מדרש שכל טוב, בראשיתMidrash Sekhel Tov, Bereshit

א׳ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. כבר פרשתיהו, אבל יש לנו להוסיף, כי ד' תרדמות הן, תרדמה לשון שינה, כאותה של אדם הראשון, ותרדמת נבואה כשל אברהם, ותרדמה לשון רואה ואינו רואה, ותרדמת שטות, שנא' כי נסך (ה' עליכם) [עליכם ה'] רוח תרדמה ויעצם את עיניכם (ישעי' כט י):

ב׳והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. ודאי הדברים כפשוטן, אלא צריכין אנו לידע עיקר ענינם, כי אחר שהראהו הקב"ה סדר הקרבנות, הראה לו ארבע מלכות, כי כשהפיל עליו אימה רמז לו על בבל ביד נבוכדנצר, דכתיב ביה וצלם אנפוהי אישתני (דניאל ג יט), מאימה:

ג׳חשיכה. רמז לו על מלכות מדי, שחשכה עיני ישראל בצום ותענית בבכי ומספד:

ד׳גדולה, רמז לו על מלכות יון, שהי' קשה ממדי, שהעמידה ס' דוכסין, ס' איפרכון, כעקרב שמשרצת ס' בהשרצה אחת:

ה׳נופלת עליו. רמז לו שנופלת על בנין מלכות אדום, כנפל הארי על הכבש, ודוגמא לדבר, ותפול שבא ותקחם (איוב א טו), והיא הפילה אלפים ורבבות מישראל, ועליו נאמר מקול (נפלה) [נפלם] רעשה הארץ (ירמיה מט כא), ויש שמחלפין:

ו׳והיה אברהם עומד ומשתומם על המחזה ואינו יודע מה הוא, מיד:

ז׳ויאמר לאברם. לאחר שהראהו מלכים, התחיל לרומזא בשיעבוד של מצרים שהוא גואלם, וכשם שהוא גואלם ממצרים, הוא גואלם מד' מלכיות, לכך כפל לו בידיעות, ואמר לו וגם את שהן לשונות של ריבוי, ידוע שאני מפזרן וממשכנן, תדע שאני מכנסן וגואלם:

ח׳כי גר יהיה זרעך. משתראה לך זרע חשוב תתחיל הגירות, בארץ לא להם, חוץ מארץ כנען, כשנולד יצחק היה אברהם בגרר, כדכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כא לד), והחשבון נבאר לפנינו במקומן:

ט׳ועבדום וענו אותם. ועבדום גויי הארץ, וענו אותם כימים אשר יענה אותם אם מעט אם הרבה, אבל הגירות והעינוי יהיה ארבע מאות שנה, עד שתתמלא סאתן של יושבי הארץ, שאין דיני לקפחם:

י׳וגם את הגוי אשר יעבדו. זרעך אותם:

י״אדן אנכי ר"א אומר בשם ר"י בן זימרא בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה את אברהם לגאול את בניו, וכשעשו תשובה גואלם בע"ב אותיות בשמו, וכן מן הנסה אלהים עד ובמוראים גדולים ע"ב אותיות, ואם יאמר לך אדם ע"ה הן, אמור לו הוצא גוי שני שאינו מן המנין:

י״בואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואחר כן לא נאמר, אלא ואחרי כן, הוסיף י', רמז לו על י' מכות שהביא על אותו גוי:

י״גואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואמר אברהם אף אני עמהם בשעבוד, אמר לו הקב"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שתרח אביו בגן עדן ומצא נשמתו נוחה, כי נפטר תרח קודם אברהם מ"ה שנים:

י״דבשלום. אע"פ שהגירות מתחלת בימיך, אין אתה משתעבד אלא שלום יהיה לך מכל עבריך מסביב:

ט״ותקבר בשיבה טובה. שהיא שוה וראויה לך:

ט״זודור רביעי ישובו הנה, זה אחד מן הדברים שא"א לידע עיקרן, בלעדי מה שסומך מלפניו או מלאחריו, כי יש לומר הנה לשון רבות, כגון הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), ויש לומר הנה לשון כאן, כגון זה ישובו הנה, אומר לו משיעבודן שהגוי ההוא יעבדו ג' דורות, והרביעי ישובו הנה, לארץ כנען, כגון קהת עמרם משה היו במצרים, ובני משה גרשום ואליעזר נכנסו לארץ:

י״זכי לא שלם עון האמורי. והוא הדין לשבעת עממין, כי עדיין לא מלאה סאתם, כי עד עכשיו היו גדורים בערוה, כי ברשעתן החטיאו והחניפו את הארץ וטמאוה עד שהקיאתן, ולא חתם הקב"ה עליהם גזר דין ליאבד, עד שמלאה סאתן, וכה"א במלאות ספקו יצר לו (איוב כ כב):

י״חויהי השמש באה. טעמו בבי"ת, ללמדך כבר נכנס בין השמשות:

י״טועלטה היה. עלטה לשון נקבה, היה לשון זכר, אלא רבותינו אנשי עיר הקודש, פירשו עלטה אמיטתא, והיא מראית ערפל, וערפל לשון זכר, וזה הערפל נראית לו בערב אחר בין השמשות:

כ׳והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. כלומר בין הבתרים האלה, אף על פי שהדברים כשמוען, שעבר כבוד אלהי ישראל בין הבתרים האלה כדרך כורתי ברית, אפ"ה צריכין אנו לידע מתוכה עיקר ענינה, כי אחר שהראהו כפרת קרבנות, הראה עול ד' מלכיות, עוד בערב הראהו דין גיהנם, שהיא מלהטת כתנור אש וממעננת ומחשכת רשעי עולם, שכך אמרו רבותינו שפניהם דומין כשולי קדירה, ודוגמא לדבר נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיה לא ט):

כ״אולפיד אש. הראהו תורתו התמימה, שכתוב בה מימינו אש דת למו (דברים לג ב), וכתוב בו וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים (שמות כ טו):

כ״בביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה אברהם מתמה מהיכא לבניו להשפט ביום פקודת חטאתם, א"ל הקב"ה ברור לך מלכיות, והרי ברית נאמנת לך, ואני גואלם מכולם, זש"ה אם לא כי צורם (דברים לב ל), זה אברהם, שנאמר הביטו אל צור חצבתם (ישעיה נא א):

כ״גוה' הסגירם (דברים שם). זה גמר וזה הסכים. רוב כריתות שבמקרא שנאמר בהם כריתה, אינו אלא ע"י חלוקת דבר, כרת ה' את אברהם ברית, בין הבתרים, כשכרת ברית עם אבימלך, ע"י הצבת שבע כבשות לבד, ה' אלהים כרת עמנו ברית בחורב (דברים ה ב), ע"י דם ברית אשר חילק ושם חצין באגנות וחצין זרק על המזבח, ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה (בראשית לא מד), ע"י הגל והמצבה אשר ירה ביניהם, ובימי ירמיה כשכרתו ברית של העבדים, ע"י העגל אשר בתרו לשנים. ישמע חכם ויוסף לקח:

כ״דלאמר. להבטיח גם את שרה:

כ״הלזרעך נתתי. שגזרתי מעשה היא, ודומה לדבר כי פדה ה' את יעקב (ירמיה לא י):

כ״ואת הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. הוא רביעי שבנהרות, וקראו הכתוב גדול, משום שבח א"י, ולכך הוא חסר ו', שאינו גדול ממש משאר חביריו, אלא כדדרשינן:

כ״זאת הקיני. זה שלמאי:

כ״חואת הקניזי. ערביי:

כ״טואת הקדמוני. טוטי, דברי ר"י, וחכמים אומרים אדום ומואב וראשית בני עמלק. ר' חלבו ור' שמעיה בר אבא בשם ר' יוחנן אמרו כך עלה בדעתו של הקב"ה להנחיל עשרת עממין לישראל, אולם כדי לנסות בם, הניח מהם קני קניזי וקדמוני, ודוגמא לדבר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג' א):

ל׳ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ר' דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר לפי שלא הזכיר חיוי, לפיכך הביא רפאים:

ל״אואת האמורי והכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי. א"ר יצחק כי אשתו של כנעני יורש בעולם בעשרה בנים, שרה הכשירה אפילו באחד, חזירתא רעיה בעשרה, ואימרתא לא בחד, כל אלה הבטיחו, ועדיין שרה אשת אברהם לא ילדה לו:

ל״בורבותינו דרשו אחר הדברים האלה. אחר הרהורי דברים שהיה אברהם מפחד ואומר שמא באותן אוכלסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים נמצאתי נענש עליו, א"ל הקב"ה במחזה אל תירא אברהם, שכולן היו קוצים כסוחין, וכולן ראוים למשרפות סיד:

ל״גאנכי מגן לך. אני מעמיד מנינים ממך, ולא עוד אלא בשעה שבניך באין לידי עבירות אני רוצה צדיק אחד מהם שיכול לומר למדת הדין די, ומבטלו ומכפר על דורו:

ל״דשכרך הרבה מאוד. על שפניתה עולמי מאותן הקוצים:

ל״הד"א מגן לך. [חנם] עשיתי עמך מה שעשיתי, אבל לעתיד שכרך הרבה מאוד:

ל״וה' אלהים מה תתן לי. אברהם ודוד אמרו דבר אחד, אברהם אמר מה תתן לי, רבש"ע אם עתיד אני להעמיד בנים שיכעיסוך מוטב לי ואנכי הולך ערירי, דוד אמר חקרני (ה') [אל] ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי (תהלים קלט כג כד), אם עתיד אני להעמיד בנים שמעציבים אותך, ונחני בדרך עולם (שם). זו מיתה, דכתיב (ואנכי) [והנה אנכי] הולך [היום] בדרך כל הארץ (יהושע כג יד):

ל״זהוא דמשק. דולה ומשקה מתורתו ומיסר ומזהיר לאחרים:

ל״חויוצא אותו החוצה. א"ל צא מאצטגנינות שלך, שאין אתה איסטרולוגנוס אלא נביא, בימי ירמיהו בקשו ישראל למדה זו, ולא הניחם הקב"ה, שנא' כה אמר ה' (צבאות) אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב). לאברהם הוצאתי ממדה זו, אלא הניחו לגזרותי, כי התשובה והתפלה והצדקה מבטלות אותן, שנאמר (ויצאו) [ויכנעו] עמי אשר נקרא שמי עליהם (דה"ב ז יד), זו תשובה. ויתפללו (שם), כמשמעו. ויבקשו פני (שם), זו צדקה, שנאמר אני (בצדקה) [בצדק] אחזה פניך (תהלים יז טו), בזכות הצדקה אחזה פניך, רב הונא בשם ר' יוסי אומר אף שינוי השם ושינוי המקום ושינוי מעשה, [שינוי] שם מאברהם ושרה, שינוי מקום, שנא' לך לך [וגו'] ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), שינוי מעשה מנינוה, שנא' וירא האלהים את מעשיהם כי שבו [מדרכם הרעה] וינחם (ה') [האלהים] על הרעה (יונה ג י):

ל״טכה יהיה זרעך. הבטיחו שלא יחסר העולם מן שלשים צדיקים גמורים בכל דור מנין יהי"ה:

מ׳קחה לי עגלה משולשת. זו בבל שמשלשת במלכים, נבוכדנצר אויל מרודך ובלשצר:

מ״אועז משולשת. זו מדי שמעמדת ג' מלכים, כורש דריוש אחשורוש:

מ״בואיל משולש זו יון, שכובשה ג' רוחות בעולם ורוח מזרחית לא כבשה, שנאמר ראיתי את האיל מנגח ימה צפונה ונגבה (דניאל ח ד):

מ״גותור וגוזל, תור זו בת ישראל, שנאמר אל תתן לחית נפש תוריך (תהלים עד יט), וגוזל זו בת אדום, שהיא גוזלת את ישראל:

מ״דויבתר אותם בתוך. כדי להתישן:

מ״הואת הצפור לא בתר. שלא נתן קץ למלכות אדום. ר' אבא (בשם ר') [בר] כהנא בשם ר' לוי אומר הראה לו כל שמעמיד פנים בגל הגל שאתו וכל מי שאין מעמיד בגל אין הגל שאתו:

מ״ווירד העיט על הפגרים. זה מלך המשיח שעתיד להפילם פגרים פגרים:

מ״זוישב אותם אברם. בתשובתו, [כי] אז (יהפוך על) [אהפוך אל] עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג ט):

מ״חתקבר בשבה טובה. אברהם והיא שוה לו. דוד והיא שוה לו, גדעון ולא שוה לו, ויעש אותו [גדעון] לאיפוד (שופטים ח כז) לע"ז:

מ״טכי לא שלם עון האמורי. זו האמירה שאמרתי ידוע תדע (פסוק יג):

נ׳והנה תנור עשן ולפיד אש. ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אומר ד' דברים הראה לו, קרבנות, וגלות, ומתן תורה, וגיהנם, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים, בתורה וקרבנות, נצולין משתים מלכיות וגיהנם, פירשו משתים, נדונו בשתים, כשחללו הקרבנות נשתעבדו במלכיות, ואנו תורת ה' בפינו, לא יהא גיהנם שולט בנו:

נ״אתניא בש"א שלש כתות הם ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים וכו', וקיי"ל כב"ה (דצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לאור באור החיים), רשעים גמורים כגון המינים והמושמדים והאפיקורסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפרשו מדרכי צבור, ופרנסים המטילים אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו והחטיאו (אחרים) [את] הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחבריו, נידונים בגיהנם לדורי דורות, ועליהם נאמר ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד), ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ש"א ב ו):

נ״בושרי אשת אברם. אע"פ שהבטיחו הקב"ה להנחילו את כל עשרה עממין, עדיין לא ילדה לו, והקב"ה היה רוצה לנסותו לפי שהיה מתאוה לתפלתו, וכה"א כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד):

נ״גולה שפחה. לה ולא לו, שהיתה שפחת מלוג והיה חייב במזונותיה:

נ״דמצרית. א"ר שמעון בן יוחאי בתו של פרעה היתה, וכיון שראתה מעשיה של שרה, אמרה מוטב להיות שפחת שרה, מבת פרעה, ועליה הכתוב אומר בנות מלכים ביקרותיך (תהלים מה י):

נ״ההנה נא עצרני ה' מלדת. עצרני מלקלוט זרע:

נ״ובא נא. בבקשה ממך שתבא עליה, כי אולי אזכה להבנות ממנה, וכן אמרה רחל, ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), השפחה יולדת, והגבירה מגדלת, ואז התינוק קרוי על שם הגבירה:

נ״זוישמע אברם לקול שרי. ברוח הקודש היתה מדברת, שלא יבטל מפריה ורביה. וכה"א כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

נ״חותקח שרה אשת אברם את הגר המצרית. לקחתה בדברים, התחילה לפתותה אמרה אשריך שזכית לידבק בגוף הקודש הזה:

נ״טמקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. מכאן שישיבת חו"ל אינה עולה מן המנין:

ס׳ויבא אל הגר ותהר. מיד מביאה ראשונה, אע"ג דאמר ר"י בן זכאי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה:

ס״אמפני שאין דלתות מתפתחות כל כך עד ביאה שניה ה"מ בצנועות, אבל בפרוצות אתי מביאה ראשונה, שכן אתה מוצא בבנות לוט, שנא' ותבא הבכירה (ותבא) [ותקם] הצעירה (ותהרינה) [ותהרין] (בראשית יט לג לה לו) וא"ר תנחום שלטו בעצמן והוציאו ערותן להטותן בביאה ראשונה כמביאה שניה:

ס״בותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה. כיצד היו מטרונית באות לשאול בשלום שרה, והיתה שרה אומרת צאו ושאלו בשלומה של עלובה דוכמינר, וכשנכנסות אצל הגר היתה הגר אמרת שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, מראה צדקת ואינה צדקת, ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחת נתעברתי, משיבה שרה ואמרת (אני) [איני] משגחת בדברים הללו, ומדיינת עליה עם אדוניה:

ס״גותאמר שרה אל אברם חמסי עליך. ר"י אומר כך אמרה לו חומסני בדברים שאתה שומע בזיוני ושותקת אנכי נתתי שפחתי בחיקך. שתשמש עמה, ודוגמא לדבר יבקשו (למלך) [לאדוני המלך] נערה בתולה ושכבה בחיקך (מ"א א ב):

ס״דישפוט ה' ביני וביניך. מלא י' שנתנה שרה עין הרע בעיבורה הראשון והפילה, לכך אמר לה המלאך הנך הרה מעתה ויולדת בן של קיימא:

ס״הויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך. מאחר שעשינו אותה גבירתה אין לנו רשות למוכרה, שנאמר לא תתעמר בה וגו' (דברים כא יד):

ס״ועשי לה הטוב בעיניך. שאיני חושש לא בטובתה ולא ברעתה:

ס״זותענה שרי ותברח. מתשמיש ודוגמא לדבר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), כיצד, אם תקח נשים על בנותי (שם), ותמנע את בנותי מתשמיש, אבל על דרך הפשט מדבר הדבר בשיטות ר' אבא בר כהנא דאמר מקפחת בקרדוקות על פניה, וכה"א מפני שרי גבירתי (אני) [אנכי] בורחת (פסוק ח), שהיא מקפחת את גופי, ועוד מסיפא דקדק, דכתיב ותברח מפניה:

ס״חוימצאה מלאך ה' על עין המים. עינו של אדם דומה למעיין, כשם שהמעיין נובע מים ואינו פוסק, כך העין נובע מים ואינו פוסק, וזכר לדבר ועיני מקור דמעה (ירמיה ח כג), ולכך העין קרוי עין, כי מה המעיין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה, כך העין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה:

ס״טבדרך שור. אונקלס תרגם חגרא בלשון בבל:

ע׳ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי. ידע היה המלאך, אלא לכך שאלה להשיבה בשיטתה:

ע״אותאמר מפני שרי גברתי. כשאמר לה אברהם הנה שפחתך בידיך, לא השגיחה הגר עד שעינתה שרי, וכשהמלאך קראה שפחת שרי, היא עצמה אומרת מפני שרי גברתי. וכשאמר התעני תחת ידיה, חזרה ונשתעבדה תחת ידיה:

ע״בויאמר לה מלאך ה'. מלאך חמישי, וקיי"ל כרב חמא בר חנינא, דאמר חמשה מלאכים נזדווגו לה, ולא כרבנן דאמרי ארבעה, שהרי ר' חייא בר אבא מפרש טעמא דר' חמא בר' חנינא, דאמר ר' חייא בר אבא בוא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהרי הגר ראתה חמשה מלאכים יחד ולא נתייראה מהן כ"כ, ומנוח ראה אחד ואמר מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג כב), ואם היו שני מלאכים גם אשתו אמרה כך, ואמר רב אחא צפרנם של אבות ולא כריסם של בנים, ור' יצחק אמר כתיב צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), לפי שהיתה בביתו של אברהם שהיו רגילין שם, לכך לא נתייראה מהן:

ע״גהנך הרה. עוד עיבור שני, שזה שבמעיך לא יהיה בן קיימא. ויולדת בן, כדדרשינן לעיל. וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' (בענייך) [אל עניך]. א"ר יצחק שלשה הן מישראל שנקראו בשמם לפני המקום קודם שנולדו, יצחק, ושלמה, ויאשיהו, ויש אומרים אף ישמעאל באומות, לפי שצריכין בני הדור לבשירת מעשיהם, וכולן נדרשין במקומם:

ע״דוהוא יהיה פרא אדם. שהכל גדילין ביישוב, והוא גדל בפראים במדבר, שהן הארי והדוב הנמר והברדלס, וכל כיוצא בהן, ודוגמא הן פראים במדבר יצאו (לפעלם) [בפעלם] משחרי (טרף) [לטרף] וגו' (איוב כד ה), הן בני אדם שאין להם ברכות והן הארורין, או יאמר ידו בכל ויד כל אדם בו, שהכל בוזזין ממון והוא בוזז נפשות, זה פשוטו, יד כל בו, כי נבוכדנצר (וכל) [ובכל] די דארין בני אנשא (וחית) [וחיות] ברא (ועופא שמים) [ועוף שמיא] יהב בידך והשלטך (בכולהו) [בכלהון] (דניאל ב לח) לפי' נקרא כל והיתה ידו בבני ישמעאל, זש"ה לקדר (וממלכות) [ולממלכות] (קדר) חצור אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל (ירמיה מט כח), שעצרן במדבר והרגן:

ע״הועל פני כל אחיו ישכון. בתוך בני קטורה ויעקב ועשו יבוא גבולו ממוצע. כאן כתיב ישכון שישבו בשלוה ורוח נוחה ממנו עד שיפשוט ידו בבית המקום:

ע״וותקרא שם ה' הדובר אליה. ע"י מלאך:

ע״זאתה אל ראי. שראיתני בעלבון, כך כונת השם את אלהי הראיה, לפי שהטעם באל"ף והיא קמוצה בחטף יען כי שם הוא:

ע״חכי אמרה הגם הלום. אתמה כי יש דרך לראות את אלהים במדברות, זהו פשוטו, לכך משמש כי הוא שם, כלומר אלהים הראיה, וכשהטעם ברי"ש משמש לשון מראית, כדכתיב טוב רואי (ש"א טז יב), והאל"ף רפויה:

ע״טכי אמרה הגם. ה' חטופה להשתנות המלה מדרשו. הגם הלום, כלומר הגם המלכות ראיתי שתחת זרעי:

פ׳אחרי רואי. אחר שראיתי שיצאו ממני רוב עם. הלום, לשון מלכות שהוליך המלך את עמו ודינו דין, ודומה לו כי הבאותני עד הלום (ש"ב ז יח), ותרגם יונתן בן עוזיאל עד מלכותא:

פ״אראי השני, הרי"ש והאל"ף במלאפום בנתים והטעם באל"ף, להשמיע המלה כגון ראותי:

פ״בעל כן קרא לבאר. אברהם הסכים לדבריה וקרא לבאר באר לחי רואי, גם זה ראי השלישי נקרא במלאפום והטעם באל"ף ומתג באל"ף, כלומר להקב"ה שהוא חי העולמים נגלה צערי שראה אותי בעלבון, אבל רבותינו דרשו כי על שם המלאך שקרוי חיה וכרוב, לכך קראו לחי רואי למלאך הקרוי חיה, לראות בעלבוני, ובשיטת אונקלוס דרשהו, והדברים סותרים זה את זה, כי בתחלה כתיב ותקרא שם ה' וגו' כדדרשנו:

פ״גהנה בין קדש ובין ברד. מזה סיפור הסדרה למדנו כי ברד זה שור, והתרגום מוכיח כי שניהם קורא חגרא, ואנשי עיר הקדש לשניהם קראו חלוצא:

פ״דורבותינו דרשו ושרי אשת אברם לא ילדה לו. שאילו נשאת לאחר ג"כ לא היתה ילדה, שנא' ותהי שרה עקרה (בראשית יא ל), שנתעקרו ציריה ממקומן, ר' יודא בשם ר"ל אמר כל מי שנאמר בו עקרה הרי הדבר כמשמעו, שאין לה עיקר מיטרא, ובלשון לע"ז הרחם קרוי מיטרא, וכשהקב"ה פוקדה נעשית בריה אחרת, שנגלף בה עיקר מיטרא, וקיי"ל כר' נחמיא, דדרש לן שהקב"ה מתאווה לתפילתן:

פ״הולה שפחה מצרית. שהיתה שפחת מלוג, שחייב במזונותיה, ומעשה ידיה לאדון, ואינו רשאי למוכרה. שאלו את ריש לקיש מהו מלוג ששנינו, אמר להן כל מה דאיתאכיל קרוי מלוג, ודומה לו מליגת השיער מראש ורגלים. ועיקר המשפט שהקרן קיימין לאשה ולבעל מלוג אוכל פירות. תניא ולד בהמת מלוג לבעל, ולד שפחת מלוג לאשה, חנניא אומר וולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג, מה ולד בהמת מלוג לבעל, אף ולד שפחת מלוג לבעל, וקיי"ל כר' חנניא ולא כרבנן, אמר רבא ומודה ר' חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים, ונוטלת הוולדות של שפחה, מפני שכח בית אביה. הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן, וכן אם הכניסה לו מלבוש לכסות הוא מתכסה בו והולך עד שתכלה. תנן האשה שנפלו לה נכסים, פי' שנפלו לה נכסים בירושה, או במתנה עד שלא תתארס, אע"פ שעכשיו היא מאורסת מוכרת ונותנת במתנה כשהיא ארוסה וקיים ולכתחלה הואיל ובזכותה נפלו קודם שנקנית לבעלה ואם נפלו לה משנתארסה לכתחילה לא תמכור כשהיא ארוסה דאימר בזכותו נפלו, ואם נפלו משנשאת, אפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, שודאי בזכותו נפלו לה, ואם נפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה בדיעבד כשהיא נשואה, א"ר גמליאל מכרה קיים, נפלו לה נכסים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, א"ר יוסי באושה התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומתרצינין התניא דתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודין שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה היינו לפירות ותקנת אושה בגופה של קרקע ולאחר מיתה וכשיוצא הנכסים מיד הלקוחות חוזרין הלקוחות וגובין מעותיהן מיד הבעל, וכן הלכתא. נפלו לה זתים וגפנים זקנים ימכור לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, כשנפלו לה בשדה אחרים, אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור, משום שבח בית אביה:

פ״והמוציא הוצאת על נכסי אשתו ואפי' דבר מרובה ואכל מהן אפי' גרוגרות אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין לו עליו כלום, אם גרשה או ליורש כשנתארמלה והיא שאוכלה דרך כבוד, אבל אם לא אכלם דרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול:

פ״זושומרת יבם שנפלו לה נכסים מוכרת ונותנת וקיים מתה נכסיה בחזקת יורשיה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ויורשי הבעל הן קוברין אותה מפני שהן יורשין כתובתה, ואם הביאה אשה לבעלה כלי כסף וכלי זהב ובגדים וכל מיני מטלטלין ונתארמלה או נתגרשה כל דבר שמוצאה בעין נוטלת הדבר עצמו משום בית אביה ואם רצתה נוטלת דמים ומה שכלה והולך אינה משתלמת כלום וכן מעות ודבר סחורה או שום ממון שהכניסה לו והיה הבעל נושא ונותן באותן ממון ונתארמלה או נתגרשה נוטלת הקרן והריוח לבעל או ליורשיו ואם כלה הקרן אינה משתלמת כלום, כל זה שאמרנו שאינה משתלמת כלום מה שהביאה כשלא כתב אותן הנכסין בכתובה כגון שמעריכין וכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה ממון כך וכך, אבל אם נכתב בכתובה שמם הוי צאן ברזל ומשתלמת הקרן ממקרקעי, במה דברים אמורים באשה שתבעה גט ויוצאת מתחת ידי בעלה אבל הוציאה הוא שלא לרצונה מגבין לה ב"ד כל מה שהביאה אצלו וכל מה שכתב לה בכתובתה וכן כשנתארמלה ממקרקע ומזיבורית:

פ״ח(הנה גזרנו בקצת דרכי נדני הבנות על גב שפחת מלוג של גברת אמנו שרה ועתה נחזור להלכתינו על סדר חוסן) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים. מכאן שנו רבותינו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומגרשה ונוטלת כתובתה:

פ״טלשבת אברם בארץ כנען. ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין, לפיכך אם חלה הוא, או שחלתה היא, או שנחבשו בבית האסירים, אינו עולה מן המנין, גירשה ראשון מותרת לינשא לשני, אף שאין לו בנים, שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, תצא ותטול כתובה, אבל לשלישי לא תנשא אלא אם יש לו בנים, ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה, ואם נתעברה והפילה בתוך עשר שנים מונים לה עוד עשרה שנים משעה שהפילה כמשפט הראשון, ואם הפילה ג"פ זה אחר זה יוצאת מיד ונוטלת כתובה, ואם הוא אומר ג' פעמים הפילה והיא אומרת ב' פעמים נאמנת:

צ׳ותלד הגר לאברם בן. עכשיו ילדה, אבל בעיבור ראשון הפילה כדדרשנו:

צ״אויקרא אברהם שם בנו (הנולד לו) [אשר ילדה הגר] ישמעאל. מן הראוי היה ששרה תקרא לו שם כדרך כל הגבירות שקוראים שם לבני שפחותיהן, כדמצינו ברחל שאמרה ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), והיא קראה שם לבני בלהה, וכן לאה קראה שם לבני זלפה, וכן נעמי היא ושכניה קראו שם לעובד בן כלתה, שנא' יולד בן לנעמי (רות ד יז), ולכך כפל הפסוק ותקראנה ב"פ, מלמד שעל פיה של נעמי קראו לו עובד, ושרה למה לא קראתה לו שם כדבר המלאך, מפני שהתקנאה בה על הקלתה:

צ״בואברם בן שמונים שנה ושש שנים. גם מכאן אנו למדין שהפילה עיבור הראשון, כי כשבא אל הגר היה אברם בן פ"ה, ובביאה ראשונה נתעברה והפילה, וחזרה ונתעברה כדבר המלאך וילדה את ישמעאל לשנה האחרת סוף שנת פ"ז לאברהם:

צ״גירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך ליה ראיית בכורה בראשיתה, שאין פסולת אלא עוקצה, ואינה נכשרת לאכול אלא בבישולה, וצוה המלך להנטל עוקצה ולהכשר לפניו, ולמה המתין לצוותו עד צ"ט שנים לאחר שנצרר דמו כדי להפליא נסיון עמו, צא ולמד מקנמון מה קנמון זה כל מה שאתה מזבלו ומעדרו הוא מוציא פירות, אף כך אברהם פושט את קמטיו והרגיש את דמו ועורר תאוותו, לאחר זקונו ציוה לימול, כדי שיצא יצחק מטפה קדושה:

צ״דויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. מה ת"ל שנה ושנים, שעתיד לחזור לעולמו כבן תשע שנים, ולא רצה הקב"ה שיבא לק' שנה במומו:

צ״הוירא ה' אל אברם. הראהו כבודו בראיית נשמה:

צ״וויאמר אליו אני אל שדי. שאמרתי לשמים וארץ אל תתמתחו עוד שדי לכם בכך, וכגון כן אני גוזר לערלתך די ופתח תחת השין של שדי, כאילו היא סגול כגון בשגם (בראשית ו' ג), כמו בשגם:

צ״זוהיה תמים, בגופך מעתה, כי עד עכשיו היה בך מום:

צ״חויפול אברם על פניו. לפי שלא היה מהול לא יכול לעמוד כנגד הדיבור:

צ״טוידבר אתו אלהים לאמר. כך דיני עליך לאמר לאנשי ביתו ומקנת כספו:

ק׳ולא יקרא עוד את שמך אברם. וכל הקוראך מעתה אברם עובר בלא תעשה:

100

ק״אוהיה שמך אברהם. גם לעבור בעשה:

101

ק״בכי אב המון גוים נתתיך. כך גזרתי עליך, וגזרתי מעשה הוא:

102

ק״גוהפרתי אותך במאד מאד. כדדרשינן לעיל:

103

ק״דונתתיך לגוים, מופרשים מזה לזה, ו' המוסיף משמשת לשון עתיד:

104

ק״הומלכים ממך יצאו. מעתה:

105

ק״ווהקמתי את בריתי. שכרתי אתך בין הבתרים, אקיימנה לך ולזרעך אחריך לדורתם, שאזכרנה בכל דור ודור:

106

ק״זונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. הארץ שאתה מתגורר בה עכשיו, ולא חברון ובית אל ומקומות מסעך בלבד, אלא את כל ארץ כנען, ולא לשום גירות, אלא לאחוזת עולם, על מנת שהייתי להם לאלהים מיוחד, ואם אינם מקבלים אלוהותי לא ינחלו כלל:

107

ק״חורבותינו דרשו ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, למה המתין עם מצות מילה עד צ"ט שנה, שלא לנעול דלת בפני גרים. שימולו כל זמן לבא תחת כנפי השכינה:

108

ק״טוהיה תמים. שאין בך מום אלא הערלה בלבד:

109

ק״יואתנה בריתי ביני וביניך. ר' עקיבא אמר ד' ערלות הן, ערלת האוזן, דכתיב הנה ערלה אזנם (ירמיה ו י). ערלת הפה, דכתיב ואני ערל שפתים (שמות ו יב). ערלת הלב, דכתיב וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט כה), וכתיב ומל ה' אלהיך את (ערלת) לבבך ואת לבב זרעך (דברים ל ו):

110

קי״אוהיה אברהם יושב ומתמה ואמר אם אמול מן האוזן הריני בעל מום, ואם מן הפה הריני בעל מום, ואם מן הלב הריני מת, ולא היה מבין ערלת הגוף, עד שפי' לו הקב"ה, אמר ר' תנחומא מסתברא להדא קרא וערל זכר, וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם זכר אם נקבה משם ימול:

111

קי״בויפל אברהם על פניו. ר' פנחס בשם ר' לוי אמר ב' פעמים נפל על פניו, וכנגדן ניטלה מילה מבניו, א' במצרים, ואחד במדבר, במצרים בא משה ומלם, שנא' ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז ו), דם מילה ודם פסח, במדבר בא יהושע ומלם, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב):

112

קי״גירויחו דורשי הפרשה וישכילו כי לא הפסיק הענין, אלא שדבר הקודש מרויח לאברהם אולי יבין מהיכן ימול, וכיון שמרמזו ולא נרמז, שנה הדיבור ופירש לו, אמר לפניו רבש"ע אם חביבה לפניך המילה למה לא נתתה לאדה"ר, א"ל אני ואתה דיי בעולם, ואם אין מקבלה דיי עד כאן, ודיי לערלה עד כאן, והמילה תהא עגומה, אלא רצוני שתקבלי עליך, לפיכך שנה לו בדיבור:

113

קי״דויאמר אלהים לאברהם. לא רציתי ליתנה אלא לך:

114

קי״הואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. לדרתם חסר ו', שרוב דורותיו ביטלו מעליהם:

115

קי״וזאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. אתה והגרים וילידי ביתך ומקנת כספך הנמצאים עמך ברשותך הם ולא לזרעם אלא אתה ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. המל חסר ו', לפי שניתנה להם בלא פריעה עד שנצטוה למשה במצרים:

116

קי״זכל זכר. במקום זכרות, כדי שיצא טפת זרע ממקום מילה:

117

קי״חונמלתם את בשר ערלתכם. מי שלא מלו אותו בקטנותו ימול את עצמו, והיה לו לומר ומלתם, כדכתיב ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י טז), ולמה הוסיף נ', לדרוש בה שהערלה היא כנמי על הבשר, אם נטלה הרופא הרי הבשר מעלה ארוכה, ואם לא, נהפך לטרייה, כלומר ונמי לתמם, שהיא תלויה בבשר ואינו מעיקר הגוף:

118

קי״טוהיה לאות ברית ביני וביניכם. שיכירו אתכם כל הגוים, כי אתם זרע ברך ה':

119

ק״כובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. כל מי שאמו טמאה לידה, כגון בת ישראל וגיורת ושפחה משוחררת ימול לשמונה:

120

קכ״אלדורותיכם. בכל דור ודור:

121

קכ״ביליד בית. שלקח ישראל שפחה ע"מ להטבילה ונתעברה ברשותו וילדה:

122

קכ״גומקנת כסף, שלקח ישראל שפחה מעוברת ע"מ להטבילה וילדה:

123

קכ״דמכל בן נכר, מכל עם ולשון:

124

קכ״האשר לא מזרעך הוא. כ"ש זרעך שהוא עיקר שנמול לשמונה:

125

קכ״והמל ימול. גם זה המל חסר ו', לדרוש כן. וכל ימול אשר היו"ד בחירק המלה לשון יתפעל, כלומר קרי ביה כל מי שאינו בכלל גוי ימול, ואפי' בת ישראל ימול את אחרים, וכה"א ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה (שמות ד כה), ולהוציא את הגוי שאינו נימול שלא ימול אחרים, אמר המל ימול, והגוי אינו בכלל נמולים, וכה"א כי כל הגוים ערלים (ירמיה ט כה):

126

קכ״זיליד ביתך. זה שלקח ישראל שאינה מעוברת ע"מ שלא להטבילה, שהרי היא גויה גמורה, ומגעה עושה יין נסך, ואם בן ברשות ישראל אינו מוהלו לשמונה, אלא לאחר שמונה, שהרי הוא גר. ומאי שנא יליד בית ומקנת כסף דקרא, אלא שאותן לידתן בקדושה, לפיכך נימול לח'. אלא לאחר זמן כגרים בעלמא:

127

קכ״חומקנת כסף. לאחר שמונה ימים זה שקנה שפחה מעוברת ע"מ שלא להטבילה וילדה נימול לאחר שמונה:

128

קכ״טוהיתה ברית בבשרכם. כמשפט הזה לברית עולם אשר לא תשונה:

129

ק״לוערל זכר. כדדרשינן, אפס דרך הפשט מדבר על אפנו, כי עד כאן הזהיר, ועכשיו בא לענוש כרת. וערל זכר אשר לא מלוהו אבותיו ולא מל את עצמו לכשהגדיל ונכרתה הנפש ההיא המזידה. ונכרתה ערירי מת בלא יומו, אע"פ שהאב והאדון חייבין בבן ובעבד למולו אם לא מלו הרי עובר בעשה, אבל אינו בכרת, אלא על ערלת הגוף עצמו:

130

קל״אאת בריתי הפר. זה המושך לו ערלה לאחר שנימול:

131

קל״בורבותינו דרשו ובן שמונת ימים ימול לכם. ואפי' אם חל שמיני שלו בשבת דוחה את השבת, וכל שאמו טמאה לידה כגון כהנת ולויה בת ישראל והגיורת ומשוחררת ממזרת ונתינה ושתוקית ואסופית ושפחה שטבלה כולן נימולין לשמונה ומילתם דוחה שבת, ויצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות נימול לשמונה, ואפי' דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה, אבל לחלל עליהם את השבת פלוגתא דרב הונא ורב חייא בר אבא, והיכא דמשתמע קול הולד בין השמשות ולא נולד עד שחשיכה, אין מילתו דוחה את השבת, דודאי הוציא ראשו חוץ לפרגוד בין השמשות והוה ליה נולד דאי לא הוציא ראשו לא הוה מצייץ דכמה דאיתא במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח, ולפיכך זמן מילתו ספק הוא, וכל מילה ספק אינו דוחה את השבת, והיכא דנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, דתניא ימול בשר ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד כשהוא מהול דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא לברך ברכת המילה, והרי הוא כישראל מהול לכל דבריו, ובשעה שמכירין בו שהוא מהול קוראין לו שם בפני עשרה, ואם אין שם עדה קורין בפני שנים, וישראל שמתו אחיו מחמת מילה אין מלין אותו אם הוא אדמדם עד שיבלע בו דמו, ואם הוא ירוק עד שיפול בו דמו, שנאמר אשר יעשה (אותו) [אותם] האדם וחי בהם (ויקרא יח ה) ולא שימות בה, וכי מהלינן בין מילה בזמנה בין שלא בזמנה בין לגרים בין לעבדים, אין מלין אלא ביום, שנא' וביום השמיני ימול (שם יב ג). תנן קטן נימול לח' לט' לי' ולי"א ולי"ב, לא פחות ולא יותר, כיצד כדרכו נימול לשמונה, נולד בין השמשות בחול נימול לתשעה מפני הספק, נולד בין השמשות בערב שבת נימול לעשרה, לפי שיום שבת ספק יום ח' או ספק יום ט' היא, ומספק לא מחללינן את השבת, לפיכך נימול לעשרה שהוא אחד בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יו"ט שני של גליות להיות באחד בשבת, נימול לאחד עשר, שאחר שנידחית מילה בזמנה, כשם שאין מחללין שבת מספק, כך אין מחללין יו"ט מספק, לכך נימול לי"א, שהוא שני בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יום ט"ו ראשון של פסח, או י"ט ראשון של שבועות, או של חג להיות באחד בשבת, נימול לשנים עשר, שהוא שלישי בשבת, שכשם שאין מחללין יו"ט הראשון משום ספק, כך אין מחללין יו"ט שני מספק:

132

קל״גיש להשיב כי משנתינו קודם תקנת הדחייה נשנית, ורבנן בתראי תקנו דחיות, כמו שהזכרנו בתחלת שכל טוב, ולמה תקנו לא אד"ו ראש, שאם אינו קובע יו"ט א' ר"ה לשנה הבאה, יהיה ר"ה ביום ד' שאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, ועד ועד בכלל, ואם השנה מעוברת מרחשון וכסליו כסדרן, חמשה, וכשר"ה חל ביום ד', נמצא יוה"כ ביום ו', ונמצאו שבתות סמוכות זו לזו, ומת שנפטר ערב יו"כ עם חשיכה מוטל על פני האדמה עד מוצאי שבת, והרי מבאיש ומתבזה על הבריות, וכשחל ר"ה ביום ו' יו"כ ביום א', ונמצאו גם סמוכות לבזיון המת, וגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, להכי תקנו שלא יהא ר"ה באד"ו, ומשום תקנה איתיה כדאמרינן במס' ר"ה, ואל יאמר קטן האמונה הלא שמבראשית היו מקדשין על פי הראיה בכל יום לעת שהלבנה נראית ואין חידושה תיקון הדחיות, כי יש להכחיד שאלתו תחת לשונו, שנא' אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ויקרא כג לז), שקידוש מועדים תלוין, ואפי' בימי הנביאים לא הלכו אלא אחר קידוש ב"ד, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), כזה ראה וקדש, שאין הדבר תלוי בראיית לבנה, אלא בקידוש ב"ד [על פי חשבון, שיהיו ב"ד] מעיינין ואומרים מקודש מקודש החודש, וכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא (תהלים פ"א ד), תחלה, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), וכתיב זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח יד), בחידוש קבועו בין נראה ובין לא נראה מקריבין קרבנו בזמן קבועו, אפס כי אם לא נראה בזמנו, דקיי"ל כר"א בר צדוק, ובישראל מקדשין את המועדות אפי' שוגגין אפי' טועין הרי הן קדושין וקבועין, ואין אדם יכול לומר בד"א בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים, אבל בדורות האחרונים אין יכולין לחדש תיקון, שהרי הוא אומר ה' אשר עשה את משה ואת אהרן (ש"א יב ו), ומצינו שחזקיה כתת נחש הנחושת אשר עשה משה, ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו שלישית השקל על מחצית השקל אשר צוה ה' את משה, ואלמלא שקשה להאריך בדברים, יש לגדור מן התורה, ומן התלמוד, שיכולין חכמי הדורות ויודעי השם לחדש תיקון לפי הנראה להם, לפיכך תיקן ר"א הגדול וחבריו את הדחיות, ור"ג מסר סוד העיבור, כאשר קיבל מבית אבי אבא בקבלה מאנשי כנסת הגדולה תלמידי חגי זכריה ומלאכי. ומילה דוחה את השבת מק"ו מצרעת, ומה צרעת דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת, מילה דוחה אותה פי' את הצרעת, שבת נידחית מפני העבודה, אינו דין שהמילה תהא דוחה אותה, פי' את השבת, ומנלן דעבודה דוחה את השבת, דכתיב וביום השבת שני כבשים (במדבר כח ט), ומנלן דצרעת דוחה את העבודה, שאם היה מצורע נדחה קרבן פסחו מן י"ד ניסן לי"ד אייר, ומנלן דצרעת נדחה מפני מילה, הא כתיב ביה השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח'), דכתיב ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג), אע"פ שיש שם בהרת:

133

קל״דכל צרכי המילה שאפשר לעשותן מערב שבת אין מחללין עליהם את השבת, וה"מ אותן דלקמיה מילה, אבל לבתר מילה מחללין מפני הסכנה, ולא מבעיא מילה דדחיא את השבת, מל ולא פרע כאילו לא מל. וחוזר על ציצין המעכבין ושאינו חוזר ונוטל על שאינו מעכבין שאם פרע ולא נטל ציצין המעכבין הוא ענוש בשוגג מפני שנראה כעושה חבורה ובר מילקא הוא, ומצוה למצוץ את הדם, ואפילו בשבת, ומאן דלא מייץ מעברינן ליה. ומאן דמרתתן ידי אינשי לא בידים נהוריה אסור למימהל שמא יעשנו שפכה, וקטן שמת קודם שנימול אין מחתכין ערלתו, שנאמר ואתה בריתי תשמור (בראשית יז ט), וכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, שנא' במתים חפשי וגו' (תהלים פח ו), ואין לומר כדי לזכותו לחיי עוה"ב אינו צריך, דה"ג בתלמוד ירושלמי במס' שבועות דפליגי התם רבנן ור"א, ואמר ר"א דאפי' נפלים של ישראל באין לחיי עוה"ב, והלכתא כר"א דהוא בתרא. ת"ר המוהל אומר בא"י אמ"ה אשר קב"ו על המילה, והאב אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים שם עונים כשם שהכנסתהו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, והמוהל פורע ומוצץ ומזלף ונותן עליו איספלנית, ויטמון הערלה בעפר, לקיים מי מנה עפר יעקב (במדבר כג י), וכן מצינו אצל אברהם שקבץ את כל הערלות אל מקום אחד, והיה נראה כעין גדיש, וקראו אותו גבעות הערלות, וכשזרחה החמה עליו היה ריחו נודף, וערב לפני הקב"ה כריח קטורת זש"ה עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך [לי] אל הר המור ואל גבעת (הערלות) [הלבונה] (שה"ש ד ו) וכתיב (וימול) [וימל] את בני ישראל [אל גבעת] הערלות (יהושע ה ג), ונוטל כוס של ברכה ומברך בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש וגו' בא"י כורת הברית, אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, ויקרא שמו בישראל פב"פ, ישמח האב ביוצאי חלציו, פלוני זה הקטן כשם שיכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. תשתלח אסותיה דחיי ודרחמי מן קדם מרי דבשמיא לרביא הדין, דהוא צריך אסותא, כמה דאתסן מי מרה ע"י משה, וכמי יריחו ע"י אלישע, כך יתסי רביא הדין מכל מרעין בישין, בעגלא ובזמן קריב אמן, והעומדים עונים אמן. ועוד תשלח אסותיה לאימיה דרביא הדין, [דהיא צריכה אסותא, ותתסי כמא דאיתסיאו מי מרה ע"י משה וכמיא דיריחו ע"י אלישע כן תתסי בעגלא ואמרו אמן]. ושותה הכוס של ברכה, ומשגרין המותר לאם הילד, דכיון שנאמרו עליו ברכות מעלי הם לאסותא. גם מצוה למעבד מושב כבוד לאליהו מלאך הברית, כדדרשינן בברייתא דר"א:

134

קל״ההמל את העבדים אומר נוסח הברכה כדלעיל, ומוהל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה, ונוטלו ועומד על רגליו ומברך על הכוס בפה"ג, ואח"כ בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים. ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית, לא נתקיימה שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה), בא"י כורת הברית:

135

קל״ומי שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופין סחופין ומטורפין, ויסורין באין עליהם, אם אומר יודע אני, וע"מ כן אני בא, מקבלין אותו, ואי פריש יפרוש, מפני שהגרים קשים לישראל כספחת בבשר החי, שנאמר ונלוה (עליהם הגר) [הגר עליהם] ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), ומודיעין אותו מקצת מצות קלות, כגון לקט שכחה ופאה, משום שבן נח נהרג על שוה פרוטה שלא ניתן להשבון, ומודיעין אותו עונשין של עבירות, כגון כרת על אכילת חלב, סקילה על חילול שבת, ומודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שנא' ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה (רות א יח), קיבל דבריהן עושין ב"ד של ג', ומלין אותו בפניהם, משום דמפשט כתיב ביה, והמל אותו מכסה ערותו ומברך על המילה, ומל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה ונוטלו, ואפי' גוי שנולד כשהוא מהול, או שעלתה מכה על בשר ערלתו שנימל ע"י הרופא בעצמו צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא קיי"ל כרשב"א, דלא איפליגו ב"ש וב"ה בהא, אלא בקטן בר ישראל שנולד כשהוא מהול, דאמרי ב"ה דא"צ להטיף ממנו דם ברית משום דמסתמא גוי מולים מקרי, וקיי"ל דהמודר הנאה מן הערלים מותר בערלי ישראל, והמודר הנאה מן המולים, אסור במולי גוים, משום דשייך מילה בגוי, ולאחר שמל אותו נוטל אחד מן הב"ד את הכוס ומברך בפה"ג, וברכה שניה כדלעיל, וקורא לו שם, כדמצינו באברהם אבינו שקרא לאותן שגייר אברהם לשם חניכה, כדדרשינן וירק את חניכיו, ועד שיתרפא אין טובלין אותו, וכשמטבילין אותו צריך ב"ד של שלשה להטבילו, ואומר לו כאותן הדברים הראשונים, וגוזרין את שערו, וחותכין צפרני ידיו ורגליו, ואחר שעלה מן הטבילה ממים חיים אומר ברכת הטבילה, דהכי אמרי רבנן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מטבילת גר בלבד, משום דאכתי גברא לא חזי הוא ואינו קדוש במצות, אבל שאר חייבי טבילות, כגון נדה ויולדת וזבין מברכין קודם טבילתן. ואין מטבילין את הגרים לא בלילה ולא בשבת, וגר שטבל לשם קרייו. או גיורת שטבלה לשם נידתה, לא עלתה להן טבילה זאת, וחוזרין וטובלין לשם יהדות. ומברכין על הטבילה, וגר וגיורת שבאו ואמרו נתגיירנו, צריכין להביא עדות שמלו וטבלו בפני שלשה:

136

קל״ז(הנה אלה קצות משפטי המילה עם הלכותיהן ונחזור על סדר עתך) כתיב את בריתי הפר. זה המושך לו ערלה, מכאן אמרו רבותינו אסור להניח ידו כנגד פניו כדי לכבוש מילתו, מפני שממשיך ערלתו ומחפה את העטרה, ומחלל בריתו של אברהם אבינו, אבל אם בא לצאת מן המרחץ והיו שם שני ב"א או בנו או חותנו ורוצה להצניע מהם לובש כעין מכנסים ומתכסה, כי הא דרבא כד הוה נחית לנהרא זקיף, וכי סליק שחי, משום שמתקשה מחמת חום המים, ולפיכך שחי, דלא לעייני ביה, וכן רבנן דבי ר"א כי נחתי זקפו, וכי סלקי שחיין. ולא ירחץ אדם עם בנו ורבו בבית המרחץ, דכתיב מקוה ישראל ה' כל עזביך יבושו (ירמיה יז יג), מה ים הזה רוחצין בו אב ובנו הרב ותלמידו ואינו בושין זה מזה, אף הקב"ה מתוודין הכל לפניו ומקבלין בתשובה ולא בושין זה מזה, ולא יודעין זה מזה, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב כה). אבל אם הרב צריך לבנו שישמשנו והרב לתלמידו מותר:

137

קל״חירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך ליה אשת החן עטרת בעלה, שלקח הקב"ה יו"ד משרי, וחלקה לשתים, ונתן חציה לשם שרה, וחציה הנשארת קירב לשם בעלה:

138

קל״טויאמר אלהים אל אברהם. כך גזירתי שרי אינה יולדת, אבל שרה יולדת, ומעתה לא תקרא שמה שרי שרית לאומתה, אלא שרה לכל באי עולם:

139

ק״מוברכתי. המשרת שתחת התי"ו משמיע המלה לשון עתיד, ואם הי' תחת רי"ש משמיע לשון עבר, כך בישרו וברכתי אותה בגופה:

140

קמ״אוגם נתתי. כי גזירתי מעשה היא, וכבר גזרתי להיות לך ממנה בן, שיבנה ביתיך ממנה:

141

קמ״בוברכתיה. בהשפעת הלב:

142

קמ״גוהיתה לגוים. מופרשים זה מזה:

143

קמ״דמלכי. לא נאמר ומלכי להוסיף על הענין, אלא מלכי, כי פירש מה שאמר והיתה לגוים, שהיתה ממנה גוים מתחלקים למלכיות, לכך נאמר מלכי עמים ממנה יהיו:

144

קמ״הויפול אברהם על פניו ויצחק. כבר דרשינין שתי פעמים שנפל:

145

קמ״וויצחק בתמי', ודומה לדבר ויהי כמצחק (בראשית יט יד), צחוק עשה לי (שם כא ו), כולן לשון תימה:

146

קמ״זויאמר בלבו. בכל מקום אתה מוצא לגבי צדיקים אל לבו, ולגבי רשעים בלבו, ומה ר"ל כאן בלבו, לפי שהי' מתמיה כעין קטנה אמנה ח"ו, ואומר הלבן מאה שנה יולד ה' פתוחה וחטופה להתמיה המלה, ודומה לו הלי"י תגמלו זאת (דברים לב ו). ושרה אומרת הבת תשעים תלד, שהאיש אינו מזקין ועד ק' שנה מוליד, ואשה מזקנת ואינה מתעברת לאחר שפסקה ממנה דם נדתה:

147

קמ״חהבת ה' חטופה ונפתחת להתמיה המלה:

148

קמ״טויאמר אברהם אל אלהים לו ישמעאל יחיה לפניך. ר' יודן בשם ר' יהודה אומר דומין דבריו של אברהם למלך שמעלה מטנא אוהבו לזמן אמר לו המלך אנה מבקש לכפול פרנסתך מטנך, א"ל לא תמלא קדים בטנך הלואי הראשונה לא תמנע ממני:

149

ק״נויאמר אלהים אבל. לשון אמת, ודומה לו אבל אשמים אנחנו (בראשית מב כא), כלומר באמת שרה אשתך יולדת בן של קיימא:

150

קנ״אוקראת את שמו יצחק. על שם שצחקת על דברי, זה מן ד' שנקרא שמם טרם לידתן, רמז לו על עשר נסיונות ושתלד שרה לצ' שנה, וימול לח' ימים, ואברהם יולדהו לק' שנה:

151

קנ״בוהקימותי את בריתי. אשר כרתי אתך בין הבתרים אקימנו אותו ומילה שנתתי לך, לברית עולם לזרעו אחריו, ולא לזרע ישמעאל, לפיכך נאמר לזרעו ולא ולזרעו שלא תהא ו' מוסיף על ענין ראשון לומר לזרע ישמעאל ולזרעו, אלא לזרעו לבד:

152

קנ״גולישמעאל שמעתיך. מה שבקשת עליו:

153

קנ״דהנה ברכתי כבר על יד המלאכים:

154

קנ״הוהפרתי אותו והרביתי אותו. מעתה במאוד יותר מלוט, מאוד יותר מנחור אחיך:

155

קנ״ושנים עשר נשיאים. שזכותן משכמת והולכת מלפני כענן בוקר שנקראו נשיאים ורוח וגשם אין (משלי כה יד), ובדברי הפשט נשיאים ממש, אבל יעקב שבטים, דבר שיש בו ממש ונטועים ועושים פירות, ושל עשו אלופים, מסורין לטבח ביום אף ה' ככבש אלוף יובל (לטבח) [לטבוח] (ירמי' יא יט):

156

קנ״זונתתיו לגוי גדול. וק"ו לבן הגבירה:

157

קנ״חואת בריתי. שכרתי אתך:

158

קנ״טאקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. זמן פסח לשנה האחרת ולא סבירא לי' כמה דדרשו רבותינו בברייתא דר"א דביום הכיפורים נימול אברהם, ודרשו גזירה שוה מן בעצם היום הזה, כתיב (וימול) [וימל] את בשר (ערלתו) [ערלתם] בעצם היום הזה (בראשית יז כג), וכתיב התם כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה (ויקרא כג כט), וקשיא להו קרא דכתיב למועד הזה בשנה האחרת, כי בפירוש קים לן שבחג נולד יצחק, והיינו למועד הזה, ועוד מעוגות מצות שאפה לשלשה המלאכים, אלא אי איכא למידרש ג"ש הכי דרשינון, כתיב הכא בעצם היום הזה וימול אברהם (בראשית י"ז כ"ו) וכתיב ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא), אלמא דבפסח נימול אברהם, וליום השלישי בקרו הקב"ה עם ג' מלאכים, וברביעי בפסח נידונו סדום ועמורה, וכן בפסח הי' דבר ה' אליו במחזה בין הבתרים, ובליל הפסח נחלק עליו הלילה, כשנלחם עם המלכים:

159

ק״סויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. שהאבות חשובין כמרכבה לפני השכינה ששרה עליהם, מכאן שנפטר מחבירו צריך ליטול ממנו רשות. ואפילו גדול מקטן, שהרי כשנפטר דבר הקדוש מאברהם אמר אפטר ממך לשלום:

160

קס״אויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו. שנולדו משפחות שטבלו:

161

קס״בואת כל מקנת כספו. שנולדו משפחות שקנו אותם מעוברת או שקנה הוולדות עצמן:

162

קס״גכל זכר באנשי בית אברהם. ואפי' גרים ועבדים גדולים כולן לקח בדברים טובים אמר להם אשריכם שבחר הקב"ה בכם להיותכם תמימי גוף כמותי ולהיותכם קריבין תחת כנפי השכינה:

163

קס״דוימל. עיקר יסוד מילת וימל, לשון מיעוך, ודומה לו ימולל ויבש (תהלים צ ו), ופרח לבנון אומלל (נחום א ד), אומללה יולדת (ירמי' טו ט), וכדומה, כך מעשה המילה שממעך וממסמס הערלה מעל העטרה וקוטף ומשליכה:

164

קס״הוימל את בשר ערלתם. שרובם היו רווקים ולא נתמעכו ע"י אשה, לכך כתיב את בשר:

165

קס״ובעצם היום הזה. לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה:

166

קס״זכאשר דבר אתו. כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח:

167

קס״חואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו. לפי שנתמעך ע"י אשה לא כתיב ביה את בשר ערלתו:

168

קס״טוישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו. לפי שלא נתמעך ערלתו על ידי משכבי אשה לכך כתיב את בשר ערלתו:

169

ק״עבעצם היום הזה. קרא יתירא הוא זה בא לדרוש בו, כי בפסח נצטוו, ובו ביום נימול אברהם וישמעאל בנו:

170

קע״אהיה לומר מל אברהם, ומה ת"ל נימול, א"ר לוי הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו:

171

קע״בוכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף. כולן הרגישו ונצטערו וקבלו שכר משלם:

172

קע״גורבותינו דרשו יו"ד שנטל הקב"ה משרי, זכתה להיות בראש יהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג יו):

173

קע״דהיום א"ר ברכי' זש"ה לא מראש בסתר דברתי (ישעי' מח יו) אמר הקב"ה אילו מל אברהם בלילה היה כל דורו אומר שלא היו יודעין בו, שאילו היינו יודעין לא היו מניחין אותו לימול, לכך מל אותו בעצם היום, בעיצומו של יום, כדי שירגישו כל העולם, וראיתי בברייתא דר"א ששלח אברהם וקרא לשם בן נח שהיה כהן ותמים שנולד מהול, והודיעו מה שנצטוה, והוא עמד ומל את אברהם, שנא' נימול אברהם, ומשמע על ידי אחרים, ודומה לדבר כאשר הם נמולים (בראשית לד כב), ואברהם מל את ישמעאל ואת כל זכרי ביתו שנא' ויקח וגו' וימל את בשר ערלתם (בראשית יז כג), וכתיב נימולו [אתו] (שם שם כז), על ידו:

174

קע״התני הלך ליריד של גוים ולקח מהם בתים שדות וכרמים ועבדות ושפחות, ר' אמי בשם ר"ל לא סוף עבדים הוא לוקח אלא עבדים ערלים נמי, מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, ר' יודא בשם ר"ל בעא קומי ר"ל מהו ליקח מן הגוי לעבדים ערלים, אמר לו אימת תשאלני ביו"ט, או אפי' בשבת, א"ל אפי' בשבת:

175

קע״וירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמך לה פרשת גילוי שכינה, כי כשמל אברהם אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם פחותין באין אצלך, ואם תאמר מעתה אין עוברי דרכים באין אצלך, הריני מתחיל ומבקרך, לפיכך נגלה עליו סמוך למילה בחום שמש צדקה ומרפא, אותה שעה פחדו בציון חטאים (ישעי' לג יד) פחדו חטאי הדור, ואחזו רעדה חניפים (שם), אמרו מי יגור לנו אש אכלה (שם), כאברהם שניצל מן האש ומדבק באש אוכלה אש, מי יגור לנו מוקדי עולם (שם), שעה אחת ודאי אין חפץ בדור זולתי בצדיק זה, הוא מרומים ישכון (שם שם יו), ראוי לעלות למעלה מכיפת הרקיע, מלך ביפיו תחזינה עיניך תראנה ארץ מרחקים (שם שם יז). רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו מקרא זה באברהם, שנגלה עליו מלכו בכבודו והראהו מתן שכרו ופרענות ארץ סדום ועמורה שנתרחקו מלפניו:

176

קע״זוירא. בשביל שמל אברהם ונצטער נגלה עליו הקב"ה לבקרו:

177

קע״חאליו. ולא לשאר הנימולים:

178

קע״טה'. במדת הרחמים ומרפא:

179

ק״פבאילוני ממרא. במישור של ארץ ממרא. שהמרה פנים בו כדדרשינין:

180

קפ״אוהוא יושב פתח האוהל. דרך שעוברים ושבים עוברים משם:

181

קפ״בכחום היום. בשש שעות היום זמן סעודה, כי עד ארבע שעות צל צונן ושמש חום, כמו שנאמר וחם השמש ונמס (שמות יו כא), המן מחום השמש, ובשש שעות הצל והשמש חמין לפי שאין לבריות צל תחתיו. ומחצות ואילך נקרא ערבית, שנא' כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמי' ו ד), ומפורש הדבר בפרשת החודש, לפי שהחימו פה המכה, לפיכך הי' יושב להתחמם, ביקש לעמוד מפני השכינה, א"ל הקב"ה סימן לבניך שיהיו יושבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואני ניצב עליהן, שנא' אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א):

182

קפ״גוישא עיניו וירא. לאחר שנגלה עליו שכינה:

183

קפ״דוהנה שלשה אנשים. מיכאל גבריאל רפאל היו, אלא כששכינה עמהן קרא הכתוב אנשים כי תש חילם כבני אדם, וכשנסתלקה השכינה קראן מלאכים, ופעמים קראן אנשים לאחר סילוק שכינה, והמקום יאיר עיני עבדו לדורשן:

184

קפ״הנצבים עליו. שהי' ביתו של אברהם מפולש לד' רוחות העולם לכנוס בו כל עובר ושב, וכשראה אותן שהפליגו וחולקין כבוד זה לזה, אמר ודאי אנשים הגונים, ואלי נשתלחו, כדי לקבל שכר עליהם, ודומה והוא עומד עליהם תחת העץ (בראשית יח ח), לקבל שכר עליהם:

185

קפ״ווירא. מה ת"ל וירא שני פעמים, אלא וירא ששכינה ממתנת עליהם, מיד וירץ לקראתם מפתח האהל. שם התחיל לרוץ עד שהגיע אליהם, באברהם כתיב וירץ לקראתם, שנדמה כעוף הפורח, אבל בלוט לא כתיב וירץ אלא ויקם (שם יט א), כאדם שהוא יגע וקם:

186

קפ״זוישתחוו ארצה. כדרך ענוים שמשתחוים לגדולים, שכן מצינו ביעקב, שנא' וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו (בראשית לג ג), וכן בדוד, שנאמר ודוד קם וישתחו שלש פעמים (ש"א כ יא), והרבה כמותם במקרא:

187

קפ״חויאמר אדני לשון תחינה, כל אדני האמור באברהם לשון קודש, והאמור בלוט לשון חול, והכרת אותותם כל שם שכתוב באדני והנו"ן נקמצת דע שהוא שם הנכבד, והנו"ן נפתחת לבד בלי קמץ דע שהוא חול, כלומר אדוני שלי:

188

קפ״טואקחה פת לחם. לא אמר ככר לחם אלא פת, חתיכה, שכן הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה:

189

ק״צוסעדו לבכם. מן התורה ומן הנביאים [ומן הכתובים למדנו שהלחם סועד, בתורה כתיב וסעדו לבכם, בנביאים] כתיב סעד לבך פת לחם (שופטים יט ה), בכתובים כתיב לחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד טו):

190

קצ״אאחר תעבורו. לאחר שתסעדו תעבורו מעלי ותלכו לדרכיכם:

191

קצ״בכי על כן עברתם (מעל עבדיכם) [על עבדכם]. כלומר בשביל שעברתם מאצלי אזדקק לכם ואקבל עליכם שכר:

192

קצ״גוימהר אברהם האהלה אל שרה. שהיתה צנועה יושבת פנימה:

193

קצ״דויאמר מהרי. מכאן שמזרזין למזומן:

194

קצ״השלש (סאין) [סאים] קמת סלת. קמח סתם הוא התבואה הנטחנת ולא נתנפית, סלת לאחר שנפרשה מן הפסולת, ואין בה סובין, וכך רמז לה שתקח ג' סאין קמח, ומהן תפרוש סאה סלת:

195

קצ״וועשי עוגות. להאכילם לחם חמודות:

196

קצ״זופשוטו שאין אורחים יכולין להתעכב עד שתחמיץ הבצק, ושהיה יום הפסח, ובקבלה היה שומר כל התורה, שנא' אשר שמר אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כו ה):

197

קצ״חואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב:

198

קצ״ט[רך]. ולא זקן וגדול:

199

ר׳וטוב. שלישי לבטן:

200

ר״אויתן אל הנער. זה ישמעאל:

201

ר״בוימהר לעשות אותו. לזרזו במצות:

202

ר״גויקח חמאה וחלב. אחר כך ובן בקר אשר עשה אותו ישמעאל תבשילין, מכאן שמתחלה ראוי להביא מיני חלב, ואח"כ מיני בשר, סימן לדבר יצירת העובר, שנאמר הלא כחלב תתיכני, ואח"כ עור ובשר תלבישני (עצמות) [ובעצמות] וגידין תסוככני (איוב י יא):

203

ר״דויתן לפניהם. בזה אחר זה, והלחם לא הוצרך לומר, והלא דברים ק"ו, ומה חמאה ובשר שלא אמר להם הביא לפניהם, פת שאמר להם על אחת כמה וכמה, שהרי הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה:

204

ר״הוהוא עומד עליהם. עד שלא יצא ידיהן כתיב נצבים עליו, (פסוק ב), לאחר שיצא ידיהן כתיב והוא עומד עליהם, שהיו מרתתין מלפניו, וכן אתה דורש בהוציאו כל איש מעלי (בראשית מה א) שלא יכול להתוודע ברית מילתו לפני מצרים. וכן ויבאו בני אלהים להתיצב על ה' (איוב א ו) שהיה יום הדין והיו הסניגורין והקטיגורין עומדין לפניו, ועדיין לא יצאו ידיהן, ולכך כתיב ויאמר ה' אל השטן מאין תבוא (איוב א ז), וכל הענין, וכל צבא השמים (עומדין) [עומד] עליו (מ"א כב יט), שהיו מלמדין עליו קטוגורין על אחאב, ועדיין לא יצאו ידיהן, ולכך כתיב מי יפתה את אחאב (שם שם כ), ישמע חכם ויוסיף לקח:

205

ר״ותחת העץ. זה האשל:

206

ר״זויאכלו. נראין כאוכלין וראשון ראשון מסתלק, וכל כך למה, כדי ללמוד דרך ארץ להתנהג בעיר כנמוס בני העיר, שהרי משה עלה למרום שאין שם אכילה ושתי' ועשה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתי', ואלו שבאו למקום בני אדם הראו עצמן אוכלין ושותין, ליפות כחו של אברהם, ושלא להקפיח שכר יציאותיו:

207

ר״חויאמרו אליו. שלשתן שאלוהו, שאם היה אחד מהן שואלו עליה, הי' משים עצמו חשוד, לאחר כך בישר מיכאל לבד:

208

ר״טאליו. נקוד על א' י' ו', אר"ש בן אליעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה [אתה דורש את הכתב נקודה רבה על הכתב] אתה דורש הנקודה, וכאן נקוד א' י' ו', כי אברהם לאחר סעודה הי' עומד אחר המלאך, שנאמר והוא אחריו, והם שאלו עליו ועל שרה ויאמר אי"ו אי"ה איו אברהם וחזרו ואמרו לו איה שרה אשתך לפיכך נקוד על אי"ו לדרוש את הנקודה:

209

ר״יויאמר הנה באהל. שכן דרך האמהות להצטנע באוהל:

210

רי״אויאמר שוב אשוב אליך. כפל הדיבור, כלומר אמת ונכון, כי בודאי אשוב בלי ספק, כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, וכולכם היו חיין וקיימין, אבל אלישע שהוא בן אדם ואינו יודע את עתו, לא אמר לשונמית, אלא למועד הזה כעת חי' את חובקת בן (מ"ב ד טז):

211

רי״בוהנה בן לשרה אשתך. מכאן שבפסח נולד יצחק:

212

רי״גושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. ואברהם אחרי המלאך הי' מצניע את אשתו ממנו, שנדמה לו בדמות ערבי, והערבים שטופי זימה:

213

רי״דואברהם ושרה זקנים. א"ר יוחנן הלא כבר כתיב הלבן מאה שנה וגו' (בראשית יז יז), ומה ת"ל ואברהם ושרה זקנים, אלא לפי שצריך לדרוש ששבו לנערותן, לפיכך חזר והפריש דבריו שבעת הבשורה היו זקנים, וחזרו לנערותן, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א), א"ר אסא כאן זקנה שיש בה לחלוחית, ולהלן זקנה שאין בה לחלוחית:

214

רי״החדל. כלומר פסק, ודומה לו כי תחדל לנדור (דברים כג כג), וחדל לעשות הפסח (במדבר ט יג). חדלו פרזון (שופטים ה ז) שכבר פסק להיות לשרה אורח כנשים, דרכן של נשים לראות דם נדה, ודם זיבה, וכשהן מזקינות הדם נצרר, והבשר נקלש, והעור נקלט, והמקור יבש, והמעיין נסתם:

215

רי״וותצחק שרה בקרבה. בינה לבין עצמה:

216

רי״זלאמר. ברוח הקודש נתפרסם שכך צחקה כמתמהת:

217

רי״חאחרי בלותי. אחר שבלה הבשר, ונצרר הדם, יהא דבר זה, ואעפ"כ אם היתה לי עדנה, כלומר עידן ווסת של נשים, הייתי יכולה להוליד אלא ואדני זקן, טוחן ואינו פולט, ולפיכך אי אפשר:

218

רי״טויאמר ה'. מכאן שמלאכי השרת אינם יודעין מה שבלבו של אדם, זולתי הקב"ה לבדו, שנאמר לא יבצר ממך מזימה (איוב מב ב):

219

ר״כהיפלא מה' דבר. אמר הקב"ה וכי לא אוכל להחזירכם לנערותיכם, והלא אין דבר נפלא ממני:

220

רכ״אלמועד. הל' פתוחה, כלומר לאותו מועד שאמרתי לך, שנאמר למועד הזה בשנה האחרת (בראשית יז כא):

221

רכ״באשוב אליך. אגלה שכינתי עליך בעת הזאת ותהיו חיין וקיימין, ולשרה בן:

222

רכ״גותכחש שרה. מפני היראה:

223

רכ״דלאמר. לאברהם:

224

רכ״הלא צחקתי כי יראה. מפני קול רוח הקדש, כי בלשון דהא:

225

רכ״וויאמר. רוח הקדש:

226

רכ״זלא כי. בלשון אלא וודאי צחקת, א"ר יודא בר סימון מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם זו הצדקת וכמה (סרסורין בדבר) [כרכורין כרכר] בשביל להשיח עמה, ואף היא ע"י עילה, ואני אומר ע"י בעלה, ויש אם למסורת, שנאמר ויאמר לו כי צחקת, לו כתיב לא קרי, וכן עם חוה ע"י אדה"ר, שנא' ויאמר ה' אלהים לאשה (בראשית ג יג), אלו נאמר אל האשה, הייתי אומר דבר עמה ממש, כדכתיב ויאמר ה' אל משה (שמות ד ד), השתא דכתיב לאשה, פירושו שאמר לאדם בשביל האשה, ומה שנאמר ותקרא שם ה' הדובר אליה (בראשית טז יג), ר"י בר נחמני אומר ע"י מלאך ומפורש בעניין, ומה שנאמר ויאמר ה' לה (בראשית כה כג), ר' לוי אומר ע"י מלאך, ר' יוסי בן זמרא אומר ע"י שם בן נח. וכן עתה דורש בחנה ודבורה וחולדה על ידי מלאך:

227

רכ״חויקומו משם האנשים. ממקום הזימון:

228

רכ״טוישקיפו על פני סדום. כל מקום שנאמר השקפה אינו אלא ממקום גבוה למקום נמוך, וכה"א השקיפה ממעון קדשך מן השמים (דברים כו טו), וישקף אבימלך (בראשית כו ח), בעד החלון נשקפה (שופטים ה כח), ולפי שהיו בחברון שהוא מקום גבוה והיו פונים לסדום שהיא ארץ שפלה ומישור, לכך כתיב וישקיפו:

229

ר״לואברהם הולך עמם לשלחם. שכן דרך גומלי חסדים להאכיל ולהשקות לעוברי דרכים, וללותם ממקום למקום, וזהו שדרשו ויטע אשל (בראשית כא לג), אכילה שתי' לויה:

230

רל״אוה' אמר המכסה אני מאברהם. המ"ם פתוחה וחטירה להתמיה המילה, זש"ה כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז), אמר הקב"ה אברהם אוהבי ירא שמים ונביא, ואין ראוי להיות מכסה ומסתיר מאברהם, אשר אני עושה בעולם, לאחר שהזכירו ברכו, שנאמר:

231

רל״בואברהם היו יהי' וגו', מכאן שכל המזכיר את הצדיק חייב לברכו, שנאמר זכר צדיק לברכה (משלי י ז), וכן כשהקב"ה זוכר מעשיהן של ישראל ותורתן הוא מברכן, שנא' ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וגו' (תהלים קטו יב), ולמה הוצרך להודיע, שהרי קראו אב המון גוים (בראשית יז ה), ואין דנין את הבן אלא מודיעין את האב תחלה:

232

רל״גואברהם היו יהיה. כפל הדבר, כלומר בעולם הזה ובעולם הבא:

233

רל״דלגוי גדול. בלי מספר:

234

רל״הועצום. בתוקף הממשלה:

235

רל״וונברכו בו כל גויי הארץ. כדדרשינן בענין לך לך:

236

רל״זכי ידעתיו. שלבו תמים:

237

רל״חלמען אשר יצוה את בניו ואת ביתו. כשהוא בריא:

238

רל״טאחריו. בצוואת שכיב מרע:

239

ר״מושמרו דרך ה'. ו' שבראש התיבה משמעת לשון עתיד כלומר וישמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, מה אני גומל חסדים, דכתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה ט), אף הם יהיו גומלי חסדים, מה אני מבקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' (פסוק א'). וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד) אף הם מבקרין חולים, מה אני מלביש ערומים, דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג כא), אף הם מלבישים ערומים, מה אני עושה נפשות, שנאמר חי ה' אשר עשה [לנו] את הנפש (הזה) [הזאת] (ירמי' לח טז), אף הם עושים נפשות, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה):

240

רמ״אומשפט. מה אני אוהב משפט ושונא גזל אף הם כן:

241

רמ״בלמען הביא ה' על אברהם [את] אשר דיבר עליו. כלומר כל הטובות אשר אני מביא על זרעו כאילו אני מביא על עצמו, שהרי לא נאמר לו, אלא עליו, ותנא רשב"י כל מי שיש לו בן ויגע בתורה כאילו לא מת, וכתיב כי שכב דוד עם אבותיו, וכי מת יואב שר הצבא (מ"א יא כא), דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה, ומה שנאמר מיתה באבות ובנביאים גדולים, כדי שלא יעשו אלהות:

242

רמ״גויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה. האתנחתא לעיל ברי"ש, ומשמע כי רבה כבר, ויגיד עליו ריעו וחטאתם כי כבדה מאוד, אבל כי רבה היא שהטעם לרע בבי"ת, משמע שגדולה היא וודאי, רק הולכת וגודלת:

243

רמ״דארדה. לשון ענוה, וזו אחד מעשר ירידות הוא שדרשו בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג' ח), שנסתלקה השכינה על מעשה הדורות עד לרקיע השביעי, כיון שעמד אברהם הורידה לרקיע ששי, ומשם הי' קול אלהים חיים נשמע לו, ולכך אמר ארדה נא, אוריד רוח קדשי לאויר שלמטה:

244

רמ״הואראה. אעפ"י שגלוי לפני כי כן הוא, צריך אני לעיין בדינם בפני עדים גבריאל ורפאל ואתה לוט:

245

רמ״והכצעקתה הבאה אלי עשו. אפסיק לומר כלה הן חייבין, ואם לא אודיע מידת הדין בעולם כי לא על חנם רחמתי עליהם:

246

רמ״זאדעה. דומה לו ואדעה מה אעשה לך (שמות לג ה), כי יש ידיעה לשון רחמים, כדכתיב יודע ה' דרך (תמומים) [צדיקים] (תהלים א ו), יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):

247

רמ״חאולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. לכך פתח בחמשים שהי' אברהם סבור שיגיע לכל כרך עשרה צדיקים שהם עדה ויבקשו רחמים על האחרים:

248

רמ״טהאף תספה. הגם תכלה:

249

ר״נולא תשא למקום. את עונם בשביל חמשים צדיקים אשר בקרבה בקרב אחת מהן, אמר ר' יוחנן כל צדיקים שנאמרו בסדום חסירין יו"ד האחרונה הן, כלומר ואע"פ שאינם צדיקים גמורין אלא צדיק יותר משאר אנשי מקומן יגון זכותן בעדן, ואם חסירין הם, אתה צדיקו של עולם, צרף עצמך עמהם ויעלו לחמישים:

250

רנ״אחללה לך. חסר יו"ד, כלומר חול הוא לך:

251

רנ״במעשות כדבר הזה. ואתה קדוש ומעשיך קדושים, והי' ראוי לומר בדבר הזה, ומה ת"ל כדבר, אמר ר' אבין בר כהנא כך אמר אברהם, חילול שם שמים יש בכך, ואין ראוי לעשות כדבר הזה לא הוא ולא קטן ממנו, נשבעת שאינך מביא מבול לעולם, ועכשיו אי אתה מביא מבול מים לעולם, אלא מבול של אש וגפרית, א"כ לא יתקיים שבועתך, ואם מערים על השבועה אתה חלילה לך לדבר כך:

252

רנ״גהשופט. ה' חטופה להתמיה המלה, כלומר וכי בשביל שהמלך שופט את כל הארץ ואין מי מעכב על ידו, א"כ נמצא העולם נספה בלא משפט מקומן, ועתה אם אתה חפץ בעולמיך, יש לך לוותר כמעט, כי אם יש עולם אין משפט בלא צדק, ואם יש משפט בלא צדק, אין עולם מתקיים, שכן לדין בלא משפט להמית צדיק עם רשע, א"כ הי' כצדיק כרשע, ומה הועילו צדקתן, לכך כפל לומר חלילה, ופי' לו הקב"ה להשיב ח"ו שאני מערים בשבועה, כי אם בפי' אמרתי לא יכרת כל בשר, כלומר יחד אבל רשעים מעוטים שבעולם לא דברתי ולא עלתה על לבי שלא לדינם בין באש ובין במים, אלא מה שלא השיבו, כדי ליפות כחו, ועליו הכתוב אומר אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מה ח), א"ל אהבת לצדיק בריותי ויצאת לחייבין, על כן משחך אלהים [אלהיך] שמן ששון מחבריך (שם), שמן זה שם טוב, כי מנח ועדיך עשרה דורות, ולא דברתי עם אחד מהם, זולתי עמך, לכך הודה לו:

253

רנ״דויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי. כלומר מכיון שהתחלתי לדבר אל הקב"ה אפי' אם יקטלני לא אמנע מלבקש רחמים:

254

רנ״הואנכי עפר ואפר. שאם הרגני נמרוד בחרב כבר נהייתי עפר, ואם שרף אותי באור כבר נהייתי אפר:

255

רנ״ואולי יחסרון חמשה. כך אמר אברהם רבש"ע אולי ימצאון ארבעים וחמשה נמצאו ט' לכל כרך וכרך, א"כ צרף עצמך עמהם, ויהיו עדה להציל הנשארים עבורם, ויאמר הקב"ה לא אשחית בעבור החמשה, רק אעשה כדבריך:

256

רנ״זויוסף עוד לדבר. אולי ימצאון ארבעים. לארבע מקומות סדום ועמורה אדמה וצבוים, וצוער שישיבתה קרובה ועונותיה מועטין תכפר להם בעד רחמיך, ואמר הקב"ה לא אעשה כליה עמהם אם אמצא שם ארבעים:

257

רנ״חויאמר אל [נא] יחר לאדוני. לאדון העולמים:

258

רנ״טואדברה. צירי תחת הבי"ת, לפי שהתיבה עומדת על עצמה, וכשהיא נתלית בתיבה שלאחריה, הבי"ת בשב"א תחתיו, כגון ואדברה אך הפעם (פסוק לב), ודומיהם:

259

ר״סאולי ימצאון שם שלשים. יו"ד לסדום, ויו"ד לעמורה, ויו"ד לאדמה, ואתה מלא רחמים שבחך יפה תלה לצבוים בעד רחמיך, ואני שחילי תן לי צוער שחטאה קלין בעד בקשתי, ויאמר הקב"ה לא אעשה כלה אם אמצא ל':

260

רס״אויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה'. כמו שפירשתי:

261

רס״באולי ימצאון שם עשרים. עדה לסדום, ועדה לעמורה, וכיון שהסכמת לדברי לתלות לצבוים בעד רחמיך, ולצוער בעד בקשתי, הרי אדמה נשארה יחידה, ואין להשגיח מעשה יחיד במקום רבים, כי היחיד בטל במיעוטו, ויאמר הקב"ה לא אשחית בעבור העשרים כדבריך:

262

רס״גויאמר אל נא יחר לאדוני. לאדון העולם:

263

רס״דואדברה אך הפעם. כי איני מטריח עוד בדברים:

264

רס״האולי ימצאון שם עשרה. כיון שדברתי כך שאתה רחום וחנון ארך אפים ורב חסד כל כך יודע אני שאם ימצאון בדור המבול עדה אחת, שהיו עומדין ומבקשים לפניך היית נושא לכל באי עולם בעדם, אלא לא נמצא בם אחרי מות מתושלח, אלא שמונה, נח ואשתו עם ג' בניו וכלותיו, ולא יכלו להגן על דורם, אבל עכשו אולי ימצאון שם עשרה, ויש לך לתלות בכל מקום בשביל העדה האחת של צדיקים, ויש לך להצטרף עמהם, כדכתיב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א), ולשפוט את כל המקומות במשרים שבם, כי אברהם סבר שלוט ואשתו וארבע בנותיו וארבע חתניו יהיו צדיקים, ויאמר הקב"ה לא אשחית את המקום בעבור זכות העשרה, אבל גלוי וידוע לפני, כי אין שם אלא פחות משליש עדה לוט ושתי בנותיו הארוסות, והיחידים בטלים במעוטן:

265

רס״ווילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם. מכאן שהקב"ה מקיים הדברים ולא אברהם, שאמר הקב"ה שאין נקיים אלא ג', כדדרשינן, אז נסתלקה השכינה:

266

רס״זואברהם שב למקומו. לאלני ממרא אשר בחברון, וכן דרך העולם כל זמן שהסניגור מלמד זכות, הדיין עומד ושומע דבריו ומשיב, נשתתק הסניגור הדיין עומד והולך לו:

267

רס״חויבאו שני המלאכים סדומה. גבריאל ורפאל, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת, אלא מיכאל נשתלח לבשר את יצחק, כיון שבישר נסתלק, גבריאל נשתלח להפוך סדום ובנותיה, רפאל נשתלח להציל את לוט ובנותיו, ועכשיו קורא אותן מלאכים, שנסתלקה שכינה מעליהם ולבשו מלאכות, ואם היה אומר ויבאו שני מלאכים, הייתי אומר מלאכים אחרים אלא כשהוא אומר המלאכים, מלמד שהן המלאכים שעברו על אברהם:

268

רס״טסדומה בערב. תימה יש בדבר כי בשני שעות על היום נפטרו מאברהם, ואיך לא באו לסדום עד הערב, והא כתיב רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א יד), א"ר לוי [כזה] שבזק גפת בכירה, שנאמר משרתיו אש לוהט (תהלים קד ד), ר' חייא בר אבא אמר כרוחא לזיקא, שנאמר עושה מלאכיו רוחות (שם), רבנן אמרי כזיקא לעריצא, שנאמר רוח סערה עושה דברו (שם קמח ח), אלא מלאכי רחמים היו, כסבורין הן שמא ימצא אברהם זכות לסדום ובנותיה, לכך היו ממתינים עד הערב, כיון שראו שאין להם זכות, הלכו לעשות שליחותם, וכן דרך העולם כל זמן שהסניגור מלמד זכות אין הדין נגמר, ואין רשות לשליח ב"ד לעשות מעשה, נשתתק הסניגור נגמר הדין, ושליח ב"ד עושה שליחותו לכך כתיב ואברהם שב למקומו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, א"ר לוי אין הקב"ה דן את האומות אלא בלילה כשישנים מן העבירות, שנא' ידין לאומים במשרים (תהלים ט ט):

269

ר״עולוט ישב. חסר ו', שאותו היום מינוהו (יד) ערכי הדיינין בשער סדום, אנשי עיר הקודש אמרו כי חמשה דיינים הקימו עליהם, נבל רב שקר מסטירין קלפנדר, ולוט הי' ערכי הדיינין, כשהיה אומר דבריו היו עריבין עליהם ואומרין דברי ביזיון אחד בא לגור:

270

רע״אוירא לוט ויקם לקראתם. כתש כח:

271

רע״בוישתחוו אפים ארצה. דרך ענוה מלמודו של אברהם:

272

רע״גויאמר הנה נא. לשון בקשה:

273

רע״דאדני. לשון חול הוא, כלומר אדון שלי, והכרת אותותיו שהנו"ן פתוחה ואינה נקמצת, כגון אימרי בני גבורי דברי ודומיהן:

274

רע״הסורו נא אל בית עבדכם ולינו. אמר להם בבקשה מכם אפילו איני כדאי, עקמו עלי את הדרך, שלא תהיו נראין באין אצלי ובלבד שתבאו אל בית עבדכם:

275

רע״וולינו. הלילה:

276

רע״זורחצו רגליכם. אברהם הקדים רחיצה כדרך העולם לעוברי דרכים, אבל לוט הקדים לינה לרחיצה, כדי שיצאו בבקר מראה אבק ברגליהם, כדי שלא יאמרו אנשי סדום היכא לנו הלילה, אלא לומר עכשיו בבקר באו, והראי' ראו שהרי רחצו רגליהם עכשיו:

277

רע״חוהשכמתם והלכתם לדרכיכם. לאחר רחיצה לא תתעכבו:

278

רע״טויאמרו לא כי ברחוב נלין:

279

ר״פויפצר בם מאוד. מכאן שמסרבין לקטן ולא לגדול. עיקר מלת פצר לשון דוחק, כלומר פה מיצר ודוחק, ודומה לו ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג), ותרגום יונתן בן עוזיאל דבציר:

280

רפ״אויסורו אליו. עקמו הדרך:

281

רפ״בויבאו אל ביתו. דרך עקלתון:

282

רפ״גויעש להם משתה. כדי להסעידן היטב:

283

רפ״דומצות אפה. שהי' ליל שני של פסח והי' שומר המצות מתדכות דורו:

284

רפ״הויאכלו. נראין כאוכלין, באברהם כתיב לושי ועשי עוגות (בראשית יח ו), שאמנו שרה טרחה ועשתה כדבריו, ובלוט כתיב ומצות אפה, שאפי' מלח לא הביאה אשתו של לוט לפניהם:

285

רפ״וא"ר יצחק מצות גדולה עמדה על המלח, הוא אומר לה הביא לאילין אכסנאי קליל מלחה, והיא אמרה אוף דין סניתא בישתא בעי את מילפא הכא, ושמעתי מרבותי כי סימן הי' לה עם סדומית קרובותיה כששואלת מלח, היו יודעין כי בא אורח אצל בעלה, ויבאו ויקחו, ולפיכך ותהי נציב מלח:

286

רפ״זטרם ישכבו. אני המחבר דקדקתי ולא מצאתי דמיון לטרם, לא במקרא ולא בדברי רבותינו, אלא בפני עצמו נדרש, במקום עד לא, כדכתיב בטרם [הרים] הטבעו (משלי ח כה), וכתיב עד לא עשה ארץ וחוצות (שם שם כו), התחילו שואלין אותו שאלות, אנשי מקום זה מה הם, השיב להם לוט בכל מקום יש רעים וטובים, אמרו לו אבל כאן רובם רעים, אז הכיר שבאו על אנשי העיר, התחיל לבקש רחמים עליהם:

287

רפ״חואנשי העיר. לא תאמר גרים גרורים, אלא אנשי סדום, גדולי העיר נסבו על הבית תחלה, ואח"כ מנער ועד זקן, וכל העם מקצה, ואין אחד מעכב על חבירו:

288

רפ״טויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה. ואתה כיסית ממנו:

289

ר״צהוציאם אלינו. להפקר:

290

רצ״אונדעה אותם. בביאה, ודומה לדבר ואיש לא ידעה (בראשית כד טז), והאדם ידע חוה אשתו (שם ד א), אז אמרו לו המלאכים עד כאן היית מבקש עליהם רחמים והיינו מקבלים ממך, ועכשיו ומעתה אין אתה רשאי לבקש עליהם רחמים, כי מעשיהם כמעשה דור המבול, שהיו כותבין (גמומריות) [גמומסיות] לזכר ולבהמה:

291

רצ״בויצא אליהם לוט הפתחה. אלו נאמר פתחה, הייתי אומר בשביל שהוצרך למ"ד בתחלתה הוטל לה ה"א בסופה, כלומר לפתח, כשהוא אומר הפתחה ה' בתחלה וה' בסוף, הוי אומר חוץ לפתח, וכן אתה דורש ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט יח), שהי' לומר שאולה, ואני אומר לשאול, ומה ת"ל לשאולה, א"ר אבא בר זבדא לאמבטי תחתונה שבשאול:

292

רצ״גוהדלת סגר לוט אחריו. ורבותינו אמרו הדלת סגר מעצמו לאחר צאת לוט:

293

רצ״דויאמר אל נא. לשון בקשה:

294

רצ״האחי. קרובים אתם מצד אשתי שהבעל כאשתו, והאשה כבעל, לעדות קרובים:

295

רצ״ואל נא אחי תרעו. לא תעשו דבר זה כי רעה גדולה היא לפני הקב"ה, שנאמר ואיך אעשה (את) הרעה הגדולה הזאת (בראשית לט ט), וכן הזהיר הקב"ה את בני נח, שנאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב כד) ולא בזכר שאין נעשין בשר אחד, כדדרשינן לעיל:

296

רצ״זהנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. ואעפ"כ שהן ארוסות:

297

רצ״חאוציאה נא. לשון בקשה אמר אוציאה נא אתהן אליכם להפקר:

298

רצ״טועשו להן כטוב בעיניכם. כי אפי' נכנסו לחופה ולא נבעלו הרי הן כפנויות ומותרות לביאה:

299

ש׳רק לאנשים האל. שנשתלחו במשלחת האל הגדול אל תעשו דבר:

300

ש״אכי על כן באו בצל קורתי. ולא בצל אשתי, שהיא אחותיכם, אלו דברי רבותינו, ועל פי הפשט כך הוא כי על כן באו בצל קורתי, לפיכך יש לכם לחוס על כבודי שלא אכסוף בביתי:

301

ש״בויאמרו גש הלאה. אע"פ שנדרש בשיטת רבותינו, צריכין אנו לפושטן, שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אמרו גש הלאה אל תקרב אצלינו אין גש הלאה אלא לשון דחיפה, ודומה לדבר מהלאה לשערי ירושלים (ירמי' כב יט), וכה"א האומר (אליך קרב הלאה) [קרב אליך] אל (תיגע) [תגש] בי כי קדשתיך (ישעי' סה ה), חזרו ואמרו זה לזה האחד, האדם הזה בא יחידי לגור בארצנו, ועכשו וישפוט שפוט, כפל הדיבור, כלומר לא די שמנינו אותו ערכי הדיינין, אלא אפילו דינים שקדמונינו דנו שכל אכסנאי שבא לכאן נהי' מעוללין בו וליקח ממונו, וזה בא לעות דינם עלינו:

302

ש״געתה נרע לך מהם. כי אין דינם אלא לבועלם ולשוללם לכך נבעלם ונהרגם:

303

ש״דויפצרו באיש בלוט. מה ת"ל באיש, שהי' מתעלה בעיניהם על כל דיבור ודיבור ומתיראים לפניו ואינן רשאים להרע לו, והיו מצודין בפיהם ומפייסין אותו כשראו שלא שמע להם:

304

ש״הויגשו לשבור (את) הדלת. לכנוס ולהוציאם:

305

ש״ודלת אין לו דמיון זולתי דלי"ת זו נסמכת על דבר אחד וסובבת על צרה. אף דל"ת זו נסמכת באסקופה וסובבת על צרה שנא' הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו (משלי כו יד):

306

ש״זוישלחו האנשים את ידם. משלחת זו ע"מ לחזור, שאין אדם שולח את ידו אלא להשיבו אליו, אלו נאמר את ידיהם היית אומר כל אחד שלח את ידיו כדכתיב ירחצו את ידיהם על העגלה (דברים כא ו), כל אחד רחץ שתי ידיו, ועכשו שנא' ידם, זה ידו אחת, וזה ידו אחת:

307

ש״חויבאו את לוט אליהם הביתה, כלומר חדר בחדר, וזה נדרש כמו הפתחה לפתח. וכמו לשאולה:

308

ש״טואת הדלת סגרו. שלא יבאו לנסות שם שמים:

309

ש״יואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים. עיקר מלת סנורים הטחה וכיסוי, ואע"פ שאין לו דמיון במקרא זולתה רעותה בדברי אלישע (מ"ב ו יח), יש לה דמיון בדברי רבותינו, דתנן בפרק במה אשה יצאה, ולא בקסדא, ואמר רב סנווארתא, וזה כובע של ברזל שהוא מוטח על הראש ומכסהו, ואמרי' אשה החוגרת בסינר דמחאתא כו' מיד עד שנראית כגבשושית בשיפולי מיעיה. ואמרי' סינר מפסיק בינו לבינה. אלו מכנסיים קטנים שמניחים בין בשרם. ותרוייהו דברי הטחה ומכסה, וכן נמי סנוורים דבר הטחה ומכסה בעיניים, כדכתיב כי טח (עיניהם מראות) [מראות עיניהם] (ישעיה מד יח), ומתרגמינן בירושלמי הכו בסנוורים [בחברבריה]:

310

שי״אכי משחיתים אנחנו. חסר ב' יודי"ן, כי בשביל שתלו הגדולה בעצמן, לפיכך נדחו ממחיצתן קל"ח שנה עד שעלו מבאר שבע, שנאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב). כי שנה אחת קודם שנולד יצחק נשתלחו לסדום, וכשהוליד יצחק את יעקב היה יצחק בן ס' שנה הרי ס"א, וכשנתברך יעקב ויצא מבאר שבע היה יעקב בן ע"ז שנה, ובאותו פרק עלו, צרף ס"א עם ע"ז הרי קל"ח. ור' לוי בשם (ר' לוי) [ר' שמואל] בר נחמני אומר על שגלו מסטירין של הקב"ה לכך נדחו, שנא' כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה. ללישנא קמא ניחא ליה רישא דקרא, ללישנא בתרא ניחא ליה סיפא:

311

שי״בויצא לוט. כי ששמע שהאנשים אשר פתח הבית אינן יכולין להזיקו יצא:

312

שי״גוידבר אל חתניו. ד' בנות היו לו ב' נשואות וב' ארוסות:

313

שי״דלוקחי בנותיו. לקוחי בנותיו אין כתיב כאן, אלא לוקחי בנותיו, שעתידין להיות לוקחי בנותיו:

314

שי״הויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר, על רעת יושבי בה:

315

שי״וויהי כמצחק בעיני חתניו. היה בעיני' כמשתטה, רבותינו אמרו ארדכלין וכרבלין בעיר, והעיר נהפכת:

316

שי״זוכמו השחר עלה. א"ר חנינא משעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מיל, שנא' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה (פסוק ג), ומסדום לצוער ד' מילין, א"ר יוסי אם אמר לך אדם הדא כוכבתא דצפרא איילתא דשחרא היא אל תאמין, שפעמים שהיא מקדמת ופעמים שהיא מאחרת [פעמים שהיא פוחתת], ופעמים שהיא מוספת, אלא כמין שני דוקרנא עולין ומאירין את העולם, וזהו ששנינו אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיעה זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי וכו', ואמרינן למאי הלכתא, ומהדרינן דחיישינן דלמא מיחלף, שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו התמיד והוציאו לבית השריפה. ואמרי' ומי מיחלף. והתניא רבי אומר אינו דומה תימור הלבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, ותימור של חמה מתפצל לכאן ולכאן, אף שחר מפצל לכאן ולכאן, וזה שאמרינן מאי טעמא דרבי, דכתיב למנצח על אילת השחר (תהלים כב א), מה אילת זו קרניה מפצלין, אף שחר קרניו מפצלין כו':

317

שי״חויאיצו. לשון דוחק, ודומה לו אל תאיצו לנחמני (ישעיה כב ד):

318

שי״טקח את אשתך. בדברים:

319

ש״כואת שתי בנותיך הנמצאות (לך). טהורות וכשרות:

320

שכ״אפן תספה בעון העיר. מכאן כיון שניתן רשות למשחית ולמחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע:

321

שכ״בויתמהמה. תמהון אחר תמהון, אמר אריק אוצרי בזהב ובכסף ובאבנים טובות:

322

שכ״גויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת ה' עליו. ע"י רפאל:

323

שכ״דויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר. הכא קרא הכתוב למלאכים אנשים, על שם שהיו עושים מעשה אנשים, מחזיקים בידי נשים נשואות וארוסות:

324

שכ״הויהי כהוציאם אותם החוצה. שניהם הוציאו אותו ואת הנשים:

325

שכ״והחוצה. רחוק מן העיר:

326

שכ״זויאמר. רפאל לבדו שבא להצילו:

327

שכ״חהמלט על נפשך. והוא הדין לנשים:

328

שכ״טאל תבט אחריך. שלא תתעכב:

329

ש״לואל תעמוד בכל הככר. כי על כולן נגזרת הגזירה:

330

של״אההרה המלט. בזכות אברהם:

331

של״בפן תספה. כמו שדרשנו לעיל:

332

של״גויאמר לוט אליהם. חלק כבוד לשניהם ע"י רפאל, ובקש מהם:

333

של״דאל נא אדוני. בקשה מכם רבות, ואע"פ שהנו"ן נקמצת לשון חול הוא, אלא דרך האתנחתא וסוף פסוק להקמיץ אותותם:

334

של״ההנה נא מצא עבדך חן בעיניך. אע"פ שחלק כבוד לגבריאל, עיקר בקשתו לא היה אלא לרפאל, שנשתלח להצלתו, שהרי יודע היה לוט שגבריאל לא נשתלח אלא להפוך את סדום ובנותי', לכך נתחזק בבקשה כלפי רפאל לבד. ואמר הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי. שבאת להחיות את נפשי, את לרבות הנשים. ועתה אתה אומר ההרה המלט אל אברהם, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה אצלו, כי עד שאני בסדום היו מעשי הטובים רבים משל בני עירי ראה הקב"ה וריחם עלי, ועכשיו שאדור אצל אברהם יהיו מעשיו רבים ממעשי, ואיני יכול לעמוד בגורלו, ומתירא אני פן תדבקני הרעה ומתי:

335

של״ווזהו ששנו רבותינו כשם שהנוה הרע בודק, כך הנוה הטוב בודק, כי סדום היתה בעומק הככר, והמלאך אומר ההרה המלט, והוא מושיבו לא אוכל מפני שהדבר קשה עליו. בקשה זו היה מבקש מגבריאל, שלא יהפוך את צוער מפני שינוי הווסת:

336

של״זהנה, לשון ענוה:

337

של״חנא, לשון בקשה:

338

של״טהעיר הזאת קרובה לנוס שמה. יותר מן ההר, כי אינה בריחוק אלא ד' מילין:

339

ש״מוהיא מצער. שעוונותיה צעירים מסדום, שישיבת סדום נ"ב שנה, וישיבת צוער נ"א, כדדרשנו:

340

שמ״אאמלטה, לשון ענוה:

341

שמ״בנא, לשון בקשה:

342

שמ״גשמה. כמו לשם, ולפי שהוצרך למ"ד בראש, הוטל לה ה' בסוף:

343

שמ״דהלא מצער הוא. ונקל בעיני הקב"ה להצילה:

344

שמ״הותחי נפשי. בה:

345

שמ״וויאמר אליו הנה נשאתי פניך. א"ל גבריאל בשביל שחלקת לי כבוד לפיכך נשאתי פניך גם לדבר הזה, בין לחיות נפשך בה בין על העיר לבלתי הפכי את העיר צוער, אשר דברת בבקשתך:

346

שמ״זמהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר. של פורעניות לסדום ובנותיה:

347

שמ״חעד בואך שמה. פן תספה גם אתה עמהן:

348

שמ״טעל כן קרא שם העיר צוער. שנאמר עליה הלא מצער הוא (פסוק כ), כי מתחלה היה שמה בלע, ואע"פ שלא נהפכה צוער באותו פעם בבקשת לוט, לאחר שעלה לוט מצוער וישב לו בהר, נבלעו דיורית של צוער במקומו, לכך נקראת בלע שנבלעו דיוריה, סדום שהיתה כמשרפות סיד, עמורה שנתעמרו יושביה ונקטפו, אדמה שנהפך כמו אדמה, צבוים שנפלו נפשות מן האש והגפרית והיו צבוים בדם. ודין אחד לארבעתן:

349

ש״נהשמש יצא על הארץ. כלומר האירה על הארץ:

350

שנ״אולוט בא צוערה. כלומר לצוער:

351

שנ״בהשמש היה יוצא מן המזרח, ולבנה עדיין במערב, והיה יום ששה עשר בניסן, שהוא יום שני של פסח, שנאמר למועד הזה בשנה האחרת (בראשית יז כא), וכתיב למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן (שם יח יד), ויצחק נולד בשנה האחרת בפסח, וביקש הקב"ה לשפוט סדום ואת בנותיה בי"ו בניסן, כצאת השמש על הארץ. קודם שקיעת הירח, ובאותו יום שהירח במלואתה ולעיניהם דנם שהן היו עובדין ומשתחוים לשמש ולירח, שלא יאמרו באי העולם קפץ עליהם פתאום ושפטן כשאין אלהיהם בעולם, שאלמלא היו בעולם היו עומדין להם בצרתן, לכך שפטן לעיני השמש והירח:

352

שנ״גיצא. פעמים תמצא במקרא ששמש לשון זכר, כדכתיב השמש יצא, ויזרח לו השמש (בראשית לב לב), כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), ופעמים בלשון נקיבה, כגון והשמש זרחה על (הארץ) [המים] (מ"ב ג כב), ויהי השמש באה (בראשית טו יז), וכן הירח פעמים לשון זכר, שנאמר שמש (וירח) [ירח] עמד זבולו (חבקוק ג יא), וירח יקר הולך (איוב לא כו), וידום השמש וירח עמד (יהושע י יג), ופעמים לשון נקיבה, כדכתיב צר ואור חשך בעריפיה (ישעי' ה ל), אלא עיקר לשונם לשון זכר, שכך נקראו בתחילתם, את שני המאורות הגדולים (בראשית א טז):

353

שנ״דוה' המטיר. ע"י בית דינו:

354

שנ״העל סדום ועל עמורה גפרית. הגפרית מין עפר הוא, כגון המלח הנחצב וצוה הקב"ה לגבריאל ולבית דינו ולקח גפרית מן העפר והמטיר על סדום ועל עמורה, והכל ע"י רוח קדים נשא הגפרית ממקומו, מן הנחל של גפרית, כדכתיב נשמת ה' כנחל גפרית (ישעיה ל לג), וכה"א מנשמת (אלהים) [אלוה] יאבדו ומרוח אפו יכלו (איוב ד ט), וכן אתה דורש בפסוק ויט משה את ידו על הים (שמות יד כא), ויש שם אתנחתא וגבול המלים, התחיל ואמר כל זה הוא מאת ה' מן השמים היתה הגזירה, וזאת נלקחה מן הארץ, כמו הגפרית, וכך מנהג בני אדם, אם אדה רודה פת בתנור ובא בנו רעב לפניו נותן לו לחם, וכשיבא אורח הופכו בגחלים ונותנו על ראשו, אף הקב"ה כן, כשבאו בניו רעבים המטיר להם לחם מן השמים, וכשמרדו סדומיים חתה עליהם גחלים, אבל גפרית ח"ו שיאמר אדם שעלה לשמים, או שירד מן השמים, אלא אמיתת הצדק כדדרשנו, וכן אתה דורש ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), שאינה יורדת מן השמים, אלא רוח זלעפות הוא מנת כוסם, הוא בית קבולם של פחי אש וגפרית הי' נושא אותם, את האש מתופת, ואת הגפרית מנחל של גפרית אשר שם, והיא ממטרת על רשעים בגיהנם בגזירתו של הקב"ה, וכן אתה דורש וברד שלג וקיטור (תהלים קמח ח), כי אינם יורדין מן השמים, אלא רוח סערה עושה דברו של הקב"ה, ומתגברת ולוקחת אותם מאוצרות אשר בתחתית הארץ, כדדרשנו בתחלת שכל טוב, וממטרת אותם בגזירתו על הארץ, וכן אמר ר' חנינא בן פזי אין דבר רע יורד מן השמים, א"ר יודן מפני מה אדם מפחד מאש ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו בגופו, מפני שהיא נידונית בה לעתיד, וא"ר יודן מפני מה אדם מריח גפרית ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו, שיודעת שנידונית בה לעתיד:

355

שנ״וויהפוך את (כל) הערים האל. א"ר לוי בשם ר' שמואל בר נחמני חמשה כרכים הללו יושבות על צור אחד, לכך נאמר האל, שהיו קשות, שלח המלאך את ידו והפכן, זש"ה בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים (איוב כח ט):

356

שנ״זואת כל הככר. השדות והכרמים וכל הקרקע שבמישור וצמח האדמה, א"ר יהושע בן לוי ואם יקלוט אדם מטר מאוירה של סדום ויתן אל ערוגה אחרת אינה מצמחת:

357

שנ״חותבט אשתו מאחריו. מאחרי המלאך לראות מה יהא בבית אביה, ועברה על דבר המלאך, שאמר אל תבט אחריך:

358

שנ״טותהי נציב מלח. על שחטאת במלח, כדדרשנו:

359

ש״סוישכם אברהם בבקר. שהיה זריז ומקדים לתפלה, והוא קבע את תפלת השחר, והוא קבע מקום לתפלתו, שנא' אל המקום אשר עמד שם:

360

שס״אוישקף על פני סדום ועמורה ועל [כל] פני ארץ הככר. אין השקפה אלא ממקום גבוה למקום נמוך, כדדרשינן:

361

שס״בוירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן. עיקר מלת קיטור, הוא העשן הפרוש על ההרים בשחר, ויש לו אוצרות בתחתיות הארץ ויוצא ומשליט בעולם, ואח"כ חזר לאחוריו, וכן העשן של כבשן ששורפין בו את האבנים לסיד קרוי קיטור. ומשמע לשון קישור, וכן קראו רבותינו לעמוד ענן עמוד קישור, שמתקשר ועולה, וכן ותקשר (בראשית לח כח), ומתרגמינן וקטרת, ובדברי רבותינו קטרא, לכך דימה הכתוב עישונה של סדום שעלה מתוך השרפה לעשן הכבשן שהוא קיטור:

362

שס״גויהי בשחת אלהים. במדת הדין:

363

שס״דאת ערי הככר ויזכור אלהים. מתוך הדין:

364

שס״האת אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. בזכות ששתק לאברהם כשאמר לשרה אשתו אחותי היא, והוא ידע ושתק:

365

שס״ובהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. וכי בכולן ישב אלא היה מלוה בהן ברבית, זו דברי רבותינו, ובדברי הפשט ישיבה ממש, ואע"פ שהיה יושב בסדום, אותו הפרק בכולן הי' נוסע וחונה, וכה"א ולוט ישב בערי הככר (בראשית יג יב), וכך דרש ר' שמואל בר נחמני:

366

שס״זויעל לוט מצוער וישב בהר. בקצה ארץ ישראל:

367

שס״חושתי בנותיו עמו כי ירא לשבת בצוער. אמר כיון שנגזרה גזירה אינה ניצולית וכן היה שנבלעו דיוריה:

368

שס״טוישב במערה הוא ושתי בנותיו. ביחוד ולכך נענש:

369

ש״עותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. שמא נתעכב בדרך וימות:

370

שע״אואיש אין בארץ לבא עלינו. בבעילה:

371

שע״בכדרך כל הארץ. שגזר הקב"ה לזכרים פרו ורבו ומלאו את הארץ, כסבורין היו שנתכלה העולם כבדור המבול, ולשם שמים עשו, ואע"פ שנשתיירה צוער היא עם מצער, ושמא לא יהא לנו ממנה תובעין:

372

שע״גלכה. לשון ענוה:

373

שע״דנשקה את אבינו יין. לפי שהיו לאמוריים יין הרבה, והיו מכניסין אותו לתוך מערות ואותו יין המוצנע שם מצאו במערה:

374

שע״הונשכבה עמו. שלא ירגיש ויפרוש:

375

שע״וונחיה מאבינו זרע. כמו שנתחיו מנח אחר המבול:

376

שע״זותשקין את אביהן יין. בלא מדה:

377

שע״חבלילה הוא. לא נאמר ההוא. אלא הוא, כלומר כי הוא עצמו השכים להשתכר:

378

שע״טותבא הבכירה ותשכב את אביה. משמשתו בערוותו והוציאה ערוותה לחוץ [ונתעברו] כמביאה שנייה כל כך שלטה בעצמה עד שהרגיש הזרע ויצא וידע בקומה מתחתיו, לכך נקוד על ובקומה, ולפי שהרגיש וידע בקומה היה לו להזהר עוד שלא ישתכר ביין כל זמן שמייחדת עמו כדי שלא ירגילוהו לעבירה, שאע"פ שהן סבורין שאין איש בעולם בלעדיו אבל הוא ודאי יודע כי אברהם וכל ביתו וארצו ניצול, וק"ו ממנו, אלא מתחלה היה להוט אחר בולמוס של עריות, לכך האכילו מבשרו, ולפי' זכרי עמון ומואב נתרחקו מקהל ה', והבנות טהרו לבוא בקהל, כי אמותיהן נתכוונו לשם שמים:

379

ש״פויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש. לכך נקרא אמש תחלת הלילה, שהחושך ממשמש ובא והיינו ערב:

380

שפ״אעם אבי. והרגיש בקומי, ועתה נשקנה יין גם הלילה הזו, גם יותר ממה שהשקינוהו אתמול, ובאי שכבה עמו, כמו שעשתה היא למדה לאחותה לעשות:

381

שפ״בונחיה מאבינו זרע. כי לשם שמים אנו עושים:

382

שפ״גותשקין גם בלילה. יותר בלילה הזה מבלילה שעברה:

383

שפ״דאת אביהן יין. בלא מדה:

384

שפ״הותקם הצעירה ותשכב עמו. כשמשכב אחותה:

385

שפ״וולא ידע לא בשכבה ולא במקומה. בשכבה דבכירה השי"ן נפתחת וקמוצה, דמשמע בשכבה אצלו סתם, ודומה לו ויהי בשכבו (רות ג ד), שכיבה בלעדי ביאה, כי בעת שבאה לשכב אצלו לא ידע, ובעת החימום ידע ונתאווה לו יותר ממנה. בשכבה דצעירה חירק תחת השי"ן, ומשמע בשכבת זרעה, ודומה לו שכבת זרע (ויקרא טו טז), שכבת הטל (שמות טז יג), כי כשבאה אצלו ידע ונתאוה לה יותר ממנה, אלא מרוב השכרות ישן לו וכשמשמשה עמו, היה מהרהר, ומתוך הרהורו קפצה שכבת זרעו עליו, ולא הרגיש כך, כמנהג בעל קרי:

386

שפ״זוירא אליו ה'. ללמדנו בא שנאמר אחרי ה' (אלהים) [אלהיכם] תלכו (דברים יג ה), אחרי דרכיו, שכן הוא בכבודו בא לבקר החולים עם פמליא שלו, וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד), וכתיב ופקודת כל אדם יפקד עליהם (במדבר טז כט), ומתרגמינן וסעודת כל אדם יסעד עליהם, ולפי שמל אברהם וחלה לכך בא לבקרו, לפי' אמרו רבותינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, וביקור חולים, ובקור לשון פשפוש הוא, כדכתיב לא יבקר בין לטוב לרע (ויקרא כז לג). הוא שאדם הולך ושואל לחולה מה אתה צריך, ולהזדקק לו כפי הענין, ואם הוא בן גילו נוטל מעליו אחד מששים שבחליו, ואם בא להתפלל עליו צריך להזכיר שמו, שנאמר אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), וכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא יסורין מכוערין ומעכרין אותו, שנא' נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר (תהלים לט ג), (קיח), וכל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנא' וה' חפץ דכאו החלי (ישעי' נג י), ואם קבל עליו מאהבה, יראה זרע יאריך ימים, וכל יסורין שאין בהן ביטול תפלה, הן יסורין של אהבה, שנא' ברוך ה' אשר לא הסיר (חסדו ותפלתו) [תפלתי וחסדו] מאתי (תהלים סו כ), ואמר ריש לקיש נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב והבאתי אתכם במסורת הברית (יחזקאל כ לז), מה מלח ממתקת בשר הקרבנות, אף יסורין ממרקין כל גופו של אדם, לכך צריכין כל בני ברית לבקר חולי עמם, ולהזדקק להם, ולהמציא עצמם לחולים, כדי לסעדם ולסייעם בין בגופן בין בממונם בין בתפלתן:

387

שפ״חויאמר אדוני. תני ר' חייא למלאך הגדול שבהן וזהו מיכאל:

388

שפ״טיוקח נא מעט מים. ר' אליעזר בשם ר' סימאי אומר אמר הקב"ה חייך שאני פורע כל זאת לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא, אתה אמרת יקח נא מעט מים, ואני פורע לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא. במדבר, עלי באר ענו לה (במדבר כא יז). ובארץ, [ארץ] נחלי מים (דברים ח' ז'). ולעתיד, יצאו מים חיים מירושלים (זכרי' יד ח):

389

ש״צורחצו רגליכם. אני פורע לבניך. במדבר, וארחצך במים (יחזקאל טז ט). ובארץ, רחצו (והזכו) [הזכו] (ישעי' א טז). לעתיד, אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (שם ד ד):

390

שצ״אוהשענו תחת העץ. אני פורע לבניך. במדבר, ענן (במסך) [למסך] (תהלים קה לט). בארץ, בסוכות תשבו (ויקרא כג מב). לעתיד, וסוכה תהיה לצל (ישעי' ד ו):

391

שצ״בואקחה פת לחם. אני פורע לבניך. במדבר, הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). בארץ, [ארץ] חטה ושעורה (דברים ח ח). לעתיד, יהי פיסת בר [בארץ] (תהלים עב טז):

392

שצ״גואל הבקר רץ אברהם. אני פורע לבניך. במדבר, של מים. בארץ, ומקנה רב הי' לבני ראובן (במדבר לב א). לעתיד, יחי' איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעי' ז כא). המרחם על העני הקב"ה מרחם עליו, שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' (תהלים מא ב). עני המבקש מזונות נותנין לו מיד, ואין צריך בדיקה, והמבקש כסות ולבוש בודקין אותו שמא רמאי הוא, דהכא חי נפש, והתם לאו חי נפש, וקיי"ל כר' יהודה, דתניא כוותיה הבא ואמר כסוני בודקין אותו, פרנסוני אין בודקין אותו:

393

שצ״דויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. למד אברהם אבינו מיצירת האדם, שנאמר כחלב תתיכני (איוב י י), זה תחלת שכבת זרע. וכגבינה תקפיאני (שם), זה אחר קליטה. עור ובשר תלבישני (שם שם יא), זה תחלת יצירה. ובעצמות וגידין תסוככני (שם), זה סוף יצירה. ולפי' נתן לפניהם חמאה וחלב תחלה, ואח"כ ובן הבקר, והקב"ה הסכים על ידו, ואמר לא תבשל גדי בחלב אמו (דברים יד כא), ורבותינו עשו משמרת למשמרת החוקים, דתנן ב"ש אומרים העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל, וב"ה אומרים אינו עולה ואינו נאכל, ובשלחן שאוכלין עליו אסור, אבל בשלחן שאין אוכלין עליו נותן זה בצד זה בקערותיהן, ואינו חושש, והלכתא כב"ה. ת"ר ב"ש אומרים מקנח, וב"ה אומרים מדיח, ומסיק דב"ש וב"ה בעי מקנח ומדיח, ומר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי, ולדברי הכל אם אכל מין חלב צריך קנוח הפה בפת, ובכל מילי הוי קינוח, לבר מתמרא וקמחא וירקא, ואח"כ צריך הדחה, ואח"כ אוכל בשר, מדמתרצינן דמים אמצעים בין גבינה לבשר חובה, אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, אפי' לבתר קנוח והדחה, אכל גבינה (אסור) [מותר] לאכול בשר, ולא מצאנו מי שמתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דהוי אכל בשר בסעודה אחרת כגון בבקר ולערב אכל גבינה, אי נמי אפכא, ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא לגבי חמרא אנא, דאבא כי הוי אכיל בשרא האידנא לא הוי אכיל גבינה עד למחר כי האיך שעתא, דהוי מעת לעת, ואלו אנא בהאי סעודה לא אכילנא, אבל בסעודה אחריתא אכילנא, ואי אפשר להתיר בפחות משיעור זה, והבשר של בין השיניים חייב לנוטלו כשבא לאכול גבינה, שבשר גמור הוא. אמרינן בהשוכר את הפועלים ויקח בן בקר רך וטוב, אמר רב בן בקר חד, רך וטוב תרי, הרי שלשה לשלשה אנשים, וכל חד וחד הביא לנער חד, וכל כך למה כדי להאכילם שלשה לשונות בחרדל:

394

שצ״הר' יהושע אומר תשע סאין קמח היו, ג' למצות, ג' ללחמניות, ג' למיני מלטוסיות, ואותו היום פרוס הפסח היה:

395

שצ״וכתיב קמח וכתיב סלת, מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין יותר מן האיש, ולכך פירש לה. ואילו לחם לא אתיא קמייהו, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום ר' מאיר, אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פרסה נדה:

396

שצ״זויאמרו אליו איו שרה אשתך. א"ר יהודה אמר רב יצחק יודעין היו מלאכי השרת ששרה באוהל היתה, אלא מאי הנה באוהל, להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. ר' יוסי בר חנינא אומר כדי שישגר לה כוס של ברכה, וס"ל כיש אומרים דברכת המזון טעונה כוס, דתניא עשרה דברים נאמרו בברכת וכו'. ויש אומרים משגרין לאשתו במתנה, ואמרינן מאי טעמא, ומתרץ כי היכי דליתבריך דביתהו, ואנן סבירא לן כרב אחא, דלא צריך:

397

שצ״חתנא ר' יוסי למה נקוד על אליו, לימד תורה דרך ארץ, שישאל אדם בשלום אכסנאי שלו, ואקשינן והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל, ומהדר ע"י בעלה קאמר, ור' אומר בפרק עשרה יוחסין אין משתמשין בנשים לא בקטנה ולא בגדולה, שלא ירגילה אצלו, ואין שואלין בשלום אשה כלל, אפי' ע"י שליח:

398

שצ״טוהוא אחריו. זה ישמעאל:

399

ת׳ד"א והוא אחריו. הרגיש שבא אורח:

400

ת״אאחרי בלותי. אחר שכלה הבשר ורבו הקמטים:

401

ת״בהיתה לי עדנה, תכשיטין. אמרה אשה זו כל זמן שהיא ילדה צריכה תכשיטין, זקינה אינה צריכה תכשיטין, שנאמר המלבשכם שני עם עדנים (ש"ב א כד), וכתיב ואעדך עדי (יחזקאל טז יא):

402

ת״גואברהם היו יהי'. ר' תנחום בר חנילאי אומר בשרו שאין העולם חסר משלשים כמותו כמנין יהיה:

403

ת״דכי ידעתיו [וגו'] לעשות צדקה ומשפט. ר' עזריה בשם ר' סימון אומר בתחלה צדקה ולבסוף משפט, כיצד אברהם עשה, תחלה הי' מאכיל לכל עובר ושב לשום צדקה, לאחר האכילה אמר לו אמור ברוך אל עליון שאכלנו משלו, אם הי' אומר כך, הי' פוטרו לשלום ומלוהו, ואם לא אמר כך, אמר תן לי דמים ממה שאכלת, וזהו משפט, לכך נאמר ויטע אשל וגו' (בראשית כא לג):

404

ת״הזעקת סדום ועמורה כי רבה. ר' ברכי' בשם ר' יוחנן אומר נאמר כאן כי רבה, ונאמר במבול כי רבה (בראשית ו ה), ליתן את האמור במבול בסדום, ואת האמור בסדום במבול, שאלו ואלו נידונין באש ובמים:

405

ת״וואם לא אדעה. ר' אבא בר כהנא אמר פתח להם פתח לתשובה. כדכתיב וידע אלהים (שמות ב כה):

406

ת״זהכצעקתה הבאה אלי. אמר ר' לוי אמר הקב"ה אפי' אם אני מבקש לשתוק דינה של נערה, אינה מניחני לשתוק, מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעיין, אמרה אחת לחברתה למה פניך חולנית, אמרה לה כלו מזונותינו וכבר אנו רעיבים למות, מה עשתה מלאת את הכד קמח והחליפו, נטלה זו את שביד זו, כיון שהרגישו סדומיים נטלוה ושרפוה באש. ובפ' חלק אמרינן ההיא רביתא דהוי מפקי ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מילתא שפיוה דבשא ואוקמוה על איגר שורא, אתי זבורי ואכלוה, והיינו דכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה. [ואמר ר' יהודה] על עיסקי ריבה:

407

ת״חואנכי עפר ואפר. אמר הקב"ה אתה אמרת כך, חייך שאני נותן בהם כפרה לפניך, אפר חטאת, ועפר שריפת החטאת:

408

ת״טהאף תספה. רבי ורבי יונתן אמרו בשר ודם האף כובשן, אבל הקב"ה כובש האף, שנא' נקם ה' ובעל חימה (נחום א ב), ר' יהושע אומר בשר ודם קנאה כובשו, אבל הקב"ה כובש את הקנאה, שנא' (ה') [אל] קנא ונוקם [ה'] (שם שם):

409

ת״יהאחד בא לגור וישפוט שפוט. אמרו דין שדנו ראשונים בא זה לעוות עלינו:

410

תי״אומקצת מדרש נפרש להצדיק דין בוראינו עליהם. ת"ר אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע עליהם הקב"ה, גאון (שבע לחם ושלוה והשקט) [שבעת לחם ושלות השקט] הי' לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז מט), וכתיב ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש (איוב כח ה), וכתיב מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו (שם שם ו), לפי' לא הדריכוהו בני שחץ וגו' (שם שם ח), כדגרסי' בפ' חלק ארבע דינים היו בסדום, שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דיני' דמחי לי' לאיתתא דחברי' ומפלת לה אמר לי' יהבה ניהלי' דנעברה [ניהליך] דפסק לי' לאודנא דחברי', אמרו לי' יהבי' ניהלי' עד (דקדחא) [דקרחא] דפדע לי' לחברי', אמרי לי' הב לי' אגרא דשקיל לך דמא דעבר במכרא יהיב ארבע זוזי דעבר במיא יהיב תמני זוזי, זימנא חדא אתא ההוא כובס איקלע להתם, אמרו לי' הב ארבע זוזי, אמר להו אנא במים עברי, א"ל א"כ הב תמניא דעברת במיא [לא יהיב פדיוהו אתא לקמיה דדיינא א"ל הב ליה אגרא דשקיל לך דמא ותמניא זוזי דעברת במיא]:

411

תי״באליעזר עבד אברהם איתרמי התם פדיוהו, אתא לקמי' דדייני אמרו ליה הב לי' אגרא דשקיל לך דמא שקל גללים פדיוהו איהו לדייני אמרו מאי האי אמר להם אגרא דנפק לי מנך הב ניהלי להאי וזוזי דידי כדקיימי קיימי הויא להו פורייתא דמגיר עלה אורחים כי מאריך גייזי כי גוץ מתחין לי':

412

תי״גאליעזר עבד אברהם איקלע להתם אמרו לי' קום גני אפוריא אמר להם נדרא נדרנא מן יומא דמיתת אימא לא גנינא אפורייא, ויתר דברי חטאתם ורעתם נאמרים שם:

413

תי״דואת שתי בנותיך הנמצאות. ר' טוביא בר יצחק אומר שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית, וכן הוא אומר מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט כא), היכן מצאתיו בסדום:

414

תי״ההנה נא העיר הזאת קרובה. כל עיר שישיבתה קרובין עוונותיה צעירין, וישיבת צוער נ"א שנה, וישיבת סדום נ"ב שנה, א"ר ירמי' עיקר שלותה של סדום לא הי' אלא חמשים ושתים שנה, ומהם עשרים ושתים שנה הי' הקב"ה מרעים עליהם הרים ומביא עליהם זועות, כדי שיעשה תשובה ולא עשו, הה"ד (המרגיז) [המעתיק] הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו (איוב ט ה):

415

תי״ווה' המטיר על סדום. (קעב) ר' יהודה בר סימון אומר זה גבריאל שנקרא בשם רבו:

416

תי״זמאת ה'. מן הגבורה, אמר ר' יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שבן אדם מזכיר שמו שני פעמים בפסוק אחד, כל שכן לגבוה. בתורה דכתיב ויאמר למך לנשיו נשי למך (בראשית ד כג). בנביאים דכתיב ויאמר המלך [להם] קחו עמכם את עבדי אדוניכם, והי' יכול לומר את עבדי, בכתובים דכתיב כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך (אסתר ג יב) כ"ש לגבוה, (קעה) שנאמר ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' (בראשית יח יט), וכן ה' המטיר [וגו'] מאת ה':

417

תי״חוישכם אברהם בבקר. זירז עצמו לתפלה, וכבר פסקנו בפרשת לך לך, דהלכתא כר' יהודה בתפלת השחר עד ארבע שעות:

418

תי״טאל המקום אשר עמד שם. מכאן אמרו רבותינו כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו:

419

ת״כאת פני ה'. מכאן למתפלל שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, וכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (תהלים טז ח), ולפי שגרמו עונינו ובטלו התמידין שמלבנין עונותינו, צריכין בני האבות להתפלל תפלות אשר תקנו לנו, להיות איש שוחר טוב וזריז לתפלה, להקדים בשבח בוראו, ולקבל עליו מלכות שמים, ולקרות קריאת שמע מעת הנץ החמה עד רביעית היום, זמן ג' שעות, ותפלתו לעמוד בה לפני מלכו, עד שליש היום, זמן ד' שעות, שכן תמיד של שחר קרב עד ד' שעות, ותפלת מנחתו לגשת בה לפני מלכו של עולם, מתשע שעה ומחצה ולמעלה, עד הערב, כדברי רבנן שמכשירין תמיד של בין הערבים להשחט בח' שעות ומחצה, ולהקרב בט' ומחצה ועד הערב, ולדברי ר' יהודה עד י"א שעות ומחצה ביום, ופסקו הגאונים דעביד כרבנן עביד, ודעביד כר' יהודה עביד, ואנן סבירא לן כרבנן וכרבי יוסי דמקשי תפלת המנחה לקטורת, שנא' תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב (תהלים קמא ב), ואבינו יצחק תקנה. שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד סג) ומדיצא לפנות ערב ש"מ דגמר תפלה עד הערב, ותפלת הערב אין לה קבע לסומכה זולתי על אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום שמקריבין כל הלילה. ואבינו יעקב תקנה. שנא' ויפגע במקום (בראשית כח יא), ונדרש במקומה הלכך עונת פגיעתה משקיעת החמה עד סוף הלילה, אבל קריאת שמע לא יעבור על סייגו המסויג עד חצות לילה, ופורץ גדר ישכנו נחש:

420

תכ״אירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

421

תכ״בויסע משם אברהם. מאלוני ממרא אשר בחברון:

422

תכ״גארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור. במקום שנגלו המלאכים להגר:

423

תכ״דויגר בגרר. נתר לו אוהל בגרר, לפי שחרבה סדום ובנותיה, ופסקו העוברים ושבים, אמר מה אני מפסיק צדקה מביתי, הלך ונטע לו אוהל בגרר כדי להכניס אורחין. ואנשי עיר הקודש דרשו בגרר בגרדוקי:

424

תכ״הויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא. בעל כורחה, שהרי בראשונה אמר לה אמרי נא אחותי את, וכן עשתה, ולפי שנלקחה במצרים לא רצתה עכשיו לומר כן, והוא הי' על כרחך אומר כך והיא שתקה:

425

תכ״ווישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה. בתומו בחזקת פנויה:

426

תכ״זויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. כבר דרשו רבותינו שאין הקב"ה נגלה לגוים ולנביאי או"ה אלא בלילה. שנא' בסעיפים מחזיונות לילה (איוב ד יג):

427

תכ״חועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. אמר אבימלך מי מפייסו להודיע שלא נגעתי בה, א"ל הקב"ה כי נביא הוא, ואני הודעתיו שלא באת על אשתו, לכך אין בלבו עליך:

428

תכ״טויתפלל בעדך. בשביל כך וחיה ואם אינך משיב דע כי לא תהנה רק מות תמות אתה וכל אשר לך מכאן שבן נח נהרג בלא התראה, שהיה לו ללמוד ולא למד:

429

ת״לוישכם אבימלך בבקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם. מה שנדבר עמו דבר הקודש ומעייניו נעצרים ממימי רגליו ומשכבת זרעו:

430

תל״אויראו האנשים מאוד. יותר ממה שהיו יראים עד עכשיו, כיון שראו עשנה של סדום עולה כקיטור הכבשן נתייראו, ועכשיו אמרו שמא אותן המלאכים שהפכו לסדום נשתלחו לכאן בשביל חטא זה שחטא זה והרי כולנו מתים:

431

תל״בויקרא אבימלך לאברהם ויאמר [לו] מה עשית לנו. שרימית בנו כך:

432

תל״גומה חטאתי לך. שגרמת לי דבר זה:

433

תל״דכי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה. לפרוץ בעריות כמעשה דור המבול ואנשי סדום:

434

תל״המעשים אשר לא יעשו עשית עמדי. שאין אדם עשוי לומר על אשתו שהיא פנוי' ולהתירה לאחרים, שהרי אחרים לוקחין אותה והוא נענש, ושמא דימתה להענישנו בה שנהפך כסדום:

435

תל״וויאמר אבימלך [אל אברהם] מה ראית. מכאן שראוהו עניו ושפל רוח ואינו משיב לו דחקו בשאילה, אמר מה טעם ראית שעשית את הדבר הזה, שהרי לא נאנסת, וגם אנו אין שטופין בזימה כמצרים:

436

תל״זויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, כי ראיתי שאיש נפנה לפני האשה, ואשה לפני איש, ולא מצטנעים זה מזה, לכך אמרתי אינם גדורים מן העריות, ויעלו על לבבם לקחת אשתי ממני ויהרגוני על דבר אשתי, לפיכך סמך הקב"ה לא תרצח ולא תנאף, לומר כל הבא לגלות ערות אשת איש בזרוע שהוא שופך דמים שאם ימצא לו בעלה הרי הוא מרצחו:

437

תל״חוגם אמנה. לשון אמת. ודומה לו אמונה אומן (ישעי' כה א):

438

תל״טאחותי [בת אבי] היא. בשיטתן השיבן, שהרי גר שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה יש לו שאר האם ולא שאר האב, כיצד נשא אחד אחותו מן האם יוציא, מן האב יקיים, אחות האב מן האם יוציא, מן האב ר"א יוציא וחכ"א יקיים. נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת, ולכתחילה לא יכנוס, מתה אשתו מותר בחמותו, וכך השיבו אברהם קורבה דאחות אית לי בה מן האב, אבל לא מן האם, שהרי היא בת הרן כדלעיל:

439

ת״מויהי כאשר התעו. עזרא כהן צדק נביא ה' ציין עלינו טעם הפסוק להבין פשוטו, חוץ ממדרש רבותינו, מן ויהי עד אתי, הוא ענין אחד שעל תי"ו אתי מפסיק, ומן אלהים עד אבי ענין אחד, והזרקא וסגלתו מודיע, וכן יאמר לה דברים כפשוטו, וכך הפסוק מדובר על הפשיטו, ויהי כאשר התעו אותי נמרוד ועמו לכבשן האש ונצלתי, ודומה לו והנה תועה בשדה (בראשית לז טו). אלהים מבית אבי לקחני, ואומר לה כשלקחתיה ללכת עמי, זה חסדך אשר תעשה עמדי, שלא אהרוג עליך, כל המקום אשר נבוא שמה, כלומר לשם, אמר לי בפני בני המקום, אחי הוא:

440

תמ״אויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם. לפי שידע כי לא נתכוין עליו לרעה להחטיאו אלא מפני דאגת נפשו:

441

תמ״בוישב לו את שרה אשתו. טהורה לו כבתחלה:

442

תמ״גויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך (כטוב) [בטוב] בעיניך שב. זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז) ושהי' אבימלך חסיד שבאומות, לכך רצה להיות שכן עם הצדיק:

443

תמ״דולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף. סלעים:

444

תמ״הלאחיך. לאברהם:

445

תמ״והנה הוא לך כסות עינים. כי הלך למצרים וסחר בך, בא לכאן וסחר בך, ועכשיו הכסף הזה הרי הוא לך לכסות קלון שהרי נפל אור פניך, כדכתיב ואור פני לא יפולון (איוב כט כד), וכתיב למה חרה לך ולמה נפלו פניך (בראשית ד ו), כי כשאדם בא לידי בושה אין מרים פניו, ואין מביט היטב לא למביישו ולא ליודעים בושתו, ואם עושה לו קורת רוח, כגון ריצוי ותשלום, הרי מכסה קלון פניו באותו דבר, כדכתי' ועל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), לכך אמר הנה הוא הכסף לך כסות עינים על הלבנת פניך, ולמה לכל אשר עשיתי אתך, שלקחתיך מבעלך והבאתיך אצלי ועיניתי בך ומשמשתי ידיך:

446

תמ״זואת כל ונוכחת. כלומר את כל הדברים האלה שגרם לך תזכרי ותהיי ונוכחת ולא תסכים לו עוד לומר אחי הוא. ואני אומר המלה משמש לשון כי, אם אמר הכתוב ונוכחת התי"ו דגושה, הייתי אומר ותתווכחתי אמר לה, כמו ורחצת וסכת (רות ג ג), וכל דומיהן, אבל השתא שהתי"ו רפויה משמש שקיבלה תוכחתו כגון ויודע ואומר שהיא כבר:

447

תמ״חויתפלל אברהם אל האלהים. שבא עליהן בדין:

448

תמ״טוירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. א"ר יוסי בר' חנינא מתחלת הספר ועד כאן לא נאמר לשון פלול, כיון שהתפלל אברהם הותר אותו הקשר, ומה וילדו, נתרווחו:

449

ת״נכי עצר עצר ה'. קיי"ל כרבנן כי עצר עצר שתים באיש שכבת זרע וקטנים, ושלשה באשה שכבת זרע וקטנים ולידה, לכך כפל העצירה לאיש ולאשה:

450

תנ״אבעד כל רחם לבית אבימלך. אמרי דבי ר' ינאי אפי' תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה, והכל אומרים על דבר שרה אשת אברהם:

451

תנ״בורבותינו דרשו ויסע משם אברהם. שלא לשמוע דבר קלקולו של לוט:

452

תנ״גוהיא בעולת בעל. א"ר אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בו, כדכתיב אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד), רבנן אמרי מרתי' דבעלה, בכל מקום האיש גוזר, אבל הכא כתיב כל אשר תאמרי אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

453

תנ״דואבימלך לא קרב אליה. אפי' שום קריבה בעולם, ומה' עשה זאת שנענש על הלקיחה, כי נביא הוא, מתוך דבריו למד לומר אחותי היא, כי כשאכסנאי בא לעיר אין שואלין אותו על עסקי אשתו, אלא על עסקי אכילה ושתיה, ואתם ששאלתם אותו על אשתו, לכך דאג ואמר כך:

454

תנ״המעשים אשר לא יעשו עשית עמדי. א"ר חלבו בכל מקום היתה הרווחה מקדמתך:

455

תנ״וויהי כאשר התעו. א"ר חנינא הלוי נדרש הדין קרא תלת אפין וניפוק ידוי, בשעה שבקשו א"ה להזדזוג לי להורגו עד שאני בבית אבי [נתקיים עלי הקב"ה, ובשעה] שבקשו להתעותי מדרכי, נגלה עלי הקב"ה, ואמר לי לך לך (בראשית יב א). וכשבקשו להתעותי מדרך הקב"ה העמיד לי שני גדולים מבית אבי שם ועבר, והם היו מתריסין בהם:

456

תנ״זהנה הוא לך כסות עינים. שתעשה לך כסות שיהיו הכל מביטין בה ולא ביופייך:

457

תנ״חכסות עינים. א"ר ברכי' שתהא מטרונא מכוסה מן העין, כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), ר"ל אמר ביקש להקנותה בפני בעלה שיאמרו בני אדם כל השנים הללו היתה אצלו ולא עשה לה דבר משונה ובא זה לילה אחד ועשה לה כל השבח הזה. בפ' החובל בחבירו אמרינן א"ר יצחק אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר הנה הוא לך כסות עינים, אמר אבימלך הואיל וכיסתה ממני ולא גלית לי שאתה אשת איש וגרמת לי כל הצער הזה יהי רצון שיהיו לך בנים כסות עינים, ונתקיים בזרעה, שנא' ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות (בראשית כז א):

458

תנ״טואת כל ונוכחת. אמר לה כבר תוכחה דההיא גברא גביה, מפני שמרד ביך וריחקה מאצלו באומרו אחותי היא, לפיכך המעט הזה שהיא מציאתך וראוי להיות שלו יהי' שלך, והיכן מצינו שהתורה הסכימה על דבריו, דתנן המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דנרין בשבת, כנגד שבעה מלאכות שחייבת לעשות לבעלה, טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקת את בנה ומצעת המטה ועושת בצמר, לפיכך פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בכל שבת, ומכריזין עלי' ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרים לה הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת, והוא דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' בתשמיש, שצערו של איש קשה משל אשה. שנא' ויהי כי הציקה לו [בדבריה] כל הימים ותאלצהו (שופטים טז טז), שהיתה שומטת עצמה מתחתיו בשעת גמר תשמיש, דכתיב ותקצר נפשו למות (שם שם), א"ר יוחנן הוא קצר נפשו למות והיא לא קצרה נפשה, שהיתה עושה צרכיה ממקום אחר, אבל אמרה מאיס עלי, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ, וכדומה להם, לא כייפינן לה, ומורדת אע"פ דתפסה מידי דכתיב לה בעלה בכתובתה, מפקינן מינה, ומהדרינן לי' לבעל, אבל מידי דאייתת מבית אביה בין תפשת ובין לא תפשת מגבינן לה מה דאיתא בעינא ודליתי' בעיני' מגבינין לה דמי, והמורד על אשתו, שמרחקה בטהרתה מתשמיש, מוסיפין ב"ד על כתובתה שלשה דינרין בשבת כנגד שלשה דברים שהוא חייב לה שאר כסות ועונה. והמורד על אשתו, וחוזר בו לרצון חכמים אין כופין אותו להוציא, אלא יקיים, ואם נתארמלה לאחר הקיום אינה גובה תוס' זו זולתי כשנתגרשה בתוך המרד, אבל המורדת על בעלה יהיב לה גט לאלתר ויהיב לה כתובתה שבעה דינרין פחות לכל שבוע משך ימי המרד, ומה שהביאה מבית אביה גובה את הכל ואין לה מזונות כל זמן שהיא במרדה ולא בלאות כשהיא יוצאת:

459

ת״סכי עצר עצר ה'. רבותינו אנשי עיר הקדש דרשו נאמר עצירה בפה, ועצירה בגרון, עצירה בעין, ועצירה באוזן, עצירה מלמעלה, ועצירה מלמטה, והכל אומרים על דבר שרה אשת אברהם:

460

תס״אאמר ר' ברכיה כל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואמרה רבש"ע אברהם יוצא בהבטחה ואני באמנה, אברהם חוץ לסירה, ואני נידונה בסירה, אמר לה הקב"ה כל מה שאני עושה בשבילך אני עושה, והכל יאמרו על דבר שרה אשת אברהם שהיא ראויה לו:

461

תס״בא"ר לוי כל אותו הלילה המלאך עומד (ומלגבין) [ומגלבין] בידו, אם אמרה לו שרה מחי הוי מחי, ואם אמרה לו שבוק הוי שביק, כל כך למה, שהיתה אומרת לו אשת אברהם אני, ולא הי' משלחה, וכן אתה דורש בפרעה. ר' אליעזר בן יעקב אומר שמענו בפרעה שלקה בצרעת, ואבימלך נלקה בעיצור, מניין ליתן את האמור בזה לשל זה, נאמר כאן על דבר שרה, ונאמר להלן על דבר שרי, לגזירה שוה:

462

תס״גירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמיך ליה פרשת פקדונות, א"ר אחא אמר הקב"ה בעל פקדונות אני, עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים, שהי' מחתך זמורות ומשליכן כלפי מעלה, והחזרתי לו קוצים, שנא' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל (ש"א טו ב), שרה הפקידה אצלי צדקה וגמילות חסדים, ואני מחזיר לה, שנא' וה' פקד את שרה, א"ר יצחק כתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה כח), וזו נכנסה לבית פרעה ויצאתה טהורה, לבית אבימלך ויצאת טהורה, דין היא שתפקד בבן זכר, לכן נסמכו הפרשיות זו לזו:

463

תס״דכל מעשה אבימלך היתה בתכלית ניסן והמתין הקב"ה לפוקדה לטובה עד ר"ה כדי שלא יאמרו גרוף הי' הולד מבית אבימלך:

464

תס״הוה' פקד את שרה. א"ר יהודה בר סימון אע"ג דאמר רב הונא מלאך הוא הממונה על התאוה ועל ההריון, אבל שרה לא נפקדה ע"י המלאך כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, שנא' וה' פקד את שרה. ופקידה זאת היתה בר"ה ולמחר פירסה שרה נדה, שנאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), ושהתה בנדתה ב' ימים ומינה ה' ימים על הב' הרי ז', כי כן הי' דרך הראשונים, ובליל שמיני טבלה שהיא תשיעי לראש השנה נותרו כ"ב ימים לתשרי, וכ"ט למרחשון, ול' לכסליו, וכ"ט לטבת, ול' לשבט, כ"ט לאדר, וכ"ט לאדר שני, כי אותה שנה מעוברת היתה, ובי"ד בניסן ילדה בחצי היום, זמן שחיטת הפסח, והן שבעה חדשים מנין הרב"ה ארבה עצבונך, רי"ב יום הם שבעה חדשים, חוץ מיום שנולד בו, וחוץ מיום שנתעברה בו, ומניין שבזמן שחיטת הפסח נולד יצחק, א"ר הונא בשם חזקיה, כתיב הכא למועד אשר דבר אתו, וכתיב התם מועד צאתך (מארץ מצרים) [ממצרים], לג"ש:

465

תס״וויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה [לו] שרה. כל כך הכתוב מחזר על הדברים כדי להעיד עליו שהוא בנו:

466

תס״זיצחק. יצא חוק לעולם:

467

תס״חוימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. זה שממנו יצא חוק לעולם, שגזר הקב"ה ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (בראשית יז יב), וזהו ראשון לנימולים לשמונה:

468

תס״טותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כל צחוק שנאמר בו באברהם ושרה לשון תימה היא, כי כשאמרו לו לאדם בשורה טובה מופלאת הוא מתמיה, ובתוך התמיה מצחק בפיו, אבל אין שמחה הבאה מן הלב, שנאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק (בראשית יז יז), לשון תימה. צחוק עשה לי אלהים דבר של תימה עשה לי אלהים, כי בבחרותי לא נתן לי אלהים הריון, ואחרי בלותי נתן לי הריון:

469

ת״עכל השומע יצחק. יתמה לי איך נהיה דבר זה ללדת אשה בת תשעים, וכן ותצחק שרה (בראשית יח יב), תמה בלבה. ויש צחוק שהוא על דבר עבירה, כדכתיב בישמעאל אשר ילדה לאברהם מצחק (שם כא ט), וכתיב בעגל ויקומו לצחק (שמות לב ו), וכתיב כן איש רימה את רעהו (ויאמר הלא מצחק) [ואמר הלא משחק] אני (משלי כו יט), ויש צחוק שהוא כשחוק, כגזן ויהי כמצחק בעיני חתניו (בראשית יט יד), שהשחוק לשון בזיון ולעג הוא, וכה"א (ה') [יושב] בשמים ישחק (תהלים ב ד), שחוק לרעהו אהיה (איוב יב ד), זולת במקומות מיוחדין נמצא שחוק וצחוק לשון שמחה, כדכתיב ויצא מהם תודה וקול משחקים (ירמי' ל יט), לכך דרש ר' ברכי' צחוק עשה לי אלהים שמחה יתירה עשה לי הקב"ה, כי נתן לי הריון עם בן זכר:

470

תע״אכל השומע יצחק לי. שהרי עקרות הרבה נפקדו עמי, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומין נפתחו, הרבה שוטים נשתפו:

471

תע״בותאמר מי מלל לאברהם. לשון תרגום, כלומר מי דיבר לאברהם זאת, כשילדה שרה לא היו מאמינים אלא הכל אומרים אספו להם אסופי אחד מן השוק, ואומרים עליו בנינו הוא זה, והיו השרות מבקרות אותה ומביאין גוריהן בחיקן, אמר אברהם לשרה אין זו שעת הצנע, גלי לדדיך והניקי תנוקות הללו, לפרסם מפעלות אלהינו, ולפי שהי' הדבר קשה בעיני שרה, לכך אמרה מי מלל לאברהם הניקה שרה בנים זרים:

472

תע״גויגדל הילד ויגמל. עיקר מלת ויגמל לשון תשלום גמול, כמו (כי גמל) [כגמל] עלי נפשי (תהלים קלא ב), ודומיהן:

473

תע״דויעש אברהם משתה גדול. כדי לפרסם מפעלות ה', וכל מלכי האמורי זימן לשם על המשתה, ואמר שרה אשתי עקרה היתה, וה' פתח את רחמה והולידה, והיו רואין את יצחק ומודים ומשבחים להקב"ה:

474

תע״הותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק. בתוך המשתה משבחת היתה להקב"ה, ואמרה ברוך המקום שנתן לי בן הראוי לירש את אביו, וישמעאל הי' מתמיה עליו ואמר הלא אני הוא בכורו ואטול פי שנים:

475

תע״וותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, הואיל ואמ' ליקח פי שנים לא יירש כלל:

476

תע״זעם בני. אפי' אינו יצחק:

477

תע״חעם יצחק. אפי' אינו בני, כ"ש השתא, וזהו שהבטיחו הקב"ה ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה (בראשית יז כא):

478

תע״טוירע הדבר מאוד בעיני אברהם. לעשותה ולמה על אדות בנו ישמעאל שבקש עליו לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז יח), והקב"ה השיבו ולישמעאל שמעתיך (שם שם כ):

479

ת״פויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער. שנפרש ממך לתרבות רעה:

480

תפ״אועל אמתך. שיצאת להפקר:

481

תפ״בכל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. כי כל דבריה ברוח הקודש:

482

תפ״גכי ביצחק. בזרעו של יצחק:

483

תפ״דיקרא לך זרע. שהן מייחסין אחריך ואחר אלהותיך, שכך אמרתי לך ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז כא):

484

תפ״הוגם את בן האמה לגוי אשימנו. מופרד מיצחק ויהי גוי גדול בפני עצמו:

485

תפ״וכי זרעך הוא. זש"ה ועלהו לא יבול (תהלים א ג):

486

תפ״זוישכם אברהם בבקר. זירז עצמו לקיים מה שאמר לו הקב"ה, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

487

תפ״חויקח לחם וחמת מים. חמת הוא נוד שעושין מן העור, וראיה מן דברי רבותינו חמת של קנים שהבצים שלה מקבלות כו' במס' כלים פ"ד, ועוד שנינו חמת חלילין, פי' שפושטין הגדי ועושין הרועים ממנו נוד להיות מחללין בקולם בו, ותנן נמי חמת שעשאה תרמל, ותרמל שעשאה חמת, הרי למדנו שהחמת נוד של עור היא:

488

תפ״טוביתו של אברהם אבינו וותרנין היו, ולפיכך נתן להם לחם וחמת מים, כאשר תוכל שאת מצד אחד:

489

ת״צשם על שכמה. שכן דרך העוברים:

490

תצ״אואת הילד. משכמה אחד. והיה באותו פרק בן י"ז שנה כי כשנמול היה בן י"ג שנה, ולבסוף שנה באה שהיא שנת י"ד לו, נולד יצחק, ולבסוף ב' שנים אחרות, שהיא שנת ט"ז לו נגמל יצחק, וזה הדבר בשנת י"ז לו:

491

תצ״באלא שרה הכניסה בו עין הרע, וחלצתה חמה, ונקלש בשרו, ושופו עצמותיו ונוטלתו על שכמה מצדה השנית:

492

תצ״גוישלחה. ששלחה לשם גירושין, שלא תחזור עוד אל ביתו:

493

תצ״דותלך ותתע במדבר באר שבע. היא הלכה ותתעה במדבר. שבא שתחתי' מודיע כי היא מדברה של באר שבע, ועוד כל המדבר שהוא עומד על עצמו כגון במדבר בערבה (דברים א א), אחר המדבר (שמות ג א), ובמדבר אשר ראית (דברים א לא), וכל שכמותה כולן הבי"ת נקמצת, וכל מדבר שהוא סמוך על תיבה הבאה כמו מדבר שור (שמות טו כב), מדבר סין (שם טז א), במדבר הגדול (דברים ח טו), במדבר הזה (במדבר יד ב), מדבר סיני (שמות יט א), מדבר פארן (במדבר יג כו), וכל שכמותה, הכל פתוח לבד:

494

תצ״הויכלו המים מן החמת. שהי' קדוח וחולה כמו שדרשנו, והי' שותה בכל שעה כדרך בעלי קדוח:

495

תצ״וותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אילן רותם היה, שכן דרך הרתמים להיות גדלין במדבר, ולמה נקראו השיחים, א"ר יוסי ששם הסיחו עמה מלאכי השרת, ודומה לו לשוח בשדה (בראשית כד סג), וכענין זה דרשינן וכל שיח השדה (שם ב ה):

496

תצ״זותלך ותשב לה מנגד. הרחק ממנו אלפים אמה, ולכך הה"א חטופה, כדי שנלמוד הרחק מרחוק בג"ש, כתיב הכא הרחק, וכתיב התם אך רחוק יהי' ביניכם ובינו כאלפים אמה (יהושע ג ד), מה התם אלפים, אף הכא אלפים, וזה כמטחוי קשת, דא"ר יצחק שני מטחוי קשת מיל, ואם הי' אומר כטחוי קשת, הייתי אומר שני טחוי קשת אחר והוא שהיא מיל אחד, כשהוא מוסיף מ' כמטחוי לדרשה, לומר לך שני ענייני טחוי, והן ד' טחוי קשת שהן ב' מילין, ועיקר יסוד המלה שמטיח החץ על יתר הקשת וזורקו, וכה"א כוננו חצים על יתר לירות (תהלים יא ב), ודומה לו טחי (טפל) [תפל] (יחזקאל יג יא), וטח את הבית (ויקרא יד מב), וכל דומיהן, ותהי המלה כמו ו' בחגוי הסלע (שה"ש ב יד), הנגדרת מן המצרי לאנה יחוגו וינועו:

497

תצ״חכי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד. זה מנגד בא להיותו מופנה לג"ש ללמוד נגד מנגד:

498

תצ״טותשא את קולה ותבך. א"ר ברכי' היתה מטחת דברים כלפי מעלה אמרה אתמול אמרת הרבה ארבה את זרעך (בראשית טז י), ועכשיו הוא מת בצמא וזה שאמר דוד המלך ע"ה משיח ה', נודי ספרת אתה שימה [דמעתי] בנאדך הלא בספרתך (תהלים נו ט), פי' נודי ספרת אתה וגזרת כמה ימים אתה גולה שימה דמעתי רצוי' לפניך, כדמעות בעלת נוד המים. ואם בשביל שהיתה גיורת היתה חביבה לפניך, כי גר אנכי עמך (שם לט יג), נמצא מוכח גם מכאן שהחמת נוד הוא:

499

500וישמע אלהים את קול הנער. אמרו רבותינו יפה תפילת החולה וצעקתו בחוליו יותר משל כל אדם, וכה"א ויבך חזקי' בכי גדול (ישעי' לח ג):

500

501ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים. בזכות אברהם:

501

502ויאמר לה מה לך הגר. להטיח דברים כלפי מעלה:

502

503אל תראי. מן הנער שהוא חולה וצמא למים:

503

504כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם. אעפ"י שהוא עתיד לבוא ענש בדין אינו נידון אלא כאשר הוא עכשיו צדיק, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה:

504

505קומי שאי את הנער והחזיקי את ידיך בו. בישר רפואתו, בתחלה שאי ולבסוף החזיקי רק ידך בו, כמנהל ביד, ודומה לו אין מנהל לה (אין להחזיק) [ואין מחזיק] בידה (ישעי' נא יח):

505

506כי לגוי גדול אשימנו. כמו שבשרתיך כבר, ויש לומר כי הוא היה המלאך שנדבר עמה כבר בתחלה:

506

507ויפקח. לשון פתיחה, ורוב תמצא סמוך לפנים, ודומה לכולן, פקח קוח (ישעיה סא א), יעור פקחים (שמות כג ח), חכמה שלכם ועיניכם פתוחין בתורה:

507

508ויפקח אלהים את עיניה. ר' בנימין בר לוי ור' יונתן בן עמרם תרוייהו אמרין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהן:

508

509ותרא באר מים. הוא באר לחי רואי, שהרי העלימה הקב"ה ממנה וחזר והעלה אותן, להודיע גבורותיו לעולם:

509

510ותלך ותמלא [את] החמת מים. תחלה, שהיתה חסרת אמנה שמא יחסרו מי הבאר ויבשו, ואחר כך ותשק את הנער ממי הבאר:

510

511ויהי אלהים את הנער. דרש ר"ע את לרבות חמרין וגמלין ובני ביתו וכל אשר לו לברכה:

511

512ויגדל בנכסים:

512

513ויהי רובה קשת. רובה גדול ומתלמד להיות קשת, כי כל בעלי קשת נקראים קשתיים, וכל בעלי קלע קלעים:

513

514וישב במדבר פארן. לפי שהוא סמוך לפארן. לפי ב' פתוח לבד, וכן דרך כל המקרא:

514

515ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים. א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקרי' קאי, לפי שהיתה שפחה מצרית ולכך נשאה לבנה מאבותיה ושמה עדישה גירשה שהיתה מרשעת ולקח גם משם אשה שהיתה טובה מן הראשונה:

515

516ורבותינו דרשו למה נסמכה פרשת פקידת שרה לענין אבימלך, והלא רחוק ענין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת, אלא לדרוש בה גבורי כח שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, מה כתיב למעלה מן הענין, ויתפלל אברהם על אבימלך (בראשית כ יז), וסמוך לו וה' פקד את שרה כאשר אמר, אברהם:

516

517ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, לאברהם בתפלתו של אבימלך:

517

518בן לזקוניו. דומה לזיו איקונין שלו. וכן אתה דורש ביוסף:

518

519למועד אשר דבר אתו אלהים. באותו מועד שדבר הבשורה, מה התם בחצי היום, שנא' כחום היום (בראשית יח א), אף הכא בחצי היום, כדי שישמעו הכל חבלי לידתה ויכנסו ויראו:

519

520מי מלל. רמז לק' שנה שהוא מוליד כמנין מלל:

520

521ויגדל הילד ויגמל. נגמל מחלבו לסוף כ"ד חדשים:

521

522ת"ר תינוק יונק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ. ואע"ג דקיי"ל דאין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, דכתיב טמא הוא לכם (ויקרא יא ד), הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים, דהיינו אדם טמא אלא טהור אסור לינק אלא עד כ"ד חודש, וזה זמן למניקה שאם נתארמלה או נתגרשה והיא מעוברת או מניקה אסורה ליארס כל שכן לינשא עד כ"ד חודש, דת"ר מניקה שמת בעלה בתוך עשרים וארבע חודש הרו זו לא תינשא ולא תיארס עד שעברו כ"ד חודש, דברי ר' מאיר, וקיי"ל כר"מ בגזירותיו, ואע"ג דאמרינין הלכה כר' יהודה סבירא לי' דאמר שמונה עשר חודש, ואביי שרא לאריסי' לא סבירא לן הכי כדאורי לי' ר' יוסף לאביי דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארסה בו:

522

523ות"ר לא ישא אדם מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד כ"ד חודש, ואם נשא יוציא ולא יחזירה עולמית דברי ר' מאיר, וחכמים אמרו יוציא בגט וכשהגיע זמנו לכנוס יכנוס ובהא לית הלכתא כר"מ בגזירותיו אלא כרבנן, הלכך אם ישראל הוא יוציא בגט ולאחר שימלאו לה כ"ד חודש לוולד יחזור ויקדש ויכנוס. (סמ"ג) אפי' כהן יוציא בגט או יפריש ממנה עד תכלית הזמן. ואם מת הולד בתוך כ"ד חודש מותרת לינשא אחר ג' חדשים ולא חישינן לעובדא דסורא דההיא איתתא שחנקה את בנה כדי להנשא דההיא שוטית הוית. ואפי' נתנה בנה לאשה אחרת להניק או גמלתהו בתוך כ"ד חודש מצאתי בתשו' הגאונים שאין קרוי מינקת חבירו אם נתנה בנה לינוק במינקת ג' חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל בתוך ג' חדשים. וטעמא מאי אסורה לינשא תוך ימי מניקתה דלמא מעברא משני ומעכרא לה לחלבא וזה בעלה השני כיון דלא ברי' הוא לא יהיב לי' מדיליה דתהוי ממסמסת לי' בביצים וחלב וקרובים נמי לא יהבי' לי' והיא נמי מכספא למתבע מנייהו ונמצא הוולד בא לידי סכנה, וכתיב אל תשיג גבול עולם (ובשדה) [ובשדי] יתומים (משלי כג י), קרי ביה עולם וקרי ביה ובשרי, ואע"ג דפסקינן נמי מניקות כ"ד חודש כדברי ר"א, הני מילי לענין אלמנה וגרושה כדי שלא תעגן עוד, אבל ביושבת תחת בעלה קיי"ל כר' יהושע דאמר אפילו ארבע או חמש שנים ונושא חבילה על כתפו אבל פירש שלשה ימים מעת לעת לאחר כ"ד חודש וחזר וינק אפילו ר' יהושע מודה שהרי הוא כיונק שקץ, וגרסינן בירושלמי במה דברים אמורים שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין מפני הסכנה:

523

524ויגדל הילד ויגמל. כדדרשינן:

524

525ויעש אברהם משתה גדול. היה שם גדול העולמים ושש, והיינו דכתיב כי ישוב ה' לשוש עליך [לטוב] כאשר שש על אבותיך (דברים ל ט), במשתה יצחק:

525

526ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. דרש ר"ע אין צחוק אלא לשון ערוה, שנשא' בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית לט יז), שהיה מכביש וצד נשי אנשים ומענה אותן, ר' ישמעאל אומר לשון ע"ז, כדכתיב ויקומו לצחק (שמות לב ו), שהיה בונה במות וצד חגבים ומקריב עליהן, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי אומר לשון שפיכות דמים, כדכתיב כמתלהלה יורה (החצים) [זקים חצים] ומות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח יט), והלכתא ככולהו תנאי:

526

527כי ביצחק יקרא לך זרע. ר' עזריה בשם ר' הונא אומר בשם ר' יודן בר שלום זש"ה זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד) וכתיב זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיו (שם קה ה), מופת נתתי שמוצא דבר מפיו, כי כל מי שמודה בפיו בב' עולמות יקרא לך זרע, וזה שדקדק ביצחק הבי"ת יתירה לדרשה, וכל מי שאינו מודה בשני עולמות לא נקרא לך זרע:

527

528כי שמע ה' את קול הנער באשר הוא שם. א"ר סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבש"ע אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, מנלן דכתיב משא בערב (שער) [ביער] בערב תלינו אורחות דדנים (ישעיה כא יג), וכתיב לקראת צמא התיו מים וגו' (שם שם יד), ולא די שלא נתן להם מים, אלא האכילום מלוחים לשמונים אלף לבושי שריונים, אמר להן הקב"ה למלאכי השרת, אין דנין את האדם אלא לפי שעתו, ועכשיו צדיק הוא מדבר זה:

528

529ויהי רובה קשת, וקשיותו עמו, רבה על כל המורים בקשת:

529

530ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לו פרשת שלל האויב, שנ' ברצות ה' דרכי איש כל אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), ולמה נסמכו שהיו אומרים אילו היה אברהם צדיק לא היה טורד את בנו בעצת אשתו, כיון שראו מעשיו של ישמעאל שהיה מלסטם את הבריות, ונשא אשה מארץ מצרים, חזרו והודו למעשיו לומר אלהים עמך בכל אשר אתה עושה (פסוק כב), אפי' בטרידת בנך ממך:

530

531ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן, צאן לא נאמר, אלא הצאן, הנזכרים למעלה:

531

532לבדהן. שהפליגן מן הבקר:

532

533ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה. ולא כבר נתתם לי עם הבקר ועכשיו מה טעם הצבת לבדנה, כמו לבדן, ודומה לו עדנה, כמו עדן, וכן דרך המקרא כל מקום שהתיבה לשון רבים, כגון ותאמרן, ותבאן, ותלדן, ותהרין, וכל דומיהם, פעמים נכתבים בנ' לבד, ופעמים בנ"ה:

533

534ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי הצבה זו לעדות כי חפרתי את הבאר הזאת ושלי היא:

534

535כל כבשות שבענין זה חסרים ו', שבעבורם נקנס זרע אברהם וחסרו שכרו, שבעבור ז' הכבשת הרגו פלשתים ז' חסידי ישראל. שמשון וחפני ופנחס ושאול ושלש בניו, והחריבו ז' משכנות אהל מועד וגלגל ונוב ושילה וגבעון ובית עולמים בראשונה ובשניה, ושהה ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים, ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר נחמני אומר אמר הקב"ה אלו תרנגולת של אחד מכם אבדה היה מחזר עליה כמה פתחים ואיזה מכם השגיח על ארוני. כל עדות המסור לזכר, הרי הכתוב קראו עד, ושמסורה לנקבה קוראה עדה, ובניין אב לכולהון עד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית לא נב), ומה בין עדה שהיא לשון עדות, לעדה שהיא קיהול עשרה, עדה שהיא לשון עדות הע' ננקדת בצירי, שהיא קמוצה קטנה, כגון תהיה לי לעדה (בראשית כא ל). ועדה המצבה (שם לא נב). אבל עדה של עשרה הע' נסגלה, כגון לעדה הרעה הזאת (במדבר יד כז), בתוך העדה (שם כז ג), ועוד עדה שהיא עשרה. כשתדמימה לתיבה שלפניה, הע' נחטפת. וה' שלסוף נתמרת בתי"ו, כגון עדת ה' (שם כז יז) בעדת קרח (שם כו ט), אבל עדה שהיא לשון עדות, אין לה תמורה:

535

536על כן קרא למקום ההוא באר שבע. באר שבע כבשות. ועוד כי שם נשבעו שניהם, שלא יזיקו זה לזה עד שלשה דורות:

536

537ויכרתו ברית. תנאי קיים בבאר שבע:

537

538ויקם אבימלך ופיכול שר צבאו. קומה היתה כשהשלימו עם הצדיק:

538

539וישובו אל ארץ פלשתים. בשלום:

539

540ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. יותר ממה שעשה בחברון, כי בחברון עשה חמש ועשרים שנה, וכאן עשרים ושש שנים:

540

541אשר גזלו עבדי אבימלך. איזהו גזילה, ר"א אומר זה שגוזל בפני עשרה בפרהסיא, כדכתיב ויגזלו כל אשר (עובר) [יעבור] עליהם בדרך (שופטים ט כה), מה דרך בפרהסיא, אף גזל בפרהסיא. רשב"י אומר מהכא, והבאתם (את הגזול) [גזול] ואת הפסח (מלאכי א יג), מה פסח שהוא בעל מום בגלוי, אף גזל בגלוי:

541

542ר' יוסי בשם ר' אבהו אומר לפני תשעה גנב, לפני עשרה גזלן:

542

543ר' תנחומא בשם ר' הונא אומר לעולם אינו גזלן עד שיגזול מתחת ידו, שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי (ש"ב כג כא):

543

544בעבור תהיה לי לעדה. רבנן אמרי רועיו של אבימלך היו מדיינין עם רועי אברהם לאמר לנו המים, ונתנו סימן ביניהם, שכל מי שיעלו המים לקראת פני צאנו הרי הבאר שלו, וכיון שעלו לפני צאן אברהם, היתה הבאר שלו. א"ר יצחק בעבור היתה, אין כתיב כאן, אלא תהיה. כלומר לעתיד סימן לבניך שתעלה באר לפניהם, שנאמ' עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):

544

545ויטע אשל. ר' יודן אומר פרדס. תיבה הפוכה אשל שאל, ומה תשאל ענבים תאנים ורימונים, מלמד שנטע בו כל מיני מאכל. ר' נחמיא אומר פונדק, שאל, מה תשאל יין בשר ובצים. ר' יודן אומר אשל זה סנהדרין, כדכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל (אשר בחברון) [ברמה] (ש"א כב ו), והכי אמרי רבנן במסכתא יומא, לא פסקת ישיבה מאבותינו מעולם, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), וכן יעקב דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים דכתיב לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר דכתיב אספו לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא טז):

545

546רבנן אמרו אשל אכילה שתיה ולויה:

546

547ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו נסיון עשירי, ובא מקרא זה לעשות משתה של יצחק, וטיהרת ישמעאל, ודברי אבימלך עניין אחד. ועל כולן אמר ויהי אחר הדברים האלה, ואע"פ שהזמנים מופלגין, ובכל מקום שנאמר אחר משמע לשון מיד וסמוך, אפ"ה שייך כאן אחר, לפי שהיו הרהורי דברים על משתה של יצחק, לפיכך סמוך העניין ואמר אחר הדברים האלה, כלומר האלה שכבר כתבנו ויעש אברהם משתה גדול, והנסיונות תכופין ומראין הענין סמוכין ונכתבין סמוכין, לכך כתיב אחר, לומר לך אחר סמוך הוא:

547

548ויהי אחר הדברים האלה. אחרי באו מארץ פלשתים לחברון, ועשה בחברון שתים עשרה שנה, ובסוף י"ב שנה והאלהים נסה את אברהם. אחרי הרהורי דברי מלאכי השרת, והאלהים הוא ובית דינו ניסה את אברהם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע אברהם זה שמח ושימח לכל, ולא הפריש לך לא פר ולא גוזל אחד, אמר להן הקב"ה אם אומר לו שיקריב את בנו אינו מעכב, לכך כתיב והאלהים שהסכים לדברי בית דינו ונסהו:

548

549ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. כלומר הנני במה שאתה מצוה. א"ר יהושע בן קרחה בשתי מקומות דימה עצמו משה לאברהם וא"ל הקב"ה אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד (משלי כה ו), אברהם אמר בשני מקומות הנני, הנני למלכות, הנני לכהונה, וזכה לזו ולזו, ומשה כמו כן אמר בשני מקומות הנני, וא"ל הקב"ה אל תקרב הלום (שמות ג ה), ואין קריבה אלא כהונה, שנא' והזר הקרב יומת (במדבר א נא), ואין הלום אלא מלכות, שנא' כי הבאתני עד הלום (ש"ב ז יח):

549

550ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת. קח. בדברים:

550

551נא. לשון בקשה, א"ל הקב"ה בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה, כדי שלא יאמרו אין ממש בראשונים:

551

552את בנך. א"ל איזה הוא, א"ל את יחידך. א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, א"ל אשר אהבת, א"ל וכי תחומין במעיין, שמוליד אדם זה ממקום טוב, וזה ממקום רע, שניהם אני אוהב, א"ל את יצחק, ולמה לא פירש לו מתחלה, אלא כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על דיבור ודיבור, וכן אתה דורש באל הארץ אשר אראך (בראשית יב א) ולא פירש לו תחלה, כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה:

552

553ולך לך. הראשונה לך לך והשניה ולך לך. הוסיף לה ו' להוסיף לה חבה:

553

554אל ארץ המוריה. שקטורת המור שם קריבה לפניך, וכה"א אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד ו):

554

555והעלהו שם לעולה. להעלאה ולא לזביחה:

555

556אל אחד ההרים אשר אומר אליך. רב הונא בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר הקב"ה מתהא דבריו בעיני צדיקים כדי לחבב דבריו לפניהם, ואח"כ מגלה להם טעמו של דבר, שנאמ' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א). את הקריאה אשר (אני) [אנכי] דובר אליך (יונה ג ב). קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך (יחזקאל ג כב):

556

557וישכם אברהם בבקר. זירז עצמו למצות בוראו:

557

558ויחבוש את חמורו. ארשב"י אהבה מקלקלת את השורה. כי כמה עבדים היה לו לאברהם. ומאהבתו את בוראו חבש עצמו, וכן אתה דורש בבלעם שחבש בעצמו מתוך שנאתו. חבישה עיקר לשונו קשירת מרדעת כקשירת חיתול על המכה, כדכתיב לשום חתול (לחבש) [לחבשה] (יחזקאל ל כא):

558

559ויקח את שני נעריו אתו. אליעזר וישמעאל, מכאן שאין אדם הגון ראוי לילך יחידי, וכן מצינו בשאול וילך הוא ושני אנשיו אתו לבקש האתונות:

559

560ויבקע עצי עולה. לפיכך זכו בניו להתבקע הים לפניהם:

560

561עצי עולה. הראויין למערכה:

561

562ויקם וילך. ליתן לו שכר קימה והליכה:

562

563אל המקום אשר אמר לו האלהים. באותו היום הגיעו שם והמקום נקרא צופים:

563

564ביום השלישי. היה השטן מבלבלו ואינו מניחו לראות כבוד השכינה עד ג' ימים, אמר הקב"ה איני מניח הצדיק בצער יותר מג' ימים, וכן אתה מוצא בשבטים, ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו (בראשית מב יח), וכן במתן תורה ויהי ביום השלישי בהיות הבקר (שמות יט טז), וכן ונחבאתם שם (שלשה) [שלשת] ימים (יהושע ב טז), וכן באסתר ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה א), וכן ביונה ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים (יונה ב א), וכן בעולי הגולה, ונחנה שם (שלשה ימים) [ימים שלשה] (עזרא ח טו), וכן לעתיד לבא, דכתיב יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו ב):

564

565וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. שנים עשר מיל, וכן אתה דורש ויעמוד העם מרחוק (שמות כ טו), ומה ראה, אנשי עיר הקודש הביאו דרשה, ראה ענן קשור על ההר, ועמוד של אש בתוכה, והבין כי שם כבוד השכינה ממתנת לו, אמר לנעריו אליעזר וישמעאל רואים אתם כלום, אמרו לו לאו, אמר להם שבו לכם וגו', והשיב יצחק רואה אני עמוד אש וענן קשור:

565

566ויאמר אברהם אל נעריו. אליעזר וישמעאל:

566

567שבו לכם פה. ברחוק י"ב מיל נהג כבוד במקום הקודש שאין דרך כבוד לכנס אדם במקום שכינה עם בהמה טמאה:

567

568עם החמור. עם הדומה לחמור מה חמור לא ראה ולא הבין, אף אתם כן:

568

569ואני והנער. שהבין:

569

570נלכה עד כה. כלומר עד כאן:

570

571ונשתחוה. להקב"ה:

571

572ונשובה אליכם. נפלה בשורה טובה בפיו שיהיו חוזרין מהר המוריה בשלום:

572

573ויקח אברהם [את] עצי עולה. מעל החמור לקחם:

573

574וישם על יצחק בנו. כזה שטוען צלובו על כתפו:

574

575ויקח בידו את האש ואת המאכלת. שהיו ביד הנערים:

575

576וילכו שניהם. הוא ויצחק, ולכך לא הוליך אחד מהנערים עמו, שלא לעכב על ידו לשחוט את יצחק:

576

577יחדיו. בלב תמים, זה לעקוד, וזה להשתחוות, כי לא גילה לו שהוא יהיה לעולה. ולמה נקרא הסכין מאכלת, א"ר חנינא שמכשרת את הבשר ומאכלת אותו לישראל בהיתר, שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט ד), וכתיב וזבחת [שלמים] ואכלת (דברים כז ז). ואני אומר סכין שמסכן את הבריות:

577

578ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי. כפל הכתוב בדברים אבי אבי, ויאמר ויאמר ג' פעמים, כדי שיתמלא עליו רחמיו:

578

579ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. כמתנכר מידיעה:

579

580ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה. א"ל זעף לההוא גברא דיגער ביה מ"מ אלהים יראה לו השה, והוא יזמנו לפניך, ואם לאו לעולה בני, אז הבין יצחק כי הוא נבחר לעולה, ויתחזק לבו:

580

581וילכו שניהם יחדו. זה לשחוט, וזה לישחט:

581

582ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח. מזבח לא נאמר, אלא המזבח, כלומר המזבח המיוחד ששם הקריבו קין והבל, ונח ובניו, הוא אשר הקריב עליו אדם הראשון פר הודאה מקרין מפריס, כדדרשינן:

582

583ויערוך את העצים. שעל גבי יצחק:

583

584ויעקד. כפת את יצחק בנו בידיו וברגליו שלא יפסול את השחיטה, ופן יבעוט באביו, ויעבור על מצות כיבוד אב:

584

585וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. של מערכה:

585

586וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ובכו מלאכי השרת לפניו, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז):

586

587ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים. כל מלאך שסמך לשם קודש האל"ף נפתחת לבד, וכל העומד על עצמו האל"ף נקמצת:

587

588ויאמר אברהם אברהם. כל מי שנכפל שמו מפי דבר הקודש אין בדורו כמותו, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל, כולן קוראן דבר בכפול, ואין בדורן כמותן. וא"ת יצחק אמאי לא נכפל שמו, ויש להשיב כי קודם שנפטר אברהם היה יעקב ממלא את מקומו:

588

589ויאמר הנני. תני ר"ח לשון חיבה וזירוז:

589

590ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. מלמד שנזלו דמעות של מלאכי השרת על הסכין. אמר לחנקו, א"ל אל תשלח ידך אל הנער, אמר אברהם אוציא ממנו טיפת דם, א"ל אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה:

590

591כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ידעתי לכל כי ירא אלהים אתה:

591

592ולא חשכת. כלומר לא מנעת את בנך:

592

593את יחידך ממני. שלא תאמר כל חליים שחוץ לגוף אינם חליים, אלא מעלה אני עליך כי כשם שלא חשכת את בנך, כך לא היית חושך את יחידך, כלומר את נפשך ממני להקריב אותה לפני, זהו מדרשו.:

593

594וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל. שנברא ונזדמן לדבר זה מששת ימי בראשית אחר כל המעשים הי':

594

595נאחז בסבך בקרניו. סבך הוא אילן שענפיו צפופין מאד, דומה לו ונקף סבכי היער בברזל (ישעי' י לד), בסבך עץ קרדמות (תהלים עד ה), היה השטן מעכבו, והי' נשמט מסבך זה, ונסבך בחורש אחר. וי"א טעם אחר שנאחז בסבך בקרניו, כדי שיהא נח לו לתפסו, והוא דרך הפשוט:

595

596וילך אברהם ויקח את האיל. מן הסבך:

596

597ויעלהו לעולה תחת בנו:

597

598ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. כלומר ה' יראה, כי יש לי להשיב תשובות וכו', כדמפורש בדברי רבותינו. ודרך הפשט כך הוא, לכך קרא שמו ה' יראה, על שאמר לו ליצחק ה' יראה לו השה:

598

599אשר יאמר היום, כלומר היום שהקב"ה בוחר בזה המקום למנוחתו:

599

600בהר ה' יראה. [על שם] יראה כל זכורך (דברים טז טז):

600

601ויאמר בי נשבעתי נאם ה'. שכן אמר ה', יש נאום שהוא לשון עבר, כלומר אם בין שסמוך לשם קודש, כגון נאום ה', בין שסמוך לשם חול, כגון נאום בלעם (במדבר כד ג), ויש נאום שהוא מאמר ממש, והכרת אותותם, כל נאום שהוא חסר ו' הרי הוא לשון עבר, וכל שהוא מאמר ממש מלא ו', כגון נאם פשע (תהלים לו ב), כאן נשבע המלאך בעצמו ויאמר נאום ה', כך אמר ה', כדרך הנביאים שאומרים נאום ה', ומה צורך לשבועה זו, שידע שלא יניסהו עוד:

601

602כי יען אשר עשית את הדבר הזה. ששקול כנגד הכל:

602

603ולא חשכת את בנך את יחידך. מלעשות רצון בורא:

603

604בקריאה ראשונה נאמר ממני, בשני' לא נאמר ממני, וזה אמיתת הדבר על דרך הפשט, כי בתחלה קראו המלאך שיסכים לדבר הקב"ה, וכן דרך העולם כשהמלך רוצה לדבר פותח עבדו, ואומר שמעו לדברי המלך, וכיון שהעם שותקים המלך מדבר, וכן המלאך קראו והשיב הנני, לאחר כך דיבר הקב"ה שנא' אל תשלח ידך, וכבר דרש ר' יהודה שהשמיע הקב"ה קולו מבין שני הכרובים ואמר אל תשלח ידך וגו', ולכך סיים ממני, ממה שציויתיך לעשות בו, אכן בקריאה השנית לא נאמר ממני, כי הם דברי המלאך במצות הבורא, ולא ראוי מלאך לומר ממני, דקם לי' בדרבה מני':

604

605כי ברך אברכך. כפל הדבר ברכה לאב שלא ינסהו עוד, ברכה לבן, כמו שמפורש בפסוק:

605

606והרבה ארבה. רבות לאב ורבות לבן:

606

607את זרעך ככוכבי שמים וכחול אשר על שפת הים. למניין:

607

608וירש זרעך את שער אויביו. בני כנען:

608

609והתברכו בזרעך. בזכותם:

609

610כל גויי הארץ. כדדרשינן בלך לך:

610

611עקב. כמו בעבור:

611

612אשר שמעת בקולי. בדבר הזה שציויתיך:

612

613ד"א ויעקב את יצחק. א"ר חנינא ב"ר יצחק כל מה שהי' אברהם [עוקד את יצחק בנו מלמטה היה הקב"ה] כופת שרי או"ה מלמעלה, וכיון שחטאו ישראל בימי ירמיה, אמר להן הקב"ה ישרתיהו הנה כפיית, שנאמר כי עד סירים סבוכים וגו' (נחום א י):

613

614ויקח את המאכלת. מכאן שאין שוחטין אלא בדבר המטלטל ותנן השוחט במגל יד ובקנה שחיטתו כשרה בדיעבד, ותנן היו נעוצים מתחילתן הרי אלו פסולים, תלושין ונעצנין. הרי אלו כשרים בדיעבד, א"ר יוסי בר אבא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה, אין שוחטין בה, ואין מוהלין בה, ואין חותכין בה בשר, ואין מקנחין בה את המכה, ואין מחצצים בה את השינים, מפני שרוח רעה שורה עליה:

614

615ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. כלומר רואה הוא שיש לי עליו שיחות, תחלה אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך, ועכשיו אתה אומר אל תשלח ידך, דומה שיש שינוי בדברים, וא"כ איך יקוים כי ביצחק יקרא לך זרע, א"ל הקב"ה לא אחלל את בריתי, ואמרתי את בריתי אקים את יצחק, ומוצא שפתי לא אשנה, שלא אמרתי לך ושחטהו שם, אלא והעלהו שם, עליה ממש על מנת לירד, ומכיון שהעליתו על המזבח ממעל לעצים קיימתה הדבר:

615

616ר' יודא אומר כיון שהגיעה חרב לצוארו פרחה נשמתו בג"ע וראה נשמת שרה אמו שכבר מתה שהלך סמאל והודיעה ואמר לה עלובה בן שניתן לך לעת זקנתך כבר שחטו אביו וצווחה ויצאת נשמתה, וכיון שהשמיע הקב"ה קולו מבין הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער, חזרה נשמתו לגופו והתירו אביו ועמד על רגליו ואמר בא"י מחיה המתים:

616

617וירא והנה איל אחר. א"ר יודן אחר המעשים הללו ישראל נאחזין בע"כ ונסבכין בצרות, וסופן להגאל בשופר של איל, שנא' וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ה' צבאות יגן עליהם (זכרי' ט יד טו). א"ר חנינא בר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזין בעבירות ונסבכין בצרות, ובראש השנה ניצולין בשופר של איל, נוטלין אותו ותוקעין ומערבין את השטן וניצולין מידו, שנא' עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), וכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חוק לישראל הוא וגו' (שם פא ד), וכתיב יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א). ואמר ר' אבהו מפני מה תוקעין בראש השנה בשופר של איל, כדי לזכור עקדתו של יצחק, אמר הקב"ה תקעו לפני ביום הזה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק שנעקד כאיל, ומעלה אני עליכם כאילו נעקדתם עצמיכם לפני:

617

618תנן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג טו), מאי כבני מרון, כבני אימרי, כדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז לב). ר"ל אומר שלשה ספרים נפתחים בראש השנה לפני הקב"ה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עד, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לדין מות, בינונים תולה להם ברחמיו עד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיי עד, לא זכו נכתבין למיתה. ומלאכי דין ומלאכי רחמים באים להתיצב על ה', אלה לקטרג, ואלה להמליץ יושר, והשטן בא ועומד בתוכם להשטין בני ברית בקרב העמים, ומאהבת ה' אותנו קבע יום זה פקודה טובה ורחמים, בו פקד את אמנו שרה ורחל וחנה. בו ביום פקד את יוסף והוציאו מבית הסוהר, שנא' עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (תהלים פא ו), בו ביום בטלה עבודה מאבותינו ולא נתעבדו לפרעה עד יום צאתם משם, בו ביום קבע לעמו פקודה טובה ורחמים, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (במדבר י ט):

618

619כתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קודש (ויקרא כג כד). שבתון קדשהו בעשיית מלאכה, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, מקרא קודש אלו קדושת היום, ומניין שאמרינן מלכיות, שנא' והיו לכם לזכרון לפני (ה') אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י י), זה בנה אב שכל מקום שנאמרו זכרונות יהיו מלכיות עמהן, ולפי שהשטן בא לקטרג בדין, לכך אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, שנא' אני ה' אלהיכם (שם שם י), זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (שם שם ט), ובמה בשופר, שנא' (והעברתם) [והעברת] שופר תרועה בחדש השביעי (ויקרא כה ט). ותוקעין ומריעין כשהן יושבין תשר"ת תשר"ת תשר"ת תש"ת תש"ת תש"ת תר"ת תר"ת תר"ת, כולן סמוכין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפלת המוספין, כדתנן סדר ברכות של ר"ה אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום, ותוקע תשר"ת, ואומר זכרונות ותוקע תש"ת, ואומר שופרות ותוקע תר"ת, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, וכל כך למה תוקעין, כדי לערבב את השטן, ולעלות הקב"ה מכסא דין לכסא רחמים. אין פוחתין מעשרה פסוקים של מלכיות, כנגד יו"ד הלולים שבהללו אל בקדשו, ומן יו"ד זכרונות, כנגד יו"ד הדברות, ומן יו"ד שופרות, כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם, וקיי"ל כר' יוחנן בן נורי בדיעבד דאם אמר פסוק אחד של מלכיות, ואחד של זכרונות, ואחד של שופרות יצא. ואין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורעניות של ישראל, אלא של אומות העולם מזכירין, כגון וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן (זכרי' ט יד), מלכיות כגון ה' מלך ירגזון עמים (תהלים צט א), זכרונות כגון זכור ה' לבני אדום (שם קלז ז), ולא של יחיד אפי' לטובה, כגון זכרה לי (אלהים) [אלהי] לטובה (נחמיה ה' יט), ופקדונות אבות כרבים דמי, כגון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), ומתחיל בפסוקים של תורה, ואומר בשל כתובים, ומסיים בשל נביאים, ר' יוסי אומר המשלים בשל תורה הרי זה משובח, וכך היו וותיקין עושין. העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע, ובשעת הלל, כלומר ביום שאומרין בו הלל, כגון פסח ועצרת וסוכות, הראשון מקרא הלל, בתפילת יוצר, משום זריזין מקדימין למצות, וכך היו מקדימין לתקוע בשופר ביוצר בר"ה בראשונה, אלא בשעת השמד שינו הדבר ואיחרו התקיעות לעשותן במוסף. מפני מעשה שהי'. ודייקינן בשעת הלל, מכלל דבראש השנה ויו"כ ליכא הלל, שאפשר שיהא מלך יושב בדין וספרי חיים וספרי מתים לפניו פתוחים וישראל אומרים שירה:

619

620תקיעות של ר"ה ויה"כ מעכבות זו את זו, ולא דמיין לתפלה, אלא לארבע מינים שבלולב, לפיכך אין רשאי התוקע לשוח בין ברכה לתקיעה, ולא בין תקיעה לתקיעה, עד שישלים ל' קולות מתקיעות מעומד כשהציבור יושבין, וכן על סדר ברכות אין רשאי לשוח בין סדר מלכיות לזכרונות, ולא בין זכרונות לשופרות, ולא בין מלכיות לתשר"ת, ולא בין זכרונות לתש"ת, ולא בין שופרות לתר"ת, עד שיגמור ברכות כולן הן ותקיעתן. ומי שבירך על סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות וסיים תפלתו ולאחר עושה השלום נתמנה לו שופר, שלא נמצא לו שופר מעיקרא, ועכשיו נמצא לו, אם הוא בחבר עיר, דהיינו ציבור, צריך להשמיע התקיעות על סדר הברכות, שחוזר שליח צבור ותוקע שלשים על הסדר ברכות שחוזר ופותח בתפלת מוסף, ואומר מגן ומחיה האל הקדוש, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע תשר"ת, ואומר זכרונות, ותוקע תש"ת, ואומר שופרות, ותוקע תר"ת, אבל בלחש אין צריך היחיד לחזור ולהתפלל, ואם הוא ביחיד ונתמנה לו שופר אחר תפלת מוסף, אינו צריך לחזור ולהתפלל תפלתו כדי לשמוע סדר התקיעות על סדר הברכות, אלא שומע על סדר התקיעות תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג"פ, תר"ת ג"פ. יחיד שלא תקע, חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך סדר הברכות אין חבירו מברך לו, כלומר שזה מתפלל, וזה יוצא בתפלת חבירו זולתי בתפלת שליח ציבור, דקיי"ל כר"ג דאמר שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן, וכשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי, וא"ר יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויו"כ, ולא עוד אלא אפי' מי שאינו אנוס ואינו נמצא בעיר, כגון עם שבשדות ואינן בקיאין בסדר תפלות וברכות היה פוטרן ר"ג בתפלת שליח ציבור, אע"ג שלא שמעו הברכות, אבל הנמצא בעיר אינו יוצא ידי חובתו עד שמתפלל בעצמו סדר ברכות או שומע ומתכוין לתפלת שליח ציבור, ומה שפטר ר"ג עם שבשדות שבתוך התחום לא פטרן אלא מן הברכות שהן מדרבנן, אבל מתקיעות אינן פטורין, כי התקיעות הן מן התורה, ואם איש מישראל תוך התחום חייב לבוא לשמוע התקיעות על הסדר, ואם לא שמע עבר על מצות עשה, שנא' יום תרועה יהי' לכם (במדבר כט א). אבל אם נמצא חוץ לתחום אין מחללין עליו את היו"ט, דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא חותכין אותו לתקנו בדבר שהוא משום שבות, כגון מגל וכ"ש בדבר האסור משום לא תעשה, כגון סכין, ואם רצה ליתן לתוכו מים או יין כדי לצחצחו מותר, אבל לא יתן לתוכו מי רגלים מפני הכבוד, וכן אתה מוצא בפיטום הקטורת, ואין מעכבין את התינוקת שלא הגיע לחינוך מלתקוע בשבת, כיון שאינן בני מצות לא גזרי' עלייהו שמא יטלטל ארבע אמות, וכשהגיע לחינוך מעכבין אותן בשבת, משום גזירה, שמא יוליכנו אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל ביו"ט אין מעכבין אותו, שהותרה הוצאה, בין לצורך, בין שלא לצורך ומעסקינן בתינוק שלא הגיע לחינוך אפילו בשבת. והשומע מן המתעסק לא יצא, ושליח ציבור דעתיה אכולא עלמא, ולפי' אם שמע אדם קול שופר או קריאת מגילה מפיו וכיוון לבו לשמוע יצא, אבל יחיד ויחיד לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע, דאמר לי' ר' זירא לשמעיה כי לא שכיח חבר עיר איכוון ותקע לי:

620

621ואם חל יו"ט הראשון של ר"ה בשבת אין תוקעין, דא"ר זירא גזירה הוא דגזרו אנשי כנסת הגדולה על השופר ועל הלולב ועל המגילה שלא לנהוג בשבת שמא יוליכם אצל בקי ללמוד עניינים אי נמי ברכותיהן ויעבירם ארבע אמות בר"ה נמצא מחלל את השבת, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והא דאמר ר' יצחק כל שנה שלא תקעו בה בתחלה מריעין לה בסופה, לא אמר כשחל ר"ה בשבת, דהא גזירת הכתוב שלא יתקעו, שנא' זכרון תרועה (ויקרא כג כד), אלא כגון שנאנסו או נתרשלו מלתקוע, מאי טעמא מריעין לה משום דלא נתערבב השטן כי כששומע קול שופר אומר שמא זהו יום, שנא' בו ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעי' כז יג), לפיכך עומד ושותק ואין לו רשות לקטרג, ואם לא תקע בראש השנה הוא מקטרג ונוטל רשות ובא ומגלגל פורעניות לעולם, לפיכך צריכין גוי צדיק שומר אמונים להיות מאמינים בבוראם שהוא מוציא צדקם כאור ומשפטם כצהרים, לבוא בקיחת דברים לפניו בראש השנה, יום בו נוצר אדם הראשון, ובו ביום נידון ומצא כופר, וביום זה כל באי עולם נסקרין בסקירה ונידונין בו מה יהא עליהם עד סוף השנה, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו (תהלים פא ד), איזהו חג שהחודש מתכסה בו שאין הירח נראה, הוי אומר זה ר"ה, וכתיב כי חק לישראל הוא (שם שם ה), שהן נכנסין תחלה לדין מקמיה דליפוש חרון אף, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), שגם כל העולם כולו נידונין בו ביום, וצריכין לומר סדר מלכיות שקבלו מלכותו עליהן, שנא' אני ה' אלהיכם (במדבר י י), ולחתום בא"י זוכר הברית, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק שנעקד כאיל בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ולתקוע תשר"ת, ולומר סדר זכרונות, ויחתום ויכתבו לחיים, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (שם שם ט), ולתקוע תש"ת ולומר סדר שופרות, כדכתיב יום תרועה יהי' לכם (שם כט א), ולחתום בא"י שומע תרועה, פי' ששומע ומקבלה ברצון, שנא' עלה (ה') [אלהים] בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), וכשהציבור יושבין והוא מתחיל לתקוע, צריך לברך קודם תקיעה בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר, ואין רשאי לומר בקול שופר, שאין השופר מלך ורב לשמוע בקולו, כדכתיב ושמעת בקול ה' (דברים כז י), וכתיב כי אם שמוע תשמע בקולו (שמות כג כב), אלא קולו ע"י אדם אנו מצווין לשמוע, וכן אינו רשאי לברך לתקוע בשופר, שאם אינו כך או אינו תוקע נמצא מחייב את עצמו בדבריו, וצריך לברך שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד), וכתיב ברוך ה' (אלהים) [אלהי] אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו וגו' (בראשית כד כז):

621

622שופר של יום הכיפורים ביעל ופשוט, של ראש השנה של אילים, ויהיו שופרות כפופים, ואם ציפהו זהב או כסף במקום הנחת פה פסול, שמצות היום בשופר של איל, ולא במיני חצוצרות ושארי כלי שיר, וזהו קולו משתנה, וכן אם ציפהו מבפנים פסול. נסדק לאורכו ודבקו פסול, ארוך וקיצרו, או שנסדק לרחבו ונשתייר בו כדי שיאחזנה בידו ויהא נראה מכאן ומכאן כשר, ואם לא פסול. גירדו בין מבפנים בין מבחוץ, ואפי' העמידו על גלדו כשר, ואם לא פסול. גירדו בין מבפנים בין מבחוץ, ואפי' העמידו על גלדו כשר. הכניס שופר לתוך שופר אחר ותקע בו, אם קולו של פנימי שמע יצא, מפני שהוא עיקר, והחיצון טפל לו, ואם קולו של חיצון שמע לא יצא. הרחיב את הקצר, וקצר את הרחב, ותקע לא יצא, שהרי נאמר והעברת שופר תרועה (ויקרא כה ט), דרך עברתו אמר הקב"ה. דיבק שברי שופרות פסול. ניקב נקב מפולש וסתמו במינו, רב יהודאי גאון פסק דקיי"ל כתרי לישנא דר' יוחנן לחומרא, דהיכא דסתמו שלא במינו אע"ג שנשתייר רובו שלם פסול, סתמו במינו אם נשתייר רובו ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה הרי זה כשר, ואע"פ שנפחת רובו אבל שלא במינו פסול, ואע"פ שנשתייר רובו, הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול. קדחו בזכרותו ותקע בו יצא, ולא תימא מין במינו חוצץ. התוקע לתוך הבור או כיוצא בו אותן העומדין בבור יצאו ידי חובתן, אבל העומדים על שפת הבור, אם שמעו ממש קול שופר יצאו, ואם קול הברתו שמעו לא יצאו, והוא שתוקע ועולה לו. שופר של עולה ושלמים לא יתקע בו לכתחלה, ואם תקע בשופר גזול יצא, וכן בשל ע"ז ושל עיר הנדחת, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. והמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו בשופר. הכל חייבין לשמוע קול שופר, שנא' יום תרועה יהי' לכם (במדבר כט א), וכתיב תורה אחת יהיה לכם (שם טו כט), ישראלים גירי צדק עבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, ואפי' כהנים ולוים שאינם במצות יובל, שהרי מוכרין לעולם, וגואלין לעולם, מיהו בתקיעת דר"ה איתנייהו, דהא בשילוח עבדים מיחייב. כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררין יוצאין ומוציאין אחרים ידי חובתן, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, אנדרוגינוס מוציא את מינו לבד, מי שחציו עבד וחציו בן חורין הרי הוא כטומטום, ואפי' לעצמו אינו מוציא. והנשים אינן חייבין לא בשופר ולא בכל מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, ומי שיצא ידי חובו מוציא אחרים ידי חובתן:

622

623נשוב לענין מדרש הפרשה. וירא והנה איל. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר לפי שהי' רואה אברהם שהאיל ניתוש מחורש זה לחורש אחר ונסבך, אמר לו הקב"ה כך עתידין בניך להסתבך במלכיות מבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, ומאדום עתידין להגאל בתקיעת שופר, שנא' ביום ההוא (נאום ה') יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו' (ישעי' כז יג):

623

624ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. גלוי לפניך שהי' לי מה להשיב, וכבשתי רחמי לעשות רצונך, כן יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך על בני ועל דורותיהם:

624

625ד"א ה' יראה. אברהם קראו יראה, שם קראו שלם, לכך נקרא ירושלים:

625

626וישב אברהם אל נעריו. יצחק היכן הי', מלמד ששלחו אצל שם ללמוד תורה, ועשה שם ג' שנים:

626

627ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת שמועה טובה, היה אברהם מהרהר ואומר אלו מת בני בהר המוריה הייתי מת בלי בנים, עכשיו שנעשה נס אשיאנו מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות, ומי איכפת לי ביוחסין, א"ל הקב"ה אין אתה צריך שכבר נולד זיווגו של יצחק בנך:

627

628ויהי אחרי הדברים האלה. כל מקום שנאמר ויהי אחרי הענין מופלג, וכאן מופלג הוא עניין תחילת הלידה של מלכה ל"ז שנה, כי כשנפקדה שרה נפקדה מלכה אחותה, ולמה נסמכו עניינין מפני לידתה של רבקה בת בתואל שנולדה באותה שנה שנעקד יצחק, והיה אברהם מהרהר דברים אחר העקידה אמר בני קדש הוא כליל הוא, והיאך יצא לחוץ לארץ לישא אשה, או היאך ישא אשה מבנות כנען, ועד שהוא עומד בהר המוריה נתבשר:

628

629הנה גם היא ילדה מלכה בנים לנחור אחיך. מה ת"ל גם היא, אלא מה שרה יהיו לה בני גבירות שמונה, ו' ללאה, ב' לרחל ובני פלגשים ארבע, ב' לבלהה, וב' לזלפה, אף מלכה בני גבירה שמונה, ובני פלגשים ארבע, כאמור בענין:

629

630את עוץ בכורו. לא הוצרך הכתוב אלא לייחס את רבקה. ולמה פתח בעוץ, שהי' מתירא מן היסורין, א"ל אי אתה צריך כבר נולד איש ואיוב שמו, שנא' איש הי' בארץ עוץ איוב שמו (איוב א א). וזה מדרשו:

630

631את בוז. זקינו של אליהו בן ברכאל:

631

632ואת קמואל. שקם על אומתו של אל, וזה בלעם:

632

633אבי ארם. אבי הרמאין זה לבן:

633

634ואת כשד וגו'. לא שמעתי מדרש לשמותם:

634

635ובתואל ילד את רבקה. קרא שמה על שם עגלה מרבק, וכן אתה דורש ברחל על שם הכבשות:

635

636שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. מעת שנפקדה שרה היא יסכה כל זה בא להראות ולקיים מ"ש ומה' אשה משכלת (משלי יט יד):

636

637ויהיו חיי שרה מאה שנה. מה ראה לומר כל כך שנה שנה שנים. אלא בת מאה שנה כבת עשרים לנוי, בת עשרים שנה שוותה לבת שבע ביופי:

637

638שני חיי שרה. שכך היתה חייה, וכולן עברו בשמחה ובששון:

638

639ותמת שרה. בהיות אברהם בהר המוריה כשדר בקרית ארבע שהיא של אחימן שישי ותלמי וענק אביהן:

639

640היא חברון. ששם נוחין האבות וחברותיהם:

640

641בארץ כנען. המבוזה שבארץ כנען היפך הפשט:

641

642ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. כך דרך פשט המקרא, לאדם המזדמן לעשות הדבר בעצמו קוראו בא, כגון בא אלי לשכב עמי (בראשית לט יד), ויבא אברהם. מהר המוריה, באותו היום נעשה שמת שרה ונתעסק לספוד לשרה ולבכותה, כדי לקבל עליה שכר, ולמדנו שהיה יצחק בן ל"ז שנה כשנעקד על הר המוריה, וכשנפטרת ביום עקידתו היתה בת קכ"ז שנה:

642

643ויקם אברהם מעל פני מתו. היה לו לומר מעל פני שרה, ומה ת"ל מתו, כלומר מותו, מלמד שהיה רואה מלאך המות עומד ומתריס כנגדו:

643

644גר ותושב. אם רציתי גר, ואם לא תושב, שכבר אמר לי הקב"ה לך (ולזרעך אתננה) [אתננה ולזרעך] (בראשית יג טו). תנו לי אחוזת קבר עמכם. בגבולכם:

644

645ואקברה מתי מלפני. זו יחידה מלפני, שאין דרך העולם להשהות את האשה:

645

646ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. בלשון ענוה:

646

647שמענו. רפי שעל הנו"ן משמיענו לשון רבים, ואם הנו"ן היתה דגושה אומר כלפי היחיד:

647

648אדני. היה לו לומר אדונינו, אלא הגדול שבהן קראו אדון, וכן יתר בני עמו קראו נשיא אלהים ולא גר, כלומר מלך אתה בתוכנו, אעפ"כ לא היה מקבל:

648

649במבחר קברינו קבר את מתך. בקברי מלכים וגדולי המלכות:

649

650איש ממנו את קברו. אפי' הקבר המזומן לו:

650

651לא יכלה. כלומר לא ימנע, ודומה לו לא (תכלה) [תכלא] רחמיך ממני (תהלים מ יב), ויכלא הגשם (בראשית ח ב). אפס כי יש לדרוש בלא הנכתב באל"ף הוא לשון מסגר למנוע היוצא, וכל שהוא נכתב בה"א הרי הוא לשון מניעה בדבור וגזירה:

651

652מקבר מתיך, אפי' מתים הרבה:

652

653ויקם אברהם. שהיה יושב ביניהם וקם:

653

654וישתחו לעם הארץ. הם בני חת, לימד על שמודין על בשורה טובה:

654

655וידבר אתם לאמר. לומר לעפרון:

655

656אם יש את נפשכם. כלומר ברצון נפשכם, ודומה לדבר ונפשו אותה ויעש (איוב כג יג):

656

657לקבור את מתי מלפני. שאין ראוי לי שתשהה:

657

658שמעוני. במה שאני חפץ:

658

659ופגעו לי. מלשון בקשה, ודומה לו (אל יפגעו נא בה) [ופגעו נא בה'] (ירמיה כז יח). כלומר סרסרו עצמכם בעבורי עד שתפגעו בעפרון בן צוחר, אם מתפייס מוטב, ואם לאו צלו עלי:

659

660ויתן לי את מערת המכפלה. שכל מי שקבור שם בטוח ששכרו כפול ומכופל:

660

661בכסף מלא. כלומר כל מה שהוא שוה:

661

662יתננה לי בתוככם לאחזת קבר. ולא לבנין:

662

663ועפרון יושב. חסר ו' כתיב ישב, א"ר יצחק בר אמי מינוהו שוטר עליהם וגזרו שלא יקנה אדם גדול קרקע ממי שהוא קטן ממנו:

663

664ויען עפרון החתי את אברהם. שהיה שם לפניו:

664

665באזני בני חת. ולא בינו לבין עצמו, אלא להשמיע לכל באי שער עירו שלא תהא מתנתא טמירתא ויערער חד עליה:

665

666לאמר. לא היית צריך סרסר אלא פיך אל פי היה לך לומר:

666

667לא אדוני. כמו שאתה אומר שאני נוטל דמים ממך, אלא שמעני וקבל ממני חנם:

667

668השדה נתתי לך. גמרתי בלבי לך למוצא ומובא משעה שדברת לבני עמי:

668

669והמערה אשר בו. כמו כן לא נתתיך לקברך בגמר הלב, לעיני בני עמי אני מודיע כי דברי כל פיך כמעשה, וכאילו נתתיה לך כבר, לא לאחוזת עולם אלא קבר את מתך:

669

670וישתחו אברהם. עוד חזר והודה על שבישרו הוא עצמו טובה:

670

671לפני עם הארץ. מלמד שנעלו דלתותיהן והלכו לגמול חסד לשרה:

671

672וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר. שלא על ידי סרסור. אך לשון מעוט, כלומר איני מבקש ממך חנם, כי דבר גדול הוא, אלא אם היה חפץ בטובתי לו ישמעני הלואי שתשמעני:

672

673נתתי. לשון עבר, כלומר כבר גמרתי בלבי לקנותה בדמים, ודברי מעשה הם:

673

674כסף השדה קח ממני. שתהא נקנית לי בכסף:

674

675ואקברה. לשון ענוה:

675

676את מתי שמה. לשם שאיני רוצה שתהא נקברת בקרקע של אחרים, שלא תתבזה אחר זמן:

676

677ויען עפרון את אברהם לאמר לו. מה ת"ל לו, אלא בשיטת דבריו השיבו:

677

678אדני שמעני. בקצב הדמים:

678

679ארץ ארבע מאות. כלומר ודאי הארץ הזו שוה ארבע מאות שקל כסף, ולחלקה בינו לבינך מה היא אינו כדי לשני בני אדם:

679

680ואת מתך קבר. כלומר תקחנה כאילו נתת הדמים:

680

681א"ר חנינא כל שקלים הנאמר במקרא הן סלעים, ד' דינרין בסלע, ו' מעה בדינר, כ"ד מעות בסלע, והאמור בנביאים ליטרא, והאמור בכתובים קנטרין, חוץ מכסף עפרון שהן קנטרין, זש"ה נבהל להון איש רע עין (משלי כח כב), זה עפרון:

681

682ולא ידע כי חסר יבואנו (שם). שחסרו על כך נכסיו, והתורה חסרה ו' משמו, שהרי מתחלת הפרשה עד וישמע אברהם לעפרון הרי כלו מלא ו', ומן וישקול אברהם כל עפרון חסר ו', מכאן אמרו רבותינו שהרשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושין, שהרי עפרון אמר לתת השדה לאברהם במתנה, ואח"כ העלה אותו בדמים יקרים:

682

683וישמע אברהם (לעפרון) [אל עפרון]. שלא שינה אחר דבריו לומר לו פחת לי מקצב זה:

683

684וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר. שלא פיחת פרוטה:

684

685ארבע מאות שקל. קנטרין של כסף:

685

686עובר לסוחר. א"ר אבא בר אבינא פרגמטיא נפוק, שהיה שוקלה בהכרע מתקבל לכל סוחר:

686

687ויקם שדה עפרון. אע"פ שאמרו רבותינו שהיתה נפולה ביד הדיוט, וקמה ביד בן אדם גדול, אבל דרך הפשוט אינו מדבר אלא על אופן קום, ודומה לדבר וקם הבית אשר בעיר (ויקרא כה ל):

687

688אשר במכפלה אשר לפני ממרא. בא לשנות הענין כדרך הקונים צריכין לשנות הענין המקנה לומר שדה פלוני במקום פלונית במצר פלוני:

688

689והמערה אשר בו. מכאן שצריך לפרש כל אשר בה בניינים ומעלות ומורדות מערות ונקיקים:

689

690וכל העץ אשר בשדה. מכאן שצריך לפרש כל אשר בה בחיבור:

690

691אשר בכל (גבול) [גבולו] סביב. מכאן שצריך לפרש מצריה:

691

692לאברהם למקנה. כל מקום שנאמר קנין הרי הדבר סתם בין במתנה, בין בתמורה, בין בכסף, בין בשטר, בין בחזקה, עד שיפרוט לך במה קנה, וכל מקום שנאמר נקנה אינו אלא מקנת כסף ממש:

692

693לאברהם למקנה. בכסף זה:

693

694לעיני בני חת. מכאן שצריך לקנות בעדים:

694

695בכל באי שער עירו. שכולן באים לגמול חסד לשרה, כדדרשינן לעיל:

695

696ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. אחר שקמה לו לאחזה:

696

697אל מערת שדי המכפלה. שנכפל בעיני כל שוכבי' ששכרן כפול ומכופל:

697

698על פני ממרא. כנגד אילני ממרא:

698

699הוא חברון. המגונה שבארץ כנען, ארבע מקומות הן המגונים שבא"י ואלו הן. דנה וקרית סנה ותמנת סרק וחברון:

699

700ויקם השדה. קנין בקיום:

700

701והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר. בישר גם הוא וזרעו נקברין שם:

701

702מאת בני חת. מה ת"ל מאת בני חת, והלא של עפרון היתה וממנה קנאה אלא הם נתעסקו לברר מקחו, ונעשים לו מליצים ועדים, לפיכך שיפך עליהם כמה דיו ושיבר כמה קולמסין לכתוב בני חת עשרה פעמים, ללמדך כל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות:

702

703ורבותינו דרשו ויהיו חיי שרה. לפי שמסרה דין בעלה לשמים, לפיכך נענשה, שנא' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, לפיכך צריכין בני ברית קודש להתעסק במתי ישראל, להמצא לו ולספדו ולבכות עליו, שהוא כבודו של מת, ואם אינו נספד כראוי לו, סימן יפה הוא לו שנפרעין לו אחר מיתה, ובהכי סגי ליה לאיתפרועיה מיניה בדינא חטאו, אבל מי שעליו להספידו ואינו סופדו נענש עליו:

703

704הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו (משלי יז ה'), ואם ליווהו מה שכרו, עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (שם יט יז). אבל אם אינו נספד ואינו נקבר, זה חלק אדם רשע, שנאמר לא יספדו ולא יקברו (ירמיה טז ד). והעומד על המת בשעת יציאת נשמתו של אדם חשוב חייב לקרוע. וחכם שמת כבודו בהספידו, וכל אדם חייבין לספדו כאילו הן קרובין. ושכר ההספד להרים קול:

704

705ותניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, מפני שלא התאבלו על אדם כשר, והמתאבלין עליו מוחלין לו על עונותיו, בשכר כבוד שעשה:

705

706תנו רבותינו בעת פטירתו של חולה מלאך המות עומד למעלה מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שרואה מזדעזע ופותח פיו וזורקו לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות:

706

707ת"ר לעת פטירתו של חולה אומרים לו התוודה, שכן דרך המומתין, שכל המתודה על עונותיו יש לו חלק לעוה"ב, ואם אינו יודע להתוודות אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי:

707

708ואינו נפטר עד שיראה פני שכינה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב ל), וכל זכיותיו ועונותיו נפטרין לפניו, ואומרים לו חתום, והוא חותם, שנאמר ביד כל אדם יחתום לדעת כל (אנוש) [אנשי] מעשיהו (איוב לז ז):

708

709ואקברה את מתי מלפני. שכל זמן שמת מוטל לפניו עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, ואפי' במקום אחר, דת"ר מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין ומן התפלה, וקיי"ל כדתירץ רב אשי דהוא בתרא, ואפילו הוא בבית אחר מתו הוא וכמוטל לפניו דמי, דכתיב ואקברה את מתי מלפני, וההיא שעתא לאו לפניו הוות. נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן, את שהמטה צורך בהן פטורין, ואת שאין המטה צורך בהן חייבין, ואלו ואלו פטורין מן התפלה. והמשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור, ובשבת שאין המת מוטל עליו לקברו, בו ביום מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, וחייב בכל מצות האמורות בתורה, אבל בחול מחזיר פניו ואוכל, ואינו חייב בכל אלו. ת"ר העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם [נשמטים א' א' וקורין, אין המת מוטל לפניהם] הם יושבין וקורין, והוא יושב ודומם, הם עומדים ומתפללים, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר רבון כל העולמים הרבה חטאתי לפניך [ולא נפרעת ממני אחד מני אלף], יהי רצון שתגדור פרצותי ופרצות עמך ישראל ברחמים. ואין אומרים לפני המת אלא דברים של מת. תנו קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרשת שמע עד שלא יגיעו לשורה יתחילו:

709

710ת"ר העומדים בשורה, הרואה שורה פנימה, פי' שרואה פני האבל פטור, ואעפ"י שאינן קרובין, ושאינה רואה פני האבל חייבין, ואע"פ שהן קרובין וקיי"ל כת"ק ולא כר"י:

710

711תנא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין או ספר תורה בזרועו וקורא ועובר משום לועג לרש חרף עושהו, וקיי"ל מת תופס ארבע אמות, אבל חוץ לארבע אמות שרי לאנוחי תפילין וליצלויי. פי' לועג לרש, כיון דאינהו לא מצי לעסוקי במצות, דכתיב לא המתים יהללו יה (תהלים קטו יז), חלשא דעתייהו, והמחליש דעתם כאלו חרף לעושהו. ודבר ברור הוא שהקבורה מן התורה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). נתעסק אדה"ר וחצב לו מערת המכפלה. כדרשנו לעיל, ונקבר שם הוא וחוה, ולפיכך נתעסק אברהם אבינו לקנותה לקבורה, ואע"ג דאסמכוה רבנן כי קבר תקברנו (דברים כא כג), הני מילי לזכר, אבל לאשה נפקא לן מן ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ א), ועוד דביזיונא דאינשי הוא וגדול כבוד הבריות לפני המקום. דתניא קברו את המת וחזרו וכו':

711

712נתתי כסף השדה קח ממני. תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, בכסף מנלן אמר חזקיהו דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים (ירמיה לב מד). ואימא עד דיהיב כספא לא קני עד דיהיב ליה שטרא, מי כתיב בכסף ובספר יקנו, אלא בכסף הוא דקנו ושטרא ראיה בעלמא הוא. בשטר מנלן, אי אמרת מהאי קרא הא אמרת שטרא לראיה בעלמא הוא, אלא מהכא, דכתיב ואקח את הספר המקנה (ירמיה לב יא). אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל במכר אע"פ שכתב לו שטר לא קנה עד שיתן לו דמים, מכאן שכותבין שטר על המכר, אע"פ שנתן דמים לא קנאו עד שיכתוב לו שטר, ואם פירש הקונה ואמר אי בעינא בכספא איקני דאי בעי' למיהדר בי לא מצית הדרי, ואי בעינא בשטר אקני דאי בעינא למיהדר בך הדרנא דבריו קיימין. והמוכר שדהו מפני רעתה, אם כתב לו על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, שדי מכורה לך, שדי נתונה לך במתנה, הרי זו מכורה ונתונה. רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו, ולמה כתיב בלשון מכר כדי ליפות כחו. בחזקה מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם (ירמיה מ י), במה תפשתם בישיבה, דבי ר' ישמעאל תנו וירשתם אותה (דברים יא לא), בישיבה. וחזקת קרקע ג' שנים, וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, ולפי שלא הגיענו למקור לא הארכנו במשפטה. וחזקת המתנה והתמורה והחלוקה ונכסי הגוי והגר אי רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ כל שהוא הוי חזקה:

712

713השדה והמערה אשר בו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, אע"פ שמצר לו מצריו החיצונים, כגון שכתב לו למזרח הבקעה נהר לצפון הר למערבה יער לדרומה רשות הרבים ובההיא אתרא קוץ לשדה שדה ולבקעה בקעה לא קנה, אלא שיעור שדה אחר. שיהיו רוחותיה מכוונות כנגד מיצריו הללו, וכן אתה דן במוכר בית בבירה גדולה מפני שצריך לדקדק ולברר מקחו ולכתוב מיצריו, וצריך לכתוב לו כל שיכות הזביני שנאמר וכל העץ אשר בשדה. ותנן מכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע [ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע], פי' שפחותה מבית רובע קים לן דלא חשיבא ומדת קרקעיתה ב' אמות וכ' אצבעות, האורך והרוחב ארבע טפחים, ואצבע ושליש, כי סתם שדה ט' קבין דהיינו ע"ה אמה אורך על נ', ופחות מכאן אינו קרוי שדה, ואת (הנשמר) [השומירה] העשויה בטיט וכו' אבל לא מכר את האבנים שאינן לצורכה וכו', ולא חרוב המורכב, שכל זמן שאינו מורכב אינו חשוב, ומשהרכיבוהו הרי הוא חשוב, ולא סדן בשקמה, הוא ארז שנקצצה נופו התחתונה כדי שישביח ויגדל, כלל העולה המוכר בעין רעה הוא מוכר, וכל מה שלא פירש לא קנה הלוקח:

713

714אלה הם קצות משפטיהם על סדר הישועות. ונחזור על סדר הפרשה:

714

715ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. שלמד מדרכו של בוראו שהוא גומל חסד עם החיים ועם המתים, עם החיים, מתחלת תורתו, שנא' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג כא). עם המתים, מתכלית תורתו, שנא' ויקבור אותו (בגאי) [בגי] (דברים לד ו), לפי' למד אברהם לגמול חסד עם החיים, דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה). את המתים. מהכא דכתיב ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו ועליו הכתוב אומר רודף צדקה וחסד ימצא חיים (צדק) [צדקה] וכבוד (משלי כא כא), בשביל שרדף אברהם לעשות צדקה וחסד עם החיים והמתים, לפיכך חיה שרה, ואעפ"כ כבוד היה לה לשרה למות קודם אברהם שלא תתבזה אחריו. אברהם זכה בשרה, לפיכך זכו בניו יצחק וישמעאל אחריו, אשריהן לצדיקים שזוכין ומזכין גם לבניהם אחריהן:

715

716ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה עטרת זקנים, עד שלא בא אברהם לא היתה זקנה, ולא היה ניכר בין בחור לזקן, ולא היה הזקן מתכבד על הבחור, כיון שגמל אברהם חסד עם שרה, בקש רחמים על הזקנה שיהא היכר בין זקן לבחור, אמר הקב"ה אתה תפשת אומנותי שעשית צדקה וגמילות חסדים, בוא ולבוש לבושי, שנא' שער (רישיה) [ראשה] כעמר (נקי) [נקא] (דניאל ז ט), וכתיב ואברהם זקן:

716

717ואברהם זקן בא בימים. לא שקפצה עליו זקנה כשמואל, אלא בא בימים באלו ימים שאין אדם יכול לצאת ולבא. בשנה שמתה שרה נהיה זקן מלא ימים, והיה בן קל"ז שנה:

717

718וה' בירך את אברהם בכל. בכל מיני ברכה הרבה, שהיו לו עבדים ונכסים, ויכול לשלוח שלוחים הרבה. ומדרשו שלא נתן לו בת כל עיקר, והשליטו ביצרו, ועשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא חיסר כלום, ולא נסהו עוד:

718

719ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו. שכבר היה זקן ועדיין היה בביתו, אפס כי אנשי עיר הקודש דרשו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:

719

720המושל בכל אשר לו. שמינהו אפוטרופוס בנכסיו:

720

721שים נא ידך תחת ירכי. נא לשון בקשה, ולפי שנתנה להם המילה בצער היו נשבעין בה, שעיקר שבועה בנקיטת חפץ, כגון ספר תורה ותפילין, וזה הדבר היה ג' שנים אחר פטירת שרה:

721

722ואשביעך בה' אלהי השמים. עד שלא נודע יחודו לבריותיו. ואלהי הארץ. אחרי שנודע יחודו לבריותיו:

722

723אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ואע"פ שהן צדקניות, וכ"ש על הרשעיות, יושב מלא ו', שהיה לו באותו פרק ישיב מלא שם:

723

724כי אם אל ארצי. שהייתי בה תחלה:

724

725ואל מולדתי תלך. זו שכונתי:

725

726ולקחת אשה לבני. המיוחד, ליצחק:

726

727ויאמר אליו העבד אולי. שמא לא תלך ולא תאבה האשה ללכת אחרי, לבא אצל בנך אל הארץ הזאת, ההשיב אשיב את בנך כדי לקחת אל הארץ אשר יצאת משם:

727

728ויאמר אליו אברהם השמר לך. א"ר אלעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, ולפי שנקרב כליל לא רצה להוציאו אל חוץ לארץ ולהורידו מקדושה, לכן הזהירו ואמר פן תשיב את בני שמה:

728

729ה' אלהי השמים אשר לקחני. בדבריו:

729

730מבית אבי ומארץ מולדתי. משכונתי ואותו שעה לא נודע יחודו לבריותיו בארץ:

730

731ואשר דיבר לי. בהר המוריה:

731

732ואשר נשבע לי. בין הבתרים:

732

733לאמור. כמו שאמר לי בארץ בכניסתי שם:

733

734הוא ישלח מלאכו לפניך. ללוותך ועוד אחרי ישלח להוציא לפניך אשה הגונה, ולקחת על ידו אשה לבני משם, ולא מנכסיא אחרת:

734

735ואם לא תאבה. זה אחד מן הדברים שאין טעמן נודע, בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר תאבה כנגד זכר, כגון לא תאבה לו (דברים יג ט), ויש לומר לשון נקבה, כגון זה, עד שיפרוט העניין, כגון ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, עד שהוא הולך אצלה:

735

736ונקנית משבועתי זאת רק את בני לא תשיב שמה. רק לשון מיעוטא, נתכווין ברוח הקודש שבנו אינו חוזר לשם, אבל בן בנו חוזר שם ע"כ:

736

737וישם העבד [את] ידו תחת ירך אברהם אדוניו. לפי שלא היה מזרעו לכך לא בוש:

737

738וישבע לו. בתפיסת מילה:

738

739על הדבר הזה. שהשביעו וקיבל שבועתו עליו וענה אחריו אמן:

739

740ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך. גמליו של אברהם היו נכרין בכל מקום שהיו יוצאין זמומין, שלא ישלחו פיהם בגזל:

740

741וכל טוב אדוניו בידו . זו דייתיקי, להראות שהוא אפוטרופוס של אברהם, והיה הדייתיקי יוצאת על שמו, וכן אתה דורש ביוסף בבית פוטיפר, דכתיב ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד), דכתיב ויבא (הבית) [הביתה] לעשות מלאכתו (שם שם יא). ויקם וילך. מלמד שקפצה להם הדרך ובו ביום הלך אל ארם נהרים, שהיתה ממוצעת בין שני לשונות של נהר פרת אל עיר נחור, אחיו של אברהם:

741

742ויברך. הכריען על ברכיהן, שכן דרך הגמלים להיות כורעין בשעת שתיה, ודומה לו ויברך על ברכיו (דה"ב ו יג):

742

743מחוץ לעיר אל באר המים. וכן אתה מוצא ביעקב ובמשה שיצאו ממקומן והלכו אל הבאר והצליחו:

743

744לעת ערב. של אותו היום שיצא מחברון:

744

745לעת צאת השואבות. הנשים הממלאות מים ומוליכות לצורך סעודת ערבית ולא נודע לי דמיון לתיבת השואבות, זולת מעיקר עניינה, כגון ותשאב (בראשית כד כ), שואב מימיך (דברים כט י), ושואבי מים (יהושע ט כא), והיה לי לדמותו לשאף, כדכתיב ושאף צמים (איוב ה ה), שאפה רוח (ירמיה ב כד), וכל דומיהן, ופירושו שקולט דבר ותפסו, אלא שאין דרך לפנינו להמיר אות באות ולדרוש ולא לעקם התיבה ולדרשה, זולתי בשמות:

745

746ויאמר. זו אחד מן שבעה דברים הנטעמין בשלשלת, וכולן לדורשה, וזה לפי שהרים קולו ואמר כיון שהתחלת גמור:

746

747ה' אלהי אדוני אברהם שנתייחדת עליו מכל בריותיך:

747

748הקרה. כלומר זמן בבקשה לפניך מה שאני מבקש, ודומה לו כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז כ), אשר קרך בדרך (דברים כה יח), את כל אשר קרהו (אסתר ד ז), וכל דומיהן:

748

749היום. היום הזה התחלת לעשות נס שקפצה לי הדרך היום גמור הדבר:

749

750ועשה חסד עם אדוני אברהם. שאע"פ שהוא צדיק גמור צריך הוא חסד שהוא מתגלגל ואומר הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד ז), והצליח דרכך:

750

751הנה אנכי נצב על עין המים. כבר פירשתי למה נקרא על עין המים:

751

752ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. ובנת חסר ו', שלא יצאת באותו הפרק, זולתי רבקה לבדה:

752

753והיה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, וראויה לומר והיתה הנערה, כענין שנאמר והיתה לך לאשה (דברים כא יג), אלא כל מקום שסמוך והיה לענין נקבה אינו אלא נס, או דבר מופלא, ועליו הוא אומר, והיה בגויים (?), והיה העיר הקרובה אל החלל (דברים כא ג), ונס גדול היה שם כשנדרוש בעניינו, וכן כאן והיה הנערה שמעשה נס היה ששאל שלא כהוגן, וכשהענין משתנה, כגון כי יהיה נערה בתולה (דברים כב כג), נדרוש בענין אחר:

753

754הנער. כולן חסר ה', שהיתה קטנה בת ג' שנים, כי בשנה שנעקד יצחק נולדה רבקה, והיה יצחק בן ל"ז שנה, ושהה ג' שנים עד שנשא את רבקה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, נמצא רבקה בנשואיה בת שלש שנים, ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים, שהרי דורות הראשונים בת שלש שנים כבת עשר של דורות הללו, ומכל מקום בת ג' ראויה לביאה, ועוד תראה כי הרן הוליד את מלכה לז' שנים, ואת שרה לח' שנים, כדדרשנו:

754

755אשר אומר אליה הטי נא כדך (ואשת) [ואשתה]. כד היא לגין של כלי חרס, וראיה לדבר ותשבר כד על המבוע (קהלת יב ו):

755

756(ואשת) (ואשתה). שב"א תחת הו' משמעת להבא, ואם היתה נפתחת היתה משמע לשון עבר:

756

757ואמרה שתה. כדרך הנדיבים:

757

758וגם גמליך אשקה אותה הוכחת. להיות עזר נכחו:

758

759לעבדך ליצחק ובה אדע. אם היא הוגנת:

759

760כי עשית חסד עם אדוני. שאין מזדווגין לו לאדם אלא לפי שראוי לו, שנאמ' כי לא ינוח שבט (רשע) [הרשע] על גורל הצדיקים (תהלים קכה ג). ינוח. מלשון מנוח אשר ייטיב לך (רות ג א), וזהו זווגו:

760

761ויהי הוא טרם כלה לדבר. שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר עבד אברהם, ומשה, ושלמה. אליעזר, דכתיב טרם כלה לדבר. משה, דכתיב ויהי ככלותו וגו' (שמות לא יח). שלמה, דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל (מ"א ח נד), ונדרוש הדבר במדרש רבותינו כי לא נראה דבר פשוט, שהרי במשה ושלמה נענו לאחר שכלו תפילתן, ואילו אליעזר בטרם כלה וצ"ע:

761

762והנה רבקה יוצאת. חסר ו' שמעולם לא יצאה לבדה, אלא בפעם הזאת:

762

763אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם. חזר הכתוב לייחסה:

763

764וכדה על שכמה. אילו נאמר כד הייתי אומר כד ואפילו גדול, אלא דכתיב כדה הראוי לשכמה קטן:

764

765והנערה היתה טובת מראה מאוד, בזיו איקונין של חוה, וכן דרשנו בשרה:

765

766בתולה. שלא איבדה בתוליה אפילו בהכאת עץ, כ"ש ע"י איש:

766

767ואיש לא ידעה. שלא תבע בה איש מעולם והרהרה והשיר בתוליה:

767

768ותרד העינה. מעלות היו לו לאותו העין וירדה שם:

768

769ותמלא כדה. בידה ולא בחבל:

769

770ותעל. מלמד שהיתה זריזה במלאכתה:

770

771וירץ העבד לקראתה. כשראה בה זכות שהמים עלו לקראתה ולא הצריכה למלאות בחבל:

771

772ויאמר הגמיאני נא מעט מים מכדך. מלת הגמיאני אין לה דמיון במקרא, אלא בדברי רבותינו, גמיעה ולגימה, כדאמרי' בגמרא מלא לוגמיו ושיעורו כדי שיקלוט אדם בפיו מן הכלי בפעם אחת:

772

773ותאמר שתה אדוני. נדיבה בת נדיבה מכבד הבריות והן מכובדין על הבריות, כדכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו' (תהלים מז י):

773

774ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. בידה ולא שלקח הכד מידה.:

774

775ותכל. יש דורשין לשון אות נפש. כמו (ותכל) [ויכל] דוד (ש"ב ו יח), כלו תפלת דוד (תהלים עב כ), אבל המדרש אינו מדובר על אותו הפשט אלא ותכל להשקותו הוא שאל לוגמא אחת, והיא השקה כל צורכו, ודומה לו טרם כלה לדבר (בראשית כד טו), ככלותו לדבר (שמות לא יח), ככלת שלמה (מ"א ח נד), וכל דומיהן:

775

776ותאמר גם לגמליך אשאב. מן המעיין לצרכו:

776

777עד אם כלו לשתות. אחדל לשאוב ואם לא כלו, לא אחדל:

777

778ותמהר. כשראתו שותק:

778

779ותער כדה. מה שנשאר בכד משתיית כל צרכו. עיקר מלת ותער לשון ריקון, ודומה לו אל תער נפשי (תהלים קמא ח), ויסוד התיבה ער, ולבי רחש להזכיר גם כערער בערבה (ירמיה יז ו), על אופן זה:

779

780אל השוקת. כעין אגן היה שם מאבן, ובה משקין את הבהמות, וכן אתה מוצא בבנות יתרו, ותדלנה ותמלאנה את הרהטים (שמות ב טז):

780

781ותרץ עוד אל הבאר לשאוב. חזר וקראו באר בשביל שעלו המים לקראתה, כדכתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):

781

782ותשאב לכל (עשרה) גמליו. כדי צרכן:

782

783והאיש. מעתה הכתוב קראו איש על כל דבר, לפי שהיה נוהג עצמו בפרישות ובהצנע, כדרך רבו, עד שאמר עבד אברהם אנכי (פסוק לד), ומכאן ואילך קראו עבד כבתחלה, מכאן שאין אדם נענש בכינוי שם לחבירו, אם הוא הודיע בעצמו הכינוי. משתאה לה. רבותינו פירשו לשון שהות, ולא נראה בחבורי זה להמיר המלה אות באות ולדורשו כעניין הפשט, ורחש לבי להזכיר תיבת משתאה על אופן בהלה ומחשבה שהיה ממצמין ומצמצם שתייתו מחשב ומביט לה ומתבהל, ודומה לו אשתומם (כחדא שעה) [כשעה חדא] (דניאל ד טז), ויסוד התיבה שאה לבד, והתי"ו המתכוונת הרי היא תכשיט, כגון ט' שבתיבת נצטדק, וכן ת' שבתיבת ויתהלך, ודומה לו שאו ערים (ישעיה ו' יא), ושאיה יכת שער (שם כד יב), כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון, שאין לו מעמד בלא נו"ן, ועוד שאין שאון בלי קול, שנא' קול שאון מעיר (ישעיה סו ו), וכאן כתיב מחריש לדעת מחשבותיה מתוך מעשיה, אם היא מרחמת על הבריות והגונה לבן אדוניו יודע אני שהצליח ה' דרכי, ואם לא לא הצליח דרכי בקפיצת הארץ, ואינו מעשה נס, אלא מרוצה בעלמא היתה:

783

784ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. אז ידע שהיא הגונה לבן אדוניו שהיא מרחמת על הבריות, כדכתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):

784

785ויקח האיש נזם זהב. הוא נזם האף:

785

786ויקוד האיש. קידה על אפיים. (והשתחו) [וישתחו] לה'. שזימן לפניו אשה הגונה:

786

787ולרבקה אח ושמו לבן. שהיה מלובן ברשע:

787

788ויושם לפניו לאכול. וישם כתיב, מלמד שנתנו לפניו סם המות, ועד שמדברין בא מלאך והפך הקערה לפני בתואל ואכל ומת בלילה ההוא. תדע שהרי בפסוק דלקמן כתיב ויאמר אחיה ואמה (פסוק נה), ובתואל היכן היה, אלא כדדרשנו, שמת באותו סם המות:

788

789וה'. הוא ובית דינו:

789

790ברך את אברם בכל. בני ארצו נתברכו בשבילו:

790

791ויגדל. בעושר:

791

792ויתן לו צאן ובקר וגו'. אינו נהנה מן הגזל, אלא מתת אלהים היא לו:

792

793ותלד שרה אשת אדני בן לאדוני. הודיעם שהוא יחידי לירושה:

793

794אחרי זקנתה. הודיעם נפלאות ה':

794

795ויתן לו את כל אשר לו. הוציא דייתיקי מכיסו להראות שאין ישמעאל יורש עם יצחק:

795

796וישבעני אדוני לאמר. ברוח הקודש:

796

797לא תקח אשה לבני מבנות (הכנעניים) [הכנעני]. ענר אשכול וממרא:

797

798אשר אנכי יושב בארצו:

798

799אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי. הודיעם שהוא מחבבן:

799

800ולקחת אשה לבני. הודיעם שמינהו שליח:

800

801ואומר אל אדוני אולי. שמא לא תלך האשה אחרי אלא עד שילך בנך אצלה:

801

802ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו. הודיעם שבטחונו בהקב"ה:

802

803ישלח מלאכו אתך והצליח דרכיך. הודיעם שמלאכי השרת מלווין אותו ואינו דואג:

803

804ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי. שאינו ראוי להזדווג עם שאר משפחות:

804

805אז תנקה מאלתי. אלה לשון שבועה, ודומה לו ושמעה קול אלה (ויקרא ה א):

805

806כי תבוא אל משפחתי. ואם לא יתנו לך. אחר שתבקשנו מאתם:

806

807והיית נקי מאלתי. כאילו נתנה לך:

807

808הנה אנכי נצב על עין המים וממתין:

808

809והיה העלמה. כלומר הנערה. ודומה לו הנה העלמה הרה (ישעיה ז יד), ישוב לימי עלומיו (איוב לג כה):

809

810ואמרה. ו' שבראש התיבה משמעת להבא:

810

811גם אתה שתה. גם לרבות האנשים שעמו.:

811

812אני טרם אכלה לדבר. נענתי במענה פי:

812

813אל לבי. שלא הוצאתי הדיבור מפי אלא רחשתי בלבי. כל מי שנאמר בו אל לבו, הוא צדיק, וכל מי שנאמר בו בלבו, הוא רשע, בר מן חד, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה (בראשית יז יז), ובאמת דרשנוהו למה שינה:

813

814והנה רבקה יוצאת. מזומנת לצאת באותו שעה:

814

815וכדה. קטן מעין גופה על שכמה:

815

816ואמר אליה השקיני נא. השקני משמע כדי צרכי ושינה בדברים:

816

817ותמהר [ותורד] כדה מעליה. לאחזתו בידה:

817

818ותאמר שתה. כל צרכך:

818

819וגם גמליך אשקה. כדדרשנו:

819

820ואשאל אותה. זהו כלל במקרה כל תיבה שהוא פועל או מפעל או סיפור ותחלתה וא"ו, ויש פתח תחת הו', הרי היא לשעבר, ואם שבא תחתיה, הרי היא להבא, כגון ואמרה אליו אחי ובית אבי (בראשית מו לא), ואכלה מצידי (שם כז יט), ואבאה אליה (שם כט כא), ואגידה לכם (שם מט א), ודומיהן. ולשעבר, ואמר ה' אלהי (שם כד מב), ואכל מכל (שם כז לג), ואבא היום (פסוק מב), ואהיה מתהלך (ש"ב ז ו), וכל דומיהן. אבל כל תיבה שהוא דיבור ממש יוצא מתנאי זה, כי כל מקום הו' נפתחת בין לשעבר בין להבא, כגון שמעה ואדברה (תהלים נ ז), ואדברה אליך (דברים ה לא), וכל דומיהן, והכרת אותותם, כי דיבור שהוא להבא הוטל לו ה' בסופה:

820

821ואשאל אותה. להתבשר בפיה לאמר בת מי את, שדאגתי שמא אינה הוגנת:

821

822ותאמר בת בתואל. ומיד:

822

823ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה:

823

824ואקוד ואשתחוה [לה'] ואברך [את ה'] אלהי אדוני אברהם. לימדם שצריך לברך שם הנכבד על בשורה טובה:

824

825אשר הנחני בדרך אמת. התחיל ראש אמנה:

825

826לקחת את בת אחי אדוני לבנו. כמו שציוה עלי:

826

827ועתה כלומר ועתה שאתם מכירין שמאת הגבורה היא:

827

828אם ישכם עושים חסד. שלא להטריחו לכאן:

828

829ואמת את אדוני. שתעשו כמו שציוה עלי שימצאו דבריו אמיתים כאילו הוא אצליכם:

829

830הגידו לי. ואם לא ואפנה על ימין. וזהו מדרשו ואקח לו את בת ישמעאל:

830

831או על שמאל. או מבנות לוט. שאמר לו אברהם אם השמאל ואימינה (בראשית יג ט). כדדרשנו:

831

832ויען לבן ובתואל. אביו שעדיין היה חי:

832

833ויאמרו (אם) מה' יצא הדבר. הזה, כי שמענו בהר המוריה נתבשר דבר זה, ועוד שאנו שומעין מפיך שקפצה הארץ לפניך:

833

834לא נוכל דבר אליך רע או טוב אלא כמו שנגזר מאת הקב"ה:

834

835דבר. כמו לדבר:

835

836הנה רבקה לפניך. אין אנו מעכבין אותה:

836

837קח ולך. כל סוף ענין ולך הו' נפתחת, כגון קח ולך (בראשית יב יט), נהג ולך (מ"ב ד כד), וכל שכמותו, וכל תחלת הענין שבא תחת הו', כגון ולך לך (בראשית כב ב), ולך (ואשלחך) [אשלחך] (ש"א טז א):

837

838ותהי. לשון נקבה ולהבא שהיא נשרקת והתי"ו נרפית, ואם הו' נפתחת והתי"ו נדגשת, הרי הוא לשעבר, כגון ותהי ראשית ממלכתו (בראשית י י), ותהי שרה עקרה (שם יא ל), ודומיהן:

838

839ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'. אליו בהר המוריה. מכאן אמרו רבותינו מה' אשה לאיש:

839

840ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה'. [הודה] על בשורה טובה:

840

841ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים. לאחר שנתרצו ליתנה לו לאשה:

841

842ויתן לרבקה. לשם קידושין:

842

843ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. ר"ג אומר נתן להם מיני מגדים קליות של תבואה ואגוזים, שהקליות היו חביבות מן הכל בעיניהם, והביאן עמו מארץ ישראל. לימדך שאין אדם יוצא לדרך אלא אם כן אסטרכא עמו מסתכף:

843

844ויאכלו וישתו הוא ואנשים אשר עמו. מעבדי אדוניו:

844

845וילינו ויקומו בבקר ויאמר שלחני לאדוני. זש"ה כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו (משלי כה יג):

845

846ויאמר אחיה ואמה. ובתואל מת, כי היה בדעתו לעכב וניגף בלילה ההוא, כדדרשינן מוישם לפניו (פסוק לג):

846

847תשב הנערה אתנו. ותתאבל על אביה ותשהה אצלינו כי קטנה היא:

847

848ימים. זו שנה תמימה. שנאמר מימים ימימה (שמות יג י), אלו י"ב חודש שנותנין לבתולה משתבעה הבעל, וא"ר קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב:

848

849או עשור. י' חדשים:

849

850אחר תלך. עמך:

850

851ויאמר אליהם אל תאחרו אותי. עליו הכתוב אומר וציר אמונים מרפא (משלי יג יז):

851

852וה' הצליח דרכי. אין לכם לעכב גזירתו:

852

853שלחני ואלכה. לשון ענוה:

853

854לאדוני. אקדם את עצמי ואשמחנו:

854

855ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין את היתומה אלא על פיה:

855

856ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה. ה' של התלכי פתוחה ונחטפת להתמיה המלה. רב נחמן בר יצחק אמר מרמזין היו לה שלא תלך עמו עד שיבא יצחק אצלה:

856

857ותאמר אלך. אפילו על כרחכם:

857

858וישלחו. הל' דגושה שהיא שילוח על מנת שלא לחזור:

858

859את רבקה אחותם. אחותו היה לו לומר, אלא מלמד שבאו כל קרוביה ובני העיר לגמול לה חסד ולשלחה:

859

860ואת מנקתה. זו דבורה:

860

861ואת עבד אברהם ואת אנשיו. כולם ליוום:

861

862ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה. כלומר תהיה, וכן בלשון זכר, הוה גביר (בראשית כז כט), הוה ארץ (איוב לז ו), היה אתה לעם (שמות יח יט), כולן לשון קל, וכאילו התי"ו בתחילת תיבתם, והה"א נחטפת. אמרו לה שמענו שהקב"ה אמר לאברהם, והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד), ועכשיו יהי רצון שאת תהיה עיקר הברכה, וממך יהיו אלפי רבבה ששכינה שורה בקרבם. ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו דוויין ושפופין היו, ולא היו מברכין אלא בפה, שהרי אמרו לה את היי לאלפי רבבה, ואפ"ה לא נפקדה עד עשרים שנה משניסת ונתפלל עליה יצחק ונפקדה, ולכך כתיב ויעתר לו ה' (בראשית כה כא), לו ולא לקרוביה, שלא יאמרו האומות תפלתינו עשתה פירות, ועמדו ממנה אלפי רבבה, שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו):

862

863ויירש זרעך את שער (אויביו) [שונאיו]. בני כנען:

863

864ותקם רבקה ונערותיה. לא נאמרה קימה אלא בלשון יחידה, כנגד רבקה שקימה היתה לה, שיצאת מבית הפסול, ונזדוודגה לצדיק:

864

865ותרכבנה על הגמלים. כלומר הגמלים שלקח עמו, שכן דרך הגמלין גדילין במזרח:

865

866ותלכנה אחרי האיש. א"ר מכאן שאסור לאיש להלוך אחרי האשה. ותרכבנה ותלכנה, וכל דומיהן, הו' והת' שבראש התיבה משמיע המלה לשעבר אם הו' נפתחת וגם הת' נדגשת, אבל אם שבא תחת הוי"ו והתי"ו נרפית התיבה נשמעת להבא, כגון ותשמענה הגבעות (מיכה ו א), (ותשאנו) [ותשנה] עלינו (ירמיה ט יז), (ותרדנו) [ותרדנה] עינינו (שם):

866

867ויקח העבד את רבקה. בדברים, אמר לה אשריך שזכית להזדווג בצדיק שבחר בו הקב"ה להיות קודש כליל, ובירכו שבו ובזרעו יתברכו כל גויי הארץ:

867

868וילך. הל' נפתחת, כי סוף ענין הוא, ואם צירי תחתיו, היא תחלת ענין:

868

869ויצחק בא מבוא. כלומר בא מלהביא את הגר שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים אתה רואה בעלבוני, והלך יצחק והביאה לאביו לישאנה. וא"ת והלא עדיין היה נפרד מאצל אביו ויושב עם עבר ת"ל והוא יושב בארץ הנגב, כבר שמשו ג' שנים ובא בפרק זה ויושב אצל אביו בחברון, כדכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב ט), כנגד בית הבחירה:

869

870ויצא יצחק. מחברון:

870

871לשוח בשדה לפנות ערב. להתפלל לפני בוראו שהיה מוראו תמיד על פניו שלא ינסהו, לפיכך הוסיף על מעשה אביו, שאביו היה מתפלל בבקר לבד, וזה הוסיף וקבע תפלת המנחה, כדדרשינן, ועיקר מלת שיח אינה אלא תפלה, שנאמר אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמב ג), וכתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (שם קב א):

871

872לפנות ערב. בעונת המנחה, כדדרשינן בתפלת השחר של אברהם:

872

873וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. הכיר שהם גמליו:

873

874ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל. הרכינה עצמה מעל הגמל, ודומה לו כי יפול (ולא) [לא] יוטל (תהלים לז כד).:

874

875ותאמר אל העבד מי האיש הלזה. ראתהו הדר כלוז, ודומה לו דבר אל הנער (הלזה) [הלז] (זכריה ב ח), וכן הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית לז יט) שהראה עצמו הדור לפניהם בכתונת פסים, וכן הארץ הלזו (יחזקאל לו לה) שהיתה הדורה ומעוטרת באילנות ועכשיו היא נשמה. רבנן אמרי הלזה כאלון זה:

875

876ההולך בשדה לקראתינו ויאמר העבד הוא אדוני. שתינשאי לו:

876

877ותקח הצעיף ותתכס. עצמה בו. צעיף לא מצאתי לו דמיון במקרא, זולתי [ותכס בצעיף (בראשית לח יד) וכן], ותסר צעיפה (שם שם יט), ויש לו לדורשו המוצע על פניה, ועיקר המלה היא רדיד, כי ותקח הצעיף, מתרגמינן בירושלמי ונסיב רדידא, ובלשון רבותינו נקרא הצעיף כבינתא, וכן יונתן בן עוזיאל תרגם והרדידים (ישעיה ג כג), וכבינתא, והוא בגד דק מאוד שמשימות הנשים על הראש, וכן גרסינן בשבת גבי רחילים, מאי כבינות שמכבנין אותו למילת, והוא צמר דק, פי' שמכבנים אותו לטלאים לעשותו נקי למילות, וכן צמר צחר (יחזקאל כז יח), מתרגמינן צמר נקי כבונא, ואונקלוס תרגם עיפא, שמרוב דחיקתו הוא נכפל שלא יראה שער ראשה, שכן מתרגם על וכפלת (שמות כו ט), ותעיף:

877

878ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה. כפשוטו, רבנן אמרי דברי שבח גילה, איך קפצה הארץ לפניו, א"ר אליעזר כללותיו של תורה מרובין מפרטותיה, שאילו בא לכתוב כל הדברים, היה כותב ב' וג' דפין:

878

879ויביאה האהלה שרה. כלומר כל מה שפסק באהל של שרה אחר מיתת שרה, כדאמרינן בגמרא, חזר בביאת רבקה כמות שהי' בחייה של שרה, ולכך:

879

880ויאהבה (יצחק וינחם) [וינחם יצחק] אחרי אמו. כיון שחזרו כל הברכות שהיו אצל אמו:

880

881ד"א והנערה טובת מראה מאד בתולה. אר"ל בנות הגוים משמרות עצמן ממקום אחר אבל זו בתולה ממקום בתולין:

881

882ואיש לא ידעה. ממקום אחר:

882

883תנן הגדול שבא על הקטנה, והקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים, דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה, ר' אבהו בשם ר"א אומר טעמא דר"מ ואיש לא ידעה, הא אם נבעלה מעץ בתולה נקראת, טעמייהו דרבנן בתולה היא הא אם נבעלה מעץ בעולה היא נקראת:

883

884והלכות בתולים בפרשה ושם לה עלילות דברים (דברים כב יד) יזכינו הקב"ה לדורשן:

884

885ויקח האיש נזם זהב וגו'. נתן לה לשום מתנה, ומתנות הללו בלשון רבותינו סבלונות, דאיכא אתרא דמסבלי והדר מקדשי, והני סבלונות לא הדרי בין שמתה היא אחר שנתקדשה, בין מת הוא, בין שחזר, בין שחזרה בה, אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי משפטן. תנן השולח סבלונות לבית חמיו שילח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן, שאפילו שוה פרוטה בלבד ומתה היא או חזרה בה, אין נגבין, שעל דעת סעודה שולח, ואגב שאכל שם סעודת חתן בדינר מחל לו הכל, אבל לא אכל ושתה שם שוה דינר לא חשיב ונגבין הכל. סבלונות מרובין, כגון כלי כסף וכלי זהב ובגדים יקרים שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין, בין שמתה היא, בין שמת הוא, בין שחזרה היא, בין שחזר הוא, אבל סבלונות מועטין אינן נגבין, וכן מאכלות ששילח לבית חמיו אינן חוזרין כשמתה או כשמת הוא או שחזר בו הוא. אבל חזרה היא אפילו אגודת ירק מחזרת ושמין לו הדמים בזול:

885

886ומוהר הן תכשיטין שנותן לאחר קידושין, עלייהו אמר רב פפא הלכתא בין מתה היא בין מת הוא בין חזר הוא בין חזרה היא מוהרי הדרי, קידושין לא הדרי, דאי הדרי קדושין אתי למיטעי לזמר שמותר באחותה משום הכי אמרי דקידושין לא הדרי:

886

887תנן האשה נקנית בשלשה דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף [ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר] ב"ה אומרים בפרוטה או בשוה פרוטה, וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, הוא של כסף דמיו ח' פרוטות נחושת. ת"ר כיצד בכסף, נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, נתן הוא ואמרה היא הריני מקודשת לך הוי קידושין מדרבנן, נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת, נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת, אבל אמר הילך דבר זה במתנה, וחזרה ואמרה הרי הוא שלך ואקדש ליך בו חיישינן ליה מדרבנן וצריכה גט, וכן אם אמר כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן הסלע, בין שאמרה ובין ששתקה מקודשת, אבל לאחר מתן סלע אם אמרה הין מקודשת, אבל אם שתקה אינה מקודשת, ואם אמר כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי, ובשעת מתן סלע אמרה הן מקודשת, שתקה אינה מקודשת, לאחר מתן סלע אפילו אמרה הין אינה מקודשת. קידשה בגזל דידיה בחמס דידיה בגניבה דידיה, או שחטף סלע מידה וקידשה אם שידכה מקודם לכן מקודשת, והגזל ישלם לאשה, ואם לא שידכה אינה מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה דבר לשם קידושין ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו, וקיימא לן כוותיה, והוא שעסקו בענין קידושין ולא פסקו עד שעת המתן וכן בגט. ואם אמר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך כך וכך ממון, הרי זו מקודשת, והוא יתן, וקיי"ל כרב הונא דקאי ר' יוחנן כוותיה. ואם היה פקדונו אצלה ואמר לה התקדשי לי בפקדוני שאצלך, אם נגנב או אבד ונשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, וקיי"ל כר' אליעזר. אמר רב נחמן האומר לאשה התקדשי במנה והניח לה משכון על אותו המנה אינה מקודשת, וקיי"ל כוותיה. והמקדש במלוה שיש עלה משכון מקודשת, פי' שהלוה לה מעות תחילה והניחה משכון עליהם ועכשיו מחל לה המלוה ומסר לה המשכון לשם קידושין, דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה מעות הראשונים לא לקידושין ניתנו, וקיי"ל כוותיה. אבל במלוה עצמה שכבר הלוה אותה ויצאו המעות או שום דבר ועתה אומר לה מה שאתה חייבת לי יהא מחול ליך והתקדשי לי בו אינה מקודשת, דהא מעות אין כאן ומשכון אין כאן:

887

888ת"ר בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאינה שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי הרי זו מקודשת, והיא שלא בגרה וקיבלו:

888

889בביאה כיצד כגון שאמר לה מכור לי בתך לביאה שתהא מקודשת בגמר ביאה זו, ואפילו בת שלשה שנים ויום אחד מקודשת, אבל בפחות מכאן בנותן אצבע בעין ואינה ביאה. והוא שיש עדים שמסר לו האב ושנתייחד עמה ושהוציא האב את בתוליה לפניהם. וכשם שקידושין זו ע"י האב, כך כל ענייני קידושין ע"י האב, עד סוף שתים עשרה שנה, ומתחלת י"ג ולמעלה שנעשה בוגרות ואין לאביה רשות בה רק היא מקבלת קידושיה בין ע"י עצמה בין ע"י שליח. היו ע"י שליח צריכין להיות בפני שני עדים כשרים ורחוקים, שיכירו האיש והאשה, ויראו מה שהוא נותן לה, וישמעו מה שהוא אומר לה, וכיצד קבלת החפץ:

889

890ואם הטמינם אחרי גדר, אע"פ ששמעו דבריו, כיון שלא ראו מתת החפץ וקבלתו אינה מקודשת, וכן אתה אומר במקדש בלילה, אם לאור הנר והלבנה והאבוקה היה, וראו ושמעו הדבר מקודשת. והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו זה וזו מודין. וכן המקדש בשני פסולים. או בשני קרובין או עד אחד כשר ואחד פסול דאורייתא אינה מקודשת, אבל עד אחד כשר ואחד פסול דרבנן חיישינן לה וצריכה גט. ת"ר האיש מקדש בו ובשלוחו, אלא מצוה בו יותר מבשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה, דאמרה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:

890

891אמר רב שליח נעשה עד לקידושין, והלכתא כוותיה דהא ר' נחמן קאי כוותיה. דאמר רבא א"ר נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו, בין בקידושין בין בגיטין בין בממון. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, פי' מאחת עשרה שנה ומחצה עד סוף שתים עשרה שנה, כל שכן כשהיא קטנה משנולדה עד שהיא בת י"א שנה ומחצה, בו ובשלוחו:

891

892תנן התם נערה המאורסה בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה, ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות בגוף אחד, אלא אביה מקבל את גיטה, ולא היא, וקיי"ל כר' יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין דמכנסת עצמה בקבלת גיטה לרשות האב, אמרינן אביה נמי ניחא ליה שתקבלנו, משום הכי הוי גיטא, אבל בקידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה, דברי הכל אביה ולא היא:

892

893יתומה שהשיאה אמה או אחיה כשהיא קטנה בדעתה ויודעת לשמור קידושיה, יכולה למאן, וכשגדלה והגיעה לבוגרת אמר' אי אפשי בקידושין שקידשני אמי או אחי הרי זה מיאון. השיאוה שלא לדעתה ואינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן. הגדילה ונתקדשה לאחר קידושיה הן הן מיאונה, וקיי"ל כר' חנינא בן אנטיגנוס, וכרב יהודה בן בתירה, והיא מותרת לכל קרוביו אלא שפסולה מן הכהונה:

893

894קידושי טעות, כגון דאמר לה התקדשי לי בכוס זה של יין, ונמצאת של דבש, על מנת שאני עשיר ונמצא עני, קיי"ל כתנא קמא בין לשבח בין לגריעותא בין שהטעתו היא אינה מקודשת, ואע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש בו לו דברים שבלב אינו כלום:

894

895האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת, דדוקא קאמר מקום פלוני שאין לי שם אויבים, אבל אם אמר לו הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת, שמראה מקום הוא לו ולאו דוקא קאמר ליה משום איבה:

895

896קטן שקידש אינן קידושין:

896

897קיבל קידושי בתו קטנה מקודשת ובאותו קידושין מקבלת את גיטה אבל קידשה ביהדותו של אב לגרשה בשמדו לא פשיטא לי:

897

898קטנה שקידשה אמה ואחיה ונמצא שאביה קיים אפילו מיאון אינה צריכה ושריא לעלמא:

898

899המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים, ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, דמצי אמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעי מדבריהם מספיקא, כיון דלא פירש דלמא דעתיה נמי אדרונא. וכן נמי במומין:

899

900המקדש שתי נשים בפרוטה אחת או אשה בפחות משוה פרוטה, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח ולא היה יודע שאין קידושיה קידושין:

900

901וכן קטן שקידש בפרוטה אם שלח סבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת:

901

902א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, פי' אם שידך לאשה ונתרצית וקדם ושלח לה סבלונות, כיון דאורחייהו לקדש ברישא חיישינן שמא שלח הני לשום קידושין, מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן לסבלונות:

902

903האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני אלא שהלך ברמאות וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום, ובא אחר וקדשה בתוך למ"ד, מקודשת לשני, לא קדשה אחר בתוך ל' רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו הני זוזי ולא לפקדון דמי ולא למלוה דמי, אלא בתורת קדושין יהבינהו להו. לא קדשה אחר וחזרה בה, ר' יוסי אומר חוזרת, והלכתא כוותיה. וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה, אם שלה קדמה לשל שליח קידושיה קידושין לא קידשה עצמה וחזרה בה, ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דיבור ומבטל דיבור, וקיי"ל כוותיה. המקדש אשה ע"מ כך וכך, נתקיים התנאי הרי זו מקודשת, לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. ע"מ שירצה אבא מכאן ועד שלשים יום לא מחה האב מקודשת, מחה האב אינה מקודשת. מת האב בתוך למ"ד יום מקודשת, דאמרינן תו מאן ימחה. מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב שיאמר איני רוצה שלא תצטרך לחליצה או ליבום:

903

904האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, בין לכנוס בין ליתן גט, אבל באו שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה צריכה גט משניהם, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. אמרה נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, נותן גט ואינו נאמן לכנוס, דלא מירתת דידע שתהא מחפה לקחתו ותיבוש לומר אין זה שקידש אותי. האומר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשתני כלל, הוא אסור בקרובותיה, משום דשוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, והיא מותרת בקרוביו משום דאמרי איהו שקורי קמשקר. וכן האומר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה ומותר בקרובות בתה, והבת מותרת בקרוביו, משום דאמרה אמי לאו כל הימנה לאוסרני. וכן האומר קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי, הוא אסור בקרובת הבת שהוא אסרן עליו ובבת שהיא אסרה עליה:

904

905המקדש את האשה סתם ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי זו כהנת, עשירה והיא עניה, עניה והיא עשירה, הרי היא מקודשת מפני שלא הטעתו, אלא דברים שבלב היו, ואין בהם כלום:

905

906הרי זו מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעלך, לאחר שיחלוץ יבמיך, לאחר שתמות אחותך, אינה מקודשת, משום שאין הדברים מסורין בידו באותה שעה לפיכך לא קנאה אפילו להתגייר הוא לא בידיה דבעי ב"ד של שלשה, דהא משפט כתיב ביה, ומי יימר דמזדקקי ליה ביה תלתא. וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי, לא אמר ולא כלום. א"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת ועוברה ניכר דבריו קיימין, ודברי הכל:

906

907הממנה שליח נאמן ואומר לו צא וקדש לי אשה בכל מקום שאתה מוצא והלך ונאנס, ולא יכול להחזיר שליחותו, אם קידש אם לא קידש, או היכן קידש ואימתי קידש, ומת אותו שליח או נשבה למרחוק, יש לומר חזקה שליח נאמן עושה שליחותו, והרי זה נאסר בכל הנשים שבעולם, שבכל אחת ואחת יש לומר שמא אחותה קידש לו שלוחו או אמה או בתה, והרי זו נאסרת עליו, ואע"פ שהנשים אשר בסתם זה מותרות לכל אדם בלעדיו, הוא ודאי אסור בהן שחזקה שליח נאמן עושה שליחותו. ומודה רב נחמן באשה שאין לה לא אם ולא בת ולא אחות ולא שאר קרובות שהיא נאסרת לאיש בעבורו שהוא מותר לקחתה, וכן אם היו לו קרובות הללו ובעת שהלך שלוחו לקדש לו אשה היו אלו הקרובות נשואות או ארוסות ונמצא כי אחר לכת השליח נתארמלו או נתגרשו הרי זו מותרת לו. כי אם זו קידש שלוחו מוטב כי הקרה ה' לפניו אותה, ועל קרובותיה אין לחוש שהרי הן נשי אחרים ולא היה יכול השליח לקדשן, וצריך הדבר להיות מעומד על בוריו בדקדוק ע"פ עדים, אבל גבי גט אע"ג דהדר אמר נתתי לה לא אמרינן חזקה שליח שעושה שליחותו, ופיו שאומר נתתי לה הרי הוא כשני עדים ופטורה, אלא אסורה עד שתתגרש בעדים, דאתמר בעל אומר לגירושין, ושליח אומר לגירושין, ואשה אומרת נתנו לי ואבד ממני ר' יוחנן אמר אין דבר שבערוה פחות משנים, והלכתא כוותיה לחומרא, דהיינו קידושין אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו, אבל להקל להתיר אשת איש לעלמא לא:

907

908ונערה המאורסה דפסקינן דהלכתא דברי הכל אביה ולא היא, הני בדלא שדך לאביה, אבל שדך ליה מעיקרא ואירצי ליה ובתר הכי קדשה שלא מדעתו רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה גט וצריכה מיאון, ולא קי"ל כותייהו, אלא כרבינא דהוא בתרא, דאמר דשייך לא ניחא ליה דלפקעה עצמה מרשותיה דהא זיכה ליה רחמנא בכסף קידושין, הלכך לא אירצי דלתקדשי בלא דעתיה, וכיון דלא ניחא ליה בהני קידושין אינה מקודשת:

908

909וצריכין בני ברית קודש כשבאין לישא אשה לבדוק תחלה במשפחתה ובקרובותיה ולקדש בפני שני עדים כשרים, ואח"כ נוטל כוס של יין ומברך בפה"ג, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, שמח תשמח, שהוא ברכה להזוג, וכל מה שיכולין לברך ולשמח החתן והכלה עושין, שכל המברכו ומשמחו זוכה לחמשה קולות. וז' ברכות הללו, כנגד ז' ברכות שבירך הקב"ה את אדם וחוה, שנאמר ויברך אותם אלהים (בראשית א כב). ראשונה ברכת היין המשמח אלהים ואנשים, והיא קודמת לכל קידוש והבדלה, ואחריה שהכל ברא לכבודו, ואע"פ שאינו מן הענין והסדר אלא מאשר יצר ואילך שמתחיל בדבר שניהם, אלא על שברא הקב"ה כל בריות העולם וכולם לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מג ז). וכתיב כל פעל ה' למענהו (משלי טז ד). ואחריו יוצר האדם, כי אחר יצירת כל בריות יצר את אדם הראשון, כי ביום הששי בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישי הוצבר עפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בששית נפח בו רוח חיים ועמד על רגליו, לפיכך מברך יוצר האדם על יצירת אדם לבדו, ומתחיל בסדר הזוג ומברך אשר יצר את האדם בצלמו, שבשעה ששית הפיל עליו תרדמה, שהרי כבר בראו צלם ודמות ותבנית ועכשיו התקין לו ממנו, כלומר מצלעו בניין עדי עד, כדכתיב ויבן ה' את הצלע (בראשית ב כב), ומסיים יוצר האדם, כי שניהם להדדי נקראו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם (שם ה ב):

909

910ברכת אירוסין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, בתורה שבכתב, דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא (תקריבו) [תקרבו] לגלות (ערותה) [ערוה] (ויקרא יח ו), ואסר לנו, בתורה שבעל פה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך (דברים יז יא). אסר לנו ארוסות עצמינו שלא להתייחד עמה עד שיכניסנה לחופה ויתן לה כתובה, ויברך שבע ברכות, ואז תבעל לו בטוהר ובנקיון, ואם נתייחד עמה קודם לכן נמצא מרבה ספק ממזרות בישראל. דתנן ראוה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, אמרה להן מאיש פלוני וכהן הוא ר"א (ורבנן) [ור' גמליאל] אומרים נאמנת, ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. ואמרינן ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אומרת מניה, והוא אמר אין מנאי, ומשום דקא מודים אסיק ר' יוסף הלכתא כר"א וכר"ג דאמרי נאמנת ואת לא תעביד עובדא להשיאה ליוחסין, ואי נשאית לה מפקינן לה מניה, אבל היכא דלא מודי ודאי רוב פסולין אצלה, ובתר רובא אזלינן ומאינש דעלמא היא מעברא והולד ממזר. והתיר לנו את הנשואות, פי' נשואות שלנו ע"י חופה הבאה מחמת קידושין, וחותם בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין. אלמא דבלא חופה וקידושין אין הורתו של ישראל בקדושה, אלא כבא אל אשה זונה:

910

911ושבע ברכות של חופה מברכין אותה ז' ימי המשתה בדאיכא פנים חדשות, ואי ליכא פנים חדשות אינה מברך, אלא ברכה שביעית ותו לא:

911

912ובמכתב שטר כתובה יש שינוי מנהג בישראל על מכתב התוספת והנדוניא ולא פסיקא מילתא אפילו מדרבנן אלא כפי מנהג העיר, זולתי מאתים זוז לבתולה, שהן כ"ה סלעים דנפקא לן מן מוהר הבתולות, ולאלמנה מנה מדרבנן כשמה דהיינו אל מנה:

912

913ואגב שהזקקתי לכל כך כתבתי טופס השטר דצריך למקני לך קנין כתובה באנפי עשרה כי היכי דלישתעביד באחריותה, וצריך לשרטיה בשרטוטין, וה"ה לכל שטרי ב"ד, ולא יהא בה תיבה שאינה גמורה, ואם נחסר בה תיבה צריך לכותבה בין חטי ולמכתב בשיטה אחרונה דביני חטי קיימא, וכן אם אירע בה שום שיבוש ומחקה צריך לקיימו בשיטה אחרונה, אם יש לה אב כותב ודין נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה, ואם לא כותב דהנעלת ליה סתם, ואם היא בחזקת בתולה כותב פלונית בתולתא, ואם היתה כבר אלמנה כותב פלונית בת פלוני סתם, וכן אם היא בחזקת בתולה כותב ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן מוהר בתוליכי דחזי לכי מדאוריתא, ואם היא אלמנה כותב זוזי מאה סתם, והנדוניא והתוספות כותב כמנהג וחותם החתן ואחריו שנים או שלשה עדים כשרים במעשיהם ורחוקים מקרובות, וצריכים בני ברית קודש ללמוד מצור חצבתם להדבק בטובים שבעולם, שנאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני משם (בראשית כד ד). וכל הנושא אשה לשם שמים דרכיו מוצלחים. ויש לו חלק לעולם הבא, והנושא אשה שאינה הוגנת לשום ממון, עליו הכתוב אומר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה (יאכלו) [יאכלם] חדש את חלקיהם (הושע ה ז), חדש נכנס וחדש יצא, וממון כלה, והנושא לשום יופי הויין לו עזי פנים, והנושא בת עם הארץ, נמשל כענבי הגפן שמשתרגות בסנה דבר כיעור ואינו מתקבל, והוויין לו בנים קשים ומורדים בישראל, ובתו ככלב, ועליו הכתוב אומר כל שוכב עם בהמה מות יומת (שמות כב יח), והנותן בתו לע"ה כאילו כופתה ונותנה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל, אף ע"ה דורס ובועל ואינו מתבייש, ואיזהו ע"ה כל שאין יודע גבורותיו של הקב"ה, ואינו יודע תפלה וברכות שאפילו נראה שהוא חסיד, ארור הוא לאלהי ישראל, שאינו יודע שבחו של הקב"ה, אע"פ שנראה חסיד עיקרו רשע, שכך אמרו רבותינו אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד. ולפיכך ימכור אדם מה שיש לו וישא בת ת"ח, שאם מת או גולה, בניו ת"ח, וישיא בתו לת"ח, משל לענבי גפן בענבי גפן דבר נאה ומתקבל:

913

914ירויחו דורשי הענין וישכילו. וסמוך לה פרשה תלמוד דרך ארץ, שישא אדם אשה לבנו גדול, ואח"כ ישא לעצמו, שנא' ויביאה יצחק האהלה וגו', וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה וגו':

914

915ויוסף אברהם. עיקר תוספות זו כאדם שעסוק בדבר ופוסק ומוסיף עוד לעשות בו, כענין שנא' ויוסף ה' דבר אלי עוד (ישעי' ח ה) וכתיב מה יוסיף ה' דבר עמי (במדבר כב יט):

915

916ויקח אשה. ולא לשון פילגש:

916

917ושמה קטורה. לשון קישור ולשון תרגום היא, כדכתיב ותקשר (בראשית לח כח), ותרגם וקטרת, דאע"ג דכתיב בה ותלך ותתע במדבר (בראשית כא יד), תאמר שנחשד עליה בריה, ת"ל ושמה קטורה, קשורה כאדם שחותם גנזיו ומצאו בחותמו, ודומה לדבר גן נעול מעין חתום (שה"ש ד יב):

917

918ותלד לו. ריש לקיש אמר תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, קין עיקר ושת לשון תוספות, ונתמלא העולם משת, ישמעאל עיקר ובני קטורה ע"י שהן לשון תוספות נתרבו, יוסף עיקר של רחל והוליד שנים, ובנימין שהוא לשון תוספת העמיד עשרה, שנא' ובני בנימין בלע וגו' (בראשית מו כא), ער עיקר, ושלה שהוא לשון תוספת מעמיד שני בתי דינין. עיקר שנות איוב ק"י שנה, ונוספו לו ק"מ שנה, עיקר מלכות חזקיהו י"ד שנה, ונוספו לו ט"ו שנה, ודומה לדבר ונפשו קשורה בנפשו (בראשית מד ל):

918

919את זמרן. שמזמר (בתוף) לע"ז:

919

920ואת יקשן. שמקיש בתוף לע"ז. ומדרש השאר לא שמעתי:

920

921אשורים ולטושים ולאומים. א"ר שמואל ב"ר נחמני תגרין לופרין וראשי אומין כולהון:

921

922ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. זו מערת המכפלה והדייתקי:

922

923ולבני הפלגשים. חסר כתיב, שלא היתה אלא פילגש אחת. היא קטורה היא הגר כדדרשנו:

923

924נתן אברהם מתנות. שמסר להם שם טומאה, היינו איצטגנינות שהיה יודע:

924

925וישלחם מעל יצחק בנו. שלא יערערו עליו עוד, ובכך נצח גביהה בן פסיסא את בני ישמעאל ובני קטורה, כשבאו לדון עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון, על עסקי ארץ כנען, שאומרים יש להם חלק בו שהיו דנין מתורת משה, שנא' ישמעאל בן אברהם (בראשית כה יב), וכתיב יצחק בן אברהם (שם שם יט), בהגר וקטורה כתיב אשה, ובשרה כתיב אשה, לכך ראויין להיות שווים בירושה, והשיב להן מתורת משה, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו, אב שחילק נכסיו לבניו וישלחם זה מעל זה, כלום יש להם טענה זה על זה, ויצאו בבושת פנים:

925

926בעודנו חי אל ארץ (קדמה) [קדם]. אמר להם כל מה שאתם יכולין ללכת לפאת מזרח הזריחו שלא תכוו בגחלתו של יצחק:

926

927ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. כדכתיב וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד). (מאה) [מאת] שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ראה את יעקב בן ט"ו שנה:

927

928ויגוע. א"ר יהודה בר אלעאי חסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים בעשרה בעשרים יום, לומר שהחולי ממרק:

928

929וימת אברהם בשיבה טובה. טובה. כמו שהבטיחו בין הבתרים:

929

930זקן ושבע. מלמד שהקב"ה מראה להן להצדיקים שכרן לפני מיתתן ונפשם שבעין וישונן להם, כמו שנאמר כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי (איוב ג יג):

930

931(ויאסוף) [ויאסף] אל עמיו. מלמד שעשה תרח אביו תשובה ונפשו בג"ע, וכבר דרשינן ג' אנשים שנאמר בהן שיבה טובה:

931

932ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. כאן בן האמה חלק כבוד לבן הגבירה:

932

933אל מערת המכפלה. שהיתה כפולה בדמים כשתי שדות אחרות:

933

934השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קבר אברהם ושרה אשתו. קבר כתיב חסר ו', ללמדך שכל מי שגמל חסד בקבורת שרה, זכה לגמול חסד בקבורת אברהם:

934

935א"ר שמואל בר נחמני שם ועבר היו מהלכין לפני מטתן, וכבר דרשנו כמה נכנסו משנותיו של שם בשנותיו של יצחק, וראו איזה מקום מופנה לאברהם, וקברו את שרה בדייטרין שלו:

935

936ויהי אחרי מות אברהם. א"ר יודן כל מקום שנאמר ויהי אחרי מות, אילולי שהעמיד הקב"ה אחרים תחתיהם חזר העולם לאחוריו:

936

937ויהי אחרי מות אברהם. סתמו פלשתים בארות של אברהם:

937

938ויברך אלהים את יצחק בנו. העמיד תחתיו ושב ויחפור אותו. ויהי אחרי מות משה (יהושע א א), פסק המן והבאר וענני כבוד, העמיד הקב"ה את יהושע, וכבש לו לישראל את הארץ. ויהי אחרי מות יהושע (שופטים א א), נתגרה בהן יתירת הארץ, העמיד הקב"ה יהודה תחתיו וכבשן. שנא' ויאמר ה' יהודה יעלה (שם שם ב), תחילה. ויהי אחרי מות שאול (ש"ב א א) היו פלשתים נלחמים בישראל, העמיד הקב"ה תחתיו את דוד וכבשן:

938

939ויברך אלהים את יצחק בנו. אמר אברהם אני בשר ודם עובר, אם אני מברך את יצחק הרי אני מגרה בו את ישמעאל ובני קטורה, אלא אני הולך לבית עולמי, ומה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה, לכך נגלה דבר קדשו על יצחק ובירכו, והעמידו על כוונת אביו:

939

940וישב יצחק עם באר. סמוך ישובו לבאר שנגלה דבריו של חי העולמים על הגר, ואמרה אתה רואי בעלבון:

940

941ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם. לא שפסל את הראשונים בני קטורה, אלא לייחסם אחר מות אברהם, מפני כבודו של אברהם, להודיע שקיים הקב"ה מה שאמר לאברהם, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו' (בראשית יז כ), מכיון שבירך את יצחק הפריד הפסולת ממנו, לומר שאינן בכלל אחד, לכך חזר הכתוב לומר:

941

942אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם. שאין בן האמה בכלל בן הגבירה:

942

943ואלה שמות בני ישמעאל בשמותם. ולא שיקרא בהם שם האבות אברהם ויצחק אלא לתולדתם נתייחסו, אחר מולדת אמם:

943

944בכור. חסר ו' כתיב, שלא יירש בכורה. ולא שמעתי מדרש שמותם:

944

945אלה הם בני ישמעאל, הפסולין להתיחס אחר זקינם:

945

946ואלה שמותם [בחצריהם ובטירותם]. אחר חצריהן ועל שם טירותם. חצרים אלו כפרים ותרגם פצחיהון כלומר פתוחין בלי חומה, כמו יפצחו הרים רינה (ישעיה מט יג), טירות אלו בתי טייטראות, וית כל בית סגדתהון, וכאן תרגם כרכיהון, כדי ללמוד זה מזה כי לא היו מניחין בתי ע"ז שלהן זולתי בכרכין:

946

947שנים עשר נשיאים. כמו שאמר הקב"ה לאברהם:

947

948לאמתם. חסר ו' כתיב, שכולם יהיו לאומה אחת:

948

949ואלה שני חיי ישמעאל (מאה) [מאת] שנה ושלושים שנה ושבע שנים ויגוע. בחולי מעיים, כדי למרק עונותיו, כי עשה תשובה ונתייסר בחולי מעיים:

949

950וימת ויאסף אל עמיו. שחלקו בג"ע, ולמה נמנין שנותיו, לפי שבא מקדקדו של מדבר לגמול חסד לאברהם. א"ר לוי בר חמא מה ראה הכתוב לייחס שנותיו של ישמעאל, כדי לייחס שנותיו של יצחק, בן כמה שנים היה כשבירך את יעקב ובן כמה שנים היה יעקב כשנתברך מפורש במגילה, באותה שעה שנתברך יעקב מת ישמעאל, שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל [בן אברהם] אחות נביות (בראשית כח ז ט), מלמד שקידשה ישמעאל לעשו, ומת באותו הפרק, והשיאה נביות אחיה, וישמעאל קדם ליצחק י"ד שנה, הוציא י"ד מן קל"ז, פשו להו קכ"ג, הרי שיצחק היה בן קכ"ג כשבירך את יעקב, ויצחק היה בן ס' כשהוליד את יעקב, נמצא יעקב היה בן ס"ג כשנתברך, והלך יעקב אצל עבר, ולמד תורה ממנו י"ד שנה עד שלא הלך לחרן, הרי בעמדו על הבאר בן ע"ז שנה היה, וי"ד שנים עבד בשתי נשיו, עד שלא נולד יוסף, ויוסף בן ל' שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השבע, ושנתיים של רעב, הרי ק"ל ליעקב בעמדו לפני פרעה, וכה"א ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה (בראשית מז ט), הא למדת כל אלו י"ד שנה אצל עבר היה:

950

951וישכנו כלומר בני ישמעאל:

951

952מחוילה. שכתוב בה ארץ החוילה אשר שם הזהב (שם ב יא):

952

953עד שור. היא קדש:

953

954אשר על פני מצרים. גבול כנגד גבול:

954

955באכה אשורה. מצד השלישי:

955

956על (כל פני) [פני כל] אחיו נפל. באחוזתו בין בני קטורה לבני יצחק. הכא אמר נפל, ולהלן הוא אומר ישכון (בראשית טז יב), אלא בכל ימים שהיה אברהם קיים אמר ישכון, לאחר שנפטר אברהם נפל ישמעאל, ויש אומרים עד שלא פשט ידו בבית המקדש ישכון, כיון שפשט ידו בבה"מ נפל, ועליו הכתוב אומר על כן לא השכילו וכל (מרשתה נפרצה) [מרעיתם נפוצה] (ירמיה י כא):

956

957שלמה פרשת לחיי שרה וירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת עטרת הזקן ותפארת הבנים. עטרתו של אברהם שניצל מכבשן האש, אלא בשביל יעקב ובניו שעתידין לצאת ממנו, שנא' כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וגו' (ישעיה כט כב). יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד). אמר הקב"ה בת עמי דמיתיך ליונה המתחופפת בכנפיה וניצולת, כך אתה מחופפת במצותי וניצלת ומסתתרת בחגוי ובמדרגה בשביל שאני מכסך, וכל כך למה, מפני שאני מתאוה שתשחרי פני בצר ליך, כי קולך ערב לפני בשיחות תפילתך, ומראך נאוה לפני בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וזה דרכך מנעוריך ואהבת כלולותיך, כי לאמותיך עקרתי ארבעתן שהייתי מתאוה לשיחתם ולתפלת בעליהן ונעתרו לי ופקדתי אותם:

957

958ואלה תולדות יצחק. אע"פ שתולדות ישמעאל ובני קטורה פסולין, אעפ"כ לא כתב אלה, אלה ואלה, להוסיף על צדקותיו של אברהם:

958

959אברהם הוליד את יצחק. מה תלמוד לומר אלא שלא נקרא אברהם עד שנתבשר שיוליד את יצחק:

959

960ויהי יצחק בן ארבעים שנה. ג' שנה אחר שנעקד:

960

961בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי. רמאי הוא בעל רמאות ומרמות:

961

962מפדן ארם. ממש:

962

963(אחיות) [אחות] לבן הארמי. כאביו:

963

964לו לאשה. כלומר ראויה היא לו לאשה, שגודלה בין רמאין הללו, והיתה תמימת דרך:

964

965ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. עתירה לשון בקשה, ודומה לו העתירו (שמות ח ד), העתרתם (יחזקאל לה יג), אבל אין להם דמיון במקרא שילמדו ממנו. זולתי מן והעתרתם עלי דבריכם (שם), ועיקר תיבותיו לשון היפוך המדה, ודומה להן בדברי רבותינו עתר דפומבדיתא, ועל זה אמרו רבותינו למה נמשלו דברי תורה לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וכן יש לפתור והעתרתם עלי דבריכם (שם) כלומר והפכתם עלי דבריכם, וכן כתוב אחד אומר והפכתם [את] דברי אלהים חיים (ירמיה כג לו). וכן פשוטו של פסוק ויעתר יצחק, התפלל יצחק והיפך מדה בלבו של הקב"ה:

965

966לנכח אשתו. שהיא שטוחה בתחינה, והוא שטוח נוכחה, ואומר רבש"ע יודע אני שגזירתתך קיימת, ואתה אמרת לאברהם אבי, כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ועכשיו כל בנים שאתה עתיד ליתן לי תן לי מצדקת זו:

966

967כי עקרה היא. שנעקר עיקר מיטרא שלה:

967

968ויעתר לו ה'. היפך הקב"ה מדתו בזכותו שכבר נעקד באהבתו לה', לכך שמח לעשות רצונו, ולכך שהתה עמו עשרים שנה, כדי שלא יאמרו אחיה וקרוביה ברכת תפלתם עשאה פירות:

968

969ותהר רבקה אשתו. גזר הקב"ה ונגלף לה עיקר מיטרא לקבל הוולד הריון:

969

970ויתרוצצו. היו מתחתכין ודוחקין זה את זה כשתי גבורים, שזה רץ להרוג את זה, וזה להרוג את זה, ודומה לדבר ותרץ את גלגלתו (שופטים ט נג):

970

971בקרבה. במעיה, יש קרב שהיא כרס ממש, כדכתיב ואת כל החלב אשר על הקרב (ויקרא ג ג), ויש שהיא מעים, כדכתיב ותצחק שרה בקרבה, ודומה לו ותורתך בתוך מעי (תהלים מ ט), ויש שהיא תוך סתם, כדכתיב בקרב העם הזה (במדבר יד יד), וכל דומיהן:

971

972ותאמר אם כן. ר' חגי משום ר' יצחק אמר מלמד שהיתה רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים [ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה] ואומרת לאו, והיא צועקת ואומרת א"כ ששאר נשים לא הגיע להן כך:

972

973למה זה אנכי. בצער הזה:

973

974ותלך. לבית מדרשו של עבר:

974

975לדרוש את ה'. לבקש רחמים על העובר, ואע"פ שאברהם קיים, הלכה אצל זקנים ללמדך שכל המקבל פני זקן שבדור, כאילו מקבל פני שכינה:

975

976ויאמר ה' לה. לא שנזדקק דבר קדשו ממש להשיח עם אשה מעולם זולתי עם שרה כדדרשי', אלא ע"י שם בן נח כהן צדק שחי אח"כ נ"א שנה, כי כל ימי חיי שם היו ת"ר שנה פחות שתי שנים, ועכשיו נמצא שהוא בן תקמ"ז שנה:

976

977שני גוים בבטנך. גיים כתיב, זה מתגבר בעולמו, וזה במלכותו, זה מלביש כלאים, וזה מלביש ציצית, זה עורך מערכות מלחמה, וזה סומך זקנים וסנהדרין:

977

978ושני לאומים ממעיך. מתוך מעיך יהיו נפרדין, זה מהול, וזה מושך ערלה:

978

979ולאם מלאם. מכאן עד סוף הפסוק אינו אלא דברים תלוין בסתם, שלא פירש מי יאמץ מזה, וכן ורב יעבוד צעיר, או ולרב יעבוד, אלא משמע האומץ והשיעבוד לזה ולזה, כל זמן שיעקב אמיץ עשו משועבד, שנאמר (ותהי) [ויהי כל] אדום עבדים לדוד (ש"ב ח יד), וכתיב עד הכרית כל זכר באדום (מ"א יא טז), וכיון שפשע יעקב בבוראו עשו אמיץ, ויעקב משועבד, שנאמר היו צריה לראש (איכה א ה), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז ז), וכתיב ועבדת את אויביך (דברים כח מח), וכן יצחק לעשו אמר ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' (בראשית כז מ):

979

980וימלאו ימיה ללדת. לסוף מאתים ושבעים יום:

980

981והנה תומים בבטנה. חסר א' כתיב, שלא היה מהם אלא תם אחד, אבל בתמר (שם לח כז) תאומים מלא כתיב, ששניהם היו תמימי דרך:

981

982ויצא הראשון אדמוני. שהיה עיקר יצירתו מטיפת אודם של אמו, ולפיכך היה אדום, ולפיכך יצא תחלה:

982

983כלו כאדרת שער. שלא היה בו מקום חלק אלא כאיצטלית הזו שעושין מן הצמר ומניחין במחצית קצוות הצמר לחוץ בשביל הגשמים שלא יטשטשו את בעליהן עוברי דרכים:

983

984ויקראו (את) שמו עשו. כאיש גדול ובעל שער. ויש אומרים עושה שוא, הוא שוא, ואלוהותו שוא, וזה מדרש:

984

985ואחרי כן יצא אחיו. שעתיד לתפוש אחריו ממשלת עולם:

985

986וידו אוחזת בעקב. ברגל של עשו:

986

987ויקרא שמו. קראהו הקב"ה יעקב:

987

988א"ר יצחק אמר הקב"ה אתן קריתם לחזירתכון שם, אף אני קורא לבני בכורי שם, שנאמר כה אמר ה' בני בכורי ישראל (שמות ד כב), ועיקר הפשט לכך נקרא יעקב על שיצא נאחז בעקב אחיו, אבל רבותינו אמרו שהקב"ה קראו יעקב שתופס מלכות בעקב, ומתברך בלשון עקב, כדכתיב והיה עקב תשמעון (דברים ז יב):

988

989ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. ורבקה בת כ"ג שנה, ואברהם בן ק"ס, וראה את יעקב בן ט"ו שנה יושב באהלי תורה, ואם יאמר אדם למה לא היה אברהם מבקש רחמים על רבקה, יש להשיב כי רצה הקב"ה לחבב את יצחק בימי אביו ולהעמידו על מכונת אביו שיאמרו הכל ממלא מקום אבותיו הוא, ומה שכתב לפני זה ויגוע וימת אברהם (בראשית כה ח), וכתיב ויהי אחרי מות אברהם (שם שם יא), לא שיש מוקדם ומאוחר בתורה, רק כך דרכה של תורה, שפותח איש איש בפני עצמו ומסיימו:

989

990ויגדלו הנערים, עד שהיו בן י"ג שנים לא היו מעשיהן ניכרין, כיון שהוגדלו מעשיהן ניכרין, א"ר פנחס בר לוי כהדס ועצבונית, פי' קמשין, שגדלין זה על גבי זה, כיון שהגדילו, זה נותן ריחו, וזה נותן ריחו, כך אלו כל י"ג שנים היו שניהן הולכין ללמוד מצות ושניהם חוזרין בספר, מכאן אמר ר' אליעזר ב"ר שמעון צריך אדם לטפל בבנו י"ג שנים, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונש בני:

990

991ויהי עשו איש יודע ציד. מתרבותו של נמרוד, שהיה צד את הבריות בפיו כדרשנו. ועיקר הפשט ציד ציד ממש, ודומה לו לצוד ציד (בראשית כז ה), אשר יצוד ציד חיה (ויקרא יז יג). ולבי רחש להדבירו על אופן צידה, כדבר צידה שלח להם לשובע (תהלים עח כה), צידה לדרך (בראשית מב כה) כולן לשון מזון, אבל צידה שהוא לשון פועל כגון לצוד [ציד], יצוד ציד, הוא לשון מארב, כגון ואשר לא צדה (שמות כא יג), ודומיהן:

991

992ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ולפי שהיה יצחק בן זקונים היה מעונג ומפונק והיה אוהב מיני מעדנים והיה עשו צד חיות ועופות ומבשל ומאכילו היפה ומביא יין מובחר ומשקהו:

992

993ורבקה אוהבת את יעקב. לא נאמר אהבה אלא אוהבת, כל זמן ששומעת דבריו הנעימים ורואת דרכיו התמימות מוספת לו אהבה על אהבה:

993

994ויזד יעקב נזיד. לפי שכבר סיים סדרו של עולם לא הזכירו עוד, אלא כאן היה זמן פטירתו כשהיו הנערים בני ט"ו שנים אז נפטר אברהם, ויעקב שהיה גומל חסד הלך לנחם את אביו במיני תבשילין:

994

995ויזד יעקב נזיד. חבירו מוכיח עליו שתבשיל של עדשים היה, יסוד מלת זה הוא זד לבד, ולא מצאתי לו דמיון אלא עניינו מפרשו לשון תבשיל:

995

996ויבא עשו מן השדה. שבא על נערה המאורסה, ורמז לדבר ואם בשדה ימצא האיש את (נערה) [הנערה] המאורסה (דברים כב כה):

996

997והוא עיף. שהרג את הנפש, וכה"א כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא):

997

998ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא. עיקר מלת לעט סבירא לי כדכתב רב חסדא הוא שמאכיל אדם את הנער או את החולה או לשום בריה ביד להיותו אוכל מחמת מאכיל, ואין לו דמיון במקרא זולתי בדברי רבותינו, דאמרי' במסכת שבת איזו הוא המראה ואיזה הוא הלעטה, אמר רב חסדא המראה הוא בכלי, והלעטה ביד, פי' המראה פיטום שור ומריא, ואנשי עיר הקודש פירשו הלעיטני נא, שפער פיו כגמל, ואמר אני אפתח את פי, ואתה הלעיטני ביד. ותנן אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו מאכלות הרבה כדי שילך ימים הרבה בלא מאכל:

998

999נא. לשון בקשה:

999

1000מן האדום האדום הזה. כפל הדיבור שראה המאכל מבושל היטב והמרק מאודם מחמת העדשים האדומים, לכך ביקש לו מן העדשים ומן המרק שבו:

1000

1001כי עיף אנכי. כלומר כדי שירחם עליו:

1001

1002על כן. בשביל טיפול דבריו שהיה כופל לנזיד ב' פעמים, לכך קרא יעקב את שמו אדום:

1002

1003ויאמר יעקב מכרה. לשון ענוה:

1003

1004כיום. כלומר כאותו יום שאתה עתיד לירש את בכורתך, מכור אותו לי מעכשיו, כי כבר הבטיח הקב"ה את אברהם לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו' (בראשית טו יח), והיה עשו ראוי ליטול פי שנים:

1004

1005ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות. כשראה שנפטר הצדיק זקינו, אמר באותו זקן נגעה הדין, א"כ לא מתן שכר ולא תחית המתים ועכשיו אני עיף וקרוב למות, ולפי פשוטה הולך בכל יום לצוד חיות בשדה ומסכן עצמו למיתה ואיך אדע שאירש את אבי, אבל אתה יושב בבית המדרש בהשקט, יש לבטוח שתחיה ותירש:

1005

1006ולמה זה לי בכורה. מה צריך לי להאמין דבר זה שאהא נוחל בארץ חלק בכורה:

1006

1007ויאמר יעקב השבעה לי כיום. א"ל אע"פ שאין אתה מאמין בכך השבעה לי באותו היום שתהא ראוי לנחול שלא תערער עלי, וישבע לו שלא יבקש חלק בארץ כלל אפילו כפשוט:

1007

1008וימכור את בכורתו ליעקב. בדמי המאכל והמשתה, וכן הוא אומר וילך (מאיליו) [אל ארץ] מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו). שנשבע לו על כל חלקו:

1008

1009ויעקב נתן לעשו. בדמי הבכורה:

1009

1010לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת. כל צרכו:

1010

1011ויקם וילך. ולא נשתהה אצל אביו לנחמו:

1011

1012ויבז עשו. לשון בזיון, ודומה לו ויבז בעיניו (אסתר ג ו), בוז יבוזו לו (שה"ש ח ז), לא יבוזו לגנב כי יגנוב (משלי ו ל). והכניס עמו כת של פזרנים אמר נאכל ונשתה ונלעג עליו ואמסור לו דבר בטל מה שלא בא לידי, ולא עתיד לבוא לידי לעולם:

1012

1013ורבותינו דרשו ואלה תולדות יצחק. למה הוצרך לומר בן אברהם, אלא לומר לך כל תולדותיו של אברהם האחרות אין בהם חפץ, זולתי תולדותיו של יצחק בן אברהם:

1013

1014אברהם הוליד את יצחק. שהיו דומין זה לזה וכן במעשיו הטובים, והיו הכל אומרים ודאי אברהם הוליד את יצחק:

1014

1015ויעתר יצחק. כמו ויחתר יצחק, מלשון מחתרת, כאדם שחותר בקיר לפתוח לו פתח:

1015

1016לה'. לשם הנכבד שקרא אביו, שנאמר ויקרא [שם] אברם בשם ה' (בראשית יג ד), ולהר המוריה הלכו למקום שנעקד שם. ויעתר כלומר ויחתר, כמו שיצחק מחתר פתח רחמים, כך הקב"ה שמח לעשות רצון צדיק לפתוח לו פתח רחמים:

1016

1017ויתרצצו הבנים. אמר ריש לקיש זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר צוויו של זה, וממעי אמן זרתו מתוחה כנגדו:

1017

1018ד"א ויתרוצצו הבנים בקרבה. כשהיא עוברת על בתי ע"ז היה מפרכס עשו לצאת, ועליו נאמר זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב (תהלים נח ד), וכשהיתה עוברת למקום קדושה, כגון בית המדרש היה יעקב מפרכס לצאת, ונדרש ויתרוצצו לשון מרוצה:

1018

1019ותלך לדרוש את ה'. להביא קרבן:

1019

1020ויאמר ה' לה. על ידי מלאך:

1020

1021שני גויים. גיים כתיב, יו"ד באל"ף מתחלף, שלמה ביעקב אנדריינוס בעשו:

1021

1022ורב יעבוד צעיר. כלומר והרבה יעבוד צעיר כמו ורב (יהיו) [שיהיו] ימי (חייו) [שניו] (קהלת ו ג). יעבד חסר ו' זכה צעיר ייעבד, לא זכה יעבוד:

1022

1023ויצא הראשון. למה יצא ראשון כדי שתצא סריותו עמו, כעבד שנכנס תחלה ומשטף את המרחץ, ואח"כ נכנס רבו ורוחץ:

1023

1024אדמני. א"ר אבא בר כהנא שהוא שופך דמים, כשראה שמואל הנביא את דוד והוא אדמוני (ש"א טז יב), נתיירא ואמר אף זה שופך דמים, משיבו רוח הקדש ואומר עם יפה עינים (שם), עשו מדעת עצמו עושה, אבל זה מדעת סנהדרין, שנאמר עיניך בריכות בחשבון (שה"ש ז ה), יבא אדמוני ויפרע מאדמוני, זש"ה ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף (תהלים ס ב), אלו שהכה יואב, וכתיב עד הכרית כל זכר באדום (מ"א יא טז):

1024

1025כלו כאדרת שער. חסר ו', כלומר כולו כאדרת שער, הה"ד באדין דקו (כחדא) [כחדה] פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא (והוא כמו עור) [והוו כעור] מן אידרי קיט (דניאל ב לה), א"ר חנינא בר יצחק מי גרם להם להיות כעור מן אידרי קיט, על שפשטו ידיהם באדירים:

1025

1026ויקראו שמו עשו. משמש לשון עשב, הוא מלא שער, כשדה מלא עשב:

1026

1027איש יודע ציד. ר' אבהו אמר ציידני סיידני, צד בבית צד בשדה, בבית האיך מתקנין מילחא, בשדה האיך מתקנין תיבנא, ר' חייא בר אבא אמר איש שדה שהפקיר עצמו כשדה, אמרו ישראל רבש"ע לא דיינו שנשתעבדנו לכל האומות אלא אף לזה שנבעל כנשים, אמר להן הקב"ה אף אני בו בלשון אפרע ממנו, שנאמר והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה (ירמיה מט כב):

1027

1028ויעקב איש תם. בדרכיו:

1028

1029יושב אהלים. אמר הקב"ה אתה פתחת באהלים, חייך כי בזכותך אשיב שבות בניך, שנאמר הנני שב (את) שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם (ירמיה ל יח). י' ע' ק' ב' יו"ד על שם כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב), אחד מן עשרה, ע' על שם בשבעים נפש (דברים י' כב), ק' על שם ק"ג ברכות שקיבל מאביו בק"ג אותיות, מן ויתן לך עד ברוך, ק' כנגד ק' של יעקב, ג' כנגד אמן שענו לו מן השמים. ב' שנתברך מן ב' אחיות:

1029

1030ויזד יעקב נזיד. אותו היום הלך אברהם לבית עולמו, והלך יעקב לבשל עדשים לניחומים, אמרו רבותינו מפני מה מנחמים בביצים, שכשם שאין פה לביצה שהיא עגולה, כך אסור בבית האבל להרבות דברים, ואמרינן אגרא דבי טמיא שתיקותא, שנאמר וידום אהרן (ויקרא י ג), וכתיב ישב בדד וידום (איכה ג כח). ד"א לפי שהביצה עגולה ומתגלגל, כך המיתה גלגול לעולם, דור הולך ודור בא ומתחלה היו מנחמין בעדשים שאין להם פה, כמו שיש לבטנים ולפולים, ועוד שהוא עגול:

1030

1031ויבא עשו מן השדה והוא עיף. רבנן אמרי משום ר' סימון את מוצא אברהם שחי קע"ה שנה, ויצחק ק"פ שנה, אלא אותן ה' שנים שמנע הקב"ה מחיי אברהם, מפני שבא עשו על נערה המאורסה, דכתיב כי בשדה מצאה (איש) וגו' (דברים כב כז), וכתיב הכא ויבא עשו מן השדה. והרג את האדם, כתיב הכא והוא עיף, וכתיב התם עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא). אמר הקב"ה אני אמרתי לאברהם תקבר בשיבה טובה (בראשית טו טו), ואין זו שיבה טובה, שיהא בן בנו עובד ע"ז, ומגלה עריות, ושופך דמים, מוטב לו שיפטר מן העולם, הה"ד כי טבו חסדך מחיים (תהלים סג ד), וכתיב מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז א):

1031

1032מן האדום האדום הזה. ר' יוחנן אמר מיניה מן פטרוניא. ר"ל אמר מיניה ומן דכוותיה, הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה, דכתיב [ארצה] שעיר שדה אדום (בראשית לב ד), מגן גבוריו מאודם, לבושו מאודם, שנאמר אנשי חיל מתולעים (נחום ב ד). בעולם הזה פורע מהם דוד שהוא אדום כדלעיל, ולעתיד יפרע ממנו הקב"ה, דכתיב דודי צח ואדום (שה"ש ה א). בלבוש אדום, דכתיב מדוע אדום ללבושיך (ישעיה סג ב):

1032

1033מכרה כיום. בפרהסיא כיום שהוא גלוי:

1033

1034ד"א א"ל הב לי יום חד מדידך, א"ר אחא כל מי שיודע לחשוב [כמה שנים ישב אבינו יעקב בשלוה ימצא] יום אחד ישב אביר יעקב בשלוה שלא היה בצל עשו:

1034

1035ד"א כיום, מה יום הולך ואינו חוזר, אף מכירתך קיימת ואינה חוזרת לך:

1035

1036מה ראה יעקב ליתן נפשו על הבכורה. דתנן עד שלא הוקם המשכן היו מותרין בבמות והעבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות וניתנה העבודה לכהנים, אמר יעקב חס ושלום שיהא רשע זה עומד ומקריב, זה"ש אם (לדם) [לא דם] שנאת (יחזקאל לה ו) זה דם קרבנות, ודם ירדפוך (שם), זו שפיכות דמים. ר' חמא בר חנינא אמר זה דם ברית מילה, שכפר בה, ומנע מזרעו, ומשך ערלתו:

1036

1037ולמה זה לי בכורה. רשב"ל אמר התחיל מחרף ומגדף, למה לי אין כתיב כאן, אלא למה זה לי, כפר בעיקר אמר שאין לו חלק בהקב"ה, דכתיב ביה זה אלי ואנוהו (שמות טו ב). בכורה. שכפר ולא היה חושש אלא בדבר שלפניו, ולא היה מאמין במה שהבטיח הקב"ה את אברהם ליתן לזרעו את הארץ. ראיתי בפי' ר' טוביה ב"ר אליעזר ז"ל מן האדום האדום, כי גם זהב שהוא אדום שאל לו על דמי הבכורה יחד עם התבשיל האדום, ולכך כופלן הכתוב, כי בתבשיל לבדו לא היה מוכרה. ומה דכתיב ויאכל וישת, אחר שנתן לו הזהב בדמי הבכורה, עוד הוסיף והאכילו והשקהו, כדי שימכור לו בעין יפה:

1037

1038ויבז עשו. שהיה מלעיג על הבכורה, אמר דבר שאין אני עתיד לירש אני מוכרה לזה בממון:

1038

1039ויקם וילך. יצא מידי עולמו מה שביזה את הבכורה, א"ר לוי מתחיית המתים, אמר לית אלא עולם הדין ולית עולם אחר, אין עונש ואין שכר, פה דוברי שקר יסכר:

1039

1040ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לפרשת בוז פרשת חרפה, שנאמר בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי יח ג), בבא רשע זה עשו הרשע, שנאמר ויבא עשו מן השדה, בא גם בוז, שבא לבזות את דבר בוראו ותחיית המתים והעולם הבא, ועם קלון חרפה שבעבור להודיע קלון חטאו, הביא הקב"ה חרפה במקומו, ואין חרפה אלא רעב, שנא' למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים (יחזקאל לו ל):

1040

1041ויהי רעב בארץ. זה אחד מעשרה רעבון שבא לעולם, וכבר דרשנום:

1041

1042מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. ומה ת"ל, אלא כשנפטר אברהם בא רעב לעולם, אותו שהיה בימי אברהם לא היה אלא לנסותו, וזה רעב לא בא על נסיון, אלא להודיע כי צדיק נפטר מן העולם, ועשו יצא מתרבותו:

1042

1043וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים נררה. כמו לגרר, ולפי שהוצרך לתיבה למ"ד בראש התיבה הוטל לה ה"א בסופה:

1043

1044וירא אליו ה'. קודם שהגיע לגרר:

1044

1045אל תרד מצרימה. שאתה עולה תמימה מה עולה תמימה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אתה אם תצא חוץ לארץ תפסל:

1045

1046שכון בארץ. שכן כתיב חסר ו', כלומר שכן שכינתי בארץ:

1046

1047גור. לאחר שהגיע שם א"ל גור בארץ הזאת:

1047

1048ואהיה עמך. דבר קדשי יהיה עמך להושיעך מכל רע:

1048

1049ואברכך. ואכבדך:

1049

1050כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. דרשו רבותינו האל קשות האלה יותר, וכן אתה דורש האל מקצתן ולא כולן, כי לא ינחלו ישראל אלא ז' גוים, והנותרים ינחלו לעתיד לבא, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר (ועד) [עד] אפסי ארץ (תהלים עב ח):

1050

1051והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. בהר המוריה:

1051

1052והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. אע"פ שהן תמימים:

1052

1053והתברכו בזרעך. כמו שדרשנו באברהם:

1053

1054עקב. בשביל, ודומה לו עקב תשמעון (דברים ז יב), ומלת עקב מתפרד לחמשה ראשים, עקב לשון עקבי רגל, כמו בעקב עשו (בראשית כה כו). עקב לשון רמאות, כמו ויעקבני (שם כז לו). עקב לשון עיקום הלב, כמו חילוף עקב אשר שמע. עקב לשון מניעה, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד). עקב הוא לשון סוף הענין, והכרת אותותם ע"י הטעם והנקודות, והוא מפורש במקום אחר, כידוע לאותן הבקיאין בחכמת הדקדוק:

1054

1055וישב יצחק בגרר. מקום שדר בו אביו, רבותינו אמרו גררה זו גרדיקי:

1055

1056וישאלו אנשי המקום לאשתו. לא ששאלו אותה, אלא לו שאלו על עסקי אשתו, ודומה לדבר אל הנער הזה התפללתי (ש"א א כז):

1056

1057ויאמר אחותי היא כי ירא לאמור אשתי. וכן אמר בדעתו:

1057

1058פן יהרגני אנשי המקום על רבקה. שאינם גדורין מן הערוה ועוד:

1058

1059כי טובת מראה היא. כמו שאמר אברהם כך אמר יצחק, אלא מפני המעשה שאירע לאבימלך על שרה לא לקח את רבקה:

1059

1060ויהי כי ארכו לו שם הימים. שעשה שם ימים הרבה, ודומה לדבר אורך ימים עולם ועד (תהלים כא ה), אורך ימים אשביעהו (שם צא טז):

1060

1061וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. אין השקפה אלא מלמעלה למטה, וכבר דרשנו בוישקף על פני סדום (בראשית יט כח):

1061

1062וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. היה משמש מטתו ביום, ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך אא"כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו, ועיקר לתשמיש בלילה, וכן הוא אומר הלילה אמר הורה גבר (איוב ג ג), שקילל ליל עיבורו, וירמיה שקילל יום עיבורו, שחלקיהו אביו נזקק לאשתו ביום ועיברה בו, מפני איזבל שהיתה הורגת נביאי ה', וחלקיהו הכהן היה נחבא במערה ויצא ובא ושימש מטתו וברח, וכל כך למה, אמרו רבותינו שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), הלכך במקום אופל מותר:

1062

1063ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך. לשון מיעוט, כלומר מיעטת עצמך מדוברי אמת:

1063

1064הנה. כלומר הנה נמצא מתוך מעשיך שאשתך היא:

1064

1065ואיך אמרת אחותי היא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה. כלומר בשבילה, כמו שאמר אביו:

1065

1066ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו. להחטיאנו:

1066

1067כמעט שכב אחד העם את אשתך. כלומר המיוחד שבעם, והוא המלך, אמר ברמז על עצמו. כל אחד שהאל"ף פתוחה הרי הוא נתלה על תיבה הבאה סמוכה לו, וכל שהאל"ף בסגו"ל הרי הוא עומד על עצמו:

1067

1068והבאת עלינו אשם. שהאשם בא על המעילות ועל השוגג, והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות ונמצא שוגג עליה, כי בחזקת פנויה הי' ששידך עליה:

1068

1069ויצו אבימלך את כל העם לאמר. זה לזה משמו:

1069

1070הנוגע באיש (ההוא) [הזה]. להרע, ודומה לו אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):

1070

1071ובאשתו. לשום ביאה, ודומה לו לא ינקה [כל] הנוגע בה (משלי ו כט), א"ר אבהו כל הנוגע אפי' צרור אל יזרוק אדם בהן:

1071

1072מות יומת. בשום מיתה:

1072

1073ויזרע יצחק בארץ ההיא. אע"פ שהיתה ארץ קשה:

1073

1074וימצא בשנה ההיא. אע"פ שהיתה שנה רעה:

1074

1075מאה שערים. מאה כורין, לשון שיעור. ודומה לו בדברי רבותינו אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, מלמד שאמד אותן ועשאת במאה, והלא אין ברכה שורה על דבר שהוא במדה ובמשקל ובמניין, ומפני מה אמדוהו, אלא בשביל המעשרות, שכן מצינו באברהם ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ), וביעקב עשר אעשרנו לך (שם כח כב) וכאן מצינו ביצחק ויברכהו אלהים, תיכף למעשרות, וכה"א ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג י), ואלו היה הארץ רפה והשנה טובה על אחת כמה וכמה:

1075

1076ויגדל האיש. בעושר ובנכסים:

1076

1077וילך הלוך וגדל. בכל יום:

1077

1078עד כי גדל מאד. במטלטלין יותר מאבימלך, א"ר יצחק עד שהיו הכל אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, שלש לשונות גדל כתיב בפסוק, גדול במעשים, גדול בעושר, גדול בשם:

1078

1079ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. אלו עבדים ושפחות, ועבדה חסר ו', דניאל חיטייא אמר אם אין אדם נעשה כעבד לעבדו אינו קונה אותו, לכך חסר ו':

1079

1080ויקנאו אותו פלשתים. היינו דתנן הקנאה והתאוה מוציאין את האדם מן העולם:

1080

1081וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמו פלשתים. מקום מוצא מימיהם:

1081

1082וימלאום עפר. עד שלא פורצים ונובעים:

1082

1083ויאמר אבימלך אל יצחק לך ממנו כי עצמת ממנו מאד. אפי' ממני, אפס רבותינו דרשו ממנו כמו משלנו, א"ל כל העצימות שעצמת. משלנו הוא, לשעבר הות לך חדא קווקין, וכדין אית ליך קווקין סגין, ואין הדבר מדובר על אופן הפשט, כי לא תמצא במקרא ממנו דמסתבר מדבר שלנו, זולתי בלשון יחיד משלו, או כמו מאותו הדבר ממש, דכתיב כי ממנו נקח (שמות י כו), לקטן ממנו, ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י ד), או בלשון רבים, כמו מעצמינו, וכגון זה כי עצמת ממנו, וכגון איש ממנו (בראשית כג ו), כי חזק הוא ממנו (במדבר יג לא), לא נפקד ממנו איש (שם לא מט):

1083

1084וילך משם יצחק. הרחיק עצמו מן המחלוקת, ולא שנסתלק לגמרי מגבול גרר בשביל מה שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת (פסוק ג), אלא ויחן בנחל גרר וישב שם. מפני רוב מקניהו נתיישב על המים:

1084

1085וישב יצחק ויחפור את בארות המים. מיעוט בארות שתים, ולכך חסר ו':

1085

1086אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמו פלשתים. כדלעיל:

1086

1087ויקרא להן. יצחק:

1087

1088שמות כשמות אשר קרא להן אביו. שלא לסתור את דבריו, ולהודיע כי משל אביו היה:

1088

1089ויחפרו. מלת חפר אחד מן הדברים שאין יכולת לדעת טעמו, בלעדי תיבה הסמוכה לה, כי יש לומר חפר לשון כניעת חרפה, כגון וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), כי לא תחפירי (שם נד ד), וכל דומיהן, ויש לומר לשון מרגלים, כגון לחפור את הארץ (יהושע ב ב), וכגון לחפור פארות ולעטלפים (ישעיה ב כ), ומתרגם לטעייתא, היא ע"ז של אשירה המחפית עובדיה, וכגון ותחפרו מהגנות (שם א כט), ויש לומר לשון כרייה וחפירה בקרקע, כגון באר חפרוה שרים (במדבר כא יח), וכגון זה ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ה' בארות חפרו חוץ מאותן של אביו, כנגד ה' ספרי תורה הקרואה מים חיים, הראשון זה, שנאמר וימצאו שם באר מים חיים, כלומר נובעין שאין פוסקין:

1089

1090ויריבו רעי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. אע"פ שטרחתם וחפרתם, מ"מ המים מן הנחל שלנו נוגרין ולאחר שנצח:

1090

1091ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ובמדרש רבותינו כנגד ס' בראשית שבו מגיד שעסק הקב"ה וברא את עולמו:

1091

1092ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. משטינין אותי כלפי המלכות. ובמדרש רבותינו כנגד ס' שמות דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א יד):

1092

1093ויעתק כלומר ויסתלק, ודומה לו המעתיק הרים (איוב ט ה):

1093

1094ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וגו'. והרבה בשמועו, ובמדרש רבותינו כנגד ס' ויקרא שהוא ממולא ומרובה הלכות ותורות:

1094

1095ויעל משם באר שבע. במדרש רבותינו כנגד ס' וידבר שהוא משלים שבעה ספרי תורה, כדברי בר קפרא דעביד מן רישיה דספרא דוידבר עד ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, מן ויהי בנסוע עד רבבות אלפי ישראל ספר בפני עצמו, מן ויהי העם כמתאוננים עד סופא ספר בפני עצמו:

1095

1096וירא אליו ה' בלילה ההוא. שהוא מקום המזומן לחזיון:

1096

1097ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא. מפני שאמרתי לך שתגור בארץ הזאת, ואתה עלית לכאן בלי דברי, כי מסכים אני על ידך:

1097

1098כי אתך אני. לסייעך מן האומות שהתחילו לקנאות בך:

1098

1099וברכתיך. בעושר ובנכסים:

1099

1100והרבתי את זרעך בעבור אברהם אביך שהוצאתיו מבית אביו ולא הרהר אחר מדותי:

1100

1101ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. שקראו לשם הקב"ה:

1101

1102ויט שם אהלו. ממש, זה אם למקרא, ונדרש אם למסורה, אהלה שקבע אוהל לרבקה:

1102

1103ויכרו שם עבדי יצחק באר. במדרש רבותינו כנגד אלה הדברים, כשם שהבאר תיכף למזבח, כך ספר זה תיכף לביאת הארץ:

1103

1104ואבימלך הלך אליו מגרר. ששם היה בית מלכו:

1104

1105ואחזת מרעהו. כלומר משרתו, ודומה לו (ויתנו לרעהו) [למרעהו] אשר רעה לו (שופטים יד כ) (ואתנה לזרעך) שלשים מרעים (שם שם יא):

1105

1106ופיכול שר צבאו. שלשתן הלכו אצלו:

1106

1107פיכול. פה שכל צבאותיו נושקין כלי זיין על פיו:

1107

1108זש"ה ואיבי חיים (עצמת) [עצמו] (תהלים לח כ). כל אלו היו בימי אברהם ועכשיו הן מקנאים בבנו, אברהם נפטר והן חיים ועומדין:

1108

1109ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי. מלת מדוע לא מצאתי לה דמיון, וי"ל מאיזה דעה לשון תימה:

1109

1110ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הלמ"ד דגושה, כלומר וטרדתם אותי על מנת שלא לחזור, לא החניפם בדברים, אלא נתווכח עמהם, כמו שעשה אביו שהוויכוח מביא לידי אהבה:

1110

1111ויאמרו (ראה) [ראו] ראינו. כפל הראייה, כלומר ראינו מעשה אביך ומעשיך, ונדרש למסורת ה' כתיב, כלומר ראה הקב"ה אתך צדיק לפניו והיה עמך ואנו כשראינו כך:

1111

1112ונאמר תהי נא אלה בינותינו. השבועה שהייתה בינותיך בין אביו ובנינו תהי עכשיו בינותינו ביניני וביניך:

1112

1113ונכרתה ברית עמך. ברית חדשה:

1113

1114אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך. דכתיב כל הנוגע באיש הזה וגו' (פסוק יא):

1114

1115וכאשר עשינו עמך רק טוב . רק לשון מיעוט מלמד שלא עשו עמו טובה שלימה:

1115

1116ונשלחך בשלום. שאמרנו לך מעמנו (פסוק טז), ולא שהזקקנו לך:

1116

1117אתה עתה ברוך ה'. כי מוצלח אתה בכל מקום בין עמנו ובין זולתינו ואין לך לחוש אם נתפרדת מאתנו:

1117

1118ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. זש"ה דוד משיח ה', ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי באמת אל תאמר אשלמה רע:

1118

1119וישכימו בבקר וישבע איש לאחיו. אחוה זו אינו לא לשום קריבות, ולא אחים בתורה ובמצות, אלא אחות ברית שלום, וחידוש השבועה שהיה לאברהם עם אבימלך:

1119

1120וישלחם יצחק. שילוח ע"מ שלא לחזור:

1120

1121וילכו מאתו בשלום. דרך העולם כשנפטר אדם מחבירו לא יאמר לך בשלום אלא לך לשלום, כמו שאמר יתרו למשה, אלא הם אמרו לו ונשלחך בשלום (פסוק כט), ענה הוא גם לכסילים כאולתם, וילכו מאתם בשלום:

1121

1122ויהי ביום ההוא. יום ששלחם:

1122

1123ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו. הוא הבאר הכתוב לעיל, דכתיב ויחפרו עבדי יצחק בנחל (גרר) וימצאו שם באר מים חיים (פסוק יט), וכאן בא לומר כי מצאנו מים, ולא שייך מוקדם ומאוחר בתורה, אלא מכאן שהוזקק הסדרן לומר, וישב יצחק ויחפור את בארות המים (פסוק יח), סיים סדר הבארות כולן, ואח"כ מתחיל ומפרש דברי אבימלך ופירש לך הזמן כי ביום אחר ששלחם בו ביום היתה בשורת הבאר הראשון:

1123

1124ויקרא אותו שבעה. על שם השבועה כי נשבעו שניהם. רחש לבי לומר כי האלה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב ושמעה קול אלה (ויקרא ה א), ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו, ולמה נקרא שבועה, כי היא מצוה שביעית שציוה הקב"ה לאדם, שש מצות עשה, והשביעית לא תעשה, בראשונה ציוהו על פריה ורביה למלאות את הארץ, בשניה ציוהו על הכבישה לרדות בכל הבריות, בשלישית ציוהו לאכול כל עשב וזרעונין, ברביעית ציוהו שיעבוד בגן, בחמישית ציוהו שישמרנה, בשישית שיאכל מכל עץ הגן, בשביעית השביעו שלא לאכול מעץ הדעת, ולכך שבעת ה' (שמות כב י), חסר ו', וכן כאן בפרשת אבימלך על שם השבועה קרא למקום שבעה ואע"פ שאמרנו כי אלה הוא מפי אחרים, מכל מקום כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה, והוא שעונה אמן, והדבר מפורש במס' שבועות ובמסכת סוטה:

1124

1125ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת חזיר משוקץ, ואע"פ שרחוק הענין זה, אפ"ה סמכו הענין למעשה אביו, דתני ר' חלקיה בשם ר' סימון מכל הנביאים שעמדו לא פירסמו את החזיר אלא משה ואסף, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד), משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה (דברים יד ח) והוא משונה מכל חיות, והוא מלכות הרשעה, ולמה נמשלה לחזיר, לומר לך מה חזיר כשהוא רובץ מפשיט את טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך מלכות הרשעה גוזלת וחומסת ומראית עצמה כגומלת חסד, ועליה הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), ועשו עשה מעשה אביו, כדי להראות עצמו חסיד כמו אביו, שכל הימים היה צד נשי כל האנשים ומענה אותם בסתר, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר ראו מה אבי נשא בן ארבעים שנה, אף אני נושא בן ארבעים שנה, לכך הסמיך הענין:

1125

1126ויהי עשו בן ארבעים שנה. ויצחק היה בן ק':

1126

1127ויקח אשה את יהודית. היא אהליבמה, אלא הוא כינה לה שם שבח:

1127

1128בת בארי. הוא צבעון:

1128

1129החתי. וקרי ליה חיוי, שהוא ב' משפחות הוא היה ממזר שבא על אמו והוליד את ענה כנדרש במקומו. הכינה הקב"ה מחיק שמא, שנאמר ואת עשו שנאתי (מלאכי א ג), לישא את מחיקת שם. שהרי כתיב בחיוי וחתי, כי החרם תחרימם (דברים כ יז), וכדר' סימון דאמר ר' סימון אפי' ממזר אחד בסוף העולם, וממזרת אחת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזווגן, שנא' אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח ז):

1129

1130ואת בשמת. היא עדה:

1130

1131בת אילון החתי. אלא שכינה הוא שם לשבח:

1131

1132ותהיין מורת רוח. כלומר ממרות רוח, ודומה לו סורר ומורה (דברים כא יח), מרו ועצבו (ישעיה סג י), ימרה את פיך (יהושע א יח), אל תמר בו (שמות כג כא), וכל דומיהן, והכל לפי הענין:

1132

1133ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת כהיית מאור, ואע"פ שנשואות מורת רחוק מקבלת ברכות בזמן כ"ב שנה סמכו לענין, ללמדך שהכעס מכהה את המאור, וכה"א ותכה מכעס עיני (איוב יז ז):

1133

1134ויהי כי זקן יצחק. בן קכ"ג שנה:

1134

1135(ותכהינה) [ותכהין] עיניו מראות. שחשך מאורו, ודומה לו והנה כהה הנגע (ויקרא יג ו), כל כך למה, כדי שיקבל יעקב את הברכות ולא יכירהו, ולפיכך גלגל הקב"ה כמה דברים על יצחק להכהות עיניו, כנדרש במדרש רבותינו:

1135

1136מראות. כלומר שלא יוכל לראות:

1136

1137ויקרא את עשו בנו הגדול. שיצא ראשונה לכך קראו גדול, אבל הקב"ה קראו קטן, שנא' קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

1137

1138ויאמר אליו בני. כמחניף לרשע:

1138

1139ויאמר אליו הנני. לעובדך ולכבדך, וכן דרכן של ראשונים להשיב, ודבר זה היה ערב פסח, כמו שנדרש במדרש רבותינו:

1139

1140ויאמר הנה נא זקנתי, א"ר יהושע בן קרחה הגיע לפרק אבותיו קודם לחמש שנים, ידאג מן המיתה, שכן יצחק היה קכ"ג שנה, ואמר אם לשנותיו של אבי אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי נ"ב שנה, אבל אם לשנות אמי אני מגיע, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, שלא גילהו הקב"ה לבן אדם, שנא' כי [גם] לא ידע האדם את (קצו) [עתו] (קהלת ט יב):

1140

1141ועתה שא נא. כלומר טול, כדומה לו וישא משאות (בראשית מג לד) בתחלה אמר לו דרך כלל, ואח"כ פרטו לו מהו:

1141

1142כליך תליך וקשתך. תליך, זו הסייף שהיא חגורה ומצומדת ותלויה על הירך:

1142

1143וקשתך, כמשמעו:

1143

1144וצא השדה וצודה לי צדה. ולמה לא ציוהו לקח מן הבקר או מן הצאן, כדי להטריחו לקבל שכר על פסיעותיו אילו יהיה לו לכפרת עון:

1144

1145צידה. אם למקרא, היא ציד ממש, כדכתיב ציד חיה או עוף (ויקרא יז יג), ואם למסורה, צידה לשון מזון, ודומה לו צדה שלח להם לשובע (תהלים עח כה), צדה לדרך (בראשית מב כה), והכל נדרש באיש יודע ציד (שם כה כז):

1145

1146ועשה לי מטעמים. אלו מיני תבשילין שיש בהן תבלין ומיני טעימה, כגון שמן ומלוח ופלפלין או כרכום או כמון:

1146

1147כאשר אהבתי. לשעבר הייתי נהנה מן הראייה, כי הייתי רואה דבר נאה, דא"ר אליעזר בשם ר' יוסי ג' דברים נאמרו בנאה, טוב למאכל, שנאמר כי טוב העץ למאכל (בראשית ג ו), ויפה לעינים, שנא' כי תאוה היא לעינים (שם), ומוסיף חכמה, שנאמר ונחמד העץ להשכיל (שם), וכולן ע"י ראייה, שנא' ותרא האשה כי טוב (שם), ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם, כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו (איוב יב יא):

1147

1148והביאה לי. דבר הראוי לי, לא מן הגזל, ולא מן החמס:

1148

1149ואכלה. לשון ענוה:

1149

1150והביאה. לשון ענוה כמחניף לרשע:

1150

1151בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. כמשמעו:

1151

1152ורבקה שומעת. שומעת לא נאמר אלא שמעת, מכאן שהנשים צייתניות הן:

1152

1153בדבר יצחק אל עשו בנו. לפי שהוא אוהבו קוראו בנו:

1153

1154וילך עשו השדה. כלומר לשדה, ולפי שלא יכול להוסיף ה' בסוף הטיל לה בראש:

1154

1155לצוד ציד, אם מוצא טוב ואם לאו:

1155

1156להביא. מן הגזל ומן החמס:

1156

1157ורבקה אמרה אל יעקב בנה. לפי ששומע לדבריה קראה בנה:

1157

1158לאמר. ברוח הקדש:

1158

1159הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך:

1159

1160הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה. מלא ה', על שם עוה"ז שנברא בה' שיתברך בזה ולא בבא:

1160

1161לפני ה'. ששכינה עמו מסכמת שאם לא הזכירה לו שם המיוחד היה אומר לה וכי מפני שיברכני מפי עצמו אני מתעהו ח"ו הברכות לא יועילוני ונמצא חוטא, לכך שינתה בדבר ואמרה כך שמעתי מאביך שאמר לברך את עשו לפני ה' דהיינו מפי ה':

1161

1162ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. כמשמעו:

1162

1163לך נא אל הצאן. של אביך:

1163

1164וקח לי משם. משלי:

1164

1165שני גדיי עזים טובים. א"ר חלבו שכך כתב לה יצחק בכתובתה שתהא מעלה לה שני גדיים בכל יום:

1165

1166טבים. חסר ו', כל מקום שאתה מוצא טבים חסר ו', אינו אלא בינונים:

1166

1167ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. כמשמעו:

1167

1168והבאת לאביך ואכל. כמו ויאכל, ו' שבראש התיבה משמשת להבא:

1168

1169בעבור תברכך לפני מותו. בשכר אותה הנאה:

1169

1170ויאמר יעקב אל רבקה אמו. שהיתה עליו מוראה, לכך נאמר אמו:

1170

1171הן עשו אחי. אע"פ שהוא אחי אינו דומה לי שהוא איש שעיר כשעיר:

1171

1172ואנכי איש חלק. שאין שער בעורי רק הראש והזקן ובית השחי:

1172

1173אולי ימשני. השי"ן הנדגשת משמעת המלה לשון מישוש, כאילו יש בה שני שיני"ן, כגון וימשש לבן (בראשית לא לד), ממשש בצהרים (דברים כח כט), וכל דומיהן, ואם היתה נרפית היתה משמעת לשון הסרה, כגון לא ימיש עמוד (שמות יג כב), וימש חושך (שם י כא), לא ימיש מתוך האהל (שם לג יא), וכך אמר שמא ימששני אבי בצואר או בפנים או בידים וימצאני חלק:

1173

1174והייתי בעיניו כמתעתע. שאני אומר לו שאני עשו והוא ימששני וימצא חלק הרי נמצאתי כמתעהו בדרך:

1174

1175והבאתי עלי קללה. שהרי הוא מקללני על שאני מתעהו, וכה"א ארור משגה עור (דברים כז יח):

1175

1176ולא ברכה. אפי' ברכה אחת שהוא עתיד ליתן לי בסוף לא יתן לי:

1176

1177ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. אמרה לו כך דרכו של עולם כשאדם חוטא [אמו נתקללה], רמז לדבר ובן כסיל תוגת אמו (משלי י א), שהרי אדם הראשון חטא והארץ נתקללה, ואני עלי להכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע, אם בא לקלל לא יקלל אלא אותי:

1177

1178אך שמע בקלי ולך קח לי. משלי מכתובתי:

1178

1179וילך. אנוס כפוף ובוכה ומתפלל שלא יבוש, ורוח הקודש אומר, לא עתה יבוש יעקב וגו' (ישעיה כט כב):

1179

1180ויקח. הגדיים:

1180

1181ויבא לאמו. כדבריה:

1181

1182ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו:

1182

1183ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל, חסר ו', שהן קוראין אותו גדול, והקב"ה קראו קטן ובזוי, כדלעיל:

1183

1184החמודות. לשון נקיבה, כדכתיב וחמש חליפות שמלות (בראשית מה כב), והוא מתכסה (בשמלה) [בשלמה] חדשה (מ"א יא כט), שהיו חדשים, שמלות נאים ונחמדות, ושמלה לשון נקבה, ורבותינו אמרו כמו לחם חמודות (דניאל י ג), ולחם לשון זכר, וכן בגדים לשון זכר, וכתיב בגדי עשו החמודות, אלא זהו חמודות, זהו חמודים, כגון דברים דברות, אמרים אמרות, והיו בגדיו של אדם הראשון, ובאו ליד נמרוד וחמדן עשו ולקחן:

1184

1185אשר אתה בבית. והלא שתי נשים היו לו לעשו, והיה לו להניח בגדיו אצלן, אלא אלו הבגדים היו בבית אביו שהיה משמש בהן לאביו, ובגדיו שהיה יוצא בהן לא היה משמש בהן את אביו:

1185

1186ותלבש את יעקב בנה הקטן. היא קראתו קטן, אבל הקב"ה קראו גדול, שנאמר ומי גוי גדול (דברים ד ז), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

1186

1187ואת עורת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו, א"ר יוחנן שני זרועי יעקב היו כשני עמודים של שיש, ואתה אומר הלבישה, אלא חותכתן וחייטן על ידיו, וכן על מקום חלק שבצווארו, ולכך נקראת שדה הלבן חלק השדה, שהוא חלק מאילנות, והיה מעשה נסים שאלמלא כך לא היו העורות לחצי הידים כ"ש לידים ולחלקת הצוואר:

1187

1188ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. כי ליותהו עד הפתח, מכאן ואילך נתנה הכל בידו והיא שימרה ועמדה לפני הפתח ואמרה מכאן ואילך יעמוד לך בוראך:

1188

1189ויבא אל אביו ויאמר אבי. לשון צניעות קראו תחילה. ואח"כ דיבר עמו כדרך התורה, שנאמר ויקרא אל משה, ואח"כ וידבר אליו ה' (ויקרא א א):

1189

1190ויאמר. יצחק. הנני מי אתה בני. לא הקפיד הכתוב בין הנני רפה, להנני דגש, ולא בין הנני להבא:

1190

1191ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך. ראיתי בפי' ר' טוביה עשו הפסיק הענין, וכן אמר יעקב לאביו אנכי הוא המדבר, אבל עשו הוא בכורך, ולא נראו לי הדברים כפתור ופרח, כי יש להם סתירה בכמה מקראות שהן דומין בטעם ובנקודין, ואין לדרוש כך, כי איך יכול לומר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), אנכי הוא הוא המדבר, אבל ה' אלהיך, ונשמע הדבר כשתי רשויות חלילה, וכן אנכי רות אמתיך (רות ג ט), איך יכשר לומר אנכי השוכבת מרגלותיך, אבל רות היא אמתיך, ונשמע הדבר כשתי נשים, ועוד אם הודיעו שאיננו עשו האיך השיבו ויאמר אני. אבל אם יש לדון את אבינו יעקב לזכות כך יש לדונו, כי ודאי אמר שהוא עשו, ומבוראו למד לשנות מפני דרכי שלום, כמו שמצינו בשרה שאמרה ואדוני זקן (בראשית יח יב), ודבר הקודש אמר, ואני זקנתי (שם יג), וזה אבינו נתכוין לשם שמים לקנות הברכות ולהאכיל אביו במצות אמו:

1191

1192קום נא שבה. לשון בקשה, כלומר שב בהסיבה, כל ישיבה שאין לה הסיבה, עמידה [שיש בה הסיבה] נוחה הימנה:

1192

1193ואכלה מצידי בעבר תברכני נפשך. ואכלה הראשון לשון בקשה ולהבא והיא כמו ואכול. ואכלה שני, כמו ואוכלה ואוכל, והכרת אותותם כי האל"ף חטופה והטעם בה', והשני מלאפו"ם בין א' לבין כ' וא' נחרטת תחתיה:

1193

1194תברכני. בשביל שהוא מתחלל כנגד לשון אשה הכ"ף פתוחה והנו"ן דגושה, ודומה לו תכבדני חית השדה (ישעיה מג כ), ואם כנגד זכר, היה הנו"ן של תברכני ושל תכבדני ננקדת בציר"י תחתיהן, הנו"ן רפיות:

1194

1195ויאמר יצחק אל בנו. סתם:

1195

1196מה זה מהרת למצוא. הציד בני, דרכן של ציידין לשטוח חרמים ומצודות ולארוב ולמצוא במתינות ואתה מהרת כלוקח אדם מעדרו:

1196

1197ויאמר כי הקרה ה' אלהיך. בזכותך הציד לפני ולהביאו לעשות רצונך, ואם לקרבנך המציא איל, למאכלך לא כ"ש:

1197

1198ויאמר יצחק אל יעקב. עכשיו קראו הכתוב יעקב, כי כששמע שמזכיר שם הנכבד והנורא, מה שאין דרכו של עשו להזכיר שם שמים, לכך אמר שמא יעקב הוא זה, לכך נאמר:

1198

1199גשה נא. בבקשה אל יקשה בעיניך שאני חושדך:

1199

1200ואמשך בני. גם זו השי"ן נדגשת ונשמע כאילו יש שני שיני"ן כמו ואמששך:

1200

1201האתה. ה"א חטורה לשון תימה, האתה זה בני עשו אם לא, א"ר אושיעיה אותו שעה התחיל יעקב נשפך מים על ברכיו, והיה לבו רפי כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד מימינו, ואחד משמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו שלא יפול, זש"ה אל תירא כי (אתך) [עמך] אני (ואל) [אל] תשתע כי אני אלהיך (ישעיה מא י), אל תשוע מלגשת:

1201

1202ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו. גם זאת השי"ן נדגשת:

1202

1203ויאמר הקול קול יעקב. וודאי הקול שלך קולו של יעקב הוא, כי אפילו סומא ואפילו שאר אדם באישון לילה מכיר את חבירו ואת מכירו לשמע קולו, כך יצחק היה מכיר את קולו של יעקב שאינו דומה לקולו של עשו, ועוד שהוא מזכיר שם הנכבד והנורא:

1203

1204והידים. ודאי שעירותיהן דומות לידי עשו:

1204

1205ולא הכירו. כלומר מפני שיש ממדתו של יעקב ומשל עשו, לכך לא הכירו ודאי:

1205

1206כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו:

1206

1207ויאמר אתה זה בני עשו. עוד שינה לשאלו, כלומר אם יעקב הוא זה ובמרמה הוא בא הרי הוא תמים לב שמא שיקר לו בתחלה ועתה חזר בו ואינו משקר ומודה על האמת אבל יעקב יוחזק כפרו ובדאו וחזר ואמר לקנות שלום ביני לבין אביו לכך שינה בדבריו:

1207

1208ויאמר הגישה [לי] ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי. בשכר שאתה מהנה אותי:

1208

1209ויגש לו ויאכל. הלחם והתבשיל:

1209

1210ויבא לו יין. מאת אמו ששימרה לו לפני הפתח:

1210

1211וישת. כוס אחד:

1211

1212ויאמר [אליו] יצחק [אביו] גשה נא. לשון ענוה ובקשה:

1212

1213ושקה לי בני. והיא נשיקה תיכף לגדולה, וכן אתה [מוצא] בשמואל כשמשח את שאול, דכתיב וישקהו (ש"א י א), וכתיב (ויאמר ראה. משחך ה' למלך על ישראל) [ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד (שם שם)]:

1213

1214ויגש וישק לו וירח את ריח (הבגדים) [בגדיו]. א"ר [יוחנן] אין לך ריח קשה מן השטף של עזים, ויאמר וירח את ריח בגדיו, אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו הפיח הקב"ה עליו ריח גן עדן כדי לחבבו על אביו, לכך הריח מהנה נפשו:

1214

1215ויברכהו. כלומר ויהללוהו, וכן אתה דורש מברך רעהו בקול גדול (משלי כז יד):

1215

1216ויאמר ראה. כלפי הקב"ה אפילו גלוי וידוע הוא לפניך שיעקב הוא זה, איני נענש כלפי עשו מפני שאיני מבין, ועוד שריח בני כריח השדה. זהו גן עדן, שכן בלשון רבותינו שדה האילן ושדה הלבן:

1216

1217אשר ברכו ה'. ששם הברכה האמורה לצדיקים משתלמת, ושם עץ החיים ורוחניות הטובים להרגיע ולדשן ולנהל על מי מנוחות כל רגעי ארץ ומצוקיה. ויש לי לפשטו כך, ראה ריח בני, עשו ודאי הוא זה כי ריחו כריח השדה, כי כן הוא איש שדה, ועכשיו אני מבין בדעתי כי ברכו ה' לתת לו פי שנים בארץ כנען. ומעתה צריך הוא לברכת טל. פתח ואמר:

1217

1218ויתן לך. אם היה תחלת הענין היה לו לומר יתן, אלא מפני שהוא סמוך לברכות הראשונים, שנאמר ויברכהו, שדימהו לגן עדן שבירכו ה', לכך התחיל לומר ויתן, ו' מוסיף על ענין ראשון, שבתחלה בירכו בריח, ועכשיו הוא מברכו במאכל שני לו:

1218

1219מטל השמים. ולא שתהא הארץ מליחה:

1219

1220ומשמני הארץ. ולא שאמר קצת בעינן מצאנך ומגרנך אלא כך אמר עיקר ריח ארצך לא יהא מימי אוקינוס אלא מאוצר הטוב של ברכה, כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה (תהלים קלג ג):

1220

1221ומשמני. דושנה של ארץ. כמו כן תהנה בזרעך ובנטיעתך לא שילקו אחרי עלותם, אלא יהיו לרוב דגן ותירוש, והוא הדין לשאר פירות, ומפני מה פרט לאלו, מפני שהם עיקר, תלה כולן באלו, למה נקרא דגן שמדגין את הגוף, תירוש שכך גזר הקב"ה שתהא ראש לכל הבשמים, והכי אמרינן בנזיקין בב"ב כדברי ר' בנאה בריש כל מרעין אנא דם בריש כל' אסוון אנא חמר באתר דלית חמר תמן מתבעי סממנין:

1221

1222יעבדוך עמים. אלו משפחות שאר בני נח, שעליו הוא אומר בהנחל עליון גוים [וגו'] יצב גבולות עמים (דברים לב ח), כלל עמים:

1222

1223וישתחוו לך לאמים. בני ישמעאל ובני קטורה:

1223

1224הוי גביר לאחיך. אלו אלופי עשו שהבנים במקום אביהם היו עומדים:

1224

1225גביר. מלשון גבר גבור, ופי' משמעתו לשון גבורה. וסימן לדבר כי יהודה (גבור באחים ונגיד) [גבר באחיו ולנגיד] ממנו (דה"א ה ב):

1225

1226וישתחוו לך בני אמך. מדברי רבותינו אנשי עיר הקודש אנו למדין שלא בא אלא לדרוש לומר לך יצחק שלא היה לו אשה אחרת אלא אשה אחת, כתיב ביה בני אמך, שאין לך להוציא מן הכלל אורריך ארור יהיו ומברכך ברוך יהיו, א"ר יצחק בר אבא הרשעים שתחילתן שלוים וסופם יסורין פותחין בברוך ומסיימין בארור, כגון בלעם, והצדיקים שתחילתן יסורים וסופן שלום פותחין בארור ומסיימין בברוך, כגון יצחק, י"ב ויאמר כתיב בפ' זו, כנגד י"ב שבטים:

1226

1227ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך. לשון מיעוט:

1227

1228יצוא יצא. כפל היציאות שנראה כיוצא ועדיין לא יצא מן הבית אלא מאת פניו של יצחק אביו יצא שהיו הדלתות של יצחק מקופלות לאחריהן, וכשראה יעקב את עשו עמד לו אחורי הדלת, וכיון שנכנס עשו, מיד קפץ יעקב וברח לו אצל בן נח ואצל עבר, ונשתהה שם י"ד שנה עד ששלחה רבקה וקראתו והביאתו אצל יצחק, וקיים לו הברכות וציוהו ללכת לחרן אצל לבן:

1228

1229ועשו אחיו בא מצידו. מזויין, מלמד שהיה מצייד וקושר, והמלאך מתירן כדי ליתן שהות ליעקב עד שיקבל הברכות:

1229

1230ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר (קום) [לאביו יקם] אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך. כמשמעו, אלא שאמרו רבותינו אמר רוח הקודש ליעקב אתה אמרת קום נא שבה (פסוק יט), בלשון ענוה ובקשה, חייך בו בלשון אני עומד לבניך, שנא' קומה ה' (לשפוט) [ויפצו] אויביך וגו' (במדבר י לה). ועשו שאמר יקום, בו בלשון אני פורע לבניו, שנ' יקום אלהים (ויפיצו) [יפוצו] אויביו (תהלים סח ב):

1230

1231ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני [בנך] בכרך עשו. כמשמעו:

1231

1232ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. אלמלא לא נאמר עד הייתי אומר יותר מדאי וממה שחרד ונתיירא על גבי המזבח, וכשהוא אומר עד, כלומר קרוב להיות חרד יותר ממה שחרד על גבי המזבח:

1232

1233ויאמר מי איפוא. כלומר מי עכשיו:

1233

1234הוא הצד ציד ויבא לי. כל איפוא הנכתב בסופו באל"ף משמש כמו עכשיו, כגון איפוא [זאת עשו] (בראשית מג יא), איפוא בני והנצל (משלי ו ג), ואיה [אפו] תקותי (איוב יז טו), מי יתן [אפו] ויכתבון מלי (שם יט כג), ואם לא [אפו] מי יכזיבני (שם כד כה), וכל דומיהן, וכל איפוה שנכתב סופו בה"א, משמש כמו אנה, כגון איפה האנשים אשר הרגתם בתבור (שופטים ח יח), ואיפה ישרים נכחדו (איוב ד ז), איפה לקטת היום (רות ב יט), וכל דוגמיהן, וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה, אי הבל אחיך (בראשית ד ט), אי אלהימו (דברים לב לז), אי חנית המלך (ש"א כו טז), אי זה הדרך (מ"א יג יב), וכל דומיהן. פה כמו כאן, ודומה מי לך פה (בראשית יט יב), וכל דומיהן, ולא שחרד לדעת מי הוא כי קודם שיצא מפיו הכיר בו, שנאמר הקול קול יעקב (שם כז ב), אלא חרד איך הסכים להקב"ה לעשות את הצעיר גביר, ואת הפשוט בכור, מה שרימה בני יעקב אותי אין לתמוה, כי כהו עיני, אבל הקב"ה שהכל גלוי לפניו איך הסכים על ידי, אלא שמע מיניה כי עתיד הוא בעצמו לברכו, לכך נאמר גם ברוך יהיה:

1234

1235ואוכל מכל. מה שברא הקב"ה בעולמו שראוי לאכילה טעם יצחק. וכן אתה דורש כאן דברי ר' יהודה ור' נחמיה דאמרי אף מכל טוב המתוקן לצדיקים לעתיד לבא טעם:

1235

1236בטרם תבא ואברכהו. כי מן השמים היה עיכובך:

1236

1237ואברכהו על כרחי, א"ר יצחק בא לקללו, אמר דבר הקדש הזהר שאם תקללו לעצמך אתה מקלל, שכך אמרת אורריך ארור (פסוק כט), ואם תברכהו לעצמך אתה מברך, שכך אמרת ומברכך ברוך (שם), לפיכך חתם ברכותיו וקיימם, ואמר גם ברוך יהיה, א"ר אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אילולי שלא רימה יעקב את אביו לא נטל את הברכות, ת"ל גם ברוך יהיה הוזהר מפי הקב"ה לברכו וחתם ברכותיו מרצונו:

1237

1238כשמע עשו [את] דברי אביו. שאלו ואמר לו עיקר הדבר מה האכילך, א"ל טועם הייתי טעם פת, טעם דגים, טעם בשר, וכל מיני מטעמים, א"ר ברכיה כיון שהזכיר אביו בשר, מיד:

1238

1239ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד. היה צועק על הבכורה וקרוב להיות על הברכה אמר ומה בשביל קערה אחת של עדשים שהאכילני נטל ממני את הבכורה, עכשיו שהאכילך בשר ודגים חגבין וכל מיני מטעמים על אחת כמה וכמה:

1239

1240ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. כלומר גם לעצמי:

1240

1241ויאמר בא אחיך במרמה. כלומר בחכמה, ואע"ג שאנו מתרגמינן כך מפני כבוד אבינו יעקב, מ"מ לא מצינו מרמה זולת אצל הרשעים, וגם הוא עצמו מדבר מרמאות הצדיקים כנגד הרשעים המרמין אותם כשנדרוש בויגד יעקב לרחל:

1241

1242ויקח (ברכותיך) [ברכתיך]. ברכות כבוד הראוי לך, שהיתה מזומנת בפי לברכך:

1242

1243ויאמר הכי. ג' הכי במקרא, ואין אחד נדרש כחבירו, הכי אחי אתה (בראשית כט טו), כלומר כיון שאחי אתה, הכי אמרתי הבו לי (איוב ו כב), לשון כן בדברי רבותינו, וכאן לשון תימה הכי קרא שמו יעקב, ששמו מוכיח כי עקבן הוא:

1243

1244ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי. כיון ששמע יצחק על הבכורה שמח שהיה מתפחד ואמר שלא עשיתי כהוגן שעשיתי בכור למי שאינו בכור, כי עד עכשיו לא שמע על עסק הבכורה שמכר לו, וכיון ששמע אמר כהוגן ברכתי:

1244

1245ויאמר. לכך התחיל בויאמר כי היה שם הפסק:

1245

1246הלא אצלת לי ברכה. עיקר המלה לשון רבוי, ודומה ואצלתי מן הרוח (במדבר יא יז), ויאצל מן הרוח (שם שם כה), א"ל דרך הקב"ה לרבות מדברו אחד דברים הרבה ואתה אפשר שאין לך ריבוי דברים לתת לי ברכה אחת מן הניצולות:

1246

1247ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך. א"ר ברכיה גביר ברכה שביעית היא, שנאמר הוי גביר לאחיך (בראשית כז כט), אלא א"ל ברכה הראויה לך נתתי לו:

1247

1248ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. זו ברכה חמישית שנאמר יעבדוך עמים (שם), ולמה אמרו תחלה, אלא כך אמר לו מלך עשיתיו עליך וברכותיך שלו הן עבדים וכל דיליה למאריה:

1248

1249(ולך) [ולכה] איפוא. כלומר עכשיו כמו שדרשנו:

1249

1250מה אעשה בני. אין הדברים חוזרין לאחור, אפי' בזמן שישראל בגלות ברכות הללו מתקיימות בהן, שהאומות חורשין וזורעין וקוצרין נוטעים גנות ופרדסים, וישראל אוכלים ושותין ומבהיקים בתורה:

1250

1251ויאמר עשו אל אביו הברכה. ה' פתוחה וחטורה להתמיה המלה:

1251

1252הברכה אחת היא לך אבי. וכי בענין אחר נטית לברך:

1252

1253ברכני גם אני אבי. יודע אני שהברכה ליעקב אלא ברך אף אותי:

1253

1254וישא עשו (את) קולו ויבך. שתי טיפות דמעות הוריד מעיניו וירש מהם מלכות וסייף, מיד נתמלא עליו יצחק רחמים, אמר רבש"ע יוחן (ישעיה כו י), אמר הקב"ה רשע (שם) הוא, אמר יצחק בתימה בל למד צדק (שם), והלא הוא למד לעשות לי צדקה לכבדני, א"ל הקב"ה בארץ נכוחות יעול (שם), עתיד הוא לפשוט ידו בבית המקדש, אמר יצחק א"כ השפע לו טובה בעוה"ז, ובל יראה גאות ה' (שם), לעולם הבא:

1254

1255ויען יצחק אביו. לדבריו של עשו:

1255

1256ויאמר אליו. אחר דברי רוח הקודש:

1256

1257הנה משמני הארץ יהיה מושביך. ומשמני של יעקב, ו' מ' הן תכשיט התיבה, וכמו שדרשנו שם, והחוטר שתחת המ' מודיע כי הוא נשמע כך ששם נאמר מטל ומשמני, אבל משמני של עשו המ' מיסודות התיבה, כמו משמן בשרם ירזה (ישעיה יז ד), ובמשמני מדינה (דניאל יא כד), כלומר בכח שכל כך דחקתני לברכך שמנה של ארץ שם יהיה מושבך, היא איטליא שהיא ארץ שמינה ובעלת פירות. ומטל השמים מעל. שלא תדור בארץ ציה ומלח, אלא בארץ שהיא שותה ממה שיורד לה מן השמים, טל של ברכה, כגון בית גברין:

1257

1258ועל חרבך תחיה. לא בזכות תורה ומצות אתה מתפרנס, אלא בלסטיות:

1258

1259ואת אחיך תעבד. חסר ו' אם זכה תעבוד, ואם לא זכה תעבד:

1259

1260והיה כאשר תריד. כלומר תרד, תגיל תדין תעיף תכין, וכל שכמותן, א"ל אתה יש לך ירידים, והוא יש לו ירידים, אתה יש לך נימוסית, והוא יש לו נימוסית, א"ר יוסי בן חלפתא כך אמר לו אם ראית יעקב אחיך פורק עולו של תורה גזור עליו שמדות להתכיפו לאבות:

1260

1261ופרקת עולו מעל צוארך. ואתה שולט עליו ולדברי ר' יוסי מסתבר תריד כמו תוריד, הה"ד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו (ישעיה סג טז), ויצחק היכן הוא, אלא מי שאמר לעשו גזור שמדות על יעקב שלא תעבוד אותו, ופרקת לשון שברון ודומה לו פרקו (שמות לב ב), מפרק הרים (מ"א יט יא), התפרקו (שמות לב כד), (והתפרקו) [ויתפרקו] (שם שם ג), וכל דומיהן:

1261

1262וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו. עיקר מלת שטם לשון שמירת דבר איבה, כדכתיב ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא), וכן תרגם אונקלוס וישטום עשו ונטר עשו דבבו, ודומה לו ישטמנו יוסף (שם נ טו), והרבה כמותו, וכולן לשון נטירת איבה ותחרות, וגם יש להביא ראיה מהא דאמרינן סיטומתא לא קניא, פי' חותם שחותמין בו העסק אם נותנין אותו ערבון אינו קונה, והחותם הוא דבר הנעשה לשמירה ולזכרון, וכה"א שמני כחותם על לבך כחותם על (זרועותיך) [זרועך] כי עזה כמות אהבה (שה"ש ח ו), שלא תשתכח וכן הפסוק מדובר העלה עשו קנאה ואיבה על לבו ועל זרועותיו כחותם שחותמין בו שלא ישתכח שביעת העין ממנו, כך קבע האיבה בלבו עליו ועל זרועיו, כדי להרגו על הברכה אשר ברכו אביו, ועוד יש לדמותו לסנטר, דא"ר אליעזר בר' יוסי עד כדון קריין סנטרוי (דחמי) [דרומי], ותנן רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר, ואמרינן מאי סנטר, ומותבינן הכי תרגימו [בר] מחוונייתא, פי' עבד בקי בהסגרת העיר ותשמישיה וכל מוצאה ומובאה. ותניא ישראל שנעשה לגוי אפוטרופוס או סנטר, ועוד תניא הביילין והחופרין והסנטר והאונקלמוס, באין ונוטלין מן האמצע, ועכשיו כשאני מדמה שוטם לסנטר, כדאמרי רבנן שונא נוקם ונוטר, נמצא שהיה מספר בדעתו כבר מחוונייתא, שמספר ענין כל בני העיר למושל:

1262

1263ויאמר עשו בלבו. הרשעים ברשות לבם, כדכתיב אמר נבל בלבו (תהלים יד א), וכבר דרשנום:

1263

1264יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. שאם אני הורגו עכשיו הריני מכריע את אבי, וגורם קללה לעצמי, אלא הריני ממתין עד שימות אבי, בתוך כך ימותו שם ועבר ולא יבואו עלי בדין. לומר למה הרגת את אחיך, ואלך ואתחתן לישמעאל, והוא בא ומתעורר על הבכורה עם שלו שנתנה אברהם ליצחק ושלחו מעליו, ועכשיו הרי היא ביד יעקב, ולכך בא והורגו ואני עומד עליו כגואל הדם, ואהרוג את ישמעאל, ואירש את שניהם, זש"ה יען אמרך את שני הגוים ואת שני (המשפחות) [הארצות] לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה (יחזקאל לה י), כדכתיב אני ה' חוקר לב (ירמיה יז י):

1264

1265ויוגד לרבקה. ע"י מלאך, דא"ר חגי אמנו רבקה נביאה היתה:

1265

1266את דברי עשו בנה הגדול. חסר ו', כענין שדרשנו בו:

1266

1267ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן. כבר דרשינן, ומהיכן קראה ממדרשו של עבר שברח שם זה י"ד שנה:

1267

1268ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. אמר בעיניו להורגך ולהנחם ממך כמת, וכבר הוא שותה עליך כוס תנחומין:

1268

1269ועתה בני שמע בקולי וקום. קימה יהיה לך:

1269

1270ברח לך אל לבן אחי. כל הצדיקים נתנו פנאי לשעה, ויברח יעקב (הושע יב יג), ויברח משה (שמות ב טו), ויברח דוד (ש"א כ א), יעקב לימד לבריחת ובו לבסוף כתיב ויברח הוא וכל אשר לו (בראשית לא כא), מכאן שכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו:

1270

1271חרנה. לחרן לפי שהוצרך ה' הרי הוא כמו ל' בראשה:

1271

1272וישבת עמו ימים אחדים. א"ר חנינא בן פזי נאמר כאן ימים אחדים, ונאמר להלן ויהיו בעיניו כימים אחדים (בראשית כט כ), מה להלן ז' שנים, אף כאן ז' שנים, ולפי פשוטו ימי שנה אחת:

1272

1273עד אשר תשוב. הענין מודיע כי תשוב זה לשון נקבה שהוא סמוך לו חמת אחיך וחמה היא לשון נקבה:

1273

1274עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו. רבקה בצדקתה דברה כך עד אשר תשוב חמת אחיך, על הברכה, עד שוב אף אחיך, על הבכורה, אבל עשו לא עשה כך, אלא ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא):

1274

1275ושלחתי. את דבורה מניקתי:

1275

1276ולקחתיך משם. מחרן:

1276

1277למה אשכל גם שניכם יום אחד. שאתה נהרג והוא נטרד, אלא כשמועו כן היה שהרגו חושים בן דן יום שנקבר יעקב, כמו שנדרש במס' סוטה:

1277

1278ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי. כמו ואקוץ בם (ויקרא כ כג), ויקץ מואב (במדבר כב ג), א"ר חונא התחילה גורפת מחוטמה ומשלכת:

1278

1279מפני בנות חת. נשי עשו:

1279

1280אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה. אהליבמה ועדה:

1280

1281מבנות הארץ. מבנות ענר אשכול וממרא:

1281

1282למה לי חיים. הרני מקופחת מזו ומזו:

1282

1283ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. א"ר אבהו לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו היכן נתאוששו בידו כאן ויברך אותו כדאמר ר' אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו:

1283

1284ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. ואפי' מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות:

1284

1285קום. קימה הוא לך להפרד מרשע זה:

1285

1286לך פדנה. כמו לפדן:

1286

1287(ביתו) [ביתה]. כמו בית בתואל אבי אמך:

1287

1288וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. כמו שהתחתן אבא למשפחת אבא:

1288

1289ואל שדי. שאמר לעולמו די ודי לעולם אלהותו, הוא יאמר די לגלותך ולטרחותך:

1289

1290יברך אותך בנכסים:

1290

1291[ויפרך] וירבך. בבנים:

1291

1292והיית לקהל עמים. ג' עמים בקהל אחד, כהנים לוים וישראלים:

1292

1293ויתן לך. הראשון כבר דרשנוהו למה התחיל ויתן, אבל זה ויתן לך אינו נדרש כך שבא להוסיף על ענין ראשון, שכבר נאמר יברך אותך, ועכשיו מתנבא:

1293

1294את ברכת אברהם. זו נחלת הארץ:

1294

1295לך (ולזרעתך) [ולזרעך] אתך. בחייך ונחלו זרעך וכן היה שקנה את שכם ולקחה מיד האמורי:

1295

1296לרשתך את ארץ מגוריך. שאת מתגורר בה עכשיו ויתנהו לך ירושת עולם:

1296

1297אשר נתן אלהים לאברהם. בברית כרותה ודברו מעשה הוא:

1297

1298וישלח יצחק את יעקב. בברכות מקוימות:

1298

1299וילך פדנה ארם (אל בתואל הארמי ואל לבן בנו) [אל לבן בן בתואל הארמי]. מגיד עליו שהוא רמאי:

1299

1300אחי רבקה אם יעקב ועשו. בא ליחסו על הרן שלא יאמר אדם לבן אחר היה:

1300

1301וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב. אמר דומה הוא יעקב אחי כבן מלך שהוא (חותם) [חותר] לאביו ליטרא זהב, אמר לו אבא ולמה במטמוניות, בא וטול בפרהסיא, כך זה עד כדין דמיתי שלא ברכו אבא מדעתו, ועכשיו הוסיף לו ברכות כהנה, גילה דעתו שנגמר בלבו לברכו בראשון:

1301

1302ושלח אותו פדנה ארם. אפילו על מנת שלא לחזור מוטב לו שיקח אשה, משיחזור ויתחתן בבנות כנען, שכן הדברים מוכיחים בברכו אותו:

1302

1303ויצו עליו לאמר. כמו כן לזרעו העומדים אחריו:

1303

1304לא תקח אשה מבנות כנען:

1304

1305וישמע יעקב. כלומר ראה עשו שציוהו אביו ליעקב וששמע יעקב אל אביו ואל אמו ושהלך לו לפדנה ארם. על עשו נאמר רשע יראה וכעס וגו' (תהלים קיב י), ועל יעקב נאמר שומע לעצה חכם (משלי יב טו):

1305

1306וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. שהגלה את יעקב לארץ אחרת כדי שלא יתחתן לכנען:

1306

1307וילך עשו אל ישמעאל. א"ר יהושע בן לוי נתן דעת להתגייר:

1307

1308ויקח את מחלת. זו בשמת, ולמה קוראה מחלת, שמחל לו הקב"ה. בשמת שנתבסמה דעתו עליה:

1308

1309בת ישמעאל בן אברהם. שנתייחס אחר אברהם, לומר שעשה תשובה בימי אברהם כמו שדרשנו:

1309

1310אחות נביות. שקידש ישמעאל לעשו ומת ישמעאל עכשו כשיצא יעקב מבאר שבע ובאותו פרק הלך עשו אצל נביות אחיה והשיאה לו:

1310

1311על נשיו. שלא הוציא את הראשונות אלא כוב על כוב תוספת על בית מלא:

1311

1312לו לאשה. מין במינו שראוי לרשע להתחתן ברשע, ולהצדיק עם הצדיקים, וזכר לדבר כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא יג):

1312

1313בימי ר' חייא בא זרזיר בארץ ישראל שאלו אותו תלמידים ר' טמא הוא או טהור, אמר להם שאוהו על הגג ואתם מבחינים על הגג, בא עורב המצרי ושכן עליו, אמר להו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא מפני שהוא מינו, וכתיב ואת כל עורב למינו (דברים יד יד):

1313

1314ורבותינו דרשו לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנא' ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק, [שנאמר ויהי כי זקן יצחק (שם כז א)], וכן יעקב, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים, שנא' לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר, שנאמר ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כד יד):

1314

1315ולמה כהו עיני יצחק, א"ר יהודה בר סימון אברהם תבע את הזקנה והותחלה ממנו, יצחק תבע את היסורין, אמר רבש"ע אם אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, א"ל הקב"ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר ויהי כי זקן יצחק וגו'. יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבש"ע אדם מת בלא חולי ואינו מישב בין בניו, ומתוך שהוא חולה ב' או ג' ימים מיישב בין בניו, א"ל הקב"ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר הנה אביך חולה:

1315

1316ותכהינה עיניו מראות. א"ר אליעזר בן עזריה מראות ברעתו של אותו רשע אמר הקב"ה יהא צדיק זה יוצא לשוק והבריות יאמרו זה אביו של אותו רשע, הריני מכהה עיניו ויושב, זש"ה בקום רשעים (יתר) [יסתר] אדם ובאבדם ירבו צדיקים (משלי כח כח). מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק, תלמיד רשע מאחיה השלוני, שהעמיד את ירבעם, ולכך כהו עיניו, שנא' (ואחיה) [ואחיהו] לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מ"א יד ד):

1316

1317ד"א מראות, מי גרם לו, קללה שקילל אבימלך, שנא' הנה [הוא] לך כסות עינים (בראשית כ טז), כמו שדרשנו:

1317

1318ד"א מראות, מכח הראייה בשעה שנעקד על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז), ונזלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיה רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ועוד שהציץ ותלה עיניו וראה שכינה, אמר הקב"ה אם אני הורגו מכריע את אברהם אוהבי, אלא הריני גוזר שיכהו עיניו לעת זקנה:

1318

1319ד"א כשהיה הולך כנגד בתי ע"ז של עשו ראה מקטיר לע"ז ונשא לו פנים ולא דנו למיתה, ויצא עשנה של קטורת תועבה לעיניו וכהה מאורו:

1319

1320ויקרא את עשו בנו הגדול. ערב פסח היה א"ל בני הלילה הזה הקב"ה דן את העולם על תבואות שבשדות, ואוצרות טללי ברכה מתפתחין, והוא מועד שמור לנסים לדורות וטוב הוא לקבל ברכה:

1320

1321בנו הגדול. אם בעיניכם גדול, בעיני הוא קטן, שנא' הנה קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), ואם גדול הוא, לקבל תורא טבחא, זש"ה כי זבח לו בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיה לד ו):

1321

1322ויאמר אליו הנני. עליו הכתוב אומר גם כי יחנן קולו אל תאמין [בו] כי שבע תועבות בלבו (משלי כו כה), חזקיה תרגמינא אמר על שבע תועבות בלבו אתה מוצא תועבה אחת בתורה, היא הכשפניות, וכתיב בה עשר תועבות, שנא' ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' (דברים יח י), וכתיב וחובר חבר ושואל אוב [וידעוני] ודורש אל המתים (שם שם יא), וכאן שכתוב שבע תועבות, עשר על כל אחת הרי ע':

1322

1323לא ידעתי יום מותי. תני ז' דברים מכוסים מבני אדם, עת המיתה, שנא' [כי גם] לא ידע האדם את עתו וגו' (קהלת ט יב), ומה שבלב חבירו, שנאמ' כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ואיזה דרך הרוח לגוף, הוולד במעי אמו, [שנאמ'] כאשר אינך יודע (איזה) [מה] דרך הרוח (בעצמים) [כעצמים] בבטן המלאה (קהלת יא ה), ובמה אתה משתכר, [שנאמר] (זו) [זה] מתת אלהים היא (שם ה יח), ומתי שיכלה מלכות הרשעה, שנ' יום נקם בלבי (ישעיה סג ד), ומתי גאולה באה שנ' בעתה אחישנה (שם ס כב):

1323

1324ועתה שא נא כליך. כלומר נשא נא כליך לא תאכילני מן הגזל:

1324

1325ד"א שא נא כליך, מלשון (חרב שנונה) [וחרב וחץ שנון] (משלי כה יח), חיצי גבור שנונים (תהלים קכ ד), ואני המחבר אומר השאה ממש, לשון השחזה, כדאמרי' אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן, אבל משיאין אותו על גבי חברתה, א"ל בבקשה ממך השחז כליך ואל תאכילני נבילות:

1325

1326וצודה לי צידה. רבותינו דרשו אם למסרת, ה"א יתירה, רמז לו בה' על ה' הלכות שחיטה, שלא יתמהמה בין תחילת שחיטה לסופה, כדי שחיטת בריה אחרת כיוצא בה, ושלא יכרות הסימנים בבת אחת בסכין קטן בלא הולכה והובאה כחיה הדורסת, ושלא יחליד המאכלת בין עור לבשר או בין בשר לסימנין, או בין סימן לסימן כחולדה המסתתר בעקרי הבתים, ושלא ישחוט משיפוי כובע ולמעלה כלפי הראש, ושלא יעקר הסימנים ביד או בדחיפת רגל הבהמה בקיר, וכאן זכרתים, והקב"ה יזכני לכבדו כהמה לדורשו במקומו ורמוזות בפסוק וזבחת כאשר צויתיך:

1326

1327ד"א שא נא כליך. רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות בבל להוציא כלי בית אלהים לבית אוצר אלהיו, [שנאמר ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו (דניאל א ב)]:

1327

1328תליך. רמז לו שיגדל כבודו במלכות מדי ופרס ועתיד לתלותו, שנאמר ויתלו את המן (אסתר ז י):

1328

1329וקשתך. רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות יון, שנאמר קשת גבורים חתים (ש"א ב ד) וכתיב כי דרכתי לי יהודה קשתי מלאתי אפרים עוררתי בניך ציון על בניך יון (ושמתים) [ושמתיך] כחרב גבור (זכריה ט יג):

1329

1330וצא השדה. רמז לו שעתיד להיות מלכות רביעית שלו, שנאמר ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב ד):

1330

1331וצודה לי צידה. בנים המתייחסים אתה עתיד לצודם אבל לבסוף אתה מצוד אמן בימינו:

1331

1332לך נא אל הצאן. א"ר לוי לך וקדם את האומה [שמשולה לצאן], כענין שנאמר (ואתה) [ואתן] צאני (וצאן) [צאן] מרעיתי (יחזקאל לד לא):

1332

1333וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. ר' ברכיה בשם ר' אליעזר טובים לך וטובים לבניך, טובים לך שתקבל הברכות על ידיהן, וטובים לבניך שעל ידיהן מתכפר להן ביום הכפורים:

1333

1334איש שעיר. איש שידן, כדכתיב ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא):

1334

1335ואנכי איש חלק. כדכתיב כי חלק ה' עמו (דברים לב ט):

1335

1336כמתעתע. כמת תועה ועובד ע"ז, כדכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמיה י טו):

1336

1337אנכי עשו בכורך. עשו הפסיק הענין. ד"א אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב):

1337

1338מה זה מהרת למצוא בני. מה זה קראתה לאביך למצוא הברכות י"ב שנה לשנותיו, אביך נתברך בן ע"ה שנה, שנא' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא). אברהם היה בן קע"ה שנה, טול ק' עד שלא נולד יצחק נותרו ליצחק ע"ה שנה בעת מות אברהם, ובאותו הפרק יצחק. ויעקב נתברך בן ס"ג שנה, כדדרשינן באלה שני חיי ישמעאל (בראשית כה יז):

1338

1339ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. אמר ריש לקיש אם לזיווגו כך המציא, דכתיב וישא עיניו והנה גמלים באים (בראשית כד סג), למאכל לא כ"ש:

1339

1340א"ר אחא כעורבא דמייתי נורא לקינה, כך כשהזכיר יעקב את השם אמר יעקב הוא זה, שהרי עשו אינו מזכיר את השם, לכך אמר גשה ואמשך בני:

1340

1341הקול קול יעקב. אין יעקב שליט אלא בקול, ואין עשו שליט אלא בידים. ר' פנחס אמר קולו של יעקב מכניס, והידים ידי עשו מבדרי ליה. א"ר ברכיה כשיעקב מכריז בקולו, הידים ידי עשו שולטות, וכשמצפצף בקולו ידי עשו רפות. ר' יהודה בר אלעאי בשם ר' היה דורש קולו של יעקב צוח ממה שעשו לו הידים ידי עשו, שהרג את חסידיו, והחריב את מקדשו:

1341

1342ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות. כמשמעו:

1342

1343גשה נא ושקה לי בני. אתה נושקני בקבורה ואין עשו ישקני בקבורה:

1343

1344וירח את ריח בגדיו. אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כגון יוסי בן מסית ויקים איש צרורות, וכן הוא אומר כפלח הרמון רקתך (שה"ש ד ג), אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון:

1344

1345ויתן לך. לא אמר יתן אלא ויתן, כלומר יתן לך שלך, ויתן לך של אחיך, ר' אחא אומר ויתן לך אלהים יתן לך אלהותך, שתגזור אומר ויקם לך:

1345

1346מטל השמים. זה המן:

1346

1347ומשמני הארץ. זה הבאר שהיתה מעלת להם דגים שמנים ביותר:

1347

1348ורוב דגן. אלו אבטיחים המסעדים ללב:

1348

1349ותירוש. אלו הבתולות, שמשמחות בעליהן בחופתן כיין המשמח לבב אנוש, וכן הוא אומר ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט יז):

1349

1350דבר אחר מטל השמים. זה ציון, שנא' כטל חרמון שיורד על הררי ציון (תהלים קלג ג):

1350

1351ומשמני הארץ. אלו הקרבנות:

1351

1352ורוב דגן. אלו הביכורים:

1352

1353ותירוש. אלו הנסכים:

1353

1354ד"א מטל השמים. זו מקרא:

1354

1355ומשמני הארץ. זו משנה:

1355

1356ורוב דגן. זה תלמוד:

1356

1357ותירוש. זהו אגדה:

1357

1358אך יצא יצא. בב' קפיצות:

1358

1359ויעש גם הוא מטעמים. זה שאמר הכתוב שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך (משלי ל כה), סממית היא מלכות הרשעה, שכך רמוזות בדברי אגדה ד' מלכיות. א"ר חמא בן חנינא באיזה כח סממית זו מתפשת ממשלה ושולטת בהיכלי מלך, בזכות אותן הידים שנתעסקו לעשות מטעמים לזקן:

1359

1360ויחרד יצחק ויאמר מי איפוא. אמר מי הוא זה שנעשה סרסור ביני לבין הקב"ה שיטול אחיך הברכות, א"ר יוחנן מי שיש לו שני בנים, אחד נכנס לשרתו, ואחד יוצא לשירותו איך הוא חרד לכך אלא בשעה שנכנס עשו נכנס הגיהנם עמו. ר' נתן בשם רב אחא אמר התחילו כותלי הבית להיות מרתתין, הוא שיצחק אמר מי איפוא. א"ר יהושע בן לוי כל אותו היום היה עשו צד צביים וכופתן, ומלאך בא ומתירן, עופות וקושרן, ומלאך בא ומפרידן, כדי שלא ימהר וימצא את יעקב עומד לפני אביו, ועליו הכתוב אומר לא יחרוך רמיה צידו (משלי יב כז), לא יאחר הק' ולא יאריך רוחו לא לרמאי ולא לצידו:

1360

1361ויצעק צעקה גדולה ומרה. א"ר חנינא כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרון מעיו, אלא מאריך חימה. זעקה אחת זעק לאביו, היכן נפרע בשושן דכתיב במרדכי (ויצעק צעקה) [ויזעק זעקה] גדולה ומרה (אסתר ד א):

1361

1362בא אחיך במרמה. ר' יוחנן אמר בחכמת תורתו:

1362

1363ויאמר הכי קרא שמו יעקב. רשב"ל אומר התחיל מחכך בגרונו ואמר את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח את ברכתי:

1363

1364ולך איפוא. ברם לך פיתא:

1364

1365ועל חרבך תחיה. א"ר לוי על חרבך ואתחי:

1365

1366ויוגד לרבקה. א"ר חגי אמהות נביאות היתה בהם, ורבקה מן האמהות היא. ר' ברכיה בשם ר' יצחק אפילו הדיוט אינו חורש תילים, ואומר אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):

1366

1367מתנחם לך להרגך. כמת שהוא תולה עליך. ויש אומרים מתנחם מתיעץ בלבו להורגך:

1367

1368וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת. א"ר אליעזר אילו הוציא את הראשונות יפה עשה אלא כוב על כוב, כלומר על חטאתו הוסיף פשע. דרש ר' יודן בשם ר' אייבו בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג), ממרד שמרדו עשו וישמעאל באת להן תקלה. ויצא מצרה צדיק זה יעקב, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י), ושם נתגדל והצליח ששמע לאביו ולאמו, עליו הכתוב אומר אורח חיים למעלה למשכיל:

1368

1369(משלי טו כד):

1369

1370שלמה פרשת ואלה תולדות יצחק, ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לליקוחי הרשע זיווגי הצדיק זה שלש וזה ארבע, ללמדך שאין זיווגו של אדם אלא מאת הקב"ה, ושלש שעות בכל יום הקב"ה עוסק ומזווג זוגות, יש נושא במקומו, כגון אברהם לשרה, ויש שהאשה הולכת אל האיש, כגון רבקה ליצחק, ויש שהאיש הולך אצל האשה, כגון יעקב לנשיו, שנא' אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה (שם לג א), אמר דוד משיח ה' במה ראוי לצדיקים לרנן ולהתפאר בבוראו, שהרי לא שם חוקות שמים וארץ אלמלא בריתות אשר עמהם, והוא משנה תפקידם, להודיע אהבתו בעבדיו, פעמים מדמים שמש וירח לעיני כל פעמים משקיע השמש לפני תקופתה, כדכתיב וילן שם כי בא השמש (בראשית כח יא), פעמים לפני עתו מוצאו, כדכתיב ויזרח לו השמש (שם לב לב), לפיכך נאה להם להשתבח בתפילתם:

1370

1371ויצא יעקב. ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון אומר הצדיק בעיר הוא זיווה הוא שבחה הוא הדרה, פונה משם, פינה זיווה, פינה הדרה, שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ואע"פ שנשאר יצחק אינו דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותן של שני צדיקים, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע. ר' יודן אמר מבארות של שבועה, שלא יעמוד אבימלך ויאמר שבעה לי כדרך שנשבע לי זקינך, ונמצאתי משהה שמחת בני שבעה דורות:

1371

1372וילך חרנה. כמו לחרן, דא"ר נחמיא כל תיבה שצריכה ל' בתחלתה הטיל לה ה' בסופה, וכבר דרשנום:

1372

1373ויפגע במקום. הוקרה באותו מקום ששם שכינה שורה:

1373

1374וילן שם. אותו הלילה, כי לא יכול להלוך:

1374

1375כי בא השמש. מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצנעה, וכבר דרשנום:

1375

1376בא השמש. יצא על הארץ, כי פעמים המאורות נקראים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה:

1376

1377ויקח מאבני המקום. שתים [עשר] מהם לקח:

1377

1378וישם מראשותיו. שהרי יצא בבריחה שלא היו עמו כר וכסת. כל דבר שמניח אדם תחת ראשו לשכב עליו קורא הכתוב מראשותיו, כלומר מתחת הראש:

1378

1379וישכב במקום ההוא. שכיבה נעימה, דא"ר יוסי בן זימרא עשאן לאותן האבנים כמרזב ושם אותן תחת ראשו שהיה ירא מן החיות, ור' ברכיה אמר מי שנגלה עליו הקב"ה אפשר שהיה ירא מן החיות, דכתיב [כי] הנה ה' יוצא ממקומו וירד (דרך) [ודרך] על במתי ארץ, ונמסו הרים תחתיו (והגבעות תמוגגנה), [והעמקים יתבקעו] (מיכה א ג ד), וכיצד רשות לחיות לבא ולהזיק במקום שכינה, אלא אותן האבנים שם תחת ראשו ונעשו תחתיו אחת כר ואחת כסת, ומנעימות שכיבתו עליהן, שהרי י"ד שנה שהיה משמש בבית עבר לא שכב אלא מתנמנם כסוס:

1379

1380ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. כל החלומות הכתובין במקרא פתרונם בצדם, ולפי דברי ההדיוט זמן הראשון חלומו של יוסף, ופתרונו כדברי אחיו, המלוך תמלוך (בראשית לז ח). זמן שני חלומות של שר המשקים ושר האופים, ופתרונם כאשר אמר להם יוסף, שכל החלומות הולכים אחר הפה, כמו שדרשינן בסדר בראשית, זמן שלישי חלום פרעה ופתרונו כדברי יוסף, זמן רביעי צליל שעורים מתהפך במחנה מדין (שופטים ז יג), ופתרונו חרב גדעון, זמן חמישי חלום נבוכדנצר, ופתרונו ארבע מלכיות, זמן ששי חלום דניאל, ופתרונו כדברי המלאך, וכל חלום הנראה בדבר ה', בין לנביאי אומות העולם, כגון אבימלך, ולבן, ובלעם, ואליפז התמני וחבריו, ואליהו בן ברכאל, ובין לנביאי ישראל, כדכתיב אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב ו), כולם אין צריכין פותר זולתי מה שמפרש לו דבר הקודש, ואע"פ שנאמר לו במשה (במראה) [ומראה] ולא בחידות (שם שם ח), מכלל דלשאר נביאים מדבר בחידות, מ"מ מודיע הקב"ה להם העניין כדי שיזהירו את בני הדור, אז יגלה אוזן ה' ומוסרם יחתום, אבל חלום זה של יעקב אע"פ שנדרש כפשוטו פתרוהו רבותינו במדרשם פסוק הראשון מקצר וסותם לומר כי עשה יעקב בציווי אביו ואמו ויצא מבאר שבע שלא להתגרה עם עשו והלך לחרן לישא שם אשה להתרחק מבנות כנען, ומפסוק השני ואילך מתחיל וסודר מה שאירע לו קודם שהלך לחרן:

1380

1381ויחלום. נראית לו שכינת הקב"ה בחזון לילה:

1381

1382והנה סולם. כלומר דמות סולם של אש:

1382

1383מוצב ארצה. במקום בית המקדש:

1383

1384וראשו מגיע השמימה. שפועו מגיע השמימה כנגד בית המקדש:

1384

1385והנה מלאכי אלהים עולים. אלו גבריאל ורפאל שנדחו ממקומן קל"ח שנה, מיום שאמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה (בראשית יט יג), שגלו סודו של הקב"ה, עד שהגיע יעקב לכאן, והיה מלוין אותו מבית אביו לכאן, ועכשיו נתנה להם רשות לעלות למחיצתן:

1385

1386ויורדים בו. אלו מלאכים אחרים שירדו ללותו חוצה לארץ:

1386

1387והנה ה' נצב עליו. על אותו סולם נראה כבודו:

1387

1388ויאמר אני ה'. אמר לו בזה השם נגלתי להם:

1388

1389אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. לימד שבני בנים הרי הן כבנים:

1389

1390הארץ אשר אתה שוכב עליה. אע"פ שאינה אלא כדי ארבע אמות, הרי כל הארץ סדן אחד כסדן של שקמה, ובאלו ד' אמות אתה קונה את כל הארץ בחזקה דכתיב לך אתננה ולזרעך (בראשית כח יג), מכאן אמרו רבותינו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, מאי טעמא כולהו סדנא דארעא חד הוא פי' שורש וגוף חדא הוא:

1390

1391והיה זרעך כעפר הארץ. ואם תאמר מה אני צריך לכולהו, לכך נאמר והיה זרעך כעפר הארץ, מה עפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכין אלא בתורה, שנמשלת למים שנא' הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א). ומה עפר הארץ מכלה מיני מתכות והוא קיים, אף בניך מכלין את המלכיות והן קיימין, ומה עפר הוא יסוד העולם, אף בניך הן יסוד העולם, ומה עפר הארץ עשוי דייש לכל ומצמחת, אף בניך עשויין דייש למלכיות ומצמיחין זש"ה אשר אמרו לנפשיך שחי ונעבורה ותשימי (בארץ) [כארץ] גיווך וכחוץ לעוברים (שם נא כג), והקב"ה מצמיחן ומחליץ עצמותיהן, דכתיב כי כארץ תוציא צמחה וגו' (ישעיה סא יא):

1391

1392ופרצת. לשון ממשלה, ודומה לו עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ואני אומר עיקר המלה לשון פרצה ממש, כמלך הפורץ לעשות לו דרך ואין מוחה בידו:

1392

1393ופרצת ימה. א"ר (אבהו) [אבא] בר כהנא אתה שוער (שלים) [של ים], כלומר שיהא שליט במחוזות ובנסים, ודומה לו עלה הפורץ כו' (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י), מה פרצת עליך פרץ (בראשית לח כט), וכל דומיהן נדרשת כך, וזו הבשורה אינה אלא לעתיד, דא"ר יוסי בר חנינא אף חלוקת יחזקאל נראה לו, והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח [למערב], בא ישעי' ופירש כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעי' נד ג), זש"ה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (שם נח יד), שנאמר לו ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה:

1393

1394ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. כענין שדרשנוה באברהם:

1394

1395והנה אנכי עמך. שיהיו שלוחי מלווין אותך שהשליח הרי הוא כשלוחו:

1395

1396ושמרתיך בכל אשר תלך. ולא תירא מעשו, כמו שאמר לבניו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (שמות כג כ):

1396

1397והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך. שיהא דברי עמך:

1397

1398עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. להשיבך כאן, וכן קיים לו, וכיון שחזר וחנה לפני שכם לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נלקחה דינה לשכם בן חמור, כיון שנסעו משם נדבר עמו פעמיים, כיון שנתיישב בארץ מגורי אביו לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נמכר יוסף ולא נדבר הקב"ה י"ב שנה:

1398

1399ויקץ יעקב משנתו. אז ידע שנדבר עמו הקב"ה:

1399

1400ויאמר אכן. כל מקום שנאמר אכן הרי הוא לשון בירור, כמו כן ונכון, כלומר אך כן כך אמר ברור ונכון שיש ה' במקום הזה, מלמד שהשכינה שרויה בכל מקום בין בנוי בין חרב, ושכינה חנויה כאן:

1400

1401ואנכי לא ידעתי. והייתי חפץ לעבור לולא כי בא השמש ואיחרתי. ואם ידעתי לא נהגתי בו קלות ראש לשכוב עליו:

1401

1402ויירא ויאמר. לאחר שהעלה הדבר ללבו שהשכינה שורה שם נתיירא, שהרי ראה שיפועו של סולם כנגדו, לכך אמר:

1402

1403מה נורא המקום הזה. כלו' מה ירא לי המקום הזה:

1403

1404אין זה. סולם כשאר סולמות שהן חול שאין דרך העולם להיות סולם בין השמים ובין הארץ:

1404

1405כי אם בית אלהים. מקום שהשכינה שורה בו:

1405

1406וזה שער השמים. שעתיד להפתח לצדיקים, שנאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח כ):

1406

1407וישכם יעקב בבקר. כל מי שנאמר בו וישכם בבקר, הרי הוא שדרכו להקדים בבקר:

1407

1408ויקח את האבן אשר שם מראשותיו בתחלה הוא אומר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (פסוק יא). ומיעוט אבנים שנים, ועכשיו הוא לשון יחידי. אלא אמרו רבנן אבני כתיב, ומיעוט אבני שתים, אמר יעקב, זקני אברהם יצאו ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה. יצחק אבי יצא ממנו עשו ואלופיו, ואני אם מתאחות שתי אבנים הללו זו לזו אדע שאין פסולת בזרעי, וכיון שהשכים בבקר וראה שנתאחזו שתיהן זה לזה, שמח וידע שאין פסולת יוצא ממנו:

1408

1409וישם אותה מצבה. קידשה זכר לסולם שראה:

1409

1410ויצוק שמן על ראשה. כמפי הפך, לימד שעתידין בני בניו להמשח לכהונה ולמלכות:

1410

1411ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. על שם בית אלהים ששרתה שם שכינה:

1411

1412ואולם. לשון בירור זו דברי, ונראה לי כי אולם במקום אלא הוא עומד, כלומר אלא:

1412

1413לוז. שם המקום:

1413

1414לראשונה. קודם חזון זה, ומה שכתוב באברהם בין בית אל ובין העי (בראשית יג ג), הרי הוא מגיד מראשית אחרית, כמו את כל שדה העמלקי (בראשית יד ז), וכמה כמוהם במקרא, ולמה הזכיר הכתוב שם העיר, ללמדך שמשם לקח השמן שיצק על ראש האבן, ולא מקום ששכב שם יעקב בתוך העיר, אלא סמוך הוא לעיר בתוך מגרשה, ולמה נקרא שמה לוז, א"ר אבא בר כהנא שכל מי שנכנס שם הטריף מצות ומעשים טובים כלוז, רבנן אמרי מה לוז אין לה פה, כך אין אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. א"ר סימון אילן לוז היה עומד על פתחה של עיר, והיה הלוז חלול ועומד על המערה, והיו נכנסין דרך הלוז למערה, ודרך המערה לעיר, זש"ה ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראינו נא את מבוא העיר (שופטים א כד):

1414

1415לראשונה. חסר ו', כי יושביה היו חסרין שאין להם מוצא ומובא כשאר ערים:

1415

1416וידר יעקב נדר. עיקר מלת נדר לשון גלגול, כדכתיב ויגל את האבן (בראשית כט י), ומתרגמינן ונדר ית אבנא. וגללו (שם שם ג), ונדרו. זה שמגלגל עליו איסור על דבר המותר לו, יעקב אבינו פתח תחלה בנדרים, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהא תולה הנדר אלא ביעקב:

1416

1417לאמר. לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם, וסתמו של נדר הוא על דבר שצריך לו לאדם ואמר אם אזכה לכך וכך, אעשה כך וכך, שכך אמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי, שיתקיימו התנאים שהבטיחני על הפרנסה, שנאמר כי לא אעזבך (שם), ודומה לו ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז כה):

1417

1418ושבתי בשלום אל בית אבי. כמו שהבטיחני והשבותיך אל האדמה הזאת (פסוק טו):

1418

1419והיה ה' לי לאלהים. כמו שאמר שהוא אלהי אברהם ואלהי יצחק:

1419

1420והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. שתהא שכינה שורה עלי שם בחזירתי:

1420

1421וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אבן לשון נקבה, יהיה לשון זכר, אלא כך אמר יהי רצון לפניו שתהא בית אלהים:

1421

1422עשר אעשרנו. כפל הדיבור, כלומר עשר הנכסין אעשרנו, אפי' הבנים, והיה מובטח שיעמיד י"ב שבטים, לפיכך נדר לעשרן, וכן עשה והפריש את לוי, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), והרי י"ד שבטים אז הפריש ד' בכורות לד' אמהות, שהבכור קדוש מרחם, ואין קודש פודה קודש, נותרו עשרה, והפריש מהן את לוי לשרת את ה':

1422

1423וישא יעקב (את) רגליו. בקלילות, כיון שנתבשר בשורה טובה ניתן בו כח וקלילות, וכן הוא אומר ושמועה טובה תדשן עצם (משלי טו ל), וכתיב וקווי ה' יחליפו כח (ישעי' מ לא). סעד ועמד והלך, ומשל הוא לבני אדם כריסא טעין רגליו:

1423

1424וילך ארצה. כמו לארץ:

1424

1425בני קדם. מקום מולדתו של אברהם לארץ ארם, וכן הוא אומר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כג ז):

1425

1426וירא והנה באר בשדה. סמוך לחרן:

1426

1427והנה שם שלשה עדרי צאן. משל אנשי העיר:

1427

1428רובצים עליה. על אותה הבאר, כי כבר רעו עד הצהרים, ועכשיו נאספים שם לשתות:

1428

1429כי מן הבאר [ההוא] ישקו העדרים. של כל בני העיר, ואין להם מעיין ונחל ולא באר אחרת. והאבן גדולה על פי הבאר. כדי שלא יפול שם אדם או בהמה:

1429

1430ונאספו. לאחר שאספו:

1430

1431שמה. כמו לשם:

1431

1432העדרים. של בני העיר:

1432

1433וגללו. הרועים:

1433

1434את האבן. לא שמסלקין אותו לגמרי, אלא גוללין אותה על צדה:

1434

1435מעל פי הבאר. ודומה לו וגולל אבן אליו (ישוב) [תשוב] (משלי כו כז), גולו (אבן) [אבנים] גדולות (יהושע י יח), וכל דומיהן:

1435

1436והשקו הצאן. ששואבים את המים ומערים לשקתות הם המורביות כעין אגנות של אבן:

1436

1437והשיבו את האבן. אחר כך:

1437

1438על פי הבאר. למקומו:

1438

1439ויאמר להם יעקב. לאותן רועי שלשת העדרים:

1439

1440אחי. לשון ענוה:

1440

1441מאין אתם. יש מאין שהוא כמו מאנה, כמו זה מאין אתם, מאין גחזי (מ"ב ה כה). מאין תבא (איוב א ז), ויש מאין שהוא אין, כגון הן אתם מאין (ופעולתכם מאפס) [ופעלכם מאפע] (ישעיה מא כד). ויש אין שהוא לשון מיעוט, כי אין (כי) פקד אפו (איוב לה טו). ויש שהוא כמו לאו, כגון ואם אין מתה אנכי (בראשית ל א), ואם אין מחני (שמות לב לב). היש פה איש ואמרת אין (שופטים ד' כ). כולם מתפרשים על פי הענין, איש על דגלו באותותם:

1441

1442ויאמרו מחרן אנחנו. כשמועו:

1442

1443ויאמר [להם] השלום לו. ולביתו, השלום לו עמכם:

1443

1444ויאמרו שלום. יש לו, ושלום לו עמנו, ואם אתה רוצה לשאול על עניינו:

1444

1445הנה רחל בתו באה עם הצאן. מכאן שהשיחה בנשים. כל באה שבמקרא וטעמו באל"ף כולן נדרשין לשון עתיד, או לשום דבר שעדיין לא הגיע ולשון נקבה, כלומר משמשת ובאה. וכן כל שמספר מלכים ויחזקאל שטעמם באל"ף נדרשין כך, ואילו כגון ורחל בתו באה, באה מגלעד (בראשית לז כה), ויתרם מפורשים במסורה, וכל שטעמם בבי"ת כגון והשמועה באה (אל) [עד] יואב (מ"א ב כח), באה הצפירה (יחזקאל ז ז), כולן לשון עבר:

1445

1446ויאמר הן עוד היום גדול. ואם שלכם אתם רועים עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא:

1446

1447השקו הצאן ולכו רעו. מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון שצריך למחות ולמנוע:

1447

1448ויאמרו לא נוכל. להשקות:

1448

1449עד אשר יאספו כל העדרים. של עיר:

1449

1450וגללו את האבן מעל פי הבאר. כי האבן כבדה וגדולה מאוד וכולן צריכין לגללו:

1450

1451והשקינו הצאן. בבת אחת כי צריכים כולם יחד להשיב את האבן למקומה, כי אין היחידים יכולין לה:

1451

1452עודנו. כשהנו"ן דגושה לשון יחיד, ושהנו"ן רפויה לשון רבים, ועיקר מלת עודנו כמו עד שהוא מדבר:

1452

1453עמם. עם הרועים:

1453

1454ורחל באה, לשון עבר, לפי שהטעם בבי"ת:

1454

1455עם הצאן אשר לאביה. כלומר צאן מועטת שנותרו לאביה:

1455

1456כי רועה היא. באותו הפעם לפי שהצאן מועטות ולא היה זולתם שבעים, וכה"א כי מעט אשר היה לך לפני (בראשית ל ל), ולפי שהיתה ילדה ואינה ראויה להנשא, לפיכך שלחה עם הצאן:

1456

1457ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו. שהראוהו לו שאמר לו אביו, וקח לך משם אשה מבנות לבן (בראשית כח ב):

1457

1458ואת צאן לבן אחי אמו. מיד חס על ממונו של לבן קרובו:

1458

1459ויגש יעקב. אל הבאר:

1459

1460ויגל את האבן. באחד מזרועותיו להודיע כח גבורתו:

1460

1461מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. כי השקם, לא שהיה שואב כדרך אותם רועי העיר, אלא עלו מימי הבאר לפניו, והיתה הבאר נובעת, ומלאה על כל גדותיה ומימיה נפוצים לכאן ולכאן:

1461

1462ויגל. שנים הם במקרא בב' לשונות ואין להם היכר שינוי נקודה וטעם, זולתי הענין מודיע, כי ויגל את האבן לשון גילגול, ויגל כבודי (תהלים טז ט), לשון גילה ושמחה ממש, ארשב"ג בוא וראה כמה יש בין שכינות לשכינות, ולהלן הוא אומר ויבואו הרועים ויגרשום (שמות ב יז), אע"פ שהן שבע שהי' בהן פסולת, אבל רחל שהיא יחידה לא נגע בה בריה משום שהיתה צדקת, זש"ה חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (תהלים לד ח). א"ר יצחק גלגל יעקב את האבן בנחת כאדם מעביר פקק מעל פי צלוחית:

1462

1463וישק. אומר אני כי עיקר המלה שק לבד ומדביר אני את הנשיקה קרוב אל אופן תשוקה. (ועלי) [ואל אישך] תשוקתך (בראשית ג טז), ואע"פ שדרשנו בסדר בראשית בענין אחר. כל נשיקה היא לתפלות חוץ מן ג' ואלו הן של גדולה, ושל פרקים, ושל פרישות, לגדולה דכתיב וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו (שמות ד כז), לפרקים ויקח שמואל את פך (שמן) [השמן] ויצק על ראשו וישקהו (ש"א י א). לפרישות ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), ר' תנחומא מוסיף אף של קריבות, שנא' וישק יעקב לרחל, שהיא בת דודו:

1463

1464וישא את קולו ויבך. למה בכה שראה בני אדם שם מתלחשים זה עם זה ואומרים בא זה לחדש עלינו את הערוה, שמשעה שלקה העולם גדרו עצמן מן הערוה, ואנשי מזרח גדורים מן הכל, שהרי ריבה אחת מהלכת עם כמה רועים ולא נגעו בה, ולכך בכה על שחשדוהו חנם על הנשיקה:

1464

1465ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. כי אמר לה שרצונו לדור עמו, אמרה ליה רמאי הוא ואי אתה יכול לדור עמו, אמר לה אם לרמאות אחיו אני בהיתר, כדכתיב עם עקש תתפתל (תהלים יח כז), ואם לתמימות בן רבקה אני, דכתיב עם נבר תתברר (שם):

1465

1466ותרץ ותגד לאביה. מלמד שאין לה אם, שהרי ברבקה כתיב לבית אמה (בראשית כד כח):

1466

1467ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו. היאך גילגל האבן הגדולה, והאיך עלו המים לפניו:

1467

1468וירץ לקראתו. אמר אליעזר פסול הבית הביא עשרה גמלים טעונין כלי כסף וכלי זהב ובגדים, וזה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה, כיון שראהו ואין עמו כלום:

1468

1469ויחבק לו. אמר שמא זהובים קשורין במתניו מישמש ולא מצא:

1469

1470וינשק לו. אמר שמא מרגליות בפיו משמש ולא מצא:

1470

1471ויביאהו אל ביתו. לשואלו, אמר לו יעקב מה אתה סובר שאני טוען ממון איני טוען אלא דברים, שנאמר ויספר ללבן את כל הדברים האלה. מה שאירע לו:

1471

1472ויאמר לו לבן אך. לשון מיעוט, כלומר סבור הייתי לעשותך מלך עלי ועכשיו שאין עמך כלום:

1472

1473עצמי ובשרי אתה, כמותי אתה:

1473

1474וישב עמו חדש ימים. א"ר אמי מכאן שצריך אדם לטפל בקרובו חדש ימים:

1474

1475ויאמר לבן ליעקב הכי. כלומר מכיון שאחי אתה ראוי לך לעבדני חנם ו' שבראש התיבה ועבדתני משמעת המלה להבא, ולא חנם ממש אלא אם אדם נשכר בעשרה עובדני בחמשה, א"ל איני צריך ממון, א"ל א"כ:

1475

1476הגידה לי מה משכורתך. שכר הוא שפוסק עמו ג' או ד', או כך ממון ליום, או כך לשבוע או לשנה, אבל משכורת הוא כעין הענקה מנכסין:

1476

1477וללבן שתי בנות. כלומר בנויות זו כזו כשתי זויות מחוטבות, זו העמידה אלופים וכן זו, מזו עמדו הורגי אריות [ומזו עמדו הורגי אריות. מזו עמדו] מכבשי הארצות ומזו עמדו מכבשי הארצות, קרבן בנה של זו ושל זו דוחין את השבת, מלחמות בנה של זו ושל זו דוחין את השבת. לזו, פי' ללאה, שתי לילות ניתנו, ליל פרעה וליל סנחריב, וזו לרחל שתי לילות לילו של גדעון ולילו של מרדכי:

1477

1478שם הגדולה לאה. גדולה בלידתה וגדולה במתנתה, במתנת כהונה ומלכות לעולם:

1478

1479ושם הקטנה רחל. קטנה בלידתה וקטנה במתנתה, מלכות יוסף לשעה, ומלכות שאול לשעה, ולמה נקראת לאה על שנילאת בבכי ובתחנונים שלא תנשא לעשו, ולמה נקראת רחל, על שם רחילי הצאן כי רועה היא:

1479

1480ועיני לאה רכות. מבכיה ולכך לא דיבר יעקב בה, ושכך היו התנאים לאה לעשו ורחל ליעקב, והיו הכל מזילין לעשו ומשבחין ליעקב, והיא שומעת דומעת ובוכה, ואמרה רבש"ע אל אפול בחלקו של רשע, א"ר חוניא גדולה היא התפלה שמבטלת את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה:

1480

1481ורחל היתה יפת תואר. בקומה:

1481

1482ויפת מראה. בדמות, ועיקר סמניה לא היו אלא אנוי:

1482

1483ויאהב יעקב את רחל. שמשעה שראה אותה על הבאר נקשרת נפשה בנפשו:

1483

1484ויאמר אעבדך שבע שנים. כנגד ימי השבוע:

1484

1485ברחל בתך הקטנה. א"ל בשביל שאני יודע שאנשי מקומך רמאים הם, לכך אני מפרש עיסקי עמך בפירוש, ברחל ולא בלאה, בתך ולא שתביא אחרת מן השוק ותקראה רחל, הקטנה שלא תחליף שמה של זו לזו, ואעפ"כ לא הועיל שאפי' את נותן לרשע במסר של חרשים ומנסרו, אין את מועיל ממנו כלום:

1485

1486ויאמר לבן טוב תתי . כלומר שאהא נותן לך שאתה קרוב, שכן עשה אבא שנתן בתו לאביך, והרן את בתו לזקנך:

1486

1487מתתי אותה לאיש אחר. שאין כמותך:

1487

1488שבה. לשון ענוה היא:

1488

1489עמדי. ועודני:

1489

1490ויעבד יעקב ברחל. בשביל רחל:

1490

1491שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים. כלומר כשני ימים, ודומה לדבר וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך (יחזקאל לז יז), אלא שנכתב גזירה שוה, כדדרשינן, שהן ז' שנים, אך דרך הפשט מודיע מה שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים (בראשית כז מד), הן שנה אחת, וכן כאן כתיב ויהיו בעיניו ז' שנים הללו כשנה אחת, שאמרה לו אמו, כל כך באהבתו אותה שחיבתה קשורה בנפשו:

1491

1492ויאמר יעקב אל לבן הבה (לי) את אשתי כי מלאו ימי. היה לו לומר כי מלאו הימים, כמו שכתוב בדוד מלאו הימים (ש"א יח כו), מה ת"ל ימי, אלא כך א"ל, הקב"ה הבטיחני שאעמיד י"ב שבטים והריני היום מלא ימים בן פ"ד שנה, ס"ג כשקיבל הברכות, י"ד שנה שהיה בבית עבר, וז' של עבודה, הרי פ"ד, ואם איני מעמידם עכשיו אימתי אעמידם, לכך החציף ואמר ואבואה אליה, למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים, שהרי עשו נשא בן מ' שנה, ומשהה לצדיקים, וכן דרשנו בדורות הראשונות:

1492

1493ואבואה אליה. מלא ו', שהוא עתיד להעמיד ממנה ו' שבטים:

1493

1494ויאסוף לבן את כל אנשי (העיר) [המקום]. כדי לרמאות ביעקב ולרמות בהן:

1494

1495ויעש משתה. משלהם, ולכך נקרא לבן הארמי, שאפילו באנשי מקומו היה מרמה, אמר להם, יודעין אנחנו שאנו דחוקין למים, ומיום שבא צדיק זה נתברכו המים ונתרווחנו בהן, אם רצונכם נשמחה במשתה ונרמה בו את לאה, ומאהבתו את רחל הוא שוהה אצלינו עוד ז' שנה, אמרו מה שטוב בעיניך עשה, אמר להן תנו משכנות שלא תפרסמו הדבר, נתנו משכנות, הלך ולקח בהן בשר ולחם ויין והאכילם משלהם, והיו מקלסין לפניו הילייה הילייה, כלומר היא לאה, אפס כי לא מכיר ומבין:

1495

1496ויהי בערב ויקח את לאה בתו. לקחה בדברים מאת אחותה שמסרה לה כל הסימנים שמסר לה יעקב:

1496

1497ויבא אותה אליו. מלמד שכיבו הנרות, אמר למה אתם מכבין הנרות, א"ל וכי מבזין אנו נשותינו לשמש לאור הנר, ועוד שכל המשמש לאור הנר הוויין לו בנים נכפין, הכניסום בחדר אפל, שאל לה הסימנין, והגידה לו ויבא אליה:

1497

1498ויתן לבן [לה] את זלפה (שפחתה) [שפחתו]. בתו מפילגשו:

1498

1499ללאה בתו שפחה. שתהא עומדת לפניה ומשרתת אותה:

1499

1500ויהי בבקר והנה היא לאה. כל מקום שאתה מוצא והנה אינו אלא בלשון ענין הפוך, כענין והנה חלום (בראשית מא ז), וכל כיוצא בו, וכן כאן כל הלילה קראה רחל והיא עונה, בבוקר צפה בה, והנה היא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי, למה עשית כך, אמרה לו ולא כך עשית לאביך, שהיה קורא עשו וענית:

1500

1501ויאמר אל לבן הלא ברחל. בשביל רחל:

1501

1502עבדתי עמך ולמה רמיתני. לחלפה לי, ובשביל שרחל בצניעותה מסרה סמניה מיעקב לאחותה שלא תתבייש, זכתה ויצאו ממנה בנים צנועים אנשי סוד, יוסף היה יכול להודיע מכירתו במצרים בכתב או בעל פה, ולא עשה שלא יקלל את אחיו, וכן אתה מוצא בשאול, שנא' ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י טז), וכן באסתר, שנא' אין אסתר מגדת מולדתה (אסתר ב כ):

1502

1503ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. שגנאי הוא בדבר, מכאן שאין משנין מנהג המקום במקום שאין חילול השם, שהרי משה עלה למרום ולא אכל ולא שתה, והמלאכים באו לבית אברהם ולוט והראו עצמן כאוכלין ושותין:

1503

1504מלא שבע. חסר ו' שלא היו שלימין אלא ברמיות, שבוע בכל מקום לשון זכר, שנאמר שבעה שבועות (דברים טז ט):

1504

1505ונתנה לך. כלומר ותהא נתינה לך:

1505

1506גם את זאת. מיד, גם לרבות שפחתה עמה. (בעבור) [בעבורה] אשר תעבוד [עמדי] עוד שבע שנים אחרות. ואיני רוצה ממך אלא תנאי בעלמא:

1506

1507ויעש יעקב כן. לא רצה לשנות מנהג המקום:

1507

1508וימלא שבוע זאת. כלומר ז' ימי המשתה של לאה. א"ר יעקב [בר אחא] מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, שמחת חובה בשמחת חובה, ולפיכך אין נושאין נשים במועד, לפי שאין מערבין שמחת נשואין בשמחת מועד החג, כדכתיב ושמחת בחגך (דברים טז יד), ולא באשתך:

1508

1509ויתן לו [את] רחל בתו [לו] לאשה. שלא תאמר נשואין הללו הן בעבירה, אלא אשה בהיתר ובכושר, שעדיין לא נצטוו על שתי אחיות, ומשנתנה תורה נתחדשה הלכה:

1509

1510ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו. בתו מפילגשו:

1510

1511לה לשפחה. לשפחת מלוג. וכבר פרשנו הדבר בפרשת חיי שרה:

1511

1512ויבא גם אל רחל. גם לרבות שהיה מרבה זקוקו עמה יותר מלאה:

1512

1513ויאהב גם את רחל מלאה. שמתחלה היה אוהב את לאה משבא אליה וכשמצאה ברמיות וקראה רמאית בת רמאי, והיא לא שתקה אלא התריסה כנגדו, ואמרה גם אתה רמאי כמוני, שהרי אביך היה קוראך עשו ואתה עונה, לכך לא אהבה כל כך:

1513

1514ויעבוד עמו עוד. אחר נישואי רחל שבע שנים אחרות:

1514

1515וירא ה' כי שנואה לאה. כלפי רחל:

1515

1516ויפתח את רחמה. שאף היא היתה עקרה וגזר הקב"ה ונגלף בה עיקר מיטריא, זש"ה בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג), שנתעצבה לאה בדברים נתיירתה בבנים, וכתיב שומע אל אביונים ה' ואת (אסוריו) [אסיריו] לא בזה (תהלים סט לד), והיה לו לומר בסוף בלשון ראשון, אלא בתחלה אל אביונים, ולבסוף שינה ואמר אסיריו, אלא כי שומע אל אביונים ה', אלו ישראל, דא"ר יוחנן כל מקום שנאמר סתם דל עני ואביון, בישראל הכתוב מדבר, ואת אסיריו לא בזה, אלו העקרות, שהן אסורות לפני הקב"ה בתוך בתיהן, וכיון שהן נפקדות בבנים הרי הן ניתרות ונפתחות מבית מסגר, ודומה לו (אסוריו) [אסיריו] לא פתח ביתה (ישעיה יד יז):

1516

1517ורחל עקרה. כי דיי ללאה בכיותה ודמעתה עד כאן שאלמלא לא נפקדה גירשה, ומעתה הקב"ה מתאוה לשיחתה של רחל, לכך עיקרה, כמו שדרשנו בתחלת תולדות:

1517

1518ותהר לאה ותלד בן. לסוף שבע שנים הראשונות נתן לבן את לאה ליעקב, ואחר ז' ימי המשתה נתן לו גם את רחל, בשנה הראשונה של אחר המשתה ילדה לאה את ראובן, בשניה למשתה נתעברה עם שמעון, וכשנתעברה בשמעון ותקנא רחל בה, ומוסרה בלהה ליעקב לאשה, ונתעברה גם בלהה בשנה השניה למשתה, ובאותו שנת ב' נולד שמעון ללאה, ודן לבלהה, שנת ג' ילדה לאה את לוי, ובלהה את נפתלי, שנת ד' ילדה לאה את יהודה, ותעמוד מלדת, כשעמדה מלדת נתנה את זלפה ליעקב לאשה ונתעברה, שנת ה' ילדה זלפה את גד, ונתעברה גם לאה עוד באותה שנת ה', וילדה את יששכר, שנת ו' ילדה לאה את זבולן, וזלפה את אשר בשנת ז' למשתה ילדה רחל את יוסף, ולאה את דינה, נמצאו י"א שבטים ודינה, שנולדו בז' שנים:

1518

1519ותקרא שמו ראובן. א"ר יוסי בר חנינא ארבע מדות נאמרו בשמות, יש ששמותן נאין ומעשיהן כעורין, כגון ישמעאל שמו שומע ואינו שומע, עשו שמו עושה ואינו עושה, שמותיהן כעורין ומעשיהן נאים, כגון בני הגולה, בני בקבק, בני חקופה, בני (סרסור) [חרחור] (עזרא ב נא), ועלו ובנו בית המקדש. שמותיהן כעורין ומעשיהן כעורין, כגון י' מרגלים סתור בר סתור. שמותיהן נאין ומעשיהן נאין, כגון י"ב שבטים:

1519

1520ראובן. ראו בן בין הבנים:

1520

1521כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. שעד עתה היה אומר לגרשני אלמלא שפקדני הבורא בבני זה:

1521

1522ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. שהייתי אמורה לשונא:

1522

1523ויתן לי גם את זה. א"ר [יוסי] ב"ר חנינא מת"ל גם את זה, אלא כך אמרה ברוח הקודש עתיד זה להעמיד שונא, ומי מרפא מכתו, גם את זה העמיד מבן שאני מעמדת אחריו, זה פנחס הבא מלוי:

1523

1524ותקרא (את) שמו שמעון. שומע בקול אביו שבשמים:

1524

1525ותהר עוד ותלד בן ותאמר [עתה] הפעם. כלומר הפעם הזאת, וכן אתה דורש היום אתם יוצאים (שמות יג ד). היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה ז), וכל דומיהן שיוצאין לבדין, ונדרשין כאילו סמוכין להן את השנה הזאת:

1525

1526ילוה אישי אלי. לשון טיפול ותוספת, ודמיון לדבר, וילוו עליך וישרתוך (במדבר יח ב), ונלוה הגר (עלה) [עליהם] (ישעיה יד א), ועל כל הנלוים (על ה') [עליהם] (אסתר ט כז):

1526

1527כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי. ר' יודן אומר זה עתיד ללות הבנים לאביהם שבשמים, ומי קראו לוי, יעקב אבינו ברוח הקודש, שכולן את מוצא ותקרא, קראה, חוץ מלוי ובנימין:

1527

1528ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'. יודעת היתה לאה אמנו ברוח הקודש שיעקב עתיד לישא את ארבעתן ושיעמיד מהן י"ב שבטים, והיתה סבורה שיהיו ג' בנים לכל אחת, וכשילדה את יהודה אמרה זה הוסיף לי הקב"ה על חלקי והתחילה להודות דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא בא אדם שנתן הודאה לפניו, עד שבאתה לאה ואמרה הפעם אודה את ה', וכדרך שהודית היא, כך הודו בניה, וכמפורש במדרש רבותינו:

1528

1529על כן קראה שמו יהודה. כל מקום שנאמר על כן מרובה באוכלוסין:

1529

1530ותעמוד מלדת. יש עמידה שהוא לשון הצבה ממש, כגון (הארץ) [המקום] אשר אתה עומד (עליה) [עליו] (שמות ג ה), ועמד פתח האוהל (שם לג ט), ויעמוד מאחריהם (שם יד יט), וכל דומיהן, ויש שהוא לשון שתיקה, כגון כי עמדו לא ענו עוד (איוב לב טו). (ובפתחו) [וכפתחו] עמדו כל העם (נחמיה ח ה), וכל דומיהן, ויש שהוא לשון מניעה, כגון זה ותעמד מלדת, והוא מדובר על אופן עכבה, כמו לא תוסיפון לעמוד (שמות ט כח), ואנכי עמדתי בהר (דברים י י), ואתה פה עמוד עמדי (שם ה כח), והעניין מודיע טעמו:

1530

1531וירא והנה באר בשדה, הראה לו הקב"ה ברוח הקודש מה שעתיד לנוסס לבניו:

1531

1532באר. זו באר שניתן להם במדבר:

1532

1533ג' עדרי צאן. זה משה ואהרן ומרים מנהיגי העדרים:

1533

1534כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שכל אחד מושך [מים] לשבטו ולמשפחתו:

1534

1535והאבן גדולה. כמלא פי כברה קטנה היה בה, אלא שגדולה במעשיה וניסיה:

1535

1536ונאספו שמה כל העדרים. בשעת החנייה:

1536

1537וגללו והשקו. שמשם כל אחד מושך לדגלו ולמשפחו:

1537

1538והשיבו את האבן. בשעת המסעות:

1538

1539וירא והנה באר בשדה. זו ציון:

1539

1540ג' עדרי צאן. אלו ג' רגלים:

1540

1541כי מן הבאר ההוא ישקו. זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:

1541

1542[והאבן גדולה. זו שמחת בית השואבה]:

1542

1543ונאספו שמה כל העדרים. שבאו מלבוא חמת עד נחל מצרים:

1543

1544וגללו והשקו:

1544

1545זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:

1545

1546והשיבו את האבן. לרגל רביעי:

1546

1547וירא והנה באר בשדה. זו ציון:

1547

1548ג' עדרי צאן. אלו ג' בתי דינין שהיו שם, אחד בפתח הר הבית, אחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית:

1548

1549כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו שומעין את הדין:

1549

1550והאבן גדולה, זו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית:

1550

1551ונאספו שמה כל העדרים. אלו שאר כל בתי דיינין שבארץ ישראל:

1551

1552וגללו והשקו. שמשם שומעין את דבר הנפלא מהם:

1552

1553והשיבו את האבן. שנושאין ונותנין בדבר עד שמעמידין אותו על בריו:

1553

1554וירא והנה באר. זו ציון:

1554

1555שלשה עדרי צאן. אלו ג' מלכיות הראשונות:

1555

1556כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שהן העשירו את ההקדשות הצפונות בלשכות:

1556

1557והאבן גדולה. זו זכות אבות:

1557

1558ונאספו שמה כל העדרים. זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:

1558

1559וגללו את האבן. שבזזו וגזלו כל ההקדשות הצפונות בלשכות:

1559

1560והשיבו את האבן. לעתיד לבא זכות אבות עומדת:

1560

1561וירא והנה באר בשדה. זו סנהדרין:

1561

1562ג' עדרי צאן. אלו ג' שורות של עשרים ושלשה שהיו יושבין לפניהם:

1562

1563כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו פוסקין את ההלכה:

1563

1564והאבן גדולה. זו מופלא שבבית דין:

1564

1565ונאספו שמה כל העדרים. אלו תלמידים שבארץ ישראל:

1565

1566וגללו והשקו. שמשם יוצאה תורה לכל ישראל. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. שהיו נושאים ונותנים בדבר ז' שבתות, עד שמעמידין אותו על פירקו:

1566

1567וירא והנה באר בשדה. זו בית הכנסת:

1567

1568ג' עדרי צאן. אלו קרויין שמשם שומעין ספר קריאת התורה:

1568

1569והאבן גדולה. זה יצר הרע:

1569

1570ונאספו שמה כל העדרים. זו הציבור:

1570

1571וגללו את האבן. שמסלקין יצר הרע בכח תפלתם:

1571

1572והשקו הצאן. שמשם משמיעים תורה לרבים:

1572

1573והשיבו את האבן. שכיון שהן יוצאין יצר הרע חוזר למקומו:

1573

1574וירא והנה באר בשדה. זה סיני:

1574

1575ג' עדרי צאן. אלו כהנים לויים וישראלים:

1575

1576כי מן הבאר ההוא ישקו. שמשם שומעין עשרת הדברות:

1576

1577והאבן גדולה. זו גילוי שכינה:

1577

1578ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן. ר' שמעון אומר אלו היו ישראל חסרים איש אחד לא היו כדאי לקבל את התורה:

1578

1579והשיבו את האבן. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ יט):

1579

1580וישא את קולו ויבך. למה בכה שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, שכך היא אמרה ללאה, לכן ישכב עמך (פסוק טו), עמך לעולם ולא עמי:

1580

1581ועיני לאה רכות. שהיתה בוכה ודומעת עד שנישרו ריסי עיניה ומתפללת שלא תנשא לעשו:

1581

1582ויאמר נקבה שכרך. שכרך אתה ממני שלא עסקת בפריה ורביה לשם שמים, אלא שבדעתך למכור בנותיך לאישות, שכך דרכן של רשעים, וכן הוא אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כא ז), שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וחובה ע"י חייב, זה שלא עסק בפריה ורביה לשם שמים סופו יעני ומוכר את בתו:

1582

1583וירא ה' כי שנואה לאה. שעשתה מעשי השנואים שהיתה אמורה לשונא, ורחל עקרה. אמר רב (אבהו) [אבא] בר כהנא רוב מסובין של לאה היו, לפיכך עושה רחל עיקר, כי היא היתה עיקר הבית, א"ר שמואל בר נחמני לפי שהדברים אמורים ברחל לכך נקראו על שמה, שנאמר ורחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), ולא לשמה אלא לשם בנה, שנאמר אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו), ולא לשם בנה כל כך, אלא לשם בן בנה, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה לא יט):

1583

1584הפעם אודה את ה'. ר' ברכיה בשם ר' לוי לכהן שירד לגורן ובא אחד ונתן לו כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, ובא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה, כך האמהות היו סבורות כל חדא להעמיד שלשה בנים, כיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה אודה את ה'. הה"ד וקח מאתם מטה מטה (במדבר יז יז), ר' לוי אומר עלו מהן שני שבטים, שבט כהונה ושבט מלכות, מה שכתוב בזה כתוב בזה, משיחה בזה ובזה, ברית מלח בזה ובזה, פעם בזה ובזה, נזר, קריבה, שלשלת יוחסין, וציץ, בזה ובזה, א"ר לוי לא יגרע מצדיק עינו (איוב לו ז), רגימר דידיה. לאה תפשה פלך הודאה, ועמדו מבניה בעלי הודאה, יהודה הודה במעשה תמר, דוד אמר הודו לה' כי טוב (תהלים קו א), דניאל אמר [אלה אבהתי מהודא ומשבח אנה] (דניאל ב כג). רחל תפשה פלך שתיקה, ועמדו מבניה בעלי מסטורין, וסימן לדבר בנימין ישפה יש פה שיודה במכירתו של יוסף אחיו ושותק. שאול, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י טז). אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה (אסתר ב כ):

1584

1585ותעמוד מלדת. א"ר אמי מי מעמיד רגלה של אשה בתוך ביתה, בניה:

1585

1586נפתולי אלהים נפתלתי. נופיתי פתיתי. תליתי אחותי עלי. א"ר יוחנן נינפי היה לי לעשות לפני אחותי, שהרי בעלי לא בא אלא בשבילי, ואני מסרתי לאחותי סימנין שמסר לי בעלי כדי שלא לביישה. בלהה זלפה על מעשי הגבירות הן קרואות, בלהה על שם הבלהות, ודומה לו לעת ערב והנה בלהה (ישעיה יז יד), כי היתה מצטערת ומתבהלת על עקירות גבירתה, זלפה שגם היא עיניה מזלפות דמעות, על שהיתה גבירתה אמורה לעשו:

1586

1587ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשה שכר שביעה, זש"ה שביעים בלחם [נשכרו] (ש"א ב ה), לאה שהיתה שביעה בד' בנים נשכרה עוד וילדה את יששכר וזבולון, ורעבים חדלו (שם), ורחל שהיתה חדלה ורעבה לבניה מלהוליד עד שלאה היתה עיקרה מן הבית ילדה שבעה, ו' בנים א' נקבה:

1587

1588[ורבת בנים אומללה] (שם) ורבת בני רחל שהייתה ראויה להעמיד רובן של בנים, אומללה:

1588

1589ותאמר רחל נפתולי. יסוד המלה לשון נפתל ועקש (משלי ח ח), וכן אמר בדברו של הקב"ה באתי לידי נפתל ועיקש שמנעני מלהוליד לפי פשוטו וכענין שנאמר מי יוכל לתקן את אשר עותו (קהלת ז יג). נפתול כענין שנאמר פתיתני ה' ואפת (ירמיה כ ז). כי נפתלתי עם אחותי. כי בשעה שבאו להכניסי לבעלי פתל את דעתי וכאילו פיתלו דעת העליונה:

1589

1590גם יכולתי. לומר תן דעתך שהן מרמין בך ולא היה פורש ממני אלא אמרתי אם איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי ולכך נעקרתי:

1590

1591ותקרא שמו נפתלי. נפת לי דברי תורה, שנאמר בהן ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים יט יא), יהא נאמרים בחלקו של זה:

1591

1592ותרא לאה כי עמדה מלדת. וכן הוא אומר הנותן אמרי שפר (בראשית מט כא) כיון שנשתנה ווסתה ידעה שפסקה מלדת:

1592

1593ותקח את זלפה שפחתה. לקחה בדברים, כמו שדרשנו בהגר:

1593

1594ותתן אותה ליעקב לאשה. שיחררה ונתנה לו דרך אישות:

1594

1595ותלד זלפה שפחת לאה. בכולן כתיב ותהר, וכאן כתיב ותלד, אלא בחורה היתה, ולא היתה ניכרת בעיבורה, ופתאום שמעו שילדה:

1595

1596ליעקב בן. מתייחס אחריו:

1596

1597ותאמר לאה בא גד. יש אם למסורה שנכתב בלשון אחד ותיבה אחת, כלומר בגד בי בעלי שנאני, אבל אני לא בגדתי בו, אלא מסרתי לו שפחתי לאשה, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא), ויש דורשין לשון גדוד, ודומה לו גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), כלומר בא מי שמגדד נביאי הבעל ונביאי האשרה, וכדברי ר' (נבוריי) [נהוראי], דאמר אליהו מבני גד היה, דכתיב אליהו התשבי (מתוך) [מתושבי] גלעד (מ"א יז א), וכתיב ויהי להם (גבול) [הגבול] יעזר (יהושע יג כה), וכתיב [ובני] גד לנגדם (ישכון) [ישבו] בארץ הבשן עד סלכה (דה"א ה יא), וכתיב (וישכון) [וישבו] בגלעד בבשן ובבנותיה וגו' (שם שם טז), אפס כי מיירי בחלוקה, דא"ר [אליעזר] אליהו מבני בנימין [דכתיב ויערשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם] (שם ח כז), וכל אלה בני בנימין הם, כמפורש בדברי הימים, פעם אחת נחלקו רבותינו אלו אומרים משל גד, ואלו אומרין משל בנימין, בא [אליהו] ועמד לפניהם, אמר [רבותינו] אתם חולקים עלי, אני מבני בניו של רחל. ועוד מצינו חלוקה, דאשכחי' רבה בר אבהו לאליהו דקאי בבית הקברות, וא"ל לאו כהן הוא מר, ומאי טעמא קאי בבית הקברות, א"ל אין, כהן אנא, ומיהו קברי גוים אינם מטמאין. ואני אומר בא מי שמתגודד לפני אחיו, דכתיב והוא יגד עקב (בראשית מט יט), כי יסוד המלה של גדוד גוד אחת, וכן בימי דוד כתיב ומן הגדי נבדלו אל דוד [למצד] מדברה גבורי חיל אנשי צבא (דה"א יב ט), וכתיב אלה בני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף (שם שם טו):

1597

1598ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב. מתייחס אחריו:

1598

1599ותאמר לאה באשרי. באישור גדול הוא לי שיש לי בנים ומסרתי שפחתי לאישי, לפיכך יאשרוני כל בנות צדקניות:

1599

1600ותקרא את שמו אשר. מאושר, דאמר ר' לוי [לא לן] אשר באכסנאי מימיו, ירש אשר (גגי) [גבהי] פלטוראת מה שלא ירש יהודה (ארצו) [ארצות], וזש"ה ובני בריעה [חבר] ומלכיאל הוא אבי ברזית (דה"א ז לא). א"ר לוי שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים ולמלכים שנמשחים בשמן זית הוא שמן הקודש:

1600

1601ורבותינו דרשו ויצא יעקב מבאר שבע. א"ר אושיעיא בשעה שבקש יעקב לצאת לחרן לחוץ לארץ, [אמר] אבא מבאר שבע הורשה, אף אני הריני הולך לבאר שבע, ואם נותן לי רשות הריני הולך ויוצא, ואם לאו איני יוצא:

1601

1602וילך חרנה. ר' ברכיה בשם ר' יצחק דברה תורה בלשון בני אדם כאומר פלוני הולך למקום פלוני ועדיין הוא בביתו, ורבותינו אמרו בן יומו הלך ואמר בלבו מקום שהתפללו בו אבותי עברתי עליו ולא התפללתי, חזר ללוז שהוא בית אל, ששם בנה אברהם מזבח וקרא בשם ה', מיד פגע במקום, כי אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל [תתפלל] בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיה ז טז), וכתיב אם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות (שם כז יח), מכאן שאבינו יעקב תקן תפלת ערב, ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר תפלת ערבית רשות, פשט דבר זה בכל ישראל להיות חובה עליהם, ואפי' רב דאמר הלכתא כדברי מי שאמר רשות אמר שכח ולא הזכיר ר"ח ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום, ש"מ דאי טעי בתפלת ערבית זולתי ר"ח, כגון בשבת ויו"ט מחזירין אותו, כמו בתפלת שחרית ומנחה, ואפי' ר' יהושע דאמר רשות לא אמר אלא שמנה עשרה, אבל קריאת שמע וברכותיה הוי דאוריתא חובה, דכתיב בשכבך ובקומך (דברים ו ז):

1602

1603א"ר חונה בש"ר אמי למה מכנין שמו של הקב"ה וקוראו מקום, לומר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שנאמר הנה מקום אתי (שמות לג כא), וכתיב ויפגע במקום, שפגע בשכינה:

1603

1604א"ר יצחק כתיב מעונה אלהי קדם (דברים לג כז), ואין אנו יודעין אם הקב"ה מעון עולמו, ואם העולם מעונו, כשהוא אומר [אדני] מעון אתה הייתה לנו (תהלים צ א), הוי אומר הקב"ה מעון עולמו, ואין העולם מעונו:

1604

1605וילן שם כי בא השמש. ביקש לחזור אחר שהתפלל, אמר הקב"ה צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה, עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר ויזרח לו השמש, ונרמז לו ברוח הקודש לומר שאתה סימן לבניך, כשם שאתה ביציאתך השקעתי לך חמה קודם זמנה, ובחזירתך החזרתיה קודם זמנה, כך בניך ביציאתם לגולה השקעתי להם חמה קודם זמנה, ולעתיד אני החזרתיה קודם זמנה:

1605

1606ויקח מאבני המקום. רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, ר' יודן אמר י"ב אבנים היו לידע אם יצאו ממנו י"ב שבטים, ר' נחמיא אומר ג' אבנים היו לידע אם יתייחד שמו עליו, כמו שנתייחד על אברהם ויצחק:

1606

1607ויחלום והנה סולם. ר' יהושע בן לוי אמר אותו הלילה הראה לו הקב"ה את כל האותות, והראה לו ארבע מלכיות, הראהו שר מלכות בבל עולה ע' עוקין ויורד, שר מלכות מדי עולה נ"ב עוקין ויורד, שר מלכות יון ק"ב עוקין ויורד שר מלכות אדום עולה עולה ומתגאה, לומר אעלה על במתי עב (ישעיה יד יד), אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר אם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאום ה' (עובדיה א ד):

1607

1608אמרתי אני אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, מה שהיו ביד רבותינו הקדושים הראשונים בקבלה, הסמיכו הדברים על דברי תורה, איש איש לפי קבלתו, ולא שמדרשים סותרים זה את זה, אלא כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:

1608

1609תני בר קפרא אין חלום שאין לו פתרון:

1609

1610ויחלום והנה סולם. [זה הכבש:

1610

1611מוצב ארצה.] זה כבנין המזבח שעתידין בניו לעשות, מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כא), וראשו מגיע השמימה. זה ריח קרבנות שעולה עד לשמים, שנא' ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט):

1611

1612והנה מלאכי אלהים. אלו כהנים גדולים:

1612

1613עולים ויורדים בו. כשם שעולין בכבש כך יורדין בכבש:

1613

1614והנה ה' נצב עליו. ראה בחזון שהקב"ה עומד שם לגזור חורבן על ירושלים, שנאמר ראיתי את ה' ניצב על המזבח ויאמר הך הכפתור וירעשו הספים (עמוס ט א):

1614

1615רבנן פתרי לי' בסיני:

1615

1616ויחלום והנה סולם. זה סיני שנתלש ממקומו כסולם:

1616

1617מוצב ארצה. ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז):

1617

1618וראשו מגיע השמימה. וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא):

1618

1619והנה מלאכי אלהים. זה משה ואהרן:

1619

1620עולים ויורדים. כדכתיב עלה אל ה' (שמות יט ג), וכתיב וירד משה מן ההר (שם שם יד):

1620

1621ר' חייא רבה ורב ינאי, חד אמר עולים ויורדים בו בסולם וניחא ליה, וחד אמר עולים ויורדים בו ביעקב, שהיו מלאכי השרת מעלים בו ויורדים בו, אופזין בו, קופזין בו, סוטנים בו, זש"ה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים חיה רביעית שבכסא הכבוד ששמה כמוהו, דהיינו ישראל, ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן, ולכך היה סוטנים בו:

1621

1622והנה ה' נצב עליו. שכינת כבודו נצבת על יעקב שהצדיקים שכינת בוראם נצבת עליהם, כדכתיב ויעל מעליו אלהים (בראשית לה יג), וכתיב הנה ה' נצב עליו, מכאן אמר ריש לקיש האבות הן המרכבה, אבל הרשעים בחזיונם שהן ניצבין על גבי אלהיהן, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור (שם מא א), וכיון שנתייחדה השכינה על יעקב ברחו המלאכים מעליו, שנאמר וה' נצב עליו:

1622

1623[אני] ה' אלהי אברהם אביך. ר' חנניא בשם ר' פנחס אומר י"ח פעמים הוא מזכיר האבות, וכנגדם קבעו בתפלה י"ח ברכות:

1623

1624הארץ אשר אתה שוכב עליה. ריש לקיש אמר משום בר קפרא קיפלה כפנקס ושמה תחת מראשותיו, כאיניש דאמר לחבריה מה דתחות רישיך דיליך הוא, ר' חונא בשם ר' אליעזר אמר ובלבד שתקבר בה:

1624

1625ויקרא ויאמר מה נורא המקום הזה. א"ר יהודה הסולם היה עומד בבית המקדש ושיפועו [מגיע] עד בית אל, ארשב"י אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה י"ח מילין, מנין וז"ה. מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, הרי בנוי, שנאמר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח לו):

1625

1626אין זה. הרי חרב, שנאמר על זה [היה] דוה לבנו (איכה ה יז):

1626

1627כי אם בית אלהים. זה בנוי:

1627

1628וזה שער השמים. הרי משוכלל לעתיד לבא. שנאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך (תהלים קמז יג):

1628

1629וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן. מצא אותן נעשות אבן אחת:

1629

1630וישם אותה מצבה. בתוך המקום:

1630

1631[ויצוק שמן על ראשה.] הלך ללוז ולקח משם שמן ויצק על ראש האבן. וראיתי בברייתא של ר"א בן הורקנוס, שירד לו שמן מן השמים ויצק עליו, זש"ה לריח שמניך טובים שמן תורק שמך (שה"ש א ג). צוה הקב"ה ונתגלגלה האבן מאותו המקום שהוא סמוך עד הר המוריה והיתה עליו גזירתו ונשתקעה עד עמקי תהומות, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה, ולפי' נקראת אבן שתיה, ששם הוא טבור כל הארץ, ועליו היכל ה' עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים:

1631

1632וידר יעקב נדר. זש"ה אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב (תהלים קלב ב), תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. ארבע הן שנדרו, שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו והשכירו, יעקב נדר והפסיד את דינה, לפי שהוציא את הנדר לשם שמים לבטלה, שהרי הבטיח כבר הקב"ה על כל התנאים הללו ולא היה צריך לנדור. יפתח נדר והפסיד את בתו ואת איבריו, לפי שנדר שלא כהוגן, כמו שדרשנו בפסוק והיה הנערה אשר אומר אליה הטי (בראשית כד יד), ישראל בימי הכנעני מלך ערד נדרו ונשכרו, וכן חנה נדרה ונשכרה, הואיל שנדרו כהוגן ונדרו לצורך, ומערכת הנדר והנדבה יזכני הקב"ה לכבודו כהנה לדורשו במקומו:

1632

1633אם יהיה אלהים עמדי. שלא תסתלק שכינה ממני. ושמרני הקב"ה מע"ז ומג"ע ומשפיכות דמים ומלשון הרע, שנא' בדרך הזה, וארבעתן קרויין דרך, ע"ז דכתיב ואמרו חי [אלהיך] דן וחי דרך באר שבע (עמוס ח יד), גילוי עריות דכתיב דרך אשה מנאפת (משלי ל כ), שפיכות דמים דכתיב אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם (שם א טז), לשון הרע דכתיב וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו' (ירמיה ט ב):

1633

1634ונתן לי לחם לאכול. זו תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה):

1634

1635ובגד ללבוש. זו טלית, וכשיזכו בני לתורה יזכו למינוי להשיא בנותיהם לכהונה, ובניהם זוכין ללחם הפנים במקדש, וכן לבגדי כהונה, ובגבולין חלה וראשית הגז:

1635

1636והיה ה' לי לאלהים. רבי יהושע דסכנין [בשם ר' לוי] אמר נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולת הבנים, א"ל אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים, חייך הרבה טובות ונחמות אני נותן לבניך בלשון זה, כדכתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד יח), וכל שכמותן:

1636

1637וירא והנה באר בשדה. אע"פ שהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, דרשו רבותינו ענין זה לז' מדרשות, כדי לסמוך קבלתן על דברי תורה:

1637

1638[וילך] ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים. זה מעשה היה בשנת ה' לכינוס לאה בשעה שניתן זלפה ליעקב, ובאותו הפרק היה ראובן בן ד' שנה:

1638

1639וימצא. בהפקר, שהרי היה בימי קציר חטים, זמן שכל מיני אפורה ובכורין נמצאים בשדה ובכרמים ולא הביא אלא ממין המופקר, להודיע כמה הן גדורין מן גזל של ארץ כ"ש משאר גזל:

1639

1640דודאים בשדה. ר' חייא בר אבא אמר יבריחין, והן פירות הארץ כעין ראשי לפתות, וכה"א הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד), אפס כי מצאנו דודאים שהן כעין (כלים) [סלים], כדכתיב שני דודאי תאנים (ירמיה כד א), והן מיני פירות דמתרגמינן דודאים. וכתיב [כפיו] מדוד תעבורנה (תהלים פא ז), זה שיעבוד מצרים, דכתיב ביה בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז ג), וכן הדוד אחד תאנים טובות (ירמיה כד ב), והענין מודיע שאותן דודאים (כלי) [סלים] הם, והללו פירות:

1640

1641ויבא אותם אל לאה אמו. להודיע כמה היה כבוד אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאן לאמו:

1641

1642ותאמר רחל אל לאה תנה נא לי. לשון בקשה:

1642

1643מדודאי בנך. שזכה מן ההפקר, ולמה נקרא דודאים שמרגילים דודים בריחן, שריחן מביא את התאוה, ומחממת את המוח, ומוריד את הזרע:

1643

1644ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. מ"מ בעלי היה תחלה, ואת נכנסת ונעשית לי צרה, ונראה הדבר מעט בעיניה, אם היה המ' דגושה וה' פתוחה היתה התיבה נשמעת לשון פועל נקבה ממש, ועכשיו שהיא רפויה וה' פתוחה משמע פועל סתם, בין זכר ובין נקבה, ודומה לדבר ולקחת אותנו לעבדים (בראשית מג יח), ולקחת בגדים (מ"ב ה כו) ולקחת רצון (מלאכי ב יג), ארבעתן נדרשות כמו וילקח. ויש מדייקין ונוקדים ח' בו וזה כשבא ולקחתם והתי"ו רפויה:

1644

1645ולקחת גם [את] דודאי בני. מעט בעיניך:

1645

1646ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה. כלומר הלילה הזה, וכן אתה דורש היום, כגון היום אתם [יוצאים] (שמות יג ד), וכן השנה, כגון השנה אתה מת (ירמיה כח טז), תני רשב"י לפי שזלזלה בצדיק לכך לא נכנסה עמו לקבורה, שאמרה לכן ישכב עמך, וכן היא שוכבת עמו בקבורה, א"ר שמואל בר נחמני לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שני שבטים וקבורה, ורחל נשתכרה דודאים והפסידה קבורה:

1646

1647ויבא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג):

1647

1648ותצא לאה לקראתו. כשמעה קול נהק חמור הבינה שבעלה בא, זה שאנו דורשין יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), חמור גרם לו, מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו:

1648

1649ותאמר אלי תבא, א"ר אמי צפה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך כתוב הפסוק הזה בתורה להיות לה לשבח. מכאן אמרו כל מי שאשתו תובעתו לדבר מצוה מעמיד בן ת"ח וכו':

1649

1650כי שכר שכרתיך, כפל הדיבור, כלומר לשתי ביאות, כדי שאלד בן זכר, ואין בו משום ואץ ברגלים חוטא (משלי יט ב):

1650

1651א"ר לוי בא וראה כמה הי' סרסרתן של דודאים שעל ידיהם עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון, יששכר עוסק בתורה, וזבולון מפרש בימים, ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל, זש"ה הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד):

1651

1652וישכב עמה בלילה הוא. מלמד שנסתייעה מן השמים וקבלה הריון מיד, לכך נאמר הוא:

1652

1653וישמע אלהים אל לאה. זה שדרשינן שלא כיוונה אלא להעמיד שבטים ונסתעייה מן השמים:

1653

1654ותהר. מיד:

1654

1655ותלד [ליעקב] בן חמישי. חמישי הוא ליעקב מלאה, אבל תשיעי הוא לשבטים, והוא הקריב שני למלך בנשיאים, דכתיב ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז יח). ולמה מפני שהיה בן תורה, שנאמר מבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב לג), מהו לעתים לעבורא. (ראשי) [ראשיהם] מאתים וכל אחיהם על פיהם (שם), אחיהם ראשי סנהדראות היה יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימין הלכה על פיהם, והוא משיבן הלכה למשה מסיני, וכל השבח הזה ליששכר מזבולון שהי' עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל ליששכר, שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מט יג), וכתיב שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג יח), בשכר זה הקדים מחוקק זבולון ליששכר לברכה:

1655

1656ותאמר לאה נתן אלהים (את) שכרי. לא רצתה לתלות הדבר בדבר קל בדודאים שנתנה לרחל, אלא:

1656

1657אשר נתתי שפחתי לאישי. והעמדת ממנה ב' שבטים:

1657

1658ותקרא שמו יששכר. כלומר יש לי שכר על מה שעשיתי, ובו בלשון הבטיח הקב"ה לבעלי תורה, שנאמר כי יש שכר לפעולתך נאום ה' (ירמי' לא טו). (קיט) ולמה שי"ן השנייה נכתבת ואינה נקראת, כי הי' שם שני ענייני שכר, שכר נתינת זלפה ליעקב, ושכר נתינת דודאים לרחל, והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון, להכי אין אנו קורין רק לשי"ן הראשון, והשניה נכתבת לדרוש בה אם למסורה שכר דודאים, וכענין שדרשנו:

1658

1659ותהר עוד [לאה] ותלד בן ששי ליעקב. מלאה ומתייחס אחריו:

1659

1660ותאמר לאה זבדני אלהים [אותי] זבד טוב . ראיתי רוב המפורשים שפירשו מלת זבד בלשון חלק, ובשיטת אונקלוס פירשו, אפס כי ר' טובי' דימהו ללשון זבל, ונראה לי לומר כלשון רבותינו, כלומר זבדני אלהים עשאני הקב"ה אותי ליעקב חלק טוב:

1660

1661הפעם הזה, כלומר מעתה:

1661

1662יזבלני אישי ויעמדני, ודומה לדבר בית זבול לך (מ"א ח יג), מזבול קדשך (ישעי' סג טו) וכל דומיהן, כזבול מעמיד את האשה בבית בניה, כך יזקיקני בעלי לעמוד בבית זבולון כדי שתגלגל עם בני:

1662

1663כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון:

1663

1664ואחר ילדה בת. עיקר בריאה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד), נעשית נקבה, א"ר חנינא בן פזי רחל אמנו נביאה היתה, אמרה עוד בן אחד הוא עתיד להעמיד, יהי רצון שיהא ממני. ואמר רב חנינא בן פזי נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו תפקד גם זה, לכך נאמר ואחר ילדה בת, כלומר לאחר שנתפללה לאה ואמרה יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר שלא תהא פחותה מן השפחות שילדה כל אחת ב' שבטים, מכאן שנתחלפה דינה בבנימין, והיתה תפלה זו אחר שנולד יוסף, אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף:

1664

1665ותקרא את שמה דינה א"ר אבהו שדנה לאה דין בעצמה אמרה לפניו רבש"ע י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה ממני, וארבע משתי שפחות, אם זה עובר שלי זכר לא תהא רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפך זכר לנקבה, ודבר זה הי' בתוך ארבעים יום הראשונים, דמהנה רחמי וכגון שהזריעו שניהם בבת אחת, והכי פסקינן בברכות פ' הרואה:

1665

1666ורבותינו דרשו וילך ראובן בימי קציר חיטים. זש"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור (ממנו) [ממנה] שנאמר יותן [את] הארץ הזאת לעבדיך (במדבר לב ה):

1666

1667ויבא יעקב מן השדה בערב. מכאן שנו רבותינו השוכר פועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן. ואמרי' פשיטא, ומתרץ לא צריכא דטפי להן אאגרייהו, מהו דתימא אמר להן מאי דאטפאי לכו אאגרייכון אדעתא דקדמיתו ומחשכיתו בהדאי טפי קמ"ל דאמרי לי' האי דאטפת לן אדעתא דעבידנא ליך עבידתא שפירתא:

1667

1668אמר ריש לקיש פועל בכניסתו אוכל משלו, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים קד כב) וביציאתו אוכל משל בעל הבית שנא' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג), ופירשו אנשי עיר הקודש בתלמודא, א"ר מני כגון מקום שאין בו מנהג אלא דין תורה זהו תנאי בית דין, אבל אם נהגו בענין אחר יעשו כמנהגם, ובלבד שלא יפסיד הפועל, וא"ר אמי בשם ריש לקיש הטריחו על בעל הבית שאם היתה ערב שבת שתהא הכנסה משלו, עד היכן עד שיהא כל אחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דגה ומדליק לו את הנר:

1668

1669ותאמר אלי תבא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל אשה שתובעת לבעלה לדבר מצוה לסוף הוויין לו בנים שאפי' בדורו של משה לא הי' כמותן, דאילו התם כתיב הבו לכם אנשים חכמים ונבונים (דברים א יג) וכתיב ואקח את ראשי שבטכם (אנשי חכמה) [אנשים חכמים] וידועים (שם שם טו) ואילו נבונים לא אשכח, וגבי לאה דאמרה אלי תבא כתיב בה, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דה"א י"ב לג), ואע"ג דדרשינן והוא ימשול בך (בראשית ג יו), מלמד שהאיש תובע בפה, והאשה בלב, וזו מידה יפה בנשים שאינן תובעת בפה אסיקנא דמרצא ארצוי קמי':

1669

1670הפעם יזבלני. לשון זבל כלומר מה שדה זו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה פירות, כך בעלי כיון שנזקק לי ילדתי לו בנים:

1670

1671ואחר ילדה בת. תנן הצועק לשעבר הרי היא תפלת שוא, כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, אלמא לא מהני רחמים, ואקשינן והא כתיב ואחר ילדה בת ומסקנת דכולא הלכתא אין למידין ממעשה נסים, ואיבעית אימא התם בתוך ארבעים יום הוה, דתניא עד שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה עד ארבעים יבקש שיהא זכר, אלמא דמהני רחמים, ואקשינן והאמר ר' יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב ב), איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ואסיקנא כשהזריעו שניהם בבת אחת, והא דתנן במתניתין, אסיקי דבי ר' ינאי ביושבת על המשבר, דכתיב הנה כחומר ביד היוצר (ירמיה יח ו), אלמא דאפילו על המשבר יכול להשתנות, איכא למימר דאין למידין ממעשה נסים:

1671

1672ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה ללידת דינה פקידת רחל, כי בשנת שבע לכינוס לאה ורחל, היא שנת י"ד לעבודה, נפקדת רחל לטובה לפני הקב"ה, דא"ר אליעזר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, ומייתי להו בגזירה שוה, ובפסח נולד יוסף, ובפסח יצא מבית האסורים, ודינה נולדה לסוף אותה שנה, ואע"פ שלידת יוסף היתה קודם לידת דינה, סמך הכתוב ענין זה לזה, שהרי התחיל בבני לאה וסיים ענין של כולם, ואחר מתחיל ומספר מעשה רחל, וזה דרך המקרא, והפריש הכתוב מעשה דודאים מפקידת רחל, שלא יאמרו בני אדם על ידי דודאים נתרווחה, אלא ע"י זכות הרבה, זכות יעקב, וזכות עצמה, וזכות לאה, וזכות האימהות, ותפילותיהן, ומעשה דודאים היתה בסיון של שנת ה' לכנוסן של לאה ורחל. ופקידת רחל היתה ט"ז חדשים אחר כך:

1672

1673ויזכור אלהים את רחל. זכר לה זכות ששתקה בשעה שהכניסו את לאה ליעקב, ולמה כתיב אלהים לשון דין, א"ר שמואל בר נחמני אוי להם לרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים, שנא' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו), וכתיב ברשעים וירא ה' כי רבה רעת האדם וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה וגו' (בראשית ו ה ו ז), וכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר (שם יב יג), ואשריהן לצדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים, שבכל מקום שנאמר אלהים לשון דין, שנאמר אלהים לא תקלל (שמות כב כז), עד האלהים יבא דבר שניהם (שם שם ח), ופללו אלהים (ש"א ב כה). ובמעשה הצדיקים כתיב ויזכור אלהים את נח (בראשית ח א), וישמע אלהים את נאקתם ויזכור [אלהים] את בריתו (שמות ב כד), וכתיב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב), כבר נסתלקתי ממדת הדין למדת רחמים, ישמע חכם ויוסיף לקח:

1673

1674וישמע אליו אלהים והדין נותן שישמע הקב"ה לתפילתה, שהרי הכניסה צרתה לביתה. ויפתח את רחמה. [שלשה מפתחות ביד הקב"ה] מפתח של קברות שנאמר וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם (יחזקאל לז יג), מפתח של גשמים שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (מן) [את] השמים לתת מטר (דברים כח יב). [מפתח של רחם, שנאמר ויפתח את רחמה] וי"א אף מפתח של פרנסה, שנאמר פותח את ידך ומשביע וגו' (תהלים קמה טז):

1674

1675ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי. עד כאן הייתי כסויית כלימה וחרפה, ועכשו אסף הקב"ה את חרפתי מעלי, כאדם שלבוש בגד צואה, ובא אוהבו ואוספו ומגלהו מעליו, ודומה לדבר היום גליתי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה ט):

1675

1676ותקרא את שמו יוסף לאמר. ברוח הקדש, מלמד שהיו האימהות נביאות, לא נאמר יוסף ה' לי בנים אחרים, אלא בן אחר, יודעת היתה שי"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב ולא יותר, וכבר נולדו ששה ללאה, וד' לשפחות, ויוסף לה, הרי י"א, אמרה יהי רצון בן אחד הנותר להשלים י"ב, יוסף הקב"ה לי על זה שיהא ממני:

1676

1677ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד [נולד] שטנו של עשו:

1677

1678ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה. לשון ענוה דבר לו:

1678

1679אל מקומי. למקום שאני ראוי לדור שם:

1679

1680ולארצי. שהבטיחני הקב"ה לתתה לי אחוזת עולם. א"ר פנחס בשם ר' נחמיא מסורת בידינו שאין בני עשו נופלים אלא ביד בני בניה של רחל, שנאמר אם לא (יסחבו) [יסחבום] צעירי הצאן (ירמי' מט כ), שצעירים הם לשבטים, וכתיב בית יעקב (לאש) [אש] ובית יוסף להבה (עובדי' א יח), לכך אמר לו מיד שלחני:

1680

1681תנה. לשון ענוה:

1681

1682את נשי. את בלהה וזלפה שנתנו לו לנשים:

1682

1683ואת ילדי. אלו הבנים כולן:

1683

1684אשר עבדתי אותך בהן. אלו רחל ולאה:

1684

1685ואלכה. לשון ענוה:

1685

1686כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך. כשם ששבע שנים הראשונים קודם שהיו בנותיך ברשותי עבדתיך באמונה, כן בשבע האחרונות לאחר שנמסרו בנותיך לרשותי:

1686

1687ויאמר אליו לבן אם נא. לשון בקשה:

1687

1688מצאתי חן בעיניך. תודיע שאתה אוהבני:

1688

1689נחשתי ויברכני ה' בגללך. נחש היה בידי, ניסיתי ובחנתי שברכני ה' בשבילך, שמתחלה לא היה לו בן זכר, שנאמר ורחל באה עם הצאן (בראשית כט ט), אלמלא היה לו בן זכר לא הי', מעמיד בתו להיות רועה ומשבאת אצלי היו לי בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן (בראשית לא א), זה שאמרו רבותינו תיכף לצדיקים ברכה, וזה שדרשנו ונברכו בך כל גויי הארץ:

1689

1690ויאמר נקבה. לשון ענוה, ועיקר המלה לשון פירוש, ודומה לו ונוקב שם ה' (ויקרא כד יו) אשר נקבו בשמות (במדבר א יז), ויקב בן האשה (ויקרא כד יא), וכל דומיהם, כך אמר פרש שכרך עלי:

1690

1691ואתנה. לשון ענוה, שהי' יכול לומר נקוב ואתן, וכל דומיהן נדרש לשון ענוה:

1691

1692ויאמר אליו אתה ידעת את אשר (עבדתי) [עבדתיך]. בלי עצלות:

1692

1693ואת אשר היה מקנך אתי. מועטים מתחלה ונתרבו:

1693

1694כי מעט אשר היה לך לפני. ר' יהודה ב"ר סימון בשם חזקי' אמר מעט שבעים, נאמר כאן מעט, ונאמר להלן ויגר שם במתי מעט (דברים כו ה), מה להלן בשבעים, אף כאן שבעים:

1694

1695ויפרוץ. לשון ריבוי, ודומה לו ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י):

1695

1696ויברך ה' אותך לרגלי. בשביל רגלי שנכנסו לביתך, שכל מקום שהצדיקים הולכים הברכה הולכת עמהם, ירד יצחק לגרר, וכתיב וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו יב), וירד יוסף למצרים, וכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף (בראשית לט ה). ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי. מקנה וקנין לצורך ביתי, שהרי ראובן מבקש בית, שמעון מבקש בית.:

1696

1697ויאמר מה אתן לך. בשכרך ותעמוד עמי. ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה. כלום ממון ונכסים אחרים, אלא. אם תעשה לי הדבר הזה. מה שאני מתנה עמך עכשיו:

1697

1698אשובה. מדרכי שאני מבקש ללכת:

1698

1699ארעה צאנך אשמור. אותו, כי יש רועה ואינו שומר ויש שומר ואינו רועה, אבל אני ארעה ואשמור.:

1699

1700אעבור בכל צאנך היום. כלומר היום הזה יהי' חסדך זו ולא עוד:

1700

1701הסר משם. עכשיו:

1701

1702כל שה נקוד. שהוא מלא נקודות נקודות מלא מגוון אחד, ורחש לבי לומר כי על שם זה נקרא מישע מלך מואב נוקד, [דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד] (מ"ב ג ד) דמתרגמינין מרי גיתין, וכן עמוס שנאמר אשר הי' בנוקדים (עמוס א א), ומתרגימנין רב מרי גיתין, כי במקומות הרבה רוב הצאן נקודים:

1702

1703וטלוא. הוא צאן שכולו גוון אחד ובמקום אחד או ב' או ג' כתם מגוון אחר, ונראה כבגד ישן ונקרע וטיפלו לו חתיכות חדש, ונראה הטלאים מרחוק ודומה לו נעלות בלות ומטולאות (יהושע ט ה), וכן בדברי רבותינו קורא טלאי:

1703

1704וכל שה חום בכשבים. חום הוא השחור שלקה, ודומה לדבר חם הוא אבי כנען (בראשית ט יח), שהוא מפוחם בעורו, כל הנמצאות עכשיו כך הסירם ויהיו ביד בניך כי כולם שלך ומכאן ואילך וטלוא ונקוד הנולדות בעיזים וה"ה לחום הנולד בכשבים והיה שכרי. ולמה הסירם מתוך הצאן שלא יחשדהו לבן לומר שעירב יעקב הנקודות והטלואות והשחורות של לבן הנמצאות בשעת התנאי עם אותן הנולדות אחר כך שהן של יעקב. נקוד מתרגימינן גמור, ודומה לו ונמר חברבורותיו (ירמי' יג כג), שכן עורו מלא כלו נקודות. טלוא מתרגמינן רקוע מלשון רקועי פחים (במדבר יז ג), והן חתיכות טסין. חום מתרגמינין שחום, וכן הקודרים מני קרח (איוב ו טז), מתרגמינן דשחימן מן צינתא:

1704

1705וענתה בי צדקתי. שאני עושה עמך בתמימות תהא מעידת עלי:

1705

1706ביום מחר כלומר לאחר זמן כי תבא לראות צאני היולדות מעתה עקודים נקודים וטלואים ושחורין שאני נוטלן על שכרי ויהיו לפניך ותראה כל אשר איננו נקוד וטלוא בעיזים וחום בכשבים אמור כי גנוב הוא אתי שגנבתיהו מעמך:

1706

1707ויאמר לבן הן. יש מפרשים כמו כן, ואמרו כי מכאן אמרו רבותינו הין במקום כן:

1707

1708לו יהי כדבריך. כלומר הלואי יהי כדבריך, ודומה לדבר לו ישמעאל (בראשית יז יח), לו מתנו (במדבר יד ב), לו גוענו (שם כ ג), לו חכמו (דברים לב כט), ולו הואלנו (יהושע ז ז), וכל דומיהן, ויש לו שהוא אלמלא, כגון לו החייתם (שופטים ח יט), ולו אנכי שוקל על כפי (ש"ב יח יב), והענין מודיע כסבור היה לבן שיהיו הילודים בענין זה, לפיכך נתרצה לו במהרה:

1708

1709ויסר ביום ההוא [את] התיישים. הם השעירים, ולמה נקראו תיישים, שמתישין כחות של בהמות דקות, וגם נקרא עז, וכך אמרו רבותינו במסכת יו"ט שלשה עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, במתניתא תני אף עז בבהמה דקה, וי"א אף צלף באילנות:

1709

1710העקודים והטלואים. העקודים בכלל נקודים הם, לפיכך מזכיר פעמים את אלו, ועקר מלת עקודים שבארבע רגליהם לבנים כמו עקידת רגל ויד, ולהכי מתרגמינין רגולייא:

1710

1711ואת כל העזים הנקודות והטלואות כל אשר לבן בו. שהיו בו נקודת שיער לבן:

1711

1712וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו. של לבן הארמי, הוא עצמו הסירם אותו היום ביד ינוס וימדם בניו:

1712

1713וישם דרך שלשה ימים בינו ובין יעקב. כלומר בין צאן זה שלו שביד יעקב, ובין צאנו של יעקב, כדי שלא יתערבו אלו הנקודים והטלואים שלו, עם הילודים לאחר כך שהתנה יעקב:

1713

1714ויעקב רעה את צאן לבן. חסר ו' כתיב מהן רעות, מהן עקרות, ומהן חולות, כל טלאים עקודים נקודים וברודים עטפים קשרים דיעקב, חסירים ו', לפי שהיתה לידתם לא כדרך כל הארץ, אלא מעשה נסים מופלאים:

1714

1715ויקח לו יעקב מקל לבנה. לבנה הוא אילן ואין לו שם אחר במקרא ובלשון הקודש, ומתרגמינן חוטרא דלבן, ודומה לו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה וגו' (הושע ד יג), ותרגם יונתן בן עוזיאל תחות בלוט ולבן ובוטמה ארי מעפאי טולה. והיה לקח יעקב בד כעין מקל של אילן לבנה כשהוא לח ולא יבש, כדי שיחשוף היטב, ולמה לבנה על שם האבן אשר שם מראשותיו, שהיתה לבנונית, ומקל של אילן לוז, על שם העיר לוז, שנראתה עליו שכינה בחלום, שנאמר אל שדי נראה [אלי] בלוז (בראשית מח ג), וכתיב ואולם לוז שם העיר בראשונה (שם כח יט). ומקל של ערמון, על שם ערמומיות של לבן הארמי שהיה מחליף את משכורתו:

1715

1716ויפצל. לשון קילוף והפשט, ואין לו דמיון במקרא, זולתי פצלות פיצל האמור בענין, ובדברי רבותינו תרי מפצלי לתלת, בשחיטת חולין:

1716

1717פצלות לבנות. היו נוטל הקליפות מעל המקלות וחוטבן כאן וכאן במקומות הרבה ונשארין במקום הפיצול לבנים, כן דרך האילנות שקליפתה כעין ירוקה והעץ לבן כשהוא לח, והיו המקלות נראין מנוקדים וטלואים מחשוף הלבן אשר על המקלות כמו שדרה, ודומה לדבר חשוף (חשפתם) [חשפה] והשליך (והלבינו) [הלבינו] שריגיה (יואל א ז), חשפתי את עשו (ירמי' מט י), ויחשוף יערות (תהלים כט ט), חשפי שובל (ישעי' מז ב), כולן מדוברין על אופן גילוי:

1717

1718ויצג את המקלות אשר פיצל, ודומה לו הצג על הארץ (דברים כח נו), לשון העמדה:

1718

1719ברהטים. במרביות של מים, ולמה נקראו רהטים, שמרהיטין את המשקים, כגון אותן שבארצנו, כעין גת שדורכין שם הענבים, ומשם יורד היין לבור וכן הזיתים:

1719

1720בשקתות המים. ששם משקים את הבהמות, ודומה לו ותער כדה אל השוקת (בראשית כד כ) והיא כעין אגנות של אבן:

1720

1721אשר (תבאנה) [תבאן] הצאן:

1721

1722הנקבות:

1722

1723לשתות לנוכח הצאן. הזכרים:

1723

1724ויחמנה בבאן לשתות. וראתה המקלות ונרתעת לאחריה והזכר רובעה לפני המקל ויולדת כיוצא בו:

1724

1725ויחמו הצאן. כל חמימות שבענין הן לשון תשמיש, דברה תורה לשון נקיה:

1725

1726אל המקלות. לפני המקלות:

1726

1727(ותלדנה) [ותלדן] הצאן עקודים נקודים וטלואים. כעין הפצלות המקלות שלפניהם, לכך אמרו רבותינו שאם טבלה אשה ועלתה ופגעה בכלב לא תשמש את ביתה עד שתחזור ותטבול, שלא תעמיד בן שפניו דומין לכלב, וכן אם פגעה בחמור שלבו טפש כחמור, וכן אם פגעה בעם הארץ, אבל אם פגעה בסוס תעלה ותשמש, וכן היה ר' יוחנן עושה, עומד ועולה בשערי טבילה, שהיה יפה תואר וחכם, כדי שיסתכלו בו בנות ישראל כשעולות מן הטבילה, ותלדנה בנים נאים וחכמים כמוהו. ולא שהיה הדבר מסור ליעקב ומערים כגנב, אלא ע"י מלאך היה, וכן הדברים נוכחים בסוף הענין, ויאמר אלי מלאך האלהים וגו' (בראשית לא יא). וכתיב שא נא עיניך וראה כל העתדים העולים וגו' (שם שם יב), וכן מה שאמרו רבותינו בטובלת הכל מעשה שמים, שכן דרך האות שבא ע"י מעשה. השחין בא במצרים, ע"י הפיח שזרק משה, וכן הדם והכנים ובקיעת הים ע"י מטה, וכיוצא בו, אלישע קצב עץ וזרק במים ויצף הברזל, מי מרה נמתקו ע"י עץ, מי יריחו ע"י מלח, סיר אלישע ע"י קמח, ללמדך גבורות ה' שניסיו משונים זה מזה. ואם היה הדבר מסור ביד אדם, היה מוליד כרצונו, והוליד את בהמתו בכל גוון שירצה, אלא הכל בגזירת היוצר ובשעת רצונו:

1727

1728והכשבים הפריד יעקב. לאחר שהתחילו ללדת עקודים וטלואים ושחורים היה מפריד אלו האלנות הלבנות:

1728

1729ויתן פני הצאן אל עקד. רבותינו אנשי עיר הקודש מתרגמינון ויהיב בריש ענא משכוכית כל דבר גלוי חיוור, והוא שאמרו רבותינו משכוכית דאזלא בריש ענא, הזכרים של צאן הנולדים עקודים הי' נותנן לפני הבהמות, ומהם היו נרבעות כדי שתלדנה עקודות כמותן, וכן היה נותן לפני הבהמות כל חום זכר שנולדו בצאן של לבן, אלא הוא היה נותן לפני הנקיבות כל חום זכר שנולדו בצאנו של לבן לאחר שרבו אלו העקודים והטלואים:

1729

1730וישת לו עדרים לבדו, וקנה לו עבדים והיו רועין אותו:

1730

1731ולא שתם על צאן לבן. אלא הוא הי' רועה צאן לבן לבדו, וישת לשון השמה, ודומה להם למען שיתי אותותי (שמות י א), שיתי כליל (ישעי' טז ג), כי שת לי אלהים זרע (בראשית ד כה), וכל דומיהן. עכשיו בא לשנות ולומר מה שאמר למעלה מן המקלות, כי צריך לחדש דברים כי מן הבכירות עושה כך ולא מן הלקישות:

1731

1732והיה בכל יחם הצאן. בכל זמן שהיו עיבורן של צאן:

1732

1733המקושרות. וזה עדר מתעברות הבכירות כעיקר משנתינו המיוסדות על המקרא, זה דכתיב לבשו כרים הצאן והעמקים יעטפו בר (תהלים סה יד), ואימתי עמקים יעטפו בר באדר מתעברות באדר, ויולדות באב, בר"ה שלהם למעשר אלול, ואותן המבכרות המתעברות הן הן הנקראות מקשרות, וכדברי רבותינו חרפתי', שיש להן כח להתקשר בחורף עם זכריהן ולרוץ אל שקתות המים, לפיכך שם יעקב את המקלות המפוצלות לעיני הצאן המקושרות ההם ברהטים ליחמנה במקלות, כדי שתהיינה נרבעות כנגד המקלות להוליד וולדות מטולאות כמו המקלות. זה ליחמנה נשמע כאילו הוא לשון יחידי והוא לשון רבותינו עיני תראנה בה:

1733

1734ובהעטיף הצאן. כשהיו מתאחרות הצאן החלושות מן החורף ובאות בניסן ומתעברות הן האפלות היולדות באלול לא ישים יעקב את המקלות לפניהם בעת ייחומם, שלא היה רוצה לקחת את הכל מיד לבן, והיה לשון יחיד, כלומר והיה הענין כך העטופים ללבן וקשורים ליעקב החלושות מן החורף הן הן נקראים העטופים, כלומר שמעטיף ראשו בין ברכיו, ודומה לו העטופים ברעב (איכה ב יט), תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב א) וכל דומיהן, ובדברי רבותינו אפלתא, וגם בלשון תורה כמו כן, דכתיב כי אפילות הנה (שמות ט לב), אופל ועיטוף עניין אחד להם:

1734

1735ויפרוץ האיש. לשון תוקף, ודומה לו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח יד), מה פרצת עליך פרץ (שם לח כט), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י), (על) [עלה] הפורץ (מיכה ב יג), וכל דומיהן, ר' סימון בשם ר' שמעון בר כהנא אמר נפרצה לו פירצה מעין עולם הבא:

1735

1736מאוד. יותר מאביו:

1736

1737מאוד. יותר מלבן:

1737

1738ויהי לו צאן רבות. ר' אבא בר כהנא אמר מאה ושנים ריבוא ושבעת אלפים ומאתים:

1738

1739ושפחת. חסר ו', שהיו מועטות שלא רצה להרבותן מפני הזמה:

1739

1740ועבדים. הרבה לרעות את צאנו:

1740

1741וגמלים וחמורים. בכלל רבות:

1741

1742וישמע את דברי בני לבן. היינו דאמר חזקיה עד שלא ירד יעקב לשם לא נפקד לבן בבן זכר, דכתיב כי רעה היא (בראשית כט ט), וכבר דרשנו:

1742

1743לאמר. שהיו אומרים מפי אביהם:

1743

1744לקח יעקב. בחכמה:

1744

1745את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. כלומר קנה לו, כבד שניים במקרא, ושניהם נדרשו לשון עושר, ושניהם חסר ו', כדי להודיע כי אינם כשאר כבוד, כגון שבח ותהלה ותשורה, כדכתיב כבד את אביך (שמות כ יב), כבד את ה' מהונך (משלי ג ט), ישימו לה' כבוד (ישעי' מב יב), וכל דומיהן, אלא כגון כסף וזהב לבד, וא"ר לוי אין כבוד אלא כסף וזהב לבד, שנאמר בזו כסף בזו זהב ואין קצה (לתבונת) [לתכונה] כבוד מכל כלי חמדה (נחום ב י) לפיכך נכתבו חסר ו':

1745

1746וירא יעקב את פני לבן. אמר בר סירא לב אדם ישנה פניו בין טוב לרע, כך הביט יעקב בפני לבן והיו רעים וזועפים:

1746

1747והנה איננו עמו. מיד הכיר בו כי איננו מסביר לו פנים כתמול שלשום:

1747

1748[ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך] א"ל יעקב הרי חמיך אינו מסביר לך פנים ואת יושב כאן, שוב לך כמו שהבטיחך, שנאמר והשבותיך אל האדמה הזאת (בראשית כח טו):

1748

1749ורבותינו דרשו ויזכור אלהים את רחל. זש"ה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג), מהו לבית ישראל ישראל סבא שרחל היתה עיקר ביתו שבכל השבטים כתיב, בני לאה בכור יעקב ובני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה, ובה כתיב ובני רחל אשת יעקב:

1749

1750ותאמר אסף אלהים חרפתי. א"ר לוי עד שלא תלד האשה הסירחון נתלה בה, ומשתלד הסירחון נתלה בבנה, מאן אכיל הדא מקמתא בריך מאן תבר הדא מקמתא בריך:

1750

1751אסף אלהים את חרפתי דברה ברוח הקדש מה שעתיד להיות לבניה בימי פילגש בגבעה שהחרימו לאמר ארור נותן אשה לבנימין (שופטים כא יח), ונאספה חרפתם, דכתיב (חונונו) [חנונו] אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה (שם שם כב), ועוד בימי ירבעם, דכתיב ולא עצר כח ירבעם (לפני אביו) [עוד בימי אביהו] ויגפהו ה' וימות (דה"ב יג כ), א"ר שמואל בר נחמני לא ירבעם ניגף אלא אביה ניגף, כדדרשי' בגמרא באריכות:

1751

1752וענתה בי צדקתי ביום מחר. אמר ר' יהודה אמרה רוח הקודש אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז א), מחר בתך יוצאת ומתענה, ואתה אומר וענתה בי צדקתי ביום מחר:

1752

1753ויאמר לבן הן. א"ר חייא כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע מהן ללאו, רבנן אמרי מאה פעמים, שנאמר והחליף את משכורתי עשרת מונים (פסוק ז), כלומר עשרה מניינים ואין מנין פחות מעשרה:

1753

1754ויחמנה בבוא לשתות. א"ר יהושע נעשה (חומם) [המים] זרע בתוך מעיהן ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד:

1754

1755ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה בטחון חניות ארץ החיים, זש"ה זעקתי אליך ה' אמרתי [אתה] מחסי חלקי בארץ החיים (תהלים קמב ו), והיא ארץ ישראל שמתיה חיים תחלה לימות המשיח, א"ל הקב"ה אתה אמרת חלקי בארץ החיים, שוב אל ארץ אבותיך:

1755

1756ויאמר ה' אל יעקב. בלשון רחמים היה הדיבור עמו דין הוא שנכסים של חוצה לארץ אינם בכלל ברכה אלא שאני מרחם עליהם:

1756

1757שוב אל ארץ אבותיך. שאביך מצפה לך אמך מצפה לך:

1757

1758ולמולדתך. שאפי' כל בית שכונתך מצפים לך:

1758

1759ואהיה עמך. ותהיה שכינתי מסייעת לך שלא יזיקוך עשו ובני כנען:

1759

1760וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה. בכל מקום היה מודיע חיבתו לרחל יותר מלאה, וכן את מוצא באלקנה, שנא' ולחנה יתן מנה אחת אפים כי. את חנה אהב (ש"א א ה):

1760

1761השדה אל צאנו. זה שאמר ריש לקיש בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאינן נושכין ואוכלין, אלא חותכין ואוכלין, ואין נושקין בפה אלא ביד, ואין יועצין אלא בשדה. ותניא א"ר עקיבא בשלשה דברים אוהב אני את המדיים כשחותכין בשר אין חותכין אלא על גבי השלחן, ואין נושקין אלא על גבי פיסת היד, ואין יועצין אלא בשדה, לכך כתיב השדה אל צאנו:

1761

1762ויאמר להן רואה [אנכי] את פני אביכן. לפי שמדבר כנגד נקיבות לכך כתיב כן:

1762

1763כי איננו אלי. כלומר ברוע פניו אני מכיר שאין דעתו קרובה אלי:

1763

1764כתמול שלשום. כי הוא מקנא אותי:

1764

1765ואלהי אבי היה עמדי. וסמכני והצליחני:

1765

1766ואתנה. לשון רבות, ודומה לו ואתנה צאני (יחזקאל לד יז):

1766

1767ידעתן. שהייתן מכירות בתמימות ששמעתן כי אני פועל נאמן, ועכשיו שראיתן לא תהא שמיעה גדולה מן הראיה:

1767

1768ואביכן התל בי. התול זה התולה דברי אמת לשקר, כדי לשחק באנוש, כמו ויהתל בהם אליהו (מלכים א' יח כז), שהיה משחק בנביאי הבעל ומתלוצץ לע"ז, ודומה לו אל יוסף פרעה התל (שמות ח כה), חזו מהתלות (ישעיה ל י), אם לא התולים עמדי (איוב יז ב), וכל דומיהן:

1768

1769והחליף את משכורתו עשרת מונים. ק' פעמים כדברי רבותינו:

1769

1770ולא נתנו אלהים. כלומר לא נתנו הקב"ה מושל עלי כדי שיוכל להרע עמדי בשכרי:

1770

1771[אם] כה יאמר נקודים יהיה שכרך. צופה היה הקב"ה מה עתיד אביכן לאמר והיה צר הוולדות כיוצא בה:

1771

1772וילדו כל הצאן נקודים ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים. וה"ה לשחורין ולטולאין, דתניא ר' ברכיה בשם ר' לוי אם כה אמר אין כתיב כאן, אלא אם כה יאמר, צפה הקב"ה מה עתיד לבן לעשות ליעקב, והיה צר צורה כיוצא בה:

1772

1773ויצל אלהים את מקנה אביכם. כזה שמצילין מן הניצולות, כך היו ענני כבוד טוענין בתוך צאנו של לבן ובאין ונותנין לתוך צאנו של יעקב, א"ר חונא דבית חורין מלאכי השרת היו:

1773

1774ויהי בעת יחם הצאן. כל כך היה מספר הענין להם כדי שלא יחשדוהו כגנב, מכאן שאדם חייב לצאת מידי הבריות, ואפי' מיד אשתו ובניו, ואע"פ שכפופין לו, כדי שלא יתגנה עליהם:

1774

1775ואשא עיני [וארא] בחלום והנה העתודים העולים על הצאן. הנקבות לרבען היו:

1775

1776עקודים נקודים וברודים. כלומר היו בהן כתמי לבן כפיתי ברד, ברדים לבנים בבטניהם, טולאים לבנים במתניהם, א"ר חונא דבית חורין עולין מאליהם, והוא שאמרינן שהיו ענני כבוד טוענים העתודים והאילים העקודים והנקודים והטלואים של לבן אותן שנאמר בהן הסר משם כל שה נקוד וטלוא, והיו עולים בגזירת הקב"ה מתוך עדרי בני לבן ורובעים את הצאן שאצל יעקב, כדי להוליד כיוצא בהן, וסוף הענין מוכיח לראשו שלא במרמה פיצל יעקב את המקלות ונתן פני הצאן אל עקד, אלא על פי מלאך שרצה הקב"ה להציל את מקנהו של רשע מידו שהיה עומד לאבד והצילו ונותנו ליעקב עבדו שלא להקפיח שכרו:

1776

1777ויאמר [אלי מלאך האלהים] בחלום יעקב. ר' אליעזר בן יעקב אומר לו ולדורותיו, שאין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב:

1777

1778[ואומר] הנני. הודיען שכן דרך הנביא להשיב לגבורה וכן קטן לגדול, כלומר הנני עומד בציוויך:

1778

1779ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן. כלומר העולים מאליהם מעדרי לבן ובאין על הצאן שלך והם עקודים נקודים וברודים:

1779

1780כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. ר' אבהו ור' יודן שעתיד לעשות ראיתי מתחלה וסיעתי להיות הוולדות כמו שהוא מתנה עמך. ללמדך שלא מפני המקלות היו נולדין כך אלא בגזירת עירין פתגמין:

1780

1781אנכי האל בית אל. עוד הודיען ששכינה נדברה עמו אחרי דברי המלאך, שהרי כבר דרשנו שכך דרך המלך כשרוצה לדבר עם עבדיו מקדים אחד ממשרתיו ומדבר, כדי להסותם אל המלך, כך דיבר תחילה המלאך על עסקי הצאן, אח"כ דבר הקב"ה ממש:

1781

1782אנכי האל בית אל אשר [משחת] שם מצבה. לשמי:

1782

1783ואשר נדרת לי שם נדר. שנאמר עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב):

1783

1784עתה קום צא מן הארץ הזאת. קימה היא שתצא מחוצה לארץ:

1784

1785ושוב אל ארץ מולדתך. שאתה עתיד ליורשה:

1785

1786ותען רחל ולאה. כשם שבקריאה רחל תחילה, כך בענייה רחל תחלה, ולמה כתיב ותען לשון יחידה, א"ר יוסי ראית מימיך אדם קורא לשמעון, וראובן עונה אותו, אלא לרחל קרא ורחל ענתה אותו, אלא שלאה הודית לדברי רחל, שנאמר ותאמרנה לו העוד לנו. ה' פתוחה ונחטרת לשון תימה, כלומר וכי יש לנו עוד חלק ונחלה בבית אבינו, שנעמוד כאן ונצפה לירש מנכסיו:

1786

1787הלוא. י"ג מליאי ו' במקרא וכולן לדרשה, וזה לשון שבועת תימה, כלומר הלא כי נכריות נחשבנו לו כי מכרנו לו בדמי עבודת י"ד שנה ולא כמשיא בתו לאיש ונותן לה משלו, ולא כאביו שהשיא את רבקה לאביך ושלחה, אלא זה נתעמר בנו ויאכל שכר טרחך י"ד שנה:

1787

1788גם אכל את כספנו. שאם הוא בא וראה בבתינו כלי נאה הרי הוא לקחה, כסף או כתם טוב שאנחנו מסגלות מגיזי כבשינו ומחריצי חלבן הרי בא ולוקח:

1788

1789כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו. לפי שהיו צדקניות האמינו והודו שגזירת הקב"ה היה ולא מרמה והוא שעושרו של רשע עומד הוא ליאבד ופעמים שהקב"ה מצילו מידו ונותנו לצדיק, כדכתיב אם יצבור [כעפר] כסף וכחמר יכין מלבוש, יכין וצדיק ילבש (איוב כז טז יז):

1789

1790לנו הוא ולבנינו. ראויין אנו ליורשו יותר מבניו שהן עובדי ע"ז:

1790

1791ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה. הכירו באותו צדיק ששכינה עמו בכל מקום:

1791

1792ויקם יעקב. נתקיים בעצתו:

1792

1793וישא [את] בניו. תחלה, ואח"כ נשיו על הגמלים, זש"ה לב חכם לימינו (קהלת י ב), אבל עשו ויקח את נשיו (בראשית לו ו), תחלה לזנות, ואח"כ את בניו, ועליו אמר הכתוב לב כסיל לשמאלו (קהלת י ב):

1793

1794וינהג את כל מקנהו. זה הצאן שלו:

1794

1795ואת כל רכושו אשר רכש. אלו כל מהלכי רגל, ודומה לו רכבי הרכש (אסתר ח י), וכבר דרשנו:

1795

1796קנינו. זה שאר מטלטלין:

1796

1797אשר רכש. חוזר ועונה על כל מהלכי רגל לומר שלא ניהג פרסה משל לבן בגזל ובמרמה אלא הכל משכר עמלו שעמל:

1797

1798בפדן ארם. אותו מקום קרוב לחרן, והוא ממוצע בין ארם נהרים לארם דמשק, שני ארמים סמוכין זה לזה, ולכך קרוי פדן, כי צמד מתרגמינן פדן, לבא אל יצחק אביו ארצה כנען. לימד שחזרתו לשם שמים לעמוד לשרת לאביו, כמו שאמר לו דבר הקודש שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא ג), שאביך ואמך ממתינין לך:

1798

1799ולבן הלך לגזוז את צאנו. שהסיר מתחלה, דכתיב הסר משם כל שה נקוד וגו' (בראשית ל לב):

1799

1800את. לרבות של לבן שהיה יעקב רועה אותן וכבר שלם הצאן, כל מקום שנאמר גזיזה עשתה רושם, באבשלום נהרג אמנון והוא נטרד, בנבל ניגף, ביהודה בא על כלתו, בלבן ותגנב רחל ונענשה מיתה על קללות הצדיק, והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים, אמרה היאך אני הולכת ומנחת לזקן זה בקלקולו:

1800

1801ותגנוב רחל. שהסתירה עצמה לקחת:

1801

1802את התרפים אשר לאביה. חבר חברים בהם ומשתחוה להם שהן ע"ז, כענין שנאמר ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג), ושם גנאי הוא, והוא לשון תלמוד מקום התורפה, הוא מקום לכלוך, כדאיתא בפסחים עומדת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ועיקרן מיני קסמניות שמשיחין את האדם בשמן עד שבלה בתוכן ואוחז בשער קדקדו ומושכן ונשמטת מן הראש ושורה עליו רוח הטומאה ומדבר עמו, והוא אחד מן חוברי חבר:

1802

1803ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. שהצניע דברו ממנו כדי שלא יעלה ללבן שהוא הולך, וסוף הפסוק מפרש, על בלי הגיד לו כי בורח הוא:

1803

1804ויברח הוא וכל אשר לו. כל הצדיקים שברחו הצליחו, שנתנו מקום לשעה, ולא עמדו לפני השעה:

1804

1805וכל אשר לו. שלא השאיר משלו אחריו כלום:

1805

1806ויקם. קימה היתה לו:

1806

1807ויעבר את הנהר. זה פרת שהוא בין ארם ובין ארץ ישראל:

1807

1808וישם את פניו הר הגלעד. כלומר כיוון פניו ללכת להר הגלעד, ודומה לדבר בן אדם שים פניך אל ירושלים (יחזקאל כא ז), וכתיב אנה פניך מועדות (שם שם כא), כלומר מועדות ללכת:

1808

1809ויגד ללבן. חסר ו', שהיה דבר רכילות:

1809

1810ביום השלישי כי ברח יעקב. כי היה דרך ג' ימים בינו ובין יעקב, והלך השליח באותו היום שנסע יעקב להגיד ללבן, והגיע אצל לבן לסוף ג' ימים, ומצאו עם קרוביו מקובצין ועומדין על הגזיזה, כי כן דרך הראשונים לעשות:

1810

1811ויקח את אחיו עמו. הם קרוביו שמקובצים עמו על המשתה:

1811

1812וירדוף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אותו בהר הגלעד. ביום הרביעי לבריחת יעקב הוא יום עצמו שהתחיל לבן לרדפו:

1812

1813וידבק אותו. כלומר קפץ עליו והשיגו, ודומה לו פן תדבקני הרעה ומתי (בראשית יט יט), וכן קפץ הדרך לפרעה וחילו, וכל כך למה כי הגיע יום הנס ואין ראוי להתאחר שמגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חובה:

1813

1814ויבא אלהים אל לבן הארמי. שמץ דבר נהיה לו בפנים מחשיכות, כדכתיב בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה וגו' (איוב ד יג), וכתיב ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו (שם שם יב), ופרשה זו מועדת איך נגלה הקב"ה לנביאי או"ה, וכבר פרשנו הדבר, מה בין נביאי ישראל לנביאי או"ה:

1814

1815בחלם הלילה. חסר ו' שחזיונו חסרה, אבל מה שכתיב בישראל שנאמר ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב ו), מלא ו' שחזיונו שלימה:

1815

1816ויאמר לו השמר לך פן תדבר. כלומר שלא תדבר:

1816

1817עם יעקב מטוב ועד רע. שאפילו דברים שאתה אומרם לטובתו הוא יחשבם לרעה, לפי שטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וזה רשע לא שמר דבר יוצרו:

1817

1818וישג לבן את יעקב. כדכתיב וידבק אותו (בראשית לא כג), ועכשיו שינה בדברים כדי לחדש בם דברים הכתובים בפרשה, ולהודיע כי אחרי החלום השיגו:

1818

1819ויעקב תקע את אהלו. כלומר תקע ודעץ כפס יתידות אהלו בהר, ודומה ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא), ומתרגמינן וכפסת, ויונתן בן עוזיאל תרגם ודעצת, ובלשון רבותינו דומה לדבר נפל מן הגג ונתקע:

1819

1820ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד. כמו כן נדרש אלא שביעקב כתיב אהל, שהיה עמו מחנה רב, ובלבן לא כתיב אהל, שהיה הוא ואחיו לבד:

1820

1821ויאמר לבן ליעקב מה עשית. כלומר מה טעם עשית כך, התחיל לערער ולהרהר אחר דבריו:

1821

1822ותגנוב את לבבי. שהסתרת את דבריך ממני שלא הייתי יכול להעלות על לבי שאתה נפרד ממני והולך:

1822

1823ותנהג את בנותי כשביות חרב. שנהגו בשבי בלי רצון קרוביהן:

1823

1824למה נחבאת. לשון הסתרה, ודומה (ויחבא) [ויתחבא] האדם (בראשית ג ח), ואחבא (שם שם י), חבי כמעט רגע (ישעיה כו כ), וכל דומיהן, וכך אמר ליה למה נחבאת במסתרים כדי לברוח, ותגנוב אותי גנבתני מן העולם כאילו אין לבנותי אב:

1824

1825ולא הגדת לי. כלומר שאם לא עשית כך:

1825

1826ואשלחך בשמחה ובשירים ובתוף ובכנור. ד' מיני שמחה, כנגד ד' חופות שעשה לד' נשים:

1826

1827ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי, לשון זה נשיקה של פרישות, כגון ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), וכבר דרשנו לג' הנשיקות:

1827

1828לבני. אלו השבטים, כדכתיב הבנים בני (בראשית לא מג):

1828

1829ולבנותי. כמשמעו. עתה הסכלת עשה. כל שכל שהוא בשי"ן לשון חכמה, ושהוא בסמ"ך לשון שטות, וכן אמר לו את הסכלת כל מה שעשית מעודך היה בשכל טוב ודעת, אבל עתה לסכלות ולשטות עשית:

1829

1830עשה. ה' כתיב, וקורין ו', והן ד' במקרא שנכתבין בה"א, ונקראין בוא"ו, עתה הסכלת עשה, [למען] עשה כיום הזה (בראשית נ כ), עשה שטים (תהלים קא ג), עשה [צדקה] ומשפט (משלי כא ג), וכולן נדרשין, לומר לך שאין אותן דברים נעשין אלא ע"י שרגיל בהם ולבן בסכלות שהוא רגיל בו הקדים ואמר ליעקב:

1830

1831יש לאל ידי. אל לשון תוקף, וננקדת בצירי, ודומה לו אילי מואב (שמות טו טו), ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), כרים ואילים (דברים לב יד), התועבות האל (ויקרא יח כז), כולן מדוברין על אופן תוקף, כלומר יש לתוקף ידי לעשות עמכם רע שהרי הייתי בא בחיל כבד וכלי זיין עליכם אם רציתי:

1831

1832ואלהי אביכם. צירף הנשים והבנים אל זכות של אברהם ובצל ייחוד אלהי אברהם:

1832

1833אמש אמר אלי. בלילה שעבר, ועיקר המלה לשון מישוש, ודומה לדבר ימששו חושך ולא אור (איוב יב כה), כאשר ימשש העור באפלה (דברים כח כט). ימששו בצהרים (איוב ה יד), לומר לדורות בלי להרע זרעך, שנאמר אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו (תהלים קה טו), וכתיב לא הניח [לאיש] לעשקם (דה"א טז כא):

1833

1834השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. גירע ד"ה קונה, שנאמר לו פן וזה אמר מדבר, כלומר השמר לך ממעשה אבל תהא מדבר עמו כרצונך בין טוב ובין רע, ודומה לו וישמע הקול מדבר אליו, וכן ט' במקרא:

1834

1835ועתה הלוך הלכת. כפל הדברים, כלומר בין כהוגן בין שלא כהוגן:

1835

1836כי נכסף נכספת. כפל הדברים כלומר נכסף לארץ מולדתך נכספת לבית אביך, ועיקר המלה לשון חימוד, ודומה לדבר נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד ג), ועל כן נקרא כסף שהוא נחמד בעיני אדם יותר מזהב, כי הוא עובר לכל סוחר ובכל מקום, דכתיב והכסף יענה את הכל (קהלת י יט):

1836

1837למה גנבת. כלומר מאחר שהלכת מאצלי על שחמדת ללכת אל בית אביך למה גנבת את התרפים שהוא אלהות, אמרו השבטים בשנו בך אבי אמותינו, שבעת זקנותך אתה אומר שהתרפים הם אלהיך ונגנבו ממך:

1837

1838ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי. והוא ששנו רבותינו שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר וכו', ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וכו'. וכך השיב יעקב ללבן אמרת מתחלה מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי, ויעקב השיב בתחלה כי אמרתי פן תגזול וגו' מה שקראו בלשון גנאי שאמר עתה הסכלת, ודבר עתק יש לאל ידי לעשות עמך רעה, לא רצה לענות כסיל כאולתו, כי לא היה לבן חכם בעיניו בדבר זה, שהרי ע"כ הודה לו שהקב"ה מנעו לעשות עמהן רעה, ועל מה שאמר לו באחרונה למה גנבת את אלהי השיבו לו באחרונה:

1838

1839עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. שהרי אסור לנו מאבותינו להשהות ע"ז אצלינו:

1839

1840נגד אחינו. אלו קרוביו בני משפחתו וקרובי אשתו שבאו עם לבן:

1840

1841הכר לך. תן סימנין מובהקין, ודומה לו הכר נא הכתונת בנך (בראשית לז לב) הכר נא למי החותמת (שם לח כה), ויכרה ויאמר כתנת בני (שם לז לג), ויכר יהודה (שם לח כו), הכרת פניהם (ישעיה ג ט), ויכר יוסף (בראשית מב ח), וכל דומיהן, כולן מדוברים על טביעת העין בסימנים מובהקים, וכה"א עד דרוש אחיך אותו (דברים כב ב), דרשהו אם הוא רמאי אם לאו ושאלהו על סימנין מובהקין:

1841

1842מה עמדי. ואפי' בדברים המותרים בהנייה והן שלך:

1842

1843וקח לך. ואהא מתבייש:

1843

1844ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם. לשם שמים שלא יעמוד אביה בקלקולו, לפי' החרים ואמר לא יחיה, ואעפ"כ פגעה בו קללתו, וזה שאמרו רבותינו קללת חכם אפי' על חנם היא באה, דכתיב לא יחיה, וכתיב ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה (בראשית לה יט), וכתיב מתה עלי רחל (שם מח ז), על הגרמת קללתו:

1844

1845ויבא לבן באהל יעקב. שהיה מיוחד לו לתפלה:

1845

1846ובאהל לאה. שהיה בצד שמאל לאוהל יעקב:

1846

1847ובאהל שתי האמהות. שסמוכין לאהל לאה:

1847

1848ולא מצא. כלום משלו:

1848

1849ויצא מאהל לאה. עד חזר ופשפש שהיה יודע בה שהיא ממשמשת ולא מצא שם כלום:

1849

1850ויבא באהל רחל. שהוא בצד ימין של אהל יעקב ושם נתעכב כי ראה רחל יושבת על הכר וחשדה עליה:

1850

1851ורחל לקחה את התרפים. ממקום שהיו שם מוצנעים:

1851

1852ותשמם. חסר י', לפי שנחסרו חייה על הגרמת התרפים:

1852

1853בכר הגמל. היא מרדעת כעין כר שעושין לסוס ולפרד ולגמל ולחמור שיגן על גבן מפני האוכף, ומכאן אמרו רבותינו כרים וכסתות:

1853

1854ותשב עליהן כדי שלא יבין:

1854

1855וימשש וגו' ולא מצא. בדק היטב ולא מצא כלום משלו:

1855

1856ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לוא אוכל לקום מפניך. לוא מלא ו', אמרה מחוייבת הייתי לקום ולהדר פניך, אלא בשביל שאתה בא לבקש ע"ז לא אוכל לקום מפניך, וכיוצא בו אם לוא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה א), אע"פ שהגיד לאחרים ולא יגיד למשביעו ונשא עונו:

1856

1857כי דרך נשים לי. כי כיזבה לו מפני דרכי שלום, ויש לומר באותו הפרק נתעברה וילדה לז' חדשים:

1857

1858ויחפש. בדק היטב, ודומה לו איך נחפשו עשו (עובדיה א' ו') אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב), שאור הנר יפה לבדיקה:

1858

1859ולא מצא את התרפים. א"ר יוחנן תרפים לא מצא קיתונות מצא, נעשו תרפים קיתונות:

1859

1860ויחר ליעקב וירב בלבן. ר' חנינא בר יצחק אמר קפדותן של אבות, ולא ענוותנותן של בנים, שהרי כתיב ויחר ליעקב וירב בלבן, ולא היה שם לא מכות ולא פצעים, אלא דבר פיוסים, דכתיב מה פשעי וגו'. וענותנותן של בנים, דכתיב בדוד ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן [מה עשיתי מה עוני] ומה חטאתי לפני אביך (ש"א כ א), ומזכיר שפיכות דמים בפיוסיו, דכתיב כי מבקש את נפשי (שם):

1860

1861ויען יעקב ויאמר ללבן. הגיד כעסו ואמר דברי פיוסין:

1861

1862מה פשעי [מה] חטאתי כי דלקת אחרי. כלומר רצת מהר אחרי כאש דלקת המקפצת והולכת, ודומה לדבר בגאות רשע ידלק עני (תהלים י ב):

1862

1863כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך וגו' כלומר מה מצאת משלך אצלי:

1863

1864שים כה. לפני קרובינו ואהיה בוש:

1864

1865נגד אחי ואחיך. אלו בני משפחתם שבאו עם לבן:

1865

1866ויוכיחו בין שנינו. אם אני חייב לו כלום, או אם רדפני חנם. א"ר סימון כך אמר לו חתן שהוא דר בבית חמיו, אי אפשר שלא יהנה מביתו, אפילו כלי אחד, אבל אתה בדקת ולא מצאת אצלי אפי' מחט ואפי' צינורא:

1866

1867זה עשרים שנה אנכי עמך. בשעבודך:

1867

1868רחלך ועזיך לא שכלו. שנשתלחה בהם ברכה לרגלי:

1868

1869ואילי צאנך לא אכלתי. שאר הרועים אוכלים האילים ואומרים הזאבים אכלוהו, כדאיתא במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה, והזכרים יוצאין לבובין, ובגמרא מפרשי רבותינו טעמא דמתניתין מאי לבובים, ומסקנא משום דמסני בריש עדרא (ומפקי) [וזקפי] חוטמייהו ואזלי (בו) [כי] דיבי משום הכי נפלי דובי עלייהו:

1869

1870טרפה לא הבאתי אליך. שבזכותי לא היתה חיה רעה שולטת בהן לטרפן, ואע"פ שדרך הרועים כשמביאין גוף הטרפה לבעליהם אינם משלמין, מ"מ אני לא הבאתי אליך כדי לפטור את עצמי כי לא היתה שם:

1870

1871אנכי אחטנה. כלומר אנכי אהא חוטא עליה והיתה נטרפת או אוכלת:

1871

1872מידי תבקשנה. שאשלמנה לך, ודומה לדבר קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז):

1872

1873גנבתי יום גנבתי לילה. ואם נגנבת בין ביום בין בלילה הגנבה באחריותי היא לשלם, שהרי (נושא) [שומר] שכר נשבע על השבויה ועל השבורה ועל המתה ופטור ומשלם את הגניבה ואת האבידה בין ביום בין בלילה, אבל אני היה עלי לשלם את הכל:

1873

1874הייתי ביום. בזמן של קיץ:

1874

1875אכלני חורב. כלומר החום של שמש, ודומה לו חרבו המים (בראשית ח יג), כחורב [בציון] (ישעיה כה ה), וכן תרגם אונקלוס חורב שרבא, ודומה לו שרב ושמש (ישעיה מט י):

1875

1876וקרח בלילה. בזמן החורף, קרח הוא הכפור, וכן התרגום מוכיח וקרח מתרגמינן וגלידא, דק ככפור (שמות טז יד), מתרגמינן דעדק כגליד, ודומה לדבר משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמוד (תהלים קמז יז):

1876

1877ותדד שנתי מעיני. ודומה לו נדדה שנת המלך (אסתר ו א), שבעת שאדם מעלה חשבונות ללבו בלילה הרי שנתו נדדת, וכן יעקב היה אומר שמא למחר חיה רעה שולטת בצאן ותטרף מהן ואת חייב, לכך ותדד שנתי:

1877

1878זה לי עשרים שנה. ארבע עשרה שנים עבדתי בשתי בנותיך, ושש שנים בשכר עקודים נקודים וטלאים ושחורים:

1878

1879ותחלוף את משכרתי עשרת מונים. כשפרשתי. ותחלף חסר ו', שחסר מחשבתו רצה לחלוף ולא החליף, כל כך היה מרצה דבריו לפני קרובו של לבן כדי לזכות עצמו בעיני הבריות:

1879

1880לולי. א"ר יהושע בן לוי כל מקום שנא' לולי בא בזכות אבות, חוץ מכי לולי התמהמנו (בראשית מג י), שבא על קדושת השם:

1880

1881לולי. כלומר אם לא אלהי אבי שהוא אלהי אברהם. שאברהם הודיע אלהותו בעולם:

1881

1882ופחד יצחק. שפחד על גבי מזבח ה' ופרחה נשמתו והחזירה הקב"ה בטללי תחייה. אותו סיוע היה לי וזכותם שעמדה לי:

1882

1883כי עתה ריקם שלחתני. מנשי ומצאני:

1883

1884את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים. והיתה חביבה עליו מלאכתי על שהיתה באמונה:

1884

1885ויוכח אמש. כמו שאמרנו ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו' (בראשית לא כט):

1885

1886ויען לבן ויאמר אל יעקב. התחיל מוצא את עצמו מן החשד שלא היה בלבו להרע להם. אפס כי דברי מרמה בפיו:

1886

1887הבנות. שאתה נשואי ארבעתן בנותי, והבנים שיש לך מהם בני הם חשובים, והצאן משל צאני היו, וכל אשר רואה לפניך משלי הוא נסגל, ולבנות הללו מה רעה אעשה להם היום או לבניהם אשר ילדו לך, ובלעדי תוכחת הקב"ה לא היה בלבי להזיקם:

1887

1888ועתה לכה [נכרתה] ברית אני ואתה והיה לעד. אות דבר הברית:

1888

1889ביני ובינך. זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז):

1889

1890ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. האבן היתה גדולה וארוכה והיתה מוטה, וכיון שהעמידה היתה נראית כהר רם, דא"ר יוחנן בשן זו טבריה היתה, לכך כתיב וירימה:

1890

1891ויאמר יעקב לאחיו. אח אחד היה לו ולוואי שקברו, אלא אלו השבטים שהיה קוראן אחיו בלשון חבה. וא"ר חונא גיבורים וצדיקים כיוצא בו היו:

1891

1892לקטו אבנים. כלומר אבנים קטנות המתלקטות ביד, כדי שלא להטריחו ביותר:

1892

1893ויקחו אבנים. אבני מסע גדולה ביותר:

1893

1894ויעשו גל. מהם:

1894

1895ויאכלו שם. יעקב ובניו לבדם:

1895

1896על הגל. כדי להודיע כי המקום ההוא בחזקתו הוא, לפיכך בנו שם מחיצה גדולה ואכלו עליו. כי שם משלים הגבול בין ארם לכנען:

1896

1897ויקרא לו לבן. בלשונו:

1897

1898יגר שהדותא. א"ר נחמיא אל יהי לשון סורסא זה קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד, בתורה כתיב יגר שהדותא, בנביאים כתיב [כדנה] תאמרון [להום] וגו' (ירמיה י יא), ובכתובים כתיב וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד):

1898

1899ויעקב קרא לו גלעד. אע"פ שכתיב תיבה אחת, נדרש לשתי תיבות, גל עד, גל יגר שהדותא עדות:

1899

1900ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום. הזה שעשו השבטים מן האבנים שלקחו:

1900

1901על כן קרא יעקב שמו גלעד. על שעשאהו לבן עד ביניהם:

1901

1902והמצפה. זו האבן שלקח יעקב לכרות עליה כה:

1902

1903אשר אמר יצף ה' ביני ובינך. ענין זה מודיע שלבן הרימה מצבה והיא קרוי מצבה אשר לבן יצף ה', וזו היא מצפה גלעד האמור בנביאים, ודומה לדבר צופה נתתיך (יחזקאל ג יז), [צפה] דרך (נחום ב ב), שדה צופים (במדבר כג יד), צופה (מהר) אפרים (הושע ט ח):

1903

1904יצף לשון הבטת ראייה:

1904

1905כי נסתר איש מרעהו. א"ר אבהו כי יסתר אין כתיב כאן, אלא כי נסתר, עד כאן היינו רואים זה את זה, מעתה אין אנו רואין זה את זה:

1905

1906אם תענה את בנותי. אלו רחל ולאה הגבירות:

1906

1907ואם תקח נשים. להכניסן להיות צרות, כדכתיב וכעסתה צרתה (ש"א א ו):

1907

1908על בנותי. אלו האמהות בלהה וזלפה, דא"ר ארבעתן בנותיו היו, רחל ולאה מגבירות, ובלהה וזלפה מפלגש:

1908

1909אין איש עמנו. שיבא וימחה בידך, אלא:

1909

1910ראה אלהים [עד] ביני וביניך. ושם הקודש שנדבר עמו בחלום היה מזכיר להדיא בהעדאה:

1910

1911ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה. שעשיתם:

1911

1912והנה המצבה. שהרימותי בידי:

1912

1913ואשר יריתי ביני ובינך. א"ר יצחק כזה שמורה את החנית, וזה שכבר דרשינן שרוב בריתות אינן נכרתין אלא ע"י דבר מופלג, כמו ברית של בין הבתרים, וברית זה שע"י הגל ומצבה, וברית חורב ע"י החציית הדם, וברית התורה שעל שתי הלוחות, וברית יהוידע ע"י החציית הדם, וברית ירמיה ע"י בתרי העגל:

1913

1914יריתי. תרגם (עקולס) [אונקלוס] דאקימת, להודיע כי לבן הרימה, אפס כי עיקר המלה כדברי ר' יוחנן לשון יריית פינתה, וכל דומיהן, ודומה לו או ירה יירה (שמות יט יג), ירה בים (שם טו ד), ויאמר [אלישע] ירה [ויור] (מ"ב יג יז), או מי ירה אבן פנתה (איוב לח ו), וכל דומיהן:

1914

1915עד הגל הזה. ד' פעמים קרא עליו עדות, כנגד ד' בנותיו נשי יעקב, שלא ינבל לאחת, א' יגר שהדותא, ב' הגל הזה עד ביני ובינך היום, ג' ראה אלהים עד, ד' עד הגל הזה ועדה המצבה. מחצה פתח ומחצה קמץ, בעבור להבחין בין עדה שהיא לשון עדות, ובין עדה שהיא עשרה, וכן עתה דורש בעבור תהיה לי לעדה (בראשית כא ל):

1915

1916אם אני לא אעבור עליך. כלומר מכאן ואילך שהוא גבולך:

1916

1917את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי. מכאן והלאה למקום תחומי שלפיכך הצבנו כאן:

1917

1918את הגל הזה ואת המצבה הזאת. שהיא ממוצעת בין הגבולות:

1918

1919לרעה. לרעה אין לנו רשות לעבור, אבל אנו עוברין לפרקמטיא:

1919

1920אלהי אברהם. קודש:

1920

1921ואלהי נחור. חול, כך שיתף אותו רשע שם שמים לע"ז להיותם שופטים ביניהם:

1921

1922אלהי אביהם. משמע קודש ומשמע חול, כל כך היה דוחקו בדברים עד שנשבע לו:

1922

1923וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. במלך מלכי המלכים הקב"ה שמפחדו פרחה נשמת אביו יצחק על גבי המזבח וחזרה לו בטלליו, ולכך שינה לו לשון השבועה שלא יראה עליו כמודה בע"ז, ושלא להזכיר מכל מה שאמר לבן, שלא לשתף שם הקודש עם שם החול, וכן בתחלה אמר לו אלהי אבי אברהם ולא אלהי אביו של אברהם ופחד יצחק כך פירש לו שלא יראה עליו כמודה באלהי אבותיו אשר בעבר הנהר:

1923

1924ויזבח יעקב זבח בהר. שחט מצאנו ומבקרו כדי להסעידם:

1924

1925ויקרא לאחיו. אלו לבן וקרוביו שהן בני משפחתו ומשפחת נשיו:

1925

1926לאכול לחם. כך דרכן של צדיקים שאומרים מעט ועושין הרבה:

1926

1927ויאכלו לחם. כלומר סעדו, ודומה לדבר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ועוד כל מיני מזון קרוי לחם:

1927

1928[וילינו] בהר. שלא פטרם עד הבקר:

1928

1929וישכם לבן בבקר וינשק לבניו. אלו בני בנותיו ולבנותיו ארבעתן, זו היא נשיקה של פרישה:

1929

1930ויברך [אתהם] א"ר ראובן השכים הוא וקרוביו דוואיין וסחופין ולא היה מברכם אלא בפה ולא בלב שלם:

1930

1931וילך וישב לבן למקומו. לדוויו, מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מדקדקין בו כל הלילה:

1931

1932ויעקב הלך לדרכו. בארץ כנען:

1932

1933ויפגעו בו. לשון פגישה, ודומה לו ויפגע במקום (בראשית כח יא), פגעת [את] שש (ישעיה סד ד):

1933

1934מלאכי אלהים. אלו המלאכים שהניח בבית אל, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב), ועכשו פגעו בו ובאו לקראתו ללותו בשלום:

1934

1935ויאמר יעקב כאשר ראם. כלומר כאשר ראה אותם:

1935

1936מחנה אלהים זה. נאמר כאן מחנה אלהים, ונאמר בדברי הימים כשבאו להמליך את דוד, [למחנה] גדול כמחנה אלהים (דה"א יב כג), יליף מחנה אלהים ממחנה אלהים, כנגד אותם היו אלו:

1936

1937ויקרא שם המקום ההוא מחנים. על שפגעו בו פעמיים מחנה אלהים ללותו בשלום:

1937

1938ורבותינו דרשו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך (בראשית לא ג). דוד שהיה מפרנס כל ישראל צריך הכתוב לומר ואהיה עמך בכל אשר הלכת (ש"ב ז ט), אבל יעקב שהיה מפרנס את ביתו לבד לא כתיב ביה אלא ואהיה עמך לבד:

1938

1939עשרת מונים. א"ר חייא בר אבא כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע הן ללאו:

1939

1940ותען רחל ולאה. א"ר יהודה על שדברה לפני אחותה, לפיכך מתה תחילה:

1940

1941עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. והיה הדבר כשגגה היוצא מפי השליט:

1941

1942טרפה לא הבאתי לך. זו היא שבורה חיה:

1942

1943אנכי אחטנה. אנכי הייתי חוטא על החיה שגזר הקב"ה על הארי להיות אוכל שמונה שיין בכל יום מצאנו של לבן, וא"ת אילו היה רועה אחר היה מציל יחידי מיד הארי, ת"ל כי כה אמר ה' [אלי] כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם [לא יחת] ומהמונם לא [יענה] (ישעיה לא ד):

1943

1944תנן זאב אחד אינו אונס, שני זאבים אונס, ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס, יש לו שני כלבים אינו אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס, אימתי בזמן שבאו מאליהן, אבל הוליכן [למקום] גדודי חיות ולסטים אינו אונס, עלה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. ותניא אלו הן אונסין ששומר שכר פטור [עליהן], כגון שהוא אומר ותפל שבא ותקחם (איוב א טו). ותניא עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (בראשית לא מ). ותניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף או ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב, ואם לאו פטור, ואע"ג דעאל בעידנא דעיילי אינשא חייב, דמ"מ היה תחילתו פשיעה וסופה באונס חייב, מפני שהיה יכול להציל אילו היה שם. ושומר חנם צריך לקדם ברועים ובמקלות בחנם שלא ישכור מצילין משלו. ושומר שכר חייב לשכור מצילין משלו עד כדי דמיהן ובעל הבית נותן דמים דמהני ליה רועה לבעל הבית לכשרותן ועילויין של בהמתיו שמא כשיקנה אחרות תחתיהן לא יהיה כמותן ועוד שאינו מטריחו לכך, ולא סבירא לן כרבא בהני שמעתתא, אלא ההיא דשריקא ונפל למאי חייב בה. ואי על למתא בעידנא דעיילי אינשי אי נמי גנא פורתא פשיעה הוי וחייב לשלם, דא"ל להכי יהבא לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא. והלכתא כל מי שיכול לצעוק ולקבץ מצילין בין שומר שכר בין שומר חנם בחנם ולא עשה פושע הוא וחייב לשלם ולסטין מזויין ורועה מזויין אסיקנא דאונס הוא משום דלסטים מסרי נפשייהו ורועה לא מסר נפשיה:

1944

1945גנבתי יום וגנבתי לילה. קריה ליה גנבא ביממא ובלילא:

1945

1946ותדד שנתי מעיני. ומה היה אומר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, מה טעם דכתיב בהן [לולי] ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהלים קכד א), ישראל סבא:

1946

1947את עניי ואת יגיעי כפי ראה אלהים. א"ר נחמיא חביבה היא המלאכה יותר מזכות אבות, שזכות אבות הצילה מממון, שנא' לולא אלהי אבי כי אתה ריקם שלחתני, וזכות מלאכה הציל את נפשי. שנאמר את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, כדכתיב השמר לך מדבר עם יעקב וגו':

1947

1948אם אני לא אעבור עליך את הגל הזה. בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים [ולארם צובה] פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו איצטלאות שלהן, רב לכם סב את ההר הזה וגו', ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו' (דברים ב ג - ד), שלח יואב והודיע לדוד בא דוד לסנהדרין העביר העטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו ולימד שאדום פרצו את הגדר תחלה, דכתיב וקסמים בידם (במדבר כב ז) [כמה איגרת כתב], איגרת אחת לבלעם ואיגרת אחת לאדומיים, שהרי בלעם מלך עליהם, דכתיב ומלוך בלעם, וגם בלעם פרץ את הגדר והלך לקלל את ישראל, לפיכך מותר להתגרות בם מלחמה, זש"ה בהצותו את ארם נהרים וגו' (תהלים ס ב):

1948

1949ויפגעו בו מלאכי אלהים. ר' הונא בשם ר' אייבו אמר ששים רבוא מלאכים היו מלווין לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ, שנאמר מחנה אלהים זה (בראשית לב ג), ואין השכינה שורה בפחות מששים ריבוא, ורבנן אמרי מאה ועשרין רבוא, וכן נדרש בפסוק ובנחה יאמר שובה ה' רבבות [אלפי] ישראל (במדבר י לו):

1949

1950ויקרא שם המקום ההוא מחניים. א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו, וכבר דרשנו כשבא יעקב לחרן היה בן ע"ז שנה, ויצחק בן קל"ז שנה, ולסוף י"ד שנות עבודת יעקב בנשיו נולד יוסף, ואח"כ עבד שש שנים בצאן, הרי ך' נמצא יעקב בן צ"ז שנים בצאתו מחרן, וב' שנים עשה בדרך, ובשנת צ"ט ליעקב שב אל ארץ אביו, ובאותו הפרק היה יצחק בן קנ"ט שנה, ועשה עמו אחרי כן כ"א שנה, לפי ששנות יצחק ק"פ שנה, נמצא כשמת יצחק היה יעקב בן ק"כ שנה, כי יו"ד שנה מת יצחק קודם שירד יעקב למצרים לגור שם, נמצא שמת יצחק בשנת י"ב למכירת יוסף, נמצא יעקב כשיצא מארץ טמאה וחזר לארץ החיים עומד על פרקו של זקינו כשאמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים, ועמד ושימש את אביו כ"א שנה, והצליח דרכו והשכיל:

1950

1951שלמה פרשת ויצא יעקב:

1951

1952ירויחו דורשיה וישכילו:

1952

1953וסמוך לפגיעת המלאכים מינוי משלחתם, וזהו שדרש ר' יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו:

1953

1954ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), זה אבינו יעקב שנקרא איש תם, שהקב"ה רצה להצליח דרכיו, לפיכך השלים אתו את לבן הארמי שרדף אחריו להזיקו וחזר בפחי נפש ואת עשו שטמו ומתנחם להרגו התיש כנגדו, אלא שדומה יעקב עצמו למעיין חתום המתרפש ולמקור נעול שהוא מושחת, ולא היה צריך להכניע עצמו לפני הרשע שהרי עשו היה הולך לדרכו, ויעקב נתעבר על ריב לא לו, והחזיק באזני כלב, ושלח לו מנחה וקרא עצמו עבדו, וגרם לבניו לעשות כן, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:

1954

1955וישלח יעקב מלאכים לפניו. א"ר יצחק בר נחמן בא וראה כמה הצדיקים מתייראין מן החטא, אחר כל ההבטחות שהבטיח הקב"ה את יעקב היה מתירא אמר זה לי עשרים שנה ושתי שנים שלא שמשתי את אבא, שמא יגרום החטא ויעמוד לעשו שעמד לפניו ושרתו, לפיכך שלח מלאכים לפניו לפייסו:

1955

1956מלאכים. אלו שלוחי בשר ודם שלח מעבדיו הפקחים שבהם:

1956

1957לפניו. קודם שיגיע אצלו כדי שיפייסוהו:

1957

1958אל עשו אחיו. כדי שיתפייס לו כאח:

1958

1959ארצה שעיר. שכבר נלחם הוא ובניו עם החרי יושבי הר שעיר והורישו וישבו תחתם, לכך נפלה אימת עשו על יעקב:

1959

1960שדה אדום. כל נחלת גוי שהיא מרווחת ומקשטת. הכתוב קראה שדה פלוני, שדה אדום שדה ארם, שדה מואב, שדה פלשתים:

1960

1961ויצו אותם לאמר. לומר לדורות שלא יתקשו כנגד הגל, שכל המתקשה כנגד הגל, הגל שוטפו, וכל הנכנע מלפני הגל, הגל עובר עליו, והוא ניצול, שנאמר [כל] משבריך וגליך עלי עברו (תהלים מב ח):

1961

1962כה תאמרון. ט' מלאין, וכולן משלחת צדיק לרשע או רשע לצדיק:

1962

1963לאדני לעשו. שמנה אדני כתובים בפרשה, ולפיכך מלכו שמנה מלכים באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל:

1963

1964כה אמר עבדך יעקב. אע"פ שקניתי ממנו הבכורה ואע"פ ששמני אבי גביר איני קורא עצמי כך, אלא עבד כנגדו:

1964

1965עם לבן גרתי. בגירות אכסנאי:

1965

1966ואחר עד עתה. כדי להשתכר בעמלי שלא לשוב בידים ריקנות:

1966

1967ויהי לי. במשכורתי, ולא בשביל ברכות שברכני אבי, ולא כמו שברכני טל ומשמני ודגן ותירוש, אלא:

1967

1968שור וחמור צאן ועבד ושפחה. דבר בלשון בני אדם המצניע נכסיו מפני הרשות, ועוד שהבריות אומרים חמרתא גמלתא, כלומר קוראין הרבה בלשון מועט:

1968

1969ואשלחה להגיד לאדוני. שלא נהנתי ממה שברכני אבא:

1969

1970למצא חן בעיניך. שלא תשטימני עוד על הברכה:

1970

1971וישובו המלאכים אל יעקב לאמר. לומר לו שיזדרז למלחמה:

1971

1972באנו אל אחיך אל עשו. אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו צייד ורצחן:

1972

1973וגם הולך לקראתך. מת"ל וגם, מלמד שהיה הולך לדרכו וכיון שבישרוהו הלך כנגדו:

1973

1974וארבע מאות איש עמו. (כז) כל אחד עשוי על ארבע מאות איש, א"ר לוי אמר אי יכילנא ליה מוטב ואם לאו אני אומר לו הביא מכם ומתוך כך אני קם עליו והורגו:

1974

1975ויירא יעקב. שמא יגרום החטא, ואע"פ שהבטיחו הקב"ה ירא מאוד יותר ממה שנתיירא קודם ששלחתו אמו לחרן כשהיה עשו מתנחם להרגו, שהרי אותו שעה היה ירא על גופו לבד, ועכשיו על גופו ועל נשיו ועל בניו:

1975

1976ויצר לו. לשון צרה, ודומה לו, ויצר לאמנון (ש"ב יג ב), [וכהצר] לו (דה"ב לג יב), צר לי עליך אחי (ש"ב א כו), וכל דומיהן, א"ר יהודה ב"ר עלאי ולא היא יראה, ולא היא צרה, אלא וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל שמא הוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא מכבד את אביו, ושמא יבא עלי בכיבוד אב ואם, ונוסף לזה שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), שמא מת אותו הזקן:

1976

1977ויחץ. לשון חלוקה, ודומה לדבר, וחצו את כספו (שמות כא לה), וכל דומיהן:

1977

1978את העם אשר אתו. אלו העבדים והשפחות:

1978

1979ואת הצאן ואת הבקר והגמלים. כמשמעו:

1979

1980לשני מחנות. מחצה למחנה אחד לכתובת לאה ומחצה למחנה שנייה לכתובת רחל:

1980

1981אם יבא עשו אל המחנה. שחיציתי לכתובת האחת רחל או לאה:

1981

1982והכהו. כלומר והכה את היקום אשר במחנה:

1982

1983והיה המחנה הנשאר לפליטה. לכתובת שנייה:

1983

1984ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהן והעושה כמעשיהם שמם מתקיימת עליהם. ר' הונא בשם ר' אחא אמר מי היה קרוב (לחזקיה) [לדוד לא אחז] כה אמר [ה'] אלהי דוד אביך (מ"ב כ ה). והכתוב מניח את אחז ואמר לחזקיה, לפי שבחר בדרכיו ועושה כמעשיו, אבל הפורש מדרכי אבותיו וממעשיהם, אין שמם מתקיים עליו:

1984

1985האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך. ועל הבטחתו נשענתי לברוח לפני לבן:

1985

1986קטנתי מכל החסדים. כלומר החסדים והאמת שגמלתני להשיב לי כפעלי הרי הן גדולין ומרובין ואני קטן ואיני כדאי להשתלם חסד כל כך:

1986

1987אשר עשית את עבדך. יותר מזכותי:

1987

1988כי במקלי. ממש:

1988

1989עברתי את הירדן הזה. שלא הוצאתי כלום מבאר שבע:

1989

1990ועתה הייתי. מרובה בנכסים ועבדים ושפחות עד שחלקתי לשני מחנות גדולים:

1990

1991הצילני נא מיד אחי. מיד ולדורות:

1991

1992כי ירא אנכי אותו פן. כיון שהוא אכזרי פן יבא עלי מכבוד אביו וישיבת ארץ ישראל:

1992

1993והכני אם על בנים. כלומר אותי ואת נשי ואת בני ואתה מרחם את בריותיך, עתידים בני להזהר על לא תקח האם על הבנים (דברים כב ו), ועל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח):

1993

1994ואתה אמרת. לי בבית אל:

1994

1995היטיב איטיב עמך. כפל הדבור, היטיב בזכות עצמך, אטיב בזכות אבותיך:

1995

1996ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב. והלא לא אמר ליה הקב"ה בבית אל אלא כעפר הארץ (בראשית יג טז), אלא תלה ברכתו על ברכת אביו וזקנו, שאמר לו הקב"ה בהר המוריה, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (שם כב יז), אמר יודע אני שזרעו של אברהם על שחוטאים לפניך אתה מביא פורעניות, אבל אתה ברכתם כחול, מה חול זה אדם עושה גומא מבערב ודורס לתוכו, ולמחר משכים והוא נתמלא ושוה, אף זרעו של אברהם אם תבא עליהם פורעניות על חטאם, אתה ממלא חסרונם ברחמים, למען לא יחסרו מכמות שהיו, ועכשו אם עשו בא והורגני ואת בני, נמצאת הבטחה בטילה, ונמצא שם שמים מתחלל:

1996

1997וילן שם בלילה ההוא. יש לומר שנתחייב יעקב אבינו אותו היום על שנתיירא כחושד בהבטחת יוצרו, אלא כיון שעבר בלילה ההוא אותו היום בטל וגם דינו בטל, היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא. ויקח מן הבא בידו. לא כסף ולא זהב, אלא מן הבא בידו בשכרו מלבן:

1997

1998מנחה לעשו אחיו. עיקר מלת מנחה לשון מנוחה, שמניח כעס וחרון אף מעל שולחה:

1998

1999לעשו אחיו. שינהג עצמו באחוה עמו:

1999

2000עזים מאתים. כל הפסוק הזה סופן תיבות מ"ם, מלמד שכולן היו בעלי מומין, שלא יקריב מהן עשו לע"ז:

2000

2001עזים מאתים. א"ר אלעזר מכאן לעונה האמורה בתורה, עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, וכן רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים, לפי שאינן בני עבודה נוטל זכר אחד עשרה נקבות, ולפי פשוטו בניהן ממש:

2001

2002גמלים מניקות. ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל אומר לפי שהגמל צנוע בתשמישו, פי' שאינו משמש לפני בני אדם, לא פירסמו הכתוב, אלא הן ובניהן ובוניהן הזכרים שלהם בין הכל שלשים:

2002

2003פרות ארבעים. שיש בהן כח צריכות פרים עשרה ד' לאחד:

2003

2004אתונות עשרים. שהן צריכות עיירים עשרה. לפי שעבודתן כבידה צריכין שיהיו איש ואשתו, ושם הבנים והגמלים באמצע, כלומר הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה גדולה ודן אותי, ואני נידון לפניך, ותתמלא עלי רחמים. כל אתונות שבמקרא מלאין ו', חוץ מן אתונות שנתן פרעה לאברהם, לפי שהיו עקרות שהיו המצריות חותכות האם שלהם שלא תלדנה, וכן אתונות ששלח יעקב לעשו של לבן הארמי, גם הוא ברמיות, חתך האם שלהם שלא תלדנה ולא יהנה יעקב ושלחם לעשו, כבר דרשנו למה נקראו עזים ותיישים:

2004

2005רחל. רוח חיל שאין בריה מתחללת מפני חיה רעה כרחל:

2005

2006אילים. על שם איל ותוקף, כמו אילי מואב (שמות טו טו), אילי הארץ (מ"ב כד טו, יחזקאל יז יג), וכן כתיב ואילי צאנך (בראשית לא לח), שמתרגמינן בקרניהן כגבורי חיל:

2006

2007גמלים. שנגמלים גמול הצנוע מכל חיה ובהמה:

2007

2008פרות ופרים. שעבודת הקרקע פרה ורבה על רב כחן, שנא' [ורב] תבואות בכח שור (משלי יד ד):

2008

2009אתונות. על שם איתן שלו, הוא האבוס, וזכר לדבר וחמור אבוס בעליו (ישעיה א ג):

2009

2010עיירות. אלו נקראין נערי בני אתונות:

2010

2011ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. עדר כל בהמה לפני עצמה, זש"ה כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), הפריש העדרים זה מזה להראות הרבה, כדי למלאות עינו של אותו רשע ויתפייס לו:

2011

2012ויאמר אל עבדיו. מנהיגי העדרים:

2012

2013עברו לפני וריוח תשימו בין עדר ובין עדר. רמז לבניו שלא ישתרגו עליהם המלכיות:

2013

2014ריוח. לשון הפרשה זה מזה, ודומה לו, עליות [מרוחים] (ירמיה כב יד), ודרך הפשט כך הוא, לפיכך נתן ריוח ביניהם ולא הכניסן בערבוביא, כדי להתמיהו על הדורון:

2014

2015ויצו את הראשון לאמר. לאמור לדורות, לימדך תורה דרך ארץ שאם יפגע אדם בדרך ושואלו מי את יהודי, ומה אומנותך, ולאן אתה הולך לסחור, יאמר לו יש לנו שיירה באה אחרינו, ולפי שהיה יעקב בקי בדרך ארץ הזהיר כך:

2015

2016כי יפגשך עשו אחי. כלומר אם אתם פוגעים את אחרים לא תחושו להבין:

2016

2017ושאלך לאמר. אף לדורות בענין זה:

2017

2018למי אתה. כלומר שלוחו של מי אתה:

2018

2019ואנה תלך. עם מקנה זה, ולמי נשלחין אלה הבהמות שלפניך:

2019

2020ואמרת לעבדך ליעקב. אמר לו בפירוש מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. שאיני נוהג בפניו כגביר, אלא כעבד לפני אדונו:

2020

2021והנה גם הוא אחרינו. בא לפייסך:

2021

2022שלוחה. מלא ו', רמז לדורות שיהיו משלחין דורונות לבני עשו:

2022

2023ויצו גם את השני. מנהיג את הכבשים:

2023

2024גם את השלישי. מנהיג את הגמלים:

2024

2025גם את כל ההולכים אחרי העדרים. עדר הבקר והחמורים:

2025

2026לאמר. לומר לדורות, רמז למנהיגי הדורות בארבע מלכיות:

2026

2027כדבר הזה תדברון אל עשו. מלא ו', כלומר בפה מלא:

2027

2028במוצאכם אותו. אבל לאנשיו שעמו אל תחושו להם:

2028

2029ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. בא לפייסך:

2029

2030כי אמר אכפרה פניו. נזעמים עליו והוא מרצהו בפיוס הרי הוא מכסה זעם פניו, וכן הוא אומר על כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), וכל כפרות עון מדוברות על אופניהם, דכתיב ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א ד), וכתיב [כסית כל חטאתם] (תהלים פה ג):

2030

2031במנחה ההולכת לפני. קודם שאגיע אליו:

2031

2032ואחרי כן אראה פניו. בפיוס:

2032

2033אולי ישא פני. בעבור המנחה:

2033

2034ב' פעמים כתיב פניו בעניין, א' לפייס על הבכורה, ואחד על הברכה. ב' פעמים פני, אחת עתה, ואחת לבני בגליות. וכן ד' עדרים כתיב בעניין, כנגד ד' מלכיות, שארבעתן תמצא שהיה אדום שותף לאובדן של ישראל, וע"כ אמר משיח צדקנו, זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז ז), במלכות בבל, וכתיב ואל תרא ביום אחיך ביום [נכרו] (עובדיה א יב). רמז באותו ענין ד' מלכיות שנשתתף בו אדום:

2034

2035ותעבור המנחה על פניו, והוא. אף הוא היה בצער:

2035

2036לן בלילה ההוא במחנה. צועק ומתפלל לבוראו:

2036

2037ויקם בלילה הוא. כלומר כל מקום שצריך לומר ההוא, ואמר הוא, אינו אלא לדרשה, וזה למה, מלמד שדבר הקודש הוא היה עמו אותו הלילה לעזרתו:

2037

2038ויקח את שתי נשיו. אלו רחל ולאה:

2038

2039ואת שתי שפחותיו. זלפה ובלהה שפחותות לו מן הגבירות:

2039

2040ואת אחד עשר ילדיו. שבנימין לא נולד עתה, ואת דינה בתו נתן בתיבה ונעל בפניה, אמר יעקב רשע זה עינו רמה היא שמא יתלה עינו בה ויקחה ממני, א"ל הקב"ה מנעת מאחיך שהוא מהול, הרי היא נמסרת לשכם, שהוא ערל, לא רצית להשיאה דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור:

2040

2041ויעבור את מעבר יבוק. לבדו עבר את מעבר הנחל, לבחון את הנחל כמה הם עמוקים, ולמה קראה יבוק, ששם נאבק עמו מלאך:

2041

2042כל אחד שהוא ניתלה על תיבה הבאה הרי כולן נפתחין, כגון אחד עשר ילדיו, אחד העם (בראשית כו י), וכל שהוא עומד על עצמו, מחצה סגול ומחצה קמץ, כגון ה' אחד (דברים ו ד), איש אחד (בראשית מב יא), יום אחד (שם כז מה):

2042

2043ויקחם. לאחר שבדק המים שיוכל לעוברם חזר ויקחם על הגמלים:

2043

2044ויעבירם. תחלה לנשים שלא להפרד מהם בעוברם בנחל מפני הכבוד ולאחר כך לילדים:

2044

2045ויעברם. חסר יו"ד, שמעבירם בקלילות כדבר קל:

2045

2046ויעבר את אשר לו. המקנה והרכוש והמטלטלין, ור' הונא בשם ר' אידי אמר עשה עצמו כגשר, נשא מעבר זה של נחל, ונתן לעבר זה:

2046

2047ויותר יעקב לבדו. לאחר שהעביר כל אשר לו חקר לראות שמא שכח כלום. לימדך תורה דרך ארץ שיחפוש אדם מקום שחנה שם קודם שיסע משם:

2047

2048ויאבק איש עמו. זה שר של אדום שנידבק להלחם אתו, וכה"א כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (שם לג י), וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), ודומה לו בדברי רבותינו בפרק ארבע מיתות, אמר רב יהודה אמר רבא יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש [ולא עבדו ע"ז] אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ואותבינן כזכר בניהם מזבחותם וגו' (ירמיה יז ב), אלמא דחביבא היא בעיניהם, ומתרצינן בתר דאביקו ביה:

2048

2049ובפרק ראשון דע"ז תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור, ואמרינן סתמא דקאמר חיטי חיוורתא וכו', ומסקינן כי היכי דאביק ביה איהו הכא נמי אביקי ביה אחרינא. ורבותינו דימו ויאבק לאבק ועפר, כיון שבא המלאך להזיקו תלה יעקב עינו לשמים, ראה המלאך שכינה עומדת לעזרת יעקב, מיד הרפיש עצמו לפניו, אמר ר' ברכיה אין אנו יודעין מי ניצח, אם המלאך אם יעקב, מדכתיב ויאבק איש עמו, הוי אומר איש אשר עמו נתמלא אבק, וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), בכה המלאך ונתחנן לו ליעקב, הוי אומר יעקב ניצח:

2049

2050עד עלות השחר. זמן שבני אלהים מצויין לקלס, שנאמר [ברן] יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז):

2050

2051וירא. כל מקום שנאמר וירא יתיר א', על שם ראייה יתירה, ראיית הלב וראיית העין:

2051

2052כי לא יכול לו. לנוצחו, א"ר חנינא ב"ר יצחק אמר לו דבר הקודש למלאך הרי חמשה קמיעין תלויין ביעקב, זכות עצמו, וזכות אביו, וזכות זקינו, [וזכות זקינתו], וזכות אמו, מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד כנגד זכותו, כיון ששמע כך פירש מלהלחם עמו:

2052

2053ויגע בכף ירכו. הוא ראש העצם שבירך נגע בו כדי לשומטו:

2053

2054ותקע כף ירך יעקב. (נח) ר' ברכיה ור' אליעזר בשם ר' יוסי סדקיה כדג, ר' נחמיא ב"ר יעקב אומר שפירש הכף ממקומה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו ח), והכרת אותותם שהתי"ו שלהם ננקדת בצירי או בסגול והטעם בק':

2054

2055בהאבקו עמו. זה מוכיח על מה שדרשנו תחלה ויאבק לשון דיבוק וסידור מלחמה שלפיכך נקעה הכף. ר' חמא ב"ר חנינא כל אותו הלילה היו שניהן שגושין זה לזה, זה כנגד זה תריסו של זה כנגד תריסו של זה, כיון שעלה השחר הניחו ויאמר שלחני:

2055

2056ויאמר שלחני. כיון שנשתדלתי עמך אין לי רשות ללכת אלא אם כן פוטרני:

2056

2057כי עלה השחר. כבר פירשנו עליית השחר, א"ל יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה ירא מן השחר שלא יראוך בני אדם, א"ל לא אלא שהגיע זמן קלוסי לקלס, א"ל יקלסו חבירך, א"ל איני יכול שלמחר אם אני בא לקלס יאמרו לי כשם שלא קילסת אתמול, כך לא תקלס עכשיו. א"ל סיימת ולא אשלחך כי אם ברכתני, שאותן המלאכים שבאו אצל זקיני לא פירשו ממנו כי אם בברכה. א"ל הם נשתלחו לכך, אבל אני לא נשתלחתי לכך:

2057

2058ויאמר [אליו] מה שמך ויאמר יעקב. א"ר הונא כך אמר מלאכי השרת ע"י שגילו מסטירין של יעקב נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, ואני אם אשמע לך אדחה גם אני ממחיצתי, אלא אגלה ברכה שעתיד הקב"ה לברכך, ואם אומר לי למה גלית לו, אני אומר לפניו רבש"ע בניך גוזרין גזירה ואי אתה מבטלן, ואני איך הייתי יכול לבטלן, אמר לו הקב"ה עתיד להגלות עליך בבית אל, ולהחליף את שמך ואני עומד שם, זש"ה בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב ה), עמך אין כתיב כאן, אלא עמנו, לכך שאלו מה שמך ויאמר יעקב:

2058

2059ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך. משעה שהקב"ה נגלה עליך:

2059

2060כי אם ישראל. ולא שיעקר שם יעקב כלל, כמו שנעקר שם אברם מפני אברהם, אלא ישראל עיקר, ויעקב טפילה. ר' זכריה אמר מכל מקום יעקב שמך, אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ויעקב מוסיף עליו:

2060

2061כי שרית. נשתוררה ונתגברה, בדמיון בי שרים ישורו (משלי ח טז). שרתי במדינות (איכה א א):

2061

2062עם אלהים. עם המלאך, הוא עצמו, דכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה):

2062

2063ועם אנשים. אלו עשו ולבן, שהם אנשים גדולים שבדור:

2063

2064ותוכל. כשם שנתגששתה עמי ונצחת, כך תנצח ויכולת לעשו שלקחת הבכורה והברכה ממנו, ואת לבן שנצלתו ממקנו ובאתה:

2064

2065וישאל יעקב. למלאך:

2065

2066ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי. איני יודע לאיזה שם אני מתחלף. שמי של היום אינו כשמי למחר, וכן לעניין מנוח הוא אומר, למה זה תשאל לשמי והוא [פלאי] (שופטים יג יח), מכוסה ממני חילופו, דכתיב כי יפלא ממך דבר (דברים יז ח). ר' אמי בשם ר' יוסי בן דוסא אומר כתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם (ישעיה מ כו), וכתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו (איוב כה ג), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, מלמד שאין שם שינוי. א"ר חלבו בכל יום ויום הקב"ה בורא כת מלאכים חדשים, והן אומרים שירה חדשה שאין כת של מעלה מקלסת ושונה, שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג כג), חוץ ממיכאל וגבריאל שרי מעלה שאינם מתחדשים, אלא עומדים בכבודם מששת ימי בראשית, ואין שמותן מתחלפין לעולם, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף (דניאל ט כא), וכתיב [ואין] אחד מתחזק [עמי על אלה] כי אם מיכאל [שרכם] (שם י כא). וכיון שמקלסין הולכין לנהר דינור, מקום בריאתם שהוא מושך כנהר מים, שנאמר נהר [די נור נגד ונפק] מן [קדמוהי] אלף [אלפים] ישמשוניה [וריבו רבון קדמוהי] יקומון (שם ז י), ועיקר נהר דינור אש אוכלת וגידלן מזיעות חיות הקודש שמזיעות מטעינת כסא הכבוד, ומאימת מלך מלכי המלכים הקב"ה, שמגתאה עליהם בשחקים:

2066

2067ויברך אותו שם. שמעתי שיעקב בירך למלאך שם:

2067

2068ויקרא יעקב שם המקום פניאל. פני המלאך:

2068

2069כי ראיתי אלהים. מלאכים, וכן התרגום מוכיח [שתרגם] מלאכי דה', ודומה לדבר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), ראיתי מלאכו של עשו שנתאבק עמי פנים אל פנים, ונתגששתי עמו ותנצל נפשי, כדאי הייתי לחוב בעצמי אלא שהצילני הקב"ה ברחמיו:

2069

2070ויזרח לו השמש. א"ר ברכיה לו לרפואה ולכל העולם לאורה, ואמיתת הדבר אותן שתי שעות שהשקיע לו הקב"ה ביציאתו מבית אביו ואמו החזירתו לו בחזירתו לבית אביו, לכך כתיב ויזרח לו, זרחה לה ב' שעות בעבורו קודם זמנה:

2070

2071כאשר עבר [את] פנואל. כלומר פנו אל, הם מלאכי השרת שהלכו למחיצתן:

2071

2072והוא צולע על יריכו. ממה שנגע בו:

2072

2073צולע. לשון צלע ממש, שיריכו מתקפל בשר שלמעלה הימנה, וצלע התחתונה משתרבבת על הירך:

2073

2074על כן לא יאכלו בני ישראל. זהו סיפורו של משה רבינו ע"ה, שכתב איסור גיד הנשה במקום סיפור המעשה, ולא שנו בסיני, לפי שאין בני נח מוזהרין עליו שלא פשט איסורו אלא בישראל, שהן נהגו בו איסור, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, כגון שבת מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ופריה ורביה ושבועת שוא ודינין, לזה ולזה נאמרו, פירוש שגם בני נח מוזהרין עליה, ואליבא דר' יודא, וכן פסק ר' טוביה בחיבורו:

2074

2075ומהו על כן. זכר להם שנתנוסס אביהם, ודומה זכור את היום הזה אשר [יצאתם] ממצרים וגו' ולא יאכל חמץ (שמות יג ג), וכתיב זבח פסח הוא לה' (שם יב כז), ולמה על אשר פסח על בתי בני ישראל (שם שם). בסכת תשבו (ויקרא כג מב), למה כי בסכות הושבתי את בני ישראל (שם שם מג). ובנין אב של כולן, זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד):

2075

2076את גיד הנשה. למה נקרא גיד שמתגודד אגודיות, וחוזר ומתפשט לקנוקנות הרבה:

2076

2077הנשה. א"ר חנינא שנשה את מקומו ועלה, זה שדרש ר' נחמיה ב"ר יצחק שפירש הכף ממקומו. ועיקר מלת הנשה, לשון שכחה, ודומה לו כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא נא), נשיתי טובה (איכה ג יז), ובלשון תרגום לא תשכח (דברים כה יט), לא תתנשי, ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר כי נישת ונחלש כח יעקב, לפיכך קראו נשה, ודומה לו נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיה נא ל), שהנשים כחן תש. ולבי רחש להדביר ונשתו מים [מהים] (ישעיה יט ה), על אופן זה, כלומר ונחלשו מים מן הים, שלא יביעו צינורא, וכן לשונם בצמא נשתה (שם מא יז), מרוב הצמא לשונם נחלשת ודוממת:

2077

2078אשר על כף הירך. בשל ימין ובשל שמאל, שהמלאך נגע בשתיהן, ובשתיהן נאסרו, דהא קיי"ל כרבנן ולא כרב יהודה, וכן הדעת מכרעת שבשתיהן פשט איסורו:

2078

2079עד היום הזה. לדורות עולם, ולמה:

2079

2080כי נגע בכף ירך יעקב. הימיני והשמאלי:

2080

2081בגיד הנשה. וניצל, זה שכבר דרשנו, כי, שבאמצע הפסוק אינו אלא לפרש מה טעם, כגון זה, וכגון לא יהיה לך אלהים (שמות כ ב), מה טעם כי אנכי ה' אלהיך (שם שם ה), וכל שכמותן במקרא:

2081

2082וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא. מזויין:

2082

2083[ועמו ארבע] מאות איש. וכל אחד עשוי על ת' איש:

2083

2084ויחץ. לשון חילוק, ודומה לו ויחץ את העם (בראשית לב ח), וחצו את כספו (שמות כא לה), יחצון (שם), וחצית (במדבר לא כז), וכל דומיהן. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. א"ר סימון כך אמר להם יש בי כח לסדר תפלה. ר' לוי אמר יש בי כח לערוך מלחמה, כיון שהגיע אליו אמר כל אחד זכותו תעמוד לו:

2084

2085וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה. אמר חס ושלום אם בא לדבר נקימה, מוטב שיפגע באלו, משיפגע בגבירות:

2085

2086ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. למדנו שהאחרון אחרון חביב עליו ביותר:

2086

2087והוא עבר לפניהם. בשם אש להבה, זהו מדרש, ודרך הפשט כך הוא, והוא עבר לפניהם, כדכתיב כרחם אב על בנים (תהלים קג יג), כרחמן שבאבות. ר' לוי אמר זה יעקב, שנאמר והוא עבר לפניהם, אמר מוטב שיפגעו בי ולא בהם:

2087

2088וישתחוו ארצה שבע פעמים. נגד הקב"ה היה משתחוה שיטה לב עשו עליו לטובה, דא"ר חנינא בר יצחק לא זז משם, משתטח והולך, עד שהכניס מדת הדין למדת הרחמים:

2088

2089עד גשתו עד אחיו. דימה עשו שהוא משתחוה לו, לפיכך נתגלגלו רחמיו, זש"ה כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז):

2089

2090וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו. צוארו כתיב, שלא הטה אלא מצד אחד, אבל גבי נשיקות חיבה שלימה כתיב ויפול על צוארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צואריו (בראשית מה יד), מלא יו"ד, וכן וירא אליו ויפול על צואריו (שם מו כט), דיעקב ויוסף מלא ו':

2090

2091ו' י' ש' ק' ה' ו'. א"ר שמעון ב"ר אלעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב, ואם הנקודה רבה על הכתב, שהוא בין אותן תיבות שאינן נכתבות אלא נקראות, ובמקומן חלק ונקודות שם נגד אותיות הכתיבה, אתה דורש את הנקודה, כאן לא כתב רבה על הנקודה, ולא הנקודה רבה על הכתב, שהתיבה ו' אותיות ועליהן ו' נקודות, מלמד שלא נשקו בכל לבו. א"ר ינאי א"כ למה נקוד עליהם, אלא מלמד שלא נשקו אלא רצה לנשכו, כחמור שנושך ומשבר את העצם:

2091

2092ויבכו. זה בכה על צער צוארו שנתקשה כברזל לפי שעה, וזה בכה על צער שניו ששלח הקב"ה מכה בלחייו לפי שעה, והיו שיניו מתמזמזין כשעוה, זה שאמר הכתוב כי הכית את כל אויבי לחי [שני] רשעים שברת (תהלים ג ח). ורבותינו דרשו שרבבת, מלמד שיצאו שיניו לכאן ולכאן ששים אמה. ומעמיקי לשון הפשט דרשו וישקהו ויבכו, אע"פ שהיו שוטמים, נתגלגלו רחמים זה על זה, מפני שהיו בשר אחד:

2092

2093וישא [את] עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך. כל הנשים שפחות הן או נשיך, והילדים בניך הן או עבדים, זה התחכם עליו ולא השיבו על הנשים, אלא:

2093

2094ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדיך. מה ראה יעקב להכנס בלשון חנינה, אלא שנסתכל ברוח הקודש וראה שבניו עתידין להתברך בששים אותיות, שהן חמש עשרה תיבות, שבע מכאן ושבע מכאן, ויחנך באמצע. א"ר בנימין בר לוי שמענו חנינה בי"א שבטים, ובבנימין לא שמענו, בא יוסף ואמר לו אלהים יחנך בני (בראשית מג כט):

2094

2095ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין. להקב"ה שלא יתגרה בהן אותו רשע:

2095

2096ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו. להקב"ה כמו שדרשנו:

2096

2097ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו. בשפחות ובלאה הקדים האמהות לילדים, וכאן הקדים יוסף לרחל, אמר יעקב רשע זה עינו רעה, שלא יביט ברחל שהיא יפת תואר ויגזלנה, לפיכך נתן את יוסף לפני אמו, וכסה אותה בקומתו, שלא יסתכל בה. זש"ה בן פורת יוסף בן פורת עלי עין (בראשית מט כב), לכסות עלי עין של אותו הרשע:

2097

2098ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כלומר מה צורך לך ששלחת לפניך:

2098

2099המחנה. הן העדרים ומנהיגים שנראו לו בלילה כמחנה גדול:

2099

2100הזה. מלמד שלא קיבלן עשו וחזרו והמתינו עד שהגיע יעקב אצל עשו, לכך נאמר הזה:

2100

2101ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. שלחתיו:

2101

2102ויאמר עשו יש לי רב אחי. מכאן ראה שלא חסרתי כלום על הברכה אשר נטלת ממני, מעתה איני שוטמך, אלא מחבבך כאח. יהי לך אשר לך. מזה שקנית בעמלך איני נוטל ממך, א"ר אבהו לפי שהיו הבכורה והברכות מפוקפקות בידו, בא עשו וקיימן בידו, ואמר:

2102

2103יהי לך אשר לך, כלומר מה שנאמר לך, ויתן לך האלהים (בראשית כז כח):

2103

2104ויאמר יעקב אל נא. בבקשה ממך אל תסרב בי:

2104

2105אם נא מצאתי חן בעיניך. וחדלה שטמתך מעלי:

2105

2106ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך. כלומר כי על אשר ראיתי פניך:

2106

2107כראות. חסר ו', שלא ראהו מרצונו:

2107

2108פני אלהים ותרצני. כאדם החוטא מביא קרבן להתכפר, כך שלחתי לך מנחה להסביר פניך:

2108

2109קח נא. לשון בקשה:

2109

2110את ברכתי. כלומר זה הוא לך תחת הברכה שלקחתי ממך:

2110

2111אשר הבאת לך. לא נאמר הבאתי, אלא הבאת, חסר י', כך אמר לו כמה צער ויגיעה היה לי עד שהגיע לידי, אבל אתה מאיליה הבאת לך:

2111

2112כי חנני אלהים וכי יש לי כל ויפצר בו ויקח. נראה מחזר פניו וידו פשוטה הפציר בו, כדדרשינן בפרשת לוט:

2112

2113ויאמר נסעה. מכאן:

2113

2114ונלכה. לשעיר:

2114

2115ואלכה לנגדך. אע"פ שאני מזויין, ואתה יש לך מקנה והולך במתינות, הרי אני הולך במתינות כמותך, ואיני עובר לפניך:

2115

2116ויאמר אליו אדני יודע. בראיית עין:

2116

2117כי הילדים רכים. קטנים בשנים ומפונקים הם:

2117

2118והצאן והבקר עלות עלי. עלות הן מניקות שצריכות שאטפל להן, כענין שנ' ובחיקו [ישא] עלות ינהל (ישעיה מ יא), ושתי פרות עלות (ש"א ו ז), מלשון עולל ויונק (איכה ב יא), ועל שם עולליהם קראן עלות:

2118

2119ודפקום יום אחד. כלומר אם יתכתשון בהן אוכלסך יום אחד, כדי ללכת מהר ימותו כל הצאן, שהן כבר חלושות מן טרחות הדרך:

2119

2120ודפקום. ודומה לו מתדפקים על הדלת (שופטים יט כב), קול דודי דופק (שה"ש ה ב):

2120

2121יעבר נא. בבקשה:

2121

2122אדוני לפני עבדו. שכן דרך ללכת לפני רועי הצאן:

2122

2123ואני אתנהלה לאטי. אנהיג עצמי ואת רכושי, ודומה לו, עלות ינהל (ישעיה מ יא), [על] מי מנוחות ינהלני (תהלים כג ב) וינהלם בלחם (בראשית מז יז):

2123

2124לרגל המלאכה אשר לפני. זו נהילות המניקות והטלאים לשאת ולקבץ בזרוע:

2124

2125ולרגל הילדים. כמו שרגלי אלה ואלה יכולין להלוך, כך אני מתנהל, ודומה לדבר כדברי רבותינו במס' שבת, הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, כלומר למקום שרגלי הבעלים יכולין להלך על ידי עירוב לשם, בהמה וכלים שלו מותרין להוליכן לשם:

2125

2126עד אשר אבא אל אדני שעירה. כלומר לשעיר, ושם אהיה עמך, א"ר אבהו חזרנו בכל התורה ולא מצאנו שהלך יעקב מימיו אצל עשו לשעיר, אפשר יעקב אמתי והיה מרמה בו, אלא אימת בא אצלו לעתיד הוא בא, שנא' [ועלו] מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א כא), וזה מדרש, אלא כך דרש הפשט שמפני דרכי שלום הפליגו בדברים, והיינו דאמרי רבנן נרשאה נשקיך מני ככיך נהר פקודאה [לווייך מגלימא שפירא דחזי עלך פומבודיתאה] לווייך אנשי אושפיזך:

2126

2127ויאמר עשו אציגה נא עמך. לשון ענוה, ולשון בקשה, כלומר אניח מהם שיעמדו מתון ללוותך:

2127

2128ודומה לו רק צאנכם ובקרכם יוצג (שמות י כד) ויצג את המקלות (בראשית ל לח), וכל דומיהן:

2128

2129מן העם אשר אתי. ללותך:

2129

2130ויאמר למה זה. אתם מציגים אתי איני צריך לכך, ואיני מבקש ממך אלא:

2130

2131אמצא חן בעיני אדוני:

2131

2132וישב ביום ההוא. שהלך מהלך כמה ימים מבית אל לשעיר, וקפצה לו הדרך, כדי שלא ישוב לבו לחזור להרע ליעקב:

2132

2133לדרכו. לאותו דרך שהלך לפניו קודם משלחת מלאכי יעקב:

2133

2134שעירה. כמו לשעיר. ואותן ת' אנשים שהלכו לקראת יעקב, כל אחד בפני עצמו אמר נלך שלא תכווה בגחלתו של יעקב, ופרע להן הקב"ה גמול לדורותם, שנא' ולא נמלט מהם [איש] כי אם ארבע מאות איש (ש"א ל יז):

2134

2135ויעקב נסע סכותה, כמו לסוכות, כי כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה' בסופה, כגון מצרימה, שעירה, סדומה, גושנה, סכותה, וכל דומיהן, וכבר דרשנו:

2135

2136ויבן לו בית. לחורף לששה חדשים, וכבר שהה ששה חדשים הרי י"ב חודש:

2136

2137ולמקנהו עשה סוכות. באלו חדשי החורף שבנה לו בית:

2137

2138על כן קרא שם המקום סוכות. שחזר ועשה לו סוכות לששה חדשי הקיץ האחר, מכאן א"ר ברכיה ושמונה עשר חדש עשה יעקב בבית אל:

2138

2139ורבותינו דרשו וישלח יעקב מלאכים. א"ר חמא ב"ר חנינא הגר שפחת שרה נזדווגו לה ד' מלאכים, זה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה:

2139

2140לפניו. לזה שהוא עתיד ליטול המלכות לפניו תחלה:

2140

2141אל עשו אחיו. אפי' הוא אחיו אין שני זרזרין ישינים על דף אחד:

2141

2142שדה אדום. הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים, שנא' אנשי חיל מתולעים (נחום ב ד), ויפרע ממנו אדום בלבוש אדום:

2142

2143עם לבן גרתי. שהוא אבי הרמאין נתתי נזיפתי ולאותו האיש על אחת כמה וכמה:

2143

2144כה אמר עבדך יעקב. עתיד עובדיה להתנבאות על עשו בלשון זה, כה אמר ה' אלהים לאדום שמועה שמענו (עובדיה א א), ומאי שנא עובדיה לאדום, לפי שאמר יעקב כה אמר עבדך יעקב, יבא עובד יה ויפרע מעשו, וזה היא סברא, אלא אמר ר' יצחק אמר הקב"ה יבא עובדיה שדר בין שני רשעים גמורים אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, ויפרע מן עשו שדר בין שני צדיקים גמורים, ולא למד ממעשיהם, אמר אפרים מקשאה תלמיד דר' מאיר משום ר' מאיר עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה ניזיל בתר נרגא:

2144

2145עם לבן גרתי. אמר יעקב בבית לבן השלמתי תרי"ג מצות, שהרי כבר הייתי מקיים את כולם וחוץ מפריה ורביה, ובבית לבן השלמתי, שנאמר ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב יג), שמר הצאן:

2145

2146ואחר עד עתה. עד שנולד יוסף שטנו של עשו, שנא' [והיה בית יעקב אש] ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א יח):

2146

2147ויהי לי שור וחמור. ר' יהודה אומר משור אחד יצאו שוורים הרבה, וכן כולן. רבנן דרשו, שור זה משיח בן יוסף, שנ' בכור שורו הדר לו (דברים לג יז). וחמור הוא מלך המשיח, דכתיב עני ורוכב על [חמור] (זכריה ט ט), ויש אומרים זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), צאן אלו עשרת השבטים, שנא' [ואתן] צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), ועבד ושפחה אלו יראי שמים, שנאמר הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם [כעיני] שפחה וגו' (תהלים קכג ב):

2147

2148ויירא יעקב. אמר אם אהרוג אותו, אני מכריע את אבא ואם יהרגני יתחלל בי שם שמים, יעקב בחיר האבות, דכתיב ביה, כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה ד) הובטח ונתירא, ומשה בחיר הנביאים [שנא' לולי משה בחירו] (תהלים קו כג), הובטח שנ' כי אהיה עמך (שמות ג יב), ונתיירא דכתיב ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו (במדבר כא לד), מכלל שנתיירא, וכן אתה מוצא בבנייהו, דכתיב ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן [כן יאמר] ה' אלהי אדוני המלך וגו' (מ"א א לו), והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך וגו' (דה"א כב ט), אלא אמר בניהו הרבה קטיגורין עמדו לך מכאן עד גיחון מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:

2148

2149קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. לבסוף החסדים, וכן דורש ורב חסד ואמת (שמות לד ו), ולך ה' [חסד] כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב יג). במס' ר"ה מלמד שכל מי שהניסים מתרבים עמו, מנכין לו מזכיותיו:

2149

2150כי במקלי עברתי את הירדן הזה. א"ר לוי מקום הוא שנקרא כבחלה נכנס יעקב אבינו לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו הקב"ה חתירה ממקום אחר, שנ' כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך (ישעיה מג ב):

2150

2151הצילני נא מיד אחי. שהוא בא עלי מכחו של עשו. זש"ה מסתכל [הוית] בקרניא [ואלו] קרן אחרי [זעירה סלקת] ביניהון (דניאל ז ח), זו מלכות בן נצר, ותלת מן [קרניא קדמיתא] איתעקרו מן [קדמיה] (שם), אלו שלש מלכיות הראשונות, [ואלו עינין כעיני אנשא] בקרנא דא (שם), זו מלכות הרשעה שהיא מכנסת עין הרע בממונן של ישראל:

2151

2152ויצו את הראשון לאמר. דור שבגלות בית ראשון:

2152

2153גם את השני. זה דור מלכות מדי ופרס:

2153

2154גם את השלישי. דור מלכות יון:

2154

2155גם את כל ההולכים אחרי העדרים. זה דורות שבגלות אדום, שהשביחה מן כל גליות:

2155

2156כדבר הזה תדברון אל עשו. בדברי ענוה ולא בקשיות עורף, שהרי מלכותו מושכת עד ביאת מלך המשיח:

2156

2157במוצאכם אותו. א"ר פנחס אותו בגדולתו, וכה"א וייראו מכם ונשמרתם מאד (דברים ב ד), אם בזמן שמתירא מכם ונשמרתם, כ"ש כשאתם משועבדים תחתם, לכך נאמר אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי (תהלים לט ב):

2157

2158ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. זכותו באה אחרינו, וכן לדורות הבאים, שנא' יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב סלה (תהלים כ ב):

2158

2159ד' פעמים עדר כתיב בפסוק, כנגד ד' מלכיות גליות, וכה"א כי נשבה עדר ה' (ירמיה יג יז):

2159

2160ויותר יעקב לבדו. ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר כתיב אין כאל ישורון (דברים לג כו), ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב ביה, ונשגב ה' לבדו (ישעיה ב יא), אף יעקב כתיב ביה לבדו:

2160

2161ויאבק איש עמו. רבנן אמרי כרועה נדמה לו לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים, א"ל העבר את שלי, ואני מעביר את שלך, העביר מלאך את של יעקב כהרף עין, והיה יעקב מעביר וחוזר ומשכח, מעביר וחוזר ומשכח, נטל אצבעו ונותנו בארץ, והתחילה תוספת אש, א"ל יעקב מזה אתה מיראני משלי היא, שנאמר והיה בית יעקב אש (עובדיה א יח). ר' נחמיה ב"ר חנינא אמר שרו של עשו שמתגשש עם ישראל:

2161

2162עד עלות השחר. עד שיאור שחר של ישראל:

2162

2163וירא כי לא יכול לו. שאין יכול להוציאו מיחודו של הקב"ה:

2163

2164ויגע בכף ירכו. אלו בני ברית היוצאים מירכי יעקב, וכן גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא ימולו את בניהם:

2164

2165ותקע כף ירך יעקב. זחח לבם של מקצת בני דור השמד יוצאי ירך יעקב וניטמאו:

2165

2166בהאבקו עמו. ובהבריחו אותם וניטמאו ברפש אבק פיגול. זה דרשו רבותינו בפרק גיד הנשה א"ר יהושע בן לוי בהאבקו עמו, כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף יריכו, ורבנן אמרי מאחוריה אתא ונשייה בתרווייהו, ומאי בהאבקו עמו מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו, וכתיב התם וענן אבק [רגליו] (נחום א ג):

2166

2167ויותר יעקב לבדו. א"ר אליעזר שנשתייר על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שממונן חביב עליהן יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל:

2167

2168עד עלות השחר. מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה:

2168

2169כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. רמז לו שעתידין שני שרים לצאת ממנו, ראש הגולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, מכאן שרמז לו הגליות. כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד:

2169

2170ועם אנשים ותוכל. שאתה יפה מכל אנשים שבדורך. ותוכל. שגם במעשים טובים אתה גדול מהם:

2170

2171ויברך אותו שם. שיזכו בניו לעבוד לבוראם בירושלים, שנא' שם [יעבדוני] כל בית ישראל [כלה] בארץ שם ארצם וגו' (יחזקאל כ מ), שם אצמיח קרן לדוד (תהלים קלב יז), וכתיב ושם העיר מיום ה' שמה (יחזקאל מח לה):

2171

2172ויזרח לו השמש. ר' חונא בשם ר' אחא אמר השמש היתה מרפאה ליעקב, ומלהטת לעשו ולאלופיו. גם בניך לעתיד השמש מרפאן, שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא [בכנפיה] (מלאכי ג כ), ומלהטת לאו"ה, שנאמר והיה קול זדים [וכל עשה רשעה] קש ולהט אותו היום הבא אמר ה' צבאות (שם ג יט):

2172

2173על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוץ לארץ, פי' מפני שאינה מצוה שהיא תלויה בארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, פירוש במוקדשין הנאכלין ללקות עליו, ושאינן נאכלין להעלות בחיבור, בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ומאי דכתיב אשר על כף הירך, היינו דפשיט איסוריה בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, זהו דאמר רב אשי לשמנו. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגולה כבהמה וחיה, אבל אי איכא עוף דאית ליה כף ירך עגולה, אי נמי לבהמה וחיה כף ירך דלא עגול סלקא לו שמעתתא בתיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא, ואסור בתרווייהו באותו עוף ובאותו בהמה וחיה, משום דסתם אמר רחמנא אשר על כף הירך, לא שנא בהמה וחיה, לא שנא עוף והוא דאית ליה כף עגולה. ונוהג בשליל, הוא העובר שבמעי בהמה וחיה, ודומה לו שלל של בצים, ובלשון תורה דומה לו ובשליתה היוצאת (דברים כח נז). וחלבו של גיד לא אסרה תורה וישראל נהגו בו איסור, ושמוהו כגיד לכל דבריו, ומדרבנן אסור, דתנן שמנו של גיד לא אסרה תורה, וקיי"ל כעולא דאמר עץ הוא ותורה חייבה עליו ולא על קנוקנות שבו, פי' שהן קרימיות וגידין דקין הדומין לקנוקנות הגפן שפושטין לכאן ולכאן, ומסתברא כעולא, דאמר חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת כחלב, אלא חלב אמר רחמנא ולא חוטין, הכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, פי' גיד דהוא חשוב כעץ, כלומר כסדן של אילן אוסרתו תורה וקנוקנותיו שהן חשובות כקנוקנות העץ לא, ואע"ג דלא חייבה תורה בשמנו ובקנוקנות, צריכין בני ברית קודש לעשות משמרת למשמרת בוראם דתנן הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו, ואמרינן בר פולי הוי קאי קמיה דשמואל הוי קא מנקר איטמא חזייה דהוה גיים בגיד הנשה כלומר מניח שמנו וקנוקנות וחותכן ולא היה מדקדק ומחטט אחריו ליטול את כולן. בדרב אסי בלובן כוליא דהוה גיים ליה אמר ליה שמואל חותכין טפי, כלומר חטט אחריו הרבה, אי לאו דחזיתך הוי ספי לן איסורא אירתת בר פולי נעל סכיניה מידיו א"ל [לא תירתת] דאורי לך כר' יהודה אורי לך דאמר לקיים מצות נטילה, ולא קיימא לן כר' יהודה, אלא כי הא דשמואל. אמר רב ששת מאי דשקיל בר פולי מן הגיד הוא דאסר ר"מ מה"ת דהוא תנא במתניתא ומאי דשייר שייר מה דאסר ר"מ מדרבנן, דתנן גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהיא וחותך שמנו מעיקרו, דברי ר"מ, ר' יהודא אומר גומעו עם השופי והכא לא קיי"ל כר"י אלא כר"מ דאסרי לעיל. חלבו דגיד הנשה אומר דמותר מדאורייתא, מודה שמואל דאסור מדרבנן, וקיי"ל כשמואל דקיימי רבנן כוותיה דתנן האוכל גיד הנשה כזית סופג את הארבעים, אוכלו ואין בו כזית חייב, מאי טעמא דרבנן, דבריה היא והתורה חייבת עליו בכל שהוא, ר' יהודה אומר עד שיהא בו כזית, מ"ט אכילה כתיב ביה, על כן לא יאכלו, ואין אכילה פחות מכזית, ואמרינן ר' יהושע אומר הירך דכתיב בכוליה ירך אסור, ורבנן האי דכתיב הירך דפשיט בכוליה ירך דידיה איסור לאפוקי חיצון הסמוך לבשר דאין איסורו אלא מדרבנן, וזה שכתבנו לעיל. תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה, אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, וכתיב הכא דברי שמואל כדי לבטלם דהא מקשינן עליה והא אמר רב הונא גדי שצלוהו בחלבו אסור לאוכלו אפי' (מריש אוניה) [מראש אזנו] ופריקנא שאני חלב דמפעפע, פי' בהתחממו נובע ומתבלע באבריו שלו, ומדמקשינין מדברי רב הונא על שמואל ופריק להו ולא דחי לה שמעינין מיניה דהלכתא כרב הונא, ותוב מדאמרינן בחוטי אסירי משום תרבא דלית להו תקנתא עד דשליף להו שמעינן מיניה דהלכתא כוותיה דרב הונא ולא כשמואל, והא נמי דרבה בר בר חנא דאמר משום דר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. נדחו דבריו. דאמר רבין בר אדא כולכית באילפס הוה, פי' [דג] טמא שנתערבה חתיכה ממנו בקדרה הוה ולא גדי בחלבו, ואתא ושייליה לר' יוחנן ואמר לטעום קפילא גוי, ולדבריהם הא דרב הונא לא נדחית וסוגיין כוותיה ואסור לאכול אפי' מריש אזנו בין שנתבשל בו בין שנצלה בו גיד בין שנתבשל בו חלב בין שנצלה בו, ואפי' שנשתייר בו כזית, וכן אם נשתיירו מאותן קרימיות או מאותן גידין שאסורין משום חלב או משום דם או משומן של גיד הנשה או מקנוקנותיו ונתבשל או נצלה באחד מכל האסורים הללו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שהרי מתחמם הדבר האסור ונבלע בכל האברים, אבל ירך שנמלח וגיד הנשה לתוכו נוטל ממנו גיד הנשה וחלבו וקנוקנותיו כראוי והבשר מותר, ולית הלכתא כרבינא דאסור מדשמואל דאמר מלוח הרי היא כרותח דהא לא אמר שמואל כרותח דמבושל בלי טעמא דאסור אלא כרותח לצלי דליטעמיה שרי, אלא קיי"ל כרב אחא דשרי. א"ר אמנון כשמשערינן משערין בקדירה בחתיכות ובקופות וברוטב, פי' הרוטב זה תבלין כגון מורק והקופות זה חלא דקריש ומאי דבלעה קדירה. א"ר יוחנן כל [איסורין] שבתורה רואין אותו כאילו הן בצל וקפליט שיערו חכמים ואין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפליט, פי' רישא דכרתי. אמר ר' נחמיא גיד הנשה עולת להיתר בששים, ואין גיד מן המנין, כחל היכא דלא קרעה ובשלה בהדיה בשר משערינן ליה בששים, וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. ביצה שנמצאת בה אפרוח ונתבשלה שלימה עם בצים אחרות שלימות בששים, ואין ביצה מן המנין. אמר ר' אמרי רבנן תלתא שיעורי באיסורין טעמא וקליפה וששים, הא כיצד מין במינו דליכא למיקם אטעמא משערינן ליה בששים והוא דליכא קליפה והוא עצמו אסור והתבשיל מותר כגון שמנונית של בשר אי נמי חתיכת נבילה בחתיכת בשר כיוצא בהן, מין בשאינו מינו ואסורא כגון בחלב טעים ליה קפילא ארמאי וסמכינן עליו דלא מפסיד אנפשיה דאמר דלא פקיעה, מין ושאינו מינו דהיתר כגון תרומה שנתערבה בחולין וקדירה שבישל בה תרומה ואח"כ בישל בה חולין ליטעמיה כהן ואם אינו מכיר את דבר האיסור בטל בששים, וכל איסורין שבתורה בששים, חוץ מאותן דברים ששנינו ואלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהוא וכו', כגון תרומה שהיא באחד ומאה, וכגון דברים שדרכן למנות, וכגון שאר פירות ערלה וכלאי הכרם שמקדשין ועלייתן במאתים, כגון תבלין וכמו ששיערו לפי טעמו, וכגון דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל משום דלבתר הכי שרי, וכגון כל הטומאות ובגיד הנשה שנתבשל עם שאר גידין המותרים ואינו מכירו כולן אסורין דלכל חד וחד אמרינן שמא זהו גיד הנשה, ואם תאמר ליבטל בששים בריה היא ושאני בריה, כלומר הגיד כמין בריה היא שאינה בטילה ברוב, וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות כשרות בזמן שמכירו בששים דהיינו בנותן טעם, כולן אסורות ואם תאמר ליבטל בששים, שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים לפיכך לא בטלה, דקיימא לן כל דבר חשוב לא בטיל. ונוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה שהרי בסיני נאמר כשנאסרו בהמות וחיות טמאות, אלא שנכתב במקומו כדי לידע מאיזה טעם נאסר, וזה שכתבנו בענין הפרשה דגיד הנשה נאמר לבני נח ולא נשנית בסיני, ואליבא דר' יהודה היא, דתנן נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר' יהודה אומר אף בטמאה, הן אלה קצות דיני גיד הנשה, נשוב למדרש הפרשה:

2173

2174והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים. אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו את נתון לפנים משבעה קנקולין ויושב ודן ואני נדון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמים:

2174

2175ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כל אותו [הלילה] נעשו מלאכי השרת כתות כתות והן מגיעות לנדודיו של עשו, והי מחנה של עשו שואלין של מי אתם, והם אומרים משל עשו, אמר ילכו להם, כת אחרת שואלין אותן של מי אתם והם אומרים משל בנו של יצחק, אמר ילכו להם, כת שלישית שואלין אותם משל מי אתם והן אומרים משל אחיו של יעקב, אמר הניחו כי משלנו הם, בבקר אמר מי לך כל המחנה הזה:

2175

2176כראות פני אלהים. דומה לאדם שיושב וסועד והיה שם שונאו ובדעתו להרגו אמר הסועד סעודה זו כסעודה שהסעדני המלך אצלו, אמר השונא הואיל וזה קרוב למלכות לא אשלח בו יד, כך אמר יעקב כראות פני אלהים, הודיעו שהמלאך נתאבק עמו ויוכל לו:

2176

2177ויפצר בו ויקח. חד מן דרונא אמר ליה לר' אושיעיא כל אותו הדורון שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין מלכי אומות העולם להחזירן למלך המשיח, שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב י), יביאו לא נאמר, אלא ישיבו, א"ל מלה טבא אמרת ומשמך אמינא לה בציבורא:

2177

2178ויאמר נסעה נא ונלכה. אמר עשו ליעקב נחלק עולם הזה ועולם הבא:

2178

2179ואלכה לנגדך. שנהיה אני ואתה שווין בהן, א"ל יעקב אדוני יודע כי הילדים רכים, כלומר רבונו של עולם יודע שהילדים היינו מנהיגי הדורות של בני רכים הם, כגון דוד ושלמה, כל שכן שאר פרנסים:

2179

2180והצאן והבקר עלות עלי. אלו ישראל, כדכתיב [ואתן] צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), הלואי שיהיו מדברים בזכותי:

2180

2181ודפקום יום אחד. כגון בימי המן ובימי אנדרינוס קיסר, ואלולי רחמי הקב"ה ומתו כל הצאן:

2181

2182יעבור נא אדוני לפני עבדו. איני משתתף עמך בעולמך, אלא אתה תירש העולם הזה תחלה, ואני אירש עולם הבא לבד, אמר עשו ואי אתה ירא מדוכסי ומאיפרכסי, א"ל יעקב:

2182

2183ואני אתנהלה לאטי. להוני להוני אני מהלך, בנחת, בפנים כרוכות אני מהלך לפני המלכים לסבול עולם:

2183

2184עד אשר אבא אל אדני שעירה. לעתיד [לבא]. כדכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א כא), וכתיב והיה אדום ירשה והיה (אדום) ירשה [שעיר] אויביו (במדבר כד יח):

2184

2185ויאמר עשו אציגה נא עמך. ביקש ללותו ולא קיבל:

2185

2186ויעקב נסע סכותה. ר' פנחס בשם ר' סימון כל ימים שעשה יעקב בבית אל, לא נמנע מלנסך. א"ר יוחנן כל מי שיודע לחשוב כמה ניסוכים ניסך יעקב בבית אל יודע לחשוב מי טבריא:

2186

2187ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת שלום והצלה, זש"ה רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהלים לד כ), רבות רעות אלו שטמת ומרמת לבן ודליקתו ופגישת עשו ואלופיו, שנתגששו ביעקב שהיה צדיק, שנאמר ביה וענתה בי צדקתי (בראשית ל לג), ומכולם יצילנו ה', דכתיב ויבא יעקב שלם:

2187

2188ויבא יעקב שלם. משום שכבר נאמר והוא צולע על ירכו (שם לב לב), הוצרך לומר שלם, ובא שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בבניו, שכבר נאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו (שם שם ט), הוצרך לכתוב שלם, שלא ניזק אחד מהם. שלם בממונו, שכבר נאמר מנחה לעשו אחיו (שם שם יד), ושילם לו הקב"ה הכל, וכשבא לשכם לא נמצא חסר כלום:

2188

2189עיר שכם. כך שמה שכם על שם בנו שכם, ודומה לדבר ויקרא שם העיר [כשם] בנו חנוך (שם ד יז), וכתיב ויקראו ללשם דן [כשם] דן אביהם (יהושע יט מז), ולמה נקראת שכם, שהוא מקום שיושבין מזומנים לפורעניות, שם עינו את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד, שם נמצאו רצחנים, דכתיב דרך ירצחו שכמה (הושע ו ט):

2189

2190אשר בארץ כנען. לימד שהכנעניים שטופי זימה, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר [לפניכם] (ויקרא יח כז):

2190

2191בבואו מפדן ארם. כלומר מתוך הרשעים יצא ולמקום רשעים נכנס:

2191

2192ויחן את פני העיר. קבע חנייתו חוץ לעיר נגד פני השער, התחיל מעמיד איטליסין, פי' שווקים, ומוכר בזול, ללמדך שצריך אדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנייה ממנו:

2192

2193ויקן את חלקת השדה. שדה לבן היתה שאין בה אילנות, ודומה לדבר ועל חלקת צואריו (בראשית כז טז), שאין בה שיער, ואנכי איש חלק (שם שם יא):

2193

2194אשר נטה שם אהלו. שנאמר ויחן את פני העיר, חוץ לעיר:

2194

2195מיד בני חמור אבי שכם. זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין לערער על ישראל לומר שהן גזולין מידם. מערת המכפלה, דכתיב לאברהם למקנה (שם כג יח), וכתיב ויקן את חלקת השדה (שם לג יט). ומקום בית המקדש, דכתיב ביה ויתן דוד [לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות] (דה"א כא כה):

2195

2196במאה קשיטה. במאה כבשות בכורות, וכן תרגם אונקלוס במאה חורפן, שכן בחיגרא דערבאי קורין לכבשה קשיטתא. ואנשי עיר הקודש תירגמו במאה מרגליין, וכן אמר ר' יהושע דסכנין אלו חליות שדרכן להנתן בנזמים. ויתר רבותינו אמרו במאה מעה, שכן בכרכי הים קורין למעה קשיטה, ומה לשון קשיטה, כלומר קציצה שהמעות קצוצות ועגולות הן כדינר:

2196

2197ולמה קנאה מבני חמור, והלא חמור אביהן היה עדיין בחייו, אלא חמור קל דעת היה, ולבו טפש כחמור, כי כשמו כן הוא, ושכם בנו בקי וחריף, ושמהו אפוטרופוס על ביתו, וכה"א והוא נכבד מכל בית אביו (בראשית לד יט), וכיון שהוזקק ליעקב לקנות משכם, קנה גם מאחי שכם:

2197

2198ויצב שם מזבח. ויבן לא נאמר, אלא ויצב, שהבניין הוא באבנים וחומר או סיד, והצבה בלי בנין וחומר, ודומה לו והנה סולם מוצב ארצה (שם כח יב), הציבי לך ציונים (ירמיה לא כ), ויצב יעקב מצבה על קבורתה (בראשית לה כ), שהקים יעקב האבנים ועשאם מזבח:

2198

2199ויקרא לו אל אלהי ישראל. זה ויקרא אינו קריאת השם, אלא לשון תפלה, כדכתיב קולי אל ה' אקרא (תהלים ג ה), קראתי שמך ה' (איכה ג נה), וכמה כמותם במקרא:

2199

2200בנה מזבח לשם הקב"ה, וקרא לו בלשון זה אל, לפי שנתברך באל, כדכתיב ואל שדי יברך אותך (בראשית כח ג):

2200

2201אלהי ישראל. לפי שהמלאך קראו ישראל אמר עד כאן לא הייתי רשאי לקרות אלהותו של הקב"ה על שמי, שהרי נאמר לי בבית אל, אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (שם כח יג) ואני נדרתי ואמרתי, והיה ה' לי לאלהים (שם שם כא), שיהא מיחד שמו עלי, לכך נאמר אלהי ישראל:

2201

2202ורבותינו דרשו ויבא יעקב שלם. שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח תלמודו, שנאמר כי נשני אלהים את כל עמלי וגו' (שם מא נא):

2202

2203ויחן את פני העיר. חנן את פינות העיר, התחיל שולח דורונות, פינות העם אלו שרי העיר, שלם לא נאמר על שם העיר, שאין עיר שנקרא שלם, אלא ירושלים, דכתיב ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים עו ג), אבל שלם על יעקב נאמר, שבא לשכם תמים בלי מום, תמים מתרגמינן שלים, שלא היה צולע אלא בשעת מעשה, ואות היה לבניו על דור השמד, כדדרשנו. ויקרא לו אל אלהי ישראל, הזכיר עליו ישועת אלהים, לפי שהקב"ה מצרף את יראיו ונתייאש כמעט וקיטרג השטן, ותצא דינה אמר רשב"ל אמר יעקב לפני הקב"ה רבש"ע אתה הוא אל בעולמך, ואני קרוי אל בתחתונים, א"ל הקב"ה אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואתה נוטל שררה לעצמך, חייך למחר יוצאת בתך ומתענה, וכך היה, ולכך נסמכו שתי הפרשיות זו לזו:

2203

2204ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

2204

2205ותצא דינא בת לאה. למה פתח הכתוב ותצא, מלמד שחסרונה נתלה באמה, שכשם שיצאת אמה מקושטת לקראת יעקב לדבר מצוה [שנאמר ותצא לאה לקראתו] ותאמר אלי תבא (בראשית ל טז), כך יצאת בתה מקושטת לפריצות וראתה כזונה ולא מיחתה:

2205

2206בת לאה. בת תרבותה, זש"ה [הנה] כל המושל עליך ימשול [לאמור] כאמה בתה (יחזקאל טז מד):

2206

2207אשר ילדה ליעקב. זו בלבד נולדה בת ליעקב:

2207

2208לראות בבנות הארץ, שהיו משחקות במחול לפני העמים הלכה זו להראות העמים את יופיה שיראו שאין בהם כמותה:

2208

2209וירא אותה שכם בן חמור. לא נצנעה ממנו:

2209

2210החוי נשיא הארץ. מלמד שכל פירצה שאינה מן הגדולים אינו פירצה, שמשעה שיצאה מן התיבה גדרו גדר על העבירות. ולא היו פרוצין אפי' בפנויות ויפות תואר, וכה"א באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובכנעניים הוא אומר והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו), שעדיין מתבקשת להן זכות שגדורים מן הערוה, וכתיב כי לא שלם עון האמרי עד הנה (שם טו טז), שעדיין גדורין מן הערוה, וכיון שנתפרצה לו ויצאתה לפניו מקושטת כזונה וראה שאין יפת תואר בארץ כמותה, נתפתה לבו אחר ראות עיניו, וכן הקב"ה מזהיר לישראל ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט):

2210

2211ויקח אותה. אע"פ שלא נצנעה ממנו באונם לקחה, כעוף החוטף ודורס פתאום:

2211

2212וישכב אותה. כדרכה:

2212

2213ויענה. שלא כדרכה. כל שכיבת ביאה שבמקרא, אפילו תחילתה באונס וסופה ברצון, אבל עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה, וכן הוא אומר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), על דבר אשר עינה (דברים כב כד), אל תענני (ש"ב יג יב), ואע"פ שהפועל נפרד מחבירו, יש להדבירו מקצת לשונו על אופן יתר העינויין, דכתיב ויענך וירעיבך (דברים ח ג), וכתיב עינה בדרך כחי (תהלים קב כד):

2213

2214ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. שנקשרה חיבתה בנפשו:

2214

2215ויאהב את הנערה. כדי לקחתה לו לאשה:

2215

2216וידבר על לב הנערה. מה דיבר על לבה, אמר אביך נתן לי מאה קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך מתנה כמה שדות וכרמים. מפרשתו של אותו רשע אנו למדין שחמש לשונות של חיבה הן, ותדבק נפשו, ויאהב את הנערה, וידבר על לב הנערה, חשקה נפשו, כי חפץ בבת יעקב, אמר ריש לקיש בשלשה לשונות הללו חיבב הקב"ה את ישראל. בדביקה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד ד). בחשיקה, דכתיב רק [באבותיך] חשק ה' (שם י טו). בחפיצה, שנאמר כי חפץ ה' בך (ישעיה סב ד):

2216

2217ר' יוסי מוסיף אף אהבה ודיבור, אהבה דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א ב), בדבור דכתיב דברו על לב ירושלים (ישעי' מ ב). כל נערה שבמקרא הכתובים חסירים ה', בידוע שלא הגיעו לשנות נעורים, וכל שנכתבה מלא ה', בידוע שמלאו לה ימי נעוריה, והיא בכלל בוגרות:

2217

2218ויאמר שכם אל חמור אביו לאמור. מהו לאמור, מלמד שהכיר באביו שהוא קל דעת ולא סמך עליו אלא גם שלח לאמר ליעקב ע"י שלוחים אחרים:

2218

2219קח לי. בפיוסים מקרוביה:

2219

2220את הילדה. לימד שלא הגיעה לימי נערות, וזה בנין לכל נערה שבמקרא הנכתבות חסרות ה', שאינה מגעת עדיין לימי נערות, שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ"א ליעקב, ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז' שנים, וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש, שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ"ט ליעקב, וסוף שנה זו הגיע יעקב לקרית ארבע אל יצחק אביו:

2220

2221לאשה. לימד שנתחרט על מה שפרץ גדר ובא אליה בזנות ומעתה אינו רוצה לבוא עליה אלא דרך אישות:

2221

2222ויעקב שמע. שהכל מרננין על שכם שפרץ גדירן של ראשונים:

2222

2223כי טמא את דינה בתו. לימד על גוי הבא על בת ישראל שטמא אותה, וכה"א וישפכו (את) תזנותם עליה (יחזקאל כג ח), וכתיב ויבואו [אליה] בני [בבל למשכב דודים] ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם ותקע [נפשה] מהם (שם שם יז), אבל בת ישראל שנקנית לבר ישראל הרי היא קדושה, שהארוסה קורין אותה מקודשת, וכשהיא נמסרה לו לחופה, הרי היא מכובדת על הכל, וזכר לדבר כי על כל כבוד חופה (ישעיה ד ה), וכיון שנבעלת לו בטהרה ובמצוה היא מדבקת עמו, ולשון בעולה שהיא בעילויא, וכן אמרו רבותינו שהאיש תוהא אשתו עולה עמו בחיים ובמות ואינה יורדת:

2223

2224ובניו היו את מקנהו בשדה. בא ללמד כיון שגדלו בניו נהגו כבוד באביהן והם היו רועין את הצאן והוא יושב בישיבה:

2224

2225והחריש יעקב עד בואם. חסר ו', שתיקה גמורה, כמו שנאמר ואיש תבונות יחריש (משלי יא יב):

2225

2226ובני יעקב באו מן השדה כשמעם. זה אחד מחמש המקראות שאין להם הכרע, דתנן חמש מקראות הן שאין להם הכרע, ואלו הן:

2226

2227שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, ור' תנחומא מוסיף עוד א' כשמעם, באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו האנשים, וכן נפרשין כולן. ויתעצבו לשון צער, ודומה לו [בעצב] תלדי בנים (בראשית ג טז), ויתעצב אל לבו (שם ו ו), נעצב המלך (ש"ב יט ג), כי ילדתי בעצב (דה"א ד ט), וכל דומיהן:

2227

2228ויחר להם מאד. יותר ממה שחרה ליעקב על דברי לבן, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן (בראשית לא לו), וכאן חרה להם יותר, כל כך למה, לפי שנבלה עשו בישראל, שהכל מנבלין את פיהם ומדברים גנות עליהם:

2228

2229בישראל. אלו הבנים:

2229

2230לשכב את בת [יעקב]. מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין:

2230

2231וכן לא יעשה. אפי' בשאר בנות הדיוטות שהיו גדורין מן הערוה ואסורין ביפת תואר, עד שבא רשע זה ופרץ הגדר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח):

2231

2232וידבר חמור אתם. פה אל פה:

2232

2233לאמר. ע"י שלוחים:

2233

2234שכם בני חשקה נפשו. לשון חיבה, ודומה לו חשק ה' לאהבה [אותם] (דברים י טו), אלו דברי רבותינו, ולבי רחש להדביר מלת חשק על אופן חיבור וכיבוש, כגון שני דברים מתאחין בחיבור זה עם זה, ודומה לו מחושקים כסף (שמות כז יז), וכן חשקה נפשי לשון איחוי וחיבור וכיבוש יצר הרע, וכל דומיהן נדרשין כך:

2234

2235בבתכם. מלמד שפייס גם לאה, ומפני דרך הכבוד לא הזכירה הכתוב אלא ברמז:

2235

2236תנו נא אותה. נא לשון בקשה:

2236

2237לו לאשה. שהרי תמה על מה שעשה:

2237

2238והתחתנו אותנו. לא נאמר אתנו, אלא אותנו, כלומר עשו אותנו חתנים לכם מצד:

2238

2239בנותיכם תתנו לנו. א"ר אליעזר לעולם אין ישראל נותן אצבעו לתוך פיו של גוי תחלה, אלא א"כ הגוי נותן אצבעו לתוך פיו של ישראל, וכן הקב"ה מזהיר לא תתחתן בם (דברים ז ג), כיצד בתך לא תתן לבנו (שם), כדי שלא תבא לקחת בתו לבניך, וכתיב ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם (עזרא ט יב), כדי שלא תקחו בנותיהם לבניכם, וכן כאן:

2239

2240בנותיכם תתנו לנו. תחלה, ואח"כ ואת בנותינו תקחו לכם:

2240

2241ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם. לפי שידעו שהארץ חביבה עליהם לכן היו מרצין אותם בה:

2241

2242שבו וסחרוה. לפי שראו כעת שעשו שם שווקים והיו מוכרין בזול, אמרו מעתה אינכם זקוקין למכור בזול, ולא לשלוח דורונות לראשי העיר, אלא סחרו זמרת הארץ בשווה, ודומה לדבר עובר לסוחר (בראשית כג טז), סחרך ועזבונך, [וסוחרי] תרשיש (יחזקאל לח יג), וכל דומיהן, וקרוב בעיני לומר, שבו וסחרוה, הקיפהו באהליכם, ודומה לו סחרו אל ארץ [ולא] ידעו (ירמיה יד יח), וסופו מוכיח:

2242

2243והאחזו בה, וכה"א סובו ציון והקיפוה (תהלים מח יג):

2243

2244ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה. החציף פניו לדבר הוא עצמו עמהם:

2244

2245אמצא חן בעיניכם. שתמחלו לי מה שעשיתי ואם עונש ממון אני מתחייב:

2245

2246ואשר תאמרו עלי אתן. על שאנסתיה:

2246

2247הרבו עלי מאד. יותר ממה שהייתי צריך תחלה:

2247

2248מוהר. זו נדן, פי' נדוניא, כדכתיב כמוהר הבתולות (שמות כב טז):

2248

2249ומתן. זו תוספת נדוניא:

2249

2250ואתנה. לשון ענוה:

2250

2251כאשר תאמרו [אלי]. ולא על פי מוכיחים אחרים:

2251

2252ותנו לי את הנערה. מרצונכם דרך כבוד והיתר לאשה:

2252

2253ויענו בני יעקב. זה שמעון ולוי, אלא כאן סתמו, ובא כתוב אחר ופירשו, ולמה קפצו לדבר לפני אביהן. שהיו יודעין בו שהוא תם וחסיד ביותר, ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר:

2253

2254במרמה. זש"ה בסדם אל תבא נפשי (בראשית מט ו), וכתיב ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (בראשית לד ל), וכל כך למה:

2254

2255אשר טמא את דינה אחותם. כדדרשנו:

2255

2256ויאמר אליהם לא נוכל לעשות (את) הדבר הזה. להתרצות בממון:

2256

2257לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולא מל:

2257

2258כי חרפה הוא לנו. א"ר יונתן היכן מצינו שנקרא ערלה חרפה, מהכא, דכתיב כי חרפה הוא לנו, הוא כתיב היא קרי, אמרו לו הערלה חרפה היא ומאוסה, והברית הוא לנו מאבותינו:

2258

2259אך בזאת נאות לכם. לשון תאוה ורצון, ודומה לו, לא תתאוה (דברים ה יח), ויאותו הכהנים (מ"ב יב ט), נפשי אויתיך בלילה (ישעיה כו ט), אוה למושב לו (תהלים קלב יג), ויתאו המלך [יפיך] (שם מה יב), וכל דומיהן, ואונקלוס תרגם נטפס, כלומר נתפייס, אע"פ שאתם בני כנען:

2259

2260אם תהיו כמונו. בגופכם:

2260

2261להמול לכם כל זכר. לשם שמים ולא לשם חיתונים, מילת קדושה, ולא מילת טומאה, כשם שקבלה אברהם אבינו בקדושה:

2261

2262ונתנו. היה לו לומר ונתננו, אלא הדגש שבנו"ן פוטר התיבה מנו"ן השנייה וכיוצא בו, ולנו בגבעה (שופטים יט יג), הלמ"ד פתוחה לבד והנו"ן דגושה, כיוצא בו, נתנו יד (איכה ה ו), התי"ו פתוחה והנו"ן דגושה, והרבה כמותם במקרא, שהתיבה צריכה ב' אותיות בתווך, כגון אלו, והדגש אשר באחת מהן פוטרת את האות האחרת חברתה, בין בלשון יחיד, בין בלשון רבים:

2262

2263ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו. כדרך ששאלו תחלה, כך השיבו להם:

2263

2264וישבנו אתכם. שאמרו ואתנו תשבו (פסוק י):

2264

2265והיינו לעם אחד. כלומר אם באמת ובתמים אתם נמולים תכשרו להיות עמנו עם אחד. זה שפסקו רבותינו גוי שקידש את בת ישראל וכן עבד הוולד כשר, שכל מי שהקדושין תופסין בהן הוולד כמוהו, וכן נאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב), וכל מי שאין קדושין תופסין בה הוולד כמוה, כגון בר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה, וגוי ועבד הבא על בת ישראל, שאין קידושין תופסין בהן, ולפיכך הוולד כאמו:

2265

2266ואם לא תשמעו אלינו להמול, עשו עצמן כמתנכרין על אודות הנבלה:

2266

2267ולקחנו את בתנו והלכנו. בחזקה מכאן לארצנו. בתנו חסר יו"ד, כלומר אע"פ שנפגמה וחסרה מכתובתה, אין אנו חוששין:

2267

2268וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור. כשם שלא היה דעת באב להכיר מרמתם שהוא קל דעת, כך לא היה דעת בשכם בנו להכיר:

2268

2269ולא אחר הנער. הבעירו יצרו ותוקפו כדי לעשות הדבר מהר שאמרו לו למול ולמה כי חפץ בבת יעקב להזדווג לו ולא לשם שמים:

2269

2270והוא נכבד מכל בית אביו. זה שדרשנו בויקן את חלקת השדה (בראשית לג יט):

2270

2271ויבא חמור ושכם בנו. בעצה אחת ובכיוון דעת אחת באו, אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם. הן עצמן:

2271

2272לאמר. ע"י קרוביהן, רוב פסוקים במקרא מודיעים כי היו לראשונים שער אחד מיוחד לעיר להתקבץ שם, ושם ישיבת גדולי העיר וזקניה למשפט ולדברים גדולים, שנא' בצאתי שער עלי קרת (איוב כט ז), וכן בני חת, שנא' לכל באי שער (עירם) [עירו] (בראשית כג י), וכן הוא אומר כל יוצאי שער (עירם) [עירו] (פסוק כד) ובישראל הוא אומר אל זקני העיר השערה (דברים כב טו):

2272

2273האנשים (ההם) [האלה] שלמים הם אתנו. שלמים ברצון ובלב שלם, ושלמים בנכסים שנוכל ליהנות מהם:

2273

2274וישבו בארץ ויסחרו אותה. שהרי ידענו בהן שהן מוכרין בזול:

2274

2275והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. ידים לשון מקומות מצויינים ודומה לדבר ויד תהיה לך (דברים כג יג), כל יד נחל יבק (שם ב לז), והנה מציב לו יד (ש"א טו יב):

2275

2276את בנותם נקח לנו לנשים בכל מקום מקדים בנות ישראל לגויות, כמו שדרשנו, ואחר כך ואת בנותינו נתן להם:

2276

2277אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד. ולהזדווג:

2277

2278בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים כמשמעו:

2278

2279מקניהם. אלו הבקר וצאן:

2279

2280וקנינם. השדה שקנו והמטלטלים והעבדים:

2280

2281וכל בהמתם. אלו הגמלים והחמורים ושאר בהמות:

2281

2282הלא לנו הם אך נאותה להם. בערמה שנמול עד שיאותו לנו:

2282

2283וישבו אתנו. ואחר כך נתעולל עליהם ונבוז מעליהם את הכל, מכאן שלא נמולו לשם שמים, אלא נתנו עיניהם בממונו של יעקב, ולא הרויחו, ומה שבידם נטלו מידם:

2283

2284וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי (השער) [שער]. כשהתיר להם לגזול ממונו של יעקב, שהרי הגזל נאסר לבני נח:

2284

2285וימולו כל זכר. לשום גזל:

2285

2286כל יוצאי שער עירו. כל הענין מדבר בעניין זה:

2286

2287יוצאי שער עירו, מלמד שהיו כולם בעלי שדות וכרמים, והיו כל יום ויום יוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב, ולערב כשבאין לכנוס הכניסם בשער אחד ואמר שבו והמולו וכן עשו, והיו בהם אחד טוען חבילתו על כתיפו אומרים לו שב ונמול אותך, אמר להן ולמה, א"ל עבור שיקח שכם את בת יעקב א"ל שכם בועל ומבגאי מוהל בתמיה:

2287

2288ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, מצער המילה, מכאן שנו רבותינו מרחיצין את המילה ביום השלישי שלה שחל להיות בשבת מפני שיום שלישי קשה למכה:

2288

2289ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שהן בני יעקב, אלא בני יעקב לא נטלו עצה זה מזה:

2289

2290אחי דינה. והלא אחות כל השבטים היתה, אלא אלו שמסרו נפשם עליה נקראו על שמה, וכן אתה דורש ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), שמסר נפשו עליה שנאמר אל [נא] תשת עלינו חטאת (במדבר יב יא), לכך נקראת על שמו:

2290

2291איש חרבו. זה בנין אב לכל איש שבמקרא, דא"ר שמעון בן אליעזר כל מי שנאמר בו איש אינו פחות משלש עשרה שנה, שהרי לוי בן י"ג שנה ויום אחד, וזה מדוייק מן המניין, שהרי בסוף שבעת שנת העבודה אסף לבן את כל אנשי מקומו ועשה משתה, ולערב שהיא שנה שמינית הכניס את לאה לחופה, והרתה בליל יום ט"ו לכניסתה, ח' ימים אחר חופת רחל, ולסוף ז' חדשים ילדה את ראובן, וטבלה בליל ט"ו ונזקקה לערב לבעלה והרתה, ראתה שהחלב נעכר ונתנה את בנה למניקה, וילדה את לוי לסוף ז' חדשים, נמצא נולד לוי במחצית חדש י"א, שנה השנית לכניסתה, ועוד עבד יעקב את לבן ה' שנים ברחל, הרי ללוי השלים שבע ושש שנים בצאנו, הרי ללוי י"א שנה וא' חדש ומחצה, וי"ח חדשים עשה יעקב בסוכות הרי י"ב שנים וז' חדשים ומחצה, ועכשיו טול י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים מכל שנה, שיתירה שנות החמה על שנת הלבנה, שלא היו מונין ללבנה אלא לחמה, עד שאמר הקב"ה למשה החודש הזה לכם (שמות יב ב), ויבא לכל העודף לי"ב שנים ח' חדשים ומחצה קל"ז ימים קרוב לשש שעות פחות, קח מהם קל"ג ימים על חדשי לבנה ומחצה, הרי י"ג שנות הלבנה פשוטות ללידת לוי נותרו ד' ימים להשלמת י"ח חדשים שעשה בסוכות, קח אחד מהן להשלים י"ג שנים ויום אחד, ובאותו היום באו על שכם והרגו כל זכר, וליום השני באו על החללים, ובשלישי נאמר בו קום עלה בית אל (בראשית לה א), ועשה שם ששה חדשים אחרים, כי כ"ב שנה לא ראה יעקב פני אביו, וכן יוסף כ"ב שנה לא ראה את פני יעקב אביו, ולכך נאמר איש חרבו, שהקטן שבשניהם הי' בן י"ג שנה ויום אחד, וזה בניין אב לכולן, ושמעון גדול מלוי ד' חדשים ומחצה:

2291

2292ויבאו על העיר בטח שהיה להם שלום עמם, כדכתיב שלמים הם אתנו (בראשית לד כא), ודומה לו, ויבטחו בו בעלי שכם (שופטים ט כו):

2292

2293ויהרגו כל זכר כי הזכרים קלקלו:

2293

2294ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. שלא תאמר שניצולו בשביל שנתחתנו אתנו בהן, לכך פירשה:

2294

2295ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. ר' יהודה אומר גוררין בה ויצאו. א"ר חמא הנבעלת לגוי קשה לפרוש, היתה אומרת אנה אוליך את חרפתי, עד שנשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה, זש"ה ושאול בן הכנענית (בראשית מו י), שנבעלת לחוי שהוא בן כנען. ורבותינו אמרו נטלה שמעון וקברה בארץ כנען:

2295

2296בני יעקב. שאר השבטים:

2296

2297באו על החללים. לפשוט את חללי העיר ומתוך כך עמדו:

2297

2298ויבוזו העיר. וכל כך למה:

2298

2299אשר טימאו אחותם. מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה:

2299

2300את צאנם ואת בקרם ואת (חמורם) [חמוריהם] כמשמעו:

2300

2301ואת אשר בעיר. שאר המטלטלין הכל לקחו:

2301

2302ואת כל חילם. אלו העבדים והשפחות:

2302

2303ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם. כמשמעו:

2303

2304שבו. הטעם בב' שהוא לשון שביה:

2304

2305ויבזו. שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין:

2305

2306(וכל) [ואת כל] אשר בבית. אלו אלהי נכר ותשמישן:

2306

2307ויאמר יעקב אל שמעון (ולוי) [ואל לוי] עכרתם אותי. עיקר מלת עכר כעין בלבול דבר המסכסך את השלום ומחזיר את הקטטה, ודומה לדבר, מה עכרתנו יעכרך (יהושע ז כה), עוכר ישראל (מ"א יח יז), עכר אבי את הארץ (ש"א יד כט), וכל דומיהן:

2307

2308ורבותינו דרשו ודימוהו ללשון דילוח מים צלולים ומרפס ברגל, אמר יעקב מצוללת היתה חבית שלי ועכרתם אותי, ודומה לו בדבריהם, מים עכורים:

2308

2309להבאישני. לשון סריחה, כשם שאדם מדמה שהאוכל מתובל ומנוסף ריח נעים ונמצא מבואש, כך אדם שדומה לו שחבירו נאמן ונמצא שבגד בו, ודומה לדבר, אשר הבאשתם את ריחנו (שמות ה כא), וגם נבאש ישראל בפלשתים (ש"א יג ד), וכל שכמותן מדוברין על באוש ריח, כדכתיב ותבאש הארץ (שמות ח ד), ויבאש היאור (שמות ז כא) ועלה באשו (יואל ב כ). (ותעל הבאוש) [ואעלה באש] (עמוס ד י) וכל דומיהן:

2309

2310להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי. מסורת בידם שעתידין ליפול בידי, אלא שהקב"ה אמר עד אשר תפרה ונחלת (שמות כג ל), בשישים ריבוא:

2310

2311ואני מתי מספר. עדיין, ואיני יכול כנגדם:

2311

2312מתי כלומר אנשים ודומה לו [את כל עיר מתים] והאנשים והטף (דברים ב לד), מעיר מתים ינאקו (איוב כד יב), מתי אהלי (שם לא לא), אשר דרכו מתי און (שם כב טו), וכל דומיהן. ולמה נקראו הגברים מתים, שהן שלמים בגוף, ודומה אין בו מתום (ישעי' א ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל לית בהן דשלים:

2312

2313מספר. כלומר כעשרה אנשים:

2313

2314ונאספו. כלומר אם נאספים עלי:

2314

2315והכוני ונשמדתי, מן העולם:

2315

2316אני וביתי שאין פליט נשאר שכולנו קבוצים כאן, ונמצא שם שמים מחולל בנו:

2316

2317ויאמרו הכזונה יעשה. לשון תימה, כמו הכמכת מכהו (ישעי' כז ז). האם יחרוש, וכל דומיהן, אמר הכל יודעין שאנס את אחותינו ואם הנחנוהו חי, הרי נתרצית לו כזונה, ומעתה יהיו הכל נוהגין בנו כבני אדם של הפקר, וזו היא תשובה נצחת:

2317

2318ורבותינו דרשו לפי שאמר יעקב אבינו וענתה בי צדקתי (בראשית ל לג), לכך הכריזו עליו מן השמים, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז א), למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר ותצא דינה:

2318

2319רב הונא אמר למס מרעהו חסד (איוב ו יד), זה יעקב שמנע את בתו מעשו אחיו, לפיכך יראת [שדי] יעזוב (שם שם), שאם השיאה לו היה חוזר למיטב:

2319

2320ויאמר [אליהם] לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה. מכאן אמרו רבותינו גוי ועבד שקידש בת ישראל ולקחוה, לא תפסי בה קידושין, ואינה צריכה הימנו גט, עבד מפני שהוא כבהמה טמאה, דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), כלומר עם הדומה לחמור, גוי דתניא ר' חנינא [אומר] בעולת בעל יש להם לבני נח, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, וגבי ישראל אקיש הוויית להדדי כל היכא דקני בכסף ובשטר קני [נמי] בביאה וכל היכא דלא קני בכסף ובשטר, לא קני בביאה, והיכא דאיתעברא וילדה לא שדינן ליה בתריה דהכא אמר רחמנא למשפחותם לבית אבותם, בדתפסי בה קידושין, אבל היכא דלא תפסי קידושין לא קרינן בה וילדו לו. ובת ישראל דאולידא מגוי לא הוי גוי מעבד לא הוי עבד, וכשר הוא לבא בקהל, דלא הוי ממזר, מאי טעמא כיון דלא שדינן לי' בתר אביו לא מהני פסולתא דאבוה כלל, ואם תמצא לומר הני מילי בפנויה מאי טעמא כיון דאתגייר גוי או משתחרר עבד חזיא ליה ומשום הכי לא הוה ממזר לאפוקי אשת איש שכיון דבהדה לא תפסי קידושין אי מגייר או משתחרר אבל באחרת תפסי בה קידושין לאפוקי שהוא גוי או עבד דלא תפסי קידושין כלל, לא בה ולא באחרת, ולית בה חיים ולא אזיל זרעין בתרי' לא הוי ממזר, וקיי"ל כר' שאין לו קידושין לא בה ולא באחרת כמותה, ואיזה גוי ועבד הבא על בת ישראל, ואמר רב אשי איקלע ר' יוסי בר זבידא לאתרין, ואכשר בין בפנוי' בין באשת איש רב אשי אכשרי לרב מרי בר רחל ואוקמי ופירסיה דשוקא דבבל, ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהי' אלא מקרב אחיך, האי כיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, אמר לי' רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודרש הוולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, והלכתא גוי ועבד שקידשו בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הוולד כשר:

2320

2321ובר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה זנות הוא ולא תפסי בה קידושין, ואי מגייר גויה או משתחררת שפחה לא צריכא גיטא מיני' [גויה מנלן] דכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו' (דברים כא יג), מכלל דמעיקרא לית הוייה בגויה. שפחה [מנלן] דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), עם הדומה לחמור, והיכא דמיעברא וילדה [מישראל] בתר דידה שדינן לוולד דגויה הוי גוי דשפחה הוי עבד, דתנן כל מי שאין בה קידושין לא עליו ולא על אחרים הוולד כמוה, ואיזה זה וולד שפחה ונכרית, שפחה מנלן דהוית כעבד, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה (שמות כא ד), דנכרית מנלן דהוה גוי, דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' (דברים כא טו), כל היכא דקרינן בי' כי תהיין קרינן ביה וילדו לו, וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו וגו', לית בה הוויה כדדרשנו:

2321

2322ויענו בני יעקב [וגו'] במרמה. כשם שלקח יעקב את הברכה במרמה, בחכמה ושמא תאמר חנם, ת"ל אשר טימא את דינה אחותם כדין וכשורה עשו:

2322

2323האנשים האלה שלמים הם אתנו. יש מפרשים כמו ויבא יעקב שלם (בראשית לג יח), ואומרים כי הוא שם מקום, וכן שלמים מאנשי מקומנו והוא דבר של תהו ופירוש של בהו, ולא כתבתי אלא לבטלו:

2323

2324ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תנן ר"א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת א"ר יעקב בר אחא כל שעה היו ר' יונתן ור' יוחנן מפקדא לחייתא ואמרין לה כל שיקועין דאתון עבדין בחול עבידי בשבתא בשלישי למילה שחל להיות בשבת, שמואל אמר מפני סכנה נעשה חמין בשבת. תנינא מריחו אדם אלונטה, פי' לבונה, ומניחה על גבי כריסו בשבת, אבל עריבה מלאה מים חמין לא יטול ויניח על גבי כריסו. א"ר יהושע בן לוי לית כאן איסור אלא מותר. כי אתא רבין אמר רב כהון ואמרי לה ר' יוחנן אמר הלכה כר' אליעזר בן עזריה דאמר סכנה היא לתינוק ומחממין לו חמין בשלישי למילה שחל להיות בשבת, ולא כרבנן בין להרחצת מילה, בין להרחצת כל גופו, בין בחמין שהוחמו בשבת, בין שהוחמו בחול. ויתר צרכי מילה יזכני בוראי במקומו לכבדו כהנה:

2324

2325ויבאו על העיר בטח. שמואל שאל ללוי בן סיסי מהו בטח, א"ל בטוח על כחו של זקן, שלא היה יעקב רוצה שיעשו בניו כך, אלא כיון שעשו אותו מעשה, אמר מה אני מניח את בניי ליפול בידי אומות העולם, נטל חרבו וקשתו עמד על פתח העיר, אמר אם יבאו אומות העולם להזדווג לבניי, אני נלחם עמהם, שכן אמר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח כב) מכאן למדנו שנטלה יעקב בחרבו ובקשתו:

2325

2326ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה לבקרת פנקס תשלום הנדר, א"ר ינאי אם איחר אדם נדרו נתבקרה פינקסו, יעקב על שאיחר נדרו שנה ומחצה, לפיכך נתבקר פנקסו ונצטער במעשה דינה ולפיכך הקב"ה מזהירו קום עלה בית אל קימה היא לך, עלייה היא לך, שתשלם נדרך ולא תיענש עליו עוד:

2326

2327בית אל. למקום שאמרת יהיה בית אלהים:

2327

2328ושב שם. אין ישיבה אלא איחור, ששהה שם ששה חדשים מקריב עולות ומשלם פרים ומנסך נסכים:

2328

2329ועשה שם מזבח (לה') [לאל] הנראה אליך (בבורחך) [בברחך] מפני עשו אחיו. הודיעו שאלהים מיוחדת ואין זולתו, ולמה הזכיר את עשו, לומר לך מה עשו נודר ואינו מקיים, אף אתה נדרת ולא קיימת:

2329

2330ויאמר יעקב אל ביתו. זו נשיו:

2330

2331ואת כל אשר עמו. אלו בניו ועבדיו:

2331

2332הסרו, חסר י' לימד שלא היו שאר נשיו חשודות בכך, זולתי רחל על תרפי לבן:

2332

2333את אלהי הנכר אשר בתוככם. שלקחו משכם, שנא' ואת כל אשר בבית (בראשית לד כט) זו ע"ז:

2333

2334בתככם. חסר ו', לימד על הבנים שלא היו חשודין בכך זולתי העבדים:

2334

2335והטהרו. לימד שיש טהרה בע"ז בלא אפר הפרה. לפי שע"ז מטמאה כנדה, שנא' תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב), הכנס אל תאמר לו, דכתיב לא תביא תועבה אל תוך ביתיך (דברים ז כו):

2335

2336והחליפו שמלותיכם. א"ר יוחנן כל כסות תשמישי ע"ז בכלל ע"ז הן:

2336

2337ונקומה ונעלה בית אל. ביתו של אל:

2337

2338ואעשה שם מזבח (לה') [לאל] העונה אותי ביום צרתי. כלל כל הצרות צרות שטמת עשו ודליקת לבן ומוראת עשו:

2338

2339ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. לימדם שבסיועת הקב"ה נתברך והצליח וניצול:

2339

2340ויתנו (ליעקב) [אל יעקב] את כל אלהי הנכר אשר בידם. של עבדים שהסתירו מבית שכם, וגם התרפים שביד רחל:

2340

2341ואת הנזמים אשר באזניהם. שהי' בהן צורת ע"ז, מכאן שנו רבותינו המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח, לפי שהן אסורין בהנאה שנאמר כי חרם הוא (דברים ז כו):

2341

2342ויטמון אותם יעקב. שלא יכשלו בהן אחרים:

2342

2343תחת האלה. אילן היא ממיני ארזים:

2343

2344אשר עם שכם. כלומר שזו האלה בתוך מגרשה של עיר שכם:

2344

2345ויסעו. משם:

2345

2346ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם. כלומר על יושבי הערים:

2346

2347ולא רדפו אחרי בני יעקב. א"ר אליעזר בקשו לרדוף ולא הניחן הקב"ה. והיכן נתכנסו בחצור, זש"ה רק כל הערים העומדות על תלם לא שרפם ישראל (כי אם) [זולתי את] חצור לבדה שרף יהושע (יהושע יא יג), מת"ל שרף יהושע, ומה ת"ל על תלם, א"ר אליעזר חצור היתה עומדת במסרת שריפה, רמזה הקב"ה למשה, ומשה ליהושע, ושער הערים עומדות במסרת של קיימא. זש"ה והבוטח בה' חסד יסובבנהו (תהלים לב י), אמרו האומות מה שניים מהם הרגו עיר שלמה, כולם על אחת כמה וכמה:

2347

2348ויבא יעקב לוזה. ללוז ולפי שהוצרך למ"ד בראשה הטיל לה ה' בסופה. וכבר דרשנו למה נקראת לוז:

2348

2349היא בית אל. שכך קרא יעקב שמה. הוא וכל העם אשר עמו. מה הוא שלם אף הן שלמים, לימד על השיירות שעוברות ממקום למקום שבאו עמו שלמים בזכותו.:

2349

2350ויבן שם מזבח. יסוד המזבח בנה בשאר אבנים וטפלם בחומר. ועליהם חידש אשר שם מצבה, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים (בראשית כח כב), ואימתי היה בית אלהים בבואו מפדן ארם, שנאמר ויקרא למקום אל בית אל, כלומר כאן נגלה אל בית אל:

2350

2351כי שם נגלו אליו האלהים. אלו מלאכי השרת, שנ' והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (שם שם יב), שהרי דיין בן אדם קרוי אלהים, שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), וכן צדיקי ישראל קרויין אלהים, שנ' אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), ועל דעת רבותינו שם נגלו אליו האלהים, זה הקב"ה שהוא יחיד ומיוחד ואין זולתו, ולמה הוציא הדיבור לשון רבים, ישתבח שמו הוא וסנקלוטין שלו, וא"ר יוחנן מקום שפקרו המינין תשובתן בצדן, וזה אחד מהן, שנא' כי שם נגלו אליו האלהים, ותשובתו בצדו לה' העונה בברחו מפני אחיו, כאן לא הוצרך לפרש את עשו ובתחלת הענין פירש לדרשה כדדרשנו:

2351

2352ותמת דבורה מינקת רבקה. ומהיכן נמצאת דבורה עם יעקב, והכתיב כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית לב יא), אלא מלמד ששלחתה רבקה להביא את יעקב, כדכתיב ושלחתי ולקחתיך משם (שם כז מה), ואירעה אסון בדרך ומתה בבית אל, ובא הכתוב ופירש מי היתה דבורה, שעד עכשיו לא נודע לנו שמה, אלא סתם כתיב וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה (שם כד נט):

2352

2353ותקבר מתחת לבית אל. במקום הקדוש, מלמד שזכותה גרמה לה להקבר שם תחת האלון:

2353

2354ויקרא שמו אלון בכות. ממש אלון של בכייה, אלון הוא אילן ממיני ארזים, כדכתיב כאלה וכאלון (ישעיה ו יג), וכתיב תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב [צלה] (הושע ד יג), ונפלא בעיני איך תרגם אונקלוס מישרת, כי יונתן בן עוזיאל תרגם בכל מקום אלון, בלוט, דהיינו אילן, וזה אמר בשיפולי מישרא, והדביר האלון בכות, המודגש בל' והנפתח באל"ף על אופן אלון מורה, שננקדת האל"ף בצירי והלמ"ד נירפית, ואמרתי אני בלבי קבלה היא בידו כך. ורבותינו פירשו ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה. לפי שהיה מתיירא מיושבי הארץ לכך אמר ליה קום עלה:

2354

2355כי שם נגלו אליו. כדדרשנו:

2355

2356ותמת שם דבורה מינקת רבקה ותקבר. מכאן שנו רבותינו אין מניחין את המטה ברחוב במועד מפני שמרגילין את ההספד, ולא של נשים לעולם מפני הכבוד, שנא' ותמת דבורה ותקבר, וכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ א), סמוך למיתה קבורה:

2356

2357ויקרא שמו אלון בכות. אחר בכות דא"ר שמואל בן נחמן שכן בלשון יון קורין לאחר אלון, ובלשון לע"ז אליין, שעד שהיה בוכה על דבורה, באתה לו שמועת אמו:

2357

2358ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לאבל ברכת אבלים:

2358

2359וירא אלהים אל יעקב עוד. כלומר לאחר שנגלה לו ואמר קום עלה בית אל:

2359

2360בבואו מפדן ארם. מת"ל אלא לומר לך בבואו לבית חמיו טיענו ברכות, שנא' ואל שדי יברך אותך (בראשית כח ג) ובחזירתו טיענו ברכות:

2360

2361ויברך אותו. א"ר אחא ברכת אבלים בירכו:

2361

2362ויאמר לו אלהים שמך יעקב. לפי שאמר לו המלאך, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (יהיה שמך) (שם לב כט), יכול הקוראו יעקב עובר בלאו ת"ל שמך יעקב, ועוד חזר הקב"ה בלכתו למצרים וקראו יעקב, ולכך משה רבינו ע"ה קראו יעקב, שנא' זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ט כז):

2362

2363לא יקרא [שמך עוד] יעקב וגו'. זה ששנו רבותינו אין קיום השטר אלא בחותמיו, לפי שאמר לו המלאך שנאבק עמו עתיד הקב"ה להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני עומד שם, שנא' בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב ה), לפיכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לא יקרא עוד שמך יעקב, כדי לקיים דברי המלאך, וזש"ה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה מד כו), ואעפ"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שנא' אנכי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק ואלהי יעקב (שמות ג ו), מכאן סמכו כל הנביאים לקרותו פעם יעקב ופעם ישראל:

2363

2364ויאמר לו אלהים אני אל שדי. שאמרתי לשמים וארץ די, ודי לעולם אלהותי:

2364

2365פרה ורבה. בא להחזיק טובה על שנתעסק בפריה ורביה ובשרו גוים שזרעו פרה ורבה:

2365

2366גוי. זה שבט בנימין:

2366

2367וקהל גוים. שהרי כל שבט ושבט נקרא קהל, כדברי ר' יהודה דאמר במס' הוריות, והקריבו הקהל פר בן בקר (ויקרא ד יד), לחייב על כל הקהל, ולהביא פר הוראה:

2367

2368ומלכים מחלציך יצאו. זה שאול ואיש בושת שעתידין לצאת מבנימין, שעדיין לא נולד, ומדרש זה דרש אבנר והמליך את איש בושת, שאפשר לאבנר שהיה צדיק והיה חולק על מלכות בית דוד, אלא מכאן דרש והמליכו, ומה ראו לרחק ולקרב שבט בנימין במעשה פילגש בגבעה, אלא מקרא קראו ורחקו, רחקו, מדכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), קירבו, מדכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך (שם לה יא), כלומר י"ג שבטים צריכין להיות ליעקב, גוי חד, קהל עשרה, גוים תרי, הרי י"ג:

2368

2369ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. שייחדה עשו מפניך:

2369

2370ולזרעך אחריך אתן את הארץ. שלש נתינות כתובות כאן, כנגד שלש ארצות יהודה, ועבר הירדן, והגליל:

2370

2371ויעל מעליו האלהים. א"ר שמעון בן לקיש האבות הן המרכבה, שנ' ויעל מעליו אלהים, והנה ה' נצב עליו (שם כח יג), אשריהן לצדיקים ששכינה למעלה מן ראשיהן, זהו שדרשנו בתחלת שכל טוב, על דבר הקודש הנגלה לנביאי ישראל כשהוא לאוט במראות הכבוד, כענין שנאמר לשכון כבוד בארצנו (תהלים פה י), מכאן אמרו רבותינו אסור לאדם להלך בקומה זקופה ששכינה למעלה מראשו, ואסור להלך ארבע אמות בראש פרוע, שנ' מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג'):

2371

2372במקום אשר דבר אתו. שלמעלה מזה הענין כתיב כי שם נגלו אליו האלהים (פסוק ז), וסמוך לו וירא אלהים אל יעקב עוד (פסוק ט):

2372

2373ויצב יעקב מצבה. הקים אבן אחת:

2373

2374במקום אשר דבר אתו מצבת אבן. אבן אחת היא האבן אשר שם מראשותיו:

2374

2375ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן. שמן זית כמפי הנוד:

2375

2376ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו [שם] אלהים בית אל. ללמדך שהוא המקום הראשון אשר פגע וראה בחלום את הסולם, והיא האבן אשר שם מראשותיו, והוא המקום אשר נאמר לו קום עלה בית אל (פסוק א), שהיה שם העיר בראשונה לוז, לכך נאמר ג' פעמים בענין זה, אשר דבר אתו, כנגד ג' פעמים שדיבר עמו באותו מקום:

2376

2377ויסעו מבית אל. לפי שכבר היו בניו חשובין, לכך נאמר ויסעו לשון רבים:

2377

2378ויהי עוד כברת ארץ. כברת לשון ריבוי, ודומה לו וילך מאתו כברת ארץ (מ"ב ה יט), הן אל כביר [ולא] ימאס (איוב לו ה), וכי כביר מצאה ידי (שם לא כה), ירע כבירים [לא] חקר (שם לד כד), וכל דומיהן, כלומר עדיין היה רוב הארץ להלוך כדי לבוא אפרתה, כמו לאפרת:

2378

2379ותלד רחל ותקש בלדתה. מלמד שאין אשה נבדקת ליענש אלא בשעת הלידה, לפיכך קשתה בשעת לידתה, לקיים קללת הצדיק שאמר, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב):

2379

2380ויהי בהקשותה בלדתה. על המשבר:

2380

2381ותאמר לה המילדת. למה נקראת מילדת, שמסייעת ללידה:

2381

2382אל תיראי. כך ממסמסין נפשה של חיה ומדברין על לבה, וכן אתה מוצא שאמרו לאשת פנחס בן עלי, אל תיראי כי בן ילדת (ש"א ד כ), וכן אמרה לרחל:

2382

2383כי גם זה לך בן. כלומר שמע הקב"ה בקשתך שאמרת, יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד):

2383

2384ויהי בצאת נפשה כי מתה, הפסוק נדרש מוקדם ומאוחר, כלומר ויהי כי מתה כשהגיעה למות, ודומה לו והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז כא), לשון פועל, דתרווייהו טעמם לעיל במ', אבל כל שהטעם לרע בת', היינו שכבר מתה, והיינו מפעל:

2384

2385ותקרא שמו בן אוני. בן צערי, ודומה לו מה יתאונן (איכה ג לט), לא אכלתי באוני (דברים כו יד), כלומר שמצטערת עליו ומתה:

2385

2386ואביו קרא לו בנימין. בלשון הקודש, בן שמחזיק בימיני לנהלי, בן ימין שנוטה לימין ולא לשמאל, ולמדרש זה נכתב מלא ב' יודי"ן, והן י"ז במקרא:

2386

2387ותמת רחל ותקבר בדרך [אפרתה]. מה ראה יעקב לקברה בדרך, היה יכול להוליכה סמוך לעיר, אלא צפה ברוה"ק שהגליות עתידות לעבור משם, לכך קברה בדרך שתהא נשמתה מבקשת רחמים עליהם, זש"ה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא יד). וכתיב כה אמר ה' [מנעי קולך] מבכי וגו' (שם שם טו), וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' (שם שם טז):

2387

2388היא בית לחם. זה בנין אב לכל המקרא שבית לחם יהודה היא אפרת, וכן הוא אומר ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות וגו' (מיכה ה א):

2388

2389ויצב יעקב מצבה על קבורתה. מלמד שכל אחד מן השבטים שמו עליה אבן אחד, והם י"א:

2389

2390היא מצבת קבורת רחל. מהו מצבת, לשון כיפה, ודומה לדבר שש עגלות צב (במדבר ז ג):

2390

2391עד היום. בכל מקום שנאמר עד היום, הרי הוא סימן זכר לדורות:

2391

2392ויסע ישראל. אע"פ שאמר לו המלאך לא [יעקב] יאמר עוד שמך (יעקב) כי אם ישראל (בראשית לב כט), לא נמנע הכתוב לקוראו יעקב, ולא קראו ישראל עד שנגלה עליו הקב"ה וקראו ישראל, ואחר כך קראו יעקב, לפיכך קראו הכתוב פעמים יעקב, ופעמים ישראל. ויש מפרשים ויסע [ישראל] על האב ועל הבנים הוא אומר, קראו עם אחד ומיוחד:

2392

2393ויט אהלה. ה' כתיב, לפי שנותרה לאה לבדה גבירה לפיכך נטה אהלה תחלה. ודומה לו גש הלאה (שם יט ט), זרה הלאה (במדבר יז ב), כולם מדוברים על אופן ריחוק לעבר האחר, וכן בדברי רבותינו קורין לזה האיך ולכשכנגדו הלא:

2393

2394למגדל עדר. כך נקרא שמו ברוח הקודש שמשם עתיד הקב"ה לעדור את עדרו הנעדר בין משנאיו. יש לומר עדר לשון עזר, ודומה לו, ולעדור בלא לב ולב בדברי הימים (א' יב לג), ויש לומר עדר ממש, ויש לומר לשון חסרון, ודומה לו איש לא נעדר (ישעיה מ כו), לפיכך סנפתים שלשתן במדרשו, וכן הוא אומר [ואתה] מגדל עדר עופל בת ציון עדיך [תאתה ובאה] הממשלה הראשונה (מיכה ד ח). זו זכות יעקב אבינו:

2394

2395ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן. הלך וראה מצעתה של בלהה מתוקן ובעלה רוצה להזדקק לה:

2395

2396וישכב את בלהה. חלילה לנו ממנו לדרוש הדבר כקריאתה, כי לא נכתב וישכב, אלא להזהיר אדם מן העבירה, ולהרחיק מן הכיעור, ומן הדומה לו, וכן דרשו רבותינו מנוקה היה אותו הצדיק מאותו העון שאי אפשר שבניו עומדין בהר עבל, ואומר ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כז כ), והוא אומר וישכב את בלהה, אלא מלמד שתבע עלבון אמו, [אמר] אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחתה תהא צרה לאמי, עמד ובלבל מצעותיה, זש"ה כי עלית משכבי אביך (בראשית מט ד), והעלה עליו הכתוב כאילו שכבה:

2396

2397פילגש אביו. מהו פילגש פילוג שימוש:

2397

2398וישמע ישראל. שמע מה שעשה ראובן כבש כעסו ולא קיללו, לא לו ולא לזרעו, כמו שעשה נח, ללמד שיש יתרון לחכם מן הכסיל:

2398

2399ויהיו בני יעקב שנים עשר. הפסוק הוא מופלג לשנים וריוח בתוך, ללמדך שאפי' בשעת קלקולו אין מיחסין תחלה אלא לראובן, שהרי הזכיר חטאו, וסמוך לו ויהיו בני יעקב שנים עשר, שכולם כשרים, א"ר סימון קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסין ממקומן, (מט) שנא' [ובני] ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף בן ישראל], ולא להתיחס לבכורה (דה"א ה א). ר' לוי ור' סימון חד אמר לא להתיחס ראובן, וחד אמר לא להתייחס יוסף, וקיימא לן כמאן דאמר לא להתייחס יוסף לבכור, לומר בכורות ממון ניטלה הימנו להתכפר לו בכך, וזו היא שכם, ולא בכורת יוחסין:

2399

2400בני לאה בכור יעקב ראובן. א"ר אחא ראובן בכור לעיבור, בכור ללידה, בכור ליוחסין, בכור לנחלה, בכור לעבודה, פי' באבני זכרון, דכתיב כתולדותם (שמות כח י), בכור לבשורה, בכור לתשובה, ר' עזריה אומר אף בכור לנבואה באותו הפרק, זש"ה תחלת דבר ה' בהושע (הושע א ב):

2400

2401בני רחל. לפי שהיתה גבירה קדמה לשפחות וסמכה ללאה:

2401

2402יוסף ובנימין. זה כזה, לכך נאמר ולא להתיחס לבכורה (דה"א ה א), ולהקרא יוסף הבכור:

2402

2403ובני בלהה שפחת רחל. לפי שקדמה בבנים לזלפה קדמה לייחוס:

2403

2404ובני זלפה שפחת לאה, כשם שנתנה באחרונה כך נתייחסה באחרונה:

2404

2405אלה. פסל עשו:

2405

2406אשר יולד לו בפדן ארם. מכאן שרובו ככולו, שהרי בנימין לא נולד אלא בדרך, ולכך חסר ו' ילד, שייחד כולן כילד אחד:

2406

2407ויבא יעקב אל יצחק אביו. בן צ"א שנה היה יעקב כשנולד לו יוסף, ועוד עבד שש שנים בצאן, ושנתיים עשה בדרך, נמצא יעקב בן צ"ט בבואו ליצחק אביו, ויצחק היה בן קנ"ט שנה, ויוסף בן ח' שנה, ואח"כ חיה יצחק כ"א שנה, וכשנמכר יוסף היה יוסף בן י"ז, ויעקב אביו בן ק"ח שנה, ויצחק זקנו בן קס"ח שנה, זש"ה ויבך אותו אביו (בראשית לז לה), זה יצחק, ואחר מכירת יוסף חיה יצחק י"ב שנה, שכל ימי יצחק ק"פ שנה, נמצא שנפטר יצחק שנה אחת קודם שיצא יוסף מבית האסורים, שנא' ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו):

2407

2408ממרא. הוא כינוי שם העיר על שם ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר:

2408

2409קרית [הארבע]. של ענק ושלשה בניו:

2409

2410הוא חברון, ו' כתיב על שם המקום:

2410

2411אשר גר שם אברהם ויצחק. גר לשון יחיד, כלומר וכן ליצחק, זש"ה כי גר אנכי עמך תושב [ככל אבותי] (תהלים לט יג):

2411

2412ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמונים שנה. לא שנפטר בפרק אלא שנה אחת קודם שירד יעקב ובניו למצרים, ולמה נכתב כאן, שכך דרך המקרא לפסוק ענין כל הגדולים איש איש בפני עצמו, ומפני שצריך לספר בעניין יעקב, לכך פסק עניין יצחק:

2412

2413ויגוע יצחק. כל האבות נאמר בהן גויעה, שמתו בחולי מעיים:

2413

2414וימת ויאסף אל עמיו. מלמד שהנשים עם בפני עצמם הם, לכך כתיב עמיו, לשון רבים, הן אברהם וכל החסידים ראשי הדורות ונשמותיהן:

2414

2415זקן ושבע ימים. ה' שנים יותר מאביו:

2415

2416ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. חלק כבוד יעקב לעשו כדי להפיס דעתו:

2416

2417ורבותינו דרשו וירא אלהים אל יעקב עוד. א"ר יוסי ב"ר חנינא עוד כבראשונה, ומה ראשונה ע"י מלאך, אף אחרונה על ידי מלאך, א"ר יודן עוד, עוד פעם אחרת אני מדבר עמך:

2417

2418גוי וקהל גוים. מה קהל עמים מקריבין באיסור במה, אף בניך מקריבין באיסור במה:

2418

2419ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת ארץ. א"ר אליעזר בן יעקב בשעה שהארץ חלולה ככברה והבר מצוי בתוכה. רבנן אמרי כבר הבר מצוי ועונת הגשמים עברה ועדיין השרב לא בא:

2419

2420ותקש בלדתה. שלש נשים נתקשו בשעת לידתן ומתו, רחל כמפורש בענין, אשת פנחס כמפורש בענין, מיכל בת שאול, כדכתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה (ש"ב ו כג), הא לאחר מותה היה לה וולד, זש"ה [הששי] יתרעם לעגלה אשתו (דה"א ג ג), ולמה נקראת עגלה, א"ר יהושע שגעת כעגלה ומתה, מלמד שאין האשה נבדקת אלא בשעת הלידה, והיינו דתנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר, ואע"פ שלא נענשה רחל בכל אלה, מ"מ לפי שאמר יעקב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב), נענשה בכך ולא ניגבה דינה אלא בשעת הלידה, והיינו דאמרי איינשי נפל תורא חדדי לסכינא, ושאר בני אדם אין דינם נגבה אלא בשעת סכנה ובמקום סכנה, כגון גשר וקיר נטוי וספינה ודומיהן:

2420

2421כי גם זה לך בן. א"ר אבהו בן קוריא תאומה יתירה נולדה עם בנימין. וכן דרש ר' יהושע אין לך כל שבט ושבט שלא נולד תאומה עמו:

2421

2422ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו. שלשה מתין כשהן משיחין אלו הן:

2422

2423חיה הדרוקן, וחולי מעיים:

2423

2424ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לבר תבן, ולמה סמכן, כדי לבוררו מתוכו להתעסק בבר עד שיוכשר ללחם הפנים:

2424

2425ואלה תולדות עשו. לא פסל את הראשונים שהן כשרין מהן, אלא להוסיף עליהן, ולמה יחסן כדי לגלות פגם פסולתן:

2425

2426הוא אדום, ותבשילו אדום, כדדרשנו כבר:

2426

2427עשו לקח את נשיו מבנות כנען. המרוחק, שנאמר ויאמר ארור כנען (בראשית ט כה):

2427

2428את עדה בת אלון החתי. עדה על שם עדה אשת למך, וכבר דרשנו שמה:

2428

2429ואת אהליבמה. שהיתה עושה אוהלה במה טלואה ומזנה שמה:

2429

2430בת ענה בת צבעון [החוי]. למה דקדק כל כך, מלמד שניטפל עם הממזרים, שהרי צבעון בא על אמו והוליד את ענה, שנאמר ואלה בני צבעון איה וענה (בראשית לו כד), זש"ה כי אני חשפתי את עשו (ירמיה מט י), ר' סימון אומר קלפתי בצליו, כל כך למה, גליתי את מסתריו (שם שם), בשביל לגלות ממזרין שבו, ונחבה לא יוכל אע"פ שהוא נזכר בין בני יעקב לא יוכל להחביא פסלותו, שודד זרעו ואחיו ושכניו משלשלת היוחסין, ואיננו מתיחס עם בני יעקב, וכמה ממזרים העמיד, רב אמר שלשה, ר' לוי אמר ארבעה, א"ר בנימין הדין קרח דהכא ממזר הוא:

2430

2431עדה בת אלון. היא בשמת בת אלון, שמתעדן כבושם:

2431

2432אהליבמה, היא יהודית שמתייחדת במה טלואה:

2432

2433ענה. הוא בארי, פי' ר' טוביה כי עין ובאר דבר אחד הוא:

2433

2434ואת בשמת בת ישמעאל. היא מחלת:

2434

2435אחות נביות. וכבר דרשנו:

2435

2436ותלד עדה לעשו את אליפז. שניבא בימי איוב ריעו:

2436

2437ובשמת ילדה את רעואל. לא זו בשמת בת אלון, אלא בשמת בת ישמעאל:

2437

2438ואהליבמה. זו בשמת בת אלון:

2438

2439ילדה את יעוש. יבנה כעש ביתו:

2439

2440ואת יעלם. שהעלים עינו מדרכי יוצרו:

2440

2441ואת קרח. שהקריח והפריע עצמו מעול יוצרו, ולא זה קרח בן אליפז ששמו תמנע כשנדרוש לפנינו באלופים:

2441

2442אלה בני עשו. חמשה:

2442

2443אשר ילדו לו בארץ כנען. קודם שחזר יעקב אחיו מפדן ארם:

2443

2444ויקח עשו את נשיו. לזימה, ואח"כ את בניו ואת בנותיו, לימד שהיו לו בנות ולא הוצרך להזכירן:

2444

2445ואת כל נפשות ביתו. אלו בני בניו:

2445

2446ואת מקנהו ואת כל בהמתו. כמשמעו:

2446

2447ואת כל קנינו. אלו המטלטלין:

2447

2448אשר רכש בארץ כנען. אלו עבדים ושפחות, וביעקב כתיב ויקם יעקב וישא את בניו (בראשית לא יז), תחלה, ואח"כ כתיב את נשיו, אבל בעשו כתיב להפך וזש"ה לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י ב):

2448

2449וילך אל ארץ. תרגם יונתן בן עוזיאל איטלטלי לארעא, ולא פירש כאן שם הארץ. ר' אליעזר אומר מפני שטר חוב, שהרי מכר בכורתו וחלקו בארץ שבא עניין של מטה ופירוש הר שעיר:

2449

2450מפני יעקב אחיו. ר' יהושע בן לוי אומר מפני הבושה, שראה את יעקב אחיו מעוטר בבנים הגונים ובנות הגונות וכל טוב. אבל דרך הפשט מדבר הדברים על אופניהם, כי פסוק הסמוך לו מודיע למה הלך:

2450

2451כי היה רכושם רב. עבדיו ומקנהו. משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם. שאי אפשר לכנעני יושב הארץ להדחות מפני אלו שהן גרים ולאלה צר המקום להם:

2451

2452מפני מקניהם. כי רב הוא:

2452

2453וישב עשו בהר שעיר. זש"ה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד ד):

2453

2454עשו הוא אדום. זה שכתב על כן קרא שמו אדום, ופירשו להיות בניין אב לכל מקום שנאמר אדום הוא עשו:

2454

2455ואלה תולדות. לא פסל אלה אלא להוסיף י"ב אלופים בני בניו של עשו:

2455

2456אבי אדום. שכולם נקראים על שמו, ולא כבני יעקב שהן כהנים לוים וישראלים:

2456

2457בהר שעיר. שעיקר ישובם שם:

2457

2458אלה שמות בני עשו אליפז בן עדה אשת עשו. זה מחלת בת ישמעאל:

2458

2459ויהיו בני אליפז. שבעה, תימן ואומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק. וכה"א בדברי הימים (דה"א א לו), ואע"פ שהפסיק בתורה בין קנז לבין תמנע, ונשמע כי תמנע היתה פילגש לאליפז, לא סבירא לן הכי בתמנע שאמורה כאן, שהרי בדברי הימים מפרש כי תמנע זה זכר היה, ובנו של אליפז היה, ולפיכך עשו לנו מלכי צדק ציון, כי טעם לגרמיה מפסיק לתת כח לדרשי התורה לדרוש כי תמנע וקנז אחיו בני אליפז היו:

2459

2460ותמנע היתה פילגש. כך הוא אומר תדע לך שהרי היתה פילגש אחות לאליפז בן עשו ולא שנאמר שמה כאן אלא היא היתה תמנע אחות לוטן. ומפני קרח בן אליפז ששמו תמנע שרינה לייחסו בקרב אחיו, לפיכך לא הזכיר שמה כאן, להודיע בין תמנע שהוא זכר לתמנע שהיא נקבה, וממדרש רבותינו אנו יודעין שתמנע אחות לוטן היא היתה פילגש לאליפז. דתני ר' שמעון בן יוחאי מה לי לדרוש ותמנע היתה פילגש לאליפז, אלא להודיע שבחו של אברהם, כמה מלכות ושלטונות היו רוצות להדבק בו, לוטן זה היה אחד מהשלטונים, דכתיב אלוף לוטן אלוף שובל (פסוק כט), וכתיב ואחות לוטן תמנע (פסוק כב), והיא היתה פילגש לאליפז אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו פילגש, והלא דברים קל וחומר, ומה אם עשו הרשע שלא היתה בידו מצוה אלא כיבוד אב, רוצין הכל להדבק בו, יעקב שקיים כל התורה כולה על אחת כמה וכמה:

2460

2461ותלד לאליפז את עמלק. שבא ללוק דם עם ה':

2461

2462אלה בני עדה אשת עשו. שמנה בנה ובני בנה:

2462

2463ואלה בני רעואל. שמשתף ריע לאל:

2463

2464נחת וזרח שמה ומזה. נחת לרוח בוראו, וזריחת אורה לישראל, כשיעשה הקב"ה שמה בהם, ויז נצחם על בגדיו:

2464

2465אלה היו. כהווה אחת, כדדרשינן ארבעתן:

2465

2466ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו ותלד לעשו את יעוש. כבר דרשתיו:

2466

2467ואת יעלם ואת קרח. כבר דרשתים:

2467

2468אלה אלופי בני עשו. פסל שאר בני משפחות אמותם:

2468

2469בני אליפז בכור עשו. שבעה:

2469

2470אלוף תימן. על שם מקומן בדרום:

2470

2471אלוף אומר. מורה וסורר:

2471

2472אלוף צפו אלוף קנז. קנאזי זנאי, על שם הקנזי בני כנען:

2472

2473אלוף קרח. זה תמנע, שבתחלת הפסוק שלמעלה שמופסק בטעם לגרמיה, כשדרשינן כי דבר המקרא הרי היא מתמנע ממקומו, לכך הזכיר את קרח במקום תמנע:

2473

2474אלוף געתם. עת גע יום פקודת עונו מיד תם עונך בת ציון:

2474

2475אלוף עמלק. כבר דרשינן:

2475

2476אלה אלופי אליפז בארץ אדום. אבל קרח האחר בנו של אהליבמה נולד בארץ כנען:

2476

2477אלה בני עדה. שמונה:

2477

2478ואלה בני רעואל בן עשו אלוף נחת אלוף זרח [אלוף שמה אלוף מזה] אלה אלופי רעואל בארץ אדום אלה בני בשמת אשת עשו:

2478

2479אלוף יעוש אלוף יעלם אלוף קרח. זה קרח אין לו שם אחר:

2479

2480אלה אלופי אהליבמה בת ענה אשת עשו:

2480

2481אלה בני עשו. לפסול שאר בני משפחות אחותם:

2481

2482ואלה אלופיהם. הוסיף בני בנים:

2482

2483הוא אדום הוא ברשעו מתחלת ועד סופו, ומה שכתוב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (פסוק ו), לא לשום דבר, אלא לעניין שדרשנו בו בפסוק:

2483

2484אלה בני שעיר. פסל שאר בני כנען:

2484

2485החרי. משוחררין, שכן בדברי רבותינו קורין למשוחרר חיור, והן נקראין תרפולי, שהן בני חורין ולא חורי ממש, אלא כשקילל נח את כנען ואמר לו, עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), אז היה משתעבד כנען הוא ובניו עד עת נפלגה הארץ, וכאשר בללה שפת כל הארץ ברחו להם אלה הכתוב בענין זה ותפשו להם את הר שעיר ויחזקוהו ובנוהו. וישב דוד במצודה (ש"ב ה ט), מתרגמינן וישב דוד בחקרא, פקד מצודה עליזה לבעבור לא יכבישם אדם עוד לעבדים, בא עשו ובניו ויירשום וישבו תחתם אז נפוצו ונתפזרו בתוך אחיהם כנען:

2485

2486יושבי הארץ. כלומר מיושבי הארץ, שהיו יודעים איזה קרקע טובה לחטים ואיזה לשעורים ואיזה לכוסמין ואיזה לדקלין ולגפנים:

2486

2487לוטן. שלטון, ודומה לו הלוט הלוט (ישעיה כה ז), וכבר דרשתיו בלוט בן הרן (בראשית יא לא) מכח התרגום ונהפך להיות לוט מרור:

2487

2488ושובל. שנחשף ממקומו גולה, כענין חשפי שובל גלי שוק (ישעיה מז ב), שמדוברים הדברים על אופן גולה:

2488

2489וצבעון. שדומה לעיט צבוע, ועיקר שם צבעון היא כעין בגד לבן שמתמלא צבעי כתמין, כך נתפס עונו שבא על אמו והוליד את ענה:

2489

2490וענה, שענה עדות שקר במעשה בראשית שהביא כלאים לעולם:

2490

2491ודישון, מלא יו"ד נקרא ונכתב, שהיה מדשן בניו ובנותיו להעבירן למולך ולא עגלים לע"ז לתקרובת ע"ז:

2491

2492ואצר. שהיה אוצר ממון גזל וחמס:

2492

2493ודישן. חסר ו', נקרא ונכתב, שאינו מדשן זרעו להעביר למולך אלא עגלים לע"ז:

2493

2494אלה אלופי החורי בני שעיר. כענין בני ציון הם בני שעיר:

2494

2495בארץ אדום. כי הר שעיר ממוצע בתוך אדום:

2495

2496ויהיו בני לוטן חרי. על שם חרי אף:

2496

2497והימם. ו' כתיב על שם מהומה:

2497

2498ואחות לוטן. שנתייתמה וגדלה אצל לוטן אחיה:

2498

2499תמנע. שמנעה עצמה מבני משפחתה:

2499

2500ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו ל), זו מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש אגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש, וילך ראובן בימי קציר חטים (בראשית ל יד), יצתה בת קול ואמרה לו, רשע באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי וגו' (תהלים נ כ כא), ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו' (ישעיה ה יח), תמנע בת מלכים היתה בעית לאגיורי באתה אצל האבות ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב להיות שפחה לפסולין של אומה זו, מלהיות גברת לאומה אחרת, נפק מנה עמלק דצערינהו לישראל, דלא מבעיה להו לאברהם יצחק ויעקב לרחקונה:

2500

2501ואלה בני שובל עלון. מלשון על בני עולה:

2501

2502ומנחת. שהי' מנחתו מנחת לפני ע"ז:

2502

2503ועיבל. על שם עיבל שהיו עובדים אותו על ההרים הרמים והגבעות, וכתיב ונתצתם את מזבחותם (דברים יב ג):

2503

2504שפו. מתחלף בדברי שפי שהיה חיגר ברגלו, וכן דרשו רבותינו בבלעם דכתיב ביה וילך שפי (במדבר כג ג):

2504

2505ואונם. מלשון וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם (תהלים צד כג):

2505

2506ואלה בני צבעון. צבעון הוא צבוע ובנו איה עוף טמא, כדכתיב הראה ואת האיה (דברים יד יג). ו' של ואיה יתירה היא, ואינה נדרשת להוסיף על הענין, כי לא הוזכר הכתוב בן לצבעון לפני איה, ובדברי הימים (דה"א א מ) כתיב איה בלא ו' ויש מרבותינו אומרים כי ו' של איה מיסוד השם היא כמו ופסי, (במדבר יג יד), ואינה טפילה כשאר ווי"ן, שהן בראשית שמות, כמו ו' ודישן ואצר, וכל שמות שאחרי ריעיהן, אלא מעיקר השם היא, כי לא הזכיר לצבעון בן לפני זה. ואני אומר א"כ היא היתה ראויה הו' להיות נפתחת כוי"ו של ופסי והאל"ף רפויה, אבל השבא שתחתיה היא מטפלת. וענה הוא ענה הנזכר למעלה בפסוק אלה בני שעיר החורי (פסוק כ), הן בן אשתו של שעיר אמו של צבעון הוא בנו של צבעון ממש, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ואקשינין דילמא תרי ענה הוו, ומתרץ רב פפא אנא אימר מילתא דלא אמרה שבור מלכא ומנו רבה, אמר קרא הוא ענה, הוא ענה דמעיקרא, פי' הוא הנזכר בפסוק אלה בני שעיר החורי כדדרשנו, וזה ענה היה אביה של אהליבמה ואשת עשו היתה, שנאמר ואהליבמה בת ענה בת צבעון, וצבעון אבי אביה הוא, וקראה הכתוב בת צבעון, לפי שהיה שטוף בזימה, וכשם שבא על אמו, כך בא על כלתו ולא נתברר לפני הדור אם היא בת הבעל או בת הבועל, ומה שרוב מקומה כתיב בת ענה, לפי שרוב בעילות אחר הבעל:

2506

2507אשר מצא את הימים. אלו בריות רעות של כלאים שאימתן מוטלת על הבריות, ומה עשה ענה, בשביל שהיה ממזר הביא ממזרות לעולם, והביא סוסיא וזיווג לה חמור ויצאה ממנה פרידה, אמר הקב"ה אני לא בראתי בריה של היזק ואתה הבאת לעולם, חייך אף אני בורא בריה של היזק, הביא בגזירתו חכינה ונזדווג לה חרדון, ויצא ממנה חברבר, מעולם לא אמר אדם שנשכו חברבר וחי, ושבעטתו פרדה לבנה וחי, לקץ ימים ברעותו את החמורים לצבעון אביו, מצא בריות רעות הללו ונכנסה אימתן בלבו וקראן יימים, לשון אימה, ודומה לו איום ונורא הוא (חבקוק א ז):

2507

2508ויש מפרשים מצא הימים. כלומר הביא את האומים, מצא לשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט), יימים כמו ושני לאומים ממעיך וגו' (בראשית כה כג), ואין הדברים נראין כפתור ופרח. תני האש והכלאים לא נבראו בששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה להבראם, כלאים אימת נבראו, בימי ענה, כדדרשינן, א"ר יונתן כל שאזניה דקות וקטנות, אמה סוסה ואביה חמור. האש, ר' לוי אומר שלשים וששה שעות שמשה אורה בלי הפסק, י"ב של ערב שבת, וי"ב של לילי שבת, וי"ב של יום שבת, וכיון ששקעה החמה בלילי שבת בראשית, בקשה האורה להיגנז, וחלק הקב"ה כבוד לשבת, שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב ג), במה ברכו באורה. המתינה האורה והיתה משמשת והולכת, התחילו הכל מקלסין להקב"ה, זש"ה תחת כל השמים (ישרוהו) [ישרהו] ואורו על כנפות הארץ (איוב לז ג), וכיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון ואמר זהו שנאמר לי ואתה תשופנו עקב (בראשית ג טו), שבא להזדווג, שנאמר ואומר אך חשך ישופני (תהלים קלט יא), מה עשה לו הקב"ה זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור, פתח וברך, ברוך בורא מאורי האש, וזש"ה ולילה אור בעדני (שם שם), אתיא כדשמואל דאמר מברכין על האור במוצאי שבת שהיא תחלת ברייתא, רב הונא אמר [בשם ר' יוחנן] אף ביום הכיפורים מברכין עליו, ובאור ששבת כל אותו היום:

2508

2509ואלה בני ענה דשן. חסר יו"ד, וחסר ו' כתיב, לפי שחסרה גדולתו:

2509

2510ואהליבמה בת ענה. לפי שנזדווגה לעשו נתייחסה עם האלופים:

2510

2511ואלה בני דישן. פעם קוראו דישון במלאפום ופעמים קוראו דישן השי"ן נפתחת. ועוד יש דישן אחר שאינה משתנה שנאמר ודישון ואצר ודישן (פסוק כא), והכרת אותותם דישן שהוא משתנה כתיב ביה ואלה, ושאינו משתנה כתיב ביה אלה:

2511

2512ואלה בני דישן חמדן ואשבן. שחמדתן נתנה לשבאין:

2512

2513ויתרן וכרן. ויתר אחיו נזכרו ביד בני עשו:

2513

2514(ואלה) [אלה] בני אצר בלהן. מלשון בלהות היית ואינך (יחזקאל כח יט):

2514

2515(וזעוה) [וזעון] מלשון והיית לזעוה (דברים כח כה):

2515

2516ועקן מלשון שמת מועקה במתנינו (תהלים סו יא):

2516

2517אלה בני דישן. שאין שמו משתנה:

2517

2518עוץ. נעשק. שהרי בירושלמי עושק מתרגמינן עוצייא:

2518

2519וארן. שחזר לשעבודו לתת מס וארנונה שהרי אלו כולן בני אלופין הן יחד בימי עשו ובניו, ונצחום בני עשו והגלום, כדרשינן מן המקרא:

2519

2520אלה אלופי החרי. פסל את בנים מאלופיהם שהרי גלו:

2520

2521אלוף לוטן אלוף שובל אלוף צבעון אלוף ענה. וזה עיקר המדרש למעלה כי בחיי אביו בא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ומקצת בני הדור אמרו כי ענה בן שעיר הבעל הוא וחכם אחד אומר כי ענה בן צבעון הבועל הוא, וכן יסוד ההלכה שפסקו רבותינו, וכן דרשנו באהליבמה בת ענה בת צבעון:

2521

2522אלוף דישן. שקראו הכתוב דישן על שם אחיו הקטן דישן בן חמישי של שעיר דישן בן שביעי של שעיר, ולמה קורא לדישון דישן, מלמד שמת אחיו הקטן לפניו והן קוראין אותו על שמו:

2522

2523אלה אלופי החרי. שבעה:

2523

2524לאלופיהם. כלומר לממשלתן, כמו למלכותן לשולטנותם לאומתם. בארץ שעיר. שם היו אלופיהן לא במקומות אחרים לא בתחלה ולא בסוף:

2524

2525ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת משוטי אלוני בשן וקרשי איי כתים. דא"ר יצחק למה נמשלו אומות העולם לספינה, מה ספינה זו עושין לה תורן ממקום אחר, והוגנים ממקום אחר, ונס ממקום אחר, כך אומות העולם שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר וכן כולם, אבל בישראל כתיב ממנה פנה ממנה יתד (זכריה י ד), כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו מלכיו, ממנו שריו:

2525

2526ואלה המלכים. הוסיף על האלופים שהמלכים הם באים ממקומות הרבה ומולכין באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל משפרצו בני אדם עד שמלך שאול בן קיש בישראל, וכתבם הסדרן יחדו כדי לסיים ענין התבן והקש לסלקם מעל הבר, שנאמר מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח). וכשמסלק את הקש הרי הרוח מפזרו ובאו הכל ומנשקין את הבר, שנאמר תזרם ורוח (תנשאם) [תשאם] (ישעיה מא טז), והבר מתנשק להיכשר ללחם הפנים, זה ישראל, שמתייחס אח"כ למלכי כהנים וגוי קדוש, שנאמר ואתה תגל בה' בקדוש ישראל תתהלל (שם שם), ואע"פ שהקש והתבן נזרין הרי הן עומדין ליגבב לשריפת האש, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א יח):

2526

2527וימלך באדום בלע. זה בלעם הקוסם שרצה לבלע נחלת ה' בני בנותיו, שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כו ה):

2527

2528בן בעור. בן שנבער אביו מנביאות:

2528

2529ושם עירו דנהבה. כשירד למצרים להיות יועץ לפרעה הוא יועצהו לומר לעצמו הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י):

2529

2530וימת בלע וימלוך תחתיו יובב. אויבו של מקום:

2530

2531בן זרח. שהזריח אורה של מלכות הרשעה שכתבה שהיתה מלכות עקורה מאדום ובא זה ומלך עליהן ופרנסו מבצרה שעתיד להיבצר דכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות (עובדיה א ה), והקב"ה בוצרן לגת ודורכן, שנאמר פורה דרכתי לבדי (ישעיה סג ג), וכתיב ובגדיך כדורך בגת (שם שם ב), א"ר אבהו כך אמר הקב"ה כבר היתה מלכות עקורה מאדום ובאתה בצרה וסיפקה לה מלכים מעתה אין לי עסק אלא עם בצרה, שנאמר כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד ו), ואח"כ וטבח גדול בארץ אדום (שם):

2531

2532וימת יובב וימלוך תחתיו (חשים) [חשם], גם זה חש שם לכבוד מלכות הרשעה אחרי מות יובב בא מבצרה ממקומו של יובב שהרי אינו אומר מארץ תימן סתם, אלא מארץ התימני, מארץ של יובב שהיה מעיר תימן בצרה, ודומה לו אליפז התימני:

2532

2533וימת חשם וימלוך תחתיו הדד. שהשחית ערי מדין ועונה עליהם הידד:

2533

2534בן בדד. שהושיב בני העיר בדד:

2534

2535המכה את מדין בשדה מואב. וכי מה ענין מדין אצל מואב, אלא בימי עמלק היתה מלחמה זו נזדווגו יחד מדין ומואב, שנא' ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד), גירה להם הקב"ה את הדד מלך אדום בא מדין לעזור את מואב והכם הדד בגבול מואב:

2535

2536ושם עירו עוית. שהיו מעוותין שם את המשפט:

2536

2537וימת הדד וימלוך תחתיו שמלה ממשרקה. זה היה מארץ הצמרי מארץ כנען שהיו משרקין את הצמר ועושין שמלות, דאמר ר' יהודה למה נקרא שמלות צמרי, שעושין בצמר:

2537

2538וימת שמלה וימלוך תחתיו שאול. שהשאיל עצמו לעבירה, וכן אתה דורש בשאול בן הכנענית:

2538

2539מרחובות הנהר. מקום היה על יד נהר פרת וקראו כך:

2539

2540וימת שאול וימלוך תחתיו בעל חנן. שהיה עושה חינות לבעלים:

2540

2541בן עכבר. בר שקיפח שוקי אביו ועיכבו כביר זמן מרובה:

2541

2542וימת בעל חנן בן עכבור וימלוך תחתיו הדר. נצטער המחבר שלא שמע על רשע זה מדרש של גנות שראוי להתלוצץ בע"כ ובעבודה, אלא זה הדר הדור היה במקומו יותר משאר בני אדם ובנה לו עיר נאה ושמה פעו. מלשון פועה הופיע:

2542

2543ושם אשתו מטבאל. א"ר סימון שהיו מטיבין אותה אל בעלה:

2543

2544בת מטרד. בת שנטרדה מבעלה:

2544

2545בת מי זהב. בת צורף היתה שמתיך את הזהב לתוך הכור במים, זה דרך הפשט בשיטת התרגום, אבל רבותינו חלקו על מקרא זה, ר' לוי ור' סימון אמרו מטיבין אלהותן שהיו יושבי' מטיבין את עצמן לעבוד ע"ז. בת מטרד, שהיתה [מעמדת] טוריות לע"ז, וי"א שנטרד מן העולם מהר. ור' סימון אומר מהטבאל מטיבי נשים היו משהיו מטיבין אותה לבעלה טורדין אותה ממנו. בת מי זהב, סררין הוון מה דעתרן אמרון מהן דהבא מהן כספא:

2545

2546ואלה שמות אלופי עשו. מוסיף על האלופים הראשונים שהיו ג' בני עשו, וי"א בני בנים בדור אחד הרי י"ד, ואלו היה בזה אחר זה:

2546

2547למשפחותם. שנפוצו למשפחותם:

2547

2548למקומותם. לאחר שחלקו להם הארץ וישבו איש במקומו:

2548

2549בשמותם. שמקצתן קרויין בשם אלופים. הראשונים ורובם בשמות אחרים:

2549

2550אלוף תמנע. זה מוכיח על תמנע בן אליפז כשנדרש וזה נקרא בשמו:

2550

2551אלוף עלוה. מלשון מלחמה על בני עלוה:

2551

2552אלוף יתת. לא שמעתי עליו מדרש:

2552

2553אלוף אהליבמה. על שם ממזר בת ענה:

2553

2554אלוף אלה. אלה יהיה כאלה נובלת עליה:

2554

2555אלוף פינן. על שם פונין הוא צלמונה מקום ציה וצלמות, וכן אתה דורש ומתרגם ויסעו מפונין:

2555

2556אלוף קנז. על שם קנז בן אליפז:

2556

2557אלוף תימן. על שם תימן בן אליפז:

2557

2558אלוף מבצר. על שם עירו מבצר:

2558

2559אלוף מגדיאל. יום שמלך ליטצום נראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל ועוד מלך אחר מתבקש לאדום:

2559

2560אלוף עירם. שעתיד להערים תשבחות למלך המשיח:

2560

2561אלה אלופי אדום. מלכים בלי כתר, כדכתיב ומלך אין באדום נציב מלך (מ"א כב מח), נציב מתרגמינן אילהון איסטרטגי מלכא:

2561

2562למושבותם בארץ אחוזתם. אחר שהיה להם ישוב ואחוזה מלמד שהאלופים הללו עמדו אחר שמנה מלכים הנזכרים למעלה:

2562

2563הוא עשו. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו:

2563

2564אבי אדום. תבשילו אדום, מלכו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, מגן גבוריו אדום, ובגדיהם אדומים, והקב"ה הנקרא צח ואדום, יפרע ממנו בלבוש אדום, ויז דם על בגד אדום, ע"י אדום, ויקוים בימי, אני עבדו, מה שכתוב, והקימותי לדוד צמח צדיק (ומלוך) [ומלך] מלך והשכיל (ירמיה כג ה):

2564

2565שלמה פרשת וישלח. וסמוך לה פרשת ישיבת יעקב בארץ והיתה ראויה לכתוב תיכף לפרשת ויקח עשו את נשיו וגו' (פסוק ו'), במקרא הנדרש עליהם, שנא' נסו ואין רודף [רשע] (משלי כח א), רשע זה עשו, שנא' ביה וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו), (וצדיק) [וצדיקים] ככפיר יבטח (משלי שם), זה יעקב, דכתיב ביה וישב יעקב בארץ מגורי אביו (פסוק א') אלא סילק הכתוב את הקש ואת התבן תחלה, ואח"כ סיגל את הבר, שנאמר כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה ד):

2565

2566שבתי (וראיתי) [וראה] תחת השמש כי לא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), זה יעקב שברח בקלות מפני לבן, ואעפ"כ לא נהנה ממרוצתו שהרי דלקו לבן וגרם לו לקלל את רחל ומתה עליו, ולא לגבורים המלחמה (שם שם), אע"פ שנאבק עם המלאך כגבור נמצא כדקר צולע. וגם לא לחכמים לחם (שם שם), אע"פ שיעקב חכם ונביא שנודע לו על הרעב בחלום, חסר לחמו והוריד בניו לשבור בר במצרים, (ולא) [וגם לא] לנבונים עושר (שם שם). אלו בני יעקב שהיו נבונים ועשירים, שנא' כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו (בראשית לא טז), ואעפ"כ ירדו מנכסיהון על שמכרו את יוסף שכן אתה מוצא ביהודה, שנא' וירד יהודה (שם לח א), מלמד שירד מנכסיו. וגם לא ליודעים חן (קהלת ט יא), זה יוסף שהיה יודע לכוון ברוח הקודש, ולא היה לו חן אצל אחיו. כי עת ופגע (אחד) יקרה את כולם (שם), שהשטן מצוי לקטרג את הצדיקים, שנ' אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג (איוב ט כג), אמר רב אחא בשעה שהצדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה, השטן מקטרג ואומר לא די מה שמתוקן להן לעתיד, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה שכן יעקב שבקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף:

2566

2567וישב יעקב. מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה ישיבתו חשובה עד שבא לארץ ישראל, שנאמר קום עלה בית אל ושב שם (בראשית לה א), וכשבא לחברון נתיישב שם ישיבה קבועה:

2567

2568בארץ מגורי אביו כנען. זש"ה בענין אברהם גר ותושב אנכי עמכם (שם כג ד) ובענין יצחק גור בארץ הזאת (שם כו ג), שעדיין לא נכבשה הארץ לפניהם אלא הכנעניים וחוצבים בורות, שנאמר ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (דברים ו יא):

2568

2569אלה תולדות יעקב יוסף. פסל את השאר לומר לך התולדות לא באו אלא בזכות יוסף, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל, והתולדות הללו לא היו ממתינים אלא עד שנולד יוסף, שנא' ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז). יעקב הוליד ויוסף כלכל, לפיכך נקראו על שמו, הניח מעשה כולם ועסוק במעשה יוסף, כדי להתחיל ולסדר ירידת מצרים שנגזרה לזרע אברהם בין הבתרים:

2569

2570יוסף בן שבע עשרה שנה היה. באותו הפרק תחלת ירידתו למצרים ט' שנים אחר שבא יעקב אל יצחק אביו בחברון:

2570

2571רועה את אחיו. כלומר עם אחיו:

2571

2572בצאן. הצאן לא נאמר אלא בצאן, שהיה נאמן לאביו ושומר בצאן מה יעשו אחיו בהם שלא ישחיתם:

2572

2573והוא נער. מתגעגע כנער ועושה מעשה נערות, מתקן שערו, מתלה בעקיבו, ולא שהוא חושד בכל אחיו, אלא:

2573

2574את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. עמם היה מתגרה כסבור שבני פילגשים הם:

2574

2575ויבא יוסף את דבתם. עיקר מלת דבה לשון סתר, ודומה לדבר, דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י):

2575

2576רעה. לשון הרע דרכו ליאמר בסתר, במרגלים כתיב ויוציאו דבת הארץ (במדבר יג לב), שהוציאו מלבם, וביוסף כתיב ויבא, כי מה שהיה מדבר עליהם לא היה אלא לפני אביהם בלבד, ואעפ"כ נענש:

2576

2577איזה דבה הביא ר' מאיר אומר כך אמר חשודין בניך על אבר מן החי, אמר הקב"ה חייך אפי' בשעת הקלקלה הן שוחטין, שנ' וישחטו שעיר עזים (בראשית לז לא). ר' שמעון אומר כך אמר תולין בניך עיניהן בבנות הארץ, אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב, שנא' ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט ז). ר' יודא אומר כך אמר מזלזלין בניך בבני השפחות וקורין להם עבדים, א"ל הקב"ה חייך שאתה נמכר לעבד. ר' יודא ב"ר סימון אומר על שלשתן הוא אומר פלס ומאזני (משקל) [משפט] לה' (משלי טז יא):

2577

2578וישראל. פעמים קראו הכתוב יעקב, ופעמים ישראל, כדדרשינן:

2578

2579אהב את יוסף מכל בניו. ולמה:

2579

2580כי בן זקונים הוא לו. ר' יודא אומר שהי' זיו דיוקנו דומה לו. ור' נחמיה אומר שהיה זריז וחכם כמותו, שכל הלכות שמסרו לו שם ועבר מסרן ליוסף:

2580

2581ועשה לו כתונת פסים. שהיתה [מגעת עד פס ידו], ויש אומרים שנתן מילת בגד פסי ידיו סביב אף בכל הכתונת שמגעת עד פסי ידיו. ודומה לדבר פס (ידיו) [ידא] דדניאל (דניאל ה ה), אר"ל צריך אדם שלא לשנות בנו בין בניו שבשביל שני סלעים מילת, פי' שנתן יעקב בכתונת יוסף בפסי ידיו ולא בכתונת אחיו, הכניס קנאה ביניהם, אלמא כתונת זו מצמר נקי היתה, והמילת לא היתה אלא כנגד פסי ידיו:

2581

2582ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו. ואפילו מראובן ושמעון ויהודה:

2582

2583וישנאו אותו. בלב גם בני הגבירות:

2583

2584ולא יכלו דברו לשלום. לכך לא נאמר דבר עמו, אלא דברו, כלומר ולהזכירו ולדבר בשמו לשלום, אלא לאיבה, דא"ר אחא בר זעירא מגנותן של שבטים אתה למד שבחן, שהרי באבשלום כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב (ש"ב יג כב), שהיה הדבר טמון בלבו אבל כאן לא יכלו דברו לשלום מה שבלבם היה בפיהם, מכאן שנו רבותינו הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, לכך לשלם חסר ו', [שהיה בדעתם לשלם לו רעה שנאמר ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ כ)], כל שנאה כתיב בשי"ן שהיא משנה את הלב ממדה למדה:

2584

2585ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו. כמו לשנוא, והוא דבור קל:

2585

2586ויאמר אליהם. לאחר שנאמר ויגד לאחיו, מה ת"ל ויאמר אליהם, אלא אע"פ שהיה יודע שמוסיפין שנאה לא היה נמנע מלשנות ומלספר להם חלומו. אליהם מלא י', מלמד שהיה רואה בשעה שהן כולן מקובצים ומספר להם:

2586

2587שמעו נא. לשון בקשה, מלמד שהיה אומר להן ולא היו מקשיבין, והוא מפייסן שישמעו חלומותיו:

2587

2588והנה אנחנו מאלמים אלומים. אלו אגודות של שבלים, וכן תרגום אונקלוס מאסרין אסרין, ואנשי עיר הקודש מתרגמין מפרכין פרוכין, וכן דרשנו תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא יט), יתפרכו, ודומה להן בדברי רבותינו התיה והחלתית והאלום, תייה קורא בלע"ז דירא, והוא מין עץ, חלתית בלע"ז לזרו פולאנטו. אלום ויש שונין והאלים, הוא בושם דם ונכתש עם המלח לתבלין, ולדבריהם עיקר מלת אלימה שבתחלה קוצרין המלח ועושין אותו כרי וערימה מסויימת וכשעושה את הקמה אלומות הוא שמחלקין אותה לחלקים דקים, בדבר שהיה שלם ועכשיו נפרד:

2588

2589והנה קמה אלומתי. מתוך חברותיה:

2589

2590וגם נצבה. על עצמה השבלין דרך גדולין:

2590

2591והנה תסובנה אלומותיכם. שהיו באות ומקיפות לשלי:

2591

2592(ותשתחוינה) [ותשתחוין] לאלומתי. מה ראה שר החלום להראות לו החלום אלומות, אלא מלמד כשם שראה פרעה חלום של רעב, כך ראו יעקב ויוסף, אלא יעקב שמר בלבו, ויוסף סופרו, וזה שדרשינן וגם לא לחכמים לחם (קהלת ט יא). בתחלת הפרשה. אמר להם כינסו פירות מפני הרעב העתיד לבא, וגם אני כונס פירות בפני עצמו, שלכם ושלי עומדין, ואתם צריכים לשלי אפס כי לא נודע להם ולו הדבר בפירוש, כי היה חלום הדיוט ולא בחזיון נבואה, וזה שדרשינן בויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). ה' פעמים כתיב והנה בענין, כנגד ה' פעמים שנשתחוו לו:

2592

2593ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו. לשון תימה:

2593

2594(ואם) אם משל תמשול בנו. לשון תימה, א"ר סימון לפי שענו אותו בשתי לשונות כפולות, לפיכך עמדו ממנו שני זוגי מושלים, יהושע וגדעון מושלים, ירבעם ויהוא מלכים, מכאן אמרו רבותינו כל החלומות הולכין אחר הפה, וכן הוא אומר ויהי כאשר פתר לנו כן היה (בראשית מא יג), ולא שכך היה פתרונו אלא חלום הראשון פתר על הפירות כדדרשינן, והשני בישר על הממשלה:

2594

2595ויחלום עוד חלום אחר. מהו אחר דבר אחר זו על הממשלה:

2595

2596ויספר אותו לאחיו. מכאן אמרו חלמא דלא משתעי, כאיגרתא דלא מיקרי:

2596

2597והנה השמש. כנגד יעקב אביו, שכך אמרו רבותינו וילן שם כי בא השמש (שם כח יא), ר' פנחס בשם ר' חביב אמר שמע יעקב כל מלאכי השרת אומרים בא השמש בא השמש, ובשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח וגו', אמר יעקב מי גילה לזה ששמי שמש, לכך פתר לו הבוא נבוא אני:

2597

2598והירח. כנגד בלהה אומנתו, כשם שהירח פעמים חסירה ופעמים נדחית כך האשה פעמים מלאה עצמה בבטנה, פעמים פשוטה, פעמים נדחית בדווה וליבונה:

2598

2599ואחד עשר כוכבים. כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות:

2599

2600משתחוים לי. כך ראה שמשתחוים י"א מזלות למזלו שהוא י"ב:

2600

2601ויספר אל אביו ואל אחיו. בא הפסוק הזה לומר כי תחלה סיפר לאביו ואח"כ לאחיו:

2601

2602ויגער בו אביו. הגערה נחלקה לשני ענינים, האחת שגוער אדם בקטנו ובבנו ובתלמידו, והוא נזיפות של תוכחת מגולה, כגון ויגער בו אביו, טוב לשמוע גערת חכם (קהלת ז ה), למה לא גערת בירמיהו (ירמיה כט כז), וכל דומיהן. השני, גערת מאמר השמר, כמו (גערת) [גער] חית קנה (תהלים סח לא), גערת גוים אבדת רשע (שם ט ו), מגערת פניך יאבדו (שם פ יז), וכל דומיהן:

2602

2603ויאמרו לו מה החלום הזה אשר חלמת. מכלל שעל הראשון לא גער בו, שהיה בשורת אצירת הפירות:

2603

2604הבוא נבוא. ה' חטופה להתמיה המלה:

2604

2605אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. א"ר חמא בר חנינא אם כך אמר היה סבור יעקב שתחיית המתים יגיע בימיו, שנאמר אני ואמך, ניחא אני אלא אמך רחל כבר מתה ואתה אומר והירח, ולא היה אבינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו:

2605

2606ויקנאו בו אחיו. כל קנאה הסמוכה ללמ"ד לשון חיבה, כגון אשר קינא לאלהיו (במדבר כה יג), קנא קנאתי לה' צבאות (מ"א יט י), וכל דומיהן, ואם יאמר לך אדם, ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו טז), יש להשיב כי גם אותה קנאה של חיבה שהיו מחבבין את הכהונה, שנא' ובקשתם גם כהונה (במדבר טז י), וכל קנאה הסמוכה לבי"ת הרי היא לשון תחרות כגון כי קנאתי בהוללים (תהלים עג ג), אל תקנא בעושי עולה (שם לז א), ויקנאו בו אחיו, וכל דומיהן:

2606

2607ואביו שמר את הדבר. א"ר לוי היה יעקב רואה את הדברים ממשמשין ובאין, אמר אם נתבקרה פנקסו מה אני יכול לעשות, נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ואיזה מקום, א"ר חייא ראה רוח הקודש אומרת ליעקב, שמור את הדבר, עתידין הדברים להיות:

2607

2608וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם. את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו לרעות אלא את עצמן בגדיים וטלאים שבצאן אביהם, שהרי כמה עבדים רועים היו ליעקב ולא היה להם ללכת לרעות, וזה שדרשינן רועה את אחיו בצאן (בראשית לז ב):

2608

2609בשכם. כבר דרשנו שמו:

2609

2610ויאמר ישראל אל יוסף. שנשאר בבית אצלו ועוסק בתורה עמו, ואותו שעה היו עוסקין בענין עגלה ערופה, וכן אנו עתידין לדרוש בוירא את העגלות אשר שלח יוסף (בראשית מה כז):

2610

2611הלוא. מלא ו', כבר דרשנו:

2611

2612הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני. ר' תנחומא אומר נהג בו כבוד כראוי במורא האב על הבן, א"ר חמא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומתחתך עליו, אמר בני היית יודע שאחיך שונאין אותך ואמרת הנני, ולא עכבת ללכת אצלם. כל לכה שהיא לשון הליכה, כתיב בה', כגון [לכה] ואשלחך, לכה נא אקחך (במדבר כג כז), וכל דומיהן, והיה לו לומר לך, אלא לפי שהן לשון ענוה נכתבין מלאין ה', וכל שהוא במקום אליך חסירין ה', כגון לך לך (בראשית יב א), לך ה' הצדקה (דניאל ט ז), וכל דומיהן חוץ מארבעתן שהן מלאין ה', ולכה איפוא מה אעשה בני (בראשית כז לז), ולכה אין בשורה (ש"ב יח כב), זכיני בוראי להגיע למקומו לכבדו כהנה:

2612

2613ויאמר לו. בתחלה אמר לו לכה לשון ענוה, אמר שמא לא ילך אצלם שהרי שונאין אותו, כיון שקיבל עליו לילך, א"ל בציווי לך נא, לשון בקשה פייסו לומר שתהא רואה שלום אחיך האיך שרויין:

2613

2614ואת שלום הצאן. שמא ניזוקו. כל מלה שהיא חטופה פ"ה הפועל, כגון שלום דיבר, הרי היא ניתלית על חברתה, ואם היתה נפתחת ונקמצת, כגון שלום רב (תהלים קיט קסה), את בריתי שלום (במדבר כה יב), וכל דומיהן, הלא דבר הוא:

2614

2615והשיבני דבר. הרי עומדת על עצמה, ועוד יש ללשונות הללו דרכים מוחלקין ואין להאריך בהם:

2615

2616וישלחהו מעמק חברון. ליווהו על מנת לחזור:

2616

2617ויבא שכמה. מקום מזומן לפורענות, וזכר לדבר, דרך ירחצו שכמה (הושע ו ט):

2617

2618וימצאהו איש. זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי (בחזיון תחילה) [בחזון בתחלה] מועף ביעף (דניאל ט כא):

2618

2619והנה תועה בשדה. יוסף היה תועה בשדה שאינו יודע לכוין הדרך, ודומה לדבר תעיתי כשה אובד (תהלים קיט קעו), או חמורו תועה (שמות כג ד):

2619

2620וישאלהו האיש לאמר. לו בקול גדול שיכול לשמוע מה תבקש:

2620

2621ויאמר את אחי אנכי מבקש. כדי לראותם:

2621

2622הגידה. לשון ענוה:

2622

2623נא. לשון בקשה:

2623

2624לי. בפירוש:

2624

2625איפה הם רועים. כבר דרשנו איפא באל"ף, ואיפה בה"א, מה ביניהם:

2625

2626ויאמר האיש נסעו מזה, כלומר שמעתי בני אדם אומרים, ושמא הם אחיך שאתה אומר:

2626

2627נלכה דותינה. כמו לדותן:

2627

2628וילך יוסף אחר אחיו. מהו אחר אחיו, וכי היה רואה אותן שילך אחריהם, אלא שהלך בשביל אחר חיקור שרשי רגליהם, ודומה לדבר, ותשמור כל (אורחותי) [ארחותי] על שרשי רגלי תתחקה (איוב יג כז):

2628

2629וימצאם בדותן:

2629

2630ויראו אותו מרחוק. חסר ו', והן שבעה חסר ו' במקרא, וכולם למדרש, וזה היה ברחוק מלא עיניהם:

2630

2631ובטרם יקרב אליהם. בתוך ד' אמות:

2631

2632ויתנכלו אותו להמיתו. אין בכל המקרא אלא במקום ערמות מות, וכה"א (להורגו) [להרגו] בערמה (שמות כא יד), תרגום אונקלוס למיקם בנכילה. והיה לו לומר ויתנכלו בו, כענין שנ' והפך לבם לשנוא (אותו) [עמו] להתנכל בעבדיו (תהלים קה כה), או לומר ויתנכלו לו, כלומר הערימו להמיתו אותו, כענין שנאמר בנכליהם אשר נכלו (להם) [לכם], ומה ת"ל אותו, מלמד שלא הערימו להמיתו אותו בידים, אלא להמיתו אותו על יד כלבי הצאן, לשסות בו הכלבים:

2632

2633ויאמרו איש אל אחיו. שמעון אומר ללוי תחילה שהיו אחים כלי חמס, וכולם הסכימו להם, לכך כתיב ויאמרו:

2633

2634הנה בעל החלומות בא. ודומה לו מי בעל דברים (שמות כד יד):

2634

2635הלזה בא. כלומר מתהדר לפנינו כלוז ומראה גדולה לפנינו, ודומה לו מי האיש הלזה (בראשית כד סה), ודרשינן כבר הדור ונאה כלוז, וכן אתה דורש רץ דבר אל הנער הלז (זכריה ב ח):

2635

2636ועתה לכו ונהרגהו. בידים:

2636

2637ונשליכהו באחד הבורות. מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם:

2637

2638ואמרנו. לאבינו:

2638

2639חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו. והאיך הן מתקיים, אמר הקב"ה אתם אומרים נראה, ואני אומר אראה, עכשיו נראה דבר מי יקום, מני או מכם:

2639

2640וישמע ראובן. שהיה עוסק בשקו ותעניתו על מעשה בלהה בא וכלל עצמו עמהם עבור להצילו:

2640

2641ויאמר לא נכנו נפש. כלומר הכאה של מיתה, ומה ראה ראובן להקדים בהצלתו, א"ר נחמיא כך אמר בכור אני ואין הסירחון תלוי אלא בי. ורבנן אמרי כך אמר הוא מונה אותי עם אחי, שנאמר ואחד עשר כוכבים (בראשית לז ט), דין עלי הוא להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך:

2641

2642ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. אפילו בלעדי, שכבר אמר הקב"ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), ואם רוצים אתם לסלקו מאתכם השליכו אותו אל הבור הזה, ואם תאמרו הרי בני אדם באים ומעלים אותו, הרי הוא במדבר מקום שאין בני אדם מצויין לעבור שם, ולמה עצם כל כך:

2642

2643למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. אולי יסבור לו פנים, אמר הקב"ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, שנאמר את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד מג):

2643

2644ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים. כלומר כתנתו המיוחד לו, ואת כתונת הפסים אשר עשה לו אביו, זה פרגוד מצוייר של מילת:

2644

2645אשר עליו. לרבות בגד אחר פשוט שלובשין בדרכים שלבש על הכתונת ביציאתו לדרך:

2645

2646ויקחהו. חסר ו':

2646

2647וישלכו חסר י', מלמד ששמעון לבדו לקחו והוא השליכו, וגם נדרש אם למקרא, שלקחו והשליכו בעצתם. והשליח הזה הוא כשולחיו, ואע"ג דאמרו רבנן אין שליח לדבר עבירה, הני מילי לדיני אדם, אבל בדיני שמים איכא, והיכן פרע לשמעון במצרים, דכתיב ויקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם (בראשית מב כד), לכך אמר יעקב ארור אפם כי עז (שם מט ז), ולכך לא בירכו מחוקק עם אחיו, אלא רמזו בברכת יהודה שהציל את יוסף, כענין שנאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז):

2647

2648הבורה. כלומר לאותו הבור שאמר ראובן:

2648

2649והבור רק. יכול היה לומר והוא ריק, מה תלמוד לומר והבור, מלמד ששני בורות היו, אחד מלא צרורות, והשני מלא נחשים ועקרבים, וכן דרך המקרא, שנאמר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח טו):

2649

2650וישבו לאכול לחם. א"ר אחא בר זעירא אכילת עבירתן של שבטים רווחה היא לעולם, שאע"פ שאכלו על דם של יוסף, שדומה כאילו הרגוהו, נתיישבו להאכיל לחם לעוברים ושבים:

2650

2651וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים. עיקר מלת ארחת שיירא המהלכת בדרכים ממקום למקום, ודומה לדבר, דלתי לארח אפתח (איוב לא לב), ארח ברגליו לא יבא (ישעיה מא ג), לארח הבא (ש"ב יב ד), שכן דרך מתרגם ארח, לכך קורין לעובר דרך ארח:

2651

2652באה מגלעד. שמשם לקחו סחורתם זו:

2652

2653וגמליהם נושאים נכאת. זו שעוה:

2653

2654וצרי. זה שרף של עצי הקטף, והוא מובחר שבבשמים למרפא ולמיני אירס, וכה"א הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם (ירמיה ח כב):

2654

2655ולוט. זו מסטיני הנעשים בול כבול מלח, א"ר כהנא והלא אין דרכן של ערביים לטעון אלא עורות ועיטרן שריחו רע, אלא זימן להם הקב"ה סחורה זו בשביל צדיק זה שקים מליאי בשמים שתהא הרוח מנשבת בהם ולא ינזק מריחן של ערביים:

2655

2656הולכים להוריד מצרימה. סחורה זו ששם היא משובחת, וכה"א קחו (לכם) מזמרת הארץ בכליכם וגו' (בראשית מג יא), בכל מקום נאמר ירידה למצרים, ועליה ממצרים, שהיא ארץ שפלה, ועליה לארץ ישראל, וירידה מארץ ישראל, שהיא ארץ הרים ובקעות:

2656

2657ויאמר יהודה אל אחיו. בג' מקומות דיבר יהודה לפני אחיו ועשאוהו מלך עליהם, [ויאמר יהודה אל אחיו] ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם (שם מד יד), ויגש אליו יהודה ויאמר (שם שם יח), היינו דכתיב כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה ב):

2657

2658מה בצע כי נהרוג את אחינו. כלומר מה ממון אנו מרויחין בכך, שאנו עוברים על מה שהזהיר הקב"ה שופך דם האדם (בראשית ט ו), ואם בשביל חלומותיו שלא ימשול בנו, הרי כבר נאמר באדם דמו ישפך (שם ט ו), ואם תאמרו וכסינו את דמו, הרי כבר נאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (שם ד י):

2658

2659לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמר נלך ונתפוש דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל, אף זה שחטא והוציא דבה רעה לפני אבינו נמכרנו לעבד ונתהנה מדמיו:

2659

2660וידנו. חסר י', דמשמע יד אחד ממנו אל תהי בו בלשון יחידה:

2660

2661כי אחינו בשרנו. כלומר שאר בשרינו בני אב אחד, שעל כך נקנסו קין וזרעו למחות מן העולם:

2661

2662וישמעו אחיו. כלומר קבלו ממנו, אבל מראובן לא קבלו, לכך החזיק לו אביו טובה, שנאמר מטרף בני עלית (שם מט ט):

2662

2663ויעברו. כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שהגיעו הישמעאלים, ומאי משמע דהאי ויעברו לישנא דאקדומי הוא, דכתיב וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי (ש"ב יח כג), ואיבעית אימא מהכא, ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב יג), ולפי שאלו מדינים מבני אברהם הם וקדמו לבא לפני הישמעאלים מכרוהו להם והם עצמם המדינים כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. כיון שהעלוהו נתחרטו עליו, אז הגיעו ארחת ישמעאלים ומכרוהו המדינים ההם לפני אחיו לישמעאלים בעשרים כסף במה שנתנו בו, כי זה בעשרים כסף, משמע למדינים, ומשמע לישמעאלים, דא"ר יודן אנאת ארבע נכתבו עליו אחיו לסוחרים, סוחרים לישמעאלים, ישמעאלים למדינים, מדינים לפוטיפר, ר' הונא אמר חמש, שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים (פסוק לו), לדימוסיא של מדינים, ובא פוטיפר ולקחו מן דימוסיא של מדינים, ואין לומר מדינים הם הן מדנים שכבר נאמר את מדן ואת מדין. עשרים כסף. הם חמש סלעים, כי סלע ד' דינרין, וזה כסף דינר של כסף הוא, אמר הקב"ה אתם מכרתם בכורה של רחל בחמש סלעים, לפיכך צריכים אתם לפדות פטר רחם שנולד להם בה' סלעים:

2663

2664וישב ראובן אל הבור. כדי להעלותו בחבל שהביא בידו, כי לא נמצא שם בעת מכירתו. דא"ר אליעזר עסוק היה בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, וכיון שנפנה הלך והציץ בבור:

2664

2665והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. לרצות את אביו, אמר לו הקב"ה מאדם הראשון עד כאן לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, וזה הושע בן בארי, שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד ב):

2665

2666וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו. הישוב לאביו. ואני אנה אני בא, ואיך אראה פני אבי והסירחון נתלה בי:

2666

2667ויקחו את כתונת יוסף. אותו של פסים ושני הבגדים כבשו:

2667

2668וישחטו שעיר עזים. ואע"פ שצריכין לדם ולא לבשר, לא נהגו בו מנהג הפקר ושחטוהו, זה שדרשינן בויבא יוסף את דבתם (בראשית לז ב):

2668

2669ויטבלו את הכתונת. כלומר הכתונת המיוחדת:

2669

2670בדם. בדמו של שעיר. ולמה בדם של שעיר, שדומה לדמו של אדם, ולפיכך בכל מקום השעיר לחטאת, יבא דמו ויכפר על דם הדומה לו, וכתיב כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג):

2670

2671וישלחו את כתונת הפסים. כשהיא מגולגלת בדם שעיר:

2671

2672ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו. וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו. הן עצמן, אלא וישלחו ע"י בני השפחות, ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום, אלא זאת מצאנו, בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת, ה' פתוחה וחטורה והוא לשון שמא, שמא כתונת בנך היא אם לא, עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו. א"ר יוחנן אמר הקב"ה חייך בו בלשון אני גובה ממך, שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו' (בראשית לח כה), וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו:

2672

2673ויכרה חסר יו"ד שלא היה מכירה במראיתה שהן סימנין מובהקין שכבר היתה לבנה שהיא מצהיר צהיר רך ונקי מילת ועכשיו היא מגועלת בדם ואין לו בה סימנים מובהקין אלא טביעת העין במדותיו:

2673

2674ויאמר כתונת בני (הוא) חיה רעה אכלתהו. זש"ה למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ כז), כך אמר יעקב עד עכשיו בשביל שהייתי שומר בצאן לבן לא היתה חיה רעה מתגרה בהם, ועכשיו נשתלחו בבן זקוני:

2674

2675טרף טרף יוסף. כפל הדבור כלומר דרכו של טריפה להציל הרועה ממנו כרעים או אוזן, וזה נטרף על הכל, אבל שניהם חסרים ו', שלא כיוון את דבריו באמת, שנסתרה ממנו רוח הקודש:

2675

2676ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו. ר' פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע, והיכן כפר עליהן במצרים, שנאמר ויקרעו שמלותם ויעמוס וגו' (בראשית מד יג). א"ר אייבו לפי שתפש יעקב השק, לפיכך אינו זז מבניו לדורות, שכן כתיב באחאב וישם שק על בשרו (מ"א כא כז), במרדכי וילבש שק (אסתר ד א), וכן רבים:

2676

2677ויתאבל על בנו ימים רבים. אלו עשרים ושתים שנה:

2677

2678ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלו כלותיו, וא"ר נחמיה כנעניות היו מעיר שכם לקחו, שכן אדם קורא לחתנו בנו, ולכלתו בתו:

2678

2679לנחמו. להשקותו כוס של תנחומין להברותו, כדרך שעשה יעקב ביצחק בנזיד:

2679

2680וימאן להתנחם. מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החי, שהרי ביהודה כתיב, וינחם יהודה (בראשית לח יב), וכתיב אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו [בכו] להולך כי לא ישוב עוד וגו' (ירמיה כב י):

2680

2681ויאמר כי ארד אל בני. כלומר בשביל בני, ודומה לו אל אודות הרעה בתמר ואמנון (ש"ב יג טז), כלומר לא בפעם זו לבד אני מסרב להתנחם אלא אפי' כשארד שאולה ארד אבל:

2681

2682אבל שאולה. כלומר לשאול, כסבור שקצף הקב"ה עליו שחסרו מן י"ב שבטים:

2682

2683ויבך אותו אביו. של יעקב שחיה י"ב שנה אחרי מכירת יוסף, דא"ר לוי יצחק היה בוכה אצל יעקב, יוצא מאצלו היה יצחק רוחץ וסך ואוכל ושותה, שהיה יודע ברוח הקדש שיוסף חי, ולמה לא גילה גם ליעקב, שאמר בדעתו, הקב"ה לא גילה לו, והיאך אני מגלה לו:

2683

2684והמדנים. שקנאו מן הישמעאלים:

2684

2685מכרו אותו אל מצרים. אל דימוסיא של מדינים, ודימוסיא של מדינים מכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, כשנדרוש לפנינו:

2685

2686ורבותינו דרשו וישב יעקב בארץ מגורי אביו. אין ישיבת מנוח לצדיק בעולם הזה, שכן את מוצא באבות העולם כולם:

2686

2687בארץ מגורי אביו. באברהם כתיב ואת הנפש אשר עשה בחרן (בראשית יב ה), וכבר דרשנו אלו העבדים שגיירו, שנאמר הסירו את אלהי הנכר (בראשית לה ב), ביצחק כתיב לא מצאנו, בא פסוק זה ולימד שגם יצחק מגייר גרים, שנאמר בארץ מגורי אביו, אל תקרא מגורי אלא מגויירי אביו:

2687

2688בארץ כנען. תנן הכל מעלין את נשותיהן לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין, אחד נשים, ואחד עבדים, כיצד נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל נותן ממעות קפוטקיא כדברי רשב"ג:

2688

2689ת"ר הוא אומר לעלות [והיא אומרת שלא לעלות], כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו, ואם לאו יוצאי אויתן כתובה, היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת, תצא בלא כתובה, הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת. יוציא ויתן כתובה, א"ר אבי מקולי כתובה שנו כאן, וקסבר רשב"ג כתובה דאוריתא:

2689

2690ת"ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפי' בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוצה לארץ, אפי' בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שקיבל עליו מלכות שמים, שנא' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ולזרעך אחריך) (ויקרא כה לח), וכל הדר בחוץ לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה, וכן דוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים (ש"א כו יט). א"ר אליעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר העם היושב בה נשא עון (ישעיה לג כד):

2690

2691אלה תולדות יעקב יוסף. היה צריך לומר אלה תולדות יעקב ראובן, אלא שענינו של יוסף דומין לשל יעקב, לכך סמכן, מה יעקב נולד מהול, אף יוסף נולד מהול, מה יעקב היתה אמו עקרה, אף יוסף היתה אמו עקרה, זו קשתה אמו בלדתה, אף זה קשתה אמו בלדתו, אמו של זה ילדה שנים, אף אמו של זה ילדה שנים, מה יעקב שנאוהו אחיו, אף יוסף שנואוהו אחיו, יעקב נתברך בעושר, אף יוסף נתברך בעושר, יעקב יצא לחוץ לארץ, אף יוסף יצא חוץ לארץ, יעקב נשא אשה בחוץ לארץ, וכן יוסף, יעקב ליווהו מלאכים, וכן יוסף, יעקב נתגדל ע"י חלום, וכן יוסף, יעקב נתברך בית לבן בגללו, וכן יוסף בית אדוניו, יעקב ירד למצרים, וכן יוסף, וזה כלה הרעב, וכן זה, יעקב משביע וכן יוסף משביע, יעקב מצוה על הפקודה, וכן יוסף על עצמותיו, יעקב נחנט, וכן יוסף, יעקב מת במצרים, וכן יוסף, יעקב נאמר בו גנבתי יום וגנבתי לילה (בראשית לא לט), וכן יוסף נאמר בו כי גנב גנבתי וגו' (שם מ טו), יעקב נפרד מאביו כ"ב שנה, וכן יוסף:

2691

2692והוא נער. שהיה ננער על מעשה בני בלהה ועל בני זלפה לאמר עשו כך וכך ולא על כולם, ודומה לדבר ויען הנער [הנצב] על הקוצרים (רות ב ו):

2692

2693ועשה לו כתונת פסים. שהפיסו עליה מי מהם יוליכנה אל אביהם, ועלת ליהודה. פסים ד' אותיות על שם אדוניו שנתעמרו בו פ' פוטיפר ס' סוחרים י' ישמעאלים מ' מדינים:

2693

2694ריש לקיש בשם ר' אליעזר בן עזריה אומר מאי דכתיב לכו [וראו] מפעלות אלהים וגו' הפך ים ליבשה וגו' (תהלים סו ה ו), ולמה וישנאו בשביל שיקרע הים לפניהם, זש"ה ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו וגו' (שם עז יז), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (שם עז טז), מלמד שלא נקרע הים אלא בזכות יוסף:

2694

2695ויאמר אליהם שמעו נא החלום. אמר להם בלשון הזה יהיה נביאכם מוכיח אתכם, שנא' שמעו נא [את] אשר ה' אומר קום ריב את ההרים וגו' (מיכה ו א):

2695

2696והנה אנחנו מאלמים אלומים. אני רואה שאתם עתידין לעשות אילמין לפני עגלי ירבעם ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד). ר' אחא אמר כך אמר יוסף עתידין לעשות אילמין להעלים עלי דברים לפני אבא וגם אני מעלים כמו כן:

2696

2697והנה השמש והירח. כמשמעו:

2697

2698ואחד עשר כוכבים. אלו י"א מטות ישראל חוץ מלוי שנבדל:

2698

2699משתחוים לי. נגד יהושע בן נון, ועל כן סמך יהושע ואמר שמש בגבעון דום (ולבנה) [וירח] בעמק אילון (יהושע י יב), אמר עבדי דמרי לאו זבונתייכו בספרא דאבא, דכתיב משתחוים לי. א"ר ינאי ג' מלאכים נזדווגו לו, שנאמר וימצאהו איש (פסוק טו), וישאלהו האיש (שם), ויאמר האיש נסעו מזה (פסוק יז):

2699

2700הנה בעל החלומות. רבנן אמרי אתי טעין חילמא, ר' לוי אמר אמרו זה שעתיד להשיאנו לבעלים:

2700

2701והבור רק. א"ר אחא נתרוקן בורו של יעקב ואין בו דברי תורה הנמשלת למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א), כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו וגו' (דברים כד ז), והם מוכרים את אחיהם:

2701

2702ויעברו אנשים מדינים וגו'. אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד מכם נותן בקע לגלגולת:

2702

2703וישב ראובן אל הבור. ר' יהושע אמר טרחת הבית מושלכת עליו, וכיון שנפנה הלך והציץ אל הבור, ר' יהודה אומר כל אחד היה משרת את אבא יום אחד, ואות יום היה יומו של ראובן, ואין הדברים נראין:

2703

2704כתונת בני חיה רעה אכלתהו. תרגמו אנשי עיר הקודש לא חייתא בישתא אכלתיה אלא חמי אנא (דחיתא) [דאיתתא] בישתא קיימא לקובליה, ובשיטת רב הונא דאמר נצנצה בו רוח הקודש ואמר חיה רעה זו אשת פוטיפרע, ויש מרבותינו אומרים שלא דבר ברוח הקודש, שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו', אלא כנגד יהודה דבר, אתה חיה רעה שבחיות אכלתהו:

2704

2705ויקרע יעקב שמלותיו. ר' פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע נפרע להם במצרים, שנאמר ויקרעו [שמלותם] (בראשית מד יג), יוסף גרם להם לשבטים לקרוע, עמד בן בנו וקרע, שנא' ויקרע יהושע שמלותיו (יהושע ז ו), בנימין גרם קריעה לשבטים, עמד בן בנו וקרע, שנא' ויקרע מרדכי את בגדיו (אסתר ד א), מנשה גרם קריעה לשבטים, לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בעבר הירדן, וחציה בארץ כנען:

2705

2706ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

2706

2707וסמוך לה ירידת גור אריה, ולא היה ראוי לסמוך אלא ויוסף הורד מצרימה, אלא כדי לסמוך ירידה לירידה, ר' יוחנן אמר כדי לסמוך הכר נא להכר נא, ר' שמעון ב"ר נחמיא אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפרע, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, דא"ר יהושע בן לוי ראתה באסטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בן ממנו, הה"ד החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך (ישעיה מז יג), א"ר אבא מאשר [ולא כל אשר. ודכוותה ולא יתבששו והנחש היה ערום] (בראשית ב כה, וג א), לא היה ראוי לסמוך אלא ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, א"ר יהושע בן קרחה להודיע מאיזה חטא קפץ עליהם שלא נצטנעו מן הנחש, ועל שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם, א"ר יעקב דכפר חנן שלא להפסיק בפרשת נחש, ורבנן אמרי כדי לסרג על הספר, כמו שאמר ברוח הקודש:

2707

2708ויהי בעת ההיא. שיעץ יהודה את אחיו למכור את יוסף:

2708

2709וירד יהודה מאת אחיו. כיון שראו אביהן עוסק בשקו ותעניתו אמרו ליהודה מלך הייתה עלינו, ואמרת לנו למכרו, ושמענו לך, ואם היית אומר פטרוהו לשלום, היינו שומעין לך כמו כן, ועד עכשו היה אבינו מזוקק לנו להשיאנו נשים, ועכשו שעסוק בשקו ובתעניתו אינו דין להזדקק לנו כל כך, אמר להן באו נפזור עצמינו, שכל זמן שאנו מכונסין השטר מצוי להיגבות, וכן הוא אומר בגביע אלהים מצא את עון עבדיך (בראשית מד טז), לפי שהיו מכונסין, אמרו לו ולא אתה הראש שלנו רד ופרנס את עצמך, מיד וירד יהודה מאת אחיו, ולמה פתח בלשון ירידה, שהיתה ירידה לו שקבר אשתו ובניו, ולפי שפתח בדברי הצלת אחיו ויאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), ולא סיים אלא במכירה, דת"ר כל המתחיל במצוה ואינו גומרה סוף בא למדה זו:

2709

2710ויט. נטה בגדולתו והלך להגורר:

2710

2711עד איש עדלמי. והוא היה דיינו מתחלה שהכבר השיאו את בת שוע:

2711

2712ושמו חירה. רבנן אמרו הוא חירם, ולא סבירא לן כוותייהו, אלא כר' יהודה דאמר חירם אחר היה, ואמו מישראל היתה, שנמנית אחר אמונתה ונבעלה לגוי וילדה לו את חירם, שנאמר וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי (מ"א ז יג יד). ועל דעתיה דר' [יהודה בר] סימון חי חירם קרוב לת"ק שנה:

2712

2713וירא שם יהודה. קודם מכירת יוסף במקומו של חירם והוא השיאהו לו, והיינו דאמרי אינשי בר אתרא בוצינא דאתרא:

2713

2714בת איש כנעני. תגר, ודומה לו, אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי הארץ (ישעיה כג ח), כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב ח), יחצוהו בין כנענים (איוב מ ל), וכל דומיהן, ויש לומר כנענית ממש, שהרי עדולמי בתוך כנען הוא:

2714

2715ויקחה. דרך אישות ויבא אליה. ואילו לקיחת בת שוע היה קודם מכירת יוסף אלא סידר הכתוב בפרשה מסויימת שלא להפסיק בין לקוחיה ולידתה. שהרי ער ואונן נולדו קודם מכירת יוסף, ושלח נולד באותה שעה שהיה עסוקין במכירת יוסף, ונכתב הענין מסויים אחרי מכירת יוסף, להודיע כי לכך קבר אשתו ובניו:

2715

2716ושמו שוע. משם הצדיק, ויש לומר שלכך נקרא שמו שוע, שהיה מגדולי הארץ, ודומה ללשון ולא ניכר שוע לפני דל (איוב לד יט):

2716

2717ויקחה. בדברים לגיירה אמר אשריך שאת מתחבר לזרע אברהם ויצחק ויעקב ונכנסת תחת כנפי השכינה, שמעה לו ונתגיירה:

2717

2718ויבא אליה לשם אישות:

2718

2719ותהר ותלד בן ויקרא [את] שמו ער. שהוער מן העולם, זה שכבר דרשינן שהראשונים משתמשין ברוח הקודש, לכך מכנין שם לבניהן על שם מעשה שעתיד להיות, ומתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין, ומגידים מראשית אחרית, וזש"ה אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרא שמות, אלא שמות, שמו של אדם הוא על מעשיו, אבל אנו מוציאין שם בנינו על שם אבותינו הראשונים:

2719

2720ותהר עוד ותלד בן ותקרא [את] שמו אונן. גם היא כיוונה ברוח הקודש, לאחר שנשתרשה ביראת שמים וקראה שמו אונן שהביא אנינה לעולם:

2720

2721ותוסף עוד. מה ת"ל ותוסף, שהרי ער ואונן נולדו קודם שנמכר יוסף, כי כשלקח יהודה את בת שוע, היה יוסף בן ט"ו שנה, ובאותו שנה נולד ער, ובשנה האחרת נולד אונן ופסקה, ואחר כך נמכר יוסף, בשנת י"ז לו, וירד יהודה ונפרש מאחיו לפרנס את עצמו ואת ביתו, ונזקק בעיר אכזיב לאשתו, והרתה אח"כ בשלה, לכך שינה כתוב בלשון ואמר ותוסף עוד ותלד בן:

2721

2722ותקרא את שמו שלה. לפי ששגג יהודה במכירת יוסף נקרא זה שלה, לשון תרגום, שגגה מתרגם שלה, ולבי רחש להדבירו על אופן שנאמר והיה בכזיב בלדתה אותו, כזיב ושלה עניין חד הם, שכן כתיב באלישע לא תשלה אותי (מ"ב ד כח), וכתיב אל תכזב בשפחתך (שם שם טז), וזכר לדבר בתי אכזיב לאכזב (מיכה א יד):

2722

2723והיה בכזיב. יהודה היה בעיר אכזיב:

2723

2724בלדתו אותו. אמו לשלה:

2724

2725ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. שתימרה מעשיה כקטורת, שלא רצתה לצאת מבית חמיה:

2725

2726ויהי ער בכור יהודה רע. כמשמעו:

2726

2727בעיני ה', ולא בעיני אדם, שלא היה אדם יודע רשעו אלא הקב"ה, והוא עושה כמעשה אונן והקב"ה פרסמו בגנות:

2727

2728וימיתהו ה'. שהרי דינו בדיני שמים:

2728

2729ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה. שהרי בביאה אתה קונה אותה לך:

2729

2730והקם זרע לאחיך. כלומר על אחיך, למדנו שהיו נוהגין במצות יבום קודם מתן תורה ממצות הדעת, מכאן תשובה למינים האומרים שאין יבום תלוי אלא בנחלה, שהרי עדיין לא היתה נחלה בישראל, שנאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו (בראשית לז א), ואמר ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ותשובה לאומרים כי ישבו אחים יחדיו (דברים כה ה), קרובים ולא אחים ממש, שהרי ער ואונן אחים ממש היו בני אב אחד ואם אחת, ולמדנו יבום מיבום, מה כאן אחיה ממש אף להלן אחיה ממש:

2730

2731וידע אונן. על פי אביו:

2731

2732כי לא לו יהיה הזרע. שלא יקראו הבנים שיעמיד על שמו שכן אמר לו אביו:

2732

2733והיה אם בא. באקראי בעלמא לא שנוהג בה חיבה אלא לפרקים כשמתאוה ובא אל אשת אחיו:

2733

2734ושחת ארצה. כמו לארץ, היה חורש בגנות ומערה לאשפות, ופי' דש מבפנים וזורה מבחוץ שכבת זרעו שלא תתעבר:

2734

2735לבלתי נתן זרע לאחיו. שיקרא לשם אחיו:

2735

2736וירע בעיני ה' אשר עשה. שהיה משחית את זרעו, והקב"ה צוה לאדם ולחוה פרו ורבו (בראשית א כח), וכתיב לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה יח), וזה ממית את הוולדות שראויות לצאת ממנו, לפיכך:

2736

2737וימת גם אותו. מה ת"ל גם אותו, שדינו כדין אחיו, מה אחיו מיתתו בידי שמים, ומה זה משחית זרעו בשביל שלא תתעבר ותכחש יופיה, והעלה עליהם הקב"ה כאילו הרגו הוולדות וזרעותיהן, וכן אתה דורש קול דמי אחיך (בראשית ד י), לא דמו בלבד, אלא דמו ודם זרעותיו, וכן אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו (מ"ב ט כו):

2737

2738ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. נהגי מנהג אלמנות ושמרי את יבמיך שלא תנשאי לאחר עד יגדל שלה בני, שיהא בן י"ג שנה ויום אחד, שהיה באותו הפרק בן י"ב שנה:

2738

2739כי אמר. כלומר כי אמר אבל לא על מנת להשיאה לשלה שמא המקור גורם ואם יבא עליה פן ימות עליה גם הוא כאחיו, דחיוה מביתו:

2739

2740ותלך תמר ותשב בית אביה. שומרת יבם:

2740

2741וירבו הימים. י"ב חודש, ומה ת"ל וירבו שמלאו ימים של שלה י"ג שנה ועוד:

2741

2742ותמת בת שוע אשת יהודה וינחם יהודה. על ידי אחיו שבאו לנחמו:

2742

2743ויעל על גוזזי צאנו. סגולה של עצמו, שהרי כבר נאמר וירד יהודה מאת אחיו (פסוק א). כל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם, וכבר דרשנו:

2743

2744הוא וחירה רעהו העדלמי. שאין דרכו של אדם חשוב להלוך בדרכים יחידי:

2744

2745תמנתה. כמו לתמנת:

2745

2746ויגד לתמר. חסר ו', שהוא לשון רכילות:

2746

2747לאמר. מגיד אחר מגיד, הנה חמיך. מה ראה הכתוב לשנות בפרשה זו מלשון מקרא ללשון משנה, שהרי בכל המקרא קורא אדם לאבי אשתו חתן, וכן אשה לאבי בעלה חותן, וכאן שינה לומר חמיך, אלא חמיך דחמי ליך שכן דבר הראוי קוראו חמי בירושלמי:

2747

2748עולה תמנתה לגוז צאנו. א"ר סימון תמנת אחת היתה, ולמה נאמר ביהודה עלייה, ובשמשון ירידה, דכתיב וירד שמשון תמנתה (שופטים יד א), אלא שהיתה נבנית באמצע ההר, ההולך לתמנת ממקום שהיה הולך יהודה היה עולה, שמשון היה יורד שהרי תמנת גבוה מאותו המקום. ר' אבין בר נגרא אמר. יהודה שנתעלה בה, נאמר בו עלייה, שמשון שנכשל בה בעבירה, נאמר בו ירידה:

2748

2749ותסר בגדי אלמנותה מעליה. בגדי אלמנותה היו בגדים שחורים:

2749

2750ותתעלף. הראה עצמה חלושה וכך דרך הצנועות:

2750

2751ותשב בפתח עינים. זהו אם הדרך, וזו היא פרישת דרכים בלשון רבותינו, פתח עינים עוברי דרכים פותחים עיניהם אנה יהיו פניהם מועדות לצפון או לדרום למזרח או למערב:

2751

2752אם הדרך. כמו שהאם יולדת, כך זו מולדת דעה לתועים בדרך. פרשת דרכים. שמתפרשת לדרכים הרבה, פתח עינים מכוונת מצד זה של דרך תמנתה ובאותו הצד ישבה לה שלא יהא חמיה יכול לעבור שלא יראה, וכל כך למה, לשם שמים, כדי שלא תצא מבית אבות ריקנית ולהעמיד משם בן:

2752

2753ויראה יהודה. עומדת על הדרך:

2753

2754ויחשבה לזונה, שכן דרך הזונות לעמוד בדרך, שנא' פעם בחוץ פעם ברחובות (משלי ז יב), אז לא השגיח בה:

2754

2755כי כסתה. כלומר שנסתכל בה כשכסתה פניה:

2755

2756מיד ויט אליה. והרבה כי נדרשים במקרא אמר אלו היתה זונה לא היתה מכסית פניה:

2756

2757ויט אליה. מה ראה לומר ויט אליה, היה יכול לומר ויבא אליה, א"ר יוחנן מלמד שבקש לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, א"ל להיכן אתה הולך ומהיכן מלכים ומהיכן גואלים עומדים, ונטה אליה אל הדרך בעל כרחו:

2757

2758ויאמר הבה נא. אלא בבקשה ממך הבה לי עצה אם אבוא אליך, א"ל טהורה אני ופנויה אני:

2758

2759כי לא ידע כי כלתו היא. שאם היה יודע לא היה שואלה לכך כיון שראתהו מהפס, מיד ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי, כיון שאני מפקרת לך את עצמי הריני רוצה להשתכר:

2759

2760ויאמר אנכי אשלח (לך) גדי עזים מן הצאן. למה נזדמן בפיו גדי עזים ולא דבר אחר יש דורשין לשבח, יעקב נתברך בגדי עזים, ויהודה העמיד מלכים וגואלים בגדי עזים שנדר, ויש דורשין מדה כנגד מדה:

2760

2761ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. כלומר עד שאתה שולח לי את הגדי. עיקר מלת ערבון, לשון ערבות, שהוא ערב בין הסוחרים לקיים הסחורה, ודומה לו אנכי אערבנו (בראשית מג ט), בני אם ערבת לרעך (משלי ו א), ועתה [התערב] נא (מ"ב יח כג), עורב ערובה (משלי יז יח), וכל דומיהן, מדוברים על אופן משכון ולשון משכון הוא שמושך את האדם לאותו דבר, וסימן לדבר משכני (שה"ש א ד) כל זמן שמשכני בידיך, אחריך נרוצה (שם):

2761

2762ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך. זה חותם שהיה חותם בו את הצאן:

2762

2763[פתילך. שהיה קושר בה את הצאן]. ומטך אשר בידך. שהיה אוחז בו את הצאן, שכך עושין הרועים קושרים חבל בראש המטה, והוא ענוב, ומכניסו בראש הכבש, והוא מושך, והעניבה מתקשרת והצאן נאחז, אלו דברי רבותינו מקצתן. ויש דורשין חותמך ופתילך, שמכניסין רצועה או פתיל עב בפה כיס של מעות, וחותמין בחותם וחותם קשור בפתילים, והפתילים במטה קטן, וכאשר הכיס קשור נשארו החותמות והפתילים והמטה ביד החותם ויש לה שלשלת ליעיד':

2763

2764ויבא אליה. למקום צנעה לשם פריה:

2764

2765ותהר לו. מיד מביאה ראשונה, ואע"פ שאמרו רבותינו אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, תמר באצבע מיעכה, והכל לשם שמים, כדי להעמיד בנים מן האבות אברהם יצחק ויעקב, וכיוצא בעיבור זה דרשינן בהגר ובנות לוט:

2765

2766ותהר לו. כלומר ממנו:

2766

2767ותקם. ממשכבה:

2767

2768ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה. שלא יקפצו עליה בני אדם בדרך:

2768

2769וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי לקחת הערבון [מיד האשה] ולא מצאה. כי לא היתה ישיבתה לשם, רק הולכת למקומה:

2769

2770ולא מצאה. כי איננו מכירה בסימנים שמתחלה היתה מכוסה בצעיף, ועכשיו היתה מלובשת בגדי אלמנותה בגדים שחורים:

2770

2771וישאל את אנשי מקומה. של אותו מקום שישבה שם בפתח עינים:

2771

2772לאמר. לומר לזה ולזה:

2772

2773איה הקדשה היא בעינים. כלומר שהיא בעינים, במקום שכל בני אדם מסתכלין בו:

2773

2774על הדרך. כמשמעו:

2774

2775ויאמרו לא היתה בזה. במקום הזה קדשה:

2775

2776וישב אל יהודה. והגדי בידו:

2776

2777ויאמר לא מצאתיה. בטביעת עין:

2777

2778וגם אנשי המקום אמרו. ומעידים:

2778

2779לא היתה בזה קדשה. מעולם לא היתה בזה קדשה, שאנו גדורין מן העריות ומן הזימה. קדשה זו זונה מופקרת, וכן הזהיר הכתוב, לא תהיה קדשה [מבנות] ישראל (דברים כג יח), ולא בשיטת אונקלוס, אלא בשיטת רבותינו נזכה לדורשו במקומו, ומתוך שנשגלת לכל עובר אינה מבחנת ממי נתעברה ואין הולד יודע אחר מי להתייחס, ודומה לדבר פן תקדש המלאה והזרע (דברים כב ט), שמתוך שנזרע כלאים אינו ראוי לביכורים, והוא כתוקד אש. וכן הדין של זו הביאה לתוך אש, שנאמר הוציאוה ותשרף:

2779

2780ויאמר יהודה תקח לה. התי"ו של תקח לה נחרטת להשמיע המלה לשון נקבה, שכך אמר לו מעתה אל תשנה לבקשה אלא תהא לוקחת לעצמה הערבון, שאם תבקשה עוד, דואג אני פן נהיה לבוז, ואם תאמר אין בהם אמונה, שהרי שלחתי את הגדי הזה בידך, ואתה לא מצאתיה, מה אוכל לעשות בכך נפטרתי באמונתי:

2780

2781ויהי כמשלש חדשים. כלומר כמו שלש חדשים, ודומה לו כמבנה עיר (יחזקאל מ ב), כלומר בוני עיר. סומכוס אומר משום ר' מאיר מניין שאין העובר ניכר עד שלשה חדשים, שנא' ויהי כמשלש חדשים, ר' הונא בשם ר' יוסי לא שלשה חדשים שלמין, אלא רובו של ראשון, ואמצע כולו, ורובו של שלישי, ומאי כמשלש, כמו שלשה, ולא שלשה שלמין:

2781

2782ויגד. חסר ו', שנאמר לו דרך רכילות:

2782

2783ליהודה לאמר. מגיד אחר מגיד:

2783

2784זנתה תמר כלתך, וגם [הנה] הרה לזנונים. שהיא עצמה מטפחת על כריסה, ואומרת מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת:

2784

2785ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. והלא אין מיתתן של בני נח בשריפה כלל, אלא אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר בשם ר' מאיר תמר בתו של מלכי צדק היתה, ומתורת הדעת דנה יהודה בשריפה, דכתיב ובת כהן (ויקרא כא ט), כלומר כל מי שאביו כהן, כי תחל לזנות [וגו'] באש תשרף (שם):

2785

2786היא. אמר ר' חונא הוא כתיב, שהוא והיא צריכין לצאת לדון:

2786

2787היא מוצאת. א"ר יודן מלמד שנתעלמו הערבונות ממנה ובקשה מלפני הקב"ה והמציאו לה, ודומה לדבר או מצא אבדה (ויקרא ה כב), מוצת כתיב מוצאת קרינן כשהיא באה לישרף, ודומה לדבר ויצת אש בציון (איכה ד יא):

2787

2788והיא שלחה אל חמיה. כלומר דחמי לה, וכן אתה דורש בנעמי חמותה, דחמי עמה למידר:

2788

2789לאמר. לומר לדיינים שאינה חייבת מיתה. אמרה מימי לא גמר אדם אחר ביאתו בי, ואם תאמרו שנכנסתי לחופה עם בניו, הרי לבני נח בעולת בעל יש נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ובניו של זה הי' מערים זרעם לאשפות ועוברים על גזירתו של הקב"ה, אלא:

2789

2790לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. עד כאן דברי שליחות, מכאן ואילך באתה ודברה בעצמה:

2790

2791ותאמר הכר נא. בקש לכפור אמרה לו בבקשה הכר נא את בוראך, ודע והגד למי החותמת והפתילים והמטה האלה:

2791

2792ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. כלומר צדקה נפשה יותר ממני, שהרי לדבריה בחזקת היתר נבעלת ולשם שמים, ואני בשוגג בדבר איסור באתי עליה בחזקת זנות, וכל כך לא עשתה אלא:

2792

2793כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כלומר כי על אשר לא נתתיה לשלה בני אחר גדלו:

2793

2794ולא יסף עוד לדעתה, בביאה זו עדות הכתוב בדבר הקודש:

2794

2795ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה. כאן תאומים כולו מלא, לפי ששניהם צדיקים, וברבקה חסר, שאחד היה צדיק, ואחד רשע:

2795

2796ויהי בלדתה ויתן יד. הילד הוציא את ידו:

2796

2797ותקח המילדת ותקשור על ידו שני, כלומר חוט הצבוע בתולעת השני:

2797

2798לאמר. מהו לאמר לאלתר:

2798

2799זה יצא ראשונה כלומר בראשונה. דא"ר אבא בשם ר' חסדא. שלשה נאמנין לאלתר החיה על הוולד כזה, שיירה על השבויה, והמטהרת חברותיה, אמר רבא המטהרת חברותיה ובלבד מעת לעת:

2799

2800ויהי כמשיב ידו, הוולד לרחם:

2800

2801והנה יצא אחיו. בלי סיועת המילדת:

2801

2802ותאמר. המילדת:

2802

2803מה פרצת עליך פרץ. לשון פירצה, ודומה לו ופורץ גדר (קהלת י ה), [פרץ] גדרו (ישעי' ה ה), ויפרוץ בחומות ירושלים (מ"ב יד יג), וכל דומיהן, כלומר אחיך היה מבקש לצאת ואתה דחקת ופרצת הרחם:

2803

2804עליך. כלומר בשבילך:

2804

2805[ויקרא] שמו פרץ. רב על כל הפורצים. ממך יעמוד הפורץ באחיו העולה לפניהם זה מלך המשיח:

2805

2806ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני. חוט של זהורית שקשרה לו:

2806

2807ויקרא. יהודה:

2807

2808שמו זרח. כלומר זה זרח תחלה שהוציא ידו בראשונה. ארבע ידים כתובין בזרח, כנגד עכן בן בנו, שפשט יד בארבע חרמים. חרם עמלק וחרם הכנעני, שנאמר והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), וחרם סיחון ועוג אלא שלא נענשין על הנסתרות, עד שהיו במדבר לאחר שעברו את הירדן עבר על חרם יריחו ונענש, היינו דכתיב [וכזאת] וכזאת עשיתי (יהושע ז כ), אלו דברי ר' יודן, ור' חונא אמר כנגד ד' דברים שלקח מחרם יריחו, שנאמר [ואראה] בשלל אחת וגו' (שם שם כא):

2808

2809ורבותינו דרשו ויהי בעת ההיא. באותו הפרק שכבר נמכר יוסף:

2809

2810ויט. נטה דעתו אצל חירם:

2810

2811ויאמר יהודה [לאונן] בא אל אשת אחיך ויבם אותה. יהודה התחיל במצות יבום תחילה, תני כל דבר שהיה בכלל היתר, כגון יבמה ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון, [ת"ל] יבמה יבא עליו מצוה. ר' יוסי בן חלפתא אומר חמש בעילות בעלתי ושניתי, דרך השדים בעלתי פי' מצניע ושותק כמי שכפאו שד, ונטעתי מיבמתי חמשה ארזים בישראל, ואלו הן:

2811

2812ר' ישמעאל בר' יוסי, ור' אליעזר בר' יוסי, ור' מנחם בר יוסי דהיינו וורדימוס, ואמאי קרי לי' וורדימוס שפניו דומה לוורד, ור' חלפתא בר' יוסי, ור' אבדימי בר' יוסי, ומשפטי היבום יזכנו בוראי לדורשן בפרשתן, אבל משפטי שומרת יבם אינם רמוזים בתורה זולתי כאן. ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. מכאן אומרים שומרת יבם שנישאת בלא חליצה תצא מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית, נתקדשה ולא נישאת אם היה יבמה ישראל נותן השני גט ומותרת ליבם, אבל למקדש אסורה, ואם היה יבמה כהן נותן המקדש גט וליבם אסורה משום גרושה, נישאת והיו לה בנים משני אם הוא ישראל חולץ להיבם, וישבת תחת בעלה, ואפוקי לא מפקינין מיני' שלא להוציא לעז על בניה ואם היה בעל כהן ויש לה בנים ממנו אפילו חליצה אינה צריכה שלא להוציא לעז עליו מעתה. מתו הבנים חזרה לאיסורה הראשון תצא מבעל [בגט] ומיבם בחליצה, וקיי"ל יבמה תפשי בה קידושין ולא הוי הוולד ממזר, דכי אמר רחמנא לא תהי' אשת המת החוצה (דברים כה ה), ללאו הוא דאתא ולא למיפסל זרעיה דפסקי ליה מהא דתניא אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, ואמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם אלמא כאשת איש דמיא לגבי עלמא ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה ואי ס"ד שריא ליבם, והתנן זה הכלל כל שתיבעל לאחרים ולא תהא אסורה לו היה מתנה עמה ואמרו במערבא לית הלכתא כר' המנונא אלא שרי' ליבם אלמא כפנויה דמיא ותפשי בה קידושין (וודאי) [ואי אזלא] לעלמא אין הוולד ממזר, ומתניתין דתנן זה הכלל כל שתיבעל וכו' ר' עקיבה היא. ואנן סבירא לן כרבנן, דתניא זו דברי ר' עקיבה אבל חכמים אומרים אין הוולד ממזר ביבמה, ותניא אחריתי ושוין על הנדה ועל הסוטה, פי' אשתו נדה ועל אשתו שקינא לה ועל שומרת יבם שאין הוולד ממזר. ושומרת יבם שזינתה מותרת לבעלה, ואע"ג דבעל כהן, ולא תימא כאשת איש דמיא, ואסורה אלא פנויה היא ושריא ליבם. ואמרינן לית הלכתא כר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה. שומרת יבם שלשה חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה, מכאן ואילך לא משל בעל ולא משל יבם. עמד היבם בדין וברח ניזונית משל יבם, נפלה לפני יבם קטן מיבם וודאי לא אכלה ומשל בעלה נמי לא אכלה, דמן שמיא הוא דקנסוה, ואפי' פירות אין לה, דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו' ולא מצינו מזונות ליבמה כלל אלא שנכסי בעלה כולן בחזקתן שהן אחראין לכתובתה, ואם מכר בהן היבם או היורשים אחראין אין מכירתן מכירה, ונכסים הנכנסין ויוצאים עמה הרי הן בחזקתה, מתה הרי הן בחזקת האם וכתובתה בחזקת יורשי הבעל, ואם היא צריכה מזונות וביקשה מכתובתה נותנין לה מקצת ע"י שליח עד שיגדול היבם ואם יבם יחזור הממון לידו חולץ יוסף לה עליו תשלום כתובה, ואם רוצה להשביעה משביע אפי' על פילכה ועל עיסתה, ואע"פ שהיבם הוא בן י"ג שנה ויום אחד אסור לו לקדשה וליבמה עד משלם שלשה חדשים. שאם תמצא מעוברת נמצא בא על אשת אחיו שלא לבנות ביתו, ומנלן דכי מלו תלתא ירחי מנכרא מלתא, דכתיב ויהי כמשלש חדשים (פסוק כד). הן אלה קצות דרכי שומרת יבם מכח מקרא בפרשת יהודה ותמר, ויתר משפטי במס' חמש עשרה על סדר חוסן:

2812

2813ותכס בצעיף ותתעלף. שתי נשי נתכסו בצעיף ושתיהם ילדו תאומים רבקה ותמר. ותשב בפתח עינים. א"ר אמי חזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו פתח עינים, אלא מלמד שתלתה עיניה לפתח שכל העינים תולות שם, וזה פתח הרחמים, אמרה יהי רצון שלא אצא מבית זה ריקנית, מכאן שנו רבותינו כל מעשיך יהיו לשם שמים, שהרי זמרי זנה באחת מחייבי לאוין, והפיל כ"ד אלף מישראל, תמר זינתה באיסור מיתות בית דין, והעמידה כמה מלכים ונביאים מישראל. ד"א בפתח עינים, מלמד שפתחה לו עינים ואמרה לו טהורה אני ופנויה אני, וראיתי שחלק ר' טובי' על דברי ר' אמי ואמר, פתח עינים שם מקום הוא, כדכתיב ביהושע תפוח והעינים (יהושע טו לד), ולא מסתבר:

2813

2814ויש אומרים בפתח עינים. עיני בני אדם:

2814

2815ויראה יהודה ויחשבה לזונה, מכאן אמר ר' חייא בר זעירא צריך אדם לרגל את עצמו להיות מכיר אחות אשתו וקרובותיו וקרובותיה האסורות לו, שלא יכשל באחת מהן, שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה בבית חמיה ולא היה יהודה מכירה:

2815

2816אם תתן ערבון עד [שלחך]. ערב קונה ומקנה פעמים כולו ופעמים כנגדו, וכל החוזר בו לקבל מי שפרע שהמטלטלין קונין את המטבע כיון שמשך מטלטלין יקנה מטבע בכל מקום שהוא וכל המטלטלין קונין זה את זה, אבל מטבע אינו קונה את המטלטלין. משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, אבל מי שפרע מדור המבול שמלאו הארץ חמס, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אמר רבא ומי לייטינן לי' והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך. איתמר ערבון רבא אמר כנגדו הוא קונה שאם הסחורה שוה ב' דינרין ונתן לו דינר אחד בתורת ערבון קנה מחצה הסחורה לקבל החוזר בו מי שפרע וה"ה בפחות או ביותר, ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה לקבולי מי שפרע שאינו קונה מן הסחורה כלל וערבון חוזר לבדו לבעליו והחוזר בו בא לב"ד ומקבל עליו קללת מי שפרע. ואותבינן לר' יוחנן מהא דתניא הנותן ערבון לחבירו על הבית או על השדה וא"ל אם אני חוזר בך הרי ערבוני מחול לך, והלה אומר אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי, ור' יוסי לטעמי' דאמר אסמכתא קניא, ר' יהודה אומר דין שיקנה כנגד ערבונו, אמר רשב"ג במה דברים אמורים דדין בזמן שאמר ערבוני יקון, כלומר יקנה אולי דעתי' דבההוא ערבון ניחא לי' דליקני' טפי לא, אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש זוז קנה הקרקע כולה, ופורע לו את השאר לאחר כמה ימים מאי לאו הוא הדין למטלטלין, דבסתמא קנה כולהון, דאי יהיב ערבון סתם ולא אמר ערבוני יקנה קנה הכל ומשלם לו הדמים אפי' לאחר זמן, וקשיא לר' יוחנן ודחינן לא לעולם מטלטלי בסתמא לא קני כלל ואקשינן מאי שנא ושני קרקע דקני לי' בכספא לגמרי, כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף וכו', כי יהיב נמי מקצת דמים סתם דלא אמר ערבוני יקון קונה כנגד כולן, אבל מטלטלין דכסף דבכספים לא מקני לגמרי, דתנן ושאין לה אחריות אין ניקנין אלא במשיכה אע"ג דיהיב לי' כולי' זוזי לא קני אלא לקבולי עליה מי שפרע, והלכך מקרקע שנתן ערבון היינו מקצת פירעון בסתם קנה הכל לגמרי ומשלים לו את הדמים אפי' לאחר זמן, אבל אמר ערבוני יקון קנה כנגד ערבונו, ומטלטלין נמי נתן ערבון בהם סתם קנה הכל לקבולי, ועל החוזר בו קללת מי שפרע, אבל לא הסחורה, וכן נמי כנגדו כשאמר ערבוני יקון קנה כנגדו לקבל על החוזר בו קללת מי שפרע אבל לא הסחורה כלום, והני מילי דאמר כנגדו הוא קונה לקללת מי שפרע במידי דמופלג, דגרסינן בירושלמי מודה ר' חייא בר' יוסף לר' יוחנן דאמר כנגד כולן הוא זוכה במקח שאין דרכן לקנות לחצאין, כגון טלית, אבל במקח שדרכן לקנות חצאין כגון פירות, סבר לה כרב וזה וזה למי שפרע. ר' יעקב בר אידי ור' אבהו בשם ר' יוסי טבעת אין בה משום ערבון אפי' לקבולי' עלי' מי שפרע ואינו אלא דברים בעלמא, והנושא והנותן אינו קונה אלא לקבולי' עליה החוזר בו קללת מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, והלכתא ערבון ומעות קאי באבל ואם שמע לדברי חכמים וקיים תנאו פטור מאבל דברים לא קאי באבל ויש בהם משום מחוסרי אמנה, והני מילי בתנאים שיכול לקיימם כגון מתנה מועטת ופירות דלא אייקר, אבל מתנה מרובה קיי"ל כר' יוחנן דיכול לחזור בו משום דלא סמכא דעתיה, וכן נמי פירות דאייקר כההיא כיתנא דרב כהנא דובר אמת בלבבו הוה ויהביה לי זוזי אכיתנא ואייקר, אתי לקמיה דרב א"ל במאי דנטלית מנייהו זיל הב להו ואידך הוו להו דברים בעלמא ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. הן אלה קצות דרכי הערבון על סמך הערבון יהודה ותמר, ויתר דבריו על פרק הזהב ומשכורת האומנין בשנים אוחזין בשמלה, על סדר ישועות:

2816

2817ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך, א"ר אמי נצנצה בה רוח הקודש, חותם זו מלכות, וכה"א מלך יהודה חותם על יד ימיני (ירמיה כב כד). ופתילך זהו סנהדרין המתעטפין בציצית, דכתיב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (במדבר טו לח). ומטך זה מלך המשיח, דכתיב מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו' (תהלים קי ב). נרמז להם שעתידין לצאת ממנה וממנו מלכים וחכמים וגואלים:

2817

2818[ותקם] ותלך. (צג) קימה היה לה שעיברה במלכים ובנביאים:

2818

2819ויכר יהודה. אמר ר' [יוחנן] אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא, חייך שתמר אומרת לך הכר נא. ר' אליעזר אומר בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש, בב"ד של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. בבית דינו של שם, דכתיב צדקה ממני, ואמר ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק רוח הקודש אמר ממני יצאו הדברים. בבית דינו של שמואל הרמתי, דכתיב עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד (ש"א יב ה). בבית דינו של שלמה, דכתיב תנו לה את [הילוד] החי והמת לא תמיתוהו היא אמו (מ"א ג כז), וא"ר ירמיה בשם ר' שמואל ב"ר יצחק רוח הקודש אמרה מנא ידע שלמה דלמא הא איתתא אערומי קא מערמא. דשמואל נמי ויאמר עד, ויאמרו מבעיא ליה למימר ובת דינו של שם נמי כי היכי דאזיל איהו אזיל נמי אחריני, אלא בת קול יצאה ואמרה ממני יצאו כבושין. (א"ר) [אמר רבא] ממאי דלמא יהודה כיון דחשיב יומי וירחי ואיתרמי ליה דחזינן מחזקי דלא חזינן לא מחזקי, דשמואל נמי דכולהו ישראל קרי להו בלשון יחיד, דכתיב ישראל נושע בה' (ישעיה מה יז), שלמה נמי סברה היא מדהא מרחמי והא לא מרחמי אלא גמרא:

2819

2820באותו שעה גזרו בית דינו של שם שלא תתייחד אשה עם מי שאינו ירא שמים, שנ' ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ואמרינן התם דגזרו בית דינו של שם בגוי הבא על בת ישראל משום דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על הגויה לא גזרו משום דלא ממשך בתרה, אלא הלכה למשה מסיני היא, דכתיב וירא פנחס בן אלעזר (במדבר כה ז), ואמר מר הבא על הארמית קנאין פוגעין בו, והני מילי בצנעה וכמעשה שהיה, אבל בצנעה דגויה ולמחדא ליה גזרו עליו בית דינו של חשמונאי, דכי אתא רבין אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נדה ומשום שפחה משום גויה ומשום זונה, וסימנך נשג"ז, ובאקראי בעלמא אפילו ביחוד בת ישראל פנויה גזרו בבית דינו של דוד, דאמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על היחוד בפנויה בת ישראל, ותלמידי הלל ושמאי גזרו על יחוד דגויה פנויה ואפילו באקראי בעלמא, אבל יחוד דאשת איש ושאר עריות מדאורייתא נפקא לן מכי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג ז), לכן צריכין בני ברית קודש להזהר להתרחק מן העבירה ומן הדומה לה ומדבר המביאו לכך, שלא ימציא אדם עצמו למקום סתר שלא יתיחד עם אשה זולתי עם אשת חיקו פן יסיתנו יצר הרע ויבאיש ריקוח שמנו ולא יכול לכבשו, שכן דרך צפוני המסית להמריא עבד על מלכו, כי יודע האדם כי עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, והוא רואה כל סתר וכשנזקק אדם לעבירה ויכול הצניע עצמו מבני האדם אינו חושש מפני מלכו, שנ' ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים (איוב כד טו). וכן מצינו בשני גדולי שבטי ישורון, כי לא יכלו לעמוד ביצרם בשעת היחוד, דכתיב ביהודה ויט אליה [אל] הדרך, כיון שנצנע מעוברי דרכים מיד אמר הבה נא אבוא אליך (בראשית לח ו), וביוסף כתיב ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא), אימתי בשעה שאין איש מאנשי הבית שם בבית, ומאי מלאכה, אמר מר מלאכתו ודאי, ותניא שניהם לדבר עבירה נתכוונו, אלא שסייעו אביר יעקב, שנאמר ותשב באיתן קשתו וגו' (שם מט כד):

2820

2821ויהי כמשיב ידו. ארבע ידים כתובים בענין, ר' חונא [אמר] כנגד ד' דברים שעתיד עכן ליטול מן החרם שנאמר אדרת שנער וגו' (יהושע ז כא). ומאי אדרת שנער, ר' חנניא בר יצחק אומר פורפירא בבלאה, ומאי עבדא בכל הדא, אלא כל מלך שלא היה לו שלטון בארץ ישראל לא היה מלכותו כלום, ומלך בבל (הוא) אנטוקס שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לזה מכתבות וזה משלח לזה דורונות:

2821

2822ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לירידת גור אריה ירידת שור, כלומר יהודה שיעץ את אחיו למכור יוסף, לכן גרם ומתו בניו, ויוסף שהורד מצרימה היה ה' עמו והצליח שהרי זה נענש ע"י זה וזה נענש ע"י זה. זש"ה בחבלי אדם אמשכם וגו' (הושע יא ד), בחבלי אדם אמשכם זה יוסף, דכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (בראשית לז כח), בעבותות אהבה (הושע שם), דכתיב וישראל אהב את יוסף (בראשית לז ג). ואהי להם כמרימי עול (הושע שם), זו אשת פוטיפרע, שבקשה להרים ולפרוק עול שמים מעל יוסף. כל כך למה, בשביל דבר דבה שהוציא על אחיו, שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית שם ב). ואט אליו אוכיל (הושע שם), ואעפ"כ הטה הקב"ה אליו חסד והשליטו על הארץ כדי לכלכל האב והבנים שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ (בראשית מב ו):

2822

2823ויוסף הורד. ו' מוסיף על ענין ראשון, לפי שפסק בענין ירידת יוסף, וסיפר בירידת יהודה, ועכשיו חוזר למקום שפסק, לפיכך התחיל ויוסף, ודומה לדבר את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו (שם א א ב):

2823

2824ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר. הוא פוטיפרע, פוטיפר שהיה מפטם עגלים לע"ז, פוטיפרע שהיה פורע עצמו לע"ז, ולא קנאו אלא לתשמישו, ובא מלאך ופרעו:

2824

2825סריס פרעה. לא שהיה סריס בבצים מתחלה, שהרי אסנת אשת יוסף בתו היתה, אלא כיון שקנה יוסף לדבר עבירה, מיד בא מלאך וסירסו ופרעו:

2825

2826שר הטבחים. שר של הורגים:

2826

2827איש מצרי. איש ערום. שהמצריים גנבים, והגנבים ערומים הם, ומה היתה ערמומיתו אמר בכל מקום גרמני, פי' הלבן, מוכר את הכושי, וכאן כושיים מוכרים את גרמני, אין זה עבד אלא הביאו לי ערב, שנאמ' מיד הישמעאלים, אין מיד אלא לשון ערבות, שנאמ' אנכי אערבנו מידי תבקשנו (שם מג ט):

2827

2828אשר הורידהו שמה. אלו אותן שקנאו מן הסוחרים ומכרוהו למדנים הן הן שנתערבו בו:

2828

2829ויהי ה' את יוסף. סילק הקב"ה שכינתו מאת אחיו שהן גדולים וברשות אביהם, והשרה שכינתו אצל זה שהוא קטן, וברשות עצמו:

2829

2830ויהי איש מצליח. ר' ברכיה אמר גבר קפז, כענין שנא' וצלחו (את) הירדן לפני המלך (ש"ב יט יח), ר' חונא אמר לשון הצלחה ממש, שהיתה לחישתו מצלחת, שהיה מלחיש ונכנס, מלחיש ויוצא, ולבסוף שכח, שנאמר נשני אלהים (מכל) [את כל] עמלי (בראשית מא נא), כשהיה רבו אומר לו מזוג רותחין נעשין רותחין, פושרין נעשין פושרין, ואפי' חמין לתוך צונן נעשו:

2830

2831ויהי בבית אדוניו המצרי. כיון שראה שעסקיו מצליחין לא מכרו אלא היה בביתו:

2831

2832וירא אדוניו. על רוב עבודה הכתוב קוראו אדוניו בלשון כבוד:

2832

2833כי ה' אתו. כסבור היה פוטיפר כי יוסף אמגוש הוא, עד שראה שכינה שוכנת למעלה הימנו:

2833

2834וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. ולא כמעשה חרשיו:

2834

2835וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו. שמינהו למזוג לו הכוס:

2835

2836ויפקדהו על ביתו, מינהו על האוצרות:

2836

2837וכל יש לו. כלומר כל הנמצא לו ובאותו שעה, וכל הבא בידו הכל נתן בידו. ויש אומרים אלו מפתחות של גנזיו:

2837

2838ויהי מאז. מאותו זמן שהפקיד אותו בביתו וכל אשר לו. ריבה מטלטלין ועבודת מקרקעי:

2838

2839ויברך ה' את בית המצרי. מקום שהצדיקים הולכים הברכה הולכת עמהם, וכן אתה מוצא ודורש ביצחק אצל אבימלך, וביעקב אצל לבן:

2839

2840ויהי ברכת ה'. פתח ויהי לשון זכר וסיים ברכת ה', שהברכה לשון נקבה, דכתיב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), אלא חזר הדבור ליוסף, כלומר ויהי יוסף ברכת ה' הוא היה הברכה בכל אשר לו לפוטיפר:

2840

2841בבית ובשדה. לאחר ששהא אצלו בבית ששה חדשים הוציאו למלאכתו השדה ושהה שם ששה חדשים חדשי החמה, וכמו כן נתברכו, שהרי י"ב חודש עשה שם:

2841

2842ויעזב כל אשר לו ביד יוסף. מלאכת הבית והשדה:

2842

2843ולא ידע אתו מאומה. שלא היה חושדו ולא היה בודקו בשום דבר:

2843

2844כי אם הלחם אשר הוא אוכל. יש לומר כמשמעו ממש, אלא אמרו רבותינו לשון נקי הוא, כדכתיב ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז), וכן חבירו מוכיח עליו, כי אם אותך באשר את אשתו (פסוק ט), לכך אוכל מלא ו' כתיב, לדרוש בו גבורי כח לשון אכילה ולשון ביאה, כשדרשינן:

2844

2845ויהי יוסף יפי תואר. מה ת"ל אלא ללמדך אע"פ שנתבייש מפני שהוא נמכר לעבד לא קיבצו פניו כרום זלות:

2845

2846יפה תואר. הוא הקומה:

2846

2847ויפה מראה. זו צורת הפנים, א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה קאי, שכך כתיב באמו, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (בראשית כט יז), זש"ה לא יגרע מצדיק [עיניו] (איוב לו ז):

2847

2848ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. סמוך לסיפור היופי שיסוי הומיה וסוררת דומה לגבור שהוא עומד בשוק ממשמש בעיניו מתקן בשערו מתלה בעקיבו ואומר כמה אני נאה ויאה, כמה אני גבור, אמרו לו מלאכיו המלוין לו ואם גבור אתה הרי הדוב קופץ לפניך, צא נא עתה והלחם בו:

2848

2849ויהי אחר הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם, הרהר יוסף ואמר אבא נתנסה. וזקיני נתנסה, ואני איני מתנסה, א"ל דבר הקודש הריני מנסה אותך יותר מהן מיד נתגרית גבירתו ביפיו:

2849

2850ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. שראתהו יפה תואר ויפה מראה:

2850

2851ותאמר שכבה עמי. א"ר שמואל בר נחמני ארורין הן הרשעים שכל דבריהם נבלה, ולהלן כתיב ופרשת כנפיך על [אמתך] (רות ג ט) לשון נקי, אבל זו כבהמה שכבה עמי:

2851

2852וימאן. טעמו בשלשלת, מיאון אחר מיאון, וכן אתה דורש ויתמהמה (בראשית יט טז). ר' יודא בן אבין אמר מכאן שממאנין בדבר עבירה, ואין ממאנין בדבר מצוה:

2852

2853ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני. כל מקום שאתה מוצא הן, הרי היא במקום הנה, כמו הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), הן לה' אלהיך (דברים י יד), וכל דומיהן, התחיל ואמר הן אדני מנני בביתו:

2853

2854לא ידע אתי מה בבית. שלא בודקני על שום דבר:

2854

2855וכל אשר יש לו נתן בידי. כשמועו:

2855

2856איננו גדול בבית. כלומר אין הוא גדול בבית הזה יותר ממני:

2856

2857ולא חשך ממני מאומה. לא בגנזיו ולא בעבודת קרקעותיו:

2857

2858כי אם אותך. ולמה:

2858

2859באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. לקחת גם אותך מתחת ידו, ולשלם לו תחת טובה רעה, ולא עוד אלא הריני מוסיף על חטאת פשע:

2859

2860וחטאתי לאלהים. ו' שבראש התיבה משמשת לשון עתיד, כלומר והריני חוטא לפני הקב"ה ומתחייב בנפשי, שנאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל (בראשית כ ג), אמרה לו אהרוג אותך, אמר לה לא די שאמנה עם כת נואפים, כ"ש שאמנה עם כת רוצחנין, א"ר אבין הכניסתו לחדרי חדרים עד שהעמידתו לפני מטתה, והיתה לה ע"ז חקוקה ע"ג מטתה, נטלה סדין וכסתה פניה אמרה יכול אני לכסות פניה ומי יודיע, אמר לה פני ע"ז זו יכולה את לכסות פניה, אבל פני צור עולמים אי אתה יכול לכסות, שנאמר עיני ה' המה (משוטטות) [משוטטים] בכל הארץ (זכריה ד י), לכך כתיב וחטאתי לאלהים:

2860

2861ויהי כדברה אל יוסף יום יום. כלומר בכל יום ויום:

2861

2862ולא שמע אליה. לשמש עמה, ואפי' לשכב אצלה שכיבה בלא תשמיש, ואפי' להיות ביחוד בלא שכיבה:

2862

2863ויהי כהיום הזה. ר' יהודה אומר גידול נילוס היה, והלכו הכל לראות, והוא לא הלך, שכן דרך המצריים כשנהר נילוס גדול והולך על גדותיו ומשקה את כל הארץ, הולך המלך ושרים לשמוח בנהר, והוא יום איד שלהם:

2863

2864ויבא הביתה. כלומר לחדר הפנימי:

2864

2865לעשות מלאכתו. לחשוב חשבונות של רבו. שכך היתה מלאכתו שהוא אפוטרופס של בית, אונות ושטרות יוצאות על שמו, ומלוה ונותן לסוחרים, וכותב בפנקסאות ונקראת מלאכה, ואסורה היא לבני ברית בשבת ויו"ט לחשב חשבונות שאינם של דבר מצוה, ועוד כי עיקרה מלאכה היא, שהרי בשעת מתן מעות רושם, ובשעת פרעון מוחק:

2865

2866ואין איש מאנשי הבית שם בבית. לימד על הייחוד שאסור לאדם להמציא עצמו לכך, שהרי בכל יום בשביל אנשי הבית הנמצאים לא הציקה כל כך להחזיק בו זולתי היום נתייחד עמה:

2866

2867ותתפשהו בבגדו. מלמד שהיה בגדו העליון פתוח מלפניו שהיה לבוש, כמו הרכבים, כמו שאמור על כתונת הפסים, והיא תופשתו מאחוריו והוא התיר הלולאות מן הקרסים:

2867

2868לאמר. בעזות מצחה:

2868

2869שכבה עמי. בלי בושה:

2869

2870ויעזב בגדו בידה וינס. ברח מן העבירה:

2870

2871ויצא החוצה. מת"ל החוצה מלא ב' ההי"ן, מלמד שיצא חוץ לשכונה, והלך לרחוב העיר, ומעין זה אתה דורש לשאולה, הביתה, האהלה, וכל דומיהן, בין לפנים בין לחוץ:

2871

2872ויהי כראותה כי עזב בגדו (אצלה) [בידה] וינס החוצה. אז הוסיפה חימה על חימתה:

2872

2873ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר. מה לאמר, שנתנה אותה בפה כי לא ראו הטילו לובן של ביצה תרנגולת על הדרגש, ואמרה ראו שכבת זרעו מכח תאותו לבוא עלי, כך עשה לי אדוניכם:

2873

2874הביא לנו איש עברי. שאינו אוכל עמנו לחם:

2874

2875לצחק בנו. ולהלעיג עלינו, ועכשו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול. כדי שתבואו ותצילוני מידו:

2875

2876ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא. לבני הבית שיבואו ויסייעוני מידו:

2876

2877ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה:

2877

2878ותנח בגדו אצלה. נו"ן דגושה, שהוא לשון הנחת חפץ, א"ר אייבו הניח בגדו אצלה ומחבקתו ומגפפתו ומנשקתו מפני תאותה, זהו שדרשו רבותינו שלא יסתכל אדם בבגדי צבעונין של אשה במתכוין, ואפי' שטוחין על גבי יתידות:

2878

2879עד בא אדוניו אל ביתו. א"ר אייבו בעת התשמיש הגידה לו:

2879

2880ותדבר אליו כדברים האלה. לא כשאמרה לאנשי ביתה כך אמרה לבעלה:

2880

2881לאמר. שגם הנה בני הבית אומרין לו כך:

2881

2882בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו. ומניתו אפוטרופס על עצמך, ועל עצמי, ועל כל בני ביתי, מתוך כך גבה לבו:

2882

2883לצחק בי. לשאלי לדבר עבירה, ולא שאמרה לו לשכב ממש, כמו שאמרה לאנשי ביתה, וכה"א ותדבר אליו כדברים, ולא הדברים כולו:

2883

2884ויהי כהרימי קולי ואקרא. לאנשי הבית שיצילוני מידו:

2884

2885ויעזוב בגדו אצלי. שהפשיט מעליו בעת שקפץ לבוא עלי לצחק בי:

2885

2886וינס החוצה:

2886

2887ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו אשר דברה אליו. בפיה:

2887

2888לאמר. גם על פי בני הבית:

2888

2889כדברים האלה. שאתה שומע כך עשה לי עבדיך, הראתו לובן של ביצה שהוטלה על הדרגש:

2889

2890ויחר אפו. עליה חרה אפו שהרגילה רבים לספרם בקלונה ובקלון עצמו:

2890

2891ויקח אדוני יוסף אותו. בדברים, הביא כומרים ובדקו הדבר, אמרו שימו גחלת של אש על לובן זה אם מפעפע ונימוח, בידוע שהוא שכבת זרע והוא חייב מיתה, ואם היא נצלה בידוע שהוא לובן של ביצה ופטור, בדקו אותו ומצאו שהיא לובן ביצה ופטרוהו. אמר לו אדוניו יודע אני בך שאין הדבר ממך, אלא לוקחך אני מביתי, שלא ליערב פסולת בבני:

2891

2892ויתנהו אל בית הסוהר. למה סהר, שהוא מנקף סביב כסהרון אשר עונק את צואר הגמל, ודומה לדבר שררך אגן הסהר (שה"ש ז ג):

2892

2893מקום אשר אסורי המלך אסורים. אותן שעומדין למיתה, ועדיין לא נגמר דינם:

2893

2894ויהי שם בבית הסהר. עומד כפוי מותר ולא כפות:

2894

2895ויהי ה' את יוסף. עוד היתה כבוד שכינה ניגלת עליו בבית הסהר:

2895

2896ויט אליו. היה הכבוד נוטה אליו לעשות עמו חסד:

2896

2897ויתן חנו. כל החן שהיה בו בתחלה נותנו בעיני שר בית הסהר הוא פוטיפר שהוא ממונה על ההורגים והוא ממונה על האסורין. ר' הונא בשם ר' אחא אומר שימושו היה ערב לרבו, והיה יוצא ומדיח הכוסות ועורך השלחנות ומציע המטות והיא אומרת לו בדבר זה עשקתיך, חייך שאני עושקתך בדברים אחרים, והוא אומר לה הקב"ה עושה משפט לעשוקים (תהלים קמו ז), חותכת אני אנונה שלך, והוא אומר לה נותן הקב"ה לחם לרעבים (שם שם ז), מכלתך אני, אמר לה ה' מתיר אסורים (שם), מסמא אני את עיניך, אמר לה ה' פוקח עורים (שם), כופפת אני את קומתך, אמר לה ה' זוקף כפופים (שם), עד היכן ר' חנינא בשם ר' אחא עד שנתנה שרתוע, פי' שפוד של ברזל, תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואעפ"כ לא הי' מביט בה, זש"ה עינו בכבל (רגלו) [רגליו] ברזל באה (על) נפשו (תהלים קה יח). הכל נאמר על מרשעת הזו:

2897

2898ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסהר. אם ו' כתיב ויו"ד קרי, או יו"ד כתיב ו' קרי, ענין אחד להם, אפס כי כל מקום שתמצא אסור ביו"ד, אינו כפות בדבר, זולתי סגור במסגר, וכן הוא אומר (ואספה) [ואספו] אספה אסיר [על בור וסגרו על מסגר] (ישעי' כד כב), וכל דומיהן אבל אסור בוי"ו, הוא הדבר, כמו אסור ברהטים (שה"ש ז ו), אסורים ידיה (קהלת ז כו), וכל דומיהן ומכאן סמכו רבותינו לומר בדבר שאינו רשאי אדם לעשותו שהוא אסור, מפני שהוא כפות בדברי מצות לא תעשה ולא תסיר:

2898

2899את כל אשר עושים שם. אכילה או שתי' כפיתה או התירה יסורין או ניפוש הוא הי' עושה בדברו נעשה ונקרא הדבר על שמו:

2899

2900אין שר בית הסוהר. כל שר שנתלה על תיבה הסמוכה לפניו הרי השי"ן פתוחה לבד, כגון שר בית הסהר, שר צבא ה' (יהושע ה יד), וכל דומיהן, וכל שר העומד על עצמו כגון אליך השר (מ"ב ט ה), וכל דומיהן, הרי השי"ן קמוצה:

2900

2901רואה את כל מאומה בידו. כלומר שום דבר רע או סרחון:

2901

2902באשר ה' אתו. המשמרו מכל רע. וכל זה בשעת הצרה, מניין שבשעת הרוחה כך, ת"ל ואשר הוא עושה ה' מצליח:

2902

2903ורבותינו דרשו ויהי אחר הדברים, הירהורי דברים שם היו, ומי הרהר, יוסף הרהר, אמר כשהייתי בבית אבא היה אבא רואה מנה יפה ונותנו לי, והיו אחי מכניסין בי עין הרע, ועכשו שאני כאן מודה אני שאני ברוחה, אמר לו הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב:

2903

2904ותשא אשת אדוניו את עיניה. אין ותשא אלא לשון אוסטרולוגין, ודומה לו, ופן תשא עיניך השמימה (דברים ד יט), ראב"י אמר כך הי' ווסתן של אומות העולם. כיון שהיה אחד מהם לוקח עבד הי' הולך לו אצל אוסטרולוגיס ואמר לו הנה טב נחש טב:

2904

2905וימאן. אמר לה לימד הוא הקב"ה להיות בוחר מאוהבי בית אבא לעולה, בחר את אברהם למילה, ואת יצחק לעולה, ואם יבחר בי לעולה, ועכשיו אני שומע לך, הריני נפסל מקרבן, לימד הוא הקב"ה להיות נגלה על אוהבי בית אבא בלילה ואם יגלה עלי בחזון הלילה, הרי הוא בא ומצאני טמא:

2905

2906הן אדוני. אמר לה מתיירא אני (מן האדם) אדם הראשון עבר על מצוה קלה ונטרד מגן עדן, זו היא עבירה חמורה על אחת כמה וכמה:

2906

2907ד"א הן אדוני, מתיירא אני מאבי מורי שבארץ כנען, ראובן בלבל מצעו ניטלית בכורתו, ואני אם אשמע לך אדחה מברכתו:

2907

2908ד"א הן אדני, אמר לה אין אתה מבקשת אלא תשמיש וכי בשביל שאני יפה יותר מאדוני מה את נהנית בכך, חלב עז שחורה, וחלב עז לבנה טעם אחד להם, ולא היא דכתיב טוב מראה [עינים] מהלוך נפש (קהלת ו ט):

2908

2909ד"א הן אדוני, מתיירא אני מאדוני, כלומר מה' אחד, אמרה לו ואיננו, אמר לה גדול ה' ומהולל מאוד (תהלים קמה):

2909

2910וחטאתי לאלהים. נשבע שלא ליגע בה, אמר אלהים יודע שלא אעשה דבר זה:

2910

2911ויהי כדברה אל יוסף יום יום. [בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה נסן שוה ויהי כדברה אל יוסף יום יום]. ובמרדכי כתיב ויהי באמרם אליו יום יום (אסתר ג ד), וגדולתן שוה, דכתיב ביוסף ויסר [פרעה] את טבעתו מעל ידו (בראשית מא מב), ובמרדכי כתיב ויסר המלך את טבעתו (אסתר ג י), ביוסף כתיב וילבש אותו בגדי שש (בראשית שם), ובמרדכי כתיב (ותנתן) [ונתון] הלבוש והסוס (אסתר ו ט), ביוסף כתיב ויקרא לפניו אברך (בראשית מא מג), במרדכי כתיב ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש (אסתר ו יא):

2911

2912ולא שמע אליה לשכב אצלה. בעולם הזה, שלא להיות עמה לעולם הבא בגיהנם. מטרונה שאלה את ר' יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן י"ח שנה עומד על פירקו ולא חטא, הוציא לפניה ספר בראשית, התחיל קורא מעשה ראובן ובלהה, ומעשה יהודה ותמר, ואמר לה ומה אלו שהן גדולים ובראשות אביהן לא כיסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו איך היה התורה מכסה:

2912

2913ויבא הביתה לעשות מלאכתו. א"ר שמואל בר נחמני לעשות מלאכתו ודאי, אלא מאי ואין איש, בדק עצמו ולא מצא עצמו איש. דאמר ר' שמואל בר נחמני נמתחה קשתו ושבה לקדמותה, שנא' ותשב באיתן קשתו (בראשית מט כד). ר' יצחק אמר נתפזר זרעו ויצא דרך ציפרניו, שנאמר ויפוזו זרועי ידיו (שם) אל תקרי ויפוזו זרועי אלא ויפוצו זרעו ידיו. ר' חונא בשם ר' מתניי אומר איקונין של אביו ראה בחלום וצנן דמו, אמר עתידין אחיך להיות חקוקין על אבני זכרון, רצונך שלא תמנה עמהם:

2913

2914ותשב באיתן קשתו. מלמד ששבה לאיתנה, כל כך למה, מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל (שם), משם זכה להימנות רעה ולהתחתם באבני האפוד עם שאר שבטי ישראל. א"ר יוחנן תקפו של יוסף ענותונותו של בועז, תוקפו של בועז ענותונותו של פלטי בן ליש. תוקפו של יוסף, דכתיב ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו, תנא ושניהם נתכוונו לדבר עבירה. ענותונותו של בועז, דכתיב ויחרד האיש וילפת (רות ג ח), א"ר יהודה שנעשה בשרו כראשי לפתות. תוקפו של בועז ענותונותו של פלטי בן ליש דא"ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא פלטיאל שפלטו אל מעבירה שנעץ חרב בינו ובין מיכל בת שאול, אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זו:

2914

2915ויעזוב בגדו (בידו) [בידה] וינס ויצא החוצה. ניצל בזכות אברהם, דכתיב ביה באברהם, ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה):

2915

2916ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לעינוי כבל רגלי צדקה פרשת גדולות עלילות הצלתו, דא"ר יהודה מאי דכתיב לכו (חזו) [וראו] מפעלות אלהים נורא (עלילות) [עלילה] על בני אדם (תהלים סו ה), מקציף אדוניהם על עבדיהם ליתן גדולה לצדיק, למה ויקצוף פרעה על שני סריסיו, כדי להוציא יוסף מבית הסהר ליתן לו גדולה, כיוצא בו קצף בגתן ותרש (אסתר ב כא), כדי ליתן גדולה למרדכי, ר' אביתר אומר סמך חטאו לוחטאתי לאלהים. מה וחטאתי לאלהים בתשמיש, אף חטאו משקה מלך מצרים והאופה בתשמיש, מלמד שבקשו להזדווג לבתו של מלך:

2916

2917ר' חמא בשם ר' חנינא אומר ראויין דברים הללו לסמוך, זש"ה מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט ט), לפי שכתוב למעלה מן הענין ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר, מה לאמר שנתנה אותו בפי כל, לכך סמך חטאן של אלו, אמר הקב"ה מוטב שיפנו אלה באלה, ואל יפנו בצדיק זה:

2917

2918ויהי אחרי הדברים האלה. רב הונא בשם ר' יוסי בר זירא אמר כל מקום שנאמר אחר, הרי הדבר מופלג, וכל מקום שנא' אחרי, הרי הדבר סמוך אחר הרהורי דברים שהיתה מדת הרחמים מהרהרת להפליא נס לצדיק:

2918

2919חטאו משקה מלך מצרים. המוסך ממש ולא שר המוסכים:

2919

2920והאופה. ממש ולא שר האופים, שהוא המלצר, למי חטאו, לאדוניהם ומה ת"ל למלך מצרים, שלא נהגו בו משפט המלך, שהמשקה נמצא זבוב בתוך פושרין שלו, פי' בתוך הכוס ששותה בו המלך, והאופה נמצא צרור בתוך גלוסקין שלו פי' פת בג המלך:

2920

2921ויקצוף פרעה אל שני סריסיו. אלו שני משרתיו, ולא בשביל שהן סריסי אדם:

2921

2922על שר המשקים. שלא הזהיר למשקה שתחת ידו שישמרו בשירות המלך, וכן על שר האופים שלא הזהיר לאופה שחחת ידו להשמר בעבודת המלך:

2922

2923ויתן אותם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר. עינה אותם כדי לייסרם ביסורים ולבסוף להמיתם:

2923

2924מקום אשר יוסף אסור שם. שכל זה לא היה אלא בשביל יוסף:

2924

2925ויפקד. הוא עצמו שר הטבחים מינה את יוסף אתם שהוא אדם הגון:

2925

2926וישרת אותם. לפי שהיו חשובין ונכבדים הנהיג בהן דרך כבוד:

2926

2927ויהיו ימים. י"ב חודש:

2927

2928במשמר. בבית כלא:

2928

2929ויחלמו חלום שניהם איש חלומו. כל אחד מעין פקודתו מהרהורי לבן שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר (מנא) [אנת] מלכא רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב כט):

2929

2930בלילה אחד איש כפתרון חלומו. ר' חייא בר אבא אמר כל אחד ראה חלומו ופתרון חלום חבירו:

2930

2931המשקה והאופה. לא המשקה ממש, ולא האופה ממש, אלא השרים:

2931

2932אשר למלך מצרים. ולא סריסים אחרים אלא:

2932

2933אשר אסורים בבית הסהר. ולכך קוראם משקה ואופה שנתפסו על ידם:

2933

2934ויבא אליהם יוסף בבקר. כמנהגו לתת מים לרחיצה:

2934

2935וירא אותם והנם זועפים. שהיו פניהם מכורכמות, תרגם אונקלוס נסיסין, שנס ליחם ואור פניהם, וכן מתרגם ויתעצבו (בראשית לד ז), ואתנסיסו, שבזמן שאדם עצב וזעוף פניו מוריקות, וכן אתה דורש רוח ה' נססה בו (ישעי' נט יט), לשון מנוסה, כלומר זעף ויעף, ועיקר מילת זעף לשון נזיפה, וכה"א זעף ה' אשא (מיכה ז ט), וכשבן אדם נזוף מרבו הרי אור פניו נס ונופל, כדכתיב ואור פני לא יפילון (איוב כט כד) וכתיב ולמה נפלו פניך (בראשית ד ו):

2935

2936וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר. לא כפותים אלא נסגרים בבית אדוניו:

2936

2937לאמר. כדרך החכם השואל לאשר עמו, וכן אתה מוצא ביונדב בן שמעי' לאמנון. וכן (בארתחסשתא) [בארתחשסתא] לנחמיא בן חכליא:

2937

2938מדוע פניכם רעים היום. כלומר שתואר פניכם רע ומוריק היום הזה יותר ממה שאתם נוהגים להיות מיום שנתתם במשמר:

2938

2939ויאמרו אליו חלום חלמנו, כלומר כל אחד חלומו:

2939

2940ופותר אין אותו. שאין אחד ממנו יודע לפתור לא שלו ולא של חברו:

2940

2941ויאמר אליהם [יוסף] הלא לאלהים (פתרונו) [פתרונים] הוא נותן דעת לבני אדם לפתור חלומות והם הולכים אחר הפה, לכך ספרו נא לי:

2941

2942ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף. סיפר לו שחלומו לא בא אלא ע"י הרהורי פקודתו:

2942

2943ויאמר לו בחלומי. שהייתי מהרהר על משכבי ושנתי, ונראה לי מעין מלאכתי:

2943

2944והנה גפן לפני. לפי שעה:

2944

2945ובגפן ב' פתוחה, כלומר ובגפן ההיא שלש שריגים לא שהיא עדיין גדולה ואדרת, אלא יש בה בה ג' שריגים:

2945

2946שריגים. הן כעין חוטין שנמשכים מן הגפן ומתאחין בקנים ובכלונסות, ודומה לו ישתרגו [עלו] על צוארי (איכה א יד), הלבינו שריגיה (יואל א ז), והיא אותה הגפן הקטנה כשהתחילה לפרוח, מיד עלתה נצה ונגמר לה שני אשכולות ואשכלותיה נהיו בה ענבים:

2946

2947וכוס פרעה בידי. כשהייתי רגיל:

2947

2948ואקח את הענבים ואשחט אותם. לשון עיצור, ודומה לו בדברי רבותינו, אין שוחטין פירות להוציא מהן משקין, והרבה כמותם, וזו עצירה ביד:

2948

2949אל כוס פרעה. לתוך כוס פרעה:

2949

2950ואתן. ו' פתוחה לשון עבר:

2950

2951ואתן [את] הכוס על כף פרעה. כמנהגו:

2951

2952ויאמר לו יוסף זה פתרונו. ועליו הכתוב אומר תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט ט), מפני שזה פתח לו פתח, וכך היו מעשיו להיות שר המשקה גם היה יודע כי ביום השלישי עתיד להיות יום משתה יום גנוסיא של מלכים, לפיכך כיוון ברוח הקודש לפתור לו מעין דברי החלום, זש"ה (יאה) [יהב] חכמתא (לחכימא) [לחכימין] (דניאל ב כא):

2952

2953שלשת השריגים שלשת ימים (הן) [הם]. שהגפן נתלית ונאחזת בהן שלשה ימים מבשרין שהחלום נתלה להם:

2953

2954בעוד. שלא ימתין אלא שלשה ימים ועוד בכלל, זהו בעוד:

2954

2955ישא פרעה את ראשך. כך דרכן של מלכים כשדנין את האדם משפט מות, באין ודנין אותו בפניו, כיוצא בו דינו לזכות הרי מעליהו על גבי בימה, כדי שידעו הכל שיצא דינו לאור, תמצא זה בגדולי מלכות, וכן אתה מוצא ביהויכין מלך יהודה נשא אויל מרודך [וגו'] את ראש יהויכין (מ"ב כה כז):

2955

2956ויש מרבותינו אומרים כל מקום שנאמר נשיאות ראש, אינו אלא גדולה, כלומר תלוי ראש, כמו כבודי ומרים ראשי (תהלים ג ד), שא את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א ב), כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל יב), וכל דומיהן, וכן נשא אויל מרודך (מ"ב כה כז), וכן ישא פרעה את ראשך, יעשה לך תלוי ראש, שידעו הכל שלא חטאת לו:

2956

2957והשיבך. ו' פתוחה ליסד המלה בלשון ישוב וקיבוע:

2957

2958על כנך. על בסיס שלך, כלומר יושיב אותך על מקום מכונתך ככיור המתישב על כנו, אבל והשיבך ה' (מצרימה) [מצרים] (דברים כח סח), לשון השבה וחזרה, והכרת אותותם, והשיבך על כנך ו' פתוחה, והשיבך ה' [מצרים] צירי תחת ו':

2958

2959ונתת כוס פרעה בידו. ולא יחשדך עוד:

2959

2960כמשפט הראשון. קודם שנתמנו משקים אחרים תחת ידך:

2960

2961אשר היית משקהו. בעצמו:

2961

2962כי אם זכרתני אתך. משמש לשון עבר, כאדם שאומר לחבירו אם עשיתי כך לזמן פלוני הרי גמול חסד, כך אמר לו כי אם זכרתני אתך בעת שמחתך:

2962

2963כאשר [ייטב] לך. פתרוני זה:

2963

2964ועשית נא עמדי חסד, לספוק לי מזונות בעודני כאן. והזכרתני על ידי גלגול אל פרעה, ואם תזכרני, אז תוכל להוציאני בקש מאליו:

2964

2965מן הבית הזה. של אסור עוני וברזל:

2965

2966כי גנב. חסר ו' שלא היתה גניבה ממש, אלא שנתכסה מאת אביו:

2966

2967גנבתי. חסר ו', שלא נגנב ממש מבית אדוניו אלא לוקח משם כך הוא כי גנב גנבתי ב' פעמים כלומר מיד אל יד:

2967

2968מארץ [העברים]. אלו אברהם יצחק ויעקב שהם בני עבר ולשונם לשון עברי:

2968

2969וגם פה לא עשיתי מאומה. רע:

2969

2970כי שמו אותי בבור. בחנם שאם נמצא בי דבר עבירה הריני נתחייב מיתה, וכשנודע לחכמים כי לא נמצא בי דבר הרע ההוא פטרוהו אותי, ועכשיו נמצא שחייבוני עינוי כבל על לא דבר:

2970

2971וירא שר האופים כי טוב פתר . כי נזכר מה שראה חלומו ופתרון חלום חבירו כדדרשינן:

2971

2972ויאמר אל יוסף. אף אני הייתי מהרהר כמו כן, ומתוך הרהורי מעשי ישנתי וראיתי בחלומי והנה שלשה סלי חורי. סלים של חריות:

2972

2973על ראשי. כאן פתח לו פתח שגדולתו ניטלה הימנו, שאין דרך השרים לשאת הסלים על ראשם זולתי הנחתום:

2973

2974חרי. למפרע יחר ודומה לו בדבר רבותינו יחור של תאנה, והם סלים של נצרים, ויש מפרשים סלים של חרראות:

2974

2975ובסל העליון מכל מאכל פרעה. ולא הכל בכלל אלא מעשה אופה בלבד, כגון עוגת רצפת וגלוסקאות וככרות עגולות, ואין לומר כי מכל מאכל ריבה כל מיני אוכל, שאין לומדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ, אמרתי אני בלבי אין אפיה כתובה במקרא אלא בפת, ואין צלייה אלא בשאר מיני אוכלין, כגון בשר דגים וביצה על גבי גחלה, ואין בשול פירות המחוברות לקרקע אלא על ידי שמש:

2975

2976והעוף אוכל אותם. את מיני האוכל:

2976

2977מן הסל מעל ראשי. פתח לו פתח בדברו שהספיקלטור בא ומתיז ראשו ושירותו בטילה הימנה:

2977

2978ויען יוסף. כאן הוסיף ענייה, כלומר ויען יוסף את הכסיל באוולתו ויאמר מעין חלום זה פתרונו של שלשת הסלים שעל ראשך זה על זה שלשת ימים הן מבשרים שהחלום נתלה להם:

2978

2979בעוד שלשת ימים. ועוד בכלל:

2979

2980ישא פרעה את ראשך. בסייף ע"י ספיקלטור. מאכל שבסל העליון תמור הראש שהוא עליון לגוף:

2980

2981ותלה אותך על עץ. שאר הגוף, כמו שראית סלי הנצרים ניתלין זה על זה:

2981

2982ואכל העוף את בשרך מעליך. כמו שראית העוף אוכל את מיני המאכל:

2982

2983ויהי ביום השלישי. לחלומו:

2983

2984יום הולדת [את] פרעה. יש לי לומר יום זה תכלית שנתן ביום שנולד, ודומה לו ביום הולדת (אותם) [אותך] (יחזקאל טז ד), ונראה לי הולדת מהולדת, ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד ושמחים בו ועושין בו משתה. אפס כי אנשי עיר הקודש אמרו כי הוא יום גנוסיא של מלכים, שמביאין ספר יחוסי המלכים וקוראין לפני פרעה, ודומה לו, ויתילדו על משפחותם (במדבר א יח):

2984

2985ויעש משתה לכל עבדיו. כי כך מנהגו:

2985

2986וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. הוציאם מבית הכלא והעמיד רגליהם על הבימה:

2986

2987בתוך עבדיו. המסובים במשתה. ובאו והעידו עליהם ודנום. ויש מפרשים מנאן, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל יב), שא את ראש [מלקוח] (במדבר לא כו), וכשיטת התרגום:

2987

2988וישב את שר המשקים על משקהו. כמו שדרשנו:

2988

2989ויתן. הוא בעצמו על כף פרעה:

2989

2990הכוס. מלמד שהמשקה שתחתיו שנאמר בו חטאו משקה מלך מצרים והאופה שתחתיו של שר האופים לא המתין לדנם אלא מיד נהרגו ואלה שריהם נחשבו:

2990

2991ואת שר האופים תלה. עיקר מלת תלייה זקיפה היא, ופעמים תמצא לה דומה בלשון אחת כגון תל עולם (דברים יג יז), אלף המגן תלוי עליו (שה"ש ד ד), ותלו עליו כל כבוד בית אביו (ישעיה כב כד), וכל דומיהם:

2991

2992כאשר פתר להם יוסף. לזה מה שפתר לו ולזה מה שפתר לו, וכך דנו הדיינים זבוב הנמצא בפיילין של משקה אנוס היה זה עליו ואין לו משפט מות, כי לא בידו היה, אבל הצרורות הנמצא בגלוסקין של אופה פושע הוא זה, שנתייאש בעבודת המלך ובמוראו. ובן מות הוא:

2992

2993ולא זכר שר המשקים את יוסף. ושמא תאמר מרצונו, ת"ל וישכחהו בעל כורחו, שבכל יום ויום היה מתנה תנאים לזוכרו לפני פרעה ומלאך בא והופכו, קושר קשרים להשיבו, ומלאך בא ומתירן, אמר הקב"ה אם שוכחתו אני לא שכחתיו, שנ' עד עת בא דברו וגו' שלח מלך ויתירהו וגו' שמו אדון לביתו וגו' (תהלים קה יט כ כא):

2993

2994ורבותינו דרשו והנה גפן לפני. תלה הגדולה בבעלים, תניא ר' אליעזר אומר וכו', אמר ליה ר' יהושע וכי מראין לו לאדם מה שהיה, והלא לא מראין לו אלא מה שעתיד להיות, אלא גפן זה תורה, שלשה שריגים אלו משה אהרן ומרים, והיא כפורחת עלתה נצה זו סנהדרין, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו הצדיקים שבכל דור ודור, א"ר גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי שהיה ר' אליעזר המודעי אומר גפן זו ירושלים, שלשה שריגים זו מקדש ומלך וכהן גדול, והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרחי כהונה, הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו נסכים. ר' יהושע בן לוי אומר גפן זו תורה, שלשה שריגים זו באר ועמוד ענן ומן, והיא כפורחת עלתה נצה אלו הבכורים, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים. ר' ירמיה בר [אבא] אמר גפן אלו ישראל, וכן הוא אומר גפן ממצרים תסיע תגרש גוים (ותטעם) [ותטעה] (תהלים פ ט), שלשת שריגים אלו שלשה רגלים שישראל עולין בכל שנה, והיא כפורחת הגיע זמנן [של ישראל] לפרות ולרבות, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז), עלתה נצה [הגיע זמנן של ישראל ליגאל כו', הבשילו אשכלותיה ענבים], הגיע זמנן של מצרים לשתות כוס התרעלה, והיינו דאמר רבא שלשה כוסות האמורים בפסוק למה, אחד ששתה בימי משה, ואחד בימי פרעה נכה, ואחד שעתידה לשתות עם חברותיה. אמר ריש לקיש אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים (קנוקות) [קנוקנות] שבה אלו ריקנים שבישראל, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עם הארצים, והיינו דשלחו מתם יבעון רחמי אתכלייא על עלייא דאילמא עלייא לא מתקיימת אתכלייא. ר' בניי' אמר ד' כוסות הן כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, וכנגדן תקנו ד' כוסות בליל פסחים, ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה לאומות העולם, שנא' קח את כוס (מיין החמר) [היין החמה] וגו' (ירמיה כה טו), כוס זהב (בכל יד) [בבל ביד ה'] וגו' (שם נא ז). ורוח זלעפות מנת כוסם (תהלים יא ו), וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות ישע לעתיד לבא, שנא' מנת חלקי וכוסי (שם טז ה). דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (שם כג ה), כוס ישועות אשא (שם קטז יג), שתי ישועות אחד לימות המשיח ואחד בימי גוג ומגוג. א"ל יוסף אתה בשרתני בשורה טובה, אף אני מבשרך בשורה טובה, בעוד שלשה ימים ישא פרעה:

2994

2995אף אני בחלומי. א"ר חנניא בר חמא ארבע פתחו באף ואבדו באף, נחש אמר אף כי אמר אלהים (בראשית ג א), שר האופים אמר אף אני בחלומי, עדת קרח אמרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש (במדבר טז יד), המן אמר אף לא הביאה אסתר וגו' (אסתר ה יב):

2995

2996והנה שלשה סלי חרי. אלו שלשה מלכיות הראשונות בבל ומדי ויון:

2996

2997ובסל העליון. מכל מאכלים, זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת טרוניא מכל אומות העולם:

2997

2998והעוף אוכל אותם. משאכל את העליון אכל את התחתונים, א"ל יוסף אתה בשרתני בשורה רעה, אף אני מבשרך בשורה רעה, בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך וגו', ולפי שאמר שתי זכירות לשר המשקים לפיכך נתוספו לו שתי שנים להיות אסור, זש"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי יד כג):

2998

2999ירויחו דורשיה וישכילו:

2999

3000וסמוך לשכחת רהבי סטי כזב פקודת בטחון הבורא שכתוב אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים (ודוברי) [ושטי] כזב (תהלים מ ה) וכתיב קץ שם לחשך (איוב כח ג), קץ שם הקב"ה ליוסף כמה שנים יהיה בבית הכלא, לא יגרע מצדיק (עינו) [עיניו] ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו (איוב לו ז) אע"פ שתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים לא גרע הקב"ה רחמים ממנו אלא שם עיניו עליו לטובה, וישלח המלך ויתירהו והרכיבו בכסא מרכבת משנהו ויושיבו לאחיו ולאחיו בארץ גושן ויגבהו ויאחזו בה:

3000

3001ויהי מקץ שנתים ימים. לסוף שתי שנים לישיבת שר המשקים על כנו, ולמה נתאחר ב' שנים כנגד ב' זכירות שאמר לשר המשקים. שנא' כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה (בראשית מ יד), לכך נקנס להתאחר ב' שנים, וכן הוא אומר עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו (תהלים קה יט). מאחר שנאמר שנתים מה ת"ל ימים, שלא תאמר שנתים שתי שנוים הם קיץ וחורף, אלא שנים ממש, וכן אתה דורש ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם (ישעיה ז ח), והם תקופות ששים וחמש שנה, כלומר ששים וחמש שנוים, לכך נאמר שנתים ימים שתי שנים מלאים ימים:

3001

3002ופרעה חולם. היה לו לומר ופרעה חלם, אלא היה חולם כל הלילה, חולם ומקיץ, ועוד חולם ומקיץ:

3002

3003והנה עומד על היאור. עומד על אלוהו ומתוך שהיה מהרהר על משכבו ואומר לי יאורי (יחזקאל כט ג), שהוא אלוהי, ואני עשיתיני (שם), ולא בגזירת היוצר, לכך נראה לו בחלום מעין הרהוריו, ראה שאלהיו נכבש תחתיו, שהצדיקים מקיימין השכינה עליהן, שנא' והנה ה' נצב עליו (בראשית כח יג), וכתיב ויעל מעליו אלהים (שם לה יג), אבל הרשעים הראשונים עומדים על אלהיהם, ומניין שהיאור הוא אלהיו, שנא' הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור (שמות ז טו), שהיה בכל בוקר משמש למימי היאור, וגם מכאן אמרו רבותינו שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנא' אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב כט), תדע דלא חזי איניש פילא דעייל בקופא דמחטא, שהוא דבר שאי אפשר, ואינו מהרהר עליו, לפיכך אין רואהו בחלום:

3003

3004והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה. כלומר נאות לראייה:

3004

3005ובריאות בשר. שמינות, ודומה לו עגלון איש בריא (שופטים ג יז):

3005

3006ותרענה באחו. אחו הוא מקום גידול גומא, וכן אנשי עיר הקודש מתרגימו (מעין) [רעין] בגו גומייא, וגם נקרא ערק, ודומה לדבר ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא), ומתרגמין ישגא ערקא בלי מיא, וגם דומה לו, כי הוא בין אחים יפריא (הושע יג טו):

3006

3007והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות (המראה) [מראה] מפני כחשות:

3007

3008ודקות בשר. שהן רזות:

3008

3009ותעמודנה. אלו הרעות:

3009

3010אצל הפרות. הטובות:

3010

3011על שפת היאור. ואין ביניהן הפסק:

3011

3012ותאכלנה הפרות. כן נראה לו שפתחו פיהן ובלעו את הבריאות:

3012

3013רעות המראה ודקות הבשר. שעלו לבסוף:

3013

3014את שבע הפרות יפות המראה והבריאות. שעלו בתחלה:

3014

3015ויקץ פרעה. זה סיפור הסדרן:

3015

3016ויישן ויחלום שנית. שנית כדומה לחלום ראשון:

3016

3017והנה שבע שבלים. שבולים קרוב להשמע לאוזן שהוא לשון זכר, אלא ודאי שבולי לשון נקבה הן, ולאחד קורין שבול, ודומה לדבר נשים ולאחד קורין אשה, וכן שנים ולאחד קורין שנה, וכן ערים, וכל שכמותן, לשון נקבה:

3017

3018עולות בקנה אחד. כסדרן של אלו שעולין בו שבעה בדין:

3018

3019בריאות. כלומר עבות:

3019

3020וטובות. מלאי גרגרים:

3020

3021והנה שבע שבלים דקות. קלושות גרגרתה ודקים מתקשקשות בקליפתן, וכן התרגום אומר שקיפן קידום, כמו ושקפינן לידוהי, ולכך נקרא שמו משקוף, שהדלת חובטו תמיד:

3021

3022ושדופות קדים. שלקו במכת שדפון מרוח קדים שהוא קשה מכל הרוחות שהוא חם וחזק, שנא' (רוח) [ברוח] קדים עזה (שמות יד כא), רוח קדים חרישית (יונה ד ח), ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח), ואמר רבא בשעה שהיא מנשבת משתקת כל רוחות שבעולם. ואמר רב אשה מפלת בו כו', ואפילו מרגליות שבים מרקבת בו. ור' יוחנן אמר אפי' שכבת זרע שבמעי אשה תוך ג' ימים מסרחת בו, א"ר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר יבא קדים רוח ה' (ממדי שלה) [ממדבר עולה] ויבוש (מקורה) [מקורו] (הושע יג טו), זו מקורה של אשה, ויחרב מעיינו (שם), זו שכבת זרע, הוא ישסה [אוצר] כל כלי חמדה (שם), זו מרגליות שבים:

3022

3023ותבלענה השבלים הדקות. לא בליעה ממש, אלא שנראית הדקות מכסות את הבריאות, ודומה לדבר, כבלע את הקודש (במדבר ד כ), הוא מכסין כלי הקודש בבגדי שרד:

3023

3024ויהי בבקר ותפעם רוחו. היתה רוחו מקשקשת בנדנה, כפעמון המתקשקש בתוך הרימון, ודומה לדבר נפעמתי (תהלים עז ה), לפעמו (שופטים יג כה), וגם הרגל נקרא פעם, כדכתיב פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח), מדובר על אופן זה על תיכוי קשקש הליכתו. א"ר יהודה כאן פתרוני הוא שנעלם ממנו לבד, אבל החלום זכור היה, ולפיכך אין לו אלא הפעמה אחת בתי"ו אחת, אבל בנבוכדנאצר החלום והפתרון נעלמו ממנו, לפיכך היו לו שתי הפעמות בשתי תווי"ן. א"ר יוחנן כל חלום שהוא סמוך לבקר מיד בא בקרוב, שכן חלום פרעה סמוך לבוקר היה, ולפיכך בא לבקרו, ושהוא מבערב הוא מתאחר, אפי' עד כ"ב שנה, כחלומו של יוסף:

3024

3025וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים. אלו בעלי פה שפותחים פיהם לפני הכל לכל דבר מועצת ודעת:

3025

3026ואת כל חכמיה. כלומר חכמי העיר:

3026

3027ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה. פתח ואמר חלומו לשון יחיד, ומסיים ואומר אותם לשון רבים, ועוד אותם מלא ו', א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי פותרין היו לו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, ז' פרות הרעות ז' בנות אתה קובר, שבע שבלים הטובות ז' איפרכיות אתה כובש, שבע השבלים הדקות ז' איפרכיות מורדות בך, זש"ה בקש לץ חכמה (לו) ואין (משלי יד ו), אלו חרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל (שם), זה יוסף:

3027

3028וידבר שר המשקים, כל תחלת ענין הרי הוא בדבור, וכל שענייתו למעלה, הרי היא במאמר:

3028

3029את פרעה לאמר. ע"י שליח:

3029

3030את חטאי. שהיו הכל מרננים עלי, ואמרו חטא משקה מלך מצרים:

3030

3031אני מזכיר היום. מה אירעני על כך:

3031

3032פרעה קצף על עבדיו. לא נאמר המלך קצף, אלא פרעה קצף, מלמד ששם פרעה הוא גדולתו. לכך הנביא הוא מבזה שמו וקורא פרעה חפרע (ירמיה מד ל):

3032

3033ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים אותי. ב' פעמים, אותי עיקר והוא טפל לי:

3033

3034ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא. שכבר נגזר עלינו דיננו:

3034

3035איש כפתרון חלומו חלמנו. כל אחד חלם חלומו ופתרון חבירו:

3035

3036ושם אתנו. בבית הסהר:

3036

3037נער (עבד) עברי. א"ר שמואל בר נחמני ארורים הם הרשעים שאינן עושין טובה שלימה, נער שוטה, עברי שונא:

3037

3038עבד לשר הטבחים. שכן כתיב בסיקרוקין של פרעה שאין עבד מולך, ואין לובש כלי זיין:

3038

3039ונספר לו ויפתר לנו את חלומותינו איש כחלומו פתר. מעין דברי חלומות פתר:

3039

3040ויהי כאשר פתר לנו כן היה אתי השיב על כני. בשררה:

3040

3041ואותו תלה. מכאן אמרו רבותינו כל החלומות הולכין אחר הפה, ובלבד שיהא פותרין מעין החלום, ובמס' ברכות פרק הרואה גרסינן, אמרו עליו על בר הדיא מפשר חילמי וכו', ובברייתא דבראשית רבה תנא הוה עובדא בההיא איתתא דאזלית לגבי ר' אליעזר אמרה ליה ההיא איתתא (חניכה) [תניתה] דביתא פקע, ופתר לה לטיבוי, אמר לה בר דכר את מתעברת, וכן הוי, מי גרם לזה, פתרונו גרם, זימנא חדא חמית הכין תוב אזלת לבי מדרשא ולא אשכחה לר' אליעזר אלא לתלמידיה, אמרה לו חזיתי תניתה דביתא פקעה, אמרו לה ההיא איתתא קבר לבעלה, כיון דאתא ר' אליעזר שמע קול צוחה, אמר הוא כדין תנין ליה עובדא, אמר ווי לכו דהמיתו לבעלה, דכתיב כאשר פתר לנו כן היה, מלמד שכל החלומות הולכים אחר הפה, א"ר יוחנן כל החלומות הולכין אחר הפה חוץ מן היין, יש שותהו וטוב לו, ויש שותהו ורע לו, שאם ת"ח שותהו טוב לו, כדכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו (יין) [ביין] מסכתי (משלי ט ה), וכתיב וחכך כיין הטוב וגו' (שה"ש ז י), ואם עם הארץ שותהו רע לו, כדכתיב למי אוי למי אבוי [וגו'] למאחרים על היין (משלי כג כט ל), וכתיב אל תרא יין כי יתאדם (שם שם לא):

3041

3042וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח. מי גלחו שר המשקים גילחו, א"ל פרעה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, וכן אתה אומר בהמן ומרדכי:

3042

3043ויחלף שמלותיו. כדי לחלוק כבוד למלכות, שלא יבא לפניו מזוהם:

3043

3044ויבא אל פרעה. לחדר הפנימי:

3044

3045ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו. כהוגן שיהיו דבריהם נכנסין לאזני. ואני שמעתי עליך לאמר. בני אדם:

3045

3046תשמע חלום. שאתה רוצה לשמוע חלום כדי:

3046

3047לפתור אותו:

3047

3048ויען יוסף את פרעה לאמר. דרך בקשה, מכאן שנו רבותינו הוי מתפלל בשלומו של מלכות:

3048

3049בלעדי אלהים יענה. תלה הגדולה בבעליה, וכן אמר בלעדי חוץ ממני יש בידו של הקב"ה לענותו לפרעה פתרון חלומו בשלום, כל מקום שתמצא בלעדי שמפיק יו"ד, הרי הדבר כנגד אומר, כגון בלעדי רק אשר (יאכלו) [אכלו] הנערים (בראשית יד כד), היש (אלהים) [אלוה] מבלעדי (ישעיה מד ח), וכל דומיהן, אבל אם אינו מפיק יו"ד, כגון בלעדי [אחזה] אתה (אדוני) [הורני] (איוב לד לב), הוא חוץ סתם כמו לבד, בשביל שראה פרעה שמיעט יוסף את עצמו, אז הכיר בו שהוא נבון דעת:

3049

3050וידבר פרעה אל יוסף בחלומי. ראיתי בראיית הרוח:

3050

3051הנני עומד על שפת היאור. לא אמר על היאור כשראה, אלא על שפת, כדי להבן ממנו שאינו אלוהו, כשדרשנו:

3051

3052והנה מן היאור עולות שבע פרות. מה הוצרך הכתוב לשנות ולשלש דברי החלום, אלא לדרוש בהם דברי כח, כי מ"ב שנים נגזרו על מצרים להיות השובע בזו אחר זו, ואחר כך להיתכף מ"ב שנות רעב, כדי שלא לעגן את יעקב עוד על יוסף, מיהר הקב"ה להביא את הרעב ז' שנה. ול"ה הנותרות החזירה ירידת יעקב ובניו מצרימה, מפני שלא לכלות יעקב ובניו ואת ביתו ברעב, ביטל הקב"ה משנות הרעב ל"ה והעמידן על ז', וכשברך יעקב את פרעה שיעלה נילוס ביטל מן השבע חמש, והעמיד על שנתים שכבר עברו, שנאמ' כי זה שנתים הרעב וגו' (בראשית מה ו). ואימתן חזרו אלו שנות הרעב בימי יחזקאל, שנאמר ונתתי את מצרים שממה וגו', (תהינה) [תהיין] שממה ארבעים שנה וגו' (יחזקאל כט יב), שכן פרעה רואה ז' פרות טובות, וז' שבלים טובות, ומספר ליוסף, ז' פרות טובות, וז' שבלים טובות, הרי מ"ב וכן לרעות:

3052

3053בריאות בשר. ומתוך בריאתן נראין יפות תואר:

3053

3054ותרענה באחו. כשדרשנו:

3054

3055והנה שבע פרות אחרות. עד שהראשונות רועות באפר הרי האחרות עולות אצלם:

3055

3056דלות. כחושות במראיהן:

3056

3057ורעות תואר מאד. יותר מכל מה שראיתי הראשונות משובחות:

3057

3058(ודקות) [ורקות]. כלומר מעוטות בבשר שהיו רזות:

3058

3059לא ראיתי כהנה. בודאי בכל ארץ מצרים:

3059

3060לרע. אבל כמותן של טובות ראיתי בודאי:

3060

3061ותאכלנה הפרות הרקות והרעות. כשדרשנו:

3061

3062את שבע הפרות הראשונות (והבריאות) [הבריאות]:

3062

3063ותבאנה אל קרבנה. שלימות נבלעו בגופן:

3063

3064ולא נודע כי באו אל קרבנה. שלא נראו כריסן עבה כדרך בהמה שבעה:

3064

3065ומראיהן רע. שלא עלה בשרם ולא נמשך צפד עורם אלא, כאשר בתחלה:

3065

3066ואיקץ. משנתי:

3066

3067וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד. כי הקש דומה הוא לקנה מלאות גרגרין:

3067

3068וטובות. מבושלים גרגריה:

3068

3069והנה שבע שבלים צנומות. לא מצאתי למלה זו דמיון במקרא, זולתי בדברי רבותינו פת צנומה בקערה, כלומר פת פרורה ופתותה כעין צנון דקות, (מב) אבל רבותינו פירשו פת יבשה וקשה, ודומה לו צונמא, הוא אבן קשה, וכן צנומות מרוח הקדים יבשו ונתקשו ונהיו דקות, שכן דרך דבר רטוב כשמתייבש נעשה דק וקלוש:

3069

3070(ושדופות) [שדופות] קדים. עיקר מלות שדופות לשון הדיפה, שמתוך כובד רוח הקדים מתהדפות זו לזו והוא כעין ספיקות כפיים, ואין לה דמיון במקרא זולתי בדברי רבותינו שאינו משדפו, כלומר אינו שודפו לדבר אחר אפס כי התרגום מדביר השידפון והנידוף וסיפוק כפיים על אופן אחד, שהרי שדופות קדים מתרגמינן קל טרפא דשקיף, ויספוק את כפיו (במדבר כד י), מתרגמינן ושקפינן לידוהי, אלמא תלתייהו ענין חד הוא:

3070

3071צומחות (אחריהן) [אחריהם]. לא תמצא כמות מלה זו במקרא שהיא לשון רבותינו ומ"ם סתומה בסופה זולתי כאן, ויש לומר כי אחרי הצנם ואחרי הקדים צומחים ונהיו עומדות על קינתן:

3071

3072(ותבלענה) [ותבלען] השבלים הדקות. לשון כיסוי:

3072

3073את שבע השבלים הטובות ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. דבר הנשמע לאוזן בשביל שהיו בעלי פה ופותחין פיהם לפני הכל, לכך נקראו חרטומי, ודומה לדבר בדברי רבותינו החרטות והצפורן, וחרטומים כנגד זרועיו, חתומה דסנדלא, פיו של עוף ושל כלי נקרא חרטות בלשון רבותינו:

3073

3074ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא. חלום של השבלים פירושו של פרות הוא:

3074

3075את אשר האלהים עושה. לעתיד:

3075

3076הגיד לפרעה. מתחלה כדי להזהיר. בשני דברים האיר הקב"ה את עיני יוסף להבין את החלום הזה, כי בהיותו אצל אביו נראה לו בחלום האלומות בשורת אוצרת הפירות מפני הרעב, כשדרשנו, ועתה מדברי החלום פרעה הבין פתרונו, כשנדרוש לפנינו:

3076

3077שבע פרות הטובות שבע שנים הנה. שבע זימני חריש בשבע השנים מכשרות כי בעת שזמן החריש יפה שהקרקע נרטבת הרי היא נחרשת בבקרים היטב והיא תחלת עיקר השובע, דכתיב (ורוב) [ורב] תבואות בכח שור (משלי יד ד):

3077

3078ושבע השבלים הטובות. שבע זמנין הצלחת קציר בשבע שנים הנה מכשרות:

3078

3079חלום אחד הוא. כי החריש הכשירו של קציר הוא:

3079

3080ושבע הפרות הרקות והרעות העולות אחריהן. שבע זימנין חריש רע בשבע שנים הנה מכשרות שיהא הנילוס יבש והקרקע קשה ואינה נוחה ליחרש בבקרים והיא תחלת הרעב:

3080

3081ושבע השבלים (הדקות) [הרקות] שדופות הקדים. יהיו שבע זימנין קציר רע בשבע שנים ויהיו זמנים הללו שבע שני רעב, וכן הוא אומר אשר אין חריש וקציר (בראשית מה ו):

3081

3082הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה. קודם הפתרון:

3082

3083(את) אשר אלהים עושה. לעתיד:

3083

3084הראה את פרעה. תחלה בחלום:

3084

3085הנה. בקרב זמן:

3085

3086שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים. כנגד ז' פרות הבריאות וז' שבלים המלאות שבישרוך ז' זימני חריש וקציר יפה:

3086

3087וקמו. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד:

3087

3088ונשכח כל השבע. שבע שני השובע שהיו בארץ מצרים מכובד הרעב:

3088

3089וכלה הרעב את הארץ, שיהיו יושביה מזי רעב ומושלכין בחוצות:

3089

3090ולא יודע השבע. שהיה בארץ שפירותיה של שנות השבע יכלו ויאספו:

3090

3091מפני הרעב ההוא. הבא אחריהם תיכף:

3091

3092כי כבד הוא מאוד ובתחלתו יכלו פירות הישנות:

3092

3093ועל השנות החלום אל פרעה. שהרי מן הפרות לבד או מן השבלים לבד יש ללמוד כל הענין אלא שנעשה בשני פנים:

3093

3094פעמים. זהו שדרשנו ופרעה חולם שחלם ומקיץ חולם ומקיץ, כל כך למה לידע:

3094

3095כי נכון הדבר. מאלהים יצא, מכאן אמרו רבותינו כל חלום שנשנה ונפתר מזומן הוא:

3095

3096וממהר האלהים לעשותו. ואינו שוהה זמנו לבא:

3096

3097ועתה ירא פרעה. כמו יראה, ודומה לו, ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא), אל ירא בפלגות (איוב כ יז), וכן הרבה:

3097

3098איש נבון. זה המבין דבר מתוך דבר שיודע מה שקיבל מרבו, וכן אתת דורש אנשים חכמים ונבונים (דברים א יג), שהנבון גדול מן החכם:

3098

3099וישיתהו. ישים אותו פקיד, על ארץ מצרים, ודומה לו כי שת לי אלהים (בראשית ד כה), שיתי אותותי (שמות י א), וכל דומיהן, לשון השמה:

3099

3100יעשה פרעה. מה שאני מיעצהו:

3100

3101ויפקד פקידים. אלו הגיזברין ממונין על אוצרות פירות של ארץ וחמש את ארץ מצרים. יקח אחד מן החמשה בפירות, ודומה לו, לחמש (בראשית מז כו), ויגיד עליו ריעו ונתתם חמישית לפרעה (שם שם כד), כי בשביל שנתן להם החומש של שבע השבע שאצר, לפיכך צוה לתת לו חומש בתבואות כל השנים:

3101

3102ויקבצו. פקידים הללו את כל אוכל חמשה שנים הטובות הבאות מקרוב תכופות האלה אשר אמרתי לך:

3102

3103ויצברו. לשון אוסף, ודומה לו, ויצברו אותו חמרים חמרים (שמות ח י), שני צבורים, וכן לעדה הנאספת קורין ציבור:

3103

3104בר. אלו הגרגרים שנבררו מן הקש ומן התבן, ודומה לו, נשקו בר פן יאנף (תהלים ב יב), כיון שהגורן נזרה קש נפוץ והתבן נסתלק ובאין הכל ומנשקין את הבר, וכתיב מה לתבן את הבר (ירמיה כג כח):

3104

3105תחת יד פרעה. תחת רשותו:

3105

3106אוכל בערים ושמרו. זו הכנסת תבואה בקשה שהיא נשמרת כך אמר לו באוצר המלך יהיו ובאוצרות שבערים תהא התבואה בקשה שיהא הבר נשמר והקש לבהמה:

3106

3107והיה האוכל לפקדון לארץ. כלומר מופקד לפרנסת יושבי הארץ:

3107

3108לשבע שני הרעב אשר (תהיינה) [תהיין] בארץ מצרים. שאין חריש וקציר:

3108

3109ולא תכרת הארץ. כלומר שלא יכרתו יושביה ברעב כשאין מוצאין שבר:

3109

3110וייטב הדבר בעיני פרעה. שנזכר מיד פתרון החלום כי כמו שפתר לו כן היה רואה גם הוא אלא ששכחו ועכשיו נזכר:

3110

3111ובעיני כל עבדיו. על שנתן עצה להחיות יושבי הארץ, זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), שאפילו שר הטבחים והחרטומים הודו לדבריו:

3111

3112ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא. ה' פתוחה וחטופה להתמיה המלה, וכך אמר להם אפילו אם היינו הולכים מסוף העולם ועד סופו לא נמצא:

3112

3113אשר רוח אלהים בו. שמכווין ברוח הקדש ואומר באמת מה שלא ראה ולא שמע, זש"ה פלגי מים לב מלך ביד ה' (אל) [על] כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

3113

3114ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע (ה') [אלהים] אותך את כל זאת. הפתרון והעצה:

3114

3115אין נבון וחכם כמוך. לשיתו על ארץ מצרים כשיעצתה אלא אתה תהיה וגו':

3115

3116אתה תהיה על ביתי. ממונה ואפוטרופוס:

3116

3117ועל פיך ישק כל עמי. על דברי פיך יתפרנס כל עמי, ודומה לו וישק יעקב לרחל (בראשית כט יא). ויגש וישק לו (שם כז כז), ובן משק ביתי (שם טו ב), נמצא לפעמים לשון פרנס וממונה, ופעמים לשון נשיקה ממש, וכל דומיהן, אמר לו הכל יהיו משתחוין לך ונושקין על פיך כמו לאלוה, אלא שלא קיבל עליו:

3117

3118רק הכסא אגדל ממך. כלומר גדולתי תהא למעלה מגדולתך:

3118

3119ויאמר פרעה אל יוסף ראה. הזהר בגדולתך שהרי גזרתי ונתתי אותך על כל ארץ מצרים למושל:

3119

3120ויסר פרעה את טבעתו. המיוחדת לחותמו:

3120

3121מעל ידו ויתן [אותה] על יד יוסף. כך דרך המלכים לעשות כשממנין את המשנה, וכן אתה מוצא באחשורוש המן ומרדכי. וילבש אותו בגדי שש. כלי פשתן המגוהצים בדים דקים:

3121

3122וישם רביד [הזהב] על צוארו. ר' יוסף אמר הפה שלא נשק בעבירה [ועל פיך ישק כל עמי. צואר שלא דבק בעבירה] ויתן רביד [הזהב] על צוארו, יד שלא משמש בעבירה ויתן אותה על יד יוסף, גוף שלא דבק בעבירה וילבש אותו בגדי שש, רגלים שלא פסעו לעבירה יפסעו בקרונין, פי' במרכבת המשנה, מחשבה שלא הרהרה לעבירה תקרא לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים:

3122

3123ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה. אמר רב אחא מן אני של בשר ודם, אתה למד אני של הקב"ה, ומה פרעה שאמר ליוסף אני פרעה, זכה לכל הברכה הזאת, לכשיבא אני של הקב"ה, דכתיב אני עשיתי [ואני] אשא ואני אסבול ואמלט (ישעיה מו ד), וכתיב ראו עתה כי אני אני הוא וגו' (דברים לב לט), על אחת כמה וכמה שיהו כל באי עולם מודין לו:

3123

3124(ומבלעדיך) [ובלעדיך]. כלומר בלתי גזירתך:

3124

3125לא ירים איש את ידו. לחגור כלי זיין לרכוב במרכבת הרכש בכל ארץ מצרים:

3125

3126ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. א"ר יוחנן צפונות מופיע ונוחות לו לאומרן, ר' יודן אומר צפונות מופיע ונוח רוח הבריות בהן. כי פע לבדו יסוד מלת פענח, כי תמצא הופיע תופע פועה, וגם נח לבדו יסוד מלת הנחה, כי תמצא הנחה נחת וינח, ולכך הדבירו ר' יוחנן ור' יודן תיבת פענח לשני אופנים:

3126

3127ויתן לו את אסנת. כך כינויה על שם שפי', כלומר לאמה תהא זאת לך תחתי':

3127

3128בת פוטיפרע כהן און. כך דרשנו כהן הגדול שלטונים, ודומה לו, כהן מדין (שמות ג א), ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):

3128

3129לאשה. דרך היתר:

3129

3130ויצא יוסף מלפני פרעה. ברשות:

3130

3131על ארץ מצרים. כדי ליכנס לממשלה, ודומה לדבר, קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה (בראשית יג יז):

3131

3132[מג)] וירכב. מפני השכחה כתבתי במדרש מוקדם ומאוחר:

3132

3133וירכב אותו במרכבת המשנה. כי יש למלכים סוס ומרכבת שרוכבין עליהן ביום שניתן כתר מלכות בראשיהם. ועוד יש להם מרכבת וסוס משנים, ועוד יש שלישים שאינם מקפידין עליהם לרכוב, והסגנים והשרים והמשנים אין רוכבין בהם, אלא משנה המלך ביום מולכו, ואין רוכב אדם עליו זולתי המלך לבדו. וכן שנינו במשנה פרק כהן גדול אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משמשין בשרביטו וכו':

3133

3134ויקראו לפניו אברך. כלומר רבו של מלך שכן לרב קורין אב, שנאמר אבי אבי רכב ישראל (מ"ב ב יב), וכתיב אבי יושב אהל (בראשית ד כ), אבי כל תופש כנור (שם שם כא) וכל דומיהן. רך. בלשון רומי מלך ריכו, וכן שלחו להורדוס אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבנה, ואם סתרת ובנית עבדא בישא בתר דעבדין מתמלכין, אם זיינך עלך ספרך כאן לא רכא ולא בר רכא, הורדוס קלנית מתעביד, ובעינא מאי משמע דהאי רכא לישנא דמלכותא היא, דכתיב ואני היום רך ומשוח מלך (ש"ב ג לט), ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך ונתן אותו על [כל] ארץ מצרים. למושל:

3134

3135נשוב לאשורי הפרשה:

3135

3136ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים. ויצא יוסף מלפני פרעה. ברשות:

3136

3137ויעבר בכל ארץ מצרים. להכנס בחזקת הממשלה, כשדרשנו:

3137

3138ותעש הארץ. כלומר יושבי הארץ עשו:

3138

3139בשבע שני השבע, כמו שגזר יוסף לחמש את הארץ:

3139

3140לקמצים. תחלה היו מודדין להוציא החומש באיפות ואח"כ בהינין וברביעית ובתומן ובעשירית האפה וההין, ולבסוף מודדין בקומץ מכל ה' קמצים נוטל קומץ אחד, ודומה לדבר וקמץ משם מלא קומצו (ויקרא ב ב):

3140

3141ויקבוץ את כל אוכל. אוכל התבואה בקשה הבר למאכל אדם והקש והתבן לבהמות. שבע שנים אשר היו בארץ מצרים. מצליחות בפירות:

3141

3142ויתן אוכל. התבואה בקשה:

3142

3143אכל שדה העיר אשר סביבותיה. של עיר:

3143

3144נתן בתוכה. של עיר. ר' יהודה אומר נתן של תחום גושן בגושן, ושל תחום נוף בנוף, ושל תחום תחפנחס בתחפנחס, מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה, ולמה גנז האוכל, לפי שהברכה מצויה באוצרות:

3144

3145ויצבור יוסף בר. באוצרות המלך הדגן לבדו:

3145

3146כחול הים הרבה מאד. יותר מכל מה שמשערים:

3146

3147עד כי חדל. יוסף לספור את המידות:

3147

3148כי אין מספר. שאין אדם יכול לעמוד על מספרם:

3148

3149וליוסף יולד שני בנים. היה לו לומר ילדו, אלא יולד לשון יחיד, כששניהם בעלי מדה אחת שוין בנוי ובגבורה:

3149

3150בטרם תבא שנת הרעב. מכאן אמרו רבותינו אסור לו לאדם לשמש מטתו בשנת רעבון:

3150

3151אשר ילדה לו אסנת וגו':

3151

3152ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה. כלומר משכח, כי אמר כיון שנולד לי זה:

3152

3153נשני אלהים את כל עמלי. הצרות שבאו עלי בשעה שנפרדתי מאבי:

3153

3154ואת כל בית אבי. גם כל אשר הצירוני אנשים של בית אבי:

3154

3155ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי. במקום שעינו בכבל רגלי:

3155

3156ותכלנה. נגמרו שבע שני השובע, ודומה לו ויכלו השמים (בראשית ב א), ותכל כל (עבודתם) [עבודת] (שמות לט לב), ויכל משה (שם לד לג), וכל דומיהן:

3156

3157אשר היו. השבע:

3157

3158בארץ מצרים, כי שבע לשון נקבה, וכן שני לשון נקבה, היה לשון זכר ויחיד ואינו נתאמץ על אופן הפשט, אלא כך הדברים, ותכלנה שבע, לשון השבע אשר היה, ושובע לשון זכר ויחיד כמו היה:

3158

3159אשר היו בארץ מצרים ולא בשאר מלכיות, כיון ששמעו דברי החלום ושהם גונזין הפירות אז היו למידין ועושין כמו כן:

3159

3160ותחלינה. התחילו לבא, ודומה לו החל רש (דברים ב כד), ויחל (לבנותו) [לבנות] (דה"ב ג ב), היום החילותי לשאל לו באלהים (ש"א כב טו), וכל דומיהן, לשון התחלה:

3160

3161שבע שני הרעב לבא. תכופות:

3161

3162כאשר אמר יוסף ויהי רעב בכל (הארץ) [הארצות]. שלא אצרו פירות:

3162

3163ובכל ארץ מצרים היה לחם. שהרי אצרו:

3163

3164ותרעב כל ארץ מצרים. שהיו יושבין על השלחנות בקשו פת קיבר ולא מצאו, לפי שהרעב מתמד את התאוה לאכול, אדם שהוא נהוג לאכול ליטרא אחת אוכל ג' ליטרות:

3164

3165ויצעק העם אל פרעה ללחם. בשביל לחם:

3165

3166ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. אמר ר' אבא בר כהנא כפתן לימול, (עב) א"ר שמואל בר נחמיני חייתנו אין כתיב כאן, אלא החייתנו, נתת לנו חיים בעולם הזה ובעולם הבא:

3166

3167והרעב היה על (פני כל) [כל פני] הארץ. ולמעלה הוא אומר ויהי רעב בכל הארצות, אלא הארצות שהן ארץ אחת, כלומר מלכות אחת, ואלו אפריקי ערביה ופליסני, וכולן תחת מצרים:

3167

3168ויפתח יוסף [את] כל אשר בהם. כלומר כל האוצרות אשר בהם אוכל:

3168

3169וישבור למצרים. היה מוכר להם במדות קטנות וקטועות, כגון תומן ועשירית שהן שברי ההין, ולא בהין שלם, לכך:

3169

3170ויחזק הרעב בארץ מצרים. שאין להם ראות עינים בהשבע אוכל כדי להשביע עיניהם במראיתם:

3170

3171וכל הארץ. אותן ג' ארצות שכתבנו:

3171

3172לשבור. אוכל באו אל יוסף, לסבור אסימון ולעשות מטבע ולקנות אוכל:

3172

3173כי חזק הרעב בכל הארץ. שאין מוצאין לקנות במקום אחר:

3173

3174וירא יעקב כי יש שבר. כל מקום שתמצא שבר שהוא קניית תבואה, אינו אלא בזמן רעבון, ולמה נקרא שבר, שהוא שברון ממש, כדכתיב שבר על שבר נקרא (ירמיה ד כ), וכשהשערים בזול והאיפות שלימות הרי יש לבני אדם חיים ממש, ולכך נקרא שבר, ששבר גאון בעלי בתים שקונין בשבר איפה ולא באיפה שלימה:

3174

3175וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ראה עוברין ושבין מביאין בר ממצרים:

3175

3176ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כל מקום שהוא עניין שאדם מראה עצמו לאחרים הרי הוא בלשון זה, שכך אמר להן יעקב למה תראו עצמכם שביעים בפני הכנעניים, ודומה לדבר, (לא) [לכה] נתראה פנים (מ"ב יד ח), ויתראו פנים (שם שם יא), וכל דומיהן:

3176

3177ויאמר הנה שמעתי. מעוברי דרכים:

3177

3178כי יש שבר במצרים רדו שמה. בכל מקום נאמר ירידה למצרים מארץ ישראל, ועלייה ממצרים לארץ ישראל, שא"י ארץ הרים, ומצרים ארץ מישור:

3178

3179ושברו לנו. בר:

3179

3180ונחיה ולא נמות. ברעב:

3180

3181וירדו אחי יוסף עשרה. אותן שהיו במכירתו:

3181

3182לשבור בר (במצרים) [ממצרים]. א"ר בנימין בר לוי ממשמע שנאמר אחי יוסף, איני יודע שהם עשרה, אלא עשרה חלקים ואחד לשבור בר:

3182

3183ואת בנימין אחי יוסף. א' של אחי חטופה, מפני שהתיבה ניתלית על חברתה, וכל שעומד על עצמו, כגון אחי הוא (בראשית כ ה), הרי האל"ף נקמצת:

3183

3184לא שלח יעקב את אחיו. עם אחיו:

3184

3185כי אמר פן יקראנו אסון. שמא יארע בו שונא הוא שטן המצוי לקטרג בשעת הסכנה. והוא מלאך המות, ומניין שנקרא שונא, שנאמ' אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כה כא), משכהו לבית המדרש וכו', וכבר דרשנו בכי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא), והוא שתרגם אונקלוס דלמא יארעיניה מותא, זה מלאך המות, שאם על מיתה ממש הוא אומר, היה לו לומר פן תקראנה אסון, לשון נקבה כי מיתה לשון נקבה:

3185

3186ויבאו בני ישראל לשבור. מכאן סמכו רבותינו לומר כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, כתיב הכא בני ישראל, וכתיב התם ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), א"ל ר' יוסי בר אבא אם בתוך הבאים אפי' עד כמה אלא בני עדיף למילף לשבור בתוך הבאים בתוך שבניהם בני כנען, לפיכך באין כולן לשבור:

3186

3187ויוסף הוא השליט על הארץ. מה ת"ל ויוסף הוא השליט, והלא כבר נאמר ראה (נתתיך) [נתתי אותך] על [כל] ארץ מצרים (בראשית מא מא), אלא אותו היום הוסיף על שלטונותו ידע שאחיו באין לשבור בר, גזר שלש גזירות בעיר, שלא יכנוס לה עבד, ושלא יכנוס אדם בשני חמורים, ושלא יכנוס שום אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו, והיה מנשה מקבל הפיתקין:

3187

3188הוא המשביר לכל עם הארץ. באותו היום ולא היה ממנה איש אחר על המוכרין. אלא הוא עצמו היה עומד עליהם כדי שלא יוכלו אחיו לבוא לשבור בר ולא יראו אותם:

3188

3189ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ראוי לומר בני ישראל מה ראה לשנות ולומר אחי יוסף שנזכר אהבתו אמרו נכנס בעיר ונראה אם רואין אנו אותו נושא סבל ונוכל לפדותו בממון מוטב, ואם לאו נראה מה נעשה:

3189

3190וירא יוסף את אחיו ויכרם. ממש:

3190

3191ויתנכר עליהם. נעשה להם כנכרי שאין מכיר, ודומה לו למה (אתה) [זה את] מתנכרה (מ"א יד ו), נטל הגביע והי' מקשקש בו, ואמר להם כך אומר הגביע:

3191

3192וידבר אתם קשות. כמפורש בענין:

3192

3193ויאמר אליהם מאין באתם. מאיזה מלכות נשלחתם כאן, ולמה באתם, ויאמרו מארץ כנען. באנו:

3193

3194לשבור אוכל. ולא על ענין אחר:

3194

3195ויכר יוסף את אחיו. מכיון שנאמר וירא יוסף את אחיו ויכירם, לא הוצרך לשנות ולומר ויכר יוסף אלא לחדש דבר שהם לא הכירוהו:

3195

3196ר' לוי אמר בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו שריחם עליהם וכשנפל הוא בידם הם לא הכירוהו ולא ריחמו עליו, ודומה לדבר (אין מכיר לי) [ואין לי מכיר] (תהלים קמב ה) אבד מנוס ממני. ורבנן אמרי הכרה ממש היא, הוא הניחם בחתימת זקן, לכך ויכר יוסף את אחיו, והוא הלך בלא חתימת זקן, ובא בחתימת זקן, לפיכך והם לא הכירוהו:

3196

3197ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. כיון שהשתחוו לו זכר מה שחלם עליהם, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי (בראשית לז ז), ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (שם שם ט'):

3197

3198ויאמר (להם) [אליהם] מרגלים אתם. התחיל מקשקש בגביע הכסף, ואמר כך אומר לי הגביע:

3198

3199לראות את ערות הארץ באתם. שהרי נכנסתם בשוק של זונות לראות ערותן, אמרו ליה לא אלא אבידה נאבדה לנו ואנו מבקרין אחריה, ונראה לי שהוא מדרש, ועיקר הפשט כך הוא מרגלים אתם שנשתלחו ממלכי כנען לראות את ערות הארץ, פרצותיו של עיר מהיכן יכלו השודדים לכנס, לכך באתם, ודומה לדבר ערות (היסוד) [יסוד] עד צואר (חבקוק ג יג), ערו ערו עד היסוד (תהלים קלז ז), ערער תתערער (ירמי' נא נח), וכל דומיהן:

3199

3200ויאמרו אליו לא אדוני, כמו שאתה אומר אלא:

3200

3201ועבדיך באו לשבור אוכל. לא אמרו לשבור בר שהוא דגן ברור שראוי לעשירים, אלא מיעטו עצמם ויאמרו לשבור אוכל, כלומר כגון קטניות, או שום אוכל הראוי לעניים:

3201

3202כולנו בני איש אחד נחנו. לשון ענוה, ולמה שינו בלשון ואמרו כנים אנחנו, כך אמרו רבותינו אנשי עיר הקודש מלמד שנצנצה בהם רוח הקודש אמרו כולנו אנו ואתה בני איש אחד, ולפי שלא היו יודעים מה הם אומרים, לפיכך אמרו בלשון ענוה, אבל כשאמרו כנים אנחנו, אמרו בלשון חוזק כנים בעלי נכונה, כי תמצא כן במקום נכון. כתיב ותאמר כן באו אלי האנשים (יהושע ב ד):

3202

3203לא היו עבדיך מרגלים. כדדרשנו:

3203

3204ויאמר אלהם לא. כמו שאמרתם אלא:

3204

3205[כי] ערות הארץ באתם לראות. מה הוצרך לשנות בדברים. אלא להיות מופנה לדרשה, מלמד שהביא מנשה הפיתקין וקרא לפניהם, ראובן בן יעקב בן יצחק, שמעון בן יעקב בן יצחק, וכן כולן, אמר להן וכי מאחר שכולכם אחים אתם למה לא נכנסתם בשער אחד, אלא כל אחד בשער בפני עצמו, אמרו לו כך ציוונו אבא מפני העין, אמר להם כך אמר לי הגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם במרמה, ואת אחד מכם מכרתם לערביים מפני קנאתכם בו, מיד נזדעזעו:

3205

3206ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו. ודאי:

3206

3207בני איש אחד. כמו שכתוב בפתקין שבידך:

3207

3208בארץ כנען. אנחנו יושבין ברשותן:

3208

3209והנה הקטן את אבינו היום. כלומר עדיין הוא חי שבח לבורא כל:

3209

3210והאחד איננו. נדד והלך לו ואין אנו יודעין אנה הלך:

3210

3211ויאמר אליהם יוסף הוא. כלומר הוא הדבר:

3211

3212אשר דברתי אליכם. שמכרתם לערביים:

3212

3213לאמר מרגלים אתם. שהחרבתם כבר כרך גדול:

3213

3214בזאת תבחנו. אם כנים אתם או מרגלים:

3214

3215חי פרעה. כשהי' רוצה לישבע לשקר הי' נשבע חי פרעה. א"ר יהושע בן לוי דומין דבריו של יוסף לרועה שאבד לו גדי, מצאתו אשה אלמנה שחטתו והפשיטתו ונתנתו במיטה וכיסתו, נכנס הרועה אצלה לבקשו, אמרה יהי רצון שאוכל בשרו של בני זה המושכב על מטתו זו אם ראיתיהו, דומה הרועה שבנה הוא והאמין לדבריה והלך לו:

3215

3216אם תצאו מזה. כלומר מזה הבית:

3216

3217כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה. כאן הנה אחת מן התיבות שאין טעמן נודע בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש הנה שהוא כאן, כגון הקטן הנה, עד הנה דברי ירמי' (ירמי' נא סד), וכל דומיהן, ויש הנה שהוא לשון נקבה, כדכתיב הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), (לאחת להנה) [מאחת מהנה] (ויקרא ד ב), עד שיפרוט לך העניין, כגון שני, יש שני כמו שנים, כדכתיב שני אנשים עברים (שמות ב יג), שני בניך (בראשית מח ה), וכל דומיהן, ויש שני שהוא לשון שנה, וכל תיבות הללו אין להם הכרת אות ולא בניקוד, זולת מתוך הענין נודע טעמם ומתוך תיבות הסמוכות לצור'. ישמע חכם ויוסיף לקח:

3217

3218שלחו מכם אחד. את מי שאתם רוצים:

3218

3219ויקח את אחיכם, ויביאהו אצלי:

3219

3220ואתם האסרו. עד בואם:

3220

3221ויבחנו דבריכם האמת אתכם. ה' פתוחה וחטורה היא לשון ספק קרוב למתמיה, כלומר אם אמת אתכם שיש לכם אח עדיין אצל אביכן יודיעני אם כנים אתם לו:

3221

3222ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם:

3222

3223ויאסף אותם אל משמר. לא שאסרם בכבל אלא הפקיד עליהם שומר ונתנם במסגר:

3223

3224שלשת ימים. מכאן שאין הקב"ה מניח לצדיק בצרה יותר מג' ימים:

3224

3225ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי. שלא רצה להתאכזר עליהם כל כך להניחם ג' ימים שלמים במסגר:

3225

3226זאת עשו וחיו. כלומר ותחיו, ודומה לו עבדו את מלך בבל וחיו (ירמי' כז יז):

3226

3227את אלהים אני ירא. דואגני מן החטא, כל בני ביתכם מצפים עליכם להביא להם מה יאכלו, ואם תשהו כאן שמא ימותו ברעב:

3227

3228אם כנים. בעלי נכונה:

3228

3229אחיכם אחד יאסר, בכבל בבית משמרת שכולכם קשה הי' עלי לאסור בכבל אלא זה יחידי יאסר שם שלא יברח ואתם לכו והביאו לבני ביתכם שבר רעבון שבאתם לשבור על רעבון בתיכם קודם שימותו ברעב:

3229

3230ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם. לפני ולא תמותו על ידי:

3230

3231ויעשו כן. כלומר הסכימו לדבריו לעשות כן:

3231

3232ויאמרו איש אל אחיו. שמעון אומר ללוי. לפיכך נמחל לו מה שאמר תחלה, דכתיב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו'. ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז יט כ), ועכשיו קורא עצמו כמודה ועוזב ומצדיק עליו את הדין:

3232

3233אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' בהתחננו אלינו. שלא נמסור אותו בידי אכזרים, ולא שמענו לתחינתו. א"ר אבא בר כהנא לשון דרומאי הוא, אבל ברור אשר ראינו צרות נפשו, ר' לוי בשם ר' יוחנן אמר אפשר יוסף בן י"ז שנה ורואה שאחיו מכרו בשוק ושותק, אלא מלמד שהי' מתחבט לפני כל אחד ואחד כדי שירחמו עליו ולא ריחמו:

3233

3234(לכן) [על כן] באה (עלינו) [אלינו] (את) הצרה הזאת. מלמד שביקש להן עון אחר ולא נמצא בהם זולתי זה, וזה גזירת המקום היה לטובה להחיות עם רב (בראשית נ כ).:

3234

3235ויען ראובן אתם לאמר. מלמד שעד עכשיו לא מצא פתח להשיבן ולהוכיחן:

3235

3236הלא אמרתי אליכם. אל תשפכו דם (בראשית לז כב):

3236

3237לאמר. עוד בלשון אחר ויד אל תשלחו בו (שם), וזהו אל תחטאו בילד:

3237

3238ולא שמעתם. לדברי אלא מכרתם אותו ללסטים ולא שמענו לתחינותיו ושמא הרגוהו:

3238

3239וגם דמו הנה נדרש. עכשיו מידינו, כדכתיב מיד איש (את) אחיו אדרוש [את] נפש האדם (שם ט ה) וגם לרבות דמו של זקן, שהרי כמה שנים נתמעט במאכל ובמשתה:

3239

3240והם לא ידעו כי שומע יוסף. כלומר שמבין יוסף במה שהם אומרים בלשון הקודש. ודומה לדבר גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח מט) ושמעת מה (שידברו) [ידברו] (שופטים ז יא), ולא תשמע מה ידבר (ירמי' ה טו), וכל דומיהן:

3240

3241כי המליץ בינותם, ודומה לו תהי נא אלה בינותינו (בראשית כו כח), וזה המליץ מנשה הי' שמפרש מה שאמר יוסף בלשון עברי, נראה כמפרש ליוסף, ומליץ הוא מפרש, ודומה לדבר להבין משל ומליצה (משלי א ו), משל ופירושו, מלאך מליץ אחד מני אלף (איוב לג כג), המפרש דברי זכיותינו, שנאמר להגיד לאדם ישרו (שם):

3241

3242ויסב מעליהם. מלהטריחן בדברים:

3242

3243ויבך. כיון שראה שהן מתחרטין על מה שמכרוהו גם הוא נתגלגלו רחמיו עליהם:

3243

3244וישב אליהם. רחמנות:

3244

3245אעפ"כ וידבר אליהם. כדברים הראשונים, כי כל מקום שתמצא וידבר אינו אלא תחלת הענין, וכל שעניינו למעלה הרי הוא במאמר, ומה דיבר אליהם שמעון זה רגיל למרוד שחגר חרבו תחלה להרוג את כל אנשי שכם, מיד:

3245

3246ויקח מאתם את שמעון. לא בשביל דבר זה אלא הוא השליכו לבור. ויאסור אותו. להתכפר על חטאו:

3246

3247לעיניהם. א"ר חגי בשם ר' יצחק לעיניהם אסרו וכיון שיצא הוציאו והי' מאכילו ומשקהו ומרחיצו, שלא יענש על ידו, דכתיב ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי נאמר אל תאמר אשלמה רע (משלי כ כב):

3247

3248ויצו יוסף. את עבדיו:

3248

3249וימלאו את כליהם. אלו דסקיות שהם כשני שקים והוא אמתחת:

3249

3250בר. דגן ברור:

3250

3251ולהשיב כספיהם. שנתנו לפני הבר:

3251

3252איש אל שקו. כלומר כל כסף איש לתוך שקו של כסף, שהוא כעין כיס ואותו השק בתוך האמתחת של בר בלי דעתם, ולתת חנם צידה לדרך להם, נראה כמפיס דעתם:

3252

3253ויעש להם כן. זה אמר כנגד מנשה שהשיב להם הכסף:

3253

3254וישאו את שברם על חמוריהם. ואפי' חמורו של שמעון היו טעון:

3254

3255וילכו משם. מצטערין ודוויין:

3255

3256ויפתח האחד את שקו. ג' שקים היו לכל אחד. האחד הוא הגדול שבו הבר, והיא הדיסקיא והיא האמתחת, והשני הוא קטן ממנו על המשאוי ובתוכו מספוא לפני החמור, והשלישי קטן כעין כיס ובתוכו כסף:

3256

3257ויפתח האחד. זה לוי שנשאר יחידי משמעון אחיו, שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי (בראשית לד כה), וכתיב שמעון ולוי אחים (שם מט ה), אחים הם בעצה בכל מקום:

3257

3258לתת מספוא לחמורו במלון. שלנו בו בלילה, ואגב שנפתח שק המספוא נפתחה האמתחת:

3258

3259וירא את כספו. שהי' לו בשקו טביעת עין, לכך הכיר שהוא כספו:

3259

3260והנה הוא בפי אמתחתו, פעמים שתמצא במקרא פי שנתלה על תיבה הבאה, כגון כי פי ה' דיבר (ישעי' א כ), כלומר פיו של הקב"ה, פי הבאר (בראשית כט ב), בפי אמתחתו, פי צדיק (משלי י יא), פי כסיל (שם יח ז), פי האתון (במדבר כב כח), וכל דומיהן, ופעמים שהיא עומדת על עצמה, כגון כי פי הוא צוה (ישעי' לד טז), ויגע על פי (ירמי' א ט), כי פי המדבר אליכם (בראשית מב יב), וכל דומיהן, ואין להם היכר זולתי הענין מודיע טעמן:

3260

3261ויאמר אל אחיו הושב כספי. אצלי:

3261

3262וגם הנה באמתחתי ויצא לבם. בשביל שמנהיגי הגוף למחשבה ולדבור ולמעשה רובם בלב, ולפיכך קורא הלב על שם מדותיו וקוראו רוחש על שם מחשבת דבר טוב חורש על מחשבת און, קראו גנוב על שאינו מכיר דעת חבירו, מצפון על שם יראת שמים שבו מוצפן, וכמה כינוין יש לו במקרא, וכאן קראו יצא, על שיצא המדע ממנו, כי בעת שנתנו שק הכספים ביד מנשה, הי' להם להחזיק בשקים ולפרוע לו דמי הבר, וכשמילא את כליהם היה להם לעיין כדרך הקונים, שמא חיטים נותן בכליהם, שמא זונין. שמא מרגליות, שמא גוש עפר, או צרורות והם לא עיינו, ולא שמו אל לבם:

3262

3263ויחרדו איש אל אחיו לאמר. לאמר טיפול דברים שאינן הגונין כלפי מעלה:

3263

3264מה זאת עשה אלהים לנו. לשוב הכסף אלינו לעולל עלינו, זש"ה אולת אדם תסלף דרכו וגו' (משלי יט ג):

3264

3265ויבואו אל יעקב אביהם ארצה כנען ויגידו [לו] את כל הקורות אותם. התלאות אשר קראום ודומה לו וקרהו אסון (בראשית מד כט), אשר קרך (דברים כח יח), אבל רבותינו אמרו שהיו הדברים כבדים עליהם כקורות:

3265

3266לאמר. שאמרו לו תחלה על שאספם אל משמר, ועל שאסר את שמעון:

3266

3267דיבר האיש. מכאן דרשו רבותינו שהדיבור לשון קשה:

3267

3268אדני הארץ. כל לשון אדנות הנתלה על אחרים, כגון אדני יוסף (בראשית לט כ), אדני הארץ, וירא אדוניו (שם לט ג), ה' לקח את אדניך (מ"ב ב ג), וכל דומיהן, שהן לגבי הדיוט מלואי יו"ד על רוב מצות שירותו על עבדיו, וכל שהוא כלפי גבוה, כגון ואדוני האדונים (דברים י יז) מלואי ו' על רוב גדולתו על רוב בריותיו, וכן אלוהי אלהים, על רוב משפטיו ומדותיו ופורעניות מורדיו:

3268

3269אתנו קשות. תוכחות קשות:

3269

3270ויתן אותנו מבוזין לפני הכל:

3270

3271כמרגלים את הארץ:

3271

3272ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים. ובכך דימינו להנצל מידו ולא יכולנו שהרי הוציא עלינו פיתקין וחזרנו והודינו לו:

3272

3273שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו. אצלנו:

3273

3274והקטן היום את אבינו בארץ כנען. וכשחשבנו לצאת ידינו בהודאתנו זו אז נסרך לה:

3274

3275ויאמר (לנו) [אלינו] האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד. המיוחד למרדין:

3275

3276הניחו אתי במשמר ואת רעבון. מה שקניתם להיות רוויי' לרעבון בתיכם:

3276

3277קחו ולכו:

3277

3278והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם. אלא כנים אתם:

3278

3279את אחיכם. שאתם מניחין:

3279

3280אתן לכם ואת הארץ תסחרו. כשאר סוחרי העיר, מיכן שיש רשות לגיבורי כח לדרוש ולהוסיף על דברי הגדת העניין בכל מקום לפי כחן, כי דרך הסדרן לקצר הענין ובא במקום אחד ושונה ומוסיף ומחדש, שהרי למעלה לא תמצא שיוסף אמר ואת הארץ תסחרו, ועכשיו בא וחידשו כאן:

3280

3281ויהי הם מריקים שקיהם. מן הבר:

3281

3282והנה איש צרור כספו. בשקו כמו ששמוהו כל אחד ביד מנשה כן מצאו כל אחד צרור בשקו בכיס שלו:

3282

3283וירא את צרורות כספיהם. כל צרורות שהוא פועל, כגון צרורות כספיהם, הרי המלה כולה ננקדת במלאפום, וכל שהוא פעל כגון (תהיין) [ותהיינה] צרורות עד יום מותן (ש"ב כ ג), הרי המלה ננקדת תחת הרי"ש ראשונה שור"ק ואחריתה במלאפום, וכל שהוא מופעל ובלשון יחיד הרי הוא נקוד בשורק, והצ' פתוחה, כגון צרר עון אפרים (הושע יג יב), וכל שהוא פועל כגון צרור הכסף (משלי ז כ), הרי הצדי"ק שבא תחתי' ולמעלה התיבה נקודה מלאפום, ועוד (צרור) [כצרור] אבן (שם כו ח), נקוד כמו כן, דכתיב עד אשר לא נמצא שם גם צרור (ש"ב יז יג), וכן בדברי רבותינו כדאמרינן צרור וזורקו אגוז ונוטלו, וכן בלשון רבותינו אמרינן כגון צרורות, וכל שבלשונך אין הכיר אות ונקודה בין צרור כסף, לצרור אבן, וכן בלשון רבותינו, זולתי הענין מודיע:

3283

3284המה ואביהם וייראו. מלמד שחשדן אביהם:

3284

3285ויאמר אליהם יעקב אביהם אתי שכלתם. שהרי הבטחני הקב"ה שאעמוד י"ב שבטים וכן הי', וכיון שחסרו הרי דומה כשכול על הכל:

3285

3286יוסף איננו. שהרי שלחתיו אצליכם ואמרתם טרף טרף:

3286

3287ושמעון איננו. שהרי עמכם הי' ואמרתם אדני הארץ אסרו:

3287

3288עלי היו כולנה. כל הצרות שלהם ואתם אינכם חוששין, שאין צרות הבן אלא על האב, ודומה לדבר מתה עלי רחל (בראשית מח ז), שאין האשה מתה אלא לבעלה:

3288

3289ויאמר ראובן אל אביו לאמר. לומר דברי שטות, וכן הי' רבי אומר הרי זה בכור שוטה יכול אביו לומר לו בנייך ולא בניו אתמהא ומה יועיל לי אלא הריני מפסיד:

3289

3290את שני בני תמית. בקללתך:

3290

3291אם לא אביאנו אליך תנה. לשון ענוה תנה אותו בערבנות על ידי:

3291

3292ואני אשיבנו (לך) [אליך]. העיד מכלל דבריו כי אדני הארץ איש נאמן בדברו הוא:

3292

3293ויאמר לא ירד בני זה עמכם כי אחיו מת. כדבריכם:

3293

3294והוא לבדו נשאר. מאמו:

3294

3295וקרהו אסון. כלומר אם יקראהו אסון ע"י צינים ופחים בדרך אשר תלכו בה. ויש להקשות הא בבית לא אתמהא, אלא אמר ר' אליעזר בן יעקב אסון זה שטן שאינו מקטרג אלא בשעת הסכנה:

3295

3296והורדתם. בהגרמתכם:

3296

3297את שיבתי ביגון שאולה. כבר דרשנו יגון הוא שברון לב, כמו נוגות (איכה א ד), תוגה (משלי יד יג), וכולן לשון שברון, שכן נוגי ממועד (צפני' ג יח), מתרגמי' תברא על תברא:

3297

3298והרעב כבד בארץ. מה ת"ל והלא כבר נאמר ויחזק הרעב בכל הארץ (בראשית מא נו), אלא לדרוש בו גיבורי כח שכשאמר יעקב לא ירד בני עמכם, אמר יהודה לאחיו המתינו לו לזקן עד שתכלה פת מן הבית, כיון שכלה לא מצאו לקנות, שהרי הרעב כבד בארץ:

3298

3299ויהי כאשר כלו לאכול [את] השבר אשר הביאו ממצרים ויאמר אליהם אביהם שבו שברו לנו מעט אוכל. שמא על דבר מועט לא ירגיש אדוני הארץ:

3299

3300ויאמר אליו יהודה לאמר. מה לאמר לומר לו הוא אמר לנו דברים של אמת ואנו האיך הולכים ומשיבין אותו דבר של בטילה:

3300

3301העד העיד. כפל הדיבור, כלומר העד כשאסף כלנו אל משמר, העיד כשהוציא אותנו ואסר שמעון:

3301

3302בנו האיש לאמר. ע"י מליץ:

3302

3303לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. שכן אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו (בראשית מב כ):

3303

3304אם ישך משלח את אחינו אתנו. הי' לו לומר שולח, הלמ"ד רפוי' שליחות על מנת לחזור, ומה ת"ל משלח הלמ"ד דגושה, שהי' שליחות על דעת שלא לחזור דרשו אנשי עיר הקודש שכך אמרו לו מוטב תהא נפש אחת בספק ולא כולנו בודאי:

3304

3305נרדה ונשברה. לשון ענוה:

3305

3306לך אוכל כלומר כל בני הבית נתלין בך ונקראין על שמך:

3306

3307ואם אינך משלח לא נרד כי האיש אמר אלינו לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. כמשמעו:

3307

3308ויאמר ישראל למה הרעותם לי. כאן אמר דבר הקודש אני עסוק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי:

3308

3309להגיד לאיש העוד לכם אח. הוא שהנביא אומר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו' (ישעי' מ כז):

3309

3310ויאמרו שאול שאל האיש. כפל הדיבור אמר רב אבא בר כהנא שאפילו בני עריסתינו גילה לנו. שאל האיש לנו ולמולדתינו לאמר לנו ע"י קשקש גביע הכסף:

3310

3311העוד אביכם חי היש לכם אח ונגד לו על פי הדברים האלה. שוודאי אבינו חי ויש לנו אח. הידוע נדע. באותו הפעם כי יאמר הורידו את אחיכם:

3311

3312ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער. לשון ענוה:

3312

3313הנער אתי, לפי שהוא קטן מכולם קוראו נער וילד:

3313

3314ונקומה ונלכה. הכל בלשון ענוה:

3314

3315ונחיה ולא נמות. ברעב:

3315

3316גם אנחנו גם אתה גם טפינו שהרי אם בנימין בא עמנו ספק נתפס ספק אינו נתפס ואם אינו הולך עמנו הרי וודאי כלנו מתים ברעב, הנח מיתת הודאי ותפוס מיתת הספק:

3316

3317אנכי אערבנו. אהא ערב עליו:

3317

3318מידי תבקשנו. בחזירתינו:

3318

3319אם לא הביאותיו. והצגתיו לפניך. חי וקיים, בטח לו ברחמי הקב"ה והאמין באדני הארץ שהוא נאמן בדבריו:

3319

3320וחטאתי (לפניך) [לך]. אהא לפניך כחוטא מרוחק משלומך ומברכתך כל הימים ואפילו לעולם הבא שכולו יום:

3320

3321כי לולא. כבר דרשנו לולא שהוא באל"ף הרי הוא בלשון אלמלא:

3321

3322התמהמנו. לשון עיכוב ושהות, ודומה לו ויתמהמה (בראשית יט טז), וכל דומיהן:

3322

3323כי עתה שבנו. כבר:

3323

3324זה פעמים. ממצרים לכאן:

3324

3325ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא. כבר דרשנו איפה בה"א ואיפא באל"ף, בפסוק ויחרד יצחק חרדה (בראשית כז לג):

3325

3326אם כן איפוא. כלומר אם כן הוא זה הדבר שאתם אומרים להשיבו:

3326

3327זאת עשו קחו מזמרת הארץ. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אומר דברים שהם מזמרין בעולם, דברים שבני העיר משבחין אותם:

3327

3328בכליכם. בבזיכין נאין:

3328

3329והורידו לאיש. אדוני הארץ:

3329

3330מנחה. זו דורון:

3330

3331מעט צרי. זה שרף עצי הקטף יוצא מן האילן כמו זיעה, ועליו הכתוב אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, מכלל שמובחר למרפא:

3331

3332ומעט דבש. של דבורים, שגם הוא מובחר לבלילות סמנין:

3332

3333נכאת. זו שעוה:

3333

3334ולוט זה זיעה של עץ שקורין בלע"ז שטינק"ו ונראה כקטורת ועשוי הוא בולים כבולים של מלח, והוא עצמו קרוי מסטיני וטוב הוא למרפא ולהעמיד את השיניים. (בוטנים) [בטנים]. זו זיעה של עצי בטנים ובלע"ז קורין העץ לרז"ו והשרף קורין טרגט"ו:

3334

3335ושקדים. זה שומן של לוזים, שמוציאין מהם שמן ומובחר הוא למרפא:

3335

3336וכסף משנה קחו בידכם. ר' יצחק אומר שמא הוקר השער ומה שקניתם בתחלה בסלע שמא עמד על שני סלעים, יש משנה שהוא כפול כגון זה כסף משנה, ודומה לדבר לקטו לחם משנה (שמות טז כב), משנה (אגיד) [אשיב] לך (זכרי' ט יב), ומשנה שברון שברם (ירמי' יז יח), ויש שהוא שני לגדול הימנו, כגון משנה (תורה) [התורה] (דברים יז יח), שנשנית בערבות מואב, במרכבת המשנה (בראשית מא מג), משנה למלך (אסתר י ג), אהי' לך למשנה (ש"א כג יז), וכל דומיהן:

3336

3337ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם. לתתו לאיש:

3337

3338אולי משגה הוא. שמא בשוגג הי' רצה להניחו בגנזיו והניחן באמתחותיכם:

3338

3339ואת אחיכם קחו. אע"פ שנתערב יהודה בו חילק כבוד לכולם כדי שיסייעוהו כולם:

3339

3340וקומו. קימה תהא לכם שתחזרו כולכם לשלום:

3340

3341שובו אל האיש. כך אמר להם הרי כסף והרי דורון והרי אחיכם ומה אתם צריכין עוד, אמרו לו תפלתך תהא עלינו, אמר להם אם לתפלתי אתם צריכים:

3341

3342ואל שדי. שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די:

3342

3343יתן לכם רחמים לפני האיש (וישלח) [ושלח] לכם. שלוח גמורה:

3343

3344את אחיכם. זה שמעון:

3344

3345אחר. זה יוסף:

3345

3346ואת בנימין. כמשמעו:

3346

3347ואני כאשר שכלתי. אם לא זכיתי לראות כך מה אוכל לעשות, כאשר שכלתי מיוסף, כך שכלתי משמעון משעה שחזרתם:

3347

3348ויקחו האנשים את המנחה הזאת ומשנה כסף לקחו בידם. שמא הוקר השער כ"ש כסף המושב:

3348

3349ויקומו וירדו מצרים ויעמדו לפני יוסף. כפופין כעבד לפני רבו. ויש דורשין לשם גדולה, ויעמדו לפני יוסף בעינים גבוהות, זש"ה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי יח טז):

3349

3350וירא יוסף אותם [אתם] את בנימין ויאמר לאשר על ביתו. זה מנשה:

3350

3351הבא את האנשים הביתה. לפלטרין שלי:

3351

3352וטבח טבח. פרע להם בית השחיטה:

3352

3353והכן. לצורך שבת, מלמד שהיה ערב שבת, מכאן שהיו האבות והשבטים שומרין מצות שבת עד שלא ניתנה:

3353

3354כי אתי יאכלו האנשים. כלומר האנשים האלה:

3354

3355בצהרים. בששה שעות על היום:

3355

3356ויעש האיש כאשר אמר יוסף. לטבוח ולהכין:

3356

3357ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף. לבית יוסף:

3357

3358וייראו האנשים. מלא ב' יודי"ן. שהיא לשון יראה, ודומה לו, ויירא ויצר (בראשית לב ח), וייראו האנשים יראה גדולה את ה' (יונה א טז), והכרת אותותם, כי וייראו שהוא לשון יראה מלא ב' יודי"ן, או יו"ד אחת והיא נחטרת ומושכת קריאתה, וכל שהיא לשון ראייה אינה אלא ביו"ד אחת, ואינה נחטרת, ונבלעת קריאתה, וכן ויירא שהוא לשון יראה מלא יו"ד הטעם ברי"ש, וכל שהוא לשון ראייה אינה אלא ביו"ד אחת והטעם ביו"ד ונפתחת:

3358

3359ויראו האנשים כי הובאו בית יוסף ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה. כלומר השב מעצמו שמא נפל לתוך הבר וכשמילא את האמתחת לא הבין בו:

3359

3360אנחנו מובאים לכך:

3360

3361להתגולל עלינו. בגלגול דברי עקיפין:

3361

3362ומעין זה יש לשון גלגול שבועה, ויסוד המלה גלגול ממש, אפס כי בלשון רבותינו קרוי גלגול, ובלשון מקרה קרוי גלל ודומה לו וגללו את האבן (בראשית כט ג), ולהתנפל עלינו. כלומר להפיל עצמו עלינו. ודומה לו ואתנפל לפני ה' (דברים ט יח), לשון נפילה ממש, ויש מפרשים לשון פלילים, כלומר ולהדין עלינו:

3362

3363ולקחת אותנו. כלומר וליקח אותנו לעבדים:

3363

3364ואת חמורינו. להיות שלו:

3364

3365ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף. כשדרשנו זה מנשה:

3365

3366ויגשו. לשון דחיפה, ודומה לו גש הלאה (בראשית יט ט), מלמד שהוא דחפן לפנים והן דוחפין לחוץ, וכה"א וידברו אליו פתח הבית. שהרי הובאו לתוך הבית, ועכשיו מצאן לפני הפתח מפני יראתם אותו:

3366

3367ויאמרו בי אדוני. יהודה אמר בהסכמת כולם:

3367

3368בי אדוני. בי הסרחון נתלה. וכן נדרש בכל מקום שנאמר בי אדוני כלפי הדיוט, או כלפי גבוה, ובניין אב שלהן (בי אני העון אדוני) [בי אני אדוני העון] (ש"א כה כד), ומעין דיבור זה אומר לכהן גדול הרי אני כפרתך, והוא אומר תתברכו מן השמים, וכן אומר אדם על אביו או על רבו מובהק אחרי פטירתן, הריני כפרת משכבן, אפם כי כל המתרגמים תרגמו בי אדוני בבעו ריבוני. וכן כלפי גבוה בבעו ה':

3368

3369ירד ירדנו. כפל הדיבור ירד מופנה לדרשה לומר ירידה היתה לנו שהרי בארצנו היינו מפרנסין לאחרים, ועכשיו אנו צריכין לפרנסתך:

3369

3370ירדנו. כי מכל מקום ירידה היא מארץ ישראל למצרים, כשדרשנו בתחלה:

3370

3371לשבר אוכל. כמשמעו:

3371

3372ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחתינו. כאן שינה הדבר וקצרם, כי במלון לא פתח אלא לוי את אמתחתו, וכשבאו אצל אביהם פתחו כולם, ותימה יש בדבר איך לוי פותח לתת מאכל לבהמתו והשאר לא פתחו, אלא מלמד שלהשאר היו שקים קטנים במספוא על המשאוי כשדרשנו, ולוי אקראי בעלמא הושם אותו שק של מספוא בפי האמתחת:

3372

3373והנה כסף איש בפי אמתחתו. כספו של כל אחד:

3373

3374כספנו במשקלו. ששקלנו:

3374

3375ונשב אותו בידנו. שלא תאמרו גנוב הוא בידנו:

3375

3376וכסף אחר הורדנו בידנו לשבור אוכל. לא הודיעוהו על כסף משנה פן יסתרך בדבריהם:

3376

3377לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. מאחר שנתנוהו בידך לא שמנו דעתנו עליו:

3377

3378ויאמר שלום לכם אל תיראו. שאין אנו מערערין עליכם בכך:

3378

3379אלהיכם. בזכות שאתם יריאיו:

3379

3380ואלהי אביכם. בשביל שהוא ירא אותו:

3380

3381נתן לכם מטמון שמא משאר בני כנען שבאו לשבור נפל מהם לתוך הבר בעוד אצלי וכשבאתי למדוד לכם נטמן בבר ולא ידעתי אבל כספכם בא אלי, ודעתי היה עליו:

3381

3382ויוצא אליהם את שמעון. שלא השההו עד בוא יוסף:

3382

3383ויבא האיש [את] האנשים ביתה יוסף. זה בא להוכיח על שלמדנו מדרשה שהיו דוחפין אותו לחוץ, שהרי כבר כתיב ויבא [האיש] את האנשים (בית) [ביתה] יוסף (פסוק יז), ומה הוצרך לשנות, אלא כמו שדרשנו, כי מפני יראה שיראו שלא יתגולל עליהם ויאסרם דחפו ויצאו, וכשהסביר להם פנים אז הכניסם עוד אל הבית ונכנסו ברצון:

3383

3384ויתן מים וירחצו רגליהם. כמנהג האבות:

3384

3385ויתן מספוא לחמוריהם. חנם:

3385

3386ויכינו את המנחה. בבזיכין נאים, כל מין ומין בבזך שלו:

3386

3387עד בוא יוסף. מלא ו', כלומר הוא ומשרתו עמו מפלטין של פרעה:

3387

3388בצהרים. שהיה טרוד על השוברים ולא היה יכול לאכול בד' שעות:

3388

3389כי שמעו כי שם יאכלו לחם. הבינו כשאמר הבא את האנשים הבית.:

3389

3390ויבא יוסף הביתה. לפלטין שלו:

3390

3391ויביאו לו את המנחה אשר בידם. מוכנת:

3391

3392הביתה. בתוך הבית שאין דרך העולם להקריב דורון בחוץ:

3392

3393וישתחוו לו ארצה. הרי ב' פעמים. כנגד ב' חלומות:

3393

3394וישאל להם לשלום. לשלום עצמן:

3394

3395ויאמר השלום אביכן. זה יעקב:

3395

3396הזקן אשר אמרתם. זה יצחק זקינם:

3396

3397העודנו חי. מפני שהניחו בחיים כשנפרד מאביו, לפיכך שואל עליו ומה שכתיב אשר אמרתם, כמגנב דברים מהם לשם שמים, כדי לידע אם זקינו חי אם לאו שהרי בזה הפרק היה יוסף בן ל"ב שנה, ויצחק נפטר בשנת כ"ט ליוסף, י"ב שנים אחר מכירתו, והיו מספרין בשבחו לפני יוסף, ומתוך כך אמר עכשיו אשר אמרתם:

3397

3398ויאמרו. לו אחיו:

3398

3399שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. אבל הזקן נפטר זה ג' שנים. א"ר חייא רבה לההוא בבלאה שואלין על החיים לשלום ולא על המתים, אלא יוסף לפי שהניחו בחיים, לפיכך שאל בשלומו, ולפי שקראו לאביו עבדו בפניו ושותק ואינה מוחה, לפיכך נקטעו חייו:

3399

3400ויקדו וישתחוו. הקידה היא כפיפת קדקוד:

3400

3401וישתחוו. הרי פעם שלישית, כנגד מלך תמלוך:

3401

3402וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו. שדומה לאמו, ומה הוצרך לומר וירא את בנימין והלא כבר נאמר וירא יוסף (אותם) [אתם] (ואת) [את] בנימין (פסוק טז), אלא שינה בדברים כדי לחדש בהם דבר, שהראה עצמו כמתנכר עליו:

3402

3403ויאמר הזה. לשון תימה:

3403

3404אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר אלהים יחנך בני. אמר ר' בנימין בר לוי לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים, שנאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדיך (בראשית לג ה), ובבנימין לא שמענו, כאן שמענו, אלהים יחנך בני, כי לא היית בכלל חנינה שאמר אביך:

3404

3405וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו. עיקר מלת כמר לשון גלגול, ודומה לו (נכמרו יחד) [יחד נכמרו] ניחומי (הושע יא ח), כלומר כל עסקי נחמות שלי נתגלגלו זו על זו לחול עליכם, וחבירו מוכיח נהפך עלי לבי (שם), וכן נכמרו רחמיו כל מדות רחמים שיש בו נתגוללו על אחיו, ודומה לדבר עורנו כתנור נכמרו (איכה ה י), כלומר נצפדו עורם ויקמטו יחד כתנור זו שאבניו כמורות זו על זו בנופלו, ודומה לו בדברי רבותינו בשלו כימרו, כלומר אחר שבישלו כל צורכה ושהת נתכווצה ויבשה, ואע"פ שיש לשון כמר הרבה בתלמוד שמתפרש בענין אחר, כגון מיכמר בישרא, וכגון הא דאמרינן על העביט של ענבים והוא מחוסר מיכמר ואובילי לבי מעצרתא, קיימא לן דרבנן הוציאו לשונות התלמוד לטעמים הרבה, וגם במקרא כן, ומי שאין לו עדים הרבה, יביא שנים או שלשה וקמו דבריו:

3405

3406ויבקש לבכות ויבא החדרה. כלומר לחדר המטות ומעין זה אתה דורש הביתה, לשאולה, השדה:

3406

3407ויבך שמה. שלא ירגישו אחיו, מלמד שהבכיה מכבת גחלי הלב:

3407

3408וירחץ פניו. שהיו מדומעות:

3408

3409ויצא. אליהם:

3409

3410ויתאפק. נתחסן עצמו שלא לבכות, ודומה לו, ויתאפק המן (אסתר ה י), נתחסן בעצמו שלא להראות חמתו מיד, וכן אתה אומר המון מעיך ורחמיך (אלינו) [אלי] התאפקו (ישעי' סג טו), ועל אופן זה מדובר גאוה אפיקי מגינים (איוב מא ז). ולבי רחש לומר שם טעם וירחץ פניו ויצא ויתאפק, שלא ניגב פניו בשמלה, ושוב לא רחץ ידיו, אלא החזיק עצמו נטול לידים, ובאותה רחיצה אמר שימו לחם, ודומה לו בדברי רבותינו עוף ובשר נאכל באפיקורין, ויש גורסים באפיקילין, ופירש במטלית בלא קינוח הפה, ובלא נטילת ידים:

3410

3411וישימו לו לבדו. בקערה כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי:

3411

3412ולהם לבדם. מפני שהם יהודים:

3412

3413ולמצרים האוכלים אתו. שהן משרתיו:

3413

3414לבדם כי לא יוכלון [המצרים] לאכול (עם) [את] [העברים] לחם. כלומר עם העבריים לאכול מקערה אחת:

3414

3415כי תועבה היא למצרים. לאכול עם העברים שהעברים אוכלין בשר כבשים, ומצריים משתחווים לכבשים ודומה לדבר כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מו לד) וכה"א כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו (שמות ח כב):

3415

3416וישבו לפניו הבכור כבכורתו. כלומר כמשפט בכורתו, שדרך הבכור להיות מיסב בראש:

3416

3417והצעיר כצעירתו. כמשפט צעירתו, שמידתו צעירה להסב באחרונה, נטל הגביע ועשה עצמו מקוסם, לא היה מכה בגביע, אלא כמנחש וקוסם בדברים, ראובן בכור יסב שני ליהודה, מפני שיהודה גבר לאחיו, והוא יסב בראש, ואחר ראובן שמעון, וכן כולם, דרך מולדתם, אני אין לי אם, ולזה הנער אין לו אם, כי בלדתה אותו מתה, יבא ויסב אצלי, לפיכך ויתמהו האנשים איש אל רעהו:

3417

3418וישא משאות מאת פניו אליהם. משאת אלו מנות, ודומה לו יתר שאת (בראשית מט ג), אם נשאת נשא לנו (ש"ב יט מג), תרגם יונתן בן עוזיאל אם מתנן יהב לנא:

3418

3419מאת פניו. מאת השלחן שלפניו:

3419

3420אליהם. שנתנם אליהם:

3420

3421ותרב משאת בנימין ממשאות כולם. כלומר מאחד מכולם:

3421

3422חמש ידות. חמש חלקים שהרי לכל אחד נישאת מנה אחת מלפניו. ולבנימין נישאו ה' מנות, מנה אחת עם אחיו, ומנה אחת נתן לו יוסף עוד, ומנה אחת אסנת, ומנה אחת מנשה, ומנה אחת אפרים. ועל שני דברים נקראו מנות ידות, על שהן מתן יד, ועל שם ידיית גורל עליהם, כדכתיב ידו גורל (יואל ד ג), ידו הדה (ישעי' יא ח), וכה"א ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות וגו' (בראשית מז כד), וכל דומיהן:

3422

3423וישתו וישכרו עמו. א"ר לוי כל עשרים ושתים שנה שלא ראה אותם, לא טעם יין, אף הם לא טעמו יין, עד שראו אותו, שנאמר וישתו וישכרו עמו, עמו שתו, בלעדיו לא שתו:

3423

3424ויצו את אשר על ביתו לאמר. לומר בלשון מצרי:

3424

3425מלא את אמתחת האנשים. האנשים הללו:

3425

3426אוכל. משמע אפי' קטניות, אלא כך דרכן של צדיקים לומר מעט ועושים הרבה:

3426

3427כאשר יוכלון שאת. על חמוריהם:

3427

3428ושים כסף איש. כלומר כסף כל אחד:

3428

3429בפי אמתחתו:

3429

3430ואת גביעי. לפי שהי' לו גביעי כסף וגביעי זהב, לפיכך חזר ופירש גביעי גביע הכסף, אותו שהוא מנחש בו:

3430

3431תשים בפי אמתחת הקטן. כלומר קטן שבהם:

3431

3432ואת כסף שברו. כמובן:

3432

3433ויעש כדבר יוסף. אמתחותיהם למלאות ואשר דבר על הכסף ועל הגביע:

3433

3434הבקר אור. כלומר האיר המזרח:

3434

3435והאנשים שלחו המה וחמוריהם. מלמד שלא פטרם עד אור הבקר, מכאן אמרו רבותינו לעולם יצא אדם בכי טוב, ויכנס בכי טוב פי' יצא לדרך לאחר שהאיר היום, ויכנס לעיר עד שלא ישקיע האור, שנאמר וירא את האור כי טוב (בראשית א ד).:

3435

3436הם יצאו את העיר. כלומר מן העיר, ודומה לו, כצאתי את העיר (שמות ט כט):

3436

3437לא הרחיקו. ללכת שאם הרחיקו אין יכולין כל בני העיר להחזירן:

3437

3438ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים. בעוד שאימת העיר עליהם:

3438

3439והשגתם. שאם מרחיקין אין יכולין כל בריה להשיגם:

3439

3440ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה. אמור להם דברי תוכחה שמשבר לבם ויותש כחם, אדוני זימן אתכם למשתה, והאכיל והשקה אתכם חנם, ואתם גנבתם כלי המשתה:

3440

3441הלא זה אשר ישתה אדוני בו. כאן הדברים מקצר אלא סוף הדברים מודיעין לחפש:

3441

3442והוא נחש ינחש בו. כפל הדיבור, כלומר כשם שניחש בו והודיע אתכם כל ענייניכם, כך ניחש במחזה כוכבים באיצטרולוגין שלו לידע מי גנב את הגביע ואין יכולין לכחש:

3442

3443הרעותם אשר עשיתם. שדור המבול לקו על החמס שבידם, ואחרי כן גדרו עצמן גדולי הדורות על הגזל ועל החמס, ואתם שאמרתם שאתם בני גדולי הדור הרי פרצתם הגדר:

3443

3444וישיגם וידבר אליהם (כדברים) [את הדברים] האלה. כשמועו:

3444

3445ויאמרו אליו למה ידבר אדוני כדברים האלה. לא נאמר הדברים, אלא כדברים, כלומר אין ראוי לכל דבר לא הם ולא כמדומה להם, וכן אתה דורש חלילה לך מעשות כדבר הזה (בראשית יח כה), לא הוא ולא כדומה לו:

3445

3446חלילה. חולין הוא לעבדיך מעשות כדבר הזה לא הוא ולא כדומה לו:

3446

3447הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו. שהרי העדת בעצמך כי מטמון הוא שנתן לנו הקב"ה, וכספנו בא אליך ובא לידינו דרך היתר, ואעפ"כ:

3447

3448השיבונו אליך מארץ כנען. כאלו היא מלוה אצלנו, קל וחומר לדבר האסור:

3448

3449ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב:

3449

3450אשר ימצא אתו. הגביע שאמרת:

3450

3451מעבדך ומת. שכן הדין שהרי בן נח נהרג על שוה פרוטה:

3451

3452וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים. שהרי כלנו בסירוח על ידיו:

3452

3453ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא. כן הוא המנהג שעשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אחת, הרי כולם בסירוח, אבל אני עושה לפנים משורת הדין האיש אשר נמצא הגביע בידו איני ממיתו. אלא יהיה לי עבד:

3453

3454ואתם. והנותרים בכם שלא פשע בדבר:

3454

3455תהיו נקיים. מכל דבר ומכל עונש:

3455

3456וימהרו. זריזים בני זריזים, דכתיב וימהר אברהם האהלה (בראשית יח ו), קנאים בני קנאים, אביהם קינא על גניבת התרפים, דכתיב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (שם לא לב), ואלה אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, שקינאו על הגניבה:

3456

3457ויורידו איש את אמתחתו ארצה. מעל החמור לארץ:

3457

3458ויפתחו איש (את) אמתחתו. מפני שלא פשעו בדבר, לכך משתדלין לצאת מידו:

3458

3459ויחפש. חיפש השקים והריק את הבר:

3459

3460בגדול החל. באמתחת ראובן החל לחפש, כמו שהסיבו לפני יוסף:

3460

3461ובקטן כלה. לחפש כדי שלא יאמרו יודע היה היכן הגביע מונח:

3461

3462וימצא הגביע באמתחת בנימין. כיון שנמצא הגביע באמתחתו התחילו לקנטרו אמרו הוא גנב בר גנבתא, כך ביישה אמך את אבינו בתרפים, אמר להם יש כאן אחים מוכרין את אחיהם, יש כאן שעיר עזים:

3462

3463ויקרעו שמלותם. מרוב הבושה:

3463

3464ויעמוס. לשון הטענה, ודומה לו יום יום יעמס לנו (תהלים סח כ), ועומסים על החמורים (נחמיה יג טו), (אך) [אבן] מעמסה (זכריה יב ג), וכל דומיהן:

3464

3465איש על חמורו. מלמד שהכעס והפחד מכפילין את הכח לפי שעה, שהרי משוי החמור היא משוי שני בני אדם נוטלו כל אחד בידו ומשליכו על החמור:

3465

3466וישבו העירה. מלמד שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר של עשרה בני אדם:

3466

3467ויבא יהודה. שהוא הגביר:

3467

3468ואחיו. אחריו:

3468

3469(בית) [ביתה] יוסף והוא עודנו שם. שהיה עומד וממתינם:

3469

3470ויפלו לפניו ארצה. הרי פעם רביעית כנגד ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית לז ט):

3470

3471ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם. מה ת"ל הזה, אלא כך אמר להם המעשה הזה קשה עלי יותר משאתם הייתם לוקחים ממני דבר גדול מזה, כי הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני. כפל הדבר וכבר דרשנו:

3471

3472ויאמר יהודה. זה אחד משלשה מקומות שדיבר יהודה בראש ומינוהו עליהם לראש:

3472

3473מה נאמר לאדוני. על כסף הראשון:

3473

3474ומה נדבר. לאדוני על הגביע שחטאנו בהם, גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא חטאנו בהם:

3474

3475ומה נצטדק. שלא חטאנו בהם:

3475

3476האלהים מצא [את] עון עבדיך. מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו. נצטדק, כלומר נצדק עצמינו, כי בלי ט' יש לומר נצדק בדין מתוך מעשינו, אבל נצטדק אפי' שלא כדין משמע, וכן ת' המוטפלת בתוך התיבה נדרשת מעין זה המדרש, כגון ויתהלך, תשתכרין, יתברך, ויתגדל, וכל דומיהם:

3476

3477הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. גם גם לרבות שיקח החמורים והבר, אמרי הא שלם דכולה נטשי, ורוח הקדש אומרת שלום רב לאוהבי תורתך וגו' (תהלים קיט קסה):

3477

3478ויאמר חלילה לי. חולין הוא לי:

3478

3479מעשות זאת. ליענש מי שלא פשע בי עם מי שפשע בי:

3479

3480האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד. לבדו:

3480

3481ואתם. שלא פשעתם:

3481

3482עלו לשלום אל אביכם. אפילו בלא עונש ממון:

3482

3483ורבותנו דרשו ויהי מקץ שנתים ימים. זש"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי יד כג). כל עצב שנתעצב יוסף מאדונתו היה לו יתרון ממנה, שלקח את אסנת בתה לאשה. ודבר שפתים אך למחסור, על שדיברו שפתיו לשר המשקים שתי זכירות נחסרו ישועתו שנתים ימים:

3483

3484ותרענה באחו. כשהשנים יפות נעשים הבריות ריעים ואחים אלו לאלו, וכן הוא אומר ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיה ל כג), וכתיב ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה (תהלים עב ג), בשביל שנושאין הרים יש שלום לעם, וכן גבעות בצדקה, שהקב"ה עושה עמהם ומשימין פירות הרבה מרבית שלום לעם:

3484

3485דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן. כשהשנים רעות גופן של בריות מעלין חטטין:

3485

3486ותפעם רוחו. רבנן אמרי כאן ליתן גדולה לאחד כתיב ותפעם, בחלומו של נבוכדנצר ליתן גדולה לארבעה כתיב ותתפעם (דניאל ב א), וקל וחומר ומה רשעים שאינם יראים מלפני הקב"ה דואגים מחזיון חלומותם, בני ברית אשר פחד אלהים נגד עיניהם על אחת כמה וכמה, וכתיב והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג יד). ואלו מאן דחזי בחילמא דמשמתין ליה, צריך למיטרח עד פרסה ומכניף ביה עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה, ואי ליכא ביה עשרה, אפילו בי תלתא, מאי טעמא רחמי הוא דקא בעי עליה, ואפילו חזיין ליה אשה או עבד או קטן ואי ידע מאן שמתי' ליזל לגביה ולישרי ליה, ואפילו אי חזי דשרו ליה צריך הפרה, דאמר רב אשי מאי דכתיב הנביא אשר אתו (החלום) [חלום] (ידבר) [יספר] חלום ואשר דברי אתו ידבר [דברי] אמת, מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח), כשם שאי אפשר לתבן בלא בר, כן אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. דלמא מאי דחזא דברים בטלים הוא דחזא. ואפילו יחיד מומחה שרי לשמתא. א"ר חסדא חילמא דלא מיפשר כאיגרתא דלא מקרי. א"ר פדת א"ר יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ייטיבנו בפני שלשה, א"ר ברכיה לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנין מנלן מיוסף:

3486

3487א"ר לוי חלום טוב אע"פ שכולו אין מתקיים, מקצתו מתקיים, דכתיב הבוא נבוא אני ואמך ואחיך, וההוא יומא אמו לא הוית, ואע"פ דבעי למבעי רחמי מעשה לא עבדינן על דברי חלומות כגון אפוקי ממונא בדינא וכיוצא בו, דתניא הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם, ושל פלוני הם, או של מעשר שני הם, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

3487

3488ועל פיך ישק כל עמי. שלא יהא אדם נוטל פרוקופי חוץ ממך:

3488

3489רק הכסא אגדל ממך. א"ר שמעון בן לקיש שני דברים נתן לנו משה בתורה ואנו למדין אותם מפרשתו של רשע זה, דכתיב (והייתם) [והיית] רק למעלה (דברים כח יג), יכול כמוני, ת"ל רק, גדולתי למעלה מגדולתכם, ונלמד אותה מכאן, דכתיב אתה תהיה על ביתי, יכול כמוני, ת"ל רק הכסא, גדולתי למעלה מגדולתך. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו (ויקרא יט ב), יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני ה' (שם), קדושתי למעלה מקדושתכם, ונלמוד אותו מכאן, דכתיב ראה נתתיך על כל ארץ מצרים, יכול כמוני, ת"ל אני פרעה, גדולתי למעלה מגדולתך:

3489

3490צפנת פענח. רבנן אמרו צופה פודה נביא תומך, פותר ערום נביא חוזה:

3490

3491ותכלינה שבע שני השבע. יצאו מכוללת ככלה נאה:

3491

3492ותחלינה שבע שני הרעב. נכנסו חליונות עד שישבו על השלחן ביקשו אפי' פת קיבר ולא מצאו, אמרו לא כך אמר יוסף:

3492

3493וירא כי יש שבר. קרי ביה סבר, זש"ה האומר לחרס (לא) [ולא] יזרח (איוב ט ז), זה יעקב. ובעד כוכבים יחתם (שם), אלו יו"ד שבטים שרואין את יוסף ואינן מכירין אותו:

3493

3494כי יש שבר. זה הרעב, כי יש סבר זה השובע, כי יש סבר ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג ויד). כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם):

3494

3495למה תתראו. אל תצאו ובידכם פרוסה מפני התרעומת, ואל תכנסו כולכם בפתח אחד מפני עין רעה:

3495

3496רדו שמה ושברו לנו משם. בישרן שירידה היא להם שעתידין להשתעבד שם מאתים ועשר שנים מנין רד"ו ואמר שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (שם טו יג), לא היו על השבטים לירד למצרים זולתי זרעם, ומי גרם להם לירד הם עצמן, שנאה ששנאו את יוסף אחיהם, בשביל כן נתגלגל הדבר וירדו למצרים:

3496

3497ותנא רבא לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז), יכול לא יכנו ולא יקללנו ולא יסטמנו, ת"ל בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר, לימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא אע"ג דלא עביד מדעם. ועונשה דשנאת חנם שקולה כנגד שלשה עבירות, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, שהרי שילה לא חרבה אלא בשביל גילוי עריות ובזיון קדשים, גילוי עריות דכתיב אשר ישכבון את הנשים (ש"א ב כב), ובזיון קדשים דכתיב בטרם (יקטורין) [יקטרון] את החלב וגו' (שם ב טו), ומקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' עבירות, ע"ז דכתיב כי קצר המצע מהשתרע (ישעיה כח כ), גילוי עריות דכתיב יען כי גבהו בנות ציון (מאוד) (שם ג טז), שפיכות דמים דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מ"ב כא טז), מקדש שני שהיו עסוקין בתורה ובמצות לא חרב אלא מפני שנאת חנם שהי' ביניהם, ודאסיר למשנייא היכא דקא נהיג כשורה, אבל לא נהיג כשורה למשנייא ולמלטיה שרי, ולמעביד ביה מעשה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאור (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך. והיכא דידע ביה איהו לחודא דלא נהיג כשורה מהייב לאוכוחי, ואי לא קביל עלייהו שרי למשנייא, וכן נמי אי אמר ליה עד אחד דקים ליה בגויה סמוך עליו וסניא ליה דכמו דידע איהו דמי ממעשה דבת ר' חסדא דסמיך עליה רבא בעלה כדאמרה ליה ההיא איתתא חשודה אשבועת שוא, ואפיק שבועתא אשכנגדה, אמר כיון דקים ליה בגויה דלא משקרא כמאן דסמיכנא אנפשאי דמיא. ובעינן על פי עד אחד דלא קים ליה בגויה שרי למסנייא ומדמינן ליה לשבועה, דתניא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו), לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה, הכא נמי בעד אחד סגיא:

3497

3498ות"ר כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), שונא ישראל ולא שונא גוי, ואי דכי נהיג כשורה לא שרי למסנייא, דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז), ואי דאית ביה שני עדים צריכא למימר השתא מעשה עבדי ביה שנאה מבעיא אלא לאו כהאי גוונא, או דילמא שנאה נמי כעון וחטאת דמי ובעינן שני עדים ושני ליה רב אשי לרב אחי בריה דרבא דאפילו תלמיד לא מהימן על רביה כבי תרי לא לימא ליה לרביה עביד כן וכן דשם רע הוא דמפיק עלויה, ושמעינן מינה דעל עד אחד לא סמכינן למימר דשנאה כעון וחטאת דמיא ואמר רחמנא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו), וכשם שנענשו אחי יוסף על שנאתם אותו, כך נענש יוסף על שהביא דבתם רעה, לכך אסור לבני ברית לספר לשון הרע על חבירו, דתנא דבי ר' ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות גדולות, ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים. ע"ז איקרי גדולה, דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא), ג"ע דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת (בראשית לט ט), שפיכות דמים דכתיב גדול עוני מנשוא (שם ד יג). אבל לשון הרע (כתיב) [איקרי] גדולות דכתיב לשון מדברת גדולות (תהלים יב ד), ואי אמרת גדולות תרתי משמע, לא מצי מפקת חדא מנייהו. והכא נמי אסור לקבולי לה', דכתיב לא תשא שמע שוא (שמות כג א), קרי ביה לא תשיא, והנ"מ דאסור לקבולי למעבד ביה מעשה, אבל מבעיא ליה למיחש ליה ולמיטר נפשיה, דהכי כתיב את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו (ירמיה מא ט), וכי גדליהו הרגן והלא ישמעאל בן נתניא הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אלמא כי אמרין ליה מהדר בתרך למקטלך ולצערך מחייב למיחש ולמיטר נפשיה. ולא מבעיא מלתא דשקרא דאסור לאשתועי אלא אפילו מלתא בעלמא דאיתיה דלא בכלל דלא תעמוד על דם רעיך הוא אסור למימר. ר' מוסיא בשם ר' מוסיא רבא מניין לאומר דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור, שנאמר לכן אמור לבני ישראל (שמות ו ו), אמר רבא בריה דרב הונא כל מלתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא דהוי ליה כפרהסיא ומצי אזיל למימר למריה:

3498

3499ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים. מכאן אמרו חכמים כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, כדדרשינן בסדר הפרשה, וט' וארון לתפלה, ושנים ושבת לזימון, ושני תלמידי חכמים. והילכתא חידודיהו וקטן פורח. לצרפו לזימון שלשה או לעשרה. ולית הלכתא ככולהו שמעתתא אלא כי הא דר' נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, ופי' רב אחא דמן שבחא והוא שנכנס בי"ג שנה. והני מילי לזימון אבל לתפלה ולשאר מצות ולהוציא רבים ידי חובתן עד שישלים י"ג שנה ויום אחד, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), וכתיב ויבואו בני לשבור בתוך הבאים, מה התם עשרה וכולהון גדולים. אף הכא עשרה וכולהון גדולים, ואסיקנא הילכתא לגבי ברכת המזון אם אכל עמהן אפילו גרוגרות אחת, או כיוצא בה, או אפי' טבל עמהן בציר מצטרף עמהן בין לשלשה בין לעשרה. אבל להוציא את הרבים ידי חובתם, אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן:

3499

3500ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים וגו'. אמר להן והיכן הוא, אמרו ליה זבנינן ליה, אמר בכמה, אמרו ליה בה' סלעין, אמר להו ואי אמרית לכון הבו לי חמש סילעין ואנא יהיבנא לכון אתון עבדין, אמרו ליה אין, אמר להו ואי לית אנא יהיבנא לכון אפילו בכמה מה אתון עבדון, אמרו ליה במנת כן נחתינן אי למקטול אי למקטל, אמר להו הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם:

3500

3501ויאמר לא ירד בני עמכם. ר' חנינא בשם ר' נהוראי אמר כשהיה אומר אדם דבר הגון לפני ר' טרפון היה אומר כפתור ופרח, כלומר דבור דבר זה על אפניו ככפתור עם הפרח שלו, וכשהיה אומר דבר של הבטלה, היה אומר, לא ירד בני עמכם, כלומר לא תצטרף בינתי עמכם:

3501

3502אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מכאן אמר רב הונא שערב משתעבד לבעל חוב, ואלו מאן דאוזיף לחבריה על ידי ערבא לא מבעיא ליה למתבע לערבא ברישא אלא תבע ליה ליזופא ברישא, דתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה, אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב תחלה שלא יתבע את הערב תחלה, תניא נמי הכי המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע את הערב תחלה, ואם אמר בשעת מתן מעות על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע את הערב תחלה, ומה טעם משתעבד ערב, אמר רב אשי בההיא הנאה דקא סמוך אדבוריה וקא מוזיף ליה גמר ומשעבד נפשיה, שהרי ראובן אמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, אפ"ה לא האמין ליה אבוה וקא חזי ביה דאי מעכב ביה יוסף בבנימין, הוה מסר נפשיה עליו ולא הימניה אלא ליהודה, ובההיא הנאה דקא האמין ליה שעבד נפשיה בנידוי כל הימים:

3502

3503ואע"ג דלביתא דיזופא אסור ליה למוזפנא למיעל ולמשקל משכונא, דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד י), לביתו אי אתה נכנס לעבוט, אבל אתה נכנס לביתו של ערב, דכתיב לקח בגדו כי ערב זר (משלי כ טז), ד"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס על שכר חמור, ועל שכר כתף, ועל שכר פונדק, ועל שכר דיוקנאות, יכול אפילו זקפן עליו במלוה, ת"ל משאת מאומה, וערב דבשעת מתן מעות הוא דלא בעי קנין כדפרישית טעמא, אבל היכא דאוזפי ולבסוף קא תבעי ואמר ליה הב לי ערבא ואתי האי ויהיב ליה ערבא צריך קנין דלישתעבד, דכיון דלאו אהימנותיה סמוך הוי ליה אסמכתא בעלמא אי קני מיניה משתעבד אי לא לא, ותנן ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, אמר רב יהודה אמר שמואל תנוק שקנו מידו לא משתעבד תנוק הוא דקא אניס ליה מלוה ואתא האי והוה ליה ערב ואמר הנח אותו ואני אתן פטור שלא על אמונתו הלוהו. ומשום הכי בעיא קנין, אבל ערב בעלמא היכא דתבע כי דרכא לא בעי קנין. ורב נחמן אמר אחד זה ואחד זה צריכין קנין, והלכתא כרב נחמן וכר' ישמעאל. והיכא דתבעיה ליזופא ולא קא פרע ליה, ואית ליה נכסי למפרע אפילו הכי דינא היא דתבע ליה לקבלן דמצי מוזפנא למימר ליה לקבלן אי לא מניכסך לא בעיתך קבלן, דאמר רבה בב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין נכסין ללוה, אבל יש נכסין ללוה לא יפרע מן הערב, ומוקמינן לה למתניתין דפליג ר' שמעון בן גמליאל אפי' במקום קבלן ערבותא דניכסי עדיפא, ורבנן סברי קבלנות עדיפא וקיימא לן כרבנן, אבל ערב דכולי עלמא ערבותא דניכסי עדיפא דמצי אמר ליה ערב האי דעבדי לך ערבותא דאי משתדפין נכסי הוא אבל כי איתנין נכסי נכסוהי דבר נש אינון מערבין ביה וערבותא דנכסי עדיפא מערבותא דילי והיכא דאמר ליה נמי ממי שארצה אטול כי קבלן דמי. והיכי דמי ערב והיכי דמי קבלן, אמר רב הונא הלויהו ואני פורע הלויהו ואני חייב הלויהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן. תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן:

3503

3504והלכתא ערב דבשעת מתן מעות לא בעי קנין ובאמירתו הוא משתעבד, שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ובאמירתו לא משתעבד. ערב בבית דין אפילו שלא בשעת מתן מעות לא בעי קנין ומשתעבד דבההיא הנאה דקא מהימניה ליה בי דינא גמר ומשעבד נפשיה. ואע"ג דרב חסדא מייתי לשיעבוד ערבות מבני אם ערבת לריעך וגו' (משלי ו א), ואמר דיהודה לגבי אבוה קבלן הוי, אנן סבירא לן כרב הונא, חדא דהא בלשון ערבות משתעי קרא, ועוד דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, וכל מה דמצי למסמך אדברי תורה טפי עדיף. ודאתן על קנין מיהת כל קנין דמקני אינש לחבריה בכל מידי בעי למהוי בלא אסמכתא ודלא אניס ובלא מודעא ואי איכא למיחש משום מודעא צרוך לבטולה למודעא בקנין ברישא. ולא מתפסינין לקנין לא במטבע ולא בפירות ולא בגרעיניהן ולא במרוקא ולא באיסורי הנאה ולא בכליו של מקנה דקיימא לן כרב דאמר בכליו של קונה דכתיב וזאת לפנים בישראל (רות ד ז), מאי לפנים מימות משה. על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו (שם), הגואל שלף כליו ונותן למקנה, מנלן דמימות משה קאמר דכתיב על הגאולה, וכתיב בתורה או דודו או בן דודו יגאלנו (ויקרא כה מט):

3504

3505אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. מהו וחטאתי שאהא משלומך רחוק כנזוף, מכאן אמר רב הונא נידוהו על תנאי אי נמי נידה עצמו על תנאי צריך הפרה, שכן מצינו ביהודה שנידה עצמו על תנאי ולא שרא לנפשיה איענש ליה, שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין עד שבא משה וביקש עליהן רחמים, דכתיב וזאת ליהודה וגו' (דברים לג ז). ומאן דמחייב שמתא ומשמתין ליה בי דינא, מחייב למנהג נזיפותא בנפשיה כאבל, דתנן מעטפין וכו', למימר דמחייב בעיטוף כאבל ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה, אמר רב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, אמר רב גידל אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו חייב לנדותו, ואם לא נידהו הוא עצמו הוא בנידוי ואין עניות מצויה אלא מקום שמזכירין שם שמים לבטלה:

3505

3506ואל שדי יתן לכם רחמים. ר' יהושע בן לוי פתר ליה להאי קרא בגליות, ואל שדי שדי לעולם אלהותו יאמר לייסוריכם די. יתן לכם רחמים. כדכתיב ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם (תהלים קו מו):

3506

3507לפני האיש. זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה, שתמצאו חן בעיניו:

3507

3508(וישלח) [ושלח] לכם את אחיכם אחר. אלו עשרת שבטים:

3508

3509ואת בנימין. אלו שבט יהודה ובנימין:

3509

3510ואני כאשר שכלתי. בחורבן ראשון:

3510

3511שכלתי. בחורבן אחרון, כאשר שכלתי בחורבן אחר לא אשכל עוד:

3511

3512הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו. תני ר' ישמעאל זה אחד מעשרה קל וחומר האמורין בתורה:

3512

3513ויאמר יהודה מה נאמר לאדני. למלך מלכי המלכים הקב"ה במעשה תמר:

3513

3514ומה נדבר. במעשה בלהה:

3514

3515ומה נצטדק. בדינה. ד"א מה נאמר לאדוני. בארץ כנען ביוסף:

3515

3516ומה נדבר. בשמעון:

3516

3517ומה נצטדק. בבנימין. ראיתי דרשת ר' טוביה בלקחו הטוב, מה נצטדק מלשון ערמומיות, כלומר מה נוכל להערים מעתה שהרי אלהים מצא את עון עבדיך, ודימוהו להא דאמרינין בב"ק בנזיקין לענין בהמה שקשרה בחמה וברחה, כל טצדקי דיכולה למיעבד עבדא, כלומר כל ערמומיות שיכולה לעשות עושה, ואע"פ שדבר חכמה הוא, אין הדבר נראה לי כפתור ופרח, שאין זה הדרך לפני להתמיר ולחלף ולעקם התורה כדי לדורשה, זולתי במדרש תיבות שאין להקפיד בכך, כגון שמות, וכאן מתחלפות התיבות, שהרי נצטדק הצדי"ק קודם לטי"ת, אבל טצדקי הט' קודם לצ':

3517

3518האלהים מצא את עון עבדיך. אמר ר' לוי כזה שממצה את יין החביות ומעמידה על שמריה:

3518

3519מצא. מלשון (נמצא) [ונמצה] דמו (ויקרא א טו). ובדברי רבותינו דם התמצית, מיצוי המדות, וכל דומיהן:

3519

3520ויאמר חלילה לי מעשות זאת. מלך שכמותי לעשות שלא כדין:

3520

3521ואתם עלו לשלום. עלייה תהא לכם, ורוח הקודש מבשרתן, אחד באחד יגשו (וריב) [ורוח] לא יבא ביניהם (איוב מא ח), שלום רב לאוהבי תורתיך (תהלים קיט קסה), ועליו הכתוב אומר [החכמה] תעוז לחכם מעשרה (שליטין) [שליטים] אשר היו בעיר (קהלת ז יט), וכתיב מקור חיים שכל בעליו (משלי טז כב):

3521

3522שלמה פרשת מקץ:

3522

3523ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לתפוחי זהב משכיות כסף (משלי כה יא), תירגום עקילס חיזורין דדהב בגו דסקרין דכסף, דבר דבור על אופניו (שם). מה האופן הזה מראה פנים לכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראין פנים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף, דכתיב ויגש אליו, ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, שנאמר ויגש יואב והעם אשר (אתו) [עמו] למלחמה (ש"ב י יג). ר' נחמיא אומר הגשה לפיוס, שנ' ויגשו בני יהודה אל יהושע (יהושע יד ו) לפייסו. רבנן אמרי הגשה לתפלה, שנא' ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא (מ"א יח לו). לכך נסמכה הגשת יהודה למאמרו שלמעלה:

3523

3524כתיב מים עמוקים [עצה] בלב איש [ואיש] תבונות ידלנו (משלי כ ה). דומין דברי יוסף לתשובותיו של יהודה לבאר עמוקה מלאה צונן ומימיה יפין ולא היה בריה יכולה לשתות הימנה, ובא אחד וקשר חבל בחבל, נימא בנימא, ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולין ממנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר דבור על אופניו, עד שעמד על לבו של יוסף:

3524

3525ויגש אליו. בתחלה היה עומד רחוק הימנו כשאמר מה נאמר לאדני, וכשראה שעומד עליו בדין ואמר חלילה לי מעשות זאת אלא האיש אשר נמצא הגביע לבדו הוא יהיה לי עבד, אמר מעתה אין לי אלא לפייסו שיעשה לפנים משורת הדין, לכך ניגש לפייסו, וכן דרך כל מבקשי רחמים לפני השליט לגשת אליו:

3525

3526ויאמר בי אדני. ואע"פ שהמתרגמין הוציאו הדבר לשון בקשה, אינו אלא כמו שדרשנו בפרשת מקץ, וכן אנו דורשין כאן, בי הדבר תלוי, שהרי אני ערבתי אותו מאת אבי:

3526

3527ידבר נא. בבקשה. עבדך דבר באזני אדני. שיכנסו דברי באזנך:

3527

3528ואל יחר אפך בעבדיך. שאני נידון עמך, שאין דרך ירא שמים לעשות כך, שנאמר אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי (איוב לא יג):

3528

3529כי כמוך כפרעה, שאת אב ומושל בכל הארץ כמותו, ולכך אני ירא שמא יחר אפך בי, אמר רב ירמיה ב"ר שמעיה היה נותן עששית של ברזל לתוך פיו, ומוציאה כאבק:

3529

3530כי כמוך כפרעה. מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אתה גוזר ולא מקיימו:

3530

3531אדני שאל את עבדיו לאמר. בלשון קשה:

3531

3532היש לכם אב או אח. תדע שבעלילה באת עלינו, שהרי כמה מדינות באו לכאן לשבור אוכל, כלום שאלת אותם ליוחסין כמו ששאלת אותנו, שמא בתך אנו מבקשין, אף על פי כן לא כחדנו ממך דבר:

3532

3533ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. כלומר אחרון הוא וקטן שבאחים:

3533

3534ואחיו מת. אפשר אדם כיהודה אומר דבר שאינו ברור לו, אלא כיון שהרחיק נדוד ואיננו, הרי הוא חשוב כמו מת, ודומה לדבר נשכחתי כמת מלב (תהלים לא יג):

3534

3535ויותר הוא לבדו לאמו. לא שאמו היא בחיים אלא אין מאמו בן אחר זולתו, ודומה לדבר אחת היא לאמה (שה"ש ו ט):

3535

3536ואביו אהבו. שזוכר בו מעשה אמו:

3536

3537ותאמר יש ותאמר שהוא לשון זכר, כמו זה, ויש שהיא לשון נקבה, כמו ותאמר שרה צחוק עשה לי (בראשית כא ו), ואין להם היכר זולתי הענין מודיע:

3537

3538ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. אינך רוצה לעכבו כאן אלא להביט בו:

3538

3539ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזוב את אביו. שיש לו געגועין בו:

3539

3540לעזוב. כלומר אם עזב את אביו ומת, כי לא ניסה בטרחות דרכים:

3540

3541ותאמר אל עבדיך. בלשון התראה:

3541

3542אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני. תוסיפון בנו"ן לרבות אפילו אחד מכם:

3542

3543ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני. כשמועו:

3543

3544את לרבות אסירות שמעון, ועל הקשות שדבר אתם, וכבר דרשנו עלייה הנאמרת ממצרים לארץ ישראל, וירידה מא"י למצרים, מפני שא"י גבוה, ומצרים שפלה:

3544

3545ויאמר (אבי) [אבינו] שובו שברו לנו מעט אוכל. כלומר תדע לך שלא ירדנו בתחלה כאן אלא מרוב דוחק:

3545

3546ונאמר לא נוכל לרדת. שם לפי שהאיש שליט על הארץ, אבל אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו. כלומר ונרד ו' שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד, וכן כל תיבה שכמותה:

3546

3547כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו. כלומר אם אין אחינו הקטן אתנו:

3547

3548ויאמר עבדך אבי אלינו. לפי שהיה שומע שהיה קורין לאביו עבדו ואינו מוחה, לפיכך מת קודם לאחיו, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו (שמות א ו):

3548

3549אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. אמו של זה:

3549

3550ויצא האחד מאתי. מיוחד שבשנים. ואומר אך טרף טרף. אך לשון מיעוט, כלומר שנסתרה דרכי, ואין רוח הקודש עמי, ואיני יודע הבירור, אלא שלא ראיתיו עד הנה. עד עכשיו:

3550

3551ולקחתם גם את זה מעם פני. גם לרבות, את לרבות, אמר לו כך אמר לנו יעקב אבינו כשהיה בנימין אצלי היתה מתיישבת דעתי על אמו ועל אחיו, ועכשו דומה עלי כאילו שלשתם לקחתם מעם פני בבת אחת, ולמה אבינו דומה לנר שיש לה ג' פיות, כיון שכבתה אחת מהן, כבתה כל הנר:

3551

3552וקרהו אסון. לשון ארעין ומקרה, ודומה לו אשר קרך בדרך (דברים כה יח), כי הקרה ה' אלהיך (בראשית כז כ), וכל דומיהן. אסון כשדרשנו, אמר יעקב אבינו אוי לי שמא נגזרה גזירה על רחל שתכלה היא וזרעה בדרך, היא מתה בדרך, יוסף מת בדרך, ועכשיו אם זה יוצא לדרך מיד ימות:

3552

3553והורדתם. על כך:

3553

3554את שיבתי ברעה שאולה. שאף אני מת מיד באנחה:

3554

3555שאולה. כל זמן שהיו לי י"ב שבטים שהבטיחני המקום יודע אני שחלקי שלם ומשולם ומקויים לעולם הבא, אבל עכשיו שחסרו מתיירא אני שמא חלילה ארד שאולה, אמר לו יוסף מפני מה אתה יהודה דברן כל כך וכל אחיך שותקין, וכי אתה הוא יותר מאחיך, אמר יהודה אעפ"כ כולן חוץ לזיקה הן עומדין, אבל אני מעיי קומטין עלי כחבל, בשביל צרתן של אבא שמתקשות עלי:

3555

3556ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו. כשיראה אביו כך, מיד ונפשו קשורה בנפשו, כשתי תרנגולים שקשורים זה בזה כיון ששומט השועל אחד מהם הרי חבירו אחריו נמשך, כך כשיראה הנער נפרד ממנו, הרי נשמתו יוצאת מן הגוף והולכת:

3556

3557והיה כראותו כי אין הנער. עולה עמנו:

3557

3558ומת. באנחה:

3558

3559והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה. אמר לו יוסף אם כן מה לך יותר בו מכל אחיך, אמר לו שאני ערב בו:

3559

3560כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר. לומר בשבועה אחר שאני בן הגדול שבבניו, ואמר לי אם ערב אתה אתן עמכם, ונעשיתי ערב. אמר יוסף אם ערב אתה אני נותן לך כדי ערבותך ופרע לאביך והסתלק, א"ל יהודה אני ערבתי לא בכסף ולא בזהב אלא בנידוי ואמרתי לו:

3560

3561אם לא אביאנו אליך. כלומר אם לא אביאנו אל אבי כדרך שאני מביאו אליך:

3561

3562וחטאתי לאבי כל הימים. היה לו לומר וחטאתי לך, או לומר וחטאתי לאבי אם לא אביאנו עמי, אלא נצנצה ביהודה רוח הקודש, וכך אמר אם לא אביאנו לפני אבי אליך, כלומר אצלך יבא אבא ויראהו:

3562

3563ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני שהרי אינך מבקש אותו אלא לשרתך, ועכשיו לגדולה אני גדול ממנו, לגבורה אני גבור ממנו, מוטב לך שאהא עבד תחתיו:

3563

3564והנער יעל עם אחיו. ואל אראה בצער של אבא:

3564

3565כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי. כלומר שמא אראה הרעה אשר ימצא את אבי ח"ו שמא יאבד עצמו מדעת על צערו, ונמצא שאנו מונעין ממנו שלא לכבדו, ולא לסופדו, ולא לחלוץ, ולא לקרוע עליו, לכך הוא אומר שאולה, שכל המאבד עצמו לדעת יורד לגיהנם, כל כך היה סודר את דבריו, כדי להודיע אהבתו שעל בנימין ויראתו את השבועה אשר נשבע לאביו, וחיבת אבא על בניו מרחל, דא"ר חייא רבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, לא היו בהן אלא פיוס, פיוס ליוסף לומר היאך נותן אבא נפשו על בניו של רחל, פיוס לאחיו, לומר היאך נותן אני נפשי על אחי, פיוס לבנימין, לומר ראה כשם שאני נותן נפשי על אחיך כך אני נותן נפשי עליך:

3565

3566ולא יכול יוסף להתאפק. להתחזק ולעמוד מכיון שהזכיר צערו של אבא. א"ר חמא בר חנינא לא עשה יוסף כשורה שהקניט את אחיו כל כך, שאלו בעט בו אחד מהן מיד היה מת, והיה לו להתיירא ממעשה עיר שכם, ר' שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה שציערם, להיות כפרה להם על שציערוהו, ולא היה לו להתיירא, שיודע היה שאחיו צדיקים אמר ח"ו שאחי חשודין על שפיכות דמים ועל אנשי שכם כדין באו עליהם:

3566

3567ויקרא. לבנו, מקרא זה מסורס, הוציאו כל איש מצרי מעלי, שלא יסתכלו במילתו:

3567

3568ולא עמד איש. כלומר שם נכרי:

3568

3569בהתוודע יוסף אל אחיו:

3569

3570זו ידיעת דברים, ודומה לו הודיעני נא את דרכיך (שמות לג יג), הודיעני ה' קצי (תהלים לט ה), וכל דומיהן, אמר להם האחד אחיכם מת הוא ודאי אמרו לו אין אנו יודעין מה היה לו, אמר להם מפני מה אתם מספרים שקר לפני, והלא אני לקחתיו מאתכם בעשרים כסף, אקרא אותו ויבא לפניכם, התחיל קורא יוסף בן יעקב יוסף בן יעקב בא לפני אחיך שהשליכוך לבור ואח"כ מכרוך לעבד, והיו מסתכלין בארבע פינות הבית, ולבשו גבורה וחימה, כדי להוציאו בחזקה, אמר להם מה אתם מסתכלין, מיד פייסם מתוך בכיה:

3570

3571ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים. אנשי העיר:

3571

3572וישמע בית פרעה. השרים המשרתים את פני המלך:

3572

3573ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי. בתחלה שאל שלום אביו:

3573

3574ולא יכלו לענות אותו. אפילו על שלום אביו, למה:

3574

3575כי נבהלו מפניו. א"ר אליעזר בן עזריה אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, בתוכחותיו של הקב"ה מלך מלכי המלכים שהוא עד ודיין ובעל דין, ויושב על כסא רם ונשא בדין, ודן את כל אדם לפי מעשיו על אחת כמה וכמה שאין בריה יכולה לעמוד לפניו, שנא' אם תוכיח ה' מי יעמוד, וכתיב כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג ב):

3575

3576מאי כי נבהלו מפניו. אלא מפני שכבר אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו (בראשית לז כ), ורוח הקודש אומר נראה מחשבות מי יעמדו, וכן הוא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נה ח), ואומר לא איש אל ויכזב (במדבר כג יט), וכיון שראו שקמו חלומותיו לטובה, נבהלו מפניו:

3576

3577ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו. הראה להם חתימת מילתו:

3577

3578ויאמר אני יוסף אחיכם. אמר להם דרך אחוה אנהוג בכם:

3578

3579אשר מכרתם אותי מצרימה. אע"פ שמכרתם אותי מצרימה:

3579

3580ועתה אל תעצבו. אל תביאו עצבון בלבבכם על שנמצאתם חטאים עלי:

3580

3581ואל יחר בעיניכם. שאני מלך בשביל שמכרתם אותי הנה:

3581

3582כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. אמר להם גזירתו של הקב"ה הוא עלינו לרדת מצרימה בשלשלאות של ברזל, שנא' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), אלא שהקדים הקב"ה רפואה למכתינו, ושלחני על ידי גלגול לפניכם, כלומר קודם מכם, ודומה לו ויעבר מלכם לפניהם (מיכה ב יג), לפנים הארץ יסדת (תהלים קב כו), לפני בא יום ה' (יואל ג ד), וכל דומיהן, כי פעמים יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי יד יב), וזו הדרך היתה למחיה להחיות ולכלכל את כל בית אבי, כענין שנא' בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג):

3582

3583כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. מגיד שעד שנה שנייה לא ירדו שבטים למצרים, לפי שהיה להם לחם, והוא שיעקב אומר לבניו למה תתראו (בראשית מב א), למה מראים עצמיכם שביעים לפני בני ישמעאל ובני קטורה:

3583

3584ועוד חמש שנים. יהיה רעב הודיעם סוד הרעב שנתגלה לו:

3584

3585אשר אין חריש וקציר. אם אין חריש קציר מהיכן, אלא אמר להם אפילו ספיחים לא יעלו:

3585

3586וישלחני אלהים לפניכם. ודומה לדבר ויעבר מלכם לפניהם (מיכה ב יג), ולא להנאתי בלבד שלחני, אלא:

3586

3587לשום לכם שארית בארץ, שלא תורשו ברעב:

3587

3588ולהחיות לכם לפליטה גדולה. שאין זכותי גדול מזכותכם, והיינו דדרשינן לעיל, עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא זכותו גרמה לו, וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה (הושע יא ד):

3588

3589ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי (אלהים) [האלהים] זש"ה לב אדם יחשב דרכו וה' יכון צעדו (משלי טז ט). אמר להם יוסף שלש הגרמות גרמו לי לבא למצרים, כתונת פסים, וחלום של אלומות, וחלום של שמש והירח, ולפיכך אמר להם ג' שליחות, כי למחיה שלחני אלהים (פסוק ו), ולא אתם שלחתם אותי (פסוק ח), וישלחני אלהים (פסוק ז), ושלשתן הלמ"ד נירפית, שעתידין עצמותיו לחזור ולהקבר בשכם, מקום שנשתלח משם:

3589

3590כי האלהים. הוכיחם על חלומות שחלמו להם, כלומר לא מלבי בדיתים, אלא מדבר הקודש נהיו, והיינו דאמרי רבנן, לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה, שהרי יוסף בן י"ז שנה כשראה החלומות, ועד שהיה בן ל"ט שנה לא באו אחיו להשתחוות לו:

3590

3591וישימני לאב לפרעה. פטרון בסיליום:

3591

3592ולאדון לכל ביתו שכל בני ביתו קורין אותי ריבון:

3592

3593ומושל בכל ארץ מצרים. שאני גוזר והן עושין:

3593

3594מהרו ועלו אל אבי. שלא ידאג עליכם לא על שמעון ובנימין:

3594

3595ואמרתם אליו כה אמר. לשון נבואה:

3595

3596בנך יוסף. שהיה חביב לך מכל בניך:

3596

3597שמני אלהים לאדון לכל מצרים. ואפי' על בית המלך:

3597

3598רדה. לשון ענוה:

3598

3599רדה אלי אל תעמוד. כלומר אל תעמוד השעה. מכיון שהשעה הוצלחה לך בוא:

3599

3600וישבת בארץ גושן. ואיני מושיבך בעיר הממלכה מפני טורח מלכות, וכן מצינו שאמר דוד לאכיש למה ישב עבדך בעיר הממלכה עמך (ש"א כז ה):

3600

3601והיית קרוב אלי. שאוכל לההנותך:

3601

3602אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך:

3602

3603וכלכלתי אותך שם. וכן לבני ביתיך:

3603

3604כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה [וביתך] וכל אשר לך. לא אמר פן תמות, אלא פן תורש, לשון קשות ועוני, מלמד שהיו עשירים:

3604

3605והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין. אחי חביבי מן האב ומן האם:

3605

3606כי פי המדבר אליכם. כפי כן לבי, כשם שאין בלבי על בנימין אחי שלא במכירתי היה, כך אין בלבי דבר תרעומת עליכם:

3606

3607והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, ואת כל אשר ראיתם. כללותיה דתורה מרובות מפרטותיה, לכך נאמר את כל ואת כל:

3607

3608ומהרתם. שלא תעכבו השעה:

3608

3609והורדתם את אבי הנה. כבר דרשנו כי יש הנה שהוא לשון רבות, כגון הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), ויש הנה שהוא כמו כאן, כגון זה והורדתם את אבי הנה, עד הנה דברי ירמיהו (ירמיה נא סד):

3609

3610ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. זו בכיה של רחמנות, כגון וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו (על) [אל] אחיו ויבקש לבכות (בראשית מג ל):

3610

3611על צוארי בנימין אחיו. משני צדדי הצואר, כדתנן השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה, וכל הצואר כשר לשחיטה, והצואר היינו כנגד העורף ויש לו ב' צדדין, אחד מימין, ואחד משמאל, ושיעור מקום הצואר מחוט אחד למטה מטבעת הגדולה ולמטה משיפוי הכובע ועד כנפי הריאה, דהיינו עד ראשי כתפיים, לכך נאמר על צוארי, דהוו להו ב' צדדים של צואר, ודרא דטבעת הוויין ביני ביני מלפנים, והעורף כנגדן של טבעת מאחור, כדכתיב ממול ערפו (ויקרא ה ח), כדמפורש בעולת העוף:

3611

3612ובנימין בכה על צואריו. חסר יו"ד לדרשה כדלקמן:

3612

3613וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. כדי לפייסם שראה אותן מתביישין הימננו ולא היו מתפייסין בדברי ניחומין עד שבכה עליהם:

3613

3614ואחרי כן דברו אחיו אתו. בנשיאות ראש, אבל לכתחלה לא, ולהכי נקרא צדיק מכל אחיו, שנא' על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב ו):

3614

3615והקול נשמע בית פרעה לאמר. לומר למלך:

3615

3616באו אחי יוסף וייטב בעיני פרעה. שהיו סבור שאינו מיוחס, כיון שידע שבאו לו אחים הגונים ושמע שמע אביו שמאברהם בא, שנא' לו נשיא אלהים אתה בתוכנו (בראשית כג ו), וכבר נודע לו לפרעה גדולתו של אברהם אבינו, מיד וייטב בעיני פרעה, שהעמיד פרנס הגון על ביתו ועל עמו:

3616

3617ובעיני עבדיו. שלא מלך עליהם אלא בן גדולים ולא עבד:

3617

3618ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם. כלומר טענו את בעירכם בר. בעיר לשון מצרי הוא:

3618

3619ולכו. מכאן:

3619

3620[באו] ארצה כנען. שתהא הליכתכם מכאן וביאתכם לשם בזו אחר זו שלא תתעכבו:

3620

3621וקחו את אביכם. שתתייחסו בו בזקן:

3621

3622ואת בתיכם. שתתיישבו כאן עם נשיכם:

3622

3623ובואו אלי. ודורו אצלי:

3623

3624ואתנה לכם. לשון ענוה:

3624

3625את טוב ארץ מצרים . מקום מובחר לישיבתכם אני נותן לכם מתנה:

3625

3626ואכלו את חלב הארץ. אבזבז לכם מזונות המובחרין שבארץ, וכן עשיתי לזקניכם, שנא' ולאברהם הטיב בעבורה (שם יב טז):

3626

3627ואתה צויתה זאת עשו. חזר על מאמר ראשון, כלומר ואתה יוסף כבר צויתה מפי, אמור אל אחיך זאת עשו טענו (פסוק יז), ומה שאמרתי שתאמר להם וקחו את אביכם ואת בתיכם, הוסיף ואמר להם קחו לכם מרשות המלך:

3627

3628עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם. וכל כך למה, שלא היה רשות להוציא עגלה ממצרים אלא על פי פרעה, וכן אמרו רבותינו שאין פרה וחזירה יוצאה ממצרים שלא נחתכו האם שלה שלא תלד:

3628

3629ועינכם. כלומר ועיניכם אל תחוס. ודומה לדבר ותחס עיני עליהם משחתם (יחזקאל כ יז), ואשימה עיני (בראשית מד כא), ולהכי אמרו עין יפה עין רעה:

3629

3630ועינכם אל תחוס. מכאן שהטלטול קשה על האדם ביותר, והיינו דאמרי אינשי מבית לבית חלוק ממקום למקום נפש:

3630

3631כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא . בשורה נפלה בפיו, שעתידין בני בניהם לקחת את הכל, שנ' וישאילום וינצלו את מצרים (שמות יב לו):

3631

3632ויעשו כן בני ישראל. בזכות ישראל אביהן:

3632

3633ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. כדדרשינן לעיל:

3633

3634ויתן להם צדה לדרך. צדה לשון מזון, וכבר דרשינן ליה בפרשת עשו הרשע:

3634

3635לכלם נתן לאיש. כלומר לכל אחד:

3635

3636חליפות שמלות. אלו אפיקרסיות ואורסקין, היינו חלוק שעל הבשר ומכנסים שדרכן של בני אדם להחליף, ודומה לדבר הוא שמלתו לעורו (שמות כב כו), זו חלוק הטפל לעורו, ולהכי חלפת שמלת כתבן חסירין, והיינו ערך בגדים (שופטים יז י), האמור בנער הלוי, ותרגם יונתן בן עוזיאל לבושין:

3636

3637ולבנימין נתן שלש מאות כסף. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב לפי שצפה ברוח הקודש שעתיד לצאת מבנימין מרדכי שעולה מניינו רע"ד, הוסיף שמו עליו, הרי רע"ה, הוסיף עליהן אותיות אבותיו, בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני (אסתר ב ה), שהן ק"ה, הרי שלש מאות. חמש חליפות שמלות כנגד ה' בגדי מלכות שלבש מרדכי, שנא' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכל"ת וחו"ר ועטר"ת זהב גדולה ותכרי"ך בוץ וארגמ"ן, (שם ח טו), ודברי מדרש הן, אלא דרך הפשט כך הוא, שלש מאות כסף בשביל עשרת בניו שקראם על שם חיבתו, שלשים לכל אחד מהם, וחמש חליפות שמלות שכך היה בדעתו של יוסף לעשות מעשיו בחימוש, שנא' וחמש את ארץ מצרים (בראשית מא לד), ונתתם חמישית לפרעה (שם מז כד), וכן המנות שנשאו לבנימין מאת פניו חמש ידות היתה מרובה:

3637

3638ולאביו שלח כזאת. כזאת שנתן לבנימין, ולא ככל זאת, מלמד ששלח לאביו חמש חליפות שמלות, אבל כסף לא שלח לו:

3638

3639עשרה חמורים. של עשרת השבטים, חוץ מבנימין, מכאן למדנו שלא חזר בנימין אל יעקב אביו לארץ כנען עם אחיו, אלא נשאר עם יוסף במצרים, שאלמלא כן היה נותן ביד בנימין משא חמור ומשא אתון:

3639

3640נושאים מטוב מצרים. זהו יין מובחר שבמצרים, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, וחכך כיין הטוב (שה"ש ז י), כי טובים דודיך מיין (שם א ב):

3640

3641ועשר אתונות נושאות בר. תבואה:

3641

3642ולחם. כשמועו:

3642

3643ומזון. כל מיני מאכל שמלפתין בו את הפת נקרא מזון:

3643

3644לאביו לדרך. כלומר צדה לדרך, והוה לו לשלוח חמש אתונות טעונות כמנהגו לעשות מעשיו בחימוש, אלא שלח חמש לכבוד אביו, וחמש לכבוד בלהה אומנתו, שהרי שאר הגבירות מתו, שנא' מתה עלי רחל (בראשית מח ז), וכתיב שמה קברתי את לאה (שם מט לא), וכן אתה דורש בפסוק ויצוו אל יוסף (שם נ טז), ציוו לבלהה אומנותו לאמר ליוסף:

3644

3645וישלח את אחיו וילכו. אע"פ שדרשנו שכל שילוח הלמ"ד נדגשת, הרי הוא ע"מ שלא לחזור, והכא הלמ"ד נרפית, הרי היא לשון שליחות, עוד יש שלוחין במקרא שהלמ"ד נדגשת, והן לשון לוויה, כגון ואברם הולך עמם לשלחם (בראשית יח טז), וישלחו אותו ואת אשתו (שם יב כ), וישלחם יצחק (שם כו לא), וישלח את אחיו (שם מה כד), וישלח משה את חותנו (שמות יח כז), כולן מדוברים על אופן לוויה:

3645

3646ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. אל תביאו אליכם דברי מחלוקת בדרך, שמא ירגזו עליכם עוברי דרך:

3646

3647ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען. שהיא גבוהה, לכך נאמר ויעלו ממצרים:

3647

3648אל יעקב אביהם. לבשרו תיכף לביאתם:

3648

3649ויגדו לו. חסר יו"ד, לפי שהן בעצמם לא הגידו לו:

3649

3650לאמר. לומר ע"י סרח בת אשר:

3650

3651עוד יוסף חי וכי הוא. מה ת"ל וכי הוא, היה לו לומר הוא מושל בכל ארץ, אלא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, לכך הוריד את בנימין אצלו, ונתעכבו אחיו על ידו:

3651

3652ויפג לבו. דרכו של לב כששומע בשורה והוא חושש לה אינו נח אלא עולה ומקפץ בתוך נדנו אצל הכליות כדי להתיעץ בו, אבל יעקב בשביל שלא חש לאותה בשורה לא עלה ולא קפץ לבו, אלא נח, ודומה לדבר אל תתני פוגת לך (איכה ב יח), מאין הפוגות (שם ג מט), ורבותינו הדבירו מלת ויפג על אופן שינוי, כלומר נשתנה לבו שלא היתה הבשורה מוטעמת בדעתו, וראייתו מדברי רבותינו תבשיל שהפיג טעמו, ואני מוסיף על דבריהם, וריחו לא נמר (ירמיה מח יא), תרגום יונתן וריחו לא פג:

3652

3653כי לא האמין להם. כבר הראו לו כתונת יוסף מעוגעגת בדם, ואמרו טרף טרף יוסף, ועכשיו מבשרין שהוא מלך. תני ר' חייא כך ענשו של בדאי אפילו בשעה שאומר אמת אין מאמינין לו:

3653

3654וידברו אליו. כשראו שאינו מאמין אותם דיברו לו:

3654

3655את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. כל מה שנאמר בענין, ועדיין היה מחשבן לדברי בדויין עד וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו. אז אמר בדעתו ודאי כן הוא שיוסף בני מושל במצרים, שהרי אין עגלה יוצאת ממצרים אלא על פי מלכות:

3655

3656ותחי רוח יעקב אביהם. זה מוכיח על מה שדרשנו ויפג לבו, שבתחלה היה נח ועומד כמת לא עלה ולא מקפץ ולא חושש, ועכשו חיה והיה עולה ורוחש כאדם חי, והיינו דאמרי רבנן אין רוח הקודש שורה על האדם לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך דבר שמחה, שנא' והיה כמנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלהים) [יד ה'] (מ"ב ג טו):

3656

3657ויאמר ישראל רב. דבר גדול הוא זה עלי ודי לי בו, שעוד יוסף בני חי. ודומה לדבר ויאמר עשו יש לי רב (בראשית לג ט):

3657

3658אלכה ואראנו בטרם אמות. ובכך אני יודע שחלקי שלם לעולם הבא:

3658

3659ויסע ישראל וכל אשר לו. שכל ביתו היה ברשותו:

3659

3660ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. אמר אבי יצחק ביקש לרדת למצרים ועכבו הקב"ה, והיאך אני יורד בלי דברו, לכך נאמר לאלהי אביו יצחק, שיודיעני אם ירד אם לאו, ונראין הדברים שהרי ענה דבר הקודש מעין מחשבתו זאת:

3660

3661ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. במחזה מתוך מראות, כמו שדרשנו בנביאי ישראל:

3661

3662ויאמר יעקב יעקב. כבר דרשנו למה קרא בכפל בפרשת עקידת יצחק:

3662

3663ויאמר הנני. לשון חיבה ולשון זירוז:

3663

3664ויאמר אנכי הקל האלהי אביך. שנגליתי לו בבקשו לרדת למצרים ועכבתיו. אבל אתה אל תירא מרדה. כלומר אל תירא שלא לרדת שהיה יעקב אבינו דואג על גזירה שנגזרה בין הבתרים שמא ישתעבד הוא עצמו שם, לכן אמר:

3664

3665כי לגוי גדול אשימך שם. שלא ישתעבדו בניך בימיך:

3665

3666אנכי ארד עמך מצרימה. דבר קדשי ושכינתי יסייעוך לרדת למצרים, ושם אני נגלה לך, כמו שאני נגלה לך בשאר ארצות:

3666

3667ואנכי אעלך. דבר קדשי יסייע את בניך להעלות עצמותיך ממצרים, ומכאן סמך יעקב לצוות את בניו להעלותו לקברו בקבורת אבותיו:

3667

3668גם עלה. את בניך ממצרים. עלה כתיב, כלומר גם עלה כח זכותך לפני:

3668

3669ויוסף ישית ידו על עיניך. בשעת פטירתך, דהיינו עצימת העין, כדמפורש בשבת:

3669

3670ויקם יעקב מבאר שבע. קימה היתה להם. וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. מפני הכבוד חיבבוהו לשאת תחלה, ואח"כ טפם, ואחר כך את נשיהם, כדרך שעשה יעקב אביהם, דכתיב ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים (בראשית לא יז), בתחלה בניו ואח"כ את נשיו, ולא כדרך שעשה עשו שנתכווין לזנות, דכתיב ויקח עשו את נשיו ואת בניו (שם לו ו), אבל אלו מתוך שהיו צנועין, תחלה נשאו את אביהם, משום מצות כיבוד, ואחריו נשאו את טפם, שחביבין עליהם ביותר, ואחר כך נשאו את נשיהן:

3670

3671בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. אותו עיקר והשאר טפילין לו:

3671

3672ויקחו את מקניהם ואת (כל) רכושם. דהיינו כל מהלכי רגל:

3672

3673אשר רכשו בארץ כנען. ומה שהביא יעקב מפדן ארם מכר, לפי שהיו יודעין שנכסי חוץ לארץ אין בהם ברכה:

3673

3674ויבואו מצרימה. כלומר למצרים:

3674

3675יעקב וכל זרעו אתו. כל זרעו בזכותו ירדו למצרים בהשקט:

3675

3676בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו. א"ר יהודה ב"ר אלעאי בנות בנים כבנים לירושה, אבל בני בנות אין כבנות לירושה, דכתיב בנות בניו, ולא כתיב בני בנותיו:

3676

3677וכל זרעו. להביא נכדים, דהיינו בני בני בנים, כגון חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה:

3677

3678הביא אתו. בזכותו באו מצרימה. ועכשיו אנו נזקקין לדרוש שמות אבותינו, שהרי ניתנה רשות לבעלי תורה לדרשם כפי קבלתם, שהרי מצינו שהיו הראשונים מליאי חכמה ותבונה, ומתנבאין ואינם יודעין מה מתנבאין, אלא מתכוונין ברוח הקודש על מה שעתיד להיות, וכן הוא אומר אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שמות אלא שמות, מלמד ששמו של מקום, או שם אדם גורם למעשיו, וכן מהן מצינו מפורשין במקרא, כגון חוה נח אברהם יצחק ויעקב, וכל השבטים, פרץ וזרח, וכולן נקראין על שם הענין, ויש מהן מפורשין בתלמוד, ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים:

3678

3679ואלה שמות, בא להוסיף בני בנים ובני בני בנים יעקב בראש ובניו אחריו ממלאי מקומו כולם מטות שלימות:

3679

3680בכור יעקב ראובן. יחס ראובן תחלה שהוא בכור לתולדות, ובכתוב בכר חסר ו', לפי שלא היה בכור לנחלה:

3680

3681ובני ראובן חנוך. שנתחנך בו בבנים, ונקרא על שם חנוך הצדיק:

3681

3682ופלוא. לשון הבערה, כדכתיב ובערת הרע מקרבך (דברים יג ו), ומתרגם ותפלי עביד ביש, שרוב בניו נתפלו מן העולם, שלא הוליד אלא את אליאב בלבד ואליאב הוליד את נמואל דתן ואבירם, ונתפלו דתן ואבירם מן העולם, ונותר נמואל בלבד:

3682

3683חצרון. על שם חסרון מלכות וכהונה ובכורת נחלה, כי לפני מעשה בלהה הוליד את חנוך ואת פלוא, ולאחר מעשה בלהה הוליד את חצרון ואת כרמי, ומתחלף צד"י של חצרון עם סמ"ך, ואין דרך הפשט להקפיד בתמורת האותיות במדרש השמות. כמדרש אברהם אב המון, וכיוצא בו:

3683

3684וכרמי. על שם שכרמו פניו על אותו מעשה, ודומה לו כרום זלות לבני אדם (תהלים יב ט):

3684

3685ובני שמעון ימואל. הוא נמואל שבחומש הפקודים, כלומר ימול את לבבו ליראתו:

3685

3686וימין. מיומן למלחמה, כדכתיב כלי חמס מכרותיהם (בראשית מט ה):

3686

3687ואהד. איני הוד:

3687

3688ויכין. מוכן למלחמה:

3688

3689וצחר. מצהיר כצהרים, והוא זרח שבחומש הפקודים, והיינו זריחה והיינו צהירה, ודומה לו צהר תעשה לתבה (שם ו טז):

3689

3690ושאול בן הכנענית. א"ר יוחנן זה זמרי בן סלוא, ולמה נקרא שמו שאול, שנשאל לע"ז, כדכתיב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן (במדבר כה ב):

3690

3691בן הכנענית. בנה של דינה, שנבעלה לשכם הכנעני:

3691

3692ובני לוי גרשון. מתגורר זרעו בעבודת בית אלהיו ושינה בהלכותיהן:

3692

3693קהת. הנקווה ומצוי לעבודת הקודש, ודומה לו ולו יקהת עמים (בראשית מט י):

3693

3694ומררי. על שם מרות וגדולה:

3694

3695ובני יהודה ער. שמת ערירי:

3695

3696ואונן. שהיה אביו אונן עליו:

3696

3697ושלה ופרץ וזרח. כמפורש בענין לידתן:

3697

3698וימת ער ואונן בארץ כנען. בלא בנים:

3698

3699ויהיו בני פרץ. קודם שירדו למצרים:

3699

3700חצרון. כשנולד חצרון אמר יהודה זקינו זה יקרא על חסרון בני ער ואונן:

3700

3701וחמול. כשנולד חמול אמר יהודה זקינו הרי חמל עלי המקום ושילם לי את אלו תחת ער ואונן בני:

3701

3702ובני יששכר תולע. שמתעדן כתולע בתלמוד תורה, ודומה למדרש זה מה שכתוב והוא עדינו העצני:

3702

3703ופוה. שמרחיב פה ומאיר פנים בהלכה:

3703

3704ויוב. שקולו כיבוב בדברי תורה, והוא ישוב שבחומש הפקודים, לומר לך הוא שיבה הוא ביאה, ולמה נקרא ישוב שהרבה בנין ישיבת במצרים:

3704

3705ושמרון. ששמרו את התורה כהלכותיה, שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דה"א יב לג):

3705

3706ובני זבולון סרד. שהיו משמשין את אחיהם בני יששכר ודומה לדבר בגדי שרד (שמות לט א), מתרגמינן לבושי שימושי. ויש לפרש שגם הם היו תלמידי חכמים ותלמיד חכם קרוי שריד, דכתיב (ולשרידים) [ובשרידים] אשר ה' קורא (יואל ג ה):

3706

3707ואלון. מיושר באורחותיו, שכן אלון (בראשית לה ח), מתרגמינן מישר:

3707

3708ויחלאל. מיחל לה' ולישועתו:

3708

3709אלה בני לאה אשר ילדה (לו) ליעקב בפדן ארם. הבנים נולדו בפדן ארם ובני בנים בארץ כנען:

3709

3710ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. ובפרטן אינן אלא ל"ב אותן שנולדו מלאה, אבל הכתוב כולל את יעקב עמהן למניין ל"ג:

3710

3711ובני גד צפיון. לפי שבני גד עתידין להיות עורכי מלחמה, כדכתיב גד גדוד יגודנו (שם מט יט), וכתיב וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג כ), לפיכך נקרא על שם מלחמותיו:

3711

3712צפיון. על שם שכל מי שעורך מלחמה אתו צפוי הוא אל החרב:

3712

3713וחגי. שמפחיד כל הנלחמים כנגדו, ודומה לדבר למצרים לחגא (ישעיה יט יז):

3713

3714שוני. שמשונה הכאתו, כדכתיב וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג כ):

3714

3715ואצבן. ראיתי רבותינו שדרשו מעין מקצת התיבה אצבן מלשון אצית, והוא אזני שבחומש הפקודים, וכן האוזן מציתה, ואין לשנות אחר דבריהם:

3715

3716ערי. שמתערה כאזרח רענן, ודומה לו כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיה מב יג):

3716

3717וארודי. מתאכזר על צרו כערוד שנושך ומשבר עצם:

3717

3718ואראלי שהיו קלין במרוצתן, כדכתיב בהן וכצבאים על ההרים למהר (דה"א יב ט), ודומה לדבר, הן הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג ז):

3718

3719ובני אשר ימנה. כדכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט כ), מיומנת עליו, ולפי שהיה בכורו של אביו, חלה עליו עיקר הברכה:

3719

3720וישוה וישוי. שניהן דעתן נוחה עם אחיהם ומשווין דעתן עמהם, והיינו דכתיב ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו (דברים לג כד):

3720

3721ובריעה שנוהג בריעות ובשלום עם אחיו:

3721

3722ושרח אחותם. ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר"ך שנה, ועלי' נאמר אנכי שלומי אמוני ישראל (ש"ב כ יט), והיא היתה אשה חכמה (שם כ טז), שקראה ליואב בן צרויה מתוך העיר כשרדף אחר שבע בן בכרי:

3722

3723ובני בריעה חבר. כדכתיב חבר אני לכל אשר יראוך (תהלים קיט סג), ומלכיאל. יועץ נדיב, כדכתיב כי נעצך (ש"א כ לד), ומתרגם ארי ימליכנך:

3723

3724אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו. לשפחה ושחררה אותה:

3724

3725ותלד את אלה ליעקב בטהרה ובכשרות:

3725

3726שש עשרה נפש. בין בנים ובני בנים:

3726

3727בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין. מפורשים בכתוב בהדיא:

3727

3728ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע כהן און את מנשה ואת אפרים. גם הם מפורשים במקרא:

3728

3729ובני בנימין. מלא יו"ד שהיו לו י' בנים:

3729

3730בלע. כל בניו קרא על חיבת יוסף אחיו. בלע. שנבלע בין האומות. ובכר. שהיה בכור לאמו. ואשבל, שנשבה לבין האומות. (גרה) [גרא], שנתגורר בארץ נכריה. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי, שהיה אחיו מאביו ומאמו. וראש, שהיה ראש לבני אביו, שנא' בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז), ואומר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). מפים וחפים, שנמכר ואני לא ראיתי בחופתו והוא לא ראה בחופתי:

3730

3731ד"א וחפים. שנפרד ממך, לזכרון מה שאמרו חכמינו בן שמונה עשר לחופה:

3731

3732וארד. שירד מארץ כנען למצרים:

3732

3733[אלה] בני רחל אשר ילד ליעקב כל נפש ארבעה עשר:

3733

3734ובני דן חשים. מלמד שלא היה לו אלא בן אחד ושמו חשים, וכיוצא בזה מצינו דכתיב ובני איתן עזריה (דה"א ב ח), וזהו שוחם שבחומש הפקודים, ולמה נקרא חשים שהיו בניו כחושים של קנה:

3734

3735ובני נפתלי יחצאל. רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו כך, יחצאל, שחצו אלהות בידים:

3735

3736וגוני. שמגונין ביצרם:

3736

3737ויצר ושלם. משלימין ליצרם, והיא נפלאת בעיני למה כינום במדרשי גנאי, מה מצאו בהם יותר משאר בני השבטים, ורבותינו בתר הוראה דרשו הכי, יחצאל שנתמוככו במחיצת אל, וגוני שגנן הקב"ה עליהן, ויצר שיצרן הטוב שופטן, ושלם שמשלימין:

3737

3738אלה בני בלהה אשר נתן לבן לרחל בתו. לשפחה ושחררה אותה:

3738

3739ותלד את אלה ליעקב. בטהרה ובכשרות:

3739

3740כל נפש שבעה. בין בנים ובני בנים:

3740

3741כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה. לפי שהיו בהם זכרים ונקבות, לכך נאמר כל הנפש הבאה, להכליל את כולם בלשון אחד:

3741

3742יוצאי יריכו. כלומר זרועי מילתו:

3742

3743מלבד נשי בני יעקב. שלא היו מזרעו אלא מגויי הארצות שגיירו אותנה, שהביאו אותנה תחת כנפי השכינה, לקחום להם לנשים בטהרה ובכשרות:

3743

3744כל נפש ששים ושש. ל"ב של לאה, בנימין וי' בניו הרי מ"ג, ט"ז של זלפה הרי לך נ"ט, ז' של בלהה הרי לך ס"ו לבד מיעקב:

3744

3745ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים. דהיינו אפרים ומנשה והוא עצמו הרי שלשה נמצא:

3745

3746כל (נפש) [הנפש] לבית יעקב הבאה מצרימה. בגזירת כי גר יהיה זרעך (בראשית טו יג), בין לכתחלה בין לבסוף:

3746

3747שבעים. ויעקב בכלל שהרי בתולדות לאה כלל את יעקב בכלל ל"ג ויש מוציאין יעקב מן החשבון של שבעים, ומביאין את יוכבד בת לוי בחשבון שבעים, שנולדה בין החומות בכניסתם למצרים, ואלו דברי אחרונים דברי מדרש:

3747

3748ואת יהודה שלח. לפי שיהודה היה גביר באחיו, ולכך שלחו להקביל פני יוסף שהוא אדוני הארץ להורות את יוסף שיזהר בכבוד אביו ואל יכווה בגחלתו:

3748

3749לפניו. קודם שיבא אביו:

3749

3750נשנה. לומר לו שאביו בא לגושן, שכן דרך העולם כשאדם חשוב בא לעיר צריך לאושפיזו להודיע הרי פלוני בא אליך, מכאן אמרו רבותינו לעולם אל יכנס אדם לתוך ביתו פתאום, כל שכן לתוך בית חבירו:

3750

3751ויאסור יוסף מרכבתו. היא מרכבת המשנה אשר נתן לו פרעה, והלא כמה עבדים היו לו שיכולין לאסור מרכבתו, אלא מרוב האהבה אסרה בעצמו, שהאהבה מקלקלת שורת גדולה, והשנאה מקלקלת שורת גדולה, אהבה מקלקלת שורת הגדולה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר (שם כב ג), מאהבתו את בוראו, ויחבוש את חמורו (שם שם), וכתיב ויאסור יוסף את מרכבתו (שם מו כט), מאהבתו להקביל פני אביו, שנאה מקלקלת השורה, כדכתיב בפרעה ויאסור את רכבו (שמות יד ו), משנאתו את ישראל, וכתיב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כב כא), משנאתו את ישראל:

3751

3752ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. שכבר בא ישראל לשם:

3752

3753וירא אליו. פנים בפנים:

3753

3754ויפול על צואריו. משני צדדי צואר, ונפל על צוארי אחיו וחזר על צואר אביו:

3754

3755ויבך על צואריו עוד. דהיינו פעם שנית:

3755

3756ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם. הזאת ואיני חושש ואע"פ שאיני מגיע לימי שני חיי אבותי:

3756

3757אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. שעכשיו אני מובטח שחלקי שלם לעולם הבא:

3757

3758ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו. אלו בני אחיו, שהרי לא רצה למקמק הזקן בדברים הללו:

3758

3759אעלה. לפלטון של מלך:

3759

3760ואגידה לפרעה. כיצד באתם על משלחתו:

3760

3761ואומרה אליו. על מה שאתם צריכין:

3761

3762אחי ובית אבי. אשר היו בארץ כנען ארץ זבת חלב ודבש:

3762

3763באו אלי. לחסות בכנפי:

3763

3764והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו. לא שקפחנין ולסטים ובעלי גייסות הם, כך אומר לו שלא יפיל עליכם טורח חיילותיו. וזה שאמר שלמה בחכמתו אל תתהדר (פני) [לפני] מלך ובמקום גדולים אל תעמוד (משלי כה ו):

3764

3765וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו. שלא תאמר לא באו לגור בארצי אלא ליזון עצמם בשני רעבון ואחר כך ילכו להם, אלא לכך הביאו את כל אשר להם כדי להתיישב בארצך:

3765

3766והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. כלומר מה מלאכתכם שאתם רגילין בה:

3766

3767ואמרתם אנשי מקנה. בעלי מקנה ורועי מקנה:

3767

3768היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו. כלומר שמנהג אבותינו בידינו ואין לנו לשנותו, כל כך למה:

3768

3769בעבור תשבו בארץ גושן. לבדכם ולא תשבו בעיר המלוכה ושאין בגושן בני ע"ז שמקפידין על גנאי ע"ז שלהם, אבל יושבי מצרים מקפידין:

3769

3770כי תועבת מצרים. כלומר מתעבים יושבי מצרים:

3770

3771כל רועי צאן. מפני שרודין אותן בשבט וגוזזין וחולבין אותם, אבל מצרים עושין היכל לכשבים ומבריאין אותם ומשתחווים להם:

3771

3772ויבא יוסף ויגד לפרעה. איך קיים מה שציווהו להביא את אביו ואת אחיו ויאמר מה שצריך להם וכן אמר לו:

3772

3773אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען. שהיא זבת חלב ודבש:

3773

3774והנם בארץ גושן כאשר צויתים:

3774

3775ומקצה אחיו. אמר ליה רבה לר' מרי כתיב ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים. מאן נינהו, א"ל הכי אמר ר' יוחנן אותן הנכפלין בשמות בוזאת הברכה, דהיינו זבולון וגד דן ונפתלי ואשר, א"ל והאיכא נמי יהודה דאיכפל בשם, א"ל יהודה למילתיה הוא דאיכפל, דאיצטריך משה למיבעי רחמי עליו דלישתריה ליה נידוייה:

3775

3776ויציגם לפני פרעה. אמר להם היו עומדין כפופין בדרך ענוה, שלא תעשו דבר של גבורה, כדי שלא יטריחכם פרעה להיות בחיילותיו:

3776

3777ויאמר פרעה אל אחיו. של יוסף:

3777

3778מה מעשיכם. שאתם רגילים בה:

3778

3779ויאמרו אל פרעה רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו. ומנהג אבותינו הוא שבידינו, ראוהו מהסס כנגדם, ורצה לומר מה הנאה יש לי מכם, הלא תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מו לד), ומה הועלה יש לי שבאתם לארצי, מיד הקדימו ואמרו לו לגור בארץ באנו:

3779

3780ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. ולא ירדנו פה להשתקע אלא לגור בגירות בעלמא:

3780

3781כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. שאם היו להם מרעה בארצנו לא ירדנו לכאן, ושמא תאמר לא הי' שם רעב, ת"ל כי כבד הרעב בארץ כנען, תדע שלא ירדנו כאן אלא אנוסים:

3781

3782ועתה שאתם מתעבים כל רועי צאן, לא נשב בעיר הממלכה עמך אלא:

3782

3783ישבו נא עבדיך בארץ גושן:

3783

3784ויאמר פרעה אל יוסף לאמר. לומר בלשון עצה:

3784

3785אביך ואחיך באו אליך. עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם:

3785

3786ארץ מצרים לפניך היא. כבושה, כענין שנאמר בלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' (בראשית מא מד), ואומר ונתון אותו על כל ארץ מצרים (שם שם מג):

3786

3787במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. אבל בעצתי אין להם טובה לישיבתם אלא בארץ גושן:

3787

3788ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם. כלומר ושמתי אותם:

3788

3789שרי מקנה על אשר לי. כלומר על הבקר ועל החמורים ועל הגמלים שלי, ולא פירש הכתוב אם קיבלו עליהם דבר זה אם לאו, ומסתברא שלא קבלו עליהם שמתוך שידולם שהיו משתדלים להשפיל עצמן ניראין הדברים שלא קבלו עליהם שררותו:

3789

3790ויבא יוסף את יעקב אביו. כדי להתכבד בנוי זקנותו:

3790

3791ויעמידהו לפני פרעה. והיה יופיו מגנה כל שרי המלוכה:

3791

3792ויברך יעקב את פרעה. ברכה זו אינה אלא כשאילת שלום:

3792

3793ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. לפי שהי' איקונין שלו דומה לאברהם זקנו, דומה פרעה בדעתו שהוא אברהם, והיה הדבר תימה בעיניו איך חיה כל כך שראה זקנותו נאה ביותר, ולכך שאלו כמה ימי שני חייו:

3793

3794ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. מהו מגורי, אלא לפי שהצדיקים הם גרים בעולם הזה, כדכתיב כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה כג), וכן אמר דוד כי גר אנכי עמך (תהלים לט יג), כשם שהגר מצפה בכל יום לצאת ממקום גירותו, כך הצדיקים חושבים כל יום את יום המיתה, כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, כלומר הוי מחשב בכל יום כאילו למחר אתה מת, ונמצאו כל ימיך בתשובה. אבל הרשעים אין חושבין יום המיתה, שנאמר כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים עג ד), כלומר אין חרידין ועציבין ליום המיתה, לפי שלבם בריא ואלים, לכך נאמר ימי שני מגורי:

3794

3795מעט ורעים היו ימי שני חיי. מעט שעדיין לא יש לי אלא ק"ל שנה, ורעים שעברו בתלאות, ברחתי מפני עשו אחי, נשכרתי ללבן חמי, וביום אכלני חרב וקרח בלילה, נצטערתי על פרידת יוסף בני כ"ב שנה:

3795

3796ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהרי זקני אברהם חיה קע"ה שנה, ויצחק אבי חיה ק"פ שנה:

3796

3797בימי מגוריהם. כענין שדרשנו ימי שני מגורי, ופשטיה דקרא בימי מגוריהם, בימי חייהם שגרו על האדמה:

3797

3798ויברך יעקב את פרעה. אמר יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך, ויכלה הרעב מארצך בקרוב, ומה שבירכו תחלה וסוף לא נכתב, אלא ללמדך דרך ארץ האיך יכנוס אדם לפני השלטון, והאיך ייפטר מלפניו:

3798

3799ויושב יוסף את אביו ואת אחיו. בארץ גושן:

3799

3800ויתן להם אחזה בארץ מצרים. שדות וכרמים:

3800

3801במיטב הארץ. בארץ שמנה והיכן הוא:

3801

3802בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה:

3802

3803ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו. נתן להם מזונות, ודומה לו השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז), ויסוד המלה כל בלבד, והמלה כפולה מורה שהיו ניזונין מאת המלכות חנם, וכל זמן שהיו ישראל פרין ורבין היו שמותיהן נכתבים בבית המלכות, כדי שישתלח להם פרס מבית המלך כפי שיש לו נפשות וזה שמצרים אומרים הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט), שהמצרים היו נמכרים לעבדים בשביל מזונותיהם, ובני ישראל ניזונין חנם:

3803

3804לחם לפי הטף. שיותר ממה שהתינוק אוכל הוא מפרפר:

3804

3805ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד. שלא היתה הארץ מוציאה פירות חדשים, והישנים לא היו נמצאים בארץ כלל:

3805

3806ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. עיקר מלת ותלה לשון ליאות ויגיעה, ודומה לו (וילאו) [ונלאו] מצרים (שמות ז יח), התלאה (שם יח ח) נלאתי כלכל (ירמיה כ ט), ויסוד המלה למ"ד לבדה והמסלסל ימצא כמו כן, מלמד שהיו בני מצרים ובני כנען נלאין ומתיגעין לסבול הרעב ב' או ג' ימים, ואח"כ מבקשין לחם מיוסף אלו דברי רבותי. ואני אומר ותלה לשון שגעון, ודומה לו כמתלהלה (משלי כו יח), ומלת מתלהלה הוא מן התיבות הנכפלות, כמו אדמדם, אכלכל, ועיקר מלת ותלה לה בלבד והן יסוד התיבה ולפיכך הה' קמוצה, אלא אם אתה מדבירו על אופן תלאה, הי' לו לומר ותתלה להיות ת' אחת מן היסוד, והאחת למשרת, כמו ותתם (פסוק יח), ותתש בחמה, (יחזקאל יט יב) ועוד שלא תמצא מלה במקרה שהוא לשון נקוב משני צדדי', לפיכך אי אתה יכול להרפות את הה' ולעשותה למשרת, וכך אמר הפסוק ותשתגע ארץ מצרים מפני הרעב, וכן הוא אומר כמתלהלה היורה [זקים] חצים [וגו'] (ויאמר) [ואמר] הלא משחק אני (משלי כו יח יט):

3806

3807וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען. כדי להתיש כחם של מצרים ושל כנענים:

3807

3808בשבר אשר הם שוברים. שלא היה משביר להם בר לא בנחשת ולא בברזל ולא בכלי פשתן וכלי צמר זולתי בכלי כסף וה"ה בכלי זהב:

3808

3809ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. מלמד שהיה נאמן לו ולא היה גוזל כלים:

3809

3810(ותתם) [ויתום]. הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען. והוא הדין הזהב:

3810

3811ויבואו כל מצרים. לרבות ארץ כנען:

3811

3812אל יוסף לאמר:

3812

3813לומר הבה לנו לחם, מיני תבואה:

3813

3814ולמה נמות נגדך. מה הנאה יש לך ולמלכות אם העם מתים ברעב והלחם נשאר באוצרות, ואם תמצא לומר בואו וקחו בדמים. ת"ל כי אפס כסף, עיקר מלת אפס לשון שילום וגמירא, ודומה לו כי אפס (המוץ) [המץ] (ישעיה טז ד), ויסוד התיבה פס לבד:

3814

3815ויאמר יוסף הבו מקניכם. כלומר תנו מקניכם בדמי הלחם:

3815

3816ואתנה לכם. לחם:

3816

3817במקניכם אם אפס כסף:

3817

3818ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים. כלומר בדמי הסוסים:

3818

3819ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר. מלמד שהצאן והבקר קרויין מקנה, אבל לא חמורים וסוסים:

3819

3820וינהלם. לשון נהיגת פרנס את קהילתו, ודומה לו על מי מנוחות ינהלני (תהלים כג ב), אין מנהל לה (ישעי' נא יח), וכל דומיהן:

3820

3821בשנה ההיא. זו שנה ראשונה לרעב:

3821

3822ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית. שהיא שני' לרעב, בשנה שבא יעקב למצרים, שבתחלת שנה שני' לרעב אמר יוסף לאחיו כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ (בראשית מה ו), ומה שנאמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם), אותן חמש שנים נתבטלו בזכותו של יעקב, שכן בירכו לפרעה ואמר יהי רצון שיעלה נילוס לרגלו, וכן הי' שבתחלת שנה שלישית נתמלא נילוס ועלה והשקה את כל פני האדמה וחרשו וזרעו והתחילו לתת חמישית לפרעה:

3822

3823ויאמרו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני. כלומר הכל תם ושלם ובא אליך:

3823

3824לא נשאר לפני אדוני. לא נשאר לנו דבר שנוכל להביאו לפני אדוני כלומר שאין לנו מטלטלין:

3824

3825בלתי אם גוויתינו. דהיינו גוף שלנו ואדמתינו:

3825

3826למה נמות לעיניך. כלומר מה הנאה יש לך שאנו מתים ואתה רואה:

3826

3827לעיניך. נקוד ברביע ששם גבול המחוה וחזרו אמרו:

3827

3828גם אנחנו גם אדמתנו קנה. ואיננו מבקשים כסף וזהב אלא קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם, זה הי' בשנה השנית לרעב, כמפורש בתחלת הפסוק, ולפי שראו שעלה נילוס תיכף לביאת יעקב וזרעו, לפיכך היו מבקשים זרע לזרוע:

3828

3829קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם. כלומר בלחם שאתה מפרנסנו בנו:

3829

3830ותן זרע. כלומר ובלבד שתתן זרע:

3830

3831ונחיה. עד שנזרע ותצמח ונאסוף:

3831

3832והאדמה לא תשם. כלומר לא תהא שממה שהאדמה שאינה נעבדת דומה לאשה אלמנה או גלמודה, כדכתיב ותשב תמר ושוממה (ש"ב יג כ), וכדברי המתרגם דאמר לא תבור, ודומה לו בדברי רבותינו שדה הבור, היינו שדה שאינה נזרעת, כדכתיב אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע (דברים כא ד), ומתרגמינן לנחל בייר:

3832

3833ויקן יוסף את כל אדמת מצרים. שלא היו שמין הקרקע בדמים, ולא התבואה בדמים, אלא כל אדם היה מחליט קרקעו ליוסף בדמי פרנסתו ופרנסת בני ביתו כל אותה שנה וזרע כדי לזרוע איש איש אדמתו באותה שנה מכאן ואילך להיותן כאריסין שיורדין לשדה בעל הבית ועובדין אותה, אלא בשביל שכולם עבדיו הם, והוא צריך לפרנסם, התנה עמהם לעבוד הקרקע וליטול הם ד' חלקים והוא נוטל את החמישית לפרעה, ואעפ"כ לא קנה אותם לצרכו כי אם לפרעה:

3833

3834כי מכרו מצרים איש שדהו. כשפרשנו:

3834

3835כי חזק עליהם הרעב. לפי שהיה רואה כי חזק עליהם הרעב לא היו שמין את הקרקע אלא בין שהיה למצרי עשר שדות, בין שהיה לו שדה אחת, היה נותן את כל קרקעותיו לפרנסתו בשנת הרעב ולזרע השדה:

3835

3836ותהי הארץ לפרעה. מעתה ועד עולם היו כל השדות מוחלטות לפרעה:

3836

3837ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. בני צוען העביר לחנם, בני חנם לצוען, בני נוף לתחפנחס, ובני תחפנחס לנוף, וכן בכל גבול ערי מצרים, שכיון שסילקם ממקום מושבם ומעל אחזתם שוב אין להם חזקה ולכפור במה שמכרוה ברעב ולומר לא מכרנו לצמיתות אלא משכנוה וכבר פדאינוה וגאלנוה, ועוד שלא יחרפו את אחיו של יוסף לומר להם גולים ומטולטלים אתם ואנחנו אזרחים, ועליו אמר שלמה בחכמתו מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן (משלי כ כו), מזרה רשעים זה יוסף שזירה את המצרים איש מעל אחוזתו, [מלך חכם] כדכתיב אין נבון וחכם כמוך (בראשית מא לט), וכתיב וישימני לאב לפרעה (שם מה ח), וישב עליהם אופן, שהשיב עליהם גלגל הדברים, שהיו מחרפין את אחיו לקראתם גרים וגולים, גם הוא הגלם מעיר לעיר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כה ג):

3837

3838רק אדמת הכהנים לא קנה. אלו כומרי פרעה, ודומה לדבר (כהני) [כהן] הבעל (מ"ב יא יח), כהני במות (מ"א יג לג), כהני דגון (ש"א ה ה):

3838

3839כי חק לכהנים מאת פרעה. חק קבל על עצמו לפרנסם:

3839

3840ואכלו. כלומר והיו אוכלים:

3840

3841את חקם. המזונות שנתן להם פרעה להתפרנס בו, ודומה לדבר הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), והכי אמרי רבנן דהוי לישנא דמזוני, ולדבריהם, דומה לו, כי חק לישראל הוא (תהלים פא ה), וכן כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל (ויקרא י יד):

3841

3842על כן לא מכרו את אדמתם, שלא נצטרכו למכרה בלחם:

3842

3843ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. להיותכם עבדים לפרעה ואדמתכם מוחלטת לו:

3843

3844הא לכם זרע וזרעתם את האדמה. כתורת האריסין. עיקר מלת הא מדוברת על אופן מתן מזומן, כגון דבר שאדם מזמן לחבירו ואומר לו הא לך קבל דבר זה, ודומה לו הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל טז מג), אינו מדובר על אופניהם, אלה דברי רבותי, ואני אומר כולן מדוברין על אופן הנה, והוא לשון תרגום, כלומר הא ודומה לו הא כדי פרזלא האמור בדניאל (שם שם):

3844

3845והיה בתבואות. בזמן שהתבואות נאספות:

3845

3846ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה. חלק אחד:

3846

3847ולאכלכם. בשעת שאתם עובדים את האדמה חלק שני:

3847

3848ולאשר בבתיכם. היינו למה שאתם צריכין לאכול בבתיכם בשעת סעודה שלא בזמן עבודת קרקע חלק שלישי:

3848

3849ולאכול לטפכם. שלא בשעת סעודה חלק רביעי, ולפיכך פסק עמהם להיות נוטלין בכלל ד' הידות והחמשית לפרעה:

3849

3850ויאמרו החייתנו. שנתת לנו לחם להתפרנס ברעב וזרע לזרוע את האדמה לחיות מכאן ואילך:

3850

3851נמצא חן בעיני אדוני שפסק עלינו הדבר ברחמים:

3851

3852והיינו עבדים לפרעה. כמו שגזרת עלינו:

3852

3853וישם אותה יוסף. כלומר אותה הגזרה:

3853

3854עד היום הזה. אלו דברי הסדרן:

3854

3855על אדמת מצרים לפרעה לחמש. כך היתה גדולתו של יוסף לעשות מעשיו בחימוש, פרעה עשה לו ה' מיני גדולות, שנא' וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד הזהב על צוארו, וירכב אותו במרכבת המשנה, ויקראו לפניו אברך, ונתון אותו על כל ארץ מצרים (בראשית מא מב מג), וכן בשבע שני השבע היה מלקט החומש, וכן לבנימין נתן חמש ידות משלחנו, וכן גזר על מצרים להיותם נותנים החומש:

3855

3856רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה. מוחלטת ולא גובה ממנה כלום, כדכתיב לעיל:

3856

3857וישב ישראל בארץ מצרים, ומפרש באיזה מקום בארץ גושן:

3857

3858ויאחזו בה. לקחו בה אחוזת קרקע ובתים:

3858

3859ויפרו. בבנים ובבנות:

3859

3860וירבו. בנכסים:

3860

3861מאד. יותר מן המצרים, שהם היו נותנין חומש, וישראל לא היו נותנין חומש, ועוד יותר ויותר על כל זאת שהקב"ה היה בעזרם לפרותם ולרבותם, כמו שהבטיח ליעקב אביהם, שנא' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):

3861

3862ורבותינו דרשו ויגש אליו יהודה. ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, שנא' ויגש יואב וכל העם אשר (אתו) [עמו] למלחמה (ש"ב י יב), ר' נחמיה אומר הגשה לפיוס, כדכתיב ויגשו בני יהודה אל יהושע (יהושע יד ו), שנגשו לפייסו, רבנן אמרי הגשה לתפלה, שנא' ויהי (כעלות) [בעלות] המנחה ויגש אליהו הנביא (מ"א יח לו), כיון שראה יהודה שדעתו של יוסף לכבוש אצלו בנימין, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, שאני ערבתי אותו מאבי, לכך אמר ר' חנינא בר נחמן לעולם הדבק בשלש, והתרחק משלש, התרחק מן הפקדונות ומן המאונין, ושלא לעשות שליש בין אדם לחבירו, והדבק בשלש, בחליצה, ובהתרת נדרים, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו:

3862

3863ד"א ויגש לשון שלום כענין שנא' ויגש דוד (אל) [את] העם וישאל להם לשלום (ש"א ל כא):

3863

3864ר' יודא אומר [ויגש לשון אהבה, שנאמר ויגש וישק לו (בראשית כז כז). ר' נחמיה אומר] ויגש לשון קרבן, שנא' ויגש את פר החטאת אשר לו (ויקרא ח לד), ר' יוסי אומר ויגש לשון נזיפה, שנא' ויאמרו גש הלאה (בראשית יט ט), ר' נתן אומר ויגש לשון מישוש, שנא' גשה נא ואמושך בני (שם כז כא):

3864

3865דרשה ויגש אליו יהודה, אמר רב יהודה בשעה שתפס יוסף את בנימין ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, אמר יהודה מאחר שבנימין נתפס כלום יש שלום בבית אבא, מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול על יוסף, ונתמלא חמה עליו, כיון שראה יוסף את סימניו שהיו בו, שהיה יהודה לבוש ה' בגדים, ונימא היתה בלבו, שבשעת כעסו קורעת כל בגדים שעליו, כיון שראה יוסף כך, בעט באבן של שיש, שהיה יושב עליה, ועשאה לגל של צרורות, מיד תמה יהודה ואמר זה גבור כמותי, שמא מקירצא של בית אבא, רמז יוסף למנשה ללכת מאחורי של יהודה, ולשום ידו כנגד אותו נימא שכנגד לבו של יהודה, שבכך כעסו נצוח, וכן עשה, בא יהודה לשלוף חרבו ולא נשלפה, אמר בלבו ודאי זה צדיק גמור הוא, מיד התחיל לפייס:

3865

3866ויאמר בי אדוני, לשון יווני בי לשון אונס, אמר יהודה והלא אמרת הורידו אלי ואשימה עיני עליו, כלומר איני מאמין לכם שהוא בחיים עד שאשימה עיני עליו ואראנו, ועתה אתה הוא אומר והוא יהיה לי עבד, ועכשיו זו היא שומת עין:

3866

3867בי אדוני. אם עבד אתה צריך מוטב אני לעובדך יותר מבנימין, ואם איש חיל אתה צריך מוטב אני ממנו:

3867

3868ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. יכנסו דברי באזניך. זקינתו של זה, בשביל שמשכה [פרעה] לילה אחת לקה הוא וביתו נגעים גדולים, הזהר שלא ילקה אותו איש בצרעת, אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אבא, הזהר שלא יקללך ותמות, בשביל נקבה אחת שהיתה בבית אבא נכנסו שנים ממנו והחריבו כרך גדול, בשביל בנימין על אחת כמה וכמה:

3868

3869כי כמוך כפרעה. מה פרעה מלך ואתה שני לו, אף אבא מלך בארץ כנען, ואני שני לו:

3869

3870ד"א כי כמוך כפרעה. אם אני שולף חרבי אין אני מחזירה עד שאהרוג כל יושבי מצרים, ממך אני מתחיל, ובפרעה אני מסיים, מיד רמז יוסף למנשה ובעט בקרקע ונזדעזע כל הפלטין, אמר יהודה בעיטה זו משל בית אבא היא, מיד התחיל לדבר רכות, שנא' אדני שאל את עבדיו:

3870

3871ויותר הוא לבדו לאמו. שכל הרואה את בנימין כאילו רואה את רחל:

3871

3872ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף. ר' שמעון בן אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר משום אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום תוכחה, בלעם חכם שבאומות ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, שנא' ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא (במדבר כב ל), וכן יוסף קטן של שבטים היה ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, [שנאמר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו], כשיבא הקב"ה להוכיחנו כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה, כענין שנא' אוכיחך ואערכה (לנגדך) [לעיניכם] (תהלים נ כא), ואומר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' (מלאכי נ ה) ר' יוחנן כי הוי מטי לההוא קרא בכי, אמר עבד שרבו מעיד בו כלום יש לו תקנה, ובן אדם שהקב"ה הוא בעל דינו, והוא מעיד עליו, והוא שופטו על אחת כמה וכמה שצריך שידאג מן החטא, שנא' ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיה כט כג), ועל כך שנו רבותינו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וכתיב כי את כל מעשה אלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (קהלת יב יד), אם על הנעלמות מביאו במשפט מה יעשה על הגלויות, אלא מאי על כל נעלם, זהו המתכוין להרוג כינה בפני חבירו כדי שיהא נמאס בה, ובשביל שחבירו נמאס בה הוא נידון, קל וחומר על בושת גמור, או על היזק גמור, וכן הוא אומר לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו (תהלים טו ג), ומאי אם טוב אם רע, אם טוב, כלומר אפי' על הטוב שלא עשאו כשורה הוא נידון, זה העושה צדקה לחבירו ולא עשה בצנעה ומתבייש בה חבירו, וע"ז נאמר הצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו ח). בוא וראה כמה תורה אתה למד משיחתן של ראשונים, כ"ש תורה עצמה שכולה מדרשות והוראות, זש"ה קווצותיו תלתלים (שה"ש ה יא), היינו תגי האותיות, א מפני מה כתיבתה כך, ב מפני מה כתיבתה כך, וכן כולן, ומפני מה זו בצד זו, ומפני מה שמם כך, ומפני מה מנינם כך, ומפני מה זו קודמת לזו, זש"ה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא ט):

3872

3873כי פי המדבר אליכם. כי לשוני לשון הקודש שאני מדבר אליכם:

3873

3874ויפל על צוארי בנימין אחיו. וכי כמה צווארים היו לו לבנימין, אלא אמר ר' אלעזר בן פדת ראה ברוח הקודש ששני פעמים עתיד בית המקדש ליחרב, שהיה בחלקו של בנימין:

3874

3875ובנימין בכה על צוארו, זהו חסר יו"ד, שראה שעתיד ליחרב משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף ובכה עליו:

3875

3876וישלח את את אחיו. ניהג עמהם מנהג אחוה, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. אמר להם אל תפסיעו פסיעה גסה, דהיינו כדי אמה, שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדרי בקידושא דבי שימשי, ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, ששנים שמהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנא' ויהי (הם) [המה] הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם (מ"ב ב יא). ותכנסו בחמה לעיר, כדי שתדעו מקום לינתכם בטוב:

3876

3877ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. א"ר יהושע חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי מקרא זו מפני מה נאמר לאלהי אביו יצחק, ולא לאלוהי אברהם, עד שבאתי אצל ר' יהודה בן פדייה, [בן אחותו של בן הקפר] ואמר לי הרב ותלמידו שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלין בשלום התלמיד, ואח"כ שואלין בשלום הרב, לפי שהתלמיד הולך לפני רבו, ובמי שפוגעין בו תחלה שואלין תחלה לשלום. אמר רב הונא כשאתא ר' יהושע לטבריא שאליה לר' יוחנן ולריש לקיש, ר' יוחנן אמר לפי שאדם חייב בכבוד אביו יותר מבכבוד זקינו, לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק ולא לאלהי אברהם, בר קפרא אמר כך אמר יעקב, יצחק אבי להוט אחר גרונו היה, שנא' ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז א), וכל הענין, אף אני להוט אחר גרוני, שנא' שבו שברו לנו מעט אוכל (שם מג ב), ולכך אני יורד למצרים, כדכתיב וכלכלתי אותך שם (שם מה יא):

3877

3878ד"א לאלהי אביו יצחק. כך אמר יעקב יצחק ברכני ברכות מובחרות, שנאמר יעבדוך עמים (שם כז כט), סבור אני שהקב"ה מברכני מאותן הברכות. ר' ברכיה אמר לפי שאין הקב"ה מייחד שמו על אדם חי אלא על בעלי ייסורין, ויצחק אבא היה בעל יסורין, שנא' ותכהין עיניו מראות (שם כז א). ור' טוביה כתב בלקחו הטוב לפי שהיה יצחק אביו מצטער במכירתו של יוסף, שנא' ויבך אותו אביו (שם לז לה), [זה יצחק] לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק, ומניין שחיה יצחק במכירתו של יוסף, וחיה אחר שנמכר יוסף י"ב שנה, שהרי אמר יעקב לפרעה כשבא למצרים ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), צא מהן למפרע ב' שני רעבון, ז' שני השבע, ל' שהיה יוסף בעמדו לפני פרעה, נשארו ליעקב כשנולד ליוסף צ"א שנה, הוסיף על צ"א י"ז, דכתיב בן שבע עשרה שנה (שם לז ב), נמצא יעקב בן ק"ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק"פ שנה, טול ס' ליצחק קודם שנולד יעקב, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, הרי ליצחק קס"ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק"פ שנה הרי למדנו שי"ב שנה חיה יצחק אחר מכירתו של יוסף:

3878

3879ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות. כמו לאורות, אורו"ת בגימט' תרי"ג, כנגד תרי"ג מצות מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עסוקים בחכמת תורת הדעת, עד שלא ניתנה תורה, והיינו דאמרי רבנן שבפרק עגלה ערופה היה עסוק יעקב ללמד ליוסף כשנפרד ממנו, ונתכווין ברוח הקודש שהרי עגלה ערופה היתה באה על שלא נודע מי הכהו, וכן יוסף לא נודע מי הכהו, שנא' טרף טרף יוסף (שם לז לג), וכיון שראה העגלות ששלח לו יוסף אמר ודאי רמז רמז לי בני שנפרש ממני בפרק עגלה ערופה, ולפיכך שולח לי את העגלות שאראה ואזכור ואהא מאמין שהוא חי:

3879

3880מיד, ותחי רוח יעקב אביהם. ולמה שלח יהודה יותר מכל אחיו, לפי שיהודה חביב עליו ביותר מכל השבטים, שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו עליו אלא יהודה, שנא' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני (שם מד לג):

3880

3881להורות לפניו. לפניו של יעקב:

3881

3882וראיתי מקצת רבותי שאמרו שלא פסק הרעב עד משלים ז' שנים, כדכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם מה ו), והאיך היו זורעין בשנה השלישית, זש"ה ויבאו אליו בשנה השנית (שם מז יח), היינו שנית למכירת מקניהם שהיא שביעית לרעב בסוף שני הרעב, ומה שנא' לעיל ותלה ארץ מצרים וארץ כנען (שם שם יג), היה בשנה הששית שבשש שנים תם כל הכסף וכל מקנה הבהמה, ובשביעית מכרו גויתם ואדמתם, וכן הוא אומר ותן זרע ונחיה ולא נמות (שם שם יט), שאין אנו מבקשים בר לאכול אלא לזרוע שהרי כלו שני הרעב, וכן עשה:

3882

3883והאדמה לא תשם. מלמד שהאדמה נחה בזמן שבני אדם עליה, כיון שכלו בני אדם מעליה האדמה שוממה:

3883

3884רק אדמת הכהנים לא קנה. למה הסכים יוסף עם פרעה לתת בר לכומרים חנם, לפי שהם ראו לו זכות במעשה אשת פוטיפר, כדמפורש בענין:

3884

3885הא לכם זרע. מלשון היליכי (שמות ב ט), אלא שכך ניתוספה אל"ף ותיבה היא בפני עצמה:

3885

3886ד"א הא לכם זרע. רמז כי שש שנים היו ניזונין משלהם. מנין ה"א, מכאן ואילך נמכרו, לכך נאמר ה"א לכם:

3886

3887ונתתם חמישית לפרעה. מה ראה יוסף לתת עליהם חק חומש, אלא לפי שמצרים עתידין ללקות באצבע שהוא חומש של יד, שנא' אצבע אלהים הוא (שם ח טו):

3887

3888שלמה פרשת ויגש:

3888

3889ירויחו דורשיה וישכילו. וסמוך לה פרשת חיי יעקב בפרט וכלל שהדברים ענין אחד להם. כתיב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה (ישעיה כז ו), מלמד שבאותה שעה שבאו יעקב ובניו למצרים נעשה יעקב כנטיעה שהיא קולטת מיד ומשרשת ונושאת ענף ועושה פרי, וכתבואה שנזרעת במקום שמן, ומזרעת ומצמחת ומגזעת ומתמלא הארץ כולה מתבואותיה, ומתעטרים שוקים מן הפירות, ולפיכך פרשה זו סתומה, שכיון שבא יעקב למצרים מיד נסתתמו צרותיו ונבטלו, וכן הוא אומר ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז), שכן דרכן של צדיקים בתחילתן הקב"ה מייסרן ביסורים, ולבסוף הקב"ה מרחמם, כדי שיבואו אל אבותיהם בשלום, וזש"ה טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז ח), והיינו דאמרי אינשי סופך טב כלו טב:

3889

3890ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. מה שהתחיל הכתוב לומר בלשון חיים, בא ללמד שאותן י"ז שנה שחיה יעקב במצרים, הם היו חיים נעימים, חיי נחת, חיי שלום, שהיו בניו ובני בניו סביב לשלחנו, ורואה אותם כולן פרין ורבין ומצליחין, ומתברכין בכל מיני ברכות, אבל כל אותן השנים שהיה בארץ כנען ובפדן ארם, כולן עברו בצרה ויגון, מפני שטימת עשו, ושיעבוד לבן, ודליקתו אחריו, וזנותה של דינה, ומכירתו של יוסף, ושני רעבון, אבל משבא למצרים אין שטן ואין פגע רע:

3890

3891ויהי ימי יעקב. ויהי לשון יחיד, ימי לשון רבים, ואינו נתאמץ על אופן הפשט, אלא כך ויהי כלל ימי יעקב, כשאתה כולל ימי שני חייו, שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ק"ל שנה עד שלא בא למצרים, וי"ז במצרים:

3891

3892ויקרבו ימי ישראל. פעמים קראו הכתוב ישראל, ולפעמים קוראו יעקב, שהרי הכתוב החזיר את שמו להקראות יעקב, שנאמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מו ב):

3892

3893ויקרבו ימי ישראל למות. לפי שלא הגיע לשני חיי יצחק ואברהם אבותיו, לפיכך נאמר בו קריבת מיתה, שהרי יצחק חי ק"פ שנה, ואברהם חיה קע"ה שנה, ויעקב לא חיה אלא קמ"ז שנה, וכן אתה דורש במשה, הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד), לפי שלא הגיע לשני חיי עמרם וקהת ולוי אבותיו, שהרי עמרם חי קל"ז שנה, וקהת חי קל"ג שנה, ולוי חי קל"ז, ומשה לא חיה אלא ק"ך שנה, לכך נאמר בו קריבת מיתה, וכן אתה דורש בדוד, שנא' ויקרבו ימי דוד (מ"א ב א), לפי שלא הגיע לשנותיו של חיי ישי ועובד ובועז ושלמון אבותיו, שכן שלשת אלו חיו יותר מן ארבע מאות שנה, וראיה לדבר שהרי נחשון בן עמינדב הקריב קרבן בחנוכת המזבח ומת במדבר, וכתיב ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בועז, ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד (רות ד כ כא כב), וכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה (היא השנה הרביעית) [וגו' בשנה הרביעית בחודש זו הוא החודש השני] למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לה' (מ"א ו א), צא מאלו מ"ם שנה שהלכו ישראל במדבר, נשארו ת"מ שנה לשלמון ובועז ועובד וישי ודוד, דוד לא חיה אלא ע' שנה, נשארו לארבעת אלו ש"ע שנה, ואעפ"כ כתיב מקרא מלא על ישי שחיה שנים רבות, שנ' והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש"א יז יב), ובשביל שלא חי דוד אלא ע' שנה, שנא' בן שלשים (היה) [דוד] במלכו [ארבעים] שנה מלך (ש"ב ה ד), לכך נאמר בו קריבת מות:

3893

3894ויקרא לבנו ליוסף. שחביב לו מכל השבטים:

3894

3895ליוסף. ולא לראובן שהוא בכור, ולא ליהודה שהיה גביר באחיו, אלא ליוסף לפי שהיה שליט, ויש יכולת בידו לעשות, לכך קוראו תחלה:

3895

3896ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. אם אתה רוצה לקיים בי מצות כיבוד:

3896

3897שים נא ידך תחת יריכי. כלומר השבע לי בברית מילה, כדרך שהשביע אברהם את עבדו אליעזר, אלא שאליעזר לא היה מזרעו של אברהם לא בוש לשום ידו תחת יריכו, דכתיב וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו (בראשית כד ט), אבל יוסף שהיה בנו של יעקב יוצא יריכו לא שת ידו תחת ירך אביו, אלא נשבע לו על פה:

3897

3898ועשית עמדי. מלת עמדי מדוברת על אופן עמי, ואין יכול להדבירה על אופן אחר, כגון עמדן עמדם עמדו עמדה זולתי כלפי בעל הדיבור:

3898

3899חסד ואמת. צדקה בממונו, גמילות חסדים בגופו ובממונו:

3899

3900חסד ואמת. וכי יש חסד של שקר, אלא כל חסד שהוא שלא בפני הנגמל, זה חסד של אמת, וחסד שבפני הנגמל הוא חסד של חנופה. אמרי אינשי מית בר חברך טעון, מית חברך פרוק, ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לבית עולמו והוא עושה עמו חסד שלא בפניו, לפיכך אמר לו חסד ואמת:

3900

3901אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שלא יקברהו במצרים שלא יעשוהו מצרים להם לאלוה, שהיה יודע ומתכוין ברוח הקודש שהקב"ה עתיד להפרע מהן ומאלהיהן, שנא' ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד):

3901

3902ושכבתי. כשאשכב במצרים:

3902

3903עם אבותי. אז תשאני ממצרים את אבותי אברהם ושרה יצחק ורבקה, ולא עם עובדי פסילים וגילולים:

3903

3904וקברתני בקבורתם. במערת המכפלה בארץ הקדושה, כדכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קטז ט), ארץ שמתיה חיים תחלה:

3904

3905אמר קרנא דברים בגו אם היה יעקב אבינו יודע שמתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו אמרו לו שלא היה רוצה לקבל עליו צער מחילות, שמתים שבארץ ישראל הקברים שלהם נפתחין, והן יוצאין חיין ורואין מיד פני השכינה, שנא' וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם (יחזקאל לז יג), אבל מתים שבחוץ לארץ הקרקע מתבקעת מתחתיה ויוצאין והולכין דרך הקרקע דרך מחילות כתולעת זו מן הקבר עד ארץ ישראל, ומתוך ארץ ישראל עולין ויוצאין ורואין פני שכינה שנאמר ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי (שם שם):

3905

3906ויאמר אנכי אעשה כדבריך. מפני שהיה יוצא יריכו לא רצה ליגע במילתו:

3906

3907ויאמר השבעה לי. אמר מכיון שאינך רוצה ליגע במילתי השבע לי בדיבור:

3907

3908וישבע לו. בדיבור:

3908

3909וישתחוו ישראל על ראש המטה. לקיים מה שנא' הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה (בראשית לז י). והיינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה:

3909

3910ורבותינו דרשו ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד:

3910

3911ד"א למה פרשה זו סתומה, לפי שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו:

3911

3912ויקרבו ימי ישראל למות. זש"ה (כי גרים אתם בארץ) [כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו] (דה"א כט טו), ואומר (כי צל ימינו עלי ארץ) [כצל ימינו על הארץ] (שם שם), הלואי כצילו של אילן או כצילו של כותל, אלא כצל עוף הפורח, שהוא צל עובר, דכתיב (כי צל ימי עלי ארץ) [כצל ימינו על הארץ], ואין מקוה (שם שם), אין מי יקוה לחיות לעולם, אלא הכל מקוין למות, ואומרים בפיהן שהן מתים, וכן מצינו באברהם שאמר ואנכי הולך ערירי (בראשית טו ב), שהולך אני לבית עולמי ערירי, יצחק אמר למען תברכך נפשי בטרם אמות (שם כז ד), יעקב אמר אלכה ואראנו בטרם אמות (שם מה כח), חזר ואמר ושכבתי עם אבותי, מפני שאין אדם יכול לעכב את שעת מיתתו, וכה"א אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח (קהלת ח ח):

3912

3913ועשית עמדי חסד ואמת. אמרו רבותינו ז"ל גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שצדקה לעניים, וגמילות חסדים לעניים ולעשירים, צדקה לחיים, וגמילות חסדים לחיים ולמתים, צדקה בממונו, וגמילות חסדים בגופו ובממונו:

3913

3914אל נא תקברני במצרים. נא לשון בקשה, ולמה ביקש שלא להקבר במצרים, שנתכוין ברוח הקדש וראה שארץ מצרים עתיד ללקות בכנים, שלא יהיו הכנים מרחשות בגופו:

3914

3915ושכבתי עם אבותי. כל מי שנאמר בו שכיבה הניח בן כמותו, דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא (מ"א יא כא), למה נאמר שכיבה בדוד, ומיתה ביואב, אלא דוד שהניח בן כמותו ראוי למלוכה נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו ראוי להיות שר צבא נאמר בו מיתה, וכן ביעקב לפי שהניח שנים עשר שבטים כולם צדיקים והגונים נאמר בו ושכבתי עם אבותי, וכן במשה אע"פ שנאמרה בו מיתה, נאמר בו שכיבה, דכתיב הנך שוכב עם אבותיך (דברים לא טז), לפי שהניח בנים צדיקים ותמימים וברכם הקב"ה ברכה יתירה, דכתיב (ובני) [בני] משה גרשם ואליעזר, (ובני) [בני] גרשום [שבואל הראש ויהיו בני אליעזר] רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג טו טז יז), שרבו למעלה מששים רבוא, אבל שמואל נאמר בו מיתה, ולא נאמר בו שכיבה דכתיב ושמואל מת (ש"א כח ג), לפי שלא הניח בן כמותו, שנא' ולא הלכו בניו בדרכיו (ש"א ח ג):

3915

3916ד"א ושכבתי עם אבותי. לפי שאין ראוי לקבור צדיק אצל רשע, ולא רשע אצל צדיק, צדיק אצל רשע מצינו שיעקב צוה לבניו שלא יקברו אותו במצרים אצל הרשעים, ורשע אצל צדיק, דכתיב ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו [את] האיש בקבר אלישע [וגו'] ויחי ויקם (לרגליו) [על רגליו] (מ"ב יג כא), ואמרו רבנן על רגליו קם, כדי שלא ישאר אצל עצמות אלישע, אבל לא הלך לביתו שלא זכה לכך:

3916

3917ירויחו דורשי הפרשה, וסמוך לו פרשת חוליו של יעקב, שכיון שידע יעקב שקרבו ימיו למות, צוה את יוסף שלא יקברהו בארץ טמאה, חזר וביקש רחמים מלפני הקב"ה, שיתן עליו חולי, כדי שיהא מרגיש שעת מיתתו, ויצוה את בניו, מעולם לא חלה אדם, עד שבא יעקב וביקש רחמים שיחלה, אמר לפניו רבש"ע אדם מת בלא חולה, אינו מיישב את בניו, ואינו מצוה את ביתו, אלא אם בא עליו חולי מרגיש בעצמו ומצוה את בניו, ומיישבם, וייסורי החולי ממרקין עונותיו, וחוזר בתשובה, אמר הקב"ה כיון ששאלת דבר הגון, הריני מתחיל ממך:

3917

3918ויהי אחר הדברים האלה אחר הרהורי דברים, שהיה יעקב מהרהר ואומר מפני מה לא סיפר לי יוסף ירידתו למצרים:

3918

3919ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. מי סיפר לו, מנשה, שהעמידו יוסף אביו, לפני יעקב אביו לשמשו:

3919

3920ויקח את שני בניו עמו את מנשה. שבא ובשרו:

3920

3921ואת אפרים. שהיה עמו בבית:

3921

3922ויגד ליעקב. מנשה שבישר את יוסף הוא קדם אצל יעקב והגיד לו:

3922

3923הנה בנך יוסף. שחביב לך מכל הבנים בא אליך לבקרך:

3923

3924ויתחזק ישראל. מתוך חוליו נתחזק:

3924

3925וישב על המטה, שכבר היה שוכב בחליו:

3925

3926ויאמר יעקב אל יוסף. התחיל לספר לו שהיתה השכינה שורה עליו ובישרו הקב"ה להנחיל לזרעו ארץ ישראל בעוה"ז ולימות המשיח:

3926

3927אל שדי. שדי לעולם אלהותו:

3927

3928נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. קיים על הברכות שברכני אבא:

3928

3929ויאמר אלי. בברכתו:

3929

3930הנני. בזריזות ומקרוב:

3930

3931מפרך. בבנים:

3931

3932והרבתיך. בבני בנים:

3932

3933ונתתיך לקהל עמים. בישרני על בנימין שיהא קהל גדול ואעפ"כ כל העמים דהיינו כל השבטים יוצאי יריכו כולן יהיו קהל אחד:

3933

3934ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך. בעולם הזה:

3934

3935אחוזת עולם. אלו ימות המשיח:

3935

3936ועתה. שהארץ מובטחת להנתן לזרעי הרי היא מקויימת ומוחזקת בידי לחלק בדבור:

3936

3937שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך (מצרים) [מצרימה] לי הם. שלי הם, חשובים עלי כבנים ממש, ועלי להנחילם כל אחד ואחד בפני עצמו כאחד מבני ממש:

3937

3938אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. כך יהיו נקראים שבטים שלי, שכך הן חלוקין בהקמת המשכן, ובחנוכת המזבח, וכן חלוקין בדגלים, וכן חלוקין בחילוק הארץ:

3938

3939ומולדתך לא נאמר ובנים, או ובניך, אלא ומולדתך, דמשמע תולדות בעלמא, ולא בנים ממש, אלא כגון בני בנים ובני בנות, שהרי לא מצינו שהוליד יוסף בנים אחרים זולתי אפרים ומנשה:

3939

3940אשר הולדת אחריהם. לשון עבר, משמע הולדת, מלמד שכבר באותה שעה היו בנים לאפרים ולמנשה, והם היו תולדות של יוסף:

3940

3941לך יהיו. עליך יהיו להנחילם:

3941

3942על שם אחיהם יקראו [בנחלתם]. של אפרים ומנשה, וזה שנא' אחיהם, אינו יכול לומר אחיהם ממש, אלא אבותיהם, כענין שנאמר ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית לא מו), היינו לבניו, אף כאן על שם אחיהם על שם אפרים ומנשה אבותיהם, שיקראו בני אפרים ומנשה על שמם בנחלה, ולא שיהיו שבטים בפני עצמם, אלא אפרים ומנשה שבטים ובניהם תולדות:

3942

3943ואני בבואי מפדן. מה ענין זה אצל זה, אלא שצפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול את אביו על רחל אמו מפני מה לא העלה אותה לקוברה במערת המכפלה, הואיל והיתה חביבה עליו ביותר, ועד שלא התחיל יוסף לשאלו, התחיל יעקב ואמר, ואני בבואי מפדן, כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך, כי בבאי מפדן ארם מתה עלי רחל, עלי היתה עלבונה, לפי שאין האשה מתה אלא לבעלה, ואין איש מת אלא לאשתו, ושמא תאמר מפני מה לא קברתיה במערת המכפלה, הרי בארץ כנען קברתיה בגבול בית לחם, שהיא מובחרת מחברון, וכאלו היא קבורה במערת המכפלה, ואם תמצא לומר מערת המכפלה עדיפא, ששם האבות והאמהות, ומ"מ ראויה היתה להקבר עמהם, ומפני מה לא העליתי אותה לקוברה שם, ת"ל בדרך, שהיו עלי טרחות הדרך, והיה קיץ גדול ואבק בדרך, ולא הייתי יכול להעלותה מפני שהיה ארונה מתמלא אבק, ולא ראוי להשהותה מפני הכבוד, ואם תמצא לומר דרך קצרה היא משם עד מערת המכפלה, ת"ל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, שעדיין היה רוב הארץ להלוך, ודומה למלת כברת הארץ, וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה), ירוע כבירים (שם לד כד), וילך מאתו כברת ארץ (מ"ב ה יט), הן אל כביר (איוב לו ה), כביר כח לב (שם שם), כולן מדוברין על אופן ריבוי:

3943

3944לבא אפרתה. לבא לאפרת כ"ש לחברון ששם מערת המכפלה:

3944

3945ואקברה שם בדרך אפרת. על אם הדרך קברתיה שיהו בניה עולין לארץ ישראל ורואין קבורתה וזוכרין אותה, וכן מצינו בשעה שהיו ישראל הולכין בגולה לבבל, כיון שעברו על קבורתה של רחל התחילה נשמתה בוכה, שנא' כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא יד), והקב"ה ענה אותה ואמר לה מנעי קולך מבכי וגו' (שם שם טו):

3945

3946היא בית לחם. ולמה נקראת אפרת, ששם יושבין משפחות נשואי בית פרץ, שנאמר ודוד בן איש אפרתי (ש"א יז יב), וכל מקום שנא' אפרת הוא לשון גדולה, וכן הוא אומר בן תחו בן צוף אפרתי (שם א א), ודומה לו בן פורת (בראשית מט כב):

3946

3947וירא ישראל את בני יוסף. והלא נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (שם מח י), ועוד כתיב מי אלה, וכבר נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם שם ה), וקשיין קראי אהדדי, אלא צפה ברוח הקודש, כדכתיב וירא ראשית לו (דברים לג כא), וירא את הקני (במדבר כד כא), וירא את עמלק (שם שם כ), צפה ברוח הקודש שבני יוסף עתידין להיות עמים רבים וגדולים, אמר שמא מאחת מבנות כנען נולדו לו ליוסף, והאיך נזקקתי להעמידם כל אחד שבט בפני עצמו כראובן ושמעון, באותה שעה שאל ליוסף ואמר מי אלה, מי הוא ייחוסן של אלה:

3947

3948ויאמר יוסף אל אביו בני הם. וכשרים כמותי, אשר אין בהם פגם:

3948

3949אשר נתן לי אלהים. בהיתר ניתנו לי, מאת הקב"ה, כענין שנא', לא תתעב מצרי (דברים כג ח), והלא דברים קל וחומר, ומה עמון ומואב שנאמר בהן, לא יבא בקהל ה' (שם שם ג), וקיי"ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מצרי דכתיב ביה לא תתעב מצרי, אינו דין שתהא מצרית כשרה לבא בקהל, וכך אנו דורשין לכבודו של יוסף, ואעפ"כ עיקר הדין כך הוא, שהרי לכך נאמר אשר נתן לי אלהים, שבהיתר נולדו לו מאסנת בת פוטיפרע:

3949

3950בזה. במקום זה, ודומה לו עלה מזה (שמות לג א), מזה המקום כיון ששמע יעקב כך שמח שנתן גדולה לראוין לה:

3950

3951ויאמר קחם. נהגם:

3951

3952נא. לשון בקשה:

3952

3953אלי, אצלי:

3953

3954ואברכם. כדרך שהאב מברך את בניו, שכך אמרתי לך כבר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה):

3954

3955ועיני ישראל כבדו. שלא היה יכול להגביה את עיניו להסתכל:

3955

3956מזוקן. מן הזקנה שקפצה עליו:

3956

3957לא יוכל לראות. שקיבל עליו ייסורין להתמרק מה שנתבטל מכיבוד אביו:

3957

3958ויגש אותם אליו. הגישם יוסף אצל אביו:

3958

3959וישק להם ויחבק להם. ישראל לאפרים ומנשה:

3959

3960ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך. כלומר לראות פניך:

3960

3961לא פללתי. לא דנתי בעצמי שאזכה לראות פניך שהייתי אומר נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (ישעיה מ כז), ודומה לדבר ונתן בפלילים (שמות כא כב), ופללו אלהים (ש"א ב כה), עשי פליליה (ישעיה טז ג), וכל דומיהן:

3961

3962והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. הראה אותי ברוח הקודש זרעך ממלאין מקומך כל אחד בפני עצמו:

3962

3963ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. של אביו שהרי כבר הגישם אצל אביו ועמדו שניהם בין ברכי יעקב, והיה מחבקם ומנשקם, וכיון ששמע מאביו שרוצה לברכם, הוציאם מעם ברכיו, שלא להטריח אותו, כדי להעמידם כפופים לפניו:

3963

3964וישתחו לאפיו ארצה. נשתחוה לאביו משהיה מחבב שיברך את בניו:

3964

3965ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו. יוסף היה עומד פניו כלפי אביו, ולקח את אפרים בימינו, כדי להביאו משמאל ישראל:

3965

3966ואת מנשה בשמאלו. כדי להביאו מימין ישראל:

3966

3967ויגש אליו. את אפרים תחלה לשמאל אביו, כדי שלא ידחה מנשה מימין ישראל:

3967

3968וישלח ישראל את ימינו וישת. ודומה לו וישת לו עדרים (בראשית ל מ), שיתי אותותי (שמות י א), וכל דומיהן, מדוברין על אופן הנחה:

3968

3969וישת על ראש אפרים והוא הצעיר. כלומר שאין דרך ארץ לעשות כך אלא לפי שהבכור מובחר שבבנים צריך האב המברך אותו בין הבנים לשית ימינו על ראשו ולברכו בה, שהימין מובחרת לעבודה ולהזאה ולברכת המזון, ואת שמאלו שהיא גרועה על ראש מנשה:

3969

3970שכל . כל מלת שכל שהיא בשי"ן הרי היא לשון שכל טוב ודעת ובינה, וכל שהיא בסמ"ך הרי היא לשון סכלות והוללות:

3970

3971שכל את ידיו . כלומר השכיל שכל טוב ובינה את ידיו כמתכוונות ברוח הקודש:

3971

3972כי מנשה הבכור. ועליו ראוי לסמוך יד ימינו, ועוד שהוא מכוון ועומד כנגד יד ימינו, וזה חילוף הענין:

3972

3973ויברך את יוסף. מה ת"ל והלא לא ברך אלא את בני יוסף, אלא מלמד שאמר לו יוסף כל ברכות שאתה עתיד לברכני ברך את בני אלא שלא קיבל עליו יעקב לעשות כך:

3973

3974ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיו מקפצין ורצים כסוסים לעשות רצונו, כענין שנא' את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט), התהלך לפני והיה תמים (שם יז א), ומאן נינהו אבותי אברהם ויצחק:

3974

3975האלהים הרועה אותי. כלומר הוא האלהים הרועה אותי, ולפי שלא רצה לשבח את עצמו ולומר שגם הוא התהלך לפני הקב"ה, לפיכך אמר האלהים הרועה אותי מעודי, כלומר הקב"ה שפירנסני בחסדיו מעודי. משהייתי באויר העולם:

3975

3976עד היום הזה:

3976

3977המלאך הגואל אותי מכל רע. אמר רבש"ע שהתהלכו אבותי לפניו, ושהיה רועה אותי, יהי רצון מלפניו שהמלאך שהיה בא במלאכותיך מן השמים ללוותי, והיה גואל אותי מכל רע מרעת לבן ומרעת עשו, דכתיב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב (בראשית לא יא), וכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם לב ב), הוא מיכאל השר הגדול, שהיה משמר אותי ואת אבי ואת זקני, והוא עתיד לעמוד ולשרת על כל זרעי, וכה"א אין אחד מתחזק (אתי) [עמי על אלה] כי אם מיכאל שרכם (דניאל י כא), ואומר יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמיך (שם יב א), ומכיוון שאני רואה ברוח הקודש שהקב"ה מינהו עלי ועל זרעי לשר וגואל. אבקש אני מלפני הקב"ה שיתן לו רשות ויברך את בני אפרים ומנשה:

3977

3978ויקרא בהם שמי. שם טוב שיש בי ושם אבותי שם טוב שיצא באבותי, ומאן נינהו אברהם ויצחק, שיהיו נקראים בני אברהם ויצחק ויעקב:

3978

3979וידגו לרוב. למה הוציא הברכה בלשון דג, כדי להצילם מעין הרע, כעין דג שאינו חושש מעין רעה, לפי שאינן נסקרין לבני אדם כשרצי ארץ, וכך אמר וידגו לרוב, ויהיו כדגים הללו שפרין ורבין בים, כך יהיו אלו לרוב בקרב הארץ, ומה דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם מפני שהמים מכסים עליהם ואינן נסקרין לבני אדם כשרצי הארץ, אף זרעו של יוסף ברכת מיכאל השר הגדול תהא מגנת עליהם ולא תהא עין רעה שולטת בהם:

3979

3980וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו. מפני שהיה הדבר לעז על בניו ופגם את בכורתו:

3980

3981ויתמוך יד אביו. הימנית שם ידו למטה הימנה וסועדה להסיר אותה מעל ראש אפרים להשיתה על ראש מנשה:

3981

3982ויאמר יוסף אל אביו. וכדי שלא יחרד אביו על הסרת ידו, לכך אמר לו:

3982

3983לא כן אבי. כמו ששיכלת ידיך:

3983

3984כי זה הבכור. שמא דימיתה שזה שעומד בצד שמאלך הוא הבכור, לא כי אלא אותו שעומד בצד ימינך הוא הבכור:

3984

3985שים ימינך על ראשו. שכן דרך ארץ לברך את הבכור ביד ימין, כדי שהברכה מיומנת לו:

3985

3986וימאן אביו. להסיר ימינו מעל ראש מנשה:

3986

3987ויאמר ידעתי בני ידעתי. ידעתי עכשיו שהגדת לי בני, וידעתי משבאתי למצרים, כי מנשה הבכור, ואם תאמר שאני מוציא לעז עליו ופוגם בבכורתו, חס ושלום, אלא רואה אני ברוח הקודש:

3987

3988גם הוא יהיה לעם. לשבט חשוב:

3988

3989וגם הוא יגדל. כאחד מן השבטים:

3989

3990ואולם אחיו הקטן. ממנו בלידה:

3990

3991יגדל ממנו:

3991

3992וזרעו יהיה מלא הגוים. מלא כלומר ממלא שני גוים שיהיו כנגד מנשה בן יוסף וכנגד שבט בנימין, כדכתיב גוי וקהל גוים יהיו ממך (בראשית לה יא), ודומה למלת מלא הגוים, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), כשם שנא' כלפי כבוד המקום שממלא כל הארץ, כך נאמר כלפי זרע אפרים, שממלאין גבורה ונצח כנגד שני שבטים, וכה"א והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים לג יז):

3992

3993ויברכם ביום ההוא. מה ת"ל ביום ההוא, אלא לפי שבירכם תחלה המלאך הגואל אותי, לכך נאמר ביום ההוא, כלומר ביום שבירכם שאר הברכות, וביום שקירבם אביהם אליו בו ביום ברכם:

3993

3994לאמור. מלא ו', כלומר בפה מלא ברכה שלמה:

3994

3995בך יברך ישראל. אע"פ שבירך את שניהם כיון שהתחלת הברכה באפרים לכך נאמר בך יברך ישראל שיקחו ממך ברכה לברך את זרעם:

3995

3996לאמר. לומר לדורות:

3996

3997ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. והיכן מצינו שישראל מברכין בניהן כענין זה ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, אלא ביום המילה כשמברכין את הילד ואומרים פלוני הקטן גדול יהיה יהא אח לשבעה וגם לשמונה, כלומר יהא שוה ושקול לאפרים שהקריב ביום השביעי לנשיאים בחנוכת המזבח [שנא' ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז מח)], ולמנשה שהקריב ביום שמיני [שנא' וביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם שם נד)]:

3997

3998וישם את אפרים לפני מנשה. מינהו להיות גדול וקודם לו בכל ענין של גדולה:

3998

3999ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם. זש"ה מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):

3999

4000והשיב. כלומר וישיב, ודומה לו והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח ס), ו' שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד, וה"ה למלת והשיבך, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, מובטחין אתם בכך שהקב"ה נשבע לאבותיכם ליתנה לזרעם:

4000

4001ואני נתתי לך שכם. עיר שכם ממש:

4001

4002אחד על אחיך. שכבר עשיתיך בכור לנחלה, וצריך אתה ליטול פי שנים, חלק אחד תקח עם אחיך:

4002

4003אשר לקחתי. עיר שכם:

4003

4004מיד האמורי בחרבי ובקשתי. כשבאו בני יעקב על החללים ובזזו בה עיר שכם אשר טמאו את אחותם, אמר יעקב אביהם מה אני מניח את בני ליפול בחרב ביד האמורי, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתחה של עיר אמר אם יבואו האמוריים להלחם כנגדם אני נלחם להם, וכה"א כשבאו שמעון ולוי, דכתיב ויבאו על העיר בטח (בראשית לד כה), שמואל שאל ללוי בן איסי מהו בטח, שהיו בטוחין על כחו של זקן, ולמה נתן את שכם ליוסף בבכורתו, לפי שבשכם גנבוהו, ובשכם מכרוהו, וכה"א וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה (שם לז יד). ולפיכך החזירוהו לשכם, שנ' ואת עצמות יוסף וגו' קברוהו בשכם (יהושע כד לב):

4004

4005ורבותינו דרשו וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, שמעמיד שני עגלי זהב, אחד בבית אל, ואחד בדן, ומחטיא את ישראל אחריהם, ואמר להם אלה אלהיך ישראל, לכך שאל את יוסף ואמר לו מי הוא שעתיד להדיח את ישראל מאחרי הקב"ה, ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), ויאמר יוסף אל אביו בני הם, מה שהם בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה המקום מיד בירכם:

4005

4006ועיני ישראל כבדו מזוקן. מלמד שצרות מכהות את העינים:

4006

4007ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי. לא נתפללתי, שכל דבר שאדם סבור שישנו בעולם והוא מתאוה לו מתפלל עליו לפני הקב"ה שיזכהו לראותו, אבל דבר שאדם סבור שבטל הדבר מן העולם אינו מתפלל עליו, מפני שהיא תפלת שוא, וכן אמר סבור הייתי שאבדתה מן העולם ואמרתי אך טרף טרף יוסף (בראשית לז לג), לפיכך לא הייתי מתפלל לראות פניך:

4007

4008האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו:

4008

4009האלהים הרועה אותי:

4009

4010המלאך הגואל אותי, מכאן אמרו רבותינו גדולה היא הפרנסה יותר מן הגאולה, שהגאולה ע"י מלאך, והפרנסה ע"י הקב"ה, וכן הוא אומר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה טז), וכן אתה דורש בפסוק יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב):

4010

4011וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי. כשם שידעתי במכירתך, אע"פ שלא הגדת לי, כך יודע אני שמנשה הבכור. וזרעו יהיה מלא הגוים, וזרעו יהיה מל את הגוים, לשון מלילה, ודומה לו כי אמילם (תהלים קיח יא), אמללה יולדת השבעה (ירמיה טו ט), ופרח לבנון אמלל (נחום א ד), וזה יהושע שהכה ל"א מלכים:

4011

4012ד"א וזרעו יהיה מלא הגוים. נס שזרעו עושה יהא נשמע בכל הגוים, דהיינו דמימת השמש, והעמדת הירח ליהושע:

4012

4013והשיב אתכם. לא נאמר וישיב, אלא והשיב, לפי שהבטחות של הקב"ה קיימות כאילו נעשות:

4013

4014ירויחו דורשי פרשת גדולת יוסף וברכת בניו וישכילו. וסמוך לה קריאת שבטים כולם שהיתה תכופה לה:

4014

4015ויקרא יעקב אל בניו. לאחר שבירך יוסף ובניו ראה שהזמן קצר לו בעולם מיד קרא לבניו כולם:

4015

4016ויאמר האספו. כולכם אלי:

4016

4017ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם. כדכתיב וקראת אתכם הרעב, וקרהו אסון (בראשית מב לח), וכל דומיהן, מדוברין על אופן מקרה:

4017

4018באחרית הימים. אילו נאמר באחרית ימים הייתי אומר בסוף הדורות, אבל כשהוא אומר באחרית הימים, זו אחרית הימים האמורים לאברהם אבינו בין הבתרים, ת' שנה, כדכתיב ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז). ד"א באחרית הימים. בסוף הדורות, מלמד שביקש להודיעם גלות ארבע מלכיות, וזמן גלותם, וקץ הישועה האחרונה שעל ידי מלך המשיח, מיד נגלה עליו כבוד השכינה, ונבהל ונסתתמו הדברים ונעלמו ממנו, מיד הרהר בלבו על בניו, ואמר שמא יש פסולת בבני חס ושלום, ובשביל כך נעלמו דברי קץ גלותם, וקץ ישועתם ממנו, שלא להודיעם, התחיל להזהירם על יחוד השם, אמר בני שמא יש בלב אחד מכם דבר שאינו הגון לשוב אחרי מותי מאחרי הקב"ה, ולהפסיד חיי עולם, כדרך שעשה עשו אחי אחרי מות אברהם זקנינו, וחזר ועבד ע"ז וכפר בבוראו, אמרו לו כולם כאחד שמע אבינו ישראל כשם שאין בלבך דבר מרד על הקב"ה, כך אין בלבנו, ואי אתה צריך לחשוד אותנו על כפירת השם, אמרו באותה שעה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד), ובישראל דהיינו יעקב אבינו הכתוב מדבר, מיד ענה הוא ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הם אמרו שש תיבות, והוא ענה שש תיבות:

4018

4019הקבצו. מלמד שאחר שהסכימו האב והבנים יחד ביחוד השם לא חשבו בדעתם שבדעתו לדבר אליהם דברים אחרים והתחילו לילך מעליו, לכך חזר ואמר להם הקבצו ושמעו בני יעקב, להקנטות אביכן ולדברי תוכחותיו:

4019

4020ושמעו אל ישראל אביכם. שמעו לברכותיו:

4020

4021ראובן בכורי אתה. שהיית פטר רחם, יכול בכור לאם ולא בכור לאב, ת"ל כחי וראשית אוני. כחי מתשמיש, וראשית אוני אפילו ממקרה לילה, אלא ראשית און חלציי, ודומה לו הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ טז). דאמר ר' לוי בר שלום פן פזי פ"ז שנה היה יעקב אבינו כשכנס את לאה, ועדיין לא ראה קרי, ללמדך שבחן של אבות שלא על חנם בחר הקב"ה בהם. פ"א וראשית אוני. מפרש במס' נדה, מי שלבו דוה עליו, אם ימות הרי זה בכור, יצא המפלת כמין חיה בהמה ועוף שאין לבו דוה עליו אם ימות שאינו בכור:

4021

4022יתר שאת. יתרון מתנה היית ראוי לקבל, עיקר מלת שאת לשון מתנה. ודומה לו וישא משאת (בראשית מג לד), ותרב משאת (שם שם), והיינו מתנות כהונה:

4022

4023ויתר עז. אמר לו יתר על כל אחיך היית ראוי להיות עז ותקיף, ועיקר מלת עז, מדוברת על אופן מלכות, ודומה לדבר ויתן עז למלכו (ש"א ב י), כך אמר לו כיון שהיית בכור מן האם, וכתיב וראשית אוני, ראוי היית ליטול פי שנים בנחלה וליטול יתר משאת לצאת ממך כהני ה' נושאים משאת מאת שלחנו, ולהיות ממך מלכים על ישראל להיות המלך היוצא ממך יתר עז על כל ישראל:

4023

4024פחז. תיבת פחז כולה נפתחת ונחטרת למעלה, לפי שהוא מפעל, ועיקר המלה לשון הפקר, דהיינו הבקר בלשון תרגום, ודומה לו וכמו (כהנים) [נביאה] פוחזים אנשי בוגדות (צפניה ג ד), בשקריהם ובפחזותם (ירמיה כג לב), אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד), תרגם יונתן בן עוזיאל גוברין סריקין ובקרין. ובדברי רבותינו דומה לו נסתכלתי בביאה שלי ופחז עלי יצרי, כלומר מפני שראיית דמותי נאה הופקר יצרי לזנות וקפץ עלי, אמר לו על שהיה בך פחז כמים שהפקרת עצמך כמים הניגרים ושוטפים, לפיכך אל תותר לך, לא פי שנים בבכורה, ולא יתר משאת ולא יתר עז כל כך למה:

4024

4025כי עלית משכבי אביך. שכיון שמתה רחל הביא יעקב את בלהה באוהל רחל, ואמר ראובן לא די שרחל אחות אמי היתה צרה לאמי, אלא שפחתה תהא צרה לאמי, לכך נאמר כי עלית משכבי אביך, שעלית בעקיפין על עסק משכבי אביך כשהייתי רוצה להזקק לבלהה:

4025

4026אז חללת. שלשת כתריך בכורה וכהונה ומלכות בעת שיצועי עלה עמדת ובלבלתו. ועיקר מלת יצועי לשון היציע, דהיינו תקון ומפרס, ודומה לו. אם זכרתיך על יצועי (תהלים סג ז), ובדברי רבותינו קוראין להכנת המטה הצעת המטה. ואע"פ שהדברים דברי תוכחה ברכה לראובן הם, שבתחלה דימה ראובן שהוא נטרד מכל וכל כיון ששמע אל תותר שמח ואמר הלואי שאהא כשאר שבטים, וכן משה רבינו חותם ויהי מתיו מספר (דברים לג ו):

4026

4027שמעון ולוי אחים. אחים הם בכל העצות, אחים בכעס, אחים בגבורה, שנא' ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה (בראשית לד כה), ובמכירת יוסף, שנא' ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא (שם לז יט), ואומר ויאמר איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו (שם מב כא), מלמד ששניהם אחים הם בעצה ובכעס, שנא' ארור אפם. ובגבורה, דכתיב ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר (שם לד כה), לכך נאמר שמעון ולוי אחים:

4027

4028כלי חמס. היינו חרבות:

4028

4029מכרותיהם. לשון היכר, ודומה לו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל טז ג), על ארץ מכורתם (שם כט יד), איש מאת מכרו (מ"ב יב ו), אמר לא אתים ולא מחרישות הם מכירים לעבוד את האדמה ולשבוע לחם, אלא כלי חמס היכר שלהם. שלא די להם שהרגו את שכם שטימא את אחותם, אלא הרגו כל זכר, ולקחו בחמס כל מה שבתוכה ע"י כלי זיין:

4029

4030בסודם אל תבא נפשי. לשון עתיד, כך אמר יודע אני כשם ששמעון ולוי לא נתיעצו בי על מעשה שכם, כן יהי רצון מלפני הקב"ה שבסודם של בנים אל תבא נפשי. בזכר ייחוסם זה סוד עצה רעה שהעמיק זמרי בן סלוא להדבק בבעל פעור ולבעול את הגויה ונתייעץ עם כ"ד אלף בני שמעון, וכתיב ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד), ולא בא שמו של יעקב לומר בן יעקב בספר זכרון חטאתם:

4030

4031ובקהלם אל תחד כבודי. בקהלם של בני לוי, דהיינו קרח וסייעתו, דכתיב ויקהלו על משה ועל אהרן (שם כ ב):

4031

4032אל תחד כבודי. לשון ייחוד, ודומה לו (אל) [לא] תחד (אותם) [אתם] בקבורה (ישעיה יד כ), אל יחד בימי שנה (איוב ג ו), שהרי כתיב ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא כתיב בן יעקב, ומה ת"ל כבודי, יכול היה לומר שמי, אלא אמר אבינו יעקב אפילו בשביל כבודי לא ירחם עליהם הקב"ה, כל כך למה בשביל חטא אבותיהם שעשו שלא כהוגן:

4032

4033כי באפם הרגו איש. הרגו ממש כל איש בעיר שכם, שמאחר שמלו כל זכר אע"פ שמלו שלא לשם שמים לא היה בדין להורגם, אלא לקחת אחותם ולצאת, אלא באפם עשו כך, ועכרוני וגרמו חילול השם בדבר, כדכתיב להבאישני (בראשית לד ל), ואם אינן נתפשין על מה שעשו באפם ביושב הארץ הנה ברצונם עקרו שור, רצונם היה לעקור את יוסף בני מן העולם שדומה לבכור שור, דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד), וכן יוסף שרוב תבואות שנמצאו במצרים בכח חכמתו היה, וכן משה רבינו קראו שור, שנא' בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), והם ברצונם עקרוהו מן העולם אלא שלא עלתה מחשבתם בידם:

4033

4034ארור אפם. לפי שהרצון בא מעצת הכליות וריחוש הלב ומבינת המוח לפיכך לא קילל את רצונם, אע"פ שאמר למעלה וברצונם עקרו שור, שהרי לא עשו מה שברצונם על יוסף, אלא קילל את אפם ועברתם שדברים טפילין הן להגוף, שאפו של אדם הוא רוח זעם שקולט מן האויר כשמרגיש בדבר שקשה עליו, ואותו רוח זעם עומד באפיו ומכעיס את האדם שמשתרבב לכבד ומכעיסו וממלא את הגוף עברה כאשה מעוברת, וכך אמר ארור רוח זעם שקלטו לאפם מן האויר להרוג כל זכר בעיר שכם וכשנתמלאו רוח עברה לעקור את יוסף מן העולם תתארר עברתם כי קשתה שהיתה קשה ביותר:

4034

4035אחלקם ביעקב. אמר יעקב אבינו אם יהיו שבט שמעון ולוי יושבין יחד, אין אחיהם מתקיימין בשלום, אחלקם בני שמעון ביעקב, כלומר בתוך שבטי יעקב שיהיו בני שמעון נוטלין חלק נחלתן מחצה עם בני יהודה. ומחצה עם שאר השבטים. ולפיכך הוציא תוכחות שמעון בלשון חלוקה, שהיו להם חלקים מפוזרים בארץ ישראל. ואפיצם לבני לוי בישראל, שיהיו להם ערים מנופצות בכל ערי ישראל, ולפיכך הוציא תוכחות לוי בלשון הפצה, שלא היה להם חלק נחלה אלא כחיילות הנפוצים לכאן ולכאן, ואע"פ שהדברים הם דברי תוכחה, ברכה הם לשמעון ולוי, שבתחלה דימו בדעתם שיהיו נטרדין מכל וכל, כיון ששמעו אחלקם ביעקב שמחו אמרו הלואי שנהיה בכלל אחינו, וכן משה רבינו חותם ברכתו של שמעון בכלל יהודה, שנא' שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז), ולוי שהכשיר מעשיו חתם ברכתו ואמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (שם שם י):

4035

4036יהודה אתה. מה ת"ל אתה, אלא כיון שראה יהודה שיעקב אבינו מוכיח ראובן על מעשה בלהה, ושמעון ולוי על מעשה שכם ומכירת יוסף, נתכרכמו פניו, כיון שראה יעקב שנתכרכמו פניו, התחיל לפייסו, אמר לו יהודה אתה, אתה הוא המודה, שמך גרם לך להיות מודה על חטאתך, שמיום שנברא העולם לא בא אדם שנתן הודאה לפני המקום, עד שבאתך אמך, ונתנה הודאה, שנ' הפעם אודה [את] ה' (בראשית כט לה), לפיכך הודית על מעשה תמר, והצלת אותה ואת יולדיה מדין שריפה:

4036

4037יודוך אחיך. אמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעל ידיך ניצול יוסף מיד אחיו שלא הרגוהו, ועל ידיך ניצולו אחיך מידי שפיכות דמים, ולא נטרדו לגיהנם, לכך יהיו מודים לך, וכשהמליכו את דוד נתקיים פסוק זה:

4037

4038ידך בעורף אויביך. יהי רצון שתהא ידך נוצחת במלחמה, שהיא [יד] כנגד העורף. דהיינו מלחמות קשת, וכה"א בדוד ויאמר ללמד (לבני) [בני] יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר (ש"ב א יח), ספר הישר זה ס' (מעשה) בראשית, שכתוב בו מעשה הישרים, אברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים, שכן אמר בלעם תמות נפשי מות ישרים (במדבר כג י), ובעי רבנן התם היכא רמיזא, דכתיב ידך בעורף אויביך, איזו היא מלחמה שהיא כנגד העורף, הוי אומר זו מלחמת קשת, וכן משה רבינו חותם ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה (דברים לג ז):

4038

4039גור אריה. בתחלה יהא יהודה כגור אריות, שאינו תקיף כל כך, שיהא מעמיד נשיאים, ואע"פ שיהודה גביר אחיו הוא מעתה אין לנשיאים ממשלת כל כך, ולבסוף יהא יהודה תקיף כאריה, שיעמיד מלכים תקיפים, מה אריה מלך על כל חיות השדה, אף מלכי בית יהודה אינם מתייראין מכל עם ולשון, ומה אריה הכל מתייראין ממנו, דכתיב אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח), אף מלכי בית יהודה הכל מתייראין לפניהם כשהם עושים רצון בוראם, כל כך למה אני ממנה גביר ושליט, בשביל שמטרף בני יוסף שרצו אחיו לטרפו, אתה יהודה עלית וסילקתה את עצמך מאותו העון, וניקד מטרף בתביר, לחלקו אמלת בני:

4039

4040כרע רבץ. אף על פי שכרע במעשה תמר, רבץ על עצמו ולא בא עליה עוד כאריה תקיף:

4040

4041וכלביא מי יקימנו. כך לא היה יצר הרע יכול להסיתו לחטוא בה עוד:

4041

4042לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. יהי רצון שלא יסור שבט ונשיאים מיהודה, ולא יסור מחוקק, דהיינו סופר, כדכתיב כי שם חלקת מחוקק (דברים לג כא), מני מכיר ירדו מחוקקים (שופטים ה יד):

4042

4043מבין רגליו. כלומר מיוצאי יריכו, ודומה לדבר, ובשליתה היוצאת מבין רגליה (דברים כח נז), עד מתי יהיה ממנו שבט ומחוקק זולתי מלך:

4043

4044עד כי יבא שילה. עד כי יבא ויתכסה כבוד שילו, כמו ובא השמש (ויקרא כב ז), דהיינו לשון שקיעה, וכן הוא אומר ויטוש משכן שילו אהל שכן באדם (תהלים עח ס), וסמוך ליה ויבחר בדוד עבדו (שם שם ע), ולאחר שינטש משכן שילה מיד:

4044

4045לו יקהת. למלך שיהודה מעמיד יקהת ויחלש כבוד העמים, ועיקר מלת יקהת לשון קהיות שיניים, ודומה לו, האוכל הבוסר תקהינה שיניו (ירמיה לא כט):

4045

4046אסרי. אז כשיקהה ויחליש כבוד אומות העולם ע"י מלך יהודה, יהא מלך זה אוסרי, כמו אוסר, ויו"ד שבסוף התיבה יפוי מלה היא, ודומה לדבר שכני סנה (דברים לג טז), שיו"ד יפוי המלה הוא, וה"ה למלת בני אתונו, כלומר בן אתונו, לפי שעובדי עבודה זרה קרויין חמורים, כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), ואומר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), עם הדומה לחמור, לפיכך דימה אומות העולם לעייר בן אתון, וכך אומר יהי מלך העומד מיהודה אוסר וכובש לעבודת הגפן, עירו בנו של גוי, שהוא כובש ולנטיעת שרוקיו בני אתונו, כלומר בן הנכריות שיכבוש בני הגוים לכורמים ויוגבים:

4046

4047ד"א תהא ארץ יהודה מצלחת בפירות שיאסור אדם עירו לגפן אחת ויטעיננו מיינו ולשורקה אחת בן אתונו ויטעיננו מפירותיה:

4047

4048כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. מדוברת על אופן מסוה, דהיינו מלבוש, ויסוד המלה סו בלבד, וכך אמר תהא ארצו משובחת וכרמיו עושין יין הרבה, וכשאדם הולך בין הגפנים כבס ביין, שמשפיע ונוטף מעצמו את לבושו, וביין אדום הדומה לדם יכבס סותו שלו סודר שעליו. גפן סתם בין טעונה ובין שאינה טעונה, שורקה היינו גפן שאין בה ענבים, שנא' ואנכי (נטעתי) [נטעתיך] שורק (ירמיה ב כא). שכן דרך העולם שאין נוטעין נטיעה כשהיא טעונה אלא כשהיא שרוקה:

4048

4049חכלילי. חכל היא דמות הקרוב לאדום, וכן אונקלוס אמר יסמקון טורוהי, וכתיב למי חכלילות עינים (משלי כג כט), ומתרגם למאן סמקות עיינין. וקשה בעיני לומר שיהיו עיניו מתאדמות משתיית היין, שהרי דברי גנאי הם, כדכתיב למי אוי למי אבוי, וסיפיה דקרא למי חכלילות עינים, למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך (משלי כג כט ל), אלא עינים מעיינות, שהרי מעיין אחד קרוי עין, והמעיינות קרוין עיניים. וכך אמר חכלילי עינים יתאדמו מעיינות היוצאים בבקעות ובהרי יהודה מיין אדום המשפיע ונוטף מכרמים של יהודה:

4049

4050ולבן שיניים. ולובן שיני הסלעים יהא מחלב הניגר ומשפיע מדדי צאנו, כדדרשינן בזבת חלב ודבש, ודומה למלת שיניים, על שן סלע ומצודה (איוב לט כח), שן הסלע מהעבר מזה (ש"א יד ד), וכל דומיהן:

4050

4051זבולון לחוף ימים ישכון. שחלקו ימים ומצולה שצריכות לו ע"י חלזון, שיהא זבולון תגר ויורד באניות ומביא סחורות ממדינות הים:

4051

4052והוא לחוף אניות. תדיר יהא מצוי שבטו של זבולון בשפת האניות בירידתו בהן וביציאתו מהן:

4052

4053וירכתו על צידון. עיקר מלת וירכתו מלשון ירך המשכן (שמות מ כב), דהיינו זויות, כלומר וזויות גבולו על צידון, דהיינו סמוך לצידון, וכך משה רבינו חותם שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך (דברים לג יד), ואומר כי שפע ימים ינקו וספוני טמוני חול (שם שם יט), ושם נפרש הדבר כהלכה, ולמה הקדים את זבולון ליששכר, והלא יששכר גדול בלידה מזבולון, ועוד ששבט יששכר בעלי תורה יותר מזבולון, אלא לפי שזבולון הולך ועוסק ומביא ונותן לתוך פיו של יששכר, לפיכך יששכר יושב ועוסק בתורה, שאם אין קמח אין תורה, ולפיכך הקדימו גם משה רבינו בברכותיו, שנא' שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג יח), זה שאמר שלמה כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר (משלי ג יח):

4053

4054יששכר חמור גרם. גרם היינו עצם, ודומה לו, לשון רכה תשבר גרם (שם כה טו), תיבש גרם (שם יז כב), גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ יח), כלומר שבט יששכר יהא אמיץ כחמור בעל גרם, כשם שהחמור שהוא בעל עצם נושא משאו ונושא את בעליו הרוכב עליו, ואינו רובץ בדרך, אלא בהגיעו לאבוס שלו, כך שבט יששכר תקיף סובל עבוד קרקע ועול תורה, ואין לו עסק לא לפרש בים ולא לצאת בשיירה, אלא רובץ בין המשפתיים, מסלסלי התורה אמרו, כי יסוד מלת משפתים שפת שלשתן בלבד, ועיקר המלה היינו קרקע מזובלת, ודומה לה אם תשכבון בין שפתים (תהלים סח יד), חבקו אשפתות (איכה ד ה):

4054

4055וירא מנוחה כי טוב . כיון שראה מנוחת ריבוצו במקומו כי טוב לו יותר מלצאת בשיירות ומלפרש בים:

4055

4056ואת הארץ. שלו:

4056

4057כי נעמה. לפירות:

4057

4058ויט שכמו לסבול. להיות נושא סבל להכניס פירותיו ולקייצותיו:

4058

4059ויהי למס עובד. מקצתם עוסקין בתורה, ומקצתם יוצאין לעבוד את האדמה כאנשי מס כדכתיב ויעל המלך שלמה מס (על כל) [מכל] ישראל ויהי המס שלשים אלף איש (מ"א ה כז), כך היו גובין אנשים מס לעבוד את אדמתם, והשאר יושבין ועוסקין בתורה, וכן משה רבינו חותם, ויששכר באהליך (דברים לג יח):

4059

4060דן ידין עמו. לפי שהתחיל בו לדבר בבני השפחות לכך אמר:

4060

4061כאחד שבטי ישראל. כלומר כמיוחד שבשבטים כאחד מבני הגבירות:

4061

4062יהי דן נחש עלי דרך. ברכה זו חלה על שמשון, שהיה משבט דן, והוא שפט את ישראל, והוא החל להושיע ישראל מיד פלשתים [שנא' והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים] (שופטים יג ה), מה נחש נוקם ונוטר, שכך אמר לו בוראו, ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש (בראשית ג טו), אף שמשון היה נוקם ונוטר לפלשתים, כשם שהנחש עומד על הדרכים לשוף ולהכיש עוברי דרכים. כך היה שמשון עושה:

4062

4063שפיפון. למה נקרא שפיפון, על שם ואתה תשופנו עקב (שם שם), ויש אומרים על שהוא שף בטנו בקרקע. והיינו פתן:

4063

4064שפיפון עלי ארח. מה שפיפון זה מלא אף וכעס, כדכתיב חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר (דברים לב לג), אף שמשון היה מלא אף וכעס על פלשתים מכל שבטי ישראל, ומה שפיפון עושה חורין וסדקין בפרשת דרכים. ואורב שם להכיש עוברי ארחות, דכתיב ושעשע יונק על חור פתן (ישעיה יא ח), אף שמשון היה נחבא בשיני הסלעים ובנקרת צורים להכות פלשתים כשעובר בארחות:

4064

4065הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. מה שפיפון יוצא מחורו ונושך עקבי סוסים, שכך גזר עליו בוראו לישך בעקב, שנא' ואתה תשופנו עקב (בראשית ג ו), ומפיל בהן ארס ונופלין, רגלי סוס מתעקמות ועגבותיו טחות בקרקע וידיו עומדות פשוטות ורובץ ככלב, ולפיכך ויפל רכבו אחור, אף כך היה שמשון יוצא ומכה בפלשתים הפרשים והרגלים, שנא' ויך אותם שוק על ירך מכה רבה (שופטים טו ח), וכך משה רבינו חותם יזנק מן הבשן (דברים לג כב):

4065

4066לישועתך. כיון שנסתכל יעקב אבינו שישועתו של זה ישועה עוברת היא, ושהוא נופל בידי פלשתים, בעון שהיה בועל את בנותיהן, ושחילל את נזרו, אמר לא לישועתו של זה אני מקוה, אלא לישעתך ה' קויתי, שתקים לבני מושיע הגון שיושיעם מיד אויביהם מסביב ויושיבם בטח:

4066

4067גד גדוד יגודנו. גד לגדוד אויביו יגוד ויחבל אותו, עיקר מלת יגודנו ומלת יגוד, מדוברות על אופן חבלה והשחתה, ודומה להן ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), וכן לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג טז), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל בלשון שברון:

4067

4068והוא יגוד עקב. כשם שהיה מגייד ומחבל גדודי בני כנען בכבישת הארץ כך הוא מגייד בני מזרח ומערב ומבריחם בעקב, והיה מרחיב גבול ארץ ישראל בסוף זמן כבישת הארץ, שנא' ומן הגדי נבדלו אל (תוך למצרי) [דויד למצד] מדברה גבורי (חיל) [החיל] אנשי צבא למלחמה (דורכי קשת) [עורכי] צנה ורומח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר, אלה מבני [גד] ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף, אלה [הם] אשר עברו את הירדן בחודש הראשון [והוא] ממלא על כל גדותיו ויבריחו את כל העמקים למזרח ולמערב (דה"א יב ח טו טז):

4068

4069מאשר. ולא כל אשר. אלא בישר שהר הכרמל בא בחלקו של אשר, שהוא מקום משובח ביותר, שנא' ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה (ירמיה ב ז), וכתיב ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר (יהושע יט כד), וכתיב ואלמלך וגו' (שם שם כו), והיה לחם תבואתו שמן, כדכתיב עם חלב כליות חטה (דברים לב יד), ואומר חלב חטים ישביעך (תהלים קמז יד):

4069

4070והוא יתן מעדני מלך. שהיה מספיק לאחיו שמן אנפוקינון, דהיינו שמן זית שלא הביא שליש, שבו מתעדנין מלכים:

4070

4071נפתלי אילה שלוחה. מה אילה זו כשהיא במרעה טוב היא משולחת ועורגת על אפיקי מים, וכשהיא על אפיקי מים כחה ניחש עד שמגיעה למקום מרעה, כך שבט נפתלי היה יושב בדרום ובים שנטל חלק בים, ומלא חבל בחלק דרום, כדכתיב ים ודרום ירשה (דברים לג כג), ואומר ונפתלי על מרומי שדה (שופטים ה יח), כשהיה על שדותיו שבדרום היה מתאוה לעלות על מרומי שדותיו, ולפי שהיה מתברך בכל טובות הללו, היה נותן אמרי שפר להקב"ה, ולמדונו רבותינו שבני נפתלי היו קלים לרוץ כאילים, והיה לשונם מתוק בתורה כדבש, ולכך נאמר הנותן אמרי שפר:

4071

4072בן פורת יוסף. בן שראוי לפריה יוסף ודומה לו פורה ראש ולענה (דברים כט יז), אלא שמלת פורה לשון פועל, ומלת פורת לשון מפעל, כלומר בעל פארות וסעיפים הוא יוסף:

4072

4073בן פורת עלי עין. פירש ראוי לפריה כעץ שתול על עין המים:

4073

4074בנות צעדה. תיבה נקודה בשני חוטרין, ומושכים טעם קריאתה להשמיע המלה בלשון רבות, כלומר בנות שרי מצרים היו צועדות עלי שור, כלומר על החומות כשהרכיבוהו במרכבת המשנה לראות את כבודו ויופיו ולא נתן עיניו באחת מהן להשביע עיניו בראיית זנות:

4074

4075ד"א בנות. הן הן פארותיו תהו צועדות ומשתרגות על שור העיר כגפן הסמוכה לחומת העיר הנטועה על העין ותארכנה פארותיו עולות ומשתרגות על חומות העיר והבנות הן פארות, כך בני יוסף נחלתן הולכת ומתרחבת:

4075

4076וימררוהו ורבו. עיקר מלת ורבו מדוברת על אופן יריית חצים, ודומה לדבר (והוא) [ויהי] רובה קשת (בראשית כא כ), יסבו עלי רביו (איוב טז יג):

4076

4077וישטמוהו בעלי חצים. והדברים נאמרו במשל שהרי דברים הרעים ולשון הרע שהאדם מדמה ואומר על חבירו דומין לחצים, כשם שהאדם אוחז הקשת בידו ויורה החצים למרחוק, ואין אדם יודע ומכיר בהן עד שבאין בגופו, שנא' לירות במו אפל (תהלים יא ב), ואומר עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא (משלי ז כג), כך דברי לשון הרע במי שנאמרין עליו, שנאמר כמתלהלה היורה (חצים זקים) [זקים חצים] ומות. כן איש רימה את רעהו (משלי כו יט), ומליצתן וימררוהו אחיו כל זמן שהיו אצלו, שנא' ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז ד), ורבו, היו רובים לו דברי מות כחצים לאחר שבא לידם, שנא' ועתה לכו ונהרגהו (שם שם כ):

4077

4078וישטמהו בעלי חצים. אלו חרטומי מצרים וחכמיה שהיו מתקנאים בו ואומרים עליו דברי רכילות ולשון הרע לפני פרעה כדי להורידו מגדולתו:

4078

4079ותשב באיתן קשתו. לפי שדימה את שכנגדו לרובה קשת ולבעלי חצים, לפיכך דימה את כחו לקשת, כלומר נתיישבה בתוקף, ודומה לו איתן מושביך (במדבר כד כא), אמר קשתו דיוסף היה תקיף ויושב בתוקף במקום איתן יותר מקשתות בעלי חצים הללו שזה גבר על אלה כולם:

4079

4080ויפוזו זרועי ידיו. ונתעטרו פז זרועי ידיו, דכתיב ויסר פרעה [את] טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף (בראשית מא מב), וכתיב וישם רביד הזהב על צוארו (שם שם), והוא הדין לאצעדה שעל זרועיו, ודומה לו מזהב ומפז רב (תהלים יט יא), ראשו כתם פז (שה"ש ה יא):

4080

4081מידי אביר יעקב. מסייועת ידי הקב"ה שהיא תקפו של יעקב, ודומה לדבר נאם האדון ה' צבאות אביר ישראל (ישעיה א כד), אביר הרועים (ש"א כא ח), ועיקר המלה מיוסדת על עודף אבר, כלומר ישאהו על אברתו (דברים לב יא), יאבר נץ (איוב לט כו), מי יתן לי אבר כיונה (תהלים נה ז), משם נסתייע להיות רועה אבן ישראל ומכלכל את יעקב שהוא ראש כל תולדות ישראל, שכן ראש בית אב קרוי אבן, כדכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (שם קיח כב), דהיינו דוד, ואומר כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט טז), תשתפכנה אבני קדש (איכה ד א), היינו גדולי ישראל:

4081

4082מאל אביך ויעזרך. זו היא הברכה שבירכו תחלה, שנאמר המלאך הגואל אותי (בראשית מח טז), ועכשיו בא לקיימה, ואמר מאל אביך ישלח מלאך ויעזרך:

4082

4083ואל שדי. זהו מיכאל השר הגדול שעומד מימין הגבורה, שנא' המשל ופחד עמו (איוב כה ב):

4083

4084ויברכך. כמו שאמר לעיל המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (בראשית מח טז):

4084

4085ברכות שמים מעל. יחולו עליך. ברכות שמים דהיינו גשמי ברכה מעל מפירות מים העליונים התלוים במאמר:

4085

4086ברכות תהום. יחולו עליך ברכות שגזר הקב"ה בתהומות, כדכתיב עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר (דברים ח ז) ויהיו מצטרפות אלו לאלו להיות ארצך מרובצת, דהיינו מטושטשת ומלוחלחת מתחת לעיקרי הזרעים והאילנות, ודומה למלת רבצת, בדברי רבותינו אשה חכמה מרבצת ביתה, דהיינו שמנטפת על פני הקרקע מים או יין כדי שלא יעלה האבק, ובכך קרקע הבית מתרבצת:

4086

4087ברכות שדים ורחם. כשם שהרשעים מתקללין בשדים ורחם, כדכתיב תן להם רחם משכיל ושדים צומקים (הושע ט יד), כך הצדיקים מתברכין בשדים ורחם, אמרו לו יחולו עליך הברכות שגזר הקב"ה ברחם להיות הרחם של בנותיך ונשותיך קולט הריון ומשמרו עד עתו:

4087

4088ברכות אביך גברו על ברכות הורי. הורי כלומר מולידיי, ודומה לו האנכי הריתי (במדבר יא יב), הורו והוגו (ישעיה נט יג), אמר לו ברכות שאביך מברכך גברו על ברכות הורי, יתירות הם לך מברכות שברכוני מולידיי אבא ואמא:

4088

4089עד תאות. עיקר מלת תאות מדוברת על אופן תאיית גבול, דהיינו כיוון גבול עיקרי, ודומה לו והתאויתם לכם (במדבר לד י), תתאו לכם (שם שם ז), אמר לו יתגברו הברכות שברכתיך בברכת שמים וברכות תהום, וברכות שברכוני הורי בטל שמים ומשמני הארץ:

4089

4090גבעות עולם. דהיינו גבעות שנעבדות ומצליחות לעולם בכל שנה ושנה ואין שדותיהן צריכות לביירן אחת לג' או לד' שנה ועושות לעולם:

4090

4091תהיינה. כל הברכות כולן לראש יוסף, כשראש מתברך כל הגוף מתברך, אלא משום כבודן של מנשה ואפרים, לפיכך הזכיר בברכת אביהם הראש והקדקד, הראש כנגד מנשה שקיבל חלק בראש, והקדקד כנגד אפרים שגבר ממנו:

4091

4092נזיר אחיו. שהנזרוהו אחיו מעליהן, ודומה לו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב ב), נזורו אחור (ישעיה א ד), (וינזרו) [וינזר] מאחרי (יחזקאל יד ז), וכל דומיהן מדוברין על אופן הפרשה וריחוק, וכן משה רבינו חותם, תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו (דברים לג טז):

4092

4093בנימין זאב יטרף. שבט בנימין יהא חזק ותקיף כזאב שהוא טורף וחוטף ואוכל משל אחרים:

4093

4094בבקר יאכל עד. דימה מלכות שאול לבוקר מפני שהיא תחלת מלכי ישראל, ומלת עד מדוברת על אופן שלל ממש, ודומה לו אז חולק עד שלל מרבה (ישעיה לג כג), וכן שלל מתרגמינן עדאה, ודומין לדברים (כי יש) [הנה] בשמים עדי ושהדי במרומים (איוב טז יט). היינו עד היינו סהד, אלא דרך המקרא לכפול הדברים בפרשות מיוחדות, וכן עד ושלל אחד הן, ודימה את מרדכי לערב, מפני שהוא סוף מושיעים ושופטים שעמדו מבנימין, וכך אמר כשם שהזאב טורף ואוכל, כך יטרוף שאול בן קיש העומד מבנימין את עמלק, ומרדכי שלל ביתו של המן, אלו דברי רבותינו, ואני אומר בנימין זאב יטרוף, כשם שהזאב טורף בבקר ויאכל מיד, כך שאול בבקרו, וכמה שזירזו הקב"ה היה לו לטרוף מאיש ועד אשה את עמלק ולאכול שאר הביזה כגון זהב וכסף ובגדים ושאר מטלטלין, אלא שמרה את פי אלהיו, ולערב שלל, כלומר ובהעריב שמשו חמל עליהם וחלק שלל הבקר והצאן ונכשל:

4094

4095ורבותינו דרשו ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו. כלומר הטהרו, כמו דכתיב במרים ואחר תאסף (במדבר יב יד), ואומר ואסף המצורע (מ"ב ה יא):

4095

4096הקבצו ושמעו בני יעקב. זו ברכת יעקב ושמעו אל ישראל אביכם זו ברכת משה רבינו, שהרי ברכות משה חותמין של ברכותיו של יעקב אבינו:

4096

4097ראובן בכורי אתה. לנחלה ולכהונה:

4097

4098כחי וראשית אוני יתר שאת. זו כהונה, דכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה (ויקרא י יז):

4098

4099ויתר עז. זו מלכות, ונתנה בכורתו ליוסף, דכתי' ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף] בן ישראל ולא להתייחס (בבכורה) [לבכורה] (דה"א ה א), והכונה נתנה ללוי, דכתיב הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח), וניתנה המלכות ליהודה, שנא' כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה ב):

4099

4100פחז כמים. כלומר חפז מלשון חפזון, כמו כשב כבש, כלומר נחפזתה כמים הניגרין מהר:

4100

4101אל תותר. שהיין והשמן והחלב והדבש יורדין בנחת ונשאר מהן בכליין בעת שהן נשפכין, אבל המים יורדין ונשפכין מהר ואין מהם נותר בכליין, כך אתה לא הותרתה ולא היה לך מעצור ברוחך:

4101

4102כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. עלית לא נאמר אלא עלה, אמר אין לך רפואה עד שיבא משה, שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג), ויבקש עליך רחמים, שנ' יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו), והוא שהודיע את ישראל שלא שימש עמה חס ושלום, שכתוב אלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד (דברים כז יג), וכתיב ארור שוכב עם אשת אביו (שם שם כ), אפשר שאביהם שימש עם אשת אביו, ובניו עומדין ומקללין את העושה כך, אלא האי דכתיב וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית לה כב), לא ששכב עמה, אלא שבלבל מצעה, והעלה עליו הכתוב כאילו שימש עמה, כיוצא בו אתה אומר בבני עלי, אשר ישכבון הנשים (ש"א ב כב), אפשר חפני ופנחס שוכבין עם נשי ישראל והן שותקין, אלא מתוך שהיו משהין קרבנות הוולדות, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום, וכתיב וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל (בראשית לה כב), עשה בו כעין הפסקה, ולא גמר את הפסוק בנקודות, כמו שאר הפסוקים, אלא צירף את הענין עם ויהיו בני יעקב שנים עשר (שם שם), לומר שכולן י"ב תמימים וכשרין, ללמדך שאותו צדיק מוצל היה מאותו עון של תשמיש, להודיעך שהתורה לא לטיפשין ניתנה, אלא לחכמים, לדרוש ולחקור לאזן ולתקן מדרשות נאות דברים דבורים על אופניהם, לקיים מה שנא' משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י), מהו צדקו יחדו, שמקרא זה מצדיק את מקרא זה, ואין מקרא עוקר מקרא, ואומר כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב מז):

4102

4103ד"א פחז כמים. פחז נטריקון היא, פחדת חטאת זנות. ד"א פחדת מן החטא, ואע"פ שעלית משכבי אביך וחיללת יצועי עלה, שבחך בהצלת יוסף אחיך, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז כא):

4103

4104שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם. כלומר סכינים שלהם, שכן בלשון יון קורין לסכינים מכירין:

4104

4105ד"א מכורותיהם כמו מגורותיהם, כמו וכנה וגנה, כלומר בארץ מגוריהם עשו חמס, שאם שכם וחמור חטאו, העיר ושאר יושביה מה חטאו:

4105

4106בסודם. שעשו לשכם ולחמור אביו שימולו, ואחר כך להורגם:

4106

4107אל תבא נפשי. לא נתיעצו בי:

4107

4108בקהלם. להרוג כל זכר ולמחר כשנקהלו לפשוט את החללים:

4108

4109אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש. זה שכם ואביו ואנשי עירו:

4109

4110ברצונם עקרו שור. כמו שור, דהיינו חומה, שברצונם השחיתו חומת העיר:

4110

4111ארור אפם. מלשון וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ יג), כלומר תיבצר ותתמעט אפם כי עז:

4111

4112ועברתם. כמו כן כי קשתה. אחלקם ביעקב. שיהא משבט שמעון ולוי מלמדים ומשננין תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות אולי יתכבשון:

4112

4113יהודה אתה יודוך אחיך. שתהא מלך עליהם והצא ממך נשיאים ומלכים שלשים כמנין יהודה, מאברהם שנקרא נשיא אלהים ועד שלמה ט"ו, אברהם יצחק ויעקב יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה הרי ט"ו, ומשלמה עד גלות יכניה ט"ו, רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם [אחזיהו] יואש אמציה עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מנשה אמון יאשי' יכניה הרי ט"ו, לכך נמשלה מלכות יהודה לירח, שנא' כירח יכול עולם (תהלים פט לח), כשם שהירח עולה ומתגבר עד ט"ו ימים ועוד חוזר ומתכסה מעט מעט עד ט"ו ימים, כך מאברהם עד שלמה ט"ו פרנסין, ושלמה גדול בממשלה על כולם, ומרחבעם ועד יכני' ט"ו, ויכניה קטן בממשלה מכולן, וכשם שיהודה רביעי לבנים, כך הירח נברא ברביעי, וכשם שנמשלה לירח, כך נמשלה לשמש, שנא' וכסאו כשמש נגדי (שם שם לז), לומר לך כשם שאי אפשר לעולם בלא מאורות, כך איפשר בלא זרע דוד, שנאמר כי ברית עולם שם לו ערוכה בכל ושמורה (ש"ב כג ה), ואומר לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו (תהלים פט כט), ואומר אחת נשבעתי [בקדשי אם] לדוד [אכזב] (שם שם לו) לכך נאמר יהודה אתה יודוך אחיך, שכל אחיו מודים שהקב"ה בחר במלכות בית יהודה, וכן בחנוכת המזבח הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה בראשונה, וכן אחרי מות יהושע כתיב וישאלו בני ישראל בה' מי יעלה לנו (בתחלה) אל הכנעני [בתחלה] להלחם [בו] ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א ב), וכן לא בחר הקב"ה באיש שיבנה לו בית אלא מבית יהודה, שהרי בית ראשון דוד יסדו, ושלמה שכללו, ובבית שני כתוב ידי זרבבל יסדו (את) הבית הזה וידיו תבצענה (זכרי' ד ט), ולעתיד אין הקב"ה מושיע את ישראל אלא ע"י גואל מבני יהודה, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעי' יא א), ואומר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה וקבץ מארבע כנפות הארץ (שם שם יב), ואומר ודוד עבדי נשיא להם (בתוכם) לעולם (יחזקאל לז כה), ואומר ועבדו את ה' אלהיכם ואת דוד מלכם אשר אקים להם (ירמי' ל ט), זה מלך המשיח העומד מבית דוד שמזרע יהודה:

4113

4114גור אריה יהודה. זה מלך המשיח:

4114

4115מטרף בני עלית. מסולק אתה מאותו עון, אע"פ שאמרתי טרוף טורף יוסף (בראשית לז לג):

4115

4116כרע. אע"פ שכרע בעולם:

4116

4117רבץ. בעולם הבא:

4117

4118ארי' וכלביא מי יקימנו. שנאמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (במדבר כג כד), והיינו בימי מלך המשיח, דכתיב וישתחוו לו כל גוים [בהם] ואומר והי' הנכשל ביום ההוא כדוד (ודוד) [ובית דוד] כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכרי' יב ח):

4118

4119לא יסור שבט מיהודה. אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט:

4119

4120ומחוקק מבין רגליו. אלו נשיאים שבארץ ישראל:

4120

4121ד"א לא יסור שבט מיהודה. אלו סופרין שביהודה ודומה לדבר מושכים בשבט ספר (שופטים ה יד):

4121

4122ומחוקק מבין רגליו. אלו יושבי יעבץ וכיוצא בו תלמידי חכמים שמורין הוראות בישראל:

4122

4123עד כי יבא שילה. שעתידין אומות העולם להביא שי לו למלך המשיח, שנא' מלכי תרשיש ואיים [מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא] אשכר יקריבו (תהלים עב י), וכתיב בעת ההיא יובל שי לה' צבאות (ישעי' יח ז):

4123

4124ולו יקהת. כלומר ולו יקוו הגוים, לשון קיבוץ, ודומה לו ונקוו אליה כל הגוים (ירמי' ג יז):

4124

4125ד"א עד כי יבא שילה. עד כי יבא בנו יוצא יריכו, כמו ובשליתה (דברים כח נז), מתרגימינן ובזעיר בנהא:

4125

4126ד"א עד כי יבא שילה. זש"ה אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), וכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא יח), טול אל"ף מן אסתיר שמניינו אלף, שה"א טפילה לתיבה וסתיר יסוד התיבה של"ה מניינו שלש ושלשים וחמשה, ויצרף אלף של אסתיר עם של"ה, הרי לך קצב השנים שאמר גבריאל לדניאל אלף שלש מאות שלשים וחמשה והן עידן עידנין ופלג עידן, דהיינו מועד מועדים וחצי, מועד שנה, מועדים ב' שנה. וחצי חצי שנה, אלו ג' שנים ומחצה יהיו ימי הצרה שאמר גבריאל, דכתיב (והי') [והיתה] עת צרה (דניאל יב א), וכתיב ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמי' ל ז), אבל התחלתם היו בימי השופטים, ואיני יודע מאימתי ועל זה נאמר פתאום יבא אל היכלו (מלאכי ג א):

4126

4127ולו יקהת. כלומר ולו יקהל עמים, כמו להקת הנביאים (ש"א יט כ):

4127

4128אסרי לגפן. דימה הכתוב כנסת ישראל לגפן, כדכתיב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט), ודימה בחורי ישראל לגפן שורקה, שעדיין אין בה פרח, שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת (ירמי' ב כא) וכך אמר יהא אסור ומקבץ כמו מלך אסור ברהטים (שה"ש ז ו), לכנסת ישראל המשולה לגפן. לעירו. לעיר דוד היא ציון, ויאסר לבחורי ישראל הדומין לנטיעת שורק לבנות שער האיתן, דהיינו שער הביאה:

4128

4129כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. יהא דמיון כלפי הגבורה בהיפרע מאדום בימי משיח בן יהודה, כמכבס ביין לבושו, וביין אדום כסותו, דכתיב מדוע אדום ללבושיך ובגדיך כדורך בגת (ישעי' סג ב):

4129

4130חכלילי עינים. תורתו דשבט יהודה יהא ברורה מפני שיהיו מקפידין על לשונם, לפיכך תלמודם מתקיים בידם, וכל חיך הטועם דברי טעם מהם אומר לי לי, כלומר עוד הורה לי, עוד למד לי, מפני שמראין בה כמה עינים, כלומר כמה פנים:

4130

4131מיין. מיין התורה, כדכתיב כי טובים דודיך מיין (שה"ש א ב):

4131

4132ולבן שינים. ויהא מלובן שיניו מחלב, מתלמוד תורה שהוא צח יותר מחלב, כדכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעי' נה א) ואומר דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד יא):

4132

4133זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידן. ומה ת"ל על צידון, שיהא צד המזונות ונותן לתוך פיו של יששכר:

4133

4134יששכר חמור גרם. כשם שהחמור שובר את העצם, כך שבט יששכר עוסק בתורה ומשבר כל ישראל בהלכה, כדאמרינן בר' מאיר שהיה כעוקר הרים וטוחנן זה בזה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דה"א יב לג), שהעמיד מאתים ראשי סנהדראות משבטו:

4134

4135רובץ בין המשפתים. שמרביצין תורה בישראל, שכתיב בהן אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד):

4135

4136וירא מנוחה. זו תורה ורוח הקודש, כדכתיב בברוך בן נריה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמי' מה ג), ותירגם יונתן לאיתי בתוכחתי ונבואה לא אשכחית, כי טוב. לקבל עליה שכר:

4136

4137ואת הארץ. שלו כי משובחת:

4137

4138כי נעמה. עליו ברכה על כל מין ומין שנהנה מפירותיה. כדכתיב זמרו לשמו כי נעים (תהלים קלה ג), ואומר כי נעים נאוה תהלה (תהלים קמז א):

4138

4139ויט שכמו לסבול. עול מצות ועול תלמוד תורה, כדכתיב אלופינו מסובלים (תהלים קמד יד), במצות, ואיכא דאמרי אלופינו בתורה ובמצות, מסובלים בייסורים:

4139

4140ויהי למס עובד. מניינו של למס כמניינו של סיני, וכך אמר ויהי למס עובד שנהיה לתורה שניתנה בסיני עובד ומשתעבד, כדכתיב מתוקה שנת העובד (קהלת ה יא):

4140

4141דן ידין עמו. זה שמשון ששפט את ישראל והושיעם מיד פלשתים:

4141

4142כאחד. כעין משפט הקב"ה שנקרא אחד, כשם שהקב"ה אינו מטריח את ישראל, שנא' שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז כג), ואומר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך (מיכה ו ג), כך שמשון שפט את ישראל ולא הטריח עליהם כלום, דהכי אמרינן מאי דכתיב ה' אלהים זכרני נא (ופוקדינו) [וחזקני] נא (שופטים טז כח), אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי שזה עשרים שנה שדנתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה למקום זה:

4142

4143גד גדוד יגודנו. אלו שעברו את הירדן בימי יהושע, דכתיב כארבעים אלף חלוצי צבא עברו את הירדן (יהושע ד יג):

4143

4144והוא יגד עקב. שחזרו גדודיו לאחר שכבשו ושחלקו את הארץ שנאמר (ויברכם יהושע ביום ההוא) [ויברכם יהושע וגו' ויאמר אליהם] לאמר בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] ובמקנה רב מאוד בכסף ובזהב ובנחושת (ובדיל) [ובברזל] (ובשמלות) [ובשלמות] הרבה [מאד] חלקו שלל אויביכם עם אחיכם (יהושע כב ו ח):

4144

4145מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. שהיו מספקין למשחה ולמנורה:

4145

4146נפתלי אילה שלוחה. בישר על נפתלי בנו שהוא קל כאיל, וכן מצינו כשבאו בני יעקב לקבור את יעקב אביהם במערת המכפלה, בא עשו ועמד ועיכב והיה טוען ואומר מכיון שקבר יעקב את לאה במערה, מעתה אין לו חלק בה, ולא נותר בה זולתי חלקי, אמרו לו בני יעקב והלא צוונו אבינו שאין לך עליו במערה ובשדה כלום, שהרי קנה את חלקך ממך, שנא' בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען (בראשית נ ה), ואין כירה אלא מכירה, והיה עשו מעכב והולך עד שקפץ נפתלי להביא שטר מכירה ממצרים, והביאו לשעה קלה, הראוהו לעשו, ולא היה מתפייס והיה חושים בן דן חרש, כיון שראה עשו מעכב לקבור זקינו דקרו בצוארו והתיז ראשו. ונפלו שתי עיניו על מטתו של יעקב, ופקח יעקב עיניו וראה, ועל זה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח יא), אותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה), ואע"פ שלא מתו ביום אחד נקברו ביום אחד, נטלוהו בני עשו והוליכו אותו וקברוהו בארץ שעיר, ובני יעקב קברו אביהם במערה וסתמוה, ועוד לא נקבר בה בן אדם:

4146

4147בן פורת. אל תקרי בן פורת, אלא בן פרות, אמר לו שמא בין פרות הטובות והרעות שנראה לפרעה במצרים בחלום היית, או שמא בין השבלים הרקות והמלאות שנראה לפרעה:

4147

4148עלי עין. כלומר על יד היאור היית שכוונתה ברוח הקודש ופתרת את החלום כראוי, ולכך בנות של מצרים צעדה עלי שור, להסתכל בכבודך:

4148

4149ד"א בן פורת יוסף. לשון פריה ורביה:

4149

4150עלי עין. אל תקרי עלי עין, אלא עולי עין, והיו בני יוסף פרין ורבין כמעיין הנובע, כדכתיב וידברו בני יוסף (אל) [את] יהושע לאמר מדוע נתת לי (חבל אחד וגורל אחד) [נחלה גורל אחד וחבל אחד] ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' (יהושע יז יד), אמר להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה (שם שם טו), אמר להם לכו והחביאו עצמיכם ביערים כדי שלא ישלוט בכם עין רעה, אמרו לו אין עין הרע שולטת בנו, שנא' בן פורת יוסף עלי עין:

4150

4151בנות צעדה עלי שור. בנות צלפחד נטלו חלק מכאן ומכאן לשור של ירדן, כלומר לאפיקי הירדן:

4151

4152וימררוהו ורבו. אלו בני זלפה ובלהה:

4152

4153וישטמוהו בעלי חצים. אלו שמעון ולוי, שנא' ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז יט כ):

4153

4154ותשב באיתן קשתו. זש"ה ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא). ממש:

4154

4155ואין איש מאנשי הבית שם בבית (שם שם), באותה שעה נתגבר יצרו עליו, ונראית לו דמות יעקב אביו, כאילו בחלום, ואמר לו יוסף בני עתידין אחיך שיחקקו על אבני השוהם להיות לזכרון לפני הקב"ה ואתה עמהם, רצונך שתמחה משם, מיד:

4155

4156ותשב באיתן קשתו. מלמד שנתיישבה קשתו, דהיינו אבר שלו לאיתנה:

4156

4157ויפוזו זרועי ידיו. מלשון מפזז ומכרכר (ש"ב ו טז), מלמד שזרועי ידיו היו מפזזות ורועדות ומנקשות, ונתפזר זרעו מבין צפרניו, ונעץ צפרניו בקרקע עד שמת יצרו:

4157

4158מידי אביר יעקב. כל זה היתה לו מידי תוקפו של יעקב:

4158

4159משם. מאותו הזכות זכה להיות רועה ומכלכל את אביו ואת אחיו ולהחקק באבן השוהם עם שאר שבטי ישראל, כדכתיב ששה משמותם על האבן האחת (שמות כח י):

4159

4160ד"א משם רועה אבן ישראל. משם זכה להיות רועה אב ובנים של ישראל, אבן אב ובן:

4160

4161מאל אביך. אל אביך היה בעזרך ויעזרך מעתה:

4161

4162ואת שדי. שאמר לצרותי די, שדי לעולם אלהותו יאמר לצרותיך די:

4162

4163ויברכך ברכות שמים מעל. אלו טללי שמים:

4163

4164ברכות תהום רובצת תחת, אלו ששמני הארץ:

4164

4165ברכות שדים. אלו מזונות:

4165

4166ורחם. אלו בנים:

4166

4167ד"א שדים, אלו זכיות של אבות, כדכתיב ושדי כמגדלות (שה"ש ח י):

4167

4168ורחם. זו זכות אמהות:

4168

4169ברכות אביך גברו. זה יעקב:

4169

4170על ברכות הורי. זה יצחק:

4170

4171עד תאות גבעות עולם. עד ברכה שנתאווה לברך אברהם את יצחק בנו שעשה גבעה של ערלות בתוך אהלו, ביום שנימול הוא ואנשי ביתו, שזכותו עומדת עד עולם:

4171

4172ד"א עד תאות גבעת עולם. אלו ישמעאל ועשו שנתאוו לברכות אבותיהן, ודומה למדרש זה שחו גבעות עולם (חבקוק ג ו):

4172

4173תהיינה לראש יוסף ולקדקד. שמשעה שמכרוהו אחיו הזיר עצמו מן היין גם הם הזירו עצמן מן היין, לא שתו לא הוא ולא הם, עד שסעדו יחדיו:

4173

4174בנימין זאב יטרף. מה זאב חוטף, אף שבט בנימין חוטפין, שנא' וחטפתם לכם איש וגו' (שופטים כא כא):

4174

4175בבקר יאכל. האש את העולה הקרב עד ד' שעות, ולערב יחלק היום משבע שעות ולמעלה להיות שוחט ושולל ומפשיט ומקריב תמיד של בין הערבים:

4175

4176ד"א בבקר יאכל עד. אלו כהנים המשרתים בבית הבחירה שנחלקו את התרומה ואת הקדשים הנאכלים לשני ימים:

4176

4177ולערב יחלק. זה עם זה קדשים הנאכלים ליום ולילה, וכן משה רבינו חותם, ידיד ה' ישכון לבטח חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן (דברים לג יב):

4177

4178ירויחו דורשי הפרשה מהתוכחות והברכות וישכילו, וסמוך לה פרשת הצוואות:

4178

4179כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. כולן שוין ואע"פ שהעמיד אפרים ומנשה כראובן ושמעון, אינם אלא י"ב שבטים, כדרך שהיו חקוקין על אבני האפוד ועל אבני השהם:

4179

4180וזאת אשר דבר להם אביהם. מה טענה אחרת דבר להם זולתי הברכות, אלא כך דיבר להם הריני ברכתי אתכם, אבל אין הברכות מגיעות לכם עד שיעמוד לכם פרנס שמחבב אתכם כמוני ויחתום בברכותיו ויתחיל לומר וזאת ממקום שפסקתי ויהיו ברכותיו לכם מעין ברכותי:

4180

4181ויברך אותם. אותם מלא ו', מלמד שברך את כולם, שאע"פ שנראין דבריו על ראובן בתוכחות כעס ברכה הן להן שדימה ראובן שיהא נדחה מכל וכל על מעשה בלהה, כיון שאמר לו אל תותר, נמצא שלא נדחה אלא הרי הוא כיתר אחיו, וכן שמעון ולוי על מעשה יוסף, ויהודה על מעשה תמר, כמפורש בפרשה:

4181

4182איש אשר כברכתו. כראוי לו, כמו שזימן הקב"ה בפיו שגילה לו סודו מה שעתיד להיות בם, כך בירך אותם, בירך את יהודה בגבורתו של אריה, להיות דניאל וחנניה מישאל ועזריה בניו עומדים כנגד נבוכדנצר, דכתיב ביה עלה אריה מסבכו (ירמיה ד ז). בירך יששכר בכחו של חמור, להיות עומד תחת עול תורה כחמור תחת משאו, בירך זבולון בעסק סוחרין להיות עוסק ומביא ומפרנס לומדי תורה. בירך את דן בהיכש כנחש, להיות עומד כנגד הפלשתים שמכישין את ישראל כנחש. בירך את גד בחליצותו של גבור, להיות עובר לפני עם ה' למלחמה. בירך נפתלי בקלילות כאיילה, לעמוד ברק ואחיו בני נפתלי הולכין בקלילות ומושכין בהר תבור לעמוד כנגד יבין וסיסרא. בירך בנימין בתוקף הזאב, להיות מרדכי בנו עומד כנגד מלכות מדי, דכתיב בה זאב ערבות ישדדם (שם ה ו), וכתיב וארו [חיוה] אחרי (תניינא דמיא) [תנינה דמיה] לדוב (דניאל ז ה). לדיב כתיב, דהיינו זאב. יכול זה יורש ברכתו לבד וזה לבד, ת"ל איש כברכתו בירך אותם, אע"פ שבירך לכל איש ואיש כברכתו בירך את כולם, כלומר איש כברכת אחיו:

4182

4183ויצו אותם. מה צוואה ציוום, אמר להם שאו מטתי ג' מכל צד, יהודה יששכר זבולון מצד מזרח, ראובן שמעון גד מצד דרום, יוסף לוי ובנימין מצד מערב, דן אשר ונפתלי מצד צפון, וכך היו עומדים בדגלים, אלא שמתחלף לוי בדגל שלישי, ותחתיו אפרים, שהרי לוי נעשה משרת למקום, ונעשה בדגל שלישי אפרים ומנשה ובנימין:

4183

4184ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי. אם זכיתם תהיו כמותי ותהיו במחיצתי:

4184

4185קברו אותי אל אבותי. אצל אבותי, במערה אשר בשדה עפרון החתי:

4185

4186במערה אשר בשדה המכפלה. למה הוצרך לפרש ולדקדק כל כך, לפי שהיתה מערה לפנים ממערה, דלכך נקראת מערת המכפלה, שהיתה מוכפלת בבנין מערות שתים:

4186

4187אשר על פני ממרא. כנגד אלוני ממרא שבארץ כנען, דכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי (בראשית י טו טז), וזכה כנען להקרות את הארץ על שמו, לפי שעמד ופינה מארצו מפני ישראל:

4187

4188אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. הודיעם שירושת אבותיו הוא:

4188

4189שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו. אע"פ שמתה שרה תחלה מפני כבודו של אברהם הזכיר אברהם תחלה, וה"ה ליצחק ורבקה, ואיידי דכתב רישא שמה קברו, כתב מציעתא שמה קברו, דהוה למכתב שמה קברנו את יצחק אני ועשו. ועוד מפני שיעקב לא נמצא על קבורת רבקה אמו, לפיכך לא כתיב שמה קברנו:

4189

4190ושמה קברתי את לאה. לכך ראוי לי ליקבר אצלה:

4190

4191מקנה השדה והמערה אשר בו. לימד שלשון שדה לשון זכר:

4191

4192מאת בני חת. הודיעם שמקנה הם בידו שאם יבואו אומות העולם ויערערו על השדה או על המערה, יהא לכם דבר להשיב:

4192

4193ויכל יעקב לצוות את בניו. ומה היא צוואה זו אשר צוה להם בסוף, אלא מלמד שצוה לשמור דרכי הקב"ה ותורת הדעת, וכן הוא אומר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח יט), וכן מצינו ביצחק שצוה ליעקב לשמור דרכי הקב"ה ותורת הדעת, דכתיב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען ויתן לך את ברכת אברהם (שם כח א ד), שתהא חסיד כמותו:

4193

4194ויאסוף רגליו אל המטה. מלמד שכשהיה מברך ומצוה אותם היה יושב ומדבר כאדם שרוצה לצאת בדרך, וכשראה שאין לו בעולם אלא שעה אחת, אסף רגליו אל המטה ופשטן:

4194

4195ויגוע מלמד שמת בחולי מעיים:

4195

4196ויאסף אל עמיו. ליצחק ולאברהם ולעבר ולשם ולנשיהון הצדקניות, ולכך נאמר אל עמיו, ולא אל עמו, מלמד שהנשים עם בפני עצמן:

4196

4197ויפול יוסף על פני אביו. וה"ה לכל בני יעקב, אלא למה נאמר ויפול יוסף, אלא לומר לך זה היא ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאותו הצדיק, דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך (שם מו ד):

4197

4198ויבך עליו וישק לו. מלמד שמותר לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר, וזו היא נשיקה של פירוד גמור:

4198

4199ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים. מלמד שמכל בעלי אומניות היו עבדים ליוסף:

4199

4200לחנוט את אביו. עיקר מלת חנט אין לה דמיון במקרא, ולבי רחש לדמות לה חנטה האמורה בדברי רבותינו, דאמרו אתרוג שחנטו פירותיו, ואמרו אילן בתר חנטה בין למעשר בין לשביעית, וחנטה זו היינו תחלת בישול הפירות ומעין תחלת בישול חנטה זו הוי חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים, דכתיב בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך (ירמיה לד ה), אלא שבישול חנטת המתים ע"י אור, ובשול חנטת הפירות על ידי האש:

4200

4201ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו:

4201

4202וימלאו לו ארבעים יום. שהיו חונטין אותו בכל יום ויום עד משלם מ' יום:

4202

4203כי כן ימלאו ימי החנוטים. כדי שיבלעו הסממנין בגוף:

4203

4204ויבכו אותו מצרים שבעים יום. מ' של חנטה, ול' אחר חנטה, ואלו ע' יום לכבוד ע' נפש שבאו למצרים, מלמד שעכשיו היו כולם בעלי בתים והיו הולכין וקושרין מספד בית איש יומו:

4204

4205ויעברו ימי בכיתו ע' יום:

4205

4206וידבר יוסף אל בית פרעה. כלומר לאנשי פרעה:

4206

4207לאמר. לומר לו:

4207

4208אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא. לשון בקשה:

4208

4209באזני פרעה. שיכנסו הדברים באזניו:

4209

4210לאמר. מה לאמר, אלא כך אמר להם אתם ראויין לומר לו, שאין אני ראוי לבוא לפלטין של מלך בבגדי אבל, וכה"א כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק (אסתר ד ב):

4210

4211אבי השביעני לאמר. מה לאמר, מלמד שהיו שם דברים אחרים שלח לומר לו, תדע לך כשאמרת לי רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא מ), אמרו עבדיך ושריך עבד שקנהו רבו בעשרים כסף אתה ממליכו עלינו, אמר להם גווני מלכות אני רואה בו, אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון ומשיב לנו, אותו הלילה בא גבריאל והוסיף לו אות אחד משמו של הקב"ה וקראו יהוסף, שנא' עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו), שילמדו שבעים לשון, שלא היה יודע בתחלה, בבקר קראו פרעה ושאלו בשבעים לשון, והיה משיב לו בכולן, אחר כך שאל יוסף לפרעה בלשון הקדש ולא היה יודע להשיב לו, אמר לו פרעה השבע לי שלא תגלה סוד זה, שלא יאמרו יוסף גדול מפרעה, ונשבע לו ועכשיו שלח לו כל הדברים הללו, תדע לך שהשבעתני בדבר הזה והשביעני אבא לקוברו בארץ כנען, אם אתה מניחני לקוברו בארץ כנען מוטב, ואם לאו כשם שאתה מביאני לעבור על שבועת אבא, כך אני עובר על שבועתך, לכך נאמר לאמר:

4211

4212הנה אנכי מת. שסמוך למיתתו ציווני על כך:

4212

4213בקברי אשר כריתי [לי] בארץ כנען שמה תקברני. ומאי משמע דכריתי לישנא דמכירה הוא, אבל אין הדברים נתאמץ על אופן הפשט, אלא מפני שדרך הראשונים לחצוב להם קבר בחייהם שלח לאמר לפרעה שכך אמר לי אבא בקברי אשר כריתי לי שחצבתי לי, ודומה להם (איש) כי יכרה [איש] בור (שמות כא לג), ויכרו שם עבדי יצחק באר (בראשית כו כה), כרוה נדיבי עם (במדבר כא יח):

4213

4214ועתה אעלה נא. לשון בקשה:

4214

4215ואקברה. לשון ענוה:

4215

4216ואקבור את אבי. לצאת ידי שבועתו:

4216

4217ואשובה. ואתיישב בארצך כבתחלה:

4217

4218ויאמר פרעה. כיון ששמע פרעה כך, אמר לבני ביתו אמרו לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך. ולא תעבור על שבועתו:

4218

4219ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה. בעלייה מזכיר עבדי פרעה, ובחזירה אינו מזכירן, לפי שבעלייה לא הכירו כחן וגבורתן של שבטים, לפיכך ד, ו נזכרים בפני עצמן, ובחזירתן היו מכירין כחן וגבורתן, לפיכך אינן נזכרין בפני עצמן, אלא בכלל, דכתיב וכל העולים אתו לקבור את אביו (פסוק יד):

4219

4220זקני ביתו. של פרעה:

4220

4221וכל זקני ארץ מצרים. לפי שהיה יעקב זקן נאה, לפיכך באו הזקנים לנהג בו כבוד:

4221

4222וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו. כלומר כל בני ביתם שהלא מן המצריים לא עלו אלו הזקנים, אבל מבית יוסף ומבית אחיו עלו הזקנים והנערים:

4222

4223רק טפם. רק לשון מועט, לומר לך טפים מועטין שאינם יכולין להלוך הם הנשארים במצרים:

4223

4224וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן. כשמועו:

4224

4225ויעל עמו גם רכב. דהיינו רכב ברזל:

4225

4226ויהי המחנה כבד מאד. יותר ממה שהיה בקבורת יצחק ואברהם:

4226

4227ויבאו עד גורן האטד. וכי יש גורן לאטד, אלא מלמד שבאו עליהם בני ישמעאל ובני קטורה ועשו ובניו וז' עממין למלחמה כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארון, מיד ירדו ממרכבותיהם, ותלו כתריהם בארונו של יעקב, והקיפוהו כתרים כגורן שמוקפת בעומרים, ודומה לו בדברי רבותינו תנורו של עכנאי שהקיפוהו הלכות כעכנאי, ועיקר מלת אטד היינו דרדר (בראשית ג יח), דמתרגמינן ואטדין, ר' אליעזר אומר כיון שראו ארונו של יעקב מיד התירו אזורי מתניהם. ואותו המקום היה בעבר הירדן בין הירדן ובין מצרים:

4227

4228ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד. יותר ממה שנעשה עד כאן לכל אדם:

4228

4229ויעש לאביו אבל שבעת ימים. מפני מה נהגו לעשות אבל ז' ימים, כנגד ז' ימי המשתה, וכה"א ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז יד):

4229

4230וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. שאר יושבי הערים ראו גידוליהן שם סובבים:

4230

4231ויאמרו אבל כבד זה למצרים. מלמד שהיו ארונו של יעקב מראין באצבע:

4231

4232על כן קרא שמה. של גורן:

4232

4233אבל מצרים. כלומר אבל מתאבל היה מצרים בגורן זו והמקום בעבר הירדן:

4233

4234ויעשו בניו לו. לשאת מטתו ג' מכל צד:

4234

4235כאשר צוום. לשאת מטתו הם עצמם ולא בני בניו:

4235

4236וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו וגו':

4236

4237וישב יוסף מצרים הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את (אביהם) [אביו]. אלו מצרים כדרשינן לעיל:

4237

4238אחרי קברו את אביו. מלמד שלא שב אחד מהם עד שקברוהו:

4238

4239ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. כלומר שניטלה אימתו מעל יוסף:

4239

4240ויאמרו לו ישטמנו יוסף. מה ראו לומר כך, אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו עדיין השטמה בלבו:

4240

4241והשב ישיב. כפל הדיבור, כלומר והשיב לזרענו, וישיב לעצמינו:

4241

4242את כל (הרעות) [הרעה]. שהשלכנוהו בבור, ושמכרנוהו לעבד:

4242

4243אשר גמלנו אותו. על דברי החלומות. ויש דורשין ויראו אחי יוסף, שכל זמן שהיה יעקב בחיים היה יוסף מיסב בראש, ומשמת יעקב לא רצה יוסף להיות מיסב בראש, שלא להחליש דעת אחיו, והם דימו בדעתם שבשטמה הוא עושה:

4243

4244ויצוו. צוו לבלהה אומנותו לאמר ליוסף:

4244

4245לאמר. מה לאמר. לומר שינוי דברים מפני דרכי שלום:

4245

4246אביך צוה לפני מותו לאמר. לומר משמו לך:

4246

4247כה תאמרו ליוסף אנא. זהו לשון בקשה, ולשון מטו ממש:

4247

4248שא. כמו נושא עון (שמות לד ז):

4248

4249נא. לשון בקשה:

4249

4250פשע אחיך. שהשליכוך בבור:

4250

4251וחטאתם. שמכרוך:

4251

4252כי רעה גמלוך. על דברי החלומות:

4252

4253ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אחיך. כלומר ועתה שאין אביך בחיים ואין אתה נושא לו פנים, עשה בשביל אלהי אביך שאחיך עבדיו הם:

4253

4254ויבך יוסף בדברם אליו. מלמד שנטפלו לבלהה בני השבטים ובאו למלאות דבריה, ומדכתיב אנא שא נא, ועתה שא נא, דהיינו ג' לשונות דבקשה, למדנו שהמבקש מטו מחבירו, אינו צריך לבקש ממנו יותר מג' פעמים, וכן באיוב נאמר [ישור] על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי (איוב לג כז), ואין המוחל רשאי להיות אכזרי, דכתיב ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך (בראשית כ יז):

4254

4255וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. מלמד שאע"פ שאדם מוחל עלבונו ע"י אחר, צריך להראות לו פנים:

4255

4256ויאמרו הננו לך לעבדים. תחת שמכרנוך לעבד:

4256

4257ויאמר אליהם יוסף אל תראו כי התחת אלהים אני. יעקב אמר לרחל בלשון תימה, [התחת אלהים אנכי (בראשית ל ב)], אבל יוסף אמר לאחיו בלשון ודאי, כי התחת, כלומר מעין דרכיו של הקב"ה יש בי, כשם שהקב"ה עובר על פשע, כך אני עובר על פשע:

4257

4258ואתם חשבתם עלי רעה. שמכרתוני בידי אכזרים כדי לאבדי:

4258

4259אלהים חשבה. את רעתכם עלי:

4259

4260לטובה. למשוך אתכם למצרים בשלום:

4260

4261למען עשה. כלומר הקב"ה עשה ולא אתם:

4261

4262כיום הזה. שאתם חיים וקיימים, כך:

4262

4263להחיות עם רב. האב והבנים ובני בנים ותולדותיהם:

4263

4264ועתה אל תיראו. שאני גומל לכם רעה אלא טובה:

4264

4265אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. ולא היה ראוי לומר כך, שהרי הקב"ה מכלכל כל חיים ובאי העולם, ולכך מת קודם לכל אחיו:

4265

4266וינחם אותם. שאמר להם יעקב אבינו כלל כולנו איש בברכת חבירו, ואם אחד מכם בטל הרי הברכות כולן בטלות:

4266

4267וידבר על לבם. אמר להם אתם הייתם עשר נרות ולא הייתם יכולים לכבות נרי, ואני נר אחד, האיך אני יכול לכבות עשר נרות. ועוד שהרי קודם שבאתם היו אומרים שרי פרעה שאני עבד, כיון שבאתם כאן נתכבדתי בכם, שידעו שאני בן חורין, ועכשו אם אני הורג אתכם, מביא אני עלי בושה, כיון שאמר להם דברים הנכנסים בלבם, מיד נתנחמו:

4267

4268וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. עשה שם יישוב בתים ובניינים:

4268

4269ויחי יוסף מאה ועשר שנים. אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. שהרי יוסף קטן שבשבטים חוץ מבנימין היה, ומת קודם כולן:

4269

4270וירא יוסף לאפרים בני שלשים. דהוויין רביעי ליוסף:

4270

4271גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף. שהיה להם אב לברית שנימולו על ברכיו, זהו שאמר הכתוב ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מח יט) שהיו קודם להתגדל בני שלשים לאפרים בחיי יוסף, ולמנשה לא היו אלא בני שניים:

4271

4272ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת. מלמד שקיבצם כולם בשעת פטירתו, והיה מצוה אותם כאב המצוה את בניו, אמר להם הריני מת עכשיו:

4272

4273ואלהים פקד יפקד אתכם. כלומר תלה הגאולה ברבים, לפי שידע ברוח הקודש שעתיד הקב"ה לדלג על הקץ ולקצרו בשביל צעקתן של רבים, לכך אמר פקד יפקוד אלהים אתכם. ולמה אמר להם בלשון פקידה, אלא כך אמר להם, כל מושיע שיעמוד לכם ולא יאמר לכם דברי הישועה בלשון זה אל תאמינו בו, ואם יאמר לכם המושיע בלשון זה, ובלשון כפול תאמינו בו, וכה"א במשה פקד פקדתי אתכם (שמות ג טז), וכתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' (שם ד לא) למה האמינו על ששמעו דברי ישועתם בלשון פקידה:

4273

4274והעלה אתכם מן הארץ הזאת. בישרם שגם הם בגופתם עולים ממצרים, וכן היה כשעלו ממצרים כל אחד העלה ראש שבטו:

4274

4275אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. דהיינו ארץ כנען:

4275

4276וישבע יוסף את בני ישראל לאמר. מהו לאמר, אלא אמר להם כמו שהשביע אבינו אותי וקיימתי שבועתו, כך תקבלו עליכם שבועתי ותקיימוה:

4276

4277פקד יפקוד אלהים אתכם, אמר להם כשהקב"ה פקוד יפקוד אתכם:

4277

4278והעליתם את עצמותי מזה. כלו' ממקום זה, ודומה לו לך עלה מזה (שמות לג א), והעלתם חסר י', רמז שלא יתעסקו בו שאר שבטים אלא משה לבדו. עצמתי חסר ו', כך אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים, לקולטתו לאחר מיתה, ולפי שלא היה יוסף רוצה לקבל עליו צער מחילות, לפיכך ביקש מאחיו שלא יניחוהו בארץ מצרים, כדרך שביקש יעקב אבינו:

4278

4279וימת יוסף בן מאה ועשר שנה ויחנטו אותו. הרופאים חנטוהו כדרך שחנטו את אביו:

4279

4280ויישם בארון. בשני יודי"ן כתיב, מלמד שהוא עצמו סייעו להנתן בארון, ומעשה נס היה, שדרך החי לסייע את עצמו ולא המת:

4280

4281במצרים. עשו לו ארון של מתכות ושקעוהו בנהר נילוס, כדי שלא ידעו בו המצרים ויעשוהו לאלוה:

4281

4282ורבותינו דרשו כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. לא פחות ולא יותר כדרך שהיו כתובין על אבני האפוד ועל אבני השהם:

4282

4283ויעש לאביו אבל שבעת ימים. למה נהגו ז' ימים אבל, כנגד ז' ימי בראשית שבטילין מן האדם כשנפטר מן העולם. מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה, בד"א בשאין לו כל צרכו, היינו שתא אלפי גברא ושתא אלפי שיפורא, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, והני מילי דמבטלין בשאין לו כל צרכו למאן דקרי ותני, אבל לא קרי ולא תני, אי איכא אפילו תרי דמיעסקי ביה לא מבטלין ת"ת, ואי ליכא דמיעסקין ביה הוי מת מצוה:

4283

4284מת מצוה היינו מת שאין לו קוברין כולי עלמא חייבין בו ואפילו כהן. א"ר יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, והנ"מ דלא מיפלג ממתא בציבורי ובחבוראתא, ולא ידיעי הני דעלייהו מת מוטל לאיעסוקי ביה, אבל מיפלג ממתא בציבורי ובחבורתא הנך דרמו עלייהו אסורין בעשיית מלאכה דלא ליתו לירושלי ביה, אבל הנך דאתו לכבוד בעלמא הוא דאתו ולא אסירן. וכולהו אסורין בשאילת שלום, וקיי"ל דמכבדין ומרביצין בבית האבל, אבל אין מניחין בו את המוגמר. ומי ששמע על מתו בתוך שלשים יום הויא לה שמועה קרובה ונוהגת ז' ימים, ואם שמע לאחר שלשים זו היא שמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד, ויום שלשים כבתוך שלשים, והני מילי בחול אבל בשבת כלאחר שלשים דמי. ואם בא אחד מן הקרובין ממקום קרוב מהלך יום אחד, ואפילו אין גדול שבבית בבית, הרי זה מונה עמהם, א"ר חייא אפילו הלך גדול שבבית לבית הקברות ובא אחד מן הקרובים בתוך שלשה ימי האבל הראשונים, אפילו ממקום רחוק יותר ממהלך יום אחד, הרי זה מונה עמהם וסומך עליהם, אבל בא לאחר ג' ימים, אפילו ממקום קרוב מונה עמהם, ממקום רחוק מונה בפני עצמו, והיכא דנפיק שיכבא מקמי פניא אי נמי ממתא למתא ולא איסתתם הגולל אלא בלילה הנך דאיתנהו בבית מונין משעה דאיכסא מנייהו הנך דבהדי שיכבא מנו משעה דאיסתתים הגולל. ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה (אינו יוצא ויושב) [יוצא ואינו יושב] במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר עם כל אדם, רביעי הרי הוא ככל אדם:

4284

4285כל שלשים יום אסור לנשואין, מתה אשתו ויש לו בנים אסור לישא אשה עד שיעברו עליו ג' רגלים, ואם אין לו בנים נושא לאלתר, משום ביטול פריה ורביה, יש לו בנים קטנים נושא לאלתר, כדי שתהא זאת מפרנסן וכונסה לאחר ל' יום:

4285

4286תכפוהו אבלות בזה אחר זה והכביד שערו עליו מיקל בתער, ובמספרים לא, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול הדק:

4286

4287על כל המתים שהוא חייב להתאבל עליהם, אם מטתו דוחה הרי זה משובח, לאביו ולאמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח, שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים רצה חולץ תפילין, רצה אינו חולץ, רצה ממעט בעסקו, רצה אינו ממעט, על אביו ואמו חולץ וממעט. על כל המתים כולן מספר לאחר ל' יום, ונכנס לבית המשתה לאחר ל' יום, על אביו ואמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו, ואינו נכנס למשתה עד לאחר י"ב חודש. על כל המתים כולם קורע טפח, היינו כדי אחיזה, על אביו ואמו עד שיגלה את לבו. על כל המתים כולם אפילו לבוש עשר לבושין, אינו קורע אלא עליון, על אביו ואמו קורע כולן. על כל המתים מפשיט בגד קרוע לאחר שבעה ומאחה אחר שלשים, על אביו ואמו מפשיט לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. על כל המתים כולן קורע בין ביד בין בכלי וקורע מבפנים, על אביו ואמו קורע ביד ומבחוץ:

4287

4288חכם שמת בית מדרשו בטל, דלא פסקין סידרא ביה, ולא שיצאו תלמידיו ויטיילו בשוק, אלא יושבין ומעיינין בדבר הלכה. וכלים חדשים לבנים אסורין על האבל לגיהוץ שלשים יום, אבל שלא פרע ראשו ולא פירם את בגדיו ולא קרע או שחתך מצפרניו בימי אבלו חייב מיתה בידי שמים. שמש מטתו חייב מלקות, לא לקה חיה שולטת בנבלתו. אבל אסור בתפילין דאמר הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), מכלל דלכולי עלמא אסורי. ואסור לאכול ביום ראשון משלו, דאמר הקב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל (שם שם), מכלל דכולי עלמא אכלי. ואסור בנעילת הסנדל, דכתיב ונעליך תשים ברגליך (שם שם), מכלל דכולי עלמא אסורי. וחייב בעטיפת הראש, דכתיב ולא תעטה על שפם (שם שם), מכלל דכולי עלמא מחייבי:

4288

4289ואסור במלאכה כל שלשה ימים הראשונים, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה מלאכה בצנעה בתוך ביתו, ואשה טווה בפלך בתוך ביתה. ושלשה ימים הראשונים אבל אסור בשאילת שלום, משלשה ועד שבע משיב ואינו שואל, מכאן ואילך שואל כדרכו, וכל ג' ימים הראשונים מותר להלוך לבית אבל, אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין, אלא במקום המתנחמין. ומת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם כל שבעת הימים ויושבין במקומו. וכל שלשים יום אבל אסור בתספורת כל שיער שבו אבל שפה המעכבת לו ונטילת צפרנים כל שבעה אסור, מכאן ואילך מותר. ונהוג רבנן כי אמרי פסוקים של צידוק הדין והספידות על הקבר, וכי הדרי אפייהו אמרי קדיש הכי. יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחאה מיתיא, ולאסקא לחיי עלמא, ולמבני קרתא דירושלים, ולשכלולי היכליה בגוויה, ולמעקר פולחנא נוכראה מארענא, ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה, וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה ויקריה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן. יתברך וכו' יהא שלמא רבא וכו'. ובתר הכי שקלו עפרי ומנקין ידייהו ואומרין ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרינו ומעשה ידיך כולנו כי היכי דנתמלא קודשא בריך הוא רחמי ומיעצר מותנא:

4289

4290ומקמין דעיילי לבית האבל משאן ידייהו תרתי זימני כי היכי דליבטל רוגזא מינן כמיא דמשתפכן. ועיילין לבית האבל ומוזגין ליה כסא דחמרא ומברכין כוס תנחומין דהיינו ברכת רחבה הכי. ברוך דיין הרחמים שופט אמונות, שדננו בדין אמיתו, ככתוב (דברים לב ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, ברוך אתה ה' מנחם אבלים, ולא שתו אינהו אלא יהבין לאבל ומברך בורא פרי הגפן ושותה:

4290

4291ונהוג רבנן כל שבעה לצלויי בבית האבל צפרא ופניא, אבל למקרי בספר תורה התם לאו אורח ארעא. ולא אמרינן בבית האבל שירת הים, אבל אם הוא ראש חודש ואיכא עשרה אמרינן הלל ואי לא לא. ת"ר ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין, בד"א בברכת רחבה, אבל בתפלה ובברכת המזון אלו ואלו מן המנין:

4291

4292גירסת ירושלמי בד"א דהווי מן המנין באבילי מת אחר, אבל באבילי אותו המת ליתניהו מן המנין. ודוקא כוס ראשון ולא יותר, דכתיב ואחריתו כיום מר (עמוס ח י), אבל מכאן ואילך מונין אותו למנין עשר ולתפלה ולברכת המזון:

4292

4293ת"ר אל תבכו למת (ירמיה כב י), אל תבכו למת יותר מדאי:

4293

4294ואל תנודו לו (שם שם). יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה לבכי, שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין יותר ממני:

4294

4295ומי שמתו מוטל לפניו כו', כבר פסקנו הלכותיו דרך קצרה בפרשת ויהיו חיי שרה, והלכות ביטול רגלים לאבל והפסקתן, נפסק בהלכות מועד קטן, בפרשת אמור אל הכהנים:

4295

4296ואסור למנהג אבילות בשבת דלא לכסייא רישיה ולישנייא ללבושין, ואי לית ליה לבושא אחרינא מהדר קורעיה לאוחרא וליתרצא לפוריא ולכסיא, אבל נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין אסור אפי' בשבת, והלכך שבת עולה למנין שבעת ימי האבל, ואינה מפסקת ימי האבל, אבל הרגלים וראש השנה ויום כיפור מפסיקין ימי האבל, ואין עולין למנין ז', אבל לענין שלשים עולין ואינן מפסיקין ואי קברו למת שבעת ימים קודם לרגל בטלו הימנו גזירת שלשים קברו לפני הרגל, אפילו מקצת היום בטלו ממנו גזירת שבעה, קברו ביו"ט הראשון אינו עולה למנין, אלא מונה שבעה ושלשים לאחר הרגל, אבל קברו ביו"ט אחר של גליות מיסלק סליק ונהוג ביה אבילות, מאי טעמא כיון דעיקר מררא יום ראשון הוא, דכתיב ואחריתה כיום מר (עמוס ח י), כיון דיו"ט שני מדרבנן הוא סליק ליה למניין שבעה:

4296

4297ואע"ג דבשבת מתפללין בבית האבל, מיהו אין מברכין ברכת אבלים לא בשבת ולא בראשי חדשים, אלא האבל מברך על הלחם ועל היין כדרכו כדכתיב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), היינו שבת, דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב ג), ולא יוסיף עצב עמה (משלי שם), זו אבילות שאינה נוהגת בשבת, ונהגי רבנן למיכל בבית האבל ביעי וטלופחי אגב סעודתא דיעקב דאזיל לנחומי ליצחק אבוהי יום שמת אברהם דכתיב ויזד יעקב נזיד (בראשית כה כט), היני ביעי בשולי ונזיד עדשים כמשמעו. דכי היכי דלית לטלופחי פה כשאר תבואות וקטניות, וכן נמי ביעותא לית לה פה, אף אבל נמי לית ליה פתחון פה לומר דבר לפני בוראו, אלא להצדיק עליו את הדין. ולא משקין לאבל אלא חמרא ושיכרא, דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו ועמלו (ולא) [לא] יזכור עוד (משלי לא ו ז). ובתר דאכלין מברכין ברכת אבלים הכי, ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו, והן עונין ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו וגומר ברכת הזן וברכת הארץ, ואומר נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים, והאבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם. ככתוב (ישעיה סו יג) כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם (וירושלים) [ובירושלים] תנוחמו, בא"י מנחם ציון ובונה ירושלים, אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט במעשיו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות הוא יגדור הפרץ הזה לחיים ולשלום עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן:

4297

4298ויהיב ההוא כסא לאבילי ומוזגין כסא אחרינא ומברכין עליו בפה"ג ושתאו. וכל שלשה ימים הראשונים אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובאגדות, משום שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט). ואם היו רבים צריכים לו אינו נמנע כל עיקר:

4298

4299כה תאמר ליוסף אנא שא נא ועתה שא נא. (עח) זש"ה אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (ש"א ב כה), היינו מוכיחין, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו (שם), תשובה ומעשים טובים, והמוחל שהוא אכזר בידוע שאינו מתרבותו של אברהם אבינו, שנא' והגבעונים לא מבני ישראל המה (ש"ב כא ב), וכתיב אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם (בניו) [ביתו] (שם שם ד), לי כתיב, מלמד שהיו משתטחין לפני כל אחד מהן כדי שימחלו לשבעת בני שאול ונתאכזרו עליהם ולא מחלו, לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, שאם היו מבני ישראל היו מרחמים וחומלין:

4299

4300והעליתם את עצמותי מזה. למה נקרא יוסף עצמות בחייו, לפי שהיו אחיו קוראין את אביו עבדו ושותק:

4300

4301פקד יפקד. היינו דאמרינן מנצפ"ך צופים אמרום. כ"ף גאולה לאברהם, דכתיב לך לך (בראשית יב א). מ' גאולה ליצחק, דכתיב לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (שם כו טז). נו"ן גאולה ליעקב, דכתיב הצילני נא (שם לב יב). פ' גאולה לישראל במצרים, דכתיב כי פקד פקדתי אתכם (שמות ג טז). צדי"ק גאולה לנו בימות המשיח, דכתיב והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל (ירמיה כג ה):

4301