מדרש שכל טוב, בראשית כ״ג:כ׳Midrash Sekhel Tov, Bereshit 23:20

א׳ויקם השדה. קנין בקיום:

ב׳והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר. בישר גם הוא וזרעו נקברין שם:

ג׳מאת בני חת. מה ת"ל מאת בני חת, והלא של עפרון היתה וממנה קנאה אלא הם נתעסקו לברר מקחו, ונעשים לו מליצים ועדים, לפיכך שיפך עליהם כמה דיו ושיבר כמה קולמסין לכתוב בני חת עשרה פעמים, ללמדך כל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות:

ד׳ורבותינו דרשו ויהיו חיי שרה. לפי שמסרה דין בעלה לשמים, לפיכך נענשה, שנא' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, לפיכך צריכין בני ברית קודש להתעסק במתי ישראל, להמצא לו ולספדו ולבכות עליו, שהוא כבודו של מת, ואם אינו נספד כראוי לו, סימן יפה הוא לו שנפרעין לו אחר מיתה, ובהכי סגי ליה לאיתפרועיה מיניה בדינא חטאו, אבל מי שעליו להספידו ואינו סופדו נענש עליו:

ה׳הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו (משלי יז ה'), ואם ליווהו מה שכרו, עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (שם יט יז). אבל אם אינו נספד ואינו נקבר, זה חלק אדם רשע, שנאמר לא יספדו ולא יקברו (ירמיה טז ד). והעומד על המת בשעת יציאת נשמתו של אדם חשוב חייב לקרוע. וחכם שמת כבודו בהספידו, וכל אדם חייבין לספדו כאילו הן קרובין. ושכר ההספד להרים קול:

ו׳ותניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, מפני שלא התאבלו על אדם כשר, והמתאבלין עליו מוחלין לו על עונותיו, בשכר כבוד שעשה:

ז׳תנו רבותינו בעת פטירתו של חולה מלאך המות עומד למעלה מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שרואה מזדעזע ופותח פיו וזורקו לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות:

ח׳ת"ר לעת פטירתו של חולה אומרים לו התוודה, שכן דרך המומתין, שכל המתודה על עונותיו יש לו חלק לעוה"ב, ואם אינו יודע להתוודות אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי:

ט׳ואינו נפטר עד שיראה פני שכינה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב ל), וכל זכיותיו ועונותיו נפטרין לפניו, ואומרים לו חתום, והוא חותם, שנאמר ביד כל אדם יחתום לדעת כל (אנוש) [אנשי] מעשיהו (איוב לז ז):

י׳ואקברה את מתי מלפני. שכל זמן שמת מוטל לפניו עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, ואפי' במקום אחר, דת"ר מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין ומן התפלה, וקיי"ל כדתירץ רב אשי דהוא בתרא, ואפילו הוא בבית אחר מתו הוא וכמוטל לפניו דמי, דכתיב ואקברה את מתי מלפני, וההיא שעתא לאו לפניו הוות. נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן, את שהמטה צורך בהן פטורין, ואת שאין המטה צורך בהן חייבין, ואלו ואלו פטורין מן התפלה. והמשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור, ובשבת שאין המת מוטל עליו לקברו, בו ביום מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, וחייב בכל מצות האמורות בתורה, אבל בחול מחזיר פניו ואוכל, ואינו חייב בכל אלו. ת"ר העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם [נשמטים א' א' וקורין, אין המת מוטל לפניהם] הם יושבין וקורין, והוא יושב ודומם, הם עומדים ומתפללים, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר רבון כל העולמים הרבה חטאתי לפניך [ולא נפרעת ממני אחד מני אלף], יהי רצון שתגדור פרצותי ופרצות עמך ישראל ברחמים. ואין אומרים לפני המת אלא דברים של מת. תנו קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרשת שמע עד שלא יגיעו לשורה יתחילו:

י״את"ר העומדים בשורה, הרואה שורה פנימה, פי' שרואה פני האבל פטור, ואעפ"י שאינן קרובין, ושאינה רואה פני האבל חייבין, ואע"פ שהן קרובין וקיי"ל כת"ק ולא כר"י:

י״בתנא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין או ספר תורה בזרועו וקורא ועובר משום לועג לרש חרף עושהו, וקיי"ל מת תופס ארבע אמות, אבל חוץ לארבע אמות שרי לאנוחי תפילין וליצלויי. פי' לועג לרש, כיון דאינהו לא מצי לעסוקי במצות, דכתיב לא המתים יהללו יה (תהלים קטו יז), חלשא דעתייהו, והמחליש דעתם כאלו חרף לעושהו. ודבר ברור הוא שהקבורה מן התורה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). נתעסק אדה"ר וחצב לו מערת המכפלה. כדרשנו לעיל, ונקבר שם הוא וחוה, ולפיכך נתעסק אברהם אבינו לקנותה לקבורה, ואע"ג דאסמכוה רבנן כי קבר תקברנו (דברים כא כג), הני מילי לזכר, אבל לאשה נפקא לן מן ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ א), ועוד דביזיונא דאינשי הוא וגדול כבוד הבריות לפני המקום. דתניא קברו את המת וחזרו וכו':

י״גנתתי כסף השדה קח ממני. תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, בכסף מנלן אמר חזקיהו דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים (ירמיה לב מד). ואימא עד דיהיב כספא לא קני עד דיהיב ליה שטרא, מי כתיב בכסף ובספר יקנו, אלא בכסף הוא דקנו ושטרא ראיה בעלמא הוא. בשטר מנלן, אי אמרת מהאי קרא הא אמרת שטרא לראיה בעלמא הוא, אלא מהכא, דכתיב ואקח את הספר המקנה (ירמיה לב יא). אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל במכר אע"פ שכתב לו שטר לא קנה עד שיתן לו דמים, מכאן שכותבין שטר על המכר, אע"פ שנתן דמים לא קנאו עד שיכתוב לו שטר, ואם פירש הקונה ואמר אי בעינא בכספא איקני דאי בעי' למיהדר בי לא מצית הדרי, ואי בעינא בשטר אקני דאי בעינא למיהדר בך הדרנא דבריו קיימין. והמוכר שדהו מפני רעתה, אם כתב לו על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, שדי מכורה לך, שדי נתונה לך במתנה, הרי זו מכורה ונתונה. רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו, ולמה כתיב בלשון מכר כדי ליפות כחו. בחזקה מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם (ירמיה מ י), במה תפשתם בישיבה, דבי ר' ישמעאל תנו וירשתם אותה (דברים יא לא), בישיבה. וחזקת קרקע ג' שנים, וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, ולפי שלא הגיענו למקור לא הארכנו במשפטה. וחזקת המתנה והתמורה והחלוקה ונכסי הגוי והגר אי רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ כל שהוא הוי חזקה:

י״דהשדה והמערה אשר בו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, אע"פ שמצר לו מצריו החיצונים, כגון שכתב לו למזרח הבקעה נהר לצפון הר למערבה יער לדרומה רשות הרבים ובההיא אתרא קוץ לשדה שדה ולבקעה בקעה לא קנה, אלא שיעור שדה אחר. שיהיו רוחותיה מכוונות כנגד מיצריו הללו, וכן אתה דן במוכר בית בבירה גדולה מפני שצריך לדקדק ולברר מקחו ולכתוב מיצריו, וצריך לכתוב לו כל שיכות הזביני שנאמר וכל העץ אשר בשדה. ותנן מכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע [ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע], פי' שפחותה מבית רובע קים לן דלא חשיבא ומדת קרקעיתה ב' אמות וכ' אצבעות, האורך והרוחב ארבע טפחים, ואצבע ושליש, כי סתם שדה ט' קבין דהיינו ע"ה אמה אורך על נ', ופחות מכאן אינו קרוי שדה, ואת (הנשמר) [השומירה] העשויה בטיט וכו' אבל לא מכר את האבנים שאינן לצורכה וכו', ולא חרוב המורכב, שכל זמן שאינו מורכב אינו חשוב, ומשהרכיבוהו הרי הוא חשוב, ולא סדן בשקמה, הוא ארז שנקצצה נופו התחתונה כדי שישביח ויגדל, כלל העולה המוכר בעין רעה הוא מוכר, וכל מה שלא פירש לא קנה הלוקח:

ט״ואלה הם קצות משפטיהם על סדר הישועות. ונחזור על סדר הפרשה:

ט״זואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. שלמד מדרכו של בוראו שהוא גומל חסד עם החיים ועם המתים, עם החיים, מתחלת תורתו, שנא' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג כא). עם המתים, מתכלית תורתו, שנא' ויקבור אותו (בגאי) [בגי] (דברים לד ו), לפי' למד אברהם לגמול חסד עם החיים, דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה). את המתים. מהכא דכתיב ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו ועליו הכתוב אומר רודף צדקה וחסד ימצא חיים (צדק) [צדקה] וכבוד (משלי כא כא), בשביל שרדף אברהם לעשות צדקה וחסד עם החיים והמתים, לפיכך חיה שרה, ואעפ"כ כבוד היה לה לשרה למות קודם אברהם שלא תתבזה אחריו. אברהם זכה בשרה, לפיכך זכו בניו יצחק וישמעאל אחריו, אשריהן לצדיקים שזוכין ומזכין גם לבניהם אחריהן:

י״זירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה עטרת זקנים, עד שלא בא אברהם לא היתה זקנה, ולא היה ניכר בין בחור לזקן, ולא היה הזקן מתכבד על הבחור, כיון שגמל אברהם חסד עם שרה, בקש רחמים על הזקנה שיהא היכר בין זקן לבחור, אמר הקב"ה אתה תפשת אומנותי שעשית צדקה וגמילות חסדים, בוא ולבוש לבושי, שנא' שער (רישיה) [ראשה] כעמר (נקי) [נקא] (דניאל ז ט), וכתיב ואברהם זקן: