תנחומא בובר, שמיניMidrash Tanchuma Buber, Shmini

א׳ויהי ביום השמיני וגו' (ויקרא ט א). זש"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), מי היה זה אהרן, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים (ויקרא ח לג), ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים (שם שם לה), אמר להם משה שמרו אבילות ימים שבעה, ושמרתם את משמרת ה' (שם), א"ל משה שמרו את משמרת ה', שכך שימר הקב"ה שבעת ימי אבילות, עד שלא הביא את המבול, ומנין שנתאבל, שנאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ [ויתעצב אל לבו] (בראשית ו ו), אין ויתעצב אלא אבל, שכן בדוד הוא אומר, (ותהי התשועה לאבל בכל העם כי) [ותהי התשועה ביום ההוא לאבל לכל העם כי שמע ביום ההוא לאמר] נעצב המלך על בנו (ש"ב יט ג), וכן עזרא אמר לישראל בשעה שהיו בוכים איש אל אחיו ואיש אל בנו, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' הוא מעוזכם (נחמיה ח י), לכך נאמר ויתעצב אל לבו, באותה שעה שימר הקב"ה שבעת ימי האבל, עד שלא הביא את המבול, שנאמר ויהי לשבעת הימים [ומי המבול היו על הארץ] (בראשית ז י), וכן משה אומר לאהרן הכהן ולבניו כשם שנתאבל הקב"ה על עולמו עד שלא הביא את המבול, כך שמרו את אבל עד שלא יגע בכם, והיו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים, למה שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם (קהלת ח א).

ב׳[ושומר מצוה לא ידע דבר רע וגו']. זה משה שכבר א"ל הקב"ה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג), מתקדש אני שם בכבודי, והיה משה משמש בשבעת ימי המילואים, ומתיירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו, שנאמר ונקדש בכבודי, ולא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבילות שבעת ימים, שכך אמר לי הקב"ה כי כן צויתי, כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהם מדת הדין ונשרפו, שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא י ב), בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (שם שם ג), והיכן דיבר במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג), לכך נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו'.

ג׳ויהי ביום השמיני וגו'. זש"ה אמרתי להוללים אל תהולו וגו' (תהלים עה ה), מהו אמרתי להוללים אל תהולו, למי שהוא מזמר במחולת מחנים, וכן הוא אומר לחול במחולות (שופטים כא כא).

ד׳(שאין השמחה ממתנת לאדם) אמרתי להוללים אל תהולו, למה לא מי ששמח היום שמח למחר, ולא מי שמיצר היום מיצר למחר, שאין שמחה ממתנת לאדם, וכן הוא אומר לשחוק אמרתי מהולל וגו' (קהלת ב ב), רצונך לידע שהרי שמחתו של הקב"ה לא המתינה, אימתי כשברא קב"ה את עולמו היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים קד לא), ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א לא), ללמדך שהיה הקב"ה את עולמו היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים קד לא), ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א לא), ללמדך שהיה הקב"ה מתנאה ומשתבח במעשיו, וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קיימה, מיד נתן לו אפופסין, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (שם ג יט), וכביכול לא המתין בשמחתו ואמר לא בראתי את הכל אלא בשביל האדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי, [ומה אם הקב"ה] לא המתין, בני אדם על אחת כמה וכמה, [לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו].

ה׳אברהם כמה שמח, נתברך בעולם, ונתגדל והרג כמה מלכים, והקנה להקב"ה שמים וארץ, ונתן לו הקב"ה בן למאה שנה, ומל אותו וגידלו ולסוף נאמר לו קח נא את בנך את יחידך וגו' והעלהו שם לעולה (שם כב ב), ועשה מהלך שלשה ימים, שנאמר ביום השלישי וגו' (שם שם ד), חזר מהר המוריה וקבר את שרה, לא מצא מקום לקוברה עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ואחר כך קפצה עליו זקנה, ומה אם אברם הצדיק כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.

ו׳יצחק (לא המתין בשמחתו) [אף הוא כמ שמח], מילטו הקב"ה מן החרב ומן (השרפה) [האש] (ומאנשי גרר) [והצילו מאנשי גרר], והודיע להם [מי היה ובאו הן אצלו] שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר [וגו' ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך] (בראשית כו כח), ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (שם כז א), ומה יצחק עולתו של הקב"ה כך, והרשעים על אחת כמה וכמה, [לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו].

ז׳ יעקב בכורו של הקב"ה, שנאמר בני בכורי ישראל (שמות ד כב), כמה שמח, ראה סולם, ומלאכי אלהים עולים ויורדים (בראשית כח יב) ומביטים בו, והקב"ה עומד למעלה ממנו, שנאמר והנה ה' נצב עליו וגו' (שם יג). והלך אצל לבן וברח מפני עשו, ונעשה עבד ללבן עשרים שנה, ולסוף העשיר, והוליד בנים, וחזר בשלום, ופגע בעשו וניצול הימנו, ושילם את נדרו, ובסוף לא המתין בשמחתו, אלא ותצא דינה וגו' (שם לד א), ובאתה לו צרת יוסף, ומה אם יעקב הצדיק, אדם שאמר לו הקב"ה אשר בך אתפאר, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), לא המתין בשמחתו, הרשעים על אחת כמה וכמה, [לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו].

ח׳ יהושע כמה שמח, הרג שלשים ואחד מלכים, והנחיל לישראל את הארץ וחילקה, ונתנו לו כל ישראל כתף, ואמרו כל איש אשר ימרה את פיך וגו' (יהושע א יח), מה שלא זכה משה רבינו, ולא המתין בשמחתו, אלא מת בלא בנים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.

ט׳עלי כמה שמחה שמח, שהיה מלך, ואב בית דין, וכהן גדול, שנאמר ועלי [הכהן] יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' (ש"א א ט), [ועלי הכהן שהיה כהן גדול יושב על הכסא שהיה מלך, על מזוזת היכל ה' שהיה אב בית דין], ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי (בהזכירו) [כהזכירו] את ארון (ה') [האלהים] ויפל מעל הכסא אחורנית וגו' (שם ד יח), ומתו שני בניו חפני ופנחס, ומה (הצדיקים) [עלי הצדיק] כך, הרשעים על אחת כמ וכמה, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.

י׳אין אתה מוצא איש ואשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב [אשתו של אהרן, שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב] (שמות ו כג) ראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל שבטי ישראל, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא י ב), לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.

י״אוכן שלמה אמר לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב ב), מעשה באחד מגדולי בבל, שהיה משיא את בנו, ועשה סעודה גדולה לחכמים, אמר לבנו עלה והבא לנו חבית יין פלונית מן העלייה, עלה לעלייה הכישו נחש בין החביות ומת, המתין אביו עם המסובין ושהה ולא בא, אמר אבי ואעלה ואראה מה עשה בני, עלה אביו מצאו מושלך בין החביות מת, מה עשה אותו חסיד, המתין בעצמו עד שאכלו האורחין ושתו כל צרכן, כיון שגמרו אמר לברך ברכת חתנים באתם על בני, ברכו עליו ברכת אבלים, להכניסו לחופה באתם, הכניסוהו לקבורה, עלה ר' זכאי דכבול, ואמר לשחוק אמרתי מהולל.

י״בויהי ביום השמיני. זש"ה צדיק כתמר יפרח וגו' (תהלים צב יג), זה אהרן, שנאמר (ופרח) [והנה פרח] מטה אהרן (במדבר יז כג), כל האילנות נוטעין אותן והן עולין לעצמן, אבל התמרה הזו נוטעין אותה ומעלה שרשין מכל צדדיה, כך היה אהרן נטע ועלו שרשים, אלו בניו של אהרן, אלעזר בנו, פנחס בנו, אבישוע בנו (דה"א ו לה), צדיק כתמר יפרח, היכן נטע, שתולים בבית ה' (תהלים שם יד), ומפתח אהל מועד לא תצאו (ויקרא ח לג), לכך נאמר ויהי ביום השמיני.

י״ג[ויהי ביום השמיני קרא משה וגו']. אמרו רבותינו כל אותן הימים שהיה משה בסנה, אמר לו הקב"ה לך בשליחותי, והוא אומר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), כך היום הראשון והשני, אמר לו הקב"ה אני מפתה אותך, ואתה אומר שלח, חייך אני פורעה לך, למחר כשיעשה את המשכן תהא סבור בעצמך שתשמש בכהונה גדולה, ואני אומר לך קרא לאהרן שישמש, לכך נאמר קרא משה לאהרן ולבניו. יש קריאה שהיא לשובע, [ויש קריאה לרעב, מנין לשובע] שנאמר וקראתי אל הדגן והרביתי אותתו (יחזקאל לו כט), לרעב מנין, [שנאמר] קרא ה' לרעב וגו' (מ"ב ח א), יש קריאה לגדולה, שנאמר קרא משה, א"ל משה כך אמר לי הקב"ה למנות אותך כהן גדול, אמר לו אהרן אתה יגעת במשכן, ואני נעשה כהן גדול, א"ל חייך אעפ"י שאתה נעשה כהן גדול כמו שאני נעשה, שכשם ששמחת לי בגדולתי, כך אני שמח לך בגדולתך, ואימתי שמח לו, בשעה שאמר לו הקב"ה, ועתה (לך) [לכה] ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), א"ל הקב"ה לך הדבר שמור, א"ל משה בי אדוני (שם ד י), בייא אתה מעביר עלי, אחי גדול ממני, ואני הולך לפניו, א"ל הקב"ה [חייך] שאמרת כראוי, ואעפ"י כן וראך ושמח בלבו (שם יד). אמר ר' שמעון בן יוחי א"ל הקב"ה אותו הלב ששמח לגדולתו של אחיו, ונתנו אותם אבנים טובים עליו, לפיכך כל אותן שבעת הימים שחיה משה עוסק במשכן, הוא היה זורק את דם ומקטיר את החלבים, א"ל הקב"ה מה אתה סבור שתהיה כהן גדול, קרא לאחיך שישמש כהן גדול, לכך ויהי ביום השמיני קרא משה [לאהרן ולבניו ולזקני ישראל], ולמה אל זקני ישראל, בשביל לגדלו בפני הזקנים, א"ל הקב"ה קרא לזקנים ומנה אותו בפניהם, שלא יהו ישראל אומרים מעצמו נעשה כהן גדול, לפיכך ולזקני ישראל.

י״דויאמר אל אהרן קח לך עגל (ויקרא ט ב), למה לא נאמר לו פר אלא עגל, א"ל שעל ידי העגל (נתפקפקה הכהונה בידך, ועל ידי העגל היא מתבוססת בידך, ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל, לפיכך אמר הם יקריבו עגל, שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וגו' (שם שם ג), כדי שידעו שנתכפר להם על מעשה העגל, אמר להם הקב"ה בעולם זה נתכפר להם על ידי קרבנות, ולעולם הבא אני מוחל עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור (ישעיה מג כה).

ט״ווידבר ה' אל אהרן [לאמר] יין ושכר אל תשת (ויקרא י ח ט). למה הוא מצווה על היין, שכל השותה יין, חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו, ורוח הקדש צווחת למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיה למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין, אל תרא יין כי יתאדם, אחריתו כנחש ישך, עיניך יראו זרות, והיית כשוכב בלב ים, הכוני בל חליתי (משלי כג כט ל לא לב לג לד לה), למי אוי למי אבוי, [על מי הם אומרים ווי, למי מדנים] על מי הן אומרין (שהן בעלי) [שהוא בעל] מריבות, [למי שיח] ועל מי הן מסיחין, (למי הן מסיחין) למי פצעים חנם, למי [הם אומרים] שיש בפניו חבורות, [למי חכלילות עינים] ועל מי הן אומרין שעיניו עכורות ואדומות מן היין, על מי הן אומרין כל רעות הללו, למאחרים על יין. אל תרא יין כי יתאדם, אחריתו דם, נאה מבחוץ, ורע מבפנים, ולא תאמר שהוא יפה מבפנים כמו שהוא [נראה] מבחוץ, כי יתן בכוס עינו (משלי שם לא), בכיס כתיב, השכור נותן עינו בכוס, והחנווני בכי.

ט״זד"א כי יתן בכוס עינו, רואה את חבירו שותה ואומר מזוג לי ואני אשתה, ושותה ומתקלקל בריעי ובמימי רגלים. יתהלך במישרים, ופו למכור את כל חפצי ביתו, ואל כ ל כלי תשמישו, (וישתמש) [וישתייר] בלא בגד, ובלא כלי תשמישי הבית, (ובלי כלי) [ובלא כלום] ומן הכל יתהלך במישור.

י״זד"א יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העבירות, ועושה אותן (מישור כהפקר) [הפקר כמישור] משיח עם האשה בשוק, מנבל את פיו, ואומר דברים רעם בשכרות, ואינו מתבייש, לפי שנטלטלה דעתו, ואינו יודע מהו אומר ומהו עושה. אחריתו כנחש ישך, הנחש הזה נושך לאדם ואינו מרגיש לשעה, ומשהוא הולך לביתו המכה מתחלחלת בו. אחריתו כנחש ישך, ודאי כנחש, מה הנחש קלל האדמה בשבילו, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז), כך היין נתקלל שלישו של עולם בשבילו, שנאמר וייקץ נח מיינו וגו' [ויאמר ארור כנען] (שם ט כד כה), הוי אחריתו כנחש ישך. עיניך יראו זרות (משלי כג לב לג), ראה מה היין גורם למי ששותה אותו, גרם לו לעבוד ע"ז, ואומר גם אלה ביין שגו ובשכר תעו (ישעיה כח ז), מה (תעו) [אלה שאמרו] אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו (לשחק) [לצחק] (שם שם ו, מתוך היין אמרו אלה אלהיך ישראל. ולבך ידבר תהפוכות (משלי שם לג), שגורם לארבעה דברים ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, ראה כמה היין קשה, וכתיב ואף כי היין בוגד וגו' (חבקוק ב ה), וכתיב לץ יהיר זד שמו (משלי כא כד), ואין זד אלא ע"ז, שנאמר גערת זדים ארורים (תהלים קיט כא), ואין זדים אלא גילוי עריות, שנאמר אלהים זדים קמו עלי וגו' (שם פו יד), ואומר גם מזדים חשוך עבדך (שם יט יד). ושותה ושוגה ורואה את כל העולם כספינה, שנאמר והיית כשוכב בלב ים (משלי כג לד), כשהוא שוכב מכין אותו ואינו חושש, שנאמר הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי (שם שם לה). והוא אינו יודע ואינו מתבייש ומגלה את עצמו, ואחר כך חוזר ומבקשו, [שנאמר] מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד (שם).

י״ח(ישעיה אמר) ראה מה אחרית רעה של שותי יין [ישעיה אמר] הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם (ישעיה ה יא), אמר הקב"ה הואיל וכן היין גורם, בדין הוא שאצוה את הכהנים שלא יהו שוין יין ומשמשין לפני, הוי יין ושכר אל תשת.

י״טשלמה אמר אל תהי בסובאי יין (משלי כג כ), אל תגרום לעצמך לשתות שבעם, ותראה פני שבעים סנהדרין, ותגרום מיתה לעצמך, ראה מה כתיב, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו' ותפשו בו אביו ואמו וגו' (דברים כאי ח יט), והדין נעשה בו ורגמוהו [כל אנשי עירו באבנים ומת], למה שהוא זולל וסובא, ושלמה אמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר, שלא תגרום לך סקילה חמורה שבמיתות.

כ׳אמר ר' יהודה הלוי בר שלום בלשון עברי שמו יין, ובלשון ארמי שמו חמר, חמ"ר בגימטריא רמ"ח, כנגד אברים שבאדם היין נכנס בכל אבר ואבר, והגוף מתרשל והדעת מטולטלת, נכנס היין הדעת יצאה, וכן שנה ר' אלעזר הקפר, נכנס יין שהוא שבעים, ויצא סוד שהוא שבעים, לכך נצטוה כהן גדול שלא ישתה יין בשעת העבודה שלא תטלטל דעתו שהוא משמר את התורה (ומשמר את העבודה) ואת הדעת, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו (מלאכי ב ו), ואומר כי שפתי כהן ישמרו דעת (שם שם ז), לכך הקב"ה מצוה לאהרן יין ושכר אל תשת וגו', [ולא את עצמך אלא לבניך אתך ולא] תהא סבור שמא לשעבר תחילה צויתי אתכם בזמן שבית המקדש קיים, ואתם משמשין בו, שנאמר בבואכם אל אהל מועד וגו', [אלא] אף לעולם שמרו עצמכם מן היין שנאמר חוקת עולם לדורותיכם, לפיכך שמרו את עצמכם מן היין, שהיין סימן קללה, נח מה כתיב בו, וישת מן היין וישכר (בראשית ט כג), מה כתיב ויאמר ארור כנען (שם שם כה), לפיכך יין ושכר את תשת.

כ״אוכן אתה מוצא עשרת השבטים לא גלו אלא מתך היין, ראה מהו אומר הוי השאננים בציון (עמוס ו א), שהיו יושבין בהיכלי עונג בשלוה, והבוטחים בהר שומרן (שם), שהיו יושבין לבטח [בסבסטי], נקובי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל (עמוס ו א), כיצד אומות העולם יושבין [ומשיחין] ואומרין מי גבור בישראל, והן אומרים שמשון, וחוזרין ואומרין מי גבור בגוים, ואומרין גלית, שכתיב בו גבהו שש אמות וזרת (ש"א יז ד), (ואלו משכימין) [ואלו לאלו מסכימין] ואומרין שמשון גבוה בישראל, הוי נקובי ראשית הגוים. וחוזרין ואומרין מי עשיר באומות העולם, ואומרין (אנדריינוס) [אדריינוס], ומי עשיר בישראל ואומרין שלמה, שכתיב בו ויתן המלך את הכסף [בירושלים כאבנים] (מ"א י כז). בא וראה כל שבט ושבט היה לו מיומם בפני עצמו, כיון שהיה מבקש לילך למיומם שלו, היה נוטל עדרו עמו, כדי שיהא אוכל מן צאנו פטומין, שנאמר ואוכלים כרים מצאן וגו' [השותים במזרקי יין] (עמוס ו ד ו), מה סופן, לכן עתה יגלו בראש גולים (שם שם ז), למה על ידי שהיו להוטין אחר היין, לפיכך מזהיר לאהרן יין ושכר אל תשת.

כ״באשרי אדם שאינו להוט אחר היין, שכן אתה מוצא בבני יהונדב בן רכב, שצוה להם אביהם ואמר להם שלא לשתות יין, ומה ראה שלא לשתות יין, אלא שמע ירמיה מתנבא שבית המקדש חרב, אמר להם היו מתאבלים מעכשיו, בית לא תבנו [וזרע לא תשרעו] וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל (ימי חייכם) [ימיכם] (ירמיה לה ז), ושמרו מצות אביהם, כיון שהיה ירמיה מתנבא לישראל לומר להם עשו תשובה, ולא היו עושין, אמר הקב"ה לירמיה אתה אומר להם עשו תשובה ואינן עושין, ובניו של יונדב בן רכב מצוה קלה צוה להם אביהם והן משמרין אותה, ואני אומר לישראל עשו תשובה ואינן שומרין, שנאמר הוקם את (דבר) [דברי] (יונדב) [יהונדב] בן רכב אשר צוה את בניו לבלתי שתות יין, ולא שתו עד היום הזה, כי (שמרו) [שמעו] את מצות אביהם, ואנכי דברתי (לכם) [אליכם] השכם (והערב) [ודבר] ולא שמעתם [אלי] (שם שם יד), מה כתיב שם, אמר הקב"ה לירמיה, אמור להם חייכם הואיל ושמרתם את המצוה הזו, שאין משפחותיכם פוסקת מלפני לעולם, שכן כתיב לכן כה אמר ה' [צואות אלהי ישראל] לא יכרת איש ליונדב בן רכב (עוד) [עומד] לפני כי הימים (שם שם יט), לכן הוא מזהירן על היין יין ושכר אל תשת. אמר ישעיה צווחה על היין בחוצות ערבה כל שמחה (ישעיה כד יא), מהו ערבה כל שמחה, חשכה כל שמחה, כד"א ויהי ערב (בראשית א ה), (שבת) [גלה] משוש הארץ (ישעיה שם), ששבתה ציון, שכתב בה יפה נוף משוש כל הארץ (תהים מח ג) אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה היין סימן קללה, אבל לעולם הבא אני אעשה אותו עסיס, שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו' (יואל ד יח).

כ״גוידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, דברו אל בני ישראל לאמר, זאת החיה אשר תאכלו וגו' (ויקרא יא א ב), (כתיב) [זש"ה] עמד וימודד ארץ וגו' (חבקוק ג ו), מהו עמד וימודד ארץ, אלא בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה עמד ומדד את הארץ, ונתן את התורה בפרהסיא במדבר, לכך עמד וימודד ארץ.

כ״דד"א עמד וימודד ארץ. שקש להחזיר את העולם למדידות מימיו, כשלא בקשו האומות לקבל את התורה, אילולי ישראל שקבלוה היה העולם חוזר למדידות מימיו, כד"א מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ יב), וכיון שקבלוה ישראל שקטה הארץ, שנאמר ארץ ישראל ושקטה (תהלים עו ט) ומשם נטלו הגוים אפופסין שלהם, ראה ויתר גוים (חבקוק שם), מה היתה, אמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן דמם (של ז' עממין) התיר, שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס יב), ר' שמעון בן יוחי אומר (התיר דמם (של ז' עממין) ונכסיהון) [אילולי, כענין שנאמר לתור את הארץ] (במדבר יג טז), ר' אחא אמר הקפיצן לגיהנם, שנאמר לנתר בהם על הארץ (ויקרא יא כא), ר' הונא דציפורי אמר התיר (זוביאות) [זוניאות] שלהם, כענין שנאמר מוסר מלכים פתח [ויאסור אזור במתניהם] (איוב יב יח) ר' תנחום בן חנילאי אמר התיר להם את האסורים את השקצים ואת הרמשים, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולין, ראה אחד מהן שהיה בסכנה, אמר לבני ביתו תנו לו לאכול כל מה שהוא מבקש, ראה את האחד שהיה חוזר לחיים, אמר לבני ביתו כך וכך מאכל יאכל, כך וכך מאכל לא יאכל, אמרו לו לרופא מה ראית בין זה לזה [שלזה שהוא בסכנה אמרת יאכל כל מה שהוא מבקש, וזה שהוא לחיים אמרת לו כך וכך יאכל כך וכך לא יאכל], אמר להם הרופא, לזה שראיתי שהוא למיתה, אמרתי תנו לו שהוא למיתה, [אבל זה שיש בו לחיים ישמור את עצמו], וכך הקב"ה התיר לגוים עובדי כוכבים שקצים ורמשים ואת כל העבירות לפי שהן לגיהנם, אבל לישראל שהם לחיי גן עדן, אמר להם (והייתם קדושים כי קדוש אני) אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא מג), [והייתם קדושים כי קדוש אני] (שם שם מד), את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, למה שהן חיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), הוי עמד וימדוד ארץ וגו'.

כ״ה[זאת החיה אשר תאכלו]. שלשה דברים נתקשה משה, מעשה המנורה, והירח, והשרצים. מעשה המנורה כיצד, בשעה שעלה משה היה הקב"ה מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן, כיון שהראה לו מעשה המנורה נתקשה בו משה, א"ל הקב"ה הרי אני עושה אותה לפניך, מה עשה הקב"ה, הראה לו אש לבנה, [אש אדומה], אש שחורה, אש ירוקה, ועשה מהן את המנורה, גביעיה כפתוריה ופרחיה וששת הקנים, ואומר לו זה מעשה המנורה (במדבר ח ד), שהקב"ה מראה לו באצבע, ואעפ"י כן נתקשה, מה עשה הקב"ה חקקה על ידו, אמר לו רד ועשה כשם שחקקתיה על ידך, שנאמר וראה ועשה [כתבניתם) [בתבניתם] (שמות כה מ), ומנין שחקקה על ידו, שנאמר וישלח תבנית יד (יחזקאל ח ג), ואין תבנית אלא מעשה המנורה שנאמר וראה ועשה (כתבניתם) [בתבניתם] וגו', ואעפ"י כן נתקשה ואמר מקשה [תיעשה המנורה] (שמות כה לא), מה קשה היא לעשותה, א"ל הקב"ה השלך את הזהב לאש והיא תיעשה מאליה, שנאמר מקשה תיעשה המנורה [תיעשה כתיב] מעצמה תיעשה.

כ״והירח מנין, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה (שם יב א ב), כזה ראה וקדש, הראה לו באצבע החודש הזה.

כ״זבשרצים מנין, שנאמר וזה לכם הטמא [בשרץ השורץ על הארץ] (ויקרא יא כט), תפש הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו זה תאכל וזה לא תאכל, [שנאמר] (וזה) [זאת] החיה אשר תאכלו [וגו' אך את זה לא תאכלו] (שם שם ב ד), ואל תתמה על הדבר, שהרי הראה הקב"ה ואני מה שמי, א"ל ה' הוא שהכתוב אומר אני ה' הוא שמי (ישעיה מב ח), [זה שמי שקרא לי אדם הראשון], הוא שמי שהתניתי ביני ובין בריותי, ומה אדם הראשון העביר הקב"ה את הבריות לפניו, משה שהיה הקב"ה מבקש להזהיר את ישראל על הטומאות ועל הטהרות אתה תמה שהראה לו ואמר לו זאת (תאכלו וזאת לא תאכלו) [החיה אשר תאכלו]. (שא"ל)

כ״ח[זאת החיה אשר תאכלו. א"ל] קב"ה הזהיר ישראל שלא יאכלו דברים רעים, שלא יטעך יצרך לומר כי דברים טובים אסר הקב"ה לישראל, אמר הקב"ה כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו, אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים, [אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הטחול ואת הכבד שכולם דם], אסרתי לך בשר חזיר, התרתי לך לשון דג ששמו שיבוטא שדומה לחשיר, אסרתי לך אשת איש, התרתי לך אשת יפת תואר, [שנאמר וראית בשביה את יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה] (דברים כא יא), אסרתי לך אשת אח, התרתי לך לאחר מיתתו, [שנאמר] יבמה יבא עליה [וקלחה לו לאשה] (שם כה ה), אסרתי לך כלאים והתרתי לך סדין בציצית, אסרתי לך חלב בהמה, והתרתי לך חיה, אמר ר' ביסנא בשם ר' חייא מה שאסר הקב"ה בבהמה התיר בחיה, ומה שאסר בעוף התיר בדג, כיצד אסר חלב בבהמה, התיר בחיה, אסר גיד הנשה בחיה, התיר בעוף, אסר את הדם בעוף, התיר בדג, וכל כך למה ליתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות.

כ״טהאל תמים דרכו וגו' (ש"ב כב לא ותהלים יח לא), כי כל דרכיו של הקב"ה תמימות הן, וכי מה איכפת להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל אותה לנוחר בהמה ואוכל אותה, כלום מועילו או מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טמאות לאוכל טהרות, אלא אם חכמת חכמת לך [ולצת לבדך תשא] (משלי ט יב), הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן [את הבריות] שנאמר אמרת ה' צרופה (ש"ב שם), למה שהוא מגן עליך, [שנאמר] מגן הוא לכל החוסים בו (שם), הוי זאת החיה אשר תאכלו.

ל׳אמר איוב מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד ד), משהתיר הקב"ה את הפרה ואסר את הגמל, מי יוכל לטהר או לטמא, מי עשן כן, לא אחד, לא יחידו של עולם. בא וראה מתחילת ברייתו של עולם היה הכל מותר, שנאמר כירך עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט ג), ומשעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצות ליתן להם שכר טוב, ואם כן למה לא צוה לאדם הראשון, אמר הקב"ה מצוה קלה צויתי לו ועבר ליה, כל המצות הללו איך יכול לקיים, בו ביום שנצטוה בו, בו ביום ביטל ועבר עליהם, לא היה יכול לעמוד בציוי יום אחד, כיצד אמר ר' יוהדה בן פדייה, י"ב שעות הוי היום בשעה ראשונה עלה אדם הראשון במחשבתו של הקב"ה להבראות, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בששית העמידו גולם, בשביעית נפח בו נשמה, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ז׳:כ״ב), בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צוהו מזה אכול ומזה לא תאכל, בעשירית חטא, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה נתגרש, הוי שלא עמד בציוי אפילו שעה אחת. אמר ר' יהודה בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצות שניתנו להם ועומדין בהם, אחד מהם עומד ונוטע מעדר ומנכש, מזמר טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעותיו שהן מבכירות וקופץ ידיו ואינו טועם מהם, לקיים מה שנאמר שלש שנים [יהיו לכם] ערלים וגו' (ויקרא יט כג), וארם הראשון נאמר לו מזה אכול ומזה לא תאכל, [שנאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת וגו'] (בראשית ב טז יז), ולא עמד בציווי שעה אחת, [אלא ותתן גם לאישה עמה ויאכל] (שם ג ו), ובניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו [ועומדים בהם], בריאה ונמצא טרפה מונע ידו ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה. [לפיכך לא נצטוה אדם הראשון שהיה גלוי לפני הקב"ה שלא היה יכו לעמוד בהן, אבל ישראל כמה מצות נתן להם הקב"ה והיו מקבלים ואומרים כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לכך הזהירן זאת החיה אשר תאכלו וגו', אך את זה לא תאכלו וגו'].

ל״אאת המגל ואת השפן ואת הארנבת ואת החזיר (ויקרא יא ד ה ו ז), את הגמל, זו מלכות בבל, שנאמר בת בבל השדודה [אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו] (תהלים קלז ח), את ארנבת, זו מלכות מדי, שנאמר ויבקש המן להשמיד וגו' (אסתר ג ו), את השפן זו יון שהשפילה את התורה מפי הנביאים, ואת החזיר זו מלכות אדום הרשעה, שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד), למה נמשלה לחזיר שעתיד הקב"ה להחזיר עליה את מדת הדין, כיצד לעתיד לבא הקבה מוציא כרוז כל מי שעסק בתורה יבא ויטול כרו, ואף הגוים אומרים תן לנו שכרינו שאף אנו עשינו מצוה פלונית, אמר הקב"ה כל מי שלא אכל שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו, באותה שעה הם נוטלין איפופסין שלהן, שנאמר אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדו יספו נאם ה' (ישעיה סו יז).

ל״בחסלת פרשת שמיני