מדרש שכל טוב, בראשית מ״ט:כ״זMidrash Sekhel Tov, Bereshit 49:27

א׳בנימין זאב יטרף. שבט בנימין יהא חזק ותקיף כזאב שהוא טורף וחוטף ואוכל משל אחרים:

ב׳בבקר יאכל עד. דימה מלכות שאול לבוקר מפני שהיא תחלת מלכי ישראל, ומלת עד מדוברת על אופן שלל ממש, ודומה לו אז חולק עד שלל מרבה (ישעיה לג כג), וכן שלל מתרגמינן עדאה, ודומין לדברים (כי יש) [הנה] בשמים עדי ושהדי במרומים (איוב טז יט). היינו עד היינו סהד, אלא דרך המקרא לכפול הדברים בפרשות מיוחדות, וכן עד ושלל אחד הן, ודימה את מרדכי לערב, מפני שהוא סוף מושיעים ושופטים שעמדו מבנימין, וכך אמר כשם שהזאב טורף ואוכל, כך יטרוף שאול בן קיש העומד מבנימין את עמלק, ומרדכי שלל ביתו של המן, אלו דברי רבותינו, ואני אומר בנימין זאב יטרוף, כשם שהזאב טורף בבקר ויאכל מיד, כך שאול בבקרו, וכמה שזירזו הקב"ה היה לו לטרוף מאיש ועד אשה את עמלק ולאכול שאר הביזה כגון זהב וכסף ובגדים ושאר מטלטלין, אלא שמרה את פי אלהיו, ולערב שלל, כלומר ובהעריב שמשו חמל עליהם וחלק שלל הבקר והצאן ונכשל:

ג׳ורבותינו דרשו ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו. כלומר הטהרו, כמו דכתיב במרים ואחר תאסף (במדבר יב יד), ואומר ואסף המצורע (מ"ב ה יא):

ד׳הקבצו ושמעו בני יעקב. זו ברכת יעקב ושמעו אל ישראל אביכם זו ברכת משה רבינו, שהרי ברכות משה חותמין של ברכותיו של יעקב אבינו:

ה׳ראובן בכורי אתה. לנחלה ולכהונה:

ו׳כחי וראשית אוני יתר שאת. זו כהונה, דכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה (ויקרא י יז):

ז׳ויתר עז. זו מלכות, ונתנה בכורתו ליוסף, דכתי' ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף] בן ישראל ולא להתייחס (בבכורה) [לבכורה] (דה"א ה א), והכונה נתנה ללוי, דכתיב הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח), וניתנה המלכות ליהודה, שנא' כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה ב):

ח׳פחז כמים. כלומר חפז מלשון חפזון, כמו כשב כבש, כלומר נחפזתה כמים הניגרין מהר:

ט׳אל תותר. שהיין והשמן והחלב והדבש יורדין בנחת ונשאר מהן בכליין בעת שהן נשפכין, אבל המים יורדין ונשפכין מהר ואין מהם נותר בכליין, כך אתה לא הותרתה ולא היה לך מעצור ברוחך:

י׳כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. עלית לא נאמר אלא עלה, אמר אין לך רפואה עד שיבא משה, שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג), ויבקש עליך רחמים, שנ' יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו), והוא שהודיע את ישראל שלא שימש עמה חס ושלום, שכתוב אלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד (דברים כז יג), וכתיב ארור שוכב עם אשת אביו (שם שם כ), אפשר שאביהם שימש עם אשת אביו, ובניו עומדין ומקללין את העושה כך, אלא האי דכתיב וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית לה כב), לא ששכב עמה, אלא שבלבל מצעה, והעלה עליו הכתוב כאילו שימש עמה, כיוצא בו אתה אומר בבני עלי, אשר ישכבון הנשים (ש"א ב כב), אפשר חפני ופנחס שוכבין עם נשי ישראל והן שותקין, אלא מתוך שהיו משהין קרבנות הוולדות, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום, וכתיב וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל (בראשית לה כב), עשה בו כעין הפסקה, ולא גמר את הפסוק בנקודות, כמו שאר הפסוקים, אלא צירף את הענין עם ויהיו בני יעקב שנים עשר (שם שם), לומר שכולן י"ב תמימים וכשרין, ללמדך שאותו צדיק מוצל היה מאותו עון של תשמיש, להודיעך שהתורה לא לטיפשין ניתנה, אלא לחכמים, לדרוש ולחקור לאזן ולתקן מדרשות נאות דברים דבורים על אופניהם, לקיים מה שנא' משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י), מהו צדקו יחדו, שמקרא זה מצדיק את מקרא זה, ואין מקרא עוקר מקרא, ואומר כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב מז):

י״אד"א פחז כמים. פחז נטריקון היא, פחדת חטאת זנות. ד"א פחדת מן החטא, ואע"פ שעלית משכבי אביך וחיללת יצועי עלה, שבחך בהצלת יוסף אחיך, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז כא):

י״בשמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם. כלומר סכינים שלהם, שכן בלשון יון קורין לסכינים מכירין:

י״גד"א מכורותיהם כמו מגורותיהם, כמו וכנה וגנה, כלומר בארץ מגוריהם עשו חמס, שאם שכם וחמור חטאו, העיר ושאר יושביה מה חטאו:

י״דבסודם. שעשו לשכם ולחמור אביו שימולו, ואחר כך להורגם:

ט״ואל תבא נפשי. לא נתיעצו בי:

ט״זבקהלם. להרוג כל זכר ולמחר כשנקהלו לפשוט את החללים:

י״זאל תחד כבודי כי באפם הרגו איש. זה שכם ואביו ואנשי עירו:

י״חברצונם עקרו שור. כמו שור, דהיינו חומה, שברצונם השחיתו חומת העיר:

י״טארור אפם. מלשון וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ יג), כלומר תיבצר ותתמעט אפם כי עז:

כ׳ועברתם. כמו כן כי קשתה. אחלקם ביעקב. שיהא משבט שמעון ולוי מלמדים ומשננין תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות אולי יתכבשון:

כ״איהודה אתה יודוך אחיך. שתהא מלך עליהם והצא ממך נשיאים ומלכים שלשים כמנין יהודה, מאברהם שנקרא נשיא אלהים ועד שלמה ט"ו, אברהם יצחק ויעקב יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה הרי ט"ו, ומשלמה עד גלות יכניה ט"ו, רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם [אחזיהו] יואש אמציה עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מנשה אמון יאשי' יכניה הרי ט"ו, לכך נמשלה מלכות יהודה לירח, שנא' כירח יכול עולם (תהלים פט לח), כשם שהירח עולה ומתגבר עד ט"ו ימים ועוד חוזר ומתכסה מעט מעט עד ט"ו ימים, כך מאברהם עד שלמה ט"ו פרנסין, ושלמה גדול בממשלה על כולם, ומרחבעם ועד יכני' ט"ו, ויכניה קטן בממשלה מכולן, וכשם שיהודה רביעי לבנים, כך הירח נברא ברביעי, וכשם שנמשלה לירח, כך נמשלה לשמש, שנא' וכסאו כשמש נגדי (שם שם לז), לומר לך כשם שאי אפשר לעולם בלא מאורות, כך איפשר בלא זרע דוד, שנאמר כי ברית עולם שם לו ערוכה בכל ושמורה (ש"ב כג ה), ואומר לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו (תהלים פט כט), ואומר אחת נשבעתי [בקדשי אם] לדוד [אכזב] (שם שם לו) לכך נאמר יהודה אתה יודוך אחיך, שכל אחיו מודים שהקב"ה בחר במלכות בית יהודה, וכן בחנוכת המזבח הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה בראשונה, וכן אחרי מות יהושע כתיב וישאלו בני ישראל בה' מי יעלה לנו (בתחלה) אל הכנעני [בתחלה] להלחם [בו] ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א ב), וכן לא בחר הקב"ה באיש שיבנה לו בית אלא מבית יהודה, שהרי בית ראשון דוד יסדו, ושלמה שכללו, ובבית שני כתוב ידי זרבבל יסדו (את) הבית הזה וידיו תבצענה (זכרי' ד ט), ולעתיד אין הקב"ה מושיע את ישראל אלא ע"י גואל מבני יהודה, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעי' יא א), ואומר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה וקבץ מארבע כנפות הארץ (שם שם יב), ואומר ודוד עבדי נשיא להם (בתוכם) לעולם (יחזקאל לז כה), ואומר ועבדו את ה' אלהיכם ואת דוד מלכם אשר אקים להם (ירמי' ל ט), זה מלך המשיח העומד מבית דוד שמזרע יהודה:

כ״בגור אריה יהודה. זה מלך המשיח:

כ״גמטרף בני עלית. מסולק אתה מאותו עון, אע"פ שאמרתי טרוף טורף יוסף (בראשית לז לג):

כ״דכרע. אע"פ שכרע בעולם:

כ״הרבץ. בעולם הבא:

כ״וארי' וכלביא מי יקימנו. שנאמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (במדבר כג כד), והיינו בימי מלך המשיח, דכתיב וישתחוו לו כל גוים [בהם] ואומר והי' הנכשל ביום ההוא כדוד (ודוד) [ובית דוד] כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכרי' יב ח):

כ״זלא יסור שבט מיהודה. אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט:

כ״חומחוקק מבין רגליו. אלו נשיאים שבארץ ישראל:

כ״טד"א לא יסור שבט מיהודה. אלו סופרין שביהודה ודומה לדבר מושכים בשבט ספר (שופטים ה יד):

ל׳ומחוקק מבין רגליו. אלו יושבי יעבץ וכיוצא בו תלמידי חכמים שמורין הוראות בישראל:

ל״אעד כי יבא שילה. שעתידין אומות העולם להביא שי לו למלך המשיח, שנא' מלכי תרשיש ואיים [מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא] אשכר יקריבו (תהלים עב י), וכתיב בעת ההיא יובל שי לה' צבאות (ישעי' יח ז):

ל״בולו יקהת. כלומר ולו יקוו הגוים, לשון קיבוץ, ודומה לו ונקוו אליה כל הגוים (ירמי' ג יז):

ל״גד"א עד כי יבא שילה. עד כי יבא בנו יוצא יריכו, כמו ובשליתה (דברים כח נז), מתרגימינן ובזעיר בנהא:

ל״דד"א עד כי יבא שילה. זש"ה אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), וכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא יח), טול אל"ף מן אסתיר שמניינו אלף, שה"א טפילה לתיבה וסתיר יסוד התיבה של"ה מניינו שלש ושלשים וחמשה, ויצרף אלף של אסתיר עם של"ה, הרי לך קצב השנים שאמר גבריאל לדניאל אלף שלש מאות שלשים וחמשה והן עידן עידנין ופלג עידן, דהיינו מועד מועדים וחצי, מועד שנה, מועדים ב' שנה. וחצי חצי שנה, אלו ג' שנים ומחצה יהיו ימי הצרה שאמר גבריאל, דכתיב (והי') [והיתה] עת צרה (דניאל יב א), וכתיב ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמי' ל ז), אבל התחלתם היו בימי השופטים, ואיני יודע מאימתי ועל זה נאמר פתאום יבא אל היכלו (מלאכי ג א):

ל״הולו יקהת. כלומר ולו יקהל עמים, כמו להקת הנביאים (ש"א יט כ):

ל״ואסרי לגפן. דימה הכתוב כנסת ישראל לגפן, כדכתיב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט), ודימה בחורי ישראל לגפן שורקה, שעדיין אין בה פרח, שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת (ירמי' ב כא) וכך אמר יהא אסור ומקבץ כמו מלך אסור ברהטים (שה"ש ז ו), לכנסת ישראל המשולה לגפן. לעירו. לעיר דוד היא ציון, ויאסר לבחורי ישראל הדומין לנטיעת שורק לבנות שער האיתן, דהיינו שער הביאה:

ל״זכבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. יהא דמיון כלפי הגבורה בהיפרע מאדום בימי משיח בן יהודה, כמכבס ביין לבושו, וביין אדום כסותו, דכתיב מדוע אדום ללבושיך ובגדיך כדורך בגת (ישעי' סג ב):

ל״חחכלילי עינים. תורתו דשבט יהודה יהא ברורה מפני שיהיו מקפידין על לשונם, לפיכך תלמודם מתקיים בידם, וכל חיך הטועם דברי טעם מהם אומר לי לי, כלומר עוד הורה לי, עוד למד לי, מפני שמראין בה כמה עינים, כלומר כמה פנים:

ל״טמיין. מיין התורה, כדכתיב כי טובים דודיך מיין (שה"ש א ב):

מ׳ולבן שינים. ויהא מלובן שיניו מחלב, מתלמוד תורה שהוא צח יותר מחלב, כדכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעי' נה א) ואומר דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד יא):

מ״אזבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידן. ומה ת"ל על צידון, שיהא צד המזונות ונותן לתוך פיו של יששכר:

מ״ביששכר חמור גרם. כשם שהחמור שובר את העצם, כך שבט יששכר עוסק בתורה ומשבר כל ישראל בהלכה, כדאמרינן בר' מאיר שהיה כעוקר הרים וטוחנן זה בזה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דה"א יב לג), שהעמיד מאתים ראשי סנהדראות משבטו:

מ״גרובץ בין המשפתים. שמרביצין תורה בישראל, שכתיב בהן אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד):

מ״דוירא מנוחה. זו תורה ורוח הקודש, כדכתיב בברוך בן נריה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמי' מה ג), ותירגם יונתן לאיתי בתוכחתי ונבואה לא אשכחית, כי טוב. לקבל עליה שכר:

מ״הואת הארץ. שלו כי משובחת:

מ״וכי נעמה. עליו ברכה על כל מין ומין שנהנה מפירותיה. כדכתיב זמרו לשמו כי נעים (תהלים קלה ג), ואומר כי נעים נאוה תהלה (תהלים קמז א):

מ״זויט שכמו לסבול. עול מצות ועול תלמוד תורה, כדכתיב אלופינו מסובלים (תהלים קמד יד), במצות, ואיכא דאמרי אלופינו בתורה ובמצות, מסובלים בייסורים:

מ״חויהי למס עובד. מניינו של למס כמניינו של סיני, וכך אמר ויהי למס עובד שנהיה לתורה שניתנה בסיני עובד ומשתעבד, כדכתיב מתוקה שנת העובד (קהלת ה יא):

מ״טדן ידין עמו. זה שמשון ששפט את ישראל והושיעם מיד פלשתים:

נ׳כאחד. כעין משפט הקב"ה שנקרא אחד, כשם שהקב"ה אינו מטריח את ישראל, שנא' שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז כג), ואומר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך (מיכה ו ג), כך שמשון שפט את ישראל ולא הטריח עליהם כלום, דהכי אמרינן מאי דכתיב ה' אלהים זכרני נא (ופוקדינו) [וחזקני] נא (שופטים טז כח), אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי שזה עשרים שנה שדנתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה למקום זה:

נ״אגד גדוד יגודנו. אלו שעברו את הירדן בימי יהושע, דכתיב כארבעים אלף חלוצי צבא עברו את הירדן (יהושע ד יג):

נ״בוהוא יגד עקב. שחזרו גדודיו לאחר שכבשו ושחלקו את הארץ שנאמר (ויברכם יהושע ביום ההוא) [ויברכם יהושע וגו' ויאמר אליהם] לאמר בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] ובמקנה רב מאוד בכסף ובזהב ובנחושת (ובדיל) [ובברזל] (ובשמלות) [ובשלמות] הרבה [מאד] חלקו שלל אויביכם עם אחיכם (יהושע כב ו ח):

נ״גמאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. שהיו מספקין למשחה ולמנורה:

נ״דנפתלי אילה שלוחה. בישר על נפתלי בנו שהוא קל כאיל, וכן מצינו כשבאו בני יעקב לקבור את יעקב אביהם במערת המכפלה, בא עשו ועמד ועיכב והיה טוען ואומר מכיון שקבר יעקב את לאה במערה, מעתה אין לו חלק בה, ולא נותר בה זולתי חלקי, אמרו לו בני יעקב והלא צוונו אבינו שאין לך עליו במערה ובשדה כלום, שהרי קנה את חלקך ממך, שנא' בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען (בראשית נ ה), ואין כירה אלא מכירה, והיה עשו מעכב והולך עד שקפץ נפתלי להביא שטר מכירה ממצרים, והביאו לשעה קלה, הראוהו לעשו, ולא היה מתפייס והיה חושים בן דן חרש, כיון שראה עשו מעכב לקבור זקינו דקרו בצוארו והתיז ראשו. ונפלו שתי עיניו על מטתו של יעקב, ופקח יעקב עיניו וראה, ועל זה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח יא), אותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה), ואע"פ שלא מתו ביום אחד נקברו ביום אחד, נטלוהו בני עשו והוליכו אותו וקברוהו בארץ שעיר, ובני יעקב קברו אביהם במערה וסתמוה, ועוד לא נקבר בה בן אדם:

נ״הבן פורת. אל תקרי בן פורת, אלא בן פרות, אמר לו שמא בין פרות הטובות והרעות שנראה לפרעה במצרים בחלום היית, או שמא בין השבלים הרקות והמלאות שנראה לפרעה:

נ״ועלי עין. כלומר על יד היאור היית שכוונתה ברוח הקודש ופתרת את החלום כראוי, ולכך בנות של מצרים צעדה עלי שור, להסתכל בכבודך:

נ״זד"א בן פורת יוסף. לשון פריה ורביה:

נ״חעלי עין. אל תקרי עלי עין, אלא עולי עין, והיו בני יוסף פרין ורבין כמעיין הנובע, כדכתיב וידברו בני יוסף (אל) [את] יהושע לאמר מדוע נתת לי (חבל אחד וגורל אחד) [נחלה גורל אחד וחבל אחד] ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' (יהושע יז יד), אמר להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה (שם שם טו), אמר להם לכו והחביאו עצמיכם ביערים כדי שלא ישלוט בכם עין רעה, אמרו לו אין עין הרע שולטת בנו, שנא' בן פורת יוסף עלי עין:

נ״טבנות צעדה עלי שור. בנות צלפחד נטלו חלק מכאן ומכאן לשור של ירדן, כלומר לאפיקי הירדן:

ס׳וימררוהו ורבו. אלו בני זלפה ובלהה:

ס״אוישטמוהו בעלי חצים. אלו שמעון ולוי, שנא' ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז יט כ):

ס״בותשב באיתן קשתו. זש"ה ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא). ממש:

ס״גואין איש מאנשי הבית שם בבית (שם שם), באותה שעה נתגבר יצרו עליו, ונראית לו דמות יעקב אביו, כאילו בחלום, ואמר לו יוסף בני עתידין אחיך שיחקקו על אבני השוהם להיות לזכרון לפני הקב"ה ואתה עמהם, רצונך שתמחה משם, מיד:

ס״דותשב באיתן קשתו. מלמד שנתיישבה קשתו, דהיינו אבר שלו לאיתנה:

ס״הויפוזו זרועי ידיו. מלשון מפזז ומכרכר (ש"ב ו טז), מלמד שזרועי ידיו היו מפזזות ורועדות ומנקשות, ונתפזר זרעו מבין צפרניו, ונעץ צפרניו בקרקע עד שמת יצרו:

ס״ומידי אביר יעקב. כל זה היתה לו מידי תוקפו של יעקב:

ס״זמשם. מאותו הזכות זכה להיות רועה ומכלכל את אביו ואת אחיו ולהחקק באבן השוהם עם שאר שבטי ישראל, כדכתיב ששה משמותם על האבן האחת (שמות כח י):

ס״חד"א משם רועה אבן ישראל. משם זכה להיות רועה אב ובנים של ישראל, אבן אב ובן:

ס״טמאל אביך. אל אביך היה בעזרך ויעזרך מעתה:

ע׳ואת שדי. שאמר לצרותי די, שדי לעולם אלהותו יאמר לצרותיך די:

ע״אויברכך ברכות שמים מעל. אלו טללי שמים:

ע״בברכות תהום רובצת תחת, אלו ששמני הארץ:

ע״גברכות שדים. אלו מזונות:

ע״דורחם. אלו בנים:

ע״הד"א שדים, אלו זכיות של אבות, כדכתיב ושדי כמגדלות (שה"ש ח י):

ע״וורחם. זו זכות אמהות:

ע״זברכות אביך גברו. זה יעקב:

ע״חעל ברכות הורי. זה יצחק:

ע״טעד תאות גבעות עולם. עד ברכה שנתאווה לברך אברהם את יצחק בנו שעשה גבעה של ערלות בתוך אהלו, ביום שנימול הוא ואנשי ביתו, שזכותו עומדת עד עולם:

פ׳ד"א עד תאות גבעת עולם. אלו ישמעאל ועשו שנתאוו לברכות אבותיהן, ודומה למדרש זה שחו גבעות עולם (חבקוק ג ו):

פ״אתהיינה לראש יוסף ולקדקד. שמשעה שמכרוהו אחיו הזיר עצמו מן היין גם הם הזירו עצמן מן היין, לא שתו לא הוא ולא הם, עד שסעדו יחדיו:

פ״בבנימין זאב יטרף. מה זאב חוטף, אף שבט בנימין חוטפין, שנא' וחטפתם לכם איש וגו' (שופטים כא כא):

פ״גבבקר יאכל. האש את העולה הקרב עד ד' שעות, ולערב יחלק היום משבע שעות ולמעלה להיות שוחט ושולל ומפשיט ומקריב תמיד של בין הערבים:

פ״דד"א בבקר יאכל עד. אלו כהנים המשרתים בבית הבחירה שנחלקו את התרומה ואת הקדשים הנאכלים לשני ימים:

פ״הולערב יחלק. זה עם זה קדשים הנאכלים ליום ולילה, וכן משה רבינו חותם, ידיד ה' ישכון לבטח חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן (דברים לג יב):

פ״וירויחו דורשי הפרשה מהתוכחות והברכות וישכילו, וסמוך לה פרשת הצוואות: