תנחומא בובר, מקץ ד׳Midrash Tanchuma Buber, Miketz 4
א׳ותפעם רוחו. שהיתה מקשת עליו כפעמון הזה. ד"א ותפעם רוחו, בנבוכדנצר כתיב ותתפעם רוחו (דניאל ב א), ובפרעה כתיב ותפעם רוחו, למה פרעה היה ידוע החלום, ולא היה יודע פתרונו, לפיכך היה מטורף טירוף רוחו, למה פרעה היה ידוע החלום, ולא היה יודע פתרונו, לפיכך היה מטורף טירוף אחד, אבל נבוכדנצר לא היה יודע את החלום, ולא פתרונו, לפיכך שני טירופין, שנאמר חלם נבוכדנצר חלומות (שם), ר' חייא אמר חלום אחד חלם, ולמה הוא אומר חלומות, ששכח את החלום. ר' ינאי אומר שני חלומות חלם, אחד של צלם, ואחד של אילן.
1
ב׳ חלם נבוכדנצר חלומות ותתפעם רוחו ושנתו מטורפת, למה שהיה החלום שלו שהראה לו מלכותו, לפיכך ושנתו נהיתה עליו (שם).
2
ג׳ויאמר המלך לקרוא לחרטומים לאשפים ולמכשפים (שם שם ב), מהו לחרטומים, אמר ר' סיון לחרטמים כתיב, אלו שהן שואלין בטימי מתים. ולאשפים, מהו ולאשפים, אלו שוחקים את המזל, ואין הלשון הזה אלא לשון דוחק, שנאמר שמעו זאת השאפים אביון (עמוס ח ד). ולמכשפים ודאי מכשפים.
3
ד׳ להגיד למלך חלומותיו ויבואו ויעמדו לפני המלך (דניאל שם), כולם באו שלא להנייה לאחד מהן, התחיל לדבר עמהם, שנאמר ויאמר המלך חלום חלמתי ותתפעם רוחי לדעת את החלום, וידברו הכשדים למלך ארמית, מלכא לעלמין חיי אמר חלמא לעבדך ופשריה (נתחווה) [נחוא] (דניאל ב ג ד), אמר להם נבוכדנצר יודע אני את החלום, אם אומר אני אותו לכם אתם אומרים לי דברים של כזבים, ותאמרו זהו פתרונו, אלא אמרו את החלום ואני יודע שאתם אומרים לי פתרונו, שנאמר (להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תהחוון) [והן חלמא ופשרה תהחון] (שם שם ו), ענו תנינות ואמרין (למלכא) מלכא חלמא (יימר) [יאמר] לעבדוהי (ופשריה) [ופשרה] נהחוה (שם שם ז), אמר להן נבוכדנצר ה אני אומר לכם אמרו לי ואתם אומרים לי אמור [לנו], כך אתם סבורים שאתם מסיחים עמי עד הצהרים והולכים להם (דיהן) [די הן] חלמא לא תהודענני (חדא) [חדה] היא דתכון (שם שם ט), קלווסים (פי' גזירתכון) אחת אני מוציא עליכם ואתם נהרגים, (ומילא כזיבא) [ומלה כדבה] (ושחיתא) [ושחיתה] הזדמנתון (למימר) [למאמר] קדמי (שם), דברים של כחשים נכנסתם לומר לפני, עד די עידנא ישתנא, ענו כשדאי קדם מלכא ואמרין לא איתי (אינש) [אנש] על יבשתא די מלת מלכא (יכול) [יוכל] (להחוויא) [להחויה] כל קבל די כל מלך רב ושליט (מי לא כדנא) [מלה כדנה] לא (שאיל) [שאל] לכל חרטם ואשף (וכשדאי) [וכשדי] ומלתא די מלכא (שאיל יקירא) [שאל יקירה] ואחרן לא (איתוהו) [איתי] די יחונה קדם מלכא להן אלהין די (מדוריה) [מדרהון] עם בשרא לא איתוהי (שם שם ט י יא). כשהיה בית המקדש קיים, היה אדם מבקש דבר והוא שואל באורים ותומים, כשהיה אלוהו של עולם דר עם בישרא היה אדם מבקש דבר, והוא אומר לו לכו ושאלו בו, אמרו (לא איתוהו עם בשרא) [עם בשרא לא איתוהי], ומלתא די מלכא שאל יקירה שם שם יא) נבואה היא צריכה, ואין יקירא אלא נבואה, כשם שאתה אומר ודבר ה' היה יקר וגו' (ש"א ג א), ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא (דניאל שם), ואחרן ואהרן, אמרו לו אילו היה לך אחד מבני בניו של אהרן היה מתעטף באוים ותומים ואומר לך. כל קבל (דנא) [דנה] מלכא בנס וקצף (סגיא) [שגיא] (שם שם יב), אתמלא עליהם חימה, אמר להם וכך היה בית המקדש יפה ונתתם לי עצה שאחריבנו, מיד ואמר להובדה (לחכימי) [לכל חכימי] בבל (שם שם), יצאת קלווסים כן, שנאמר ודתא (נפקית) [נפקת] וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי (להתקטלא) [להתקטלה] (שם שם יג), אמר ר' יוסי ב"ר חנינא ואיתבע דניאל וחברוהי להתקטלא, התחיל דניאל אומר לאריוך על מה דתא (מהחצפא) [מהחצפה] מן קדם מלכא אדין מלתא הודע אריוך לדניאל (שם שם טו), א"ל דניאל אני מראה לו את הדבר, אדין אריון (בהתבהלא) [בהתבהלה] הנעל לדניאל קדם מלכא (שם שם כה), אמר לו נבוכדנצר האיתך כהל להודעתני (חילמא) [חלמא] די חזית ופשרה (שם שם כו), השיבו דניאל מיד ופירש לו, אבל בנו בלשצר א"ל לדניאל כשבא לפניו לפרש לו מה דפס יד כתבא, אז אמר לו אנת הוא דניאל די מן בני גלוותא די יהוד וגו' (שם ה יג), לפיכך דורש ר' יוסי שגם נבוכדנצר א"ל כן אנת הוא דניאל (שם), וכי לא היה מכירו שאמר לו אנת הוא דניאל, אלא אמר לו יש בך כח לומר לי דבר זה, אמר לו הן, א"ל אימתי, א"ל לא שלשים יום, לא עשרים יום, אלא לילה אחת המתן לי, אדיין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע (שם ב יז), כדי שיתפללו עמו, שנאמר ורחמין (למבעי) [למבעא] מן קדם (אלהא) [אלה] וגו' (שם שם יח), אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי, אדיין דניאל ברך (לאלהא) [לאלה] שמיא (שם שם יט). בעולם הזה היתה הנבואה לאחד מאלף, אבל לעולם הבא תהיה הנבואה על כל אדם שנאמר והיה אחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג א).
4