תנחומא בובר, חקת ב׳Midrash Tanchuma Buber, Chukat 2
א׳ שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי מן מידעם מסאב, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור (ויקרא כ כה), ולא מיבעיא מן [מדעם] מסואבא דאסיר, אלא אפי' מני דאיבשיל בהו מדעם מסואבא אסיר לישראל לבשולי בהון, עד דפליט להו כל חד וחד, שנאמר כל [דבר] אשר יבא באש [תעבירו באש וטהר] (במדבר לא כגכ), כגון השפודין והאסכלאות, דאשתמשו בהו עובדי כוכבים, לא משתריין עד דעיילין בנורא, כדתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, עד כמה מלבנן, [אמר ר' מני] עד שתשיר קליפתן. היורות והקומקמסין ומחמי חמין, דתשמישן על ידי רותח, צריך לפלוטינהו על ידי האור ברותחין, ואע"פ דקומקמסין לאו דירכא לבשולי בה, זימנין דלא משכח מנא מקרי ומבשל בהו. יורה שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, לא צריך לפלוטיה, דתנן כוספן של עובדי כוכבים (פי' פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמים), אם הוחמו חמיו ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר, ואיזו היא יורה קטנה, [אמר ר' ינאי] כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, והיכי מפליט להו ברותחין, [אמר ר' הונא] מניח יורה קטנה בתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דהאי דודא דהוה ליה (למר) [לרב] עוקבא עבד לה גדנפא דליישא, ומליא מיא וארותחיא, וכפה צריך למשריא בגוה דדודא ופלוטיה. קערות תשמישן בכלי שני הן, כי נטל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי, ואע"ג דמפליט להו, צריך לאטבולינהו בנהרא, דתניא וכולן צריכין טבילה במקוה של ארבעים סאה והדר משתמש בהו ישראל, מנה"מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא וגו' (במדבר לא כג), הוסיף הכתוב טהרה אחרת, ותני בר קפרא ממשמע שנאמר אך במי נדה יתחטא, שומע אני שצריך הזאה שלישי (ורביעי) [ושביעי], ת"ל וטהר, אם כן מה ת"ל מי נדה, מים שנהדה טובלת בהן, וכמה [הם] ארבעים סאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו הלוקח כלים חדשים מן השוק מן העובד כוכבים צריכין טבילה, [דהא] ישנים מלבנן והוו להו כחדשים, אפי' הכי צריכין טבילה, מתקיף לה רב ששת א"כ אפי' סתם כלי, אמר רבא כלי סעודה האמורין בפרשה, דכתיב כל [דבר] אשר יבא באש וגו' (במדבר לא כג). רב יצחק בר יוסף (וכן) [זבן] ההוא מנא דמרדתא חדתא סבר לאטבולא, א"ל ההוא הרבנן ור' יעקב שמו, הכי אמר ר' יוחנן כלי מתכות האמורין בפרשה, שנאמר אך את הזהב ואת הכסף (שם שם כב), אבל הני מני דפחרא נינהו חדשין אין צריכין טבילה, ישנים לא מיפלטין, דאשכחינן גבי חטאת וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא).
1
ב׳ברם צריך למימר הני קערות דקוניא דאשתמשו בהו ברותחין, מי אית להו פליטא או לא, משום דמעיקרינהו כלי חרס נינהו, ושעינהו בקוניא מי מיגין ההוא שיעתא דקוני אעליהון ולא בלע חרש, משום דקוניא מתכת הוא וסגי ליה בפליטה, או דילמא לא מיגין ובלע חרס ולית ליה תקנתא, תא שמע דבעו מניה ממרימר, לענין חמץ בפדח, הני (מילי) מני דקוניא מי אית להו פליטה ושרי לאישתמושי בהון בפסחא או לא, דאית בהון גרטופני, לא קא מבעיא לון, דהא בלע במקום קרטופני, יורקא לא קמבעיא לן דמצרף, כי קא מיבעיא לן חיור או אוכם, אמר להו (הוינא) [חזינא] להו דכי רמו בהו חמימי מידיית גבייהו ש"מ בלעי, הלכך ככלי חרס דמיין, והני מילי לענין חמץ בפסח ולענין תשמיש עובד כוכבים דתשמישייהו ברותח, אבל לענין יין נסך דתשמישתיה בצונן, יורקא אסור משום דמצרף, אוכמא וחיורא אית בהו קרטופני אסור, לית בהו קרטופני, בשיכשוך בעלמא סגי להו, [אלמא] ככלי מתכות דמי דקיימא לן הלכה כרב זביד, דאמר רב זביד הני מני דקוניא חיורי ואוכמי שרי, יורקי אסור, ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי, וכן הוא הלכתא.
2