתברך בבנות שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר כי אשרוני בנות, ולכך בירכו משה יהי רצוי אחיו וגו' (דברים לג כד), שאם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס, שהיה להם עליו, ועל זה אמר וכימיך דבאך (שם שם כה) ומתרגמינן וכימי עולמיך תוקפך, ללמדך כי הזקנה של שבט אשר היה נאה וחזקה בנערה של שאר שבטים, והיו נשואות למלכים והיו מתפייסים להם, כדכתיב מאשר שמנה לחמו (בראשית מט כ), אין לחמו אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל, (בראשית לט ז), והיו בנותיו נשואות למלכים, ואם היה כעס למלכים עליהם, היו מתרצים בשביל בנותיהם, לכך נאמר פגעיאל בן עכרן שכל מי שהיה עכור שהוא חייב מיתה למלך, כמו שנאמר יעכרך ה' וגו' (יהושע ז כח), היתה בתו מבקשת עליו רחמים לפני המלך, ומוחל לו, ואין פגעיאל אלא לשון בקשה ותפלה, שנאמר ויפגע במקום (בראשית כא יא), ואומר אל תפגע בי (ירמיה ז טז), לכך נאמר פגעיאל בן עכרן:

כ״דלגד אליסף בן דעואל. על שם המזבח שבנו שלא היה דעתם למרוד במקום, אלא על שם עדות, שנאמר אל אלהים ה' וגו'] אם במרד ואם במעל (יהושע כב כב), לכ נקרא אליסף, לפי שקיימו דברי משה רבינו ע"ה שהלכו במלחמה עם אחיהם, ולא שבו עד התנחל בני ישראל, נתקיים בהם ברכת יהושע בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] (שם שם ח) היא היתה המלחמה של המצריים שהיו לוחמים עם בניהם, ושמעו שהיו זועקים להקב"ה במלחמה, שהיו אומרים שמע ישראל ועזרום לגניהם והרגום, ולקחו כל ממונם על שקיימו דברי הקב"ה, ועזרו את אחיהם לכבוש את הארץ, ולכך נקרא אליסף בן דעואל:

כ״הלנפתי אחירא בן עיין. שהיתה ארצו שמנה לתבואה, כמו שנאמר ותרעינה באחו (בראשית מא ב), ואומר בין אחים יפריא (הושע יג טו), רע הוא לשון רצון, כדמתרגמינן רצון רעוא, זה היה שבט נפתלי, שהיתה ארצו מוציאה פירות כרצון בעליה, וכן משה רבינו ע"ה [אמר] נפתלי שבע רצון (דברים לג כג):

כ״ובן עינן. שהיו עננים משקים ארצו, וגם מעיינות מים רבים היו בארצו, ועל זה אמר ומלא ברכת ה' (שם שם), וכמו שנאמר מבורכת ה' ארצו (שם שם יג):

כ״זלמה נאמר בגלגלתם בראובן ושמעון בכלל ופרט, מה שלא נאמר בשאר השבטים, לפי שראובן ושמען קינטרו את אביהם, לכך הם צריכים לכפרה פי שנים כשאר שבטים. ולמה למ"ד אחרונה של גלגלת של שבט שמעון משוכה שאינן מזויינות כשאר אותיות, משום מעשה זמרי. ולמה מנה השבטים כענין הזה, לפי שלא מנאם אלא לעושת דגלים וכשם שהיו חונים בדגלים, על אותו סדר מנה השבטים, למה היה גד עם שמעון וראובן, אמר הקב"ה ראובן בתשובה וגד בגבורה מגינים על שמעון, ולמה יששכר וזבולן אצל יהודה, לפי שיהודה מלך ולנגיד ממנו, ויששכר בעל תורה, וכתיב בי מלכים ימלוכו (משלי ח טו), לפיכך מלך אצל מלך וזבולן למה, לפי שהיה שותפו של יששכר, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך יו של יששכר, שאלמלא לא היה זבולן לא היה יששכר עוסק בתורה היה לזבולן חלק בתורתו של יששכר, לכך חנה אצל יששכר, ולכך ברכן משה שמח זבולן בצאתיך וגו' (דברים לג יח), ולמה מנשה ואפרים ביחד, לפי שאין עמלק נופל אלא בידם, לכך לא ערבן עם שאר שבטים, כוכן אתה מוצא יהושע שהיה מאפרים השריש תחלה ועקר תחלה עמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק וגו' (שופטים ה יד), ושאול ומרדכי שהיו מבני בנימין פרעו מעמלק ומזרעו, ומנשה בימי יהושפט (ומבני) [ומהם מן בני] שמעון הלכו וגו' (ובני) [בני] ישעי בראשם (דה"א ד מב), והוא היה משבט מנשה, שנאמר ובני מנשה חבר וישעי, וכמה דהוא אמר לבני אפרים ובנימין ומנשה עוררה וגו' (תהלים פ ג). ולמה אשר אצל דן, לפי שבשבט דן היה פסל מיכה, ולא היה הפסל עמו ממש, אלא שעלה במחשבתו לעשותו משעה שיצאו ישראל ממצרים, ומחשבת ע"ז כמעשה, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד ה), דאי אמרת [ע"ז] ממש, אפשר שכינה עמהם והפסל יהיה ביניהם, וע"ז חשוכה, שנאמר והיה במחשך מעשיהם (ישעי' כט טו). ואשר היה בעל שמן, שנאמר וטובל בשמן רגלו (דברים לג כג), ושמן משלו היו לוקחים למאור, לפיכך שמנו אצלו להאיר את חשכו, ולפי שנפתלי מלא ברכה היה, שנאמר ומלא ברכת ה' (שם שם), לפיכך היה דן בדגלו כדי שיתברך בשבילו. ולמה מנאם בפרט וכלל, לומר לך לא היה בהם חסרון ואל יתרון, כשם שאתה מוצא במנין הלוים, שפרטן יותר מכללן וכשם שאתה מוצא שנמנו כשירדו למצרים שכללן יותר על פרטן:

כ״חאך את מטה לוי. לא נמנו הלוים בכלל ישראל, למה שהם לגיון מלך, לכך מנאם לבד:

כ״טד"א לפי שכל המנויים צפוי לפני הקב"ה שעתידים למות במדבר, ומשבט לוי לא מת אחד, לפיכך לא רצה הקב"ה שימנו הלוים עם ישראל:

ל׳וישעו בני ישראל. שהבדילו עצמם מן המשכן:

ל״אאיש על דגלו באותות. מלמד שכל שבט ושבט היה לו סימן לאב השבט, וכן היה לכל הדגלים אות לרבות השבטים, כיצד היו סימני אותיות השבטים, שבט ראובן היה אות שלו מצוייר מצוייר דודאים, על שם שנאמר וימצא דודאים בשדה (בראשית ל יד):
אות של שמעון היה מצוייר עיר שכם, על שם מעשה שכם:
יהודה היה אות שלו מצוייר אריה, שנאמר גור אריה יהודה (שם מט ט):

ל״באות יששכר חמור מצוייר היה עליו, על שם שנאמר יששכר חמור גרם (שם שם יד):

ל״גזבולן היה מצוייר עליו כמין בית, שנאמר יזבלני (שם ל כ), ומתרגמינן מדור:

ל״דאפרים היה מצוייר עליו שור, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג יז):

ל״המנשה היה מצוייר עליו ראם, שנאמר וקרני ראם קרניו (שם שם):

ל״ובנימן היה מצוייר עליו זאב, שנאמר בנימין ואב יטרף (בראשית מט כז):

ל״זדן היה מצוייר עליו נחש, שנאמר יהי דן נחש (שם שם יז):

ל״חנפתלי [היה מצוייר עליו] אילה, על שם שנאמר נפתלי אילה שלוחה (שם שם כא):

ל״טגד היה מצוייר עליו הרבה צורת אנשים מזויינים שהולכים למלחמה, כמו שנאמר גדוד יגודנו (שם שם יט):

מ׳אשר היה מצוייר עליו זית, שנאמר וטובל בשמן רגלו (דברים לג כד):

מ״א וכשם שהיו אותיות לכל שבט ושבט, כך היו סימנים לכל דגל ודגל, על שם אברהם יצחק ויעקב. אות של דגל מחנה יהודה, היה 'איי' ראשי שמות האבות: דגל מחנה ראובן היה כתוב 'בצע', על שם האבות השניות: דגל מחנה אפרים היה כתוב על שם האבות השלישית 'רחק': ובדגל מחנה דן כתוב עליו על שם האבות האחרונות 'מקב' וזהו משמע האותיות 'איי' כלומר אודותי: בצע' מן הגזל: רחק' רחקו עצמכם מע"ז ומן הדומה לה: מקב' והוא כלי גרזן, כלומר חייב אדם להרוס ע"ז, כמו שנאמר כי הרס תהרסם (שמות כג כד): וה' של אברהם לא היה כתוב בדגלים, אלא על ארון הקדש במחנה לויים, וה' משמו של הקב"ה, שאמר הקב"ה לאברהם ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה), כלומר ארון הקודש בענן הולך לפני ישראל, והענן היתה נעשית כמו ה', וכל זמן שה' עומדת היו ישראל חונים. וכשהיתה מסתלקת היו ישראל נוסעים, והיינו דכתיב לנחותם הדרך (שמות יג כא), וכתיב להנחותם (הדרך) [בהדרך] (נחמי' ט יט), על ידי ה' מורה להם הדרך, ועוד כתיב ובהאריך הענן של המשכן (במדבר ט כד), על ידי ה' מאריך הענן. ובהעלות הענן, על ידי ה' עלות הענן, וזהו הה' הוסיף הקב"ה לאברהם, שנאמר לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב וגו' (בראשית יז ה). ה' מנין אותיותיו עולין כ"ו לפיכך אמר הקב"ה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), מניין אהיה כ"א, נשתיירו מן המניין ה' שהוסיף הקב"ה לאברהם, ובעבור אותו הה' שהוא משמו של הקב"ה, לכך היתה על ארון הקדש בענין:

מ״בד"א לבית אבותם. ולא לבית אמותם, לפי שה' משמו של הקב"ה והקב"ה אבינו. שנאמר כי אתה אבינו (ישעי' סג טז), לפיכך אמר לבית אבותם:

מ״ג אמר משה לפני הקב"ה, אם אני אומר לשבט יהודה שיחנו למזרח, יאמרו לא יחנו אלא למערב, או לרוח אחרת, וכל השבטים יאמרו כן, ואני מה אעשה, אמר לו הקב"ה אל תצטער בכך מסורת בידם מאבותם, כשם שטענו מטות יעקב אביהם, כך יחנו סביב למשכן, שנאמר ויצו אותם ויאמר אליהם (בראשית מט כט), ומה צוה אותם אחד מבניכם לא יגע במטתי, אלא יהודה ויששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום, יוסף אל יטעון שהוא מלך, אלא אני עשיתי בניו שבטים, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיה לי (שם מח ה), לפיכך יטענו אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון, ואף לוי לא יטעון, שהוא עתיד לטעון ארון חי העולמים, ומי שהוא טוען ארון הקב"ה, לא יטעון ארונו של מת, ואם אתם עושים כך, כך עתיד הקב"ה להנחותכם דגלים סביב למשכן, ועל זה נאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (שם נ יב). ולכך נאמר לבית אבותם יחנו בני ישראל סביב, מסורת היתה בידם מאבותם איך יחנו סביב למשכן:

מ״דמנגד סביב לאהל מועד יחנו. מהו מנגד, רחוקים היו מן המשכן אלפים אמה ולא יותר, כדי שיוכלו ישראל ללכת שם בשבת, דילפינן מנגד מן מנגד, אמר ראך רחוק יהיה ביניכם ובניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג ד):

מ״הוהחונים קדמה מזרחה. ולמה חנו דגל מחנה יהודה מן המזרח, לפי שמן המזרח אורה באה לעולם, ובמלך כתיב באור פני מלך חיים (משלי טז טו), ויהודה היה מלך, שנאמר [כי יהודה גבר באחיו], ולנגיד ממנו (דה"א ב ב), ויששכר היה בעל תורה, וזבולן היה שותף בתורתו, והתורה נקראת אור, שנאמר ותורה אור (משלי ל כג), לפיכך חנו בעלי האור לקרן אורה:

מ״וולמה דגל מחנה ראובן תימנה, לפי שמן הדרום יוצאים טללי ברכה וגשמי ברכה, וראובן היה בעל תשובה, וברכות טובות וישועות טובות, באות לעולם על ידי תשובה, שנאמר קחו עמכם דברים [ושובו אל ה'] (הושע יד ג), וכתיב ביה וקח טוב (שם), וכתיב בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל טו), לפיכך חנו בעלי תשובה לקרן טובה:

מ״זונסע אהל מועד. באמצע, כאשר יחנו לרוחות, כך יסעו למסעות, המוקדם מוקדם, והמאוחר מאוחר, לכך נאמר איש על ידו, רצה לומר איש על מקומו. ולמה דגל אפרים ימה, לפי שמן המערב יוצאים שלג וברד וקור וצנה, ומי יוכל לעמוד לפניהם, וכן אלו השלשה שבטים אנשים גבורים חזקים, ומי יוכל לעמוד לפניהם, שנאמר לבני בנימין ואפרים ומנשה עוררה את גבורתך (תהלים פ ג), לכך חנו אלו הגבורים בקרן הצנה. ולמה דגל מחנה דן צפונה, לפי שמן הצפון חשך בא לעולם, ובשבטו היה פסל מיכה, שהוא חשך, לכך חנו בקרן אפלה. ולמה בגד, שהיה בוגד באומות העולם, והיה בעל גדוד:

מ״חאלה פקודי בני ישראל לבית אבותם. אתה מוצא שלא צוה הקב"ה למנות את ישראל אלא מבן עשרים שנה, ולפי שאין בית דין של מעלה עונשין אלא מעשרים שנה ומעלה, ואין אני יודעין אם חושב שנים להם לתולדותם שכל אחד ואחד אומר ליציאת או לראש השנים של תשרי, אבל ממה שאתה מוצא כשיצאו ישראל ממצרים היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות חמשים, שנאמר בקע לגלגלת, ונתינה זו אחר יום הכיפורים ראשון, אחר שמחל להם מעשה העגל ונתן להם לוחות שניות היתה, מכאן אתה למד שאיני חושב להם ראשון שנים מן יציאת מצרים, שאם היה כן לא היו יתירים בחשבון עד שיעבור עליהם ניסן שני, ומנין זה יש לומר שאין חושב שנים לכל אחד ואחד ליום לידתן, שאם כן היה אפשר שלא היו יתירות במנין הדגלים למנין המשכן, לפי שכולם לא נולדו ביום אחד, אבל מה תוכל לומר שלא חשב להם ראשי שנים אלא מראש תשרי שהיה לראש השנה, ולכך כשעבר תשרי הראשון ונמנו היו יתירים מן המנין של יציאת מצרים, ולכך לא הותרו במנין דגלים על מנין המשכן, לפי שהיו עומדין עדיין באותה שעה ובאותה שנה עצמה, ומנין יש לנו ראיה שבתשרי נברא אדם הראשון, כשם שלא נמנו שנותיו אלא מתשרי, כך לדורות הבאות אחריו וחשבו להם ראשי שנים מתשרי:

מ״טואלה תולדות אהרן ומשה. מצינו שחושב תולדות אהרן ואינו חושב תולדות משה, ולמה לא חשב בניו, לפי שהיו בניו נביאים ונחשבו עם הלוים, לכך פירש תולדותיו:

נ׳ ד"א למה נתייחסו בני אהרן על שם משה, לפי שהוא למדם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם, ולכך נאמר ביום דבר ה' את משה בהר סיני, לומר מי גרם לבניו של אהרן שנקראו על משה, התורה שדבר ה' אל משה בהר סיני, מכאן אתה למד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו:

נ״אבהקריבם. על הקריבה מתו ולא על ההקרבה:

נ״באש זרה. מן המזבח הביאו האש, אם כן למה קראו זרה, לפי שלא נצטוו, וכן הוא אומר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י א):

נ״גובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנם לא מתו, לפי שנדב ואביהוא שחוצים היו, והיו אומרים אבינו כהן גדול, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, [אנו שני סגני כהונה], איזה אשה ראויה לנו, והיון מונעים עצמם ולא רצו לישא אשה ולקיים פריה ורביה, ואותו עון גרם להם לישרף:

נ״דויכהן אלעזר ואיתמר. ושמשו בכהונה גדולה, אבל אם היו בנים לנדב ואביהוא, אותם בנים היו משתמשים במקום אביהם:

נ״העל פני אהרן אביהם. בחיי אהרן אביהם, כמה דתימר על פני תרח אביו (בראשית יא כח). ולמה נקוד על 'אהרן', ללמדך שלא היה בכלל המניין, אירע טומאה באהרן ושמש אלעזר אירע טומאה באלעזר ושמש איתמר:

נ״וד"א על פני אהרן אביהם. כמה דתימר מעל פני מתו (בראשית כג ג), מת אהרן שמש אלעזר, מת אלעזר שימש איתמר:

נ״זואני הנה לקחתי את הלוים. ולמה לקח הקב"ה את הלוים תחת כל בכור ישראל, לפי שבתחלה היתה עבודה בבכורות, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד ה), ומתרגמינן ושלח ית בוכרי בני ישראל, וכיון שישראל עשו העגל, הבכורות זבחו לפניו, ומנין אתה אומר שזבחו לפניו, שנאמר ויזבחו לו וגו' (שם לב ח), ולכך פסלם הקב"ה, שלא רצם עוד לפניו, שנאמר והכהנים הלוים בני צדוק וגו' (יחזקאל מד טו) ולכך לקח הלוים תחתיהם, שהם כולם קדש ושמו במעשה העגל, שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב כו), ולמה לא מנאם מבן עשרים שנה ומעלה, לפי שלא צוה למנותם, אלא לפדות בהם הבכורות, וגם בכורות לא נתקדשו, אלא משום מכת בכורות, שהביא הקב"ה במצרים, והציל בכורי ישראל, וכשם שהיו בהצלה גדולים וקטנים, כך יהיו במנין גדולים וקטנים, אבל פחות מחודש אינו נחשב כולד, עד שיהיה לו חדש. את מוצא בפרטן של לויים שלש מאות יתירים על עשרים ושנים אלף, ובכללם אין אתה מוצא אלא כ"ב אלף, והשלש מאות היכן הם, אותן שלש מאות בכורות היו והיו קדש, ואין קודש מפקיע קודש, ומה מפקיע פודה:

נ״חואת בהמת הלוים. מכאן אתה למד שלא נתנו הלוים בכור בהמתם, דמקיש בהמתם לבכוריהם, כשם שאינם פודים בכוריהם, כך אינם נותנין בכור בהמתם לכהן:

נ״טואת פדויי השלשה וגו'. אמר משה רבינו ע"ה אם אומר תנו חמשת שקלים כל אחד ואחד, יאמר לי כבר פדאני בן לוי, לקח עשרים ושנים אלף פתקין כותב על כל אחד ואחד בן לוי, ועוד לקח רע"ג פתקין חלקין בלא כתיבה, ועירב הכתובים עם החלקים, ונתנם בקלפי אחד, ואמר לכל אחד ואחד טול כתבך מן הקלפי, מי שהיה עולה בידו כתוב בן לוי, היה אומר לו כבר פדאך בן לוי, ומי שהיה עולה בידו חלק, היה אומר לו תן חמשה שקלים שעדיין לא פדאך בן לוי, ומהו קלפי, כמו ארגז קטן:

ס׳ ולמה נענשו ישראל לפדות הבכורים שלהם, והבכור נותן חמשה שקלים, לפי שהם מכרו בכורה של רחל בעשרים כסף שהם חמשה שקלים, לכך נצטוו לפדות בכוריהם בחמשה שקלים, שהם עשרים כסף:

ס״אנשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי. והלא גרשום היה בכור, ולמה הקדים תחלה לקהת, לפי שהיה נושא את הארון, ולכך אמר נשא, שהנשיאות היא שלו, ומה היו נושאים, ארון ושלחן שהיו להם בדים, והיו נושאים אותם בבדים שלהם, ולכך נאמר בהם ושמו בדיו (פסוק ו'), אבל מנורה ומזבח הזהב שלא היו להם בדים, [לא כתיב בהון ושמו בדיו]:

ס״בונתנו עליו את הקערות. ולא היו נותנים עליו אלא סמוך לו:

ס״גהקערות. אלו דפוס של לחם:

ס״דהכפות. אלו בזיכי לבונה, שהם נותנין על המערכת של לחם הפנים:

ס״ה המנקיות. אלו חצאי קנים, שהיו נותנים בין לחם [ללחם] שתהא הרוח שולטת בהם, כדי שלא יתעפשו:

ס״וואת קשות הנסך. אלו סניפין של זהב שהיו מקלפין את ראשיהם, והיה ראשו אחד מונה לארץ, והראש השני סומך המערכת שלא תשבר, והיה לכל מערכה ומערכה שני סניפין, אחד מכאן, ואחד מכאן, ומהו הנסך לשון נסכות, שהיו משמרין את המערכה שלא תפול ושלא תשבר:

ס״זולחם התמיד עליו יהיה. אף בשעת המסעות היה שם לחם, לקיים מה שנאמר לחם פנים לפני תמיד (שמות כה ל):

ס״חאת מנורת המאור. זה גופה של מנורה והקנים שלה:

ס״טנרותיה. אלו הנרות שעל ראשי הקנים שבהם משימין הפתילות והשמן ומדליקין:

ע׳מלקחיה. ציביתיהן שבהם היו מטיבין את הנרות שבהם מוציאים מן הנרות שירי הפתילות השרופות:

ע״אואת כל כלי שמנה. הכלים שמשימין בהם את השמן ליתן בנרות:

ע״בולקחו את כל כלי השרת. אלו המזרקים שהיה מכניס בהם דם הפר ודם השעיר של יום הכיפורים לפני ולפנים, מאותו הדם היה נותן על מזבח הזהב, שנאמר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' (ויקר' ט"ז י"ח). ואותם מזרקים שבהם מכניס דם פר כהן משיח, ודם פר העלם דבר של צבור שבאותם דמים, דכתיב ונתן הכהן מן הדם (שם ד' ז'):

ע״גודשנו את המזבח. היו מדשנים בשעת מסעות ומדליקים עליו האש, לקיים מה שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו' ו'). ולאחר שהיו עושים כך היו כופין עליו פסכתר, כדי שלא תשרוף האש הבגד הארגמן אשר עליו, ולכך כשאמר ונתנו עליו את כל כלים (פסוק י"ב), לא הזכיר הסירות, כי הסירות האו פסכתר, ושלשה דברם היו פסכתר משמש, בו מכסין האש על המזבח בשעת מסעות, ובו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה, ובשעת עבודה היו משליכין אותו אל הרצפה, וכל כהן ולוי היה שומע קולו היה רץ ובא:

ע״דאת המחתות. שבהם מביאים אש למזבח ומכניסין בו קטרת, וכן היו המחתות האחרות למנורה שבהם מכניסין אש להדליק את הנירות:

ע״ההמזלגות. צינורות שבהם מהפכים הבשר לישרף:

ע״וואת היעים. אלו מטאטי של נחושת שבהם מטאטים הדשן מן המזבח:

ע״זואת המזרקות. שבהם מקבלם דם הזבחים וזורקין אותו על גגו של מזבח ה':

ע״חופקודת אלעזר. אמרו עליו על אלעזר שהיה מוטל עליו טורח גדול שהוא היה נושא שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. פקדת אלעזר כל המשכן כל הלוים היו אסורין על ידו:

ע״טולא יבאו לראות כבלע. כשהיו מכניסין הכלם לנרתיק שלהם:

פ׳ ד"א כבלע את הקודש. שאם היו רואים בהם כבלע של עין מיד היו מתים:

פ״אנשא את ראש בני גרשון גם הם. לפי שהיה בכור, חלק להם הקב"ה כבוד, ונתן בהם נשוא, לשון נישאות, כשם שכתוב בבני קהת, לכך נאמר גם הם, אבל בני מררי שלא היה להם מעלה, לא מפני ארון, ולא מפני בכורה, לא נאמר בהם נשא, לכך אתה מוצא שחלק הכתוב כבוד למשפחת גרשום, לפי שהיה בכור ומנאו שני לקהת בבני גרשום שבכל עת יחוסם לבית אבותם, מה כתיב בבני קהת ויהיו פקדיהם למשפחותם וגו' (במדבר ד לו), וכן בבני מררי ויהיו פקודיהם למשפחותם (שם שם מ"ד), וכן אתה מוצא בבני קהת תלה הכתוב מניינם ביד משה, שנאמר על פי ה' ביד משה (שם שם ל"ז), וכן נאמר בבני מררי אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה (שם שם מ"ה), אבל בבני גרשום לפי שהיה בכור, ומנאו שם נתן לו מעלה שלא תלה מנינם אלא על פי הקב"ה בלבד, שנאמר בהם אשר פקד משה ואהרן על פי ה' (שם שם מ"א):

פ״בלעבוד עבודת עבודה. איזו היא עבודת עבודה, זו שירה שהיו הלוים אומרים על כל תמיד ותמיד, ובמוספין על פי ה':

פ״גפקד וגו'. פקידה זו אינה לשון מנין, אלא לשון פקידה, אבל ופקודיו כאשר צוה ה' את משה זו אמירה לענין מנינים:

פ״דצו את בני ישראל. אתה מוצא בפרשה זו שלשה טמאים, כתוב כאן צרוע וזב וטמא נפש, וכנגדן כתוב שלשה שלוחים, ושלשה מחנות. מחנה כהונה ולוייה וישראל, וזב הוא חוץ לשני מחנות כהונה ולויה, וטמא מת חוץ למחנה כהונה זה המשכן:

פ״המזכר על נקבה. מאיש ועד אשר לא נאמר. ללמדך שענין טומאה שוים בו גדולים וקטנים, אחר שהוא אומר ויעשו כן בני ישראל (פסוק ד'), ולמה כפל הכתוב כן עשו בני ישראל (שם שם), ללמדך שלא הוציאו כולם חוץ למחנה אלא צרוע בשלשה מחנות, וזב לשני מחנות, וטמא נפש חוץ למחנה אחת בלבד:

פ״ואיש או אשה כי יעשו. מכאן אתה למד שהשוה הכתוב (איש עם אשה) [אשה לאיש] לכל עונשין שבתורה, ועדיין אין אתה יודע באיזה חטאת הוא מדבר, כשהוא אומר למעול מעל בה', ונאמר להלן ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וגו' (ויקר' ה' כ"א), מה להלן בשליחות יד של פקדון ובהכחשת גזל הכתוב מדבר אף כאן גן:

פ״זואשמה הנפש ההיא. שנשבע לשקר, כשם שנאמר להלן והיה כי יחטא ואשם (שם שם כ"ג):

פ״חוהשיב את אשמו בראשו. זה קרבן גזילה:

פ״טונתן לאשר אשם לו. למי שגזל ממנו:

צ׳ואם אין לאיש גואל. וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים, אלא מכאן אתה למד שבגזל הגר הכתוב מדבר, שאם מת הגר שגזל לו ולא הניח בן להשיב הגזילה לו, אותו ממון שהוא חייב ליתן לגר יביאנו לפני ה' ונותנו לכהן שבאותו משמר בלבד:

צ״אמלבד איל הכפורים. שצריך להביא הגוזל כפרת שבועתו, חייב הוא להשיב הגזל וחמישיתו, כשם שאמר להלן ואת אשמו יביא לה' וכפר עליו הכהן (ויקר' ה' כ"ה כ"ו):

צ״בוכל תרומה וגו'. המורם מתודה ואיל ונזיר ושלמים הכהן המקריב לו יהיה ולא יהיו לשאר כהנים חלק בו:

צ״גבתודה כתיב והקריב ממנו אחד וגו' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיהע (ויקר' ז' י"ד), באיל נזיר כתיב והניף אותם הכהן תנופה וגו' (במדבר ו' כ'), וכתיב בו קדש הוא לכהן (שם שם), בשלמים כתיב ואת שוק (התרומה) [הימין] תתנו תרומה (לה') לכהן וגו' (ויקר' ז' ל"ב), ואומר המקריב את דם השלמים (שם שם ל"ג):

צ״דואיש את קדשיו לו יהיו. זו מעשר של בהמה ומעשר שני של זרע הארץ ופרי העץ, אעפ"י שנאמר בהם קדש לה', ואומר העשירי יהיה קדש לה' (ויקר' כ"ז ל"ב), ולא היה של כהן אלא של בעלים:

צ״ה ד"א ואיש את קדשיו. מדבר בתרומה ובמעשר ראשון ואעפ"י שהם של כהנים:

צ״ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. מדבר בפדיון בכור שאם הקדים אבי בכור ונתן פדיונו לכהן בטרם יהיה לו חדש ואחר כן מת הבכור בתוך החדש, יכול שיחזרו לו הכהן פדיון בכורו, לכך נאמר לכהן לו יהיה:

צ״ז לכך נסמכה פרשת סוטה למתנת כהונה, משום דכתיב למעלה ואיש את קדשיו לו יהיה (פסוק י'), שאם אינו נותן לכהן מתנות שיהיו לו, לסוף צריך להשקות את אשתו מי סוטה:

צ״חכי תשטה אשתו. שסרה אשתו מדרך ישרה שזינתה, ואין תשטה אלא לשון סרה, כמו שנאמר סרו מהר (שמות ל"ב ח'), ומתרגמינן סטו בפריע, וכמה דהוא אמר אשה יפה וסרת טעם (משלי י"א כ"ב):

צ״טולמה כתיב תשטה בשי"ן, מפני שאי אשה מזנה אלא עד שתכנס בה שטות:

ק׳ועד אין בה. צריכה שני עדים, לפי שנאמר להלן לא יקום עד אחד באיש וגו' (דברים יט ט"ו), מה תלמוד לומר [אחד] זה בנין אב שכל מקום שנאמר בו עד סתם אינו אלא שנים:

100

ק״אוהיא לא נתפשה. שלא נאנסה, כמו שנאמר ותפשה, (איש בעיר) ושכב עמה (דברים כ"ב כ"ח):

101

ק״ב[עשירית האיפה קמח שעורים]. ולמה מביא עליה קמח שעורים, שכשאר מנחות כתיב סלת יהיה קרבנו (ויקר' ב' א'), ואין סולת אלא מן החטים, וזו היא מקרבת קרבן מנחה של קמח שעורים, לפי שעשתה מעשה בהמה, לכך היתה מנחתה ממאכל בהמה:

102

ק״גולקח הכהן מים קדשים. מי שרי למסב מים קדושים [אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכיור, ולמה היה משקה אותה מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחושת של נשים כשרות שהיו במצרים, שנאמר ויעש את הכיון נחשת וגו' (שמות ל"ח ח'), וזאת קלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות, שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור. ולמה בכלי חרש, לפי שהיתה משקה לנואף בכלים נאים של כסף ושל זהב, לכך היה מגנה אותה ומשקה אותה בכלי חרש:

103

ק״דומן העפר. ולמה הוא נותן עפר לתוך המים, לפי שהיא האבילה לנואף מעדנים, לכך היא טועמת טעם עפר, כשם שנתקללה הנחש בעפר שנאמר ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג' י"ד):

104

ק״ה ד"א לפי שאדם נברא מעפר וממים, לכך נידונה בעפר ובמים:

105

ק״וופרע את ראש האשה. לפי שהיתה המקולקלת מקשטת ראשה לפני הנואף, לכך היה הכהן מבזה [אותה], שהיה מגלה ראשה:

106

ק״זואמר אל האשה אם לא שכב. מכאן שפותחין בדיני נפשות בזכות, שכה היו ב"ד אומרים לא עשית זה החטא שהעדים מעידים עליך אל תיראי:

107

ק״ח ד"א אם לא שכב. מגיד שפותח לה בזכות, אומרים לה הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, הרבה הילדות עושה, אל תגרמי לשמו הגדול שימחה על ידך ר' ימשעאל אומר אומרים ל מי המרים למה הוא דומה, לסם יבש הנתון על גבי הבשר חי ואין מזיקו, כשהוא מוצא את המכה מתחיל (להתחלל) [לחלחל] אף את בתי אם טהורה את הנקי ממי המרים [המאררים]. ואם לאו יתן ה' אותך לאלה שיהיו כולן מקללין בה, כמו שנא' כה אמר ה' (לאחאב) [צבאות אלה ישראל אל אחאב] בן קולייה וגו', ולוקח מהם קללה וגו' (ירמיה כ"ט כ"א כ"ב), ולשבועה. שיהיו הכל נשבעים בה, כמה דתימא והנחתם (שמי) [שמכם] לשבועה (ישעיה סה טו):

108

ק״טבתת ה' את יריכך. ולמה הקדים ירך לבטן, ובהכנסת המים הקדים בטן לירך, שנא' במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך (במדבר ה כב), לפי שהירך התחיל בעביר ואחר כך הבטן, לכך הקדים בקללה ירך לבטן, אבל המים, בתחלה היו מגיעים אצל הבטן, ואחר כך לירך, לכך כתיב בהכנסת המים הבטן תחלה ואחר כך הירך, וכמה דהוא אמר והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו', וצבתה בטנה ונפלה ירכה (פסוק כ"ז):

109

ק״יונזרעה [זרע]. זה הגמול היה נותן לה הקב"ה, לפי שנסתטה חנם, שאם היתה עקרה תחלה היו המים מרפאים אותה, ואם היתה יולדת בצער היתה יולדת ברווח, ואם היתה יולדת כעורים היתה יולדת בנים נאים:

110

קי״אונקה האיש מעון. שלא יאמר הבעל מה לי להשקות את בת ישראל ולחוב בדמיה של זו נאמר ונקה האיש מעון, שלא יהא לו עון אם זינתה ומתה, לכך נאמר ונקה:

111

קי״ב ד"א ונקה האיש מעון. בזמן שהאיש מנוקה מעון ניאוף אותה שעה והאשה ההיא תשא את עונה, ואם אין האיש מנוקה מעון ניאוף אשתו אינה נבדקת, וכד"א לא אפקוד על בנותיכם וגו' (הושע ד' י"ד):

112

קי״גאיש [או אשה] כי יפליא [לנדור] נדר נזיר [להזיר לה'] ולמה סמך פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יפריש עצמו מן היין, לפי שעל ידי היין זינתה:

113

קי״דכי יפליא לנדור. מי שיודע להפלאות נדרו נדר, ואם לאו אין נדרו נדר:

114

קי״הלהזיר לה'. אין נזירות כראוי אלא בנזיר שנוזר לשם שמים כדי להרחיק עצמו מן העבירה:

115

קי״ומחרצנים. אלו הגרעונים שבתוך הענב:

116

קי״זוזג. זו הקליפה, כמו ששנינו זג של בהמה:

117

קי״חקדש יהיה. סתם ניזרות שלשים יום, 'יהיה' בגימטריא שלשים יום:

118

קי״טמאשר חטא על הנפש. וכי באיזו נפש חטא זה, והלא מת בפתע פתאום, אלא שציער עצמו מן היין, ולפי שציער עצמו מן היין נקרא חוטא, מי שמצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה:

119

ק״כוהימים הראשונים יפלו. יתבטלו שאינם נחשבים לנזירותיו, וזהו קרבן הבא על הביטול, מה שאין כן בכל הקרבנות:

120

קכ״אונתן על האש. לפי שהיה השיער קדוש לכך שרפו תחת הסיר שבו מתבשלין זבח השלמים במקום קדש:

121

קכ״באת הזרע בשלה. שהיה הזרוע מתבשל עם האיל:

122

קכ״גזאת תורת הנזיר אשר ידור. נזירות כך יביא קרבנו שלא יפחות:

123

קכ״דמלבד אשר תשיג ידו. שאם נדר נזירות על מנת שיביא עולות הרבה כמו כן חייב להביא כפי נדרו אשר ידור כן יעשה, שאם אמר הרי עלי שי נזירות או שלשה חייב להביא כזה קרבנו על כל נזירות ונזירות:

124

קכ״הדבר אל אהרן ואל בניו. מלמד. שנשיאת [כפים] אפילו בכהן הדיוט. ולמה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר, לומר לך מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין, והשכור אסור בנשיאת כפים:

125

קכ״וכה תברכו. אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לכהנים מנין, דכתיב ואברכה מברכיך (בראשית י"ב ג'):

126

קכ״זאמור להם. מלמד שאין הכהנים רשאין לישא כפיהם ולברך עד שיאמר להם שליח ציבור כהנים:

127

קכ״חד"א אמור להם השליח ציבור אמור להם יברכך תחלה ואחר כך הכהן אומר אחריו יברכך וכן כל תיבה ותיבה:

128

קכ״טיברכך ה'. בברכות האמורות בתורה, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח ו). ברוך אתה בעולם הזה ברוך אתה בעולם הבא, ברוך תהיה מכל העמים (שם ז' י"ד):

129

ק״לוישמרך. שנאמר ה' ישמרך מכל רע (תהלים קכ"א ז'):

130

קל״איאר ה'. שיתן לך מאור פנים בתורה, שנאמר ותורה אור (משלי ו' כ"ג), ויתן לך אור פנים בגאולה, שנאמר באורך נראה או (תהלים ל"ו י), והקב"ה יהיה לכם אור, שנאמר ה' אורי וישעי ממי אירא (תהלים כ"ז א'), ואומר באור פני מלך חיים (משלי ט"ז ט"ו), ואומר אל ה' ויאמר לנו (תהלים קי"ח "ז), ואומר יאר פניו אתנו סלה (שם ס"ז ב'):

131

קל״ב ויחנך. בבנים, שנאמר אלהים יחנך בני (בראשית מ"ז כ"ג). ואומר אלהים יחננו ויברכנו (תהלים ס"ז ב'), שכל מה שיתן לנו יהא מתנת חנם:

132

קל״גישא ה'. שיקבל תפלתיך ברצון, שנאמר הנה נשאתי פניך (בראשית י"ט כ"א):

133

קל״ד כתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י' י"ז), וכתוב אחד אומר ישא ה' פניו, לא קשיא כאן קודם גזירה, כאן לאחר גזירה, כאן ביחיד כאן בצבור, כי בצבור שאפי' אחר גזירה הם שבים ומתפללים לפני הבורא הוא נושא להם פנים ובמטלה חוץ מגזירה שיש בה שבועה:

134

קל״הוישם לך שלום. בשלומות הכתובים במקרא, ונתתי שלום בארץ (ויקר' כ"ו ו'), שלום רב לאוהבי תורתיך (תהלים קי"ט קס"ה). הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעי' ס"ו י"ב), ורב שלום בניך (ישעיה נ"ד י"ג), ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כ"ט י"ד):

135

קל״וושמו את שמי. כשיברכו הכהנים לישראל בשמי, לא יהו סבורין שלא יהיו מבורכים אלא מפי כהנים, אלא וגם אני אברכם לישראל:

136

קל״זויהי ביום כלות משה. ולמה כתוב תחלה ברכת כהנים ואחר כך הקמת המשכן, משל למלך שהשיא את בתו ושלטה בה עין רע ומתה, כשבא להשיא בת אחרת עשה לה קמיע כדי שלא יגע בה עין רע, כך כשנתן הקב"ה התורה לישראל ניתנה בפומבי, [כמו שכתב וכל העם רואים את הקולות (שמות כ' ט"ו)], ושלט בה עין הרע ונשתברו הלוחות [כמו שכתוב וישבר אותם תחת ההר (שם ל"ב י"ט)], כשבא להשרות ביניהם המשכן מה עשה, כתב תחלה ברכת כהנים במקום קמיע כדי שלא תשלוט בה עין רע, מה הוא ביום כלות משה, ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין, מנין, נאמר בהם וקדשתם היום ומחר (שם י"ט ו'), ובמעשה משכן נישואין היו ועל זה נאמר צאינה וראינה בנות ציון (שה"ש ג יא), וכתיב ביה ביום חתונתו וביום שמחת לבו, (שם), ביום חתונתו זה מתן תורה שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו, זה המשכן שהיה נישואין, ולכך כתיב תחלה ביום כלות משה, ולא כתיב ביום השלים משה:

137

קל״חשש עגלות צב. מטקוסאות היו שלא היו חסרים כלום:

138

קל״טויקריבו אותם. לפני המשכן הקריבום, שלא רצה משה לקבלם עד שנאמר לו מפי הגבורה לקבלם, שכך כתיב אחריו ויאמר ה' אל משה קח מאתם (פסוק ד' ל"ה), ומיד לקחם משה, שנאמר ויקח משה את וגו' (פסוק ו'), ועדיין לא היה משה יודע כשהקריבו הנשיאים קרבנם לפני המזבח מי יקריב תחלה, והיאך יקריבו, אם יקריבו כלם ביום אחד, או כל נשיא ונשיא יומו, עד שאמר לו הקב"ה שכל אחד ואחד יקריב יומו, שנאמר ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום וגו' (פסוק י"א), לים כתיב, לאותו שקדש שמי תחלה בים, שירד תחלה בים, קודם שנעשה יבשה, הוא יקדים תחלה, וזה נחשון שירד לנחשולו של ים, וכמה דהוא אמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קי"ד ב'), רצה לומר שקדש השם:

139

ק״מויהי המקריב ביום הראשון. ראש חדש ניסן היה, שנאמר ביום החדש הראשון באחד לחדש (שמות מ' ב'), ואחד בשבת היה, לכך נאמר ביום הראשון, למעשה בראשית:

140

קמ״אוקרבנו קערת כסף. ולמה נאמר בכולם קרבנו, ובנחשון שהיה ראשון נאמר וקרבנו כאילו היה טפל לאחרים, שהוא לכל אחד ואחד ראשון, ומה טעם שלא נקרא נחשון נשיא, כמו שנקראו כולם נשיאים שהקריבו אחריו, כי הקב"ה אוהב השפל ושונא את הגאוה, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה (תהלים קל"ח ו'), לפיכך הקריב בראשונה:

141

קמ״בקרבנו קערת כסף אח. ומה ראו להקריב כך, אמר ר' פינחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיא לנשיאים העצה הזו להקריב בו קערת כסף אחת, כנגד אדם הראשון שחשבון אותיותיו של קערת כסף עולה בגימטריא תתק"ל, כנגד שנותיו של אדם הראשון:

142

קמ״גשלשים ומאה משקלה. שלא העמיד תולדות של קיום העולם עד ק"ל שנה, שנאמר ויחי אדם (מאה ושלשים) [שלשים ומאת] שנה ויולד וגו' (בראשית ה' ג'), לכך נקרא שמו שת, שממנו הושתת העולם, כי הבל וקין נטרדו מן העולם:

143

קמ״דמזרק אחד כסף. זה נח שזרקו הקב"ה מדור המבול:

144

קמ״הד"א מזרק אחד כסף. עולה חשבונו תק"ך שנה, כנגד שנותיו של נח שהיה בן ת"ק שנה, שנא' ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו' (בראשית ה' ל"ב), ואותה השנה אמר לו הקב"ה קץ כל בשר בא לפני (שם ו' י"ג). ואין אנו מוציאין מיום שהתחיל והעמיד תולדות עד המבול אלא מאה שנה, שנאמר ונח בן שש מאות שנה והמבול וגו' (בראשית ז' ו'), ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו:

145

קמ״ושבעים שקל. כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו:

146

קמ״זשניהם מלאים. כנגד נח ואשתו שהיו צדיקים:

147

קמ״חכף אחת. כנגד התורה. שנאמר תורה אחת (שמות י"ב מ"ט), והוא נותנה בכף ימינו של הקב"ה, שנאמר ימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב'):

148

קמ״טעשרה זהב. כנגד עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות:

149

ק״נמלאה קטרת. שבאלו עשרה דברות יש בהם תרי"ג מצות, כנגד הקטרת, לבד הקו"ף שהוא מתחלף בא"ת ב"ש ג"ר ד"ק:

150

קנ״אפר אחד בן בקר, כנגד אברהם. שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח ז):

151

קנ״באיל אחד. כנגד יצחק, שנאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה וגו' (שם כ"ב י"ג):

152

קנ״גכבש אחד. כנגד יעקב, שנאמר בו והכבשים הפריד יעקב (שם ל' מ'):

153

קנ״דבן שנתו לעולה. שהיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא:

154

קנ״השעיר עזים וגו'. לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו וישחטו שעיר עזים (שם ל"ז ל"א:

155

קנ״וולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שהיו שלמים במעשיהם והם משימין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומבקשים טובתם:

156

קנ״זאילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. כנגד שנאמר הלא כתבתי לך שלושים (משלי כ"ב כ'), וכנגד כהנים לויים וישראלים, וכנגד אברהם יצחק ויעקב:

157

קנ״חאלים ששים. כנגד ששים רבוא:

158

קנ״טד"א אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. כנגד חמשה חומשי תורה, וחמשה כנגד חמשה הדברות הראשונות שכתוב בהם השם, וחמשה כנגד חמשה הדברות האחרונות שלא הזכיר בהם את השם:

159

ק״סד"א אלים חמשה ועתודים חמשה וכבשים חמשה הרי ט"ו, כנגד ט"ו בניסן שנגאלו ישראל בו ממצרים:

160

קס״אביום השני הקריב נתנאל וגו'. ולמה נשתנה נתנאל שכתוב בו הקריב, מה שאין כתיב בשאר נשיאים, לפי שאחר שהקריב נחשון בא אליצור בן שדיאור נשיא ראובן ובקש להקריב, אמר שאני בכור, ואני ראוי להקריב קודם שאר השבטים, אמר לו משה רבינו מפי הקב"ה נאמר לי שלא יקריבו אלא בענין דגלים, לכך נאמר בו [הקריב], שהקריבו משה בעל כרחן של אחרים. של כל השבטים כתיב לבני ראובן לבני שמעון, וכאן כתיב נשיא יששכר, שבשאר שבטים היה בשבטים גדולים כמותם, ואותם נשיאים לא היו נישאים לכולם, אבל נתנאל לא היה בשבטו כמותו, לכך נאמר נשיא יששכר:

161

קס״ב ד"א למה כפל בו הקריב, מפני שמטעם שני דברים היה ראוי להקריב תחלה, אחד שהיה שני בדגל יהודה שהיה ראשן ואחד שהוא נתן העצה שהקריבו הנשיאים מה שהקריבו, ולכך נקרא שמו נתנאל על שם שנתן העצה לשבטים להקריב, לכך הקדים שמו לנשיא, מה שאין כן בכל הנשיאים, שאעפ"י שהיה נשיא היו ראוי עם הנשיאים, מפני שהעצה יצאה ממנו, וזכה שתנתן בינה לשבטו, שנאמר ומבני ישכר יודעי בינה לעתים (דה"א מ"ב ל"ב):

162

קס״גשעיר עזים אחד וגו'. לכפר על קבר התהום, ולמה נאמר בכל אחד ואחד זה קרבן, לומר לך שכולם שווים:

163

קס״דביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו'. שלשה דברים יש בקרבן הנשיאים מה שאין כן בקרבן יחיד, שהיחיד אינו מביא קטורת, ואלו הביאו קטורת, היחיד אינו מביא שעיר לחטאת, אלא על חטא שעשה, ועוד שאין מביא שעיר אלא מלך, ואלו הביאו שעיר שלא היה אחד מהם מלך, ולא הביאוהו על שום חטא שעשו, היחיד אין קרבנו דוחה שבת, וקרבן נשיא אפרים דחה השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ואותו יום שבת היה, שיום ראשון שהקריבו הנשיאים היה יום אחד בשבת, ובזכות שהיה יוסף משמר את השבת עד שלא ניתנה, דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מ"ג ט"ז), ואין דרך מלכים (לאכול) [להכן] מיום לחבירו, אלא זה בשביל השבת, דכתיב והכינו את אשר יביאו (שמות ט"ז ה'), אמר לו הקב"ה אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, חייך שאני עושה לבן בנך מקריב ביום השבת, דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים ואתן ביד בן בנך יהושע [את] יריחו בשבת:

164

קס״הזאת חנכת המזבח מעלה עליהם הכתוב כאילו ביום אחד הקריבו. למה חזר הכתוב וכפל על הכלים משקלם, שלא היה יתר או פחות לאחד מהם:

165

קס״ווישמע את הקול וגו' וידבר אליו. הרי אלו מיעוטין ומה מיעט אהרן, בכל הדברות שבתורה, שאעפ"י שכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לא דבר לאהרן אלא למשה שידבר אל אהרן:

166

קס״זמעל הכפרת. יכול מעל הכפרת [כולה], תלמוד לומר מבין שני הכרבים:

167

קס״חבהעלתך את הנרות. בהבעירך לא נאמר אלא בהעלתך, מלמד שמעלה היתה לפני המנורה שעליה עומד הכהן ומדליק:

168

קס״טאל מול פני המנורה. עשה לה מול [פנים], מלמד שהיה גופה של מנורה גבוה מן הקנים:

169

ק״עד"א אל מול פני המנורה. אל השלחן שבצפון כדרך העולם שיערוך אדם שלחנו והמנורה כנגדו וכדרך העולם שהשמש והירח והכוכבי אור בדרום, ומקום היישוב לצד צפון, והוא דומה לשלחן שכל המעדנים נמצאים בו:

170

קע״א ד"א אבן היתה לפני המנורה ובה שלשה מעלות שעליה הכהן גדול עומד ומטיב את הנרות:

171

קע״ביאירו שבעת הנרות. צד הנרות מן מערב למזרח אלא שבצד מזרח היו מביטים לגופה של מנורה שלא יאמרו לאורה הוא צריך:

172

קע״גוזה מעשה המנורה. זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה בהם, והראהו הקב"ה באצבע, שנא' וזה מעשה המנורה:

173

קע״דויעש כן אהרן. הדלקתה עשה כאשר נצטווה, אבל לתקן מעשה המנורה לעשות מול לא היה צריך, שמתחלה עם מול נעשית, ולכך נאמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב. היתה מעשה נס כאשר הראה את משה כן עשה בצלאל את המנורה:

174

קע״הקח את הלוים. שיקח אותם בדברים אמור להם אשריכם שמשמשים לפני המקום:

175

קע״ווטהרתם אותם. ולמה היו צריכים טהרה, והלא אהרן שהיה מקריב לא היה צריך טהרה לא הוא ולא בניו, שהיו נכנסים לפני ולפנים מן ההיכל, ולוים לא היו משמשים אלא לישא את המשכן ואומרים שירה, והיו צריכים טהרה בזו, ולמה כן, לפי שהקב"ה לקחם בחלקו הלוים, שנאמר תחת פטרת כל [רחם] בכור (בבני) [כל מבני] ישראל (פסוק ט"ז), ואותם בכורות לא נפסלו, אלא על שעבדו ע"ז, וע"ז נמשלה במת, שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים ק"ו כ"ח), ומצורע נמשל במת, שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר י"ב י"ב), ואומר בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיה ו' א'), לפיכך הצריכם הזייה של מי חטאת, כשם שעושים לטומאת מת, ולפי שנכנסו במקום הבכורים שהיו כאלו טמאי מתים, ולפי שהיו הבכורות כמצורעים, לכך נאמר והעבירו תער על כל בשרם, ככתוב בטהרת המצורע והיה ביום השביעי יגלח וגו' (ויקר' י"ד ט'), וכשם שנאמר במצורע יכבס בגדיו, נאמר בלוים וכבסו בגדיכם, שצריכים טבילה:

176

קע״זולקחו פר בן בקר. לפי שהבכורות לא עבדו העגל אלא בהוראת אחרים, שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל"ב ד'), ואחר כך כתיב וישכימו ממחרת וגו' (שם שם ו'), ומצינו שהצבור מביאים פר לעולה על העלם דבר על ע"ז, שנאמר והיה אם מעיני העדה וגו' (במדבר טו כד), לכך צוה ללוים להביא פר לעולה, ולפי שמצינו שע"ז חמורה מכל המצות, שכל המודה בה ככופר בכל המצות, שנאמר וכי תשגו ולא תעשו וגו' (שם שם כ"ב), והלא לא נאמרה פשרה זו אלא בהעלם דבר של ע"ז, וחשבה הקב"ה כאילו יהיו שוגגים בכל המצות, לכך הצריכם פר שני לחטאת בהעלם דבר של אחר המצות, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקר' ד' י"ג), וכתיב והקריבו הקהל פר וגו' (שם שם י"ד), ומהו שאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת, עשאו שני לפר העולה, מה פר העולה לא היה נאכל, כך פר החטאת לא היה נאכל:

177

קע״חוהקרבת את הלוים. כשם שנאמר במצורע, והעמיד הכהן המטהר (שם י"ד י"א), כך צוה משה שיקריבו אותם לפני אהל מועד:

178

קע״טוהקהלת את כל עדת בני ישראל. לפי שהיו הלוים כפרה לישראל, שנאמר לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל וגו' (פסוק י"ט), ומי שהיה מקריב קרבנו היה מביאו באהל מועד, לכך צוו שיקהלו את כל עדת בני ישראל באהל מועד, וכשם שנאמר בפר העלם דבר של ציבור, וסמכו זקני העדה וגו' (ויקר' ד' ט"ו), כך צוה והקרבת את הלוים לפני ה' (פסוק י'), וכשם שנאמר בקרבן מצורע והניף אותם תנופה וגו' (פסוק י"א), תנופה זו על בני קהת שיהיו נושאים את הארון, שנאמר כי עובדת הקדש עליהם (במדבר ז' ט'), לכך נאמר והיו לעבד את עבדת ה' (פסוק י"א), זה הארון:

179

ק״פוהעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אתם תנופה לה'. תנופה זו נעשית לבני גרשון, לפי שהיה בכור, והבכור קדש, לכך נאמר לפני ה':

180

קפ״אוטהרת אותם והנפת אותם וגו'. תנופה זו נאמר לבני מררי, לפי שלא היה בכור, וגם עבודתו לא היה הארון, לכך לא נאמר בו לפני ה':

181

קפ״בכי נתנים נתנים המה לי. ולמה כפל הכתוב נתנים שני פעמים, ללמדך שנתונים הם למשא, ונתונים הם לשירה:

182

קפ״גויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל. ומה עשו משה ואהרן וכל הקהל, משה עשה מה שהקב"ה אמר לו, קח את הלוים (פסוק ו') והקרבת את הלוים לפני אהל מועד (פסוק ט'), מה עשו הקהל, שנקהלו לפני המשכן, שנאמר והקהלת את כל עדת בני ישראל (פסוק ט'), מה עשה אהרן, הזה עליהם מי חטאת (פסוק ז'):

183

קפ״דכן עשו להם בני ישראל. הסמיכה, שנאמר והקהלת את כל עדת בני ישראל (פסוק ט'), וכתיב וסמכו בני ישראל את ידיהם (פסוק י'):

184

קפ״הוכאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם. אהרן ובניו, שנאמר וזאת עשו להם וחיו [וגו'] אהרן ובניו (במדבר ד יט), ואומר על פי אהרן ובניו (שם שם כ"ז), ואומר זאת עבודת משפחות וגו' (שם שם נח):

185

קפ״וזאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה. וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה (שם שם ג'), הא כיצד יתקיימו שני המקראות הללו [כ"ה ללמוד ושלשים לעבודה], מכאן אמרו כל תלמיד שלא ראה סימן טוב במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה:

186

קפ״זויהי אנשים אשר היו טמאים וגו'. טמא מת מצוה:

187

קפ״ח ד"א ויהי אנשים אשר היו טמאים. מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שניטמאו בנדב ואביהוא, ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים ליטהר [ואם מישאל ואלצן היו יכולים ליטהר], ולמי היו טמאים, למת מצוה, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ביום ההוא לא יכולים לעשות, ביום של אחריו היו יכולים לעשות, נמצינו למדים שחל יום שבת להיות בערב הפסח, שנאמר ויעשו [בני ישראל] את הפסח במועדו (פסוק ב'):

188

קפ״טולא יכלו לעשות הפסח וגו'. שחל שביעי להם בערב הפסח:

189

ק״צלמה נגרע לבלתי הקריב וגו'. ועל זאת היו שואלין שיזרקו את הדם עליהם ויאכלו הפסח בטהרה:

190

קצ״אויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה. אבל לענין מקושש נאמר לו כי לא פרש (במדבר ט"ו ל"ד), לפי שהיה משה יודע שהמחלל את השבת חייב מיתה, שכבר נאמר במעשה המשכן, כל העושה בו מלאכה יומת. (שמות ל"ה ב'), אבל לא היה יודע באיזה מיתה, לכך נאמר כי לא פורש באי זו מיתה ימיתוהו:

191

קצ״באיש איש כי יהיה טמא וגו'. איש נדחה לפסח שני, [ואין ציבור נדחים לפסח שני], שאם היו רובם של קהל טמאים היו עושים את הפסח בטומאה:

192

קצ״גאו בדרך רחוקה. ולמה נקוד על ה' של רחוקה, לפי שאין אומרים על דרך רחוקה ממש, אלא אכלו חוץ לעזרה בשעת שחיטה, שהרי העזרה לא היתה קולטו, זו היא דרך רחוקה, כל שהכתב מרובה על הנקוד, כלומר שמיעט מן הכתב נקוד, דרשינן הכתוב, וכל שנקודה מרובה על הכתב, דרשינן הנקוד:

193

קצ״דעל מצות ומרדים. כשם שנא' בפסח ראשון (על מצות ומרורים) צלי אש (שמות י"ב ח'), [ומצות על מרורים יאכלוהו] כך הי' נאכל פסח שני, אבל חג שבעת ימים לא היו עושים:

194

קצ״הככל חוקת הפסח יעשו. צלי אש ולא בשל מבושל במים:

195

קצ״ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. לא שיאמר להם הקב"ה ליסע ולחנות, אלא שהיו מביטין בענן שעל המשכן, וביום העלות הענן מעל המשכן, היו יודעים רצונו של מקום שיסעו, ועת שישכון הענן היו יודעים שרצונו של מקום שיחנו:

196

קצ״זאת משמרת ד' [שמרו על פי ה' ביד משה]. כיצד היו ביד משה, שבשעה שהיה רצונו של מקום שיסעו היה הענן נעלה מעל המשכן והיה מקופל ועומד ולא היה הולך עד שהיה משה אומר קומה ה' ויפוצו אויביך (במדבר י' ל"ה), וכשיבוא לחנות כמו כן היה הענן מקופל ועומד ולא היה מכסה המשכן, עד שהיה משה רבינו אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (שם שם ל"ו), וזהו שאמר ויהי בנסוע הארון וגו', ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, לכך [נאמר] על פי ה' ביד משה:

197

קצ״חעשה לך. משלך. שתי חצוצרות כסף. ולמה של כסף, התורה הקדושה חסה על ממונם של ישראל, בעבור זה לא עשו אותם של זהב:

198

קצ״טאני ה' אלהיכם. לימות המשיח בעל שיחול שמו של הקב"ה עליהם:

199

ר׳ונסעו הקהתים נושאי המקדש. זה הארון וכלי הקודש:

200

ר״אוהקימו את המשכן. בני גרשון שלא היו פורקין אותו עד בואם, אהרן ובניו היו מכסין את הארון וכל כלי הקדש, שנאמר ובא אהרן ובניו [וגו' וכסו בה את ארון העדות] (במדבר ד' ה'):

201

ר״בויאמר משה לחובב בן רעואל וגו'. הוא חובב הוא רעואל הוא יתרו, ולמה נקרא שמו יתרו, שהותיר פרשה אחת בתורה. רעואל שנעשה ריע לאל, ומה שמו חובב שמו:

202

ר״גנוסעים אנחנו אל המקום. המסע הזה שרצה הקב"ה על מנת להכניסם אל הארץ מיד אלולי שחטאו במרגלים:

203

ר״דלכה אתנו והטבנו לך. הקב"ה הזהיר את ישראל שנהיה טוב לגרים, שנאמר ואהבתם את הגר (דברים י' י"ט), אבל בארץ לא נתן להם חלק לפי שלא ניתנה הארץ אלא לזרעו של אברהם, כיון ששמע חובב שלא יתנו לו חלק בארץ, אמר היאך אניח את מקומי אשר יש לי שדות וכרמים ובתים ואלך אל מקום שלא יהא לי שם חלק בארץ, לכך נאמר ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי (פסוק ל'):

204

ר״הויאמר אל נא תעזוב אותנו. בבקשה ממך שלא תעזוב אותנו, שלא יהא פתחון פה לשאר גרים:

205

ר״וכי על כן ידעת חנותינו במדבר. ומה היו אומרים כל הגרים עלינו שאנו כפויי טובה הרי יתרו שעמד עמהם כל הימים ולא עשו עמו טובה:

206

ר״זוהיית לנו לעינים. שאם נטעה בדבר אתה תאיר עינינו, בשם שעשית בדיינין:

207

ר״חוהיה כי תלך (אתנו) [עמנו] והיה הטוב וגו'. מה רצה לומר לו, כך אמר לו משה אותו מקום שעתיד לבנות בית המקדש לא יתחלק לשבטים ובית חלקות יניחו דשנה של יריחו לחלק שבעת שיבוא הזמן שיבנה בית המקדש יתנו לו בחלקו חילוק דשנה של יריחו, בין כך ובין כך שיעמוד דשנה של יריחו בלא אדונים נתן לך עד שיבנה בית המקדש ועל דבר זה שמעו להם ונכנסו לארץ, ומנין שנתנו להם דשנה של יריחו, שנאמר ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א טז), וזו יריחו, ולכך נאמר והיה הטוב [ההוא] אשר ייטיב ה' (לנו) [עמנו], ואין טוב אלא בית המקדש, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג' כ"ה):

208

ר״טויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. לפי שרצה הקב"ה להכניסם לארץ מיד ולא נחו שלשת ימים:

209

ר״יוארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. שהיה משפיל את הגבוה לפניהם והיה מגביה את השפל, והיה הורג נחשים ועקרבים:

210

רי״אוענן ה' עליהם בנסעם מן המחנה. כדי שלא תכם השמש:

211

רי״ב בספרי כתוב היה עמוד הענן מקופל ועומד ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה' (פסוק ל"ה), וכשהיו ישראל חונים היה עמוד הענן מקופל ועומד, ולא היה פורס עד שמשה אומר שובה ה' (פסוק ל"ו), משל למלך שהיה הולך עם אוהבו בדרך לא היה נוסע עד שאומר לו אוהבו תסע, היה נוסע ולא היה חונה, עד שאומר לו אהובו חנה, והיה חונה, כן השם עם משה:

212

רי״גויהי בנסוע. פרשה זו נעשית בסימנין מלמעלה ומלמטה, ללמדך שאין זו מקומה, אלא בתחלת מסע הדגלים:

213

רי״ד ויש אומרים שהוא בפני עצמו, ומטעם זה עשה בר קפרא לספר התורה שבעה ספרים, ועל זה היה דורש חכמות (נשים) בנתה ביתה [חצבה עמודיה שבעה] (משלי ט' א'), אלו שבעה ספרי תורות, ומטעם זה שנינו תורה שבלה אם יש בה ללקוט (פ') [פ"ה] אותיות כפרשת ויהי בנסוע וגו', מטמא את הידים:

214

רי״השובה ה' [רבבות אלפי ישראל]. מלמד שאין השכינה שורה פחות מששים רבוא מישראל, ומכאן אמרו כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, הרי שהיו ישראל ששים רבוא חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה גרם לשכינה שתסתלק מישראל:

215

רי״וויהי העם כמתאננים. כמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי הקב"ה, שאין כמתאוננים אלא לשון עלילה, שנאמר כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד ד), ומה היו אומרים, רעה עשה לנו המקום שהטריחנו ללכת שלשת ימים רצופים, והקב"ה לא עשה אלא לטובתם, כדי שיכנסו לארץ מיד, ואלו חשבו לרע, לפיכך היה רע (בעיני) [באזני] ה' וישמע ה' ויחר אפו. וכי כל מה שבני אדם אומרים הוא אינו שומע, והלא כך אמר הנביא הנוטע אזן הלא ישמע וגו' (תהלים צד ט), אלא כל מקום שנאמר וישמע פורע דינו מיד משם, וכל מקום שאינו אומר וישמע אינו משים על לב באותה שעה:

216

רי״זותאכל בקצה המחנה. בקוצים שבמחנה. ויש אומרים בקצינים שבמחנה:

217

רי״חותשקע האש. [שקעה האש במקומה], ולמה שקעה האש ולא חזרה לאחור, לפי שאם היתה חוזרת לאחור היתה שורפת כל מה שמצאה כדרכה, לכך שקעה במקומה:

218

רי״טויקרא שם המקום ההוא תבערה וגו'. ומה הוא תבערה, אלא כך אמר להם משה אם אתם חוזרים לקלקולכם עוד האש חוזרת ומעוררת ושורפת אתכם:

219

ר״כוהאספסף אשר בקרבו. אלו ערב רב שעלה עמהם ממצרים:

220

רכ״אויש אומרים אלו הגדולים והמצריים שבהם, שהיו ראויים לאסיפה, כמו שנאמר אספה לי שבעים מזקני ישראל (פסוק טז):

221

רכ״בוישבו ויבכו [גם] בני ישראל וגו'. כיון שראו אלו לאלו שהם מתאוים היו האחרים בוכים על התאוה:

222

רכ״גזכרנו את הדגה אשר נאכל במצרם חנם. וכי חנם היו אוכלים והלא תבן לא ניתן להם חנם, ודגים היו אוכלים חנם, אלא מה הוא חנם מן העריות:

223

רכ״דאת הקשאים. והלא היה מתהפך המן לכל המינים, ולמה לא נהפך באלו המינים, מפני שכל אלו המינים קשים הם לאשה מינקת, לכך לא היו טועמין כמו טעם אלו המינים:

224

רכ״הד"א זכרנו את הדגה וגו'. ר' ישמעאל ור' עקיבא חד אמר דגים, וחד אמר עריות, פירוש שאסרו להם עריות במדבר, ודגה לשון תשמיש, כמו וידגו לרוב (בראשית מח טז):

225

רכ״ואשר נאכל. לישנא מעליא נקט, כמה דאת אמר אכלה ומחתה פיה (משלי ל כ), וראייה לדבר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (פסוק י), על עסקי משפחות:

226

רכ״זועתה נפשנו יבשה [אין כל בלתי אל המן עינינו]. אלא אינו דומה [מי] שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל:

227

רכ״חוהמן כזרע גד הוא. את סבור אותם שהיו אומרים ועתה נפשינו יבשה, הם אומרים והמן כזרע גד הוא, לאו, אלא הרשעים היו אומרים ועתה נפשינו יבשה, והקב"ה אומר למה אלו הרשעים מתרעמין, והלא המן כזרע גד הוא, כיוצא בדבר אתה אומר, אוי לנו מי יצלנו מיד האלהים האדירים האלה (ש"א ד ח), ואומר (הלא המה) [אלה הם] האלהים (אשר הכו) [המכים] את מצרים בכל מכה במדבר (שם שם), סבור אתה מי שאומר זה אומר זה, לאו, אלא הטובים שבהם אומרים אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, אבל הרשעים שבהם אומרים (הלא המה) [אלה הם] האלהים (אשר הכו) [המכים] את מצרים גו', כל מכות שהיה יכול ליתן כבר נתנם למצרים, ועתה אין לנו מכות אחרות, לכך (חזקו) [התחזקו] והיו לאנשים וגו' (שם שם ט):

228

רכ״טועינו כעין הבדלח. מלמד שאבנים טובות ומרגליות היו לוקטין עם המן:

229

ר״לומהו כזרע גד, כזרע פשתן, ולמה קרא במקום הזה הפשתן גד, לפי שהיה המן מגיד לישראל דינים הרבה, הא כיצד אם היה איש מגרש את אשתו, ונשאת בתוך שלשה חדשים, וילדה לסוף שבעה חדשים, ואין ידוע אם היה בן תשעה לראשון, או בן שבעה לשני, היה המן מגיד בן מי הוא, אם למגרש היה כשהיה לוקט את המן היה מוצא עומר יותר ממה שהיו אנשי ביתו, היה יודע שהבן שלו הוא, ואם היה הבן לשני, היה עומר הוולד על השני, וכן שנים שהיו חולקים על עבד או על שפחה, זה אומר שלי הוא, וזה אומר שלי הוא, והיו באים לפני משה, היה אומר להם ולמה תשאלו ממני, המן יודיעם לכם מחר של מי הוא, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתיה ילדה. וזה אומר משלקחתיה ילדה, היה המן ממגיד למחר כשלוקטין עם מי נמצא עומר הוולד שלו הוא, וכן אשה המורדת על בעלה, והיתה הולכת אל בית אביה, היא אומרת בעלי סרח עלי, והוא אומר אשתי סרחה עלי, המן היה מגיד, אם נמצא העומר שלה בבית אביה, הוא סרח עליה, ואם נמצא עומר שלה בבית בעלה, היא סרחה על בעלה:

230

רל״אשטו העם וגו'. אלו המתרעמים הרשעים שלא היו מוצאים מן בקרב המחנה, הבינויים מוצאים אותו סביב למחנה, והצדיקים מוצאים אותו בפתח ולוקטים אותו, ועליהם נאמר ולקטו וטחנו ברחים [או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עונות], ומי היה צריך לטחון ברחיים, ובכל דבר הנידוך במדוכה, ובכל דבר הנתבשל בפרור, ובכל דבר הנעשה עוגות, אלא ללמדך שבכל עת שהיו מתאוים היה יורד להן המן, אם רוצים קשה היה יורד, ואם רוצים רך היה יורד:

231

רל״בלשד השמן. כמו לייש שהיא עושייה במחבת עם השמן ומורידין אותה, בתוך הדבש, ועל זה אמר וטעמו כצפיחית בדבש (שמות טז לא):

232

רל״גד"א לשד אל תיקרי [לשד] אלא לשד, מה השד מתהפך לכמה גוונים כך המן מתהפך לכמה טעמים:

233

רל״דוברדת הטל על המחנה. בתחלה יורד הטל על הארץ, ומרבין את הארץ, כדי שלא יתעפר המן, ואחר כך היה המן יורד, ואחר כך יורד הטל עליו ומכסהו, ודומה כמי שמונה בקופסא, [שנאמר] ותעל שכבת הטל (שמות ט"ז י"ד) מלמד שלא היו יכולים ללקוט עד שהיה מסתלק מעליו שכבת הטל:

234

רל״הבוכה למשפחותיו. למה היו בוכים, על הלחם לא היו בוכים, אלא על עסקי משפחותיו, וגם לא היו צריכים לאכול בשר שכבר היה להם צאן ובקר הרבה, אלא היו מבקשים עילה היאך לפרוש מאחי המקום, כדי להתיר עצמם מן העריות והנאסרות להם, כגון דודתו ואחותו מ אביו, כגון עמרם שהיה נושא דודתו, ובעת שנצטוו על העריות פרשו מנשותיהם, וכן מתחלה היתה מותרת להם, ולבסוף נאסרה להם, ולכך נאמר למשפחותיו על עסקי משפחותיו:

235

רל״ואיש לפתח אהלו. פתחי נדה של אהלו זו אשתו, לכך ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, שעל דבר זה מתתאוים לבשר, בעבור לפרוש מן המקום, כדי שיותרו להם העריות:

236

רל״זלשום את משא כל העם הזה עלי. ענה לו המקום ואמר לו מיד אספה לי שבעים איש וגו'. שהם ישאו המשא הזה:

237

רל״ח הזקנים. הוא אחד משלשה עשר דברים שהם כתובים לשמו של הקב"ה, ואלו הם: הכסף, והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, ותרומה, ושמן המשחה ואהל מועד, ומלכות בית דוד, דכתיב כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז א), והקרבנות, והזקנים דכתיב אספה לי [שבעים איש מזקני ישראל]:

238

רל״טאשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אמר לו אותם שוטרים שלקו בעבור ישראל במצרים, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל (שמות ה יד), אותם תחת ההכאה יקבלו גדולה:

239

ר״מואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג. כשם שאמר במעשה העגל, ואם אין מחני נא (שמות לב לב). לפי שידע משה רבינו כי חרון אף ה' קשה, ואין חרון אף בלי רושם נתן נפשו על ישראל:

240

רמ״אואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב:

241

רמ״בואצלתי מן הרוח. ואפריש מן הרוח, כמה דהוא אמר כי כל העושר אשר הציל וגו' (בראשית לא טז), לא שמשה חסר אלא כמדליק נר מנר:

242

רמ״גהתקדשו למחר. אין התקדשו אלא לשון פורענות, שנאמר והקדישם ליום הריגה (ירמי' יב ג):

243

רמ״דכי בכיתם באזני ה'. שהיו מכוונים כדי שיכנסו הדברים באזני ה', שהיו אומרים הדברים הרעם על מנת שיכנסו באזניו כדי שיתפרשו מאחרי המקום, שהיו יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו, כשם שעשו ענשי סדום, שנאמר ואנשי סדום [רעים וחטאים לה' מאד] (בראשית יג יג), מה הוא לה'. שהיו יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו, ולפי שעשו כמעשה סדום, לכך נפרעים מהם באש, שנאמר וה' המטיר על סדום [ועל עמורה גפרית ואש] (שם יט כד):

244

רמ״העד אשר יצא מאפכם. שיסרח לכם:

245

רמ״ו והיה לכם לזרא. להריגה:

246

רמ״זהצאן ובקר וגו'. כששמע משה זה הדבר והיה לכם לזרא מפי השם, התחיל מבקש עליהם רחמים, ואמר ש מאות אלף רגלי העם וגו' (פסוק כא), לפי שלא נגזרה גזירה אלא על אותם שיצאו ממצרים, לפי שהיו אומרים למה זה יצאנו ממצרים, ואתה רוצה להרגם בבשר שתתן להם, וכי אתה יודע שהם אינם מתרעמין על תאוות בשר, אלא על היתר עריות, שאפילו אתה נותן להם כל צאנות שבעולם לא ימצא להם, ואחר שגלוי לפנים שהם אינם מתרעמין על תאוות בשר, למה תשמע בקולם ותתן להם בשר אתה מבקש להרגם, אם טוב בעיניך אל תשמע בקולם ואל תתן להם בשר, השיבו הקב"ה למשה היד ה' תקצר, אמר לו אם אני שומע ממך שלא אתן להם בשר כאשר שואלים הם יוסיפו לחטוא ויאמרו שקצרה ידי, ואיני יכול ליתן להם תאוותם, ואתה רוצה שיהיה להם פתחון פה, שיאמרו יד ה' קצרה, התחיל משה אומר אחר שאין אתה שומע לי וחפצך ליתן בשר, כדי שלא יאמרו קצרה ידך, אלך ואזהירם שלא ישאלו עוד בשר, שלא יבא להם תקלה על [ידי] הבשר, אמר לו הקב"ה ואל תטרח ללכת, שאם אתה אומר להם כך, אומרים אין בי כח ליתן שאלתם, ואם תרצה לידע צא ואמור להם ותראה שלא יקבלו ממך, אלא כדבורים שאין בי כח ליתן, על כן נאמר היקרך דברי אם לא:

247

רמ״חויצא משה. מלפני ה':

248

רמ״טוידבר אל העם את דברי ה'. מה יהיה להם, ולא קבלו ממנו:

249

ר״נויאסוף שבעים איש וגו'. אמר משה כיצד אעשה, הקב"ה לא אמר לי שאקהיל כי אם שבעים איש, ואם אקח מכל שבט ושבט ששה, ומן שנים אקח חמשה חמשה, תהיה קנאה ביניהם, מה עשה נטל שבעים ושתים פתקין על שבעים פתקין כתב זקן, ושנים הניחם חלקים, ונתנם בקלפי ואמר להם הכניסו ידכם וטולו כל אחד ואחד פתק אחד, מיד הכניסו כל אחד מהם ידם ונטלו פתקין, מי שעלה בידו זקן, אמר לו הקב"ה רוצה בך, ומי שעלה בידו חלק, אמר לו הקב"ה אינו רוצה בך:

250

רנ״אוירד ה' בענן. זו אחת מעשרה ירידות שירד הקב"ה:

251

רנ״בויאצל מן הרוח. כמדליק נר מנר ואין חסר מן המאור כלום:

252

רנ״גויתנבאו ולא יספו. שלא הוסיפו להתנבאות אלא באותה שעה, כמו ולא יסף עוד לדעתה (בראשית לח כו):

253

רנ״דוישאר שני אנשים. נתנו ענוה ושפלות בעצמם, ואמרו אין אנו ראויים לגדולה זו, לפיכך בא להזכיר שמותם, ואעפ"כ ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים, של זקן, ולא יצאו לאהל מועד:

254

רנ״הויתנבאו במחנה. עלה שלו עלה שלו. ויש אומרים על מלחמת גוג ומגוג, שנאמר (הלא אתה) [האתה] הוא אשר דברתי [בימים קדמונים] ביד עברי (הנביאים) [נביאי ישראל הנביאים] בימים ההם שנים (יחזקא לח יז), אל תיקרי שנים אלא שנים, מי היו שנתנבאו נבואה אחת ושהיו שנים, זה אלדד ומידד. ויש אומרים כך היו אומרים משה מת ויהושע מכניס אותם לארץ:

255

רנ״ווירץ הנער. זה היה גרשום בן משה:

256

רנ״זמתנבאים במחנה. מתנבאים והולכים שלא פסקו הם מלהתנבאות:

257

רנ״חאדוני משה כלאם. הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאיליהם:

258

רנ״ט ד"א כלאם שים אותם בבית הכלא, כמו לכלוא את הרוח (קהלת ח ח):

259

ר״סויאמר לו משה המקנא אתה לי. על דעתך דאמרת שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניסם לארץ דבר זה לא פירשוהו למשה, לכך אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים:

260

רס״אויגז שלוים מן הים. הפריח, כמה דהוא אמר כי גז חיש ונעופה (תהלים צ י):

261

רס״בוכאמתים על פני הארץ. שלא היו פורחים כי אם אמתים למעלה, כדי שלא יצטערו ללקחם:

262

רס״גוישטחו להם שטוח. שהיו צריכים שחיטה, אל תיקרי וישטחו אל וישחטו. שליו [כתיב] וקרינן סליו, אמר ר' יוסי בר חנינא הצדיקים אוכלים אותו בשלוה, והרשעים אוכלים אותו ודומה עליהם כסלוייה:

263

רס״דותדבר מרים ואהרן במשה. בעת שהיו אותם שבעים מתנבאים והיו אומרים האנשים אשרי אמותיהם של אלו שרואות בניהם נביאים, והיתה שם צפורה והתחילה עונה להם אשרי אמותיהם, אבל אוי לנשותיהם, והיתה שם מרים ואמרה לצפורה ולמה את אומרת ככה אמרה לה צפורה לפי שקיבל משה אחיך את התורה ונזקק לדיבור פירש ממני, מיד מרים הגידה לאהרן והתחילו לדבר שניהם במשה, במה דברו עליו, על אודות האשה הכושית, ועשה שלא כהוגן שאשה גושית לקח וריחקה:

264

רס״ההאשה הכשית, זו צפורה, וכי כושית היתה, והלא מדינית היתה, ולמה נקראת כושית, לומר לך מה כושית זו משונה בעורה, כך צפורה הצדקת משונה במעשיה הטובים וביפיה משאר נשים. ולמה כפל הכתוב כי אשה כושית לקח, שאילו ביקש משה רבינו למצוא אשה נאה במעשיה וביפיה לא היה מוצא:

265

רס״וויאמר הרק אך במשה דבר ה'. שעל דבר זה פירש מאשתו:

266

רס״זהלא גם בנו דבר. ואני לא פירשתי מבעלי ואהרן אמר אני ג"כ לא פירשתי מאשתי:

267

רס״חוישמע ה'. מלמד שלא אמרו דבריהם לפני אדם בעולם שלא שמע דבריהם אלא ה' בלבד והלא דברים קל וחומר ומנה אלו שלא דברו אלא באחיהם נענשו כך כל המדבר על חבירו על אחת כמה וכמה שהוא נענש:

268

רס״טוהאיש משה ענו מאד. ששמע הדברים ולא אמר להם דבר אלא שתק, אבל הקב"ה חשש לכבודו של משה ותבע עלבונו:

269

ר״עענו מאד. עניו בדעתו או אינו עניו אלא מממון, והלא כבר נאמר פסל לך (שמות לד א), שיהיה הפסולת שלך, ואותם אבנים שפסל של סמפרינון היה, ומשם נתעשר משה, ואם תאמר עניו בגופו שהיה חלש, והלא ירד על סיחון ועוג והרגם, אלא עניו בדעתו, שהיה שומע חרפתו ואינו משיב:

270

רע״אמכל האדם. יכול ממלאכי השרת שנקראו אדם, שנאמר ודמות פניהם (מראה) [פני] אדם (יחקאל א י), היה עניו, לכך נאמר על פני האדמה, ולא ממלאכי השרת, שנאמר בהם וקרא זה אל זה ואמר (ישעי' ו ג), מה רצה לומר שכל מלאך ומלאך אומר לחבירו, אמור אתה ראשון, שאתה גדול ממני:

271

רע״בויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן. ולמה אמר להם פתאום, שאהרן ומרים היו טמאים עדיין שלא נתרחצו משכבת זרע, ומשה רבינו היה טהור ונקי, להודיע לאהרן ומרים שעל דבר זה פירש מן האשה, לפי שלא היה יודע אימתי היה רוצה הקב"ה לדבר עמו, וכדי שיהיה טהור ויהיה ראוי לדבור, שלא ימנע הקב"ה לדבר מלפני הטומאה, לכך פירש, ולפי שהם לא פירשו נמצאו טמאים כשבא לדבר עמם:

272

רע״גויקא אהרן ומרים. ולמה לא קרא למשה, לפי שאין אומרים שבחו של אדם בפניו, ולמה אמר למשה שיצא עמהם כדי שידע משה שכל מעשה שעשה הקב"ה לא עשה אלא לכבודו:

273

רע״דאם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. אינו מדבר עמו ביום אלא בלילה ובחלום ואינו נודע לו במראה שהוא רואה אותי אלא נראה לו כאילו רואה אותי ואינו רואה אותי אלא כמו שהוא חולם ונראה לו שהוא חולם:

274

רע״הלא כן עבדי משה. זו בית ישראל בשמי הוא מצוה ונאמן הוא, כי אינו פוחת מדברי ואינו מוסיף, ומה שפירש מאשתו לא עשה מדעתו אלא מצוויי, הדא הוא דכתיב פה אל פה אדבר בו (פסוק ח), שיפרוש מאשתו, והוא עשה כנאמן בית ופירש, ומנין שאמר לו הקב"ה, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה כז), לנשותיכם, לפי שצוה אתכם אל תגשו אל אשה (שמות יט טו), חזר והתירם, אבל למשה לא התיר, שכן אמר לו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כח):

275

רע״וומראה. זו מראה דבור, שלא היה להקב"ה שום דבר שלא היה מראה לו טעמו:

276

רע״זולא בחידות. כשם שאמר ליחזקאל בן אדם חוד חידה (יחזקאל יז ב), אבל עם משה רבינו כל פירושי התורה נתפרשה לו ואין בה חידה:

277

רע״חותמנת ה' יביט. זה מראה אחור, שנאמר וראית את אחורי (שמות לג כג), ואחר שאמרתי לו שיפרוש ועוד אינו שווה לכם בנביאות:

278

רע״טומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. והיה לכם ליירא מפני שני דברים, אחד שהוא עבדי, ואחד שהוא משה:

279

ר״פוהנה מרים מצורעת כשלג. לפי שעל לשון הרע נגעים באים לאדם, מה הוא כשלג, לקתה בבהרת, כמו ששנינו בהרת עזה כשלג:

280

רפ״א ד"א מפני מה במשה ומרים מצורעת כשלג מפני שנקיי בשר היו:

281

רפ״בד"א מפני מה לקו במין אחד לפי ששניהם לקו על מחמד פיהם, משה לקה על שאמר (והיה אם) [והן] לא יאמינו לי וגו' (שמות ד א), מרים לקתה על שדברה באחיה:

282

רפ״גויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מלמד שאף אהרן לרה, שחרון אף היה על שניהם, שנאמר ויחר אף ה' בם וילך (פסוק ט), אלא שנפנה מצרעתו. ולמה נפנה אהרן, לפי שלא יצא הדיבור ממנו תחלה אלא ממרים, שנאמר ותדבר מרים ואהרן וגו' (פסוק א), אינו אומר ודבר אהרן ומרים:

283

רפ״דאל נא תשת עלינו וגו'. התחיל אהרן מבקש ממנו שימחול להם על זרעם והתפלל על אחותו, ולכך נאמר אשר נואלנו וגו', [כמו שנאמר] נואלו שרי צוען וגו' (ישעיה יט יג):

284

רפ״האל נא תהי כמת. מכאן שמצורשע חשוב כמת:

285

רפ״ו ד"א למה נאמר כמת, שכך היה אהרן דורש, שאין קרוב יכול לראות את הנגעים, לפי שלא היה מצורע טהור, אלא בראיית כהן, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' (ויקרא יד ב) ואהרן ובניו קרובים היו למרים, לכך נאמר כמת, מה מת אין לו תקנה, אף לזו אין לה תקנה:

286

רפ״זד"א אל נא תהי כמת. על הנפל מדבר שמת במעי אמו, שאחר שמת קודם שיצא נאכל חצי בשרו ממה שהיה בתלה, לכך אמר אהרן זו אחותינו עמנו היתה במצרים, ועמנו היתה בשירה על הים, ועתה שאנו מבקשים לצאת ממדבר ולכנס בארץ תשב בדד מחוץ למחנה:

287

רפ״חויצעק משה וגו'. מיד מחל להם משה עלבונו ונתפלל עליה, שנאמר אל נא רפא נא לה, ולמה נתפלל תפלה קצרה, שאם היה מתפלל תפלה ארוכה, היו ישראל אומרים בשביל שאחותו היא מתפלל באריכות, אבל עלינו אינו חושש להתפלל באריכה:

288

רפ״טויאמר ה' אל משה וגו'. מכאן אתה למד אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, מדין קל וחומר כיצד, הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה ארבע עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

289

ר״צתסגר שבעת ימים וגו' ואחר תאסף. למה לפי שאהרן לא היה יכול להסגירה, כמו שנאמר והסגיר הכהן (ויקרא יג ד). אלא הקב"ה הסגירה:

290

רצ״אוהעם לא נסע וגו'. לפי שמרים המתינה כשהושלך ביאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד), לכך פרע הקב"ה לה, שארון הקודש וענני הכבוד המתינו לה, עד שלא נעלה הענן מעל המשכן, עד שניצולה מצרעתה, כשם שהיא לא זזה מלשמור אחיה עד שניצל, הרי מדה כנגד מדה:

291

רצ״בשלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת שלך לך לפרשת מרים, לפי שצפה הקב"ה על המרגלים שיהיו עתידים להוציא דבה על הארץ, נכתבה פרשת מרים סמוך לה, שלקתה על ידי לשון הרע, שגם המרגלים היו צריכין שילמדו ממנה ולא יוציאו דבה, כדי שלא ילקו ולא חששו:

292

רצ״גמה הוא שלח לך מלמד שלא מן הקב"ה היה שילכו המרגלים לרגל את הארץ, שהוא היה ידוע מה שישראל עתידים לומר, אלא הם שאלו ממשה לשלוח המרגלים, שנאמר ותאמרו נשלחה אנשים (דברים א כב), וחזר משה ושאל מן הקב"ה אם ישמע להם לשלוח מרגלים, ואמר לו הקב"ה שלח לך מדעתך, כדי שלא יאמר אי בי כח להכניסם אבל אני אין רצוני שישלחו, שכן גלוי וידוע לפני מה הם עתידים לומר, ולכך אמר משה רבינו וייטב (הדבר) בעיני [הדבר] (שם שם כג) ולא בעיני המקום:

293

רצ״דכלם אנשים. שבאותה שעה היו כולם צדיקים, כמה דתימר בחר לנו אנשים (שמות יז ט), גם הם היו צדיקים:

294

רצ״השמוע בן זכור. על שם שלא שמע לדברי המקום, והעלה עליו כאילו שאל בזכורו. ואומר כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג):

295

רצ״ושפט בן חורי. ולמה נקרא שמו כן, על שם שפט ביצרו, ודבר דברים אשר לא כן על הקב"ה, לכך נעשה חורין מן הארץ שלא נכנס לשם:

296

רצ״זכלב בן יפנה. ולמה נקרא שמו כן, על שם שבדברים שהיו על לבבו השיב למשה, ולא כדברים אשר היו על לב מרגלים, וכמו שנאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו (במדבר יד כד), ואומר (ואשיב אותו דברי) [ואשב אותו דבר] (יהושע יד ז):

297

רצ״חיגאל בן יוסף. שאמר ארץ ישראל מגאולת היא, לפיכך לא נכנס לשם:

298

רצ״טהושע בן נון. על שהי' מבין ולא נתפס בעצת המרגלים:

299

ש׳פלטי בן רפוא. פלט מעשיו הטובים שהיו בידו ונעשה רפוי מן המצות:

300

ש״אגדיאל בן סודי. שאמר דברים קשים כגידים על האל, ויצא ממנו סוד:

301

ש״בגדי בן סוסי. שחתך דברי המקום והעלה וסיא בארץ, שאמר אוכלת יושביה (פסוק ל"א):

302

ש״געמיאל בן גמלי. לפי שהכהה כחו של אל, [שאמר] כי חזק הוא ממנו (פסוק ל"ב), גמל לו הקב"ה כמאמרו שלא נכנס לשם:

303

ש״דסתור בן מיכאל. סתר כח המקום, שנאמר אין כאל ישורון (דברים ל"ו כ"ג), ואמר מי הוא האל, ואומר כי מי גוי גדול וגו': (דברים ד ז):

304

ש״הנחבי בן ופסי. מלמד שהחביא האמת, ופסה האמונה ממנו, כמו שנאמר כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים י"ב ב'):

305

ש״וגאואל בן מכי. על שגאה לומר דברים אשר לא כן על הקבה, לפיכך על כן נעשה מך:

306

ש״זלהושע בן נון יהושע. מלמד שנתפלל עליו משה רבינו, והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה, ואמר יה יושיעך מעצת מרגלים:

307

ש״חוראיתם את הארץ מה הוא וגו'. וכמה סימנים נתן להם שיכירהו אותם למוטב, כי כך אמר להם אם תראו אותם שהם יושבים במחנים, הם גבורים מאד ואינם חוששין משום אדם, ועל כן דעו לכם כי הם גבורים, ועל שהם גבורים בטוחים בכחם, וגנאי הוא להם לישב בערי הבצורות, ואם הם יושבים במבצרים, דעו כי הם חלשים:

308

ש״טומה הארץ השמינה היא אם רזה. ומה סימן נתן להם שיבחינו אם היא שמנה או אם היא רזה, כך אמר להם אם תראו הארץ שהיא חרסית וצונמא וטרשים היא רזה, ואם תראו אותה שהיא מזובלת ושחורה היא שמנה:

309

ש״יהיש בה עץ. שאלו אם עדיין איוב קיים ואל לאו שהיה בארץ עוץ. ושנותיו ארוכות כעץ. שאם מת דעו לכם שלא נשאר להם זכות:

310

שי״אויעלו בנגב ויבא עד חברון. מלמד שלא הלך לשם אלא כלב לבדו, ולכך הלך לשם שנשתטח על קברי האבות, ואמר בקשו עלי רחמים שיצילנו האל ב"ה מעצת המרגלים:

311

שי״בושם אחימן. ולמה נקרא שמו אחימן שכל הרואה אותו חושב אותו כאילו הר גבוה נופל עליו, והיה אומר מאין זה שבאני עלי:

312

שי״גששי. שהיה קשה כשיש:

313

שי״דתלמי. למה נקרא שמו תלמי שהיה עושה הארץ תלמים תלמים:

314

שי״הילידי הענק. ללמדך שענקים הוא ילידי הענק, ולמה נקרא שמם ענקים, שמענקים את החמה בצואריהם. ואותו המקום נקרא קרית הארבע על שם האב ושלשת בניו:

315

שי״ווחברון שבע שנים וגו'. וכי חם שבנה שתיהם אפשר לומר שתחלה בנה עיר לכנען, שהי' בנו קטן, בטרם שבנה עיר למצרים, שהיה בנו הגדול, אלא למה נאמר שבע שנים נבנתה, מלמד שהית' בנוייה שבע פעמים על צוען מצרים. מכאן אתה למד שבחה של ארץ ישראל. והלא חברון לא היתה אלא בית הקברות, והיא היתה גרוע מכל ערי ישראל. וצוען היתה משובחת מכל ארץ מצרים, שבה היו שרי מצרים, שנאמר כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנס יגיעו (ישעיה ל' ד'), וגרועה שבארץ ישראל היתה משובחת על הטובה שבארץ מצרים שבעה פעמים, קל וחומר לשאר עיירות שבארץ ישראל שהיו משובחות יותר ויותר:

316

שי״ז ויש מפרשים שבעה שנים ממש נבנתה חברון לפני צוען, ושבחה של ארץ ישראל הכתוב מדבר, והלא מי שבנה זו בנה גם זו, ומי שיש לו שני בתים לבנותן בודאי היפה בונה תחלה, וכל האבנים הטובות משים בראשון, ובשני אינו משים אלא הנשארים מן הראשון, והוא הפסולת, ואלמלא לא היתה חברון משובחת מצוען לא היה בונה אותה תחלה:

317

שי״חויכרתו משם זמורה. וגו'. הוא עץ הגפן אשר האשכול תלוי בה, ענבים, הם הגרעינים שהם תלויין בגפן:

318

שי״טוישאהו במוט בשנים. משקל אשכול ענבים שהוציאו מרגלים ששלח משה חמשת אלפים וארבע מאות וארבעים רטלים:

319

ש״כ ד"א וישאוהו במוט. לקחו מוט אחד ושמו האשכול באמציעותו, ועשו בו שני מוטים, ובמוט ב' אנשים בכל מוט ומוט שני אנשים בכל צד, והיו שני מוטות מזה הצד ושני מוטות מן הצד האחד, נמצאת למד כי שמונה נשאו אשכול, ואחד נשא רמון, ואחד נשא תאנה, כי לא היה יכול לישא שתים, אבל יהושע וכלב לא נטלו כלום:

320

שכ״אויספרו לו ויאמר וגו'. התחילה עתה הקטטה ליפול ביניהם, וספרו בשבחה תחלה, ואחר כך גנותה, כדי שיאמינו בהם:

321

שכ״באפס כי עז העם. שהם גבורים, ועוד הם יושבים בערים בצורות גדולות, ומי יוכל להלחם עמהם:

322

שכ״גוגם ילידי הענק ראינו שם. אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, שהם לא הלכו לחברון, וכדי לייראם אמרו כן:

323

שכ״דעמלק יושב וגו'. ולכך הזכירו את עמלק, לפי שהיה עמלק כרצועה קשה לישראל, ולכך הזכירו שהוא יושב בכניסתה של ארץ ישראל:

324

שכ״הוהחתי והיבוסי והאמורי וגו'. ולמה הזכירום, לומר לך שכולם גבורים היו והיו יושבים על כל המעברות שלא יניחו אום ליכנס:

325

שכ״וויהס כלב וגו'. וכי מה כוחו של כלב שיכול הוא להשתיק את העם על משה, אלא באותה שעה שהיו בארץ יעצו אותה העצה הרעה לומר גנות של ארץ ישאל וגבורת הערים וביצור העיירות, והכניסו לכלב עמהם בעצה, ואמר להם שגם הוא יאמר כמותם, הוא היה אומר להם כך, אבל בלבו היה חושב שיספר בשבחה של ארץ ישראל, שהיה בה כל טוב, כי מי יוכל לספר בשבחה של ארץ ישראל, ולכך כשבא לדבר אמר להם שתקו שאני אומר האמת, ולפי שחשבו שגם הוא יאמר כמותם שתקו, התחיל הוא לומר וכי זה בלבד עשה בן עמרם, וכמה דברים אחרים עשה, והלא הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והגיז לנו את השליו והוריד לנו את המן, ונתן לנו את התורה, והוא היה משבח והולך, וכשראו העם זה הדבר שעשה כלב, התחילו סותרים את דבריו, שנאמר לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, מלמד שעל הקב"ה אמרו זה, שאין יכול הוא להוציא כליו משם:

326

שכ״זארץ אכלת יושבי היא. למה אמר כן, לפי שכל עיר ועיר שהיו נכנסין היתה השכינה הורגת גודולי אותו העיר, והיו כל בני העיר מתעסקין בהספד, והמרגלים היו רואים אותם ולא היו שואלין להם מאין אתם באים, ובטובה שעשה להם הקב"ה לא די להם שלא אמרו שבחה, אלא אמרו גנותה:

327

שכ״חאנשי מדות. מלמד שהיו גבוהים בקומה כגון גלית הפלשתי, שהי' גובה קומתו שש אמות וזרת (ש"א י"ז ד'), והדא הוא דכתיב ואנכי השמדתי את האמורי אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב' ט'):

328

שכ״טושם ראינו את הנפילים. ולמה נקרא שהם נפילים לפי שהיו ממלאכים שנפלו ממקום קדושתם משמים:

329

ש״לוכן היינו בעיניהם. ומנין יודעים שהיו בעיני הענקים כחגבים, כי אותם היו גבוהים עד למאד, והמרגלים קצרים כחגבים בעיניהם מפני גבהותם, ומעשה היה לפי שפעם אחת היו המרגלים באילנות וראו אותם הנפילים, ושמעו המרגלים שהיו הנפילים אומרים אנו רואים בראשי האילנות חגבים ויש להם צורת בני אדם:

330

של״אויבכו העם בלילה ההיא. ליל תשעה באב הי', אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חנם, אני אקבענה לדורות:

331

של״בסר צילם מעליהם. כבר מת צלם מי שהיה מגן עליהם, כאילו המגין את האדם בצלו מפני החמה:

332

של״געד אנה ינאצוני וגו' אכנו בדבר. אמר משה לפני הקדוש ב"ה אם אתה הורגם, השבועה שנשבעת לאבות מה תעשה שאמרת להרבות את זרעם ככוכבי השמים, אמר לו הקב"ה וכי [אין] אתה מבניהם, ממך אני מקיים גוי גדול והנה קיימתי את השבועה שנשבעתי לאבות:

333

של״דואעשה אות לגוי גדול. אמר משה לפני הקב"ה ומה כסא של שלשה רגלם אינו יכול לעמוד לפניך בשעת הכעס, כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה שלא יוכל לעמוד בשעת הכעס, כלומר זכות השלשה אבות שהוא דומה לכסא של שלש רגלים, וכסא של רגל אחת הוא משה רבינו, ואף על פי כן לא חזר מדברו הטוב עד שהרבה את זרעו של משה רבינו יותר מששים רבוא, שנאמר ובני רחביה (הראש) [רבו למעלה] (דה"א כ"ג י"ז), ובני רחביה הם בני משה, כי פרו ורבו עד שהיו רבו למעלה, מאי למעלה, מלמד שרבו למעלה מששים רבוא:

334

של״הועתה יגדל נא. כשעלה משה למרום להר למחיצתו של הקב"ה, מצא להקב"ה שהיה קושר כתרם לאותיות, והיה משה שותק, אמר לו הקב"ה וכי אין שלום בעירך, אמר לו משה וכי יש עבד שנותן שלום לרבו, אמר לו הקב"ה וכי לא היה לך להגדיל כח, מיד פתח משה ואמר ועתה יגדל נא כח ה':

335

של״ו ד"א ועתה יגדל נא כח ה'. בשעה שהראה הקב"ה סדרי סליחה למשה ואמר לו הקב"ה שהוא ארך אפים, שהוא מאריך אף עם טובים ועם רעים, התחיל משה אומר בבקשה ממך שלא תאריך אף לרשעים, שהרי רשעים עתידים להחריב בתי עמך ולהרוג עמך, וזה הוא שאמר דוד ע"ה בתהלים עדותיך נאמנו מאוד וגו' (תהלים צ"ג ה'), כל מה שכתבת בתורתך אמת היא, אבל לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים (שם שם), לפיכך אל נמקות ה' אל נקמות הופיע [וגו'], עד מתי רשעים ה' (שם צ"ד א' ג'), כשאמר משה כך שתק לו הקב"ה, לפי שהיה גלוי לפניו שמשה יהיה צריך לארך אפים לרשעים, כיון שחטאו ישראל במדבר בענין המרגלים, ובקש הקב"ה לפרוע מהם, מיד אמר אכנו בדבר ואורשנו (פסוק י"ב), נתנחם משה על שאמר להקב"ה שלא להאריך אף לרשעים התחיל משה ואמר ועתה יגדל נא כח ה', שיכבשו רחמיו את כעסו, כשם שאמר לו ה' ארך אפים, שלא יפרע מהם מיד כאשר דברת לאמר, מה דבר, ה' ארך אפים, שאמרת שתאריך אפך עם הרשעים, ורב חסד, שכל מעשיך אינם אלא בחסד, שאם תדקדק עם בריותיך אין מי שיעמוד בעת אפך. נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון, למי שמעביר על פשעיו:

336

של״זונקה. לשבים:

337

של״חלא ינקה. לשאינם שבים:

338

של״טפוקד עון אבות על בנים. בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

339

ש״מסלחתי כדבריך. כך עתידין לומר האבות:

340

שמ״אמבלתי יכולת ה'. במלך אחד היה יכול לעמוד ולנצח ולקיים דברו, אבל בשלשים ואחד מלכים שיש בארץ ישראל אינו יכול לעמוד ולנצח, ולכך וישחטם במדבר (פסוק ט"ז):

341

שמ״בויאמר ה' סלחתי כדבריך. על כן אני סולח להם:

342

שמ״גוינסו אותי זה עשר פעמים. ואלו הם, שנים בים סוף, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים ק"ו ז'), המבלי אין קברים במצרים (שמות י"ד י"א). א' על מי מריבה. שנאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שם י"ז ז'). ואחד בעגל. ואחד במתאוננים, ובשליח. ובמחלוקתו של קרח, שנאמר הבדלו מתוך העדה וגו' (במדבר ט"ז כ"א), לפי שמחלוקתו של קרח היתה תחלה למרגלים ואחר וילונו כל עדת בני ישראל וגו' (שם י"ז ו'), וכעס הקב"ה עליהם, ואמר הרומו מתוך העדה הזאת (שם שם י'). במרגלים, הרי לך עשרה:

343

שמ״דוהעמלקי והכנעני יושב בעמק. יושבים היו והלא כבר נאמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא (פסוק מ"ה), אלא כך אמר הקב"ה עצה היא עמוקה לפני שאם מבקשים ישראל ליכנס עמהם במלחמה מיד הם נופלים בידם, לפיכך אמר הקב"ה למשה אמור לישראל פנו וסעו לכם המדבר, ואעפ"י שהם רשעים איני רוצה שיפלו בידם:

344

שמ״הבמספר הימים אשר וגו'. לפי שלא היתה הגזירה אלא על אותם שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה וגו' (במדבר ל"ב י"א), והיתה הגזירה ארבעים שנה, לכך שלמו למות עד לסוף ארבעים שנה, שלא מת אחד מהם פחות מששים שנה, ולא היה אחד מהם יותר מששים, שכיון שהיה מגיע כל אחד ואחד לששים שנה היה מת, ומנין שהשלימו למות עד ארבעים שנה, שנאמר ויהי כאשר תמו (למות) כל אנשי המלחמה [למות] (דברים ב' ט' ז'), מיד וידבר ה' אלי[לאמר] אתה עובר (שם שם י"ז י"ח), מכאן אמר חכמינו ז"ל בן ששים הרי הוא בכרת, לפי שכל אותם שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים כלם מתו בכרת ולא חיה אחד מהם יותר מששים שנה:

345

שמ״ובמספר הימים אשר תרתם. והלא בשנה שנייה שלח משה למרגלים והיה להם לעמוד במדבר משלוח ואילך ארבעים שנה והם לא עמדו שם אלא ארבעים שנה מיציאת מצרים ואילך, שנאמר (את אשר הלכנו בקדש) [ והימים אשר הלכנו מקדש] ברנע עד תום כל הדור (דברים ב יד), למה לפי שכבר הלכו שתי שנים, ולמה כן חסר, מלמד שעשה הקב"ה [חשבון] עם הבנים והכניס בחשבון השנים ראשונים, והיה חרון אף על האבות, לפי שעשו העגל בשנה ראשונה, ופיחת משני חייהם שנה אחת, כי חשב להם אותה שנה במספר ארבעים שנה, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב ל"ד):

346

שמ״זוהאנשים אשר שלח משה. וכתיב וישובו וילינו עליו את כל העדה. מלמד שעשו עצמם חולין ולבשו את תכריכיהן והיו מתאבלין, וכשהיו ישראל נכנסין לבקרם, והיו שואלים להם למה עשיתם כן. והם היו אומרים כן הלואי אם כל ישראל מתים כן בתכריכיהם, ולא היו מתים במדבר גם הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם ישראל רואים כך היו סבורים אמת הם עושים מיד לאלתר וילונו על משה הכל:

347

שמ״חוימתו האנשים מוציאי וגו'. ולמה מתו לפי שהוציאו דבה על הארץ כי כן אמרו ארץ ישראל אוכלת יושביה, על כן לא המתינם הקב"ה אלא מתו כלם במגפה, מה הוא לפני ה', מפני שהיו יודעים כחו וגבורתו של הקב"ה ומתכוונים להכעיסו, והיו התולעים יוצאין מפיהם ונכנסים לתוך טבורם, והיו כל ישראל רואים את המשפט שעשה הקב"ה על ידו שהוציאו דבה על הארץ, בלשונם לקו ובפיהם לקו:

348

שמ״טויהושע בן נון וכלב בן יפונה היו מן האנשים ההם. למה הוצרך הכתוב לומר כן, והלא כבר [נאמר] כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון (פסוק ל'), אלא מהו חיו, שזכו בחלקם שאותו חלק שהיו רואיים ליטול בארץ, לפי שהיו מיוצאי מצרים יהושע וכלב ירשוהו:

349

ש״נויעפילו. לשון חשך הוא, כמו ויאפילו לפי שהרשע נקרא חשך, שנאמר והיה במחשך (עיניהם) [מעשיהם] (ישעיה כ"ט ט"ו), ולמה שעשו הדבר בזדון, שמשה היה מונעם שלא ילכו ויכנסו בארץ, ואי אפשר לבטל הגזירה, והם היו בוטחים לבטל במה שאמרו כי חטאנו לך, לכך נאמר ויעפילו, כמה דתימא והכסיל בחשך הולך (קהלת ב' י"ד):

350

שנ״אויכום ויכתום. היו מהם הורגים ומהם מחוצים:

351

שנ״בככם כגר יהיה. כשם שלא באו ישראל לחסות בצל כנפי השכינה עד שהיו מולים ובטבילה ובקרבן, כן אין הגר נכנס תחת כנפי השכינה אלא במילה ובטבילה ובקרבן, וזו היא ששנינו במשנה גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפרוש מרוב, ומנין אנו למדים שלא נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה כי אם במילה ובטבילה ובקרבן. מילה דכתיב כי מולים היו וגו' (יהושע ה' ה'), קרבן דכתיב ויבן מזבח תחת ההר וגו' (שמות כ"ד ד'), וכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו' (שם שם ח). טבילה דכתיב ויקח משה את הדם וגו' (שם שם ח'), וגמירי דאין הזאה בלא טבילה, שנאמר והזה הטהור על הטמא וגו' (במדבר י"ט י"ט):

352

שנ״גבבואכם אל הארץ וגו'. בשעת ביאה נתחייבו ישראל בחלה ובתרומה גרן ויקב:

353

שנ״דכן תרימו אותה. גם אתם שהיא אסורה לזרים כמו תרומה גדולה:

354

שנ״ה שיעור חלה בעל הבית אחד מכ"ד, ובן הנחתום אחד ממ"ח, והיא ניטלת מן העומר שהיא עשירית האיפה, והיא שיעור מ"ג בצים, וסימן לדבר חלה מנין חלה בגימטריא מ"ג:

355

שנ״ווכי תשגו ולא תעשו. בהעלם דבר של ע"ז הכתוב מדבר, שאין חייבים להביא פרק ושעיר עד שיורו בית דין להתיר בענין ע"ז, ויעשו הקהל על פיהם, ומנין שבהוראת בית דין הכתוב מדבר, נאמר אם מעיני העדה (פסוק כ"ד), ונאמר להלן מעיני (העדה) [הקהל] (ויקרא ד י"ג), מה להלן בהעלם דבר הכתוב מדבר, שכן נאמר ונעלם דבר מעיני הקהל (דברים ד' י"ג) אף כאן בהעלם דבר הכתוב מדבר, ומנין שבע"ז הכתוב מדבר, שכן נאמר בסוף הפרשה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' (פסוק ל'):

356

שנ״זאת כל המצות האלה. מלמד ששקולה ע"ז כנגד כל התורה, וכל המודה בע"ז כופר בתורה, בכל התורה כולה, שלא תאמר מקצתה, ומנין אף על הצוויים נאמר את כל אשר צוה ה' אליכם. ומנין שמיום שניתנה התורה עד סוף כל התורה, שנאמר מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. הא למדת שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה:

357

שנ״חביד רמה. כגון מנשה בן חזקיהו שהיה מגלה פנים בתורה לשום דופי, שהי' אומר לא היה לי למשה לכתוב בתורה אלא וילך ראובן בימי וגו', (בראשית ל' י"ד), ואחות לוטן תמנע (שם ל"ו כ"ב):

358

שנ״טאת ה' הוא מגדף. זה הכופר בעיקר. ויש אומרים זה ע"ז, מן דדריש זה הכופר בעיקר כאדם האומר גדפת את הקערה ולא שיירת ממנה כלום, ומן דאמר עבודה זרה כאדם האומר גדפת את הקערה ושיישרת ממנה חצייה:

359

ש״סאת ה' האמרת היום. את ה' היו יראים, ומאלהי העמים היו רחוקים:

360

שס״אונכרתה. אימתי עבדי ע"ז בכרת, בזמן שאין עליו עדים, או אינו מותרה:

361

שס״בוימצאו איש מקושש עצים. מי היה זה היה צלפחד בן חפר. ויש אומרים כי מי שאמר שהוא צלפחד עתיד ליתן את הדין, כי התורה כסתה עליו ולא זכרה מי הוא, וזה בא ומגלה:

362

שס״גד"א למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקב"ה מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקב"ה למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצא ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה' (פסוק ל"ט):

363

שס״דויקריבו אותו המצאים אותו מקושש עצים. שהתרו בו על השבת ולא הניח, ועדיין היה מקושש עצים:

364

שס״הכי לא פורש מה יעשה לו. ויודע היה משה שהוא חייב מיתה, שכבר אמר לו מחלליה מות יומת (שמות ל"א י"ד), אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא מת עד שנאמר לו מפי' הגבורה שהוא מת בסקילה, לכך נאמר כי לא פורש וגו'. מיד

365

שס״וויוציאו אותו כל העדה [אל מחוץ למחנה]. מכאן אמרו שבית הסקילה הי' מחוץ לבית דין, ומפני שני דברים הי' רחוק בית הסקילה ממקום בית דין, אחד שלא יאמרו בית דין רצחנים הם, ושלא ימיתוהו מיד, שאם יבא אחד ויאמר יש לי זכות ללמד עליו, מיד שומעין לו ומחזירין אותו:

366

שס״זוירגמו אותו אבן. וכתוב במקום אחר אבנים, מכאן אמרו שאבן גדולה היתה מתוקנת לשם והעד האחד נוטלה ומשליכה על לבו, ואם לא היה מת בה מצוה לכל ישראל לרגום אותו באבנים אחר כך:

367

שס״חכאשר צוה ה' את משה. שתולין אותו שכל הנסקלין נתלין:

368

שס״ט ולמה נסמכה פרשת חילול שבת אצל ע"ז, ללמדך כשם שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה, כך כל המחלל שבת ככופר בכל התורה כולה וכן שקולה שבת ככל המצות, שנאמר ועל הר סיני ירדת (ודברת) [ודבר] עמהם [משמים וגו' ואת שבת קדשך הודעת להם] (נחמיה ט' י"ג). ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת:

369

ש״עועשו להם ציצית וגו'. ואין ציצית אלא כנף, שנאמר ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח' ג'):

370

שע״אעל כנפי בגדיהם. ולמה צוה לתת הציצית על כנפי הבגד, כדי שיזכרו הטובה שעשה להם הקב"ה בזמן שהוציאם ממצרים, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות י"ט ד'). ולמה טלית של ארבעה כנפות חייבת בציצית, ולא בעלת שש, ולא בעלת חמש, ולא בעלת שלש, אלא כנגד ארבעה גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והוצלתי וגאלתי ולקחתי (שמות ו' ו' ז'):

371

שע״בונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ולמה היו הציצית של חוטין משל לבן, ולא של תכלת, התכלת הי' כנגד מכת הבכורות שהיתה בלילה, כשם שהתכלת שחור כך הלילה חשיכה היא, ולפי שאותה מכה היתה של שיכול בנים, ואבידת בנים נקרא שיכול, שנאמר ואני כאשר שכולתי שכלתי (בראשית מ"ג י"ד):

372

שע״גתכלת. תכלית חיותם. לכך צוה הקב"ה ליתן חוט תכלת זכר לנס שעשה להם הקב"ה שהכה במכת בכורות:

373

שע״ד ולמה שמונה חוטין, השבעה כנגד שבעת ימים שהלכו מן יציאת מצרים עד שעברו את הים, והשמיני כנגד טביעת מצרים, שהיתה ביום השמיני, ושנאמר וישב הים לפנות בקר וגו' (שמות י"ד כ"ז). ר' מאיר אומר מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלין עליו כאילו הקביל פני השכינה, תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנאמר כאבן ספיר [כמראה] דמות כסא וגו' (יחזקאל י' א'):

374

שע״הוראיתם אותו. מכאן שאין מצות ציצית נוהגת בלילה:

375

שע״ווזכרתם את כל מצות ה'. לפי ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות, שכן עולה חשבון האותיות ציצית ת"ר, ועוד חשוב שמונה חוטין וחמשה קשרים הרי שלשה עשרה, נמצא הכל תרי"ג כנגד תרי"ג מצות, ולכך נתן להם הקב"ה מצות ציצית כדי שיזכרו ישראל את הטובה שעשה להם הקב"ה שהוציאם ממצרים, ושפרע מאויביהם, ויעשו כל מצות ה' בעת שיראו אותו, ואם נפשך לומר הרי כתיב לציצית והיא יותר ל', לא אין הדבר כן, כי [הל' הוא] לשימוש, והשם היא ציצית:

376

שע״זולא תתורו אחרי לבבכם וגו'. עינא וליבא [תרי] סירסורי דעבירה אינון:

377

שע״חאני ה' אלהיכם וגו'. אני שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שאינו מקיים מצותי:

378

שע״טאני ה' אלהיכם. נאמר אני מיחל שמי עליכם, לכך נאמר אני ה' אלהיכם:

379

ש״פויקח קרח וגו'. מה לקח, מקח רע לעצמ לקח:

380

שפ״א ד"א ויקח לשון מריבה, שנאמר מה יקחך לבך וגו' (איוב ט"ו י"ב):

381

שפ״בבן יצהר. כולם על שם רע נקראו. קרח מלמד שנעשה קרחה בישראל. יצהר שהרתיח את העולם כצהרים. בן קהת שקהו שיני ילדותיו. בן לוי שנעשה לוייה לגיהנם. ולמה לא חשב בן יעקב, לפי שיעקב נתפלל על דבר זה שלא יזכר שמו במחלוקת הה, שנא' בסודם אל תבא נפשי וגו' (בראשית מט ו), וכמו שנאמר ויקהל עליהם קרח וגו' (פסוק י"ט), ובאיזה מקום נכתב שמו, בעת שנתייחסו על הדוכן שם כתיב בן יעקב:

382

שפ״ג ודתן ואבירם. כמה דתימר ואת פתשגן כתב הדת (אסתר ד' ח'). ואבירם שלא אבא ברומו של עולם:

383

שפ״דד"א אבירם שהיה לבו אביר ולא שמע לדברי משה:

384

שפ״הבני אליאב. שלא אבו לשמוע אל משה וחלקו עליו:

385

שפ״וואון בן פלת. אונן היה, לולי שנעשו פלאות וניצל על ידי אשתו, ועלה נאמר חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א), ועל אשת קרח נאמר ואולת בידה תהרסנו (שם שם):

386

שפ״זחכמות נשים זו אשתו של און, שאמרה לאון בעלה מה לך ליכנס במחלוקת זה, אם משה נשיא אתה הדיוט, ואם קרח נשיא אתה הדיוט, אמר לה מה אעשה שאני מעורב עמהם במחלוקת זה, אמרה לו לך שכב על מטתך, הלך ועשה כאשר צותה אותו, י ושבת היא על פתח ביתה ושערות ראשה פזורות, וכיון שהיו באים לקרוא לאון והיו רואין אותה שערה פזורות, היו חוזרין לאחוריהם, וכן ישבה על פתח ביתה, עד שניצל אישה ובלעה אותם הארץ, וכשקם משנתו היו כולם בלועים ושרופים וניצול הוא מן הבליעה ומן השריפה:

387

שפ״חומדוע תתנשאו על קהל ה'. אתה מלך, ולאהרן אחיך עשית כהן גדול, ולא צוה הקב"ה אלא מדעתך אתה נותן שררה לכל מי שתרצה:

388

שפ״טוישמע משה [ויפול על פניו]. כיון ששמע משה המחלוקת נבהל ונפל על פניו:

389

ש״צבקר ויודע ה'. ומהו בקר וידע ה', אמר משה שעת שכרות הוא ואתם שכורים, ושמא מתוך האכילה ושתייה גבה להם, ולכך אמרו הדברים האלו, אבל למחר כיון שיצא היין מגופם יהיה להם דעת טובה ויחזרו בהם, לכך נתן להם המתנה עד בקר, אמר להם כשם שאי אפשר בלא בקר, כך אי אפשר לישראל שלא יהיה אהרן כהן גדול שהקב"ה נתן לו הכהונה ולא אני:

390

שצ״אוהיה האיש אשר יבחר. כך אמר להם משה היו יודעים שאותו האיש שיבחר בו הקב"ה הוא הקדוש, שהוא לבדו ינצל והשאר כלם ימותו, הזהרו ואל תגרמו רעה לעצמכם, והם לא האמינו לדבריו ונשרפו, לכך אמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם (במדבר י"ז ג'), מלמד שהם פשעו בנפשותם, שכך אמר להם שלא ינצל אחד מהם אותו שעוזר לו הקב"ה הוא ינצל בלבד:

391

שצ״בויאמר משה אל קרח וגו'. מכאן דמשדרינן שלוחא מבי דינא ומזמנין לאדם סרבן על דינא ונאמר ליה אם לא אתית לכי דינא ליהוי האי גברא בשמעתא, כדכתיב מחר (פסוק ט"ז):

392

שצ״גואולת בידה תהרסנו (משלי שם). זו אשתו של קרח, שבשעה שהעבירו כל הלוים תער על כל בשרם, קרח היה מן הלוים, והעביר תער על כל בשרו, ועל ראשו ועל זקנו, אמרה לו אשתו מי צוה אותך לעשות כך אמר לה מ שה, אמרה לו אשתו משה שונאך הוא, ולא צוה לך לעשות כך אלא לבזותך, אמר לה וגם לבניו צוה ועשו כן, אמרה לו ומה הוא חושש הוא אומר תמות נפשי עמך עד שיעשה רצונו עמך, כששמע כן הוסיף למחלוקת עוד בעבור דבר אשתו, ומאין האמין לאשתו קרח כי משה שונא אותו, לפי שראה לאליצפן בן עוזיאל ששם אותו משה נשיא בית אב למשפחות הקהתי על פי הקב"ה, באותה שעה אמר הקב"ה רשע קרח חזור בך מזה הדבר, ולא חזר בו, אמר קרח וכי יש משוא פנים בדבר, והלא לקהת היו לו ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם שהוא בכור היו מבניו כהנים, למי ראוי ליתן גדולה ללוים ממשפחת קהת, הלא לבני יצהר שנולד אחר עמרם, ואני הייתי בן יצהר ולי היתה ראויה אותה הנשיאות ליתן והיא ניתנה לבן עוזיאל שהיה הקטן שבכולם, הרי לא עשה משה מעשים הללו אלא תדעי לפי שהיה שונא אותי, ולא ביקש ליתן לי הנשיאות, לכך חלק קרח על משהנ:

393

שצ״ד ולמה נסמכה פרשה זו לפרשת ציצית, שבשבילה פתח לחלוק על משה, אמר קרח למשה בית מלאה ספרים צריך מזוזה או לאו, אמר משה צריך, אמר קרח דבר זה לא צוה הקב"ה, וכן אמר לו טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת, אמר לו משה הין, אמר לו קרח כל אלו הדברים שאתה אומר מדעתך הם, אלא חוט של תכלת פוטר, ואם הציצית כולה תכלת לא תפטור עצמה, אין דבריך אלא דברי שקרים, מיד מה עשה קרח צוה ועשה ר"נ טליתות שכולן תכלת, ולא הטיל בכנפיהם חוט של תכלת, ונתנם לאנשים מבני ישראל ר"נ אנשים, אמר להם משה ולמה הם כולם תכלת והלט תפטר אם לא יהיה לה חוטים של תכלת, אמרו לו כל אלה הדברים שאתה מדבר לנו דברי בדאות הם, מיד הניח אותם משה והלך לו, בבקר השכימו והלכו לבית מדרשו של משה, כולם מלובשים טליתות שכלם תכלת, אמר להם משה בני לא כך שמעתי מפי הגבורה אלא שצריך להטיל לכל כנף חוט תכלת, אמרו לו כל הטליתות תכלת ואינה פטורה, וחוט אחד פוטר את הטלית, אין אלו דברי הבורא, אלא דבריך, והם דברי בדאות, ועל זה קמו לפני משה, שנאמר ויקומו לפני משה וגו', אלו קרח דתן ואבירם ואנשים מבני ישראל, אלו לובשי טליתות ונתקנאו במשה על ששמו הנשיאים וקבל קרבנם, והם לא קבל, ולא מינה אותם ראשים עליהם:

394

שצ״הוישלח משה לקרא וגו'. לפי שלא היה כשאר הדברים שיאמר לאחרים, אלא חשב להוכיחם ולהזהירם כדי שיחזרו בהם, והם לא קבלו אבל אמרו לא נעלה, לא נלך היה לו לומר, אלא לא נעלה מכאן שמקום המשכן גבוה מכל מחנה ישראל:

395

שצ״וד"א לא נעלה. מכאן שהכשילם פיהם שעתידים לירד ירידה שלא יעלו ממנה:

396

שצ״זכי תשתרר עלינו וגו'. אהרן אחיך וכל מי שאתה רוצה, ועליהם אמרו אוי לרשע אוי לשכינו. לפי ששבטו של ראובן חונים תימנה משפחות בני קהת על ירך המשכן תימנה לפי שהיו שכנים לקרח, לפיכך נתחברו עמו במחלוקתו:

397

שצ״חאף לא אל ארץ זבת וגו'. מה שאמרת לנו בשמו של הקב"ה ולהעלותו מן הארץ ההיא לא קיימת מה טובה עשית לנו שאתה משתרר עלינו:

398

שצ״טהעיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. למה תשלוט עלינו תרצה תנקר עינינו בדבריך לא תוכל לפתותינו עוד בדבריך שנאמין לך:

399

ת׳ ד"א העיני האנשים ההם. על יוצאי מצרים נאמר, שנקרת עיניהם, שאמרת שתעלה אותם אל ארץ זבת חלב ודבש, לפיכך נמשכו אחריך, ואתה לא קיימת דבריך, ורוצה אתה לפתותינו כמו שפתית אותם, לא תוכל לפתותינו, לפיכך לא נעלה ולא נלך אצלך עוד:

400

ת״אויחר למשה מאד. על שאמרו שהוא ניקר עיני ישראל בכזביו:

401

ת״בויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם. אותו חלק שיש להם בתמיד ובמנחתו לא תאכלנו האש:

402

ת״גלא חמור אחד מהם נשאתי וגו'. לא חמור לקחתי לי מהם כאשר הלכתי למצרים, כי מן הדין הי' שאקח מהם כי בשליחותם אני הולך, ואני לא לקחתי מהם דבר, אלא מכיסי שברתי, ומהו נשאתי, טענתי, כמו שנאמר (נושאים) [נושאות] בר ולחם ומזון (בראשית מה כג), ומתרגמינן טעינים:

403

ת״דויקהל עליהם קרח. אמרו על קרח כי לץ גדול הי', התחיל אומר לכל העדה אי אתם יודעים מה עשה לכם אהרן אחיו בציוויו של משה, ראו כי יש אלמנה אחת בשכינותינו שהיתה לה רחלה אחת, ובאתה לגזוז אותה, בא אהרן ואמר לה תנו ראשית הגז, עמדה ונתנה לו, כשהיתה הרחלה יולדת זכר בא אהרן ואמר לה שלי הוא הבכור, מיד נתנה לו, אמרה האשה הואיל וכן הוא שלא אנצל אשחוט אותה ולא יהיה לאהרן חלק בה, עמדה ושחטה אותה, מיד בא אהרן אמר לה תנו לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה לא אוכל לינצל מידך, והנה בחרם מי שיהנה ממנה, אמר לה אהרן היא מעתה כולה לי, שכן כתיב כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח יד), ולקחה כולה, ונשארה הענייה ריקנית שלא נהנית ממנה כלום, כך דורשים לעצמם לקחת ממונם של ישראל שלא צוה אותו הקב"ה:

404

ת״הויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם מלך בשר ודם כשמורד עליו מדינה הורג רעים וטובים, מפני שאינו מכיר מי הוא שונאו ומי הוא אוהבו, אבל אתה יודע הרוחות של אדם מי יאמין בדבריך ומי שאינו מאמין, תקצוף על הטובים ותכלה אותם כרעים, והיה כצדיק כרשע חלילה לך שאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף:

405

ת״וויקם משה וילך וגו'. היה משה מבקש ליראם ולבהלם ולומר לישראל דברי המקום, כדי שיחזרו בתשובה, והם לא עשו כן, אלא הוסיפו עוד לחטוא, שנאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים (פסוק כז), מחרפים, כמו שנאמר בגלית ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז טז), הם ונשיהם וטפם כלם חרפו למשה:

406

ת״זואם בריאה יברא ה'. מה ראה משה לומר כן, ידע כי הכל האל ברא, אלא לקרובי פומא דארעא:

407

ת״ח ד"א ואם בריאה יברא ה'. אם נברא פתח לגיהנם הרי מוטב ואם לא יברא ה':

408

ת״טואת כל האדם. קרח היה מן השרופים ומן הבלועים, שנאמר ותבלע אותם ואת קרח (במדבר כ"ו י'), והיה מן השרופים מן מקריבי הקטרת, וכיצד היה. שרפתו האש ומתגלגל עד שבא במקום הבליעה, מיד ותבלע אותם הארץ:

409

ת״יואת האש זרה הלאה. מהו זרה כאדם הזורה חטים על הגחלים:

410

תי״אאת המחתות החטאים. כלומר שהנפש נשרפה והגוף לא נשרף:

411

תי״בולא יהיה כקרח וכעדתו. שפתחה הארץ את פיה ובלעתם שלא יארע לו מה שדיבר ה' ביד משה ומה דבר על ידו, הבא נא [ידך] בחיקך, (שמות ד ו'), מלמד שלקה בצרעת, לפי שמשה אמר והן לא יאמינו לי (שם שם א), על כן לקה בצרעת, כך כל מי שיבא ויערער על הכהונה ולא יאמין שאני נתתיה לאהרן ולזרעו, ילקה בצרעת, וכן אתה מוצא בעוזיה מלך יהודה על שלקח מקטר הקטרת ונכנס להקטיר, מיד והצרעת זרחה במצחו (דה"ב כ"ו י"ט):

412

תי״גויאמר משה אל אהרן קח את המחתה. ממי למד משה דבר זה. אלא אמרו חכמינו ז"ל שבשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, אמרו המלאכים לפני הקב"ה מה מבקש זה, אמר להם לקבל התורה, התחילו לומר להקב"ה רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו וכן אדם כי תפקדנו (תהלים ח ה), אמר הקב"ה למשה חזור להם תשובה, אמר משה רבונו של עולם מפחד אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שבל פיהם אש הוא, אמר לו הקב"ה משה אחוז בכסא כבודי והשיב להם תשובתם, שאין להם רשות ליכנס במקום זה, וכן עשה, שנאמר מאחז פני כסא פרשו עליו עננו (איוב כו ט), אמר להם תורה שאתם מבקשים מה כתיב בה, והלא כתיב בה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב), [כלום] אתם הייתם במצרים מה כתיב אחריו, לא יהיה לך אלהים אחרים (שם שם ג), שמא ע"ז יש לכם. מה כתיב אחריו, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שם שם ז), שמא יש לכם משא ומן, עד שתצטרכו להשבע, מה כתיב אחריו, (שמור) [זכור] את יום השבת לקדשו שת ימים תעבוד וגו', ויום השביעי שבת (שם שם ח ט י), שמא יש לכם עבודה, מה כתיב אחריו, כבד את אביך ואת אמיך (שם שם יב), שמא יש לכם אב ואם, מה כתיב אחריו, לא תרצח (שם שם יג), שמא יש לכם רציחה, מה כתיב אחריו, לא תנאף (שם שם יד), שמא יש לכם נשים, מה כתיב אחריו, לא תגנוב (שם שם טו), שמא יש לכל מטלטלין, מה כתיב אחריו, לא תענה (שם שם טז), [שמא] יש ביניכם שקר, מה כתיב אחריו, לא תחמוד (שם שם יז), [שמא] יש לכם שוורים או חמורים, כיון ששמעו כך אמרו כולם ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח י), מיד כל אחד ואחד מן המלאכים למד לו דבר, ואף מלאך המות למדו מעשה הקטורת, כשיצא הקצף שיקח את המחתה, ויתן עליה מאותו הקטורת כדי שימנע הקצף, וכשיצא הקצף והחל הנגף בעם, מיד אמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה קטרת. מפני מה נמנע הקצף, אלא אמר הקב"ה הם מרננים על הקטורת כי הוא המית נדב ואביהוא, לכך אמר הקב"ה למשה אמור אל אהרן שיקטיר על העם (להודיעך) [להודיעם] כי הקטורת אינו ממית, אלא העון הוא הממית, לפיכך זכה הקטורת וכפר על העם:

413

תי״דויתן את הקטרת. מה עשה אהרן, נטל את המחתה עם הקטרת ונתנה בפני מלאך המות, כמה דאת אמר ישימו קטורה באפיך (דברים לג י):

414

תי״הויעמוד בין המתים ובין החיים. עמד המלאך ואהרן מנעו ולא הניחו לעבור ועצרו במתניו, שנאמר ותעצר המגפה, ועליו נאמר ברך ה' חילו (שם שם יא). אמר המלאך לאהרן המקום שלחני להרוג ואתה מחזיק בי, אמר לו אהרן כך צוני משה שאחזיק בך, אמר לו המלאך אני אומר לך הקב"ה שלחני ואתה אומר לי משה אמר לו אהרן כל מה שאמר לי משה מפי הקב"ה וברצונו של הקב"ה, אמר המלאך לאהרן ומי יאמינך אמר לו הרי משה באהל מועד והקב"ה גם הוא שם, נלך שנינו לשם, מיד תפס אהרן למלאך בעל כרחו, והוליכו אצל משה לאהל מועד, הדא הוא דכתיב וישב אהרן אל משה אל פתח וגו' (פסוק טו):

415

תי״וויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד וגו'. לקח משה קורה אחת ועשה ממנה שנים עשר מטות, כדי שלא יאמרו שמטה של אהרן היה בו שם המפורש, ולפיכך הפריח:

416

תי״זומטה אהרן בו מטותם. הניחו באמצע שלא יאמרו קרוב היה לשכינה לכך פרח:

417

תי״חויוצא פרח. על שם שנאמר ואם פרוח תפרח (ויקרא יג יב), ללמדך שכל מי שיבא ויערער על הכהונה עליו יהיה צרעת, כמו שנעשה בעוזיהו, כן יעשה לכל המערער על הכהונה:

418

תי״טויצץ ציץ. בשם המפורש שהיה כתוב על הציץ:

419

ת״כויגמול שקדים. מלמד שהקב"ה שוקד לגמול רע לכל מי שיערער על הכהונה:

420

תכ״אהן גוענו אבדנו. גוענו במעשה העגל שנאמר ויגוף ה' את העם וגו' (שמות לב לה) אבדנו בעדת קרח, שנאמר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מוך הקהל (במדבר טז לג), כלנו אבדנו. ויהי המתים במגפה וגו' (פסוק י ד):

421

תכ״בהאם תמנו לגוע. אחר שאמר הקב"ה והזר הקרב יומת (במדבר א נא), אם אנו קריבים אל משכן ה' נמות האם לא תעשה עמנו תקנה:

422

תכ״גתמנו לגוע. מכאן אתה למד שמחלוקת קרח היתה קודם שנתמנו לעשות דגלים, וקודם שנתמנו הלוים לעשות את המשכן ולשמרו, שאם היה אחר מכאן, למה היו ישראל הכל מתרעמים על הדבר הזה שיתן הקב"ה שומרים למשכן, והלא כבר נאמר בלקיחת הלוים נתונים [נתונים המה לי] מאת בני ישראל וגו' (במדבר ג ט), ואמר עבודת מתנה אתן (במדבר י ח ז), כלומר על עבודת מתנה, כגון מתנות של פר כהן משיח, ושל פר יום הכפורים שהיו מבפנים, וכגון זריקת הדם והקטרה, וגם ניסוך היין והמים שזר חייב עליהם, ולא עבודת סילוק, כגון הוצאת הדשן:

423

תכ״דויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך. זה שבט קהת שהיו נושאים את הארון ואהרן ובניו היו משימים אותם איש איש על עבודתו שלא יתחייבו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו:

424

תכ״הואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם. שאין לאחרים לעשות כלום בכהונה ואם תחטאו בה אתם לבדכם תשאו את העון:

425

תכ״ווגם את אחיך מטה לוי. משפחות בני גרשון ובני מררי:

426

תכ״זולא ימותו גם הם גם אתם. כשם שהלוים חייבים מיתה אם היו נוגעים בעבודת הלוים:

427

תכ״חואני הנה נתתי לך את משמרת תרמתי. לטובתו של אהרן היתה מחלוקתו של קרח שאותה שעה נתן הקב"ה לו כל מתנות כהונה ברית מלח עולם, והמשל אומר נשברה רגל כדי לטובתי:

428

תכ״טוזה לך תרומת מתנם. על לחם תודת שלמיו על חזה ושוק המורם ממנה ומן האיל ומן השלמים הכתוב מדבר שהיה נאכל לכהנים ולנשיהם ולבניהם ולעבדיהם, לכך נאמר כל טהור בביתך יאכל אותו:

429

ת״לכל חלב יצהר וחכל חלב וגו'. על תרומה הכתוב מדבר שהיא ניטלת ראשית למעשרות:

430

תל״אבכורי כל אשר בארצם. מדבר על העומר ועל שתי הלחם של עצרת ושן הביכורים שהם מביאים מפירות האילן:

431

תל״בולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה. כך היתה תורת מעשר של לויים שנה ראשונה של שמטה נותן ישראל מתבואה שלו מעשר ראשון ומעשר שני שנה שנייה מעשר ראשון ושני שנה שלישית מעשר ראשון ומעשר עני, שנאמר כי תכלה לעשר תבואתך (דברים כו יב), שנה שאין בה אלא מעשר אחד, יכול מעשר ראשון לבטל אבל לא מעשר שני לכך נאמר את כל מעשר בישראל לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק כך מעשר ראשון אין לו הפסק, ומנין שבשנה השלישית נותן מעשר עני, מקיש מתנה של עניים מתנת לויים, מה מעשר ראשון ללוים, אף מעשר [עני] שמצוה ליתן לעניים:

432

תל״גועבד הלוי. הוא ולא כהן:

433

תל״דונחשב לכם תרומתכם וגו'. זו תרומה גדולה שהוא מפריש הישראל מן גרנו ומן יקבו, והקישם הכתוב זו לזו שיהיו נוטלות שתיהם באומר ובמחשבה. ועוד מה תרומה גדולה חייבין מיתה עליה, כך על תרומת מעשר ראשון חייבים מיתה עליה:

434

תל״המכל חלבו את מקדשו ממנו. מכאן אמרו סאה תרומה שנפלה פחות ממאה אוסרת כל החולין, ואם נפלה למאה מעלין משם שיעוריה והשאר מותרת משום חולין:

435

תל״וונחשב ללוים. אחר שמפרישין מן המעשר תרומתו התשעה החלקים האחרים אין בהם שום קדושה שהרי הם כתבואת גורן ויקב הנשאר לישראל אחר שהפריש ממנה מעשרותיה:

436

תל״זולא תשאו עליו חטא. אימתי אין אתם נושאים עליו חטא, בזמן שאתם תורמין מן היפה, אבל אם אתם תורמין מן הרעה על היפה תרומה אתם נושאים עליו חטא שאם לא יהא תרומה נישאת עליכם חטא, ולמה ואת קדשי בני ישראל. האם אם אוכלים הלוים המעשר בשבילהם חייבין מיתה:

437

תל״חזאת חקת התורה. למה נאמר כאן חקת, לפי שיש לבעל דין לטעון מי נדה מטהרין לטמאים, ומטמאין למי שהוא טהור, וכי אפשר לומר כך, לכך נאמר חוקה, אמר הקב"ה חקה חקקתי לך גזרה גזרתי, ואין מי להרהר אחריה, ואעפ"י שהיא גזרה חשובה מצוה כשאר התורה , שנאמר אמרת ה' צרופה (תהלים יח לא). ומה צוה הקב"ה להביא פרה אדומה, לכפר על מעשה העגל, משל לולד שטינף לחצר המלך אמר המלך תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקב"ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל:

438

תל״טדבר אל בני ישראל. לפי שהם צוו לעשות העגל:

439

ת״מויקחו. שמזהבם נעשה העגל, לכך הם יקחו אליך, לפי שמשה נתפלל עליהם, לפיכך הם יביאון אל משה:

440

תמ״אאדומה. לפי שזהב העגל היה אדום:

441

תמ״בתמימה. לפי שלא הלכו עם הבורא בתמימות לכך תהיה תמימה:

442

תמ״ג ד"א תמימה שיהא האודם תמים, שאם היו בה שתי שערות שאינן אדומות פסולה:

443

תמ״דאשר אין בה מום. לפי שהם עשו לעצמם מום, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב כה), לפיכך לא תהי' כפרת עון בעלת מום:

444

תמ״האשר לא עלה עליה עול. הם פרקו עול שמים מעליהם, לכך תהיה היא שלא עלה עליה עול:

445

תמ״וונתתם אותה אל אלעזר הכהן. ולא לאהרן, לפי שאהרן עשה להם העגל, לכך לא צוה ליתנה לאהרן, שאין קטיגור נעשה סניגור. ואימת נעשית הפרה, אמרו חכמים ז"ל יום ב' שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח:

446

תמ״זוהוציא אותה אל מחוץ למחנה. לפי שע"ז הרי היא כמצורע, ונאמר במצורע מחץ למחנה מושבו (ויקרא יג מו):

447

תמ״חושחט אותה. מכאן שהשחיטה [כשרה] בזר:

448

תמ״טולקח אלעזר הכהן. מכאן לשחיטה שמצותה אפילו בכהן הדיוט:

449

ת״נד"א זאת חקת התורה. כל המחזיק בה כאילו מחזיק בזאת התורה כאשר צוה ה':

450

תנ״אויקחו אליך. רמז לו שכל הפרות כלות, ופרה של משה לעולם עומדת:

451

תנ״בולמה פרה, הם המירו כבוד המקום בבן פרה וסררו בפרה, תבא אמו שהיא פרה ותהיה לעם כפרה אשר סררו בפרה:

452

תנ״גועוד למה אדומה, האדימו פנים כשעשו העגל להיות בעלת כתמים, שנאמר נכתם עונך לפני (ירמי' ב כב), לכך הביא פרה שהיה תמימה ותכפר על בעלי תמימים] אדומים, שנאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעי' א יח):

453

תנ״דולמה אשר אין בה מום, עשו העגל ומאותה שעה נעשו בעלי מומים זבין וגם מצורעים, לכך תבוא היא שאין בה מום ותכפר על עושי העגל שנעשו בעלי מומין:

454

תנ״הולמה אשר לא עלה עליה עול, לפי שהם נתנו עול העגל על צואריהם, שזבחו לו והשתחוו לו, לכך תבא הפרה אשר לא עלה עליה עול, ותכפר עליהם:

455

תנ״והם נקהלו על הכהן לעשות להם עגל, לפיכך התאנף הקב"ה באהרן על הכהן לעשות להם עגל להשמידו, ונתן הקב"ה לבניו מעשה הפרה, לכפר על אביו שהוא כהן:

456

תנ״זונתתם אותה אל אלעזר הכהן. פעולתה בסגן בבגדי בד ולא בכהן גדול שיהא מלובש בבגדי זהב. לפי שהעגל נעשה מזהב שלא יהא קטיגור נעשה סניגור, הם זבחו לעגל לפני אהרן, לפיכך ושחט אותה לפניו, ועל ידי העגל נשפך דמם, שנאמר והרגו איש את אחיו (שמות לב כז), לכך ולקח הכהן מדמה:

457

תנ״חולמה מזה מדמה שבע פעמים, למען כפר לו אדון אשר ברא עולם בשבעה ימים, לכך היו ההזיות שבעה, ופרות שעשו הכהנים בבית ראשון עם פרתו של משה היו שבעה, וכהנים שבעה המתעסקים בפרה, והשוחט ואלעזר והשורף, ושנינו כל המתעסקין בפרה היו טמאים:

458

תנ״טולקח הכהן עץ ארז ואזוב. ואוסף האפר ולוקח מעפר שריפת החטאת והמזה מי הנדה, ושנינו כל המתעסקין בפרה מטמאין בגדים, ולכך היו בה כיבוסין שבעה, וטבילות גופיהן שבעה, וטהורים היו צריכים להיות להם מתחלה כל השבעה, וכולם נטמאו גופיהם של ז'. הרי מ"ט כנגד פרשה פרה שהיא מזוקקת שבעתים, שהם מ"ט, ושרף את הפרה, ולמה בשריפה, בשם שהעגל נשרף באש והשורף אות באש, כך צוה הקב"ה לשרפה באש:

459

ת״סולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני ולעת. כמו שנפלו על ידי העגל שלשת אלפים, כך יפלו בה שלשה מינים, והם עץ ארז, לפי שהיו משולים בארז, כמו שנאמר כארז בלבנון ישגה (תהלים צב יג), ועל שהגביה עצמו כארז, יהיו נכנעים ונדכאים כאזוב, ולמה בשני, כנגד כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד ג). ולמה בתולעת, לכפר על עם שנקראו תולעת, שנאמר אל תיראי תולעת יעקב (ישעי' מא יד):

460

תס״אד"א למה בארז ואזוב, מלמד שכל המתגאה עצמו כארז סופו נשפל כאזוב ויחשב כתולעת, שנאמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כב ז). ולמה משליך אל תוך שריפת הפרה, להרבות אפרה ולא היה זורקם עד שתצאת האור ברובה, והמשליך היה מראה לכל ואומר שלשה פעמים ארז זה, וכן היה אומר לכל מין ומין ומטמאין היו הכהן השורף את הפרה בשרץ, ואחר כך מטבילין אותו ושורפה לאלתר בלא הערב שמש, מפני הצדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, וזה הוא שאמר הכתוב ואסף איש טהור (פסוק ט), כל שהוא, ואמר עד כאן היו משמרין אותו כבתחלה דמעיקרא שלא היה בו שום פסול ספק טומאה, לכך היו חצרות בירושלם בנויות על גבי הסלע ותחתיהם חלל מפני קבר התהום, וגם היו נשים באין מעוברות ויולדות שם, ומגדלות את בניהם שם לפרה, והיו מביאים שוורים ועל גביהם דלתות, תינוקות יושבות על גבי דלתות, וכוסות, של אבן בידיהם, הגיעו לשילוח היו יושבין במקומן ומשלשלין וממלאין את המים מפני קבר התהום, ולכך היה כהן המביא את הפרה עושה כבש העשוי כיפות כיפות מול האיטם מפני קבר התהום:

461

תס״בוהיתה לעדת בני ישראל למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות, כך אפר הפרה שמור לדורות לחטאת לכל דור, כך תהא למשמרת למי נדה חטאת היא, ועושים מן האפר שלשה חלקים כנגד שלשה משמרות של לויים ונותנין אותו ללויים:

462

תס״גד"א והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ועד שיהיו המתים היא שמורה אפר פרה שעשה משה לעולם קיימת:

463

תס״דוטמא עד הערב. למה היתה פרה מטמאה כל העוסקין בה, לפי שכל המתעסקין בעגל נטמאו מטומאת הנדה, שנאמר תזרם כמו דוה וגו', (ישעי' ל כב), כפי שהנוגע במת למה לא היתה מטמאה אלא בטומאת מת, שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים קו כח), לפי שהיו קרוי מת, לכך מטהרת טומאת מת בלבד:

464

תס״ההוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר. ולמה ביום השלישי וביום השביעי כנגד אכילות של מת, שאמרו שלשה ימים לבכי ושבעה להספד, והעגל גרם לישראל שימותו:

465

תס״וד"א על שעברו בתורה הנתונה בחדש השלישי, שנאמר בה לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ג), וכפרו בהקב"ה שברא את העולם בשבעה ימים והוציאם ממצרים, והיו שבעה ימים מיום שיצאו עד יום שעברו את הים:

466

תס״זכל הנוגע במת. זה מת עצמו:

467

תס״חבנפש האדם. זה דם המת, שנאמר בו כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג):

468

תס״טאשר ימות בזמן שיש שם שיעור בו רובע דם. שאם לא נשתייר בגופו של אדם רביעית דם הוא ימות מיד:

469

ת״עד"א אשר ימות בו, דם המת מטמא ולא דם החי:

470

תע״אאת משכן ה' טמא. אם יכנס לשם ולא יתחטא הוא חייב חטאת והוא חייב עונש, ומנין מצינו אזהרה, שנאמר ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה ג):

471

תע״בזאת התורה וגו'. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה:

472

תע״גוכל אשר באהל. מכאן שהמת מטמא באהל אעפ"י שלא נגע בו:

473

תע״דוכל כלי פתוח. איזה כלי אתה מוצא שאינו מטמא אלא דרך פתחו, הוי אומר זה כלי חרש, שנאמר וכל כלי חרש אשר אין צמיד פתיל וגו', שאינו מטמא כולו הוא מטמא באהל המת שהטומאה נכנסת בתוכו, הא יש עליו צמיד פתיל טהור לפי שאינו מטמא בגבו:

474

תע״הבחלל חרב. חרב הרי הוא כחלל אם נוגע במת, מה מת אבי אבות הטומאה, אף הוא נעשה כיוצא בו אבי אבות הטומאה, גם בנוגע במי שנטמא באב הטומאה של מת, גם הוא ראשון כמוהו, וכן אם נוגע בשני או בשלישי נעשה כהם:

475

תע״ואו בעצם אדם. עצם מטמא כשעורה ומטמא במגע ואינו מטמא באהל או בקבר אעפ"י שהוא סתום טומאה בוקעת ועולה:

476

תע״זולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. כמו ואכות אתו טחון וגו' (דברים ט כא), לכך טמא מטהר באפר הפרה:

477

תע״חונתן עליו מים חיים. שתהא הזאתו בכלי, כמו שהשליך עפרו של עגל אל הנחל היורד מן ההר (שם) שהיו מים חיים:

478

תע״טולקח אזוב. כמו שלא מחל להם הקב"ה עד שהשפילו עצמם כאזוב, לכך צוה הקב"ה אותם לטהר הטמא באזוב:

479

ת״פוטבל במים איש טהור. כמו משה שהשליכוהו ליאור וצום לשפוך מים, רצה לומר שישפכו לבם כמים, איש טהור, כמו שטיהר משה שהיה העם טהור ונטמאו בעגל, כך הזייה מטהר הטמא על ידי איש טהור:

480

תפ״אוטהר בערב. אעפ"י שטהר בשביעי טהור ליכנס במקדש ולא יאבל בקדשים עד שיעריב שמשו:

481

תפ״בכי את מקדש ה' טמא. ענש הכתוב על המקדש אם יכנס לשם טמא כשם שענש על המשכן:

482

תפ״גומזה מי הנדה. כשם שהעגל טמא את הטהור, כך עושין מי נדה מטמאין כל טהור:

483

תפ״דוהנוגע במי נדה וגו'. נעשו מי הנדה אב הטומאה, שאלולי כך לא יטמאו אדם שאין אדם מטמא אלא אם כן נגע כאב הטומאה, נמצאת אתה אומר שלשה אבות הטומאה, הא כיצד נגע אדם במת נעשה אבי אבות הטומאה, נגע חרב באדם נעשה אב הטומאה, נגע אדם באותו חרב נעשה אבי אבות הטומאה:

484

תפ״ה ולמה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה, ללמדך מה פרה אדומה מכפרת, כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ומרים מתה בנשיקה ומתה על פי ה'. כשם שמת משה רבינו, שטעם לגזירה שוה נאמר כאן ותמת שם מרים (כ' א'), ונאמר להלן וימת שם משה (דברים ל"ד ה'), וילפינן שם משם, מה לשם בנשיקה, אף כאן בנשיקה, ועוד כי במרים [כתיב] שני שם, ובמשה רבינו ע"ה אחת, לגזירה שוה, והשנית במקום על פי ה', כי אין כבוד לשכינה שיאמר לאשה על פי ה', לפיכך זכר ב' פעמים שם:

485

תפ״וולא הי' מים לעדה. לפי ששלשה פרנסים עמדו להם לישראל כשיצאו ממצרים, שנאמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו' ד'). מרים בזכותה הבאר ניתן להם, והמן ניתן להם בזכות משה. וענני כבוד בזכות אהרן, מתה מרים נסתלק הבאר, לכך לא הי' מים לעדה:

486

תפ״זודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. שיתן מימיו והוא יתן כדי שישאו קל וחומר בעצמם לומר מה סלע זה שאין לו עונש ולא שכר עשה ציווי הבורא, אנו לא כל שכן:

487

תפ״חויקהלו משה ואהרן וגו'. מכאן שמועט מחזיק המרובה. בוא וראה שפני הסלע לא הי' כי אם מעט ועמדו כל הקהל של ישראל על פני הסלע:

488

תפ״טשמעו נא המורים. שכן קוראין בכרכי הים לשוטה מורה, והוא בלשון יוני:

489

ת״צהמן הסלע הזה. לא הי' יודע איזה סלע, לפי שבשעה שנסתלקה הבאר הלכה הסלע וישבה לה בין הסלעים האחרים, לקח משה המטה ונגע בסלע ויאמר מה אתם סבורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים, והם היו סבורים לומר להם שיוציא להם מים אותו סלע, והוא לא אמר על דעת כן, לפי שאינו מכירו, כיון שהניח המטה על הסלע התחילה הסלע לטפטף, מפני השם שהיה חקוק במטה, כיון שראה משה שטפטפה חשב משה שהיא צריכה מכה במטה, כמו שהי' מתחלה, כמו שנאמר והכית בצור ויצאו ממנו מים וגו' (שמות י"ז ו'), מיד הרים משה את ידו והכה הסלע במטה פעמיים, ולמה הוצרך להכות אותו פעמיים, לפי שפעם ראשונה הוציאה דם, ולפי שלא עשתה צוויו של מקום הכה פעם שנית, כדי שתוציא מים ומפני כבודו של משה הוציאה מים, ומנין שהוציאה פעם ראשונה דם, שנאמר הן הכה צור ויזובו מים וגו' (תהלים ע"ח כ'), ואין ויזובו אלא דם, שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' (ויקר' ט"ו כ"ה), ומנין שנהפך הדם למים, שנאמר ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי"ד ח'), במכה ראשונה הוציאה דם, כשם שהכה משה רבינו ע"ה במצרים את היאור, וגם המים נהפכו לדם, במכה שנייה הפך הקב"ה הדם לפניהם ויצאו ושטפו רבים מישראל המריבים עם משה, שנאמר ונחלים ישטופו (שם ע"ב כ'):

490

תצ״אותשת העדה ובעירם. אלו הצדיקים שבהם:

491

תצ״ביען לא האמנתם בי וגו'. אני אמרתי לכם שתדברו אל הסלע בשמי והיא תתן מימיה, ואם הייתם עושים כך הייתי מקודש לעיני בני ישראל ויראו מפני, שיאמרו ומה הסלע עשה דברו אנו על אחת כמה וכמה, ולפי שלא עשיתם כן, לכן לא תביאו את הקהל הזה:

492

תצ״גהמה מי מריבה. המה שראו אצטגניני פרעה:

493

תצ״דויקדש בם. שלא קיימו דבריו נתקדש בהם:

494

תצ״ה לכן. בשבועה שם מיתה, שאין לכן אלא שבועה, שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי וגו' (ש"א ג' י"ד), ואין ויקדש בם אלא הריגה בעת שעברו על צוויו, כשם שאמר משה הוא אשר דבר ה' (ויקר' י' ג'), והיכן דבר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט י"ג):

495

תצ״וכה אמר אחיך ישראל. וכי מה צורך היה למשה לזכור האחוה, אלא כך אמר משה שטר הי' עלינו ועליך מימות אברהם זקנינו ועבדום וענו אותם וגו' (בראשית ט"ו י"ג), וגם האחים כולם היו צריכים לפרוע החוב של אביהם, ואתה אחי ישראל היית, והיה לך לפרוע החוב כשם שעשינו אנחנו, ואתה ידעת שאנו פרענו החוב, ואתה לא פרעת שלא היית רוצה לפרעו, שכן כתיב בעשו וילך אל ארץ מפני וגו' (שם ל"ז ז'), מפני שטר חוב שבידו, והקב"ה אמר ליעקב מי שיפרע החוב מבניו הוא יירש את הארץ, שכן כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר (שם טו יח), ואנו שפרענו חובו מעתה לנו הארץ, ומאחר שלא רצית אתה לפרוע החוב אלא פרענו אנחנו, לנו משפט הירושה, ועתה הנח לנו שנעבור בארצך עד שנלך אל מקומנו ואל ארצינו. ועוד היו יודעים שנתקיים הקול קול יעקב, שבשעת שנצעק אל הקב"ה הוא ישמע קולנו, וכן עשינו במצרים צעקנו אל ה' אלהינו ושמע קולינו, שנאמר וישמע ה' את קולנו (דברים כ"ו ז'):

496

תצ״זויאמר אליו אדום. אמר להם אדום אתם מתגאים לנגדינו במה שבירך אביכם אתכם, ובמה שנתברך יעקב אביכם, ואני מתגאה עליכם במה שנתברך אבינו ועל חרבך תחיה (בראשית כ"ז מ'), לכך נאמר פן בחרב אצא לקראתך:

497

תצ״חבעם כבד וביד חזקה. מה שאמר יצחק והידים ידי עשו (שם שם כב):

498

תצ״טויעש משה כאשר צוה ה'. מצטער היה משה שיאמר לאהרן שימות, אמר לו משה אחי פקדון יש לו הקב"ה בידך ורוצה שתתן לו פקדונו, אמר לו אהרן אחי ויקח פקדונו אדון שפקד יקח פקדונו, כי חשב אהרן שמא בעבור אלעזר ואיתמר, אמר לו משה דבר אחר הוא אינו החשבון שחשבת, אמר לו אחי אם כן מה הוא, אמר לו נר אחד מבקש ממך, מיד הבין אהרן שעל נשמתו הוא אומר, התחיל בוכה אמר לו משה אל תצטער שבניך אחריך יירשו מקומך, שכן ציוני המקום שאפשיט בגדיך ואלבישם לאלעזר ולאיתמר בניך, שהם ימלאו מקומך, מיד נתאנח אהרן, נשא עיניו וראה מטה מוצעת ונר דלוק, הלך אהרן ושכב על אותה המטה, ואחר שפשט בגדי הקודש מיד מת בנשיקה:

499

500וירד משה ואלעזר מן ההר. אמרו ישראל היכן אהרן, אמר להם כבר מת, ולא היו מאמינים אליו, אמרו לו האיש שעצר מלאך המות ולא היה מניחו ליגוף את העם, עתה שלט בו מלאך המות, ולא היו מאמינים, עד שהראה להם הקב"ה מטתו, כאדם הזה ששוכב על המטה, מיד האמינו לו. לכך נאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן וגו':

500

501 ד"א אל תקרי ויראו אלא וייראו, שמיד נסתלקו ענני כבוד שהעננים היו בזכות אהרן ולכך כי גוע אהרן, ומתרגמינן ארי מית אהרן:

501

502ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. [גדול מה] שנאמר באהרן, יותר ממה שנאמר במשה, [במשה] לא בכו אותו כי אם האנשים, אבל באהרן בכו אותו האנשים ונשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשים שלום בין איש לאשתו ובין אשה לחברתה, הדא דכתיב בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ב' ו'). ומה אהרן הי' עושה, כשהיה שומע שהיו מריבים שני בני אדם, או איש ואשתו, היה הולך אצל אחד מהם, והיה אומר לו חבירך בא אצלי, ומטרף על לבו על שהכעיס אותך, ופייס ממני שאבוא אצלך כדי שיבוא אצלך שתמחול לו, ולא היה זז ממנו אהרן עד שהי' מסיר כל השנאה שבלבו, והי' משליך ביניהם שלום והולך, וכשהי' פוגע לחבירו מיד היו מחבבין ומגפפין זה לזה ומנשקין זה את זה, וכן הי' כל ימי אהרן ע"ה, וכן מדתו כשהי' שומע שיש מריבה בין איש לאשתו, לא הי' זז מביניהם עד שהיו עושים שלום, לכך בכו לאהרן האנשים והנשים, אבל למשה רבינו ע"ה בכו כל הזכרים לבד. כל האנשים בכו אותו, לפי שהי' מוכיחן, ועוד כי משה הי' אומר יקוב הידן את ההר ואהרן מטיל פשרה יבן שני בעלי דינין:

502

503וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים. וישמע הכנעני, כיון ששמעו הכנענים שמת אהרן, אמרו מת התייר שלהם הרי השעה שנלך נלחם עמם. ר' שמעון בן יוחאי אומר אמר כי בא ישראל דרך האתרים, פירוש האתרים הם התרים, כיון ששמעו כי מת אהרן גדול הכהנים אמרו מת התייר הגדול שלהם ועמוד הענן שהי' עושה להם מלחמה נסתלק, הרי השעה שנלך ונלחם בם:

503

504ד"א וישמע הכנעני. וכי כנעני יושב בנגב, והלא יושב הי' בהר, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב והכנעני יושב בהר (במדבר י"ג כ"ט). אלא מי הי' כנעני זה, זה עמלק, שהוא יושב בנגב, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב. אמרו עמלקיים בתחלה כשבאנו להלחם עם ישראל נצחונו בקולם, במה שנתברך אביהם, שנאמר הקול קול יעקב (בראשית כ"ז כ"ב), ונשאו קולם וצעקו לפני הקב"ה כדי שיפלו עמלקיים, ושמע קולם ומסרנו בידם, ועתה נעשה דבר שלא יכירו אותנו, מה עשו הלכו לארץ כנען, ולמדו לשון כנען, וגם המלך שלהם לבש לבושי כנען, וזה מלך ערד, ונעשה עצמו כאלו הוא מלך כנען, אמרו כשהם יעשו מלחמה יאמרו שאנו כנעניים, ויצעקו להקב"ה שימסור הכנעניים בידם, ואנו עמלקיים ונהרגם, כששמעו ישראל מעת שבאו ישראל אלו המרגלים דרך האתרים, ואין אתרים אלא תרים, ומנין המרגלים כי הלכו באותו הדרך, שכן אמר להם משה עלו זה בנגב:

504

505וילחם בישראל וישב ממנו שבי. לא לקחו מהם אלא שפחה אחת, ומשלהם הית', שככה נאמר שבי מן השבי הית', כשראו אותם, שהם היו אומרים שפת כנען ולבושיהם כעמלקיים לבד ששינה עצמו מלך ערד שהי' דומה לערוד שבמדבר, אמרו ישראל האומה הזאת אין אנו מכירין אותה אם אנו צועקים להקב"ה שיתן העמלקיים בידינו, שמא הם כנעניים, ואם נצעק להקב"ה שיתן הכנעניים בידינו, שמא הם עמלקיים, אלא מה עשו ישראל, צעקו להקב"ה, סתם, אמרו להקב"ה אם נתן תתן את העם הזה וגו', ושמע הקב"ה ונתנם בידם, שנאמר וישמע ה' בקול ישראל:

505

506ותקצר נפש העם בדרך. וזה הדבר עשה הקב"ה אותו לטובה לישראל, והם חשבו עליו רעה, ומנין שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה, ובהקב"ה לא עשה אלא כדי שלא יפלו ביד אויביהם האדומיים, ועוד שיתן להם ארץ סיחון ועוג, ועוד נתן להם הקב"ה מים מן הארץ ולחם מן השמים, והם היו אומרים שהיו חסרים מכל טוב, וזהו אמרם ונפשנו קצה בלחם הקלקל:

506

507ד"א בלחם הקלקל. שהי' בגופם קל, שלא היו צריכים לצאת לחוץ, והיו אומרים מי ראה אדם שאוכל ואינו יוצא לחוץ לנקביו ואנו טוחנין ואין אנו פולטין, ומחר אני מתנפחים ויבקע כריסנו, והקב"ה לא עשה להם אלא לשבח, והם הוציאו עליו לעז, אז וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים , הם תפשו דברים של נחש הקדמונים, ודברו על הקב"ה דברים אשר לא כהוגן, לפיכך פרע מהם בנחשים:

507

508 ד"א אמר הקב"ה יבאו נחשים שמזונתם עפר ואינם מתרעמין על מזונותם, ויפרעו מאלו שמאכלם ומזונותם מן ושליו, ומתרעמים על מזונותם:

508

509השרפים. ששורפין בחייו כל מי שנושכין, וכיון שאמרו חטאנו, שנא' ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך (פסוק ז'), ובקשו ממשה כדי להתפלל עליהם ולא משה אכזר, מיד נתפלל עליהם, שכל מי שאינו מתפלל על חבירו הוא חוטא, שנאמר בשמואל חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם (ש"א י"ב כ"ג), וממי אתה למד ממשה רבינו ע"ה, ואף הקב"ה כששמע שאמרו חטאנו קבל תפלתו של משה והורה להם מה שיעשו עד שינצלו, שנאמר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף (פסוק ח'):

509

510ויעש משה נחש נחושת. והלא הקדוש ב"ה לא אמר לו שיעשה נחש, אלא אמר משה אעשה של נחושת, כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה, וזה שאמ והביט אל נחש הנחושת וחי, וכי נחש ממית ומחיה, אלא בזמן שהנושך מביט כלפי מעלה ומכוין לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו:

510

511ויחנו בנחל זרד. כלומר לא הי' רחבו אלא זרת, ולא עברו אותו אלא עד סוף ארבעים שנה:

511

512על כן יאמר בספר מלחמת ה'. זה ספר ואלה שמות, שבו כתוב המלחמה שעשה הקב"ה עם מצרים, והמלחמה שעל הים, שנאמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד י"ד), זו מלחמת הים, כי ה' נלחם להם במצרים (שם שם כ"ה), זו מלחמת מצרים, מה כתיב שם, כמו שעשה להם הקב"ה על ים סוף, שנאמר עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית (שמות ט"ו ט"ז). עד יעבור נחלי ערנון עד יעבור את הירדן, לכך נאמר את והב כסופה, את אשר יהב בסוף כן יעשה בנחלי ארנון, ומה נסים נעשה להם בנחלי ארנון, כי כששמעו אמוריים שישראל רוצים לעבור נחלי ארנון, והיו שם מערות ונטמנו שם אמוריים וחשבו בלבם כשיעברו ישראל נעשה עמהם מלחמה ונהרגם, והם לא ידעו כי הארון היה הולך עמהם, ומשפיל ההרים לפניהם, כאשר הגיע לשם היו שני הרים דומים כמו שני שדיים, והכניסם הארון במערות ונהרגו כולם, והיינו דכתיב ואשד הנחלים, אלו שני ההרים אשר נטו לשבת ער, ואותו הר נשען אל גבול מואב, משל למה הדבר דומה לשפחה שראתה בן גבירתה בסכנה והלכה להצילו, כן היה אותו הר שהיו בו השדיים, והיו על ארץ ישראל, וכיון שראה שהיו בו ישראל בסכנה הוא נטה לשבת ער להצילם, ומי הגיד להם לישראל, רבנן מפרשים שני מצורעים היו שם את והב בסופה, והיה הענן פולטם לחוץ והם ראו דמם של אמוריים שהיה יוצא מן המערות ובאו והגידו לישראל, ורבנן של ארץ ישראל מפרשים כי הבאר הי' הולך עמהם, ונכנס לאותם המערות והוציא משם מתים, ולכך נאמר ומשם בארה (פסוק ט"ז), ששם עבר הבארה, ועל ידו אירעו הניסים שעשה הקב"ה להם, והודיעם הנקמות שעשה באויביהם:

512

513אז ישיר ישראל. אמרו שירה לפני הקב"ה על הנס, ושבחו להקב"ה על הטובות שעשה להם על ידי הבאר, מן תחלה ועד סוף, התחילו לזכור היאך נתנו הבורא מתחלה ועד סוף, הדא הוא דכתיב באר חפרוה שרים (פסוק י"ח), זה משה וזקני ישראל, כמה דתימר קח אתך מזקני ישראל וגו', הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י"ז ה' ו'), הרב הקדים לתלמיד, וכן ביחזקאל קום צא אל הבקעה ושם אדבר (עמך) [אותך] ואקום (ואלך) [ואצא] אל הבקעה והנה שם כבוד ה' (יחזקאל ג' כ"ב כ"ג). ומהו חפרוה שרים, כמו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כ"ב), שמשה לא היה ידוע איזה צור הוא, עד שאמר לו הקב"ה הסימן של אותו הצור שראה השכינה נראתה עליו, אז ידע כי הוא הצור:

513

514כרוה נדיבי העם. זה משה ואהרן כשמתה מרים, שנאמר קח את המטה והקהל את (העם) [העדה] וגו' (במדבר כ"ח), במחוקק. זה משה, ועל ידי משה היו הדברים שנקרא מחוקק, שנא' כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים ל"ג כ"א):

514

515במשענותם. זה המטה שהי' למשה ולאהרן, ומנין שהי' של אהרן, שנאמר אמור אל אהרן קח מטך (שמות ז' י"ט), ואומר נטה את מטך והך את עפר הארץ (שם ח' י"ב):

515

516וממדבר מתנה. מתנה שנתן להם בארץ ערבה ושוחה מקום שהיה צמאון אשר אי להם מים והוציא להם מים מצור החלמיש:

516

517וממתנה נחליאל. לאותה הטובה שהשקם במדבר ע"י הבאר, וירד עמהם לנחלי ארנון, ומנחלי ארנון עלה עמהם לבמות ההרים, ומבמות יורד עמהם לגיא אשר בשדה מואב, שאותה הגיא היתה נשקפה מן הבמות על פני הישימון:

517

518ד"א ומשם בארה. כיון שהגיעו ישראל אל הישוב נסתלקה מהם הבאר, ואמרו ישראל שירה עליה, שנאמר אז ישיר ישראל וגו', ולמה לא נזכר שמו של משה רבינו על הבאר, לפי שלקה על ידה, שנשבע הקב"ה על ידה שלא יכנס משה לארץ התחילו ישראל לומר שבחה של באר:

518

519 ד"א באר חפרוה שרים. זו תורה שהית' נשמרת על ידי אברהם ויעקב, שנאמר באברהם וישמור משמרת מצותי חקותי ותורתי (בראשית כ"ו ה'), וביעקב נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים (שם כ"ה כ"ז):

519

520כרוה נדיבי העם. אלו ישראל שקבלוה מסיני, ועל ידה נקראים נדיבים, שנאמר נדיבי עמים נאספו וגו' (תהלים מ"ז י'), ולפי שנתברכו בקולה לכך זכו במלכות, שנאמר ואתם תהיו לי מלכת כהנים (שמות י"ט ו'):

520

521במחוקק. על ידי משה שנקרא מחוקק:

521

522במשענותם. שנשענו על ידי משה שקיבלו כל מה שאמר להם מפי הקב"ה לשמור, שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ, י"ט):

522

523וממדבר מתנה. כל מי שמשים עצמו כמדבר, תורה ניתנה לו במתנה. שלכך נמשלה [התורה] למים, מה המים אינם יכולים לעמוד במקום גבוה, ואינם הולכים כי אם במקם נמוך, כך אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים את עצמו כמדבר:

523

524וממתנה נחליאל. כיון שניתנה תורה לו במתנה נחלו אל:

524

525ומנחליאל במות. כיון שנחלו אל עלה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם מגביה עצמו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא:

525

526וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. עשה משה מה שלא צוה לו הקב"ה, וסמך על מה שאמר לו הקב"ה, שנא' כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ' י'):

526

527ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו. אמר להם כל עצמם של כנעניים לא שכחנו אלא כדי שלא אניח אתכם לעבור, מיד ויאסוף סיחון, ולמה נקרא שמו סיחון, שהי' הולך אחר שיחה, ומה שמו, כנעני שמו:

527

528כי עז גבול בני עמון. וכי מה עזות היה לגבול בני עמון שלא לקחו אלא עד גבול בני עמון לא תוקפם, אמר לו הקב"ה וקרבת מול בני עמון אל תצורם (דברים ב' י"ט):

528

529כי חשבון עיר סיחון. זה שאמרו חכמינו ז"ל עמון ומואב טיהרו בסיחון:

529

530על כן יאמרו המושלים באו חשבון. לפי שסיחון לקח חשבון מיד מלך מואב, וישראל לקחו מיד סיחון את חשבון וכל מה שלקח ממואב, על כן אמרו חכמינו ז"ל שלהם לישראל כשמשלו בארץ בואו חשבון ובנו אותה כי היא עיר סיחון ואנשי מלחמה שהם קשים מבעלי מלחמה של חשבון להבה אכלה עד מואב בעלי במות ארנון:

530

531אוי לך מואב אבדת עם כמוש. אתם סבורים מה שישראל אינם נלחמים עמהם מיראת כמוש אלהיהם, או נמנעו על שבטחו בכמוש אלהיהם, ולכך נאמר שבח סיחון ואיבוד מואב שהוא עמו של במוש:

531

532נתן בניו פליטם. שברחו מן המלחמה ולא נותר מהם אלא פלטים, ובנותיו שלא נלחמו ולא יכלו לברוח על כן שבה אותם מלך סיחון:

532

533ונירם אבד חשבון. אמרו ישראל ידינו אותם לסיחון ולכך אבד חשבון. אמרו חשבון עירם ושממנו הארץ עד נפח אשר על מידבא:

533

534ד"א על כן יאמרו המושלים באו חשבון. ומי הם מושלים, זה בלעם וגם אביו, ולכך קרא אותם מושלים, על שם וישא משלו (במדבר כ"ג ז'), לפי שחשבון עיר כבדה וחזקה וגבוהה, ואפילו היתה יתושין לא היתה סיחון יכול לכבשה עד ששכר לבלעם ואביו, ואיררם בלעם לא מצאו כל אניש חיל ידיהם לשמרה, ועל דבר זה שלח בלק אל בלעם לארר את ישראל, ועל זה אמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר (במדבר כב ו), ברך לסיחון וקלל למואב, והם אמרו לסיחון בואו חשבון, התחיל משה מסדר כיצד קלל בלעם חשבון וגם למואב וברך לסיחון:

534

535ד"א על כן יאמרו המושלים. אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשב חשבון של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, ותבנה ותכונן עירו לחיי העולם עם הצדיקים המשיחים גדולתו של הקבה, כמה דתימר הולכי על דרך שיחו (שופטים ה י):

535

536כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מן המחשבים הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה:

536

537להבה מקרית סיחון. מה הצדיקים המשיחים את התורה ותאכל אותם הבוגדים בה' לעשות כל רעתם:

537

538בעלי במות ארנון. אלו המתגאים ועושים מעשה גאים:

538

539ד"א בעלי במות ארנון. זה הפורק ממנו עול שמים, ונותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:

539

540אוי לך מואב אבדת עם כמוש. כל עם שעובד ע"ז סופו שיאבד, הדא הוא דכתיב ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון (דברים ל' י"ז י"ח):

540

541למלך אמורי סיחון. שהוא כסיח שבמדבר, הדא הוא דכתיב ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו' (שם כח י"ט):

541

542ונירם. אוי לרשע ואי לשכנו:

542

543אבד חשבון. אבדו חשבונו של עולם, ואמרו לית דין ולית דיין, לפי שאמרו במקצתם סופם לבוא עד דיבון, שידינו את נשמתן אז ונשים עד נפח, ואחר כך נשמתן תבוא לסוף שישרף ולבוא עד גיהנם, שהוא אש שאינו צריך ניפוח:

543

544אשר עד מידבא. סופו לידון בגיהנם, ויעשה הקב"ה עמהם מה שרוצה, הדא הוא דכתיב עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו באחרית הימים (ירמיה כ"ג כ'):

544

545ויצא עוג. ולמה נקרא שמו עוג על שם עוגות מצות, שאותו עת שנשבה לוט פסח הי', ובא עוג והגיד לאברהם, שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי (בראשית י"ד י"ג), והוא לא עשה אלא לרעה, כך אמר בלבו אברם עשה עם לוט אחיות והוא אוהבו, וכשישמע שנשבה לוט, מיד יצא להלחם עמהם מלחמה ויהרג, ואני אקח את שרה אשתו, ולמה נאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו (פסוק ל"ד), ומפני מה נתיירא משה מה שלא נתיירא מן סיחון, והלא סיחון ועוג בני חבייא והוייא הוו, ובני שמחוי ועוזא, ושניהם שווים בגדולה ובגבורה, ועליהם נאמר למכה מלכים גדולים, ויהרוג מלכים [אדירים], לסיחון מלך האמורי, ולעוג מלך הבשן (תהלים קל"ו י"ז י"ח י"ט כ'), ולמה הי' מתיירא לעוג יותר מסיחון, אלא טוב היה עושה משה רבינו ע"ה, אמר משה שמא יעמוד לו זכות בעד שהגיד לאברהם שנשבה לוט, שנא' ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית י"ד י"ג). ולכך אמר לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, והדבר אשר אתה מתיירא ממנו אל תירא כי באותו הזמן גם כן נתכוין לרעה ולא לטובה, ואף על פי כן נתתי לו שכרו, שהרביתי ימיו ושנותיו עד היום, ומעשיו ומחשבתו שחשב אני אפרע לו, שאמסור אותו בידך, הדא הוא דכתיב כי בידך נתתי אותו (פסוק ל"ד):

545

546ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו. אמרו עליו על עוג שיעץ עצה ואמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, אנא איזל ואעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלוייהו, אזל ועקר ית טורא, והוה בהו תלתא פרסי, והוה נקיט לה ברישיה ואתי, שלח הקב"ה עורבא, ואיכא דאמרי קומצא, ונוקביה ונחית ליה בצואריה, כד מטא בעי למשלפייהו ונמשכו שיניו לכאן ולכאן, ולא מצי למשלף יתיה, שכן אתה מוצא בשיני רשעים לעתיד לבא, שנא' שיני רשעים שברת (תהלים ג' ח'), אל תיקרי שברת אלא שרבכתה, וכיון שראהו משה רבינו שהוא עומד מה עשה, משה הוה בר עשר אמין, שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן (שמות מ יט), והמשכן היה עשר אמות, שקל נרגא בת עשר אמין וקפץ עשר אמין ומחיית קרסוליה וקטליה, מכאן אמרין אותו הר שהי' מביא עוג להשליך על ישראל, זכר משה רבינו ע"ה שם המפורש והעמידו באויר שלא יפול על ישראל, אז אמרו תתקצץ הידים שכך זורקין, ויתברך הפה שכך מעמיד:

546

547וירא בלק. ולמה נקרא שמו בלק מלמד שבא ללוק דמן של ישראל ככלב:

547

548ד"א על שם בוקה ומבוקה ומבולקה (נחום ב יא), שבקש לבלוק את ישראל:

548

549אל כל אשר עשה ישראל לאמורי. לסיחון ועוג, אמרו אלו שהם גבורים וענקים לא יכלו לעמוד בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה:

549

550כי רב הוא. שהרבה אותם הקב"ה על הגבורים:

550

551ויקץ מואב. שהיו בעיניהם כקוצים, ולמה נתייראו המואבים מה שלא נתייראו עמוניים, לפי שעל עמוניים צוה הקב"ה לישראל אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה, כלור מלחמה הוא דלא יעשה בהם, אבל אנגוריא יעשו בהם, ומה היו ישראל עושים, היו מזיינין, רצה לומר מזיינין את עצמם, ובאים עליהם ונדמים אליהם כאלו באים להלחם עמהם, והם ברוחין, מיד ישראל נכנסים ושוללים אותם:

551

552ויאמר מואב אל זקני מדין. אלא כיון שראו לסיחון ועוג שנהרגו, תמהו ואמרו מי יוכל בכחו לכבשם או לעמוד כנגדם, וכיון שראו שהם נוצחים את העולם כולו לא ידעו במה היה כחם, הביאו לזקני מדין ושאלו להם ואמרו זאת האומר אין להם לא חרב ולא חנית וכל כוחם היה בפיהם ואינם מתגברים על כל האומות אלא בפיהם:

552

553עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. שלא היו עושים מלחמה אלא אנגריא היו עושים בהם, והיו בוזזים כל מה שמוציאין חוץ לעיר:

553

554כלחוך השור. ולמה שור, לומר לך מה שמלחך השור אין בו סימן ברכה לעולם, כך ישראל כל מה שמוציאים לא ישאירו שריד ופליט:

554

555ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. שלא היה ראוי למלכות, אלא לפי העת המליכוהו מואבים עליהם:

555

556וישלח מלאכים אל בלעם. כיון ששמעו שכוחו של משה לא היה אלא בפיו. אמרו נשלח אל בלעם שגם הוא כחו בפיו, והוא יעמוד כנגדו, לכך שלחו אל בלעם, ולמה נקרא שמו בלעם, שבקש לבלוע את ישראל:

556

557ד"א בלעם שבולה עם:

557

558ד"א בלא עם:

558

559 בן בעור. שבא על בעירה:

559

560פתורה. פותר חלומות היה:

560

561ד"א פתורה שולחני היה:

561

562ארץ בני עמו. שבלק היה משם:

562

563הנה כסה את עין הארץ. שהרגו סיחון ועוד שהיו עיני הארץ:

563

564והוא יושב ממולי. כלומר שהם ממולין:

564

565ארה לי את העם. כאדם האורה את התאנים מעט מעט:

565

566אולי אוכל נכה בו. כאדם המנכה מן המדה מעט:

566

567כי ידעתי את אשר תברך מבורך. לפי שהיה ברך לסיחון ולעמו וקלל למלך מואב הראשון שעל ידי כך לקח את חשבון ואת ארצו מידו עד ארנון:

567

568וילכו זקני מואב. זקני מואב גם הם לקחו בידם קסמים:

568

569ד"א למה אמר לו בתחלה לא תלך, ובסוף אמר לו קום לך, אלא בתחלה שאל בלק לקוסמים אמר להם מה תאמרו יפה יבוא בלעם או לאו, קסמו קסמים ואמרו יבוא, לכך הפר הקב"ה קסמיהם ואמר לו לא תלך עמהם, ובפעם שניה קסמו ואמרו לא יבוא, אמר לו הקב"ה קום לך מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעי' מד כה):

569

570וכן חשב בלעם הרשע בלבו ואמר כמו שאמר לי בפעם ראשונה לא תלך, ובשנייה אמר לי לך, ככה אמר לי לא תאור, ולבסוף יאמר לי תאור, על זה ויחר אף אלהים כי אולך הוא. ומה היו הקוסמים אומרים, אם נאמר לבלעם ויבוא עמנו אנו מצליחים, ואם יתן לנו עיכוב אין בדבריו כלום, וכיון ששמעו שאמר להם לינו פה הלילה, אמרו כלום יש אב ששונא את בנו, כך הקב"ה אב לישראל ואוהב אותם ובעד קללת בלעם ישנא, מיד אמר הקב"ה לבלעם מי האנשים האלה עמך, עשה עצמו כאלו לא ידע כלום, הדא הוא דכתיב משגיא לגוים ויאבדם וגו' (איוב יב כג), וכיון שמע בלעם כך, אמר עכשיו אני יכול לילך ולהבין, שפעמים הוא יודע ופעמים אינו יודע, ולכך אוכל לעשות כל מה שאתאוה, והוא היה אחד משלשה שבדק הקב"ה אותם ומצאם עביט של מימי רגלים, כי היה לו לומר רבון העולמים אתה ידעת, ואתה הוא היודע לכל, ולא יבצר ממך מזמה, ולי אתה שואל מי האנשים האלה, והוא לא עשה כן, אלא אמר בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי:

570

571 תניא מדין ומואב לא היה שלום ביניהם, ולפי שנתייראו עשו שלום ביניהם כדי שיעזרו זה את זה, פעם אחת בא זאב לאחד מהם, הלך הכלב אל הכלב ואמר לו בוא ועזרני מן הזאב שלא יאכל גם לשנינו, נתפייסו ובאו שניהם על הזאב:

571

572ד"א בלק בן צפור. אמר לו בלעם אעפ"י שאין אתה מכבדני המלכים מכבדים אותי שהם שולחים לי:

572

573ולכה קבה לי. שנאה שהיה שונא בלעם לישראל גדולה משנאה שהיה בלק שונא, בלק אמר לכה ארה לי, ובלעם אמר קבה לי, בלק אמר אולי אוכל להלחם בו ואגרשנו מן הארץ ממלוכתו, והוא אומר וגרשתיו, מן העולם:

573

574לא תלך עמהם. שאין הקב"ה חפץ באבידתן של רשעים, אמר בלעם אתה מתניני שלא אלך עמהם אקללם במקומי, אמר לו הקב"ה לא תאור את העם, אמר בלעם ורוצה אתה שאברכם, אמר לו הקב"ה אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא:

574

575כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם. לא בקש לומר להם דברי המקום, אלא כך אמר להם, המקום חפץ בכבודי וצוני שלא אלך עמהם, שאין כבודי שאלך עמהם, כי אנשים קטנים אתם, לפיכך אמרו אותם שרים לבלק מאן בלעם הלך עמנו כיון ששמע בלק כך, שעל ידי כך לא הלך, על כי שלא היו שרים גדולים, הוסיף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, שנאמר ויוסף עוד בלק וגו', ובלעם חשב שלא יוסף עוד בלק לשלוח שרים רבים, וכדי שידעו כי המקום מנעו, וכיון שראה בלק שלח שרים רבים ונכבדים ושלח לו שיכבדנו מאד, התחיל לומר להם שלא היה ברשותו, שנאמר אם יתן לי בלק וגו':

575

576ועתה שבו נא בזה. אמר להם בלעם אדעה מה יוסף ה' דבר עמי, אם ירצה שאלך עמכם ואם לאו יחשוב אצלו בלק שאם יכבדני כאשר אמר אלי לאמר שאני מניח ציווי ה' אלהי, לא שאיני יכול לקללם כי אוכל, אבל איני רוצה לעבור את מאמרו:

576

577ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם. אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת לא תלך עמהם, שבקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד). ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו והודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו:

577

578ויחבוש את אתונו. מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, וכי כמה עבדים היו לו שכן כתיב ושני נעריו עמו, אלא מפני שהיה שונא הרבה לישראל, קם הוא בהשכמה וחבש הוא בעצמו את אתונו. אמרו חכמינו ז"ל אותה אתון נבראת ביום הששי של בריאת העולם, ויעקב נתן לו לבלעם זה האתון, כדי שלא יתן עצה רעה לפרעה שלא יגזור גזירה רעה על בניו, ולא הועיל לו, אלא הוא נתן עצת הלבינים לפרעה:

578

579ויחר אף אלהים כי הולך הוא. על שהלך לאבדון שהקב"ה אינו חפץ באבידתן של רשעים:

579

580בדרך לשטן לו. להרגו:

580

581ושני נעריו עמו. כך הוא דרך ארץ שאין אדם חשוב יוצא לדרך פחות משלשה בני אדם. מפני ב' דברים מפני שלא [ילך] האחד למקום אחר וישאר הוא יחידי, ועוד שאם יעשו השנים מריבה, יעמוד השלישי וישים שלום ביניהם, ר' מאיר כך הוא עביד אם חזי חד בר אינש נפק באורחא קרי ליה תרי מות, אתרי מדי קטטה, תלתא מדי שלמא, הדא הוא דכתיב טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק (שם שם יב). וכן באבינו אברהם אמר ויקח את שני נעריו (בראשית כב ג):

581

582וחרבו שלופה בידו. וכי לא היה יכול להרגו אם לא יהיה חרבו שלופה בידו, ומפני מה בא אליו בחרב, כי אומנותן של ישראל בקול, ואומנותן של האומות בחרב, וזה בלעם הרשע החליף אומנותו, ולקח אומנות של ישראל שהיא הקול, כדי לקללם בקולו, לפיכך בא המלאך אליו בחרב, להודיעו שאם יתפוס אומנותן של ישראל יפול בחרב, כי ישראל יקחו אומנותו ויפילו אותו בחרב, וכן היה לו, שכן כתיב ואת בלעם בן בער הרגו בחרב (במדבר לא ח):

582

583ותט האתון מן הדרך. בשלשה מקומות עמד המלאך, ולמה כן תחלה עמד לו בדרך רחבה, שהיתה יכולה האתון ללכת לכל הצד, ורמז לו שאם בקש לקלל זרעו של אברהם היה לו לקלל משני צדדים בני ישמעאל ובני קטורה. בשנייה עמד במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה, שאם בא לקלל זרעו של יצחק הכשר, ימצא שם אברהם מצד אחד, ויצחק מצד אחד, אבל היתה רחבה שנלחצה אל הקיר, שאם בקש [לקלל] זרעו של יצחק עשו ואליפז היה יכול לקלל. בשלישית עמד לו המלאך בדרך צר, אשר אין דרך שיוכל להטות לא ימין ולא שמאל, רצה לומר כי אם בא לקלל את ישראל לא יוכל, שזכות אברהם ויצחק מצד אחד ויעקב ולוי מצד אחד, והקב"ה מלמעלה:

583

584ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר. הוא היה הקיר של אבני הגל שעשה יעקב והקימו בינו לבין לבן, שאמר יעקב לקטו אבנים, שנאמר ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית לא מו), ואמר עד הגל הזה (שם שם נב), והוא עבר הברית שעבר אותו גל לרעה לו, לכך לקה ברגלו, והוא היה חיגר ברגלו אחת:

584

585ויעמוד במקום צר. כנגד יעקב, שנאמר בו וירא יעקב מאד וייצר לו (בראשית לב ח):

585

586אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. ללמדך אחר שהוא בא לקלל זרעו של יעקב כולם צדיקים, לא יכול להם שאין לו רשות לקללם:

586

587ויפתח ה' את פי האתון. מיום שנבראת הקב"ה פתח את פיה שהיה מסור בפיה, אבל לא היתה רשאה לדבר, כי נסתם פיה עד אותה שעה, שלא נאמר וישם ה' דבר בפיה אלא ויפתח ה', מכאן שהיה הדבר מושם בפיה, ולא היתה חסרה אלא מפתח:

587

588ותאמר האתון אל בלעם. אמרו לו השרים של מואב לבלעם, כשראו כשרבצה האתון תחתיו, למה אתה רוכב אתון, ואי אתה רוכב סוס, אמר להו ברטיבא שריגא ליה, ולפי שעה לקחתיה, אמרה לו הלא אנכי אתונך, כלומר כי אינך רוכב על סוס אלא עלי, אמר לה בלעם לטעינה בעלמא את אתוני ולא לרכיבה. אמרה לו לאו אלא אשר רכבת עלי, ולא עוד אלא שאני עושה עמך מעשה רכיבה ביום, ומעשה אשה בלילה, לפי שהיה בא על אתונו, ואין הסכן הסכנתי אלא מעשה אשה, כמה דתימר ותהי למלך סוכנת (מ"א א ד), ויאמר לא שלא היה יכול לעמוד על תוכחתה:

588

589ויגל ה' את עיני בלעם. מכאן שאין רשות לעיני אדם לראות כמו שנותן לבהמות לראות, שבאתון נאמר ותרא, ובבלעם נאמר ויגל ה' ולמה כן, שאילו היה לאדם רשות כדי לראות המלאכים המהלכים בדרך, מיד היה נבעת יוצא מדעתו:

589

590ויקד וישתחו לאפיו. כי הכיר בו שהוא מלאך והיא בא להרגו:

590

591ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית. אמר לו המלאך תדע מפני מה באתי לא באתי לתבוע ריב האתון, אלא לתבוע ריב אומה שלימה, שאתה הולך לקלל, והיא עתידה לראות פני שכינה שלשה פעמים בשנה, לכך [נאמר] שלש רגלים, ולא אמר שלשה פעמים:

591

592כי 'ירט' הדרך לנגדי. מכאן לנוטריקון 'י' יראתה 'ר' ראתה 'ט' נטתה:

592

593ד"א כי ירט הדרך לנגדי. אינו אלא לשון גלוי, כמה דתימר למען היה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טו), לפי שהיה גלוי וידוע לי שאתה הולך לקלל את ישראל, ולכך יצאתי להרגך אלו בדרך לנגדי:

593

594 ד"א כי ירט. לשון פחד, כמה דתימר רטט (החזק) [החזיקה] (ירמי' מט כד), שבזמן שהמלאך הולך ועומד בדרך אעפ"י שאין האדם רואה אותו מזלו רואה אוו והמזל חרד, הדא הוא דכתיב (ואימה) [חרדה] גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י ז):

594

595כי עתה גם אותכה הרגתי [ואותה החיותי]. אינו אומר הנחתי, אלא החייתי, מכאן שהרגה המלאך, לפי שבאה אל המלאך עם בלעם לדין, והרגה המלאך, ומה בכבוד הרשעים חשש, כדי שלא יאמרו בני אדם, זו שהוכיחה לבלעם הנביא והשתיקתו, על אחת כמה וכמה שהקב"ה חושש בכבודם של צדיקים, הדא הוא דכתיב ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו):

595

596ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי. קפץ בלעם הרשע לוידוי שהיה יודע שאין מי שיעמוד לחרון אף אלא וידוי:

596

597ועתה עם רע בעיניך אשובה לי. אמר בלעם כך הוא שהמקום אומר דבר והמלאך מחזירו, שהוא אמר לאברהם קח נא את בנך וגו' (בראשית כב ב), ומלאך החזיר צוויו, שנאמר ויקר [אליו] מלאך ה' (שנית) מן השמים, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער וגו' (שם שם יא יב), אף הוא אמר לו קום לך עם האנשים, ועכשו אתה רוצה להחזיר אותי, אם רע בעיניך על כי שאני הולך אשובה לי, כלומר אם לא לילך שיעשה כל רצונו לעצמו, לפיכך אמר לו המלאך סבור אתה שאם תלך ברשותך תהיה, לאו, ועוד כל אלו שעשיתי לך לא עשיתי אלא לטובתך, אבל מאחר שאני רואה שאתה רוצה לילך ולאבד עצמך, לך עם האנשים, כלומר חלקך יהיה עמהם:

597

598ואפס את הדבר. אבל אם אתה תחפוץ לגלות דבר שאמרתי לך שלא תאמרנו, הוי יודע שאותו תדבר בעל כרחך, ואין אפס אלא לשון כלוי, שנאמר כי אפס כסף (בראשית מז טו):

598

599וילך בלעם עם שרי בלק. בוא וראה שנאתו של אותו רשע, כל אזהרות עשה לו הקב"ה, והמלאך הצוהו שלא יהא לו רשות לילך, אף על פי כן חשב לשחד להקב"ה בקרבנותיו כדי שיניחנו לקלל:

599

600הלא שלח שלחתי אליך. לפי ששני פעמים שלח אליו, לפיכך נאמר שני פעמים, שלח שלחתי:

600

601האמנם לא אוכל כבדך. פיו הכשילו שיצא ממנו בפחי נפש שלא כבדו:

601

602ויבאו קרית חוצות. קראהו לשוקים מלאים ילדים וילדות, אמר לו בלעם לבלק כל אלו באתה לאבד שלא עשו רעה מימיהם, יש לך לרחם עליהם:

602

603ויזבח בלק בקר וצאן. מלמד שלא זבח אלא בקר אחד וצאן אחד, ולבלעם היתה רוח גבוהה ונפש קצרה, כעס בלעם כנגדו ואמר לא היה לו שורים ולא צאנים, אלא שלח בלק בקר פחות שבשוריו ופחות שבצאניו, למחר אני משכים בבקרו שלא אקח מהם כי אם פרים וגם אלים:

603

604ויעלהו במות בעל. בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שהיה בלעם הולך אחריו כסומא, לפי שהיה בלק רואה עתידות שישראל יהיו עתידין לחטוא בבעל פעור, כדי שיזכור להם הקב"ה אותו עון, וגם יניח להם לקללם:

604

605בנה לי בזה שבעה מזבחות. שבנו אבות הראשונים מאדם ועד משה רבינו, ואלו הם אדם הראשון בנה מזבח, שנאמר ותיטב לה' משור פר (תהלים סט לב), וגם נח בנה מזבח, שנאמר ויבן נח מזבח לה' (בראשית ח כ), ואברהם בנה מזבח, ויצחק בנה מזבח, ויעקב בנה מזבח, [דכתיב ויבן שם מזבח] ויקרא למקום אל בית אל (שם לה ז), הרי שבעה מזבחות שבנו הראשונים, אולי ישא לי פנים ויניחני:

605

606ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי. שמא ישא לי פנים:

606

607וילך שפי. מכאן אמרו חכמינו ז"ל בלעם חיבר ברגלו אחת היה ושמשון בשתי רגליו שבה נאמר שפי, ובשמשון כתיב ש]י]ון (בראשית מט יז):

607

608 ד"א שפי יחיד הלך:

608

609 ד"א שפי מלמד שפשפש השעה שהקב"ה כועס בה:

609

610ויקר אלהים אל בלעם. לשון טומאה, כמה דתימר מקרה לילה (דברים כג יא), כלומר כשהיה מדבר עמו היה חושב כאלו מדבר לטמא, ואלמלא בשביל אהבתן של ישראל, לא היה מדבר עמו, אחר שעבר על דיבורו:

610

611ויאמר אליו את שבעה המזבחות ערכתי. אמר בלעם לפני הקב"ה והלא ישראל לא ערכו לך אלא מזבח אחד, ואני ערכתי לך שבעה מזבחות, והלא טוב לך שתניח את ישראל ותהיה עמנו, הדא הוא דכתיב הירצה ה' באלפי אלים וגו' (מיכה ו ז):

611

612וישם ה' דבר בפי בלעם. בעל כרחו שלא בטובתו בקש לו לילך לדרכו כשראה שהקב"ה היה רוצה שיברך את ישראל, אמר הקב"ה לבלעם שוב אל בלק וכה תדבר:

612

613וישא משלו ויאמר. לפי שהיה אומר דבריו במשל ואמר מן ארם ינחני בלק, מן הרמים הייתי והנחני בלק לגיהנם, מהררי קדם מן הרמים הגדולים הייתי, מן אברהם יצחק ויעקב, והרחיקני בלק מהם:

613

614לכה ארה לי יעקב. כלומר אם אני מקלל אותם אקלל את עצמי, שכן כתיב אורריך ארור (במדבר כד ט), והיינו דכתיב יעקב וישראל שני שמות היה לו ליעקב ועל שניהם אמר לקלל את בניו כדי שלא יהיה להם תקומה ואני מה אוכל לעשות:

614

615מה אקוב לא קבה אל. שאין הקב"ה חפץ לקללם שביום שעשו את העגל היו ראויים לקללה, ולא עוד אלא ברכו, שנאמר גם ברוך יהיה (בראשית כז לג), וזהו שלא קבה אל:

615

616ומה אזעום. שלא זעם בזה היום, שהרי ברך הקב"ה אותם, דכתיב כי חלק ה' עמו יעקב וגו' (דברים לב ט):

616

617כי מראש צרים אראנו. מן אברהם שנקרא צור, שנאמר הביטו אל צור חוצבתם (ישעי' נא א), כי האבות נקראו צור, מה הצור בונה אדם כל הבית כולו וסובל, כך זכות אבות סובל ועומד על בניהם:

617

618 ד"א כי מראש צורים אראנו. כי מראש צורים אני רואה אותם שקדמו לבראשית, כשהיה הקב"ה מבקש לבראות את העולם, היה יושב ומצפה ומתבונן בדורו של אנוש ושל מבול ושל סדומיים, והיה אומר היאך אני אברא העולם מפני אלו הדורות הרשעים, שהם מכעיסים אותי, כיון שראה וצפה שעתיד אברהם לעמוד ולייחד את שמו, אמר הקב"ה הרי מצאתי על מה שאני מייסד העולם, וזהו שאמר הביטו אל צור חוצבתם:

618

619 ומגבעות. אלו האמהות:

619

620הן עם לבדד ישכן. כלומר עתידים הם שינחלו את העולם:

620

621ובגוים לא יתחשב. אעפ"י שהם קרויים לגויים אינו נחשב עם שאר הגוים, כמו שאמר הכתוב כל הגוים כאין נגדו (ישעי' מ יז): ואומר הן גוים כמר מדלי (שם שם טו):

621

622מי מנה עפר יעקב. אותם מצות שעושים בעפר, ואלו הם לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב י), הרי מצוה של עפר, ועוד לא תזרע כרמך כלאים (שם שם ט), כלומר מאחר שהם מגינות עליהם ששמעו מדברי הבורא לא יחולו עליהם הקללות:

622

623ד"א מי מנה עפר יעקב. מי יכול לקללם ולפתותם שיהיו יכולים למנותם, והקב"ה אמר ליעקב אביהם והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד):

623

624ומספר את רובע ישראל. מדלגי ישראל שהם רובע, כלומר שאין אדם יכול לקללם שיחסרו שיפלו לארץ במספר:

624

625 ד"א את רובע ישראל. זרע ישראל, כמו שאמרו רביעה ראשונה, והמקרא אומר בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט):

625

626תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו. סימן נתן אותו רשע לעצמו, שאם ימות מות ישרים, שימות על מטתו כדרך הארץ, ויהא אחריתו כאחריתם, כלומר שיהיה לו חלק לעולם הבא:

626

627אותו אשמור לדבר. שלא אומר אותו אם הוא טוב שיכול גם הוא יהיה קשה שאריע ויפול חומת יריחו, לכך נאמר ותרועת מלך בו:

627

628אל מוציאם ממצרים. הם אינם משתמשים לא בשדים ולא במלאכים ואינם זוכרים אלא אלהיהם, ואין בפיהם בשכבם ובקומם כי אם שם האלוה ואם כן היאך יוכל שום בריה להזדקק להם אם שעמהם האלוה, לכך נאמר אל מוציאם ממצרים:

628

629כתועפות ראה לו. תועפות אלו המלאכים, הדא הוא דכתיב ובשתים יעופף (ישעי' ו ב):

629

630ראם. אלו שדים. שנאמר יגביהו עוף (איוב ה ז), שהם מרימים לעוף:

630

631ד"א חלש למעלה וגבור למטה אין אדם יכול להזדווג, כל שכן שגבור למעלה וחלש למטה, והאל שלהם לו הגבורה, לכך נאמר בתועפות ראם לו, כמה דתימר ותועפות הרים לו (תהלים צה ד), חוזק הרים לו, והוא יושב למעלה מכל הבריות, שנאמר מרום וקדוש אשכון (ישעי' נג טו) ומי יוכל להזדווג לו, לכך נאמר ראם על שם רוממות:

631

632כי לא נחש ביעקב. אין ישראל כשאר אומות העולם, שהאומות הולכים אחר נחשים וקוסמים, הדא הוא דכתיב כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וגו' (דברים יח יד), ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך (שם שם יב), אלא ישראל עת שמבקשים דבר לידע יש להם נביאים שאומרים להם מה הקב"ה עתיד לעשות, לכך נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וכמה דאת אמר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך ה' אלהיך (שם שם יד טו), לפי שישראל לא היו הולכים אחר נחשים וקוסמים, זכו לעולם חדש, ישבו כולם לפני השכינה הם והמלאכים חוצה להם, והמלאכים ישאלו להם מה פעל אל, ולפי שאין בו לא נחשים ולא קסמים אלא אחר מאמרו של הקב"ה הם הולכים, לכך הם עם כלביא יקום בתחלה וכארי יתנשא ולבסוף לא ישכב ולא יכנס לארץ עד שיכנס שיהרוג הגוים אשר הם שם, ויאכל הטרף שלהם שהיא ממינם, כמה דתימר ואכלת את כל העמים (דברים ז טז):

632

633ודם חללים ישתה. שיניחו אותם חללים על פני השדה ולא יהיו שום אחד מהם. כשראה בלק שבלעם הוסיף פעם שנייה לדבר בגדולתם שלישית התחיל לברכם, כלומר שאמר להם הדברים בלשון ברכה, אמר לו בלק לבלעם אני קראתיך שתקללם לא שתברכם, ואחר שאני רואה שאין אתה יכול לקללם הנח עצמך שלא תקללם ושלא תברכם, לכך אמר ויאמר בלק אל בלעם גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו:

633

634ויקח בלק את בלעם ראש הפעור. קוסם גדול היה בלק לפי שראה שעתידים ישראל לעבוד לפעור, ועתיד הקב"ה לקצוף עליהם, לכך הוליכו לפעור, ולכך אמר אולי יישר בעיני האלהים כדי שיתן לך רשות לקללם וקבותו לו משום:

634

635וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם וגו'. ולמה שתי פעמים כפעם, אלא אותו הרשע הלך בשתי פעמים שאמר אולי יקרה ה' לקראתי שירצה בקרבנותי כדי שיניחני לקללם:

635

636וישת אל המדבר פניו. אמר אזכיר מעשה העגל שעשו במדבר:

636

637וישא בלעם את עיניו. כשראה שלא היה יכול לקללם, ביקש להזיקם בעין רעה, התחיל מסתכל בהם [וירא את ישראל שוכן לשבטיו. שהיה כל שבט ושבט שוכן לשבטיו לבד, שלא היו הכל שוכנים מעורבבים:

637

638ותהי עליו רוח אלהים. אעפ"י שלא רצה ללכת כדי שלא יבוא אליו הדברו הקב"ה השרה עליו שכינתו, ואעפ"י שאין השכינה שורה על הטמאים, אבל בשביל אהבתן של ישראל, ותהי עליו רוח אלהים, זה רוח הקדש שנפל בפיו ואמר ברוח הקדש כל ה שדבר:

638

639נאם בלעם בנו בעור. בלעם ובלק לא היו הגונים אלא שניהם מנה בן פרס, בבלק אומר בנו צפור (במדבר כג ח), שבנו היה לענין מלכות, ובלק לא היה כן מלך, על כן היה מנה בן פרס, וכן בלעם נאמר בנו בעור, מלמד שבעור אביו של בלעם לא היה חשוב כנגדו בנביאות, אלא כבן אצל אביו:

639

640ונאם הגבר שתם העין. מכאן שבלעם סומא באחת מעיניו היה, אל תקרא שתום אלא סתום, ולמה סתמו האל, לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה מונה רביעיותיהן של ישראל ואומר אימתי תבוא שעה שיצא ממנה, אמר אותו רשע שהיתה עינו רעה מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה, וכיון שראה הקב"ה שהיתה עינו רעה אוצרה וסימא עינו:

640

641 ד"א שתום העין. פתוח העין, שראה מה שלא ראו כל הנביאים, ואין שתום אלא לשון פתוח, כמו שאמרה המשנה כדי שישתום ויסתום ויגוף:

641

642נאם שומע אמרי אל. שהיתה שכינה מדברת עמו:

642

643אשר מחזה שדי יחזה. שהיה מביט בשכינה:

643

644נופל וגלוי עינים. כשהיה רוצה לדבר עמו הקב"ה היה משתטח לארץ ומפיל עצמו לתרעא, ומיד הקב"ה ביה מראה לו כל מה שהיה שואל, ולמה לא היה יכול לראות השכינה אלא אם כן היה נופל, לפי שהיה ערל ולא היה יכול לעמוד על רגליו:

644

645מה טבו אהליך יעקב. ראה שלא היו פתחיהן של ישראל מכוונים זה לזה, אלא כל פתח הי' פתוח אחרי אהל חבירו, כדי שלא יסתכל כל אחד ואחד מהם בביתו של חבירו, התחיל להכניס להם עין רעה, ולכך התחיל לשבחם כדי שלא תשלוט בהם עין רעה, ולכך נסתמו עינו:

645

646ד"א מה טבו אהליך. בזכות שישב יעקב בהם, שנאמר ויעקב איש תם יושב אוהלים (בראשית כ"ה כ"ז), ועל זה זכו ישראל לישב באוהלים במדבר:

646

647משכנותיך ישראל. אמר על המשכן ועל המקדש שעשו ישראל שהשכינה שכנה בהם והוא היה מצילם:

647

648כנחלים נטיו. מברכותיו אתה יכול לידע מה הי' בלבו לקלל, ועל זה אמר הפסוק ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה (דברים כג ו), ביקש לומר [שלא] יהיו להם בתי מדרשות לקבוע קבועים אלא כנחלים, מה [נחלים] פעמם מושכים ופעמים אינם מושכים אלא חרבים, ענתה רוח הקודש נטוי שמושכים בכל עת. ביקש לומר כגנות, שפעמים הם לחים ופעמים הם יבישים, והקב"ה שם בפיו עלי נהר, שבכל עת הם לחים. ביקש לומר כאהלים של בשמים, כי פעמים לחים ופעמים יבישים שבשעה שהם לחים ריחם נודף וכשהם יבישים ריחם נאבד, לכך אמר רוח הקדש נטע ה', שהם כיום שנטע ה' אותם והם לחים. ביקש לומר כארזים שאין להם עיקרין, וכשהם יבשים הרוח בא ועוקרן, והקב"ה שם על פיו ואמר עלי מים ששרשם עמוקין. ביקש לומר שלא יהא להם מלך בן מלך, אמר בעל כרחו יזל מים מדליו, שיהי' להם מלך בן מלך. ביקש לומר שלא ישלוט במלכות אחרת, ושם הקב"ה בפיו ואמר וזרעו במים רבים. ביקש לומר שיהיו אומר שפלה ויפלו ביד עמלק, אמר לו הקב"ה כדי שיאמר וירום מאגג מלכו. וזה הי' שאול שהרג כל עיר עמלק והחרים אגג מלך עמלק:

648

649ותנשא מלכותו. לעדי עד שתמשך מלכותו:

649

650ד"א נחלים נטיו. אלו השמים שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ' כ"ב), לומר שיהיו קיימים ישראל כמו שהשמים קיימים, הדא הוא דכתיב לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה (שם נ"א ט"ז):

650

651כארזים עלי מים. כמה דתימר כארז בלבנון ישגה (תהלים צ"ב י"ג):

651

652ד"א אתן במדבר ארז (ישעיה מ"א י"ט), זו ירושלים שנעשית כמדבר:

652

653יזל מים מדליו. שיצאו ממנה חכמים ובעלי תורה, כמה דתימר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה א):

653

654ד"א זכו לנביאות, כמה דתימר מקור מים חיים (ירמיה י"ז י"ג), וכמו שנאמר כי אצק מים על צמא (ישעיה מ"ד ג'):

654

655ד"א שטיהר אותם הקב"ה מעוונותיהם, כמו וזרקתי עליכם מים טהורים (יחזקאל ל"ו כ"ה):

655

656ד"א שיעשו תשובה והקב"ה מקבלם:

656

657ד"א יזל מים מדליו. כמה דתימר ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה י"ב ג'):

657

658וזרעו במים רבים. שיצא מהם מלך המשיח שישלוט במים רבים בכל העמים, אעפ"י שקדמו אדומיים למלכות לפניהם, שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום (בראשית ל"ו ל"א), דבר זה לא יהי' להם לאורך, אלא בעת שיהי' אגג מלך אותה שעה יפסוק מלכותם ויבוא שאול ויקחנו, ואחר כך יפסוק המלכות משאול ותנשא מלכותו של דוד בן ישי, שכרת לו הקב"ה ברית שיהיו בניו הכל מלכים, והוא יהיה ושל באדום, שנא' ויהיו [כל] אדום עבדים לדוד (דה"א יח יג):

658

659אל מוציאם ממצרים. כשם הי' בו כח בזמן שהוציאם ממצרים, כך יש לו תוקף לרוממות להאכילם כל מלכי גוים של ארץ כנען, לכך נאמר יאכל גוים צריו, אלו שאר העם:

659

660ועצמותיהם יגרם. אלו מלכיהם שיהרגו אותם ויקחו ממונם:

660

661וחציו ימחץ. שינחלו ארצם:

661

662כרע שכב כארי. שיפול כארי על כל העמים אחר שיכבשו את הארץ לא יבואו שאר עמים שיוציאו אותם מארצם, הוי כלביא מי יקימנו:

662

663מברכיך ברוך. אמר לו בלעם מה שאתה אומר, גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו, איני מניח את עצמי שלא אברכנו, שהרי יצחק ברך ליעקב, שנאמר ומברכיך ברוך (בראשית כ"ז כ"ט), שכל המברך את ישראל הוא ברוך, ומה שאתה אומר לי לכה ארה לי יעקב, כבר ברכו אביו יצחק, ואמר אורריך ארור (שם שם), שכל המארר את ישראל יהיה ארור, ואם אני אקללם אהיה בארור, ולכך כששמע בלק שאמר בלעם אורריך ארור, אותה שעה הכיר בלק אל בלעם שאם יקללם הוא יהיה בארור והוא נתיירא עוד לקללם לכך חרה אפו, שנאמר ויחר אף בלק, שלא הי' בו [כח] עוד לקללם:

663

664ויספק את כפיו. הכה זו על זו, כמה דתימר אכה כפי (על) [אל] כפי (יחזקאל כא כב), וזה ויספק הוא לשון הכאה. אמר לו אני אמרתי כבד אכבדך, ואלהיך אשר בטחת בו מנעך מכבוד, אמר לו כבר אמרתי לשריך אשר שלחת אלי, לא אוכל לעבור את פי ה', קודם שהלך עם שרי בלק הי' קורא ה' אלהי, ואחר שהלך ועבר את פי ה' לא קראו אלהי, שהבין וידע שכבר נטרד מן העולם:

664

665ועתה הנני הולך לעמי. כלומר אני יודע שחלקי עמכם מה אתם תאבדו אף אני אאבד:

665

666לכה איעצך. ומה עצה נתן לו, עשה שווקים והושיב בהם זונות, אמר הם אוהבים את הזנות ומתוך שימנעו הנשים שלא ישמעו להם אם לא יעבדו ע"ז וישתחוו לה, והקב"ה שונא ע"ז ושונא זמה ויכעוס עליהם ויהרג בהם, ומנין אתה אומר שהוא נתן את העצה הזאת לבלק, שכן משה רבינו אומר במשנה תורה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא טז), ועוד אמר מה שאתה מתיירא מהם אל תירא מהם, שכבר צוה אלהיהם ואמר להם אל תצר את מואב וגו' (דברים ב' ט'), אבל באחרית הימים עתידים לשלוט בהם:

666

667ויודע דעת עליון. אטו דעת בהמתו לא הוה ידע, ודעת הקב"ה הוא ידע, אלא שהי' יכול לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה בכל יום, שנאמר ואל זועם בכל יום (תהלים ז' י"ב), ואימתי הוא כועס בשלש שעות הראשונות, בשעה שהוא רואה את המלכים ישינים עד שלשה שעות, ובשעה שעומדים ממטותיהן ומניחין את כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס:

667

668ד"א ויודע דעת עליון. אמרו חכמינו ז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י), בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, וגם שלשה דברים היה בלעם גדול ממשה אמרו כי משה רבינו ע"ה לא הי' יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, אבל בלעם הי' יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, שנאמר ויודע דעת עליון, משה רבינו ע"ה לא הי' מביט בשכינה, אבל בלעם היה מביט, שנאמר ומחזה שדי יחזה, למשה לא הית' השכינה מדברת עמו כל מה שירצה, אבל בלעם הי' יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, שנאמר נופל וגלוי עינים, שהי' מכיל עצמו בשכינה ומיד מגלין עיניו ומדבר עם השכינה, וכל כך למה, כדי שלא יאמרו אומות העולם אילו הי' לנו נביא כמשה, היינו שומעים לו, על כן הי' הקב"ה מדבר עם בלעם, אלא לא הם ולא נביאיהם, כי תקנה לא הי' להם ולא לנביאיהם:

668

669אראנו ולא עתה. אמר אראה מי שיעמוד לשלל מואב, ה דוד בן ישי, שהי' מודדם בחבלים, והשני החבלים הורג והשלישי מחיה:

669

670אשורנו ולא קרוב. זה המלך המשיח שעתידין ישראל לשלוט עליהם בימיו, שנאמר אדום ומואב משלוח ידם וגו' (ישעיה יא יד):

670

671דרך כוכב מיעקב. לפי שישראל נמשלו לכוכבים, ומהו דרך כוכב, כמה דתימר ואתה על במתימו תדרוך (דברים לג כ"ט), וזה הי' דרך:

671

672וקם שבט מישראל. זה מלך המשיח, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא א):

672

673ומחץ פאתי מואב. כמה דתימר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה י"ד י"א):

673

674וקרקר כל בני שת. שיהרוס כל הגוים שהם בני שת, ואין קרקר אל לשון הריסה, שנאמר מקרקר קיר ושוע אל ההר (ישעיה כב ה'):

674

675והיה אדום ירשה. ואותו בימי דוד, הי' שנא' (וישם דוד נציבים באדם) [וישם באדום נציבים] (ש"ב ח' י"ד):

675

676והיה ירשה שעיר אויביו. זה הי' הר שעיר שהיה ירשה לישראל בימות המשיח שהם אויבים, כמה דתימר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' (עובדי' א' כ"א):

676

677וישראל עושה חיל. אותה שעה ישובו כל הגליות לארץ ישראל וירשו את ארצם, שנאמר וירשו הנגב את הר עשו וגו', וגלות החל הזה לבני ישראל (שם שם יט כ):

677

678וירד מיעקב. זה משיח בן דוד, שנאמר וירד מים עד ים וגו' (תהלים עב ח):

678

679וירא את עמלק. כלומר ראה שבאותו כחו של עשו וכסבור היה בעמלק שיוכל להתגליות בם מלחמה, לכך נאמר ויבא עמלק, התחיל לומר ראשית גוים עמלק, שנלחם תחלה בישראל, לפיכך ואחריתו עדי אובד, שנאמר מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז יד):

679

680ד"א וירד מיעקב. שעתיד לצאת מבני בניו של יעקב, והוא שמשון בן מנוח שיאביד שריד מעיר:

680

681ויש אומרים זה מלך המשיח:

681

682וירא את הקני. ראה זרעו של יתרו שהיה יושב בתוך עמלק, התחיל לומר איתן מושביך, שאתה מתיירא ממלחמת עמלק שלא ירצו לעשות לך רעה מפני שאתה מבני בניו של יתרו, הדא הוא דכתיב ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי וגו' (ש"א ט"ו ו'), ומכאן אני איעצך:

682

683ושים בסלע קנך. שתשב בעיר בצורה ובמקום חזק, שאם אין אתה עושה כן

683

684כי אם יהי' לבער קין. שהאומות יבקשו לבערך, ובשביל שנאתן של ישראל עד מה תוכל להנצל, עד שיבא סנחריב מלך אשור ויבלבל כל העולם כולו, הוי עד מה אשור תשבך. ד"א איתן מושביך. אמר בלעם ליתרו עמנו היית במצרים בעצה אחת, והי' לך לטרח עמנו אלא שנתגיירת ונדבקת בזרעו של אברהם שנקרא איתן האזרחי:

684

685ושים בסלע קנך. אמרו חכמינו ז"ל בני בניו של יתרו הם ישבו בלשכת הגזית, ולימדו תורה ברבים, כמו שנאמר וממשפחות (בני) [סופרים יושבי] יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים (דה"א ב' נ"ה), ואין סלע אלא בית המקדש, שנאמר על שן סלע ומצודה (איוב ל"ט כ"ח):

685

686ד"א ושים בסלע קנך. זה הקב"ה שנקרא סלע, ובא לחסות תחת כנפיו של הקב"ה, שנא' ה' סלעי ומצודתי (ש"ב כ"ב ב'), שאלולי כן כי אם לבער קין, ומאימתי מתחייב לבער, משגלו השבטים, אבל אותם שהיו בירושלם לא גלו, ואפילו בחרבן בית המקדש לא גלו מבני יונדב בן רכב שהם היו מבני קני, שהקב"ה שלחם להרי חשך:

686

687או מי יחיה משמו אל. אל זה המלאך שהוא יבלבל את כל העולם כלו:

687

688ד"א אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ב"ה עושה פדיון לבניו:

688

689ד"א אוי מי יחיה משישים את עצמו אלוה ואף על אשור ניבא:

689

690 ויסעו בני ישראל. שמונה מסעות חזרו ישראל לאחוריהם עד מוסרה על מיתת אהרן שבקשו לחזור למצרים לולי שרדפו אחריהם שבט לוי ועשו עמהם מלחמה והרגו מהם ארבעה משפחות והם הרגו מהלוים שתי משפחות שם ולמה זכרתי מיתת אהרן כאן ישראל שמתו במגפה כ"ד אלפים שאם היה בחיים הי' מקטיר הקטורת ולא היו מתים כל כך, לפיכך הוצרכתי להזכיר מיתתו הנה:

690

691וישב ישראל בשטים. זה שאמר הכתוב לפני שבר גאון (משלי ט"ז י"ח), לפי שראו ישראל כל אותם הטובות שהי' להם נתגאו, ומה טובות היו, המן הי' יורד להם, והבאר עולה להם, וענני הכבוד מקיפים אותם, וכל שונאיהם נופלים לפניהם, ובלעם בא לקללם ונהפכה להם הקללה לברכה, כיון שראו עצמם נתגאו, מיד התחילו נחשדים על העריות, שנאמר וישב ישראל בשטים, ומה היה, ויהיו המתים במגפה ארבה ועשרים אלף, לקיים מה שנאמר וישב ישראל בשטים:

691

692ד"א וישב ישראל בשטים. ואין ישיבה שאין בה צרה. בוא ולמד מתחלת העולם מה כתיב ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן (בראשית ד' ט"ו), מה כתיב שם נע ונד תהיה בארץ (שם שם יב). וכן כתיב ביעקב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' (שם לז א), באת עליו צרתו של יוסף שנאמר אלה תודלות יעקב יוסף וגו' (שם שם ב). וכן אתה מוצא שלא נמכר יוסף אלא על ידי ישיבה, שנאמר וישבו לאכל לחם וגו' (שם שם כה), וכן במעשה העגל מה כתיב וישב העם לאכול ושתה וגו' (שמות לב ו), ואף כאן ע"י ישיבה באת עליהם המגפה, שנאמר וישב ישראל בשטים:

692

693ד"א וישב ישראל וגו'. בלק ובני פלטין שלו העמידו את בנותיהם בשוק של זונות, כמו שיעץ עליהם בלעם הרשע, ועשו שם אוהלים, והיו מקשטים את הנערות, ומעמידין אותם בפנים, והזקנות עומדות מבחוץ, והי' אדם מישראל הולך ליטול מהם חפץ, והיו הזקנות אומרות להם יכנס לפנים, ואני מראה לך פנים יפות, וכיון שהי' נכנס רואה אותה יושב ומקושטת ומתחלה היין של גוים הי' מותר לישראל, ומאותו היום נאסר, והית' הנערה מוזגת לו מן היין העמוני שהוא יפה ומפתה אל הלב ואת הגוף לזנות, והוא מקבל מידה ושותה מאותו היין שמביאו לזנות, שנאמר זנות יין ותירוש (הושע ד יא), מיד הי' יצר הרע נכנס בלבו, והוא אומר השמיעי לי, והיתה מוציאה ע"ז מתו פונדתה ואומרת לו השתחוה לזאת ואני נשמעת לך, הוא אומר לה לע"ז איני משתחוה, והיא אומרת לו אין אתה מגלה עצמך לי, מה הבדל בין שתתגלה לי, בין שתתגלה לע"ז, כי פעור זו היא עבודתו, שיגלה אדם את התחתון שלו לפניה, וכן אמרו רבותינו ז"ל הפוער אדם את עצמו לפעור, זו היא עבודתו, וכן מרקולים שזורק אבן לפניה זו היא עבודתה:

693

694וישתחוו לאלהיהן. ומה כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. מהו ויצמד כצמידים אשר על היד:

694

695 ד"א מתחלה היו נכנסים בצניעות, ואחר כך היו נכנסים זוגות זוגות, כמו שנאמר צמד בקר (ש"א יא ז). וכיון שבקש זמרי והלך אצל כזבי, והיא היתה בתו של בלק, אמרה לו איני נשמעת לך, שכך צוה אותי אבא שלא אהיה נשמעת אלא במשה רבך, שהוא מלך וגם אבי מלך, וראויה בת מלך למלך, ומה הי' דעת בלק, אמר כל מעשה רע שעושים ישראל משה עומד ומבטל הגזירה, ואם תוכל בתי מפתה למשה כל ישראל ימסרו בידי, ובת בלק היתה יפת תואר מאד, אמר לה זמרי אני גדול ממשה, שאני משבט שני והוא משבט שלישי, משך אותה בבלוריתה ויצא לפני משה, אמר לו משה זאת מותרת או אסורה אמר משה אסורה מפני שהיא מדיינית, מיד נתרשלו ידיו של משה, התחיל משה ואלעזר והזקנים בוכים, שנאמר והמה בוכים (פסוק ו'), ורוח הקודש צווחת אשתוללו אבירי לב נמו שנתם וגו' (תהלים ע"ו ו'), פנחס ראה כן מיד קנא ועמד, שנא' וירא פנחס בן אלעזר וגו', ומהו וירא פנחס, ראה שלא עמד לא אלעזר ולא אחד מן הזקנים ולא מן הנשיאים, וכיון שלא עמד אחד מהם, מיד ויקם וראה, ומה ראה, ראה המעשה ונזכר הלכה, שלמד לפני משה רבינו ואמר למדתני רבינו הבועל ארמית קנאים פוגעים בו:

695

696ד"א וירא ויקם. מה ראה, [ראה] את ההלכה החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו, אמר ראובן חשוד בדבר, שנאמר וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית ל"ה כ"ב) אינו יכול אחד משבטו לעמוד בזה הענין, כי יאמרו לו דין בעצמך, ואחר כך דין באחרים, ושמעון גדול שבטו עשה העבירה הזאת, אין הדבר תלוי אלא בי, הלא יזכור כי אביו ואבי הרגו אנשי שכם כולם על גילוי עריות, ולא חטא כי אם חמור בן שכם, ולא הי' לזמרי שילמוד ממעשה אביו, ועוד כי שבטי קנאי הוא במעשה העגל, שבטי עמד וקינא לשמו הגודל, והפיל מן העם כשלשת אלפי איש, ועתה ראוי לי לקנאות לשמו הגדול והנורא, ועמד מתוך העדה ולקח רומח בידו, בידו הי' רומח, ולאותם הי' חרם, כי כן רמח חרם בכל מניני איבריהם שהוא מנין רמח, ועשה לו הקב"ה כל אותם הנסים, והם שנים עשר נסים, א' שדרכן לפרוש זה מזה, ואלו המלאך הדביקם. ב' סתם המלאך את פיהם כדי שלא יצווחו. ג' כוון הקב"ה את הרומח כדי שיכנס בתוך זכרותו ובתוך נקבותה כדי שלא יאמרו האחרים אף הוא נכנס ועשה צרכו. ד' האריך הברזל כדי שידקור את שניהם. ה' נתן כח בזרועו כדי שיגביה שניהם. ו' לא נשמטו מן הזיין אלא עמדו במקומם. ז' הפכם המלאך בתוך הרומח כדרכם לראות קלונם לכל. ח' לא הטיפו דם כדי שלא יטמא פינחס. ט' שימר הקב"ה רוחתם שלא ימותו ויטמאו פינחס. י' הגביה לו המלאך את השקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו. י"א כיון שיצאו ראה את הנגף מחבל בעם והשליכן לארץ ועמד ונתפלל, שנאמר ויעמוד פינחס וגו'. י"ב על ידיו נעצרה המגפה, אמר הקב"ה הרבה טובות אני מחזיק לפינחס, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, עליו נאמר חמת מלך מלאכי מות (וחכם) [ואיש חכם] יכפרנה (משלי טז יד), משל למה הדבר דומה למלך שהי' עובר וסיעה של נערים עומדים, עמד אחד מהם וגדף את המלך, נתמלא עליהם המלך חימה, אחד שהי' יושב ביניהם עמד והכה לאותו שגדף את המלך, המלך ראה מה עשה אותו, מיד שככה חמתו של מלך, מי גרם למלך שישוב מחמתו. אותו שהי' מיושב ועמד והכה לאותו, כך מי גרם להקב"ה שתשוב חמתו ולא יכלה בני ישראל הוי אומר פינחס, לקיים מה שנאמר חמת מלך וגו', אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול הוא השלום שהתורה נקראת שלום, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז):

696

697פנחס בן אלעזר וגו'. מה ראה ליחס לפנחס, לפי שהיו מבזין אותו ואומרים ראו בן פוטי זה, בן בנותיו של יתרו שהי' כהן מדין, והיה אבי אמו מפטם עגלים לע"ז, נשאר היום נשיא שבט, ומנין שהיתה אמו מבנות יתרו, שנאמר ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס (שמות ו כה) לכך הקב"ה מיחסו על שם אהרן, לא על שם יתרו:

697

698לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כמו ששם שלום ביני ובין בני ישראל שלא לכלותם בקנאתי שאני מקנא לע"ז, לכך אני כורת ברית עמו שיהא לו שלום מכולם שלא יוכלו להזיקו:

698

699והיתה לו ולזרעו. מכאן אמרו שלא הי' פינחס כהן עד אותה שעה, והוא קיים, הדא הוא דכתיב [בריתי] היתה אתו החיים והלום (מלאכי ב' ה'):

699

700 מפרקי ר' אליעזר בן הורקנוס ויאמר קנא קנאתי לה' (מ"א י"ט י"ד), אמר הקב"ה לאליהו אתה קנאתה על ע"ז בשטים, שנא' פינחס בן אלעזר וגו', וכאן אתה מקנא קנאתי, חייך שאין עושין ישראל ברית מילה עד שתה רואה בעיניך, מכאן תקנו חכמים להיות עושין מושב כבוד לאליהו שהוא מלאך הברית, שנאמר ומלאך הברית וגו' (מלאכי ג' א'):

700

701 אמר הקב"ה לפינחס אתה למדת סניגוריא על בני בלשונך, טול את הלחי מתנה, אתה כיוונת רומח לקבות האיש והאשה, טול את הקיבה, אתה יגעת בזרועך, טול הזרוע את הטלת שלום בין אדם לחבירו, הוי את מברך את בני בשלום, שנאמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו' כ"ו):

701

702 אמר ריש לקיש הוא פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא (מלאכי ג' כ"ג):

702

703והיתה לו ולזרעו אחריו. שיהיו מבורכים ממני לעולם:

703

704ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא. ולמה הוצרך להזכיר שמו ומשפחתו וגדולתו, להודיע שבחו וייחוסו של פינחס, שזה הי' גדול מכולם ומשבטו, ומסר עצמו למיתה על קדושת השם:

704

705ד"א להודיע שכל אלו שמתו במגפה לא היו כי אם משבט שמעון, ועל ידי נשיאים מתו שבקשו לעזרו, לקיים מה שנאמר ונתתי פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו' (ויקר' כ' ה'). ולמה נקרא שמו זמרי, שעל ידו נזמר שבטו, כמו שאומר זמיר עריצים (ישעיה כ"ה ה'):

705

706 בן סלוא. שעל ידו סילה משפחתו, ולא הי' נשיא כי אם על חמשה בתי אבות היו לשבט שמעון:

706

707ושם האשה המכה. ולמה הזכיר שמה ומשפחתה ובית אביה, להודיעך שנאת המדיינים לישראל, שהפקירו בת מלך כדי לאבד מלך בישראל, ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה באביה, שהוא אמר לה אל תשמעי אלא למשה, והיא שמעה לזמרי:

707

708בת צור. הוא הי' אחד מחמשת מלכי מדין, ומבחר שבכולם הי':

708

709ראש אמות בית אב. ללמדך לפי שהמריד את בתו גרעו הכתוב ומנאו שלישי, אלא כל אומה ואומה שבאה להזדווג עמהם הם מקבלים אותו, ונושאין מהם ומשיאין להם, אבל ישראל אינם כן שאינם מתחברים אלא לשבטים, לכך נאמר ראש אמות בית אב, שלא הי' אלא אחד, והיו שתי אומות אחרות מעורבות בהם, ועל זה נאמר צרור את המדינים והכיתם אותם (פסוק י"ז), הניח למואב ולקח למדין מפני שני דברים, א' שלא מתו במגפה אלא על ידי המדיינית, ועוד ישראל לא היו באים עליהם ולא היו יכולין להזיק למואב, ועוד שכבר נתחבר משה רבינו ע"ה עם יתרו שהי' מדייני והיה להם למשוך אהבה לישראל לא די להם שלא עשו אלא שניכלו להם שיעבדו לפעור ונהרגו מהם כמה וכמה, וגם הפקירו לבת מלך שעל ידה היתה מגפה בישראל:

709

710ויהי אחרי המגפה. משל לרועה שנכנסו זאבים לעדרו, והיה מונה עדרו במה נשארו, ולחיבתן של ישראל עשה, לידע ולהודיע כמה הם חביבין לפניו, ומנין זה היה כדי שעל שמם של אלו בתי אבות תחלק הארץ, לפי שהיה בתי אבות בשבט, כך הארץ המגיע לשבט וחולקת למספר בתי האבות:

710

711הוא דתן ואבירם. הוא הי' ברשעותו מתחלתו ועד סופו כל אחד מהם:

711

712ויהיו לנס. על שם ובני ישראל נסו לקולם (במדבר טז יד). ד"א שאותם דברים שאמר משה לא נסיון היו מה שאמר ולא מלבו כי אם מדברי ה':

712

713ד"א נס גדול עשה הקב"ה למשה ששמע לקולו וצוה לארץ לבלעם מה שלא היה לא לפניו ולא לאחריו:

713

714ובני קרח לא מתו. לכך נאמר פרשה זו, להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקב"ה, ונתבצר להם מקום בגיהנם:

714

715 על שלשה עמודים שלא יגיע להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים למנצח על שושנים לבני קרח (מזמור) (תהלים מה א), שעשו לבם רך כשושנים, ומה היו אומרים, רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך (שם שם ב), ומי היו אסיר ואלקנה ואביאסף:

715

716בני שמעון למשפחתם לנמואל. לאותם שנולדו בארץ כנען טרם שירדו למצרים לפיהם נתחלקה הארץ שהם בתי אבות נקראו, לראובן מנה הכתוב שהיה לו ארבעה בנים כשירד למצרים, חנוך ופלוא חצרון וכרמי (בראשית מ"ו ט'), וכן מנאם כאן, וכן היו לו לשמעון ששה בנים (שם שם י), וכן מנאם כאן, אבל חיסר לאוהד, יש אומרים שבמצרים חסרו בשלשת ימי אפלה לפי שהיו רשעים גמורים, וכן חסרו גם משאר השבטים, ויש אומרים בעת שמת אהרן חזרו ישראל לאחוריהם שמונה מסעות, שנטלו עלה לחזור למצרים ורדפו אחריהם שבט לוי והרגו מהם שבעה בתי אבות, ואלו הם, אהוד וישוה וחמשה מבני בנימין בכר וגרא ונעמן וראש וארס, ולמה באה המכשלה הזאת. לפי שהיו רשעים, ומנין שחזרו שמונה מסעות, שכן כתיב ובני ישראל סעו מבארות בני יעקן מוסרה (דברים י ו), והלא ממוסרה נסעו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממסורה ויחנן בבני יעקן (שם לג לא), אלא מכאן אתה למד שישראל חזרו לאחוריהם עד מוסרה:

716

717שם מת אהרן (שם שם). וכי במוסרה מת אהרן, והלא בהר ההר מת אהרן, שנאמר ויעל אהרן הכהן (בהר) [אל הר] ההר על פי ה' וימת שם (במדבר לג לח), מכאן אתה למד שעל ידי מיתת אהרן חזרו לאחור, ובשביל המשפחות שנהרגו עשו שם אבל על אהרן כאילו שם מת:

717

718בני גד. [שבעה] היו כשירדו למצרים, צפיון חגי שוני ואצבון ערי וערודי ואראלי (בראשי' מו ט"ז), וכן מנאם כאן. ליהודה היו לו שלשה בנים כשירדו למצרים, שלח ופרץ וזרח (בראשית מו יב), ולפרץ היו לו ב' בנים בטרם ירדו למצרים חצרון וחמול (שם שם), וכן מנאם כאן, ללמדך שכל השבטים שנולדו בארץ כנען וגם בני בניהם נחשבו בתי אבות, אבל אותן שנולדו לאחר שילדו לא נחשבו בבתי אבות:

718

719יששכר היו לו ארבעה בנים בטרם ירדו למצרים, תולע ופוה ויוב ושמרון, וכן מנאם כאן:

719

720לזבולן היו לו שלשה בנים, סרד ואילון ויחלאל (בראשית מ"ו י"ד), וכן מנאם כאן:

720

721בני יוסף למשפחותם. לפי שהיו במצרים אותם בנים שהיו לו בטרם ירד יעקב אבינו למצרים עשאם שבטים, ואותם בני שנולדו לו עשאם בתי אבות, שנאמר ועתה שני בניך הנולדים וגו' (בראשית מח ה), ואמר אחר מכאן ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' (שם שם ו), שיהיו בתי אבות אחרים חוץ ממנשה ואפרים, ולא אמר לו אלא על בני בניו, שבל מה שיולידו בחייו יהיו בתי אבות כאלו הם בניו, לפי שלא גדל בארץ כנען כאלו נולדו לו כל הזרע בארץ כנען, שכל הזרע שיראה מבניו שיהיו בתי אבות, ועל זה נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם (שם שם), כשם שהיו כל בני השבטים בתי אבות, כך יהיו הם בתי אבות בני שלשים ושותלח בנו וכל אחיו וערן בני שותלח גם בני מכיר בן מנשה, ללמדך הכתוב כשם שראה לאפרים בני שלשים, כך ראה למנשה בני שלשים, ואלו הם מכיר וגלעד ואיעזר ואחיו שהיו נולדים שלשים, ולכך מנה הכתוב בתי אבות מן מכיר וגלעד ואיעזר ואחיו שהיו נולדים שלשים, ולכך מנה הכתוב בתי אבות מן מכיר ואילך עד חפר. שכולם יולדו על ברכי יוסף, אבל צלפחד לא נולד בימי יוסף, ולמה מנאם כאן, שאעפ"י שמתו במדבר לקחו בנותיו חלקו בארץ. הרי שהיו למנשה שמונה בתי אבות ולאפרים היו לו ארבעה בתי אבות שותלח ובכר ותחן וערן כל זה בא להם מזכותו ומברכתו של יעקב איבהם, לקיים מה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך וגו' (איוב כב כח), שאע"פ שבכל מקום חישב אפרים תחלה למנשה לפי שעשה אפרים לפני מנשה, אבל בחלוקת הארץ חישב מנשה תחלה, לפי שחצי שבטו לקחו חלקם בעבר הירדן:

721

722בני בנימין למשפחותם. והלא עשרה בנים היו לבנימין כשירד למצרים, שנאמר ובני בנימין בלע ובכר וגו' (בראשית מו כא), ולמה חסרו מחצה, לפי שאתה מוצא כשנתקשית אמו בלידתה אותו וחשבה שהוא ימות, שלא יהיה בן של קיימא, וקראה אותו בן אוני, כלומר שהיה מתאונן והולך, אבל אביו קרא לו בנימין בן מיומן, ועמד לו שמו ששם לו אביו, שלא יחסרו בניו עד מלחמת הלוים, והיון עמד לו שם אמו במעשה פלגש בגבעה, שלא נשאר מכלם אלא שש מאות, אבל במיתת אהרן מתו החמשה בשביל דברי אביו שקראו בנימין:

722

723 ודע שאחירם האמור כאן הוא אחי האמור להלן, ולפי שקראו בנימן על שם יוסף שהי' רם ממנו, ולכך קראו כאן אחירם:

723

724 ושפיפם האמור כאן הוא מפים האמור להלן, ולכך קרא למופים שפיפם שמפיו היה שפוי:

724

725ויהיו בני בלע ארד ונעמן. ולמה חשב לבני בלע בתי אבות ולא נולדו בארץ כנען, אלא מכאן אתה למד שמעוברת יצאה מהם כשירד בלע אביהם למצרם, ותאומים היו, ולא נולדו בדרך עד נכנסו למצרים, שאם נולדו בטרם הכנסתן למצרים, היה חושבן בכלל, כשם שחשב לאלו, וכבר בכלל השבעים היו, ללמדך אפילו אותן שנתעברו בארץ, אעפ"י שלא נולדו שם, זכו להיות בתי אבות:

725

726 לדן לא היה לו אלא בן אחד והורד למצרים ושמו חושים ואף הנה אינו חושב אותו אלא בית אב אחד [שוחם] הוא חושים, ולמה נקרא שמו חושים שהי' לו בנים כחושים של קנים:

726

727 ד"א ולמה נקרא חושים [שוחם] שהי' שחור בגופו והי' כבד אוזן:

727

728לאשר כשירדו למצרים היו לו ששה בנים (בראשית מ"ו י"ז), והוא אינו חושב אלא חמשה, שחסר משפחת ישוה. ומפני מה מחשב לכל בתי [אבות] ה' בראשם וי, בסופם, וכענין זה אינו מחשב בימנה (פסוק מד), לפי שהיו המצריים אומרים בנפשותיהם אלו ישראל בגופם היו הם משליטים, ובנשותיהן לא היו מושלים, והיו מונים אותם לפיכך הטיל הקב"ה ה' בראש מותם וי' בסוף שמותם, לומר לך יה מעיד עליהם שהכל בני אבותיהם, הדא הוא דכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה (תהלים קכב ד) אבל הרשעים אינו חפץ בקילוסם, שנאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי' וגו' (שם ג טז), אבל ימנה, לפי שהיה י' בראש שמו וה' בסוף שמו הוא יה:

728

729ושם בת אשר שרח. ומפני מה חשבו לשרח ולא חשבו לדינה, לפי שעדיין היתה בחיים, לכך לא חשבה לדינה מפני שכבר מתה:

729

730וחשב לשרח כי [לא] לקחה חלק בארץ אלא בנות צלפחד בלבד, שלא הניח אביהם בן זכר, ולמה הקדים בירידתן שרח לחבר ומלכיאל (בראשית מו יז), וכאן (פסוק מה) הקדים לחבר ומלכיאל לשרח, לפי שבני בריעה נטלו חלק בארץ כאשר עשו דודיהן, לכך חשבם עמהם, אבל שרח לא נטלה חלק בארץ, על כן חשבה בסוף, אבל בירידתן למצרים חשבה תחלה, לפי ששרח גדולה היתה על שנים על חבר ומלכיאל, לכך חשבה תחלה:

730

731אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף וגו'. אתה מוצא בכל השבטים יש מהם שיהו פחותין ממה שמצינו במדבר סיני, ויש מהם שהיו יתירים על ענין מדבר סני, ומה שהיו פחותים לא היו פחותים אחד מחמשה, אבל שבט שמעון היו פחותין יותר מן המחצית, לפי שהיה חושבן לתלן ט' וחמשים אלף, וכאן היו שנים ועשרים אלף ומאתים, מכאן אתה למד שאותם שמתו במגפה בשטים ארבעה ועשרים אלף, לא היו אלא משבט שמעון:

731

732לאלה תחלק הארץ בנחלה, מכאן אתה למד שלבאי הארץ נתחלקה, שנאמר ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' (שמות ו' ח'). הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלק עם אלו ואלו:

732

733במספר שמות. לפי שהיו בתי האבות ונעשה מן חלק השבטים חלקים שמתחלקין כל שבט ושבט כל שבטו מחלקו:

733

734לרב תרבה נחלתו. למי שהי' לו בנים הרבה כשבאו בארץ והיו מעשרים שנה ומעלה היו נותנין לו מהחלק המגיע לבית אב חלק לכל אחד ואחד בשווה שכל החלק המגיע לבית אב החלקו כפי פקודיו שהיו בבית אב למי שהיו לו עשרה בנים היה מגיע לו עשרה חלקים ולמי שהיה לו חמשה בנים אינו נוטל אלא חמשה חלקים:

734

735אך בגורל. עשו מן הארץ י"ב חלקים בכתב י"ב שבטים. וכתבו שמותם בי"ב פתקין, ונתנם בקלפי אחד, וכתב עליהם שמות חלקי הארץ, והיה אלעזר מלובש אורים ותומים, והיה מכניס שתי ידיו בקלפי, באחת היה מעלה שם שבטו, ושנית היה מעלה חלק אחד מן הארץ, ואותו חלק שהיה מעלה עם השבט הוא היה חלק השבט:

735

736על פי הגורל. סבורים אתם שחלקו הארץ והלא סאה שביהודה הוא עושה ארבעים סאה בגליל אלא אותה שלא היתה שוה בחברתה היו מוסיפין במדתה יותר על חברתה כדי שיהיו השני חלקים שווים ואעפ"כ צוה הקב"ה בלא גורל לא יחלקו אחד מהם ועליהם נאמר בין רב למעט:

736

737ואלה פקודי הלוי. עתה חמשים (וחמש) [ושבע] משפחות היו השבטים (וט') [וח'] משפחות היו שבט לוי עם משפחת עמרם, שכן אתה מוצא שקורא אותן במקום שמונה אותן משפחות העמרם. הרי ששים וחמש משפחות שיו ישראל והיו פחותים מהם חמש משפחות מע' משפחות של בני נח ועל זה רמז בתורה כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז ז), ה' משפחות הייתם חסרים מכל העמים שמשפחות כל האומות היו ע' משפחות וישראל היו ס"ה:

737

738אשר ילדה אותה ללוי במצים. לידתה היתה בין החומות ולפי שנולדה קודם שנכנס למצרים לכן נחשבה במנין הכלל כשירדו למצרים נפש שלשים ושלש, והלא לא היו בפרט אלא ל"ב, אלא לפי שלא ילדה קודם שירדו למצרים לא חשבה, ולפי שכבר נולדה כשהגיעו לשם, לכך נאמר שלשים ושלש:

738

739ותקרבנה בנות צלפחד. חכמניות היו, צדקניות היו, דרשניות היו, חכמניות היו שלא דברו אלא לשעת הצורך, צדקניות היו שלא נישאו אלא להגון להם, דרשניות היו שהיו אומרות למה יגרע שם אבינו:

739

740ותעמודנה לפני משה. אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להם כלום, והלכו להם אחרי כן באו לפני אלעזר, ואחר כך לפני הנשיאים, ואחרי כן לפני העדה, (והלא) [אלא] בבית המדרש היו יושבים כולם והיו אומרים דבריהם לפני משה ולפני הנשיאים:

740

741אבינו מת במדבר והוא לא הי' בתו העדה. אלו עדת מרגלים:

741

742הנועדים על ה'. אלו המתלוננים:

742

743בעדת קרח. כמשמעו. ללמדך שכל אלו לא נטלו חלק בארץ:

743

744כי בחטאו מת. מכאן אמרו זה היה מקושש:

744

745למה יגרע שם אבינו גו' כי אין לו בן. ואנו אין ראויים לירש תתייבם אמנו ויקום שם לאבינו. ואם אנו ראויות לירש תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו:

745

746ויקרב משה את משפטן. לפי ששם משה ואלעזר והנשיאים וכל העדה ששמעו דבר זה ולא ביקש משה ליטול עטרה לעצמו וחלק כבוד לכולם:

746

747 ויש אומרים על שאמר משה והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (דברים א' י"ז), אמר לו הקב"ה אתה סבור לידע הדינין, אני אקשה עליו דין שהנשים יודעות אותו, לכך נענש משה, לפיכך אמר ויקרב משה את משפטי לפני ה':

747

748 ויש אומרים שנענש משה על שסילק את עצמו מן הדינים ולכך נו"ן של משפטן ארוך. ומפני מה נענש משה, אחר שפירש הקב"ה דינן, אמר לו הקב"ה מדין תורה אתה מסלק את עצמך, שמא מדיני אתה יכול לסלק את עצמך עלה אל הר העברים הזה:

748

749כי בנות צלפחד דברות. ר' חלקיה אומר נטלו בנות צלפחד חלק אחד על פי שהיה אביהם מיוצאי מצרים ומת בלא בנים, ונטלו בנותיו חלק דודיהן, ועוד נטלו חלק אחד בשביל חפר זקינם, שהיה גם הוא מיוצאי מצרים אבי צלפחד אביהם, ועל זה נאמר נתן תתן אחוזת נחלה, הרי שתי מתנות, ונטלו חלק בכורה מנכסי חפר, לפי שהיה אביהם בכור, לפי שארץ ישראל מוחזקת היתה ונטלו אחיהם שהיה מיורדי מצרים ועל זה נאמר והעברתם את נחלתו לבתו, אין מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת לבד, שהבן יורש הוא:

749

750ד"א והעברתם. כל מי שאין לו בן זכר ליורשו, הקב"ה ממלא עליו עברה:

750

751לשארו הקרוב עליו. שארו זו אשתו, מכאן שהבעל יורש את אשו וקרי ביה ונתתם את נחלתו לשארו, לומר לך שגורעין [וי"ו] מנחלתו (ולא) [ולמ"ד] מן לשארו ומוסיפין עליו תיבה אחת ודורשין עלה:

751

752עלה אל הר העברים הזה. לכך נסמכה פרשה זו לפרשת בנות צלפחד, שאמר קב"ה למשה מדינן של יתומות אתה מסתלק ואין אתה מסתלק מדיני:

752

753יפקוד ה'. כיון ששמע משה שימות, התחיל לבקש רחמים על ישראל, שיתן להם רועה שיהיה לו רוח לסבלם, והתחיל ואמר רבונו של עולם אתה יודע כל רוחות של בני אדם, מי הוא סבלן, ומי הוא רגזן, אתה פקוד איש על העדה אשר יצא לפניהם במדבר, ואשר יבא לפניהם לעשות כל צרכם, ואשר יוציאם בזריזות, ואשר יביאם בתפלותיו, ואמר לו הקב"ה כל הדברים שאמרת תמצאם ביהושע תלמידך, לך והקם אותו, הדא הוא דכתבי קח לך את יהושע בן נון ונתת מהודך עליו (פסוק כ), מהודך ולא כל הודך, שתכריז עליו בכל מחנה ישראל ה ראוי להיות רועה מפי הגבורה, ואין מהודך אלא קולך, שנאמר (הודו בחרובו) [הוד נחרו אימה] (איוב ל"ט כ'):

753

754ולפי אלעזר הכהן יעמוד. לא מצינו שנצרך לו יהושע לקיים מה שנאמר ושומר אדוניו יכובד (משלי כ"ז י"ח). ועוד למה נענש אלעזר שלא נצרך לו יהושע לפי שהורה הלכה בפני משה. שנאמר ויאמר אלעזר (במדבר ל"א כ"א):

754

755ויסמוך את ידיו עליו ויצוה. אעפ"י שלא אמר לו הקב"ה אלא בידו אחת, שנאמר ידך עליו (פסוק יח), והוא סמך בשתי ידיו עליו בעין יפה, לכך נאמר טוב עין הוא יבורך (משלי כ"ב ט'):

755

756צו את בני ישראל וגו'. למה נסמכה פרשה זו לאחר פרשה זו של יהושע, אמר הקב"ה למשה, על בני אתה מצוני איני צריך אזהרה עליהם, ועד ששאתה מצויני עליהם צוה עליהם שילכו בדרכי וישמרו מצותי:

756

757ד"א צו את בני ישראל [וגו'] במועדו. ואפילו בטומאה ואפילו בשבת:

757

758שנים ליום. כנגד היום תמיד של שחר היה שוחט כנגד המזרח ותמיד של בין הערבם היה שוחט כנגד המערב:

758

759הסך נסך שכר לה'. מכאן לשני ניסוכין, אחד ניסוך המים בחג, ואחד ניסוך היין בכל יום:

759

760שכר. אין יין כשר לגבי המזבח אלא יין שהוא משכר, ואימתי יהיה כשר לגבי המזבח מן ארבעים יום ולהלן:

760

761ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. חטא שאין מכיר בו אלא ה' לבדו, מכאן אמרו על טומא מקדש וקדשיו שאין ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעיר של ראש חדש מכפר:

761

762 ד"א למה נשתנה שעיר עזים של ראש חדש שמכפר, שנאמר בו לה', אמר הקב"ה הביאו שעיר זה כפרה על ציוויי, כדי שיהא כפרה עלי על שמיעטתי אותה:

762

763וביום הביכורים. זה חג שבועות שבו מקריבים שתי הלחם של חמץ מן החטים חדשים:

763

764בשבעותיכם. הוא חג שבועות:

764

765פרים בני בקר. מכאן כל מקום שכתיב פר הוא כנגד אברהם, שנא' ואל הבקר רץ אברהם (בראשית י"ח ז'):

765

766איל. כנגד יצחק, שנאמר וילך אברהם ויקח את האיל וגו' (שם כ"ב ט"ז):

766

767כבשים. כנגד יעקב, שנאמר והכבשים הפריד יעקב (שם ל' מ'):

767

768שעיר עזים אחד. כנגד יוסף לכפר על מכירתו, שנאמר בו ויקחו [את כתונת יוסף וישחטו] שעיר עזים (שם לז לא):

768

769ולמה לא נאמר שעיר חטאת בחג השבועות לפי שהוא יום מתן תורה והתורה היא מכפרת כקרבן, לכך לא נאמר בו חטאת הכפורים:

769

770י"ג פרים. אתה מוצא ששבעים פרים היו מקריבים ביום חג הסוכות, ביום ראשון י"ג, ובשני י"ב, ובשלישי י"א, וברביעי י', ובחמישי ט', ובששי ח', ובשביעי ז', נמצאו הכל שבעים, והוא כנגד אומות העולם שהם שבעים אומות, כדי שיצילנו השם מידם ויכלו מן העולם, לפיכך מתמעטים והולכים:

770

771 ארבעה עשר כבשים. כנגד י"ד בני יעקב בני יעקב שנים עשר, ומנשה ואפרים שנים, הרי ארבעה עשר, כי אפרים ומנשה נקרא על שמו, שנאמר לי הם (בראשית מח ה):

771

772והם לא היו פוחתים והולכים, אלא כשם היו י"ד בראשון, כך היו בכל יום י"ד, ללמדך שהם היו חזקים וקיימים לעולם, ועולה חשבונם צ"ח לכפר על צ"ח קללות שבתורת כהנים, והוא בכי תבוא אל הארץ:

772

773 בשני ונסכיהם מ' יתירה, בששי ונסכיה י' יתירה, ובשביעי כמשפטם מ"ם יתירה הרי מים, מכאן רמז לניסוך המים מן התורה, לפי שבזכות ניסוך המים יהיו מתברכים לכם המים שיהיה גשמי ברכה, ולמה בששי היה סימן של מים, לפי שביום הששי ניתנה התורה שנמשלה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א):

773

774ד"א לפי שביום שני היה חילוק המים, וביום ששי לבריאת עולם ירדו גשמים:

774

775ד"א למה ביום ששי, לפי שלא נברא אדם כי אם ביום ששי וכשבא אדם הוצרך העולם למים:

775

776ולמה בראשון ובשביעי ובשני וברביעי עזים כתיב בהו, מה שאין כתוב בשאר הימים, לפי שבזכות שלשה אבות העולם נדמו ישראל כעזים בעולם:

776

777ולמה לא כתיב עזים בשלישי, לפי שיעקב הי' רביעי, לפי ששני בנים היו ליצחק עשו ויעקב, ועשו יצא ראשונה, ולפיכך אל זכר ביום השלישי עזים, ועשו לא נקרא זרע כי אם יצחק שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ"א י"ב):

777

778ביום השמיני וגו' פר אחד וגו'. ושעיר חטאת אחד. זה קרב על שם ישראל:

778

779וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. נאמר כאן זה הדבר, ונאמר להלן בשחוטי חוץ זה הדבר (ויקרא יז ב), מה להלן שלשה משה ואהרן וכל ישראל, אף כאן הנדר מותר בשלשה הדיוטות, ולכך נאמר אל ראשי המטות, שיחיד מומחה הוא מתיר את הנדר, ומניין שיש היתר לנדר, שנאמר לא יחל דברו (פסוק ג'), הוא אינו מוחל, [אבל] אחרים מוחלין לו, כיצד חכם מתיר את הנדר שלו, אם הנודר או הנשבע אומר מתחרט אני על נדרי או על שבועתי, מתיר אותו מיד, ואומר לו מותר לך ג' פעמים, ואם אינו מתחרט, החכם פותח לו פתח ואומר אדעתא דהכי מי נדרת ואסרת ואומר לא מיד מתירין אותו:

779

780ואשה כי תדר נדר לה'. הנערה שלא הגיעה עדיין לימי הבגרות שהם י"ג שנים ויום אחד אם אסרה עצמה בנדר או בשבועה:

780

781והחריש לה. כל אותם ששמע והחריש לה ולא מיחה מיד, שוב אינו יכול לבטל את הנדר, אבל אם אמר לה נדריך יהון בטלין ואין רשותיך לעצמיך כדי שתשבעי ואת ברשותי, אז בטל הנדר ואינה חייבת לקיימו:

781

782ואם היו תהיה לאיש. כלומר אם נישאת הנערה לבעל מאז יצאה מרשות אביה והיא ברשות בעלה ונדרה לאחר שנישאת ואם יחריש לה בעלה. ולא יפר נדרה חייבת לקיימו, ואם יפר בעלה נדרה ביום שמעו אינה חייבת לקיימו, כיצד יאמר לה מותר ליכי שלשה פעמים חכם מתירה ובעלה מפר אותה:

782

783ונדר אלמנה וגרושה. אעפ"י שהיא נערה עדיין אינו יכו אביה להפר נדרה שכבר יצאה מרשותו כשנישאת ובעל אין לה כדי שיפר נדרה:

783

784ואם בית אישה נדרה. ואם נישאת לבעל אחר שנתאלמנה או שנתגרשה ואסרה עצמה בנדר או בשבועה בבית הבעל השני הרי היא כאשה שלא היה לה בעל אחר:

784

785ואם החרש יחריש לה אישה. ביום שמעו הנדר ולא הפר לה אח"כ חייבת לקיים נדר, אבל אם מפר לה ביום שמעו אינה חייבת לקיים נדרה וכל דברים שהיא חייבת לעשות לבעלה אין בעלה צריך להפר לה, לפי שאינה יכולה להשבע כדי לבטל על מה שחייבת לעשות לבעלה, אבל אם נדרה ואסרה לעצמה דברים שיש לה בהם עיוני נפש אותם נדרים יכול הבעל לשאול לחכם על נדרה, ואם תתחרט או ימצא פתח להתירה יתיר לה נדרה ואותם נדרים של עינוי נפש שהבעל יכול להפר לה הם מפורשים במסכת נדרים:

785

786 ואם בעלה יפר נדרה אחר שיעבור יום שמעו לא יהיה העון עליה בעת שלא יתקיים נדרה אלא הוא ישא [עונה] ויענש עליה:

786

787ד"א כל זאת הפרשה לא נאמרה אלא בשביל ישראל שמרדו בהקב"ה ובטלו את התורה, והשליכו מעליהם עול מלכות שמים, ועזבו את הקב"ה, ועבדו הבעלים והעשתרות, לפיכך נאמר ואסרה איסר בבית אביה, וישראל נמשלו לנשים, שנא' וארשתיך לי וגו' (הושע ב כא), ותמצא בזה הפסוק חמשה וארשתיך, והם כנגד חמשה חומשי תורה, שהקב"ה קידש את ישראל, בחמשה חומשי תורה, ונקרא הקב"ה אב, כי [אתה] אבינו (אתה) (ישעיה ס"ג ט"ז), והם הכניסו הצלם להיכל למעלה על הכרובים, ולפיכך רמז ואסרה אסר בבית אביה, והקב"ה הוכיחם על ידי ירמיה ע"ה אשר רגמו אותו בני ישראל במצרים וקברו אותו המצריים, מפני שהיו אוהבים אותו שהתפלל על הדגים התמנו חיים שהיו בנילוס והיו הורגים המצרים, ומלך אלכסנדרוס הוציא עצמותיו וקבר אותם באלכסנדרייה, ולא זה הנביא בלבד הרגו, אלא אחרים הרבה הרגו, חור ובעשא הרג לשמעיה הנביא, ואבייה הרג לאחייה השילוני, ויואש הרג לזכריה בן יהוידע בחצר בית ה', והזה מדמו על הקיר, ונסתלקה שכינה מן ההיכל עד ימי ישעיהו ע"ה, וישעיה הנביא הרג אותו מנשה בן יחזקיה, ונסרו במסר משום שנתבלע בארז. וכמה רעות עשו וכמה לבורא הכעיסו:

787

788 ר' אבא בר כהנא פתח צהלי קולך בת גלים וגו' (ישעי' י' ל'), אמר להם (ירמיהו) [ישעי'] הנביא ע"ה והוכיחם ואמר אי עניים עד שאתם עסוקים בשרירות, ועוד עסוקים בשירות וזמירות של ע"ז, צהלי קולך בדברי תורה, לבלבי קולך ברישהון די גליא, בת גלים מה הגלים הללו מסויימים בים, כך זכות אבותיכם מסויימים בעולם, ואל תיקרי גלים אלא גולים, כלומר כי כל דור ודור אינם עומדים כי אם בזכות האבות:

788

789 ד"א אל תקרי גלים אלא גולים ביתו של אברהם שגלה, שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית י"ב א'). ביתו של יצחק שגלה, שנאמר וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר (שם כו יז). ביתו של יעקב שגלה, שנאמר וילך פדנה ארם (שם כח ז). הקשיבה לישה (ישעיה שם). הקשיבי לדברי תורה, הקשיבי לנבואה, הקשיבי לדברי תוכחה, הקשיבי לדבר מצוה, הקשיבי לדברי ירמיה ע"ה, ואם לא הנה לישא הוא אריה עולה להרגך, ואין אריה אלא נבוכדנצר, שנאמר עלה אריה מסובכו (ירמיה ד ז):

789

790עניה ענתות (ישעי' שם). עניה מדברי תורה, עניה מדבר נבואה, עניה מן המצות, עניה מדברי חכמים, עניה מגמילות חסדים, עניה ממעשים טובים. ואם לא ענתות מתנבא עליך, ואין ענתות אלא ירמיה ע"ה, דכתיב דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות וגו' (ירמיה א א):

790

791 ר' אבא בר כהנא פתח לא ישבתי בסוד משחקים (ואעלוזה) [ואעלוז] (שם טו יז), אמרה כנסת ישראל ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם לא ישבתי בבתי הטרטראות ובבתי קרקסאות (ואעלוזה) [ואעלוז], ולמה מפני ידך בדד ישבתי (שם), נגעה בי יד פרעה ולא הושיבני בדד, נגעה בי יד נסחרה ולא הושיבני בדד, נגעה בי יד נבוכדנצר ולא הושיבנה בדד, נגעה בי יד סיסרא ולא הושבני בדד, געו בי כל המלכיות ולא הושיבני בדד, וכיון שנגעה בי ידך הושיבני בדד, שנאמר איכה ישבה בדד וגו' (איכה א א):

791

792 ר' יוסי אומר והמה כאדם עברו [ברית] (הושע ו' ז'), ומהו כאדם, כאדם הראשון [אמר הקב"ה אדם הראשון] שהכנסתיו לגן עדן, ועבר על ציוויי, ודנתי אותו בשלוחין ובגירושין וקוננתי איכה, שנאמר ויאמר לו איכה (בראשית ג כ), אל תיקרה אַיֶכָּה אלא אֵיכָה, ואף ישראל עשיתי עמהם כל הטובות כמו שעשית עם אדם הראשון, והכנסתי אותם לארץ ישראל וצויתי אותם ועברו על ציוויי, ודנתי אותם בשלוחין ובגירושין, וקוננתי עליהם איכה, הכנסתים לארץ היישוב, דכתיב ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וגו' (ירמיה ב ז), וצויתם שלא יטמאו את הארץ במעלליהם הרעים, והמה עברו על תורתי שנאמר את כל [דברי התורה הזאת] אשר צויתי (אותם) לעשות ולא עשו (ירמיה יא ח), ודנתי אותם בשלוחין, דכתיב שלח מעל פני ויצאו (שם טו א). ובגירושין, דכתיב על רוע מעלליהם [מבית] אגרשם (הושע ט טו), מבית תענוגי. וקוננתי עליהם איכה, דכתיב איכה ישבה בדד וגו', (איכה א א). רבי שמעון אומר הוי מגיע בית בבית וגו' (ישעיה ה' ח'), זה חרבן ראשון וחרבן שני, שנאמר ציון שדה תחרש (ירמיה כו יח) אף כן [שדה בשדה] יקריבו עד אפס מקום וגו' (ישעיה שם), מי גרם להם אמר הקב"ה תדע מי גרם לכם, אתם גרמתם שלא עזבתם מקם שלא העמדתם ע"ז, בתחלה עשיתם עבודה זרה במטמוניות, שנאמר ויאמר אלי [הראית] בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחושך (יחזקאל ח יב), כיון שלא הוכיחם היה עושים אותו אחר הדלתות, דכתיב ואחר הדלת והמזוזה שמת (בטחונך) [זכרונך] וגו' (ישעי' נ"ז ח'), וכיון שלא הוכיחום היו עושים בחוצות, דכתיב כי מספר עריך היו אלהיך יהודה (ירמיה ב כח), וכיון שלא הוכיחום היו עושים אותו על הגגות, דכתיב ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים (צפניה א' ה'), וכיון שלא הוכיחום היו עושים אותם על ההרים, שנאמר על ראשי ההרים יזבחו (הושע ד יג), וכיון שלא הוכיחום היו עושים רותו בשדות שנאמר גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי (הושע י"ב י"ב), וכיון שלא הוכיחום עשו אותם בגנות, שנאמר העם המכעיסים אותי [וגו' זובחים בגנות] (ישעיה ס"ה ג'). אמר ר' יודן בשם ר' יאשיהו על כל תלם ותלם היו מעמידין בו צלם באמצע, כדי שיהיה ראש הצלמים נראים להם, ועד היכן הכעיסו אותו, עד שהכניסו אותו לבית קדש הקדשים, דכתיב והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה [הזה] בביאה (יחזקאל ח ה), אמר ר' ברכיה כי קצר המצע מהשתרע וגו' (ישעיה כ"ח כ'), קצרה המצע מלקבל אשה ורעותה ובעלה [והמסכה צרה כהתכנס (שם)]:

792

793אמר הקב"ה לישראל ישראל עשיתם מסכה [צרה] לאותו דכתיב בו כונס כנד מי הים (תהלים ל"ג ז'), הוי צרה באה עליכם ואתם גולים, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד, ולא עוד אלא מרוב הצרה המלאכים בוכים עליהם, שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה ל"ג י"ז), ולא עוד אלא מרוב הצרה רחל מבכה על שבט בנימין כשגלם נבוזראדן, שנאמר כה אמר ה' קול ברמה נשמע (בכי נהי) [נהי בכי] תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא יד):

793

794שלשה המה שמיאנו בשליחותו של מקום, ואלו הם: משה וירמיה ויונה, ובסוף הלכו בעל כרחם. משה רבינו ע"ה אמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), ובסוף הלך, שנאמר וילך משה וישב וגו' (שם שם יח). יונה ויקם יונה לברוח תרשישה וגו' (יונה א ג), ולבסוף בעל כרחה הלך. ירמיהו אמר לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיה א ו), אמר לו הקב"ה בטרם אצרך בבטן ידעתיך (שם שם ה'), מה הוא בטרם, אלא מתחלה אמרתי למשה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך (דברים י"ח י"ח), מאי כמוך, כמוך בתוכחות, את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה מתנבא ארבעים שנה, וזה מתנבא ארבעים שנה, זה מתנבא על ישראל ועל יהודה, וזה מתנבא על ישראל ועל יהודה, זה משבט של לוי, וזה משבט של לוי, זה עמדו בני שבטו כנגדו, וזה עמדו בני שבטו כנגדו, זה הושלך ליאור, וזה הושלך ליאור ולבור, זה ניצל על ידי אמה, וזה ניצל על ידי עבד, זה בא בדברי תוכחות, וזה בא בדברי תוכחות:

794

795 אמר ר' ברכיה בר יצחק כתיב נביא אקים להם מקרב אחיהם (דברים י"ח י"ח), ועתה ירמיה לך והתנבא על ישראל, ואומר אהה אדני ה' לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמי' א ו'), אמר לו הקב"ה אתה אמר נער, ומשה נאמר בו נער, וישראל נאמר בהם נער, שנאמר כי נער ישראל (הושע י"א א'), ומשה נתנבא עליהם, ואתה התנבא עליהם, משה הוציאם ממצרים, ואתה מוציאם מארץ ישראל, משה העבירם את הים, ואתה מעבירם מנהר פרת, משה הוריד להם את המן, ואתה אומר כל עמה נאנחים מבקשים לחם (איכה א' י"א). משה הוציא להם מים מן הסלע, ואתה אומר דבק לשון יונק וגו' (איכה ד' ד'). משה לימדם תורה, ואתה אומר מלכה ושריה בגוים אין תורה (שם ב' ט'). משה טיהרם, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר וגו' (ויקר' טז ל), ואתה אומר להם טומאתה בשוליה וגו' (איכה א ט), אם כן אל תאמר נער אנכי כי על כל אשלחך תלך, באותה שעה הלך ירמיהו אצל ישראל בשליחותו של מקום, ואמר להם כשהייתם במצרים הייתם כולכם טמאים ועובדים ע"ז, וא"כ כשהייתם מכעיסים שם הקב"ה היה שוקל מעשיכם ומעשה המצריים, והיו מעשיכם טובים מן המצריים, והייתם עומדים, אבל משבאתם לארץ קלקלתם ביותר הרבה מאד, שלחתי לכם כמה נביאים להזהיר אתכם, מהם הרגתם, ומהם בזיתים, ישראל עם קשה ערף אתה עד מאד, שלחתי אליכם יחזקאל וירמיה ע"ה התחלתם לבזות אותם, ואמרתם אלו נביאים מבניה של רחב הזנה, התחיל הקדוש ב"ה ואומר לישראל, אמת אמרתם כי אלו מבניה של רחב הזונה, אבל בעבור שעשתה רחב תשובה קבלתי אותה, והעמדתי ממנה עשרה נביאים וכהנים, ואלו הם:

795

796ירמיה חלקיה שריה מחסיה ברוך נריה חנמאל שלום בוזי יחזקאל. ויש אומרים אף חולדה הנביאה, וכל אלו הנביאים העמידם בזכות התשובה, אף אתם שובו ותראו מה אעשה לכם, וכששלח להם ירמיה ויחזקאל התחילו מבזים אותם והקב"ה מייחסם, שנא' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' (יחזקאל א ג'), דברי ירמיהו בן חלקיה וגו' [בארץ בנימין] (ירמיה א א). מה בנימין אחרון לכל השבטים, אף ירמיהו אחרון לכל הנביאים, והלא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי, ר' אליעזר אומר קצת נבואה היתה, ור' שמואל בר נחמן אומר היתה נבואה פקודה בידם. אמר ר' אלעזר כל הנביאים פתחו בדבר תוכחה וחתמו בדבר נחמה, חוץ מן ירמיהו שפתח בדברי תוכחה וחם בדברי תוכחה, שנאמר תשקע בבל וגו' (ירמיה נ"א ס"ד), ואפילו במגלת איכה חתם בדברי תוכחות, שנאמר כי אם מאס מאסתנו וגו' (איכה ה' כ"ב), ולמה חתם בדברי תוכחות, ולפי שהיה מתנבא על חורבן בית שני, לפיכך לא חתם בנחמה. אמר ר' אבין עלה אריה מסובכו (ירמיה ד ז), במזל אריה דכתיב עד גלות ירושלם בחדש החמישי (שם א ג), וחדש חמישי מזל אריה, ואריה הוא חמישי במזלות והחריב מקדש אריאל, ועל מנת שיבא אריה במזל אריה אז ונשמח, שנאמר אז תשמח בתולה במחול (ירמיה ל"א י"ג), ויבנה אריאל אריה, דכתיב אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח), במזל אריה זה חדש אב, שנאמר והפכתי אבלם אב להם לששון, (ירמיה שם), ויבנה אריאל דכתיב בונה ירושלם ה' (תהלים קמ"ז ב'), וינקום נקמתינו [על ידי] משיחנו, כענין דכתיב נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא ב), רצה לומר המדיינים אותנו מלשון מריבה:

796

797ד"א נקם נקמת בני ישראל. מיד ויבחר משה מן העם, בוא וראה חסידותו של משה רבינו ע"ה שהקב"ה תלה אסיפתו על מלחמת מדין. והיה למשה לעכב את המלחמה כדי שיאריכו ימיו, ולא עשה כן, אלא מיד צוה שילכו למדין לנקום, ראה כמה היה שמח בגדולתן של ישראל:

797

798 ד"א נקום נקמת. הקב"ה אמר למשה נקם בעצמך, והוא שלח אחרים, אלא על ידי שנתגדל במדין אמר אינו דין שאני מכיר להם, וכן המשל אומר באר ששית ממנו מים אל תזרוק בה אבן, וכן עשה משה:

798

799וימסרו מאלפי ישראל. בעל כרחם הלכו לשם כיון שמעו שתלה הקב"ה חייו של משה במלחמת מדין לא רצו ללכת, אמרו כל זמן שתהא המלחמה עומדת לא ימות משה רבינו, עד שעמד משה והוציאם בעל כרחם:

799

800ואת פינחס. ולמה שלח עמהם פינחס, לפי שעל ידי פינחס כיפר הקב"ה ל ישראל על מעשה בעל פעור, והוא הרג את המדיינית, והוא התחיל במצוה והוא גומרה:

800

801וכלי הקדש. זה היה ציץ הזהב, שהיה חרות בו שם המפורש, אמר משה לפינחס שם תמצא לבלעם בן בעור והוא יפרח בכשפנות שיעשה ולמלכי מדין ולנשיה ואתה הראה להם הציץ החרות עליו שם המפורש והם נופלים:

801

802החלצו מאתכם אנשים. צדיקים, כמו שנאמר בחר לנו אנשים (שמות יז ט):

802

803לתת נקמת ה' במדין. הקב"ה אמר נקמת בני ישראל, ומה אמר נקמת ה' אמר להם הקב"ה דין שלכם אני מבקש שגרמו לי להזיק אתכם, ומשה אמר אם היינו ערלים לא היו רודפים אחרינו, אלא בשביל תורתך ומצותך שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך היא, לך נאמר נקמת ה' שלשה פעמים:

803

804אלף למטה. היו כולם ל"ו אלפים, שליש למלחמה, ושליש משמרים כליהם, ושליש לתפלה:

804

805ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם וגו'. מכאן אתה למד שהיו פורחין ונופלין על החללים כראותם הציץ מיד הרגום? ואת בלעם בן בעור. וכי מה טיבו לשם, אלא שהלך לקבל שכר כ"ד אלף מישראל שמתו במגפה בעצתו:

805

806וישבו בני ישראל את נשי מדין. שלא היו מז' עממים והיו מותרים לשבות הנשים והטף:

806

807הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. מכאן אתה למד שבלעם נתן להם העצה שהושיבו הזונות כדי שישתחוו לבעל פעור:

807

808וכל אשה יודעת וגו' וכל הטף בנשים. וכי מניין היו יודעים אם נבעלו ואם לעו, אלא היו מעבירין אותן לפני הארון, וכל אשה שהיו פניה מוריקות, היו יודעים שיודעת משכב זכר, וכל מי שאין פניה מוריקות, היו מניחין אותה:

808

809ואתם חנו מחוץ למחנה. והלא קברי גוים אינם מטמאים, ולמה היו צריכים הזאה בשלישי ובשביעי, אמרו חכמינו ז"ל משומד אחד מישראל היה שם במדין והרגוהו ישראל ואעפ"י שחטא ישראל הוא, ולא נודע מי הרגו, על כן היו כולם צריכים הזאה יום ג' ויום ז' מספק:

809

810ויאמר אלעזר הכהן. לא שהורה אלעזר לפני משה רבו ואעפ"י שאמר דבר לפני משה רבו נענש ומה היה עונשו שלא הוצרך בו יהושע שישאל לו באורים ותומים. ולמה אמר אלעזר לפי שנתעלמה הלכה ממשה:

810

811שא את ראש מלקוח וגו' וחצית את המלקוח. בזה המקום צוה הקב"ה לעשות כשם שעשה אברהם שאמר ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם (בראשית יד כד), אעפ"י של היו עמו כמו שאמר דוד כי כחלק היורד במלחמה וגו' (ש"א ל כד), ולפי שעשה כן צוה הקב"ה ליתן מכס קטן, אבל השאר שלא הלכו צוה ליתן אחד מחמשים בתרומה:

811

812ונקרב את קרבן ה'. אמר להם אחר שאתם אומרים כן לא נפקד ממנו איש לדבר עבירה, אם כן קרבן זה למה, אלא כך אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו כשהיינו נוטלים כלי זהב מן הנשים היינו מהרהרים עליהן ועל זה אנו רוצים להביא ולהקריב אותם הכלים בעד ההרהור שהרהרנו:

812

813 אצעדה. אלו כלים של זהב שהיו ברגלי הנשים:

813

814וצמיד. אלו הצמידים שהם על ידי האשה:

814

815עגיל. שהוא באוזן:

815

816וכומז. אלו שעל גבי ידיהם: ויש אומרים דפוס של בית הרחם:

816

817עטרות ודיבון ויעזר. ולמה נקרא שמה עטרות, שהיתה מעוטרת בפירותיה. דיבון, שהיו מקנה שלהם זבים חלב מרוב שמנם. ויעזר, שעוזרת לבעליה. ונמרה, שהיתה מנומרת בפירותיה. ושבם, שהיו פירותיה ריחם כריח בשמים. נבו, שהיתב מוציאה תבואה טובה, אוילים הם שהיו אוהבים מקניהם יותר מטרפם, שבתחלה אמרו גדרות צאן נבנה וגו' (פסוק מז). ואחרי כן וערים לטפנו (שם), אבל משה רבינו ע"ה אמר להם בנו לכם ערים טפכם וגדרות לצאנכם (פסוק כד):

817

818ומקנה רב היה. ועליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ כא), לפי שלקחו הם תחלה הנחלה, לכך הגלם סנחרב בתחלה:

818

819אם יעברו בני גד ואם לא יעברו. אמרו כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, וצריך התנאי שיהיה הין שלו קודם ללאו כמו תנאי בני גד ובני ראובן:

819

820ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. לפי שהיו להם שמות ע"ז, לפיכך הסבו שמותם כשבנאם יאיר בן מנשה, ומכיר ויאיר נולדו בימי יעקב אבינו ע"ה, וכשנכנסו לארץ נולדו מתו בניהם ונעשו בנותיהם בתי אבות, לכך חשב ליאיר בתי אבות שלא היה לו בנים, לכך קרא לאותן מקומות שלכד חוות יאיר, כדי להכזיר שמו, והם נקראו חוות יאיר כל הימים:

820

821ונבח. עשה כן כשלכד קנת קרא אותה נבח בשמו, כדי שיזכר שמו, לפי שלא היה לו בנים, אבל לא נתקיים להם השם לאחר מיתתן:

821

822אלה מסעי בני ישראל. זה שאמר הכתוב [לכן] אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד י), בכל המסעות שהחזיר אותם וסיבב אותם הם גרמו לעצמם, שלא הלכו בדרכיו, ולא שמעו מצותיו, כי הקב"ה לא גילה סודיו ומסטיריו אלא לישראל שהם יראיו, כמו שאמר דוד ע"ה סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד), ולא אמר הקב"ה לאומות העולם שמעו אלא לישראל, שנאמר שמעו דבר ה' בית יעקב וגו' (ירמי' ב ד), וכמה האומות מזבחים לאשרם ולגילולים, כדי שישמעו דבר ואינם שומעים, דכתיב פה להם ולא ידברו (תהלם קטו ה), ואשריו מי שהוא שומע לדבריו של הקב"ה, דכתיב ושומע לי ישכן בטח וגו' (משלי א לג), יתברך שמו של הקב"ה שהוא רוצה בתשובתן של ישראל, וישראל יהיו שומעים לדברי תורה, דכתיב לו עמי שומע לי וגו' (תהלים פא יד), מה כתב אחריו, כמעט אויביהם אכניע וגו' (שם שם טו), וכתיב לו הקשבת למצותי וגו' (ישעי' מח יח). אמרו רבותינו ז"ל ר' עזריה ור' יודה בר' סימן בשם ר' שמעון בר רב יצק קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מאבינו יעקב, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן וגו' (בראשית לא לו), ולא ענותנותן של בנים מדוד, שנאמרו יברח דוד מניות ברמה ויבוא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי ה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (ש"א כ א), מזכיר שפיכות דמים בפיוס. ואמר ר' סימא בנוהג שבעולם חתן דר אצל חמיו ועובר לצאת מבית חמיו, אפשר שלא ימצא בידו דבר קל, וזה אפילו סכין לא נמצא בידו, והיינו דכתיב כי מששת את כל כי מה מצאת מכל כלי ביתך (בראשית לא לז), אמר הקב"ה ליעקב חייך בלשון הזאת שהוכחת את חמיך, בו בלשון אוכיח את בניך, הדא הוא דכתיב כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול וגו' (ירמי' ב ה), ואמר שמעו דבר ה' (שם ב ד), ארבעה שומעין הן, יש שומע ומפסיד כאדם הראשון, שנאמר ולאדם אמר כי שמעת (לאשתך) [לקול אשתך] וגו' (בראשית ג יז). והפסיד, כי עפר אה ואל עפר תשוב (שם שם יט). יש שומע ומפסיד ומקבל שכר כאברהם אבינו, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (שם כא יב), וקיבל שכר, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע (שם שם). ויש מי שאיניו שומע ומקבל שכר כיוסף הצדיק, שנאמר ולא שמע אליה וגו' (שם לט י), וקבל שכר, שנאמר ויוסף הוא השלליט על הארץ וגו' (שם מב ו). ויש מי שאינו שומע ומפסיד כישראל, שנאמר ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם (ירמי' ז כו), ומה הפסידו אשר למות למות (ירמי' מג יא):

822

823 ד"א ולא שמע אלי. ומה היה עונשם, גלו לבבל ומתו שם, דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה (נלך) [נצא] וגו' (שם טו ב). אמר רבי לוי האוזן לגוף כקנקן לכלים, מה הקנקן הזה כשהוא מלא מים, כל הכלים האחרים ממלאין ממנו, כך האוזן כשהיא השומעת מרגשת מאתים וארבעים ושמונה אברים שבגוף, וכולם הולכים אחריה וחיים, דכתיב הטו אזנכם ולכו אלי [שמעו ותחי נפשכם] (ישעי' נח ג), וכשהם מטים את אזנם תחיה כל נפשם, כי כן אמר הכתוב אם תאבו ושמעתו וגו' ואם תמאנו וגו' (ישעי' א יט), ואמר שלמה בני אם תקח אמרי (משלי ב א), ואימתי נעשה אתה בני, כשתקח אמרי ומצותי תצפין אתך (שם), אף אני צופן לך טובות של עולם הבא, דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראך (תהלים לא כ). אבל אם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעי' שם). אמר רב למה הדבר דומה לזקן שיושב על הדרך, והיו לפניו שני דרכים, אחד תחלה קוצים וסופר מישור, ואחרת תחלתה מישור וסופה קוצים, והיה יושב על שתיהן, ומזהיר את העוברים ואת השבים ואומר להם אעפ"י שאתם רואים את הדרך הזו תחלתה קוצים, לכו בה שסופה מישור, וכל מי שהוא שומע לי סופו לילך לשלום ולחזור לשלום, ואותם שאינם שומעין לי והולכים בדרך שתחלתה מישור לסוף הם נכשלים בקוצים וחוזרין, כך משה רבינו מזהיר את ישראל על דרך החיים, ועל דרך המיתה, על ברכה וקללה, ואמר להם ובחרת בחיים (דברים ל יט), ואם משה רבינו ע"ה הזהירם לחיי העולם הזה כבר מת, ומה אני מקיים למען תחיה אתה וזרעך (שם שם), אלא הרי אלו חיי העולם הבא, שאין בהם מיתה, וכך תחייתו של עולם הבא אין לה מיתה, דכתיב ורבים מישיני עפר יקיצו לחיי העולם הבא (דניאל יב ב), שאין להם מיתה, ואלה לחרפות (שם), שאין להם חיים, והיה ירמיה הנביא מוכיח את ישראל ואמר להם שמעו דבר ה' (ירמי' ב ד) היו כאביכם שהיו שומעים לדבריו של הקב"ה ומקיימים מצותיו, דכתיב עקב אשר שמע אברהם וגו' (בראשית כו ח), ומה היה לו, רדף את המלכים את כדרלעומר מלך עילם וגו', ועליו הכתוב אומר ירדפם יעבר שלום אורח ברגליו לא יבא (ישעי' מא ג) אף אתם אם שומעים ועשיתם מצותיו של הקב"ה, כמו שכתוב אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ג), מה כתיב אחריו ורדפתם את אויביכם (שם שם ז), אם שמעתם וקיימתם את התורה ואכלתם לחמכם לשובע ורדפתם את אויביכם, ואם לאו ואכלתם ולא תשבעו (שם שם כו), ורדף אותם קול עלה נדף (שם שם לו), אם גמלתם חסד ופניתי אליכם וגו' (שם שם ט), ואם לאו ונתתי פני בכם (שם שם יז), ואם עשיתם שלום ונתתי שלום בארץ (שם שם ו), ואם לאו והבאתי עליכם חרב וגו' (שם שם כה), אם תשמעו למצות, הקב"ה מביא עליכם הברכות, ואם לאו מביא עליכם הקללות, וכיון שאתם עושים רצונו הוא משפיע לכם הברכות, דכתיב לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב (מ"א ח נו), וכיון שלא שמעו אמר להם ירמיה שמעו דבר ה', עד שלא תשמעו דברי תוכחות שמעו דבר ה', עד שלא תשמעון קל קרנא משרוקיתא (דניאל ג טו), שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחוצה לארץ, שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים, ישמעון אודניכון עד דלא ישמעון גרמיכון, הדא הוא דכתיב העצמות היבשות שמעו דבר ה' (יחזקאל לז ד):

823

824 וכיון שלא שמעו וחפאו דברים שלא כן, הביא עליהם פורענות אשר לא כדת, שנאמר גם כל חלי וכל מכה (דברים כח סא):

824

825כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול (ירמי' ב ה), וכשהיו במדבר לא מצאו בי עול, אבל אני מצאתי בהם עול, כי אמרתי להם ששת ימים תלקטוהו וגו' (שמות טז כו), כי רחקו מעלי(ירמי' שם), הלכו אחרי ע"ז, וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמי' שם), אין בהם ממש, דכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמי' י' טו):

825

826ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים וגו' (שם ב ה), אמר להם הקב"ה שכחתם מה שעשיתי במצרים, שהבאתי עליהם המכות, והרגתי את בכוריהם, ונפרעתי לכם מהם, ועשיתי מלחמות עמהם, וטבעתי אותם בים, והעליתי אתכם מארץ מצרים, ונהגתי אתכם במדבר, והבאתי אתכם אל הארץ לאכול פריה וטובה, דכתיב ואביא אתכם אל הר הכרמל לאכול פריה וטובה ותטמאו את ארצי (שם שם ז), וטמאתם אותה כשם שעשו מי שהיה בה לפניכם, וכשם שגלו מפניכם למעשיהם הרעים, כך סופכם לגלות מפני מעשיכם הרעים, ולאיזה אומה גדלתי וגמלתי כמותכם ואיזה אומה עשו כמו שעשיתם אתם כבר הייתם במצרים וראיתם תועבותיהם, דכתיב ותראו את שקוציהם וגו' (דברים כט טז), שאין בה ממש, ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים (ירמי' ב יא), וכתיב כי שתים רעות עשה עמי (שם שם יג). אמר ר' יהודה כל מי שהוא עוזב את הקב"ה ואת תורתו, עליו כתוב אומר רחוק ה' מרשעים (משלי טו כט), והלא העולם ומלואו אינו מחזיק כבודו של הקב"ה, ואין מקום בעולם פנוי מכבודו, והוא אומר רחוק ה' מרשעים, אלא רחוק ה' מלחנן לרשעים ומלשמוע תפלתם, וכל מי שהו מדובק בהקב"ה ושומע בקולו, הוא חי בעולם הזה ולעולם הבא, תדע לך שהוא כן, צא ולמד מטה אהרן שנכנס יבש לבית קדש הקדשים ויצא לח, דכתיב ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר יז כג), וכתיב באור פני מלך חיים (משלי טז טו), ויש לך לדעת ממקום אחר ויהי הם קוברים איש [וגו'] ויגע [האיש] בעצמות אלישע [ויחי] ויקם [על רגליו] (מ"ב יג כא), אם זה שהיה נדבק נמי שנדבק להקב"ה וחיה, הנדבק שכינה על אחת כמה וכמ שיחיה בעולך הזה ובעולם הבא, והדא הוא דכתיב לאהבה את ה' אלהיך (דברים יט ט) אתה מוצא כל הימים שהיו ישראל שומעין להקב"ה, היו האומות מתייראין מהם, דכתיב שמעו עמי ירגזון (שמות טו יד), וכתיב אז נבהלו אלופי אדום (שם שם טו) וכן רחב הזונה אומרת ונשמע וימס לבבינו (יהושע ב יא), ואנשי גבעון אמרו כי שמענו עמהם, וכיון שעזבו אותו ועבדו את הבעלים ואת העשתרות, מסר אותם ביד אומות העולם והמיר להם במלכיות, דכתיב (ויעזבו את ה' אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות וגו' ) {ויעזבו את ה' ויעדו לבעל ולעשתרות] (שופטים ב יג), וירמיהו היה מוכיח אותם ואמר להם על מה אבדה הארץ (ירמי' ט' יא), על מי אדברה ואעידה ומה נגזר עליהם אז יקראונני ולא אענה, אמר להם הקב"ה אני שלחתי אליכם על ידי הנביאים ואמרתי לכם דרשוני וחיו (עמוס ה ד), וכתיב נדרשתי ללא שאלו וגו', ולא שמעתם לדברי ששלחתי אליכם הרי תדבק בכם הרעות, ותשיג אתכם הצרות, באותה שעה אתם צועקים אלי מתוך צרתכם. ומפילים אתם תחנה לפני, ולא אענה אתכם, דכתיב וגם אני אעשה בהמה (ולא אחוס) [לא תחוס עיני] וגו' וכשם שקראתי ולא עניתם נגזרה מלפני שאתם תקראו ולא אענה, דכתיב אז יקראונני ולא אענה (משלי א כח). ועד מתי עד שהם שבים לפניו תשובת צדק, והוא משיב את אפו מהם, וירפא אותם ממכתם, דכתיב ארפא (משובותיכם) [משובתם] אהבם נדבה (הושע יד ד) אבל לעתיד לבוא והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה נד), וכמה דאת אמר כה אמר ה' בעת רצון עניתיך (שם מ ט ח). אמר ר' שמואל משל למטרונה שהיו לה שני שושבינין, אחד עירוני ואחד מדיני, דזה שהיה עירוני אומר לה דברים טובים, לא בת טובים את, לא בת עשירים את, ואותו שהיה מדיני אומר לה לא בת עניים את, לא בת בזויים את, כך ירמיהו עירני ומענתות היה, נכנס לירושלם ואומר להם דברים של ניחומין שמעו דבר ה' בית יעקב (ירמי' ב ד), ברם ישעיה ע"י שהיה בן מדינה מירושלים היה אומר להם דברים של קנטורין, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה (ישעיה א י), לא מן עמא פלטאתא דעמא דסדום אנון. אמר ר' לוי אמוץ ואמציה אחים הוון, ועל ידי שהיה ישעי' בן אחיו של מלך היה אומר לישראל דברים של קנטורין, כמד"א ועשיר יענה עזות (משלי יח כג):

826

827 א"ר לוי משל למטרונה שהכניסה למלך שני הדסים ואיבדה אחת מהם, והיתה מצירה עליו, אמר לה המלך שמרי את זה כאלו ששמרת את שניהם, כך ישראל כשעמדו על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז), איבדו את נעשה, אמר להם הקב"ה שמרו את נשמע כאילו שמרתם את שניהם וכיון שלא שמעו אמר הקב"ה שמעו דבר ה'. ר' אבין ור' חייא בש"ר יונתן כתיב בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים וגו' (שה"ש א ו). אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע מי גרם לי שאהא נוטרה את הכרמים על שם שכרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי שאהא מפרשת שתי חלות בסוריא על שם שלא הפרשתי חלה אחת כתקונה בארץ ישראל סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת:

827

828 כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול (ירמי' ב ה), אמר הקב"ה לישראל בני אבותיכם לא מצאו בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול, [ואתם מצאתם בי על] אדם הראשון למה הוא דומה, לחולה שנכנס אלו הרופא ואומר לו דבר פלוני אכול ודבר פלוני אל תאכל, וכיון שעבר על דבריו גרם מיתה לעצמו, נכנסו קרוביו אצלו, אמרו לו לא תאמר כי הרופא עשה לך רעה, ולא עבר עליך מדת הדין, חס ושלום אתה הוא שגרמת מיתה לעצמך, כך נכנסו הדורות אצל אדם הראשון אמרו לו תאמר שהקב"ה עובר עלי מידת הדין. אמר להם חס ושלום אני הוא שגרמתי מיתה לעצמי, שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז). וכן ישראל היה להם לשמור דרכי ה', לא היו מתעכבין כל כך במדבר אלא שנה שנייה ליציאת מצרים היו נכנסים לארץ ישראל שהיו נוחלים אותה ויושבים בטח, ולפי שלא היו שומרים דבר ד' היו הולכים עשר מסעות שמונה מסעות וחוזרים לאחור, ולכך הוצרך הכתוב לכתוב מסעיהם:

828

829 אתה מוצא מ"ב מסעות משיצאו ישראל ממצרים עד ערבת מואב, מהם י"ד מסעות שהלכו ישראל עד שבאו לרתמה, שהיא במדבר פארן, שעדיין לא היה להם שנה אחת ושלשה דשים עד שלחו להם מרגלים, שלכך נקרא רתמה על שם הארץ שהוציאו דבה עליה, כמו שנאמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, [חצי גבור שנינים עם בחלי רתמים] (תהלם קכ ג ד) ורמיה היא רתמים. ועוד צא וחשוב שמונה מסעות מהר ההר עד ערבות מואב, שבסוף ארבעים שנה באו להר ההר, שנאמר ויעל אהרן הכהן אל [הר] ההר (במדבר לג לח), נמצא כל ל"ה שנה לא נסע אלא עשרים מסות, להודיע צדקתי של הקב"ה שעשה עמהם, אעפ"י שהניעם במדבר ארבעים שנה, לא הטריחם במסע אלא נתן להם ישיבה ומנוחה:

829

830על פי ה' וימת שם. מכאן שבנשיקה מת, שלא מת על ידי מלאך אלא על פי הדיבור:

830

831ויחנו על הירדן מבית הישימת עד אבל השיטים. היו שלשה פרסאות. מכאן אמרו שמחנה ישראל היה שלשה פרסאות בהדי בהמתם ובהדי צרכיהם:

831

832את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען. ולמה צוה הקב"ה ליתן שלשה ערי מקלט בנחלת תשעה המטות וחצי המטה ........ על דורו שלא יבא לידיהם כלום בחייו, לפיכך אמותיהן של כהנים היו מספקין מזונות לגלים, כדי שלא יתפללו על בניהם שלא ימותו:

832

833ואם יהיה היובל לבני ישראל. וכי מה ענין זה לזה, אלא כך אמרו בני גלעד אין לנו תקוה ותקנה בשום ענין אם ישאו אנשים משבט אחר שלא תהיה נחלתן תוספת על נחלת אותו שבט שתהיינה להם לנשים לכל שבט ושבט שתרצנה כדי שיהיו להם קופצים שאם תאמרו חלקם לנו אעפ"כ לא תועיל לנו שבעת שיבא היובל ישוב להם מה שמכרו לנו ומצאת נחלתן תוספת על נחלת המטה שתהיינה להם לטוב בעיניהם תהיינה לנשים הקב"ה נתן להם רשות להנשא לכל שבט שתרצנה כדי שיהיו להם קופים שישאו אתהם:

833

834אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. עצה נתן להם שאם ירצו לשאת ממטה אביהם בני אדם הגונים לא תנשאו לאחרים:

834

835ולא תסוב נחלה. ולמה ב' פעמים כתיב כאן לא תסב, לפי שהבעל ובניה יורשין אותה ועל ידי שניהם תסב נחלה:

835

836ותהיינה מחלה ותרצה. ולהלן מקדים נועה לתרצה וחגלה ומלכה, וכאן חשיב לנועה לסוף לפי שהיתה נועה צעירה מכולן בשנים יותר מתרצה ומחלה ומלכה, ולהלן הוא חשיב דרך חכמתם, וכאן חשיב דרך גדולתן שאותה היתה גדולה מחברתה בשנים נשאת בתחלה:

836

837אלה המצות והמשפטים. שכל מי שמתעסק בהם אינו נענש:

837