מדרש שכל טוב, שמות י״ג:ד׳Midrash Sekhel Tov, Shemot 13:4
א׳היום אתם יוצאים. ר' יוסי הגלילי אומר ולא יאכל חמץ היום מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד:
1
ב׳בחדש האביב. מגיד ששנה שיצאו ממצרים לא היתה צריכה לעבר, לפי שהאביב בא בזמנו:
2
ג׳ורבותינו דרשו דמחייבין בית ישראל לאקדושי קמי קוב"ה בוכרא דמתילידא לי', דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (פסוק ב). בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין, דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), בכור בהמה טהורה אין לה פדיון, דכתיב אך בכור שור או כשב או עז לא תפדה קודש הם (שם שם יז), תם קרב לגבי מזבח, ובעל מום נאכל לכהנים, והוא שהתירו חכם, בכור של כהנים ושל לוים פטורין מקל וחומר, מה אם פטרו את בכורי ישראל במדבר, שנאמר קח את הלוים מתוך בני ישראל (שם ג מה), דין הוא שיפטרו את של עצמו. ולא שנא בן חדש ולא שנא פחות מבן חדש, שנאמר את הלוים, ואהרן נמי דלא הוי בהאי מניינא הא איקרי בניו כהנים הלוים ואיתקש אהדדי, ואשכחו במדבר, לדורות מניין, דכתיב והיו לי הלוים (שם ח יד), לדורות יהיו, והני מילי כי פטורין מלמפרוק מבכור אדם ומבכור בהמה דאיתקש לבכור אדם, אבל בכור בהמה טהורה דידהו קדוש הוא. וכהנת ולויה שנישאת לישראל וילדה בכור מיחייבי בפדיון, דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, והוינן בה היכי דמי, אמר רב פפא דאיעבר מגוי, אבל מישראל לא דכתיב למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). ופטר רחם מישראל לאו דוקא, דהא בת ישראל שנשאת ללוי לא קא אזלינין בתר פטר רחם. מר בריה דר' יוסף משמי' דרבא אמר אפי' תימא מישראל דפטר רחם בבני ישראל כתיב, ואע"ג דהתם לא קא מהניא, הכא מהניא כדקאמר רבינא, אמר לי אמימר הלכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דר' יוסף. וטעמי מאי מיחייבי דאע"ג דהוקשה כיון דברה מכהנת לא הוי כהן ודלוי לא הוי לוי, דהא למשפחותם לבית אבותם כתיב ולא אזיל זרעא דידה בתרה כמאן דמיסלקא מיהא דמיא בריה דישראל ולא קא מהניא לי' אמו כהנת או לויה:
3
ד׳וכהן דנסיב איתתא דלא חזיא לי', או גרושה או זונה ההוא בריה דהוה לי' מינה חלל הו' ופסול לכהונה מיחייב ההוא חלל למיפרק נפשי' דכיון דאיתחל לי' מכהונה כישראל דמיא, דאמר ר' שמעון בן יוסינא אמר ר' שמעון בן לקיש כהן שנשא גרושה והוי לי' בכור חלל, מת אביו בתוך שלשים יום לכשיגדיל [הבן] חייב לפדות עצמו מת אביו לאחר שלשים יום פטור שכבר זכה אביו בפדיונו ובר ישראל דאית לי' ברא בוכרא מיחייב למיתן פורקניה חמש סלעים לכהן, או שוויהן, או אפי' בציר משוויהן, והוא דמפייס בי' כהן, דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג יג). ומאימת מחייב למיפרקין, מכי הוי בר תלתין יומי, דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח טז), והיכא דיהיב לי' [חמש] איסתרא בתוך ל' יום ומת הבן בתוך למ"ד יום אע"פ שנתן לו יחזיר. והיכא דלא פרקי' אבוה מחייב הוא למיפרק עצמו, מאי טעמא קרי בי' תפדה וקרי בי' תפדה. והני מילי בוכרא דאימא, אבל בוכרא דאבא לא, מאי טעם פטר רחם כתיב:
4
ה׳תנן התם יש בכור לנחלה, ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, [ויש שאינו] לא לנחלה ולא לכהן בכור לנחלה ואין בכור לכהן, זה הבא אחר הנפלים, אע"פ שיצא ראשו חי, או אחר בן תשעה חדשים שיצא ראשו מת, והמפלת כמין בהמה חי' ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא מצורת אדם, והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן, כדפרישית להו בפ' אשה כי תזריע. יש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, זה שהי' לו בנים פי' זהו קמא, ונשא אשה שלא ילדה או נשא גוי' מיצעא ונתגיירה מעוברת, או שפחה ונשתחררה מעוברת וילדה הרי זה בכור לכהן, דמ"מ פטר רחם בישראל הוא, אבל לנחלה לא הוי בכור, מי שהיה לו בנים מאי טעמא לא דראשית אונו (דברים כא יז) אמר רחמנא והאי לאו ראשית אונו הוא:
5
ו׳ומי שנשא גויה או שפחה מאי טעמא לא, דכי (תהי') [תהיין] לאיש שתי נשים וילדו לו בנים (שם שם טו) אמר רחמנא כל היכא דאית לו בה הוייה קרינן בה וילדו לו, וכל היכא דלית ליה בה הויה לא קרינין בה וילדו לו, וגויה ושפחה לית בהו לישראל הוייה, הלכך בניהו ליתניהו בכורות לנחלה:
6
ז׳וכן מי שלא ילדה וילדה היא ואשת כהן שלא ילדה היא ואשת לוי שלא ילדה היא והאשה שכבר ילדה נמי הוי בנייהו בכורות לכהן, דאע"ג שספיקי נינהו ספק איסורא לחומרא, הלכך מחייבי בפדיון, אבל לנחלה לא הוי בכור דרחמנא אמר יכיר (שם כא יז), והאי לא מצי לאכורי, וה"ה למי שלא שהתה אחר בעלה שלשת חדשים ונשאת לשני וילדה ואינו ידוע אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, הוי בכור לכהן משום דספק הוא, ואין בכור לנחלה דלא קרינין ביה יכיר:
7
ח׳ומאן דמתיליד ליה בוכרא בעינה מחייב לאקדושי קמיה שמיא, דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות יג ב), בזמן שבית המקדש קיים אי (הויתם) [הוי תם] חלבו ודמו קרב על גבי המזבח, ובשרו נאכל לכהנים, וכי הוי בעל מום נאכל לכהנים במומו דכתיב ובשרם יהיו לך וגו' (במדבר יח יח) אחד תם ואחד בעל מום, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים. ואי אית ליה לבר ישראל בכור בשותפותא, פטור מן הבכורה דכל יד גוי באמצע פטור מן הבכורה, ואסור למישדי מומא בקדשים עד דנפל ביה ממילא, דכתיב כל מום לא יהיה בו (ויקרא כב כא), אי קרא דלא ליקרב בעל מום הוא דאתא, לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ותו לא, ומה ת"ל כל מום לא יהיה בו, דאפי' גרמא נמי אסיר, וכדדרישית בפ' שור או כשב (שם שם כז). ואע"ג דאית ביה מומא אסור למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם, ואי עבר ושחט לא חזינין למומא לאחר שחיטתו אלא אמרינן ליה, כדתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' יהודה מתיר, ור' מאיר אוסר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בדוקין שבעין כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי במומין שבגוף, מר סבר גזרינן מומין שבגוף, דאינן משתנין מחמת שחיטה, אטו דוקין שבעין דמשתנין מחמת שחיטה, ומר סבר לא גזרינן, ואע"ג דקי"ל ר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה. דאמר ר' נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא והוי ביה מומא לא חזיא ליה לנפשיה, אלא צריך לאחווייא לחכם אחר, דתניא כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור של עצמו, וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה, אלא צריך סהדי אחרינא דלאו איהו שדא ביה מומא, ובנו ובתו פי' היינו בנו ובתו שאינן סמוכין על שלחן אביהם, נאמנין להעיד על בכור של אביהן, מאי טעמא דכיון דאי בעי ספי להו ואי בעי לא ספי להו כאחר דמי ולא משקרי. דתנן [ר'] יהושע בן קפוסאי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר ואפי' בנו ואפי' בתו, ר' אומר ואפי' עשרה והן בני ביתו אינן נאמנין, פי' דכיון דאכלין מניה הוו להו כבעלים ומשקרי. אמר רב נחמן הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כרבי, והלכתא (כר"ג) [כרשב"ג] דאמר אפי' בנו ואפי' בתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמיא. ואילו ישראל דזבין בכור מכהן מהימן ההוא ישראל אמומיה, דכהנים הוא דחשדו לה רבנן דלמא שדו מום בבכור דכולהו בכורות לדידהו הוו דשכיחי תדירא חשו להו רבנן דלמא מיקרי ורמי ביה מום, אבל בישראל לא חשו להו רבנן:
8
ט׳ירויחו דורשי פרשת יציאת כושרות וישכילו. דתנו רבנן היום אתם יוצאים [בחדש האביב]. שאין ת"ל בחדש האביב, אלא חדש שהוא כשר לכם לא חמה קשה, ולא גשמים, וכה"א מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), שאין ת"ל בכושרות, אלא בחדש שהוא כשר להם, לא חמה קשה ולא גשמים. ר' יונתן מפיק לה לתיבת בכושרות לשתי תיבות בוכין ושירות, מצרים בוכין, דכתיב ומצרים מקברים [וגו'] (במדבר לג ד). וישראל משוררים, דכתיב קול רנה וישועה באהלי צדיקים (תהלים קיח טו). ר' נתן אומר בכושרות, במעשה כשירות שבהם, דכתיב במראות הצובאות (שמות לח ח), וסמוך לה פרשת עבודת הפסח שתהא נוהגת בארץ:
9