מדרש שכל טוב, ויקרא א׳:ב׳Midrash Sekhel Tov, Vayikra 1:2
א׳דבר אל בני ישראל. בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות:
1
ב׳ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים:
2
ג׳אדם. לרבות את הגרים:
3
ד׳כי יקריב. כלומר עולה נדבה רשות:
4
ה׳מכם. להוציא את המשומדין:
5
ו׳קרבן לה'. ולא כתיב לה' קרבן שיקדים הקדישן להקרבתו, ר' שמעון אומר מכאן שלא יזכיר אדם שם שמים לבטלה וקל וחומר ומה על הקדשים אמר הכתוב קרבן לה', ולא הזכיר שם שמים תחלה שמא יעכב ויחזור בדברו, על דבר הרשות על אחת כמה וכמה. ר' יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור סמוך ליו"ד ה"א, שלא יתן [פתחון פה] למינים לרדות, מלשון וירד מים עד ים (תהלים עב ח), כלומר יגברו על ישראל, דאילו נאמר אלהים היו אומרים לע"ז נמי שרי למיקרב:
6
ז׳מן הבהמה. להוציא את הרובע לאדם, ואת הנרבע מאדם:
7
ח׳מן הבקר. להוציא את הנעבד:
8
ט׳ומן הצאן. להוציא את המוקצה להקריבו לע"ז:
9
י׳ומן הצאן. להוציא את שנגח ומת, והוא הדין אם נשכו או בעטו או רבץ עליו להמיתו:
10
י״אתקריבו. מלמד שעולת נדבה באה משני בני אדם בין של בהמה בין של עוף:
11
י״באת קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, שאעפ"י שהצבור מביאין עולת חובה מביאין עולת נדבה, וממקום שהיחיד מביא שם הצבור מביא, דהיינו בקר וצאן, ואם תאמר מאחר שנאמר מן הבהמה למה לי מן הבקר ומן הצאן, אלא לפי שהחיה בכלל בהמה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו וגו' (ויקרא יא ב), לפיכך פירש, ושמא תאמר אם הביא כשר, חזר וכתב תקריבו, לעכב שלא יביא אלא בקר וצאן:
12