מדרש שכל טוב, בראשית כ״ד:ס״זMidrash Sekhel Tov, Bereshit 24:67

א׳ויביאה האהלה שרה. כלומר כל מה שפסק באהל של שרה אחר מיתת שרה, כדאמרינן בגמרא, חזר בביאת רבקה כמות שהי' בחייה של שרה, ולכך:

ב׳ויאהבה (יצחק וינחם) [וינחם יצחק] אחרי אמו. כיון שחזרו כל הברכות שהיו אצל אמו:

ג׳ד"א והנערה טובת מראה מאד בתולה. אר"ל בנות הגוים משמרות עצמן ממקום אחר אבל זו בתולה ממקום בתולין:

ד׳ואיש לא ידעה. ממקום אחר:

ה׳תנן הגדול שבא על הקטנה, והקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים, דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה, ר' אבהו בשם ר"א אומר טעמא דר"מ ואיש לא ידעה, הא אם נבעלה מעץ בתולה נקראת, טעמייהו דרבנן בתולה היא הא אם נבעלה מעץ בעולה היא נקראת:

ו׳והלכות בתולים בפרשה ושם לה עלילות דברים (דברים כב יד) יזכינו הקב"ה לדורשן:

ז׳ויקח האיש נזם זהב וגו'. נתן לה לשום מתנה, ומתנות הללו בלשון רבותינו סבלונות, דאיכא אתרא דמסבלי והדר מקדשי, והני סבלונות לא הדרי בין שמתה היא אחר שנתקדשה, בין מת הוא, בין שחזר, בין שחזרה בה, אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי משפטן. תנן השולח סבלונות לבית חמיו שילח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן, שאפילו שוה פרוטה בלבד ומתה היא או חזרה בה, אין נגבין, שעל דעת סעודה שולח, ואגב שאכל שם סעודת חתן בדינר מחל לו הכל, אבל לא אכל ושתה שם שוה דינר לא חשיב ונגבין הכל. סבלונות מרובין, כגון כלי כסף וכלי זהב ובגדים יקרים שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין, בין שמתה היא, בין שמת הוא, בין שחזרה היא, בין שחזר הוא, אבל סבלונות מועטין אינן נגבין, וכן מאכלות ששילח לבית חמיו אינן חוזרין כשמתה או כשמת הוא או שחזר בו הוא. אבל חזרה היא אפילו אגודת ירק מחזרת ושמין לו הדמים בזול:

ח׳ומוהר הן תכשיטין שנותן לאחר קידושין, עלייהו אמר רב פפא הלכתא בין מתה היא בין מת הוא בין חזר הוא בין חזרה היא מוהרי הדרי, קידושין לא הדרי, דאי הדרי קדושין אתי למיטעי לזמר שמותר באחותה משום הכי אמרי דקידושין לא הדרי:

ט׳תנן האשה נקנית בשלשה דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף [ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר] ב"ה אומרים בפרוטה או בשוה פרוטה, וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, הוא של כסף דמיו ח' פרוטות נחושת. ת"ר כיצד בכסף, נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, נתן הוא ואמרה היא הריני מקודשת לך הוי קידושין מדרבנן, נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת, נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת, אבל אמר הילך דבר זה במתנה, וחזרה ואמרה הרי הוא שלך ואקדש ליך בו חיישינן ליה מדרבנן וצריכה גט, וכן אם אמר כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן הסלע, בין שאמרה ובין ששתקה מקודשת, אבל לאחר מתן סלע אם אמרה הין מקודשת, אבל אם שתקה אינה מקודשת, ואם אמר כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי, ובשעת מתן סלע אמרה הן מקודשת, שתקה אינה מקודשת, לאחר מתן סלע אפילו אמרה הין אינה מקודשת. קידשה בגזל דידיה בחמס דידיה בגניבה דידיה, או שחטף סלע מידה וקידשה אם שידכה מקודם לכן מקודשת, והגזל ישלם לאשה, ואם לא שידכה אינה מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה דבר לשם קידושין ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו, וקיימא לן כוותיה, והוא שעסקו בענין קידושין ולא פסקו עד שעת המתן וכן בגט. ואם אמר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך כך וכך ממון, הרי זו מקודשת, והוא יתן, וקיי"ל כרב הונא דקאי ר' יוחנן כוותיה. ואם היה פקדונו אצלה ואמר לה התקדשי לי בפקדוני שאצלך, אם נגנב או אבד ונשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, וקיי"ל כר' אליעזר. אמר רב נחמן האומר לאשה התקדשי במנה והניח לה משכון על אותו המנה אינה מקודשת, וקיי"ל כוותיה. והמקדש במלוה שיש עלה משכון מקודשת, פי' שהלוה לה מעות תחילה והניחה משכון עליהם ועכשיו מחל לה המלוה ומסר לה המשכון לשם קידושין, דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה מעות הראשונים לא לקידושין ניתנו, וקיי"ל כוותיה. אבל במלוה עצמה שכבר הלוה אותה ויצאו המעות או שום דבר ועתה אומר לה מה שאתה חייבת לי יהא מחול ליך והתקדשי לי בו אינה מקודשת, דהא מעות אין כאן ומשכון אין כאן:

י׳ת"ר בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאינה שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי הרי זו מקודשת, והיא שלא בגרה וקיבלו:

י״אבביאה כיצד כגון שאמר לה מכור לי בתך לביאה שתהא מקודשת בגמר ביאה זו, ואפילו בת שלשה שנים ויום אחד מקודשת, אבל בפחות מכאן בנותן אצבע בעין ואינה ביאה. והוא שיש עדים שמסר לו האב ושנתייחד עמה ושהוציא האב את בתוליה לפניהם. וכשם שקידושין זו ע"י האב, כך כל ענייני קידושין ע"י האב, עד סוף שתים עשרה שנה, ומתחלת י"ג ולמעלה שנעשה בוגרות ואין לאביה רשות בה רק היא מקבלת קידושיה בין ע"י עצמה בין ע"י שליח. היו ע"י שליח צריכין להיות בפני שני עדים כשרים ורחוקים, שיכירו האיש והאשה, ויראו מה שהוא נותן לה, וישמעו מה שהוא אומר לה, וכיצד קבלת החפץ:

י״בואם הטמינם אחרי גדר, אע"פ ששמעו דבריו, כיון שלא ראו מתת החפץ וקבלתו אינה מקודשת, וכן אתה אומר במקדש בלילה, אם לאור הנר והלבנה והאבוקה היה, וראו ושמעו הדבר מקודשת. והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו זה וזו מודין. וכן המקדש בשני פסולים. או בשני קרובין או עד אחד כשר ואחד פסול דאורייתא אינה מקודשת, אבל עד אחד כשר ואחד פסול דרבנן חיישינן לה וצריכה גט. ת"ר האיש מקדש בו ובשלוחו, אלא מצוה בו יותר מבשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה, דאמרה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:

י״גאמר רב שליח נעשה עד לקידושין, והלכתא כוותיה דהא ר' נחמן קאי כוותיה. דאמר רבא א"ר נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו, בין בקידושין בין בגיטין בין בממון. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, פי' מאחת עשרה שנה ומחצה עד סוף שתים עשרה שנה, כל שכן כשהיא קטנה משנולדה עד שהיא בת י"א שנה ומחצה, בו ובשלוחו:

י״דתנן התם נערה המאורסה בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה, ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות בגוף אחד, אלא אביה מקבל את גיטה, ולא היא, וקיי"ל כר' יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין דמכנסת עצמה בקבלת גיטה לרשות האב, אמרינן אביה נמי ניחא ליה שתקבלנו, משום הכי הוי גיטא, אבל בקידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה, דברי הכל אביה ולא היא:

ט״ויתומה שהשיאה אמה או אחיה כשהיא קטנה בדעתה ויודעת לשמור קידושיה, יכולה למאן, וכשגדלה והגיעה לבוגרת אמר' אי אפשי בקידושין שקידשני אמי או אחי הרי זה מיאון. השיאוה שלא לדעתה ואינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן. הגדילה ונתקדשה לאחר קידושיה הן הן מיאונה, וקיי"ל כר' חנינא בן אנטיגנוס, וכרב יהודה בן בתירה, והיא מותרת לכל קרוביו אלא שפסולה מן הכהונה:

ט״זקידושי טעות, כגון דאמר לה התקדשי לי בכוס זה של יין, ונמצאת של דבש, על מנת שאני עשיר ונמצא עני, קיי"ל כתנא קמא בין לשבח בין לגריעותא בין שהטעתו היא אינה מקודשת, ואע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש בו לו דברים שבלב אינו כלום:

י״זהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת, דדוקא קאמר מקום פלוני שאין לי שם אויבים, אבל אם אמר לו הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת, שמראה מקום הוא לו ולאו דוקא קאמר ליה משום איבה:

י״חקטן שקידש אינן קידושין:

י״טקיבל קידושי בתו קטנה מקודשת ובאותו קידושין מקבלת את גיטה אבל קידשה ביהדותו של אב לגרשה בשמדו לא פשיטא לי:

כ׳קטנה שקידשה אמה ואחיה ונמצא שאביה קיים אפילו מיאון אינה צריכה ושריא לעלמא:

כ״אהמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים, ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, דמצי אמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעי מדבריהם מספיקא, כיון דלא פירש דלמא דעתיה נמי אדרונא. וכן נמי במומין:

כ״בהמקדש שתי נשים בפרוטה אחת או אשה בפחות משוה פרוטה, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח ולא היה יודע שאין קידושיה קידושין:

כ״גוכן קטן שקידש בפרוטה אם שלח סבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת:

כ״דא"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, פי' אם שידך לאשה ונתרצית וקדם ושלח לה סבלונות, כיון דאורחייהו לקדש ברישא חיישינן שמא שלח הני לשום קידושין, מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן לסבלונות:

כ״ההאומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני אלא שהלך ברמאות וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום, ובא אחר וקדשה בתוך למ"ד, מקודשת לשני, לא קדשה אחר בתוך ל' רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו הני זוזי ולא לפקדון דמי ולא למלוה דמי, אלא בתורת קדושין יהבינהו להו. לא קדשה אחר וחזרה בה, ר' יוסי אומר חוזרת, והלכתא כוותיה. וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה, אם שלה קדמה לשל שליח קידושיה קידושין לא קידשה עצמה וחזרה בה, ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דיבור ומבטל דיבור, וקיי"ל כוותיה. המקדש אשה ע"מ כך וכך, נתקיים התנאי הרי זו מקודשת, לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. ע"מ שירצה אבא מכאן ועד שלשים יום לא מחה האב מקודשת, מחה האב אינה מקודשת. מת האב בתוך למ"ד יום מקודשת, דאמרינן תו מאן ימחה. מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב שיאמר איני רוצה שלא תצטרך לחליצה או ליבום:

כ״והאומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, בין לכנוס בין ליתן גט, אבל באו שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה צריכה גט משניהם, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. אמרה נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, נותן גט ואינו נאמן לכנוס, דלא מירתת דידע שתהא מחפה לקחתו ותיבוש לומר אין זה שקידש אותי. האומר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשתני כלל, הוא אסור בקרובותיה, משום דשוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, והיא מותרת בקרוביו משום דאמרי איהו שקורי קמשקר. וכן האומר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה ומותר בקרובות בתה, והבת מותרת בקרוביו, משום דאמרה אמי לאו כל הימנה לאוסרני. וכן האומר קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי, הוא אסור בקרובת הבת שהוא אסרן עליו ובבת שהיא אסרה עליה:

כ״זהמקדש את האשה סתם ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי זו כהנת, עשירה והיא עניה, עניה והיא עשירה, הרי היא מקודשת מפני שלא הטעתו, אלא דברים שבלב היו, ואין בהם כלום:

כ״חהרי זו מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעלך, לאחר שיחלוץ יבמיך, לאחר שתמות אחותך, אינה מקודשת, משום שאין הדברים מסורין בידו באותה שעה לפיכך לא קנאה אפילו להתגייר הוא לא בידיה דבעי ב"ד של שלשה, דהא משפט כתיב ביה, ומי יימר דמזדקקי ליה ביה תלתא. וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי, לא אמר ולא כלום. א"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת ועוברה ניכר דבריו קיימין, ודברי הכל:

כ״טהממנה שליח נאמן ואומר לו צא וקדש לי אשה בכל מקום שאתה מוצא והלך ונאנס, ולא יכול להחזיר שליחותו, אם קידש אם לא קידש, או היכן קידש ואימתי קידש, ומת אותו שליח או נשבה למרחוק, יש לומר חזקה שליח נאמן עושה שליחותו, והרי זה נאסר בכל הנשים שבעולם, שבכל אחת ואחת יש לומר שמא אחותה קידש לו שלוחו או אמה או בתה, והרי זו נאסרת עליו, ואע"פ שהנשים אשר בסתם זה מותרות לכל אדם בלעדיו, הוא ודאי אסור בהן שחזקה שליח נאמן עושה שליחותו. ומודה רב נחמן באשה שאין לה לא אם ולא בת ולא אחות ולא שאר קרובות שהיא נאסרת לאיש בעבורו שהוא מותר לקחתה, וכן אם היו לו קרובות הללו ובעת שהלך שלוחו לקדש לו אשה היו אלו הקרובות נשואות או ארוסות ונמצא כי אחר לכת השליח נתארמלו או נתגרשו הרי זו מותרת לו. כי אם זו קידש שלוחו מוטב כי הקרה ה' לפניו אותה, ועל קרובותיה אין לחוש שהרי הן נשי אחרים ולא היה יכול השליח לקדשן, וצריך הדבר להיות מעומד על בוריו בדקדוק ע"פ עדים, אבל גבי גט אע"ג דהדר אמר נתתי לה לא אמרינן חזקה שליח שעושה שליחותו, ופיו שאומר נתתי לה הרי הוא כשני עדים ופטורה, אלא אסורה עד שתתגרש בעדים, דאתמר בעל אומר לגירושין, ושליח אומר לגירושין, ואשה אומרת נתנו לי ואבד ממני ר' יוחנן אמר אין דבר שבערוה פחות משנים, והלכתא כוותיה לחומרא, דהיינו קידושין אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו, אבל להקל להתיר אשת איש לעלמא לא:

ל׳ונערה המאורסה דפסקינן דהלכתא דברי הכל אביה ולא היא, הני בדלא שדך לאביה, אבל שדך ליה מעיקרא ואירצי ליה ובתר הכי קדשה שלא מדעתו רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה גט וצריכה מיאון, ולא קי"ל כותייהו, אלא כרבינא דהוא בתרא, דאמר דשייך לא ניחא ליה דלפקעה עצמה מרשותיה דהא זיכה ליה רחמנא בכסף קידושין, הלכך לא אירצי דלתקדשי בלא דעתיה, וכיון דלא ניחא ליה בהני קידושין אינה מקודשת:

ל״אוצריכין בני ברית קודש כשבאין לישא אשה לבדוק תחלה במשפחתה ובקרובותיה ולקדש בפני שני עדים כשרים, ואח"כ נוטל כוס של יין ומברך בפה"ג, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, שמח תשמח, שהוא ברכה להזוג, וכל מה שיכולין לברך ולשמח החתן והכלה עושין, שכל המברכו ומשמחו זוכה לחמשה קולות. וז' ברכות הללו, כנגד ז' ברכות שבירך הקב"ה את אדם וחוה, שנאמר ויברך אותם אלהים (בראשית א כב). ראשונה ברכת היין המשמח אלהים ואנשים, והיא קודמת לכל קידוש והבדלה, ואחריה שהכל ברא לכבודו, ואע"פ שאינו מן הענין והסדר אלא מאשר יצר ואילך שמתחיל בדבר שניהם, אלא על שברא הקב"ה כל בריות העולם וכולם לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מג ז). וכתיב כל פעל ה' למענהו (משלי טז ד). ואחריו יוצר האדם, כי אחר יצירת כל בריות יצר את אדם הראשון, כי ביום הששי בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישי הוצבר עפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בששית נפח בו רוח חיים ועמד על רגליו, לפיכך מברך יוצר האדם על יצירת אדם לבדו, ומתחיל בסדר הזוג ומברך אשר יצר את האדם בצלמו, שבשעה ששית הפיל עליו תרדמה, שהרי כבר בראו צלם ודמות ותבנית ועכשיו התקין לו ממנו, כלומר מצלעו בניין עדי עד, כדכתיב ויבן ה' את הצלע (בראשית ב כב), ומסיים יוצר האדם, כי שניהם להדדי נקראו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם (שם ה ב):

ל״בברכת אירוסין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, בתורה שבכתב, דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא (תקריבו) [תקרבו] לגלות (ערותה) [ערוה] (ויקרא יח ו), ואסר לנו, בתורה שבעל פה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך (דברים יז יא). אסר לנו ארוסות עצמינו שלא להתייחד עמה עד שיכניסנה לחופה ויתן לה כתובה, ויברך שבע ברכות, ואז תבעל לו בטוהר ובנקיון, ואם נתייחד עמה קודם לכן נמצא מרבה ספק ממזרות בישראל. דתנן ראוה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, אמרה להן מאיש פלוני וכהן הוא ר"א (ורבנן) [ור' גמליאל] אומרים נאמנת, ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. ואמרינן ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אומרת מניה, והוא אמר אין מנאי, ומשום דקא מודים אסיק ר' יוסף הלכתא כר"א וכר"ג דאמרי נאמנת ואת לא תעביד עובדא להשיאה ליוחסין, ואי נשאית לה מפקינן לה מניה, אבל היכא דלא מודי ודאי רוב פסולין אצלה, ובתר רובא אזלינן ומאינש דעלמא היא מעברא והולד ממזר. והתיר לנו את הנשואות, פי' נשואות שלנו ע"י חופה הבאה מחמת קידושין, וחותם בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין. אלמא דבלא חופה וקידושין אין הורתו של ישראל בקדושה, אלא כבא אל אשה זונה:

ל״גושבע ברכות של חופה מברכין אותה ז' ימי המשתה בדאיכא פנים חדשות, ואי ליכא פנים חדשות אינה מברך, אלא ברכה שביעית ותו לא:

ל״דובמכתב שטר כתובה יש שינוי מנהג בישראל על מכתב התוספת והנדוניא ולא פסיקא מילתא אפילו מדרבנן אלא כפי מנהג העיר, זולתי מאתים זוז לבתולה, שהן כ"ה סלעים דנפקא לן מן מוהר הבתולות, ולאלמנה מנה מדרבנן כשמה דהיינו אל מנה:

ל״הואגב שהזקקתי לכל כך כתבתי טופס השטר דצריך למקני לך קנין כתובה באנפי עשרה כי היכי דלישתעביד באחריותה, וצריך לשרטיה בשרטוטין, וה"ה לכל שטרי ב"ד, ולא יהא בה תיבה שאינה גמורה, ואם נחסר בה תיבה צריך לכותבה בין חטי ולמכתב בשיטה אחרונה דביני חטי קיימא, וכן אם אירע בה שום שיבוש ומחקה צריך לקיימו בשיטה אחרונה, אם יש לה אב כותב ודין נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה, ואם לא כותב דהנעלת ליה סתם, ואם היא בחזקת בתולה כותב פלונית בתולתא, ואם היתה כבר אלמנה כותב פלונית בת פלוני סתם, וכן אם היא בחזקת בתולה כותב ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן מוהר בתוליכי דחזי לכי מדאוריתא, ואם היא אלמנה כותב זוזי מאה סתם, והנדוניא והתוספות כותב כמנהג וחותם החתן ואחריו שנים או שלשה עדים כשרים במעשיהם ורחוקים מקרובות, וצריכים בני ברית קודש ללמוד מצור חצבתם להדבק בטובים שבעולם, שנאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני משם (בראשית כד ד). וכל הנושא אשה לשם שמים דרכיו מוצלחים. ויש לו חלק לעולם הבא, והנושא אשה שאינה הוגנת לשום ממון, עליו הכתוב אומר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה (יאכלו) [יאכלם] חדש את חלקיהם (הושע ה ז), חדש נכנס וחדש יצא, וממון כלה, והנושא לשום יופי הויין לו עזי פנים, והנושא בת עם הארץ, נמשל כענבי הגפן שמשתרגות בסנה דבר כיעור ואינו מתקבל, והוויין לו בנים קשים ומורדים בישראל, ובתו ככלב, ועליו הכתוב אומר כל שוכב עם בהמה מות יומת (שמות כב יח), והנותן בתו לע"ה כאילו כופתה ונותנה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל, אף ע"ה דורס ובועל ואינו מתבייש, ואיזהו ע"ה כל שאין יודע גבורותיו של הקב"ה, ואינו יודע תפלה וברכות שאפילו נראה שהוא חסיד, ארור הוא לאלהי ישראל, שאינו יודע שבחו של הקב"ה, אע"פ שנראה חסיד עיקרו רשע, שכך אמרו רבותינו אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד. ולפיכך ימכור אדם מה שיש לו וישא בת ת"ח, שאם מת או גולה, בניו ת"ח, וישיא בתו לת"ח, משל לענבי גפן בענבי גפן דבר נאה ומתקבל:

ל״וירויחו דורשי הענין וישכילו. וסמוך לה פרשה תלמוד דרך ארץ, שישא אדם אשה לבנו גדול, ואח"כ ישא לעצמו, שנא' ויביאה יצחק האהלה וגו', וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה וגו':