מדרש תנאים על ספר דברים כ״דMidrash Tannaim on Deuteronomy 24

א׳כי יקח איש אשה ובעלה למה נאמר לפי שהוא אומר (ויק' כ י) ואיש אשר ינאף את אשת איש לא שמענו אלא בזמן שיש שלום ביניהן כל הבא עליה יהא במיתה אבל אם אין שלום ביניהן לא שמענו ת״ל כי יקח איש אשה ובע' בא הכת' ללמד על אשת איש לעולם כל הבא עליה יהא במיתה עד שתצא ממנו בגט:

ב׳כי יקח איש אשה מלמד שהאשה נקנית בכסף שאין לקיחה אלא בכסף שנ' נתתי כסף השדה קח ממני מה להלן כסף אף כל כסף שיכול והלא דין הוא ומה אמה עבריה שאין נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף יבמה תוכיח שנקנית בביאה ואין נקנית בכסף מה ליבמה שכן אין יוצא בכסף תאמר בזו שיוצא בכסף ת״ל כי יקח:

ג׳ובעלה מלמד שנקנית בביאה שיכול והלא דין הוא ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה [אשה שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה] אמה עבריה תוכיח שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה מה לאמה עבריה שכן אין קנינה לשם אישות תאמר בזו שקנינה לשם אישות ת״ל ובעלה:

ד׳ומנ' שתהא נקנית אף בשטר ודין הוא מה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס מה לכסף שכן פודין בו הקדישות ומעשר שני תאמר בשטר שאין פודין בו מעשר שני והקדישות ת״ל ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר:

ה׳והיה אם לא תמ' חן בעי' מיכן היו בית שמאי אומ' לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר ובית הלל אומ' אפלו הקדיחה תבשילו שנ' דבר:

ו׳ר' עקיבה אומ' אפלו מצא אחרת שהיא נאה ממנה שנ' אם לא תמצא חן בעי':

ז׳ד״א והיה אם לא תמ' חן בעי' וכתב לה מלמד שאינו מגרש אלא לרצונו אבל האשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה:

ח׳וכתב לה כל כתב במשמע:

ט׳(וכתב בין שכתבו הוא על ידי עצמו בין שכתבו על ידי אחר:

י׳וכתב מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב):

י״אלה שיהא הכתב לשמה מיכן אמ' כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמ' לו הואיל ושמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך תן לי שאגרש בו ונטלו וגירש הרי זה פסול:

י״בשמע קול התינ' מתלמדין ואומ' איש פל' גירש את פל' ממקום פל' ואמ' זה שמי וזה שם אשתי תן לי שאגרש בו פסול מלגרש בו:

י״גיתר מכן יש לו שתי נשים ששמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה:

י״דיתר מיכן אמר ללבלר כתוב ואיזו שארצה אגרש פסול מלגרש בו שלא אמ' תורה אלא וכתב לה:

ט״ושיהא הכתב לשמה:

ט״זוכתב אין לי אלא בדיו מנ' בסם בסקרא בקומוס בקלקונתוס ת״ל וכתב לה מכל מקום:

י״זספר אין לי אלא ספר מנ' עלי קנים עלי אגוז עלי זית עלי חרוב ת״ל ונתן מכל מקום:

י״חאם כן למה נאמר ספר מה ספר מיוחד שהוא של קיימה יצא דבר שאינו של קיימה:

י״טר' יהודה בן בתירה אומ' מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר שמחובר לקרקע אע״פ שתלשו וחתמו ונתנו לה פסול וה״א וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא מחובר שצריך כתיבה וקציצה ונתינה. ר' ישמעאל אומ' בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא התורה אמ' אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכס' בע' והלכה אמ' בכל דבר שהוא מגדל צמחים:

כ׳התורה אמ' ולקחת את המרצע והלכה אמ' בכל דבר:

כ״אהתורה אמ' וכתב לה ספר כר' והלכה אמ' בכל דבר:

כ״בכריתות דבר הכורת בינו לבינה מיכן אמ' האומר לאשתו הרי זה גטיך על מנת שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כל שלשים יום הרי זה כריתות:

כ״גד״א ספר כרית' ונ' ביד' מלמד שצריך ליתנו לה בתורת גירושין נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גטיך ונתן לא שתקח מעצמה:

כ״דבידה אין לי אלא ידה גגה או חצירה וקרפיפה מנ' ת״ל ונתן מכל מקום:

כ״האם כן למה נאמ' בידה מה ידה מיוחדת שהיא רשותה כך כל דבר שהוא רשותה שאין ידה אלא רשותה אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (במד' כא כו) ויקח את כל ארצו מידו וכי בידו היתה אלא שהיתה ברשותו:

כ״וכיוצא בו (ברא' כד י) ויקח העבד עש' גמ' וילך וכל טוב אד' בידו וכי בידו היה אלא שהיה ברשותו:

כ״זושלחה לרצונה ושלא לרצונה שהיה בדין הואיל והאיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה אם למדתי שאינו מוציא אלא לרצונו אף האשה לא תהא יוצאה אלא לרצונה ת״ל ושלחה לרצונה ושלא לרצונה:

כ״חד״א ושלחה לא שישלח עצמו ממנה מיכן אמ' האומר לאשתו הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זה גט איני בעליך איני ארוסיך איני אישך אינו גט:

כ״טושלחה מבי' מה ת״ל והלא משיגיע גט לידה הרי היא מגורשת אע״פ שעדיין היא בביתו ואם כן מה ת״ל ושלחה מביתו אלא שאם גירשה ולא הוציאה מביתו הרי הוא כמי שגירש והחזיר וצריכה ממנו גט לכך נאמ' ושלחה מבי':

ל׳ד״א ושלחה מבי' שלא תנשא עמו בשכונתו ואם היתה העיר קטנה תפנה ותך לה לעיר אחרת בנישואין אבל לא באירוסין אבל ביהודה אחד אירוסין ואחד נישואין מפני שלבן גס בארוסותיהן:

ל״אאמרת מי מפנה מפני מי האשה מפנה מפני האיש אפלו בית גדולים שבישראל שדרך האשה לינשא מעיר לעיר לכך נאמ' ויצאה מבי' ואם היתה החצר שלה האיש מפנה מפני האשה:

ל״בוהלכה והיתה לאיש אחר שלא תינשא לקרוביו:

ל״גד״א אחר כבר קראתו תורה אחר שאינו בן זוגו של ראשון:

ל״דושנאה האיש האח' התורה מבשרתך שאתה עתיד לשנותה:

ל״האו כי ימ' הא' האח' הכת' מבשרך שעתידה לקברו:

ל״ו(ויצאה) [ושלחה] מבי' או כי ימ' הא' האח' למה נאמר שהיה בדין הואיל והגט מתיר והמיתה מתרת אם למדת לגט שלא יפה (כוחה) [כחו] להכשירה (לכהונה לפיכך לא יפה כוחה להכשירה לראשון תאמר במפותה שיפה כוחה להכשירה) לראשון אף מיתה לא יפה כוחה להכשירה לראשון אם לא אמרת בגט שלא יפה כוחו להכשירה [לכהונה לפיכך לא יפה כחו להכשירה לראשון תאמר במיתה שיפה כחה להכשירה] לכהונה דין הוא שיפה כוחה להכשירה לראשון ת״ל או כי ימ' הא' הא' לא יוכל בעלה:

ל״זויצא מבי' לא יוכל בע' הר' (היוצאה בגט ונתקדשה לאחר אסורה לחזור לו שנ' ויצאה מבי' והל' וה' לא' אח' הוייתה לאיש אחר היא שאוסרתה לחזור לו):

ל״חלא יוכל בע' הר' ר' אליעזר אומר העבודה שהוא יכול אלא שאינו רשאי:

ל״טבעלה הר' אין לי אלא ראשון שני ושלישי עשירי מנ' ת״ל אשר שלחה מכל מקום:

מ׳מנ' לנותן גט ליבמתו שאסור לו לחזור עליה ת״ל לא יכול בע' הר':

מ״אמנ' לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמ' לה מת בעליך ונישאת ואחר כך בא בעלה שתצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ת״ל לא יוכל:

מ״בהאיש האח' ושל' מ' שלחה בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה לחזור אם כן למה נאמר אחרי אשר הטמ' לרבות שוטה שנסתרה וה״א (יר' ג א) הן ישלח איש את אשתו:

מ״גד״א אחרי אש' הט' זו שזינת תחת בעלה שתהא אסורה על בעלה ולוקה עליה שנ' אחרי אשר הטמאה והרי נטמית:

מ״דכי תועבה היא ר' יהודה אומ' היא תועבה ואין הולד תועבה:

מ״הולא תחטיא את האר' והרי הדברים קל וחומר אם כשהוא מחזיר את גרושתו הרי הוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה קל וחומר לע׳׳ז וגילוי עריות ושפיכות דמים:

מ״וד״א ולא תחטיא את הארץ להזהיר בית דין על כך:

מ״זכי יקח איש אשה חדשה אין לי אלא בתולה מנ' לרבות אלמנה ושומרת יבם ת״ל ושמח את אשתו מכל מקום:

מ״חאם כן למה נאמר חדשה מי שחידשה לו פרט למחזיר גרושתו ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין:

מ״טלא יצא בצבא יכול בצבא הוא בלא יצא אבל יתקן כלי זיין ויספק מים ומזון ת״ל ולא יעבור עליו לכל דבר:

נ׳עליו עליו הוא דאין אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים:

נ״אנקי יה' לבי' שנה אחת לביתו זה ביתו ונאמר (ויק' יט כד) יהיה כל פריו מה להלן כרם אף כאן כרם:

נ״ביהיה זה כרמו:

נ״גושמח את אשתו זו אשתו:

נ״דאשר לקח להביא את יבמתו:

נ״המיכן אמ' אלו שאינן זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו והנושא את ארוסתו כל השנה כולה אין מספקין מים ומזון ולא מתקנין דרך ולא שומרין בחומה ולא נותנין לפסי העיר שנאמר שנה אחת:

נ״ולא יחבול רח' ור' למה נאמר לפי שהו אומר (שמות כב כה) אם חבל תח' של' רע' שומע אני אף הרחים ורכב במשמע ת״ל לא יחבל רח' ור':

נ״זלא יח' רח' ור' לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אין לי אלא רחים ורכב המיוחדין מנין לרבות כל דבר ת״ל כי נפש הוא חובל אם כן מה ת״ל רחים ורכב מה רחים ורכב המיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך כל שני כלים שמשתמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו הרי שהיו לו חמש רחיות ואינו צריך (לאחת) [אלא לאחת] מהן שומע אני שהוא רשאי למשכן אחת מהן ת״ל כי נפש הוא חובל לא אמרתי אלא דבר שעושין בו אוכל נפש:

נ״חכי נפש הוא חבל להגיד מה גרם:

נ״טכי ימצא איש גנב נפש למה נאמר לפי שהוא אומ' (שמות כא טז) וגנב איש ומכרו ונ' בי' אין לי אלא עדים למכירה לגניבה מנ' ת״ל כי ימצא איש גנב נפ' שאין מציאה אלא בעדים:

ס׳איש פרט לקטן:

ס״אגנב נפש אין לי אלא שגנב את האיש גנב את האשה ואת הקטן אשה גנבה חברתה ואת הקטן מנ' ת״ל גנב נפש מכל מקום:

ס״במאחיו פרט לאחרים:

ס״גמאחיו להביא גר ועבד משוחרר שאלו בכלל אחינו בתורה ובמצות או יכול שאני מרבה את העבד ואת מי שחציו עבד וחציו בן חורין ת״ל מבני ישראל:

ס״דד״א מאחיו מב' יש' ר' ישמעאל אומ' והלא בידוע שאחיו בן ישראל ומה ת״ל מאחיו מ' ישר' אלא מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנ' והתעמר בו ומנ' שאין עמירה אלא שימוש שנ' (כא יד) לא תתעמר בה:

ס״הד״א מאחיו אינו חייב עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה מיכן אמ' נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנב כגון שמכרו לאביו או לאחיו פטור:

ס״וומת הגנב הה' בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק:

ס״זעונש שמענו אזהרה לא שמענו ת״ל (שמות כ יג) לא תגנב הרי זו אזהרה לגונב נפשות אתה אומ' כן או אינה אלא אזהרה לגונב ממון וכשהוא אומ' (ויק' יט יא) לא תגנבו הרי אזהרה לגונב ממון אמורה הא מה ת״ל לא תגנב הרי אזהרה לגונב נפשות או זו אזהרה לגונב ממון והלא אזהרה לגונב נפשות אמרת שלש מצות נאמ' בענין שתים מפורשות ואחת סתומה נלמד סתומה מן המפורשות מה מפורשות מצות שחייבין עליהן מיתת בית דין אף אין לי אלא מצות שחייבין עליהן מיתת בית דין הא אין עליך לומ' כלשון אחרון אלא כלשון ראשון זו אזהרה לגונב נפשות והלא אזהרה לגונב ממון:

ס״חובערת הרע מיש' בער עושי הרעות מישראל:

ס״טהשמר בנגע הצ' הרי זה בא ללמד ונמצא למד על התולש את סימניו והכווה את מחיתו ועל הקוצץ את בהרתו שיהא עובר בלא תעשה כל מקום שנ' השמר פן או אל הוא בלא תעשה:

ע׳בנגע זה שער לבן:

ע״אהצרעת זו מחיה:

ע״באין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטר מנ' ת״ל ככל אשר יו' את' אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנ' ת״ל כאשר צוי' אין לי אלא כולן מקצתן מנ' ת״ל לשמ':

ע״גולעשות עושה אתה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת אין לי אלא נגעי אדם נגעי בתים ונגעי בגדים מנ' ת״ל ככל אשר יורו את':

ע״דד״א ככל אשר יו' את' או אפלו הורה שלא כתורה ת״ל ככל אש' צוי' תש' לעשות:

ע״הזכור יכול בליבך כשהוא אומ' השמר בנגע הצ' הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך:

ע״וזכור את אשר עש' ה' אלהיך למר' וכי מה ענין זה לזה אלא ללמדך שאין הנגעים באים אלא על המהרהר אחר הזקנים:

ע״זועל האומ' לשון הרע והלא הדברים קל וחומר מה אם מרים אותה הצדקת כך נענשה אחרים על אחת כמה וכמה והרי הדברים קל וחומר מה אם מרים שדברה שלא בפניו של משה כך נענשה:

ע״חהאומ' גנאו של חברו בפניו על אחת כמה וכמה:

ע״טוהלא הדברים קל וחומר מה אם מרים שדברה באחיה הקטן ממנה כך נענשה המדבר בגדולים ממנו על אחת כמה וכמה והרי הדברים קל וחומר ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח לא למעט מפריה ורביה אלא להרבות בפריה ורביה ולא בינה לבין אחרים אלא בינה לבין עצמה כך נענשה המתכוין לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח לא להרבות בפריה ורביה אלא למעט מפריה ורביה לא בינו לבין עצמו אלא בינו לבין אחרים על אחת כמה וכמה יהא ענשו והרי הדברים קל וחומר ומה אם מרים שאמ' דבר שלא שמעו בריה אלא הקב״ה ת״ל (במד' יב ב) וישמע ה' כך נענשה האומר גנאו של חבירו בצבור על אחת כמה וכמה:

פ׳כי תשה ברעך למה נאמר לפי שהוא אומר (שמות כב כה) אם חבל תח' של' רעך שומע אני שהוא רשאי למשכנו ת״ל לא תבא אל ביתו לע' עב':

פ״אכי תשה ברעך פרט לגוי:

פ״באין לי אלא מלוה מנ' לרבות שכר שכיר והקפת חנות שזקפן עליו (מלוה) [במלוה] ת״ל משאת מאומה:

פ״גלא תבא אל בי' לע' עב' יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ ת״ל בחוץ תעמד כשהוא אומר והאיש לרבות שלוח בית דין שאפלו שלוח בית דין אינו נכנס לביתו למשכנו מיכן אמ' המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין:

פ״דבחוץ תעמד ר' נתן אומר הרי שמצאו עומד בשוק ועטוף טליתו שומע אני שהוא רשאי ליטלנה מעל כתיפו ת״ל בחוץ תעמוד:

פ״הד״א בחוץ תעמד מיכן אמ' בעלי חוב נפרעין בזיבורית אלא שגזרו חכמים בבינונית מפני תקון העולם:

פ״וואם איש עני הוא אין לי אלא עני עשיר מנ' ת״ל ואם איש עני הוא אם כן למה נאמ' עני ממהרני ליפרע על ידי עני יתר מן העשיר (מיכן אמ' המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בבית דין):

פ״זלא תשכב בע' לא תשכב ועבוטו אצלך זו כסות לילה אתה אומ' לא תשכב ועבוטו אצלך או לא תשכב כשמועו ת״ל השיב תשיב לו את העבוט הא מה ת״ל לא תשכב בעבטו לא תשכב ועבוטו אצלך:

פ״חהשיב תשיב לו את הע' כב' הש' זו כסות לילה שהוא מחזירה בלילה כסות יום שהוא מחזירה ביום מנ' ת״ל (שמות כב כה) עד בוא השמש תשי' לו זו כסות יום:

פ״טהשיב תשיב לו את הע' מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה סגוס בלילה ומחרישה ביום אבל לא סגוס ביום ומחרישה בלילה:

צ׳מיכאן אמ' ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום מפני מה טעמו של דבר מגיד ושכב בשמלתו שלא תפגע בו צנה בלילה:

צ״אוברכך שהוא מצווה לברכך יכול אם בירכך את מבורך ואם לאו אין את מבורך ת״ל ולך תה' צד' לפ' ה' אלה' מכל מקום:

צ״בולך תהיה צדקה למה נאמ' לפי שהוא אומ' (ברא' יח יט) ושמרו דרך ה' לע' צד' ומ' אבל לא שמענו צדקה זו מהיא ת״ל השב תש' לו את הע' מיכן רמז לצדקה אין לי אלא אלו שאר כל המצות שבתורה מנ' ת״ל ולך תה' צד' מכל מקום:

צ״גד״א ולך תה' צד' אמר ר' יצחק מנ' לבעל חוב שקונה משכון שנ' ולך תה' צד' אם אינו קונה צדקה מנין מיכן לבעל חוב שקונה משכון:

צ״דלפני ה' אלה' לפנים משלש מחיצות חשך ענן וערפל (ד יא) חשך מבחוץ ענן מבפנים ערפל לפני לפנים:

צ״הלא תעשק שכיר עני ואב' והלא כבר נאמר (ויק' יט יג) לא תגזול מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין משום בל תעשוק ומשום בל תגזל ומשום לא תלין פעלת שכיר (שם) ומשום ביומו תתן שכרו ומשום ולא תבא על' הש':

צ״ושכיר עני ואב' לפי שהוא אומ' כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפ' אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו מלאכה שאינו עושה בנפשו מנ' גרדי וסורק מנ' ת״ל לא תעשק מכל מקום:

צ״זאם כן למה נאמ' עני ואביון ממהרני ליפרע על ידי עני ואביון יתר מכל אדם:

צ״חמאחיך ולא מאחרים:

צ״טאו מגרך אש' בא' זה גר צדק:

ק׳בשעריך זה גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו אבל אינו עובר עליו בלא תעשה:

100

ק״אביומו תתן שכרו מצות עשה אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים:

101

ק״בביומו תתן שכ' ולא תב' על' הש' זה שכיר לילה שהוא גובה כל היום אין לי אלא שכיר לילה שהוא גובה כל היום שכיר יום שהוא גובה כל הלילה מנ' ת״ל (ויק' יט יג) לא תלין פע' שכ' אתך עד בקר:

102

ק״גשכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות שללילה גובה כל הלילה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה:

103

ק״דולא תב' על' הש' (אם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה) מפני מה טעמו של דבר מגיד כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפ' מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר לך את עצמו לא שתתן לו את שכרו:

104

ק״הד״א ואליו הוא נשא את נפשו מלמד שכל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל את נפשו ממנו:

105

ק״ולמה השכיר דומה למי שהיה מהלך בדרך וחמורו אחריו לקח לו אלומה של עמיר נתנה על כתיפו והיה החמור בא בדרך אחריו מקוה לאכול אותה אלומה מה עשה אותו האיש העמיד החמור בתוך הבית וקשר את האלומה למעלה ממנו אמרו לו רשע כל הדרך הוא רץ בשבילה ועכשיו אין אתה נותנה לפניו כך השכיר עמל ומצטער כל היום לשכרו ואת מוציאו ריקן ואליו הוא נשא את נפשו:

106

ק״זד״א ואליו הוא נשא את נפ' הרי זו אזהרה לפועל שיעשה בכל כוחו:

107

ק״חולא יקרא עליך אל ה' יכול מצוה שלא לקרות ת״ל (טו ט) וקרא עליך אל ה' יכול מצוה לקרות ת״ל ולא יקרא עליך אל ה' אלא ממהרני ליפרע על ידי קורא יתר ממי שאינו קורא:

108

ק״טוהיה בך חאט שלא תאמר בממון חטאתי וממון מכפר לי ת״ל והיה בך חאט ממך נפרעין אין נפרעין מממונך:

109

ק״יבשלשה דברים נפרעין מן האדם מגופו אבל לא מממונו ואלו הן הכובש שכר שכיר והנודר ואינו משלם והמעלים עיניו מן הצדקה:

110

קי״אהכובש שכר שכיר דכתיב ביומו תתן שכ' וכת' ביה והיה בך חאט ולא בממונך:

111

קי״בוהנודר ואינו מקיים דכת' (כג כב) כי תדר נדר וכת' ביה והיה בך חאט ולא בממונך:

112

קי״גוהמעלים עיניו מן הצדקה דכת' (טו ט) השמר לך פן יהי' דבר עם לב' וכת' ביה והיה בך חאט ולא בממונך:

113

קי״דלא יומתו אב' על בנים מה תלמוד לומר אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות על בנים שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות:

114

קי״המיכן אמ' אלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחתניהן (והורגו) [וחורגו] לבדו:

115

קי״וד״א לא יומתו אבות על בנים למה לי והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יהו העדים קרובין לבעלי דינין ומנ' אף הדיינין שנ' ובנים לא יומתו על אבות:

116

קי״זד״א לא יומתו [אבות] על בנים למה נאמ' לפי שהוא אומ' (שמות כ ה) פקד עון אבת על בנים שומע אני אף מחוייבי מיתת בית דין כן ת״ל לא יומתו אב' על בנים:

117

קי״חד״א לא יומתו אבות על בנים וכת' פוקד עון אבות על בנים ואתה משיב בנים שהן בפרק אבותיהן פקד עון אבת על בנים ובנים שאינן בפרק אבותיהן לא יומתו אבות על בנים כיצד את מוצא שאין בית דין שלמעלה קונס אלא מבן עשרים שנה ומעלה אבל בית דין שלמטה מבן שלש עשרה שנה ויום אחד פחות מיכן לא בית שלמעלה ולא בית דין שלמטה קונסין אותו אם כך היו לא היו התינוקות צריכין למות ולמה הן מתים הוי אומר בעונות אבותם זה הוא פקד עון אבת על בנים בזמן שהן בפרק אבותיהן:

118

קי״טלא תטה מש' גר' ית' מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין ואם היה גר יתום עובר בשלשה לאוין:

119

ק״כולא תח' בגד אלמ' בין עניה בין עשירה ואפלו כמרתא בת ביתוס:

120

קכ״אר' ישמעאל אומ' בא הכת' ללמדך רחק מן הכיאור ומן הדומה לכיאור ומן הדומה לדומה לכיאור שלא יחשדוך אחרים בעבירה הא כיצד נכנס למשכנה כסות היום בלילה וכסות הלילה ביום עכשו הן אומרין חשוד הוא עמה:

121

קכ״בוזכרת כי עבד הי' במ' וכי מה ענין ארץ מצרים לכאן שלא תאמר הריני ממשכן בגד אלמנה בסתר וכי מי מודיע בגלוי אמ' המקום דעו מה עשיתי במצרים שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי והלא הדברים קל וחמר מה אם מדת הפורענות שהיא מעוטה העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי קל וחמר למדת הטוב שהיא מרובה:

122

קכ״גכי תקצור פרט לשקצרוהו גוים או לסטים או קרסמוה נמלים או שיברתה הרוח או בהמה:

123

קכ״דקצירך פרט לאחרים קצירך פרט להקדש:

124

קכ״הבשדך פרט לשעפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו ושכח שם עומר שאינו שכחה שנ' בשדך:

125

קכ״וושכחת עד שישכחוהו כל אדם מיכן אמ' העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלין שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין ורואין אותו עמדו העניים בפניו או שחפוהו בקש והוא זוכר את הקש הרי זה אינו שכחה:

126

קכ״זכי תקצר ושכחת מה קציר שאין אחריו קציר אף עימור שאין אחריו עימור מיכן אמ' המעמר לכובעות ולכומסות לחררה ולעמרים אין לו שכחה ממנו ולגרן יש לו שכחה המעמר לגדיש יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה:

127

קכ״חר׳א כי תקצר ושכחת עומר שסביבותיו קציר שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה אינו שכחה:

128

קכ״טר׳א ושכחת עמר עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא שאתה זוכרו לאחר זמן מיכן אמ' כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה וכן השפכני והבשני והעומד בצד הגת או בצד הפרצה:

129

ק״לעמר עומר ולא גדיש מיכן אמ' עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:

130

קל״אעומר יכול אחד ולא שנים ת״ל (ויק' יט י) לעני ולגר תע' אתם אחד לעני ואחד לגר מיכן אמ' שני עמרים שכחה ושלשה אינן שכחה שני צבורי זתים והחרובין שכחה ושלשה אינן שכחה שני חצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה:

131

קל״בבשדה לרבות את הטמונין כגון הלוף והשום והבצלים:

132

קל״גד״א בשדה לרבות את הקמה:

133

קל״דד״א בשדה לא בעיר מיכן אמ' היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלין שכחין עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זה שכחה ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינו שכחה שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה אבל בעיר אפלו זכור ולבסוף שכוח הרי זה שכחה:

134

קל״השנ' ושכחת עמר בשדה בשדה לא בעיר:

135

קל״ולא תשוב לקח' פרט לראשי השורות ואלו הן ראשי השורות שנים שהתחילו מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה ושלאחריהם אינו שכחה:

136

קל״זהיחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה:

137

קל״חד״א לא תשוב לקח' עמר שאתה יכול לפשוט את ידך וליטלו שכחה יצא עמר שיש בו סאתים שאין את יכול לפשוט את ידך וליטלו שאינו שכחה:

138

קל״טד״א לא תשוב לקח' למה נאמר לפי שהוא אומ' לגר ליתום ולאלמנה יהיה מצות עשה מצות בלא תעשה מנ' ת״ל לא תשוב לקח':

139

ק״מלא תשוב לקח' שומע אני אם שב ועבר על המצוה יהא פטור ת״ל לגר ליתו' ולאלמ' יהי':

140

קמ״אלגר ולאלמנה יהיה מנ' שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פיאה פיאה ת״ל לגר לית' ולאלמ' יהיה:

141

קמ״בלמען יב' ה' אלה' והלא הדברים קל וחומ' מה אם עומר שכחה שהניחו בלא מתכוין הרי הוא מקבל עליו ברכה קל וחומ' למניחו במתכוין והרי הדברים קל וחומ' מה אם מי שבאת על ידו ספק מצוה בלא ידע אמרה תורה למען יברכך ה' אלה' קל וחומר לשאר כל המצות שבתורה:

142

קמ״גמעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדיהו אמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים אמ' לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו יתר מכל המצות אמר לו בני כל מצות שבתורה נתן לנו הקב״ה לדעתינו וזו שלא לדעתינו וה״א כי תקצר ושכחת קבע לנו הקב״ה ברכה דכת' למען יברכך ה' אלהיך והלא הדברים קל וחומר ומה אם מי שלא נתכוין לזכות וזכה מעלין עליו כאלו נתכוין לזכות וזכה המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה:

143

קמ״דכיוצא בדבר אתה אומ' (ע' ויק' ה יז) והוא לא ידע ואשם ונשא עונו ומה אם מי שלא נתכוין לחטוא וחטא מעלין עליו כאלו חטא המתכוין לחטוא על אחת כמה וכמה:

144

קמ״הכי תחבוט זי' הראשונים היו חובטין זיתיהן והיו נוהגין בהן עין יפה מיכן אמ' הזית שהוא עומד בין שלש (שדות) [שורות] שלשני מלבנין ושכחו אינו שכחה:

145

קמ״וזיתך פרט לאחרים:

146

קמ״זזיתך פרט להקדש:

147

קמ״חלא תפאר שלא תטול תפארתך ממנו מגיד שהזית חייב בפיאה והוא הדין לשאר כל האלנות:

148

קמ״טאחריך זו שכחה:

149

ק״נד״א לא תפאר לא תתפאר בו לעני מיכן אמ' מי שאינו מניח את העניים ללקט או שמניח אחד ואחד לאו או שמסייע את אחד מהן ואחד לאו הרי זה גוזל את העניים ועל זה נאמר (ע' משלי כב כח) לא תסיג גבול עולם:

150

קנ״אלגר לית' ולאלמ' יהיה זו מצות עשה:

151

קנ״בכי תבצר כרמך לא תעו' מיכן היה ר' אליעזר אומ' כרם שכולו עוללות לבעל הבית ר' עקיבה אומ' לעניים אמ' ר' אליעזר כי תבצר לא תעולל אם אין בציר מנין עוללות אמר ר' עקיבה וכרמך לא תעולל אפלו כולו עוללות אם כן למה נאמר כי תבצר לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם לבציר:

152

קנ״גאחריך זו שכחה מלמד שיש לו שכחה ופיאה מיכן אמ' איזו היא שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה וברגליות משיעבור הימנה:

153

קנ״דלגר לית' ולאלמ' יה' מצות עשה:

154

קנ״הוזכרת כי עבד היית במצ' וכי מה ענין ארץ מצרים לכאן שלא תאמר הריני נוטל מתנות עניים בסתר מי מודיע בגלוי אמר המקום דעו מה עשיתי במצרים שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי והרי הדברים קל וחומ' מה אם מדת הפורענות מעוטה העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי קל וחומ' למדת הטוב מרובה:

155