תנחומא בובר, ויחיMidrash Tanchuma Buber, Vayechi

א׳ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' (בראשית מז כח). למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות, אלא כיון שמת יעקב התחיל השעבוד על ישראל. וטעם אחר שבקש לגלות את קץ הימין ונסתם ממנו. וטעם אחר שסתם ממנו כל צרות שבעולם.

ב׳ויקרבו ימי ישראל למות וגו' (בראשית מז כט), זש"ה כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו (כי צל) [כצל] ימינו עלי ארץ ואין מקוה (דה"א כט טו), ולא כצלו של כותל. ולא כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף, שנאמר (ימינו) [ימיו] כצל עובר (תהלים קמד ד). ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעין שעתידין למות, אברהם אמר ואנכי הולך ערירי (בראשית טו ב), יצחק אמר בטרם אמות (שם כז ד), יעקב אמר ושכבתי עם אבותי (שם מז ל), אימתי בשעה שנטה למות, ויקרבו ימי ישראל למות.

ג׳[ויקרבו ימי ישראל למות]. זש"ה אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות (קהלת ח ח). אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי חצוצרות שעשה משה במדבר, כיו שנטה למיתה גנזן הקב"ה כדי שלא יהא תוקע בהם אדם והן באין אצלו, לקיים מה שנאמר ואין שלון ביום המות.

ד׳וכיון שעשה זמרי אותו מעשה מה כתיב, ויבא אחר איש ישראל אל הקב"ה וגו' (במדבר כה ח) ואיכן היה פנחס מדבר לפני משה, לקיים מה שנאמר ואין שלטיון ביום המות, [ואין מות] אלא לשון השפלה ניתנה הישועה לפנחס והשפיל את משה.

ה׳ואף דוד כתיב בו והמלך דוד זקן (מ"א א א), וכיון שנטה למות מה כתיב, ויקרבו ימי דוד למות (שם ב א), המלך דוד אין כתיב כאן, אלא ויקרבו ימי דוד, ואף יעקב כיון שנטה למיתה התחיל משפיל עצמו אצל יוסף, ואמר אם נא מצאתי חן בעיניך (בראשית מז כט), אימתי כיון שקרב למיתה ויקרבו ימי ישראל למות.

ו׳ד"א מהו ויקרבו. אמר ריש לקיש א"ל הקב"ה חייך נטמן אתה ואין אתה מת, ויקרבו ימי ישראל למות.

ז׳ד"א מהו ויקרבו. היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, כאדם שהוא אומר פלוני קרב על חבירו הוי ויקרבו.

ח׳אמרו רבותינו כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, כתיב ויקרבו ימי דוד למות (מ"א ב א), שלא הגיע לימי אבותיו, בועז עובד וישי, אמרו רבותינו יותר מארבע מאות שנה היו חיין, דוד לא חיה אלא שבעים שנה, לא הגיע לימי אבותיו, לפיכך כתיב בו קריבה, עמרם חי מאה ושלשים (ושלש) [ושבע] שנה, ומשה לא חיה אלא מאה ועשרים, לפיכך כתיב בו קריבה, הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד), ויעקב כתיב בו קריבה, שלא הגיע לימי אבותיו, אברהם חיה קע"ה שנה, יצחק ק"פ, ויעקב קמ"ז, לפיכך כתיב בו קריבה, ויקרבו ימי ישראל למות.

ט׳ויקרא לבנו ליוסף. למה לא קרא לא לראובן ולא ליהודה, ראובן היה בכור, ויהודה היה מלך, והניחן וקרא ליוסף, אלא בשביל שהיה ספיקה בידו לעשות, לפיכך ויקרא לבנו ליוסף.

י׳ויאמר [לו] אם נא מצאתי חן בעיניך [וגו'] ועשית עמדי חסד ואמת, ויש חסד של שקר הוא אומר חסד ואמת, למה כן, משל ההדיוט אומר מת בריה דרחמך טעון מת רחמך פרוק, א"ל אם תעשה עמדי חסד לאחר מיתתי חסד של אמת הוא.

י״אאל נא תקברני במצרים. למה שסופה של מצרים ללקות בכנים ויהיו מרחשות תחת גופי, לפיכך אל נא תקברני במצרים:

י״בד"א מפני מה לא בקש ליקבר במצרים, שלא יעשו בו ע"ז שכשם שנפרעין מעובדי ע"ז, כך נפרעין מע"ז עצמה, שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' (שמות יב יב). וכן אתה מוצא בדניאל, כיון שפתר לנבוכדנצר את החלום, מה כתיב באדין נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה (דניאל ב מו), אבל דניאל לא בקש אמר כשם שנפרעין מעובדי ע"ז כך נפרעים ממנה. וכן אתה מוצא בחירם, כיון שעשה עצמו אלוה מה כתיב בו, יען (כי) גבה לבך ותאמר אל אני (יחזקאל כח ב), א"ל הקב"ה הנה חכם אתה מדניאל, נבוכדנצר בקש לקרב לו ולא רצה ואת עשה עצמך אלוה, מה סופך (אל) [על] ארץ השלכתיך וגו'.

י״גד"א אמר יעקב שלא יפדו בי המצרים שנמשלו בחמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), ואני נמשלתי בשה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז), וכתיב ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד כ), שלא יפדו בי, הוי אל נא תקברני במצרים.

י״דושכבתי עם אבותי וגו' (בראשית מז ל). למה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל, אמר ר' חנניה אמר ר' יהושע בן לוי דברים בגו, אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קטז ט), אמרו רבותינו שני דברים בשם ר' חלבו למה אבות מחבבין ארץ ישראל לקבורה, שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח, ואוכלין שנות המשיח. ור' חמא ב"ר חנינא אמר מי שמת בחוצה לארץ ונקבר שם שתי מיתות יש בידו, מנין שנאמר ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי ובבל תבא ושם תמות ושם תקבר אתה וכל אהביך אשר נבאת להם בשקר (ירמיה כ ז). אמר ר' סימון אם כן הפסיקו הצדיקים שבחוצה לארץ נקברין, אלא מה הקב"ה עשה (מחזר) [מחרר] לפניהם את הארץ, ועש אותן כנודות הללו והם מתגלגלין ובאין, עד שמגיעין אל ארץ ישראל, וכיון שמגיעין לארץ ישראל נותן בהם רוח חיים, והן עומדין מנין, שנאמר (הנני) [הנה אני] פותח את קברותיכם וגו' (יחזקאל לז יב), ואחר כך ונתתי רוחי בכם וחייתם (שם שם יד). אמר ריש לקיש מקרא מלא הוא כיון שמגיעין לארץ ישראל, הקב"ה נותן בהם נשמה, שנאמר נותן נשמה לעם עליה (ישעיה מב ה).

ט״ומעשה בר' קצרא ור' אלעזר שהיו מהלכין בפולי של חוץ מטבריא ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ ליקבר בארץ ישראל. אמר ר' קצרא לר' אלעזר מה מועיל שיצתה נפשו בחוצה לארץ, ובא להקבר בארץ ישראל, אני קורא עליו, ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיה ב ז), בחייכם, ותבואו ותטמאו את ארצי (שם), במיתתכם, א"ל כיון שנקבר בארץ ישראל הקב"ה מכפר לו שנאמר וכפר אדמתו עמו (דברים לב מג).

ט״זר' יוחנן כשהיה מסתלק מן העולם, אמר לתלמידיו אל נא תקברוני אלא בכלים צבועים, ולא בכלים לבנים, [ולא בכלים שחורים], אם אעמוד בין הצדיקים לא אבוש, ובין הרשעים לא אכלם.

י״זר' יהודה כשנפטר מן העולם אמר למי שהוא עומד עליו אמור להם קראו לי לתלמידיי, אמר להם קברו אוי בכלים לבנים, שלא אבוש במעשי להקביל פני בוראי.

י״חרבינו הקדוש כשהיה מסתלק מן העולם, צוה ג' דברים, אמר להן

י״טלא תזוז אלמנתי מתוך ביתי,
ואל תספדו לי בעיירות שבארץ ישראל,
ואל תניחו לנכרי שיגע במטתי, אלא מי שנטפל לי בחיי, יטפל לי במותי,

כ׳והוא דר בצפורי שבע עשרה שנה, שלש עשרה שנה חשש בשיניו, וכל אותן שלש עשרה שנה לא מתה חיה בארץ ישראל, ולא הפילה אשה עוברה בארץ ישראל, ובסוף שלש עשרה שנה כעס רבינו הקדוש על ר' חייא הגדול, נכנס אליהו זכור לטוב אצל רבינו הקדוש בדמותו של ר' חייא, ונתן ידו על שינו ומיד נתרפא, למחר נכנס ר' חייא אצלו, א"ל ר' אותו השן שלך מה היא עושה, א"ל משעה שנתת עליו ידך אתמול נתרפאה באותה שעה, אמר ר' חייא אי לכם חיות שבארץ ישראל, [אי לכם עוברות שבארץ ישראל], אפילו כן אמר לו לא נתתי אני ידי על שינך, מיד ידע רבינו שאליהו היה, מאותה שעה התחיל ר' חייא נוהג בו כבוד.

כ״אושכבתי עם אבותי. אמר יעקב ליוסף אם אתה עושה לי כמו שאני אור לך הרי יפה, ואם לאו נפשי יוצאה ממני, אמר לו כך אני עושה לך, אמר לו השבע וישבע לו, כיון שנסתלק מה כתיב, ויעשו בניו לו [כן] כאשר צום (בראשית נ יב), אמר הקב"ה בעולם הזה אין המות מניח לאדם שישמח, אבל לעולם הא בלע המות לנצח וגו' (ישעיה כה ח), כיון שהמות מסתלק מה כתיב וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול (צעקה) [זעקה] (שם סה יט).

כ״בויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט א). לא היה צריך לומר אלא ויקרא עשו אל בניו, למה שהוא גדול, אמר הכתוב כי לא שאול תודך מות יהללך (ישעיה לח יח), מי מודה מי שהוא חי, ומשתחוה לאל חי, שנאמר חי חי הוא יודך כמוני היום וגו' (שם שם יט), וכן עשו הרשע לא מת על מטתו, ולא עשה דייתיקי (פי' צוואה), ומי עשה דייתיקי יעקב, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו.

כ״ג[ויקרא יעקב אל בניו]. זש"ה מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב יב כ), זה יצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות מסטירין של הקב"ה (פי' סודו) יצחק קרא לעשו בקש לגלות לו את הקץ וגנזו הקב"ה ממנו, שנאמר ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' (בראשית כז א), ואף יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר האספו ואגידה לכם וגו', למה הדבר דומה, לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו, בא אותו העבד למות, קרא לבניו לעשותן בני חורין, ולומר להם היכן הוא דייתיקי שלהם, עמד המלך למעלה ממנו, ראה אותו העבד והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם, התחיל אמר להם בבקשה מכם עבדיו של מלך אתם היו מכבדין אותו, כדרך שכיבדתיו אני כל ימי, כך יעקב קרא לבניו להודיע להם אימתי הקץ, מיד נגלה עליו הקב"ה, א"ל לבניך אתה קורא ולי לא קראת, ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג כב), כיון שראה הקב"ה נגלה עליו, מיד התחיל לומר להם בבקשה מכם היו מכבדין להקב"ה, כשם שכבדוהו אבותי, שנאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' (בראשית מח טו), אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד), מיד וישתחו ישראל על ראש המטה (בראשית מז לא), התחיל לומר בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמר לו הקב"ה כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כה ב).

כ״דד"א ויקרא יעקב אל בניו. זש"ה אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי (תהלים נז ג) אמר ר' יהושע בן לוי שלשה דברים גזרו בית דין של מטה, והסכים הקב"ה עמהם, אלו הן,

כ״האחת בימי עזרא, בשעה שעלו מבבל בקש הקב"ה להתיר להם את המעשרות, מה עשו עמדו וגזרו על עצמן שיהו מעשרין, שנאמר ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי וגו' (נחמיה י לח), מה עשו כתבו אותו בספר, ונתנו אותו בהיכל, מה עשו למחר נכנסו ומצאו אותו חתום, שהסכים הקב"ה עמהם, שנאמר ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה (וחותמים על) [וכותבים ועל] החתום וגו' (שם שם א). ואחת בימי מרדכי ואסתר, שנאמר קימו וקבלו (אסתר ט כז) קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ואחת בימי יהושע, כשנכנסו ישראל לארץ, אמר להם יהושע והיתה העיר [ההיא] חרם (יהושע ו יז), ואין אתה מוצא שאמר לו הקב"ה דבר זה אלא מעצמו עשאו, ומנין שהסכים הקב"ה עמו, שנאמר חטא ישראל (שם ז יא),

כ״והוי אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי.

כ״זד"א אקרא לאלהים עליון, מדבר ביעקב, כיון שנכנסו בניו לברכם, התחיל לחלק להם פרוקפאות (פי' מתנות), ומנין שהסכים הקב"ה עמו, את מוצא כל ברכות שבירך אבינו יעקב את השבטים כך ברכן משה, שהסכים הקב"ה עמו על כל ברכה וברכה, הוי ויקרא יעקב.

כ״ח[ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו] ר' פנחס הכהן בר חמא ור' יהודה הלוי בר שלום אמרו מהו האספו, הטהרו, כשם שאתה אומר תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף (במדבר יב יד).

כ״ט ד"א האספו, העשו אסופות אסופות, מה עשו כיון שנכנסו התחיל מקנתרן.

ל׳ראובן בכורי אתה (בראשית מט ג). חד אמר לפגם וחד אמר לשבח, לפגם, אמר לו ראובן בכורי אתה, אתה בכור ואני בכור, אמר ר' יהודה הלוי ב"ר שלום שמונים וארבע שנה לא ראה יעקב קרי, אני בכור ואתה בכור.

ל״אכחי וראשית אוני יתר שאת. שלך היתה ראויה כהונה גדולה, ואין שאת אלא כהונה גדולה, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ויקרא ט כב).

ל״בויתר עז שלך היתה המלוכה ראויה, ואין עז אלא מלכות, שנאמר ויתן עז למלכו (ש"א ב י). וחד אמר לשבח, ראובן בכורי אתה, נאה אתה לבכורה, אע"פ שחללת בקנאתו של אמו קינא, למה כל ימים שהיתה רחל קיימת היתה מטתו של יעקב אצלה, משמתה נטל יעקב מטתו ונתנה אצל בלהה, מה עשה ראובן נטל קנאתו של אמו, עשה עצמו כאילו ישן באותה מטה, כדי שיטול יעקב מטתו אצל לאה, לפיכך הוא מ קלסו, ראובן בכורי אתה, כחי וראשית אוני, אתה הייתה טפה ראשונה שיצתה ממני.

ל״גפחז כמים אל תותר. מהו כמים, ר' ירמיה ור' נתן, חד אמר לפגם, וחד אמר לשבח, לפגם מהו כמים לא הנחת לך כלום, אלא כמים, כיצד אדם מפנה חבית של דבש והוא משייר בה קימעא, כשמערה בה מים אינו משייר כלום, כך לא שיירתה לך כלום זכות, אלא פחז כמים. וחד אמר לשבח, מהו כמים, אדם שהוא מערה דבש או שמן משייר קימעא, אתה לא שיירתה לך עון אלא כמים, מה המים מטהרין אף אתה כן נטהרתה.

ל״דד"א פחז כמים, לשון נוטריקון הוא, ר' אליעזר אומר מהו פחז, פ'חית ח'טית ז'נית, הפרחתה חילך.

ל״ה[ד"א פחז כמים]. שנו רבותינו שלשה משקין אסורין משום גילוי, המים והיין והחלב, נמצא היין מגולה הרי הוא מיצר בו שהוא שופכו, אכל המים אם נמצאו מגולין אינו מיצר מהן אם שופכן, כך עשית כל הכתרים שהיו לי השלכת אותם כמים, פחז כמים, נכנסו שמעון ולוי וקנתרן, אמר שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, מהו מכרותיהם כלי חמס.

ל״ובסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, כששני השבטים האלו נקהלים לא יזכר שמי שם, כשיעמוד זמרי ויחטא אל תחד כבודי [שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד), וכן ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו' ויקהלו על משה ועל אהרן (שם טז א ב), בקהלם אל תחד כבודי].

ל״זכי באפם הרגו איש. כשהרגו את שכם בן חמור אמר להם עכרתם אותי, מיד ארור אפם כי עז, אין השבטים הללו יכולין לישב כאחת, אלא אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, נכנס יהודה וקילסו. יהודה אתה יודוך אחיך, אתה בשמך הודת אמך כשילדה אותך אמה הפעם אודה את ה' (בראשית כט לה), ומה ראתה להודות ביהוה, אלא ילדה לראובן, וראה דתן ואבירם ולא הודת בו, ילדה לשמעון וראתה זמרי ולא הודת בו, ילדה ללוי וראתה קרח ולא הודת בו, כיון שילדה ליהודה מיד הודת בו, שהוא הודה במעשה תמר, שנאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (שם לח כו), א"ל אביו אמך הודית בך ואת הודית, לפיכך אחיך יודו לו. יצחק כשבירך ליעקב אמר לו וישתחוו לך בני אמך (שם כז כט), שלא היה לו אלא אשה אחת, אבל יעקב שהיו לו ארבע נשים אמר בני אביך, למה יודוך אחיך שכל ישראל יקראו על שמך יהודים, ולא עוד אלא שהמשיח יוצא ממך שהוא מושיע את ישראל, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי וגו' (ישעיה יא א).

ל״חבנימן זאב יטרף. זש"ה כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז), בתחלה היה הסוד ליראי ה', שנאמר סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד), חזר ונתן אותו לישרים שנאמר ואת ישרים סודו (משלי ג לב), חזר ונתן אותו לנביאים, שנאמר כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.

ל״טכל מה שהצדיקים עושים ברוח הקודש עושין, יעקב כשבירך את יהודה בירכו באריה שנאמר גור אריה יהודה (בראשית מט ט), כנגד מלכות בבל, שכתיב בו קדמייתא כאריה (דניאל ז ד), וחנניה מישאל ועזריה מזדווגין לה, ליוסף זיווגו כנגד מלכות רומי הרשעה הזו. אמר ר' שמואל בר נחמן מסורת של אגדה היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל [שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה מט כ)]. ומשה זיווג שבטו של לוי כנגד מלכות יון בני חשמונאי שהיה מלוי, ולוי שבט שלישי הוא, וזו מלכות יון שלישית, לוי שלש אותיות, ויון שלש אותיות זה מקריב פרים וזה כותב על קרן השור אין להן חלק באלהי ישראל, אלו מרובין ואלו מועטין, ראה אותן משה ובירכן, שנאמר ברך ה' חילו וגו' (דברים לג יא), ויעקב זיווג לבנימן כנגד מלכות מדי, וכתיב במלכות מדי, וארו (חיווא) [חיוה] אחרי (תיניינה דמייא) [תנינה דמיה] לדוב (דניאל ז ה), שהרי הקישה כנגד שבט בנימן שנמשל בו, שנאמר בנימן זאב יטרף, מה הזאב הזה חוטף כך היה שבטו של בנימן חוטף, שנאמר וראיתם (את) [והנה אם יצאו] בנות שילה וגו' וחטפתם לכם (שופטים כא כא).

מ׳ד"א בנימן זאב יטרף וגו'. מדבר בשופטו באהוד מה כתיב ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות (שם ג טז), שהיה עוסק בתורה שנקראת חרב פיפיות, ולה שני פיות, שאוכלת בשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

מ״אד"א ויעש לו אהוד חרב, ונתנה על ירך ימינו, נכנס אצל עגלון אמר לו דבר אלהים לי איך (המלך) ויקם מעל הכסא (שם שם כ), אמר הקב"ה אתה חלקת לי כבוד ועמדת מכסאך בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בת שיעמוד ממנה בן ואני משיבו על כסאי, זו רות המואביה שעמד ממנה שלמה, שכתיב בו וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט כג), מה כתיב וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו (שופטים ג כא). בבקר יאכל עד, ויתקעה בבטנו ולערב יחלק שלל.

מ״בד"א בנימן זאב יטרף. מדבר בארצו, בבקר יאכל עד זו יריחו, שהיא מבכרת פירותיה, ולערב יחלק שלל, זו בית אל שהיא מלקשת פירותיה.

מ״גד"א בנימן זאב יטרף וגו'. מדבר בשאול, בבקר יאכל עד, ושאול לכד המלוכה על ישראל [וגו'] ויעש חיל ויך את עמלק (ש"א יד מז מח), ולערב יחלק שלל, וימת שאול ושלשת בניו (שם לא ו).

מ״דד"א בנימן זאב יטרף, מדבר באסתר המלכה, בבקר יאכל עד, ויבא המלך והמן לשתות (אסתר ז א), ולערב יחלק שלל, ביום ההוא נתן אחשורוש לאסתר המלכה וגו' (שם ח א).

מ״הד"א בנימן זאב יטרף, מדבר בקרבן, בבקר יאכל עד, את הכבש האחד תעשה בבקר (במדבר כח ד), ולערב יחלק שלל, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.

מ״וכל אלה שבטי ישראל שנים עשר. אלו השבטים, אבל לבלן בישמעאל שנים עשר נשיאים יוליד (בראשית יז כ), אבל השבטים על סדרו של עולם הוא מהלך, היום י"ב שעות, הלילה י"ב שעות, השנה י"ב חדשים, המזלות י"ב, לפיכך כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. אמר ר' יוחנן, וכי שנים עשר שבטים היו, והלא אפרים ומנשה הרי י"ד, אלא כשלוי נמנה עמן אין אפרים ומנשה נמנה עמהן, וכשאין לוי נמנה עמהן אפרים ומנשה נמנין עמהן שבט אחד, מנין שנאמר לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד (במדבר א י), הוי כל אלה שבטי ישראל שנים עשר לא פחות ולא יותר. אפילו רבקה ראתה אותם [שנים עשר] שנאמר ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך (בראשית כה כג), הרי ב', ושני לאומים הרי ד', ולאום מלאום יאמץ הרי ו', ורב יעבוד צעיר הרי ח', והנה תאומים בבטנה הרי י', ויתרוצצו הבנים בקרבה הרי י"ב.

מ״זוזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. אותו אין כתיב כאן אלא ברך אותם, למה כן, בשביל שנתן ליהודה גבורתו של ארי, וליוסף גבורתו של שור, ולנפתלי קלותו של איל, ולדן נשיכתו של נחש, תאמר שזה גדול מזה, כללן באחרונה, איש כברכתו ברך אותם, שחילק להם את הארץ, ונתן ליהודה את הארץ עשה שעורים, ולבנימן ארץ שהיא עשה חטים, אעפ"י כן כללן אלו באלו שיהו אוכלין אלו משל אלו, הוי וזאת אשר דבר להם אביהם, אליהם אין כתיב כאן, אלא להם, וזאת עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם, וממקום שפסקתי אני הוא מתחיל, שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, כיון שעמד משה פתח בוזאת הברכה (דברים לג א) מהיכן שפסק יעקב, הוי וזאת, אמר להן הברכות הללו אימתי מגיעות לכם משעה שתקבלו את התורה, שכתיב בה וזאת התורה (שם ד מד), הוי וזאת. ואף במה שחתם יעקב פתח להן משה, אמר משה מזקנים אתבונן (תהלים קיט ק), יצחק כשבירך את יעקב אמר ואל שדי יברך אותך (בראשית כח ג), במה חתם בסוף ברכתו בקריאה ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (שם כח א), אף יעקב במה שפסק אביו משם התחיל, ויקרא יעקב אל בניו (שם מט א), וחתם יעקב בזאת, ואף משה כשעמד לברך את השבטים התחיל בוזאת וזאת הברכה (דברים לג א), ובמה חתם משה באשריך, שנאמר אשריך ישראל מי כמוך (שם שם כט), ראה דוד פתח באשרי האיש (תהלים א א), הוי מזקנים אתבונן.

מ״ח(ד"א וזאת אשר דבר להם אביהם). [ויעשו בניו לו כן כאשר צום]. מה עשו, חנטו אותו והעלו אותו, מה כתיב ויבאו עד גורן האטד (בראשית נ י), וכי גורן יש לו לאטד, שאמר עד גורן האטד, אלא אלו כנענים שנטלו כתריחן והקיפו ארונו של יעקב כגורן זה שמקיפין אותו באטד, ר' אליעזר אומר כיון שראו ארונו של יעקב אבינו התירו אזורי מתניהם וחלקו כבוד ליעקב אבינו. ר' שמואל בר נחמן אמר קשרי אצבעותיהם התירו, ורבותינו אומרים באצבע הראו את הארון, ואמרו אבל כבד זה למצרים, בשביל כן נתן להם הקב"ה גורן. ויעש לאביו אבל שעת ימים, מכאן שאבילות שבעת ימים, ואמרי לה מכאן ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים (ויקרא ח לג) ולמה עושין שבעה ימי אבילות כנגד שבעת ימי השמתה, אמר להם הקב"ה בעולם הזה נצטערתם עם הצדיק, ושמרתם לו אבל שבעת ימים, לעולם הבא אני מחזיר אותו האבל לשמחה, שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמיה לא יב), וכשם שאני מנחם אתכם, כך אני מנחם לציון, שנאמר כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה (ישעיה נא יג).

מ״טחסלת פרשת ויחי.

נ׳וסליק ספר בראשית.