תנחומא בובר, תזריע י׳Midrash Tanchuma Buber, Tazria 10
א׳אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. זש"ה איום ונורא הוא וגו' (חבקוק א ז). הפסוק הזה מדבר באדם הראשון, ובפרעה, ובאדום, [ובסנחריב, ובנבוכדנצר], ובבני אדם, באדם הראשון כיצד, כשברא הקב"ה (את העולם) את אדם הראשון, אמר ר' אבא בר כהנא בראו בדמותו, שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' (בראשית א כז), ובראו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד לב), והיה שולט בכל העולם, שנאמר ורדו בדגת הים וגו' (בראשית א כח). ואומר ומוראכם וחתכם יהיה וגו', (שם ט ב), לכך נאמר איום. ונורא זה אדם הראשון, ממנו משפטו ושאתו יצא (חבקוק שם), זו חוה שיצאה ממנו וגרמה לו למות, [שנאמר] ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג ו), [ומנין שיצאה ממנו, שכן כתיב עצם מעצמי ובשר מבשרי] (שם ב כג), הוי איום ונורא הוא. [ד"א] איום ונורא הוא, זה פרעה שהיה (נח) (קוזמוקטור) [קוזמוקרטור], שנאמר מושל עמים ויפתחהו (תהלים קה כ). ממנו משפטו ושאתו יצא, זה משה שהיה מגודל בתוך ביתו והיה סבור שהוא בן בתו, שנאמר ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן (שמות ב י). עמד והביא עליו עשר מכות, שנאמר [ועתה לך ואשלחך אל פרעה] (שם ג י), ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שם ד יז). אמר ר' יהודה המטה משאוי ארבעים סאה היה, ושל סנפירינון היה, והיה חקוק עליו עשר מכות, נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב, ומשה מביט במטה ורואה את המכה הראויה לבוא ומביאה על פרעה הוי איום ונורא.
1
ב׳[ד"א] איום ונורא זה אדום, שנאמר (דחילא) [דחילה] ואימתני [ותקיפא] (דניאל ז ז), ממנו משפטו ושאתו יצא, זה עובדיהו (שהיה גר אדומי) [אמר ר' יצחק גר אדומי היה] ומתנבא עליו, חזון עובדיה [כה אמר אדני אלהים לאדום וגו'] (עובדיה פסוק א), (אמר ר' יצחק עובדיה זה גר אדומי היה) הוי איום ונורא זה אדום, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה.
2
ג׳ [ד"א] איום ונורא זה סנחריב, שנאמר ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור (מ"ב יט כד), ואמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי (שם יח לה), [וכן הוא אומר] והיו מוטות כנפיו וגו' (ישעיה ח ח), חד מששים באוכלוסין היה מספק את ארץ ישראל, שנאמר והיו מוטות כנפיו המוטה הזו של תרנגול אחד מששים בכנפיו, כיון שבא להכנס לירושלים, אמר לאוכלוסיו שכבו, ובבוקר אנו משליכין לתוכה טבעות שלנו ונסקל אותם בהם, הוי איום ונורא, זה סנחריב, ממנו משפטו ושאתו יצא, אלו בניו כשעלה להחריב את ירושלים לא עלתה בידו, [שנאמר] ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (מ"ב יט לה), וכתיב וישב בבושת פנים לארצו ויבא בית אלהיו (ויוצאי) [ומוציאי] מעיו (הכוהו בחרב) [שם הפילוהו בחרב] (דה"ב לב כא), [נכנס להתפלל לפני נסרוך אלהיו, אמרו בניו כן זה מטעה עצמו, היו לו לעמוד כשנשרפו כל אוכלוסיו, והיו נוססין והורגין אותו], שנאמר ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב (מ"ב יט לז), הוי איום ונורא זה סנחריב, ממנו משפטו ושאתו יצא זה בניו.
3
ד׳ [ד"א] איום ונורא זה נבוכדנצר, שנאמר ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' (ישעיה יד יג), ממנו משפטו ושאתו יצא, זה אויל מרודך, אמרו רבותינו כשנטרד נבוכדנצר, כמו שכתוב ומן אנשא לך טרדין (דניאל ד כט), כל אותו זמן היה אויל מרודך משמש תחתיו, וכיון שחזר חבשו בבית הכלא, וכל מי שנחבש על ידו אינו יוצא מבית הכלא לעולם עד יום מותו, שנאמר (ואת) אסיריו לא פתח ביתה (ישעיה יד יז), כשמת נבוכדנצר בקשו להמליך לאויל מרודך, נכנסו עליו ולא קיבל, אמר להם בראשונה שמעתי לכם, לכך נחבשתי, ועכשיו אשמע לכם שמא חי הוא ויעמוד עלי ויהרגני, עמדו על נבוכדנצר וגררוהו מקברו והוציאוהו, וראה אותו שמת, והמליכוהו, לקיים מה שנאמר ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב (שם שם יט), הוי איום ונורא זה נבוכדנצר, ממנו משפטו ושאתו יצא, זה אויל מרודך.
4
ה׳ ד"א איום ונורא זה האדם שמושל בכל מה שברא הקב"ה בעולמו, שנאמר תמשילהו (במעשה) [במעשי] ידיך וגו' (תהלים ח ז), ממנו משפטו ושאתו יצא, שבשעה שוא חוטא מביא עליו יסורין מגופו, למה שאין מדותיו כמדת בשר ודם, בשר ודם כהוא רוצה עבדיו לרדות, מביא (גבלין) [מגלבין] וכבלים ורודה אותם ומצערן, אבל הקב"ה אינו כן, אלא מכל גופו של אדם רודה אותו ומכהו (שנאמר ממנו משפטו ושאתו יצא) [מנין ממה שקרינו בענין אדם כי יהיה בעור בשרו].
5