מדרש שכל טוב, בראשית י״ז:י״דMidrash Sekhel Tov, Bereshit 17:14
א׳וערל זכר. כדדרשינן, אפס דרך הפשט מדבר על אפנו, כי עד כאן הזהיר, ועכשיו בא לענוש כרת. וערל זכר אשר לא מלוהו אבותיו ולא מל את עצמו לכשהגדיל ונכרתה הנפש ההיא המזידה. ונכרתה ערירי מת בלא יומו, אע"פ שהאב והאדון חייבין בבן ובעבד למולו אם לא מלו הרי עובר בעשה, אבל אינו בכרת, אלא על ערלת הגוף עצמו:
1
ב׳את בריתי הפר. זה המושך לו ערלה לאחר שנימול:
2
ג׳ורבותינו דרשו ובן שמונת ימים ימול לכם. ואפי' אם חל שמיני שלו בשבת דוחה את השבת, וכל שאמו טמאה לידה כגון כהנת ולויה בת ישראל והגיורת ומשוחררת ממזרת ונתינה ושתוקית ואסופית ושפחה שטבלה כולן נימולין לשמונה ומילתם דוחה שבת, ויצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות נימול לשמונה, ואפי' דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה, אבל לחלל עליהם את השבת פלוגתא דרב הונא ורב חייא בר אבא, והיכא דמשתמע קול הולד בין השמשות ולא נולד עד שחשיכה, אין מילתו דוחה את השבת, דודאי הוציא ראשו חוץ לפרגוד בין השמשות והוה ליה נולד דאי לא הוציא ראשו לא הוה מצייץ דכמה דאיתא במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח, ולפיכך זמן מילתו ספק הוא, וכל מילה ספק אינו דוחה את השבת, והיכא דנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, דתניא ימול בשר ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד כשהוא מהול דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא לברך ברכת המילה, והרי הוא כישראל מהול לכל דבריו, ובשעה שמכירין בו שהוא מהול קוראין לו שם בפני עשרה, ואם אין שם עדה קורין בפני שנים, וישראל שמתו אחיו מחמת מילה אין מלין אותו אם הוא אדמדם עד שיבלע בו דמו, ואם הוא ירוק עד שיפול בו דמו, שנאמר אשר יעשה (אותו) [אותם] האדם וחי בהם (ויקרא יח ה) ולא שימות בה, וכי מהלינן בין מילה בזמנה בין שלא בזמנה בין לגרים בין לעבדים, אין מלין אלא ביום, שנא' וביום השמיני ימול (שם יב ג). תנן קטן נימול לח' לט' לי' ולי"א ולי"ב, לא פחות ולא יותר, כיצד כדרכו נימול לשמונה, נולד בין השמשות בחול נימול לתשעה מפני הספק, נולד בין השמשות בערב שבת נימול לעשרה, לפי שיום שבת ספק יום ח' או ספק יום ט' היא, ומספק לא מחללינן את השבת, לפיכך נימול לעשרה שהוא אחד בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יו"ט שני של גליות להיות באחד בשבת, נימול לאחד עשר, שאחר שנידחית מילה בזמנה, כשם שאין מחללין שבת מספק, כך אין מחללין יו"ט מספק, לכך נימול לי"א, שהוא שני בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יום ט"ו ראשון של פסח, או י"ט ראשון של שבועות, או של חג להיות באחד בשבת, נימול לשנים עשר, שהוא שלישי בשבת, שכשם שאין מחללין יו"ט הראשון משום ספק, כך אין מחללין יו"ט שני מספק:
3
ד׳יש להשיב כי משנתינו קודם תקנת הדחייה נשנית, ורבנן בתראי תקנו דחיות, כמו שהזכרנו בתחלת שכל טוב, ולמה תקנו לא אד"ו ראש, שאם אינו קובע יו"ט א' ר"ה לשנה הבאה, יהיה ר"ה ביום ד' שאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, ועד ועד בכלל, ואם השנה מעוברת מרחשון וכסליו כסדרן, חמשה, וכשר"ה חל ביום ד', נמצא יוה"כ ביום ו', ונמצאו שבתות סמוכות זו לזו, ומת שנפטר ערב יו"כ עם חשיכה מוטל על פני האדמה עד מוצאי שבת, והרי מבאיש ומתבזה על הבריות, וכשחל ר"ה ביום ו' יו"כ ביום א', ונמצאו גם סמוכות לבזיון המת, וגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, להכי תקנו שלא יהא ר"ה באד"ו, ומשום תקנה איתיה כדאמרינן במס' ר"ה, ואל יאמר קטן האמונה הלא שמבראשית היו מקדשין על פי הראיה בכל יום לעת שהלבנה נראית ואין חידושה תיקון הדחיות, כי יש להכחיד שאלתו תחת לשונו, שנא' אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ויקרא כג לז), שקידוש מועדים תלוין, ואפי' בימי הנביאים לא הלכו אלא אחר קידוש ב"ד, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), כזה ראה וקדש, שאין הדבר תלוי בראיית לבנה, אלא בקידוש ב"ד [על פי חשבון, שיהיו ב"ד] מעיינין ואומרים מקודש מקודש החודש, וכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא (תהלים פ"א ד), תחלה, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), וכתיב זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח יד), בחידוש קבועו בין נראה ובין לא נראה מקריבין קרבנו בזמן קבועו, אפס כי אם לא נראה בזמנו, דקיי"ל כר"א בר צדוק, ובישראל מקדשין את המועדות אפי' שוגגין אפי' טועין הרי הן קדושין וקבועין, ואין אדם יכול לומר בד"א בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים, אבל בדורות האחרונים אין יכולין לחדש תיקון, שהרי הוא אומר ה' אשר עשה את משה ואת אהרן (ש"א יב ו), ומצינו שחזקיה כתת נחש הנחושת אשר עשה משה, ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו שלישית השקל על מחצית השקל אשר צוה ה' את משה, ואלמלא שקשה להאריך בדברים, יש לגדור מן התורה, ומן התלמוד, שיכולין חכמי הדורות ויודעי השם לחדש תיקון לפי הנראה להם, לפיכך תיקן ר"א הגדול וחבריו את הדחיות, ור"ג מסר סוד העיבור, כאשר קיבל מבית אבי אבא בקבלה מאנשי כנסת הגדולה תלמידי חגי זכריה ומלאכי. ומילה דוחה את השבת מק"ו מצרעת, ומה צרעת דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת, מילה דוחה אותה פי' את הצרעת, שבת נידחית מפני העבודה, אינו דין שהמילה תהא דוחה אותה, פי' את השבת, ומנלן דעבודה דוחה את השבת, דכתיב וביום השבת שני כבשים (במדבר כח ט), ומנלן דצרעת דוחה את העבודה, שאם היה מצורע נדחה קרבן פסחו מן י"ד ניסן לי"ד אייר, ומנלן דצרעת נדחה מפני מילה, הא כתיב ביה השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח'), דכתיב ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג), אע"פ שיש שם בהרת:
4
ה׳כל צרכי המילה שאפשר לעשותן מערב שבת אין מחללין עליהם את השבת, וה"מ אותן דלקמיה מילה, אבל לבתר מילה מחללין מפני הסכנה, ולא מבעיא מילה דדחיא את השבת, מל ולא פרע כאילו לא מל. וחוזר על ציצין המעכבין ושאינו חוזר ונוטל על שאינו מעכבין שאם פרע ולא נטל ציצין המעכבין הוא ענוש בשוגג מפני שנראה כעושה חבורה ובר מילקא הוא, ומצוה למצוץ את הדם, ואפילו בשבת, ומאן דלא מייץ מעברינן ליה. ומאן דמרתתן ידי אינשי לא בידים נהוריה אסור למימהל שמא יעשנו שפכה, וקטן שמת קודם שנימול אין מחתכין ערלתו, שנאמר ואתה בריתי תשמור (בראשית יז ט), וכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, שנא' במתים חפשי וגו' (תהלים פח ו), ואין לומר כדי לזכותו לחיי עוה"ב אינו צריך, דה"ג בתלמוד ירושלמי במס' שבועות דפליגי התם רבנן ור"א, ואמר ר"א דאפי' נפלים של ישראל באין לחיי עוה"ב, והלכתא כר"א דהוא בתרא. ת"ר המוהל אומר בא"י אמ"ה אשר קב"ו על המילה, והאב אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים שם עונים כשם שהכנסתהו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, והמוהל פורע ומוצץ ומזלף ונותן עליו איספלנית, ויטמון הערלה בעפר, לקיים מי מנה עפר יעקב (במדבר כג י), וכן מצינו אצל אברהם שקבץ את כל הערלות אל מקום אחד, והיה נראה כעין גדיש, וקראו אותו גבעות הערלות, וכשזרחה החמה עליו היה ריחו נודף, וערב לפני הקב"ה כריח קטורת זש"ה עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך [לי] אל הר המור ואל גבעת (הערלות) [הלבונה] (שה"ש ד ו) וכתיב (וימול) [וימל] את בני ישראל [אל גבעת] הערלות (יהושע ה ג), ונוטל כוס של ברכה ומברך בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש וגו' בא"י כורת הברית, אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, ויקרא שמו בישראל פב"פ, ישמח האב ביוצאי חלציו, פלוני זה הקטן כשם שיכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. תשתלח אסותיה דחיי ודרחמי מן קדם מרי דבשמיא לרביא הדין, דהוא צריך אסותא, כמה דאתסן מי מרה ע"י משה, וכמי יריחו ע"י אלישע, כך יתסי רביא הדין מכל מרעין בישין, בעגלא ובזמן קריב אמן, והעומדים עונים אמן. ועוד תשלח אסותיה לאימיה דרביא הדין, [דהיא צריכה אסותא, ותתסי כמא דאיתסיאו מי מרה ע"י משה וכמיא דיריחו ע"י אלישע כן תתסי בעגלא ואמרו אמן]. ושותה הכוס של ברכה, ומשגרין המותר לאם הילד, דכיון שנאמרו עליו ברכות מעלי הם לאסותא. גם מצוה למעבד מושב כבוד לאליהו מלאך הברית, כדדרשינן בברייתא דר"א:
5
ו׳המל את העבדים אומר נוסח הברכה כדלעיל, ומוהל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה, ונוטלו ועומד על רגליו ומברך על הכוס בפה"ג, ואח"כ בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים. ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית, לא נתקיימה שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה), בא"י כורת הברית:
6
ז׳מי שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופין סחופין ומטורפין, ויסורין באין עליהם, אם אומר יודע אני, וע"מ כן אני בא, מקבלין אותו, ואי פריש יפרוש, מפני שהגרים קשים לישראל כספחת בבשר החי, שנאמר ונלוה (עליהם הגר) [הגר עליהם] ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), ומודיעין אותו מקצת מצות קלות, כגון לקט שכחה ופאה, משום שבן נח נהרג על שוה פרוטה שלא ניתן להשבון, ומודיעין אותו עונשין של עבירות, כגון כרת על אכילת חלב, סקילה על חילול שבת, ומודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שנא' ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה (רות א יח), קיבל דבריהן עושין ב"ד של ג', ומלין אותו בפניהם, משום דמפשט כתיב ביה, והמל אותו מכסה ערותו ומברך על המילה, ומל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה ונוטלו, ואפי' גוי שנולד כשהוא מהול, או שעלתה מכה על בשר ערלתו שנימל ע"י הרופא בעצמו צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא קיי"ל כרשב"א, דלא איפליגו ב"ש וב"ה בהא, אלא בקטן בר ישראל שנולד כשהוא מהול, דאמרי ב"ה דא"צ להטיף ממנו דם ברית משום דמסתמא גוי מולים מקרי, וקיי"ל דהמודר הנאה מן הערלים מותר בערלי ישראל, והמודר הנאה מן המולים, אסור במולי גוים, משום דשייך מילה בגוי, ולאחר שמל אותו נוטל אחד מן הב"ד את הכוס ומברך בפה"ג, וברכה שניה כדלעיל, וקורא לו שם, כדמצינו באברהם אבינו שקרא לאותן שגייר אברהם לשם חניכה, כדדרשינן וירק את חניכיו, ועד שיתרפא אין טובלין אותו, וכשמטבילין אותו צריך ב"ד של שלשה להטבילו, ואומר לו כאותן הדברים הראשונים, וגוזרין את שערו, וחותכין צפרני ידיו ורגליו, ואחר שעלה מן הטבילה ממים חיים אומר ברכת הטבילה, דהכי אמרי רבנן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מטבילת גר בלבד, משום דאכתי גברא לא חזי הוא ואינו קדוש במצות, אבל שאר חייבי טבילות, כגון נדה ויולדת וזבין מברכין קודם טבילתן. ואין מטבילין את הגרים לא בלילה ולא בשבת, וגר שטבל לשם קרייו. או גיורת שטבלה לשם נידתה, לא עלתה להן טבילה זאת, וחוזרין וטובלין לשם יהדות. ומברכין על הטבילה, וגר וגיורת שבאו ואמרו נתגיירנו, צריכין להביא עדות שמלו וטבלו בפני שלשה:
7
ח׳(הנה אלה קצות משפטי המילה עם הלכותיהן ונחזור על סדר עתך) כתיב את בריתי הפר. זה המושך לו ערלה, מכאן אמרו רבותינו אסור להניח ידו כנגד פניו כדי לכבוש מילתו, מפני שממשיך ערלתו ומחפה את העטרה, ומחלל בריתו של אברהם אבינו, אבל אם בא לצאת מן המרחץ והיו שם שני ב"א או בנו או חותנו ורוצה להצניע מהם לובש כעין מכנסים ומתכסה, כי הא דרבא כד הוה נחית לנהרא זקיף, וכי סליק שחי, משום שמתקשה מחמת חום המים, ולפיכך שחי, דלא לעייני ביה, וכן רבנן דבי ר"א כי נחתי זקפו, וכי סלקי שחיין. ולא ירחץ אדם עם בנו ורבו בבית המרחץ, דכתיב מקוה ישראל ה' כל עזביך יבושו (ירמיה יז יג), מה ים הזה רוחצין בו אב ובנו הרב ותלמידו ואינו בושין זה מזה, אף הקב"ה מתוודין הכל לפניו ומקבלין בתשובה ולא בושין זה מזה, ולא יודעין זה מזה, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב כה). אבל אם הרב צריך לבנו שישמשנו והרב לתלמידו מותר:
8
ט׳ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך ליה אשת החן עטרת בעלה, שלקח הקב"ה יו"ד משרי, וחלקה לשתים, ונתן חציה לשם שרה, וחציה הנשארת קירב לשם בעלה:
9