תנחומא בובר, בהעלותך כ״זMidrash Tanchuma Buber, Beha'alotcha 27
א׳ אספה לי. וכי לא היו זקנים קודם לכן, והרי כתיב בהר סיני ויעל משה [וגו'] ושבעים מזקני ישראל (שמות כד ט), והפרשה הזאת אחר כך היתה, והיכן היו הזקנים, אלא בשעה שעשו ישראל אותן הדברים, שנאמר ויהי העם כמתאוננים [וגו', ותבער בם אש ה'] (במדבר יא א), נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתן כשריפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בעלותם לסיני כשראו את השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), וכי אכילה ושתיה היתה שם, למה הדבר דומה, לעבד שהיה משמש את רבו, ופרוסתו בידו והיה נושך ממנה כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים, והיו ראוין באותו יום לישרף הזקנים ונדב ואביהוא, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה, לפיכך לא רצה לפגוע בהן, ולעשות בהם פירצה בו ביום, הדא הוא דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שם), מכלל שהיו ראוין לשילוח יד, אבל לאחר זמן נשרפו, נדב ואביהוא נשרפו בכניסתן לאהל מועד, והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה, שנמר והאספסוף אשר בקרבו וגו' (במדבר יא ד), מהו והאספסוף, ר' שמעון בן מנסיא ור' שמעון בר אבא, חד אמר אלו הגרים שעלו עמהם ממצרים הנאספים עליהם, שנאמר וגם ערב רב וגו' (שמות יב לח). וחד אמר אין אספסוף אלא סנהדרין, שנאמר אספה לי [שבעים איש]. מה כתיב שם, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (במדבר יא א), בקצינים שבמחנה, ומנין שאותן הזקנים שעלו להר נשרפו, שנאמר ותבער איש בעדתם (תהלים קו יח), ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר והיה אם מעיני העדה וגו' (במדבר טו כד), וכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד יג), וחזרו ובכו ובקשו בשר, ואם תאמר בשר היה מה שבקשו, והלא כל מה שבקשו היה המן נעשה לתוך פיהם, שנאמר ויתן להם (את) שאלתם (תהלים קו טו). ואם תאמר שלא היה להם שור ובהמה, והכתיב וגם ערב רב עלה אתם [ו]צאן ובקר (שמות יב לח), ואם תאמר אכלום במדבר, והלא כתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (במדבר לב א), מיכאן אמר ר' שמעון לא בשר היה שנתאוו, שכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח כז), ואין שאר אלא עריות, שנאמר איש איש אל כל שא בשרו (ויקרא יח ו), הוי אומר שבקשו להתיר להם את העריות, וכן הוא אומר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (במדבר יא י), וכשבקשו כך ויחר אף ה' (בם) מאד וגו' (שם). באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה למה הריעות לעבדך וגו' (שם שם יא), לשעבר היה עמי מי ישא במשואן של ישראל, ועכשיו אני לבדי, דכתיב לא אוכל אנכי לבדי לשאת וגו' (שם שם יד), ואם ככה את עושה לי וגו' (שם שם טו), באותה שעה אמר לו הקב"ה מנה זקנים אחרים תחת אותן הזקנים, [שנאמר] אספר לי שבעים איש.
1