תנחומא בובר, בא ה׳Midrash Tanchuma Buber, Bo 5
א׳כל מה שחשבו המצרים על ישראל הביא [הקב"ה] עליהם מה שחשבו להם, הם חשבו להם שיהו שואבי מימיהם, מה כתיב ויהפך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון (תהלים עח מד), הם חשבו עליהם שיהו טעונין (פרגמוטרם) [פרגמוטיס], שלח עליהם צפרדעים והיו משרפים אותם, הם חשבו שיהו עושין בארץ, הרחיש הקב"ה את הארץ כנים, הם חשבו שיהו טוענין את בניהם כפדגוג הזה, שלח בהם אריות וזאבים ודובים, היה למצרי י' בנים אמר לישראל שיוליכם לשוק, והיה הארי בא ונוטל אחד, והזאב אחד, והדוב אחד, והנמר אחד, ונחש שרף אחד, והיה נכנס אצל המצרי לבדו, והמצרי אומר איכן הם בני, אומר לו ישראל שב ואני אעשה לך חשבון, נטל האריה אחד וכך וכך עד שנתן לו חשבון, והם חשבו שיהו רועים את מקניהם, ושילח בהם את הדבר, שנאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות טו), הם חשבו שיהו בלנין (רוחצין אותם), הביא עליהן את השחין, הם חשבו לסקול אותם באבנים, הביא עליהם הקב"ה את הברד שנאמר ויהי ברד וגו' (שם שם כב), הם חשבו שיהו כורמיהם, הביא הקב"ה את הארבה ואכל אילנותיהם, שנאמר (ואכל) [ויאכל] את כל עשב הארץ וגו' (שם י טו), הם חשבו לאסור אותם בבית האסורים, הביא הקב"ה עליהם חושך, שנאמר לא ראו איש את אחיו וגו' (שם שם כג), הם חשבו להרג אותם, הקב"ה הרג בכוריהם, שנאמר וה' הכה כל בכור (שם יב כט), הם חשבו לשקע אותם במים, אף הקב"ה שקען במים, שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף וגו' (תהלים קלו טו).
1