מדרש שכל טוב, בראשית ל״ח:ל׳Midrash Sekhel Tov, Bereshit 38:30

א׳ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני. חוט של זהורית שקשרה לו:

ב׳ויקרא. יהודה:

ג׳שמו זרח. כלומר זה זרח תחלה שהוציא ידו בראשונה. ארבע ידים כתובין בזרח, כנגד עכן בן בנו, שפשט יד בארבע חרמים. חרם עמלק וחרם הכנעני, שנאמר והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), וחרם סיחון ועוג אלא שלא נענשין על הנסתרות, עד שהיו במדבר לאחר שעברו את הירדן עבר על חרם יריחו ונענש, היינו דכתיב [וכזאת] וכזאת עשיתי (יהושע ז כ), אלו דברי ר' יודן, ור' חונא אמר כנגד ד' דברים שלקח מחרם יריחו, שנאמר [ואראה] בשלל אחת וגו' (שם שם כא):

ד׳ורבותינו דרשו ויהי בעת ההיא. באותו הפרק שכבר נמכר יוסף:

ה׳ויט. נטה דעתו אצל חירם:

ו׳ויאמר יהודה [לאונן] בא אל אשת אחיך ויבם אותה. יהודה התחיל במצות יבום תחילה, תני כל דבר שהיה בכלל היתר, כגון יבמה ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון, [ת"ל] יבמה יבא עליו מצוה. ר' יוסי בן חלפתא אומר חמש בעילות בעלתי ושניתי, דרך השדים בעלתי פי' מצניע ושותק כמי שכפאו שד, ונטעתי מיבמתי חמשה ארזים בישראל, ואלו הן:

ז׳ר' ישמעאל בר' יוסי, ור' אליעזר בר' יוסי, ור' מנחם בר יוסי דהיינו וורדימוס, ואמאי קרי לי' וורדימוס שפניו דומה לוורד, ור' חלפתא בר' יוסי, ור' אבדימי בר' יוסי, ומשפטי היבום יזכנו בוראי לדורשן בפרשתן, אבל משפטי שומרת יבם אינם רמוזים בתורה זולתי כאן. ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. מכאן אומרים שומרת יבם שנישאת בלא חליצה תצא מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית, נתקדשה ולא נישאת אם היה יבמה ישראל נותן השני גט ומותרת ליבם, אבל למקדש אסורה, ואם היה יבמה כהן נותן המקדש גט וליבם אסורה משום גרושה, נישאת והיו לה בנים משני אם הוא ישראל חולץ להיבם, וישבת תחת בעלה, ואפוקי לא מפקינין מיני' שלא להוציא לעז על בניה ואם היה בעל כהן ויש לה בנים ממנו אפילו חליצה אינה צריכה שלא להוציא לעז עליו מעתה. מתו הבנים חזרה לאיסורה הראשון תצא מבעל [בגט] ומיבם בחליצה, וקיי"ל יבמה תפשי בה קידושין ולא הוי הוולד ממזר, דכי אמר רחמנא לא תהי' אשת המת החוצה (דברים כה ה), ללאו הוא דאתא ולא למיפסל זרעיה דפסקי ליה מהא דתניא אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, ואמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם אלמא כאשת איש דמיא לגבי עלמא ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה ואי ס"ד שריא ליבם, והתנן זה הכלל כל שתיבעל לאחרים ולא תהא אסורה לו היה מתנה עמה ואמרו במערבא לית הלכתא כר' המנונא אלא שרי' ליבם אלמא כפנויה דמיא ותפשי בה קידושין (וודאי) [ואי אזלא] לעלמא אין הוולד ממזר, ומתניתין דתנן זה הכלל כל שתיבעל וכו' ר' עקיבה היא. ואנן סבירא לן כרבנן, דתניא זו דברי ר' עקיבה אבל חכמים אומרים אין הוולד ממזר ביבמה, ותניא אחריתי ושוין על הנדה ועל הסוטה, פי' אשתו נדה ועל אשתו שקינא לה ועל שומרת יבם שאין הוולד ממזר. ושומרת יבם שזינתה מותרת לבעלה, ואע"ג דבעל כהן, ולא תימא כאשת איש דמיא, ואסורה אלא פנויה היא ושריא ליבם. ואמרינן לית הלכתא כר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה. שומרת יבם שלשה חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה, מכאן ואילך לא משל בעל ולא משל יבם. עמד היבם בדין וברח ניזונית משל יבם, נפלה לפני יבם קטן מיבם וודאי לא אכלה ומשל בעלה נמי לא אכלה, דמן שמיא הוא דקנסוה, ואפי' פירות אין לה, דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו' ולא מצינו מזונות ליבמה כלל אלא שנכסי בעלה כולן בחזקתן שהן אחראין לכתובתה, ואם מכר בהן היבם או היורשים אחראין אין מכירתן מכירה, ונכסים הנכנסין ויוצאים עמה הרי הן בחזקתה, מתה הרי הן בחזקת האם וכתובתה בחזקת יורשי הבעל, ואם היא צריכה מזונות וביקשה מכתובתה נותנין לה מקצת ע"י שליח עד שיגדול היבם ואם יבם יחזור הממון לידו חולץ יוסף לה עליו תשלום כתובה, ואם רוצה להשביעה משביע אפי' על פילכה ועל עיסתה, ואע"פ שהיבם הוא בן י"ג שנה ויום אחד אסור לו לקדשה וליבמה עד משלם שלשה חדשים. שאם תמצא מעוברת נמצא בא על אשת אחיו שלא לבנות ביתו, ומנלן דכי מלו תלתא ירחי מנכרא מלתא, דכתיב ויהי כמשלש חדשים (פסוק כד). הן אלה קצות דרכי שומרת יבם מכח מקרא בפרשת יהודה ותמר, ויתר משפטי במס' חמש עשרה על סדר חוסן:

ח׳ותכס בצעיף ותתעלף. שתי נשי נתכסו בצעיף ושתיהם ילדו תאומים רבקה ותמר. ותשב בפתח עינים. א"ר אמי חזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו פתח עינים, אלא מלמד שתלתה עיניה לפתח שכל העינים תולות שם, וזה פתח הרחמים, אמרה יהי רצון שלא אצא מבית זה ריקנית, מכאן שנו רבותינו כל מעשיך יהיו לשם שמים, שהרי זמרי זנה באחת מחייבי לאוין, והפיל כ"ד אלף מישראל, תמר זינתה באיסור מיתות בית דין, והעמידה כמה מלכים ונביאים מישראל. ד"א בפתח עינים, מלמד שפתחה לו עינים ואמרה לו טהורה אני ופנויה אני, וראיתי שחלק ר' טובי' על דברי ר' אמי ואמר, פתח עינים שם מקום הוא, כדכתיב ביהושע תפוח והעינים (יהושע טו לד), ולא מסתבר:

ט׳ויש אומרים בפתח עינים. עיני בני אדם:

י׳ויראה יהודה ויחשבה לזונה, מכאן אמר ר' חייא בר זעירא צריך אדם לרגל את עצמו להיות מכיר אחות אשתו וקרובותיו וקרובותיה האסורות לו, שלא יכשל באחת מהן, שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה בבית חמיה ולא היה יהודה מכירה:

י״אאם תתן ערבון עד [שלחך]. ערב קונה ומקנה פעמים כולו ופעמים כנגדו, וכל החוזר בו לקבל מי שפרע שהמטלטלין קונין את המטבע כיון שמשך מטלטלין יקנה מטבע בכל מקום שהוא וכל המטלטלין קונין זה את זה, אבל מטבע אינו קונה את המטלטלין. משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, אבל מי שפרע מדור המבול שמלאו הארץ חמס, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אמר רבא ומי לייטינן לי' והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך. איתמר ערבון רבא אמר כנגדו הוא קונה שאם הסחורה שוה ב' דינרין ונתן לו דינר אחד בתורת ערבון קנה מחצה הסחורה לקבל החוזר בו מי שפרע וה"ה בפחות או ביותר, ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה לקבולי מי שפרע שאינו קונה מן הסחורה כלל וערבון חוזר לבדו לבעליו והחוזר בו בא לב"ד ומקבל עליו קללת מי שפרע. ואותבינן לר' יוחנן מהא דתניא הנותן ערבון לחבירו על הבית או על השדה וא"ל אם אני חוזר בך הרי ערבוני מחול לך, והלה אומר אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי, ור' יוסי לטעמי' דאמר אסמכתא קניא, ר' יהודה אומר דין שיקנה כנגד ערבונו, אמר רשב"ג במה דברים אמורים דדין בזמן שאמר ערבוני יקון, כלומר יקנה אולי דעתי' דבההוא ערבון ניחא לי' דליקני' טפי לא, אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש זוז קנה הקרקע כולה, ופורע לו את השאר לאחר כמה ימים מאי לאו הוא הדין למטלטלין, דבסתמא קנה כולהון, דאי יהיב ערבון סתם ולא אמר ערבוני יקנה קנה הכל ומשלם לו הדמים אפי' לאחר זמן, וקשיא לר' יוחנן ודחינן לא לעולם מטלטלי בסתמא לא קני כלל ואקשינן מאי שנא ושני קרקע דקני לי' בכספא לגמרי, כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף וכו', כי יהיב נמי מקצת דמים סתם דלא אמר ערבוני יקון קונה כנגד כולן, אבל מטלטלין דכסף דבכספים לא מקני לגמרי, דתנן ושאין לה אחריות אין ניקנין אלא במשיכה אע"ג דיהיב לי' כולי' זוזי לא קני אלא לקבולי עליה מי שפרע, והלכך מקרקע שנתן ערבון היינו מקצת פירעון בסתם קנה הכל לגמרי ומשלים לו את הדמים אפי' לאחר זמן, אבל אמר ערבוני יקון קנה כנגד ערבונו, ומטלטלין נמי נתן ערבון בהם סתם קנה הכל לקבולי, ועל החוזר בו קללת מי שפרע, אבל לא הסחורה, וכן נמי כנגדו כשאמר ערבוני יקון קנה כנגדו לקבל על החוזר בו קללת מי שפרע אבל לא הסחורה כלום, והני מילי דאמר כנגדו הוא קונה לקללת מי שפרע במידי דמופלג, דגרסינן בירושלמי מודה ר' חייא בר' יוסף לר' יוחנן דאמר כנגד כולן הוא זוכה במקח שאין דרכן לקנות לחצאין, כגון טלית, אבל במקח שדרכן לקנות חצאין כגון פירות, סבר לה כרב וזה וזה למי שפרע. ר' יעקב בר אידי ור' אבהו בשם ר' יוסי טבעת אין בה משום ערבון אפי' לקבולי' עלי' מי שפרע ואינו אלא דברים בעלמא, והנושא והנותן אינו קונה אלא לקבולי' עליה החוזר בו קללת מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, והלכתא ערבון ומעות קאי באבל ואם שמע לדברי חכמים וקיים תנאו פטור מאבל דברים לא קאי באבל ויש בהם משום מחוסרי אמנה, והני מילי בתנאים שיכול לקיימם כגון מתנה מועטת ופירות דלא אייקר, אבל מתנה מרובה קיי"ל כר' יוחנן דיכול לחזור בו משום דלא סמכא דעתיה, וכן נמי פירות דאייקר כההיא כיתנא דרב כהנא דובר אמת בלבבו הוה ויהביה לי זוזי אכיתנא ואייקר, אתי לקמיה דרב א"ל במאי דנטלית מנייהו זיל הב להו ואידך הוו להו דברים בעלמא ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. הן אלה קצות דרכי הערבון על סמך הערבון יהודה ותמר, ויתר דבריו על פרק הזהב ומשכורת האומנין בשנים אוחזין בשמלה, על סדר ישועות:

י״בויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך, א"ר אמי נצנצה בה רוח הקודש, חותם זו מלכות, וכה"א מלך יהודה חותם על יד ימיני (ירמיה כב כד). ופתילך זהו סנהדרין המתעטפין בציצית, דכתיב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (במדבר טו לח). ומטך זה מלך המשיח, דכתיב מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו' (תהלים קי ב). נרמז להם שעתידין לצאת ממנה וממנו מלכים וחכמים וגואלים:

י״ג[ותקם] ותלך. (צג) קימה היה לה שעיברה במלכים ובנביאים:

י״דויכר יהודה. אמר ר' [יוחנן] אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא, חייך שתמר אומרת לך הכר נא. ר' אליעזר אומר בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש, בב"ד של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. בבית דינו של שם, דכתיב צדקה ממני, ואמר ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק רוח הקודש אמר ממני יצאו הדברים. בבית דינו של שמואל הרמתי, דכתיב עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד (ש"א יב ה). בבית דינו של שלמה, דכתיב תנו לה את [הילוד] החי והמת לא תמיתוהו היא אמו (מ"א ג כז), וא"ר ירמיה בשם ר' שמואל ב"ר יצחק רוח הקודש אמרה מנא ידע שלמה דלמא הא איתתא אערומי קא מערמא. דשמואל נמי ויאמר עד, ויאמרו מבעיא ליה למימר ובת דינו של שם נמי כי היכי דאזיל איהו אזיל נמי אחריני, אלא בת קול יצאה ואמרה ממני יצאו כבושין. (א"ר) [אמר רבא] ממאי דלמא יהודה כיון דחשיב יומי וירחי ואיתרמי ליה דחזינן מחזקי דלא חזינן לא מחזקי, דשמואל נמי דכולהו ישראל קרי להו בלשון יחיד, דכתיב ישראל נושע בה' (ישעיה מה יז), שלמה נמי סברה היא מדהא מרחמי והא לא מרחמי אלא גמרא:

ט״ובאותו שעה גזרו בית דינו של שם שלא תתייחד אשה עם מי שאינו ירא שמים, שנ' ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ואמרינן התם דגזרו בית דינו של שם בגוי הבא על בת ישראל משום דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על הגויה לא גזרו משום דלא ממשך בתרה, אלא הלכה למשה מסיני היא, דכתיב וירא פנחס בן אלעזר (במדבר כה ז), ואמר מר הבא על הארמית קנאין פוגעין בו, והני מילי בצנעה וכמעשה שהיה, אבל בצנעה דגויה ולמחדא ליה גזרו עליו בית דינו של חשמונאי, דכי אתא רבין אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נדה ומשום שפחה משום גויה ומשום זונה, וסימנך נשג"ז, ובאקראי בעלמא אפילו ביחוד בת ישראל פנויה גזרו בבית דינו של דוד, דאמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על היחוד בפנויה בת ישראל, ותלמידי הלל ושמאי גזרו על יחוד דגויה פנויה ואפילו באקראי בעלמא, אבל יחוד דאשת איש ושאר עריות מדאורייתא נפקא לן מכי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג ז), לכן צריכין בני ברית קודש להזהר להתרחק מן העבירה ומן הדומה לה ומדבר המביאו לכך, שלא ימציא אדם עצמו למקום סתר שלא יתיחד עם אשה זולתי עם אשת חיקו פן יסיתנו יצר הרע ויבאיש ריקוח שמנו ולא יכול לכבשו, שכן דרך צפוני המסית להמריא עבד על מלכו, כי יודע האדם כי עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, והוא רואה כל סתר וכשנזקק אדם לעבירה ויכול הצניע עצמו מבני האדם אינו חושש מפני מלכו, שנ' ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים (איוב כד טו). וכן מצינו בשני גדולי שבטי ישורון, כי לא יכלו לעמוד ביצרם בשעת היחוד, דכתיב ביהודה ויט אליה [אל] הדרך, כיון שנצנע מעוברי דרכים מיד אמר הבה נא אבוא אליך (בראשית לח ו), וביוסף כתיב ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא), אימתי בשעה שאין איש מאנשי הבית שם בבית, ומאי מלאכה, אמר מר מלאכתו ודאי, ותניא שניהם לדבר עבירה נתכוונו, אלא שסייעו אביר יעקב, שנאמר ותשב באיתן קשתו וגו' (שם מט כד):

ט״זויהי כמשיב ידו. ארבע ידים כתובים בענין, ר' חונא [אמר] כנגד ד' דברים שעתיד עכן ליטול מן החרם שנאמר אדרת שנער וגו' (יהושע ז כא). ומאי אדרת שנער, ר' חנניא בר יצחק אומר פורפירא בבלאה, ומאי עבדא בכל הדא, אלא כל מלך שלא היה לו שלטון בארץ ישראל לא היה מלכותו כלום, ומלך בבל (הוא) אנטוקס שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לזה מכתבות וזה משלח לזה דורונות:

י״זירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לירידת גור אריה ירידת שור, כלומר יהודה שיעץ את אחיו למכור יוסף, לכן גרם ומתו בניו, ויוסף שהורד מצרימה היה ה' עמו והצליח שהרי זה נענש ע"י זה וזה נענש ע"י זה. זש"ה בחבלי אדם אמשכם וגו' (הושע יא ד), בחבלי אדם אמשכם זה יוסף, דכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (בראשית לז כח), בעבותות אהבה (הושע שם), דכתיב וישראל אהב את יוסף (בראשית לז ג). ואהי להם כמרימי עול (הושע שם), זו אשת פוטיפרע, שבקשה להרים ולפרוק עול שמים מעל יוסף. כל כך למה, בשביל דבר דבה שהוציא על אחיו, שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית שם ב). ואט אליו אוכיל (הושע שם), ואעפ"כ הטה הקב"ה אליו חסד והשליטו על הארץ כדי לכלכל האב והבנים שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ (בראשית מב ו):