מדרש תנאים על ספר דברים א׳Midrash Tannaim on Deuteronomy 1

א׳אלה הדברים אמר הקב״ה חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים:

ב׳אמר ר' שמעון אשריהם של צדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שהן מצווין את בניהם אחריהם על דברי תורה שכן מצינו באברהם אבינו שלא נפטר מן העולם עד שצוה את בניו ואת ביתו שישמרו דרכיו של הקב״ה שנ' (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' וכן יצחק צוה את יעקב שנאמר (שם כח א) ויקרא יצחק (את) [אל] יעקב ויברך אותו ויצוהו וכן יעקב צוה את בניו שנ' (שם מט לג) ויכל יעקב לצוות את בניו וכן דוד מלך ישראל צוה את שלמה בנו שנ' (מלכים א' ב א) ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר וכן משה רבינו לא נפטר מן העולם עד שהוכיח את ישראל על עונות שבאו לידם וצוה אותם לשמור מצוותיו של הקב״ה שנ' אלה הדברים וכו' מהו אלה הדברים א״ר ישמעאל דברים הללו שקולים כנגד עשר הדברות שקבלו ישראל מהר סיני ולא עוד אלא שעשרת הדברים כשאמרו עליהם נעשה ונשמע לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ואמרו (שמות לב ד) אלה אלהיך ישראל ודברים הללו החזירו את ישראל למוטב ודיבקום בהקב״ה ובתורתו שנ' (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם א״ל הקב״ה למשה הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו לא יהיו נקראים אלא על שמך שנ' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל אשר דבר ה' לא נאמר אלא אשר דבר משה:

ג׳[השמטה: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וכי לא דבר משה אל כל ישראל אלא אלה בלבד והלא כל התורה כתב משה שנ' (לא ט) ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי וכי תורה אחת כתב והלא שלוש עשרה תורות כתב שתים עשרה לשנים עשר שבטים ואחת לשבטו שללוי שאם ביקש אחד מן השבטים לעקור דבר אחד מן התורה יהא שבטו שללוי מוציא תורתו ומגיהה מתוכו וכי אם כן מה תלמוד לומר אלה הדברים אלא מלמד שהיו דברי תוכחות ומנין שהיו דברי תוכחות שנ' (לב טו) וישמן ישורון ויבעט הא מלמד שהיו דברי תוכחות. כיוצא בו אתה אומר (עמוס א א) דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע וכי לא נתנבא עמוס אלא אלה בלבד והלא ככל חביריו נתנבא ומה ת״ל דברי עמוס אלא מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות שנ' (שם ד א) שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בחר שומרון אלו בתי דיניהן שלישראל העושקות דלים הרוצצות אביונים הא מלמד שהיו דברי תוכחות. כיוצא בו אתה אומר (יר' יל ד) ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה וכי לא נתנבא ירמיה אלא אלה בלבד והלא שני ספרים כתב שנ' (שם נא סד) עד הנה דברי ירמיהו ומה ת״ל ואלה הדברים אלא מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות שנ' (שם ל ה) כי כה אמר ה' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום. שאלו נא וראו אם יולד זכר. הוי כי גדול היום ההוא הא מלמד שהיו דברי תוכחות. כיוצא בו אתה אומר (ש״ב כג א) ואלה דברי דוד האחרונים וכי לא נתנבא דוד אלא אלה בלבד והלא כל תהלים כתב שנ' (שם כג ב) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני אלא מלמד שהיו דברי תוכחות. כיוצא בו אתה אומר (קה' א א) דברי קהלת בן דוד וכי לא נתנבא שלמה אלא אלה בלבד והלא שלושה ספרים כתב וחצי החכמה היתה משלי שנ' (מ״א ה יב) וידבר שלשת אלפים משל ומה ת״ל דברי קהלת בן דוד אלא מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות שנ' (קה' א ה) וזרח השמש ובא השמש וגו' הולך אל דרום וסובב אל צפון. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא מלמד שכינה הכתוב לרשעים בחמה ובלבנה ובים שאין להם מתן שכר]. אל כל ישראל שאלו הוכיח למקצתן היו אלו שבשוק אומרים כך הייתם שומעים דברי בן עמרם ולא הייתם משיבים אותו דבר כך וכך אלו היינו שם היינו משיבים אותו שנים שלשה ארבעה חמשה פעמים על כל דבר ודבר:

ד׳ד״א אל כל ישראל מלמד שכינס משה גדוליהם וקטניהם של ישראל אמר להן הריני מוכיח אתכם כל מי שיש בידו תשובה יבא ויאמר:

ה׳ד״א אל כל ישראל מלמד שהיו בעלי תוכחות ויכולין לקבל תוכחות:

ו׳בעבר הירדן במדבר והלא עבר הירדן יישוב הוא ומלא עיירות שנ' (במדבר לג מט) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ומה ת״ל במדבר אלא שהוכיחן בעבר הירדן על מה שעשו במדבר שאמרו (שם יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה אמרו נעשה ע״ז שתלך בראשינו הה״ד (תהלים עח מ) כמה ימרוהו במדבר וכן הוא אומר (יחזקאל כ יג) וימרו בי בית ישראל במדבר לכך נאמר במדבר. ד״א בעבר הירדן מלמד שהוכיחן על כל מה שעשו בעבר הירדן:

ז׳במדבר מלמד שהוכיחן על כל מה שעשו במדבר מלמד שהיו ישראל מכנסין בניהם ובנותיהם הקטנים וזורקין אותן לתוך חיקו של משה ואומרים לו בן עמרם מה אנונה אתקינתא לאלו מה פרנסה אתקינתה לאלו:

ח׳ר' יהודה אומר הרי הוא אומר (שמות טז ג) ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר:

ט׳[השמטה: ד״א במדבר הוכיחן על שנתרעמו במדבר על המים שנ' להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא].

י׳ד״א במדבר הרי זה כלל מה שעשו במדבר:

י״אבערבה מלמד שהוכיחן על מה שעשו בערבות מואב וכי מה עשו בערבות מואב (במדבר כה א) וישב ישראל בשטים וגו':

י״במול סוף מלמד שהוכיחן על מה שעשו שהמרו על הים והפכו קדל על דברי בן עמרם ג' מסעות:

י״גר' יהודה אומר המרו על הים והמרו בתוך הים שנאמר (תהלים קו ז) וימרו על ים בים סוף ומהו זה זה צלמו של מיכה שעבר עמהם בתוך הים שנאמר (זכריה י יא) ועבר בים צרה והכה בים גלים:

י״דבין פארן הוכיחן על מה שעשו המרגלים בפארן שנא' (במדבר יג ג) וישלח אתם משה ממדבר פארן:

ט״וומה ת״ל בין פארן אפשר שלא היה משה יכול להוכיח את ישראל אלא בתחלת מסע ומנין בין כל מסע ומסע ת״ל בין פארן ובין תפל ולבן בין פארן לתפל ובין תפל ללבן:

ט״זובין תפל ולבן אמר ר' ישמעאל חיזרנו על כל המסעות ולא מצינו מקום שנקרא שמו תפל ולבן אלא כך א״ר יוסי הוכיחן על דברי תפלות שאמרו על המן שנקרא לבן שנ' (שמות טז לא) והוא כזרע גד לבן ומה אמרו עליו (במדבר כא ה) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל:

י״זוחצרות מלמד שהוכיחן על מה שעשו בחצרות על השליו שאמרו (שמות טז ג) (בשבתינו על סיר הבשר) (במדבר יא ד) [מי יאכילנו בשר]:

י״ח[השמטה: ד׳׳א וחצרות אמר להם לא היה לכם ללמוד ממרים ממה שעשיתי בה בחצרות והרי הדברים קל וחומר ומה אם מרים הצדקת נענשה על אחת כמה וכמה שאר כל אדם]. ודי זהב אמר להם הא ותירא כל מה שעשיתם לפני מעשה העגל קשה עלי מן הכל מושלו משל למה הדבר דומה לאחד שעשה לו חברו צרות רבות ובאחרונה עשה לו אחת אמר לו הא ותירא כל מה שעשית לי זו קשה עלי יותר מכולן כך אמר הק' ברוך הוא לישראל הא ותירא כל מה שעשיתם לפני מעשה העגל קשה עלי יותר מן הכל:

י״טד״א ודי זהב ר' יודה מושלו משל לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם והיו הכל מאשרין אותו (כענין שנ' (מלאכי ג יב) ואשרו אתכם כל הגוים) ובאחרונה באו גוים וקיבלן באו לסטים וקבלן והיו הכל אומרים כך היא וסתו של פלוני להיות מקבל את הכל כך אמר המקום ברוך הוא ודי זהב למשכן ודי זהב לעגל:

כ׳ר' יוסי בן חנינה אומר הרי הוא אומר (שמות כה יז) ועשית כפרת זהב טהור יבא זהבה של כפרת ויכפר על זהבו של עגל:

כ״אר' יהודה אומר הרי הוא אומר במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב אלו עשרה נסיונות שניסו אבותינו את המקום במדבר ואלו הן שנים בים שנים במים שנים במן שנים בשליו אחד בעגל אחד במדבר פארן במרגלים א״ל ר' יוסי בן דורמסקית יודה (בי רב) [בירבי] על מה אתה מעוית עלינו את הכתובים מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שחיזרתי על כל אותן המקומות ואינן אלא שם המקומות לענין המאורע כענין שנ' (בראשית כו לג) ויקרא אותה שבעה וכן הוא אומר (שם כו כ) ויקרא שם הבאר עשק מפני מה כי התעשקו עמו:

כ״בכיוצא בדבר דרש ר' יהודה (זכריה ט א) משא דבר ה' בארץ חדרך זה המשיח שהוא חד לאומות ורך לישראל א״ל ר' יוסי (ב״ר יודה) [בן דורמסקית] יודה בירבי על מה את מעוית עלינו את הכתובים מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שאני מדמשק ויש שם מקום ונקרא חדרך:

כ״גכיוצא בדבר דרש ר' יודה (בראשית מא מג) וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים א״ל ר' יוסי (בר״י) [בן דורמסקית] יודה בירבי עד מתי אתה מעוית עלינו את הכתובים אין אברך אלא (אפרכוס) [אלברכיס] שהכל נכנסין [ויוצאין] תחת ידו לקיים מה שנ' (שם שם) ונתון אותו על כל ארץ מצרים:

כ״דאחד עשר יום מחורב וכו' וכי אחד עשר יום היו נוסעין מחורב לקברות התאוה ומקברות התאוה לחצרות ומחצרות למדבר פארן והלא אינו אלא מהלך ג' ימים שנ' (במדבר י' ל״ג) ויסעו מהר ה' דרך שלשה ימים [ר' יהודה אומר] וכי לג' ימים היו נוסעין אחד עשרה מסעות והלא אינו אלא מהלך מ' יום כמו שנ' באליהו (מלכים א' י״ט ח') ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב אחר שלמדתה שאי אפשר חזור לך לענין הראשון אחד עשר יום אלא אלו זכו ישראל לאחד עשר יום היו נכנסין לארץ אלא מתוך שקלקלו מעשיהן גלגל המקום ב״ה עמהן כנגד מ' יום ארבעים שנה במדבר שנ' (במדבר י״ד ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה:

כ״ה[ר' יהודה אומר] (האומר) אלו זכו ישראל לשלשה ימים היו נכנסין לארץ שנ' (שם י' ל״ג) וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשה ימים לתור להם מנוחה ואין מנוחה אלא ירושלם שנ' (דברים י״ב ט') כי לא באתם עד עתה אל המנוחה:

כ״ור' בניה אומר אלו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסין לארץ שנ' (שמות י״ג ד') היום אתם יוצאים בחדש האביב והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני מיד:

כ״ז[השמטה: אבא יוסי בן יוחנן איש ינוח אומר משום אבא כהן בר דליה אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסותיהן מן הים היו נכנסין לארץ שנ' עלה רש מיד כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך. ד״א אחד עשר יום מחורב אמר משה לישראל אחד מעשרה דברים שקבלתם ועברתם עלי' היא גרם לכם ואיזה זה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ואתם עשיתם ודי זהב].

כ״חויהי בארבעים שנה מלמד שלא הוכיח משה את ישראל אלא סמוך למיתה ממי למד מיעקב אבינו שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה שנ' (בראשית מ״ט א') ויקרא יעקב אל בניו ראובן וכו' א״ל ראובן בני מפני מה לא הוכחתיך כל הימים שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי ללמדך שאין מוכיחין אלא סמוך למיתה מפני ד' דברים אין מוכיחין אלא סמוך למיתה שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו ושלא יהא בלבו עליו ושלא יהא רואהו ובוש ממנו ושלא יהא המוכיח צריך תוכחת מגיד שהתוכחת מביאה לידי שלום שנ' (בראשית כ״א כ״ה) והוכיח אב' את אבימלך מהו אומר (ע״ש כ״ז) ויכרתו ברית שניהם וכן הוא אומר (שם כ״ו כ״ז) ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו' ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך:

כ״טויעש להם משתה:

ל׳וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו וכן את מוצא ביהושע שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה שנ' (יהושע כ״ד ט״ו) ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' ויאמר העם אל יהושע לא כי את ה' נעבוד ויאמר יהושע אל כל העם עדים אתם בכם היום וכן את מוצא בדוד שלא הוכיח את שלמה אלא סמוך למיתה שנ' (מלכים א' ב' א') ויקרבו ימי דוד למות ויצו את של' בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ ושמרת משמרת ה' אלהיך וכן את מוצא בשמואל שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה שנ' (שמואל י א' י״ב ג') הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ויאמר להם עד ה' בכם:

ל״אדבר משה לבני ישראל וכי לא דבר משה אל כל ישראל אלא אלה הדברים בלבד מניין לכל הדברים שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הכללין והפרטין הגופים והדקדוקים ת״ל אשר דבר משה ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש [השמטה: מגיד שהשנה שנים עשר חדש ומה ת״ל ויהי בארבעים שנה לפי שהוא או' (אס' ג יג) בשלושה עש' לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ואו' (מ״א ד ז) ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל ואו' (שם ד יט) ונציב אחד אשר בארץ זה חדש העבור. ר' בניה או' וכי עד שלא עמד שלמה אין אנו יודעין שהשנה שנים עשר חדש והלא כבר נאמר (לא ב) ויאמר אליהם בן מאה ועש' שנה אנכי היום שאין ת״ל היום אלא מעת לעת מגיד שאותו היום שלם מעת לעת ואו' (יהוש' א יא) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר בעוד שלשת ימים ואו' (שם ד יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון צא ומנה שלושים ושלושה מה היו עושין אלא בכו את משה שלשים יום ונכנס ביום אחר שלושת ימים שנ' בעוד שלושת ימים שלושים ושלושה למפרע ואת מוצא שהשנה שנים עשר חדש שמת משה בשבעה באדר, והוא נולד בשבעה באדר אם כן מה ת״ל ויהי בארבעים שנה אלא מלמד שלא הוכיח משה את ישראל אלא לסמוך למיתה].

ל״באחרי הכתו את סיחון מה ראה שלא הוכיחן אלא לאחר מפולת סיחון ועוג אלא אמר משה אם אני מוכיחן קודם לכאן היו אומרים מתירא הוא מסיחון ועוג שאינו יכול להם לפיכך מטיח בנו דברים:

ל״גמושלו משל לה״ד למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר אמרו לו חיילותיו תן לנו קלוסקאות רבות אמר להם איני נותן חזרו ואמרו תן לנו קלוסקאות אמר להם אפטורפוס שלו מפני שהמלך כשר וכי מניין לו רחיות ותנורי במדבר כך אמר משה אם מוכיח אני את ישראל בתחילה עכשו הן אומרים מפני שאינו יכול להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון ועוג לפנינו הוא מוכיחנו לא עשה כן אלא כיון שהכניסן לארץ וראה שנפל סיחון ועוג לפניו התחיל מוכיחן ובוחין לכך נאמר אחרי הכתו:

ל״דד״א למה לא הוכיחן אלא לאחר מפולת סיחון ועוג מפני שהיתה דעתן מיטרפת לפיכך המתין להם עד שנפלו סיחון ועוג בידם וירשו את ארצם ונתישבה דעתם ואחר כך הוכיחן עד שיקבלו תוכחה שאינו דומה מקבל תוכחת מישוב הדעת למקבל תוכחת מתוך טירוף דעת:

ל״האת סיחון מל' האמרי אשר יוש' בחש' אלו לא היה סיחון קשה ושרוי בחשבון קשה היה מפני שהמדינה קשה או אלו לא היה חשבון קשה וסיחון שרוי בתוכה קשה היתה מפני שהמלך קשה על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה:

ל״וואת עוג מלך הב' אש' יו' בעשתרות אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות קשה היה מפני שהמדינה קשה או אלו לא היתה עשתרות קשה ועוג שרוי בתוכה קשה היתה מפני שהמלך קשה על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה:

ל״זאת סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הב' מפני מה נאמר זה לעצמו וזה לעצמו ללמדך שהיו קשים ולא סייעו זה את זה במלחמה ועליהם נאמר (שה״ש ד' ח') ממעונות אריות מהרי נמרים:

ל״חד״א למה נאמר זה לעצמו וזה לעצמו מפני שהין חייבין לומר שירה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכיון שלא אמרו עליהם שירה בא דוד מלך ישראל ואמר עליהם שירה שנ' (תה' קל״ו י״ט) לסיחון מלך האמ' כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו וכשם שאמר דוד על מפלתן כך עתידין ישראל לומר על מפולת ארבע מלכיות שנ' (ישעי' מ״ב י', י״ב) שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ ישימו לה' כבוד:

ל״טבעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה ר' יודה אומר אין הואלה אלא שבועה שנ' (שמות ב' כ״א) ויאל משה לשבת את האיש:

מ׳ויואל שאול את העם (שמואל א' י״ד כ״ד):

מ״אר' יהושע אומר אין הואלה אלא תוכחת שנ' (איוב ו' כ״ח) ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב:

מ״בבאר את התורה הזא' לאמ' אמר להם הרי אני סמוך למיתה כל מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבוא וישננו פרשה אחת ושכחה יבוא וישננה הלכה אחת ושכחה יבוא וילמדנה כל מי ששמע פרק אחד ושכחו יבוא וישמענו לפי כך נאמר באר את התו':

מ״גה' אלהינו דבר אלינו בח' לאמ' אמר להם לא מעצמי אני אומ' לכם אלא מפי הגבורה אני אומר לכם:

מ״דה' אלהינו דבר אלינו רב לכם שבת בהר הזה אמר להם הנאה גדולה לכם בישיבתכם בהר הזה קבלתם עליכם את התורה מניתם עליכם שבעים זקנים מניתם עליכם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות:

מ״ההנאה גדולה יש לכם בישיבתכם בהר הזה:

מ״וד״א רב לכם שבת בהר הזה אמר להם שכר גדול יש לכם שישבתם בהר הזה עשיתם את המשכן תקנתם את המנורה תקנתם את השלחן שכר לכם שישבתם בהר הזה:

מ״זד״א רב לכם שבת בהר הזה אמר להם רעה גדולה לכם ישיבתכם בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי:

מ״חהוי קשה היא הבטלה:

מ״טובאו הר האמרי זה ערד וחרמה:

נ׳ואל שכניו (בערבה) זה עמון ומואב ומדין והר שעיר:

נ״אבערבה זה מישור של צוער:

נ״בבהר זה הר המלך:

נ״גבשפלה זו שפלת לוד ושפלת דרום:

נ״דובנגב ובחוף הים זו עזה ואשקלון וקסרין:

נ״הארץ הכנעני זה גבול הכנעני [שנ' (בראשית י' י״ט) ויהי גבול הכנעני] (מצוין) [מצידון]:

נ״ווהלבנון אמר להם כשתכנסו לארץ עתידין אתם למנות עליכם מלך ולבנות לכם בית הבחירה אין לבנון אלא מלכות שנ' (יחזקאל י״ז ג') בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז:

נ״זהחוח אשר בלבנון שלח אל הארץ אשר בלבנון (מלכים ב' י״ד ט'):

נ״חד״א והלבנון אין לבנון אלא מקדש שנ' (ירמי' כ״ב ו') גלעד אתה לי ראש הלבנון:

נ״טונקף סבכי היער והלבנון באדיר יפול (ישעי' י' ל״ד):

ס׳פתח לבנון דלתיך (זכרי' י״א א'):

ס״אד״א לבנון שכל לבבות תלויין בו:

ס״בד״א לבנון שכל לבבות שמחים בו שנ' (תהלים מ״ח ג') יפה נוף משוש כל הארץ:

ס״גד״א לבנון אמ' ר' יצחק בן טבילאי למה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל שנ' (ישעי' א' י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:

ס״דעד הנהר הגדול נהר פרת מגיד שרובו ותוקפו כנגד ארץ ישראל מכאן משל הדיוט אמ' דבק לשחין וישחן ליה ר' שמעון בן טרפון אמר קרב לגבי דהינא ואידהן:

ס״הד״א עד הנהר הג' נהר פרת מגיד שהוא מפרה והולך עד שעוברין אותו בספינות:

ס״וד״א עד הנ' הג' נהר פרת שמתפרת והולך עד שהוא כולה במגריפה:

ס״זד״א עד הנהר הג' נהר פרת הרי כל הנהרות אומרין לפרת מפני מה קולינו הולך למרחוק ואת הולך ואין את משמיע קולך אמר אינו צריך מעשי מודיעין אותי אדם זורע בי ירק יעלה לשלשה ימים נוטיע בי נטיעה ועולה לשלשים יום לפיכך הכת' משבחיני עד הנהר הגדול נהר פרת:

ס״חד״א בהר ובשפ' ובנגב אין לך כל שבט ושבט שלא היה לו בהר ובשפלה ובנגב שנ' פנו וסעו ובאו הר האמרי וכן את מוצא בכנעניים שלפניהם שנ' ואל כל שכניו:

ס״טראה נתתי לפ' את הא' אמר להם איני אומר לכם לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואים בעיניכם:

ע׳באו ורשו את הא' אמר להם כשאתם נכנסין אין אתם צריכין כלי זיין אלא הריני קוביע לכם דיופיטא ומחלק:

ע״אאשר נשבע ה' לאבתיכם אם תאמר שבועות [אבות] והלא כבר נאמר (חבקוק ג' ט') שבועות מטות אומר סלה ומה ת״ל אשר נשבע ה' לאב' לאברהם ליצחק וליעק' אלא כדאי הוא אברהם בפני עצמו ויצחק בפני עצמו ויעקב בפני עצמו:

ע״במושלו מלה״ד למלך שנתן לעבדו שדה אחת מתנה ולא נתנה לו אלא כמות שהיא עמד העבד והשביחה אמר מה אעשה לא נתנה לי אלא כמות שהיא [חזר ונטעה כרם אמר] מה בידי שלא נתנה לי אלא כמות שהיא כך הקב״ה כשנתן את הארץ לאברהם אבינו מתנה נתנה לו כמות שהיא שנ' (בראשית י״ג י״ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך את':

ע״געמד אברהם אבינו [והשביחה] שנ' (שם כ״א ל״ג) ויטע אשל יצחק [והשביחה שנ'] (שם כ״ו י״ב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים עמד יעקב אבינו והשביחה שנ' (שם ל״ג י״ט) וייקן את חלקת השדה:

ע״דלתת להם אלו עולי מצרים:

ע״הולזרעם אלו באי הארץ:

ע״ואחריהם מה שכיבש דוד וירבעם בן יואש שנ' (מלכי' ב' י״ד כ״ה) הוא השיב את כל גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה:

ע״זכי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד:

ע״חולא דבר ה' למחות את זרע ישראל:

ע״טר' אומר לתת להם אלו עולי בבל ולזרעם אלו בניהם, אחריהם אלו ימות המשיח:

פ׳ואמר לכם בעת ההיא לאמר אמר להם לא מעצמי אני אומר לכם:

פ״אלא אוכל לבדי שאת אתכם אפשר שלא היה משה יכול לדונן אדם שהוציאן ממצרים וקרע להם את הים והוריד להם את המן והגיז להם את השליו והעלה להם את הבאר ועשה להם כמה נסים ונפלאות לא היה יכול לדונן אלא אמר להם ה' אלהיכם הר' את' ריבה אתכם על גבי דייניכם וכן שלמה אומר (מלכי' א' ג' ט') ונתתה לעבדך לב שומע כי מי יוכל לשפוט את עמך אפשר שלא היה שלמה יכול לדונן אדם שנ' בו (שם ה' י') ותרב חכמת שלמה מחכמת בני קדם ויחכם מכל האדם לא היה יכול לדונן אלא אמר שלמה אני איני כשאר כל הדיינין מלך בשר ודם יושב על בימה דן להריגה דן לסקילה דן לצליבה אם חייב סלע יטול שתים שתים יטול שלוש אבל אני איני כן אלא אם חייבתי ממון נפשות אני נתבע בכך נפשות הוא תובע מידי וה״א (משלי כ״ב כ״ב) אל תגזול דל כי דל הוא:

פ״בכי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש:

פ״גוהנכם היום הרי אתם קיימים כיום מכאן אמרו שבע כתות של צדיקים בגן עדן זו למעלה מזו:

פ״דהראשונה אך צדיקים יודו לשמך (תהלי' ק"מ י״ד):

פ״ההשניה אשרי יושבי ביתך (שם פ״ד ה'):

פ״והשלישית אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך (שם ס״ה ה'):

פ״זהרביעית ה' מי יגור באהליך (שם ט״ו א'):

פ״חהחמישית מי ישכון (באהלי) [בהר] קדשיך (שם):

פ״טהששית מי יעלה בהר ה' (שם כ״ד ג'):

צ׳השביעית ומי יקום במקום קדשו (שם):

צ״אככוכבי השמים לרב ר' שמעון בן מנסיא אומר שבע כתות של צדיקים עתידין להקביל פני השכינה לעתיד לבוא ויהיו פניהם דומות לחמה ללבנה לרקיע לברקים לכוכבים לשושנים למנורה שעומדת בבית המקדש:

צ״בלחמה מניין שנ' (שופטים ה' ל״א) וא' כצאת השמש בג' ללבנה מנ' יפה כלבנה (שה״ש ו' י') לרקיע מנ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניא' י״ב ג'):

צ״גלברקים מנ' מראיהם כלפידים כברקים ירוצצו (נחום ב' ה'):

צ״דלכוכבים מנ' ומצדיקי הרבים ככוכבים (דניא' שם):

צ״הלשושנים מנ' למנצח על שושנים (תהלים מ״ה א'):

צ״ולמנורה מנ' ושנים זתים עליה (זכרי' ד' ג'):

צ״זככוכבי השמים משה שהיה אוהב לישראל ביותר בירכן ככוכבי השמים:

צ״חבלעם שהיה שונא לעצמו בירכן כעפר מי מנה עפר יע' (במדבר כ״ג י') הושע בינוני בירכן כחול והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב' א'):

צ״טה' אלהי אבו' יוסף על' ככם אמרו ישראל למשה רבינו משה אי אפשינו שתברכינו אנו מובטחים על ברכות הרבה המקום אומר לאבינו אברהם כי ברך אברכך והר' אר' את זרעך ככו' השמים וכחול (בראשי' כ״ב י״ז) ואתה נתתה קצבה לברכתינו אמר להם אני בשר ודם אני יש לי קצבה ונתתי קצבה לברכותי ה' אלהיכם הרבה אתכם:

ק׳ה' אלהי [אבותיכם] יוסף [עליכם] ככם אלף פעמים אמרו לו המקום לא נתן קצבה לברכתינו אמר להן זו משלי ושלו שמורה לכם ויברך אתכם כאשר דבר לכם כדגי הים וכחול ימים וכוכבי השמים וכצמחי האדמה:

100

ק״אמושלו מלה״ד למלך שהיו לו נכסים הרבה והיה לו בן קטן והיה יוצא לו למדינת הים אמר המלך אם מניח אני את נכסי בפני בני עכשיו הוא עומד עליהן ומבזבזן אלא הריני ממנה עליהן אפטורפוס כשיגדיל הוא נותן לו כיון שגדל בנו של מלך הלך לו הבן אצל אותו אפטורפוס אמר לו תן לי כל מה שהניח אבא בידך נטל ונתן לו כדי פרנסתו התחיל הבן בוכה אמר הרי כל מה שהניח אבא בידך אמר לו משלי נתתי לך אבל מה שהניח אביך מונחין כמות שהן כך אמר משה ה' אלהי אבו' יוסף על' ככם אלף פעמים פעמי פעמים זו משלי ויברך אתכם כאשר דבר לכם:

101

ק״בד״א ה' אלהי אבו' יסף על' וכי מה צורך ברכה כאן אלא לפי שקבלו את התוכחות ונתבישו זכו לברכה:

102

ק״גמשל לה״ד למלך שהשיא את בתו וכתב לה כתובה מרובה והעיד עליה שלא תקלקל מעשיה לסוף קלקלה מעשיה והיה שושבינה מוכיחה ומשיבה ולא היתה חוזרת בה לסוף חזרה למוטב כיון שראה שושבינה שחזרה למוטב התחיל מוכיחה על מעשים שעשתה ושמעה ושתקה ונתביישה ולא השיבתו דבר כיון שראה אביה שנתוכחה בתו ונתבישה וקבלה התוכחת אמר לשושבינה כפול לה כתובתה כך כנסת ישראל לפי שאהבה הקב״ה כאהבת נעורים שנ' (הושע י״א א') כי נער ישראל ואהבהו קלקלו מעשיהם שנ' (במדבר כ״ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור עמד משה והוכיחן על כל מה שעשו ונתבישו ממנו ולא השיבו אותו דבר באותה שעה אמר הקב״ה למשה הואיל ושתקו וקבלו התוכחה ברכם ולא במאה אלא באלף לכך פתח משה ה' אלהי אבותיכם יסף על' ככם אלף פעמים:

103

ק״דאיכא אשא לבדי טרחכם מלמד שהיו טרחנין הא כיצד היה אחד מהן רואה עצמו ניצוח בדין ואומר יש לי עדים להביא לי ראייה להביא למחר אני בא ומוסיף עליכם דיינין לכך נאמר איכא אשא לבדי מה ת״ל טרחכם מלמד שהיו טרחנין:

104

ק״הומשאכם מלמד שהיו אפיקוריסין הא כיצד הקדים משה לצאת אמרו מה ראה בן עמרם לצאת שמא אינו שפוי בתוך ביתו:

105

ק״ואיחר לצאת אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת מה אתם סבורין שאכל ושתה וישן לו אלא יושב הוא ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות רעות קל וחומר אם (היו) [היה] משל בית און שם שנ' (במדבר ט״ז א') ואון בן פלת בני ראובן הא מה ת״ל ומשאכם מלמד שהיו אפיקוריסין:

106

ק״זוריבכם מלמד שהיו דיננין הא כיצד היה אחד מהן מוציא מנה בשביל שיטול סלע סלע בשביל שיטול דינר הא מה ת״ל וריבכם שהיו דיננין:

107

ק״חד״א טרחכם ומש' ורי' הקדים משה לצאת אמרו ראו בן עמרם שהקדים לצאת ללקוט את הגס הגס:

108

ק״טאיחר לצאת אמרו ראו בן עמרם שאכל ושתה וישן לו:

109

ק״יהילך באמצע אמרו ראו בן עמרם מהלך באמצע:

110

קי״אהילך לצדדין אמרו ראו בן עמרם מהלך לצדדין כדי שלא נעמוד מפניו מצוה קלה שבידינו הוא מבקש לעקור ממנו ואיזו זו עמידת זקן אמר להם עשיתי כך וכך ולא קיבלתם עליכם עשיתי כך וכך ולא קיבלתם עליכם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם וכו':

111

קי״בהבו לכם אין הבו אלא עצה כענין שנ' (שמואל ב' ט״ז כ') ויאמר אבשלום אל אחיתפל הבו לכם עצה מה נעשה:

112

קי״גאנשים וכי עלת על דעתינו נשים הא מה ת״ל אנשים בחתיכה ובפסיפס אנשים ותיקים וכשרים:

113

קי״דחכמים ונבונים זו שאל אריוס את ר' יוסי אמר לו איזה הוא חכם אמר לו כל המקיים תלמודו אמר לו והלא אינו אלא נבון אמר לו והלא כבר נאמר נבונים אמר לו מה בין חכם לנבון אמר לו חכם דומה לשלחני עשיר שאם הביאו לו לראות רואה ואם לאו מוציא משלו ורואה ונבון דומה לשלחני עני שאם הביאו לראות רואה ואם לאו יושב ותוהה:

114

קי״הוידעים לשבטיכם שיהיו ידועים לכם לפי שאתם מכירין אותן שהרי גדלתם ביניהם הרי שנתעטף בטליתו ובא וישב לפני ואיני יודע מאיזה שבט הוא אבל אתם מכירין אותו שהרי אתם גדלתם ביניהם לכך נאמר וידעים לשבטיכם שיהיו ידועים לכם:

115

קי״ורבן שמעון בן גמליאל אומר כל היושב בישיבה הבריות אומרים עליו מה ראה איש פלוני לישב מה ראה איש פלוני שלא לישב:

116

קי״זר' שמעון בן אלעזר אומר אין לך כל ישיבה וישיבה שאין ממנה לגיהנם אבל ישיבה האחרונה כולה לגיהנם שנ' (תהלי' מ״ט י״א) כי יראה חכמים ימותו [וגו']:

117

קי״חואשימם בראשיכם יכול אם מניתם אותם הרי הן ממונים ואם לאו אינן ממונים ת״ל ואשימם בראשיכם הא אם (מניתם) [אני ממנה] אותם הרי הן ממונין ואם לאו אינן ממונין:

118

קי״טד״א ואשי' ברא' יכול אם גדרתם אותן הן גדורין ואם לאו אינן גדורין ת״ל ואשי' ברא':

119

ק״כד״א ואשי' ברא' אם שמרתם דבריהם ראשיכם שמורין ואם לאו אין ראשיכם שמורין:

120

קכ״אד״א ואשי' ברא' מגיד שאשמם של ישראל תלוי בפרנסיהן כענין שנ' (יחזקא' ל״ג ז') ואתה בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל באמרי לרשע מות תמות (שם ג' י״ח) ואתה כי הזהרת צדיק (ע״ש פ' כ״א):

121

קכ״בד״א ואשי' ברא' כל המעמיד דיין שאינו הגון גורם שממון לעולם שנ' ואשימם ברא' אם דיין הגון הוא ואשימם לשבח כענין שנ' (דב' י״ז ט״ו) שום תשים עליך מלך ואם לאו ואשימם לגנאי כענין שנ' (ויק' כ״ו ל״א) והשימותי את מקד' וכענין שנ' (דה״י ב' ל״ג כ״ג) כי הוא אמון הרבה אשמה:

122

קכ״גותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אמר להם היה לכם לומר לאו רבי' משה וממי נאה ללמוד תורה ממך או מתלמידך או מתלמיד תלמידך לא ממך שנצטערתה עליה כמו שנ' (שמות ל״ד כ״ח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ואשב בהר ארבעים יום (דב' ט' ט') אלא יודע אני מה יש תחת עקיבות רגליכם הייתם אומרים למחר הוא ממנה עלינו [דיינים] שמונים אלף חסר פרוטרוט אם לאו אני בני אם לא בני בן בני ואנו מוליכין להן (הוריות) [דורונות] והן נושאין לנו פנים בדין לכך ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות כל מה שהייתי מתעצל בדברים הייתם אומרים לי יעשה הדבר מהרה:

123

קכ״דואקח את ראשי שבטיכם משכתים בדברים בתחילה אמרתי להם דברי שבח אשריכם שנתמניתם על הציבור אשריכם למי אתם באים לשמש בשררה לבני אברהם יצחק ויעקב בני אדם שנקראו בנים אחים ורעים צאן מרעיתי בכל לשון של חיבה:

124

קכ״האנשים חכמים וידועים זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה והלך ובקש ולא מצא אלא שלוש אנשי חיל חכמים וידעים:

125

קכ״ו(ואלו הן השבע מדות שצריך שיהיו כולן אפלו בבית דין של שלשה חכמה יראה וענוה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב:

126

קכ״זחכמה מנ' שנ' אנשים חכמים וידעים:

127

קכ״חיראה שנ' (שמות י״ח כ״א) יראי אלהים:

128

קכ״טוענוה ממשה רבי' מה משה רבי' עניו שנ' (במדבר י״ב ג') והאיש משה עניו מאד כך כל דיין צריך להיות עניו:

129

ק״לושנאת ממון שנ' (שמות שם) שנאי בצע אפלו ממון שלהן אינן נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ הממון:

130

קל״אואהבת האמת שנ' [אנשי] אמת (שם) שיהיו רודפין אחרי הצדק מחמת עצמן ובורחין מכל מיני עול:

131

קל״בואהבת הבריות להן שנ' וידעים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהן ובמה יהיו אהובין לבריות בזמן שהן בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאן ומתנן ודבורן בנחת עם הבריות:

132

קל״גובעלי שם טוב שנ' אנשי חיל (שם) שהן גבורים במצות וכובשין יצרן עד שלא יהיה להן שם גנאי ויהיה פרקן נאה ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד (גוזל) [גוזלו] כענין שנ' (שם ב' י״ז) ויקם משה ויושיען):

133

קל״דואתן אתם ראשים עליכם שיהיו מכובדין עליכם ראשים במקרא ומשנה במקח וממכר בכניסה וביציאה נכנס ראשון ויוצא אחרון:

134

קל״השרי אלפים אם יש שם אלף או תשע מאות ותשעים ותשעה אינו נתפש אלא שרי אלף:

135

קל״ושרי מאות אם יש שם מאה או תשעים ותשעה אינו נתפס אלא שרי מאות:

136

קל״זשרי חמשים אם יש שם חמשים או ארבעים ותשעה אינו נתפש אלא שרי חמשים:

137

קל״חשרי עשרות אם יש שם עשרה או תשעה אינו נתפש אלא שרי עשרות:

138

קל״טושטרים לשב' אלו הלוים המכים ברצועה כענין שנ' (נחמי' ח' י״א) והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו:

139

ק״מואצוה את שפ' אמר להם הוו מתונין בדין שלא תאמר הואיל ובא דין זה לפני פעם שתים ושלש כבר שניתיו ושלשתיו אלא היו מתונין בדין וכן אנשי כנסת הגדולה אמרו היו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

140

קמ״אבעת ההיא לאמר אמר להם לשעבר הייתם ברשות עצמכם עכשיו הרי אתם עבדים משועבדים לצבור:

141

קמ״במעשה בר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן נורי שהושיבן רבן גמליאל בישיבה ולא הרגישו בהן התלמידים לעתותי ערב באו וישב להם אצל התלמידים וכך היתה מדתו של רבן גמליאל כל זמן שהיה נכנס והיה אומר להם שאלו היו יודעין שאין שם קינתור וכל זמן שהיה נכנס ולא היה אומר להן שאלו היו יודעין שיש שם קינתור כיון שנכנס רבן גמליאל אמר להן אלעזר חסמא ויוחנן בן נורי עכשיו הודעתם את עצמכם שאין אתם באים לשמש בשררה לצבור לשעבר הייתם ברשות עצמכם עכשיו הרי אתם עבדים משועבדים לצבור:

142

קמ״גשמע בן אחיכם כך היתה מדתו של ר' ישמעאל אם באו שנים לדין לפניו אחד גוי ואחד ישראל אם באו לדון בדיני ישראל היה מזכה את ישראל ואם באו לדון בדיני אומות העולם היה מזכה את הגוי אמר מה איכפת לי שלא אמרה תורה אלא שמוע בין אחיכם:

143

קמ״דרבן שמעון בן גמליאל אומר לא היה צריך אלא אם באו לדון בדיני ישראל דנן בדיני ישראל בדיני אומות העולם דנן בדיני אומות העולם שלא אמרה תורה אלא ושפטתם צדק:

144

קמ״ה[ושפטתם צדק] לעולם הצדיק בצדקתו והתובע יביא ראייה משל זה עטוף בטליתו וזה אומר שלי היא זה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא זה חורש בפרתו וזה אומר שלי הוא זה מחזיק בתוך שדהו וזה אומר שלי הוא ושפטתם צדק על כולן הוא אומר התובע יביא ראייה:

145

קמ״ובין איש להוציא את הקטן מכאן אמרו אין דנין יתומים:

146

קמ״זבין איש ובין אחיו אין לי אלא בין איש לאיש בין איש לאשה בין אשה לאיש בין אומה למשפחה בין משפחה לחברתה מנ' ת״ל בין איש ובין אחיו מכל מקום:

147

קמ״חובין גרו זה שהוא אוגר אחריו דברים אמר לו חרשת תלם בתוך שדי והוא אמר לא חרשתי המית שורך את שורי והוא אומר לא המית המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית הא מה ת״ל ובין גרו זה שהוא אוגר אחריו דברים:

148

קמ״טד״א ובין גרו זה שכינו:

149

ק״נובין גרו זה שושבינו:

150

קנ״אובין גרו זה תותבו:

151

קנ״בלא תכירו פנים במשפט זה הממונה להושיב דיינין שלא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין איש פלוני גבור אושיבנו דיין איש פלוני עשיר אושיבנו דיין איש פל' קרובי אושיבנו דיין איש פלוני אנליס מינס אושיבנו דיין נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע לדון ומעלה אני עליך כאלו הכרתה פנים במשפט:

152

קנ״גכקטן כגדל תשמעון הא כיצד באו שנים לפניך לדין אחד עני ואחד עשיר שלא תאמר עני הוא זה הואיל ואני ועשיר זה חייבין לפרנסו ואזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות לכך נאמר כקטן כגדל תשמעון:

153

קנ״דד״א כקטן כג' תש':

154

קנ״הבאו שנים לפניך לדין אחד עני ואחד עשיר שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל שחייב לו דינר אזכנו ולכשיצא לחוץ אני אומר לו תן לו מה שאתה חייב לו לכך נאמר כקטן כג' תש':

155

קנ״ו[השמטה: ד׳׳א כקטן כגדול תשמעון עד שלא שמעת את הדין אתה רשאי לבצוע מששמעת את הדין אי אתה רשאי לבצוע]: לא תגורו מפני איש שלא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי לכך נאמר לא תגורו מפני איש ומפני מה טעמו של דבר מגיד כי המשפט לאלהים הוא וכן יהושפט אומר לדיינין שהשיב בערי יהודה (דה״י ב' י״ט ו') ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה' ואומר (תהלי' פ״ב א') אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט ואומר (ישעי' ל' י״ח) כי אלהי משפט ה':

156

קנ״זר' יהודה בן לקיש אומר שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להן אין אני נזקק לכם שמא יתחייב חזק ונמצא (רך) רודפו אבל משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אין אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם שנ' לא תגורו מפני איש:

157

קנ״חוהדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו שלשה נביאים גדולים לא עמדו בישראל כמותן וכיון שנתגאו נתמכו ואלו הן משה ושמואל וישעיה:

158

קנ״טמשה על ידי שנתגאה ואמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלו ושמעתיו אמר לו הקב״ה משה אתה דן את הקשיות חייך למחר בנות צלפחד שואלות אותך דבר שאפלו תינוקות של בית רבן יודעין אותו ואין אתה יודע מה להשיב:

159

ק״סשמואל כשאמר לו שאול הגידה נא [לי] איזה בית הרואה (שמואל א' ט' י״ח) היה צריך לומר מה אתם מבקשין אני אומר לכם איכן הוא אלא נתגאה ואמר אנכי הרואה אמר לו הקב״ה אתה הרואה אף אני אראך שאין אתה רואה אימתי הראהו בשעה שאמר לו (שמואל א' ט״ז א') מלא קרנך שמן ולך ואשלחך אל יישי בית הלחמי כיון שבא אל יישי העביר לפניו אליאב וראה אותו בחור התחיל משבחו ואומר אך נגד ה' משיחו אמר לו הקב״ה לא כך אמרת אנכי הראה אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו העביר לפני כולן והוא אומר לו לא בחר ה' באלה לבסוף ויאמר שמואל אל יישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן וכי קטן היה והלא אלי הוא הקטן שנ' (דה״י א' ב' ט״ו) אצם הששי דוד השביעי ולמה נקרא קטן שהיה מאוס בעיני אביו מפני שכשהיה קטן היה מתנבא ואומר עתיד אני להחריב את מקומות פלשתים ולהרוג מהן אדם גדול ושמו גלית ועתיד אני לבנות בית המקדש מה עשה בו אביו הניחו לרעות את הצאן אמר לו שמואל שלחה וקחנו:

160

קס״אוישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי התחיל שמואל מזלזל בו מיד קצף עליו הקב״ה ואמר לו קום משחהו כי זה הוא קום בגערה אמר לו קום מלפניו משיחי עומד ואתה יושב וכשמלך מהוא אומר (תהלי' קי״ח כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה:

161

קס״בהבונים זה שמואל וישי היתה לראש פנה היה ראש למלכים:

162

קס״גישעיה הראה אותו הקב״ה כבודו התחיל אומר (ישעי' ו' א') ואראה את ה' יושב אמר לו הקב״ה מפני שאתה צדיק הראיתי אותך כבודי ואתה מתגאה חייך למחר אני עובר לפניך ואתה אומר (שם ס״ג א') מי זה בא מאדום:

163

קס״דלפיכך אם זכה אדם לחכמה אין ראוי להתגאות על ההדיוט ולא הגבור על החלש ולא העשיר על העני אמר הקב״ה עשיתי זה ללמד זה שנ' (משלי כ״ב ב') עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' צריך החכם להחזיק טובה להדיוט שאלו בראתי את הכל חכמים מה היה יתרון לחכם על הכסיל לע' וכן הגבור והעשיר לכך נאמר (ירמי' ט' כ״ב) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל ית' הג' בג' וכו':

164

קס״הואצוה אתכם בע' הה' את כל [הד'] אש' תע' אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות ואלו הן:

165

קס״ודיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה:

166

קס״זדיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה:

167

קס״חדיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה:

168

קס״טדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:

169

ק״עדיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה:

170

קע״אדיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה:

171

קע״בדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום:

172

קע״גדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה לפי כך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב:

173

קע״דדיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מתחילין מן הצד:

174

קע״ההכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאין לכהונה:

175

קע״וונסע מחרב ונלך את כל המ' הג' אמר להן המקום עליכם הוא גדול ונורא בני אדם שראו נחשים כקורות ועקרבים כעשתות (שרופין) [סרוחים] ומושלכים לפניהם הוא אומר המד' הגדול והנורא:

176

קע״זואומר אליכם באתם עד הר האמורי אמר להן לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב״ה אני אומר לכם:

177

קע״חראה נתן ה' אלהיך לפ' את הא' עלה רש אמר להן איני אומר לכם מאומד ומשמועה אלא עלה רש כל מה שאתם רואים בעיניכם הרי הוא שלכם:

178

קע״טמושלו מלה״ד למלך שמסר את בנו לפדגוגו והיה פודגוג מראה אותו ואומר לו בני כל הכרמים האלו שלך הן כל הזתים האלו שלך הן כיון שנתיגע ממראה אותו אמר איני יודע מה אומר לך אלא כל מה שאת רואה שלך הוא כך כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה משה אומר להן לישראל (דב' ח' ז') כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ חטה ושעורה כיון שהגיעו לתחומי ארץ ישראל אמר להן איני יודע מה להראותכם אלא כל מה שאתם רואים שלכם הוא אם תאמרו שלא הגיע הזמן אלא הגיע זמן עלה רש:

179

ק״פותקרבון אלי כלכם ר' ישמעאל אומר למה נאמר לפי שהוא אומר (ל״א כ״ח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם לשעבר הילדים מכבדין את הראשים והראשים מכבדין את הזקנים אבל כאן ותקרבון אלי כולכם בערבוביא הילדים דוחפין את הראשים והראשים את הזקנים:

180

קפ״אנשלחה אנ' לפ' ר' שמעון בן יוחאי אומר עלובין בני אדם שכך בקשו להן מרגלים אמר להן המקום מה אם בשעה שהייתם בארץ ערבה ושוחה לא בקשתם לכם מרגלים עכשיו שאתם נכנסין לארץ מלאה כל טוב ארץ חטה ושעורה בקשתם לכם מרגלים:

181

קפ״בויחפרו לנו את הארץ ר' יודה ביר' אלעאי אומר אמרו לו העננים הללו תיירין היו לפנינו את הדרך שנ' (במדבר י' ל״ג) וארון ברית ה' נוסע לפ' דרך של' ימים לתור להם מנוחה ועכשיו שאינן נכנסין עמנו אנו צריכין מי שיתור לנו את הארץ:

182

קפ״גר' נחמיה אומר אמרו לו עכשו כנעניים מתיראים ומטמינין כלי חמדתן אלא עד שהן יושבין בשלוה צריכין אנו מי שיתור לנו את ארצם לידע היכן מטמינין כליהם:

183

קפ״דוחכמים אומרים מדבר תורה באו עליו אמרו לו לא למדתנו רבינו ע״ז שביטלוה עובדיה מותרת אם נכנסין אנו סתם אין אנו יודעין איזו ע״ז (שביטלוה) שנעבדת ואיזו ע״ז שבטלה אלא צריכין אנו תיירין שיתורו לנו את הארץ לידע איזו נעבדת ותהי אסורה איזו בטילה ותהי מותרת:

184

קפ״הויש אומרים אמרו לו למדתנו רבינו (שמות כ״ג ל') מעט מעט אגרשנו מפניך הואיל וכך הוא הדבר צריכין אנו לידע אלו ערים יפות לכבשן תחלה:

185

קפ״ווישיבו אתנו דבר באיזה לשון הן מדברין:

186

קפ״זאת הד' אש' נע' בה אין לך דרך שאין בה עקמות אין לך דרך שאין בה כמנות אין לך דרך [שאין בה] פרשות:

187

קפ״חואת הערים אשר נבא אליהן באי זה דרך אנו נכנסין לארץ ישראל:

188

קפ״טוייטב בעיני הדבר בעיני היה טוב ולא היה טוב בעיני המקום:

189

ק״צאם בעיניו (הוא) [היה] טוב למה נכתב עם דברי תוכחות משלו מלה״ד לאחד שאמר לחבירו מוכר אתה לי חמורך זה אמר לו הין בוא ואני מראך כמה נושא בהר כמה נושא בבקעה כיון שראה שאין מעכבו כלום אמר אוי לי דומה זה שאין מעכב עלי אלא בשביל לשאת את מעותיו לכך נאמר וייטב בע' הד':

190

קצ״אואקח מכם שנים עשר מן הברורים שבכם מן המסולתין שבכם:

191

קצ״באיש אחד לש' מה אנו צריך והלא כבר נאמר ואקח מכם שנ' עש' אנ' מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:

192

קצ״גויפנו ויעלו ההרה מגיד שדרך המרגלים לעלות בהר וכן רחב אומר לשלוחי יהושע (יהושע ב' ט״ז) ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים ונח' שמ' של' ימים מגיד ששרת עליה רוח הקדש שאלו לא שרת עליה רוח הקדש מאין היתה יודעת שעתידין לחזור לשלשת ימים אלא מלמד ששרת עליה רוח הקדש:

193

קצ״דויבאו עד נח' אש' מגיד שנקרא על שם סופו כיוצא אתה אומר (שמות ג' א') ויבא אל הר האלהים חרבה מגיד שנקרא על שם סופו:

194

קצ״הוירגלו אתה מלמד שהילכו בה ארבעה אומנים שתי וערב:

195

קצ״וויקחו בידם מפרי הארץ אמר ר' שמעון עלובין הן בני אדם שנטלו בידם כאדם שנוטל באיסר תאינים באיסר ענבים כך נטלו בידם:

196

קצ״זויורדו אלינו מגיד שארץ כנען גבוהה מכל הארצות כענין שנ' (במדבר י״ג ל') עלה נעלה וירש' אתה:

197

קצ״חויעלו ויתורו את הארץ (שם כ״א) ויעלו בנגב (שם כ״ב) ויעלו ממצרים (ברא' מ״ה כ״ה):

198

קצ״טויאמרו טובה הא' אש' ה' אלה' נתן לנו וכי לטובתה אמרו והלא לא אמרו אלא לדעתה מי אמר טובתה יהושע וכלב אע״פ כן ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלה':

199

ר׳ותרגנו באהליכם (שמעון בן טרפון אומר תרתם וגניתם באהלו של מקום) מלמד שהיו יושבין בתוך משכניהם ואומרים דברים כמתלהמים וכנרגנים שנ' (משלי כ״ו כ״ב) דברי נרגן כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסן שנ' והן ירדו חדרי בטן ר׳א שהיו יושבין במשכניהן ומבכין כמתלהם נוטלין את בניהם ואומרים אוי לכם דווים אוי לכם סגופים למחר יהוא הורגין מכן יהוא שובין מכם יהוא צולבין מכם על הצלוב:

200

ר״אנוטלין את בנותיהם ואומרים להן אוי לכם דוויות אוי לכם סגופות למחר יהוא הורגין מכם יהוא שובין מכם יהוא מעמידין מכם בקלון:

201

ר״בבשנאת ה' אותנו אפשר המקום שונא את ישראל והלא כבר נאמר (מלאכי א' ב') אהבתי אתכם אמר ה' הלא הן ששונאין את המקום משל הדיוט אמר דבליבך על רחמך מא דבליביה עלך:

202

ר״גלתת אות' ביד האמ' להש' כענין שנ' (יהושע ז' ט') וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו:

203

ר״דאנה אנחנו עולים אחי' המ' אמ' לו רבי' משה אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברים הללו לא היינו מאמינין אלא מבני אדם שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם:

204

ר״העם גדול מלמד שהיו גבוהין בקומה:

205

ר״וורם מלמד שהיו מרובין באכלוסין:

206

ר״זערים גדולות ובצ' בשמ' רבן שמעון בן גמליאל אומר דברו כתובים לשון הבאי שנ' (דב' ט' א') שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן אבל מה שאמר הקב״ה לאברהם אבינו (ברא' כ״ו ד') והרביתי את זרעך ככו' השמ' ושמתי את זרעך כעפר הארץ (שם י״ג ט״ז) אינו דברי הבאי:

207

ר״חוגם בני ענק ראינו שם מלמד שראו שם ענקים על גבי ענקים כענין שנ' (תהלי' ע״ג ו') לכן ענקתמו גאוה יעטף שית חמס למו:

208

ר״טואומר אליכם אמר להם לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי קדוש אני אומר לכם:

209

ר״ילא תערצון ולא תראו מהם מפני מה פסוק ל

210

רי״אכי ה' אלה' ההלך לפ' הוא יל' לכם אמר להם מי שעשה לכם נסים במצ' ומי שעשה לכם כל הנסים האלה עתיד הוא לעשות לכם נסים בכניסתכם לארץ:

211

רי״בככל אשר עשה אתכם במצ' לע' אם אין אתם מאמינין להבא תאמינו לשעבר:

212

רי״גובמד' אשר ראי' אש' נש' ה' אלה' אלו עננים שהיו מקיפין אותן אף מתחתיהן:

213

רי״דכאשר ישא איש את בנו כמו שנ' להלן (דב' ל״ב י״א) ישאהו על אברתו:

214

רי״הההלך לפ' בד' לתור לכם אלו עננים שהיו מקדימין לפניהם לכבוש להם את הדרכים:

215

רי״ובאש לילה זה עמוד האש שהיה מאיר לפניהם בלילה כפניס הזה ושורף כל נחשים ועקרבין ומזיקין לפניהם:

216

רי״זובענן יומם זה עמוד [הענן] (העמוד) שהיה מגין עליהם ביום שלא ישתרבו:

217

רי״חוישמע ה' את קול דבריכם ויק' ויש' לאמר אם יר' איש באנ' האלה אין איש אלא משה מלמד שאף הוא נטל אפופסנו מאותו שעה וכן הוא אומר להן (דב' א' ל״ז) גם בי הת' ה' בגל' לאמר:

218

רי״טיהושע בן נון הע' ל' כי הוא ינח' את יש' אם הוא מנחיל אותן הן נוחלין ואם לאו אינן נוחלין:

219

ר״כוטפכם אשר אמרתם ובניכם אשר לא ידע' הי' טו״ר אין טוב ורע האמור כאן אלא מלחמה כדי שתדעו שהמקום הוא שעושה לכם מלחמה ושאין אתם צריכין להלחם כשאתם עושין רצונו של מקום:

220

רכ״אהמה יב' שמה זו ביאה ראשונה שהיתה בימי יהושע:

221

רכ״בולהם אתנ' זו ביאה שנייה בימי עזרא:

222

רכ״ג[השמטה: והם יירושה לימות המשיח].

223

רכ״דויאמר ה' אלי אמר להם לא תעלו לפי שהוא אומר להלן ויאמר משה (במדבר י״ד מ״א) למה זה אתם עוברים את פי ה' אל תעלו שומע אני משה אמר להן מפי עצמו ת״ל כאן ויאמר ה' אלי אמר להם לא תעלו לימד שעל פי שכינה אמר להן נמצאת אומר דברים סתומין להלן ומפורשין כאן:

224

רכ״הותשבו בקדש ימים רבים כמה הן ימים הללו שמונה עשרה שנה:

225

רכ״ומדרש תנאים לדברים פרק ב

226