תנחומא בובר, בשלחMidrash Tanchuma Buber, Beshalach

א׳ויהי בשלח פרעה וגו' (שמות יג יז). זש"ה חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם (איוב ט ד), [חכם לב], זה הקב"ה, שנאמר עמו חכמה (ותושיה) [וגבורה] וגו' (שם יב יג), מי הקשה אליו וישלם, דור המבול נתקשו כנגדו ושטפן במים, דור הפלגה נתקשו כנגדו, הפיצם בכל העלם, אנשי סדום נתקשו כנגדו, מה היה סופן, וה' המטיר על סדום (בראשית יט כד), פרעה אמר מי ה' (שמות ה' ב), והקב"ה אמר לו שלח את עמי (שם שם א), ואף הוא נתקשה, שנאמר ויהי כי הקשה פרעה (לשלחם) [לשלחנו] (שם יג טו), כיון שבאת מכת הבכורות עליו, מיד שלחן, לכך נאמר ויהי בשלח פרעה וגו'.

ב׳ד"א [והיה בשלח פרעה]. זש"ה אמרו לאלהים מה נורא מעשיך (תהלים סו ג), ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמר מהו אמרו לאלהים, אמור לפועלך הטוב [יישר].

ג׳ברוב עוזך יכחשו לך (שם), ר' ברכיה ור' יהודה הלוי בר' שלום, חד אמר יכחשו לך ישברו, כשם שאמר וכיחשו אויביך לך (דברים לג כח), וחד אמר יכחשו לך ישקרו ויעשו אויביך כחשים, נבוכדנצר אמר בריך אלההון די שדרך מושך ועבד נגו וגו' (דניאל ג כח), הוי יכחשו לך, סנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו' (מ"ב יח לח), לא זז משם עד שכיחש, שנאמר וישב בבושת [פנים לארצו], פרעה אמר לא ידעתי את ה' וגו' (שמות ה ב), נעשה כחשן, שאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שם ט כז), והוא בעצמו שלחן, שנאמר ויהי בשלח פרעה וגו'.

ד׳ד"א [והיה בשלח]. זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), אמר ר' יהושע בן לוי במי הוא מדבר, ביצר הרע, ויש אויבי גדול מזה, בנוהג שבעולם אדם שהוא דר בכרך עם חבירו שנה אחת, אפילו הוא שונאו נעשה אוהבו, יצר הרע גדל עם האדם מנערותו ועד זקנותו, ובכל יום ויום רוצה להפילו, ואם אינו יכול להפילו בתוך י' שנים מפילו בתוך כ' שנים, אמרו עליו על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי.

ה׳ ר' ברכיה קורא עליו אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' (שם כה כא) זה יצר הרע, האכילהו מלחמתה של תורה, כשם שאומר לכו לחמו בלחמי (שם ט ה), ואם צמא הקשהו מים (שם כה כא) ממימיה של תורה, כשם שאומר הוי כל צמא לכו למים (ישעי' נה א), מפני מה כי גחלים אתה חותה על ראשו וגו' (משלי שם כב), הוי ברצות ה' דרכי איש, זה יצר טוב, גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע, אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו (תהלים לה י) יצר טוב מיצר רע.

ו׳ר' שמואל בר נחמני אמר גם אויביו ישלים זה הנחש, שכתיב בו ואיבה אשית וגו' (בראשית ג טו), וכשהקב"ה רוצה בדרכיו של אדם הוא משלים אותו לו. מעשה בנחש אחד שהיה ב ומרתיע מן השדה, נכנס לתוך ביתו של אדם ערב שבת עם חשיכה, וראה קערה של שום שחוק נתונה על השולחן, נתן פיה עליה לאכול את השום, וכשאכלו הקיאו לתוכה, וכיסה את הקערה, כשם שהיתה מתחילה, ראה אותו נחש אחר של בית, מה עשה, הלך וגילה את הקערה, ומצאו אותה מגולה ושפכוה, מי גרם לבעל הבית הזה שלא מת, אותו נחש שגילה אותה, הוי ברצות ה' דרכי איש וגו'.

ז׳ד"א ברצות ה', אלו ישראל שכתיב בהם (וכל) [כל] איש ישראל (דברים כז יד), כשהיו במצרים כיון שבאתה השעה להיגאל, גם אויביו ישלים אתו, זה פרעה, שכתיב בו אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל (שמות טו ט), לכך נאמר ויהי בשלח פרעה.

ח׳ד"א [ויהי בשלח]. למה הדבר דומה, למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביאו, נטל את השבאיי ותלאו בגרדון, התחיל לצער אותו ואמר למה עשית כך לבני, עם שהוא מצערו, התחיל להודות, ואמר המלך ווי שהודה זה, הייתי מבקש לצערו הרבה והודה מיד, נתן לו אפופסין, כך פרעה שיעבד את ישראל במצרים, התחילו המכות באות עליו, ולא שילח את ישראל אלא אחר שבאו עליו כל המכות התחיל לשלחן, אמר הקב"ה ווי ששילח אותן ויהי בשלח פרעה.

ט׳ד"א [ויהי בשלח]. מי קרא ווי, פרעה קרא ווי, אמר ר' יונתן בן אלעזר למה הדבר דומה לאדם שהיה לו קצצין של ארז, מכרם בדמים מועטים, הלך הלוקח ועשה מהם תיבות ומגדלים וחפצים הרבה, יצא אותו האיש שמכרם וראה אותן החפצים התחיל (להתאנף) [להתאנח] ואמר אוי לו לאותו האיש מה מכר. כך פרעה היו ישראל משועבדים לו בטיט ולבנם, ולא היו נכרים שהן אומה, כיון שיצאו ממצרים ובאו ונעשו דגלים על הים, יצא פרעה וראה אותן שהן עשויין דגלים, באותה שעה התחיל קורא ווי ויהי בשלח פרעה.

י׳[ד"א ויהי בשלח], מי קרא ווי, אמר ריש לקיש המצרים קראו ווי, למה הדבר דומה לרופא שהיה במדינה, והיה אדם נפצע והיה מרפא אותו, [נעשה] חולה מרפא אותו, כיון שיצא הרופא מן המדינה היו בני המדינה קוראין ווי, כך (היו) [כשהיו] ישראל במצרים, כשהיה המכה באת על המצרים היו באים אצל משה ומבקשים ממנו, והוא מתפלל ומרפא את המכה, כשיצאו ישראל ממצרים, באותה שעה אמרו המצרים ווי ששילח פרעה את העם, ויהי בשלח פרעה.

י״אד"א ויהי בשלח פרעה, מי קרא ווי, הכנענים [קראו ווי], למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן קטן, והיה לו אוסיא, (פי' פרדס), והיה מבקש לצאת למדינת הים, אמא לאריס אחד שיהא משמרה, ושיהא אוכל מפירותיה, עד שיעמוד בנו על פרקו, ואחר כך נותנה לו, כגדל בנו של מלך בקש האוסיא, מיד התחיל האריס קורא ווי, כך היו ישראל במצרים והכנענים יושבים ומשמרים את ארץ ישראל ואוכלים פירותיה, כיון ששמעו שיצאו ישראל ממצרים התחילו צווחין ווי, ויהי בשלח פרעה.

י״בד"א ויהי בשלח פרעה, ולהלן הוא ואמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב), וכאן הוא משלחן למה הדבר דומה, למלך שנתן לעבדו מעות, ואמר לו קח לי דג אחד, והלך ולקח לו דג אחד מבאיש, אמר לו המלך חייך אין אתה יוצא מאחת משלש, או הדג אתה אכול, או דמיו אתה נותן, או אתה לוקה מאה מגלבין, אמר לו אני אוכלו, לא הספיק לאכול ממנו קימעא עד שנקטה נפשו עליו, אמר אני לוקה מאה מגלבין, לא (הסכין לאכול) [הספיק ללקות] חמשים [מגלבין] עד שהסכין למות, אמר אני נותן את דמיו, נמצא אוכל דג מבאיש, ולוקה, ונותן את דמיו, כך פרעה שיעבד את ישראל במצרים יותר מדאי, אמר לו הקב"ה שלח עמי, אמר לא ידעתי את ה', הביא עליו עשר מכות ולא שלחן, א"ל הקב"ה חייך יש לך ליתן שכרן, שנאמר וה' נתן את חן העם וגו' (שמות יב לו), משנטל המכות ונתן שכרן, אחר כך שילחן, לכך נאמר ויהי בשלח פרעה.

י״ג[ולא נחם אלהים], לפי שהקב"ה אמר לנביא בן אדם נהה על המון מצרים וגו' (יחזקאל לב יח), התחיל פרעה מתגאה ואמר אני יורד אצלו, אמר לו ממי נעמת וגו' (שם שם יט), ממי את יפה, טוב אתה ממלך אשור, או ממלך צור וצידון, רדה והשכבה את ערלים (שם), (שמה) [שם] אשור וכל קהלה (שם שם כב), שם עילם וכל המונה (שם שם כד), שם משך תובל וכל המונה (שם שם כו), שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה (שם שם כט), שמה נסיכי צפון (שם שם ל), באותה שעה היה פרעה רואה אותם ומתנחם, שנאמר [אותם] יראה פרעה ונחם [על כל המונה חללי חרב פרעה וכל חילו] (שם שם לא), א"ל הקב"ה פרעה אין אתה מתנחם ממה שעשית לבניי, [הוי] ולא נחם אלהים.

י״דד"א ולא נחם אלהים, לא נחם כדרך כל הארץ, כיצד דרך ארץ העבד טוען את רבו, שמא אדונו טוענו, הקב"ה לא נהג עמם כך, אלא ובמדבר אישר ראית אשר נשאך ה' אלהיך וגו' (דברים א לא), ואומר ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות יט ד), דרך ארץ העבד מרחיץ את רבו, אבל כאן הקב"ה היה מרחיץ אותנו, שנאמר וארחצך במים (יחזקאל טז ט). דרך ארץ העבד מלביש את אדונו, אבל כאן הקב"ה מלביש אותם, שנאמר ואלבישך רקמה (שם שם י), דרך ארץ העבד מנעיל את רבו, אבל כאן ואנעלך תחש (שם), דרך ארץ העבד מאיר לרבו, אבל כאן הקב"ה מאיר לישראל, שנאמר וה' הולך לפניהם וגו' (שמות יג כא), הוי ולא נחם אלהים כדרך כל הארץ, וכל כך למה, כי קרוב הוא, שהם קרובין של הקב"ה שנאמר וירם קרן לעמו [תהלה לכל חסידו] לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמח יד).

ט״ואז ישיר משה וגו' (שמות טו א), זש"ה אתי מלבנון כלה [אתי מלבנון תבואי] (שה"ש ד ח). לא היה צריך לומר אלא אתי מלבנון (תבואי) [כלה] מהו אתי מלבנון תבואי, אלא לעולם הבא הקב"ה מביא ומכנס גליותיהן של ישראל, והן הולכין לירושלים, והשכינה תצא לאנפטי (פי' לתהום) שלהם, שנאמר אתי מלבנון תבואי.

ט״זד"א אתי מלבנון כלה, אמר ר' לוי אמר הקב"ה עמכם הייתי בשעבודה של מצרים. אמר ר' ברכיה הכהן דרש ר' לוי בר סוסי ויראו את אלהי ישראל (שמות כד י), משנגאלו, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שם), עד שלא נגאלו, במקום שדרכה של לבינה [להנתן] היתה נתונה. גדול היה שעבודה של בבל מן שעבודה של מצרים, במצרים כתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, ובבבל כתיב כמראה אבן (הספיר) [ספיר] וגו' (יחזקאל א כו), במצרים כתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א יד), ובבבל כתיב והיה ביום הניח ה' וגו' ומן העבודה הקשה (ישעיה יד ג), אמר להם הקב"ה בבבל הייתי עמכם ובמצרים הייתי עמכם, הוי אתי מלבנון כלה.

י״ז[תשורי מראש אמנה.] (שה"ש ד ח) אמר ר' יוסי בן שונם ר הוא ושמו אמנה, וכיון שהגליות מגיעות להר זה אומרות שירה, שנאמר תשורי מראש אמנה, בזכותו של אברם. מראש שניר (שם), בזכותו של יצחק. וחרמון (שם) בזכותו של יעקב.

י״חד"א [תשורי מראש אמנה] בזכות מה זכו ישראל לומר שירה על הים, בזכות האמנה שהאמינו, מה כתיב למעלה מן הענין, וירא ישראל את היד הגדולה וגו' [ויאמינו בה' ובמשה עבדו] (שמות יד לא). אמר ר' נחמיה בזכות מה אמרו שירה, בזכות האמנה שהאמינו תחילה, שנאמר ויאמן העם (שם ד לא), תשורי מראש אמנה, בזכות האמנה זכו לומר שירה שנאמר אז ישיר משה וגו'.

י״טד"א [אז ישיר משה]. זש"ה קוה קויתי ה' וגו' (תהלים מ ב), אמר ' פנחס הכהן בר חמא אם קויתה ולא באח זורוקוה, אמר דוד קוה אל ה' [חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'] (תהלים כז יד), אם בא קויך יפה, אם לאו חזור וקוה אל ה', ואמר דוד קוה קויתי אל ה', מתוך הקיווי ויט אלי וישמע שועתי (שם מ ב). וישמע אלהים אתל נאקתם וגו' (שמות ב כד), ויעלני מבור שאון מטיט היון וגו' (תהלים שם ג), מטיט לבינים, ויקם על סלע רגלי (שם), שנתן לי בזת מצרים ובזת הים, (כונן אשורי), ויתן בפי שיר חדש (שם שם ד), אז ישיר משה וגו'. מהו אז, באז עשה הקב"ה לדורו של אנוש היבשה ים, שנאמר אז הוחל לקרא בשם ה' (בראשית ד כו). ולנו עשה הים יבשה, באז אנו מקלסין אותו.

כ׳ד"א למה באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב"ה, שנאמר ומאז באתי וגו' (שמות ה כג), ובלשון שסרחתי, בו בלשון אני מתקן ואקלס אותך.

כ״אד"א אז, א' אחד, ז' שבעה הרי שמונה, אמר משה בזכות המילה שניתנ לשמונה נקרע הים, ונקלס באז. אמר ר' לוי לגוזרי ים סוף לגזרים (תהלים קלו יג), שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזורים, בזכות המילה נקרע הים.

כ״בד"א [אז ישיר משה]. אז שר לא נאמר אלא אז ישיר, לעתיד לבא עתידין ישראל לומר שירה לה', (נאה השירה) [הוא נאה לשירה], והשירה נאה לה'.

כ״ג ויאמרו לאמר (שמות טו א), מהו לאמר, לאמר הנסים לדורות שעשה הקב"ה עם ישראל.

כ״דד"א אז ישיר, בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה, שנאמר ולא קרב זה אל זה וגו' (שם יד כ), ואומר וקרא זה אל זה (ישעי' ו ג), למי היו דומין, למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך להביא אותו. ובאו הבריות לומר לו אימנון, אמר להן לכשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי, כך ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם, אמר להם הקב"ה בניי נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני, כיון שעלו מן הים בקשו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה, אמר ר' אבין הלוי למה הדבר דומה, למלך שירד למלחמה ונצח, ואו בנו ועבדו ועטרה בידם ליתן בראשו של מלך, באו למלך ואמרו לו בנך ועבדך עומדים ועטרה בידם, מי יכנס תחילה, אמר להם שוטים שבעולם, עבדי קודם לבני, יכנס בני תחילה, כך כיון שעלו ישראל מן הים, באו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה למלאכי השרת הניחו לישראל תחילה, אז ישיר משה [ובני ישראל], נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים, מי יקלס תחילה, אמר ר' חייא בר אבא רב השלום עשה שלום ביניהם, שנאמר קדמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות (תהלים סח כו), קידמו שרים (אחר נוגנים) אלו ישראל, (ואחר כך) [אחר] נוגנים, אלו המלאכים, (ואחר כך) בתוך עלמות תופפות, [אלו הנשים], אמר ר' לוי השמים, לא אקבל הדבר הזה, אלא הנשים קילסו תחילה, שאלא שאחר נוגנים אלו ישראל, בתוך עלמות תופפות, אלו הנשים, התחילו מלאכי השרת להתרעם לפני הקב"ה, אמרו לא דיינו שקדמו לנו האנשים, אלא אף הנשים כן, אמר להן הקב"ה חייכם כן, אמר ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן ראה מה כתיב ותשאני רוח ואשמע אחרי (יחזקאל ג יב), מהו אחרי אחרי שקילסתי אני וחבירי, אחר כך הלכו מלאכי השרת ואמרו ברוך כבוד ה' ממקומו (שם), אמר ר' פנחס הכהן בר חמא מה כתיב בעמדם תרפינה כנפיהן (שם א כד), מהו [בעמדם], מי ששומע בעמדם סבור שמא יש ישיבה למעלה, [חס ושלום, אין ישיבה למעלה], אלא הכל עומדים שנאמר שרפים עומדים וגו' (ישעי' ו ב), וכן הוא אומר קרבת (אל) [על] חד מן קאמיא (דניאל ז טז), מהו בעמדם, אלא כשישראל עומדים ומקלסין להקב"ה אותה שעה תרפינה כנפיהם.

כ״האשירה לה' כי גאה, (שמות טו א). אמר ר' אבין הלוי ד' גאים יש בעולם, הגאה שבחיות אריה, וגאה שבבהמות שור, וגאה שבעופות נשר, ואדם גאה על כולן, נטלן הקב"ה וקבען בכסא הכבוד, שמתגאה על גאים, הוי אשירה לה' כי גאה גאה.

כ״ו סוס ורוכבו (שם), וכי סוס אחד היה שכתיב סוס ורוכבו, אלא כולם לא היו ספורים לפני הקב"ה אלא כאחד.

כ״זד"א סוס ורוכבו. [בר קפרא אמר] קשרם הקב"ה זה בזה, למה שיהנו ישראל בבזה, למה כיון שיצאו ישראל ממצרים ויצאו המצרים לרדוף אחריהם, אמר להם פרעה יודע אני שנטלו כספיכם וזהביכם, אלא אל תתנו דעתכם בביזה, מה עשה פתח תסבריות של יוסף, אמר טלו לכם כסף וזהב, ונטלו ועטרו את סוסיהם, שנאמר כל סוס רכב פרעה (שמות יד ט), לפיכך היו קשורים זה בזה, כדי שיהנו ישראל בבזה, בעולם הזה נהנו ישראל בבזת שונאיהם, אבל לעולם הבא כל מה שהאומות מסגלין, לישראל הוא, שנאמר והיה סחרה ואתננה קדש לה' (ישעי' כג יח).

כ״חויסע משה את ישראל וגו' (שמות טז כב), זש"ה ויסע כצאן עמו (תהלים עח נב), למה כצאן, אלא מה הצאן מתפזרה והרועה מכנסה, כך היו ישראל במדבר מתלחמין ובוכים ומתרעמים בכל שעה, שנאמר כמה ימרוהו במדבר וגו' (שם שם מ), כביכול לא נסתלק מעליהם הקב"ה אלא ניהגם כצאן, שנאמר ויסע משה.

כ״טד"א למה כצאן, אלא מה הצאן הזה משברת את האילנות, ואע"פ כן אין בעליה מקפיד עליה, לפיכך קורא אותם צאן, וכן הוא אומר ואתנה צאני צאן מרעיי אדם אתם (יחזקאל לד לא), אם צאן למה אדם, ואם אדם למה צאן, אלא אמר ר' יוחנן צאן לעונשים ואדם למתן שכר, [אם חייבים נוהג בהם כצאן כדי ענשו, ואם עשו מצות נוהג בהם כאדם ליתן להם שכר, הוי צאן לעונשים ואדם למתן שכר].

ל׳ ד"א ויסע כצאן עמו אמר ר' ברכיה ראה מה חביבין ישראל לפני הקב"ה שקראן שה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז), ומי שיש לו שה אחד מאכילו ומשקו בעונתו שהוא אחד, אבל מי שיש לו צאן הרבה, אינו יכו להזדקק להם, אלא מתייגע עמהם הרבה, ראה חיבה שחיבב הקב"ה את ישראל, שקראן צאן, ואומר ארבה אותם כצאן (יחזקאל לו לז).

ל״אד"א למה כצאן, אלא [כשם] כשהרועה זהיר בצאנו ביום מפני החמה, ובלילה מפני הזאבים, כך היה הקב"ה זהיר בישראל, שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם וגו' (ישעיה ד ו), ואומר לא ימיש עמוד הענן וגו' (שמות יג כב), ואומר נחית כצאן עמך וגו' (ישעיה ד ו), ואומר לא ימיש עמוד הענן וגו' (שמות יג כב), ואומר נחית כצאן עמך וגו' (תהלים עז נא). מהו נחית אלא נחית לשון נוטריקון הוא, "נוראות הראית במצרים, "חרונך שפכת עליהם, "ימינך בלעה אותם. "תהום כסית עליהם. ר' יהושע אומר, "נפלאות עשית לנו, חירות נתת לנו, "ים בקעת לנו, "תורה נתת לנו. ר' אלעזר המודעי אמר, "נסים עשית לנו, "חיים (עשית) [נתת] לנו, "ידך הראית לנו, "תלוי ראש נתת לנו. וחכמים אומרים "נביאים העמדת ממנו, חסידים העמדת ממנו, "ישרים "תמימים העמדת ממנו, וכל אילו בזכות משה, לכך נאמר ויסע משה.

ל״בד"א [ויסע משה]. מהו ויסע משה, שהסיען בעל כרחן, שלא בטובתן, כיצד אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם בכל אותם האוכלוסין, שנאמר ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד ז), מה עשה עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ומרגליות, כשבאו לים וטבען הקב"ה היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם ולא היו מבקשים לזוז משם, כיון שראה משה כך, אמר להם מה אתם סבורים, שבכל יום הים מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות, עמד והסיען בעל כרחן.

ל״גד"א ויסע משה אמר ר' יהושע, איזו היא הנסיעה שנסעו ישראל שלא על פי הגבורה, זו שנאמר ויסע משה (שם טו כב). ר' אלעזר המודעי אומר על פי הגבורה נסעו, זו שנאמר ויסע משה (שם טו כב).

ל״דר' אלעזר המודעי אומר על פי הגבורה נסעו, שכן מצינו במקום (אחד) [אחר] שנים ושלשה [מקומות] על פי ה' יסעו וגו' (במדבר ט יח) ואף כאן אעפ"י שכתב ויסע [משה] על פי הגבורה נסעו, ומהו ויסע משה, בשעה שאמר להם שיסעו, לא אמרו לו להיכן אנו נוסעין למדבר, שמא אין בו כלום, אלא עמדו ונסעו להם, על פי אמנה, אמר ירמיה הלוך וקראת באזני ירושלים [לאמר כה אמר ' זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה] (ירמיה ב ב).

ל״הד"א ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, אמרו רבותינו מדבר שור היה שמונה מאות פרסה על שמונה מאות פרסה, והיה מלא נחשים ועקרבים וחיה רעה. אמר ר' יוסי היה שם נחשים כקורות בית הבד, ועקרבים כמלא הזרת, וכן הוא אומר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו' (דברים ח טו). עשה בשבור מלכא שהיה עובר שם, ועברה שיירא ראשונה, ובלעה הנחש, עברה שניה ובלעה, שלישית ובלעה, והיה המלך יושב ומיצר, היו עמו שם איסקולסקיטון, אמרו לו מה אתה עומד, הביא עשרה גבורים, והביא, אמרו לו ימלאו סרודות (פי' שקים) של תבן, והיו ממלאין את הסרודות תבן, ומגלגלין לפניו והוא בולע, עד שנפתח כריסו, ולא היה יכו לזוז, ועמדו והרגו אותו, הוי המוליכך וגו'.

ל״ו ואומר אפעה ושרף מעופף (ישעי' ל ו), מהו שרף מעופף, העוף שהיה פורח עליו מיד היה נשרף, ר' חייא הגדול אמר אדם אחד היה בארץ ישראל מרוטה שמו, למה נקרא שמו מרוטה, אמרו פעם אחת עלה ללקט עצים מן ההר, וראה את הנחש ישן, והנחש לא ראהו, ומפחדו נשרו שערותיו, והיו קוראין אותו מרוטה, ולא צימח בו שיער עד יום מותו, הוי המוליכך וגו'.

ל״זאמר ר' יוסי ב"ר חנינא גדול הוא אלהינו שהצילנו מן המדבר ההוא.

ל״ח[וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים] (שמות טו כב). ר' יהושע אומר בשעה שעברו ישראל בים, יצאו להם מים מתוקים, ומהם נטלו בכליהם והיו שותים, וכיון שכלו המים היו מתרעמים, שנאמר וילונו העם על משה וגו' (שם שם כד). ויבואו מרתה (שם שם כג). היה להם להימלך בגדול שבהן, אלא עמדו ונתרעמו. ר' אלעזר המודעי אומר למודין היו ישראל לומר דברים של תרעומת לפני הקב"ה, מיד ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ (שם שם כה), ויראהו לא נאמר אלא ויורהו, אמר ר' שמעון בן יוחי [דבר] מן התורה שכתיב בה עץ חיים (משלי ג יח) לימדו הקב"ה, ואמר על המים ונמתקו.

ל״טד"א ויורהו ה' עץ, ומה היה, ר' יהושע אומר, עץ זית היה, ר' נחמיה אומר עץ של ערבה, ויש אומרים עיקרי תאנה, ויש אומרים עיקרי רימון, שאין מרים כהם, וחכמים אומרים הרדופני עץ הוא, ואין מר כמוהו. אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, ראה מה גדולים נסים של הקב"ה, בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה במר מרפא את המר, שנאמר כי [אעלה ארוכה לך] וממכותיך ארפאך נאום ה' (ירמי' ל יז), במה שהוא מכה הוא מרפא, אמר הקב"ה למשה שיתן דבר מר בתוך דבר מר למתוק בו, כיוצא בו כתיב ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח וגו', ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים (מ"ב ב כא), כיוצא בו ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וגו' (ישעי' לח כא), והלא בזמן שנותנים שרף של תאנים על הבשר מיד הוא מתאכל, אלא כדי לעשות נס.

מ׳שם שם לו חק ומשפט (שמות טו כה). חק כיבוד אב ואם.

מ״א ויאמר אם שמוע תשמע (שם שם כו). רצה אדם לשמוע מצוה אחת, שומע הרבה. (ר' אלעזר) [ר' שמעון בן אלעזר] אומר כל הרוצה לשמוע משמיעין אותו.

מ״ב(בקול) [לקול] ה' אלהיך (שם). מיכאן אתה למד, כל השומע מפי תלמיד חכם, כשומע מפי הגבורה.

מ״גוהישר בעיניו תעשה (שם), זה משא ומתן בשלום.

מ״דוהאזנת למצותיו (שם). אלו הלכות.

מ״הושמרת כל חוקיו (שם). אלו הגזירות.

מ״וכי אני ה' רופאך (שם). אמר קב"ה לישראל תורה שנתתי לכם הם מרפאים אתכם, שנאמר רפאות תהי לשריך וגו' (משלי ג ח).

מ״זויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד). זש"ה כי בם ידין עמים [יתן אוכל למכביר] (איוב לו לא), השמים הללו בם הוא דן את אומות העולם, תדע לך כשחטאו דור המבול דנם בהם. שנאמר ימטר על רשעים פחים וגו' (תהלים יא ו), הוי כי בם ידין עמים וגו'. אנשי סדום כשחטאו דנם בשמים, שנאמר וה' המטיר על סדום וגו' (בראשית יט כד), אף סיסרא כשחטא בשמים דנו, שנאמר (משמים) [מן השמים] נלחמו וגו' (שופטים ה כ), בשמים הוא דן את העמים. יתן אוכל למכביר, מהן נתן מזון לישראל, למה הדבר דומה לנחתום שהיה עומד על הכבשן, נכנס שונאו וחתה נחלים ונתן על ראשו. נכנס אוהבו רדה פת חמה, ונתן לו הגחלים והפת, שניהם יצאו מתוך הכבשן, כך הקב"ה הוריד אש על הסדומים ושרפן, ומן השמים הוריד לישראל מן, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם וגו'.

מ״ח ד"א לא היה צריך לומר מן השמים, אלא מן הארץ, שאין דרכו של לחם לעלות אלא מן הארץ, וזש"ה כל אשר חפץ ה' עשה וגו' (תהלים קלה ו), כשביקש קרע הים לפני ישראל ועשאו יבשה, וכשביקש עשאו ים, דרכו של שמים להוריד טל ומטר, והארץ להוציא לחם, שנאמר ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה). וכשביקש הוריד הלחם מן השמים, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם וגו', והטל עולה מן הארץ, שנ אמר ותעל שכבת הטל (שמות טז יד). זש"ה כי יהיו (לי עבדים) [לו לעבדים] וגו' (דה"ב יב ח), ולא יהיו עבדים לנבוכדנצר, שנאמר ויהיו בהם מבני יהודה דניאל וגו' (דניאל א ו), מה היה עושה להם, וימן להם המלך [דבר יום ביומו] (שם שם ה), במדה, אבל כשהורדת להם מן, היה יורד כשם שהמטר יורד, ואין לו קצבה. כך הייתי ממטיר [לכם לחם מן השמים].

מ״טזבדי בן לוי אמר שני אלפים אמה היה יורד המן בכל יום, והיה עומד עד ארבע שעות, כיון שהיה השמש באה עליו היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושטף ויורד, ולמי היה מתוקן עכשיו, לצדיקים לעולם הבא, מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו, ומי שאינו מאמין אל ירא בפלגות וגו' (איוב כ יז), וכיון שהיה יורד בנחלים היו אומות העולם באין לשתות ממנו, והוא נעשה בפיהם גד ולענה, שנאמר והמן כזרע גד הוא וגו' (במדבר יא ז). אבל לישראל נעשה בתוך פיהם דבש, כשם שאומר וטעמו כצפיחית בדבש (שמות טז לא). אמר ר' יהודה הלוי ב"ר שלום חשבון הוא שהיה המן יורד לישראל [בכל יום] מזון שני אלפים שנה, וגבהו ששים אמה, כתיב במבול ביום הזה נבקעו כל מעינות וגו' (בראשית ז יא), וכתיב במן ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים עח כג), הדלת ארבע חלונות, וכתיב נוצר חסד (שמות לד ז), וכתיב פוקד עון אבות וגו' (שם), מיכאן שמדה טובה מרובה על מדה פורעניות חמש מאות כפלים שתי חלונות שנפתחו במבול ירדו כל אותן הגשמים שנים עשר חדש, וכאן כתיב ודלתי שמים פתח, מיכאן שהיה המן יורד בכל יום מזון שני אלפים שנה.

נ׳אומות העולם לא היו יכולין לטעום מנו, שהיה בפיהם כגידין מרין, ומה היו עושים, היו צדין צבי שהיה שותה ממנו, וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים אשרי (הגוף) [הגוי] שככה לו. אמר ר' יוסי בר חנינא לא כשם שהזקן טועם ממנו התינוקות טועמין אותו, כיצד התינוקות היו טועמין אותו טעם חלב, שנאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן (במדבר יא ח), והבחורים היו טועמין בו כדבש, שנאמר וטעמו כצפיחית בדבש (שמות טז לא), והזקנים טועמין בו כלחם, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שם שם ד), והחולה היה טועמו כסולת המעורב בשמן ודבש, כטיסני זו שעושין לחלולה, שנאמר ובשלו בפרור (במדבר יא ח), ומנין שהיה בו טעם סולת ודבש, שנאמר ולחמו אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש וגו' (יחזקאל טז יט), כל אחד ואחד היה טועם בו לפי כחו, מי שהיה זריז היה יוצא ומלקט מן השדה, שנאמר ויצאו העם ולקטו (שמות טז ד), והבינונים היו יוצאין לפתח אהליהם [ומלקטים], והעצלים היו רובצין להם, ופושטין ידיהם והוא יורד לתוך ידיהם, שנאמר ותעל שכבת הטל וגו' (שם שם יד). [דק מחספס] (שם).

נ״אבר קפרא אמר מהו מחספס, לחם שהיה נטור ברמ"ח אברים, כמנין אותיות מחספס, מ' ארבעים, ח' שמונה, ס' ששים, פ' שמונים, ס' ששים, הרי רמ"ח, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שנאמר לחם אבירים (תהלים עח כה), אל תיקרי לחם אבירים, אלא לחם איברים, היו מלאכי השרת טוחנין את המן, והיה יורד ישראל והיו אוכלין אותו, ולא היה אחד מהם צריך לנקביו, לפי שהיה נטור באיברים, הוי לחם אבירים לחם איברים.

נ״באמר ר' חמא ב"ר חנינא המן כשנתן לשיראל. באלוש ניתן להם, למה באלוש, בזכות אמינו שרה, דכתיב לושי ועשי עוגות (בראשית יח ו), לכך נתן להם באלוש.

נ״גהנני ממטיר לכם לחם וגו', אמר להם הקב"ה ראו מה ביני וביניכם, אתם מקריבים לי עומר אחד בכל שנה, שנאמר והבאתם את עומר וגו' (ויקרא כג י), ואני נתתי לכם לכל אחד ואחד עומר, שנאמר עומר גלגולת (שמות טז טז), ולא עוד אלא אתם הייתם מקריבים לי עומר אחד בשנה, ואני נתתי לכם מן בכל יום, שנאמר ויצא העם ולקטו [דבר יום ביומו].

נ״דראו כי ה' נתן לכם (את) השבת. (שמות טז כט). מהו ראו, אמר ר' יצחק ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם, שאם יאמרו לכם למה אתם משמרים את השבת, מה נסים נעשו לכם, ראו כי ה' נתן לכם (את) השבת, אמרו להם בכל ים היה יורד פרידה אחת, ובערב שבת שתי פרידות, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' (שם ה), מהו משנה, אם תאמר שנים, והלא כבר נאמר שני העומר לאחד (שמות טז כב), ומהו משנה, חזקיה בר חייא אמר שהיה משונה בטעמו ובריחו ובתוארו, ולא עוד אלא שבכל יום מי שהיה מותיר ממנו מערב ועד בקר היה מבאיש, ובשבת כתיב לא הבאיש וגו' (שם שם כד). הוי לקטו לחם משנה. (ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה (שם שם כב)] באותה שעה נזכר ששכח לומר להם פרשת שבת, שאמר לו הקב"ה כיון שבאו ואמרו לו, אמר להם משה, הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר וגו' (שם שם כג). אמר ירמיה למה (תריבון) [תריבו] אלי וגו' (ירמיה ב כט), אפילו משה שאמרתי לו לומר להם פרשת שבת שכח ולא אמר להם, כולכם פשעתם בי (שם), ר' יהודה אומר כיבד הקב"ה את השבת, שבכל יום היה המן יורד, ובשבת לא היה יורד, שנאמר והיה ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שם שם כז), אמר להם משה כל מי שהוא נוטל עומר לגלגולות לא יטול יותר ממנו, שנאמר ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו וגו' (שם שם יט), ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו (שם שם כ), ומי היו, אילו דתן ואבירם. ר' יהושע [דסכנין] בשם ר' לוי אמר כשהניחו מן המן היו תולעים יוצאים מתוך אהליהם, ונכנסין בתוך אהליהם של ישראל, ורוח הקדש צווחת ואומרת עליהם, אתם סבורים שאתם עושין בסתר, ואינו גלוי לפני, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו' (ירמיה כג כד). אמר הקב"ה בעולם זה אכלתם את המן בזכות אבותיכם, אבל לעולם הבא אני מאכיל אתכם בהמות זיז ולויתן, אתם אוכלים בזכות עצמיכם, שנאמר יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים (איוב מ ל).

נ״החסלת פרשת בשלח