מדרש תנאים על ספר דברים כ״אMidrash Tannaim on Deuteronomy 21

א׳כי ימצא חלל למה נאמר לפי שהוא אומר (במד' לה לג) ולארץ לא יכ' לד' אש' שפ' בה כי אם בד' שפ' אבל אם לא נמצא ההורג לא שמענו ת״ל כי ימ' חל' באד' בא הכת' ללמד על עגלה ערופה שתהא מכפרת על שופכי דמים לכך נאמ' הפרשה:

ב׳כי ימצא פרט לממציא עצמו מיכן אמרו נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים לא יהו מודדין כל עיקר:

ג׳חלל לא חנוק ולא מפרפר:

ד׳באדמה לא טמון בגל:

ה׳נופל לא תלוי באילן:

ו׳בשדה לא צף על פני המים:

ז׳אשר ה' אלהיך נתן לך לרבות עבר הירדן:

ח׳לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפלו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לפי כך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה:

ט׳ד״א אשר ה' א' נתן לך לא בחוצה לארץ:

י׳לרשתה להוציא את ירושלים שלא נתחלקה לשבטים:

י״אזקניך שנים ושפט' שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר זקניך שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה:

י״בויצאו זק' רבי אומר בזקני בית דין הגדול הכת' מדבר [השמטה: אתה או' בזקני בית דין הגדול הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא בזקני אותה העיר וכשהוא אומר ולקחו זקני העיר הה' והורדו זקני העיר הה' הרי זקני העיר אמורין הא מה ת״ל ויצאו זקניך בזקני בית דין הגדול הכת' מדבר:

י״גד״א בזקני כל ישראל בשפטי כל ישראל הכת' מדבר ואי זה זה בית דין הגדול:

י״דויצאו הן ולא שלוחן:

ט״וומדדו שאפלו נמצא בעליל לעיר מצוה לעסוק במדידה:

ט״זומדדו מנ' היו מודדין מטבורו דברי ר' אליעזר ר' עקיבה אומר מחטמו:

י״זר' אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו:

י״חומדדו אל הערים מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל מיכן אמ' נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחד מוליכין את הראש אצל הגוף דברי ר' אליעזר:

י״טר' עקיבה אומר הגוף אצל הראש:

כ׳אשר סבי' החלל לא על ספר הים ולא על ספר המדבר:

כ״אוהיה העיר הקר' אל החלל מיכן אמ' נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר' אליעזר:

כ״בולקחו זקני העיר הה' ולא זקני ירושלים:

כ״גולקחו זקני העיר הה' מיכן אמ' עיר שאין בה זקנים אינה מביאה עגלה ערופה:

כ״דולק' זק' הע' הה' שתהא לקיחתה משל אנשי אותה העיר:

כ״העגלת בקר בן בקר שיהא בה שני דרכים הא כיצד בת שתים:

כ״ואשר לא עבד בה אשר לא מ' בע' מלמד שכל העבודות פוסלין בה כעול אם כן למה נאמר עול אלא שהעול פוסל בה בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה כיון שמשכה בעול טפח נפסלה אע״פ שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה ושאר עבודות אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה:

כ״זוהורדו זקני הע' אל נחל איתן אין איתן אלא בור שנ' (מיכה ו ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מ' ארץ:

כ״חר' נתן אומר אין איתן אלא קשה שנ' (במד' כד כא) איתן מושביך ואומר (יר' ה טו) גוי איתן הוא:

כ״טאיתן במשמע קשה אעפ״י שאינו איתן כשר:

ל׳אשר לא יע' בו ולא יז' מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופה של קרקע כגון חרישה וחפירה ונטיעה ודומה להן יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים ושוטח שם גיזי צמר ואניצי פשתן שאינן בגופה של קרקע:

ל״אוערפו שם את העגלה אין עורפין שתי עגלות כאחת:

ל״בוערפו שם את העגלה עורפין אותה בקפיס מאחוריה:

ל״גוערפו שם שאין ת״ל שם אלא מקום עריפתה שם תהא קבורתה מלמד שהיא אסורה בהניה מיכן אתה דן לשור הנסקל מה עגלה ערופה שהיא מכפרת על שופכי דמים הרי היא אסורה בהנייה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנייה או חלוף מה שור הנסקל שהוא שופך דמים הרי הוא מותר בהנייה עגלה ערופה שהיא מכפרת על שופכי דמים דין הוא שתהא מותרת בהנייה ת״ל וערפו שם את העגלה שאין ת״ל שם אלא מקום עריפתה שם תהא קבורתה מגיד שהיא אסורה בהנייה דנתי וחילפתי ובטל החילוף וזכיתי לדין תחלה וערפו שם שאין ת״ל שם אלא מקום עריפתה שם תהא קבורתה מגיד שאסורה בהנאה:

ל״דר' יצחק אומר מה עגלה ערופה שאינו מטמא את הארץ ואינה מסלקת את השכינה אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנייה:

ל״הרבי אומר מה אם פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שהן כפרה על כל ישראל הרי הן אסורין בהנייה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה:

ל״וונגשו הכהנים בני לוי בין תמימים בין בעלי מומין שהיה בדין נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים מה כהנים שנ' להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כהנים שנ' כאן תמימים ולא בעלי מומין ת״ל בני לוי מה בני לוי לא חלק בהן בין תמימים לבעלי מומין אף כאן לא נחלוק בין תמימין לבעלי מומין:

ל״זכי בם בחר ה' אלהיך לש' ול' בש' מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה מה ברכה בשם אף שירות בשם:

ל״חועל פיהם יה' כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים לנגעים אלא מקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים מה נגעים ביום דכת' (ויק' יג יד) וביום הר' בו בשר חי יט' אף ריבים ביום ומה נגעים שלא בסומין דכת' (שם יג יב) לכל מראה עיני הכ' אף ריבים שלא בסומין ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים או מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כל שכן ת״ל (שם יג ב) והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מב' הכ' הא למדת שאפלו כהן אחד רואה את הנגעים:

ל״טוכל זקני הע' הה' ואפלו הן מאה:

מ׳הקרובים אל החלל היכולים לבוא אל החלל:

מ״אירחצו את ידיהם למה נאמר שהיה בדין נאמר רחיצה בפנים ונאמר רחיצה בחוץ מה רחיצה אמורה בפנים רחיצה וכפרה בכהנים אף רחיצה אמורה בחוץ רחיצה וכפרה בכהנים ת״ל וכל זקני הע' הה' יר' את יד' רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים:

מ״בירחצו את ידי' על העג' הע' במקום עריפתה של עגלה:

מ״גהערופה בנחל שתהא עריפתה בנחל:

מ״דבנחל וענו ואמרו שתהא ענייתן ואמירתן בנחל:

מ״הוענו ואמרו בלשון הקדש:

מ״ונאמר כאן וענו ואמרו ונאמר להלן (כז יד) וענו הלוים ואמרו וכת' (שמות יט יט) והאלהים יע' בק' מה להלן בלשון הקדש אף ענייה האמ' כאן בלשון הקדש שכל מקום שנ' ענייה ואמירה (בכה) [ככה] כה הרי הוא בלשון הקדש:

מ״זידינו לא שפ' את הדם הזה וכי עלת על לבינו שזקני בית דין שופכי דמים הן אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה:

מ״חר' ישמעאל בנו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר והלא בידוע שזקני בית דין אינן שופכי דמים ומה ת״ל ידינו לא שפ' שלא יהיו גדמים ועינינו שלא יהו סומים והרידו שלא יהו חגרים נמצינו למידים כשם שבית דין שלימים בצדק כך יהו שלימים מכל מום:

מ״טכפר לעמך ישראל הכהנים אומרין הזקנים אומ' ידינו לא שפכה והכהנים אומ' כפר לעמך ישראל ולא היו צריכין לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם:

נ׳כפר לעמך ישראל אלו החיים:

נ״אאשר פדית אלו המתים:

נ״במגיד שהמתים צריכין כפרה מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים נמצינו למידים שהשופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים:

נ״גאשר פדית ה' על מנת כן פדיתנו שלא יהא בינינו שופכי דמים:

נ״דד״א על מנת כן פדיתנו שנהא חוטאים ואתה מכפר:

נ״הואל תתן דם נקי בק' עמ' יש' אל תתן לו קיימה בקרב עמך ישראל:

נ״וד״א שלא תהא ספיקה בקרב עמך ישראל שיהא ביניהן שופכי דמים:

נ״זונכפר להם הדם מיכן פייסה אותן רוח הקדש אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם:

נ״חואתה תבער הדם הנקי שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה הרי זה נהרג:

נ״טר' ישמעאל אומר מנ' אתה אומר שאם נמצא ההורג ולא הרגוהו מעלה אני עליהם כאלו לא נערפה העגלה ת״ל ואתה תבער הדם הנקי:

ס׳ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר (במד' לה לג) ולארץ לא יכ' לדם אש' שפך בה כי אם בדם שו' ומה ת״ל וא' תבער הד' הנקי מקר' לפי שלא למדנו לרוצח במה תהא מיתתו ת״ל וערפו שם את העגלה ואתה תבער הד' הנ' הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן בסיף ומן הצואר אף כאן בסייף ומן הצואר (או מה להלן בקופיס וממול עורף אף כאן בקופיס וממול עורף אמר רב נחמן אמר רבא בר אבוה אמר קרא (ויק' יט יח) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה):

ס״א[השמטה: כי תעשה הישר בעני ה' כשאתה מבער שופכי דמים מן הארץ אתה עושה הישר בעני ה']. כי תע' הי' בעי' ה' הרי זו אזהרה לבית דין:

ס״בכי תע' הי' בעי' ה' לא להתנאות בעיני אדם אלא להתנאות בעיני שמים כדי שתזכה לחיי העולם הבא שנ' (מיכה ב ז) הלא דברי ייטיבו עם הישר הולך ואין טוב אלא חיי העולם הבא שנ' (תה' לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך:

ס״גכי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכת' מדבר:

ס״דולמה נאמר לפי שהוא אומר (כ יד) רק הנ' והטף והב' תבז לך אבל לא שמענו שאת רשאי לקיים מהן אישות ת״ל כי תצא למל' וראית בשביה בא הכת' ללמדך כיצד אתה עושה ואת רשאי לקיים מהן אישות:

ס״העל איביך כנגד איביך:

ס״וונתנו ה' אלהיך בי' אם עשית כל האמור בענין סוף שהקב״ה נותנן בידיך:

ס״זושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה:

ס״חד״א ונתנו ה' אלהיך בי' וש' שב' משימסרו בידך את רשאי לשבותן ואם לאו אין את רשאי לשבותן:

ס״טוראית בשביה בשעת שביה:

ע׳אשת יפת תאר אע״פ שהיא אשת איש:

ע״איפת תאר אין לי אלא בזמן שהיא נאה מנ' אפלו כעורה ת״ל וחשקת בה אע״פ שאינה נאה לא דבר הכת' אלא כנגד היצר יצר רע:

ע״במוטב שיאכלו ישראל בשר המתות שחוט ואל יאכלו בשר המתות נבלות:

ע״גמושלו מלה״ד לבן מלכים שנתאוה דבר שאי אפשר לו והיה אביו מפתיהו ואומר לו בני אם אוכלו את מזיקך הוא וכיון שראה שלא הקפיד אמר לו כך וכך תהא עושה ואין את ניזק לכך נאמר והסירה את שמלת שביה מעליה:

ע״דוחשקת בה בה ולא בחברתה:

ע״הולקחת ליקוחין יש לך בה לך לאשה שלא יביא שתים אחת לו ואחת לאביו או לבנו:

ע״ווהבאתה אל תוך בי' ולא לבית אחר שלא ילחיצנה במלחמה:

ע״זוגלחה את ראשה שאם ראה בשערה נוה וחמדה לכך נאמר וגלחה את ראשה:

ע״חועשתה את צפרניה ר' אליעזר אומר תקוץ ור' עקיבה אומ' תגדל אמר ר' אליעזר נאמר עשייה בראש ונאמר עשייה בצפרנים מה להלן להעביר אף כאן להעביר:

ע״טאמר ר' עקיבה נאמר עשייה בראש ונאמר עשייה בצפרנים מה להלן ניוול אף כאן ניוול:

פ׳וראיה לדברי ר' אליעזר (ש״ב יט כה) ומפיבשת ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו הא עשייה העברה היא ולר' עקיבה אעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר כמה שנ' (ע' דני' ד ל) עד כי שעריה כנשרין רבא וטפרוהי כציפרין:

פ״אוהסירה את שמלת שביה מ' שאם ראה בבגדיה נוה וחמדה לכך נאמר והסירה את שמלת שביה מעליה:

פ״בוהסירה את שמלת שביה מעליה מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות שהגוים ארורין הן ובנותיהן מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן:

פ״גוישבה בבי' בבית שתשמש בו נתקל בה ונכנס נתקל בה ויוצא דומה לקרויה ורואה אותה בניוולה:

פ״דובכתה את אביה ואת אמה ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש ר' עקיבה אומ' אין אביה ואמה אלא ע״ז וה״א (יר' ב כז) אומרים לעץ אבי ולאבן את ילדתנו:

פ״הירח ימים שלשים יום כל כך למה שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה שתהא מתקשטת וזו מנוולת כדי שיקוץ בה:

פ״וואחר כך תב' אליה ובעלתה הא אם בעלה עד שלא עשה בה כל המעשים הללו הרי זו בעילת זנות בד״א שלא קיבלה עליה להתגייר אבל אם משקיבלה עליה להתגייר מטבילה ומותר בה מיד:

פ״זובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה:

פ״חוהיתה לך לאשה כענין שנ' (שמות כא י) שארה כסו' ועו' לא יג':

פ״טוהיה אם לא חפצה בה הכת' מבשרך שאתה עתיד לשנותה:

צ׳ושלחתה לנפשה ולא לבית אלהיה:

צ״אד״א ושלחתה לנפשה שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא אם כך חס המקום על בנות גוים הטמאות קל וחומר על בנות ישראל הקדושות:

צ״בומכור לא תמ' בכ' אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף מנ' שלא יתננה במתנה שלא יעשה בה טובה ת״ל ומכור לא תמכרנה:

צ״גלא תתעמר בה שלא תשתמש בה:

צ״דתחת אשר עני' אפלו לאחר מעשה יחידי:

צ״הלא תתעמר בה תחת אשר עניתה לא תתעמר בה אחר כל המעשים הכת' מדבר אתה אומר אחר כל המעשים הכת' מדבר או אינו מדבר אלא לאחר בעילה אלא אם אמרת כן הרי היא אשתו לכל דבר הא [מה] ת״ל לא תתעמר בה תחת אשר עניתה אחר כל המעשים הכת' מדבר דברי ר' יאשיה:

צ״ור' יונתן אומר אחר הבעילה הכת' מדבר או אינו מדבר אלא לאחר כל המעשים ת״ל (בר' לד ב) ויקח אתה וישכב אתה ויענה הרי אתה דן נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי מה ענוי שנ' להלן אחר הבעילה הכת' מדבר אף ענוי שנ' כאן אחר בעילה הכת' מדבר:

צ״זד״א לא תתעמר בה הרי זו אזהרה לבית דין:

צ״חכי תהין לאיש שתי נשים אין לי אלא שתים מנ' אפלו מרובות ת״ל נשים אין לי אלא בזמן שהן מרובות ומקצתן שנואות ומקצתן אהובות מנ' [אפלו כולן אהובות] אפלו כולן שנואות ת״ל אהובה האהובה שנואה השנואה ריבה הכת' אין לי אלא בזמן שהן שתים האחת אהובה והאחת שנואה ומנ' אפלו אחת והיא שנואה ואחת והיא אהובה ת״ל האהובה האהובה השנואה השנואה:

צ״טאיזו היא אהובה ושנואה אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום יכול שאין לי אלא אנוסה ומפותה שאינן לו כדרך כל הנשים מנ' אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת״ל שנואה שנואה ריבה הכתוב את העריות שהן בלא תעשה מנ' לרבות עריות שחייבין עליהן כרת ת״ל שנואה שנואה ומנ' לרבות שחייבין עליהן מיתת בית דין ת״ל שנואה שנואה יכל אפלו שפחה ונכרית ת״ל כי תהיין מי שיש לו בהן הוייה יצאו אלו שאין לו בהן הוייה:

ק׳וילדו לו מי שהולדות שלו יצאו אלו שאין ולדות שלו:

100

ק״אר' ישמעאל אומר בדרך ארץ הכת' מדבר שאם יהיה לו שתי נשים סופו להיות אוהב אחת ושונא אחת:

101

ק״בוילדו לו להוציא את מי שהוא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון:

102

ק״גוילדו לו פרט ליוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור הראשון לפי שלא נולד והשני שהרי קדמו אחר:

103

ק״דבנים הבנים בתורה הזאת ולא הבנות לפי שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחים לחלוק בשוה יכול תהא בכורה נוהגת בהם ת״ל בנים:

104

ק״הוהיה הבן לא טומטום ואנדרגינס:

105

ק״והבכור הבכור לא הספק (כגון שתי נשים שילדו במחבואה אחת ונתערבו מתחילה ולא הוכרו אבל אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה):

106

ק״זלשניאה הכת' מבשרך שהבכור לשנואה:

107

ק״חוהיה ביום הנ' ביום מפילין נחלות ואין מפילין נחלות בלילה:

108

ק״טהנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה כגון שאמר על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות דבריו קיימין אבל אם אמר על איש אחר במקום בת ועל בת במקום בן לא אמר כלום:

109

ק״ימנ' אתה אומר שאין אדם רשאי ליתן את נכסיו בחייו עד שעה שהוא מת אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ויק' כה מו) והתנחלתם אתם לב' אח':

110

קי״אאת אשר יהיה לו מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק:

111

קי״בלא יוכל ר' אליעזר אומר העבודה שהוא יכול אלא שאינו רשאי:

112

קי״גיכול אם ביכר יהא מבוכר ת״ל לא יוכל לבכר:

113

קי״דאבא חנין אומר משום ר' אליעזר מה ת״ל לא יוכל לבכר לפי שנ' והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת״ל לא יוכל לבכר:

114

קי״האת בן האהובה כיון שיצא רוב ראשו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה:

115

קי״ועל פני בן הש' הב' אע"פ שבן הבכור לשניאה:

116

קי״זכי את הב' בן השנ' יכיר יכירנו לאחרים מיכן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור:

117

קי״חלתת לו פי שנים פי שנים כאחד אתה אומר פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בנכסים ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד או הלך לדרך הזו חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים בנכסים אף חלקו עם חמשה פי שנים בנכסים ת״ל והיה ביום הנ' את בנ' התורה ריבתה נחלה אצל בנים הא אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון וה״א (בר' מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך ואומ' (דהי״א ה א עיי״ש) בני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ולא להתיחס לבכורה ואומר (שם ה ב) והבכורה ליוסף הואיל ומצינו בכורה ליוסף ובכורה לדורות מה בכורה האמורה ביוסף פי שנים כאחד אף בכורה האמורה לדורות פי שנים כאחד:

118

קי״טד״א פי שנים פי שניים כשנים אתה אומר פי שנים כשנים או פי שנים כמשמעו ת״ל (מ״ב ב ט) ויהי נא פי שנים ברוחך אלי הא מה ת״ל פי שנים פי שנים כשנים:

119

ק״כבכל אשר ימצא לו מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:

120

קכ״אבכל אשר ימ' לו מלמד שאינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו כיצד יורש במוחזק מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ולא מנכסי אבי אביו:

121

קכ״בואם היה אבי אביו בכור נוטל פי שנים גם מנכסי אבי אביו:

122

קכ״גד״א בכל אשר ימצא לו ולא מנכסי אמו והדין נותן מה אביו שאין אחר מולל את נכסיו בחייו הרי הוא נוטל פי שנים אמו שאחר מולל את נכסיה בחייה דין הוא שיטול פי שנים ת״ל בכל אשר ימ' לו לא מנכסי אמו:

123

קכ״דכי הוא רא' אונו אונו של איש ולא אונה של אשה:

124

קכ״הראשית און בכור לנחלה לא פותח רחם שהיה בדין מה אם מי שאינו בכור לכהן הרי הוא בכור לנחלה מי שהוא בכור לכהן אינו דין שלא יהיה בכור לנחלה ת״ל כי הוא רא' או' ראשית און בכור לנחלה לא פותח רחם:

125

קכ״ופותח רחם בכור לכהן לא ראשית און שהיה בדין מה אם מי שאינו בכור לנחלה הרי הוא בכור לכהן מי שהוא בכור לנחלה אינו דין שיהא בכור לכהן ת״ל (שמות יג ב) קדש לי כל בכ' פט' כל רחם פותח רחם בכור לכהן ולא ראשית און:

126

קכ״ז(ד״א ראשית אנו מי שלבו דוא עליו אם ימות הוא דהוי בכור וכו'):

127

קכ״חלו משפט הבכ' מגיד שאדם יורש בכורת אביו:

128

קכ״טד״א לו משפט הבכ' מגיד שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם:

129

ק״לד״א לו משפט הבכ' מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים:

130

קל״אד״א לו משפט הבכ' הרי זו אזהרה לבית דין:

131

קל״בכי יהיה לאיש בן סורר ומורה מי גרם לו להיות בנו סורר ומורה על שנשא אשה שאינה הוגנת לו:

132

קל״גכי יהיה לאיש בן סו' ומ' אף בן סורר ומורה היה בכלל שנ' (ויק' יט יג) לא תגזל והרי הכת' מוציאו מכללו להקל עליו ולהחמיר עליו שתהא תחלתו במכות וסופו במיתה לכך נאמ' הפרשה:

133

קל״דכי יהיה לאיש בן בן לאיש ולא בן לבן בן ולא בת אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות בן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה אלא גזירת הכת' היא בן ולא בת:

134

קל״הבן ולא איש בן ולא קטן שהקטן פטור שלא בא לכלל מצות:

135

קל״ור׳א כי יהיה לאיש בן עד שיהיה בן משעת הויה פרט לטומטום שנקרע ונמצא זכר שאינו נעשה בן סורר ומורה:

136

קל״זסורר שסרר שני פעמים:

137

קל״חומורה שמורה לעצמו דרך אחרת:

138

קל״טר׳א סורר ומורה סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו:

139

ק״מסורר על דברי תורה ומורה על דברי נביאים וכתובים:

140

קמ״אסורר על דברי עדים ומורה על דברי הדיינים:

141

קמ״באיננו שומע בקול אב' וב' אמו יכול אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק ת״ל איננו שומע איננו שומע לגזרה שוה מה איננו שומע האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו אף איננו שומע האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:

142

קמ״גויסרו אתו במכות אתה אומר מכות או אינו אלא ממון ת״ל (כה ב) והיה אם בן הכות הרשע הרי אתה דן נאמר כאן בן ונאמר להלן בן מה בן שנ' להלן מכות אף כאן מכות:

143

קמ״דולא ישמע להם מתרין בו בפני שנים ומלקין אתו בפני שלשה חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה:

144

קמ״הותפשו בו אביו ואמו עד שיהא לו אב ואם דברי ר' מאיר:

145

קמ״ור' יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה:

146

קמ״זותפשו בו אביו ואמו היה אביו רוצה ואמו היתה אינה רוצה אמו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהן רוצין היה אחד מהן גדם או חגר או אלם או חרש או סומה אינו נעשה בן סורר ומורה שנ' ותפשו בו אביו ואמו ולא גדמים:

147

קמ״חוהוציאו אתו ולא חגרים:

148

קמ״טואמרו ולא אלמים:

149

ק״נבננו זה ולא סומים:

150

קנ״אאיננו שומע בקלנו ולא חרשים:

151

קנ״בוהוציאו אתו אל זק' עי' ואל שער מק' מצוה בזקני עירו ובשער מקומו:

152

קנ״גד״א אל זקני עירו ואל שער מקומו מלמד שבית דין בגבוה של עיר:

153

קנ״דואמרו אל זקני עירו בנ' זה זה הוא שלקה בפניכם מלמד שאינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים ואם מת אחד מהן אינו נסקל:

154

קנ״האיננו שומע בקלנו מיכן אמרו אכל בחבורת מצוה אכל בעבור חדש אכל מעשר שני בירושלם אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים אכל דבר שהוא מצוה כגון תנחומי אבלים ודבר שהוא עברה כגון תענית צבור איננו נעשה בן סורר ומורה שנ' אינו שומע בק' לא בקולו של מקום:

155

קנ״וזולל וסובא זולל בבשר וסובא ביין ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (משלי כג כ) אל תהי בסובאי יין ואומ' (שם כג כא) כי זולל וסובא יורש:

156

קנ״זורגמוהו כל אנשי עירו וכי כל אנשי עירו רוגמין אותו והלא כבר נאמר (יז ז) יד העדים תהיה בו אלא במעמד כל אנשי עירו:

157

קנ״חבאבנים יכול באבנים מרובות ת״ל באבן או באבן יכול באבן אחת ת״ל באבנים אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשנייה:

158

קנ״טובערת הרע בעריהו בכל מיתה:

159

ק״סמקרבך אין את מצווה לצאת אחריו לחוצה לארץ:

160

קס״אעונש שמענו אזהרה לא שמענו ת״ל (ויק' יט כו) לא תאכלו על הדם לא תאכלו אכילה המביאה לידי שפיכות דמים זו היא אכילת בן סורר ומורה:

161

קס״בשמא תאמרו בשביל זה שאכל זה ממון אביו ימות אמר בן סורר ומורה ידון על שם סופו שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שסוף זה עתיד לגמר את כל נכסי אביו והוא חוזר ומבקש ולא ימצא שנ' (משלי ל טו) לעלוקה שתי בנות הב הב ויוצא ומפקח על הדרכים ומאבד נפשות הרבה אמרה תורה מוטב שתאבד נפש אחת ואל יאבדו נפשות הרבה:

162

קס״גאמר ר' יוסי הגלילי וכי מפני שאכל זה תרמיטר בשר ושתה חצי לוג יין אמ' תורה יצא לבית דין ויסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטים את הבריות אמ' תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנייה להן והנייה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם:

163

קס״דיין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם ולצדיקים רק להם ורע לעולם:

164

קס״הפזור לרשעים הנייה להן והנייה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם:

165

קס״וכנוס לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הנייה להן והנייה לעולם:

166

קס״זשקט לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הנייה להם והנייה לעולם:

167

קס״חוכל ישר' ישמעו ויר' כותבין היו ושולחין לכל המקומות איש פלוני נידון ביום פל' סקילה בבית דין פל' מפני שהיה בן סורר ומורה שנ' וכל ישראל ישמעו ויר' מלמד שצריכין הכרזה:

168

קס״טוכי יהיה באיש חאט מש' מות והומ' למה נאמר לפי שהוא אומ' (ויק' כד כג) ובני ישראל עשו כא' צוה ה' את משה [השמטה: וכי מה אמר להן משה] לעשות אמר להן לסקול וסקלו אבל לא שמענו שתלו לכך נאמר הענין:

169

ק״ער' עקיבה כשהיה דורש עניינו היה אומ' הוי משכי העון בחבלי השוא (ישע' ה יח) תחלתו של חאט דומה לחוט שלכוכיא וסופו להיות כעבות העגלה מתחלת הענין מהוא אומ' (כא י) כי תצא למל' וראית בשב' אש' יפת תא' מהוא אומ' (כא טו) כי תהיין לאיש שתי נשים הכניס זה שטן לתוך ביתו והעמיד ממנה בן סורר ומורה ומה סופו של בן סורר ומורה להיות כי יהיה באיש חאט מש' מ':

170

קע״אוכי יהיה באיש האיש נתלה ואין האשה נתלית:

171

קע״בוהומת ותלית יכול כל המומתין נתלין ת״ל כי קללת אלה' תל' מה מקלל זה בסקלה ונתלה אף כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר שומע אני כל הנסקלין נתלין ת״ל כי קללת אלהים תלוי מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והרי הוא נתלה כך כל הפושט ידו בעיקר יהא נתלה מיכאן אמ' כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר; וחכמים אומ' אין נתלה אלא מגדף ועובד ע״ז אמר ר' יאשיה מסייע אני לדברי ר' יהושע שנ' (במד' כה ד') ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והו' או' לה' נגד השמ':

172

קע״גוהומת ותלית יכול יהוא תולין אותו חי כדרך שהמלכות עושה ת״ל והומת ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו:

173

קע״דותלית אתו ולא את כליו אתו ולא את עידיו אתו ולא את זוממיו:

174

קע״האתו מלמד שאין דנין שנים ביום אחד:

175

קע״ועל עץ שומע אני בין תלוש בין מחובר ת״ל כי קבור תק' מי שאינו מחוסר אלא קבירה יצא זה שמחוסר (תלייה) [תלישה] וקבירה:

176

קע״זכאיזה צד תולין אותו משקיעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אתו:

177

קע״חלא תלין נב' על העץ שלא ישהה אתה אומ' שלא ישהה או לא תלין נב' על העץ כמשמעו ת״ל כי קבור תק' ביום הה' הא מה ת״ל לא תלין נב' על העץ שלא ישהה מיכן אמ' משהין אתו סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אתו ואחר כך תולין אתו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה:

178

קע״טלא תלין נב' ואם לן עוברין עליו בלא תעשה ולא זה בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין יכול יהא עובר עליו ת״ל על העץ מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו עובר עליו:

179

ק״פר' [שמעון בן] יהודה אומר משום ר' שמעון בן יוחאי מנ' למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה ת״ל כי קבור שאין ת״ל תקברנו אם כן מה ת״ל תקברנו מיכן רמז למלין את מתו שהוא עובר עליו בלא תעשה:

180

קפ״אכי קבור תקברנו מצות עשה:

181

קפ״בכי קבור תק' אף כהן ונזיר במשמע או שאר כל אדם חוץ מכהן ונזיר ת״ל כי קללת אלהים תלוי אמרת כל המוזהר על השם מוזהר על קבירת מצוה:

182

קפ״גכי קללת אלה' תל' כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל:

183

קפ״דאמר ר' מאיר מושלו משל לה״ד לשני אחים תאומים דומין זה לזה שהיו בעיר אחת אחד מנוהו מלך ואחד יצא ללסטיא צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומ' המלך תלוי צוה המלך והורידוהו:

184

קפ״האמר ר' מאיר בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומ' קלוני מראשי קלוני מזרועי לכך כי קללת אלה' תלוי:

185

קפ״ואם כן אמ' המקום מצטער אני על דם של רשעים קל וחומ' על דמם של צדיקים שנשפך:

186

קפ״זולא תטמא את אדמ' והלא דברים קל וחומ' אם כששהו לקבור את הרשע הרי הן מטמאין את הארץ ומסלקין את השכינה קל וחומר לע״ז ועריות ושפיכות דמים:

187

קפ״חד״א ולא תטמא את אדמ' להזהיר בית דין על כך:

188