משפטי עוזיאל, חלק ו, מלואיםMishpetei Uziel, Volume VI, Addenda

א׳לחיוב תרומות ומעשרות בפירות נכסי הנכרים שברחו מן הארץ

ב׳ירושלים, כסלו תשי"א

ג׳ראה ראיתי תשובתו של ידידי הגאון כמוה"ר צבי פסח פראנק שליט"א, אב"ד בעיקו"ת ירושת"ו, שנדפסה בספר "כרם ציון" ספר י"א, ובזה השיג על מה שכתבתי בעניי בדין פירות של נכסי הערבים שברחו מן הארץ, והיא נדפסה בספר "משפטי עזיאל" מהדו"ת יו"ד כרך ב' סי' צו ומצאתי מחובתי לתרץ את דברי מהשגותיו, כדרכה של תורה.

ד׳הגרצ"פ שליט"א פתח דבריו וכתב: כל עין רואה שבגדרי מירוח עכו"ם נחלקו אבות העולם, והן אמנם דלרש"י והתוס' שם שיטתם ברורה דלעולם בתר בעלים אזלינן, אבל הלא שיטת הרמב"ם אינה כן, והביא דברי הרמב"ם והכ"מ בשם הר"י קורקוס וכו'. וכל מעיין בספר חרדים יראה מפורש שכל יסוד דינו דלעולם בתר פועל אזלינן מקורו טהור מדברי הרמב"ם הנ"ל.

ה׳ואנא דאמרי דברי ספר חרדים הזכרתי בתחלת דברי, אלא שסמוך ונראה כתבתי: כשנעיין בסוגיא דגמרא מתברר דכל שנמרחה התבואה ברשות גוי, אע"פ שהמרוח נעשה על ידי ישראל פטור מתרומה ומעשר. דבר זה לא אמרתי מדעתי אלא מדברי רש"י ותוס' שיטה מקובצת בשם תוס' חיצוניות, ומעתה חובה עלינו לתרץ דברי הרמב"ם כסוגית הגמרא, ולא להיפך לעשות את הרמב"ם כטועה בדבר משנה, ולא עוד אלא שדברי הרמב"ם מוכיחים כן כמ"ש להוכיח מדבריו ה' תרומות פ"א הי"א, והלכה י"ז והרדב"ז ובית יוסף (יו"ד סי' שלא) ומעתה מי שבא לסתור כל זה צריך הוא לתרץ את דברי הרמב"ם ולא להסתפק רק באמירה: שיטת הרמב"ם אינה כן.

ו׳אמנם הרה"ג יצ"ו, הסתמך על דברי הרמב"ם (שם הי"ג) וציין לעיין בכ"מ בשם הר"י קורקוס, ודבריו מתמיהין, והילך דברי הרמב"ם: ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבאו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורים מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אעפ"י שגמרן הגוי חייב בכל מדבריהם, וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עכו"ם אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהם. מכר עכו"ם לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן העכו"ם ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומע' וכו' (שם הי"ד). דברי הרמב"ם אלו מוכיחין לכל ישר הולך דהרמב"ם סובר: פירות ישראל שהגיעו לרשות הגוי לפני בואם לעונת המעשרות פטורין ממעשר אעפ"י שצמחו בקרקע ישראל, הראב"ד השיג עליו מדין אין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר, והכ"מ תירץ דלא נאמר אין קנין לעכו"ם אלא כשחזר ישראל ולקח הקרקע מהגוי או שקנה הפירות ומירח אותן. הרי לך ברור ומפורש דאפילו פירות שצמחו בקרקע ישראל ומכרו לגוי לפי המירוח פטורין לגמרי משום שדיגונן ביד גוי כלומר ברשות הגוי, מטעם זה פטורין אפילו כשמרחן ישראל, וכמו שכן כתב בסמוך: הקונה פירות מן העכו"ם בסוריא וכו' אעפ"י שמרחן ישראל הואיל ואינו מהקרקע שלו פטור, וכתב הרדב"ז: כיון דבשל ישראל אינן חייבין אלא מדבריהם בשל עכו"ם לא גזרו. הרי מפורש יוצא דמירוח ישראל בפירות שצמחו בקרקע של גוי פטורין מתרומ"ע.

ז׳כמו"כ כתב להסתייע מדברי מהר"י קורקוס שכתב: וכל דיגון גוי פטור אפילו שהוא דגנך, והוסיף וכתב: הרי מפורש יוצא דלא כהרב הנז' שאמר דבדגנך תליא אפילו כשמירח עכו"ם חייב, שהרי שרמב"ם פליג על שיטת התוס' וס"ל דבפועל תליא מילתא וכו', וכל מעין בספר החרדים יראה מפורש שכל יסוד דינו הוא מדברי הרמב"ם ז"ל וכו'.

ח׳דברים אלה אינם מדויקים, שהרי מה שדיגון גוי פוטר אפילו בקרקע ישראל אין אנו צריכים ללמוד מדברי מהר"י קורקוס, הואיל והם מפורשים בדברי הרמב"ם שכתב: וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונם ביד עכו"ם אינן חייבין בתרומ"ע אלא מדבריהם, ופירוש ישראל הוא גם כשצמחו בקרקע ישראל. מכאן שהמירוח הוא הקובע, ומה שחייב מדבריהם הוא כשבאו לעונת מעשרות ברשות ישראל דכיון שהתחייבו ברשותו חייבוהו רבנן אף כשנתמרחו ביד עכו"ם שלא יהיה איש מישראל פוטר עצמו על ידי מכירת פירותיו לגוי, אבל כשהקרקע והפירות של גוי, פטור אפילו כשמרחן ישראל. והם הם הדברים שכתב מהר"י קורקוס: דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו"ם כולל אפילו מירח הגוי פירות ישראל דבדיגון תליא מילת ואדיגון קפיד רחמנא, אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון נתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי וכו'. וכל ישר הולך יבין בדברי מהרי"ק: כולל אפילו מירוח הגוי. דכוונתו לומר לא מיבעיא קרקע של גוי דפטור אפילו אם מרחו ישראל שהרי לאו דגנך הוא. אלא אפילו מירוח גוי בפירות שבקרקע ישראל פטור משום דלאו דיגונך הוא דבדיגון תליא מילתא וכו', ודבריו ברור מללו דכוונתו דבקרקע ישראל נמי אדיגון קפיד רחמנא, וזו היא דעת רש"י והתוס' וכמו שכתבתי בעניי בתשובתי הקודמת.

ט׳ומה שכתב עוד: וכל מעין בספר חרדים יראה מפורש שכל יסוד מקורו טהור מדברי הרמב"ם, דברים אלה הם משנה שאינה צריכה. אמנם נכון הוא זה דמפורש יוצא זה בדבריו, אלא עליה אנו דנים אם באמת דברי הרמב"ם מתפרשים כך או שהם יכולים להתפרש כדעת רש"י והתוס' שדבריהם מוכחים מסוגיית הגמרא, ואין אנו צריכים להוות מחלוקת. ולפי"ז לא דק הרב יצ"ו במה שכתב: ומה מקום לדחות דברי החרדים מכח דברי רש"י והתוס', ובמחילה מכבודו לא דק כדברי, שאני לא אמרתי לדחות דברי החרדים מדברי רש"י ותוס', אלא מסוגיא דגמרא לפירושם של רש"י והתוס' ושגם הרמב"ם פסק כן. וכל קורא תשובתי הקודמת יבין זאת שהרי כתבתי על דברי החרדים: אבל כשנעיין בסוגיא דגמרא וכו' מכאן למדנו מפורש לדעת התוס' ואף לדעת רש"י וכו'. והנה דין זה פסקו הרמב"ם ז"ל וכתב עליו הכ"מ וכו' הא למדת וכו', ולפי"ז מ"ש ומה מקום לדחות וכו'. אין להם מקום.

י׳ב. על מה שכתבתי דמ"ש הרמב"ם ומירחן הגוי פירושו הוא שמירחו הגוי ע"י שכירו או לקיטו וכו'. כתב הרב יצ"ו: לדידי אין זה מחוור דהרמב"ם לא דייק בלישניה ויעויין בתשובת אבקת רוכל שכתב: ודייק לישנא דרבינו דבסיפא כתב ונגמרו ביד ישראל ולא כתב וגמרן ישראל. והוא המשיך וכתב וניכרים הדברים שבעל התשובה הנז' תמך יסודו בדברי הכ"מ מפני שהוא הבין שהכ"מ וכו'.

י״אדברים אלה מתמיהים א) שהוא נתן בפי הדברים שלא אמרתי, כי אני כתבתי שפירוש: מרחן הוא אפילו על ידי אחר, ולא אמרתי שהרמב"ם לא דייק בלשונו אלא אדרבא זהו דיוק לשון שכתב ומירחן סתם, ואם כונתו היתה לומר שמירחן בידו היה צריך לדייק ולכתוב: אם נמרחו על ידי גוי שפירושו נמרחו ממש ע"י גוי ולא ע"י ישראל, אבל לשון ומירחן בידו היה צריך לדייק ולכתוב: אם נמרחו על ידי גוי שפירושו נמרחו ממש ע"י גוי ולא ע"י ישראל, אבל לשון ומירחן גוי משמע שמרחן על ידו או על ידי שכירו, אפילו אם הוא ישראל.

י״בהסיעתא שהביא הרב מדברי אבקת רוכל אינה ראיה ואדרבה היא תיובתיה, דהנה מרן ז"ל כתב: כי בזה למדנו יתד שהכל תלוי בו דבר תורה שהוא גמר מלאכתן שאעפ"י שגדלו כל צרכן ביד גוי ונתלשו ואחר כך מכרם לישראל וגמרן ישראל חייבים בכל דדגנך מיקרי. הרי לך מפורש שאין התבואה חייבת בתרו"מ אלא כשמכרם לישראל וגמרם ישראל, דוק מינה אם לא מכרם לישראל אעפ"י שגמרם ישראל אינן חייבין.

י״גותמיהני טובא על ידידי הרב המשיג שליט"א שהתעלם מדברים מפורשים אלה. ולא עוד אלא ממקום שבא הויא תיובתיה, הרי לפי דיוק לשון זה מוכח דכשנאמר גמרן ישראל פירושו הוא שגמרן בעצמו או על ידו ורק לישנא דנגמרו על ידי ישראל משמע דנגמרו ע"י ישראל ממש, ומ"מ גם בלשון זה כתב מרן ז"ל: ולא חשש לפרש דאפילו נגמרה מלאכתן ביד גוי מיירי דממילא משמע דאם לא כן תיקשי דיוקא דסיפא ארישא, (לפרש) הרי שבמקום שהדבר מובן מאליו לא חשש הרמב"ם לפרש, וזהו סייעתא מכרחת למה שכתבתי לפרש דברי הרמב"ם דמרחן הגוי היינו אפילו על ידי ישראל.

י״דהרב המשיג הוסיף וכתב: וניכרים הדברים שבעל התשובה הנז' תמך יסודו בדברי הכסף משנה. ולמה נראה הלא מפורש כתבתי: וכתב עליו הכ"מ. ובאמת כן סמכתי על הכ"מ שהוא המוסמך ביותר לפרש דברי הרמב"ם.

ט״וכן כתב עוד: אבל שגה בזה דהכ"מ לא נתכוין לומר דהרמב"ם פסק כהתוס' דלענין הלכה לא קרב זה אל זה. וכל מעיין רואה שהכ"מ לא פסק קאמר אלא פירוש אומר, כלומר שהרמב"ם מפרש דברי הגמרא כפירוש התוס' וכו' וכן יורה לשון הכ"מ שכתב וכן פירש"י והתוס' ולא כתב בלשון וכן ס"ל להתוס' או וכן פסקו התוס' וכו'.

ט״זעל דברים אלה נאלץ אני לומר לא זו דרכם של ת"ח שבארץ וכו' וכל מעיין ורגיל בדברי הפוסקים הראשונים הוא יודע דכשאומר הכ"מ ומפרש רבינו וכן פירשו התוס' הוא לתרץ פסק הרמב"ם לפי סוגית הגמ' לפי פירוש התוס', וכל תלמיד יודע שהתוס' אינם פוסקים אלא מפרשים, ולעולם לא יאמר פסקו התוס' או פסק רש"י אלא פירשו התוס' או פירש רש"י, ופסקו הגאונים פסק הרי"ף ופסק הרא"ש והרמב"ם וכן לכל הפוסקים, וכבר כתבתי שגם מדברי מרן בכ"מ וגם מדבריו באבקת רוכל מוכח בפירוש דהוא סבר שדגון ישראל בפירות של גוי אינו מתחייב במעשר.

י״זהרב המשיג הוסיף וכתב: דבעיקר דבריו כבר קדמו מהריט"ץ, אלא שהוא מתקיף את מהריט"ץ מהא דאמר ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבאו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורין מתרו"מ (שם פ"א הי"ג) וגמרן עכו"ם דוקא קאמר שגמרן הנכרי אבל אם מירחן ישראל חייבים דאם לא כן לא הוה ליה למכתב ומירחן העכו"ם אלא אם נגמרו ברשות העכו"ם פטור.

י״חדברי מהריט"ץ לא ראיתים לפי שאין הוא מצוי אצלי אבל השגות הרב על מהריט"ץ הן תמוהות, שכבר כתבתי דגמרן או מרחן הגוי פירושו שהפעולה נעשית ברשותו, או על ידי שכירו ופקידו, ואישתמיטתיה מיניה דמר מ"ש מרן הכ"מ דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל או אם קנה הפירות ומירח אותן. מכאן ברור ומפורש דמרן הכ"מ סובר בדעת הרמב"ם שאין תבואת ישראל חייבת במעשר אל אם חזר ולקחה ממנו ישראל והיינו שקנה הקרקע או שקנה הפירות ומירח אותן (כ"מ שם). מכאן אתה למד ברור ומפורש שאם לא קנה הקרקע אפילו שמירח אותם ישראל פטור דיש קנין לעכו"ם כל זמן שהקרקע ברשותו הוא, וכן אם לא קנה הפירות אעפ"י שמירח אותן ישראל פטור, דכיון שהקרקע של גוי פטור מתרו"מ דלא דגנך הוא. מכאן שמ"ש הרמב"ם בהלכה זאת וגמרן עכו"ם הוא על ידי עצמו או שכירו ולקיטו אפילו אם הוא ישראל כיון שאין הקרקע או שאין הפירות שלו.

י״טמכאן תיובתא לרב המשיג במ"ש להשיג ע"ד מהריט"ץ דמאי דממעטינן דגן עכו"ם לא על עצם הדגן קפיד קרא, אלא על השדה קאי דדוקא גדולי שדה ישראל חייב בתרו"מ ולא גדולי שדה הגוי וכו'. לפי"ז יוצא ישראל שקנה פירות שצמחו בקרקע הגוי אעפ"י שמרחן פטורים מתרו"מ כיון שהקרקע הוא של גוי. וזהו דבר חדש לגמרי ודברי הכ"מ הוויין תיובתיה, דכתב או אם קנה הפירות ומירח אותם, וכן שורת הדין נותנת דקרקע ישראל או פירות ישראל בפירות הקנויים לו מעכו"ם חייבים במעשרות משום שהם דגנך או דיגונך, מעתה כל הפלפול משטחיות סוגית הגמרא דכתב הרב המשיג בכפילות דברים הוא מופרך מעיקרו.

כ׳הרב המשיג חזר שוב על דבריו הקודמים לדחות דברי מהריט"ץ מדקדוק דברי הרמב"ם וגמרם העכו"ם, ובזה חלק על פסק מהריט"ץ שפסק לפטור מן המעשר בדבש הנעשה מענבים של גוים על ידי פועלים יהודים, וכבר כתבתי דפועלים יהודים אינם מחייבים תבואת גוי במעשר, דפועל ידו כיד בעל הבית, והרי זה כנעשה על ידי גוי עצמו.

כ״אהרב המשיג ברצותו לקיים הוראת ספר החרדים הוסיף וכתב: דעת החרדים לאו יחידאה הוא כי רבים מהראשונים אשר אתו וכו' והנה דברי הראשונים אלה שהביא ופירש אותם מדעתו אינם מוכרחים אלא שאין אני רוצה להתוכח על זה אלא במה שנוגע לתרץ דברי. ומ"מ תמיה אני על הרב המשיג יצ"ו שהתעלם מכל מה שכתבתי בתשובתי הקודמת מדברי מרן החיד"א והמבי"ט שחולקים על דעת החרדים.

כ״באסיפא דמגילתא כתב הרב המשיג: וגם אלה מן ההלכות שהורה שם הלכה למעשה. דאין נ"מ אי מסיק גוי בשביל ישראל או שישראל הוא מסיק מכיון דבשעת המסיקה והבצירה הפירות קנוים לערבים. וע"ז כתב לדעתי זה לא נכון, דמה שכתב לדבר ברור שרכוש זה עומד ברשות הערבים וטעמא יהיב שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב זה אינו ממין הטענה כי חק הממשלה הוא שלא יהא כל אחד חוטף לעצמו, אבל לא שהממשלה שומרת על הרכוש בעד הערבים.

כ״גואנא דאמרי לא דק בדברי, שאני כתבתי: מכאן ברור שרכוש זה אינו הפקר אלא ברשות בעליו עומד שהרי הממשלה אוסרת ומענישה את כל אדם, וזה מוכיח שאינו הפקר, שאם כן הוא הפקר כל הקודם בו זכה. וזהו ודאי שהוא ממין הטענה להוציא מדעת הסוברים שקרקע ופירות אלה הפקר, והזוכה בהם קודם מירוח חייב במעשר.

כ״דעוד כותב הרב המשיב: כנראה שאיזה פקיד מאלה הממונים על רכוש האויב אמר כן אבל לא מפיו אנו חיים. ואני תמה ושואל סילוף דברים למה? הלא בראשית דברי הבאתי את מכתבו של האוצר, המחלקה לנכסי הנפקדים, שהוא אומר: וכרמי הזיתים הנם של בעלים ערבים. ואם כן אין כאן מקום לומר: כנראה ולא איזה פקיד, אלא מנהל האוצר מטעם הממשלה.

כ״הודברי עצמו סתראי נינהו שכתב: איזה פקיד מאלה הממונים על רכוש האויב, ואם יש פקיד ממונה על רכוש האויב הרי שהרכוש הוא של האויב.

כ״והרב המשיב מוסיף וכותב: ולא מפיו אנו חיים. ובאמת לא מפיו אנו חיים, אלא ממציאות אפוטרופוס לנכסי נפקדים שהוא גלוי וידוע לכל. ודבריו תמוהים מצד עצמם עוד יותר, שהרי בדבור אחד אומר שהממשלה מעכבת שלא יהיה כל אחד הולך וחוטף, הרי שרכוש זה אינו הפקר ובתוך כדי דבור אומר הממונים על רכוש האויב, הרי שהמחזיקים ברכוש זה הם ממונים או במלים אחרות אפוטרופוסים, ואם כן איך יצאו נכסים אלה מרשות האויב?

כ״זהרב המשיב מוסיף ואומר: כי המציאות סוטרו על פיו שהרי אי אפשר לערבים לחזור לרכושם והפירות נלקטים בפקוח הממשלה כדי לחלק לתושבים, והרי כל אדם יודע וגם הערבים יודעים שהם יצאו נקיים מנכסיהם המטלטלים ולא יהיה להם מגוף הפירות כלום.

כ״חואנא דאמרי מציאות זאת שמדבר עליה מעכ"ת היא מציאות דמיונית וכל אדם היושב בארץ ישראל יודע:

כ״טא. שנכסים אלה נקראים בשם רכוש נטוש או רכוש האויב ב. שקיימת מחלקה ממשלית במשרד האוצר שנקראת בשם, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שיש בה מנגנון שלם לסדור החשבונות של כל הנכסים האלה מהכנסות בתי הדירה ופירות היבול וזוקף אותם לחשבונם. ג. כל איש ואשה מקטין ועד גדול יודעים שהערבים הפליטים צווחים ככרוכיא, והליגה הערבית בראשם, תובעים החזרת פליטים אלה לבתיהם ורכושם, וזאת היא דרישתם הראשונה שבגללה מעכבים את השלום עם ישראל. ד. כל העולם יודעים כי שאלה זאת עומדת לדיון בפני האו"מ ואיך שתהיה החלטתה לענין החזרת הפליטים ואני מאמין שהיא לא תקום ולא תהיה כי יד ה' החזקה והנעלמה שגרשה אותם מן הארץ היא תעצור אותם ותמנע את חזרתם, אבל אין זאת אלא לשיבתם לארץ, אבל ביחס לרכושם אין ספק שיחייבו את ממשלת ארץ ישראל לפצות אותם, ועד שישלמו הפצויים כל הרכוש ופירותיו הם בבעלותם כמו שכן נוהג בתור חק לאומי בכל ממלכות העולם שעד חתימת השלום הנכסים שהם נכסי האויב וכל שכן נכסי הנמלטים או השבויים היא בבעלותם.

ל׳מעכ"ת התעלם מכל זה ויצר לעצמו מציאות דמיונית כזאת שאין לה עיקר והיא מוכחשת גם מהמציאות וגם מדבריהם של מחזיקי רכוש זה פקידי הממשלה שהם אומרים בכתבם: כי נכסים אלה ופירותיהם הם של ערבים וכיון שכן חזר הדין לסיני וכמו שהוכחתי לע"ד דקרקע ופירות הגוי אינם חייבים בתרומות ומעשרות אפילו אם הם נגמרים על ידי ישראל בשביל בעליהם הגויים.

ל״אמכלל דברים אלה מתבטלת תמיהתו על מה שכתבתי דלא קרינן בהו דגנך, וכת"ר כתב: הממשלה מוסרת הפירות לפועלים לגמור מלאכתן על מנת למוכרם לישראל הרי זכתה בהם ממשלת ישראל, והפירות נעשו של ישראל לחלוטין וכו'. ובחנם מתקשה להבין דבר שהוא מובן לכל, דבאמת לא זכתה ממשלת ישראל בפירות אלה אלא שהיא מוכרת אותם על חשבונם, וישראל הקונה אותם הרי הוא כקונה פירות הגוי שהם מיבול אדמתו והתמרחו על ידו, ואין חלוק שהתמרחו על ידי גוי או על ידי שהוא פקידו, וכל זמן שלא קנה ישראל את הקרקע דין פירות עכו"ם עליהם, ואין קנין אלא בתשלום דמיו או לכל הפחות שזוקף עליו במלוה.

ל״בובמטותא מיניה דמר אשאל ויודיעני במה זכתה הממשלה בקרקעות ופירות אלה, והלא היא מכריזה ואומרת שלא זכיתי בהם, והם של ערבים ולא מצאנו אלא זכין לאדם שלא בפניו משום דאמרינן דעתיה שהוא רוצה בזכות. אבל לא מצאנו שמוציאין רכוש של אדם כשהוא צווח ואומר שלי הוא, אם לא מדין הפקר בי"ד וכאן הממשלה לא הפקירה נכסים אלה. ולא מצאנו שזכין לאדם שאינו רוצה לזכות.

ל״גאולם אם נמרח בבעלות ישראל היינו שקנה הפירות מידו או מיד פקידו חייבים במעשר מדין תורה אפילו אם נתמרחו או נדרכו על ידי גוי בשליחתו של ישראל דכיון שקנה הפירות מיד הגוי או הממונה על רכושו ואח"כ נתמרחו על ידו או על ידי פקידו ושכירו התחייבו במעשר מדין תורה, ודין זה מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל: מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבין בתרו"מ הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות עכו"ם ומירחן הגוי אעפ"י שהן ברשות ישראל. וכתב הרדב"ז: וה"ה אם קנה פירות תלושים מן הגוי ועדיין לא נגמרה מלאכתם למעשר כגון ענבים לעשות יין או לעשות צימוקים חייבים במעשר וכו' (ה' תרומות פ"א הי"ד).

ל״דוכיון שכן הדבר ברור ומחוור שגם אם נדרכו על ידי גוי שהוא פקידו או שכירו של ישראל חייב במעשרות ולא יעלה על הדעת שישראל יפטור פירותיו הקנויים לו מהגוי לפני גמר מלאכתם ע"י דריכתם ע"י פועל גוי. והנה הכ"מ הביא מ"ש בארחות חיים בשם הראב"ד: אם קנה מעכו"ם שבלים לצורך מצות ומירחן עכו"ם בשבילו מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו. והכ"מ כתב: ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם דהא אין שליחות לגוי (שם פ"א ה' י"א). והמחנה אפרים בהלכות שלוחין סי' י"א כתב דפועל, כיון דידו כיד בעל הבית, מעשיו הוו כאלו נעשו ע"י בעה"ב ולא מדין שליחות, במקום אחר הארכתי בזה ואין כאן מקומו.

ל״העכ"פ מדברי הארחות חיים למדנו שמרוח הגוי בשביל ישראל הוי כמירוח ישראל בשביל עצמו, ומרן הכ"מ לא דחה דבריו אלא כתב ויש לגמגם, לכן אין לדחות הלכה ברורה זאת ולהתיר לישראל לפטור עצמו מחובת מעשר על ידי מסירת גמר מלאכתו לגוי.

ל״וולפי"ז מתברר במה שכתבתי לחייב במעשר זיתים וענבים שקנאם ישראל מגוי כדי להוציא שמנם אפילו נדרכו ע"י גוי, אין בזה משום מפריז על המדה אבל הם כהלכה.

ל״זוהנלע"ד כתבתי

ל״חאסיפא דמגילתא אמינא את והב בסופה ומסגינא בשלמא למעכ"ת רב אחאי גאון יצ"ו.

ל״טוזה דבר השמיטה

מ׳ז' סיון תשי"א

מ״אלכבוד

מ״בהרה"ג הגאון המפורסם וכו'

מ״גכמוהר"ר שמואל טובי' שטערן יצ"ו

מ״דאב"ד ור"מ דקנזס-סיטי מיסורי

מ״הארצות הברית.

מ״ושלום וברכה.

מ״זקראתי בכל לב מאמרו היקר וחשוב מאד על הנושא: "וזה דבר השמיטה", שבו דן בעיון מעמיק בקיאות מקיפה וסברא בהירה בנדון הזריעה המלאכותית הנקראת אדרא-פעניקס, ותארנה עיני וישמח לבי בקריאתו, והנני אומר למעכ"ת: איישר חיליה לאורייתא.

מ״חלעשות רצונו חפצתי והנני כותב חות דעתי העניה בס"ד. מעכ"ת יצ"ו ברוב חכמתו חלק ברור הלכה זאת לשלשה ענפים עיקריים:

מ״טא. ארץ ישראל, מימיה נהרותיה ואוירה.

נ׳ב. מצות התלויות בארץ מסתעפות בכל שטחי הארץ, או שהן מוגבלות באדמת הארץ, כלומר בארציות שבה.

נ״אג. שמטת הארץ שיש בה שתי מצות עשה דושבתה הארץ, ויש לברר אם מצוה זאת כוללת גם האויר והמים, וכן במצות ל"ת דשדך לא תזרע אם הוא מוגבל במקום שאפשר לזרוע.

נ״בעל שלש בעיות אלה דן מעכ"ת כיד ה' הטובה עליו ואף אני אענה חלקי על ראשון ראשון:

נ״גימים ונהרות שבארץ ישראל

נ״דברור הוא כי מושג ארץ כולל כל הימים ונהרות שבתוך גבולות הארץ, וכן כתב הרמב"ן ז"ל כי הארץ תכלול הכדור התחתון כלו כמו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ויכלו השמים והארץ, וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות, וכן בכל מקומות הכתוב, והנה כל התולדות שבתחתונים הם יבול הארץ. (הרמב"ן על התורה ויקרא כ"ו ד'). מכאן מפורש יוצא הבטחת ה' לאברהם: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת וכו' (בראשית ט"ו י"ח). וכן נאמר בגבולי הארץ: והיה לכם הים הגדול וגבול וכו' פירש"י הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול והם איים שקורין משתמעי הכי לכן הכריע ביניהם שהירדן נקרא כמקום שהוא עומד בו.

נ״הוהנה בתלמודין ובירושלמי לא נפסקה הלכה במחלוקת תנאים זאת, ומסתברא לומר דהלכה כמ"ד הירדן הוא גבול בפני עצמו הואיל והכתובים מסייעים לו.

נ״ווחזיתיה לרב נהוראי יצ"ו דכתב: ולכאורה ממ"ש למעלה בדין נסין שבים יש לפשוט דהירדן כארץ ישראל ולמה יגרע מכל מה שהוא כנגד א"י בצד הים הגדול, ולא עוד אלא דהנה אמרינן במס' פרה ובמס' ב"ב ע"ד שמי ירדן פסולין למי חטאת משום שהם מים של תערובות, ואי אמרינן דירדן חו"ל הוא למה לא פוסלים מי הירדן משום שמקואות חו"ל הן טמאים כדאיתא במס' מקואות פ"ח, אלא י"ל דירדן ארץ ישראל.

נ״זולדידי ראיות אלה אינן מכריעות, דנסין שבים אינם כא"י אלא אותן הנסין העומדים בתחומה של א"י; אבל הירדן למ"ד שהוא כולו חו"ל וכן למ"ד שהוא גבול בפני עצמו אותו מקום הירדן שהוא בחו"ל דינו כחו"ל.

נ״חהראיה השנית מדתנן במסכת פרה אינה ראיה כלל, דאף למטוניה דמעכ"ת אין בה כדי להכריע נגד מאן דאמר הירדן גבול לעצמו, ולדידיה שפיר הוצרכנו לטעמא שהם מי תערובות לפסול גם מי הירדן שעומדים בגבול ישראל. אולם אעיקרא דדינא פירכא דלא אמרו מקואות שבחו"ל טמאים אלא מקואות העכו"ם שבחו"ל שאינם כשרים לנדות. משום שאין חזקתם בהכשר ובודאי שאובין הן (מקואות פ"ח מ"א), אבל מי הירדן שאינם שאובים ודאי כשרים למקוה וה"ה למי חטאת דפרה אדומה, והלכך הוצרכנו לטעמא: דמי תערובות הם.

נ״טובעיקר דין עבר הירדן אם הוא כא"י או חו"ל נשתפכו כמה דיות עיין למרן החיד"א בברכ"י סי' תפ"ט שהאריך הרחיב ברוחב בינתו והדברים ארוכים ועתיקים ואין כאן מקומם. ולי נראה עיקר כמ"ש דבכל מקום שמי הירדן עוברים בתחומי הארץ הרי הם כא"י.

ס׳אויר דארץ ישראל

ס״אמכל האמור ומדובר לעיל בסעיף א' מתברר הדבר היטב שאויר א"י הוא כא"י, ועוד יש להוכיח מקרא דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהלים) מכאן שכל מה שלמטה מן השמים הוא בכלל ארץ, וכן כתב הרמב"ן ז"ל: והארץ תכלול ד' יסודות כלם כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שתכלול כל הכדור התחתון וכן הללו את ה' מן הארץ וזולתם רבים, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו ובהם חשך ומים ועפר ורוח נושבת על המים, וסמך הרוח לאלקים בעבור שהיא דקה מכלם ולמעלה מהם דק שהיא מרחפת על פני המים (בראשית א' ב') ולפיכך נחלת הארץ מפי ה' לאבות האומה ובתורת קדשו היא כוללת כל הכדור הארצי עם מימיו ואוירו שכולם יחד הם הנקראים ארץ, ודבר זה הוא ברור מאד.

ס״בקדושת האויר

ס״גגרסינן התם: אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו, פירש"י: בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים (פסחים פ"ה:). ועוד גרסינן: אילן שהוא עומד בפנים וכו' כנגד החומה ולפנים כלפנים, והקשו התוס': תימה דבשלהי כיצד צולין אמרינן דגגות לא נתקדשו, וא"כ מעשר שני אין אוכלין על האילן וי"ל דמיירי שענפיו מועטין שאין בהם ארבעה על ד' דלא חשיבי והוי כאלו עומדת באויר כנגד הקרקע, עוד י"ל דמיירי אפילו באילן שענפיו מרובין ואויר ירושלים כירושלים (מכות י"ב תד"ה אילן).

ס״דדברי תוס' אלה צריכים פירוש דהרי לפי מ"ש דגגות ירושלים לא נתקדשו יוצא דגם האויר לא נתקדש ולפי"ז קשה תירוצם הראשון דמאי הוי כשענפיו מועטין דלא חשיבי והוי כאלו עומדת באויר הלא גם האויר לא נתקדש, ולתירוצם בתרא נמי קשה, במ"ש דאויר ירושלים כירושלים, דאם הגגות לא התקדשו גם האויר לא נתקדש, מהרש"א עמד על זה וכתב: ור"ל דלא אמרו דגגות לא נתקדשו אלא באויר עזרה דלא הוי כעשרה אבל הכא אויר ירושלים כירושלים.

ס״הוהנה דבריו אלה מתפרכים מסוגיא דגמרא דפסחים דגגות לא נתקדשו, והיינו גם גגות ירושלים וכדפירש"י בין גגי ירושלים וכו', וסוגיא בגמ' מוכחא כן מדמקשה הגמרא מדאמר רב כזיתא דפסחא והלילא פקעי אגרא מאי לאו דאכלי באגרא ואמרי באגרא (פסחים פ"ו.) הרי לך מפורש דמילתיה דרב גגין ועליות לא נתקדשו הוא גם על גגין ועליות דירושלים. שו"ר במשנה למלך ה' שגגות פי"א ה"ד שעומד בזה. ומהר"ם כתב: ויש ליישב בתירוצא בתרא קאמר דעל האילן אפילו שענפיו מרובין נקרא אויר ירושלים ואויר ירושלים נתקדש כירושלים עצמו ודוקא על הגגות שעל הבתים לא נתקדש אבל האויר שעל האילן נתקדש עד לרקיע. ודבריו צריכים הסבר דמאי שנא אילן דנתקדש עד לרקיע מגגות הבתים.

ס״וונ"ל לומר דאילן כיון שהוא צריך לאויר אינו נבדל מן האויר אם אין ענפיו מרובים לתירוצא קמא או אפילו אם ענפיו מרובים לתירוצא בתרא. אבל בית שעל הקרקע הואיל והגג שלו נעשה כדי למנוע חדירת האויר לתוך הבית דרך הגג הרי הוא קובע לו רשות לעצמו הלכך צריך קדוש מיוחד לבית עצמו ולגג שעליו, שאפילו אם קדש הבית לא קדש את הגג שעליו אם לא שקדשו בפירוש, הלכך בהיכל דכתיב ביה: ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת גנזכיו ואת עליותיו וכו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, לכן התקדשו גם עליותיו, אבל גגות ירושלים והעזרה לא נתקדשו אם לא שהם שוים לקרקע העזרה ואז מתקדשים בקדושת הקרקע או שקדשו בפירוש את הגגות. וכן מתפרשים דברי מהרש"א במ"ש דגגו לא נתקדש אלא באויר עזרה וכו' אבל הכא רוצה לומר באילן אויר ירושלים כירושלים.

ס״זבמנחת חנוך מצוה שס"ב תירץ דברי מהרש"א דס"ל לחלק בין קדושת העזרה לקדושת ירושלים. ואמנם דברי מהרש"א כפשוטם נראים כן, אבל לע"ד נראה דמ"ש מהרש"א באויר עזרה, היינו משום בנין העזרה שלא נתקדשו הגגין וה"ה בבתים שבירושלים; אבל אויר ירושלים שאין בו בנינים הוא כירושלים וכדכתיבנא.

ס״חמכללן של דברים למדנו קנין נחלה או כבוש וקניה וקדושת ירושלים והמקדש שוים בדינם, וכשם שנחלת הארץ כבושה וקנינה כוללת את אוירה עד רום רקיעא גם קדושת ירושלים והמקדש כוללת גם אוירא.

ס״טבמה דברים אמורים כשאין בניני בתים או עליות על הקרקע אבל אם יש בנינים הבנינים חוצצים בפני אויר הקדושה לפיכך אין הגגין והעליות מתקדשים אם לא שקדשו אותם בפירוש כמו האולם דכתיב ביה "ואת עליותיו" וכן הדין גם בקנין וכמו שפסק מרן ז"ל: המוכר בית לחברו אעפ"י שכתב לו הקניתי לך עומקו ורומו צריך לכתוב לו קנה מקרקע התהום עד רום הרקיע שהעומק והרום אינו נקנה בסתם וכיון שקנה הרום קנה הרום שהוא האויר בלבד אבל לא קנה הבנינים שבעמקים ושבאויר וכו' (חו"מ סי' רי"ד סעיף ג').

ע׳מכאן הננו לומדים שכל הבנינים שבאויר אינם נקנים ללוקח אם לא שכותב לו קנה מקרקע התהום ועד רום הרקיע, והיינו משום שהבנין קובע רשות לעצמו בתוך האויר שבתוכו, תדע שהרי במכר לו חצר פסק מרן: יש אומרים דבחצר קנה כל האויר אעפ"י שלא כתב לו רומא כיון שאין מקום מסויים למעלה ויש מי שחולק וסברת יש אומרים נראה לי שכן ראוי להורות (שם סעיף ה' בהגה) והנה דעת יש מי שחולק היא סברת הרשב"א וטעמו מבואר דכיון דאמרו בגמרא לגבי מכירת בית עומקא ורומא בסתמא לא קני ה"ה לגבי חצר לא קנה רום עד ראש כותל החצר דהוי נמי מקום מסויים כמו תקרת הבית (ב"ח שם).

ע״אולי נראה לומר עוד שבחצר כיון שהוא מוקף בתים וגגי הבתים לא נמכרו עד שיפרש לכן גם החצר הוא טפל לבתים שכן המוכר משאיר לו זכות האויר לבנות עליו גזוזטראות לבנינים שעל גגות הבתים או מרתפים לבתים שבחצר, לפיכך צריך לפרש רום ועומק אבל מוכר שדה שאין בו בנינים מסתמא מכר רום ועומק, וכן כתב הרשב"א: אבל בשדה וכרם בסתמא קני רומא דלכך עשויים שאין עשויים לבנות על גביהם. ועכ"פ מרן ומור"ם ז"ל בהגה פסקו להלכה דגם במוכר חצר קנה כל האויר אעפ"י שלא כתב לו עומקא ורומא. הא למדת שאויר השדה או החצר נמכר עם החצר וגגות הבתים לא נמכרו עמו וכן ה"ה לענין קדושה כל מקום שהאויר פתוח הרי הוא קדוש בקדושת המקום אבל גגות הבתים אינם מתקדשים מן הסתם אם לא שקדשם בפירוש.

ע״בומעכ"ת יצ"ו ברוחב בינתו ועומק פלפולו נטה לדרך אחרת וסיפא דדינא כתב: ודאתינא להכא ביארנו שני דברים הללו דדין א"י הוא כל מה שהוא בא"י ההרים הימים והאויר, ושנית למדנו שדין ארץ העמים ג"כ יש עליו על הכל דין ארץ העמים על הגוש מדאורייתא וגזרה השניה היתה על האויר וגם על הימים.

ע״גמפני דוחק השעה לא איסתייעא לי לישא ולתת בדב"ק ולדון בארץ העמים שהוא דבר שאינו נוהג בזמננו, אבל נקיט מהא חדא שדעתנו הסכימה לדבר אחד בענין א"י ימיה ואוירה שכולם הם דבר אחד כגוף בלתי נפרד לענין קנין הארץ וקדושתה.

ע״דשאלה ב

ע״האם מצות התלויות בארץ שייכות רק על כל מה שהוא בארץ.

ע״ותשובה

ע״זבשאלה זאת העמיק הרחיב מע"כ רב נהוראי יצ"ו בפלפול ובקיאות גליה לדרעיה ונפיק נהורא, ואסיק וכתב:

ע״חברכת המוציא לחם מן הארץ

ע״טודאתינא להכא להתיר ההמצאה חדשה יש לנו לעיין אם יזרעו ויקצרו חטים או פירות מהמים הללו אם יברכו על הלחם המוציא לחם מן הארץ או בורא פרי האדמה, והנה שאלה זאת מובאת בירושלמי: רבי יוסי בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ ועיין שם ברדב"ז שכתב שאיבעיות הללו הוא אפילו בעציץ נקוב, ובספר ציון וירושלים כתב דהבעיא אינה אלא בעציץ שאינו נקוב וצ"ע עכ"ל. (ירושלים כלאים פ"ז ה"ו).

פ׳ולע"ד נראה דריהטא דסוגיא מוכחא דבעית הירושלמי הוא בעציץ שאינו נקוב דסמיך ליה: תני עציץ שאינו נקוב מעשרותיו מהלכה וכו' רבי יוסי בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ, וכן פירש הפני משה: מהו לומר על פתו שבא מתבואה הנזרעת בו אם לענין ברכה נמי בארץ מחשבי ליה רבנן. ובעיא שאחריה: רבי יונה בעי כן דלעת כתלוש לסכך בה, פירשה הפני משה שהיא חולקת על בעיא קמייתא וסבר רבי יונה דרבי יוסי לא מספקא ליה דאם כמחובר מחשבי להו לענין כלאים ושבת ה"ה לענין ברכה ושפיר מברכינן על פתו המוציא לחם מן הארץ וכי קא מיבעיא הכי הוא דלעת בתלוש לסכך בה.

פ״אהא למדת שלרבי יונה פשיטא ליה שעל לחם הבא מתבואת עציץ שאינו נקוב מברך המוציא לחם מן הארץ והכי מסתברא שהרי ברכת המוציא ילפינן לה מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, או מסברא אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות ל"ה). ולפיכך אם אמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא יצא ידי ברכה ראשונה שהיא ברכת המוציא (שם מ:) אלא דחכמים תקנו מטבע זה דהמוציא לחם מן הארץ כדי להזכיר את המין הראשון שנשתבחה בו הארץ ומטעם זה הוא גם בלחם שהוא מתבואת חו"ל, וכיון שכן ראויה ברכה זאת גם בלחם הבא מתבואת עציץ שאינו נקוב, הואיל והזכרת הארץ אינה על תבואת הארץ אלא על מין שנשתבחה בו הארץ. ורדב"ז פירש הני תרי בעיי בעציץ נקוב דגם עציץ נקוב אינו בכלל ארץ אבל סוגיא דגמרא הויא תיובתיה. דגרסינן התם: עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן אמר רבא דילמא ע"כ לא קאמר רבי יהודה אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא (גיטין ח.) ואם איתא דעציץ נקוב אינו נקרא ארץ מאי אהני מה שאינו עשוי לברוח. מכאן מוכח דמחלוקת רבי יהודה ורבנן בספינה הוא משום יניקה מקרקע ארץ, דרבנן סברי דמיא כארעא סמיכתא דמיא, ורבי יהודה סבר כיון שהיא הולכת אינה יונקת מעפר שבקרקע הים, ואם באנו לפרש דהפסק הוא שני צדדי הגמרא דילמא כיון שהוא נקוב וקבוע במקום יונק מן הארץ שתחתיו או נימא כיון שמפסיק אוירא אינו יונק מן הארץ אלא מעפר הארץ. אבל מריהטא דסוגין מוכח יותר כפירוש הפני משה דבעיא זאת היא בעציץ שאינו נקוב, וכן כתב בגליון ציון וירושלים, ולפירוש הפני משה בעיא זאת לאו דקיימא היא שהרי רבי יונה חולק עליה, ומ"ש גם אם נאמר דבעית הירושלמי היא בעציץ נקוב יש לומר דבספינה לא איבעיא לן משום דמיא כארעא סמיכתא דמיא והילכך הוה ליה כאלו זרע באדמת ארץ ישראל.

פ״במסקנא דדינא: פת הבאה מתבואת עציץ נקוב ודאי מברך עליה המוציא לחם מן הארץ וה"ה מעציץ שאינו נקוב או מהמים, משום דהארץ הנאמר בברכה זאת היא על מין החטה שנשתבחה בה הארץ וכדאמרן.

פ״גזריעה על המים בשביעית

פ״דהדרן לדיננא, מעכ"ת יצ"ו אסיק וכתב: מצד ההלכה אין כאן איסור זריעת מים בשביעית משום דבעינן שדך וארץ וליכא. גם אני בעניי כתבתי כן במושכל ראשון להתיר בפשטות שהרי כל מצות שביעית היא מצוה המוטלת על הארץ כדכתיב ושבתה הארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וכו' והאדרפאניקס אין כאן עבודת הארץ ואינם נקראים שדך. ויש להביא אסמכתא לזה ממ"ש: אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה וכו' ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע, ובפני משה פירש לענין שביעית מספקא לן משום דכתיב ושבתה משמע דבכל מקום שהוא בארץ נוהג בו שביעית וכתוב אחד אומר שדך לא תזרע דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב). דון מינה דכל שאינו לא ארץ ולא שדה אין בו איסור שביעית דושבתה הארץ ולא איסור לאו דשדך לא תזרע.

פ״האולם אחרי העיון הוכחתי דמים כיון דכארעא סמיכתא דמיא וכל צמיחתם היא מעפר הים שתחתיהם, הזרוע עליהם הוא כזורע על העפר ושפיר מיקרי ארץ ושדך דהמים שעליהם אינם מבטלים את השדה שתחתיהם ואדרבא המים נבלעים בשדה אבל השדה אינו נבלע במים אלא מתערב בו, ומעביר את המים או שסופג אותם לתוכו לגמרי עד שנמחה מול פניו רושם המים, הלכך גם בזורע במים שעל האדדרפאניקס זורע בארץ או בשדה הוא.

פ״וועתה הנני מוסיף להוכיח מדברי הירושלמי דגריסנן התם: אין בודקין את הזרעים באדמה וכו' ושורין אותן בשביעית למוצאי שביעית (ירושלים שביעית פ"ד ה"ד), פירש הפ"מ שיהיו יפין לזריעה למוצאי שביעית דאין זה עבודה. הלכה זאת נאמרה בתוספתא (שביעית א' י"ב) אין בודקין את הזרעים וכו' ומשיירת משביעית למוצאי שביעית. הרדב"ז גריס: ומשיירין בשביעית, והיא גירסת הראב"ד, וקשיא לי מאי למימרא וכו' ואפשר שהיא שנויא בטעות. דין זה פסקו הרמב"ם להלכה וכתב: ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית (הלכות שמיטה ויובל פ"א ה"ו). וסתם שורין אותם במים אינו מתפרש אלא במים שבתוך כלי שאינו נקוב.

פ״זומכאן ראיה ברורה ומכרעת לאסור זריעה במים בשביעית שאל"כ הויא הלכה זאת משנה שאינה צריכה כיון דגם בשביעית עצמה מותר לזרוע על מנת להצמיח, לזורעם במוצאי שביעית צריכה למימר. מכאן מוכח ודאי דזריעה במים אסורה בשביעית.

פ״חועוד זאת, טעם היתר שריית הזרעים בשביעית היא כמו שכתב הפני משה משום דאין זה עבודה כלומר דשרייה אינה עבודה ובשביעית לא נאסרה אלא עבודת זריעה וחרישה, וכן כתב הרמב"ם: מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית וכו' וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשעה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה (הלכות שמיטה פ"א ב'). הלכך מותר לשרות את הזרעים על מנת לזורען במוצאי שביעית דשרייה אינה אלא עבודת קרקע ולא עבודת אילן, אבל זריעת הזרעים במים על מנת להצמיחם זו היא זריעה ממש ואסורה בהחלט גם משום עשה דושבתה הארץ וגם משום שדך לא תזרע, והיינו טעמא, דזריעה במים הויא כזריעה בקרקע משום דמיא כארעא סמיכתא דמיא.

פ״טומעכ"ת הואיל לבאר זאת על פי ידיעותיו בחכמת הכימיא שהמים אינם מצמיחים אלא מוציאים הכחות המיניראליים של האדמה ונותנין אותה לתוך המים ולפי"ז יוצא שהמים מבטלים צורת האדמה ומשנים אותו לצורה כימית ולכן הסתפק מעכ"ת אם הולכין אחר הצורה הנראית לעינים או אחרי הכח אשר יש בכל צורה.

צ׳ולדעתי העניה אין ספק בדבר שהרי כל הצמחים והיצורים שבעולם אינם אלא שנוי צורות שבאים מהרכב ומיזוג ארבע היסודות כידוע (ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"א), ואיסור עבודת הקרקע והאילנות בשביעית הוא למנוע שנוי צורות אלה שעל ידי חרישה זריעה והשקאה וזמירה ובצירה, לפיכך יש לאסור כל פעולה המביאה לידי שנוי הצורה של צמיחה בכל שלביה.

צ״אאבל הסבר דברי רבותינו שאמרו מיא כארעא סמיכתא דמיא הוא על יסוד דברי הרמב"ם ז"ל: ארבעה יסודות האלו משתנים זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה מקצתן לא כל גופן כיצד מקצת הארץ הקרובה מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים וכו' וכן המים מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ ושנוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים (שם הלכה ה'). ודרך המים והארץ להיות מהלכים מתחת הרקיע למטה עד לאמצע, שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה הימנו (שם הלכה ב').

צ״בהדברים רחבים ועמוקים מאד ואין כאן מקומם, אבל נקוט דבר זה שהמים והארץ שוים בדרך הלוכם למטה וקרובים זה לזה, הלכך עומדים בהתמזגות תמידית בבחינת פושט צורה ולובש צורה, לפיכך אמרו רז"ל: מיא כארעא סמיכתא דמיא. ולפי"ז הזריעה בהם היא כזריעה על הקרקע ממש ושפיר נקראים ארץ ושדה שאין המים מבטלים את הארציות ולא שם השדה אלא הם נגררים אליו ונבלעים בתוכו.

צ״גוהנה מעכ"ת האריך בזה מענין לענין ובאותו ענין, ומאד רציתי לשאת ולתת בכל פרטי דבריו שכולם הם חשובים וברורים אבל מה אעשה שאין זמני פנוי, לכן הנני נאלץ להצטמצם לעיקרי הלכה זאת.

צ״דלמסקנא דדינא נראה לי כמו שכתבתי בתשובתי: איסור זריעה בשביעית וכן בפירות שביעית הם בתקפם המלא גם בזריעות שעל המים על ידי האדראפניקס, וה' יזכנו לשמור ולקיים מצות שביעית כהלכתה בחדוש ימינו כקדם.

צ״הוהנלע"ד כתבתי.

צ״ולחידוש הסנהדרין

צ״זירושלים, ט"ז טבת תש"י

צ״חראה ראיתי קונטריסו החשוב של מע"כ הרב הגאון בקי בחדרי תורה כמוהר"ר חיים יהודה ליב אויערבאך יצ"ו, ר"מ בישיבת "שער השמים" בירושלים' שבו צלל במים אדירים ודלה פנינים יקרות מדברי הפוסקים ראו"ח בשאלת חדושה של הסנהדרין אחרי תקומתה של מדינת ישראל בחסד ה' ונפלאותיו.

צ״טואסיפא דמגילתא אסיק וכתב: הסנהדרין דאורייתא לאו בר בצוע וכו' ובפרט שהננו בעלי נסיון בזה שחדוש הסמיכה הציתה אש המחלוקת בישראל, לכן אנחנו נעלה בקדש ונתחיל מסמוכין דרבנן וכו' וזה הקמת סנהדרין לעת עתה דרבנן, והשם יזכנו בקרוב לאשיבה שופטיך כבראשונה וכו', ונזכה להסכמה אחת לסמיכה. ואז תהיה דאורייתא, ובכדי להחזיר לישראל את כבודו חובה עלינו לעמוד על השם שיהיה סנהדרין ושיהיה במסגרת הסנהדרין הקדומה.

ק׳מפני טרדותי המרובות בימים אלה אין ביכלת לישא וליתן בהלכה זאת בכל פרטיה כדרכה של תורה, והנני נאלץ להסתפק לעת עתה רק במסקנא דדינא, ואומר:

100

ק״אאין אני מסכים להנחתו היסודית של הרה"ג המחבר ששאלת הסנהדרין אינה בת בצוע. יעוד ה' מפי נביאו ואשיבה שופטיך כבראשונה הוא בודאי יתקיים בדרכי השגחתו הנפלאה שאין בינתנו יכולה להשיגה וכמו שהתקיימו יעודיו הנבואים לירושת הארץ וקבוץ גליות לתוכה, ואחריהם מוכרח לבוא גם הקמת הסנהדרין וכמו שכן קבעו רז"ל בתפלה אחרי ברכת קבוץ גליות ברכת השיבה שופטינו ואחריהן בנין ירושלים במלכות בית דוד (עיין מגילה י"ז:). וכן כתב מורנו ומאורנו הרמב"ם ז"ל: והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך וכו' וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח (פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ"א).

101

ק״בהא למדת שה' יתברך ויתעלה הוא אשר יכין את לבבנו לכך כשתרבה זכותם ותשוקתם לה'. ועתה בראותנו חסדי ה' עלינו בכבוש הארץ וקבוץ גליות, הרי זאת היא עדות שרבה זכותנו וזאת היא הסבה שגדלה תשוקתנו לראות בישע ימינו ותפארת עזו על עמו וארצו.

102

ק״גמצד החכמה ודאי הוא שאין אנו זכאים ולא רשאים לומר על עצמנו שגדלה חכמתנו, אבל אדרבה אנו מכירים ומרגישים שאיחסור דרא מבחינה זאת ביחס לקדמונינו אפי' שבדורות האחרונים, אולם בכל זאת גדלה חכמת התורה לא מצדנו אנו אלא מפני אורה של תורה שהשאירו לנו רז"ל בכל הדורות בתפוצות ובארץ ישראל והם האירו לפנינו את הדרך ופתחו לפנינו שערי אורה בכל ענפי התורה, ולאורם אנו הולכים ונלך כל הימים.

103

ק״דמנקודת השקפה נכונה זאת, נסיון העבר אינו משמש למוד לימינו אלה לפי שאז לא התקיימו יעודי ה' להפראת הארץ: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו וכו' ולא קבוץ גליות שאחריהם. ובימינו שהתקיימו שני חזיונות אלה ודאי שיתקיים גם יעוד ואשיבה שופטיך.

104

ק״הכן לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי חלוקה זאת של סנהדרין דאוריתא ודרבנן. כל הפלפולים הם יפים ונאים משום פלפולא דאוריתא אבל לדעתי ברור הוא שאין סנהדרין דרבנן. דבר זה נאמר לדיינים בזמן הזה אבל סנהדרין אינו יכול להיות אלא אחד שהוא נעוץ מראשו לסופו לבי"ד של שבעים ואחד שהקים משה מפי הגבורה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכו' ואם אין אפשרות לחדשו מדאורייתא אין גם אפשרות זאת לחדשו מדרבנן.

105

ק״וובעיקר השם סנהדרין אינו קובע ואינו מחייב באמת, בדברי רז"ל נקרא בית דין של שבעים ואחד ומסופקני מאד אם יתקיים שם זה אחרי קביעתו של מוסד זה אם יקרא בשם סנהדרין, כן מסופקני מאד אם המסגרת של הסנהדרין כפי שהתבארה בריש מסכתא זאת, ובכללה מוציאין למלחמת הרשות יכולה להתקיים בדור זה, שגם סמכות משפטית רגילה לא נתנה לו. כי באמת מונח זה של סנהדרין אינו מוגבל רק לבי"ד הגדול של ע"א, אבל הוא כולל כל מנגנון הדיינים ונשיאי העדה, בי"ד של שבעים ואחד, דיינים היושבים לפניהם, סנהדרי קטנה שבלשכת העזרה, ושבכל עיר ועיר, ושלש שורות של תלמידים יושבים לפניהם. וכן אמרו רבותינו: בי"ד של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ושאר בתי דינים של עשרים ושלשה מיושבים בכל העיירות וכו'. משם כותבין ושולחים בכל המקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו משם מעלים אותו להר הבית משם לעזרה משם ללשכת הגזית (סנהדרין פ"ח:).

106

ק״זהא למדת שכל הדיינים בישראל היו גוף אחד בלתי נפרד. בית דין של ע"א ממנה דיינים בכל מקום ומקום ומהם מעלים אותם בדרגות זו אחר זו לבי"ד הגדול, וגוף זה בהרכבו המלא והשלם הוא שנקרא סנהדרין, ובכלל זה הוא גם בי"ד של שלשה (עיין רמב"ם ה' סנהדרין פ"א ה"ג וה"ז, ופ"ב ה"ז). ולכן נקראת מסכת של הלכות דיינים מסכת סנהדרין, שהיא כוללת כל משפטי הדיינים שכולם יחד נקראים סנהדרין, סנהדרי קטנה וסנהדרי גדולה, ובי"ד של שלשה וכולם הם גוף אחד.

107

ק״חוהרמב"ם אף הוא מתוך שכלל בהלכות שופטים כל משפטי הדיינים למחלקותיהם קרא את הלכותיו בשם הלכות סנהדרין, אבל הטור ומרן שלא כתבו אלא משפטים הנוהגים בזמן הגלות קראו הלכותיהם הלכות דיינים.

108

ק״טמכאן יוצא ברור ומחוור שתקומת הסנהדרין צריכה להיות בשלמותה ולא במקצתה כדי שיהיו הסנהדרין ראוים לשמם ולתפקידם, ושיהיה להם תקף משפטי מלא וחקי ועצמאות חפשית להעמיד משפטי התורה על תלם וצדקתם כאמור: לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא.

109

ק״יאין אני מפקפק אף לרגע שהסנהדרין במלואה ובשלמותה קום תקום במדינת ישראל כי עצת ה' לעולם תעמוד אבל תקומת דבר גדול ונצחי זה דורש הכנות מרובות וזהירות מאד, למען תקום ותהיה. ולא תהיה כקקיון דיונה, או קיום עלוב שאין רשומו ניכר אלא קיום בן קיימא מכובד על כל ישראל ועל כל העמים בהרמת קרנה ותפארתה של תורת ישראל.

110

קי״אואם אתה רוצה לדעת צא ולמד מתקומת המדינה על יסודות התנועה הציונית שבחמשים שנות קיומה התפשטה והתכבדה בעיני כל ישראל שבארץ ושבגולה בפעולותיה ומעשיה הודות לזה נמצאה מן המוכן הנהלה נבחרת מכל חלקי התנועה הציונית שצל מלכות היה חופף עליה והיא אשר נמצאה לנו להכריז על עצמאות ורבונות מדינת ישראל והרכב ממשלתה, ולולא זאת לא היה מי שיכריז על תקומתה של המדינה, או שהכרזתה היתה מחוסרת ערך, וצריכים היינו לבחור ממשלה ובינתים נקל לתאר מה היה יכול להיות מצבנו.

111

קי״בואף גם זאת מזקנים נתבונן בעלית עזרא ונחמיה לא הקימו את הסנהדרין, אלא את ה"כנסת הגדולה" שלכל הדעות לא היתה במספר של שבעים ואחד, ולא נקראה בשם בית דין הגדול, אלא כנסת הגדולה.

112

קי״גועוד זאת צריך לשים על לב מצבנו כיום, ושימשך בודאי עוד דורות שרוב מנין ישראל וגם רוב בנינו נמצא בתפוצות, וצריך להזהר מאד בראשית פעולותיו לחבק את כל קהלות ישראל שבתפוצות על ידי גדולי התורה וההשפעה שבראשם כדי שתהיה מרותה הרבנית של מדינת ישראל מקובלת ומכובדת עליהם מתוך אהבה והוקרה. ולא, יש חשש סכנה ודאית של פרוד ישראל לשני מחנות ולשתי תורות.

113

קי״דלכן החליטה הרבנות הראשית לישראל במועצתה המורחבת להיות מתונים בסדור שאלה זאת ולהכין את שלביה הראשונים: א) ארגון הרבנות בארץ. ב) התאחדותה עם הרבנות שבתפוצות ביחוד עם אלה שבארה"ב ויחד אתם להקים את הסנהדרין במלא קומתה ותקפה.

114

קי״ההשאלה העומדת על הפרק ושאינה סובלת דיחוי היא: הקמת מכון "הר המוריה" שממנה הוראה יוצאת בכל שאלות ובעיות החיים והמדינה העומדות לפנינו יום יום, ודורשות פתרונן בהוראות ברורות להלכה שתהיינה מקובלות על כל העם לשדרותיו ומפלגותיו, בבחינת החרש והמסגר, כיון שפותחים הכל נעשו כחרשין, מסגר כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחין (סנהדרין ל"ח). וזה אינו קבוע במספר שבעים ואחד אבל קשור בהלכה האוסרת לתלמיד להורות הלכה בפני רבו שחלה גם על רב דמתא כידוע. והוראות אלה תקבלנה תקפן החקי מממשלת ישראל בתור הלכות או חקי המדינה ואז תהיה תורה אחת בישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות כמו שהיה מיום בטול הסנהדרין, וכמ"ש: משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות (סנהדרין פ"ח:).

115

קי״ולכן חשבנו מאז בסוסה של מדינת ישראל ליסוד בית דין גדול קבוע של רבנים גדולי התורה שהם יכהנו בבי"ד של ערעורים בארץ בבי"ד של שלשה או חמשה לפי מה שהענין דורש, ויחד כולם ידונו ויורו הלכה בכל בעיות בחיים והמדינה שבארץ בהתיעצות עם מועצת הרבנות שבארץ, וזה יהיה הגרעין לתקומתה של סנהדרין או בית דין של שבעים ואחד. שאליו אנו מצפים במשאלת נפש. ואנו מצווים להקימו, שהוא יסלול את הדרך למבשר הגאולה ולמשיח בן דוד שיופיע וימלוך בהר הקדש בירושלים, ברצות ה' דרכנו ובמהרה בימינו.

116

קי״זוהנלע"ד כתבתי.

117

קי״חפסק הלכה על פי נביא

118

קי״טה' לחודש אדר ב' תשי"א

119

ק״כאנקיטולוקא דאורייתא הכא תרגימו בהוריתא

120

קכ״אמופת הדור והדרו הגאון האדיר בכל מקצועות שבתורה

121

קכ״בפה מפיק מרגליות כקש"ת בן ציון מאיר חי עזיאל הי"ו

122

קכ״גהראש"ל ורב הראשי לישראל

123

קכ״דיחי שמו לעולמים כאור שבעת הימים.

124

קכ״האור ישראל וקדושו

125

קכ״ובשבת שקלים שנאמתי לפני הקהל הק' והודעתים בשבח המגיע להם באמצעות תפלת הדר"ג עמהם, ובהיות שהייתי הנואם הראשון נאלצתי לקצר בשביל הבאים אחרי, ולזה לא סיימתי הכל. ויש מהחרדים שדחפוני לכתוב לכת"ר את מה שרציתי, אולי זה יהיה זכירה להדר"ג שיחל"א להיות חק השבת תלוי ביד הרבנים לפי ראות עיניהם. ונעתרתי לדבריהם, והעיקר שהיתה לי חולשת הדעת מהאגדה שיש בירושלמי ואני בטוח שהדר"ג שיחי' ישים את העקום למישור והכל יודפס בספרו הבהיר לא יחסר קורטוב, וזה החלי ב"ה.

126

קכ״זאיתא בירושלמי תענית פ"ד ויחר אף משה וכו' ר' חלקייה בשם ר' אחא: מכאן שלא יהא דן אומדות ע"כ. והקשה מהרש"י מכיון שהקב"ה אמר לו: עשו עגל ומסכה. שוב אין להסתפק בזה ולמה לא הניחם שם. ותחילה תירץ שאין אדם מתפעל מן השמיעה כמו מן הראיה, ועוד תירץ שחשש שמא לא עשו ממש רק על חטא אחר הדומה לזה כמו משבר כלים בחמתו ומעלים עיניו מן הצדקה שהוא כעובד ע"ז עד שראה בעיניו ע"כ.

127

קכ״חולקוצע"ד שני תירוציו שגבו ממני, דבמה שכתב שאין אדם מתפעל מן השמיעה כמו מן הראיה זה יאמר בשמיעה וראיה חושית, לא כן בראיה נבואית, ובפרט של משה רבינו שהיתה פנים אל פנים, ועיין רמב"ם פ"ז מה' יסודי התורה, נבואת משה רבע"ה לא היתה בחידה ובמשל רק נראה הדבר על בוריו ע"כ, וזה יותר הרבה חזקה ואמתית מראיה חושית, ומ"ש עוד שאולי היה בדבר הדומה לזה כמו משבר כלים בחמתו וכו' תמיהא לי מאד שהכתוב אומר עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה אלקיך ישראל ואיך אפשר חלילה שיטעה בדבר הדומה לזה, ולזה לא נראה לע"ד דב"ק אחרי הס"ר.

128

קכ״טועלה על דעתי לישב, דידוע הדין הוא דעפ"י נביא אסור לפסוק הלכה, ועיין להג' בתוס' יום הכפורים על המן שמגיד בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון עש"ב, ועיין להג' חיד"א בברכ"י או"ח סי' ל"ד שאסור לפסוק הלכה עפ"י נבואה עש"ב, והרמב"ם בהקדמתו לזרעים: אין הנבואה מועלת לדיני התורה לא בשמים היא. הנה דין זה מוסכם ומוחלט הוא, ולזה אולי נחשוב דמפני זה לא שבר משרע"ה בתחלת הנבואה עד שראה בעיניו. אך ראיתי דגם זה ליתא דעי' להגאון חת"ס באו"ח סי' כ"ח שכתב שדבר זה שורש ויסוד הדת הוא שלא לסמוך עפ"י נבואה, אך סיים וכתב וכל זה הוא אחר מיתת מרע"ה אבל בימי משה לא שייך זה דסמכינן עליו ברוח קדשו דאל"כ הרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן ויצא מבית דינו של משה חייב דכתיב: לבית אבותם, ומי התיר זה אחרי דרוב בעילות אחר הבעל אם לא מרע"ה עש"ב.

129

ק״ל(בענין זה של המגדף ראיתי דבר נחמד להג' פנים יפות שחקר בזה שכתב עפ"י המדרש שנמצא בא על אשתו של דתן ואבירם במחלוקתו של מרע"ה שנא' הם ונשיהם ובניהם וטפם ירדו חיים שאול וכו' נשאר בחיים ידעו שאינו בן הישראלי ע"ש). וחזרה התמיהא למקומה.

130

קל״אחוץ מזה אני בעניי כבר כתבתי במקום אחר דהא דאמרינן דעפ"י נבואה אסור לפסוק הלכה היינו דוקא לאחרים. אבל הנביא לעצמו רשאי וחייב לעשות כפי נבואה, ועיין להרב צבי חיות הירש בקונטרס הוראת שעה שהביא כמה ראיות על זה, ובכלל ראיותיו מאליהו דאכל משחיטת אחאב ומיהושע דלקח רחב הזונה שהיא מן הכנענים ע"ש בדברי קדשו המשובצים זהב טהור.

131

קל״בואם כן כ"ש וק"ו במשה רבנו ע"ה דהיה לבדו יכול לעשות מה שיחפוץ אחרי הודעת השי"ת אליו ובכן גם לפי דברי וגם לפי דבריו ואיך נכלכל דברי הירושלמי שלא יהיה דן אומדות, ולזה עלה עוד על דעתי ליישב דהגם דבימי מרע"ה אין שייך זה שכל התורה והלכותיה הם מפיו הטהור אך זה אינו אלא בדבר צווי לישראל אבל בדבר זה שהיה כך רק הודעה למרע"ה מה שעשו ישראל אולי ג"כ נצטוה שלא יעשה דבר אחרי דאין זה שליחות לישראל רק הודעה נצטוה שלא יהא דן אומדות, ואם הוא כן כ"ש לדורות הבאים, זה עלה לישב בדוחק, ובזה ניחא דברי הירושלמי.

132

קל״גאך מ"מ עוד יש לי לדבר דברים בהלכה: כתוב בטוש"ע או"ח סימן רע"א לקדש קידוש ליל שבת מעומד כי זהו עדות שהקב"ה ברא עולמו ושבת ביום השביעי ולזה צריך שיהיה מעומד כמו דין עדות, וקשה דהרי אדה"ר נולד ביום ששי וא"כ הוא לא ראה הבריאה ואין יכול להעיד ע"ש וכ"ש על דורות הבאים, ונ"ל עפ"י המדרש שהקב"ה נמלך בנשמותיהם של ישראל על הבריאה, וא"כ נשמות ישראל קדמו לבריאה, לכן רשאים להעיד, ואולי גם זהו הטעם דגוי ששבת חייב מיתה שאסור לו להעיד אחרי שלא נבראת נשמתו קודם הבריאה ולזה רבותי יראו מה כח השבת שמי שמחללו חשוב כאלו אין נשמתו מישראל ואחרי שאנחנו ערבים זה לזה עלינו להזכירכם שכל אחד חייב להוכיח את חבירו כי בזה תלוי גמר גאולתם של ישראל בשלימות ובנין בית קדשנו ותפארתנו. ואני בטוח בגאון עוזנו שיחי' הרש"ל הרב הראשי לישראל יעזור בזה לתת רשות מהממשלה לתת חק ומשפט שהרבנים תהי' להם הזכות לענוש למי שעובר על זה ושלום.

133

קל״דמוקירו ומכבדו כערכו הרם

134

קל״היעקב חי זריהן

135

קל״ולהנ"ל בענין הנ"ל

136

קל״זי"ז אדר ב' תשי"א

137

קל״חשלמה רבה מן שמיא למאן דזיו ליה כבר בתיה,

138

קל״טונהורא עמיה שריא הגאון הגדול סבא דמשפטים וכו'

139

ק״מכמוהר"ר רבי יעקב חי זריהן יצ"ו,

140

קמ״ארב ראשי ונשיא כוללות רמב"ם ספרדים בעיה"ק טבריה.

141

קמ״בשלום וברכה ברוב חבה והוקרה

142

קמ״גבשובי אל עבודתי בירושלים עיה"ק, הנני מתכבד להביע למעכת"ר ולכל חבורתא קדישתא במשרד הרבנות דמח"ק על אותות החבה והכבוד אשר הואילו בטובם לעשות עמי בימי שהותי בחברתכם הנעימה מאד, והנני מודה לכת"ר על זאת מקרב לב עמוק ומלא תודה ואהבה, מחביבותיה דמעכ"ת גבאי עיינתי בענג רב בדבריו הנני כותב הדברים דלקמן:

143

קמ״דא. השגותיו על ב' התירוצים של מהרש"י הן נכונות ומוצקות לענ"ד. אולם תירוצו של מעכ"ת על יסוד ההלכה שאין פוסקין הלכה על פי נביא, אינו מישב את הדעת דבמעשה העגל אין בו פסק הלכה שהרי נאמר אמר בדברות ראשונות לא תעשה לך פסל וכל תמונה וכו'. לא תשתחוה להם ולא תעבדם. אלא שהיתה צריכה עדות בדבר, לפיכך יכול היה משה בתור מלך ודיין בישראל לשבר את הלוחות על פי עדותו של הקב"ה: כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וכו', ובאמת במדרש רבה הובא מאמר זה בשינוי סגנון: ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וגו' שלא שברן שלא עד שראה בעיניו, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך וכו'? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן היחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה (שמות רבה פרשה מ"ו א'). והם הם דברי הירושלמי: מכאן שלא יהא אדם דן אומדות, דגזרת הכתוב היא: על פי שני עדים יקום דבר, וכל מקום שאין עדות כהלכה הרי זה בגדר אומדות שאין דנים על פיה, אפילו אם ברור הדבר כשמלה, וכעובדא דשמעון בן שטח שהיה ודאי לו שהרודף הרגו, ובכל זאת אמר מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: על פי שנים עדים יומת המת (סנהדרין ל"ז:).

144

קמ״הובזה מתורצת תמיהת מעכת"ר יצ"ו על החת"ס, דקושטא הוא דבימי משה למדין הלכה מפי נביא וכמו שכן מפורש בענין פסח שני: עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, וכן בבנות צלפחד, כן בנות צלפחד דברות, אבל אין הדברים אמורים אלא בהוראת הלכה, אבל לענין עדות אין הבדל בין משה לכל ישראל שכן גזרה התורה שלא לדון דיני נפשות וענשין אלא על פי שני עדים כשרים, וכמ"ש הירושלמי: ושמור שלא יהא אדם דן אומדות.

145

קמ״ואחרי כתבי זאת קבלתי מכתבו מיום כ' דנא, והנני מודה לו על דנו אותי לכף זכות לאחור מכתבי זה, ולעצם דבריו בישוב דברי הירושלמי הנ"ל, נלע"ד נראה נכון כמו שכתבתי שאין כאן הוראת הלכה אלא עדות יחיד שדינו כאומדנא, שאין דנין על פיה. ועוד יש לומר בפשיטות יותר שאם אמנם משה היה יכול לדון גם בלא ראיה דגדולה עדות נותן התורה כי שחת עמך וכו', אלא עכב ההוצאה לפועל של דינו, כדי ללמד דרך ארץ לדיינים שבדורו והבאים אחריהם. כמו שאמרו מעין זה: וירד ה' לראות וכו' לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו (רש"י בראשית י"א ה') ארדה נא ואראה, למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, (שם י"ה כ"א), וכן מתפרשים דברי הירושלמי ומדרש רבה הנ"ל והדברים ברורים ומזהירים.

146

קמ״זמענין לענין ובאותו ענין כתב מעכת"ר יצ"ו לפלפל בחכמה על דברי השו"ע: ואומר ויכולו מעומד (או"ח סי' רע"א סעיף י'), ומעכ"ת יצ"ו נתן טעם לזה שהוא מדין עדות, ולפיכך הקשה דהרי אדם הראשון נברא ביום הששי ולא ראה מעשה היצירה שבששת הימים ואיך יוכל להעיד על זה? ותירץ זה על יסוד מאמרם ז"ל שהקב"ה נמלך בבריאת העולם עם נשמותיהם של ישראל. ולדידי קושיא מעיקרא ליתא שהרי מרן הבית יוסף כתב בשם ארחות חיים: ולא הקפידו בו כל כך שיצטרך לאומרו מעומד, ורמ"א ז"ל כתב: ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכולו רק כשמתחילין עומדים קצת כי מתחילין יום הששי ויכולו השמים ונרמז השם בר"ת (שם). מכאן שאין אמירת הקדוש או ויכלו מעומד הוא מדין עדות. ובכל אופן קדושת יום השבת היא עצמה עדות על בריאת העולם ושביתת הבריאה ביום השבת כמו שנאמר: ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.

147

קמ״חוהנני מסיים בברכה לבבית עמוקה למעכת"ר וביתו לאורך ימים ושנות חיים בבריאות שלמה נהורא מעליא ודעתא צלותא, ועיניו תחזינה ביעוד נביא הגאולה, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

148

קמ״טוהנלע"ד כתבתי.

149

ק״נזריעה ע"ג מים לענין כלאים

150

קנ״אי' כסליו תשי"ב

151

קנ״בלכבוד

152

קנ״גהרה"ג וכו' כמוהר"ר

153

קנ״דר' מ. י. הלוי צוויג יצ"ו

154

קנ״המנהל מחלקת הכשרות, שע"י הרבנות הראשית לישראל.

155

קנ״וכאן.

156

קנ״זשלום וברכה ברוב חבה.

157

קנ״חבתשובה למכתבו מיום כ"ו דנא, בנדון: זריעת כלאים בגדולי מים, הנני לענות:

158

קנ״טבנדון זה כתבתי בענין זריעה בשביעית על גדולי מים, והעליתי לאסור, בנמוקים מבוררים שאובים מדברי חז"ל בתלמודם, והם נתפרסמו בחוברות "קול תורה".

159

ק״סתמצית תשובתי היא, שכל צמיחת זרעים, אינה אלא מיניקת העפר, שהוא המצמיח ולא המים, ועתה אני מוסיף ואומר: דבר זה מפורש בקראי דמעשה בראשית, תדשא הארץ דשא, ותוצא הארץ דשא, ולא עוד אלא שגם מי הגשמים אינם אלא מהארץ, וכמו שנאמר, ואד יעלה מן הארץ, והשקה את כל פני האדמה, ובכל זאת אינם מצמיחים אלא מרביעים את האדמה, לפי שהצמיחה אינה אלא מעפר האדמה, ששני היסודות: מים ועפר, הם קרובים זה לזה, ומתערבים זה בזה תמיד, מקצת הארץ הקרוב, מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים. (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד הלכה ה') ולא תמצא צמיחה בעולם אלא במזוג שני יסודות אלה. וצרוף היסודות שעליהם, לפיכך הזריעה על המים, היא כזריעה על עפר האדמה לכל דבר, וכמו שבארתי כל זה בשתי תשובותי שנדפסו בסה"ק "משפטי עוזיאל" (מהדו"ת יו"ד כרך ב').

160

קס״אנוסף על כך נראה לי, שבכלאים הדבר למד מענינו לאסור, שהרי בטעם אסור כלאים, כתב הרמב"ם שהוא משום ענין ע"ז, וכתב: ומפני הרכבה נאסר לקבץ שני מיני זרעים ואפילו לסמכן זה לזה, אתה תמצא כשתסתכל בפירוש זאת המצוה, הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום מן התורה. מפני שהוא עיקר האזהרה וכלאי זרעים, כלומר, סמכם זה לזה, לא נאסר אלא בארץ ישראל, וכן לזרוע שעורה וחרצן יחד וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה, ולכן אסרה התורה כלאי הכרם, וצותה לשרוף הכל, כי חקות הגוים, אשר היו חושבים שהם כחות וסגולות, ואפילו דבר שלא יהיה ( לדעתי צ"ל) אלא ריח ע"ז נאסר (מורה נבוכים ח"ג פרק ל"ז).

161

קס״בהרמב"ן ז"ל כתב: והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי נפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכלם למינו וכו'. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצרך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם וכו', והנה מצד הדברים האלה פעולת ההרכבה במינין מעשה נמאס ובטל וכו', ואמר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, והיה כל גרעין ממנו כאלו הורכב משני מינין וכו'.

162

קס״גומחברינו מי שמוסיף טעם בכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלין הצמחי להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו (בב"ר) אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע, ומכה אותו ואומר לו גדל וכו', והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה, מבטל חקות שמים, וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס: משום חקים שחקקתי בהם את עולמי וכו', והנה המערב כלאים מכחיש ומערבב במעשה בראשית, (הרמב"ן ויקרא י"ט – י"ט).

163

קס״דוהחנוך כתב: ובהיות ויודע אלקים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלימות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמ"ש בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין פן יחסר שלמותן, ולא יצוה עליהם ברכתו, ומזה השורש לפי הנראה במחשבתנו נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הוזהרנו בכך מזה הטעם אחר שכתבנו כבר על מין הזרעים והאילנות, (החנוך מצוה רמ"ד).

164

קס״הוהנה דברי הרמב"ן והחנוך, צריכים פירוש, שלפי דבריהם צריך להיות אסור כלאי אילנות וכלאי זרעים שוים בדינם בחו"ל כמו בארץ ישראל, וצריך לומר שגם הרמב"ן והחנוך סוברים שיש באסורי כלאי הכרם והזרעים משום ע"ז, שכל החושב שיצירת מעשי בראשית אינם בשלמותם, וכל העושה דבר שהוא מכחיש ומערבב מעשה בראשית הרי הוא כעובד עבודה זרה, הלכך בארץ ישראל שחייבים לרדוף אחרי ע"ז עד שנאבד אותה. (הלכות ע"ז פ"ז ה"א), נאסר גם כלאי זרעים, אבל בחו"ל לא נאסרו כלאי זרעים שאינם ע"ז ממש, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (מו"נ שם), לפי זה יוצא שכולם אמרו דבר אחד, אלא שהרמב"ם הסתמך על ספריהם של העמים, והרמב"ן והחנוך לא הוצרכו לזה הואיל ולדעתם מעשה הכלאים ותכליתו יש בו משום ע"ז.

165

קס״ומכללן של דברים, הדבר מובן מאליו שאסור כלאי אילנות וזרעים, נוהג בכל חומר הדין גם בזריעה על המים, דכולהו טעמי שנאמרו באסור כלאים, שייכים גם בזריעה שעל המים.

166

קס״זואל תשיבני ממה דקי"ל, דלא דרשינן טעמא דקרא, דאין זו תשובה. חדא, דהכא אף אם לא דרשינן טעמא דקרא, אין הדבר ברור להתיר, דשדך לא תזרע כלאים, אינו מבורר למעט זריעה על המים, דכיון שהמים על השדה הרי הם בכלל שדך, ו-ב', הלכה זאת היא מסופקת מאד ורבים מרבוותא סוברים דקי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, (עיין שדי חמד מערכת ט' בכלל ט"ו, ד"ה וזאת להודיע).

167

קס״חג) לדברי הכל יש לומר, דדרשינן טעמא דקרא לחומרא (עיין שדי חמד שם, ד"ה וכתב הרב חתם סופר), והדברים עתיקים וארוכים ואין כאן מקומם, מהאמור ומדובר מפורש יוצא לאסור זריעת כל המים.

168

קס״טעומדים לנגדנו דברי הירושלמי, דגרסינן התם: זרע שני מינין בבקעה וכו' רבי יוחנן אמר פטור, ר"ש בן לקיש אמר חייב. מודה ר"ש בן לקיש בזורע ע"ג הים, ע"ג פטבה, ע"ג סלעים, ע"ג שרשים שהוא פטור. הפני משה פירש: זורע ע"ג הים היא אבן גדולה קבועה בארץ, שטוחנין עלית זיתים, כדתנן בפרק המוכר את הבית המוכר את ביתך הבד, מכר את הבד, ובמראה הפנים, דחה פירוש זה, מדגרסינן בתוספתא: הזורע דבר המצמיח ע"ג בצים, ע"ג סלע ועל גבי אמת המים פטור, ומסיק המראה פנים, אם כן הכא נמי מתפרש על שפת הים כמו שם על אמת המים, (ירושלמי כלאים פ"א ה' ט').

169

ק״עמכאן אתה לומד לכאורה, דהזורע כלאים על המים פטור, אולם כד מעיינת פורתא, תמצא שגם לגירסת התוספתא, מה שפטור אמת המים מאסור כלאים אין זה משום דמים לאו שדך הוא, דאם כן לא היה לו לנקוט בחדא מחתא, סלע ואמת המים, שהם חלוקים בטעמם, דסלע הוא משום שאינו מקום לזריעה, ואמת המים דלא שדך הוא. ולא היה צריך לומר אלא על המים כלשון הירושלמי על הים. אלא ודאי טעמא דאמת המים הוא משום שאינו ראוי לזריעה, לפי שאין המים נחים במקום אחד, אלא עוברים דרכה ומתחלקים לאגפיה, וכמ"ש: מאי שלולית, אמר רבי יוחנן אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, ופירש רש"י: שמשקין אותה ממנה והם עושים פירות, וכמ"ש התוס' כשגדלה האמת מתמלאה מים בורות שסביבותיה, שמשקין בהם השדות (ב"ק ס"א.), מכאן מפורש יוצא שאמת המים היא הברכה שממנה יוצאים המים לכל הבורות להשקות את הגנות, הלכך כיון שמים אלה אינם עומדים במקומן אינם ראוים לזריעה, ולפי זה הרי הוא שוה לים שמתוך תנודתו התמידית אינה ראויה לזריעה, ולפיכך הירושלמי והתוספתא אמרו דבר אחד, ולזה מכוונים דברי המראה הפנים דכתב: אם כן ע"ג הים מתפרש על שפת הים, כמו על אמת המים, הרי לך מפורש, שאינו מפרש שזרע על המים ממש, אלא על שפת הים ועל שפת אמת המים, ובשניהם פטור משום דלאו מקום הראוי לזריעה, וזה משום שהגלים מכים בו תמיד, וזה משום שהמים נגרים והולכים. אבל בזורע על המים ממש במקום שהם מכונסים ועומדים, ליכא למאן דאמר שיהיה פטור, דמים הסמוכים לשדה שפיר אקרו להו שדך, משום שדה שתחתיהם, שהם נחים עליו ויונקים ממנו בדרך ישרה, או בעקיפין כמו בעציץ נקוב, או עציץ שאינו נקוב שמונח על הארץ, שדינו בקרקע.

170

קע״אוהנה הגאון המפורסם לתהלה כמוהר"ר ר' שמואל טוביא שטערן יצ"ו, בתשובתו אלי, בנדון זריעה על גבי המים בשביעית, הביא דברי המראה פנים אלה, והוסיף וכתב: אבל בספר מנחת קנאות על מסכת סוטה מהגאון ר' מאיר אריק ז"ל, כתב בדין זריעה בנחל איתן, דלשיטת הרמב"ם והתוי"ט, נחל איתן איירי בנחל ממש, והנחל אינו ראוי לזריעה, והביא ראיה מהירושלמי הנ"ל, ואם כן משמע שיש לפרש דברי התוספתא בדין זורע כלומר על המים ממש, ואין כאן איסור משום כלאים אפלו אליבא דנ"ל.

171

קע״בספר מנחת קנאות אינו מצוי אצלי לעיין בדב"ק. אבל מדבר הלמד מענינו, מובן שהרמב"ם מפרש הוראת איתן שהוא קשה לחד פירושא דגמרא, שהיינו חזק ההמשכה כלומר שהוא שוטף בחזקה, ולכן אינו ראוי לזריעה, ושפיר אייתי ראיה המנחת קנאות מהירושלמי הנ"ל, שזהו הטעם של פטור כלאים בים, לפי שהים מתוך שהוא שוטף גליו בתמידות אינו ראוי לזריעה, והוא הדין לאמת המים וכדאמרן.

172

קע״גואין ללמוד למים שהם נחים ומכונסים שאינם נקראים שדך, הואיל והמים עצמם ראוים לזריעה מפני העפר שבהם ומתחתיהם.

173

קע״דתו חזיתיה לרב חביבאי יצ"ו דכתב: ובאמת קשה טובא על הרמב"ם דכתב השורה זרעים במים חייב משום תולדה דזורע, וגם הבאתי מה שכתב בדין זריעה במים, בדין שביעית, ואם כן למה השמיט דין זריעה במים לגבי כלאים, קושיתו הראשונה הלא היא נאמרה מפי המנחת חנוך: והנה הר"מ השמיט כאן דמשקה מים לזרעים, וגם כן תלוי בהך פלוגתא, דרבה ורב יוסף, ובהלכות שבת פסק כרב יוסף, דמחייב משום זורע, אם כן בודאי חייב כאן גם כן. וצע"ק למה השמיט דין זה, (מנחת חנוך מצוה רמ"ד), וכוונתו מבוארת להקשות דכמו דמשקה הזרעים חייב משום זורע משום דמרפה ארעא, הוא הדין משקה הכלאים דינו כזורע כלאים, ולהרמב"ם יש לומר שלא אמרו המשקה לזרעים חייב משום זורע, אלא בשבת שהזריעה עצמה אסורה מדין מלאכה, אבל בכלאים שהאסור הוא משום מקיים, תדע בגמרא אמרינן לקמן: המנכש ומחפה שפיר הוי זריעה, דכך הוא מטמין הזרעים בעפר, כנותן עפר על הזרעים, או מכשיר העפר שסביבם לצמיחה, אבל משקה זרעים של כלאים אין בהם משום זריעה אלא משום קיום.

174

קע״הברם קושיתו של רב חביבאי הרב הגאון יצ"ו. למה השמיט דין זריעה במים לגבי כלאים, אינה מובנת לי כלל, דמה ענין משקה כלאים לזריעה על גבי מים, דגם אם משקה זרעים בכלאים חייב מדאורייתא, היינו משום שהזרעים עצמם הם בעפר הארץ, אבל זורע על גבי מים פטור דלאו שדך הוא, או לאידך גיסא, זורע כלאים על גבי מים חייב משום דשדך הוא וכדאמרן.

175

קע״ותו חזיתיה לרב נהוראי הרב הגאון יצ"ו, ואייתי לן מתניתין: הטומן וכו'. אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות ונטלין בשבת, (כלאים פ"א מ"ט), ועלה דקדק וכתב: ולכאורה קשה, למה משנה מתניתין לומר שאינו חושש לא משום כלאים ושביעית ומעשרות ולמה לא מסיים ולא חיישינן משום שבת, על יסוד דקדוק זה פלפל בחכמה וכתב: לכן שפיר יש לומר דלגבי כלאים ושביעית. שאין כאן אסור משום זורע במים, וממילא אין כאן איסור משום מקיים אפילו דאזלינן בתר הנחה כמו בשבת, דהא אפילו בשבת דאמרינן השורה זרעים במים חייב משום תולדה דזורע. אבל משום תולש אינו חייב. לכן דקדקה המשנה ואמרה, אבל נטלין בשבת ולא אמר אינו חושש משום שבת, ובסו"ד כתב: על כל פנים מזה יש להביא ראיה, דכל מקום שאיסור הזריעה אינו מחמת הזרע או מעשה הזריעה, כמו בשבת אלא איסור הזריעה הוא מחמת הקרקע שנעשה בו הזריעה, כמו שביעית וכלאים, סובר הרמב"ם שמים אינו כקרקע לאיסור זריעה עכ"ל.

176

קע״זולע"ד חלוק חדש זה לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, דבאמת שבת ושביעית וכלאים, כלם הם דבר אחד אסור חפצא אגברא, לא תעשה כל מלאכה, ובכלל זה גם זריעה, ואין זריעה אלא בקרקע, שדך לא תזרע כלאים: אין זה אלא אסור גברא במלאכת זריעת כלאים שהיא גם כן אינה אלא בשדה, וכן הוא גם אסור זריעה ועבודת האדמה בשביעית, שאינו מיוחד לשדה זה או אחר, אלא האסור הוא עבודת האדם בעבודה זאת בצורה זאת של כלאים או בזמן זה של שבת ושביעית, ולכן אין מקום לחלק ולומר שעבודת שבת אסורה גם במים ועבודת שביעית וכלאים מותרת, דממה נפשך אם עבודה זאת נקראת זריעה, אסורה בכולם, ואם לא נקראת זריעה מותרת בכולם.

177

קע״חתירוצו על דקדוקו בלשון המשנה, גם הוא אינו מבורר, שהרי הוא מושתת על יסוד ההנחה: דלגבי כלאים ושביעית שאין בהן משום זורע במים וכו', והנחה זאת אינה מוכרחת, וא"כ בנפול היסוד נפל הבנין, אבל באמת אין מקום לדיוק זה כלל, דבשביעית וכלאים שהזריעה אסורה, וכן במעשר שהזריעה מחייבת במעשרות, מדכתיב וכל מעשר הארץ, מזרע הארץ, וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ לכן תני בהן, אינו חושש לא משום כלאים וכו'. ומזה נלמד גם לשבת שאינו חושש משום איסור זריעה, שכיון שאינו מצמיח אין זאת זריעה, ואשמעינן מתניתין חדוש בשבת. ונטלין בשבת דלא תימא שאין בו אסור תלישה, מכיון שאין בו אסור זריעה, ואם זריעה אין כאן, תלישה מנין, מכל מקום יש בו משום נענוע העפר, בשעת נטילת הלפת והצנון ממקומם, לזה תני ונטלין בשבת, ואין בזה אסור מזיזו עפר ממקומו, כדפירשו הרמב"ם והר"ש. אבל בשביעית וכלאים ומעשרות אין כל רבותא לומר שנטלין שהרי אם אין זריעה ודאי שניטלין.

178

קע״טלפי זה לשון המשנה דאיק שפיר כפשוטו, ואין צורך בפלפולים לתרץ לשון המשנה, ואין לבנות על דקדוק זה בנינים שאין להם על מה שיסמוכו, ולחדש הלכה מדעתנו להתיר זריעת כלאים וזריעת האדמה בשביעית ע"ג מים, וכבר הוכחתי בראיות ברורות בשתי תשובותי הקודמות לאסור עבודת הארץ בשביעית במים שעל הארץ. אפילו אם הם מוקפים מחיצה, והוא הדין לכלאים.

179

ק״פוהנלע"ד כתבתי.

180