תנחומא בובר, בהעלותךMidrash Tanchuma Buber, Beha'alotcha

א׳ וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות (במדבר ח א ב), ילמדנו רבינו, מהו להדליק בשמן שריפה ביום טוב. כך שנו רבותינו, אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, [ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן] מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות [בשמן דגים] בשמן פקועות בעיטרין ובנפט, ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזין, [ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות], ומה יעשו אנשי קפוטקיא שיאן להם לא זה ולא זה אלא נפט, אמר להם ר"ט הרי מצינו שחיבב הקב"ה שמן זית מכל השמנין בנר, ויתר מכל מנחות הנקרבות, תדע שהרי כל המנחות לא נאמר בהן אלא ונתת עליה שמן, ובהדלקת הנר כתיב שמן זית זך, [לכך אמר ר"ט אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד]. ואנו מוצאין כי בכמה מקומות ההיר הקב"ה על הנרות להדליק בשמן זית זך, וכן הוא אומר ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כז כ), וכן הוא אומר [ויקחו אליך שמן זית וגו'] על המנורה הטהורה יערוך את הנרות (ויקרא כד ד), ואף כאן הוא מזהיר על הנרות, מנין ממה שקרינו בענין בהעלתך את הנרות וגו'.

ב׳ד"א [בהעלתך את הנרות]. זש"ה ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מב כא), כביכול אמר הקב"ה למשה אמור לישראל לא בשביל שאני צריך לאורכם, אני אומר לכם להדליק נר, אלא בשביל לזכותכם, וכן הוא אומר ה' חפץ למען צדקו, כביכול כתיב בו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה (שרי) [שרא] (דניאל ב כב), וכן הוא אומר גם חשך לא יחשיך ממך [ולילה (כאור) [כיום] יאיר כחשיכה כאורה] (תהלים קלט יב), להודיעך שאיני צריך לכם, תדע לך בא וראה כשאדם בונה בית והוא עושה חלונות בתוך [ביתו], והוא מבקש שיהא האור נכנס, הוא עושה את החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, למה כדי שיה האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, וכשבנה שלמה את בית המקדש לא עשה כן את החלונות, אלא צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר מבחוץ, שנאמר ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מ"א ו ד), להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה משלך, ולמה צויתי אתכם בשביל לזכותכם, לכך נאמר בהעלתך את הנרות, הוי ה' חפץ למען צדקו, ולא עוד אלא אם הייתם זהירים להדליק נרות לשמי, אף אני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא, שנאמר קומי אורי כי בא אורך [וגו' והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך (ישעיה ס א ג).

ג׳ד"א בהעלתך את הנרות. את מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח, שבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצירים למה רחקנו מהקרבה לחנוכת המזבח, משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום אומניות אומניות, והיה לו אוהב אחד שהיה אוהבו יותר מדאי, ולא קרא אותו עמהם, והיה מיצר לומר שמא יש בלבו של מלך עלי, לפיכך לא זימנני המלך בכל הסעודות, כיון שעברו ימי הסעודה, קרא לאוהב אמר לו לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אני עושה סעודה אחת בלבד יחידה, למה שאתה אוהבי, כך המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, [את מוצא י"ב שבטים הקריבו לחנוכת המזבח] וקיבלן הקב"ה, שנאמר קח מאתם (במדבר ז ה), ושבטו של לוי לא הקריבו, כיון שעברה חנוכה המזבח, א"ל הקב"ה לאהרן ולבניו כל השבטים עשו חנוכה, ואתם לעצמכם עשו חנוכה, לכך נאמר דבר אל אהרן בהעלתך את הנרות, מה כתיב אחר כך, קח את הלוים (שם ח ו).

ד׳[ד"א] בהעלתך את הנרות [וגו'. וזה מעה המנורה]. את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקב"ה באצבע, וכן בפרסות בהמה טהורה, שנאמר זאת החיה [אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו] (ויקרא יא ב ד), וכן בירח, א"ל הקב"ה החדש הזה (שמות יב ב), וכן במעשה המנורה, שנאמר וזה מעשה המנורה [מקשה זהב] [(במדבר ח ד)], מהו מקשה, כלומר מה קשה הוא לעשות, שהרבה יגע משה עד שלא נעשתה המנורה, שכן הוא אומר מקשה תעשה המנורה (שמות כה לא), [כאדם שהוא אומר מה קשה לי המלאכה הזאת], וכיון שנתקשה לו, א"ל הקב"ה משה טול ככר זהב והשליכהו לאור והוציאוהו ומעצמה נעשית, [שנאמר] (כפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה) [ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנ יהיו] (שם), היה מכה בפטיש ומעצמה נעשית, לכך נאמר מקשה תיעשה, יו"ד מלא, ולא כתיב תעשה, כלומר מעצמה תיעשה. מה עשה משה, נטל ככר זהב והשליכה לאור, ואמר משה רבש"ע הרי הככר [נשלך בתוך האש], כשם שאתה רוצה תיעשה לפניך, מיד יצאה המונרה עשויה כתקונה, לכך כתיב כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה (במדבר ח ד), עשה משה אין כתיב כאן, אלא עשה סתם, ומי עשאה הקב"ה, לכך אמר הקב"ה למשה להזהיר לאהרן [להדליק שנאמר] בהעלתך, אמר הקב"ה לישראל אם אתם מדליקין לפני אף אני משמר את נפשותיכם מכל דבר רע שלא יגע בכם דבר, שנמשלו נפשותיכם כנר, שנאמר נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ כז).

ה׳ בהעלתך את הנרות. זש"ה כי אתה תאיר נרי וגו' (תהלים יח כט), אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אתה אומר שנאיר לפניך, אתה אורו של עולם, והאורה [דרה] אצלך דכתיב (והוא גלי) [הוא גלא] עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב), ואתה אומר אל מול פני המנורה יאירו וגו', הוי כי אתה תאיר נרי, אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לאורכם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם, כדי לעלות אתכם בפני כל האומות, שיהו אומרין ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל, למה הדבר דומה, לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, א"ל הפיקח לסומא, בא ואני מסמך אותך, והיה מסמכו ומהלך, כשנכנסו לעיר ונכנסו לבית, א"ל פיקח לסומא צא והדלק לי את הנר הזה והאר לי, א"ל הסומא כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני עד שנכנסתי לבית, ואתה היית מלוה אותי, ועכשיו אתה אומר לי צא והדלק לי את הנר הזה והאר לי, א"ל הפיקח שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך האר לי, כך הפיקח זה הקב"ה, שנאמר עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד י), והסומא אלו ישראל, שנאמר נגששה כעורים קיר (ישעיה נט י), והיה הקב"ה מנהיגם ומאיר להם, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמות יג כא), כיון שעמד המשכן קרא הקב"ה למשה ואמר לו אמור להם שיאירו לי, שנאמר דבר אל בני ישראל בהעלתך וגו'. אמרו ישראל להקב"ה כי אתה תאיר נרי וגו'. ואתה אומר שנאיר לך, אמר להם הקב"ה בשביל לעלות אתכם אמרתי לכם שתאירו לי, כשם שהארתי לכם, לכך נאמר בהעלתך.

ו׳ [בהעלתך את הנרות]. מה כתיב למעלה מן הענין, ויהי ביום כלות משה [וגו'] ויקריבו נשיאי ישראל (במדבר ז א ב), ואחר כך דבר אל אהרן [ואמרת אליו] בהעלתך, זש"ה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (תהלים לד י), אתה מוצא למעלה אחד עשר שבטים הקריבו, ושבט אפרים הקריב, ושבט לוי לא הקריב, וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי, זה אהרן, שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי (במדבר יז יח), ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, א"ל הקב"ה לך אמור אל אהרן אל תירא, לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר דבר אל אהרן וגו', הקרבנות בזמן שבהמ"ק קיים הן נוהגים, אבל הנרות לעולם, אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בניי, אינן בטלין לעולם.

ז׳ד"א אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שלא תהיו מבזין את המנורה הזו, שנאמר כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה (זריה ד י), מהו שבעה, אלו שבעה כוכבים שמשוטטין בכל הארץ, יאירו שבעת הנרות, שבעה אלה כך הם חביבין לפניו, שלא תהיו מבזין עליהן, לכך נאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנ רות, שלא יטעה אותך יצרך לומר שהוא צריך אורה, ראה מה כתיב באורה, בחלונות בית המקדש, וחלונות אטומות אל התאים [וגו' כהחלונות האלה] (יחזקאל מ טז כה), בחלונות אין כתיב, אלא כהחלונות, שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, כדי שיהיו מוציאים אורה לחוץ, אמר ר' ברכיה הכהן [ברבי] הברק הזה תולדת אש שלמעלה הוא כשהוא יוצא מבהיק את כל העולם שנאמר ודמות החיות [מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק] (שם א יג), אמר הקב"ה איני צריך לאורה שלכם, [ולמה אמרתי לכם] אלא כדי להעלותך.

ח׳אמר ר' חנינא העינים שבך, שחור ולבן יש בתוכן, ואין אתה רואה מתוך לבן, אלא מתוך שחור, (ואני) [ומה אם עיניך שיש בתוכן שחור ולבן ואין את רואה אלא מתוך השחור, הקב"ה שכולו אורה] צריך אורה משלך.

ט׳ ד"א אל מול פני המנורה. בשר ודם מדליק נר מנר דולק, שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, והקב"ה האיר נר מתוך החשך, שנאמר וחשך על פני תהום (בראשית א ב), מה כתיב אחריו, ויאמר אלהים יהי אור (שם שם ג), ומתוך החשך הוצאתי אורה, ואני צריך לאור שלכם, ולמה אמר, אלא בשביל לעלותכם להעלות נר תמיד.

י׳ בהעלתך. זש"ה חשך לא יחשיך ממך [ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה] (תהלים קלט יב), ואתה אומר לנו בהעלתך את הנרות, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אוהב, א"ל המלך תהא יודע שאצלך אני סועד, אלא התקין לי, הלך אוהבו התקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, שלחן של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין, סובקין לפניו מכאן ומכאן מנורות של זהב, כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, נתבייש והטמין כל מה שהתקין, שהיה הכל מן ההדיוטות, א"ל המלך מה זה, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד למה לא התקנת לי כלום, א"ל אוהבו אדוני המלך ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, מפני שהן כלי הדיוטות, א"ל המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך איני חפץ להשתמש אלא בשלך, כך הקב"ה כולו אורה, שנאמר ונהורא עמיה (שרי) [שרא] (דניאל ב כב), והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות, מה כתיב שם, ועשו לי מקדש (שמות כה ח) ועשית מנורת זהב טהור (שם שם לא), כיון שעשו באת שכינה, מה כתיב שם, ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' (שם מ לה), מיד קרא למשה (ויקרא אל משה), ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו (במדבר ז פט), ומה דיבר אליו בהעלותך, חייכם בשביל חיבתכם אני פוסל את הכל, ומשתמש בשלכם, בהעלותך את הנרות.

י״א ד"א בהעלתך את הנרות. אמרו ישראל שלח אורך ואמתך המה ינחוני (תהלים מג ג), גדול אורו של הקב"ה, החמה והלבנה מאירים לעולם, ומהיכן הן מאירין, מן זקוקי אור של מעלה הן חוטפים, שנאמר לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך (חבקוק ג יא), גדול אור של מעלה, שלא ניתן לכל הבריות אלא אחד ממאה, שנאמר ידע מה בחשוכא וגו' (דניאל ב כב), לפיכך עשיתי המה ולבנה שיאירו לפניך, שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א יז).

י״ב ד"א אל מול פני המנורה יאירו. אמר (דוד) [שלמה] באור פני מלך חיים (משלי טז טו), אמר ר' יעקב בר יוסי נמנעה שמחה מן הרשעים, וניתנה לישראל, שהוצרך הקב"ה לישב עם בשר ודם בנר, שאמר להם אל מול פני המנורה, ר' לוי אמר מנורה טהורה ירדה מן השמים, למה שאמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור (שמות כה לא), א"ל כיצד נעשה, א"ל קשה תעשה המנורה (שם), אעפ"כ נתקשה משה, וירד ושכח מעשיה, עלה ואמר רבש"ע שכחתי, א"ל ראה ועשה, שנטל מטבע של אש, והראה לו עשייתה, ועוד נתקשה על משה, א"ל הקב"ה לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ירד משה ואמר לבצלאל, מיד עשאה, התחיל משה תמיה, ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואתה שלא ראית עשית מדעתך, בצלאל שמא בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה, לפיכך כשחרב בית המקדש נגנזה המנורה, וזה אחד מחמשה דברים שנגנזו, הארון, והמנורה, והאש, ורוח הקודש, וכרובים, וכשישוב הקב"ה ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו הוא מחזירן למקומן, ומשמח את ירושלים, שנאמר ישושום מדבר וציה וגו' (ישעיה לה א) ואומר פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון ניתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו (שם שם ב).

י״ג וידבר ה' וגו' קח אל הלוים (במדבר ח ה ו). ילמדנו רבינו, כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנין בו, כך שנה ר' יהודה שבע נימין היו באותו כנור, שנאמר שובע שמחות את פניך (תהלים טז יא), אל תקרי שובע אלא שבע, וכן אמר דוד שבע ביום הללתיך (שם קיט קסד), ולימות המשיח נעשית שמונה, שכן אמר דוד בניגון, למנצח בנגינות על השמינית (שם ו א), ולעתיד לבא נעשית עשר, שנאמר (שירו לאלהים שיר חדש וגו') [אלהים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך] (שם קמד ט), ומי התקין להם, שמואל ודוד, שנאמר המה יסד דויד ושמואל הרואה באמונתם (דה"א ט כב), והם העמידו חלוקי השיר, והיו הלוים עומדין על הדוכן, ומזמרין לפני מי שאמר והיה העולם, ראה חיבה שחיבב הקב"ה את הלוים, ומתחלה בחק בהם הקב"ה שיהו משמשין אותו, לפיכך אמר הקב"ה למשה, הרבה הלוים חביבים לפני, קח אותם לשמי לשררה, (שנאמר) [מניין ממה שקראו בענין] קח את הלוים.

י״דד"א קח את הלוים. זש"ה ה' צדיק יבחן (תהלים יא ה), אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה, עד שבוחן ובודק אותו תחלה, וכיון שהוא עומד בנסיונו, הוא מעלה אותו לשררה, וכן אתה מוצא באבינו אברהם ניסה אותו הקב"ה עשר נסיונות, ועמד בנסיונו, ואחר כך בירכו, שנאמר וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד א), וכן יצחק ניסהו בימי אבימלך, ועמד בנסיונו, ואחר כך ברכו, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההוא [וגו' ויברכהו ה'] (שם כו יב), וכן יעקב ניסהו בכל אותן הצרות, בעשו ובדינה וביוסף, והיאך יצא מבית אביו ואמו, כי במקלי עברתי וגו' (שם לב יא), וברכו, שנאמר וירא אלהים אל יעקב עוד [בבואו מפדן ארם ויברך אותו] (שם לה ט), וכן יוסף ניסהו באשת פוטיפר, והיה חבוש י"ב שנה, ואחר כך יצא ונעשה מלך, על שעמד בנסיונו, הוי ה' צדיק יבחן, ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדושת שמו של הקב"ה, שלא תבטל התורה, שבשעה שהיו ישראל במצרים, מאסו את התורה, ואת המילה, והיו כולם עובדי ע"ז, שכן יחזקאל מוכיחן, שנאמר ואמרת אליהם כה אמר ה' אלהים ביום בחרי בישראל וגו' (יחזקאל כ ה), ומה כתיב בסוף, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי [איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו] (שם שם ח), מה עשה הקב"ה הביא חשך על המצרים שלשת ימים, והרג בהם כל רשעי ישראל, שכן הוא אומר [כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר בארץ מצרים] [וגו'] וברותי מכם וגו' (שם שם לו לח), וכן הוא אומר התאנה חנטה פגיה וגו' (שה"ש ב יג), אלו הרשעים שהיו בישראל, והגפנים סמדר נתנו ריח (שם), אלו הנשארים שעשו תשובה ונתקבלו, קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך (שם), שהרי הגיע קץ הגאולה, אבל שבטו של לוי כולם היו צדיקים, והיו עושים את התורה, שנאמר כי שמרו אמרתך (דברים לג ט), זו התורה, ובריתך ינצורו (שם), זו המילה, ולא עוד אלא כשעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב כו), כיון שאמר משה [שימו] איש חרבו על ירכו (שם שם כז), מיד עשו כן, ולא נשאו פנים, וכן משה מברכן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו', כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו (דברים לג ט), כיון שראה הקב"ה שהיו כולם צדיקים, וניסה אותם ועמדו בנסיונם, שנאמר אשר נסיתו במסה (שם שם ח), מיד אמר הקב"ה והיו לי הלוים, לקיים מה שנאמר ה' צדיק יבחן (תהלים יא ה), אבל רשעים כתיב בהם ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו (שם), אמר דוד אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו (שם קכח א).

ט״ו וידבר ה' וגו' עשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י א ב), זש"ה שאו שערים ראשיכם [והנשאו פתחי עולם] (תהלים כד ז), בשעה שהכניס שלה את הארון לבהמ"ק, התחיל לומר שאו שערים ראשיכם, שהיו הפתחים שפלים, [ואמר] והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, א"ל השערים מי הוא זה מלך הכבוד (שם שם י), מיד בקשו השערים לבלעו, אילולי שאמר ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה (שם), חזר ואמר ה' עזוז וגבור (שם ח), אמר להם התגדלו שמלך הכבוד בא עליכם, מיד חלקו לו כבוד, ונשאו לו כבוד, ונשאו את עצמן, ונכנס הארון, אמר להם הקב"ה אתם חלקתם לי כבוד, כשאחריב את ביתי, אין אדם שולט בכם, תדע שכל כלי בהמ"ק גלו לבבל, שנאמר ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה [ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער] (דניאל א ב), אבל שערי בהמ"ק במקומן נגנזו, שנאמר טבעו בארץ שעריה (איכה ב ט).

ט״ז [ד"א] מהו ה' צבאות הוא מלך הכבוד (תהלים כד י). שהוא חולק מכבודו ליראיו ככבודו, כיצד הוא נקרא אלהים, וקרא למשה אלהים, שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), הוא מחיה מתים וחלק מכבודו לאליהו והחיה את המת, שנאמר ויאמר אליהו ראי חי בנך (מ"א יז כג), שהקב"ה חולק מכבודו ליראיו למלך המשיח מלביש לבושו, שנאמר הוד והדר תשוה עליו (תהלים כא ו). שנו רבותינו מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, ואין לובשין לבושו, ואין משתמשין בכתבו, ואין יושבין על כסאו, ובכולם חלק הקב"ה ליראיו ונתן להם, מנין שנאמר ה' בסופה ובשערה דרכו (נחום א ג), ונתנה לאליהו, שנאמר ויל [אליהו] בסערה השמים (מ"ב ב יא), ואין לובשין לבוש, מה כתיב הוד והדר לבשת (תהלים קד א), ובמלך המשיח כתיב, הוד והדר תשוה עליו (שם כא ו), ואין משתמשין בכתרו, מה כתיב במשה, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שמות לד כט), ואין יושבין על כסאו, וכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך (דה"א כט כג), ואין משתמשין בשרביטו, ונתנו למשה, שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך וגו' (שמות ד יז), מה הקב"ה כתיב בו, עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), אמר הקב"ה למשה מלך עשיתיך, שנאמר ויהי בישרון מלך (דברים לג ה), מה המלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו, אף אתה כשאתה יוצא יהי תוקעין לפניך, עשה לך שתי חצוצרות כסף.

י״ז ד"א [עשה לך שתי חצוצרות כסף]. זש"ה ירא את ה' בני ומלך (משלי כד כא) אמר ר' יצחק בר אלעזר דקיסרין מה שעשתה חכמה עטרה לראש, עשתה ענוה (שוליים) [סוליים] לרגלה, כתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), כתיב להלן עקב ענוה יראת ה' (משלי כב ד), לכך אמר שלמה ירא את ה' בני ומלך, מהו ומלך, אלא המליכהו עליך, ד"א ומלך, ומלוך על יצר הרע שנקרא מלך, שנאמר ובא אלימלך גדל וגו' (קהלת ט יד), ד"א ומלך, מן המלך, יכול אם יאמר לך המלך עבוד ע"ז שתשמע לו, ת"ל ירא את ה' בני, כך נבוכדנצר אמר לחנניה מישאל ועזריה לעבוד ע"ז לא שמעו לו, אלא אמרו לו לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד (דניאל ג יח), הצדא שדרך מישך ועבד נגו (שם שם יד), [אונטוס אתם אומרים, אתמול כל מי שהיה מבקש ליקח לו ע"ז, היה הולך לירושלים, שנאמר ופסיליהם מירושלים ומשומרון (ישעיה י י), ועכשיו באתם להצדות ע"ז שלי, הצדא שדרך מישך ועבד ונגו], לא כך אמר לכם הקב"ה שתהיו שומעין למלכות, כל מה שהיא אומרת לכם, שנאמר אני פי מלך שמר (קהלת ח ב), אמרו לו אתה מלך עלינו למסין ולארנוניות, אבל לעבוד ע"ז נבוכדנצר וכלב שוה, ענו שדרך מישך ועבד נגו [ואמרין למלכא נבוכדנצר] לא (חששין) [חשחין] אנחנא על (דנא) [דנא וגו'] הן איתי אלהנא וגו' (דניאל ג ט זיז), אמרו בין מציל ובין אינו מציל ידיע (להוי) [להוא] לך וגו' (שם שם יח), הוי ירא את ה' בני ומלך. עם שונים אל תתערב (משלי כד כא), עם אותן שואמרין שהן שתי אלהות בעולם אל תתערב להם שסופן לאבד מן העולם, שנאמר והיה בכל הארץ נאם ה' פי שנים [בה] יכרתו [יגועו] והשלישית יותר בה (זכריה יג ח), מי הם השלישית אלו ישראל, שנאמר ביום ההוא (יהיו) [יהיה] ישראל שלישיה (ישעיה יט כד), הוי ירא את ה' בני ומלך.

י״ח [ד"א ירא את ה' בני ומלך]. כל מי שירא מן הקב"ה נעשה מלך, ממי אתה למד מאברהם על ידי שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב), ומניין שנעשה מלך, [אמר ר' ברכיה הכהן ברבי בשם ר' חלבו] כתיב אל עמק שוה הוא עמק המלך (בראשית יד יז), [מהו עמק שוה], שהושוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבו אותו עליהם מלך, ולא תאמר אברהם בלבד אלא משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, [ומניין שירא, שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו), ומניין שנעשה מלך], שנאמר ויהי בישרון מלך (דברים לג ה), א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך, מה מלך כשיוצא למלחמה תוקעין לפניו, אף אתה כשאתה יוצא למלחמה יהי תוקעין לפניך, שנאמר עשה לך שתי חצוצרות כסף.

י״ט ד"א עשה לך, משלך, עשה לך, לך אתה עושה, ולא לאחרים, אתה משתמש בהן, ואין אחר משתמהש בהן, תדע לך שהרי יהושע תלמידו לא נשתמש בהן, אלא בשופרות, כשבאו להלחם ביריחו, נתחנסו ביריחו שבעה אומות, שנאמר ותעברו [את] הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמרי והפרזי [והכנעני והחתי והגרגשי] החוי והיבוסי (יהושע כד יא), וכי שבע אומות היו בעלי יריחו, שהוא אומר בעלי יריחו האמורי וגו', אמר ר' שמואל בר נחמני יריחו היתה נגרה של ארץ ישראל, אמרו אם יריחו נכבשת כל הארץ נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה שבע אומות, מה כתיב וירע העם ויתקעו בשופרות (שם וכ), מלמד שאפי' יהושע תלמידו לא נשתמש בהן, ולא תאמר ליהושע, אלא אפי' משה רבינו עצמו עד שהוא חי נגנזו. אמר ' יצחק הרי שמשה אמר בשעה שהוא בא להפטר מן העולם, הקהילו אלי [את כל זקני שבטיכם ושוטריכם] (דברים לא כח), והיכן היו החצוצרות, שלא היה אומר תקעו בהן ויתכנסו, אלא שעד שהוא בחייו נגנזו, אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לקיים מה שנאמר ואין שלטון ביום המות (קהלת ח ח), הוי עשה לך, ואין אחר משתמש בהן כל ימיך.

כ׳ ד"א עשה לך. אתה משתמש בהן, שאתה מלך, ואין אחר משתמש בהן, אלא דוד המלך, שנאמר ויעמדו הלוים (על עמדם) [וגו'] והשיר משורר והחצוצרות מחצרים (דה"ב כט כו כח), אמרו רבותינו אף החצוצרות שהיו במקדש אף הם נגנזו, אבל דוד המלך היה משתמש בכנור, שנאמר עור כבודי עורה הנבל וכנור (תהלים נז ט). אמר ר' פנחס הכהן בר חמא כנור היה תלוי למעלה מראשותיו של דוד, כיון שהגיעה חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו, מיד היה דוד עומד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה, והיו מנדדין שינה מעיניהם, והוגין בתורה עד עמוד השחר, לפיכך היה אומר דוד עורה כבודי, דרך השחר להיות מעוררת בני אדם, אבל אני אעירה שחר.

כ״אד"א עורה כבודי. מהו עורה כבודי, מפני כבוד יוצרי, שהיה יצרו אומר לו דוד הלא אתה מלך, דרך מלכים להיות עומדים בשלש שעות [ביום], ולמה אתה עומד בחצות לילה, והיה אומר לו עורה כבודי, אין כבודי לפני כבוד יוצרי, לכך נאמר עורי כבודי, והיה עומד בחצות לילה ומקלס להקב"ה, שנאמר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך (שם קיט סב), אמר דוד חייב אני לעמוד בחצי הלילה ולקלסך על פלאות שעשית עם זקינתי בחצי הלילה, שנאמר ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת גו' ויאמר מי את ותאמר אנכי רות אמתך, אמר לה ליני הלילה [והיה בבקר] אם יגאלך טוב וגו' (רות ג ח ט יג). אמר ר' יהודה [הלוי] בר שלום אמרה לו בדברים אתה מוציאני, אמר לה חי ה' (שם שם יג), איני מוציאך בדברים. [ד"א] חי ה', מלמד שהשביע ליצרו שהיה מקטרגו, ואמר לו אתה פנוי והיא פנויה, הוי השעה שתזקק לה, מיד נשבע אותו הצדיק חי ה' איני נוגע בה בזו הלילה, ולא בועז לבדו אלא כל הצדיקים משביעים על יצרם, שכן אתה מוצא בדוד שכשנפל שאול בידו מה אמר דוד, ויאמר דוד חי ה' כי אם [ה'] יגפנו או יומו יבא ומת (ש"א כו י), למה נשבע שני פעמים, אמר ר' שמואל בר נחמן היה יצרו בא ואומר לו אילו נפלת אתה בידו לא היה מרחם עליך והיה הורגך, ומן התור מותר להורגו, שהרי רודף הוא, לפיכך קפץ ונשבע שני פעמים, חי שאיני הורגו, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אתה יודע כחו של יצה"ר שהוא קשה, אמר להם הקב"ה סילקו אותו קימעא קימעא ואני מעבירו, שנאמר סולו סולו המסלה וגו' (ישעיה סב י), ואומר סלו סלו פני דרך וגו' (שם נז יד), ולעולם הבא אני עוקרו מכם, שאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו כו), כך דרש ר' תנחומא בר אבא.

כ״בויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו' (במדבר יא טז). ילמדנו רבינו בתוך כמה אמות אדם חייב לעמוד מפני הזקן כשהוא רואה אותו, כך שנו רבותינו, בתוך ארבע אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן, שנאמר מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב), וכורע לפניו, ושואל בשלומו בתוך ארבע אמות, ואיזהו הידור שאמרה תורה, והדרת פני זקן (שם), שלא יעמוד במקומו, ולא ישב במקומו, ולא יהא סותר את דבריו, וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה, ולא יקפוץ להשיב, ולא יהא נכנס לתוך דבריו, שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו, נקרא רשע לפני המקום, ותלמודו משתכח, ושנותיו מתקצרות, ולסוף הוא בא לידי (עבירות) [עניות], שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים (קהלת ח יג), מורא זה איני יודע מה הוא, כשהוא אומר מפני שיבה תקום [וגו'] ויראת מאלהיך, הוי אומר זה מוראת תלמידי חכמים, ואימא זו מוראת ריבית ומוראת משקלות, אלא אמר ר' אלעזר נאמר כאן פני זקן ויראת מאלהיך, ונאמר להלן איננו ירא מלפני (האלאים) [אלהים] (קהלת שם), וחייב להקדים לכל אדם בכניסה וביציאה, ולנהג בו מורא וכיבוד, שנאמר את ה' אלהיך תירא (דברים ו יג), לרבות בעלי תורה, שאין לך מדה כיוצא בה, וכן הוא אומר ואתן אותם ראשים (על העם) [עליכם] (שאם א טו), מכאן אתה למד שתנהוג בו מנהג נשיאות, לעמוד לפניו, ולהקדימו לכל דבר של גדולה, שלא יהא אדם מונע עצמו מלעמוד לפני הזקן. אמר ר' אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה אחת של בני אדם, הייתי מהלך בדרך אחרת, שלא להטריח עליהם, שלא יהו רואין אותי ועומדין מפני, וכשאמרתי דברים לפני ר' יוסי בר זבידא אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם, ויהיו רואין אותך, ועומדין מפניך, ואתה מביאן לידי יראת שמים, שנאמר מפני שיבה תקום [וגו'] ויראת מאלהיך (ויקרא יט לב), למה שמעלתם של צדיקים מעלה שאין לה ירידה, אבל מעלתו של עשו הרשע מעלה שכולה ירידה היא, היום איפרכוס, למחר פגן, למחר קומוס, למחר סרדיוט, וכן כל גדוליהם, וכן הנביא אומר אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' (עובדיה פסוק ד), אבל מעלתו של יעקב מעלה שאין לה ירידה, ואין קדושתם מתחללת לעולם, וכן אתה מוצא שהזקנים אחד משלשה עשרה דברים שהן כתובין לשמו של הקב"ה אלו הן, הכסף והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, והתרומה, ושמן המשחה, ואהל מועד, ומלכות בית דוד, והקרבנות, וארץ ישראל, והזקנים.

כ״גהכסף והזהב מנין, שנאמר לי הכסף ולי הזהב (חגי ב ח),
והכהנים [מנין, שנאמר] לקדש אותם לכהן לי (שמות כט א),
הלוים [מנין, שנאמר] והיו לי הלוים (במדבר ג יב),
ישראל [מנין, שנאמר] כי לי בני ישראל(ויקרא כה נה),
הבכורות [מנין, שנאמר] כי לי כל בכור (במדבר ח יז),
המזבח [מנין, שנאמר] מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כד),
התרומה [מנין, שנאמר] ויקחו לי תרומה (שם כה ב),
שמן המשחה [מנין, שנאמר] קדש יהיה זה לי (שם ל לא),
אהל מועד [מנין, שנאמר] ועשו לי מקדש (שם כה ח),
הקרבנות [מנין, שנאמר] את קרבני לחמי [לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי (במדבר כח ב),
מלכות בית דוד [מנין, שנאמר] כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז א),
ארץ [ישראל מנין, שנאמר] כי לי הארץ (ויקרא כה כג),
הזקנים [מנין] ממה שקראו בענין אספר לי (במדבר יא טז).

כ״ד [אספה לי]. זש"ה הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו), למה הדבר דומה לפלטין שהיתה בנויה על גבי מספינות, כל זמן שהספינות מחוברות, הפלטין שעל גביהן עומדות, כך הבונה בשמים מעלותיו וגו'. כביכול אימתי כסאו (מבוסם) [מבוסם] למעלה, בזמן שישראל עשוין אגודה אחת, לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו, אימתי בזמן שאגודתו על ארץ יסדה, וכן הוא אומר ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (דברים לג ה), לכך אמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, למה שכינוסן של צדיקים הנאה להם, והנאה לעולם, אבל כינוסן של רשעים, תקלה להם, ותקלה לעולם.

כ״ה ד"א אספה לי שבעים איש. בשעה אמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, אמר משה היאך אעשה להביא מכל השבטים, אם אביא חמשה חמשה מכל שבט, אינן עולין למנין שבעים, [אינם אלא ששים], ואם נביא ששה ששה מכל שבט, הן עולין למנין שנים ושבעים, ואם נביא חמשה משבט זה וששה משבט זה, אני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה משה, ר' יהודה אומר נטל שבעים פתקים וכתב בהן זקן, ונטל עוד (שבעים) [שנים] פתקים חלקים, טרפן ונתנן בקלפי, ואמר להם בואו וטלו פתקיכון, כל מי שהיה נוטל פתק שכתיב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן, וכל מי שעלה בידו פתק חלק היה יודע שלא נתמנה זקן, אמר לו ר' נחמיה עדיין היה מחלוקת שהיה יכו לומר לו איכן פיתק שכתיב בו זקן, אילו היה שם היה עולה בידי, אלא היאך עשה להם, אמר ר' נחמיה נטל שבעים ושנים פתקים וכתב בהן זקן, ועוד שבעים ושנים פתקים חלקים, וטרפן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם, אם עלה בידו פתק שכתיב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן, ואם עלה בידו חלק היה יודע שלא נתמנה, והממונה אומר לו הרי יש שם פתק אחר וכתוב בו זקן, אילו היתה ראוי להתמנות היה עולה בידך, כיון שעשה משה כך נתמנו הזקנים, אלדד ומידד היו שם ומיעטו את עצמן, אמרו אין אנו כדאי להיות במנין הזקנים, ועל שמיעטו את עצמן נמצאו יתירים על הזקנים בחמשה דברים,

כ״ו הזקנים לא נתנבאו אלא למחר, שנאמר ואל העם תאמר [התקדשו למחר] (במדבר יא יח), והם נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף ארבעים שנה, שנאמר וישארו שני אנשים במחנה [שם האחד אלדד ושם השני מידד וגו' מתנבאים במחנה] (שם שם כו כז), ומה היו מתנבאין, יש אומרין על מפלתו של גוג ומגוג, ויש אומרים היו מתנבאין משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ, תדע לך שכן היו מתנבאין, שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם (שם שם כח), וירץ הנער ויגד למשה וגו' (שם שם כז), ומי היה, גרשום בן משה היה,
הזקנים לא נכנסו לארץ, ואלו נכנסו לארץ, אלדד זה אלידד בן כסלון (שם לד כא), ומידד זה קמואל בן שפטן (שם שם כד),
הזקנים לא נתפרשו שמותן, ואילו נתפרשו שמותן,
הזקנים פסקה נבואתן, ואלו לא פסקה נבואתן, שנאמר ויתנבאו ולא יספו (שם יא כה),
הזקנים היתה נבואתן משל משה, שכן אמר הכתוב, אצלתי מן הרוח (שם שם יז), אבל אלו היתה נבואתן משל הקב"ה, שנאמר ותנח עליהם הרוח (שם שם כו),

כ״זואם תאמר הזקנים שהיתה נבואתן משל משה, שמא חיסר מנבואתו כלום, לאו, למה היה משה דומה, לנר שהיה דולק, הכל מדליקים ממנה, ואורו איננה חסר כלום, אף כן משה, אע"פ שנטלו הנביאים מנבואתו, לא חסרה נבואתו של משה כלום, [שנאמר] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י).

כ״ח אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. וכי לא היה להם זקנים לשעבר, והלא כבר נאמר במצרים, לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), אלא מפני מה אמר הקב"ה אספה לי וגו', ללמדך כי בשעה שאמר פרעה הבה נתחכמה (שם א י), קיבץ פרעה את כל ישראל, אמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שם שם יג), בתחלה בפה רך, פרעה נטל סל ומגריפה, וכל מי שהיה [רואה פרעה] נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים, היו עושה, מיד הלכו ישראל בזריזות, ועשו אומנות עמו כל היום לפי כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים, אמר להם חישבו את הלבנים, מיד עמדו ומנו אותן, אמר להם כזה אתם מעמידין לי בכל יום ויום, מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם, וכשאמר להם לא תוסיפון לתת תבן לעם, היו הנוגשים באים ומונים הלבנים, נמצאו חסירות, היו הנוגשים מכים את השוטרים, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו' (שם ה יד), שהיו השוטרים מוכים על יתר העם, ולא היו מוסרים אותם ביד הנוגשים, והיו אומרים מוטב לנו ללקות, ואל יכשלו יתר העם, לפיכך כשאמר הקב"ה למשה אספה לי וגו', אמר משה רבש"ע איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי, אמר לו אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו (במדבר יא טז), אותם השוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבואו ויטלו בגדולה הזו, לפיכך אמר אשר ידעת כי הם [זקני העם ושוטריו] מיכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה, לכך כתיב אשר ידעת [כי הם זקני העם ושוטריו, מי הם אותם שכתוב בהם] ויוכו שוטרי בני ישראל.

כ״ט אספה לי וגו'. והיכן היו אותן הראשונים, זש"ה ירוע כבירים לא חקר [ויעמד אחרים תחתם] (איוב לד כד), כשהיו הנשיאים במצרים היו להם שבעים זקנים, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), ועמהם יצאו ממצרים, וכשעלה משה לקבל את התורה, היו עמו, שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד ט), ואל הזקנים אמר שבו (לכן) [לנו] בזה וגו' (שם שם יד), כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד לסוף ארבעים יום, כיון ששהה לירד, כמה שנאמר וירא העם כי בושש משה (שם לב א), ואין בושש אלא שיהוי, שנאמר מדוע בושש רכבו לבא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח), נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום, והרי ארבעים יום ולא ירד, ועוד שש שעות יותר, ואין אנו יודעים מה היה לו, אלא קום עשה לנו אלהים (שמות לב א), כיון ששמעו כך, אמרו להם מה אתם מכעיסים למי שעשה לכם את כל הנסים והנפלאות, עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו, [מנין שהרגו לזקנים וחור], שכך אמר ירמיהו, גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה (ירמיה ב לד), [מהו על כל אלה], בשביל אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), אחר זמן כשסלח להם הקב"ה אמר למשה אספה לי שבעים איש, תחת אותן שנהרגו על קדושת שמי, הוא שכתיב ירוע כבירים לא חקר [ויעמד אחרים תחתם] (איוב לד כד).

ל׳ אספה לי. זש"ה דברי חכמים כדרבונות (קהלת יב יא), מה הדרבן הזה מביא חיים לעולם, אף דברי תורה מביאין חיים לעולם, דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל כ). [ד"א כדרבונות], מה הדרבן זה מכוין את הפרה לחרוש לשוות את התלמים, אף דברי תורה מכוונין [את לומדיהם] לומר על האסור אסור על המותר מותר, ומראין פנים והוראות מן התורה. דברי חכמים כדרבונות, שלש שמות נקראו לו, דרבן מרדע מלמד, למה נקרא שמו מלמד, שהוא מלמד את הפרה לחרוש, מרדע שהוא מורה דעה לפרה לחרוש, דרבן שהוא דר בה בינה, לכך נאמר דברי חכמים כדרבונות, ואם תאמר כשם שהדרבן מיטלטל כך דברי תורה מיטלטלין, ת"ל וכמסמרות נטועים (קהלת שם), כמשמרות כתתיב, אם קבעת אותם כמסמר הם משתמרין ומשמרין אותך.

ל״אד"א וכמסמרות נטועים, מי כאן אמרו חכמים אסור לקרות בספרים החיצונים, שנאמר כמשמרות נטועים, מה משמרות הכהנים עשרים וארבע, אף הספים עשרים וארבע, בעלי אסופות (שם), אלו סנהדרין, ואם תאמר זה מתיר וזה אוסר, וזה פוסל וזה מכשיר, וזה מטמא וזה מטהר, [ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר], בית שמאי (מחייבין) [אוסרין] ובית הלל מתירין, למי אשמע, אף על פי כן כלם נתנו מרועה אחד.

ל״ב אספה לי. [זש"ה אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך] (משלי כב יא), למה לא אמר לו שבעים אנשים, אלא שבעים איש, אלא [א"ל שבעים איש מיוחדים] שהם דומין לי ולך, ה' איש מלחמה (שמות טו ג), והאיש משה (במדבר יב ג).

ל״ג אספה לי. וכי לא היו זקנים קודם לכן, והרי כתיב בהר סיני ויעל משה [וגו'] ושבעים מזקני ישראל (שמות כד ט), והפרשה הזאת אחר כך היתה, והיכן היו הזקנים, אלא בשעה שעשו ישראל אותן הדברים, שנאמר ויהי העם כמתאוננים [וגו', ותבער בם אש ה'] (במדבר יא א), נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתן כשריפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בעלותם לסיני כשראו את השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), וכי אכילה ושתיה היתה שם, למה הדבר דומה, לעבד שהיה משמש את רבו, ופרוסתו בידו והיה נושך ממנה כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים, והיו ראוין באותו יום לישרף הזקנים ונדב ואביהוא, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה, לפיכך לא רצה לפגוע בהן, ולעשות בהם פירצה בו ביום, הדא הוא דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שם), מכלל שהיו ראוין לשילוח יד, אבל לאחר זמן נשרפו, נדב ואביהוא נשרפו בכניסתן לאהל מועד, והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה, שנמר והאספסוף אשר בקרבו וגו' (במדבר יא ד), מהו והאספסוף, ר' שמעון בן מנסיא ור' שמעון בר אבא, חד אמר אלו הגרים שעלו עמהם ממצרים הנאספים עליהם, שנאמר וגם ערב רב וגו' (שמות יב לח). וחד אמר אין אספסוף אלא סנהדרין, שנאמר אספה לי [שבעים איש]. מה כתיב שם, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (במדבר יא א), בקצינים שבמחנה, ומנין שאותן הזקנים שעלו להר נשרפו, שנאמר ותבער איש בעדתם (תהלים קו יח), ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר והיה אם מעיני העדה וגו' (במדבר טו כד), וכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד יג), וחזרו ובכו ובקשו בשר, ואם תאמר בשר היה מה שבקשו, והלא כל מה שבקשו היה המן נעשה לתוך פיהם, שנאמר ויתן להם (את) שאלתם (תהלים קו טו). ואם תאמר שלא היה להם שור ובהמה, והכתיב וגם ערב רב עלה אתם [ו]צאן ובקר (שמות יב לח), ואם תאמר אכלום במדבר, והלא כתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (במדבר לב א), מיכאן אמר ר' שמעון לא בשר היה שנתאוו, שכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח כז), ואין שאר אלא עריות, שנאמר איש איש אל כל שא בשרו (ויקרא יח ו), הוי אומר שבקשו להתיר להם את העריות, וכן הוא אומר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (במדבר יא י), וכשבקשו כך ויחר אף ה' (בם) מאד וגו' (שם). באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה למה הריעות לעבדך וגו' (שם שם יא), לשעבר היה עמי מי ישא במשואן של ישראל, ועכשיו אני לבדי, דכתיב לא אוכל אנכי לבדי לשאת וגו' (שם שם יד), ואם ככה את עושה לי וגו' (שם שם טו), באותה שעה אמר לו הקב"ה מנה זקנים אחרים תחת אותן הזקנים, [שנאמר] אספר לי שבעים איש.

ל״ד וירדתי ודברתי (שם עמך) [עמך שם] (שם יא יז). להודיעך שיום מינוי זקנים היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה, שנאמר כי ביום השלישי ירד ה' וגו' (שמות יט יא), ואף במינוי הזקנים וירדתי כתיב, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, ושכר לתוכו שומר, ונתן לו שכר שמירה שישמור הפרדס, לאחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמור כולו לבדי, אלא תן לי אחרים שישמרו עמי, א"ל המלך לך נתתי את כל הפרדס כולו לשמרו, וכל שכירות שמירתו לך נתתי, ועכשיו תאמר לי לך והבא אחרים שישמרו עמי, הריני מביא אחרים שישמרו עמך, אלא הוי יודע שאיני נותן להם שכרם משלי, אלא מתוך שכרך שנתתי לך הם נוטלים שכירותם, כך אמר הקב"ה למשה, כשאמר לפניו איני יכול לבדי, אמר לו הקב"ה אני נתתי בך בינה ודעת לפרנס את בניי, ולא הייתי מבקש אחרים, אלא כדי שיהא בך כח ודעת, ותתייחד אתה באותה הגדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים, הוי יודע שמשלי אינן נוטלין כלום, אלא משלך, שנאמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך (במדבר יא יז), ואעפ"כ משה לא חסר כלום, תדע לאחר ארבעים שנה אמר למשה, קח לך את יהושע בן נון ונתתה מהודך עליו (שם כז יח כ), מה כתיב ביהושע, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דברים לד ט), למה, כי סמך משה את ידיו עליו (שם), אמר הקב"ה בעולם הזה יחידים נתנבאו, אבל לעולם הבא כל ישראל יהיו נביאים, שנאמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג א).

ל״החסלת פרשת בהעלתך