משפטי עוזיאל, חלק א, השמטותMishpetei Uziel, Volume I, Omissions

א׳(או"ח סי' רנ"ב - רס"ה)

ב׳ב"ה, י"א אדר, תרצ"ה. לכבוד הרה"ח מ. ליסמן נ"י

ג׳שוכט"ס. כבודו שאל ממני בדין מאור וחמום תבשילים בשבת בתנור חשמלי שהוכן מערב שבת ע"י שעון אוטומטי. והנה עיינתי בקונטרסו החשוב של הרב מוהר"ר שלמה פרנקפורטער יצ"ו שמע"כ המציאו לי בטובו. ואחרי עיוני בו הנני כותב מה שנראה לי לקוצר השגתי בעזרת צור חמדתי. ואומר שאלה זו מסתעפת לשלשה סעיפים שיתבארו בתשובתי זו בע"ה:

ד׳א. גרם עשית מלאכה בשבת

ה׳שנינו במתניתין (שבת מז ב) נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ומפרש בגמ' דאפילו לרבנן דסברי גורם כבוי מותר אוסרים בדין זה משום שמקרב כבוי.

ו׳ורש"י והתוס' והרא"ש פירשו דאסור זה הוא מדין גזרה דרבנן שגזרו מבעו"י אטו חשכה, שיתחיל ליתן מים קודם נפילת הנצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו הנצוצות ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות. ולא דמי לשריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן (בפ"ק יז ב) עם השמש דהני אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי להו איסור כל כך מה שמניח כלי תחת הנצוצות אבל הרי"ף והרמב"ם (פ"ה ה' י"ג) כתבו בטעם דין זה מפני שהוא מקרב כבוי הנצוצות. משמע מדבריהם שדין זה לא גזרה הוא אלא שדינא הוא לאסור משום דמקרב כבוי, ולכאורה קשה דמה בכך שהוא מקרב הכבוי מע"ש הלא בשבת המלאכה נעשית מאליה ולשתרי כדין שרית דיו וסממנים ופריסת מצודה? והר"ן כתב: שטעם האסור בנותן מים תחת הנר הוא משום דבנותן מים מע"ש ע"מ שיכבו הנצוצות בשבת, אי שרית ליה אתי לכבוייה בידים, משא"כ נותן מים בעששית מע"ש על דעת הדליקה הוא עושה ולא על דעת כבוי ומשום הכי שרי ע"כ ואכתי קשה מ"ש משריית דיו וכו' והא התם נמי מתכוין לשרות הדיו והסממנין שהוא אב מלאכה ובכל זאת לא גזרינן שמא יעשה בשבת, וצ"ל לדעתו דמתחיל מלאכה בע"ש שרינן משום שהמלאכה נעשית מאליה ולא גזרינן שמא יתחיל במלאכה זו בשבת. אבל במכין מע"ש דבר הגורם להתחלת המלאכה בשבת אי שרית ליה אתי לעשותה בידים, אולם דברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו מפני שהוא מקרב כבוי אינם מתפרשים שהוא משום גזרה אלא שהוא אסור מדינא. וכן מוכח מתשובת רב נטרונאי גאון דכתב: ואין נעשה כבוי אלא כאותה ששנינו נותנין כלי תחת הנר וכו' ולא יתן לתוכן מים מע"ש ואצ"ל בשבת דהתם ודאי כי שאדי להו מייא אדעתא לכבות קא שאדי להו כי האי גוונא וכל כיוצא בו הוא דהוי גרם כבוי אסור (ראה אצר הגאונים לד"ר ב' מ' לוין ח' התשובות ס' ק"נ).

ז׳וכ"כ הסמ"ג: אסור ליתן לתוך הכלי מים אפילו מע"ש משום שהוא מקרב כבוי הנצוצות אפילו לרבנן דאמרי גרם כבוי מותר. שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הנצוצות ובכונת כיבוי הוא נותן המים הרי אלו כמכבה בידים (מג"א סי' רס"ה ס"ק י').

ח׳וכן מתפרשים דברי הטור שכתב אסור ליתן כלי של מים תחת הנר אפילו מע"ש מפני שהוא מכבה והיינו מדינא ולא משום גזרה וכדאמרן ולא כהב"ח. ומרן ז"ל כתב מפני שמקרב זמן כבוי הנצוצות. (או"ח סי' רס"ה סעיף ד') ולדברי כולם צריכים אנו לומר דלא התירו שריית סממנים ודיו והערכת השעון בע"ש (עי' או"ח סי' רנ"ב סעיף ה' וסי' ש"א סעיף ג'). אלא משום שהתחיל מלאכתו מע"ש ולא גזרינן שמא יתחיל מלאכה זו בשבת, ובמצודה אעפ"י שעיקר הצידה נעשית בשבת התירו לפרוס מצודה מע"ש שאין זה ודאי שתצוד בשבת, אבל המכין מע"ש דבר הגורם לעשות מלאכה בשבת אסור להר"ן, משום שמא יעשה מלאכה זו עצמה בשבת בידים ואעפ"י שהיא אב מלאכה אינו פורש ממנה. ולהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והטור ושו"ע אסור מדינא הואיל והכין מע"ש דבר הגורם לודאי מלאכה בשבת וכיון שתעשה מלאכה זו בשבת. והכי דייקי דברי הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו מותר להתחיל מלאכה בע"ש, שלא נאסר עליו לעשות מלאכה אלא בשבת אבל כשתעשה המלאכה מאליה מותר (הרמב"ם שבת פ"ג ושו"ע ס' רנ"ב) דוק מינה אם לא התחיל המלאכה מערב שבת אסור עשיתה בשבת אפילו אם הכינה מע"ש, וכן כתב המג"א ז"ל משם הסמ"ג לאסור ליתן מים לתוך הכלי אפילו מע"ש משום שהוא מקרב כבוי הנצוצות אפילו לרבנן דאמרי גרם כבוי מותר, שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הנצוצות ובכונת כבוי הוא נותן המים הרי אלו כמכבה בידים, (מג"א סי' רס"ה סק"י) ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הכלי שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשבא עד המים דהא מתכוין לכבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש (שם). ורגע אעמוד בדברי המג"א שנראים כסותרים אהדדי. שהרי בס"ק ח' כתב לפרש דעת מרן כהתוס' ורש"י דגזרינן שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הנצוצות וכו' או שמא יגביה ובסק"י כתב דברי הסמ"ג שבכונת כבוי הוא נותן המים והוי כמכבה בידים ואסור מדינא. ולפי"ז למה לא נפרש כן דברי מרן שהכי משמע סתם דבריו דכתב משום דמקרב זמן כבוי הנצוצות ע"כ, ומזה משמע שהוא סובר לאסור מדינא ולא משום גזרה.

ט׳אולם דבריהם צריכים ביאור דמה בכך שהתכוין לכבות בשבת סו"ס הרי אינו מכבה בידים אלא שהנצוצות נופלים לתוך הכלי שיש בו מים ונכבים ואין זה אלא גרם כבוי ומותר לרבנן דקי"ל כותיהו, כמו שמותר לתת מחיצת כלים לפני הדליקה ומים בטלית שאחז בה האור אפילו בשבת משום שהוא גרם כבוי (שבת ק"ב: ורמב"ם פי"ב) ובאמת הרי"ף ז"ל השמיט דינו של רבי יהודה שאמר בטלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליו מים מצד אחר מכח סוגיא דידן דאסור לתת מים תחת הנר משום שהוא מקרב כבויו והוא הדין לטלית שאחז בה האור.

י׳אבל הרמב"ם והטור ושו"ע פסקו דין זה של טלית שאחז בה האור (הלכות שבת פי"ב ושו"ע ס' של"ד סעיף כ"ב כ"ג) ולדידהו קשה מאי שנא מדין נותן מים תחת הנר שהרי גם בטלית מכוין לכבות וליתסר או שנתיר גם נותן מים תחת הנר אפילו בשבת. והמ"מ תרץ בשם הרשב"א דנותן מים תחת הנר חמיר טפי משום שאין שום דבר מפסיק בין הנצוצות והמים, אלא האויר והמים תחת הנצוצות ממש, אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא, ועל כל פנים מדבריהם למדנו שכל גרמא שהיא ודאית ואין דבר מפסיק בין האור ודבר המכבה אותו אסור אפילו כשהכין הגרמא מע"ש. הדרן לדיננא בשאלה שלפנינו בדין העמדת שעון לכבות הנר בשבת אע"פ שהוא כיון לכך מותר הואיל ואינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא שמונעו מן הצד להפסיק זרם החשמל וממילא היא נכבית ודמי לטלית שאחז בה האור. הלכך כל שעושה זאת בדרך גרמא על ידי שעון שבתנועתו גורם הכבוי שרי.

י״אאבל לענין הבערה הדבר שנוי במחלוקת, שלדעת התוס' דסברי שלא נאסר גורם כבוי בשבת אלא דוקא כשעושה מעשה הגרמא בידים כגון שמתחיל לתת מים בכלי קודם נפילת הנצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו הנצוצות או משהגביה הכלי עם המים קודם הנצוצות (שבת מז' תד"ה מפני) ודומיא דהכי בזורה וסיעתו הרוח נמי אסור. שהרי במעשה הזריה גורם שהרוח מסיעתו והוי מלאכת מחשבת ואסור (עיין ב"ק ס' וב"ב כו').

י״באבל מכוין השעון מע"ש להבעיר. הואיל ובשעת ההבערה אינו עושה מעשה בידים מותר ולא גזרינן שמא יבעיר בידים הואיל והבערה בידים היא אב מלאכה, אבל לדעת הר"ן הסובר דאסור נותן מים תחת הנר הוא משום דאי שרית לה בגרמא שמע"ש אתו לכבויי בידים בשבת הוא הדין והוא הטעם במכוין את השעון לגרום הבערה בשבת אי שרית ליה אתי להבעיר או לכוין השעון בשבת ולהרמב"ם ודעמיה אסור מדינא, הואיל וכיון להבעיר בדבר הגורם לודאי הבערה ואין דבר מספיק בין דבר הגורם להאור הנבער על ידו. שהרי חוטי החשמל מחברים את השעון הגורם להנר הנדלק או התנור המתחמם ואסור מדין מבעיר. ולבד זה יש מקום לאסור במבעיר משום דבשעה שהוא מדליק אפילו על ידי גרמא דידיה הוא כמבעיר בידים למאי דקי"ל אשו משום חציו וגרמא דידיה היינו גיריה דיליה, וראיה לזה ממ"ש הנמקו"י (ב"ק פ"ב) ואי קשיא לך היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונמשכת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה בעצמו בשבת וכו' והכא עיקר כונתו היא שתדלק ותלך בשבת וכו'? כי כשנעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מידו באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא וכו' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההיא עידנא דלית ביה אסור חשיב עכת"ד.

י״גמינה נלמד שהיכא שהתחילה הדליקה בשבת ע"י גרמא דידיה משעת התחלת הדליקה חשוב גירי דידיה ומחייב כאלו עשאה בשבת.

י״דאולם עדיין יש מקום לצדד להיתר בנדון דידן הואיל והפתילה החשמלית וכן התנור שמחממים בו הם של מתחכת, וזה נבאר בסעיף דלקמן.

ט״וב. הבערה וכבוי בגחלת של מתכת

ט״זפסק הרמב"ם ז"ל המדליק הנר או את העצים בין להתחמם ובין להאיר חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב (ה' פי"ב ה' א') מדבריו מוכח בהדיא, דמבעיר המתכת שלא לשם צרוף מותר, והי"ט משום דמתכת אינה נאכלת באש אלא מתחממת ממנו. וכן הוכחתי בתשובתי (לעיל ח' או"ח סי' י"ט ד' ס"ג) ממ"ש בגמ' נכוה בגחלת ברמץ וכו' וכל דבר הבא מן האור לאתויי חמי האור מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה כי איצטריך קרא לגחלת של מתכת. וגחלת של מתכת לאו אש הוא? והא גבי בת כהן דכתיב באש תשרף ואמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לה, שאני התם דאמר קרא באש תשרף, תשרף לרבות כל שרפות הבאות מן האש (פסחים ע"ח) מזה מוכח דלענין שבת שלא ריבה הכתוב לא נאסרת הבערת מתכת הואיל ולאו אש היא. והן עתה הא לידי ספר מאורי אש לאחד מגאוני דורנו בנש"ק כמוהר"ר שלמה זלמן אויערבאך בפ"ג ד' ס"ז) שנסתפק בעיקר אסור הבערה בשבת אם הוא משום מעשה ההדלקה או משום התוצאה הנמשכת ממנה שמבעיר את הדבר הדולק, ובראשונה צדד לומר כהצד השני דהכי משמע לישנא דקרא דלא תבערו שהוא בהוראת כלוי כדכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו ושוב דחה זו ומסיק דאסור הבערת אש הוא משום ההדלקה עצמה ולא מפני הביעור הנמשך ממנה. והוכיח כן מדברי הרא"ש שכתב בטעם אסור נותן שמן בנר מפני שהוא מבעיר את השמן עכת"ד.

י״זולענ"ד נראה ברור דמושג הבערה נאמר גם על דבר שאינו כלה באש, ומקרא מלא דבר הכתוב והסנה איננו אוכל (שמות ג' ב') ומגופה של הלכה זו מוכח כן שהרי באסור מבעיר צריך אחד משני תנאים: א. שיהיה צריך לאפרו. ב. להתחמם או להאיר (הרמב"ם שם) הא למדת שכל הדלקה שיש בה צורך תועלתי, חשובה מלאכה ואסורה בין שיהיה בה כלוי דבר הנשרף או לא. ומדין זה היה ראוי לאסור גם הדלקת המתכת אם היא עשויה להתחמם או להאיר. אלא הואיל ואין האש נאחזת בו אלא שהיא מתחממת ובהצטננותה חוזרת לכמו שהיתה, אין זה בגדר מלאכת הבערה. דלא אסרה תורה אלא הבערת אש, הלכך המחמם את הברזל אפילו אם הוא נעשה גחלת ואפילו כשהוא מתכוין להתחמם או להאיר אינו חייב משום מבעיר, אם לא שמתכוין לצרפו במים. ויש שהוא חייב משום מבשל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל המתיך אחד מן המתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדות מבשל (ה' שבת פ"ט ה"ו).

י״חוהנה במ"ש הרמב"ם המחמם את הברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר כתב הראב"ד בהשגותיו ולמה לא משום מבשל? והמ"מ כ' דכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר מבשל. וזה נסתר ממ"ש הרמב"ם (פ"ט ה"ו) וכן תמה הלח"מ. והוא ז"ל תרץ דבמבעיר יש שני אסורים כשמתחמם חייב משום מבשל שהוא הפעיל הראשון במרפא רפי וכשנעשה אש חייב משום מבעיר.

י״טולע"ד נראה לומר דבמחמם כדי לצרפו הוא שאמר הרמב"ם שחייב משום מבעיר ולא מבשל שהרי אינו רוצה בהתכתו אלא בחסונו אבל מחמם את המתכות לשם עשיתו גחלת הוא שכתב הרמב"ם שחייב משום מבשל שהרי נעשתה כונתו ועכ"פ מהאמור מוכח ברור דאסור הבערה הוא משום מלאכה שבו ולא משום כלוי דבר הבוער שנגרם ממנה, ושו"ר בדבריו (שם פ"ד ד' פז) שפלפל בחכמה בדברי רש"י דיהיב טעמא דהיתר גחלת של מתכת משום דגחלת של מתכת לא שייך בה כבוי דאינו נעשה פחם (שבת קל"ד א) ולזה הקשה מדמשמע בס"פ כירה דכבוי נצוצות חשיב כבוי גמור מן התורה ולדברי רש"י קשה והלא שלהבת אין בו ממש ואין כאן עשית פחם. ועוד דלפ"ז שרפת בגדים וכדומה שנעשים אפר ולא פחם לישתרו? ולכן מסיק בכוונת רש"י שאינו כלה מחמת האור, ומתוך זה יוצא לדון בדבר חדש דכבוי מכונת הפרימוס בשבת או ביום טוב, אסור מן התורה משום דכיון דאית בה שלהבת וגם הנפט אשר בה כלה מחמת הלהב חשיב מכבה גמור, עכת"ד.

כ׳ולע"ד כבר כתבנו דאסור הבערה אינו משום כלוי דבר הנשרף מסבתו אלא משום המלאכה שבה שעל ידה משתנה הדבר הנשרף ונעשה פחם. וכל דבר הנאכל באש עצים או שמנים נעשה פחם מגובש או עפרורי. וזהו טעמא דנצוצות שהנצוצות הן פחם עפרורי אחרי שהן נכבות וכן בגדים הנעשים אפר, גם הם פחם אפרורי, ורש"י טעמא דקרא קאמר דגחלת מתכת אינה בגדר אש שאין האש שלטת בה לעשותה פחם, הלכך במכונת הפרימוס הואיל ואין הנפט שבו הבוער אלא שהוא ממשיך חומה של פתילת המתכת שהיא מתלהבת על ידי זה שהיא שואבת מהנפט שבמכונה אין בהדלקת משום מבעיר, שאין הבערת גחלת של מתכת נכללת בלאו דלא תבערו אש, אבל אסור הבערתה הוא משום מבשל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל (שם פ"ט ה' ו') ולכן יש להתירה ביום טוב כשהיא לצורך אוכל נפש וכמ"ש בעניותי בתשובתי (שם). הדרן לדיננא דמכין שעון החשמלי להדליק או לחמם התנור בשבת. לדעת הרמב"ם ודעימיה דסוברים הטעם אסור נתינת מים תחת הנר משום שכיון לכבות ושודאי תתקיים כונתו בשבת הוא הדין מדליק אור חשמל או מחמם התנור אסור מטעם זה מדין מבשל, אבל לדעת התוס' דסוברים שכל גרמא מע"ש מותרת מדינא ואסור נותן מים בכלי תחת הנר הוא משום גזרה שמא יגרום כבוי בשבת עצמו בנתינת מים בשעת נפילת הנצוצות או הגבהת הכלי עם המים שבתוכו כנגדם, אם נאמר שאסור ההדלקה הוא משום מבעיר ודאי שהוא אסור הואיל והבערה זו נעשית מחמתו ואש זה הוא גירי דיליה, אבל אם נאמר שהוא משום מבשל וכדאמרן, יש מקום לומר שהואיל והמלאכה נעשית מאליה בשבת מותר מדינא ואין לגזור שמא יעשה זאת בשבת עצמו שהרי הכנת השעון מע"ש זאת, וכמ"ש הרה"ג שלמה פרנקפורט יצ"ו רב דקהל יראים אהבת רעים (בקונטריסו הלכה למעשה חמום אלקטרי בשבת, דף 5, ד"ה ושנית אני אומר).

כ״אמהאמור ומדובר יוצא שמותר להעמיד שעון חשמלי על ידי מפתח החשמל כדי לכבות הנר בשבת מטעם דאין כבוי בגחלת של מתכת וע"י גרמא שרי אבל להדליק הנר ע"י גרמא זו חושש אני מאד לאסר מטעם מבשל לדעת הרמב"ם ודעמיה וכדאמרן, אולם אחרי שמהר"מ שיק והגאון שואל ומשיב התירו זאת ויש סעד לדבריהם מדברי התוס' אין אני מחליט לאסור וכדאים הם לסמוך על דבריהם. ושומר נפשו ירחק מזה להוציא עצמו מידי ספק בפלוגתא באסור שבת החמור שאפילו אם נאמר שהוא אסור דרבנן ראוי להחמיר בו הואיל והוא אסור שאסרוהו משום חשש אסור דאורייתא, כמ"ש הרב ארעא דרבנן אות תד"ן, ועיין בש"ך (סי' ק"י בכללי ספק ספקא סימן י"ז) ואין כאן מקומו ועוד דאין לעשות ספק דרבנן בידים ועין מג"א או"ח סי' ז' ס"ק י"א וס' תס"ז סק"ב ומהרימ"ט ח"ב חיו"ד סי' ב' והדברים עתיקים ואכמ"ל.

כ״בסעיף ג. הבערת התנור ע"י כיוון השעון להחם התבשילים בשבת:

כ״גגרסינן במס' שבת (ל"ד) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא ירתיח, אמ"ל אי הכי בין השמשות נמי נגזור? אמר ליה, סתם קדרות רותחות הן.

כ״דופרש"י בד"ה משחשכה, גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל שבת, אבל הרמב"ם ז"ל גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח, שמא תרתיח הקדירה בשבת ויצטרך לגלותן עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל שהוא אסור. לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף הבל בין השמשות שסתם קדירות בין השמשות כבר רתחו ונחו, וכיון שנחו שוב אינן רותחין (ה' שבת פ"ד ה"ב) וזו היא גירסת הגאונים והרי"ף ז"ל (עיין אוצר הגאונים חלק התשובות, שבת שם), ודבריו צריכין ביאור, דמה בכך שיגלה את הקדירה ויחזור ויכסה בשבת, והלא כיון שההטמנה היתה מבעוד יום, הרי זה כדין שריית דיו וסממנים מע"ש שמותר משום שהמלאכה נעשית מאליה, ולכן נ"ל לומר בדעתם דכסוי הקדרה שעל דבר המוסיף הבל הואיל וכל שעה מוסיף חומו כל פעולה שנעשה לעזור לזה היא כתחלת הטמנה. אולם אין דבריו נהירין לי מצד אחר, דא"כ למה לו טעמא דשמא תרתיח הקדרה ויצטרך לגלותן. בלא זה נמי אסור משום שכל שעה מוסיף חומו?

כ״הובעיקר טעמו קשה דמה בכך שמוסיף חומו הואיל והוספה זו באה מאליה מותר דהא בפותקין מים לגנה נמי בכל שעה הולכים ומתוספים מים חדשים ומוסיפים השקאה. וצ"ל לדעתו דכל שעושה בשבת איזו פעולה שהיא להוסיף החום הרי הוא כאלו מבשל בשבת בחדוש החום שמתוסף בכל שעה, מכאן אנו למדים לאסור העמדת קדירה ע"ג תנור חשמלי שהוסק מע"ש ומכל שכן אם הוסק בשבת עצמו על ידי גרמא של כיוון השעון המיוחד לכך מערב שבת משום שמא ירתיח, ומה שיש להסתפק הוא אם מותר להעמיד קדרת התבשיל בתנור החשמלי בעודנו צונן, והנה לפי מה שהוכחנו בסעיף א' לעיל דכל מלאכה שכיוון בה לעשותה בשבת אפילו אם נעשית על ידי גורם מוכן מערב שבת הואיל ונעשתה כוונתו והגורם הוא ודאי שיוציא כונתו לפועל חשוב כמלאכה ממש כמכבה הה"ד בהסקת תנור חשמלי זה שחמומו על ידי האש הוא הבערתו ובשולו חייב משום מבעיר ומשום מבשל. ועוד נוסף ביה אסור מבשל נוסף מפני התבשיל שבקדרה עצמה, ואמינא לה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (שם פ"ט ה"ד) אם שפת הקדרה תחלה ובא אחר ונתן המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר וכו' ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל ע"כ. דברי הרמב"ם כפשוטם אינם מבוררים דלמה יפטר נותן האור והלא הוא הגורם העקרי לבשול דאם אין אור לא יבעירו העצים ולא תתבשל הקדרה? ומרן בכ"מ תרץ דמשו"ה פטור נותן האור משום שקדם לנתינת העצים ולולא בא אחריו נותן העצים היה מתכבה, אבל אם נותן האור והעצים עשו פעולתם בבת אחת שניהם חייבים עי"ש. דוק מינה שאם קדם נותן העצים ואחריו בא חברו ונתן את האור מחייב נותן האור משום מבשל, ולפי זה בנדון דידן שהגעת זרם החשמל בתנור מבעיר את התנור ואינו מתכבה הרי זה כאלו נותן האור על העצים ומתחייב בהבערתו משום מבשל כדין נותן האור על העצים בתנור הקדרה שפותה עליו ובנותן האור לא שנא אם נתנו בידים, או שע"י גרמא דידיה שמע"ש, שהרי כתבנו שאשו משום חציו וגם בגרמא דידיה מחייב וכן לא שנא אם היא גחלת של מתכת לענין אסור בשול מה שבקדרה וחמום הברזל, ועדיפא מינה כתב הטו"ז דאנו שיש לנו תנור מיוחד להטמנת חמין ובשבת לוקחת (הלא יהודית) מאותו תנור ומעמידתו על התנור שבבית החורף הכל רואין שהיא עושה בשביל החמום, ומה לי שהחמום קודם לו או מאוחר (או"ח סוף סי' רנ"ג) הא למדת שכל שניכר הדבר שעושה בשביל חמום אע"פ שהאור בא אחרי שפותת הקדרה אסור משום מבשל דלא שנא אם קדם החום לשפיתת הקדרה או אחריו הואיל וידוע ונכר לכל שהיא שופת הקדרה עם התבשילין שבה לשם כך, והוא הדין בנדון דידן יש לאסור מטעם זה גם שפיתת הקדרה וגם הבאת החשמל שבאה אחריה אע"פ שהיא על ידי גרמא הואיל והיא גרמא ודאית ומכוונת לשם הבערה וחמום והואיל ונתינת הקדרה לשם חמום התבשיל נעשית בשבת. ומכאן אתה למד שדבר זה אסור לעשותו אפילו על ידי גוי וכמ"ש הטו"ז (שם), ועוד טעמא רבה לאסורא משום דאי שרית לתת הקדרה קודם שיתחמם התנור, אתי לשרוי לתת הקדרה גם אחרי שהוסק התנור או בשעה שהוא מתחמם וזה דומה ממש לדין נותן מים בכלי שתחת הנר מערב שבת דאסור לדעת התוס' מגזירה שמא יתן המים בשעה שהנצוצות נופלים או שיגביה הכלי נגדם ובזה לא יועיל שום סימן דלאו כו"ע דינא גמירי לחלק בין נתינת הקדרה קודם ההסקה או לאחריה ולאו כולם יהיו זהירים בכך לתת הקדרה אחרי החמום ובלי משים יכשלו באסור מבשל שגם כשהתבשיל נתבשל כל צרכו אסור לכל הדעות כשמניחו אצל האש ממש (עיין טור וב"י או"ח סי' שי"ח סעיף ד', וטו"ז ס"ק ג') נוסף לזה יש גם גזרה דשמא ירתיח היינו שמא תרתיח הקדרה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור וכמ"ש הרמב"ם והגאונים ז"ל וגזירה זו היא חמורה מגזירה דאסור נתינת כלי עם מים שבתוכו תחת הנר, הואיל והפעולה זו של גלוי הקדרה וכסויה היא מוכרחת בטבע החמום, באור החשמל שהוא מרתיח מהר מאד. ולא ימלט ממכשול זה.

כ״ומכל הני טעמי נלמד שאין להתיר חמום התבשילים בתנור חשמלי שהוסק בשבת על ידי כיוון השעון מע"ש והנלע"ד כתבתי.

כ״זלאו"ח סי' שי"ח

כ״חנשאלתי אם מותר להשתמש במעלית חשמלית בשבת ע"י ישראל או ע"י לא יהודי שהוא שכור לכך מצד בעה"ב לשרת את דירי החצר או כל אלה שבאים אליהם בהנעת כפתור החשמל של המעלית כדי לאפשר להם העליה וירידה לבתיהם.

כ״טוזאת תשובתי בעזרת ה' עזי ומעזי:

ל׳טרם נגש לברור ההלכה בשאלה זו לנו לדעת פעולת המעלית זו וצדדי אסור שבה, ולפי הידוע לנו המעלית או אסנסיר, הוא חדר קטן שמכיל מספר אנשים והוא קשור אל כפתור חשמלי שבהניע אותו מבעיר כפתור החשמל שבקומה שהוא מכוין לעלות, ובכח זה נמשך החשמל למעלה עד הגיעו למקומו וכבה עור החשמל. ולהיפך בירידתו מבעיר את החשמל למטה הימנו ונכבה בהגיעו לשם.

ל״אלפי זה יוצא שבפעולה זו יש שני צדדי אסור: א. מבעיר ומכבה. ב. מתקן מנא.

ל״בסעיף א. מבעיר מתכת.

ל״גבדין גחלת של מתכת פסק הרמב"ם ז"ל המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב והראב"ד השיג עליו וכתב ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט (ה' שבת פי"ב ה"א), אבל לע"ד נראה דאין כאן השגה כלל דמ"ש בסיכתא לאתונא דחייב משום מבשל (שבת ע"ד ב) היינו באופן שאינו מבער הסיכתא עצמה אלא שמתחממת באור שכנגדה ובזה אמרו דאסור משום מבשל ולא משום מבעיר משום דסיכתא של עץ שמתחממת אינה נעשית אור ואינה נשרפת ולא שרפת. אבל במחמם הברזל שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר בו מבשל אלא אסור משום מבעיר, וכדכתב המ"מ (שם) וכבר כתבנו בתשובותינו הקודמות להוכיח שמושג הבערה כולל גם דבר שאינו נאכל הוא עצמו כדכתיב והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, וגחלת של מתכת נקראת אש, ועיין בתשובתנו (או"ח סי' י"ט אות ב' ובהשמטה דלעיל). ומכאן קשה לי על דברי הרמב"ם דלה נקט המחמם את הברזל וכו' הרי זה תולדת מבעיר, ולא אמר הרי זה מבעיר וחייב.

ל״דועוד קשה שדברי הרמב"ם נראים סתראי למה שכתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, (שם פ"ט ה"ו) ולמה לא אמר הרי זה תולדת מבעיר, וכן הקשה במג"א והניח הדבר בצ"ע ועי' מג"א (סי' שי"ח ס"ק י') והלח"מ כתב דבמחמם מתכת יש בו שני אסורים משום שתי פעולות שבו שבראשונה מרפא רפי והרי הוא מבשל ולבסוף כשנעשה אש חייב משום מבעיר. ואין דבריו מחוורים שהרי הרמב"ם נקט בלשונו המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל ולפמ"ש הלח"מ יותר צודק משום מבעיר כשנעשה גחלת.

ל״הולענ"ד נראה לומר דנקט תולדת מבשל להודיענו שהוא אסור גם כשאינו מתכוין לצרפו במים. שו"ר במרכבת המשנה (פ"ט ה"ו ופי"ב ה"א) שתירץ כן וכתב, דמ"ש הרמב"ם לאסור משום מבשל הוא במתכוון לרככו, ולענ"ד נראה שגם אם אינו מתכוין לרכך המתכת כל שמתכוין לחממו חייב משום מבשל, דחמומו זהו בשולו משום שהוא מתרכך. אבל עדיין קשה למה לא אמר גם בהלכה זו חייב משום מבשל וכדאמרינן בגמ' האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל (שבת שם), וכן אמרו בירושלמי המתיך אבר חייב משום מבשל (שבת פ"ז ה' ב'). ובתלמודין אמרו דמבעיר פתילה של מתכת חייב משום מבשל (ועי' שבת קו').

ל״וועל כל פנים מהאמור למדנו דמחמם המתכת עד שנעשה גחלת חייב משום מבעיר אם מתכוין לצרפו.

ל״זומסתברא שמתכוין לצרפו לא דוקא אלא כל שהוא מתכוין להנות ממנו כגון להתחמם או להאיר או כל הנאה אחרת כיוצא בה שהיא מעולה בדמיה יותר ממה שנפסד המתכת הנשרפת חייב משום מבעיר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בדין מבעיר עצים המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב, (שם פי"ב ה"א) והוא הדין לגחלת של מתכת, וזה פשוט וברור לע"ד.

ל״חמזה יוצא לנדון דידן שהואיל ובדחיקת הכפתור החשמלי נדלקת פתילת המתכת שהיא מאירה וגם נותנת כח חשמלי להניע את המעלית ישראל העושה את זאת חייב משום מבעיר ומשום מבשל. ולא יעלה על דעתך לומר שאין זה אלא גורם ולא מבעיר או מבשל ממש הואיל ובהנעת הכפתור אינו מבעיר אלא ממשיך זרם האש אל פתילת המתכת, זה אינו שהרי גרסינן בגמ' פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת לייט עלה אביי במאי אסיקינן אילימא ברוח מצויה מאי טעמא דמאן דאסר ואי לרוח שאינה מצויה מ"ט דמאן דשרי? לעולם ברוח מצויה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן (שבת קך ב).

ל״טמכאן אנו למדין בפותח דלת לפני מדורה ברוח שאינה מצויה כלומר במקום שודאי מבעיר האש על ידי פתיחה זו אסור, וכן פסק מרן אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת ואפילו אין שם אלא רוח מצויה (או"ח סי' רע"ז סעיף ב') ומזה אנו דנים במכ"ש להבעיר פתילת החשמל על ידי הנעת הכפתור שאע"ג שאינו מבעיר ממש הואיל והפתילה קרובה אל זרם האש ובודאי מבעיר אסור מדינא.

מ׳ובדין מבשל נמי שנינו אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ואמר רב יוסף גלגל חייב חטאת (שבת לח ב) וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל (ה' שבת פ"ט ה' ב' ואו"ח סי' שי"ח סעיף ג').

מ״אוכך הוא נותן ביצה בצד המיחם או נותן המיחם בצד הביצה לענין בישול. הלכך ברור הוא לע"ד שפותח זרם החשמל בשבת הוא כמקרב את האש אל הפתילה וחייב משום מבשל.

מ״בסעיף ב. אור החשמל דינו כאש.

מ״גהספק השני שבשאלה זו הוא אם אור החשמל חשוב כאש או שהוא כתולדות החמה וחמי טבריא שאינם חשובים אש לענין בשול וכמו שפסקו הרמב"ם ומרן ז"ל המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהם חמים מפני השמש אע"פ שנצלית פטור שתולדות השמש אינן כתולדת האור וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור (ה' שבת פ"ט ה' ב' ואו"ח סי' שי"ח).

מ״דולפי"ז נראה לומר שאור החשמל אינו דומה לחמי טבריה לפי שאלה יש להם רק חום טבעי כמו שיש לצמר או גפרית ולא אש עצמו, אבל הוא דומה לאור החמה שהוא מוליד ע"י רעידתו אור וחום.

מ״האמנם אחרי העיון נראה שאור חשמל הוא אור אש יסודי שנולד על ידי נקישת שני גופים וממנו נתזים נצוצות אש האצורים בתוכם דומיא דאש יסודי שנתגלה לאדם ע"י הקשת רעפים זה בזה, וכן מצאתי מפרש בתשובות הלק"ט שכתב, ואין לך אש שחייבים עליו אלא על האש הטבעי היסודי הדבק למטה ע"י יסוד האויר שמתלהב, אשר ע"כ האש המתהוה מן האבן מכח ההכאה שהוא קליטת האויר המקיף זה אש יסודי הוא וכל תולדותיו להתחייב עליו (הלק"ט ח"א סי' קפ"ט), (עיין בתשובותי או"ח סי' ח'). ולפי זה יוצא דהבערת פתילה של מתכת שבאור חשמל אע"פ שאינה חשובה הדלקה לענין נר שבת וחנוכה וכמ"ש בתשובותי (או"ח סי' ז') אבל לענין הבערה ובשול הרי הוא חייב מדאורייתא כמבעיר ומבשל באור אש יסודי עצמו.

מ״וסעיף ג. מתקן מנא.

מ״זהרמב"ם ז"ל פסק כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש ומפני זה הבורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב (ה' שבת פכ"ג ה' ד'). וכן פסק מרן ז"ל: זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקלות מותר לערכו להכינו מבעוד יום כדי שילך ויקשקש כל השבת (או"ח סי' של"א סעיף ד').

מ״חומדבריו נלמוד שאסור לערכו בשבת והיינו משום דעריכתו הוא תקונו של כלי זה שאינו משמש לתפקידו אלא על ידי עריכתו ונמצא שעריכתו הוא גומרת תקונו של כלי זה.

מ״טוכ"כ בפתחי תשובה משם שו"ת מים רבים שאסור למשוך שלשלת השעון אחר שפסק הילוכו משום שע"י שהוא חוזר לילך ולקשקש הוי כגמר כלי ומתקן מנא (שם ס"ק ב').

נ׳מכל זה נלמוד לנדון דידן בשאלת המעלית הואיל וכלי זה איננו ראוי למלאכתו אלא ע"י הנעת הכפתור החשמלי שמביא אותה לתנועה בעליה וירידה אין ספק שהנעה זו היא גמר מלאכתה ותקונה והעושה אותו חייב משום מתקן מנא.

נ״אמסקנא דדינא: אסור לישראל להניע כפתור חשמל המעלית בשבת משום שבפעולה זו הרי הוא מבעיר ומבשל פתילת המתכת שבה נאחז זרם אור החשמל ומשום שהוא מתקן מנא, ולפיכך אסור לישראל לומר לאינו יהודי לעשות פעולה זו מדין אמירה לגוי שבות אפילו אם אומר לו זה מערב שבת שכל מה שאסור ישראל לעשות אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (או"ח סי' ש"ז סעיף ב').

נ״בסעיף ד. מלאכת ישראל שעושה אותה לא יהודי על דעת עצמו.

נ״גשנינו במס' שבת: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליך (שבת קכא א) מכאן למדנו שכל מלאכת ישראל שעושה אותה נכרי אע"פ שעושה אותה בשביל ישראל הואיל ולא קבע לו היהודי שמלאכה זו תעשה בשבת גוי אדעתיה דנפשיה עביד ומלאכתו מותרת ואין בה אפילו משום שבות (עיין שבת י"ז) ומזה למד הרמב"ם שגם השוכר את הנכרי לימים רבים למלאכה מסוימת כגון ששכר הנכרי לשנה או לשנתים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג לו בשבת ומותר כאלו קצב עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת (הרמב"ם ה' שבת פ"ו הי"ב) והראב"ד השיג ע"ז וכתב, דבר זה לא נהיר ולא צהיר שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מכל מקום אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות (שם) ולע"ד נראה שאין זו השגה דאע"ג שנהנה היהודי בזמן אין זה אסור שהרי בנכרי שבא לכבות ודאי שישראל נהנה מכבוי זה ובכל זאת מותר משום דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד וכל שכן הוא כשההנאה היא רק בהרוחת זמן.

נ״דאולם מה שקשה ע"ז הוא מדאמרינן במתניתין: נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור (שבת קכב') ולפי מה שכתבנו מה בכך דעשאו בשביל ישראל הלא הנכרי אדעתא דנפשיה קעביד? וכן הקשו התוס' ותרצו דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה עביד הני מילי בכבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה של נכרי אבל בדבר שישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קא עביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו (שם תד"ה ואם) ודבריהם צריכים ביאור דהא במילא מים להשקות בהמתו נמי שנינו ואם בשביל ישראל אסור (שם) ובהשקאת בהמתו אין ישראל נהנה בגופו אלא בממונו כמו בנכרי שכבה את הדליקה? ולכן צריך לומר לדעתם דמילא מים להשקות בהמתו נהנה ישראל בגופו שהוא אינו צריך למלאות מים מבור הסמוך לו וסתמא דמתניתין הכי משתמעה דאע"ג שיש בור ברשות היחיד סמוך לו אסור להשקות ממים שמילא הנכרי והיינו משום שנהנה ישראל בגופו ממלאכת הנכרי שנעשית בשבילו אעפ"י שעשה לדעת עצמו.

נ״הוכן פסק רמ"א ז"ל בדין עכו"ם שהדליק את הנר בשביל ישראל דאפילו עשאו בקבלנות או בשכירות אסור הואיל וישראל נהנה ממלאכה זו בשבת (או"ח סי' רע"ו סעיף א') ואין זה סותר למ"ש מרן ז"ל כל שקצץ אעפ"י שיעשה העכו"ם מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה דכל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד (שם סי' רנ"ב סעיף ד') והא בגומר הכלי ולובשו ישראל בשבת נהנה ישראל בגופו והדין נותן לאוסרו, דשאני התם שאין הנכרי מתכוין בכך לעשות בשביל שיהנה ישראל ממנו בשבת: אבל בעושה כן בכוונה שיהנה ישראל ממלאכתו בשבת אע"ג דאדעתא דנפשיה קא עביד אסור. וכן כתב במג"א (שם סי' רנ"ב ס"ק י"א), וכן מוכח ממ"ש הטו"ז נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו לא מקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף ישראל נהנה ממנו, דוק מדבריו שאם גוף ישראל נהנה ממנו אסור אפילו כשהגוי עושה על דעת עצמו ולצרכו

נ״ומהאמור נלמוד לנדון דידן שאסור לישראל להשתמש במעלית זו שהנכרי הניעה לצרך ישראל אפילו אם הוא שכור לימים אחדים כגון לחדש או לשנה, ואפילו אם בעל החצר הוא נכרי משום שמעשיו מוכיחים שלא מניע את המעלית אלא לצרך ישראל המשתמש בה וכל שמעשיו מוכיחים שעושה מלאכה אסורה בשביל ישראל אסור גם לישראל אחר (עיין או"ח סי' שכ"ה סעיף י"ב).

נ״זסעיף ה. לא אהנו ליה מעשיו.

נ״חממה ששנינו במשנתנו מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דקדק ר"ת ז"ל שדוקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביא הבהמה לשם אבל הוא עצמו שרי דמטפס ועולה מטפס ויורד וכיו שיכול להכנס לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם, (שבת קכ"ב תד"ה משקה) וכ"כ המאור משם יש מרבני צרפת ומחכמי נרבונא, והרא"ש ז"ל דחה סברא זו מדאמרינן נר הדלוק במסבה ברוב ישראל, ואטו אם היה נר דלוק במקום אחר בבית כיון שישראל יכול לילך ולהשתמש לאור אותו הנר נאמר שמותר להשתמש לאור זה? והא לא מסתבר כלל, ועוד לאותו ישראל שנעשה האיסור בשבילו למה לא יאסרו לו המים כמו מרחץ שהוחם בשבת שאסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, הכא, נמי הוה נהנה ממעשה שבת שטורח גדול היה לו לילך לבור ולשתות.

נ״טולע"ד נראה לתרץ דעת ר"ת ודעמיה מהשגות הרא"ש דלא קאמר ר"ת להתיר אלא במים שבאותו בור שמילא הגוי שהואיל וכל אסורם הוא משום הוצאה מרה"י שהוא עומק הבור לרשות הרבים שמחוצה לו בזה הוא דסובר ר"ת דהואיל ואפשר לו לישראל ליהנות ממים אלה בלא איסור כגון שהוא מטפס ועולה ומטפס ויורד אין מלאכת הגוי שעשאה באיסור אוסרת עליו את המים שהיו מותרים לו ובהתירם הם עומדים והכי דיקי דברי הרב אליהו שהביא ראיה לדעת ר"ת מפרות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שלא הפסידו היתרום הראשון.

ס׳אבל בדולק נר אחר בחדר אחר מודה ר"ת דאסור שהרי נר חדש זה הוא כולו אסור ולא היה לו היתר מעולם וכן במרחץ אסור עד כדי שיעשו משום דמלאכת החימום היא אסורה. וכן נראה שהוא דעת מרן שפסק אם יש נר בבית ישראל ובא עכו"ם והדליק נר אחר מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק (או"ח סי' שכ"ד סעיף ד') ומדנקט את דינו בדין אור ולא נקט רבותא טפי בדין נכרי שמילא מים שמותר לישראל לשתות מהם וכדעת ר"ת, מזה מוכח שלא התיר מרן אלא באור נוסף ומשום שחדר זה שהיה מואר באור של היתר נשאר בהיתרו כל זמן שאור ההיתר נמצא בו.

ס״אאבל במילא מים מבור שברשות הרבים שמים אלו באו באיסור שנעשה בהם, אסורים לישראל ואין צריך לומר בהדליק נר בחדר אחר שאין בו אלא אור זה שנעשה באסור אסור לישראל ליהנות ממנו הואיל ונעשה בשבילו. דון מינה לנדון דידן במעלית חשמלית אע"ג דיש מדרגות אחרות שעולים עליהן ברגל לא מפני זה נתיר המעלית שמניעה הנכרי בשביל ישראל הואיל ומעלית זו נעשתה באיסור דאורייתא ואף לר"ת ודעמיה אסור וכדכתיבנא וחלילה לדמות הוספת נר בחדר אחד להדלקת נר בחדר אחר חשוך שהוא אסור לדברי הכל (עיין קרבן נתנאל שבת פט"ז סי' י"א אות ע').

ס״בסעיף ו. מלאכת לא - יהודי במלאכה שאינה צריכה לגופה.

ס״גבעיקר דין מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק הרמב"ם ז"ל: כל העושה מלאכה בשבת אעפ"י שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף וכו' מפני שהכבוי מלאכה היא והרי נתכוין לכבות וכו' והראב"ד ז"ל חולק על זה וס"ל לפסוק הלכה כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וכן פסקו רוב הפוסקים הראשונים (הרמב"ם ה' שבת פ"א ה"ז ובהשגות ומ"מ והטור או"ח סי' רע"ח).

ס״דולפי זה יוצא להתיר אמירה לגוי בדבר שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, במקום שיהיה לדבר צורך גדול או במקום מצוה, דהואיל ואסור המלאכה לישראל גופא אינו אלא איסור דרבנן והואיל ואמירה לגוי אפילו במקום מלאכה גמורה אינו אלא מדרבנן לא אסרו רבנן אמירה לגוי במקום שבות (עיין או"ח סי' ש"ז סעיף ה').

ס״האולם כבר כתבנו בתשובתנו (או"ח סי' י' דף ל' ד"ה ומעתה) מ"ש הר"ן שבדבר שעיקר אסורו מדאורייתא לא התירו אמירה לגוי אפילו כשהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו במקום פסידא, וראיה לדבר ממה שאסרו לומר לגוי לכבות הדליקה אפילו כשאינו צריך לפחמים.

ס״וומעתה בנד"ד בהנעת המעלית אעפ"י שההבערה שנעשית על ידה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אין אנו זקוקים להבערה זו, ואפילו אם נניח לפסוק הלכה כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, בכל זאת לא הותר אמירה לגוי, הואיל ועיקר אסור הבערה כשצריכים לה היא מדאורייתא, והואיל ואף באיסור דרבנן לא התירו אלא כשיש צורך הרבה או דבר מצוה.

ס״זומסתברא ודאי דעליה וירידה במעלית אינו דבר שיש צורך הרבה ולא דבר מצוה, דהא אפשר לעלות ולרדת במדרגות ואין המעלית עושה אלא הקלת טורח, והקלת טורח אינו בגדר צורך רב ולא צורך מצוה, למי שרוצה לילך לביהכ"נ למשל. ואף לרמ"א דהתיר אמירה לגוי להדליק נר היינו משום דהדלקת נר שבת היא מצוה, אבל בדבר הגורם למצוה אין מי שיתיר, ומכש"כ כשהדבר הוא למניעת טורח מרובה.

ס״חהמורם מכל האמור, שאין שום היתר לענ"ד להשתמש במעלית שמניעה הנכרי בשביל ישראל אפילו אם הוא שכור מבעל החצר שהוא נכרי ואפילו אם הוא שכיר לחודש או לשנה, הואיל והנכרי עושה זאת בשביל ישראל, וישראל נהנה בפעולה זו בגופו.

ס״טסעיף ז. מלאכת נכרי שישראל ונכרים משתמשים בה.

ע׳פסק מרן ז"ל ישראל וגוי שהסיבו יחד והדליק עכו"ם נר אם רוב עכו"ם מותר להשתמש בה ואם רוב ישראל או אפילו מחצה על מחצה אסור, ואם יש הוכחה שלצורך עכו"ם מדליקה כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה אעפ"י שרוב ישראל מותר (או"ח סי' רע"ו סעיף ב').

ע״אומזה יש ללמוד היתר לנד"ד, במעלית שנכרי וישראל משתמשים בה בעליה או בירידתם בה, דהואיל והנכרי משתמש בה אין לך הוכחה גדולה מזו שהוא עושה פעולה זו לצרכו והנאתו. אפילו אם העולים בה הם רוב ישראל מותר, ומטעם זה נראה להתיר גם כשהגוי המשתמש בה הוא השוער עצמו שהוא שכור לכך.

ע״באיברא שפסק ז"ל: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אעפ"י שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך העכו"ם, כיון שעיקר ההליכה הוא בשביל ישראל (שם סעיף ג').

ע״גאבל מסתברא לענ"ד לומר שלא אסרו בכגון זה אלא כשאומר לו ישראל לילך עמו, אבל אם מתלוה לו מעצמו בדרך והדליק נר כיון שלא הוכח שהוא הולך בדרך זו דוקא בשביל ישראל, אנו אומרים שלצורך עצמו הוא עושה ומותר לישראל ליהנות ממעשיו כל דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, והוא הדין בנכרי העולה ויורד עם ישראל במעלית זו כשלא אמר לו ישראל לעשות זאת, הואיל ואנו רואים שהוא משתמש בה מותר.

ע״דואמנם יודע אנכי שיש לפקפק טובא בהיתר זה, אולם בשים אל לב שעתה יש מקומות כאלה שיש בהם שלש או ד' קומות ויותר ולא כל אדם יכול לעלות ולרדת ברגליו ואין כ"א יכול להיות כלוא בביתו בכל יום השבת ומה יעשו ישראל בחצר שכולה או רובה ישראל ולאו בכל שעתא יזדמן נכרי שירצה לעלת במעלית זו שישראל רוצה לעלות לכן משום צרך גדול כזה מוצא אני לצדד בהיתר זה שנכרי וישראל עולים ויורדים במעלית אחת דכיון שהנכרי משתמש בה תולין לומר שלצורך עצמו הוא עושה ומותר לישראל להשתמש במלאכתו. והנלע"ד כתבתי.

ע״ההפקר ומתנה בשבת ויו"ט

ע״ו(או"ח סי' של"ט)

ע״זב"ה, כ"ג אייר תרצ"ה. לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג חו"ב משנתו קב ונקי כמוהר"ר כתריאל פישל טחורש יצ"ו. רב בשכונת שפירא והעובד. תל - אביב.

ע״חמחביבותיה דמר גבן הנני נטפל להשיב מאהבה על שאלותיו ממני בדבר הלכה לפי קוצר השגתי.

ע״טא. הפקר ומתנה בשבת ויו"ט

פ׳גרסינן בגמרא אמר יהודה אמר שמואל אין פוסקין דמים על הבהמה ביו"ט. ופרש"י דמקח וממכר אסור בשבת וביו"ט בספר עזרא (ביצה כ"ז) ועוד גרסינן בגמ' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' גזרה משום מקח וממכר. ופרש"י דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן התורה דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר. אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטר מכירה וא"ת הוי ליה גזרה לגזרה, כולה חדא גזרה היא (שם ל"ז). והרמב"ם ז"ל סובר כטעמא בתרא דרש"י שהרי כתב אסור לקנות ולמכר ולהשכיר ולשכור גזרה שמא יכתוב (ה' שבת פכ"ג ה' י"ב). ואין מקדישין ולא מחרימים מפני שהוא כמקח וממכר (שם ה' י"ד) ונפקא מינא בין שני הטעמים דלטעמא קמא דאיסור מכירה הוא מדברי קבלה מקרא דעשות חפציך ודבר דבר נאסר גם הפקר שהוא בכלל עשות חפציך שהרי בהפקר עושה מעשה להוציא מרשותו ולהכניסו לרשות הזוכה מדין הפקר אבל לטעמא דגזרה משום דאתי לכתוב לא נאסר ההפקר הואיל ואינו צריך לכתיבה. ובהכי מתישבין דברי הרמב"ם ז"ל שפסק, אם אמר (שכיב מרע) קנו ממני, אפילו בשבת קונין ממנו, שזה הקנין אינו צריך (ה' זכיה ומתנה פ"ח ה"נ) ולכאורה קשה ממ"ש בגמ' א"ר לוי קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת ולא משום שאינו צריך קנין אלא שמא תטרוף דעתו עליו (ב"ב קנ"ו) הא למדת שמה שהתירו לקנות בשבת הוא משום שמא תטרוף דעתו ולא משום שאינו צריך קנין, וכ"כ התוס' (עירובין ע"א ד"ה ומקני) ויש לומר דשכ"מ התירו שלא תטרף דעתו עליו ואין לומר דדוקא קנין שאינו צריך הוא דשרי, כי ההיא דמי שמת, דבלא קנין קני דהא משמע התם דאי הוה הלכה כרבי אלעזר כ"ש דהוה ניחא טפי שהיו צריכים להתיר ע"כ. (ע"ע ביצה י"ז תד"ה מאי טעמא גטין ע"ז תד"ה ותיזיל) ולפי"ז קשה למה שינה הרמב"ם וכתב בטעם ההיתר משום שזה הקנין אינו צריך. וכן הקשה הלח"מ (שם) ממ"ש בגיטין ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה. למחר תקף ליה עלמא אתו לקמיה דרבא אמר להו זילו אמרו לה לקנייה נהליה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזיל ותיחוד ותפתח לא היה נראה כמקנה שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ולא היו יודעים הבאים שהיה לקנות עכת"ד. ואין תירוצו מספיק לע"ד דמה בכך שלא היו יודעים הרואים הא סוף סוף אסורא קא עבדו להקנות ולקנות דבר הצריך קנין? ולפי מה שכתבנו מתפרשים שפיר דברי הרמב"ם שהוא לשיטתו אזיל דסובר דאיסור מכירה הוא משום שמא יכתוב הלכך בהפקר או דבר שאין צריך קנין ונגמר בדבור שבע"פ אין מקום לגזרה זו ומותר. והוא מפרש סוגין דב"ב קונין משכ"מ ואפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר"א דצריך קנין ואפי"ה התירו זה לקים מעשיו דשכ"מ וכמו שהתירו בהקנאת מקום לגט מטעם זה. אלא הכא עיקר טעמא הוא משום שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי משום שלא תטרוף דעתו עליו וכיון שאינו צריך קנין לא גזרו עליו מעיקרא. ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דכל דבר שאינו צריך קנין מותר לעשותו בשבת אפילו לבריא, הלכך מותר להפקיר בשבת ויום טוב מטעם זה.

פ״אולעיקר הדין מודה הרמב"ם שגם במקום הצריך קנין התירו בשבת בשכיב מרע כדי שלא תטרוף דעתו. מכאן תמה אני ע"ד מרן ז"ל שכתב: אעפ"י שמתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין אם בקש שיקנו ממנו קונים אפילו בשבת שזה הקנין אינו צריך ויש אומרים אפילו אם יש נפקותא בקנין כגון שכותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אם יעמוד קונים בשבת (חו"מ סי' רנ"ד). ולפי מ"ש אין כאן מחלוקת דכו"ע מודים שגם במקום שצריך קנין התירו משום שכ"מ וכן פסק הוא עצמו וכתב ואין מגרשין (בשבת) אלא אם כן הוא גט שכיב מרע (או"ח סי' של"ט סעיף ד') הרי לך בהדיא דסובר מרן דגירושין בקנין התירו בשכ"מ לכל הדעות וזה סותר למ"ש בחו"מ ויש אומרים שאפילו אם יש נפקותא בקנין כגון שכותב כל נכסיו, ומפרש שלא יחזור בו אם יעמוד, קונים בשבת, ע"כ. משמע דלדעה ראשונה בדבר שצריך קנין, אין קונים בשבת אפילו משכ"מ, ולפי מה שכתבנו אין כאן מחלוקת וגם הרמב"ם מודה שגם בדבר הצריך קנין קונים בשבת משכ"מ משום שלא תטרוף דעתו עליו.

פ״בועכ"פ מהאמור למדנו לדעת הרמב"ם שהוא סובר שמותר להפקיר בשבת הואיל ואין בו צורך כתיבה אולם לפי זה קשה דלמה הוצרך רבא לומר זילו אמרו ליה דלקנייה נהלה, טפי הוה עדיף לומר לו שיפקיר ההוא מקום דיתיב בה גיטא ותיזיל איהי ותזכה בו שזה הוא מותר גמור. וכבר עמד בזה הגרעק"א ותירץ לה יפה שאם היה הבעל מפקיר את המקום לא היתה האשה מתגרשת כלל כיון שהקנין לא היה בא מכחו אלא שהיתה זוכה מן ההפקר והוה ליה כטלי גיטך מע"ג קרקע. (עיין תשו' רעק"א סי' קע"ב). אולם הריטב"א ז"ל סובר דגם במפקיר אסרו רבנן. והנה השעה"מ כתב בדעתו דלא אסר הריטב"א אלא במפקיר על דעת שיזכו אחרים כגון במי שנפל דליקה בביתו דאומר באו והצילו (שבת ק"כ) אבל במפקיר סתם מודה הריטב"א דמותר. (שעה"מ ה' לולב פ"ח). אבל חילוק זה אי אפשר לאומרו לדעת הרמב"ן שהוא סובר שגם במפקיר סתם אסור שהרי הקשה בחדושיו אם בטול חמץ הוא מחמת הפקר היאך רשאי לבטל חמץ בשבת (תשו' רעק"א שם) ומאי קושיא והלא בטול חמץ שמשוי את החמץ כעפרא דארעא ומוציאו מרשותו ומרשות כל אדם לא נאסר בשבת לדעת השעה"מ. ומכאן אנו למדים שלהרמב"ן איסור מכירה בשבת הוא משום דעושה מעשה להוציאו מרשותו, הלכך בהפקר נמי אע"ג שאינו מכניסו לרשות אחרים אסור משום שהוציאו מרשותו ועשאו הפקר לכל אדם.

פ״גברם דעה זו אינה מוסכמת וקי"ל דהפקר או הקנאת דבר שאינו צריך קנין כגון מתנת שכיב מרע מותר לעשותו בשבת והכי סוברים רוב ככל הפוסקים הראשונים. וראיה גדולה לדבר ממ"ש בגמ' מאמיתי נותנין רשות ב"ש אומרים מבעוד יום וב"ה אומרים משתחשך ומסיק בגמ' בטעם פלוגתיהו דב"ש סברי בטול רשות מיקנא רשות הוא ומיקנא רשות אסור וב"ה סברי איסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי (עירובין ע"א) הא למדת דאע"ג שהמפקיר זאת אומרת המבטל רשותו רוצה הוא שיקנה רשות שכנו הקרוב לו, וכלישנא דמתניתין מאימתי נותנים רשות, (וזהו באמת טעמא דב"ש האוסרים לעשותו בשבת), בכל זאת ב"ה דקי"ל כותיהו סוברים שהואיל ואין המפקיר עושה פעולת הקנאה הוי כמסלק רשותו וסלוק רשות בשבת שפיר דמו. ומכאן אתה למד שמותר להפקיר בשבת אפילו אם המפקיר רוצה שיזכו אחרים בהפקרו, וזו היא לדעתי ראיה שאין עליה תשובה.

פ״דמכאן אנו למדים שמותר להפקיר ולזכות מן ההפקר וכן מותר לתת ולקנות דבר שאינו צריך קנין.

פ״המתנה בשבת ויום טוב

פ״והרמב"ם ומרן ז"ל פסקו המוכר או הנותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב אעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימים (הלכ' מכירה פ"ל וחו"מ ס' רל"ה או"ח סי' של"ט) והלכה פסוקה זו נובעת ממ"ש מקנא רשותא בשבת אסור (עירובין ע"ה) ולמיקני שביתה בשבתא לא. ופרש"י לאו דוקא שבתא נקט אלא יום טוב קרי שבתא לא התירו לקנות שביתה ביום טוב אפילו מספק (ביצה י"ז).

פ״זוכן שנינו במתניתין לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר (שם ל"ז). וברור הדבר שמתנה הרי הוא כהקדש דהואיל ויש צרך לפעמים להקדיש על ידי כתיבה אסור בשבת ויום טוב משום גזירה דאתי למכתב וכ"כ במג"א סי' סי' ש"ו ס"ק ט"ו. וזה פשוט וברור.

פ״חאולם אעפ"י שמתנה אסורה ביו"ט למקנה ולקונה אין אסורה דומה למכירה. דמכירה אסורה בהחלט ואין לה שום היתר אבל מתנה הותרה ביום טוב ושבת לגבי שכי"מ משום שלא תטרף דעתו ועיין גיטין ע"ז תד"ה ותיזיל. וכן הותרה משום שמחת יום טוב. וראיה לדבר מדאמרינן בגמ' הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למכתב רבה אמר ניתנה ליתבע דאי אמרת לא ניתנה ליתבע לא יהיב ליה ואתי לאמנועי משמחת יו"ט (שבת קמ"ח) וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל (ה' יו"ט פ"ד ה' כ"ה ושו"ע או"ח סי' תקכ"ה סעיף א'). הא למדת שגם במקום שרגיל בכתיבה ושמצוה בכתיבה כגון הלואה (עיין ב"מ ע"ה) התירו משום שמחת יום טוב וכל שכן מתנה דאין צורך בכתיבה אפשר ליתנה מיד ליד או ע"י שליח. אלא דגזרו בה משום מכירה ובמקום שמחת יום טוב שריא. וכן מותרת מתנה בשבת וכמ"ש מרן ז"ל מותר להטביל כלי חרס ויש אוסרין וירא שמים יצא את כלם ויתן הכלי לעכו"ם במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. (או"ח סי' שכ"ג סעיף ז' ומג"א ס"ק י"ב). וכן מתפרשים דברי הרמב"ם שכתב ומותר לתת מתנה ביום טוב (פיה"מ סוכה פ"ג) ואעפ"י שהרמב"ם סתם דבריו מכל מקום דבר הלמד מענינו הוא במקום מצוה ושמחת יו"ט הוא דקאמר להתיר נתינת ד' מינים בשבת שחל להיות ביום טוב. ואפריון נמטיה לכת"ר שכתב כזאת לישב דברי הרמב"ם שנראים כסותרים (מפיה"מ לס' הי"ד). וזהו לדעתי טעם היתר המנהג מתנות בשבת ויו"ט בכל מקרה של שמחה חתונה ובר מצוה ומילה שכל אלה הם משום שמחת מצוה וכיון דעיקר איסור מתנה הוא מגזירה דאתי למכתב, במקום מצוה ושמחת מצוה לא גזרו (עיין מג"א סי' ש"ו ס"ק י"ד).

פ״טאולם מה שנוהגים להתחייב במתנות כסף לשלם אחר השבת ומכל שכן מה שנוהגים למכור המצות איני מוצא טעם להיתר דלא עדיף ממקדישין שאסרו בשבת ויו"ט אפילו אם ניתנו תיכף ליד הגזבר מכל שכן במתחייב לתת דיש לחוש לכתיבה וכבר עמדו בזה קדמאי וכתבו וכבר פשט המנהג להתיר (עיין כנה"ג או"ח סי' ש"ו הגה ב"י שס"ח ל"ט) וזה עשו משום קיום ביהכ"נ ומוסדות החסד שזה דבר מצוה.

צ׳ובזה אסיים בכבוד ואהבה.

צ״אב"ה ב' סיון תרצ"ה. לכבוד ידידי הרה"ג וכו' כמוהר"ר כתריאל פישל טחורש יצ"ו רב בשכונת שפירא, תל - אביב.

צ״בנתכבדתי בקבלת מכתבו היקר בפורים דהאי שתא ובו הערות נכבדות והנני להשיב חוות דעתי:

צ״גא. במ"ש המרדכי דלכך אין עושים שני ימים פורים מספקא דיומא. משום דכתיב לא יעבור. וכת"ר הקשה שהרי ר"א קרי בהוצל בארביסר וחמיסר? לע"ד נראה לתרץ ולומר דהואיל וימי י"ד וט"ו נקבעו מעיקרא לימי פורים מצוה עלינו לעשות שני הימים משום ספק דכרכים ופרוזים ואין כאן משום בל יעבור אבל אם נעשה משום ספקא דיומא נצטרך לעשות גם במקום שודאי לא הוקף חומה בחמשה עשר וגם במקום שודאי היה מוקף חומה בששה עשר ובמגילה הקפידו ואמרו ולא יעבור. להוציא מידי הוספת יום משום ספקא דיומא דאלת"ה למה צריך קרא דלא יעבור דמהיכא תיתי לעבור ומכאן מוכרח דלא יעבור שנאמר בזה בא להוציא הוספה שהיא משום ספיקא דיומא.

צ״דומענין לענין באותו ענין:

צ״הב. הקשה על זה שאנו מברכין ביום טוב שני של גלויות שבזה אנו נכשלים בספק ברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא. שאלה זו נשאלה לפני רבותינו הגאונים ז"ל, והשיבו, גזרה היא מימות נביאים הראשונים וכך הנהיגו הנביאים את ישראל לעשות בחו"ל שני ימים טובים. ואין זה ספק אלא מצוה היא זו שנצטוינו עליה מפני הספק בהיותנו בחו"ל וכמה מצות צוה עלינו הקב"ה על הספקות. כי אין אנו יודעים נסתרות. (עיין אוצר הגאונים חלק התשובות סי' ד' הגאונים מסכת ביצה ד). ומדבריהם למדנו תירוץ לקושית המרדכי בקריאת המגילה שדוקא במועדים שנצטוינו עליהם מן התורה קבלנו מפי הנביאים לעשות שני ימים טובים בחו"ל אבל במועדים שנתקנו ע"י חכמים כגון חנוכה ומגילה לא נצטוינו עליהם לעשות שני ימים משום ספקא דיומא. אולם עדין יש מקום עיון בדין מגילה מדוע לא תקנו לברך בשני הימים מספק דמוקף חומה כמו שמברכין על ספקא דיומא? ולזה תירץ מהרש"ל בשני טעמים: חדא דספק מוקף חומה אינו דומה לספקא דיומא, דספקא דיומא גורם לומר שכל יום הוא קדוש בקדושת החג מספק ואין קדושה שאין עמה ברכת קדוש בתפלה ובקדוש שעל היין אבל ספק מוקף חומה אינו ספק בקדושת היום אלא בחובת גברא במצות היום, וכיון דאפשר לקיים חובת היום במקרא מגילה ומתנות לעניים ומשלוח מנות בלא ברכה לא הצריכו חכמים לברך ולהכנס בספק ברכה שאינה צריכה, ועוד תירץ מהרש"ל ואמר קדושת היום תלוי בבי"ד והם כך קבלו עליהם ע"כ. ותירוצו השני מכוון למ"ש לעיל מדברי הגאונים דבמועדי התורה כך קבלנו מפי הנביאים אבל במועדים שקבעו בי"ד כך קבלו מתחלה שלא לברך אלא על הודאי ובזה מסולקות תמיהות הטו"ז ע"ד מהרש"ל אלה (עיין טו"ז או"ח הלכות מגילה סימן תרפ"ח ס"ק ד').

צ״ולפני החתום הגיעה לידי תשובתו הנכבדה של ידידי הגאון מוהר"ר ישראל יהושע הרצברג יצ"ו בענין זה ובכלל דבריו דברינו ובהאי ענינא הוסיף נפך משלו להקשות ע"ד המרדכי שחקר מדוע לא תקנו בפורים לעשות י"ג וי"ד מספקא דיומא ותירץ כ"ת הואיל ויום י"ג הוא יום תענית אי אפשר לעשותו גם יום משתה ושמחה שהוא תרתי דסתרן ונסתיע לזה ממ"ש המג"א לענין יוה"כ דלכך אין עושין שני ימים משום דכשמתענין ביום י"א הרי כאלו אומרים שיום העשירי היה עיוה"כ ואסור להתענות. ולע"ד אין צרך לכל זה דכלל הוא בידינו שאין עושין שני ימים אלא ליום שלאחריו ולא שלפניו וכדאמרינן בגמ' אמר ר' זירא אמר ר"נ כל ספיקא לקמיה שדינן (ר"ה כ') וכ"כ רה"ג בתשובתו הנ"ל ולפנים מטילים את הספק ולא לאחור, ואי אפשר לתקן בפורים הוספה לאחור כמו שתקנו בכל המועדים וכדאמרן. וכמו שגם ידידי הרה"ג כתב: וגם יש לומר דמשום ספיקא עושין יום שלאחריו. ולא שלפניו. ואין אנן צריכים לבקש עוד תירוצים. תו חזיתיה להרה"ג הנ"ל דתמה על המרדכי בתרוצו בתרא דלכך לא עושים בפורים שני ימים משום ספיקא דיומא, משום דאי איתרמי ליה ביום ט"ו להוציא את בן מוקף עובר בבל תוסיף וכת"ר כתב: וזה תימה גדולה לפי מה שכתב התוס' (יבמות י"ד ד"ה כי) דבן עיר אינו מוציא את בן כרך משום דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתם ע"כ. ולע"ד אין כאן תימה שאם נאמר שחייב בן י"ד גם בט"ו משום ספקא דיומא הרי הוא מחוייב בדבר ושפיר מוציא אחרים ידי חובתם, ולא דמי למ"ש כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא, דשאני בן חיובא שהוא פטור משום שכבר יצא אבל הוא מחוייב בעיקר המצוה ומוציא את אחרים, אבל מי שאינו מחוייב בדבר מעיקרא אינו מוציא את אחרים ידי חובתם, הואיל ואינו בן ערבות במצוה שלא נצטוה בה הוא עצמו.

צ״ז(יו"ד סי' קי"ז)

צ״חאיסור סחורה בדברים האסורים

צ״טב"ה כ' סיון תרצ"ה. לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג חו"ב כמוהר"ר כתריאל פישל טחורש יצ"ו. רב בשכונת שפירא.

ק׳נמצאתי לאשר שאלני לחות דעתי בדין ישראל שקונה מבית המטבחים כל המעיים של הבהמות הנשחטות בו כשרות וטרפות יחד כדי לעשות מהכשרות נקניקים כשרים ולמכור בני מעים הטרפות ללא יהודי לתעשית נקניקים בשבילם אם יש בזה משום אין עושין סחורה בדברים אסורים. ומעכ"ת פלפל בחכמה כיד ה' הטובה עליו ומענותנותיה דמר פנה אלי להודיעהו חות דעתי הדלה וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי.

100

ק״אא. אסור סחורה בנבלות וטרפות

101

ק״בהלכה פסוקה שנינו: אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ורמשים (שביעית פ"ז מ"ו) ובת"כ יליף דין זה מקרא דכתיב בדין דגים טמאים שקץ הוא לכם ושקץ יהיו לכם שלא יעשה בהם סחורה (תו"כ ויקרא פ"ח). אבל בירושלמי מייתי לה מדכתיב טמאים הם וטמאים יהיו לכם מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כל דבר שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה (ירושלמי שביעית שם וב"ק פ"ז ה"ז). וכן גרסינן בתלמודין והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכלו ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותרים למוכרן לנכרי שאני התם דאמר קרא לכם א"ה אפילו לכתחלה נמי שאני הכא דמר קרא יהיו בהויתם יהיו (פסחים כ"ג).

102

ק״גמכל זה מוכח דאיסור סחורה בדבר האסור הוא מן התורה. מקרא דטמאים הם לכם וטמאים יהיו לכם הנאמר בתנור וכירים או שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם הנאמר בתנור וכירים ללמד שכל דבר שאסור באכילה מן התורה צריך שיהיה מרוחק ומשוקץ שלא נתעסק בו גם בסחורה. וראיתי בתשובות חו"י (סי' קמ"ב) שעלה בדעתו לחדש שלא נאמר איסור זה אלא בשקצים ורמשים דלא היה להם שעת הכושר ומאיסי טפי.

103

ק״דולעד"נ שסברא זו לא נתנה להאמר, דמאי סברא היא זו לחלק בין היתה לו שעת הכושר או לאו. הלא טעם איסור סחורה הוא משום דכל שאסור באכילה מן התורה הוא משוקץ גם לסחורה וכך הוא שקצים ורמשים כנבלות וטרפות ואדרבה מגופה דמתניתין מוכח דלא כותיה מדתנן אין עושין סחורה בפירות שביעית וכו' ולא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ומדלא ערבינהו ותנינהו מוכח דמתניתין לא זו אף זו קאמר לא זו דנבלות וטרפות שרגילים בהם ואתי לאכלם אלא אף בשקצים דבדילי מיניהו משום שקוצם ואף ברמשים דמאיסי ובדילי מיניהו אסרה תורה משום דכל האסור באכילה הרי הוא משוקץ גם לסחורה. וכן מוכח ממ"ש התוס' ואפשר הקונה מחברו כדי להרויח ולמכור ביותר היינו נמי סחורה ובפ"ז דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית וכו' לא משכחת שיהיו כולם שוים לענין סחורה אלא כי האי גונא דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי (סוכה ל"ט תד"ה וליתיב) הרי לך דכל הנך דאמרו במתניתין חד דינא אית להו ואין לחלק בין נבלות וטרפות לשקצים ורמשים אלא כולהו אסורים מקרא דטמאים הם לכם או שקץ הם לכם.

104

ק״הוהנה בחו"י (שם) תמה ע"ד תוס' אלה משתי פנים: חדא דאיסור סחורה בנבלה אין לה עיקר מן התורה כלל ואינה אלא מגזרת חכמים. ועוד דגם אם תמצא לומר דאיסורו מן התורה אימא דקרא דאו מכור לנכרי מיירי כשנזדמנה לו נבילה בביתו וגם בטמאים נזדמנו לו מותר למוכרם ע"כ.

105

ק״וולע"ד איני מוצא מקום להשגותיו אלה, דעל השגתו הראשונה יש לומר דהתוס' הכי קאמרי דסתמא דמתניתין משמע דשקצים ורמשים ונבלות וטרפות חד דינא אית להו לענין איסור סחורה ושניהם אסורים מדאורייתא. ולהשגתו השנית יש לומר דמה שהתירה התורה מכירת נבלה לנכרי הוא גם כשנבלה בידים כגון ששחטה שלא כראוי וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו נבלה (הרמב"ם ה' מאכלות אסורות פ"ד ה"א) ודבר זה נלמד מרבויא דכל נבלה וכמ"ש בספרי (דברים י״ד:כ״א סי' ק') לא תאכלו כל נבלה אין לי נבלה טרפה מנין ת"ל נבלה כל נבלה ע"כ.

106

ק״זולכאורה דברים אלו אינם מובנים דטרפה בהדיא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כ"ג ל') אלא כונת הספרי היא זאת אין לי אלא נבלה שמתה מאליה אבל נבלה שנעשית בידים כגון שנקב הושט בשעת השחיטה ושעקר הסמנים שחנקה עד שמתה מנין ת"ל כל נבלה (הרמב"ם שם ה' ח').

107

ק״חוכן מצאנו בתורה שקורא מתה מסיבת טרפה נבלה שנאמר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כ"ב ח') וברור הדבר שטרפה אינה מטמאה אלא טרפה הנאמר בזה היא המתה שמסיבת טרפה היא נקראת טרפה גם אחרי שתמות וכן תרגם אונקלוס נבלה ותבירא ועיין בפירוש הרמב"ן (שם) ולזה אומר הספרי אין לי אלא נבלה שמתה מאליה, נבלה שמסיבת טרפה מנין לענין מכירה לנכרי או נתינה לגר תלמוד לומר כל נבלה לרבות טרפה נבלה לענין זה שמותר למכרה לנכרי ואין בה מצות לכלב תשליכון אותו. הא למדת שרבוי דכל נבלה אתא לרבות נבלה בידים שע"י אדם וזה אינו בגדר נזדמנה לפניו ואם נאמר שאיסור סחורה הוא דוקא שלא יעשו פלטר זאת אומרת שמוכר בכל שעה הא בהדיא התיר הכתוב או מכור לנכרי דהיינו להיות סוחר בנבלות בתמידות. ומזה מוכיח התוס' שגם במי שאינו סוחר קבוע אלא שקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביותר נמי מיקרי סחורה ובזה שוים נבלות וטרפות לשקצים ורמשים באסור סחורה זו. על כל פנים מגופה דמתניתין ודברי התוס' למדנו דגם בנבלות וטרפות ישנו איסור זה דאין עושין סחורה לא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ורמשים. אולם דברי התוס' קשים להולמם מצד אחר שמדבריהם משמע שלא נאסרה מכירת נבלה לנכרי אלא בקונה מחברו כדי למכור ביוקר ולהרויח, אבל אם מוכר נבילה שלו אפילו שנבלה בידים לשם כך מותר, ואין זה מתקבל על הדעת כלל אלא אפילו בכה"ג אסור מדין אין עושין סחורה בנבלות וכ"כ הטו"ז מי שאינו יודע ה' שחיטה ורוצה למכור הבשר לעכו"ם ורוצה לשחוט באיסור זה ודאי אסור שמתחלה עושה נבלה בשביל מכירת הנבלה לחוד לא משום דבר היתר וזה פשוט (סי' קי"ז ס"ק ח') וכן כתב הב"ח דלא הותרה מכירת נבלה לנכרי אלא למי שנזדמנה לו מפני הפסד ממונו אבל ישראל אחר אסור לקנות כדי להרויח, והמשאת בנימין אוסר לנחור תיישים כדי למכור עורות שלהם (עיין ש"ך שם ס"ק ח') הא למדת דגם נבלה שלו שנבלה בידים אסור לעשות בה סחורה. ומה שהתירה התורה מכירת נבלה לגוי, היינו בנזדמנה לפניו ולא תימא א"כ למה צריך קרא דאו מכור לנכרי והא בנזדמן לפניו מותר בכל האסורים מדכתיב יהיו בהויתן יהיו (פסחים כ"ג) זה אינו דאיצטריך להקדים נתינה דגר או לדברים כהויתן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומדברי הספרי שכתבנו אין ראיה להתיר מכירת נבלה אלא כשנתבלה בידו שלא לשם מכירה אלא שהיה צריך לדם וכדומה, אבל מנבל לשם מכירה לגוי אסור מדין אין עושין סחורה בנבלות, והנה החו"י טעה בזה במחכ"ת שהוא חשב דלימוד הירושלמי הוא מקרא דטמאים הם לכם הנאמר בשרצים (ויקרא י"א, כ"א) והוא מפרש דרשא זו הכי: דהרי כתיב לעיל מיניה טמאים לכם (שם כ"ז) ושנה הכתוב לומר וטמאים יהיו לכם לאיסור סחורה. אבל באמת למוד הירושלמי הוא מדכתיב וכל אשר יפול מנבלתם עליו טמא הוא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם (ויקרא י"ד ל"ה) והרי תנור וכירים שנטמאו היו להם שעת הכושר ולא מאיסי אפי"ה נאסרו בסחורה והוא הדין לכל איסורים שבתורה וגם החוות יאיר עצמו לא סמך על סברתו המחודשת זאת שאין לה יסוד בדברי הפוסקים הראשונים ולכן ברור הדבר שנבלות וטרפות ושקצים ורמשים חד דינא אית להו לענין אסור סחורה.

108

ק״טב. אסור סחורה בדברים האסורים מן התורה.

109

ק״יממה שהקדמנו בסעיף א' מתברר שאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מן התורה מרבוי הכתוב וטמאים יהיו לכם או שקץ הם לכם. וכן כתבו התוס' (פסחים כ"ג ד"ה אמר ובב"ק פ"ב תד"ה לא). וראיתי להגנוב"י שכתב לדקדק מדברי התוס' הנ"ל שבפסחים כתבו להקשות על גזרת דלא יגדל חזירים תפוק ליה. דאסור לעשות סחורה בדברים אסורים וגדול חזירים גופיה אסור ואלו בב"ק הקשו דלמה אסרו רק חזירים הלא כל הדברים שאסורים באכילה אסורים בסחורה ומתוך זה חדש לומר דהתוס' בפסחים דברו לפי ס"ד דתלמודא דדרשא דיהיו הוי דאורייתא ובב"ק איירו לפי מסקנת הסוגיא דפסחים דדרשא דיהיו בין לחזקיה ובין לר' אבהו אינה אלא אסמכתא. ומזה הוציא שגם התוס' סוברים דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה אינם אלא מדרבנן עכת"ד.

110

קי״אולע"ד לא זכיתי להבין דבריו שהמעין בדברי התוס' בפסחים וב"ק יראה שאין בהם אלא שנוי סגנון וכונת דבריהם בפסחים וב"ק היא אחת, להקשות על עיקר גזירת דלא יגדל חזירים תיפוק ליה דמדאורייתא אסור כדתנן במס' שביעית. והיינו מדאורייתא מדרשא דיהיו בהויתן יהיו ובתה"כ נמי דרשינן שקץ הוא.

111

קי״בולעיקר דבריו שכתב דלמסקנת הגמ' דאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא סובר חזקיה דדרשא דיהיו הויא אסמכתא אין דבריו מחוורים לע"ד שהרי לחזקיה דמשמעות לא יאכל הוא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה אצטריך לכם ללמוד מיניה שבכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע (עי' פרש"י שם ד"ה טעמא דידי) ואצטריך יהיו לאסור הנאת סחורה לכתחלה דכיון דיהיו לכם בא להתיר אסור דלא יאכל ע"כ שהיא דרשה גמורה ולא אסמכתא שאין אסמכתא יכולה להתיר אסור תורה. ומזה יוצא שדרשת יהיו בין לחזקיה ובין לר' אבהו הוי דרשא גמורה לאיסור הנאה בדרך סחורה לכתחלה. ושהתוס' סוברים דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מדאורייתא. וכן מוכח ממ"ש בדבריהם (סוכה ט"ל ד"ה וליתיב) והנה בטו"ז רצה לתרץ דברי התוס' אלה דהכי קאמרי שאין כח ביד חכמים לאסור משום גזירה דבר שמפורש היתרו בתורה (עיין טו"ז סי' קי"ז ס"ק א' ופר"ח שם). ועיין בכרכי יוסף למרן חיד"א או"ח סי' תקפ"ח סעיף ב') שכתבו שלא נאמר זה אלא במקום מצוה שבתורה (עיין שד"ח מערכה א' כלל קכ"א ובחדושי רעק"א וגליון מהרש"א שבגליון השו"ע שם ואין כאן מקומו להאריך) אבל בלא זה נמי משמעות דברי התוס' כפשטם משמע שהם הולכים לשיטתם בפסחים וב"ק דסברי דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מדאורייתא. ולהלכה הפוסקים הראשונים הרמב"ם ומרן ז"ל לא פרשו דבריהם אם איסור זה הוא מדאורייתא וכ"כ התויו"ט ודברי הרמב"ם אין להם הכרע אי סבר דמדאורייתא או מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (שביעית פ"ז מ"ג). אבל המל"מ (מאכלות אסורות פ"ח ה' י"ח) כתב משם הרב פ"מ להכריע בדעת הרמב"ם מדפסק לאסור סחורה אפילו בדברים האסורים מספק אסור תורה. והמל"מ הוסיף והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם כל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה וכו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואם נאמר שאיסור סחורה הוא מדרבנן נימא שגם בחלב גזרו מכאן שסובר הרמב"ם שאיסור זה הוא מדאורייתא עכת"ד.

112

קי״גולע"ד נראה דאין זו ראיה מכרעת מתרי טעמי. חדא כמ"ש הטו"ז (סי' קי"ז ס"ק א') דכל דבר שהיתרו מפורש בדאורייתא אין כח ביד חכמים לאוסרו ועוד דאף אם נאמר דיש כח ביד חכמים לאסור את המותר מן התורה מכל מקום אין זה אלא במקום שמצינו זאת מפורש בדבריהם. אבל אין לנו לומר מדעתנו שאסרו חכמים דבר שמפורש היתרו בתורה וכיון דמתניתין דשביעית שפרטה נבלות וטרפות שקצים ורמשים. לא הזכירה גם חלבים וגידים מזה מוכח דלא אסרו רבנן סחורה בחלבים. ולעולם אימא דכל עיקר סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מדרבנן.

113

קי״דאולם מ"ש הפ"מ להוכיח מדברי הרמב"ם שפסק לאסור אפילו בדברים שהם אסורים מספק דאורייתא לכאורה הוא ראיה מכרעת דסובר הרמב"ם דאיסור זה הוא מדאורייתא.

114

קי״הברם דבר זה עצמו צריך בירור דהפ"מ למד כן מדברי הרמב"ם ממ"ש זה הכלל כל שאיסורו מדברי תורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאסורו מדבריהם מותר לעשות סחורה בין בספקו בין בודאו (שם פ"ח ה' י"ח) והוקשה לו דלא היה צריך הרמב"ם לבאר זה דמהיכא תיתי לחלק בין ספק לודאי בדבר שאסורו מדרבנן. ולכן פרש דבריו דמ"ש בין בספקו ובין בודאו ארישא דדינא קאי לומר דדבר שאסור מן התורה בין בספקו ובין בודאו אסור לעשות בו סחורה. אבל לע"ד אין דברי הרמב"ם מתפרשים כן. חדא דריהטא דלישניה לא משמע הכי ועוד דאם כן דלענין אסור קאי היה לו לומר בין בודאו בין בספקו בדרך לא זו אף זו ומדנקט בין בספקו ובין בודאו משמע ודאי דאסיפא דדינא קאי לומר דדבר שהוא אסור מדרבנן מותר לעשות בו סחורה בין שהוא איסורו מספק ואפילו אם הוא אסור ודאי. ולפי"ז יוצא שאין ראיה מכרעת להוכיח בדעת הרמב"ם שסובר דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מדאורייתא וכדכתב התוי"ט. ומכל מקום אין הדברים הללו אמורים אלא לתרוצי דברי התוי"ט אבל לקושטא דמילתא פשט דברי הרמב"ם משתמעי דהוא סובר דאיסור זה מן התורה והכתוב מסרו לחכמים וכן משתמעי דברי מרן שכתב כל דבר שאסור מן התורה אע"פ וכו' אסור לעשות בו סחורה (יו"ד סי' קי"ז) וסתם דבריו משמע דאף דבר האסור מספק דאורייתא אסור לעשות בו סחורה, וכן כתב הטו"ז ופר"ח דאף הרשב"א שנתן טעם שמא יבוא לאכול ממנו סובר שהוא אסור דאורייתא. ואחרי שראינו דברי הטו"ז והפר"ח אלו אפשר לומר דגם מה שכתב התה"ד משם גליון התוספות דדרשא זו דיהיו בהויתן יהיו אינה אלא אסמכתא אין כונתו לומר שהיא מדרבנן אלא שרבנן אסמכו אקרא דברי קבלה ודינו כדאורייתא שהרי גם אסמכתא דקראי יש שהיא כדאורייתא (עיין יד מלאכי סי' תקמ"ו).

115

קי״ומהאמור ומדובר יוצא ברור דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מדאורייתא ולא מצינו לשום אחד מהפוסקים הראשונים שהוא כתב בפרוש שהוא מדרבנן ברם הרמ"ע בתשובותיו כתב דאיסור סחורה בדברים אסורים הוא מדבריהם ואסמכוהו אקרא (תשובות הרמ"ע מפאנו סי' כ"ט) וזו היא סברא יחידאה. הפר"ת כתב דרוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין סברי דהוי דאורייתא או מדברי קבלה שדינם כדברי תורה לענין ספקא דאסור וכדומה והכי נקטינן.

116

קי״זג. נזדמנו לו דברים אסורים

117

קי״חשנינו במתניתין צידי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרן רבי יהודה אומר אף מי שהתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר וחכמים אוסרים (שביעית ז' מ"ד) ובפרושא דהאי מתניתין כתב הר"ש דלא התירו בנזדמנו אלא דוקא לציידים קבועים וכמ"ש בירושלמי משום דהמלכות אונסת וגובה מהם מסים ואם לא נתיר למוכרם נמצאים נפסדים אבל כל אדם שצד באקראי ואינו משלם מסים אסור לעשות סחורה בעופות ודגים טמאים שהזדמנו לו.

118

קי״טוכן דייקו הרמב"ם ומרן ז"ל בלשונם וכתבו הצייד שנזדמנו לו (כן כתב בב"י עיין טו"ז סי' קי"ז ס"ק ג') אולם מה שהתירן בצייד לדעת מרן הב"י אין זו משום דהמלכות אונסת וכמ"ש בירושלמי, אלא משום דאומנתו בכך ולפיכך התירו לו כשנזדמנו לפניו כדי שלא להפסידו מאומנות שהיא מקור פרנסתו. ולפי"ז יש מקום לדון דקצב ישראל שאומנותו בכך להספיק בשר ללא יהודים וקונה מישראל חברו בשר כשר ונו"ט או כגון נדון דידן שישראל קונה כל המעים כשרות וטרפות נעשה כנזדמנו לו ומותר לעשות סחורה בהם במכירת כשר וטרף יחד. אולם הרמ"ע בתשובותיו העלה דכל שהוא בדרך מקח אסור לסחור והכי מסתברא שדוקא בצידה התירו משום דלאו בידו הוא ואחרי שיצודו לפניו לא הפסידוהו רבנן להשליכם לאיבוד אבל בקונה דברים אסורים עם דברים המותרים בידו שלא לקנותם וא"כ כשקונה אותם נעשה מכוין את מסחרו גם לדברים אסורים ואסור. והוא הדין בנדון דידן אסור ישראל לסחור בבני מעים אסורות אפילו אם קונה אותם בכלל הכשרות.

119

ק״כואולם יש לצדד בהתירא ולומר שלא נאסר לקנות דבר אסור בכלל הכשר כדי לעשות בו סחורה אלא אם קונה דבר האסור שהוא בעין. אבל הקונה כל בני מעים מבהמות אשר תשחטנה כיון שאין האיסור ברור לפנינו נעשה כצידה שהזדמנה לפניו.

120

קכ״אד. סחורה בדברים האסורים באכילה שאינם מיוחדים למאכל.

121

קכ״בפסק מרן ז"ל כל דבר שאסור מן התורה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה (יו"ד סי' קי"ז סעיף א') משמע שאם אינו מיוחד למאכל אעפ"י שראוי לאכילה אין בו משום איסור סחורה בדבר האסור. וכן כתבו התוס' הא דאסור מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכול אבל להשכר בשומנן או בעורן לא.

122

קכ״גלכאורה משמע מדברי מר"ן דכל דבר שאינו מיוחד לאכילה מותר למוכרו אפילו לאכילה דלא אסרה תורה אלא דבר המיוחד לאכילה. אבל מדברי הירושלמי ז"ל מוכח שלא התירו לסחור בדבר האסור אלא בחמור וגמל שלמלאכתו הוא גדל, אבל כל שמוכר אותו לאכילה אסור אפילו אם אינו מיוחד לאכילה והרשב"א כתב שגם אם אינו מוכר לאכילה אם הדברים שעושה בהם סחורה הוא מכלל דברים שרוב תשמישן לאכילה אסור.

123

קכ״דולפי"ז מ"ש מרן אם הוא דבר המיוחד למאכל אדם הוא להוציא דבר שרוב תשמישו הוא שלא למאכל אדם ושמכרו שלא לאכילה כגון חמור וגמל. אבל דבר שהוא עשוי למאכל אדם אפילו אם מכרו שלא לאכילה אסור. ברם מסתברא לומר שאם נפסד מאכילה נעשה כדבר שאינו מיוחד למאכל אדם ומותר לסחור בו (עיין ב"י בשם הרשב"א וש"ך סי' קי"ז סעי"ק א').

124

קכ״ההדרן לדיננא: במעים שקונה ישראל לשם תעשית נקניקים הואיל ובשעה שהוא קונה אותם אינם בעין ולא ידוע כמות הטריפות ומציאותם והואיל והמעים עצמם אינם מיוחדים לאכילה אלא רוב תשמישם הוא לתעשית מיתרים או כיסי נקניקים והואיל והיהודי הסוחר בהם מיחדם שלא לשם אכילה וכבר כתבנו מ"ש רש"ל בשם העט"ז דביחדו שלא לצורך אכילה מותר.

125

קכ״ווהואיל והמעים אלה אינם ראויים לנקניקים אלא אחרי יבוש וגרידה עד שיעשו כעץ יבש שאין בו כל לחלוחית ולא טעם והוא נפסד מאכילה. מכל טעמים אלה נראה לי שמותר לישראל לסחור במעים טרפות אחרי שהתיבשו לתעשית נקניקים, דלא אסרה תורה סחורה אלא בדבר המיוחד למאכל או שמוכרו לשם מאכל ולא בדבר שאינו ראוי למאכל ושמוכרו שלא לשם מאכל. וכן התיר המל"מ ה' מ"א שם) לעשות סחורה במומיא (שלד גוף האדם שיבש לגמרי) משום דאינה ראויה לאכילה ויליף לה ממ"ש הרמב"ם אכל אוכל אסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור (שם פי"ד ה' י"א).

126

קכ״זוהוא הדין בנדון דידן מעים העשוים לנקניקים שמיבשים אותם לגמרי עד שנעשים כעור יבש שאינם ראוים למאכל אדם לגמרי אפילו שיש מי שאוכל אותם ע"י הבשר שבתוכם מעל מקום הואיל והם עצמם אינם ראויים לאכילה ונמכרים שלא לאכילה מותר לסחור בהם.

127