מדרש שכל טוב, שמות י״ג:ט״זMidrash Sekhel Tov, Shemot 13:16

א׳והיה לאות על ידכה. לאות חסר ו', שהרי ארבע פרשיות של תפילין של יד הוויית כתיבתן בכרך אחד דהיינו אות אחד ובית אחד ואות זה שביד זכר כי ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים:

ב׳ולטוטפות בין עיניך. זכר לאותות ומופתים אשר עשה בפרעה ובכל ביתו לעינינו:

ג׳גרסינן בסוף גמרא דהקומץ רבה א"ר אשי ידכה בה"א כתיב וזו הוא יד שמאל, כלומר מדכתיב בה"א בלשון נקבה ש"מ שהיא חלשת כנקבה שהיא שמאל:

ד׳ולטוטפות בין עיניך. טוטפות היא כעין פאר שחובשין על הראש, כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), ותרגם יונתן בן עוזיאל טוטפתך שים עליך, וכתיב לתת להם פאר תחת אפר, (מעשה) [מעטה] תהלה תחת רוח כהה (ישעיה סא ג), פאר דומיא דמעטה, מה מעטה תכשיט אף פאר תכשיט, ודומה לדבר פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), ותנינן במס' שבת בפ' במה אשה יוצאה לא בטוטפת ולא (בסנביבין) [בסרביטין], טוטפת (וסנביטין) [וסרביטין] הן תכשיטין שמניחות על הראש, וכך שמם בלשון הקודש, וסרביטין הן מכשירי הטוטפת. א"ר אבהו טוטפת המוקפת מאוזן לאוזן, סרביטין הן שלשלאות הקבועין בטוטפת ומגיעין עד לחיים. א"ר הונא עניות עושות את הטטפת של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב. וכדי להזכיר ישראל מצוותיו של הקב"ה נתן להם ציונין וסמניות, שאם יהרהרו לדבר עבירה יראו אותן ויזכרו המצות ומי שצוה אותם כגון ציצית בבגדיהן, דכתיב בהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו לט):

ה׳תפילה שביד, דכתיב בה והיה לך לאות על ידך (פסוק ט), תפילה שבראש, דכתיב ולזכרון בין עיניך (שם), ולמה לטטפת חסר שני ווי"ן, ללמד על תפילה של ראש שצריכה שיהיו ארבע פרשיות בארבע בתים, דאמר ר' עקיבה טט בגדפי שתים, פת באפריקי שתים, פי' גדפי שם מקום הוא, ובלשונם אומרים לשתים טט, אפריקא היינו עם גומר, ולשתים אומרים פת, כלומר טטפת היינו שתים שתים דהוו להו ארבעה. ור"ע סבר יש אם למסורת, ר' ישמעאל אומר לטוטפות קרי ותרי זימני כתיבי מיעוט טוטפות שתים, מיעוט טוטפות שתים, הרי כאן ארבע, יכול כולן בעור אחד, ת"ל ולזכרון בין עיניך, לימד על ארבע בתים שיהיו בעור אחד:

ו׳בין עיניך. בגובה של ראש:

ז׳כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. גדולה היא יציאת מצרים שצריכה אות וטוטפות להזכירה כנגד כל המצות:

ח׳ורבותינו דורשין דמיחייבין בית ישראל לאנוחי תפילין בראשיהון ותפילין בדרעיהון, דכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו ח). תנו רבנן על ידך זה גובה של יד, דהיינו קיבורת בלע"ז ברודונציל"א. דתנא ר' מנשה על ידך זו קיבורת, בין עיניך זו קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס:

ט׳ר' יצחק אומר ושמתם את דברי אלה על לבבכם (שם יא יח). שתהא התפילין שומה כנגד הלב. ר' חייא דבי ר' אויא מכוין ומנח לתפילת היד כנגד הלב ותפלת הראש בגובה של ראש:

י׳והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך (פסוק ט). כל זמן שתפילה של יד ביד, תן תפילה של ראש בראש מכאן אמרו מצות תפילין כשהוא נותנן נותן את של יד תחלה ואח"כ נותן את של ראש בראש, דכתיב והיה לך לאות על ידך, והדר ולזכרון בין עיניך, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש תחילה, ואח"כ חולץ את של יד, דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שתפילה בין עיניך יהיו שתיהן עליך:

י״אלמען תהיה תורת ה' בפיך. מי שמחויב בתלמוד תורה חייב בתפילין, יצאו נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא יט), בניכם ולא בנותיכם, מכאן אמרו כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, לפי שמכניס בה ערמימיות יתירה:

י״בד"א למען תהיה תורת ה' בפיך. מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו עוסק בתורה, וכל העוסק בתורה אותו היום פטור מן התפילין, וירא שמים יוצא ידי שניהן, פי' שעוסק בתורה ומניח תפילין:

י״גושימוש תפילין ועשייתם הכין הוי, נוטל עור של בהמה טהורה, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (פסוק ט), מן המותר בפיך, ואית דנהגו למיעבד מעור שליל של פרה ומשימו בסיד ומתקנו כמין קלף ויהיה אמום שלו מתוקן מעץ ובשפת האמום שיניים כשיני המפתח ארכו כאצבע וחצי ועובי השי"ן כאצבע קטנה, ובין שן לשן כחצי אצבע ונוטל חתיכה מאותו עור כחצי זרת ומרכיכו במים, ומרכיבו על אותן השיניים, ועל כל האימום של עץ ואוסרה בחוט של פשתן, ומעביר החוט בין שן לשן, ודוחק האוסר יפה לעשיית השיניים להיות בתי התפילין עשויין כמין העור בצורת השיניים להכניס שם תפילין של ראש, ומניח העור על פני האימום ועל השיניים שלו עד שיתייבש יפה. ואח"כ יוצא האימום מתוכו ויביא עור בהמה טהורה וחיה טהורה שיהא מעובד לשם תפילין, והלכה למשה מסיני הוא שתפילין נכתבין על הקלף ובמקום בשר, ומזוזה נכתבת על דוכסוסטוס ובמקום שיער. תפילין אין צריכין שירטוט, מזוזה צריכה שרטוט, ואמרי' התם מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה, משום דכתיב בה דברי שלום ואמת (אסתר ט ל), ומאי אמיתה של תורה. זו מזוזה, ולאו משום דמזוזה עדיפא מתפילין, אלא דגריעה, דמזוזה אית בה שתי פרשיות, ותפילין אית בהו ארבע, אלא מזוזה נאמר בה וכתבתם על מזוזות (דברים יא כ), תפילין לא נאמר בהו כתיבה, אלא ושמתם וקשרתם (שם שם יח), אלו ואלו נכתבות שלא מן הכתב, מאי טעמא מגרס גריסן. תני ר' חיננא בריה דרבה מפשרוניא ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ועבד ושפחה וגוי וקטן וכותי וישראל משומד פסולין, שנא' וקשרתם וכתבתם (שם שם), כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, ושאינו בקשירה אינו בכתיבה. ויטול ד' חתיכות מאותו קלף וכותב ד' פרשיות, בחתיכה אחת כותב פרשה ראשונה מן וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור עד מימים ימימה, בחתיכה שנית כותב פרשה שניה מן והיה כי יביאך תניין עד סוף פיסקא כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, בחתיכה שלישית כותב פרשת שלישית שמע ישראל עד ובשעריך, בחתיכה רביעית כותב פרשה רביעית והיה אם שמוע עד על הארץ, ומעייף אותן החתיכות כשהן כתובות עיוף מול קורא, פי' מתחיל לעייף מסוף הפרשה ובא כנגד ראש קריאת הפרשה, וכן מעייף מול קורא לקמיע ומשים כל פרשה ופרשה ארבעתן באותן ארבעת בתי העור ויושיבן כסדרן שלא יתחלפו הפרשיות:

י״דת"ר כיצד סדרן קדש לי והיה כי יביאך מימין הקורא שהיא שמאל המניח, שמע והיה אם שמוע משמאל הקורא שהיא ימין המניח. וקושר כל קלף וקלף בפני עצמו בשיער בהמה טהורה, בלישנא אחר אמרי לה קדש לי בתחלה בבית ראשון מימין, והיה כי יביאך בבית שני בצדו באמצע שמע ישראל בצדו באמצע והיה אם שמוע בבית רביעי בצדו משמאל. ואית דנהגו למיקשר בשיער זנב הפר ומתקנין וסוגרין לאותן ד' קלפין בתוך ד' בתי העור ותופר עליהן בגידין מן מתני השור ובאלכסונן תופרן, כיצד מתחיל מן והיה אם שמוע מלתתא וסליק לעילא ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא ועקים בין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה כי יביאך ואתי להדי שפה דבין שמע לוהיה כי יביאך וסליק לעילא ועקים לבין והיה כי יביאך לקדש לי ונפיק לתתא וסליק ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא דבין קדש לוהיה כי יביאך וסליק לעילא דבין ביתא ושליף חוטא מן מחטא ועייל רישא אחרינא דחוטא דמחטא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי בי רצועה ונפק לעיל ועקים לבין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לתתא ומעייל פרשיותיו על סידורן ומחזיק חטיטה ואתי לתתא:

ט״ומן קדש לי ארבע ניקבי דנכית רצועה תלתא ניקבי ובוהיה אם שמוע ארבעה ניקבי ובשפה שלשה ואתי עד קדש לי בחד חוטא ועד כי יביאך בחד חוטא ומהדר חוטא דקדש לי על חוטא דוהיה כי יביאך וחוטא דיביאך על חוטא דשמע ומעייל תרי חוטא בנקב וחורי עם שפת חוטא של שמע ובשפת זו התפירה עבד לה מעברתון דהיינו מקום מונח מיושר בעור הכיס מתוקן להעביר משם הרצועה הנקשרת בראש, והרצועה צריכה שתהא מבהמה טהורה, וצריכה שתהיה הרצועה שחורה דהלכה למשה מסיני, אדומות לא יעשה משום גנאי, שדומה לתכשיטי נשים, ירוקות ולבנות לא יעשה משום דמיחזי כדבר אחר, פי' דנראה בראשו כנגע צרעת, וזו רצועה של תפילין של ראש צריך להיות אורך מצד ימין עד הכרס ומצד שמאל עד החזה הרי תפילין של ראש, וכשיתחיל לתת הקלפים בבתים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות תפילין, ותפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, ושי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני היינו דעביד על העור בזיינה כעין שי"ן וזאת צורת תפילין של ראש. ופרשה ראשונה של תפילין צריכה עשר זיינין, וסימנך חצ"ר מש"י לעמ"ת, אמו"ן אש"ר ללהו"ה למע"ן תהי"ה, פרשה שנייה ט"ו זיינין, וסימנך בפר"ז מא"ך דק"ח מ"ח טו"ט. יביא"ך פט"ר רח"ם הזכרי"ם מח"ר אד"ם כ"ן אפד"ה בחוז"ק מבכו"ר זב"ח ולטוטפו"ת. פרשה שלישית דהיינו שיעור ו' אותיות ג' זיינין בכל אות, סימן שעטנ"ז ג"ץ. שמע לטוטפת נפשך מזוזות דגנך דהארץ. פרשה [רביעית] דהיינו והיה אם שמוע י"ב זיינין, וסימנך פגנ"צ פק"ט ט' קזז"ץ, ואספת דגנך יפתה וקשרתם לטטפת ובקומך מזוזת הארץ:

ט״זשי"ן של קדש לי צריכה להיות גדולה כשיעור ב' שינין, והלכה למשה מסיני הוא. וכשמניח תפילין של ראש צריכה הרצועה להיותה מעוגלת בראש ומאחריה קשר כדמות ד', והתפילין כנגד עיניו, וקשר הרצועה מאחוריו, וראש אחד מהרצועה מימין מוריד עד הכרס וראש השני משמאל ומוריד עד החזה. ותפילה של זרוע חותך מעור של בהמה טהורה העושה בית אחד קטן באומם כשיעור כדי שיכנוס שם קלף שכתובות שם ד' פרשיות ויקח חתיכת הקלף וכותב בה ארבע פרשיות בזיוניהן כסדרן ביחד בלי חיתוך כתיקונן בלי חילוף פרשת קדש לי, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע, ובין פרשה לפרשה יניח ריוח מעט וזהו הפרשיות סתומות ומעייף אותו הקלף כתקונו מול הקורא וקושרו בשיער ומשימו באותו בית של עור ועביד ליה תיתורא, היינו שילהא עילאה דתפילין דזרוע שלא תאמר תהא של זרוע כטוטפת הראש שאין לה אלא שילהא, אלא צריכא ממעל באלכסון, ובשפת התפילה עביד לה נמי מעברתא להעביר שם הרצועה השחורה, וצריכה להיות מעוגלת בגובה יד השמאלית מראש הרצועה יורדת ומגעת לאצבע צרדה, וזה צורת תפילה של יד:

י״ז. אמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, אמר רבא שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא על טוטפתא אסור. וצריך שיהיו נוייהן לבר. תנא כשהוא מניחן מניח של יד תחלה ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין, ומברך קודם הנחתן, וכשהוא חולץ חולץ של ראש תחלה ואח"כ חולץ של יד, מאי טעמא אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך הם יהיו שתים, דטוטפת משמע תרי, ואע"ג דכתיב חסר יש אם למקרא. אמר רבה בר רב שילא סח בין תפילה של ראש לתפילה של יד חוזר ומברך שתים, ואקשינן מאי אריא סח אפי' לא סח נמי מברך שתים, אחת על תפילה של יד, ואחת על תפילה של ראש, דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמא דר' יוחנן על תפילה של יד אומר ברוך להניח תפילין, ועל של ראש אומר ברוך על מצות תפילין, ומהדר אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח בין הנחת זו לזו, מברך אחת, דהיינו להניח תפילין, סח חוזר ומברך שתים, היינו דהדר ומברך מרישא על מצות תפילין ולהניח תפילין, והא קמ"ל כיון דסח בטלה לה ברכה ראשונה. תנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, דכתיב מי האיש הירא (דברים כ ח), דירא מעבירה שבידו, שמע מינה דהנחת תרווייהו מצוה אחת היא, ואפ"ה עכובי לא מעכבי אהדדי, דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד, ואע"ג דאמר רב חסדא לא שנו דאינה מעכבת אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת, גזירה שמא יפשע, לא קיימא לן כוותיה, אלא מי שאין לו אלא אחת מברך עליה שתי ברכות. תניא ר' יוסי אומר מודה לי ר' יהודה בריבי שאם אין לו תפילה של יד ויש לו שתים של ראש שתולה עור על אחת מהן כי היכי דליתחזיה ארבע בתי דירה בבית אחד ויוצא בה ידי חובתו:

י״חואמרי' מודה היינו פלוגתייהו. אמר רבא מדבריו של ר' יוסי חזר בו ר' יהודה ואקשינן איני, והא שלח רב הונא משמיה דר"י תפילה של יד עושין אותה של ראש, אבל של ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ופריק לא קשיא ר' יוסי בחדתא דלא אתנחה ברישיה כלל דר"י בעתיקא דכיון דאתנחא בטוטפתא ברישיה לא שרי ליה לאחותיה בדרעא, דמעלין בקודש ולא מורידין. וזמן הנחת תפילין קיי"ל כאחרים דאמרו משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו, ועד אימת, עד חשיכה, אלא שאין מורין כן, דאמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והוה מנח תפילין ואמינא ליה לשומרן קא בעי מר ואמר לי אין, וידענא ביה דלא לשמרן קא עביד אלא דקסבר הלכה ואין מורין כן, וכיון דאין מורין כן אנן לא עבדינן מעשה הכין אלא כדפסקי מערבא דלבתר דמסלקי תפילייהו ביום מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו, וכל זמן שמניחין צריך לברך עלייהו דקיי"ל כר' ולא כרבנן:

י״טתנו רבנן בית שיש בו ספרים ותפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר רבא גלימא עילוי קמטרא ככלי בתוך כלי דמי ושרי, אמר אביי לא אמרן דשרי אלא דכלי שאינן כליין, אבל בכלי שהיא כליין אפי' כריך בכיסתא ומחית בקמטרא לא דכלים דידהו כולהו כחד כלי דמי, א"ר יהושע בן לוי ספר תורה לא סגי ליה בהכין אלא עושה לה מחיצה עשרה טפחים, ואי מיחדא לה דוכתה לא סגיא ליה במחיצה עשרה, והני מילי ס"ת אבל תפילין משום דצריכין ליה אע"ג דאיכא איניש לאותביניה ניהלי נקיט להו בידיה ועייל בהו לבית הכסא. ואע"ג דאיכא דוכתא לאחותינהו מחית להו היכא דנייח דאמר רבא כי הוה אזלינן בתריה דר' נחמן כי הוי בעי למיסק לבית הכסא כי הוי נקיט ספרא דאגדתא הוי יהיב לן, תפילין לא יהיב לן, אמר כיון (דשדיין) [דשריין] לינטרן. ואפי' להניח אדם תפילין תחת מראשותיו מן הצד מותר, ולא חיישינן דילמא זימנין דמתהפיך וגני עלייהו והוי דרך ביזיון, מאי טעמא דשמירתן עדיפא מכבודן, ולא מבעי' כשאין אשתו עמו במטה, אלא אפי' אשתו עמו שרי, ולא אמרינן כיון דהוו להו על המטה זילא מילתא אלא משום שמירתן שפיר דמי, דבעי מיני' ר' יוסף ברי' דרב נחומי מה שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו, תחת מרגלותיו לא מבעי' לי דודאי כיון דאיכא בזיון אסור, כי קא מבעי' לי תחת מראשותיו מאי, אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפי' אשתו עמו, ואותיבנא לי' מהא דתניא לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו, ואם היתה אשתו עמו אסור, ואם היה מקום שנמוך שלשה או שגבוה שלשה טפחים מותר תיובתא:

כ׳אמר רב אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותי', אלמא אמרינן שמירתן עדיפא:

כ״אוהיכא מחית להו, אמר ר' ירמי' בין כר לכסת ושלא תחת הראש, והא תני רבי מניחן בכובע תחת הראש, ומהדר דמפיק לה למורשא דכובע לבר. רב פפא צייר לי' בכיסתא בכילתא ומפיק לי' לצררה לבר. רב שישי ברי' דרב אידי מחית להו אשרשיפא ופרס עלייהו סודרא, אמר רב חמא ברי' דר' יוסף הוי קאימנא קמי דרב ואמר לי הב לי תפילין והוה מחתן תחת מראשותיו וההוא יומא יום טבילה הוה ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעביד. ולגבי בעל קרי בין מרגיל בין לאונסו בין בריא בין חולה קים לן דמותר להניח תפילין, דהא מותר לקרות קריאת שמע ולברך ברכת המזון לאחריו, דתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא בשפתיו. פי' בעל קרי מהרהר בלבו ברכות של קריאת שמע ואינו מוציא בשפתיו לברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא אפילו בשפתיו, וכן נמי בברכת המזון לאחריו מוציא בשפתיו דתרווייהו הויין מדאוריתא ואית בהו מלכות שמים, וכן נמי בדברי תורה מותר, דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה, ומעשה בתלמיד אחד שהי' מגמגם וקרא בדברי תורה למעלה מר' יהודה בן בתירא אמר פתח פיך והאר דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמי' כג כט), מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אין מקבלין טומאה, אמר רב נחמן בר יצחק והאידנא נהוג עלמא כתלת סבי, כר' אילעאי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ, וכר' יאשי' בכלאים דאמר לעולם אינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה, וכיון דהוי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע מיהו בתפילין ובציצית מותר, דאמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה, ארבע בשל ראש ולזכרון בין עיניך (שמות יג ט), לטוטפת בין עיניך (שם שם טז), והיו לטוטפת בין עיניך (דברים ו ח), לטוטפת בין עיניכם (שם יא יח), וארבע בשל יד, והיו לך לאות על ידך (שמות יג ט), לאות על (ידך) [ידכה] (שם שם טז), וקשרתם לאות (דברים ו ח), וקשרתם אותם (שם יא יח), וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמש לאוין, ועשו להם צצית (במדבר טו לח), ונתנו על צצית (שם שם), והיו לכם לצצית (שם שם לט), וראיתם אותו (שם שם), גדילים תעשה לך (דברים כב יב). וכשהוא קורא ק"ש ואין עליו תפילין וציצית נמצא שהוא מעיד עדות שקר בעצמו, הלכך בעל קרי מותר בתפילין ובציצית, אבל ערום בשעה שהוא ערום אסור להניח תפילין, ולגבי משוי תניא היה נושא משאוי על ראשו ובראשו תפילין אם היו תפילין נרצעות אסור, ואם לאו מותר, ואיזה משאוי אמרו, משוי של ארבעת קבין, דהוי לי' סכום עשרין ותמני ליטרין, תני ר' חייא המוציא זבל על ראשו ובראשו תפילין הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אלא נוטלם מראשו וקושרם בזרוע במקום תפילין. משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת של לחם אסור להניחן על ראשו בזמן שיש עליו תפילין. תניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, דברי בית שמאי, בית הלל אומרין אוחזן בידו ונכנס, ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ונכנס, והא זמנין דמישתלי ושדי להו, אלא אימא אוחזן בידו בבגדו ונכנס. א"ר מישא בר ברי' דר' יהושע בן לוי הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו ונכנס, א"ר יוחנן לא שנו אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן, [אבל] אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להן כיס טפח ומניחן מעיקרא. אמר ר' יוסף בר אבימי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, הני מילי לגדולים אבל לקטנים כי נוחתין ברישיה ומשתין מים והוא דאיכסיין, אבל תפילה של יד אי נמי חד מנייהו מחתן בידי' וקא בעי להשתין מים אסור משום נציצות הניתזות עד דמנח להם בכיס:

כ״בוראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י), תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש לפי שנקראו פאר אבל אינו חייב להניחן, שנא' לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר (ישעי' סא ג):

כ״גוכיס של תפילין אסור להניח בו מעות או דבר אחר, לפי שנתקדש עם התפילין, דאמר רב חסדא האי סודרא [דתפילין] דאזמיני' למיצר בי' תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר בי' זוזא, אזמני' ולא צר בי', אי נמי צר בי' ולא אזמניה שרי למיצר בי' זוזי:

כ״דותיק של תפילין מצילין אותה עם התפילין בשבת מפני הדליקה:

כ״הואסור לישן בהן לא שינת עראי ולא שינת קבע, גזירה שמא יפיח בהם, אבל משום קרי לא מיתסרי לאנוחי, כמא דפסקינן לעיל, ולא קיי"ל כמאן דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שנא' וזאת תורת האדם (ש"ב ז יט):

כ״ווצריך למשמש בהן בכל שעה שמא יפלו מעליו ויתבזו, וק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד (שמות כח לח), שלא תסיח דעתו הימנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה ומעניינים שבתורה על אחת כמה וכמה:

כ״זוהלכתא רצועות של תפילין שנפסקו וחזר ונתקשרו פסולות, לפי שאינן צריכות אלא קשר אחד:

כ״חושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י). מגיד שאדם צריך לבדוק את תפיליו אחת לשנים עשר חדש דברי ב"ה, וב"ש אומרים אינו צריך לבודקן עולמית, וכן אמר שמאי הזקן אלו תפילין של אבי אימא, מאי טעמייהו דב"ה שמא נמחק בהם אות:

כ״טד"א ושמרת את החוקה הזאת למועדה. חזר על עניין הפסח שהרי הלכות הפסח והלכות בכורות כלולות אלו באלו:

ל׳למועדה. שתהא דוחה את השבת, דאתיא מועד מועד, כתיב הכא למועדה, וכתיב התם לגבי תמיד, תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה מועד האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועד האמור כאן דוחה את השבת:

ל״אמימים ימימה. משנה לשנה, וכה"א ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה כט), מה להלן שנה תמימה, אף כאן שנה תמימיה:

ל״בולענין פדיון הבן כשבא ליתן חמש סלעים או שווייהון לכהן, שואל הכהן לאביו ואומר בכור הוא זה ואומר אין, רוצה אתה לפדותו ואומר אין, והוא אומר לבכור כשהיית במעי אמך הייתה ברשותך, ועכשיו אתה ברשותנו וקידש אותך כמו שאמרה תורה קדש לי כל בכור (שמות יג ב), והמעות או החפיצין הללו חולין הן ואתה קודש וקבלו אבותיך עליהן לפדותך בהם מן הכהן כמו שאמרה תורה ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים (במדבר יח טז), ועכשיו יצאת מרשותנו בחפיצים הללו, ונכנסת לחולין ברשות אבותיך, ואלו החפיצים יכנסו תחתיך לפדיונך לרשותנו, ואומר אבי הבכור בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן, בא"י אמ"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אם פדיתי אותו כראוי מוטב, ואם לאו יהא פדוי כתורה וכמצות כהלכה וכהתניית ב"ד וכבקי שבישראל:

ל״גירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו פרשת יציאות כושרות, כתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), צדקה שעשה אבינו אברהם היא רוממה את בניו שנקרא גוי גדול וקדוש. באברהם כתיב יוקח נא מעט מים (בראשית יח ד), בבניו כתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), באברהם כתיב והשענו תחת העץ (בראשית יח ד), בבניו כתיב פרש ענן למסך (תהלים קה לט), אלו ז' ענני כבוד. באברהם כתיב ואקחה פת לחם (בראשי' יח ה), בבניו כתיב הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). באברהם כתיב ואל הבקר רץ אברהם (בראשי' יח ז), בבניו כתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול (שמות טז ח). באברהם כתיב והוא עומד עליהם (בראשית יח ח), בבניו כתיב ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג). באברהם כתיב הלך עמם לשלחם (בראשית יח טז), בבניו כתיב וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא), עליו הכתוב אומר מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):

ל״דוחסד לאומים חטאת (משלי יד לד) כל מה שנראו פרעה ומצריים גומלי חסד עם יעקב ובניו, דכתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), וכתיב במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (שם מז ו), חטאת היא להם, שהרי נהפך לבם לומר הבה נתחכמה לו (שמות א י) וכל מה שנראו גומלי חסד, כדכתיב ויהי בשלח פרעה את העם, שילוח דהיינו לוואי חטאת היא להם, שנאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם (שם יד ה), כיון שראה אותם נוסעים כחומה, התחיל קורא וויי שכל זמן שהיו רומסין ובולסין את הטיט היו בעיניו כאין, כיון שראה אותם יוצאין בצבאות ובדגלים, התחיל מצטער וקורא ווי, ועליו ועל כיוצא בו נאמר וחסד לאומים חטאת: