משפטי עוזיאל, חלק ב, יורה דעה מהד' תניינא מ״הMishpetei Uziel, Volume II, Yoreh De'ah 45

א׳(ליו"ד סימן רס"א).

ב׳מילת ילד הנולד מבת ישראל ואביו אינו יהודי

ג׳י' באייר תש"ט.

ד׳שאלה: הצעירה רחל כהן מעיר אזמיר, נמצאה בשנות המלחמה במדינת בלגיה, ונרשמה בין אלה שנגזרה עליהם גזירת גרוש, וכדי למלט נפשה מגזירה זאת אשר כרוכה בה סכנת מות ודאית, נאלצה להיות פילגשו של נוצרי בלגיאני אחד, מבלי כל טכס דתי לפני הכומר וראשי הדת, ואף לא נשואין אזרחיים הנעשים במשרדי הממשלה, והרתה לו וילדה ממנו בן. אבי הבן מת פה בבית החולים Elisabethvill הממשלה האזרחית מכירה את הצעירה הנ"ל בשמה רחל כהן, וכן מכירה את בנה הנ"ל, כבן בלתי חוקי. הגברת הנ"ל רוצה למול את בנה זה ולגדלו ברוח ישראל.

ה׳יורינו רבינו הדרך בה נלך. ואם למולו בלי שום גירות. וכן סדר המילה וברכותיה, [ושכ"ה].

ו׳משה מ' לוי.

ז׳תשובה: ילד הנולד מבת ישראל אעפ"י שאביו לא יהודי. הולד הוא ישראל גמור שיכול לבוא בקהל ישראל, אלא שהוא פגום לכהונה (אה"ע סי' ד' סעיף י"ט), הלכך מצוה על בי"ד או על רב הקהלה ופרנסיה למול את הילד הזה ביום השמיני, ואם לא מלו אותו ביום השמיני מלין אותו בכל יום אחר מימות החול, דכל יום ויום הוא מצוה למולו (יו"ד סי' רס"א סעי' א).

ח׳ב) ברכת הקהל כשם שהכנסתו לברית וכו'.

ט׳וכשמלין אותו בית דין או הרב הוא מברך ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וטוב יותר שהרב יהיה הסנדק התופס את הילד בשעת המילה, שבזה הרי הוא מקיים בפועל מצות הכנסת ילד זה לבריתו של אאע"ה (יו"ד סי' רס"ה סעיף א' בהגה) והקהל עונים אחריו: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שהרי גם באב המכניס את בנו לברית לפי נוסחת הגמרא שלפנינו שלא אומרים כשם שנכנס וכו' (שבת קל"ז ב), וכן גריס הרא"ש וכן הוא ברבינו האבודרהם [דף שנא] אלא שהרמב"ם [פרק ג' הל' ב' (מהל' מילה)] והטור ומרן ז"ל בשו"ע גרס: כשם שהכנסתו לברית וכן נראה יותר. שהרי דברי הקהל סמוכים אחרי ברכת האב להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ואליו מכוונת ברכת הצבור, כשם שהכנסתו וכו' ולא לילד.

י׳ובאמת לילד אומרים ברכה זאת בתפילת: אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה וכו' הילד הזה גדול יהיה ויחיה כשם שזכה לצאת לאויר העולם כן יזכהו ה' לתורה וכו' וא"כ ברכה דכשם שהכנסתו אלא אינה לאב. והנה הטורי זהב [רסה - סק"ב] כתב: ולפי מ"ש בית יוסף בשם הר"ר מנוח שהעומדים שם מברכים אותו שיזכה לשאר מצות שחייב אדם לעשות לבנו, משמע שעל האב קאי, ממילא נוסחת הפוסקים עיקר.

י״אומכל מקום נראה שיש חלוק בדבר, דאותן שרואים את האב יאמרו לשון הכנסתו. ואותן שעומדין מרחוק או שאין האב ביהכ"נ יאמרו כשם שנכנס. (טו"ז יו"ד סי' רס"ה).

י״בובנדון דידן נראה דשפיר יכול לומר: כשם שהכנסתו, דכיון דאין לו אב ובית דין או רב הקהלה הם אביו ועליהם מוטלת גם מצות תלמוד תורה וחנוכו במצות (עיין "שערי עזיאל" שער י"ד פ"א סעיף י"א ועי"ע לקמן סעיף ד').

י״גוכיון שכן ראוי לברכם: כשם שהכנסתו וכו', אולם היות וגירסת הגמרא היא כשם שנכנס אין לנו לשנות מגירסא זאת אלא בזמן שהאב הוא עומד בשעת המילה ולא כשאין האב עומד ומכל שכן כשאין לו אב כגון שהוא אינו יהודי ואין הבן מתיחס לו. לפיכך בנידון דידן, אומרים הקהל את המוהל כשם שנכנס וכו'.

י״דג) ברכת שהחיינו.

ט״ובעיקר ברכה זו נחלקו הפוסקים, יש סוברין שכשאין האב מל את בנו אין כאן ברכת שהחיינו, ויש סוברים שאין האב מברך שהחיינו במצות מילה אלא דווקא כשמל את בנו הראשון. ובקהלות הספרדים שקבלו הוראות [הרמב"ם פר' ג' הל' ג'] ומרן ז"ל, האב מברך שהחיינו על כל אחד מבניו, בין אם הוא מל אותם ובין שמל אותם על ידי אחר (יו"ד סי' רס"ה סעיף ז').

ט״זונראה לי שהוא הדין לילד שאין לו אב ולא קרובי האב שבאים במקומו, או שאביו אינו מישראל כיון שבית דין הוא אביו, ועליו מוטלת מצות מילה, הרי הם כאביו ממש דכל מי שעליו מוטלת המצוה מברך שהחיינו בקיומה.

י״זאולם הואיל ועיקר ברכה זאת הוא במחלוקת, מוטב להביא פרי חדש או שילבש הסנדק בגד חדש ויברך שהחיינו על הפרי או הבגד החדש ויתכוין לפטור גם על המילה.

י״חד) בקשת רחמים, קיים את הילד הזה.

י״טבבן שהוא ממזר פסק מרן ז"ל אין מבקשים עליו רחמים (יו"ד סי' רס"ה סעיף ד'). והש"ך כתב כלומר: אין אומרים קיים הילד וכו' מטעם דלא ניחא להו לישראל הקדושים לקיים הממזרים שביניהם, ומטעם זה לא יאמרו אחד שנימול כשם שנכנס לברית, כן הוא במהרי"ל וש"ך שם ס"ק ט'.

כ׳ונראה שלא נאמרו דברים אלה, אלא בממזר שאסור לבוא בקהל, וממזר דלא ידיע לא חי, (יבמות עח ב) לכן אין ראוי שיבקשו עליו רחמים שיחיה, אבל ילד פגום שאינו ממזר מבקשים עליו רחמים שיחיה ויבוא בקהל ישראל, אבל אין אומרים עליו ישמח אביך ואמך וכמו שכתב הריק"ש, דכל שיש בלידתו נדנוד עבירה אין אומרים אשרי תבחר ותקרב וכו' ואין אומרים שבחים לאב ולאם (עיין חדושי רעק"א) ובנדון דידן שאביו אינו יהודי ואין בנו מיוחס אחריו אין מזכירין את האב כלל, אלא אומרים קיים את הילד הזה לאמו, וכן אין ראוי לומר ישמח אביך ותגל אמך ולא בחיי אביו.

כ״אה) קריאת השם.

כ״באם אמנם ילד זה אין לו יחוס אב, בכל זאת הוא אינו ראוי לכהונה, מפני שאמו כהנת. שלענין כהונה הבנים הולכים אחר האב, וילד זה שהוא פגום לכהונה ודאי שאינו ראוי להיקרא כהן על שם משפחת אמו, ולכן מוטב לכנותו בשם משפחה: ישראל. כמו שיש כמה משפחות נקראות בשם "ישראל". והנלע"ד כתבתי.

כ״גמה (ב)
(ליו"ד סימן רס"ב)

כ״דא. מילת קטן שלא נפל טבורו עד יום השמיני ללידתו. ב. פריעת המילה אם צריכה להעשות בצפורן דוקא. ג. המציצה. ד. מילה לתינוק נכרי על ידי ישראל

כ״הלכבוד החכם השלם כש"ת מוהר"ר דוד אלעזרוב יצ"ו

כ״ושאול שאל ממני חוות דעתי בספקות שנפלו לפניו בהלכות מילה, והנני נעתר לבקשתו להשיב לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כאשר יורונו מן השמים.

כ״זא. קטן שלא נפל טבורו עד יום השמיני ללידתו אם מותר לדחות מילתו עד שיפול טבורו.

כ״חתשובה. בספרי הפוסקים [ראשונים ואחרונים] לא מצאתי דין זה מפורש, אלא כלל נתנו חכמים ואמרו: חולה אין מלין אותו עד שיבריא (יו"ד סי' רס"ב סעיף ב). ואלו נפילת החוט שבטבורו אינו סימן מחלה. עד שנחשוב ילד שלא נפל טבורו כאלו הוא חולה. ויש שבימות הקור נשאר החוט שבטבורו ימים אחדים ולפיכך אין לדחות מפני כך מילה בזמנה אם התינוק הוא בריא בכל אבריו. אלא שלצאת מידי פקפוק ראוי בכגון זה לבדוק התינוק על ידי רופא. ואם אמר יאמר שאין בו כל ספק סכנה מלין אותו ביום השמיני כדי לקיים מצות מילה בזמנה. אבל ראיתי בספר "נהר מצרים" ה' מילה שכתב: המנהג פשוט בארץ ישראל ומצרים וכן שמענו שהוא מנהג כל ערי טורקיה שנמנעים למול את הילד שעדין לא נפל טבורו והגם שאין נפילת הטבור סכנה לתינוק אכן הוא סימן לחלישות הילד ורפיון כחו, ולמיחש בעי פן במצב חלישותו לא יוכל לסבול צער המילה. ומחץ מכתה, וכיון שכן חלילה לשום מוהל לאמץ את לבבו במידי דספק סכנת נפש. מצות מילה בזמנה אינה מחוייבת במקום ספק כל שהוא של אבוד נפש מישראל וכיון שכך נהגו אין לשנות המנהג.

כ״טב) נסתפק אם פריעת המילה צריכה להעשות בצפורן דוקא או שדי בגלוי העטרה ע"י החזרת העור מן הצדדים.

ל׳תשובה. בדין מצות פריעה כתב מרן ז"ל חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה עד שתתגלה העטרה. ואח"כ פורעין את הקרום שלמטה מהעור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן, עד שיראה בשר העטרה (יו"ד סי' רס"ד סעיף ג'), הרי שדקדק מרן לומר פורעין את הקרום בצפורן וטעמא דידיה הוא משום, שאם לא קרעו בצפורן קרוב הדבר שאח"ז ישוב העור הרך ויכסה את העטרה ואז צריך למולו שנית, ועדיפה מינה פסק מרן ז"ל: קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר עד שנראה כאלו אינו מהול רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול אינו צריך למול פעם שנית ומ"מ משום מראית העין צריך לתקן רבוי הבשר שמכאן ומכאן (שם סעיף ו'). ומינה נדון במכ"ש שאם חזר העור וכסה העטרה מפני שלא נקרע מתחלתו צריך מן הדין למולו שנית. וברור אצלי שכל פריעה שלא נעשית על ידי צפרן עלול להבטל וישוב העור לכסות העטרה שלא בשעת קשוי, הלכך יהיה מן הדין למולו שנית מן התורה, וכ"כ הטו"ז (שם ס"ק ט') דכל שלא נימול כדינו מיקרי אינו מהול, ועוד כתב דיש לחוש הרבה פעמים שהמוהל טעה בשעת מילה וסובר שכבר מל ופרע כראוי ובאמת לא פרע כראוי כי יש מקום לטעות לפעמים שיש בנמצא עור דק מאד אחר החיתוך כמו שלימל בל"א וכו' ופורע אותו שלימל ועיקר הפריעה קיימת עי"ש, ועי"ע בתשו' ישמח לב גאגין (יו"ד סי' ו') שכתב משם מהרי"א דכל שנכסית העטרה ויש ספק שלא מלו ופרעו כראוי הוי ספק דאורייתא וחייב למולו שנית תיכף דשהוי מצוה לא משהינן ואפילו במקום שצריך למול מפני מראית העין אסור להשהותו ובכל שעה עובר בבטול מצות עשה זו שיש בה כרת.

ל״אואם זה נאמר במקום שקרע בצפורן, על אחת כמה וכמה שיש להסתפק בפריעה שלא על ידי צפורן שלא פרע כראוי ואם ישוב עור זה ויכסה העטרה מצוה עליו להמול שנית. מזה מוכח ברור דמ"ש מרן: פורעים את הקרום הרך בצפרן הוא דוקא ומינה לא תזוע. ואין לסמוך בכגון זה אמנהגא אלא זאת חובתנו לעשות המצוה כתקנה והדורה.

ל״בג) בענין המציצה.

ל״גהדבר ברור שהמציצה היא חובה וכל מוהל דלא מאיץ מעבירים אותו. והמציצה צריכה להיות דוקא בפה. וכבר האריך בזה מרן השדי חמד בקונטריס המציצה, ובקושי התירו למצוץ בפה על ידי שפופרת חלולה משום חשש סכנה. (עיין בספר נהר מצרים הל' מילה דף קה ב, ס' כ"ג). אבל שלא למצוץ כלל ולהסתפק בקנוח הדם עם צמר גפן או כל דבר אחר לא נאמר ולא יאמר, וכל מוהל שמזלזל במציצה ראוי להעבירו ממצות מילה, וזה פשוט וברור.

ל״דד) בדבר מילה לתינוק נכרי על ידי ישראל במילה ופריעה.

ל״האין אני מוצא כל ספק אסור, כי המילה היא אמנם אות ברית לישראל אבל מילת גוי אפילו אם היא ביום השמיני ואפילו אם הוא עושה זאת לקיום מצות דתו אינה אות ברית אצלו שאם אין ברית אות ברית מאן דכר שמיה, הילכך אין אני רואה כל ספק צד אסור למול תנוק לא יהודי אפילו ביום השמיני שלו, שאין זה אלא כמחתך ופורע בשר שמותר.

ל״ווראיה לדבר ממ"ש: גוי ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו. ואם איתא שאסור לגוי להשתמש באות ברית שנתנה לישראל לא היה צריך קרא דיום ולילה לא ישבותו, אלא ודאי כמו שאמרנו שאותות הברית נתנו לישראל שקדמה להם הברית, אבל גוי שאין לו ברית אין אותות הברית מתקיימות בו. לכן נראה לע"ד דאין להמנע מלמול ילדי עכו"ם אפילו ביום השמיני ללידתם. אין דברים הללו אמורים אלא בחול, אבל בשבת אסור להזדקק למילת תינוק גוי שהרי אפילו ישראל שנולד לו בן מעכו"ם אין מלין אותו בשבת (יו"ד סי' רס"ו סעיף י"ג). והנלע"ד כתבתי