מדרש שכל טוב, בראשית כ״ב:י״חMidrash Sekhel Tov, Bereshit 22:18

א׳והתברכו בזרעך. בזכותם:

ב׳כל גויי הארץ. כדדרשינן בלך לך:

ג׳עקב. כמו בעבור:

ד׳אשר שמעת בקולי. בדבר הזה שציויתיך:

ה׳ד"א ויעקב את יצחק. א"ר חנינא ב"ר יצחק כל מה שהי' אברהם [עוקד את יצחק בנו מלמטה היה הקב"ה] כופת שרי או"ה מלמעלה, וכיון שחטאו ישראל בימי ירמיה, אמר להן הקב"ה ישרתיהו הנה כפיית, שנאמר כי עד סירים סבוכים וגו' (נחום א י):

ו׳ויקח את המאכלת. מכאן שאין שוחטין אלא בדבר המטלטל ותנן השוחט במגל יד ובקנה שחיטתו כשרה בדיעבד, ותנן היו נעוצים מתחילתן הרי אלו פסולים, תלושין ונעצנין. הרי אלו כשרים בדיעבד, א"ר יוסי בר אבא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה, אין שוחטין בה, ואין מוהלין בה, ואין חותכין בה בשר, ואין מקנחין בה את המכה, ואין מחצצים בה את השינים, מפני שרוח רעה שורה עליה:

ז׳ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. כלומר רואה הוא שיש לי עליו שיחות, תחלה אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך, ועכשיו אתה אומר אל תשלח ידך, דומה שיש שינוי בדברים, וא"כ איך יקוים כי ביצחק יקרא לך זרע, א"ל הקב"ה לא אחלל את בריתי, ואמרתי את בריתי אקים את יצחק, ומוצא שפתי לא אשנה, שלא אמרתי לך ושחטהו שם, אלא והעלהו שם, עליה ממש על מנת לירד, ומכיון שהעליתו על המזבח ממעל לעצים קיימתה הדבר:

ח׳ר' יודא אומר כיון שהגיעה חרב לצוארו פרחה נשמתו בג"ע וראה נשמת שרה אמו שכבר מתה שהלך סמאל והודיעה ואמר לה עלובה בן שניתן לך לעת זקנתך כבר שחטו אביו וצווחה ויצאת נשמתה, וכיון שהשמיע הקב"ה קולו מבין הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער, חזרה נשמתו לגופו והתירו אביו ועמד על רגליו ואמר בא"י מחיה המתים:

ט׳וירא והנה איל אחר. א"ר יודן אחר המעשים הללו ישראל נאחזין בע"כ ונסבכין בצרות, וסופן להגאל בשופר של איל, שנא' וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ה' צבאות יגן עליהם (זכרי' ט יד טו). א"ר חנינא בר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזין בעבירות ונסבכין בצרות, ובראש השנה ניצולין בשופר של איל, נוטלין אותו ותוקעין ומערבין את השטן וניצולין מידו, שנא' עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), וכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חוק לישראל הוא וגו' (שם פא ד), וכתיב יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א). ואמר ר' אבהו מפני מה תוקעין בראש השנה בשופר של איל, כדי לזכור עקדתו של יצחק, אמר הקב"ה תקעו לפני ביום הזה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק שנעקד כאיל, ומעלה אני עליכם כאילו נעקדתם עצמיכם לפני:

י׳תנן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג טו), מאי כבני מרון, כבני אימרי, כדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז לב). ר"ל אומר שלשה ספרים נפתחים בראש השנה לפני הקב"ה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עד, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לדין מות, בינונים תולה להם ברחמיו עד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיי עד, לא זכו נכתבין למיתה. ומלאכי דין ומלאכי רחמים באים להתיצב על ה', אלה לקטרג, ואלה להמליץ יושר, והשטן בא ועומד בתוכם להשטין בני ברית בקרב העמים, ומאהבת ה' אותנו קבע יום זה פקודה טובה ורחמים, בו פקד את אמנו שרה ורחל וחנה. בו ביום פקד את יוסף והוציאו מבית הסוהר, שנא' עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (תהלים פא ו), בו ביום בטלה עבודה מאבותינו ולא נתעבדו לפרעה עד יום צאתם משם, בו ביום קבע לעמו פקודה טובה ורחמים, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (במדבר י ט):

י״אכתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קודש (ויקרא כג כד). שבתון קדשהו בעשיית מלאכה, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, מקרא קודש אלו קדושת היום, ומניין שאמרינן מלכיות, שנא' והיו לכם לזכרון לפני (ה') אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י י), זה בנה אב שכל מקום שנאמרו זכרונות יהיו מלכיות עמהן, ולפי שהשטן בא לקטרג בדין, לכך אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, שנא' אני ה' אלהיכם (שם שם י), זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (שם שם ט), ובמה בשופר, שנא' (והעברתם) [והעברת] שופר תרועה בחדש השביעי (ויקרא כה ט). ותוקעין ומריעין כשהן יושבין תשר"ת תשר"ת תשר"ת תש"ת תש"ת תש"ת תר"ת תר"ת תר"ת, כולן סמוכין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפלת המוספין, כדתנן סדר ברכות של ר"ה אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום, ותוקע תשר"ת, ואומר זכרונות ותוקע תש"ת, ואומר שופרות ותוקע תר"ת, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, וכל כך למה תוקעין, כדי לערבב את השטן, ולעלות הקב"ה מכסא דין לכסא רחמים. אין פוחתין מעשרה פסוקים של מלכיות, כנגד יו"ד הלולים שבהללו אל בקדשו, ומן יו"ד זכרונות, כנגד יו"ד הדברות, ומן יו"ד שופרות, כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם, וקיי"ל כר' יוחנן בן נורי בדיעבד דאם אמר פסוק אחד של מלכיות, ואחד של זכרונות, ואחד של שופרות יצא. ואין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורעניות של ישראל, אלא של אומות העולם מזכירין, כגון וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן (זכרי' ט יד), מלכיות כגון ה' מלך ירגזון עמים (תהלים צט א), זכרונות כגון זכור ה' לבני אדום (שם קלז ז), ולא של יחיד אפי' לטובה, כגון זכרה לי (אלהים) [אלהי] לטובה (נחמיה ה' יט), ופקדונות אבות כרבים דמי, כגון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), ומתחיל בפסוקים של תורה, ואומר בשל כתובים, ומסיים בשל נביאים, ר' יוסי אומר המשלים בשל תורה הרי זה משובח, וכך היו וותיקין עושין. העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע, ובשעת הלל, כלומר ביום שאומרין בו הלל, כגון פסח ועצרת וסוכות, הראשון מקרא הלל, בתפילת יוצר, משום זריזין מקדימין למצות, וכך היו מקדימין לתקוע בשופר ביוצר בר"ה בראשונה, אלא בשעת השמד שינו הדבר ואיחרו התקיעות לעשותן במוסף. מפני מעשה שהי'. ודייקינן בשעת הלל, מכלל דבראש השנה ויו"כ ליכא הלל, שאפשר שיהא מלך יושב בדין וספרי חיים וספרי מתים לפניו פתוחים וישראל אומרים שירה:

י״בתקיעות של ר"ה ויה"כ מעכבות זו את זו, ולא דמיין לתפלה, אלא לארבע מינים שבלולב, לפיכך אין רשאי התוקע לשוח בין ברכה לתקיעה, ולא בין תקיעה לתקיעה, עד שישלים ל' קולות מתקיעות מעומד כשהציבור יושבין, וכן על סדר ברכות אין רשאי לשוח בין סדר מלכיות לזכרונות, ולא בין זכרונות לשופרות, ולא בין מלכיות לתשר"ת, ולא בין זכרונות לתש"ת, ולא בין שופרות לתר"ת, עד שיגמור ברכות כולן הן ותקיעתן. ומי שבירך על סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות וסיים תפלתו ולאחר עושה השלום נתמנה לו שופר, שלא נמצא לו שופר מעיקרא, ועכשיו נמצא לו, אם הוא בחבר עיר, דהיינו ציבור, צריך להשמיע התקיעות על סדר הברכות, שחוזר שליח צבור ותוקע שלשים על הסדר ברכות שחוזר ופותח בתפלת מוסף, ואומר מגן ומחיה האל הקדוש, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע תשר"ת, ואומר זכרונות, ותוקע תש"ת, ואומר שופרות, ותוקע תר"ת, אבל בלחש אין צריך היחיד לחזור ולהתפלל, ואם הוא ביחיד ונתמנה לו שופר אחר תפלת מוסף, אינו צריך לחזור ולהתפלל תפלתו כדי לשמוע סדר התקיעות על סדר הברכות, אלא שומע על סדר התקיעות תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג"פ, תר"ת ג"פ. יחיד שלא תקע, חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך סדר הברכות אין חבירו מברך לו, כלומר שזה מתפלל, וזה יוצא בתפלת חבירו זולתי בתפלת שליח ציבור, דקיי"ל כר"ג דאמר שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן, וכשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי, וא"ר יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויו"כ, ולא עוד אלא אפי' מי שאינו אנוס ואינו נמצא בעיר, כגון עם שבשדות ואינן בקיאין בסדר תפלות וברכות היה פוטרן ר"ג בתפלת שליח ציבור, אע"ג שלא שמעו הברכות, אבל הנמצא בעיר אינו יוצא ידי חובתו עד שמתפלל בעצמו סדר ברכות או שומע ומתכוין לתפלת שליח ציבור, ומה שפטר ר"ג עם שבשדות שבתוך התחום לא פטרן אלא מן הברכות שהן מדרבנן, אבל מתקיעות אינן פטורין, כי התקיעות הן מן התורה, ואם איש מישראל תוך התחום חייב לבוא לשמוע התקיעות על הסדר, ואם לא שמע עבר על מצות עשה, שנא' יום תרועה יהי' לכם (במדבר כט א). אבל אם נמצא חוץ לתחום אין מחללין עליו את היו"ט, דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא חותכין אותו לתקנו בדבר שהוא משום שבות, כגון מגל וכ"ש בדבר האסור משום לא תעשה, כגון סכין, ואם רצה ליתן לתוכו מים או יין כדי לצחצחו מותר, אבל לא יתן לתוכו מי רגלים מפני הכבוד, וכן אתה מוצא בפיטום הקטורת, ואין מעכבין את התינוקת שלא הגיע לחינוך מלתקוע בשבת, כיון שאינן בני מצות לא גזרי' עלייהו שמא יטלטל ארבע אמות, וכשהגיע לחינוך מעכבין אותן בשבת, משום גזירה, שמא יוליכנו אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל ביו"ט אין מעכבין אותו, שהותרה הוצאה, בין לצורך, בין שלא לצורך ומעסקינן בתינוק שלא הגיע לחינוך אפילו בשבת. והשומע מן המתעסק לא יצא, ושליח ציבור דעתיה אכולא עלמא, ולפי' אם שמע אדם קול שופר או קריאת מגילה מפיו וכיוון לבו לשמוע יצא, אבל יחיד ויחיד לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע, דאמר לי' ר' זירא לשמעיה כי לא שכיח חבר עיר איכוון ותקע לי:

י״גואם חל יו"ט הראשון של ר"ה בשבת אין תוקעין, דא"ר זירא גזירה הוא דגזרו אנשי כנסת הגדולה על השופר ועל הלולב ועל המגילה שלא לנהוג בשבת שמא יוליכם אצל בקי ללמוד עניינים אי נמי ברכותיהן ויעבירם ארבע אמות בר"ה נמצא מחלל את השבת, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והא דאמר ר' יצחק כל שנה שלא תקעו בה בתחלה מריעין לה בסופה, לא אמר כשחל ר"ה בשבת, דהא גזירת הכתוב שלא יתקעו, שנא' זכרון תרועה (ויקרא כג כד), אלא כגון שנאנסו או נתרשלו מלתקוע, מאי טעמא מריעין לה משום דלא נתערבב השטן כי כששומע קול שופר אומר שמא זהו יום, שנא' בו ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעי' כז יג), לפיכך עומד ושותק ואין לו רשות לקטרג, ואם לא תקע בראש השנה הוא מקטרג ונוטל רשות ובא ומגלגל פורעניות לעולם, לפיכך צריכין גוי צדיק שומר אמונים להיות מאמינים בבוראם שהוא מוציא צדקם כאור ומשפטם כצהרים, לבוא בקיחת דברים לפניו בראש השנה, יום בו נוצר אדם הראשון, ובו ביום נידון ומצא כופר, וביום זה כל באי עולם נסקרין בסקירה ונידונין בו מה יהא עליהם עד סוף השנה, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו (תהלים פא ד), איזהו חג שהחודש מתכסה בו שאין הירח נראה, הוי אומר זה ר"ה, וכתיב כי חק לישראל הוא (שם שם ה), שהן נכנסין תחלה לדין מקמיה דליפוש חרון אף, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), שגם כל העולם כולו נידונין בו ביום, וצריכין לומר סדר מלכיות שקבלו מלכותו עליהן, שנא' אני ה' אלהיכם (במדבר י י), ולחתום בא"י זוכר הברית, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק שנעקד כאיל בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ולתקוע תשר"ת, ולומר סדר זכרונות, ויחתום ויכתבו לחיים, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (שם שם ט), ולתקוע תש"ת ולומר סדר שופרות, כדכתיב יום תרועה יהי' לכם (שם כט א), ולחתום בא"י שומע תרועה, פי' ששומע ומקבלה ברצון, שנא' עלה (ה') [אלהים] בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), וכשהציבור יושבין והוא מתחיל לתקוע, צריך לברך קודם תקיעה בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר, ואין רשאי לומר בקול שופר, שאין השופר מלך ורב לשמוע בקולו, כדכתיב ושמעת בקול ה' (דברים כז י), וכתיב כי אם שמוע תשמע בקולו (שמות כג כב), אלא קולו ע"י אדם אנו מצווין לשמוע, וכן אינו רשאי לברך לתקוע בשופר, שאם אינו כך או אינו תוקע נמצא מחייב את עצמו בדבריו, וצריך לברך שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד), וכתיב ברוך ה' (אלהים) [אלהי] אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו וגו' (בראשית כד כז):

י״דשופר של יום הכיפורים ביעל ופשוט, של ראש השנה של אילים, ויהיו שופרות כפופים, ואם ציפהו זהב או כסף במקום הנחת פה פסול, שמצות היום בשופר של איל, ולא במיני חצוצרות ושארי כלי שיר, וזהו קולו משתנה, וכן אם ציפהו מבפנים פסול. נסדק לאורכו ודבקו פסול, ארוך וקיצרו, או שנסדק לרחבו ונשתייר בו כדי שיאחזנה בידו ויהא נראה מכאן ומכאן כשר, ואם לא פסול. גירדו בין מבפנים בין מבחוץ, ואפי' העמידו על גלדו כשר, ואם לא פסול. גירדו בין מבפנים בין מבחוץ, ואפי' העמידו על גלדו כשר. הכניס שופר לתוך שופר אחר ותקע בו, אם קולו של פנימי שמע יצא, מפני שהוא עיקר, והחיצון טפל לו, ואם קולו של חיצון שמע לא יצא. הרחיב את הקצר, וקצר את הרחב, ותקע לא יצא, שהרי נאמר והעברת שופר תרועה (ויקרא כה ט), דרך עברתו אמר הקב"ה. דיבק שברי שופרות פסול. ניקב נקב מפולש וסתמו במינו, רב יהודאי גאון פסק דקיי"ל כתרי לישנא דר' יוחנן לחומרא, דהיכא דסתמו שלא במינו אע"ג שנשתייר רובו שלם פסול, סתמו במינו אם נשתייר רובו ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה הרי זה כשר, ואע"פ שנפחת רובו אבל שלא במינו פסול, ואע"פ שנשתייר רובו, הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול. קדחו בזכרותו ותקע בו יצא, ולא תימא מין במינו חוצץ. התוקע לתוך הבור או כיוצא בו אותן העומדין בבור יצאו ידי חובתן, אבל העומדים על שפת הבור, אם שמעו ממש קול שופר יצאו, ואם קול הברתו שמעו לא יצאו, והוא שתוקע ועולה לו. שופר של עולה ושלמים לא יתקע בו לכתחלה, ואם תקע בשופר גזול יצא, וכן בשל ע"ז ושל עיר הנדחת, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. והמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו בשופר. הכל חייבין לשמוע קול שופר, שנא' יום תרועה יהי' לכם (במדבר כט א), וכתיב תורה אחת יהיה לכם (שם טו כט), ישראלים גירי צדק עבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, ואפי' כהנים ולוים שאינם במצות יובל, שהרי מוכרין לעולם, וגואלין לעולם, מיהו בתקיעת דר"ה איתנייהו, דהא בשילוח עבדים מיחייב. כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררין יוצאין ומוציאין אחרים ידי חובתן, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, אנדרוגינוס מוציא את מינו לבד, מי שחציו עבד וחציו בן חורין הרי הוא כטומטום, ואפי' לעצמו אינו מוציא. והנשים אינן חייבין לא בשופר ולא בכל מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, ומי שיצא ידי חובו מוציא אחרים ידי חובתן:

ט״ונשוב לענין מדרש הפרשה. וירא והנה איל. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר לפי שהי' רואה אברהם שהאיל ניתוש מחורש זה לחורש אחר ונסבך, אמר לו הקב"ה כך עתידין בניך להסתבך במלכיות מבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, ומאדום עתידין להגאל בתקיעת שופר, שנא' ביום ההוא (נאום ה') יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו' (ישעי' כז יג):

ט״זויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. גלוי לפניך שהי' לי מה להשיב, וכבשתי רחמי לעשות רצונך, כן יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך על בני ועל דורותיהם:

י״זד"א ה' יראה. אברהם קראו יראה, שם קראו שלם, לכך נקרא ירושלים:

י״חוישב אברהם אל נעריו. יצחק היכן הי', מלמד ששלחו אצל שם ללמוד תורה, ועשה שם ג' שנים:

י״טירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת שמועה טובה, היה אברהם מהרהר ואומר אלו מת בני בהר המוריה הייתי מת בלי בנים, עכשיו שנעשה נס אשיאנו מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות, ומי איכפת לי ביוחסין, א"ל הקב"ה אין אתה צריך שכבר נולד זיווגו של יצחק בנך: