תנחומא בובר, שלחMidrash Tanchuma Buber, Sh'lach

א׳ וידבר ה'. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען (במדבר יג א ב). כך דרש רבי תנחומא בר אבא, ילמדנו רבינו מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים, כך שנו רבותינו אין מפליגין בספינה לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת, בזמן שהוא רוצה להלוך במקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כגון מצור לצידון, מותר לו לפרוש אפי' בערב שבת, שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, והני מילי בשלוחי הרשות, אבל בשלוחי מצוה מותר לו לפרוש באיזה יום שירצה, למה שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת, וכן אתה מוצא בסוכה, שנינו שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו להצליחותו, ואין לך אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונתנו את נפשם להצליח בשליחותן, כאותן שנים ששלח יהושע בן נון, [שנאמר וישלח וגו'] שנים אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב א), מי היו שנו רבותינו אלו היו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן, מהו חרש, שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדירות מי שרוצה יבא ויקנה, כדי שלא ירגיש בהם אדם, קרי ביה חרס, כדי שלא יאמרו בני אדם הן מרגלין, ויכלו ויבואו (אל) בית אשה זונה (שם שם), עמדה וקיבלה אותם, הרגיש בהם מלך יריחו ושמע שבאו לחפור את הארץ, שנאמר ויאמר למלך יריחו [וגו'] (שם שם ב), כיון שהלכו לבקשם, מה עשתה רחב, נטלה אותם להטמינם, אמר לה פנחס אני כהן, והכהנים דומין למלאכים, שנאמר (ושפתי) [כי שפתי] כהן ישמרו דעת \ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז),והמלאך מבקש נראה, מבקש אינו נראה, ומנין שהנביאים נקראו מלאכים, שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), והלא משה היה, מיכאן שנמשלו הנביאים למלאכים ומנין שלא הטמינה אלא לכלב, שנאמר ותקח [האשה] את שני האנשים ותצפנו (יהושע ב ד), ללמדך כמה נתנו עצמן שני הצדיקים האלו לעשות שליחותן, אבל שלוחים ששלח משה רשעים היו, (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] שלח לך אנשים.

ב׳ [שלח לך אנשים ויתורו וגו']. זש"ה אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם (תהלים עו ו), אשתוללו אבירי לב, זה משה ואהרן אחרי ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ, לא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו בדבר, מיד עמד כלב ושיתק כל אותן האוכלוסין, שנאמר ויהס כלב וגו' (במדבר יג ל), עמד לו על הספסל והיה משתקן, ואומר להן, [וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם], והן שותקין לשמוע הימנו, אמר להם טובה הארץ מאד מאד (שם יד ז), אמר לו הקב"ה למשה טובה גדולה אני מחזיק לכלב, שנאמר זולתי כלב בן יפונה (דברים א לו), מאי זולתי, זה לוה אתי יותר מששים רבוא מכם, אתם לא מצאתם ידיכם, לפיכך נתרשלתם, לכך נאמר אשתוללו אבירי לב וגו', כל כך למה, שהיו שלוחים טפשים, [עליהם אמר שלמה מקצה רגלים המס שותה שולח דברים ביד כסיל] (משלי כו ו).

ג׳שלח לך אנשים וגו'. ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ ח), למה דבר דומה, למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו בוא לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו שלל אוהבו, אע"פ שמת אביך, איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו, בוא וטול אתה, המלך זה הקב"ה, והאוהב זה אברהם, שנאמר זרע אברהם אהבי (שם מא ח), א"ל הקב"ה, בא לך עמי, שנאמר לך לך מארצך (בראשית יב א), התנה עמו לתת לו מתנה, שנאמר קום התהלך בארץ [וגו'] כי לך אתננה (שם יג יז), ואומר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה [ולזרעך עד עולם] (שם שם טו), א"ל הקב"ה למשה אע"פ שהתניתי עם האבות יתן להם את הארץ ומתו, איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ ח).

ד׳ שלח לך אנשים. זש"ה כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו (משלי י כו). ניכרים היו המרגלים שהיו אומרים לשון הרע על הארץ, שנאמר וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ (ירמיה ט ב), למה הדבר דומה, למלך שהיה לו כרם, כשהוא רואה שהיין יפה, הוא אומר לאריסיו הכניסו בביתי, וכשהוא רואה שהוא חומץ, אומר לאריסיו הכניסו אותו בבתיכם, אף כאן כשראה הקב"ה הזקנים כשרים קרא אותם בשמו, שנאמר אספה לי וגו' (במדבר יא טז), כשראה המרגלים שעתידים (לחטאת) [לחטוא], קרא אותם לשמו של משה, שנאמר שלח לך.

ה׳ [שלח לך אנשים]. בכל מקום שנאמר אנשים צדיקים הם, [שכן הוא אומר ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים] (שמות יז ט), וכן הוא אומר והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש"א יז יב), וכן חנה אומרת ונתתה לאמתך זרע אנשים (שם א יא), ולאלו אתה קורא כסילים, שולח דברים ביד כסיל (משלי כו ו), ולא נקראו חסילים, אלא על שהוציאו דבה רעה על הארץ, שנאמר ומוציא דבה הוא כסיל (שם י יח), ואעפ"כ בני אדם גדולים היו, ועשו עצמן כסילים, ועליהם משה אומר כי דור תהפוכות המה וגו' (דברים לב כ), שנבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה, שנאמר וייטב בעיני הדבר ואקח מכם וגו' (שם א כג), (מנין) [מכאן] אתה אומר שהיו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה, ואף משה לא רצה לשלחם עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד [ואמר] פלוני [משבט פלוני], ואמר לו הקב"ה ראויין הן, שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' [כלם אנשים ראשי בני ישראל המה] (במדבר יג ג), ואחר כך לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל אותה צרה, והם גרמו לאותו הדור שלקה אותה המכה, שנאמר כי דור תהפוכות המה, שנתבררו צדיקים [ונתהפכו], לכך נאמר שלח לך אנשים.

ו׳ [שלח לך אנשים]. זש"ה לא ידעו ולא יבינו (בחשיכה יתהלכו) כי טח מראות עיניהם (ישעיה מד יח), מה ראה לומר אחר מעשה מרים, שלח לך, אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שהם באין ואומרין לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעין עונשו של לשון הרע מהו, לפיכך סמך את הענין [זה] לזה, ולפי שדיברה מרים באהיה, לקתה בצרעת, כדי שיהו הכל יודעין עונשו של לשון הרע, שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן (במדבר יב טז), שאם באו לומר לשון הרע יהיו מסתכלין במעשה מרים, ואעפ"כ לא רצו ללמד, לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו, לכך כתב הקב"ה שילוח מרגלים, אחר מעשה מרים.

ז׳ ד"א שלח לך. אע"פ שאמר הקב"ה שלח לך, לא היתה מן הקב"ה שילכו, למה שכבר אמר להם הקב"ה את שבחה של ארץ ישראל, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (דברים ח ז), וכן הוא אומר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו' (שם יא י), ועד שהם במצרים אמר להם וארד להצילו וגו' [אל ארץ טובה וגו'] (שמות ג ח), ומהו שלח לך, אלא הם בקשו הדברים הללו, שבשעה שהגיעו התחומין, אמר להם משה ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ (דברים א כא), באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה, שנאמר ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו' (דברים א כב), זה שאמר עזרא וימאנו לשמוע ולא זכרו (נפלאותיו) [נפלאותיך] וגו' (נחמיה ט יז), ואומר וארון ברית ה' נוסע לפניהם וגו' לתור להם מנוחה (במדבר י לג), (אלא) [והם] אמרו נשלחה אנשים וגו', (לא) [אלא] שלא האמינו בתורתו, וכן אמר דוד לא האמינו (בתורתו) [באלהים] וגו' (תהלם עח כב). ר' יהושע אומר למה היו דומין, למלך שזימן לבנו אשה נאה בת טובים ועשירה, א"ל המך זימנתי לך אשה נאה בת טובים ועשירה אין כמותה בכל העולם, א"ל הבן אלך לראותה, שלא היה מאמין לאביו, מיד הוקשה הדבר והורע לאביו, אמר אביו מה אני עושה, אם אומר לו איני מראה אותה לך, עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר לו ראה אותה, ותדע שלא כחשתי בך, ובשביל שלא האמנת לי, קונם שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה, וכך הקב"ה אמר לישראל טובה היא, ולא האמינו אליו, אמרו נשלחה אנשים, אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם והם אומרים לא טובה הארץ, שלא הראה אותה לנו, אמר הקב"ה אלא יראו אותה, ובשבועה שאין אחד מהם נכנס בתוכה, שנאמר אם יראו את הארץ וגו' (במדבר יד כג), אלא לבניהם אני נותנה.

ח׳[שלח לך אנשים]. כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים, התחיל משה עומד ותוהא, אמר אי אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בהקב"ה, הלך ונמלך, א"ל כך וכך מבקשים בניך, א"ל הקב"ה אין זה תחילה להם, עד שהיו במצרים הלעיגו לי, שנאמר זו לעגם בארץ מצרים (הושע ז טז), למודים הם לכך, אני איני צריך, שנאמר ידע מה בחשוכא וגו' (דניאל ב כב), א"ל הקב"ה למשה יודע אני מה הם [אומרים], אלא אם בקשת שלח [לך אנשים, לך] לעצמך, מנין שכתיב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ (במדבר יג טז).

ט׳ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (שם). ומה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יו"ד, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ, שנאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה וגו' (יהושע יד ט), ויהושע [נטל] שכר עשרת מרגלים שתוסף על שמו יו"ד עשרה, ויקרא משה להושע בן נון יהושע. [ד"א] כיון שראה משה שהם רשעים הרבה, א"ל משה י"ה יושיעך מן הדור הרע הזה.

י׳ אלה שמות האנשים (במדבר יג טז). ומה היה שמותם, סתור בן מיכאל (שם שם יג), נחבי בן ופסי (שם שם יד), גאואל בן מכי (שם שם טו), יש בני אדם (ששמותם כעורים ומעשיהם נאים), שמותם נאים ומעשיהם כעורים, [שמותם כעורים ומעשיהם נאים], שמותם ומעשיהם נאים, שמותם ומעשיהם כעורים, שמותם נאים ומעשיהם כעורים, זה ישמעאל ועשו, ישמעאל שומע אל, עשו עושה רצון עושיו והיו מעשיהם כעורים. שמותם כעורין ומעשיהם נאים, אלו עולה גולה, בני (ברקום) [ברקוס] בני סיסרא בני תמח (עזרא ב נג). שמותם נאים ומעשיהם נאים, אלו השבטים, שמותם כעורים ומעשיהם כעורים, אלו המרגללים, מה כתיב בהם, סתור (במדבר יג יג), שסתרו אל מן העולם.

י״א ויאמר אליהם עלו זה בנגב [ועליתם את ההר] (שם יג יז). עם שהם עולים, אמר ר' ברכיה הכהן [ברבי] מצאו שלשה בני ענקים שם, אחימן ששי ותלמי (שם שם כב), למה נקרא שמו אחימן, שהיה אומר אחי מאן יבא עלי, ששי שהיא בריא כשיש, תלמיד שהיה הולך ועושה תלמים בארץ, ילידי הענק שהיו עונקים את החמה, כשראו אותם מרגלים נתייראו, מיד הלכו ואמרו כי חזק הוא ממנו (שם יג לא), אמר ריש לקיש הקישו כלפי מעלה, ובאותו עון נגזר עליהם גזירות רעות, מה הקב"ה אומר לירמיהו, לך אמור להם אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם ליום המולה גדולה (ירמיה יא טז), אמרו ונהי בעינינו כחגבים (במדבר יג לג), אמר הקב"ה ויתרתי עליה, אלא וכן היינו בעיניהם (שם), מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים, ידעתם מה עשיתי אתכם בעיניהם, מה גרמתם לכם במספר הימים אשר תרתם את הארץ (שם יד לד), לא דיים כן אלא שלא נכנסו לארץ, אמר הקב"ה לישראל, בעוה"ז על ידי שהיו שלוחי בשר ודם, נגזר עליהם שלא נכנסו לארץ, אבל לעולם הבא אני אשלח מלאכי פתאום ויפנה דרך לפני, שנאמר הנני שולח (מלאך) [מלאכי] ופינה דרך לפני [ופתאום יבוא אל היכלו] (מלאכי ג א).

י״ב וישלח אותם משה [וגו'] עלו זה בנגב (במדבר יג יז), למה בנגב, שכן (הבקרין) [התגרים] עושין מראין את הפסולת תחלה, ואחר כך מראין את השבח, וראיתם את הארץ מה היא (במדבר י גיח), שלש פעמים אמר להם משה היו מסתכלין בארץ ישראל, יש ארץ שמגדלת גבורים, ויש מגדלת חלשים, ויש מגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת אוכלוסין, כך פיקדן, ואת העם היושב עליה החזק הוא (אם רפה) [הרפה], המעט הוא אם רב, ומה הארץ השמנה היא אם רזה (שם שם יח כ), ומנין אתם יודעין כחן, אם במחנים הם שרוים, הם גבורים ובוטחין על כחל, ואם במבצרים, חלשים הם ולבן רך, ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, אם פירותיה קלים או שמנים, אמר להם הסתכלו באבנים ובצרורות שלה, אם של צונמא הם הם שמנים, ואם של חרסית הם רזים. והימים ימי בכורי ענבים (שם שם כ), מכאן אתה למד שאין תקופה תמוז בלא תאנים וענבים.

י״ג ויעלו ויתורו את הארץ (שם יג כא). כיצד היו נכנסין לעיר, הדבר היה נוגף הגדולים, והיו בני העיר מתעסקין בקבורתם, והיו נכנסין, ובריה לא היה רואה אותם, לכך אמרו הארץ אשר עברנו בה וגו' (שם שם לב), בניסים שהקב"ה עושה להם הוציאו דבה.

י״ד וחברון שבע שנים נבנתה וגו' (שם שם כב). להודיע שבחה של ארץ ישראל, שהפסולת שלה משובח מארץ מצרים, שבשעה שנחלו בני נח את העולם אחר המבול, הם בנו עיירות תחלה, ולא במקום השבח, אלא בחרו את הפסולת של ארץ [ישראל, וחברון פסולת של ארץ ישראל], וצוען היא הטובה שבארץ מצרים, וזו קדמה לה שבע שנים, אם תאמר לא מי שבנה זו לא בנה זו, הוא הדור היא המשפחה, ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י ו), ועמד ובנו זו לפני זו, וחברון שבע שנים נתנתה לפני צוען מצרים.

ט״ו ויבואו עד נחל אשכול (במדבר יג כג). לא רצו ליטול מן פירות ארץ ישראל, אילולי כלב (ששלח) [ששלף] את הזיין, וירד לפניהם ואמר להם אם אין אתם נוטלים או אתם נורגים אותי, או אני אהרוג אתכם, לא היו נוטלים, לכך נאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה [וגו'] כי לאת אחרי ה' אלהי (יהושע יד ט). וישאוהו במוט בשנים (במדבר שם), אין פחות משני מוטות, לפי שאינו אומר במוט שנים, אלא בשנים, ויש אומרים שלשה במוט אחד בשנים הוי שלשה, וכמה היה משאוי ביד כל אחד ואחד, צא ולמד מן האבנים שנטלו מן הירדן, שנאמר ואת [שתים] עשרה האבנים [האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל] (יהושע ד כ), כמה שיעורה של כל אחת מהן, משאוי ארבעים סאה, מכאן אתה מחשב לאותו אשכול, אדם נושא משאוי לעצמו ומגביה סאה, מגביה עליו חבירו נושא סאתים, נושא עם חבירו נושא שלש, הוי מכאן חושב.

ט״זוישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (במדבר יג כה), והלא אתה מוצא שהלכו מן הדרום לצפון, ולארבעים יום היו מהלכין את כולה, אלא גלוי היה לפני הקב"ה שהן באין ואומרין לשון הרע, ונגזר על אותו הדור שנים של צרה, יום לשנה [יום לשנה] תשאו את עונותיכם ארבעים שנה (שם יד לד), וקיפץ הקב"ה לפניהם את הדרך.

י״ז למקום ההוא קרא נחל אשכול וגו' (שם יג כד). זש"ה מגיד מראשית אחרית [ומקד אשר לא נעשו] (ישעיה מו י), שהכל צפוי לפני הקב"ה, אשכול אוהבו של אברהם היה, ונקרא אשכול על אודות האשכול שהיו ישראל עתידין לכרות משם ממקומו.

י״חוילכו ויבואו וגו' (במדבר יג כו). ויספרו לו ויאמרו באנו וגו' (שם שם כז), אפס כי עז וגו' (שם שם כח), כך דרכן של מספרי לשון הרע, פותחין בטובה ומשלימין ברעה.

י״ט עמלק יושב (שם שם כט). מה ראו לפתוח בעמלק, משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ולקה ברצועה, כשמבקשין להפחידו מזיכירין לו הרצועה, כך היה עמלק רצועה רעה לישראל, ומה ראה לישב לו עד הדרך, שכך ציוהו עשו זקנו לקדמו לדרך, ועקר ממקומו וישב לו בדרך, (וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא) [והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר] והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן (שם), אלו הגבורים יושבים על הדרך, לפיכך נתכוונו המרגלים לשבר לבן של ישראל, שנאמר ויניאו את לב בני ישראל (שם לב ט).

כ׳ ויהס כלב וגו' (שם יג ל). שבתחלה אמר להם אני עמכם בעצה אחת, ולבו היה לומר את האמת, שנאמר (ואשיב) [ואשב] אותו דבר כאשר עם לבבי (יהושע יד ז), והקב"ה מעיד עליו, שנאמר ועבדי כלב [עקב היתה רוח אחרת עמו] (במדבר יד כד), וכשבאו המרגלים, אמרו נאמן עלינו כלב, מיד עמד על הספסל ושיתק כל ישראל, שהיו מצווחין על משה, שנאמר ויהס כלב את העם אל משה, והם היו סבורים שהוא אומר לשון הרע, לכך שתקו, פתח ואמר עלה נעלה וירשנו אותה (שם שם), מיד חלקו ואמרו לא נוכל לעלות וגו', ויוציאו (את) דבת הארץ וגו' (שם שם לא לב).

כ״א ותשא כל העדה וגו' (שם יד א). זש"ה דברי נרגן כמתלהמים (משלי יח ח), דברים שרגנו אחר הקב"ה הם גרמו להם צרה לדורות, שאילו לא נשתוו למרגלים לא היו לוקין עמהם, אלא השלימו עמהם, שנאמר ותרגנו באהליכם וגו' (דברים א כז).

כ״ב ותשא כל העדה ויתנו את קולם. זש"ה נתנה עלי בקולה וגו' (ירמיה יב ח), אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות כשונאין, ועל אותו הדור אמר ישעיה ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש (ישעי יז יא), ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אבותיכם, נעשיתם כרוז בעולם וכאב אנוש, זו הפורענות, שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חנם, אני אקבע לכם לילה הזה בכייה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה גזירה על בהמ"ק ליחרב, ושיגלו בני ישראל לבין האומות, שנאמר וישא ידו להם [להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות] (תהלים קו כו כז), נשיאת יד כנגד נשיאת קול.

כ״גוילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים וגו' (במדבר יד ב), משל למלך שעלה אחד לבימה שלו לידון, הוציא דבר מפיו במה שחייב את עצמו, הניח המלך האילוגין שלו וחייבו מפיו, א"ל במה שהוצאת מפיך אני דנך, ויהא לך כמה שאמרת, כך אמר להם הקב"ה במדבר הזה יפלו פגריכם (שם שם כט), התחילו לומר ולמה ה' מביא אותנו וגו' (שם שם ג), ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה, (ויפלו) [ויפל] משה ואהרן על פניהם וגו', ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר וגו', אם חפץ בנו ה' וגו', אך בה' אל תמרודו וגו' (שם שם ד ה ו ז ח ט), אמרו להם אין אתם נאמנין עלינו, אחינו חוששין בנו יותר מכם, שנאמר אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו (דברים א כח), ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים (במדבר יד י), ומי הם משה ואהרן, וכבוד ה' נראה באהל מועד (שם שם), מלמד שהיו זורקין אבנים והיה הענן מקבלן.

כ״ד ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני [העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי] (שם שם יא), אמר הקב"ה שתי צווחות צווחתי מפניכם, סופכם לצווח ארבע בשעבוד מלכיות, עד אנה ה' תשכחני נצח (תהלים יג ב), עד אנה (ה') תסתיר את פניך ממני (תהלים יג ב), עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם (שם שם ג), עד אנה ידום אויבי עלי (שם), צווחתי עד מתי לעדה הרעה (במדבר יד כז), סופכם לצווח ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי (תהלים ו ד).

כ״ה אכנו בדבר ואורישנו וגו' (במדבר יד יב). אמר משה רבש"ע הבט לברית אבותם שנשבעת להם שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים, א"ל הקב"ה ואין אתה מבניהם, ואעשה אותך לגוי גדול [ועצום ממנו] (שם שם), כיון שראה משה כך עמד במדה אחרת, ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו', ואמרו אל יושב הארץ (שם שם יג יד), יאמרו לא היה כח לזון אותם, א"ל והלא ראו נסים וגבוהות שעשיתי להם על הים, והיאך יאמרו מבלתי יכולת ה' (שם שם טז), יאמרו בפרעה היה יכול לעמוד, בשלשים ואחד מלכים לא היה יכול לעמוד, [רבון כל העולמים עשה בשבילך], ועתה יגדל נא כח ה' (שם שם יז), וינצח מדת הרחמים למדת הדין, כאשר דברת לאמר (שם), אני אמרתי לפניך באיזו מדה אתה דן עולמך, הודיעני נא את דרכיך (שמות לג יג), [ומדת הדין] העברת ממני, ויעבר ה' [על] פניו וגו' (שם לד ו), אותה המדה שאמרת לי קיים יגדל נא כח ה' וגו', קיבל הקב"ה את דבריו והודה לו, ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר יד כ).

כ״ו אם יראו [את הארץ אשר נשבעתי לאבותם (שם שם כג), וכתיב אם יראו] האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה [ומעלה] (שם לב יא), בין שהיה בעצה ובין שלא היה בעצה נכנס, אנשים העולים ממצרים, אם הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים, אם היה עמהם בעצה לא היה נכנס, ואעפ"כ לא מת אחד מהם פחות מששים, בא וראה מה בין צדיקים לרשעים, [כענין שנאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע] (מלאכי ג יח), משל למטרונית אחת שהיתה לה שפחה [כושית], והלך בעלה למדינת הים, כל הלילה היתה שפחה אומרת למטרוניתא, [אני נאה ממך והמלך אוהב אותי יותר ממך, אמרה לה אותה מטרוניתא] יבא הבקר ונדע מי [נאה ומי] אהב המלך, כך אומות העולם אומרים לישראל אנו מעשינו יפין ובנו חפץ הקב"ה, לכך (אמר ישעיה) [אמרו ישראל] יבא הבקר ואני יודעין במי חפץ הקב"ה, שנאמר אמר שומר אתא בקר (ישעיה כא יב), יבא העולם הבא שנקרא בקר, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע (מלאכי ג יח).

כ״זכתיב אך הבל בני אדם (תהלים סב י), אמר ר' חייא בשם ר' לוי כל הבלים שעושין ישראל כל ימות השנה, במאזנים לעלות (שם), הקב"ה מוחל להם במזל מאזנים, בחדש תשרי, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויקרא טז ל).

כ״ח וידבר ה' וגו'. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם (במדבר טו א ב), ילמדנו רבינו כמה דברים האב חייב לעשות לבן, [כך שנו רבותינו חמשה דברים האב חייב לעשות לבן, למולו, וללמדו תורה, ולפדותו מפדיון הבן, וללמדו מצות, ולהשיאו אשה, האב זה הקב"ה, כשם שהאב חייב לבנו, כך הקב"ה עושה לישראל, האב חייב למול את בנו, כך עשה הקב"ה מל את ישראל על ידי יהושע, ושוב מול את [בני] ישראל שנית (יהושע ה ב), האב חייב לפדות את בנו, כך הקב"ה עשה להם לישראל, פדה אותם, שנאמר (ו)מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [אשר הלך האלהים לפדות לו עם] (דה"א יז כא), ללמדו תורה, (הקב"ה למד תורה לישראל), שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים יא יט). [והקב"ה למד תורה לישראל שנאמר] אני ה' אלהיך מלמדך להועיל (ישעיה מח יז), ללמדו מצות, הקב"ה לימד את המצות לישראל, אלה המצות אשר צוה ה' (ויקרא כז לד), הקב"ה אמר לישראל פרו ורבו (בראשית א כח), וכשם שהאב כותב נכסיו לבנו, ואף בנו חייב להעלות לו דורון, אף כך הקב"ה אמר לישראל כי תבואו אל ארץ מושבותיכם [וגו'] ועשיתם (עולה) [אשה] לה' [וגו'] ריח ניחוח וגו' (במדבר טו ב).

כ״טכך פתח ר' תנחומא בר אבא בשם ר' חנינא אביו של ר' אחא בר חנינא, הפרשה הזו של נסכים היא, שנאמר או לאיל תעשה מנחה [וגו'] ויין לנסך (חצי) [שלישית] ההין (שם שם ו ז), ומכאן ואילך בחלה, והיה באכלכם מלחם הארץ [וגו'] ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו' (שם שם יט כ), הרי חלה למטה, ונסכים למעלה, לפיכך פתח ר' חנינא לך אכול בשמחה לחמך וגו' (קהלת ט ז), כיצד הפסוק מדבר כנגד אברהם, שאמר לו הקב"ה קח נא את בנך (בראשית כב ב), השכים אברהם נטלו בזריזות, והוליכו והעלהו להר המוריה, [א"ל הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער] (שם שם יב), אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע על חנם אמרת לי קח נא, א"ל לאו, אלא להודיעך בעולם, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (שם יח יט), אמר ר' שמעון בן יוחי אמר לו הקב"ה חייך מעלה אני עליך, שאם אמרתי לך שתשחוט את נפשך, שלא היית מעכב על שמי, והית שומע להשחט על שמי, מנין אמר ר' שמעון בן יוחי, א"ל הקב"ה ולא חשכת את בנך את יחידך (שם כב טז), הרי כבר פירש את יצחק, מהו את יחידך, אלא נפשו של אברהם, שהנשמה קרויה יחידה, שנאמר [הצילה מחרב נפשי] מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא), אמר אברהם לפני הקב"ה אפשר לי לילך מכאן בלא קרבן, א"ל הקב"ה לאברהם, הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו' ויעלהו לעולה תחת בנו (בראשית כב יג), באותה שעה אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע איני זז מכאן עד שתשבע לי שלא תנסני עוד לעולם, שאם ח"ו לא שמעתי לך, הייתי מאבד כל מה שיגעתי מימי, אמר ר' חנן א"ל הקב"ה חייך כך הוא, שאילו לא שמעת לי, לא היה בידך כלום, באותה שעה שנשבע לו הקב"ה שלא ינסהו עוד לעולם, שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה' (בראשית כב טז), אמר לו הקב"ה חייך יסורין קשין ונסיונין אחרים היו ראויין לבא עליך, ועכשיו אינן באין, אלו הן אותן יסורין שבאו על איוב היו ראויין לבא על אברהם, שכן הוא נסמך לפרשה ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו' את עוץ בכורו וגו' (שם שם כ כא), והוא איוב, שנאמר איש היה בארץ עוץ [איוב שמו] (איוב א א), א"ל הקב"ה לאברהם לך אכול בשמחה לחמך [וגו'] כי כבר רצה אלהים את מעשיך (קהלת ט ז).

ל׳ ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית (במדבר טו לז לח), זש"ה אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהלים צז יא), ואומר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ בכא), זרע הקב"ה את התורה ואת המצות לישראל, להנחילם חיי עולם הבא, לא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב י), לזרוע, לא תזרע כרמך כלאים (שם שם ט), לקצור, כי תקצור קצירך בשדך [וגו'] (שם כד יט), לש, ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר טו כ), שחט, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה (דברים יח ג), קן צפור, שילוח הקן, בחיה ובעוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז יג), נטע, [ונטעתם כל עץ מאכל] וערלתם (את) ערלתו (שם יט כג), קבר את המת, לא תתגודדו (דברים יד א), מגלח שער, לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט כז), בנה בית, ועשית מעקה (דברים כב ח), וכתבתם על מזוזות ביתך (שם ו ט), נתכסה בטלית, ועשו להם ציצית (במדבר טו לח).

ל״א [ועשו להם]. תעשה ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן, אלא מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה, אימתי כשהיה תכלת, ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז. על כנפי (במדבר טו לח), ולא באמצע אלא על הכנף. פתיל (שם), שהוא צריך לפותלן, אמר ר' מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, שהתכלת דומה [לים, וים דומה] לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י).

ל״ב והיה לכם לציצית וראיתם אותו (במדבר טו לט). שתהא נראית, וכמה שיעורה, בית שמאי אומרי אבע אצבעות, ובית הלל אומרים שלש, וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אתה אומר לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא, הרי חוזר ואומר למען תזכרו (שם שם מ), הרי נתן ראייה ונתן זכירה, זכירה למי שאינו רואה, וראייה למי שהוא רואה. וראיתם אותו, אותו ולא אותה, כשישראל מסתכלין באותה ציצית של תכלת, נראה להם כאילו שכינה שרויה ביניהם. וראיתם וזכרתם, הראייה מביא לידי זכרון, וזכרון מביא לידי מעשה, שנאמר למען תזכרו ועשיתם (שם), למה, כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב מו).

ל״ג ולא תתורו אחרי לבבכם [ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם] (במדבר טו לט). הלב והעינים הם סרסורין לגוף, שהם מזנין את הגוף. [למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי] (שם שם מ), משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל, א"ל תפוש את החבל הזה בידך ואת תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים, אף כך אמר להם הקב"ה לישראל, כל זמן שאתם מדובקים במצות, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), וכן הוא אומר החזק במוסר אל תרף נצריה כי היא חייך (משלי ד יג).

ל״דוהייתם קדושים (במדבר טו מ). בזמן שאתם עושים המצות אתם מקודשים, ואימתכם על האומות, פירשתם מן התורה, נעשיתם מחוללין, אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה על ידי יצר הרע, אתם פורשין מן המצות, לעתיד לבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (ואת משפטי) [ומשפטי] תשמרו ועשיתם (יחזקאל לו כו כז).

ל״החסלת פרשת שלח