תנחומא בובר, בלק י״חMidrash Tanchuma Buber, Balak 18
א׳ מה אקוב לא קבה אל (במדבר שם ח). בשעה שהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות, דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו' (בראשית כז טז), אמר לו אביו מי אתה (שם שם יח), א"ל אנכי עשו בכורך (שם שם יט), המוציא בפיו שקר אינו ראוי להתקלל, ולא עוד אלא שנתברך, שנאמר גם ברוך יהיה (שם שם לג), והיאך אני מקללו לא קבה אל.
1
ב׳ ד"א [מה אקוב לא קבה אל]. בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לכך לא היו ראויין לכללותן אפילו באותה שעה, לא זז מחיבתן אלא לווה עליהם ענני כבוד, ולא מנע מהם המן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו', ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר וגו'] ומנך לא מנעת מפיהם (נחמיה ט יח יט כ), והיאך אני יכול לקללם, זש"ה מה אקוב לא קבה אל.
2
ג׳[ד"א מה אקוב לא קבה אל]. בשעה שהיה מצווה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן, שנאמר אלה יעמדו לברך את העם וגו' (דברים כז יב), ובקללות לא היה תובען, שנאמר ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל (שם שם יג), ועוד כשהן חוטאין ואומרין להביא עליהן קללה, אינו כתיב שהוא מביאן, אלא בברכות הוא מברכן, שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע (שם כח א), ונתנך ה' אלהיך עליון (שם שם ב), יצו ה' אתך את הברכה (שם שם ח), ובקללות והיה אם לא תשמע [וגו'] ובאו עליך (שם שם טו), מעצמן, הוי מה אקוב לא קבה אל.
3