משפטי עוזיאל, חלק ב, יורה דעה מהד' תניינא מ״חMishpetei Uziel, Volume II, Yoreh De'ah 48

א׳(ליו"ד סימן רס"ג).

ב׳בדין מי שמתו אחיו מחמת מילה

ג׳כ"ה באייר תש"ו.

ד׳מציון עיר האלקים סלה יצו ה' את ברכתו מקודש לכבוד הרב הנכבד מסגני כהונה, כמוהר"ר כלפון יוסף הכהן יצ"ו, שלום וברכה.

ה׳ר. מ. נ.

ו׳נתכבדתי במכתבו ובו שאלת חכם בדין מי שמתו אחיו מחמת מילה שלא מלין עד שיגדל ויחזק כחו (יו"ד סי' רס"ג סעיף ב).

ז׳והנה בראשית דבריו סבר מע"כ לומר דשיעור יגדל הוא שימלאו לו כ"ד חודש והוא מלשון הכתוב: ויגדל הילד ויגמל, ופירש"י לסוף כ"ד חודש (בראשית פר' כא פסו' ח').

ח׳ושוב דחה זה מדכתב הרמב"ם בלשונו עד שיגדיל ומדשנה בלשונו ולא כתב עד שיגדל משמע דאין זה שיעור כ"ד חודש שנאמר ככתוב.

ט׳ואנא דאמרי יפה כיון מעכ"ת בזה דבאמת מה שנאמר במקרא אינו אלא לענין הנקה, דבהגיע הילד לכ"ד חודש נעשה גדול לענין זה שאינו צריך עוד להנקה. ולא עוד אלא שצריך להפסיק הנקתו, וכמו שאמרו: תינוק הולך ויונק עד עשרים וארבעה חודש. מכאן ואילך כיונק שקץ, ואם פירש אין מחזירין אותו (כתובות ס. ושו"ע יו"ד סי' פ"א סעיף ז').

י׳אבל מכל מקום גדלות שלענין הנקה אינה נחשבת גדלות לענין מילה שהיא תלויה בטבעו של הילד, דאיכא משפחה שהוא רפי דמא או קמיט דמא (יבמות סד ב)

י״אלפיכך גדלות ההנקה של כל הילדים אינה מחייבת גדלותם של ילדים דרפי דמיהו לענין מילה. ולכן דקדק הרמב"ם וכתב שיגדיל ויתחזק כחו. ובאמת שגם לענין הנקה אין זמן קבוע אלא שיעור זה שנתנו חכמים הוא לסתם ילדים, אבל הדבר משתנה לפי מצב בריאותו של כל ילד, וכן כתב הרדב"ז: מינקת חברו שעברו כ"ד חודש והולד חולה וחלש ואם תגמלהו יבוא לידי סכנה, ואין הולד רוצה לינוק מאחרת, אם יש לו אב כופין אותו לרצותה במעות עד שיבריא הילד ויגמל, ואם אין לו אב או שהוא עני מצותו בכל ישראל ונותנין לה ממון עד שתתרצה משום הצלת נפשות. ואם אינה רוצה כופין אותה להניקו ולא מתירין אותה לינשא ולא תגמלנו מפני הסכנה, והכל הוא לפי אומד הרופאים שיאמרו שאם תגמלהו תבוא לידי ספק נפשות.

י״בוכאשר אני מחמיר בחולה כן היקל הריטב"א בבריא וחזק במעשה שבא לפניו באחד שקדש מינקת חברו וכו' ואח"ז באו לשאול אם יכולים לכנוס בתוך הזמן ושלח בשביל הילד היונק וראה שהוא חזק ובריא ואמר שיוליכו הולד לשלוש חכמות ויבחנו אותו שלשה ימים בלא יניקה באכילה ושתיה. ואם יכול לסבול בלא יניקה מותר מפני החשש שלא יבואו לידי מכשול (הרדב"ז החדשות סימן שמ"ט דף נז ב)

י״גמכאן אנו למדים שגם לענין הנקה, אין הדבר קבוע בזמן אלא בבריאותו של הילד.

י״דואף הרדב"ז לא חלק על הריטב"א אלא מטעם שאין לשנות בגזרת רבנן דלא ישא מינקת חברו. אבל לענין גדלות הילד אינו נקרא גדול אלא אם הוא גדול בזמן ובריא בגופו. ולענין מילה כיון שאין זמן קבוע למי שמתו אחיו מחמת מיתה, אפשר שגם הרדב"ז מודה לדעת הריטב"א שאם הוא בריא וחזק לפני כ"ד חודש, מלין אותו.

ט״ווהנה הנמוקי יוסף כתב: שלישי לא תמול ביום השמיני עד לאחר זמן עד שיחזק כחו (יבמות פרק ו' דף כ. ברי"ף).

ט״זודבריו ברור מללו שאין הדבר תלוי אלא שיחזק ואפילו אם זהו זמן קצר אחר לידתו.

י״זועדיין השאלה במקומה עומדת, מהו שיעור הגדלות וההתחזקות בכחו, האם זה תלוי בבדיקה רפואית או בדבר הנראה לעינים כעובדא דרבי נתן עד שיבלע עוד עד שיפול דמו (שבת קלד א).

י״חבשאלה זאת, דנתי לע"ד בתשובתי לעיל סי' מו א' והנני כותב שוב ומשנה ראשונה לא ממקומה.

י״טלבירור שאלה זאת צריכין אנו לברר עיקר דין זה בנודע ביהודה כתב: אני חוכך בדבר שלא כלל כי סתמא אמרו: שלישי לא תמול (יבמות סד) לא תמול לעולם.

כ׳מדבריו למדנו שאין הדבר תלוי בזמן אלא בהתחזקות כחו וכמ"ש: וכבר הזהרתי שלא ימולו אותו יודיעוני מהות בריאותו.

כ״אהרי לך מפורש שגם אחרי שלוש שנים אין מלין אלא עד שיחזק כחו, והיינו עד שנדע שהוא במצב של בריאות, זאת אומרת שאינם נראים בו שום סימני מחלה וכמו שכן סיים וכתב: אם תינוק זה רואין בו שהוא וחזק כדרך כל שאר בני שלוש שנים וגם מראה צהובות ולא ירוקות, ימולו אותו. וטוב שיהיה בזמן שהיום הוא זך האויר. (נודע ביהודה מהדורא תניינא ס' קס).

כ״בומסתברא דשלוש שנים דכתב הנוב"י הוא דעובדא שנשאל עליה הכי הוה, שאם לא תאמר כן שיעור זה של שלוש שנים מנין לנו, ואין זה ענין לדין שנות חזקה בקרקעות כמובן, אלא העיקר הוא התחזקות כחו ככל הילדים שמגילו בין אם הוא שלוש שנים או יותר ובין פחות משלוש שנים.

כ״גוכמ"ש הנמקי יוסף שהם הם דברי הרמב"ם וכדאמרן.

כ״דשבתי וראיתי בחת"ס שכתב בשם תלמידו הותיק כמוהר"ר זעליג, להקשות בהלכה זאת. דאם כן לא משכחת ערל שמתו אחיו מחמת מילה אלא אם כן מתו שניהם בגדלותם. וזה מידי דלא שכיחא ואיך ניקום ונדחוק קרא דיחזקאל דערל לב וערל בשר במקרה דלא שכיח שמתו אחיו מחמת מילה שנעשית בשעת גדלותם.

כ״הוהחת"ס תמך דבריו, דמקרא דיחזקאל שפיר אפשר לפרשו בערל שמתו אחיו הגדולים מחמת מילה דבזמן החורבן היו רבים שעזבו ברית ואחר החורבן כששבו מלו את עצמם כשהם גדולים והיו ביניהם כאלה שמתו.

כ״וולע"ד אין תירוצו מספיק דמה נענה על כל ערל שמתו מחמת מילה שנזכרו בש"ס. לפי פירש"י דפירש כולהו במתו אחיו מחמת מילה (עיין זבחים כב: תד"ה ערל).

כ״זוכן גרסינן התם: הכל שוחטין אפילו כותי ואפילו ערל האי ערל היכי דמי אילימא מתו אחיו מחמת מילה ישראל מעליא הוא (חולין ד ב) והא שחיטה אינה נעשית אלא בגדול שיכול לאמן ידיו לשחיטה (עיין סוכה מב: ורש"י שם ושו"ע יו"ד סי' א' סעיף ה'). ועל ערל זה אמרינן אילימא שמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעליא הוא. ואם חייב במילה משהגדיל הא לאו ישראל מעליא הוא, כיון שלא מל עצמו כשהגדיל.

כ״חוכן מוכח ממ"ש התוס' שנימולו כשהן גדולים דאי בשמיני דילמא משום דלא נבלע בהם הדם כדאמר במסכת שבת (קלב א) אי נמי אפילו בשמיני וכגון שהציצו בהם וראו שנבלע בהם הדם (חולין ד ב שם ד"ה שמתו).

כ״טמדבריהם למדנו דכל שראינו שנבלע דמן של שני האחים הראשונים אינם מלין השלישי לעולם. ולפי זה מתורצת קושיתו של השואל מקרא דיחזקאל דשפיר יש לפרשו במתו מחמת מילה שנימולו בגדלותם או אפילו בשמיני כגון שהציצו בהם וראו שנבלע בהם דמם.

ל׳מכאן סתירה גלויה לדברי הרמב"ם [פ"א הל' יח] דפסק בסתם: ממתינין עד שיגדל ויחזק כחו. והיינו אפילו בראינו שנבלע דמו לפני השמיני.

ל״אומדברי התוס' מוכח דאם ראינו שנבלע דמן אין מלין את השלישי לעולם. ובלא ראינו שנלבע דמן, דוחין מילת השלישי עד שיבלע דמו.

ל״בוזהו שלא כדברי הרמב"ם שכתב: אלא ממתינין לו עד שיגדל ויתחזק כחו. וסתם דבריו משמע שגם אם ראינו שנבלע דמן לפני השמיני ומתו ממתינין לו להשלישי עד שיגדיל ויתחזק. ואלו לדברי התוס' אין מלין אותו לעולם.

ל״גמעתה אין ראית הנוב"י מכרעת דבעובדא דר"נ לא הציצה האם לראות אם נבלע בהם הדם וכיון שכן למאי דקי"ל בתרי זימני הויא חזקה הוחזקו בניה למות מחמת מילה בשמיני. ומסתמא תלינן בדבר המצוי יותר דהיינו לא נבלע או לא נפל הדם. ומכל שכן כשראינו השלישי שהוא אדום או ירוק ודאי שתולין במיתת אחיו מסיבה זאת הלכך כשהציץ ר"ג וראה שהיה אדום או ירוק אמר לה המתיני. ולזה מכוונים דברי התוס' דכתבו בעובדא דר"ג נראה דסבר דבתרי זימני הויא חזקה כרבי מדאמר לה המתיני (חולין מז ב תד"ה שלישי).

ל״דומהרש"א [חולין מז ב] בח"ה וכן החתם סופר נדחקו לפרש דבריהם דה"ק מדאמר לה ר"נ בפעם השלישית המתיני מוכח דסבר דבתרי זימני הויא חזקה לדחות המילה לאחר יום השמיני אעפ"י שלא ראינו שהראשונים היו אדומים או ירוקים כיון שמתו מחמת מילה ביום השמיני הוחזקו שאין הדם נבלע בהם עד יום השמיני.

ל״הלפיכך אם היה רואה בשלישי זה שהיה הדם נבלע בו לא היה אומר שלא תמול אותו לעולם, וכיון שראה אותו אדום או ירוק הוחזקו גם הראשונים למפרע שמתו מפני שלא נבלע בהם הדם, ולכך אמר לה המתיני.

ל״ועל כל פנים מדברי התוס' למדנו שאם ראינו שנבלעו בהם הדם ומתו במילת שמיני, אין מלין את השלישי לעולם.

ל״זולפי זה השאלה במקומה עומדת. מנין למד הרמב"ם שמלין אותו כשיגדל ויתחזק כחו.

ל״חוהנה החתם סופר בקש ומצא מקור להלכה זאת, מגרסינן התם: מנא לן (בפקוח נפש שדוחה שבת) רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (יומא פה ב).

ל״טמכאן למד החתם סופר, שדוקא כדי לשמור שבתות הרבה ניתן שבת לדחות ולא לעשות מצות אחרות כדי שיניח תפילין הרבה וכדומה ומיניה ילפינן לכל מצות שבתורה שנדחות פעם אחת כדי שישמור אותה מצוה עצמה כמה פעמים. והנה אם נלמוד מזה שפקוח נפש דוחה מצות מילה ע"כ לומר שתדחה מילתו לזמן כדי שיהיה נמול פעם אחרת כל ימי חייו. אבל אם אין לו תקוה להיות נמול פעם אחרת, למה נדחה מילתו?

מ׳ובזה תירץ דברי הרמב"ם [הל' מילה פר' הל' יח] שכתב: ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. ומה צריך לטעם זה, הרי פקוח נפש דוחה כל התורה כולה חוץ משלוש עבירות כידוע, אלא ודאי שאין המילה נדחית אלא לזמן משום שאפשר לקיימה פעם אחרת, והיינו כשיגדיל ויתחזק כחו.

מ״אואין דבריו נהירין לע"ד מדגרסינן התם: מצאוהו חי מפקחין פשיטא לא צריכה דאפילו לחיי שעה (יומא פה).

מ״בוכן פסק הרמב"ם ז"ל: מצאוהו חי אעפ"י שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה (הל' שבת פ"ב הל' י"ח).

מ״גואין סברא לומר דר"ש בן מנסיא חולק על הלכה פסוקה זאת שנזכרת במשנה. ובאמת לא הוצרכו ללמוד מקראי אלא דוקא לענין שבת משום דשקולה שבת ככל התורה כולה.

מ״דלזה הוצרכו קראי כדי שלא להשוות שבת לשלוש עבירות שאין פקוח נפש דוחה אותם. וכיון שלמדנו מקרא דושמרו בני ישראל את השבת שמצוה לדחות השבת מפני פקוח נפש, הרי שבת דינה ככל המצות שבתורה שנדחות גם כשאי אפשר לקיימן פעם אחרת.

מ״הולמסקנא דגמרא למדנו גם לשבת מדכתיב: וחי בהם ולא שימות בהם שממנו למדנו גם לספק פקוח נפש שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל וכמ"ש התוס' (יומא פ"ה ד"ה ולפקח).

מ״וולפי זה מ"ש הרמב"ם: ואפשר למול לאחר זמן הוא טעם נוסף לענין מילה לשיטתו שאין מילה נדחית לעולם. ועדין השאלה במקומה עומדת מנא ליה זאת.

מ״זלכן נראה לי לומר דהרמב"ם סובר דמחלוקת רבי ורשב"ג, היא דוקא לענין מילה בזמנה, דכל שמתו אחיו מחמת מילה של יום השמיני הוחזקו כל בני אשה זאת שאין כחם יפה להמול ביום השמיני. אבל אין חזקה זאת פוטרת את הבנים האחרים ממצוות וחובת המילה, הואיל והמילה כשהיא לעצמה אין בה סכנה, אלא הסכנה היא במה שימשך ממנה והיינו הכשלת כחו של הילד הנולד שהיא מביאה לידי מיתה סמוך למילתו או גם אחרי זמן. וזהו דקדוק לשון הרמב"ם שכתב: ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו. ללמדך שהמילה כשהיא לעצמה אין בה סכנה. וכיון שכן אין למנוע מצוה זאת אלא שרי לדחותה לזמן שלא תהיה מכשילה את כחו. והיינו כשיגדיל ויתחזק כחו. ודבר זה אינו משוער בזמן אלא במציאות והיינו עד שיגדל בקומה ובמשקל ככל הילדים שבגילו ועד שיתחזק כחו בכל האורגאנים הגופיים ובצעדיו וכל פעולותיו ותביעותיו. וזה יכול להיות בשנה או שנתיים אחרי לידתו אפילו בעשרות שנים ואפשר שלא יגיע לזה כל ימי חייו.

מ״חולכן הוסיף וכתב: אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל וכו'. וזהו פירוש עד שיגדיל ויתחזק כחו וסימן לדבר הוא שלא יהיה בו שום חולי.

מ״טודין זה נאמר במתו אחיו מחמת מילה דסמיך ליה. אבל כל ילד אחר או אם ראינו בו שהוא אדום או ירוק אפילו אם מתו אחיו מחמת מילה, מלין אותו כשיפול דמו. וכן אם ראינו שהוא חלה ממתינין לו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחוליו שבעה ימים מעת לעת (רמב"ם הלכות מילה פ"א ה' ט"ז ושו"ע סי' רס"ב סעיף ב').

נ׳מכללן של דברים למדנו: קטן שמתו אחיו מחמת מילה, אין מלין אותו אלא בשני תנאים: היינו שיגדל, ויחזק כחו. והכי מסתברא דאין הילד מתחזק בכחו אלא בדרך גדולו.

נ״אולכן צריכים אנו לדעת שעור גדלות זאת אם הוא גדלות של בגרות דהיינו י"ג שנה ויום אחד. כדכתיב: ויגדלו הנערים. ופירש"י כיון שנעשו בני שלוש עשרה שנה דוקא.

נ״בוהנה לענין תלמוד תורה מצאנו שמכניסין את התנוקות לתלמוד תורה מבני שש או מבן שבע, היינו בן שש אם הוא בריא או בן שבע אם הוא כחוש (ב"ב כא א ותד"ה כבן).

נ״גוהרמב"ם ז"ל פסק: מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו ופחות מבן שש אין מכניסין אותו (הלכות תלמוד תורה פ"ב ה' ב', ושו"ע יו"ד סי' רמ"ה סעיף ח').

נ״דמכאן למדנו שאין הילד מתחזק בכחותיו בגיל שהוא למטה מחמש שנים שלמות אפילו אם הוא בריא או בגיל של שש שנים שלמות אם הוא כחוש.

נ״הונראים הדברים דיגדיל ויתחזק גופו דכתב הרמב"ם בהלכות מילה מכוונים לכח הבן ובנין גופו שכתב בהלכות תלמוד תורה.

נ״וולפי זה יוצא להלכה דקטן שמתו אחיו מחמת מילה, מלין אותו בהגיעו לגיל חמש שנים שלמות, אם הוא בריא או בן שש שנים שלמות אפילו אם הוא כחוש. ובכל אופן אין מלין אותו בפחות בבן שש.

נ״זוכל שכן הוא מתלמוד תורה שאין בו ספק סכנות נפשות אלא רץ אחריו ואינו מגיעו (כתובות נ א). וכל שכן הוא במילה שיכולה להביא לידי סכנת נפשות ודאי שאין למול את מי שמתו אחיו מחמת מילה כשהוא קטן מבן שש לבריא או בן שבע לכחוש.

נ״חועוד יש לומר שלענין מילה הואיל ויש בה סכנת נפשות אין לדמותה לתלמוד תורה, אלא לדין יום הכפורים, שפסק מרן ז"ל: קטן מבן תשע אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבוא לידי סכנה. הגה, אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו (או"ח סי' תרט"ז סעיף ב').

נ״טולא עוד אלא שבזמן הזה אין מדקדקין להתענות תינוק בשנת י"ב משום דהכל לומדים וחשובים חולים. ועוד דסתמא חשיבי חולים (מגן אברהם ס"ק ב'). והב"ח סיים וכתב: כיון דלא בקיאים אימת ספק נפשות להקל (מחצית השקל שם).

ס׳ומסתברא לי דמילה הואיל ויש בה חשש סכנה ליום הכפורים מדמינן לה הלכך אין למול ילד שמתו אחיו מחמת מילה אפילו אם הוא בריא בגיל פחות מבן תשע שלמות, ואפילו אם רצה להחמיר מוחין בידו וכדכתב הרמב"ם: דאפשר למול אחר זמן ואי אפשר להשיב נפש מישראל.

ס״אוכן היה נראה לי להלכה. אולם הואיל ומדברי הנוב"י למדנו דבן שלוש שהוא בריא מלין אותו וכן עשה מעשה, קיימא לן דמעשה רב. ומעשה זה הוא נסיון דמוכח שבגיל שלוש שנים אם הוא בריא וחזק ככל הילדים שבגילו יכול להיות נמול ולא יסתכן.

ס״בומכל מקום צריכים להזהר בדבר מאד לבדוק את הילד בדיקה רפואית מדוקדקת מאד ולעשות המילה במעמד רופא מומחה כדי שיקדים לחזק את כחו של הילד לפני המילה ולאחר המילה.

ס״גוכל זה עפ"י הוראת חכם. והיה ה' עם השופט להורותו הדרך הנכונה שאין בה סכנה. וזכות המצוה אצולי מצלא, ואגוני מגנא. והנלע"ד כתבתי.

ס״דמח (ב)
(ליו"ד סימן רס"ד).

ס״הא. מילה באמצעות מכונה. ב. מוהל שמת התינוק שמל

ס״וירושלים ב' שבט התש"ט.

ס״זלכבוד הרב המובהק דעסיק באורייתא תדירא, כמוהר"ר בנימין עזריאל נדאף יצ"ו. שלום וברכה.

ס״חהנני מאשר קבלת מכתבו מיום ה' דחנוכה דהאי שתא, ובו שאלת חכם: הנה מקרוב המציאו מכונה חדשה למילה (רצוף למכתבי זה הנני שולח חוברת קטנה שבה מבוארת תכנית המכונה ומעשיה). לכאורה בעינן דם ברית, וכנראה שבמכונה זו נעצר כל הדם ואינו יוצא לחוץ, ומה בנוגע למילה בשבת המותר להשתמש בה?

ס״טוזאת תשובתי:

ע׳ראשית דבר הנני צריך לומר, עצם חתיכת הערלה אין בה שום חשש כל שהוא של סכנה, כי הערלה אינה חלק אורגאני מהגוף, אלא בשר המחובר לגוף שהפרדתו ממנו אינו פוגע כלל בגוף, ולא אפילו באותו אבר שהוא מחובר בו, אם נזהרים א) לחתכו בסכין נקיה מחלודה, או כל כל דבר אחר העלול להרעיל את מקום החתך, או את הדם שבה הוא נוגע. ב) וכן צריך להזהר שלא לגרום שפך דם מרובה שתתמעט כמות הדם שצריך לחיותו של הילד הנימול. ג) ולמנוע סכנת מות הנגרמת על - ידי כאב ממעשה החתוך לילד שהוא חלש בטבעו, ואינו יכול לסבול כל מכאוב בגופו.

ע״אלתקון שלשת דברים אלה, השכילו רבותינו הקדמונים ז"ל וצוו לבדוק את הילד לפני המילה במצב בריאותו וכחו, ולשים לב ביחוד למצבו בנוגע למחזור הדם שבגופו שלא יהיה מראהו ירוק מכל יתר הנולדים שזהו סימן חולשה וכן שלא יהיה אדום ביותר שזה מוכיח שלא נבלע הדם באבריו, ולכן ע"י המילה יצא כל הדם שבגוף.

ע״בוכלל גדול אמרו בהלכות מילה: וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ילד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה הכל, שאפשר לו למול זמן אחר, ואי אפשר להחזיר נפש מישראל לעולם (שו"ע יו"ד סי' רס"ג סעיף א').

ע״גוכן מקובל ונהוג אצל המוהלים ליחד סכין למילה שיהיה נקי מכל פגם ולכלוך או חלודה.

ע״דבדברים אלה השכילו רבותינו הקדמונים להבטיח במאה אחוז בריאותו של הנימול בין שהוא נמול לשמונה או לכשהוא גדול כגון שהיה חולה בשמיני, או גוי שבא להתגייר. ומעתה אין אנו צריכים למכונה כדי למנוע שפיכת דם המילה, ומשם זה אין אנו צריכים להזדקק למכונה חדשה זאת. ילכו הם בשלהם ואנו נלך בדרך מורשת אבות.

ע״האולם מה שצריך לברר הוא אם מי שהוא עשה את המילה במכונה זאת, אם קיים בזה מצוה מילה או שמעשיו בטלים, והרי הוא באיסור כרת כמו שנאמר: וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר, (בראשית י"ז, י"ד). ולפי"ז אם מל במכונה זאת בשבת חייב מיתה כדין מחלל שבת שהרי החותך את העור הוא אחד מאבות מלאכות.

ע״וונראה לי ודאי דלא קיים כלל מצות מילה, שאין מצות זו מתקיימת אלא בדם המילה, וכדפירש"י ז"ל: צוה להציל ידידות. שארינו משחת - מגהינם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסירך מבור אין מים בו (שבת קלז ב). ועוד ראיה מכרעת מדקיי"ל ילד שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא (שבת קלה ב, ושו"ע יו"ד סי' רס"ג סעיף ד'). וה"ה לגר שמל קודם שנתגייר. ולא עוד אלא שבברכת מילת הגר מברכין אחריה: אשר צונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית (טוש"ע יו"ד סי' רס"ה סעיף ה').

ע״זמכאן למדנו מפורש דעיקר מצות המילה היא הטפת הדם שבה, שאם לא תאמר כן מה תועלת בהטפת דם ברית, ולמה תקנו בברכת מילת הגרים להטיף ממנו דם ברית. אם בישראל אין מצוה זו נוהגת - בגר מנין. וכן כתב הר"ן: אבל כללו הכל בברכה זאת לפי שדם המילה היא ברית של ישראל, ועל הברית אנו מברכין (שבת סוף פרק י"ט) [דף נה ב, ברי"ף ד"ה המלואת הגרים].

ע״חמכאן אתה למד דברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שמברך האב, היא מכוונת לדם הברית שהיא עיקר מצות המילה. ובזה מתורץ הדבר שלא תקנו ברכה זאת בכל מילת ילד מישראל. והנה המאור כתב: והטעם שמברכים: להטיף ממנו דם ברית במילת גרים ועבדים, מה שאין כן באחר, מפני שהם בני דעת וכדי שיקבלו עליהם עול תורה ומצות בשמחה, ולא ידאגו לדם הנוטף מהם (המאור הקטן שבת שם). וטעם זה אין לו טעם לענ"ד, ויותר נראה טעמו של הר"ן דבאחר היינו בישראל כלולה ברכת הטפת דם בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שהוא ברית דם מעין הברית שבהר סיני כדכתיב: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם וגו' (שמות כ"ד, ח').

ע״טוהכי מסתברא שהרי המילה היא קרבן ברית וכמו שנאמר בזוה"ק: כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא, כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא קמיה דקב"ה, וכאילו בני מדבחא שלימא קמיה וכו' וניחא ליה יתיר מכולהו דכתיב: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' מהו אזכיר את שמי דא מילה (זה"ק בראשית צ"ה ד"ה פתח אידך ואמר). וידוע דאין קרבן בלא דם: דהוא עצמו צריך דם (חולין כט א) הלכך גם מצות מילה צריכה דם.

פ׳עומד לנגדנו פסק מרן ז"ל, דפסק: גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אין צריך ברכה (יו"ד סי' רס"ה סע' ג) רס"ג (סעי' ד) מכאן מוכח שהטפת דם אינה מצוה.

פ״אאבל באמת דבריו צריכים עיונא ודיוקא, דהנה בגמרא נחלקו ב"ש וב"ה בקטן שנולד מהול ב"ש אומרים צריכים להטיף ממנו דם ברית וב"ה אינו צריך. א"ר שמעון לא נחלקו על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה על מה נחלקו, על גר שנתגייר מהול וכו'. איתמר רב אמר הלכה כת"ק פירש"י: כת"ק אליבא דב"ה דאמר אין צריך (שבת קלה). הרי לך מפורש דלרב דפסק כת"ק אין צריך להטיף דם ברית לקטן שנולד מהול וכ"ש לגוי. ובעל הלכות גדולות פסק דקטן אין צריך, וגר צריך והרשב"א נמק דבריו, שקטן אינו צריך משום דאיתמעיט מדכתיב ערלתו, ודוקא בקטן דגלי גלי, אבל בגר דלא גלי לא גלי, ור"ח פסק איפכא דקטן צריך להטיף וגר מהול אינו צריך להטיף (שם תד"ה לא).

פ״בהא למדת שלא נחלקו בדבר אלא בעיקר הדין אם צריך הטפת דם ברית או לא, ולמ"ד צריך הטפת דם ברית בקטן ובגר, או באחד מהם לכל מר כדאית ליה ודאי דמברכין עליו להטיף דם ברית, וא"כ הרמב"ם ומרן ז"ל שפסקו בשניהם שצריך להטיף דם ברית ודאי דצריך לברך על שניהם.

פ״גאולם מצאנו בתשובת רבנו ה"ג שחלק בין עיקר מצות הטפה לברכתה, דכתב: וששאלת נולד כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית או לא, ואם צריך מברכין עליו או לא?, כללו של דבר, רבנן קמאי במתיבתא הכין אסכימו שצריך להטיף וכו' ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה (הרי"ף שבת פי' יט דף נד ברי"ף ד"ה לרבינו האי).

פ״דמדבריו מוכח שאע"ג שמטיפין דם ברית, בכל זאת אין מברכין על ההטפה בקטן שנולד מהול משום שכל ההטפה היא משום ספק ערלה כבושה ואין מברכין על הספק, ובגר שהוא מהול אין בו מצות הטפה כלל, שהרי ודאי שאין בו ערלה כבושה, וכיון שאין מצות הטפה ברכה מאן דכר שמה וזוהי סברת ר"ח [דף קלה ב בסוף דיבורי ת"ר] והרמב"ן ז"ל כתב: דגר או עבד שנתגייר כשהוא מהול לדברי הכל מברך להטיף ממנו דם ברית, שאין הטפה זו מספק אלא ודאי שאנו חייבים להטיף ממנו דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ובה נכנסים תחת כנפי השכינה (הר"ן שם).

פ״הולע"ד לא זכיתי לרדת לסוף דעתו, דכיון שאנו חייבים להטיף דם ברית לגרים או עבדים ודאי שאנו חייבים במצוה זאת גם לקטן שנולד מהול, ואטו משום ספק ערלה כבושה נהיה פטורים מהטפת דם ברית, אדרבא איפכא מסתברא הואיל וחייבים למולו מספק חייבים בהטפת דם ברית שהיא מחוייבת גם כשאין ספק ערלה כבושה?

פ״ווצ"ל דהרמב"ן סובר דבקטן שנולד מהול לדברי האומרים דצריך להטיף דם ברית דקיי"ל כוותייהו מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ומחלוקת הפוסקים היא, די"א ברכה זאת פוטרת ברכת להטיף דם ברית כמו שפוטרת לכל קטן שלא נולד מהול, וי"א שהואיל ואינם מקיימים מצוה מילה אלא ע"י הטפה צריך לברך גם על הטפת דם ברית שהיא מצות המילה בפועל. אבל במילת גר כיון שאין מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו לד"ה מברכין להטיף דם ברית.

פ״זמכללם של דברים למדנו, שלש דעות בהלכה זאת:

פ״חא. ר' האי גאון סבר קטן שנולד מהול אין מברכים להטיף דם ברית, לפי שהטפת דם ברית אינה מצוה אלא במקום מילת בשר ערלה, וכדאמרינן: ערלתו ולא המהול, כלומר במקום שאין ערלה אין חלות מצוה ממצות המילה, דהיינו הטפת דם ברית, וה"ה לגר שנתגייר מהול.

פ״טב. בעל הלכות גדולות סובר דבקטן שנולד מהול אין מברכין עליו כלל הואיל והתורה פטרה אותו הלכך אין מטיפין לו דם ברית ולא מברכים שום ברכה, אבל גר שנתגייר מהול מטיפין לו דם ברית, ומברכים עליו. דלא גלי קרא לפטרו ממצות מילה שבכללה היא הטפת דם ברית, וכמה דאפשר לעשות מצוה עלינו לקיימה, ולזה נוטים דברי הרמב"ן.

צ׳ג. ר' חננאל סובר קטן שנולד מהול מטיפין ומברכים משום שהוא מצווה, ואביו או ב"ד מצווים במצוה זאת בכל מה שאפשר לקיימה, אבל גר אינו מצוה בזה אלא המילה היא תנאי לקבלתו לגרות, וכשהוא מהול אין תנאי זה קיים, הלכך אין מטיפין ולא מברכים.

צ״אולפי"ז הרמב"ן ומרן ז"ל שפסקו בשניהם שמטיפים ואין מברכים, וסתם דבריהם משמע שגם ברכת להכניסו של אברהם אבינו אין מברכין לקטן שנולד מהול, היא סברא יחידאה, וכן כתב הר"ן: אבל הרמב"ם כתב גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול, כשמטיפים להם דם ברית אין צריכים ברכה ולא ידעתי למה אמר בגר וכו' ואפשר דרפויי מרפיא בידיה (הר"ן שם). והמ"מ תירץ, דקטן שנולד מהול אין מברכים משום שאין מברכים על הספק, וגר לא עדיף מקטן, הלכך כשם שאין מברכים על קטן שנולד מהול כן אין מברכים על הגר שנתגייר כשהוא מהול (הלכות מילה פ"ג הלכה ו').

צ״בולע"ד נראה, דהרמב"ם ומרן ז"ל, סברי כדעת רה"ג כוותיה ומטעמיה וכדכתיבנא.

צ״גועל כל פנים, מכל האמור ומדובר מחוורים הדברים כשמלה, דכל מקום שיש ערלה יש בה גם מצות הטפת דם ברית כמו שיש מצות פריעה, ומכאן מתבררת הלכה בשאלה דנדון דידן שאין לקיים מצות מילה בדרך עצירת הדם, דכל מילה שאין הטפת דם הרי היא כאילו אינה, כדין מל ולא פרע, והעושה מילה כזאת ביום שבת הרי הוא מחלל שבת באב מלאכה דחותך את העור. ושומר נפשו ירחק מזה תכלית הריחוק, אלא יקיים מצות מילה בסכין כמו שנהגו כל ישראל (יו"ד סי' רס"ד סעיף ב'), ויהיה קרבן המילה לרצון לו לפני ה'. והנלע"ד כתבתי.

צ״דשאלה ב'.

צ״הרציתי לדעת אם פוסקים אנו בני ספרד כשיטת עיקרי הד"ט בשם פחד יצחק, דמוהל לא ישחט משום מעשה שהיה וכו' שמת התינוק.

צ״ותשובה. בהלכה זאת לא תפול בה מחלוקת בין בני ספרד לבני אשכנז דכל מקום שיש חשש סכנה כולנו מצווים למנעה, ומקרא מלא דבר הכתוב, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וממנו למדו שפקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה. (יומא פה ב) וכ"ש הוא שאסור לעשות המצוה בדרך שיש בה חשש כל שהוא של סכנה במקום שאפשר לקיימה בדרך בטוחה לגמרי, ובזה לא נחלק אדם מעולם.

צ״זהשאלה שעומדת לפנינו היא אם יש בזה משום סכנה. וכאן אני מוצא צורך להעיר תשומת לבו, על אזהרתם של רבותינו הקדמונים שאסרו לפסוק הלכה מספרי המאספים שהם מכוונים רק למפתח ומראי מקומות.

צ״חוהנה עיקרי הד"ט ציין דברי הפחד יצחק, רק בחלק העובדות, והרואה במקורן של דברים ידע שמסקנת הפחד יצחק היא שאין להקפיד על זה. דהנה בראשית דבריו הביא דברי השואל דחשש לאסור על השוחט להיות מוהל מפני שידיו רוטטות. והפחד יצחק דחה זה בשתי ידים, דא"כ היאך השוחט יכול לבדוק סכין ולהרגיש בפגימתו? ועוד העיד שבק"ק קפאלי, היה האלוף בכמוהר"ר הכהן, והיה מוהל ואומן וכמה פעמים ראיתי שוחט בביתו. ושוב צדד למצוא סמך לדבר ממ"ש בגמרא: האי מאן דבמאדים אי טבחא הוי אי אומנא אי מוהלא. ומהרש"א בח"א השמיט טבחא משום שהשחיטה אינה מצוה מחוייבת אלא מצוה מקרית אם רוצה לאכול בשר, אבל מילה היא מצוה הכרחית ותמידית, וכשלא מצא סמך למנהג הביא שתי עובדות של מיתה מחמת מילה ע"י השוחט ושוב דחה זה מתוך עדות ראיה דשוחטים גדולים בחכמה יראה היו מוהלים ולא קרא כל אסון לילד הנמול ולמוהל כי על כן מנהג פירארה שלא להקפיד (פחד יצחק אות מ"ו).

צ״טהרי לך מפורש שהפחד יצחק עצמו לא חש לדבר זה, וכן שורת הדין נותנת.

ק׳שלא לחוש לכל מקרה נדיר שאין השכל ולא ההגיון מחייב לחוש לו וקרוב הדבר בעיני שיש גם צד אסור בדבר מכלל לא תנחשו. ובירושלים וכן בכל ארץ ישראל לא ראיתי ולא שמעתי שמקפידים על כך, והשוחטים אפילו שוחטי דמתא שעוסקים יום יום בשחיטת עופות ובהמות היו מוהלים בפני רבני וגאוני מרייהו דארעא דישראל ולא היה פוצה פה ומהסס בדבר הזה, וכן ראוי להורות ומיניה לא תזוע.

100