תנחומא בובר, במדברMidrash Tanchuma Buber, Bamidbar

א׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד (במדבר א א), זש"ה צדקתך כהררי אל [משפטיך תהום רבה] (תהלים לו ז), אמר ר' מאיר משל את הצדיקים בדירתן, ומשל את הרשעים בדירתן, משל את הצדיקים, במרעה טוב ארעה אותם (ובמרעה שמן) [ובהרי מרום ישראל] יהיה נויהם (יחזקאל לד יד), ומשל את הרשעים, כה אמר ה' [אלהים] ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את התהום (שם לא טו), ובמה הרשעים מתכסין כשהם יורדים לגיהנם, בתהום, חזקיה בר חייא אמר הגיגית הזו במה מכסין אותה, בכלי חרס, מפני שהיא של חרס, לפיכך מכסין אותה בכלי חרס, כך הרשעים כתיב בהן, והיה במחשך מעשיהם (ישעיה כט טו), לפיכך הן חשוכין לפני הקב"ה, והוא מורידן לשאול, שהיא חשיכה, ומכסה עליהם את התהום שהוא חושך, שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א ב).

ב׳ד"א צדקתך כהררי אל, צדקה שהקב"ה מביא לעולם מפורסמת על ההרים הללו, משפטיך תהום רבה, משפט שאתה עושה לעולם תהום רבה, מה תהום בסתר, אף משפטיך בסתר, כיצד כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשנראה ליחזקאל נראה בעשר, למה שלא לפרסם, אבל כשהוא בא לגדל את ישראל הוא מפרסם, [באיזה יום], באי זה מקום, באי זה חודש, באיזו שנה, (בשנה השנית), באיזו איפטייא, (תחום). [באיזה יום באחד לחודש, באיזה מקום במדבר סיני, באיזה חדש לחדש השני, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה איפטייא] לצאתם מארץ מצרים, לאמר, מה אמר להם, שאו את ראש (במדבר א ב).

ג׳ וידבר ה' אל משה במדבר סיני. זש"ה הדור אתם ראו דבר ה' [המדבר הייתי לישראל וגו'] (ירמיה ב לא), אמר הקב"ה לישראל על שאמרתם למשה למה העליתנו (מארץ מצרים) [ממצרים] (במדבר כ ה כא ה), המדבר הייתי לישראל (ירמיה שם) כמדבר עשיתי לכם, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיוצא למדבר, שמא [מוצא שם] שלוה, כשם שהיה [מוצא] בפלטין שלו, או אכילה או שתיה, ואתם הייתם עבדים לפרעה במצרים, והוצאתי אתם משם, והרבצתי אתכם תחת ענני כבוד, והעמדתי לכם שלשה גואלים משמשין אתכם, [שנאמר] ואשלח לפניך [את] משה אהרן ומרים (מיכה ו ד), [בזכות משה הייתם אוכלים את המן שלא ראו האבות הקדושים, שנאמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' (דברים ח ג), ובזכות אהרן הקפתי אתכם בענני כבוד, שנאמר פרש ענן למסך ואש להאיר לילה (תהלים קה לט)], שבעה עננים היו, מלמעלה ומלמטה ומרבע רוחות ואחת בפניהם, מכה נחשים ועקרבים, ומשוה להם את ההרים ואת העמקים ושורף את הקוצים, והן מעלין עשן, ורואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, ואומות העולם אומרים מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן (שה"ש ג ו), וכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר [לא בלו שלמותיכם וגו'] (דברים כט ד), התינוק הזה כל זמן שהוא [גדל] לבושיו ושמלותיו גדלין עמו, והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים, אמר ר' ברכיה הכהן בשם ר' לוי משל למלך בשר ודם שיש לו מדינה, והוא משלח בני אדם גדולים לתוכה, שיהיו נושאין משואן ועושין משפטן, מי צריך להיות זקוק למזונותיהם, לא בני המדינה צריכין להיות זקוקים למזונותיהם, והקב"ה לא עשה כן, אלא שלח למשה ולאהרן [ומרים], שנאמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד), שבזכותן היו ישראל מתנהגין, המן בזכות משה, [תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק משה מה כתיב, וישבות המן ממחרת (יהושע ה יב)], ענני כבוד בזכות אהרן, תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק אהרן מה כתיב, ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כא ד), שהיתה השמש זורחת עליהן, והבאר בזכות מרים, שנאמר ותמת שם מרים, ולא חיה מים לעדה (במדבר כ א ב), והיאך היתה [הבאר] עשויה, כמין סלע היתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות, כיון שהיו הדגלים חונים, והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים עלי באר (שם כאי ז), והבאר עולה, ואח"כ הבאתי לשם שלוים, המדבר הייתי לישראל (ירמיה ב לא), שמא כמדבר נהגתי אתכם, אם ארץ מאפליה (ירמיה ב לא), לא אני בעצמי הייתי מאיר לכם, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמות יג כא).

ד׳ד"א מאפליה. שמא אמרתי לכם שאני מביא טובה והלקשתי אותה, ואין מאפליה אלא לשון הלקשה, שנאמר כי אפילות הנה (שם ט לב). אמר (ר') יהושע לא נפל דבר (אחד) מכל (דברו) [הדבר] הטוב אשר דבר ה' אל (בני) [בית] ישראל הכל בא (יהושע כא מג), מדוע אמרו עמי רדנו (ירמיה ב לא), לשון משנה הוא, הרודה פת חמה, אמרו כשהפת מתבשלת בתנור וניטלת ממנו יכולה היא לקבוע בתנור עוד, ואנו היינו בירושלים כבתנור, שנאמר נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיה לא ט), והגליתנו לבבל, מה אתה מבקש ממנו עוד, מדוע אמרו עמי רדנו.

ה׳[ד"א מדוע אמרו עמי רדנו, מהו רדנו], כענין שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מ"א ה ד), אמרו לו נתת לנו בית המקדש, וסילקת שכינתך ממנו, ומה אתה מבקש ממנו עוד, לא נבוא עוד אליך (ירמיה ב לא), אמר להם ומי יתן, שנאמר (ו)מי יתנני במדבר מלון אורחים (שם ט א), היכן שהייתי מתקלס, שנאמר ישאו מדבר ועריו [וגו' ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו] (ישעיה מב יא יב), משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לשניה וברחו מפניו, נכנס לעיר אחרת (והחריבה) [חריבה], וראו אותו בני המדינה וקילסו אותו, אמר אותו הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא, וכאן אני דר, כך הקב"ה בא לים ברח מפניו, שנאמר הים ראה וינס (תהלים קיד ג), בא במדבר חריבה קילסו אותו, שנאמר ישאו מדבר ועריו [וגו'] (ישעיה מב יא), אמר זו העיר טובה היא, כאן אני בונה לי אכסניא, ירד לתוכה התחילו שמחים, שהקב"ה דר בתוכו, שנאמר יששום מדבר וציה [ותגל ערבה ותפרח כחבצלת] (שם לה א).

ו׳ וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד. עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (ויקרא) [וירא] מלאך ה' אליו בלבת אש מתך הסנה (שמות ג ב), [אחר כך דבר עמו במדין, שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין (שם ד יט)], אחר כך דבר עמו במצרים, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים (שם יב א), ואחר כך דבר עמו בסיני, שנאמר וידבר ה' אל משה בהר סיני (ויקרא כה א), כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הצניעות, שנמר והצנע לכת עם (ה') אלהיך (מיכה ו ח), התחיל לדבר עמו באהל מועד, וכן דוד אומר כל כבודה בת מלך פנימה [ממשבצות זהב לבושה] (תהלים מה יד), בת מלך זה משה, שנאמר וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה (ישעיה יט ד), אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם (שם שם), זה משה, שהוא מלכה של תורה, שנקראת עז, שנאמר ה' עז לעמו יתן (תהלים כט יא), לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. ממשבצות זהב לבושה, זה אהרן, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כח יג), מכאן אמרו רבותינו כל כלה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית, ראויה שתנשא לכהן, ותעמיד כהנים גדולים, שנאמר ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה יד), אמר הקב"ה כך הוא נאה שיהא מדבר מבפנים, שנאמר [ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט), אמר ר' יהושע בן לוי אילו היו אומות העולם יודעים מה בית המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפין אותו כדי לשמרו, שהיה יפה להם יותר משל ישראל, שכן שלמה סידר בתפלתו, וגם (את) [אל] הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך הגדול וידך החזקה וזרועך הנטויה (ובא להתפלל) [ובאו והתפללו] אל הבית הזה ואתה תשמע [מן] השמים [מ]מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך [ו]ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי (דה"ב ו לב לג), אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (שם שם ל), אמר שלמה רבון העולמים אם ראוי תן לו, אם אינו ראוי אל תתן לו, ולא תאמר בית המקדש, אלא אילולי ישראל לא היה המטר יורד לעולם, ולא השמש זורחת, שבזכותן הקב"ה מרויח לעולם, ולעולם הבא אומות העולם רואים לישראל היאך הקב"ה עמהם, והם באים להדבק בהם, שנאמר בימים (ההם) [ההמה] אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי [לאמר] נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכריה ח כג).

ז׳ ד"א וידבר ה' אל משה במדבר סיני [וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל]. זש"ה שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים (שה"ש ז ג), מדבר בסנהדרין של ישראל, שהיתה נתונה בלשכת הגזית, והיא משולה כשרר, ולמה נמשלה כשרר, אלא מה השרר הזה נתון באמצע הגוף, כך היתה סנהדרין של ישראל נתונה באמצעו של בית המקדש, אל יחסר המזג, מהו אל יחסר המזג, שלא היו חסרים אחד משלשתן, אל יחסר המזג, מי שהוא מוזג כראוי מוזג שלישו של כוס יין, ושני חלקים מים, כך היתה סנהדרין יושבת מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולא היה אחד מהן נפנה לצורכו, ומה היו עושין כשהיה אחד מבקש לצאת, היה סופר אם היו שם עשרים ושלשה היה יוצא, ואם לאו לא היה יוצא למה שכתיב אל יחסר המזג, שלא היו חסרין משלשתן, לפיכך כתיב אל יחסר המזג. בטנך ערמת חטים, נמשלה ישראל בערימה של חטים, מה חטים הללו נכנסות לאוצר במנין ויוצאות במנין, כך אמר הקב"ה שיהו ישראל נמנין בכל שעה, לכך נאמר בטנך ערמת חטים, אבל התבן והקש אינן נמנין אלא נמדדין, כך אומות העולם נמשלו בתבן ובקש, שנאמר יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה (תהלים לה ה), וכן הוא אומר ובית עשו לקש (עובדיה פסוק יח), ולמה שאין להם הנאה מהן, שנאמר כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו (ישעיה מ יז), אבל ישראל יש להקב"ה הנאה מהן, קורין שמע ומתפללים ומברכים שמו של הקב"ה בכל יום, לפיכך הן נמנין בכל שעה, לכך נמשלו בחטים, שנאמר בטנך ערמת חטים, לכך וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'.

ח׳ ד"א וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'. זש"ה לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהלים קמז כ), וכן וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו (שם קמח יד), משל למלך שנשא אשה ראשונה ולא כתב לה כתובה, גירשה ולא כתב לה גט, כך לשניה ולשלישית היה עושה, ולא היה כותב להן לא כתובה ולא גט, (לא עשה אלא) [לזמן] ראה ענייה אחת יתומה בת אבות, ביקש ליטול אותה, אמר לשושבינו אל תנהוג בה כבראשונות, זו בת אבות היא, צנועה היא במעשיה וכשרה, כתוב לה כתובה, באיזה שבוע באיזה שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה איפרכיא, כשם שכתוב באסתר, ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו (אסתר ב טז), כך כביכול ברא לדור המבול, ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם, ולא כתב אימתי העבירן, אלא ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (בראשית ז יא), וכן לדור הפלגה, [וכן לסדומיים], וכן למצרים, לא היה כותב להם אימתי נבראו, ולא אימתי מתו, (לא עשה אלא) כיון שעמדו ישראל אמר הקב"ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הן, בני אברהם יצחק ויעקב הן, לפיכך כתוב להם, באיזה חדש, בכמה בחדש, ובאיזו שנה, ובאיזו איפרכיא, באיזה מדינה רוממתי קרנם, ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני, הרי איפרכיא, באהל מועד הרי המדינה, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה חדש בחדש השני, בכמה בחדש באחד לחדש, [לצאתם מארץ מצרים] הרי נכתבה איפטייא, למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו', לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי וגו', מה עשה וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהלים קמח יד).

ט׳ ד"א וידבר ה' אל משה. אשריו משה, ששים רבוא עומדים והכהנים והלוים והזקנים הכל עומדים שם, ומכולם לא נדבר שם אלא עם משה, שנאמר וידבר ה' אל משה. במדבר סיני. למה במדבר סיני, מכאן שנו רבותינו בג' דברים ניתנה התורה, באש ובמים ובמדבר, באש מנין, שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד (ה' עליו) [עליו ה'] באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד (שמות י טיח), במים מנין, שנאמר ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים (שופטים ה ד), ובמדבר מנין, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני, ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו, אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי התורה חנם הם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה א).

י׳ד"א למה במדבר. אלא כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות את התורה, לכך נאמר במדבר סיני.

י״א ד"א וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ששה שמות נקראו לו, הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר חמד, הר חורב, הר סיני, הר אלהים, שישב בו האלהים בדין, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא א), הר בשן, הר שבא שם הקב"ה, הר גבנונים, הר שפסל שם כל ההרים, מנין כשם שאת אומר או גבן או דק (ויקרא כא כ), הר חמדה, שבו חמד הקב"ה לישב, שנאמר ההר חמד אלהים לשבתו (תהלים סח יז), הר חורב, שעליו נשמטה החרב, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ י), מות יומת הרוצח (במדבר לה טז), הר סיני, שבו נשתנאו אומות העולם להקב"ה, ונתן להם איפופסין, שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס יב). אמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן והגוים מחורב יחרבו, שנטלו איפופסין שם.

י״ב ד"א וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'. מה אמר לו, שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' אמר הקב"ה לישראל, לא חבבתי לבריה יותר מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי, שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם, שנאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש (דה"א כט יא), כך אף לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש, לכך נאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהלים קמח יד), וכן הוא אומר ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח א).

י״ג וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם וגו' (במדבר ב א ב), ילמדנו רבינו בתוך כמה אמות מותר לאדם להלך בשבת, כך שנו רבותינו, השובת בדרך עושה לו עגולות עד ארבע אמות, דברי ר' חנניא בן אנטיגנוס, ומטלטל בתוך ארבע אמות בשבת ואומר שביתתי במקומי, וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ורוח, וכמה הן ד' אמות, ר' יהודה אומר כדי שיטול חבית מן מרגלותיו ויתננה במראשותיו, והשובת במדינה אפי' היא גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה, ועיבורה וחוץ מעיבורה אלפים אמה, ומהו עיבורה, החנויות והפונדקיות שחוץ למדינה על הדרך, והשובת במערה, אפי' היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה, שהיה בה שנים עשר מיל, מהלך את כולה, וחוץ ממנה אלפים אמה לכל רוח שירצה, ומנין סמכו חכמים, מדברי תורה [שנאמר] ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' (במדבר לה ה), וכל אתה מוצא ביהושע כשהלך להחריב את יריחו, אמר להם יהושע עתידים אתם לעשות שם את השבת, אל תרחקו מן הארון יותר מן אלפים אמה לכל רוח, למה שתהיו רשאין לבוא להתפלל לפני הארון בשבת, וכן הוא אומר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג ד), וכן אתה מוצא כשאמר האלהים למשה שישרה את ישראל דגלים, א"ל השרה אותם לדגליהם לכל רוח, מנין ממה שקראו בענין איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו.

י״ד איש על דגלו באותות לבית אבותם וגו' (במדבר ב ב). זש"ה נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול וגו' (תהלים כ ו), אמרו ישראל ה' אלהים אנו מרננים בישועתך מה שעשית לנו בשמך, נרננה בישועתך, שנאמר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל (שמות יד ל), (וישע) [ויושע] כתיב, כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו האלהים נגאל, ובשם אלהינו נדגול, שקבל האלהים שמו] בשמותינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר איש על דגלו באותות. חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל כי עשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהו ניכרים, בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, ומנין שהיה אוהבן, שנאמר [הביאני אל בית היין] ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב ד), למה הדבר דומה, לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו ומצא אותו חומץ, בא לצאת מן האוצר, מצא שם חבית אחת יין [טוב], אמר חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר, כך ברא הקב"ה שבעים אומות, ומכולן לא מצא הנייה אלא בישראל, שנאמר הביאני אל בית היין, יו"ד יו"ד עשרים נו"ן חמשים הרי שבעים, ומכולם לא אהב אלא ישראל, שנאמר ודגלו עלי אהבה, ואומר ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי תמתי (שם ו ח ט).

ט״והביאני אל בית היין. [רבי יהודה אומר למרתף הגדול של יין, זה סיני, ולמדני משם תורה שהיא נדרשת במ"ט פנים, ודגלו עלי אהבה.

ט״זד"א הביאני אל בית היין] אמר ר' חוניא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג, והתינוקות הולכין לבית הספר, ומראין את האזכרות באצבע, אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה.

י״ז[ר' יששכר אמר מהו ודגלו עלי אהבה, אפי' אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק, יאמר הקב"ה חביב עלי הוא ודגלו עלי אהבה, ודלוגו עלי אהבה.

י״חד"א ודגלו עלי אהבה, אמר הקב"ה יש לאומות העולם דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר ודגלו עלי אהבה].

י״ט איש על דגלו באותות. זש"ה מי זאת הנשקפה [כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה וגו'] (שה"ש ו י), [קדושים] וגדולים ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם, ותמהים ואומרים מי זאת הנשקפה, אמרו להם האומות שובי שובי השולמית (שם ז א), הדבקי לנו ובאי אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונין דוכסין והגמונין, [שנאמר] שובי שובי ונחזה בך (שם), [ואין ונחזה אלא שררה, שכן יתרו אמר למשה ואתה תחזה מכל העם וגו' (שמות יח כא)], וישראל אומרין להם מה תחזו בשולמית (שה"ש שם), ומה גדולה אתם נותנים לנו, שמא כמחולת המחנים (שם), שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו ה' אלהינו במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות לנו כך, מה תחזו בשולמית, שמא כמחולת המחנים, שאנו חוטאים והוא מוחל לנו, ואומר לנו והיה מחניך קדוש (דברים כג טו), כך אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו כנגדם שלא היה יכול ליגע בם, שנאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו (במדבר כד ב), התחיל לומר מי יוכל ליגע באלו בני אדם שכל אחד ואחד יושב בדגלו.

כ׳ [איש על דגלו באותות לבית אבותך. זש"ה] אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק (איוב לו ג), לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו [באותות יחנו בני ישראל], ומה תלמוד לומר על דגלו באותות [לבית אבותם], אלא בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, אמר להם ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם (בראשית מז ל), חזר על כל בניו ובירכם ופקדם, אמר להם כשתטלו אותי ביראה ובכבוד תטלו אותי, ולא יגע אדם אחר במטתי, לא אחד מן המצריים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בהם שנשאו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (שם נ יב), [וישאו אותו בניו ארצה כנען] (שם שם יג), בניו ולא בני בניו, (וישאו אותו בניו ארצה כנען), היאך צום, אמר להם יהודה יששכר וזבולון יטענו מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף על יטעון שהוא מלך, ואתם צריכין לחלוק לו כבוד, ולוי אל יטעון, למה שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען את ארון חי העולמים, אינו טוען ארונו של מת, אם עשיתם כן וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם, הקב"ה עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שצוה אותם, שנאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום, מה כתיב אחריו וישאו אותו בניו ארצה כנען, כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקב"ה הרי השעה שיעשו דגלים דגלים, כשם שבישרן אביהן, שהן עתידין לעשות דגלים, מיד אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים לשמי, מיד התחיל משה מיצר, אמר עתיד מחלוקת להיות בין השבטים, אם אומר לשבט יהודה לשרות במזרח, אומר אי אפשר לי לשרות אלא בדרום, וכן כל שבט ושבט כיוצא בו, אמר לו הקב"ה [מה איכפת לך] אינן צריכין לך בדבר זה, מעצמן הם מכירין דירתן, למה שצוואת אביהם בידם, היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם דבר, כבר יש בידן טכסיס אביהן, כשם שהקיפו את מטתו, כך יקיפו את המשכן, מנין שנאמר איש על דגלו באותות [לבית אבותם].

כ״א כיצד היו שרויין, הלוים יחנו סביב למשכן העדות, משה ואהרן ובניו מן המזרח, שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה [ו]אהרן ובניו (במדבר ג לח), וסמוכים להם יהודה יששכר וזבולון, מכאן אמרו אשרי הצדיק ואשרי שכיניו, אלו ג' שבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה, שנאמר לא יסור שבט מיהודה [וגו'] (בראשית מט י), [יששכר כתיב] ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דה"א יב לב), אלו מאתים ראשי סנהדראות שיצאו מיששכר, [וכל אחיהם על פיהם (שם), שהיו מסכימים הלכה על פיהם. מזבולון כתיב], ומזבולון מושכים בשבט סופר (שופטים ה יד), על שהיו שכיני תורה, נעשו כולם בני תורה, ומן הדרום בני קהת, וסמוכים להם ראובן ושמעון וגד, מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, אלו שלשה השבטים שהיו שכנים לקרח ולעדתו בדרום, אבדו עמו במחלוקתו, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם וגו' (במדבר טז לב), מן המערב בני גרשום, וסמוכים להם אפרים ומנשה ובנימין. ומן הצפון ובני מררי, וסמוכים להם דן ונפתלי ואשר, והיו [שבעה ענני כבוד מקיפין אותם, וכן היתה נסיעתם, סימן היה למשה בענן אימתי היה מסתלק, כיון שהיה מסתלק היה אומר קומה ה' ויפוצו אויביך (שם י לה), והענן מסתלק, נסתלק הענן, והיו כולם מתקינין ליסע ומישבין כליהם, מי שהיה לו בהמה, ואם לא היה לו, הענן נוטל את השאר, כיון שנתיישבו תקעו בחצוצרות, ונסע יהודה ודגלו תחלה נשיאו ושבטו אחריו, וסימניות על כל נשיא ונשיא מפה, [ומהם למדו המלכות להית עושה לה מפה], וצבע שעל כל מפה ומפה, כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, כל שבט ושבט היתה צבועה מפה שלו כצבע של אבנו, ועננים היו על גביהם, (עד שהיו מתיישבין תקעו חצוצרות הלכו, וכך היו מהלכין על גביהם), וכמין קורה יוצא מן הענן שהיו יודעין לאיזה רוח הם נוסעין, כך היה מסע של כל דגל ודגל, גמרו להלך עד היכן שהוא רוצה שיחנו, אותו הענן שהיה נראה כמין קורה היה כנוסע עצמו, והן יודעין שבאותו המקום הן חונין, עמדו להן ענני כבוד, התחילו מיישבין באהליהם היכן ישרו, והענן שהיה על גבי המשכן היה מהלך על גבי מחנה הלוים באמצע המחנות, הוא היה עומד תחלה, כיון שהיה עומד לו, היו בני קהת ובני לוי מעמידין את המשכן קודם לכל המחנות עד שלא היו באים, שנאמר והקימו את המשכן עד בואם (במדבר י כא), וכיון שהיו מעמידין את המשכן היו מעמידים כל אחד ואחד במקומו, וענני כבוד עומדין על גביהם, זו היתה גדולה ביד משה, שלא היה ענן כבוד השכינה יורד למשכן, עד שהיה משה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (שם שם לו), וענני כבוד היו מקיפין אותן, ורוח הקדש אומרת על ידי שלמה יפה את רעיתי כתרצה (שה"ש ו ד), מהו כתרצה, שאני מתרצה לכם.

כ״בד"א כתרצה, כשם שאתם מתרצין לי בקרבנות, שנאמר ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א ד), נאוה כירושלים, (שה"ש שם), כאותן מלאכי השרת שהן יראים ומושלמים לי, איומה כנדגלות (שם), כדגלים שנתתי לך, ודוד רואה ואומר לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז כ), אלא לעמו.

כ״גאיש על דגלו באותות. זש"ה ימצאהו בארץ מדבר (דברים לב י), מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מוצא שם ענבים, כך מצא הקב"ה את ישראל, שנאמר כענבים במדבר [מצאתי ישראל] (הושע ט י), לכך נאמר ימצאהו בארץ מדבר, מדבר היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים, ובתהו ילל ישימון (דברים שם), תוהו ויללה היה העולם עד שלא קיבלו ישראל את התורה, (לא עשה אלא) כיון שיצאו ישראל ממצרים וקיבלו את התורה האיר העולם, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו כג), [יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו] (דברים שם), מהו יסובבנהו, שהקיפן בענני כבוד, יבוננהו שהבינם דברי תורה, יצרנהו אשרי האזנים ששמעו, עד היכן חיבבן, עד היכן שמרן, עד היכן נצרן כביכול עד כאישון עינו, ראה היכן חיבבן ושמרן ונצרן, שאמר הקב"ה למשה אמור להם שיעשו משכן ואשכון ביניהם, [כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם], ולא עוד אלא שאעשה אותם דגלים לשמי, למה שהם בני, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (שם יד א), והם צבאותי, שנאמר והוצאתי את צבאותי [את עמי בני ישראל] מארץ מצרים (שמות ז ד), וכן הוא אומר דגל מחנה יהודה (תימנה) לצבאותם (במדבר ב ג), לפיכך עשה אותם דגלים לשמי, שנאמר איש על דגלו וגו'.

כ״ד [איש על דגלו באותות]. זש"ה הביאני אל בית היין [ודגלו עלי אהבה] (שה"ש ב ד), מהו הביאני אל בית היין, כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכים, שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח יח), והיו כולם עשויים דגלים דגלים, לכך נאמר דגול מרבבה (שה"ש ה י), כיון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, היו מתאוים לדגלים, אמרו ולואי אנו נעשים דגלים כמותם, לכך נאמר הביאני אל בית היין [ודגלו עלי אהבה], בית היין זה סיני, שבו ניתנה תורה, [שנמשלה ביין], שנאמר ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה), הוי הביאני אל בית היין, זה סיני, ודגלו עלי אהבה, אמרו ולואי הוא מדגיל עלי אהבה, וכן הוא אומר נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול (תהלים כ ו), אמר להם הקב"ה נתאויתם לדגלים, חייכם שאני עושה שאלתכם, שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך (שם), מיד הודיע הקב"ה את אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.

כ״האיש על דגלו באותות [וגו'. מנגד סביב לאהל מועד יחנו]. מהו מנגד, אמר ר' יצחק מרחוק מיל, אמר הקב"ה יהיו ישראל רחוקים מן הארון אלפים אמה, שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה וגו' (יהושע ג ד), ומשה ואהרן יהיו סמוכים לו, שנאמר והחונים לפני המשכן [קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו וגו' (במדבר ג לח), למה היה משה ואהרן סמוכים לון, אלא אמר הקב"ה אם כעסתי על בני, יהיו עושין פשרה ביני ובין בני, לכך היו סמוכים לו. אבל השבטים מנגד סביב לאהל מועד יחנו.

כ״וד"א והחונים קדמה מזרחה, אתה מוצא בכל מקום יהודה קודם לדגלים, שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה (שם ב ג), הרי לחנייה, לנסיעה מנין, שנאמר (ונסע) [ויסע] דגל מחנה [בני] יהודה (שם י יד), לקרבנות מנין, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון [וגו'] [נחשון בן עמינדב למטה יהודה] (שם ז יב). מנין למלחמה, [שנאמר] מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו, ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א א ב), ואף כשיבוא המבשר יהודה מתבשר תחלה, שנאמר הנה על ההרים רגלי מבשר [משמיע שלום] חגי יהודה חגיך שלמי נדריך (נחום ב א). אמר להם הקב"ה בעולם הזה עשיתי אתכם דגלים, שנאמר איש על דגלו וגו', ולעולם הבא בזכות הדגלים אני (מדגל) [מדלג] וגואל אתכם, שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וגו' (שה"ש ב ח).

כ״ז פקוד [את] בני לוי וגו' (במדבר ג טו). זש"ה צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג), מה התמרה הזו צלה רחוק, כך מתן שכרן של צדיקים רחוק, מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה נובלות, כך הן ישראל יש בהן בני תורה ויש בהן עמי הארץ, מה התמרה הזו יש בהן נובלות שאינן נכנסים לאוצר, ועושה תמרים והן נכנסין לאוצר, כך ישראל כשהיו במדבר, מהן נכנסו לארץ ישראל, ומהן לא נכנסו.

כ״חד"א צדיק כתמר יפרח. מה התמרה הזו אם נקצצה או נעקרה, אין עולה תחתיה אחרת, וכן הארז כשהוא נעקר או נקצץ אינו מחליף, לכך נמשלו הצדיקים בתמר ובארז.

כ״ט[ד"א] צדיק כתמר יפרח. מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה קוצים, כל מי שמבקש לגנוב התמרים, הקוצים שולטים בו, כך הצדיקים כל מי שאינו משמר נפשו מהם לוקה, למה שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, ואף כל דבריהם כגחלי אש.

ל׳[ד"א] צדיק כתמר יפרח מדבר בשבטו של לוי, שהפרישן הקב"ה במעשיהם הטובים, מה כתיב אחריו, שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו (תהלים צב יד), ללמדך שלא היו זזים מבית המקדש, שנאמר עיני בנאמני ארץ [לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני] (שם קא ו), לכך נאמר שתולים בבית ה', שלא היתה עזרה חסירה מהם, שנאמר בחצרות אלהינו יפריחו, מהו בחצרות, זש"ה אשרי תבחר ותקרב [ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (שם סה ה), אמר הקב"ה הואיל והם לגיונותי לך וספור אותם, לכך נאמר פקוד את בני לוי וגו'.

ל״א פקוד את בני לוי. זש"ה אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח ז), שאלה מטרונא אחת את ר' יוסי בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב"ה את העולם, אמר לה לששת ימים, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' (שמות לא יז), אמרה לו ומשנברא העולם מה הוא עושה, יושב ומזווג זיווגים, וגוזר גזירות, ואומר פלוני ישא פלונית, שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה, מי היה זה, זה עמרם ויוכבד אשתו, שבזכותם הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים, מה עשה הקב"ה, זיווג את יוכבד לעמרם, כדי להעמיד מהם גואל לישראל, ולהעמיד מהם כהנים גדולים, לכך נאמר אלהים מושיב יחידים ביתה, אמר הקב"ה הואיל והשבט הזה למוד הוא להיות מעמידים גואלים, לך וספור אותם פקוד את בני לוי.

ל״ב ד"א פקוד את בני לוי. ובמקום אחר כתיב אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא וגו' (במדבר א מט), אלא אמר הקב"ה הואיל והם נתנו את נפשם עלי, לך ספור אותם לבדם, ואימתי נתנו נפשם על הקב"ה, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה [ויאמר י לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי] (שמות לב כו), א"ל הקב"ה למשה הואיל והן עומדין במומיהן, לך ספור אותם, פקוד את בני לוי. ר' יהודה בר שלום אומר למוד הוא השבט הזה, להיות מונה אותו הקב"ה בכל מקום עד שהן קטנים, מנין שבשעה שאמר הקב"ה ליעקב שירד למצרים, אותה שעה סיפר את ישראל ובניו ונמצאו כולם ששים וששה, [שנאמר (ו)כל הנפש וגו' ששים ושש (בראשית מו כו)], ושני בניו של יוסף ויוסף, הרי שבעים חסר אחד, והוא אומר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (שם שם כז), אמר רב לוי אמר רבי שמואל בר נחמן למוד הוא השבט הזה שהקב"ה מונה אותן עד שהן במעי אמן, אמר רבי ברכיה [הכהן ברבי] השרף הזה אינו מספיק לצאת עד שמספיגין אותו, כך יוכבד היתה אמה מעוברת ממנה, והיתה במעי אמה, ונמנה עליה. אמר ריש לקיש עד שאמה נכנסת בפתח מצרים ילדה אותה, לכך נאמר בשבעים נפש, ואף בני בניה אמר הקב"ה למשה כל זכר מבן חדש ומעלה [תפקדם] (במדבר ג טו), א"ל משה יכול אני להיות עומד ומסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם ולספור כל אחד ואחד מהם, שאתה אומר כל זכר מבן חדש ומעלה, א"ל הקב"ה למשה את עשה את שלם ואני עושה את שלי, אמר ר' יהודה הלוי בר שלום היה משה הולך ועומד על פתח האהל והשכינה מקדמת ואומרת לו חמשה תינוקות יש באהל הזה, עשרה תינוקות יש באהל הזה, מנין שנאמר ויפקוד אותם משה על פי ה' כאשר צוה (שם שם טז), כשם שהשכינה אומרת לו.

ל״גפקוד את בני לוי (שם שם טו). השבט הזה היה חביב לפני הקב"ה ביותר, ולמה מכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה, שנאמר ובחור אותו [מכל שבטי ישראל לי לכהן וגו'] (ש"א ב כח), כיצד ברא לו הקב"ה ימים ובחר לו אחד מהם, שנאמר ימים יוצרו ולו אחד בהם (תהלים קלט טז), ואיזה הוא, אמר ר' לוי זה יום השבת. ברא שנים ובירר לו אחד מהם, זו שביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב). ברא שבועים ובירר לו אחד מהם, זה היובל, שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה (שם שם י). ברא ארצות ובחר לו אחד מהם ארץ ישראל, שנאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה [תמיד עיני ה' אלהיך בה] (דברים יא יב), [וכך הקב"ה קורא אותה ארצו שנאמר ואת (ארצו) [ארצי] חלקו] (יואל ד ב). ברא רקיעים ובחר לו אחד מהם זה ערבות, שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח ה). ברא אומות ובחר לו אחד מהן זה ישראל, שנאמר בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה (דברים ז ו), גוי בשר ואתה בשר, ובך בחר ה' אלהיך וגו', למה בחר אתכם הקב"ה לפי שאהב אתכם, שנאמר כי מאהבת ה' אתכם (שם שם ח). ברא שבטים ובחר לו אחד מהם, זה שבט לוי, שנאמר ובחור אותו [מכל שבטי ישראל וגו'] (ש"א ב כח), לפיכך הוא מחבב אתכם ביותר, ואומר למשה בכל פעם פקוד את בני לוי. [כל זכר]. למה אמר כל זכר, ולא מזכיר שם נקבה, מפני שכבודו של אלהים עולה מן הזכרים, כל זכר, אמר דוד הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן (תהלים קכז ג), [נחלת ה' בנים] אלו הזכרים, [שכר פרי הבטן] ואם באו הנקבות אף הם שכר, ולמה פוקד אותם בכל פעם ופעם, שהם טכסיס שלו, והמלך שמח בטכסיס שלו הרבה. ואתה מוצא שכל שבטו של לוי הוא ממועט, ולמה היה ממועטין, שהיו רואין את השכינה, ואף כשעלו ישראל מן הגולה לא מצאו מהן שהיו מועטין, שנאמר ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם (עזרא ח טו), אמר הקב"ה בעולם הזה היו מתכלין על שהיו רואין את כבודי, שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), אבל לעולם הבא כשאחזיר שכינתי לציון, אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואים אותי וחיים לעולם, שנאמר כי עין בעין יראו (ישעיה נב ח), ולא עוד אלא מראים את כבודי זה לזה באצבע, ואומרים כי זה אלהים אלהינו (תהלים מח טו), ואומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו [ויושיענו] זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיה כה ט).

ל״ד ויאמר ה' אל משה פקוד כל [בכור] זכר וגו' (במדבר ג מ). ילמדנו רבינו תינוק שנולד לשמונה חדשים מחללין עליו את השבת, כך שנו רבותינו תינוק שנולד לשמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טיבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו גוחה עליו ומניקתו, והמטלטלו בשבת כאילו מטלטל את האבן, ספק בן שמונה, ספק בן שבעה, אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, ואם דבר ברור הו שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, וחותכין את טיבורו, וטומנין את שלייתו, ומטלטלין אותו ממקום למקום, ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה, לפי שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו, ואינו של חיים, לכך אין מחללין עליו את השבת, שאלו לר' אבהו מנין לנולד בן שבעה שהוא חי, אמר להם בלשון יוונית זיטא איפטא איטא אקטו, ואיזהו בן שמונה, כל שאין שערו וצפורנו גמורין, רשב"ג אומר כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל הוא, ובמה סמכה דעתו של רבן [שמעון בן] גמליאל לדבר תורה, לפי שאין הבכורות נפדין אלא לאחר שלשים יום, [שנאמר] ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח טז), לפיכך אמר הקב"ה למשה שלא יהו הבכורות נפקדים אלא מבן חדש, מנין ממה שקראו בענין פקוד כל בכור זכר בבני ישראל מבן חדש וגו'.

ל״ה [פקוד כל בכור זכר]. זש"ה מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך (ישעיה מג ד), אמר הקב"ה ליעקב יעקב הרבה אתה יקר בעיני, למה כביכול שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסים אותי, ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל (תהלים מא יד), הוי מאשר יקרת בעיני נכבדת.

ל״וד"א מאשר יקרת. אמר הקב"ה יעקב יקר אתה בעיני שכביכול אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לפדן ארם ובביאתך, שנאמר ויצא יעקב וגו', ויפגע במקום וגו', והנה ה' נצב עליו וגו' (בראשית כח י יא יג). אמר ר' הושעיא אשריו לילוד אשה שראה את המלך ופמליא שלו נצבים עליו ומשמשין אותו, ומנין בביאתו, שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם לב ב), הרי מלאכים, השכינה מנין, וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' (שם לה ט), לכך נאמר מאשר יקרת בעיני.

ל״ז[ד"א מאשר יקרת בעיני נכבדת] אמר הקב"ה יקר אתה בעיני, שלכל האומות לא נתתי להם מנין, ולך נתתי מנין, משל למלך בשר ודם שהיו לו גרנות הרבה והיו כולם טנופות ומליאות זונין, ולא היה מדקדק במנין, אבל הגורן הזו חטין יפות הן, לכך אני רוצה לדקדק במנין, כמה כורין הן, כמה שקים יש בה, כמה מדות יש בו, כך המלך הזה מלך מלכי המלכים הקב"ה, והגורן זה ישראל, שנאמר מדושתי ובן גרני (ישעיה כא י), ואומר קדש ישראל לה' [ראשית תבואתה] (ירמיה ב ג), בן ביתו זה משה, שנאמר [לא כן עבדי משה] בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז), א"ל הקב"ה האומות נמשלו כקוצים, שנאמר והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים (ישעיה לג יב), לפיכך אל תדקדק במניינם, אבל ישראל צדיקים הם, שנאמר ועמך כולם צדיקים (ישעיה ס כא), ואומר כולך יפה רעיתי [ומום אין בך] (שה"ש ד ז), לכך דקדק במניינם של ישראל, כך עשה משה מנה אותם כמה כורים, שנאמר שאו את ראש וגו' (במדבר א ב). כמה שקים, שנאמר וצבאו ופקודיהם (שם ב ד), כמה מדות, שנאמר פקוד כל בכור זכר.

ל״חד"א פקוד כל בכור זכר. זש"ה ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי וגו' (שה"ש ו ח ט), משל לאחד פרגמטוט שהיה לו אבנים של זכוכית, והיה מוציאן לשוק, ולא היה מבחין במניינם, שלא היה מוציאם במנין, ונכנס להניחו ולא היה מניחן במנין, לפי שהיו של זכוכית, לא היה משגיח עליהן, והיה לו ליניה אחת של מרגליות נאות, והיה נוטלה ומוציאה במנין ומניחה במנין, כך כביכול אמר הקב"ה לאומות העולם לא נתתי להם מנין, לפי שאינן חשובין לפני כלום, שנאמר כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו (ישעיה מ יז), אבל אתם, בניי אתם, שנאמר העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם (שם מו ג), לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר פקוד כל בכור זכר, הוי ששים המה מלכות [וגו' ועלמות אין מספר] אחת היא יונתי תמתי, אלו ישראל.

ל״ט ד"א פקוד כל בכור זכר. אמר הקב"ה בשביל חיבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם, כיצד כתבתי בתורתי שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד כ), ואני לא עשיתי כן, אלא פדיתי שה בחמור, המצריים נמשלו בחמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), וישראל נקראו שה, שנאמר זה פזורה ישראל (ירמיה נ יז), והרגתי את בכוריהם של מצריים, והקדשתי בכוריהן של ישראל, שנאמר כי לי כל בכור [בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי (במדבר ח יז), לכך אמר לו פקוד כל בכור זכר בבני ישראל].

מ׳ [ד"א פקוד כל בכור זכר]. והרי אני מוציאם מאתים ושבעים ושלשה בכורות שנמצאו עודפים על הלוים בשעה שמנה אותם משה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר כך עשה משה, נטל (מאתים ושבעים ושלה) [שנים ועשרים אלף] פיטקים, וכתב בהם לוי לוי, ונטל עוד רע"ג פיטקים, וכתב בהם חמש סלעים, טרפן ונתנן בקלפי, והיה אביו של בכור מושיט ידו בקלפי, אם עלה בידו פטק שכתיב בו בן לוי היה נפדה, והיה פטור מה' סלעים, ואם עלה בידו פטק שכתוב בו ה' סלעים, היה נותן ה' סלעים, אלו דברי ר' יהודה, ר' נחמיה אומר עדיין היא מחלוקת בדבר, שהיה יכול לומר לו אין כאן פטק שכתוב בו בן לוי, לפיכך לא עלה בידי, אלא כך עשה משה, נטל פטקין כמנין כל הבכורות, וכתב בהן בן לוי, ועוד לקח פתקים אחרים במניינם, וכתב בהן חמשה סלעים, טרפן ונתנן בקלפי, והיה אביו של בכור מושיט ידו בקלפי, אם עלה בידו פטק של בן לוי, היה יודע שפדאו בן לוי, והיה פוטרו מה' סלעים, ואם עלה בידו פטק של ה' סלעים, [היה נותן חמשה סלעים], והממונה אמר לו הלא יש שם פטק אחר שכתוב בו בן לוי, ולא היתה ראוי לפדות בן לוי.

מ״א[ד"א] פקוד כל בכור זכר. יש פקידה לבכורות, שנאמר פקוד כל בכור זכר, יש פקידה לבנים, כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים (ש"א ב כא), יש פקידה לשמירה, ופקודתך שמרה רוחי (איוב י יב), יש פקידה לשלום, ושמתי פקודתך שלום (ישעיה ס יז).

מ״ב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי (במדבר ד י זיח), זש"ה אל תגזל דל כי דל הוא (משלי כב כב), אמר ר' תנחומא בר אבא אמר ר' לוי אל תגזל דל כי דל הוא. זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת, לא יאמר אדם יש לפני אגוזים תמרים עליהם אני אומר, ומניח את התורמוס, אמר הקב"ה אל תגזל דל כי דל הוא, א"ר חזקיה ור' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר' נחום הלבלר מקובל אני מר' מייאשא שקיבל [מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו] מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, ואמרה לאחשורוש, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (אסתר ב כב), על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה, הוי אם שמעת דבר הוי אומר בשם אומרו.

מ״גד"א אל תגזל דל. הוא מדבר בשבטו של לוי, והוא קורא לשבטו של לוי דל, וכי דלים היו, ר' יהודה בר סימון ורבותינו, אחד מהם אומר למה נקראו דלים, לפי שהיו דלים מנחלה, שנאמר ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה (יהושע יג לג), לפיכך אל תגזלהו מן המתנות שאמרתי לך, ואחד אמר שהיו דלים מן המנין, ולמה שהיה הארון מכלה בהן, לפיכך הקב"ה מצוה [את] משה ואומר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.

מ״ד[אל תכריתו]. ילמדנו רבינו, העובר על כריתות שבתורה, במה הם מתכפרים, ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו, כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר והפילו השופט וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו' ונקלה אחיך (דברים כה ב ג), כיון שלקה הרי הוא אחיך. ולמה ארבעים, אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו, וכן אתה מוצא באדם הראשון כשנצטווה ונאמר לו מעץ הדעת [טוב ורע לא תאכל וגו'] (בראשית ב יז), נתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים עונשין, עשר לאדם, עשר לחוה, עשר לנחש, עשר לאדמה, לפיכך כיון שיעבור אדם על אחת מן העבירות ילקה ארבעים, וכן אתה מוצא על כל דבר ודבר שצוה הקב"ה את משה אזהרות ועונשין, כתיב בשבת זכור את יום השבת (שמות כ ח), אזהרה, ועונש מחלליה מות יומת (שם לא יד), באו למדבר ומצאו מקושש, ולא היה משה יודע באיזו מיתה הוא נהרג, אלא (ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה' (ויקרא כד יב)), [ויניחו אותו במשמר וגו' (במדבר טו לד)], אמר הקב"ה מות יומת האיש רגום אותו באבנים (שם שם לה), מיד עמד משה בתפלה, ואמר רבש"ע אם יחטא אדם מישראל כך הוא נסקל הרי הם מתכלים, עשה להם תקנה, א"ל ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן, כך כשמתו בני אהרן, ראה אותן שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לאמר כך אנו מתין, א"ל הקב"ה למשה כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר בזאת יבא אהרן וגו' (שם טז ג), ואף למשפחות הקהתי כך אני עושה תקנה, שלא ימותו בבואם אל קדש הקדשים, וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' (במדבר ד יט), מנין ממה שקראו בענין אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.

מ״ה אל תכריתו. זש"ה הנה עין ה' אל יראיו [וגו' להציל ממות נפשם] (תהלים לג יח יט), מדבר הכתוב בשיטין הרבה, אלא למה שאנו צריכין, מדבר בשבטו של לוי, ומנין שנקראו שבטו של לוי יראי ה', שנאמר ואתנם לו מורא ויראני (מלאכי ב ה). למיחלים לחסדו (תהלים לג יח), שהם מייחלים לשמו של הקב"ה בכל עת, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב (שם יט), בעשרים וארבע מתנות שנתן הקב"ה להם, עשר במקדש, ועשר בגבולין, וארבע בירושלים, עשר במקדש,

מ״וחטאת,
ואשם,
וזבחי שלמי צבור,
חטאת העוף,
ואשם תלוי,
ולוג שמן של מצורע,
ושתי הלחם,
ולחם הפנים,
ומותר העומר,
ושירי מנחות.

מ״זעשר שבגבולין,

מ״חתרומה,
ותרומת מעשר,
וחלה,
וראשית הגז,
והזרוע והלחיים והקיבה,
ופדיון הבן,
ופטר חמור,
וגזל הגר,
וחרמים,
ושדה אחוזה.

מ״טוארבע בירושלים,

נ׳הבכורות,
והבכורים,
והמורם מאיל תודה ומאיל נזיר וחזה השלמים והשוק,
ועורת קדשים,

נ״אהרי אילו עשרים וארבע מתנות, הוי ולחיותם ברעב.

נ״ב [ד"א] אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. צפה הקב"ה שקרח עתיד לעמוד ולחלוק על הכהונה, אמר הקב"ה לא בשביל קרח נאבד את הלוים. אל תכריתו, זש"ה למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך (ישעיה מח ט), למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן ונדבק עם הליסטים, ונתפשו ונתפש בנו עמהם, אמר המלך מה אעשה אהרוג את הליסטים אפשר בני עמהם, אלא בשביל בני אני פונה אותם עכשיו, כך היו הלוים נושאים את המשכן, שנאמר (ובני) [ולבני] קהת לא נתן [כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו] (במדבר ז ט), והיה הקב"ה מביט בקרח ובעדתו שעתידין לחלוק על משה ואהרן, אמר הקב"ה מה אעשה לאלו, להרוג אותם אי אפשר, למה שנטל הקב"ה חצי שמו ונתן עליו י"ה הקהתי, לפיכך הוא אומר למען שמי אאריך אפי וגו' לבלתי הכריתך.

נ״ג ד"א אל תכריתו. הרי יפה אמר הכתוב ולא דבר ה' למחות את [שם] ישראל מתחת השמים (מ"ב יד כז), אין הקב"ה מבקש שימות אחד מישראל, ראה מה כתיב, ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו (ישעיה נו ג), ומה על בן נכר אמרתי שלא לפוסלו, על אחת כמה וכמה בניי, הוי לא דבר ה' למחות את [שם] ישראל, וכן הגבעונים שלא היו גרים של אמת, אלא היו גרים גרורים, [ונתגיירו] מן היראה, קבלתי אותם, ועל שביקש שאול להזדקק להם, ונהרג מהם, הרגתי אותו, ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילו, שנאמר ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (ש"ב כא א), ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם איני פוסל, ולבני אני פוסל, הוי ולא דבר ה' למחות [את שם ישראל מתחת השמים] (מ"ב יד כז), ללוים על אחת כמה וכמה שמשרתים לפני, הוי אל תכריתו.

נ״ד אל תכריתו. זש"ה טוב ה' למעוז [ביום צרה] (נחום א ז), אין מדתו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרולומוסיא, והורג הטובים עם הרעים, ואינו אומר זה חטא, וזה לא חטא, אלא הורג את כולה, והקב"ה אינו כן, אלא בשעה שהדור מכעיס לפניו, הוא ממלט את הצדיקים ומאבד את הרשעים, חטאו דור אנוש איבד אותם, והציל את חנוך, ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה כד), למה ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום שם), דור המבול הכעיסוהו ואיבדן, שנאמר וימח את כל היקום (בראשית ז כג), והציל לנח, שנאמר ונח מצא כן (שם ו ח), וכן הסדומיים ואיבדן, שנאמר וה' המטיר על סדום (שם יט כד), והציל לוט, שנאמר וישלח את לוט (שם שם כט), הביא חושך על המצרים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י כג), למה ביום צרה יודע חוסי בו, יצאו ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של לוי, שנאמר ויאמר מי לה' אלי (שם לב כו), מהו מי לה', ר' שמעון בן יוחי אומר מי שלא נתן נזם לע"ז יבא אלי, ויאספו אליו כל בני לוי (שם), אמר הקב"ה ביום צרה יודע חוסי בו, מי נשתתף במעשה העגל ומי לא נשתתף, מה עשה הרג לחוטאים, שנאמר ויגוף ה' את העם וגו' (שם לב לה), אבל שבטו של לוי שנתנו נפשם לשמו של הקב"ה, אמר למשה ולאהרן אל תכריתו וגו'.

נ״ה[ד"א אל תכריתו]. וכן הוא אומר במקום אחר פקוד את בני לוי (במדבר ג טו), וחזר ואמר אך את מטה לוי לא תפקוד (שם א מט), ולא אמר לו אלא בתוך בני ישראל, ולא אמר לו להוציאם מן הגזירה, שצפה הקב"ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו, והוא אמר להם במדבר הזה יפלו פגריכם (ש ם יד כט), לפיכך הקב"ה אמר בני לוי לא יהיו מן אותה גזירה, שנאמר ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל (שם א מט), למה שהם שלי, והיו לי הלוים, שכל מי שקירב את עצמו מעט, מקריבין אותו הרבה, והם קרבו עצמן, כשאמר משה מי לה' אלי, ולא עוד אלא ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות (שם שם נ), שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן, הקב"ה מאמינו לעולם, שכן אתה מוצא ביהושע, שנבדק בעמלק, ועשה בו כתורה וכמצוה שנאמר ויחלוש יהושע וגו' (שמות יז יג). א"ל הקב"ה משבטך אני מעמיד ופורע מעמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק וגו' (שופטים ה יד), [מהו מני אפרים] מנה אפרים בלבו לשרש ביצתו של עמלק, א"ל הקב"ה [אחריחך] בנימין בעממיך, הניח לשאול בן קיש בן ימיני הוא משרתו.

נ״וד"א מני אפרים. נבדק שאול ולא נמצא נאמן בבפקדונו, אלא ויחמול שאול והעם על אגג (ש"א טו ט), החזירו לאחריו וניטלה המלכות ממנו, שנאמר אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד), ואף השבט הזה בדקתי אותו ונמצאו שמרים בכבודי, ונתנו את נפשם על קדושת שמי, שימו איש חרבו על ירכו (שמות לב כז), ויעשו בני לוי כדבר משה (שם שם כח), ולא נשאו להם פנים, לפיכך משה מברכן ואומר להם, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו [וגו'] (דברים לג ט), ואף אני מקרבו ועושה אותו פלמנטירין שלי, ואני מאמין להם ביתי וקדושתי שנאמר ואתה הפקד את הלוים וגו' (במדבר א נ), ומה שאמרתי לך אך את מטה לוי לא תפקוד (שם א מט), להוציאם מן הגזירה שאני עתיד לגזור על ישראל, אלא להם אני חולק כבוד גדול, שאתה מונה אותן לעצמן בדיבור פקוד את בני לוי (שם ג טו), ומה אם ללוים שנושאים את המשכן כיבדתי אותן, על אחת כמה וכמה בני קהת הנושאים את הארון, [שנאמר ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש וגו'] (שם לא), לכך אמר להם אל תכריתו וגו', אמר הקבה [מה אם בני קהת] בשביל שיראו אותי חלקתי להם כבוד [ולבניהם], כך כל מי שהוא מתיירא ממני [אני מכבדו], ואיני מכרית שמו מן העולם, ממי את למד, מיונדב בן רכב, שנאמר לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו' (ירמיה לה יט). ומה אם אותם שיהו גרים, על שעשו רצוני כך עשיתי להם, ישראל שהן עושין רצוני על אחת כמה וכמה לא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני, אלא חיים וקיימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד).

נ״זחסלת פרשת במדבר