משפטי עוזיאל, חלק ד, חושן משפט ל״דMishpetei Uziel, Volume IV, Choshen Mishpat 34
א׳(לחושן משפט סימן ר"ט - רי"ב).
1
ב׳תנאה דעל מנת במכירה
2
ג׳ב"ה, י"ז אייר התרצ"ב.
3
ד׳לכבוד הרב הגאון בקי בחדרי תורה סוע"ה כקש"ת מוהר"ר יצחק הוטנער יצ"ו, ווארשא. שלום וברכה
4
ה׳ספרו הנכבד "תורת הנזיר" קבלתי במועדו ואידי דטרידנא בגרסאי לא יכלתי לעיין בו עד האידנא, וזו היא הסבה לאחור מכתבי זה עד היום. אולם בזמן האחרון פניתי לעיין בדברי קדשו. אורו עיני בראותי דבריו היקרים והנעימים דבר דבור על אפניו בבקיאות וחריפות עמוקה וסברה ישרה ונכונה. יישר חיליה לאורייתא. יתן ה' לכת"ר כח ועוז לשקוד בלמודו ולהפיץ מעינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. וכדי להשתעשע עם כת"ר בדברי תורה, הנני כותב בזה שורות אחדות מה שעלתה מצודתי דרך למודי בספרו היקר.
5
ו׳א. מכירה בלשון על מנת תנאה הוי או שיורא
6
ז׳בפ"א מ"ה נזירות הי"ג הביא כת"ר תמיהתו של הטורי זהב ביורה דעה ס' ס"א על פסקי הרמב"ם שנראים כסתראי שמדבריו בה' נזירות וה' בכורים פ"ט דין י"א מוכח דכל לשון על מנת הוי תנאה ולא שיורא, ואלו מדבריו בה' מעשר דין י"ט מוכח דעל מנת הוי שיורא ולא תנאה. והנה הש"ך (יורה דעה סימן ס"א ס"ק י"ח) כתב דס"ל להרמב"ם דעל מנת שיורא הוא, וכסתמא דתלמודין (ב"ב ס"ג) בדין בן לוי שמכר קרקעו לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר שלי שהמעשרות שלו משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל במתנות כהונה הואיל ונתן כל הבהמה ליד ישראל לא אמרינן שיורא שייריה ע"כ.
7
ח׳ודבריו אינם מובנים לע"ד, שאם פשיטא לן דלשון על מנת הוא שיור, א"כ גם במתנות כהונה אעפ"י שמסר כל הבהמה ליד הקונה, הדין נותן שהמתנות יהיו של כהן המוכר שהרי לא מכרם לו, ובמסירת הבהמה ליד הקונה אינו מקנה לו המתנות ששייר לעצמו. וכן כתב הטורי זהב (חושן משפט סימן רי"ב סעיף ג') על דברי הש"ך דאי אמרת שיורא הוא מה לי קרקע או מטלטלין.
8
ט׳והכרתי ופלתי פירש דברי הש"ך: דמספקא לן להרמב"ם בהוראת על מנת אי הוי תנאה או שיורא, והלכך בקרקע מוקמינן ארעא אחזקת מרא קמא. מה שאין כן במתנות כהונה מוקמינן הבהמה בחזקת הלוקח שהוא מחזיק בה.
9
י׳ועדין לא אפרקו דברי הש"ך מחולשיהן, שמפסקו של הרמב"ם בה' נזירות מוכח להדיא דס"ל בפשיטות דעל מנת תנאה הוי ולא תימא דהרמב"ם פסק כן מדין ספק אסורא דאורייתא לחומרא.
10
י״אדהנה הלחם משנה (ה' נזירות פ"א הי"ג) כתב על דברי הרמב"ם: ואם תאמר למה לי האי טעמא (דכל המתנה על מה שכתוב בתורה) תיפוק ליה משום דאפילו לא הזיר אלא מאחד חייב בכולן, דקימא לן כרבנן וכו', ויש לומר דרצה לתת טעם שהכל מודים בו, שעל מנת שיורא הוא, והשתא אם איתא שדין זה במחלוקת הוא שנוי, ומכל שכן אם נאמר שמספקא ליה למה לו להרמב"ם להזכיר טעם מסופק ולהניח הטעם הודאי, שהלכה כמותו דאפילו לא הזיר אלא באחד מהם הוי נזיר בכולם. הא למדת שפשיטא ליה שכל לשון על מנת הוא תנאה.
11
י״בב. המוכר שדהו על מנת שתתן לי כך וכך לשנה או על מנת שהדיוטא העליונה שלי
12
י״גוכן מוכח ממה שפסק מרן בחושן משפט (סימן ר"ט סעיף ה'): המוכר שדהו על מנת שתתן לי או לפלוני כך וכך בכל שנה, אז קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן לו כמו שהתנה יתבטל המקח. מזה מוכח דעל מנת תנאה הוי. וכמו שכן כתב בפירוש בבית יוסף (חושן משפט סימן ר"ט). ואל תשיבני מה שפסק (סימן רי"ב סעיף ב') מכר לו בית ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי אמרינן ששיירה לו מקום בחצר להוציא זיזין מהדיוטא לחצר, ע"כ, הרי שפוסק דעל מנת שיורא הוי, דשאני מוכר בית בלא דיוטא עליונה שאין התנאי בגוף הבית אלא שהוא מוציא מכלל המכירה את הדיוטא העליונה, וכיון שכל דיוטא עליונה יש לה זיזין יוצאים לחצר אמרינן ששייר לעצמו לצורך הדיוטא שלא מכרה, גם זכות החצר בזיזין היוצאים מדיוטא לחצר.
13
י״דועוד נראה לחלק, דשאני אומר על מנת שהדיוטא שלי הואיל ובלא תנאי גם כן הדיוטא שלו הלכך מוכרחים אנו לפרש דבריו במובן זה שהוא שייר לו מקום בחצר להוציא זיזין מהדיוטא לחצר. וכמו שפירש הרשב"ם בסוגין (ב"ב ס"ג אמר ר"ל). וכן דאיק מרן ז"ל בלישנא, וכתב על מנת שדיוטא העליונה שלי אמרינן ששייר לו מקום, כלומר: מעיקר הדין על מנת הוי תנאה אלא שבתנאי זה מתוך אומדנא שאין אדם מוציא דבריו לבטלה אנן אמרינן לפרש דבריו במובן שיור, וכ"כ הסמ"ע (סימן רי"ב סק"י משם הטור).
14
ט״ומהאמור למדנו: שהרמב"ם ומרן המחבר סוברים דלשון על מנת הוא תנאה גם במכירת קרקעות, ובזה נסתרת תירוצם של הש"ך והכרתי ופלתי.
15
ט״זומכאן סתירה גם למה שכתב הפר"ח (יורה דעה סימן ס"א ס"ק מ"ד) דס"ל להרמב"ם דעל מנת שיורא הוא בכל מקום ורק במתנות אמרינן תנאה הוא משום דמתנות איתנהו בעולם וקנין איכא אלא שמתנה על מה שכתוב בתורה.
16
י״זודבריו תמוהים שאם נניח דהרמב"ם ומרן סוברים בפשיטות דעל מנת שיורא הוי, מדוע נוציא את דבריו של המוכר האומר על מנת שהמתנות שלי לפרשם במובן של תנאי ולבטל תנאו משום מתנה על מה שכתוב בתורה אדרבה הסברא נותנת לומר: אדם יודע שאין תנאי מועיל על מה שכתוב בתורה וכשאמר על מנת לא כיון אלא לשיורא כמשמעות לשון זה בכל מקום, ויתקיימו א"כ דבריו גם במתנות כהונה. וכן ראיתי בהגהות הטורי זהב (חושן משפט סימן רי"ב) שסתר תירוצו של הפר"ח זה בנמוקים אחרים.
17
י״חובנתיבות המשפט (סימן רי"ב ס"ק ד') כתב שבדבר שבא מאליו כגון על מנת שדיוטא שלי, הכוונה היא שמשייר לעצמו זכות דלענין זה לא יהיה בו דין מקח, שאין לשון תנאי רק כשהוא בלשון: על מנת שיעשה או לא יעשה בין הוא או אחרים, אבל במילתא דממילא אינו תנאי אלא שיור ולא נחלקו באומר על מנת שהמתנות שלי אלא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה דלענין מתנה עמש"ב שייך אפילו בתנאי דממילא, וסובר הרמב"ם שדין על מנת שהמתנות שלי איירי במוכר בהמה לשחיטה והלכך נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה דודאי קא עקר. אבל במתנה על מנת שהמעשרות שלי אין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל ויכול הקונה לזורעה שחת או דברים שאינם חייבים במעשר או להכניס תבואתו דרך גגות, וכן כתב בכרתי ופלתי שם בתירוצו תנינא.
18
י״טוחזיתיה לכת"ר שסתר תירוץ זה ממה שכתוב בירושלמי (דמאי פ"ו ה"ב) כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשרות שלי ד' או ה' שנים יכול הוא למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים ע"כ. ומינה למד כת"ר שגם בשדה נקרא עוקר ודאי מה שכתוב בתורה. ולע"ד אני אומר, אי משום הא לא איריא: שהרי אם אמר לו על מנת שהמעשרות שלי לעולם, וכדגרסינן, אינו יכול למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים, ואפילו לרבי אחא דסבר לחייב את הלוקח לתת לו מעשר גם כשזרעה קנים שאינו חייב במעשר, וכדאמרינן התם: אתא עובדא קומי ר' אחא וחייביה מיתן ליה חד מן עשרתי דקניא, אבל ודאי שאם הכניסה דרך גגות שהיא פטורה מן המעשר אינו חייב לתת לו המעשרות. שכיון שאין כאן חיוב מעשר אפילו בדברים שחייב בהם מעשר מדאורייתא ממילא אינו חייב לתת לו המעשרות. ועוד שגם ר' אחא לא חייבו לתת לו מעשרותיו אלא מדין קנס. וכן פירש בפני משה אתא עובדא קומי רבי אחא, עובדא כי האי שהתנה על המעשרות לעולם, והלך זה ועשאה לשדה קנים וחייבו ליתן לו אחד מעשרה קנים, ואף שאינם חייבים במעשר, מתורת קנס (ירושלמי שם). וכיון שכן, אין זה ודאי עוקר דבר תורה שהרי מותר לו מן התורה לזורעה קנים או איסטיס שאינו חייב בה במעשרות מדין תורה אלא שחכמים חייבוהו מדין קנס. איברא שלע"ד נראה שדינו של רבי אחא לא מדין קנס הוא אלא מדין מזיק בידים, ולפי זה יש לומר שגם בהכניסו דרך גגו חייב לשלם מדין מזיק. אבל על כל פנים, אין כאן עוקר דבר מן התורה בודאי, דאפשר לו לזורעה קנים ואז אינו חייב לתת לו מעשרות אלא מדין מזיק ואם כן בשדה אינו נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה דלאו ודאי עוקר. ברם לדידי דברי הנתיבות מופרכים מאידך גיסא, שגם במתנות לאו ודאי עקר שיכול למוכרה לכהן או לוי או לגוי ואפשר גם שתמות הבהמה ולא תגיע לידי חיוב מתנות כהונה, ובלא זה נמי אין זה מחוור להעמיד סתמא דמתניתא דעל מנת שהמתנות שלי רק במכר הבהמה לשחיטה. ואם איתא להאי חלוקה לא היה צריך לתרץ רומיא דמתניתא במחלוקת דעל מנת תנאה הוי או שיורא אלא טפי הוה עדיף לאוקומי תרתי מתניתא כדברי הכל, וכאן כשהתנה עמו על מנת לשוחטה וכאן שמכר סתם.
19
כ׳מהאמור יוצא שלכולהו תירוצי יש להם פירכא, ועדין לא מצאנו תירוץ מרווח לתרץ פסקי הרמב"ם ולא סתמי דתלמודא דסתרי אהדדי, דאלו בדין מעשר אמר כהלכה פסוקה דבן לוי שמכר שדהו ואמר על מנת שהמעשרות שלי תנאו קיים, ובמתנות כהונה תני לה במחלוקת.
20
כ״אוהנה הרא"ש ז"ל כתב (ב"ב שם) בדין בן לוי שמכר לישראל דעל כן האי תנא סבר דעל מנת שיורא הוא, דאי סבר תנאה הוא הו"ל למיתני אם נתן לו מעשר ראשון בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה, וטעם דהוי שיורא ולא תנאה דבתרומות ומעשרות לא מצי לאתנוי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא חלף תנאו.
21
כ״בוסבר הרא"ש דמתנות ומעשר חד דינא אית להו ובתרויהו על מנת תנאה הוי ותנאו בטל מדין מתנה על מה שכתוב בתורה (עין במעדני יו"ט חולין פרק י' סימן ח' ס"ק ג').
22
כ״גאבל רשב"ם בפירושו כתב שדוקא במעשרות הוא דמפרשינן על מנת במובן שיור, הואיל ואדם יודע שאין תנאי מועיל בדבר שלא בא לעולם ואין אדם מתנה על חנם, והילכך מפרשים דבריו ואומרים: שכונתו באומרו על מנת היתה במובן של שיור. ובנמוקי יוסף פירש הדברים יותר דכיון שאמר המעשרות שלי והמעשרות לא באו לעולם הלכך מפרשים דבריו בהוראת שיור. וקרובים לזה הם דברי הרמב"ן (עין בב"י ס"ס י' ס"ט) ולדידהו קשה שגם במתנות כהונה אע"ג שהם בעולם הואיל ואין תנאו מועיל מדין מתנה על מנת שכתוב בתורה. והואיל ולא אמר בתנאו על מנת שתתן לי מתנות אלא אמר המתנות שלי נימא לכולי עלמא דעל מנת שיורא הוי, ולכן נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם שהוא סובר דכל על מנת משמעותו הוא בהוראת תנאה לכולי עלמא. ולמד זה ממתניתין דהריני נזיר על מנת שלא אשתה יין וכו' הרי זה נזיר בכולן, ואוקמה רבינא אליבא דכולי עלמא ומטעמא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, ולרבנן דאמרי אפילו לא נזר אלא באחד מהם הוי נזיר בכולן היינו דוקא באומר הריני נזיר חוץ משתית יין או מטומאת מתים ותגלחת, דהואיל והוא רוצה בנזירות חלים עליו כל דיני נזירות, אבל באומר על מנת שהוא מתנה בחלות נזירותו שלא תחול אלא בתנאי שיהיה מותר לטמא למת, מן הדין היה לעקור הנזירות מעיקרא שהרי לא נזר אלא בתנאי וכיון שלא נתקיים התנאי בטל נזירותו מעיקרא אבל נזירותו קיימת משום שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה, וכן לר"ש אע"ג דבאומר חוץ הוי נזיר באחד מהם באומר על מנת חלה הנזירות בכולה מטעם זה דאין אדם יכול להתנות על מה שכתוב בתורה.
23
כ״דואף ריב"ל דמוקי מתניתין ברבנן אינו חולק בעיקר משמעות על מנת שהוא תנאה אלא שהוא סובר דלר"ש שהנזירות מתקיימת אפילו באחד מהם כך שוים בדינם על מנת באומר חוץ. ואין זה נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל והתורה התירה להיות נזיר באחד מהם.
24
כ״הוזהו דקדוק לשון הגמרא: וריב"ל אמר לך האי על מנת מחוץ דמי, ע"כ. כלומר: בכל מקום על מנת תנאה הוי אבל האי על מנת כחוץ דמי בדינו לענין זה שאינו חשוב כמתנה על מה שכתוב בתורה (נזיר י"א ותוס' ד"ה האי ע"מ).
25
כ״ווסובר הרמב"ם דאוקימתא דרבינא היא עיקר דתניא כוותיה: אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין וכו' הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וטעם זה הוא אפילו אליבא דרבנן וכדאמרן.
26
כ״זוכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: הבבא ראשונה אין חולק עליה לפי שעיקר אצלנו המתנה על מנת שכתוב בתורה תנאו בטל. ולפי זה פסק הרמב"ם בה' נזירות האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין וכו' הרי זה נזיר ואסור בכולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, הוא מדויק מאד. שגם לרבנן לא נאסר בכולם אלא מטעם מתנה על מנת שכתוב בתורה וגם ר"ש מודה בזה דלשון על מנת שהוא תנאי גרע מלשון חוץ ותנאו בטל ונזירותו קיימת, ואין אנו צריכים לתירוצו של הלחם משנה "דרצה לתת טעם שהכל מודים בו" אלא הנמוק היחידי של דין זה הוא מפני שמתנה על מנת שכתוב בתורה וכדאמרן.
27
כ״חאולם אעפ"י שהוכחנו שלכולי עלמא על מנת תנאה הוי, יש שבדיני ממונות מפרשים על מנת בהוראת שיור כשתוכן הענין מכריח באור זה. וזהו מה שכתוב (ב"ב ס"ג): בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי המעשרות שלו דכיון דאמר לו על מנת שיורי שייריה.
28
כ״טכלומר כיון שלא הטיל תנאו על הלוקח שיתן לו המעשר אלא הטיל תנאו על גוף הקרקע הוא סבור שהמעשר מתבואתו יהיה שלו, וכיון שאפשר לחלק הקרקע ותבואה היוצאת ממנה לחלקים נפרדים שאין אחד יונק מחברו וזקוק לו, גלה דעתו בזה שהוא רוצה בקיום המכר ובקיום התנאי ולא משכחת לה זה אלא ששייר לעצמו זכות עשירית בקרקע ובתבואתה. וזהו דקדוק לשונו של הרמב"ם ז"ל שכתב (ה' מעשר פ"ו ה"ז): כהן שמכר לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר שלה (כלומר מעשר השדה המכורה) שלי לעולם הרי הן שלו, כיון שאמר על מנת, נעשה כמי ששייר מקום המעשר, ע"כ. הרי שהרמב"ם מפרש דבריו ואומר נעשה כמי ששייר ולא שמשמעות לשון על מנת הוא שיורא. והלכך באומר על מנת שתתן לי או לפלוני כך וכך בכל שנה הוי תנאה ואם לא נתן מתבטל המקח כיון שהטיל תנאו על הלוקח וכמ"ש שפסק מרן (בסימן כ"ט).
29
ל׳ובכהן שמכר בהמה ואמר על מנת שהמתנות שלי, הסברא הפשוטה נותנת לומר שזה דומה למתנה על מנת שהמעשר שלי, וזו היא דעת מ"ד שהמתנות שלו, דשיורא שייר לעצמו המתנות. אבל ההלכה פוסקת בזה שהאומר על מנת תנאה הוי, ואין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה משום דבשדה יש מקום לפרש ששייר לו חלק עשירי משדהו שלא יצאה מרשותו מעולם, אבל במתנות אין לו חלק במתנותיה עד שתשחט הבהמה שחיטה ראויה לאכילה, וכיון שבחיי הבהמה לא שייר לעצמו כלום אי אפשר לפרש דבריו במובן שיור אלא במובן תנאי ככל משמעות לשון על מנת, ולכן פסקו הרמב"ם ומרן שתנאו בטל מדין מתנה על מה שכתוב בתורה ובזה התישב לע"ד כל פסקי הרמב"ם כהוגן בעז"ה.
30
ל״אוהנה ראיתי אחרי רואי מה שכתב כת"ר בשם ספר קרן אורה שהוכיח ממתני' (דמאי פ"ו ג'): כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כשם שחולקים בחולין כך חולקים בתרומה רבי אליעזר אומר אף המעשרות שלהם שעל מנת כן באו. ע"כ. ומפרש בירושלמי התם שגם רבנן מודה בהתנו בפירוש שהמעשרות שלהם. הא למדת שאין בשדה משום מתנה על מה שכתוב בתורה. וכמו שכתב הנתיבות שלאו ודאי קא עקר. (אין ספר "קרן אורה" מצוי בידי לעיין בו אבל לפי מה שהביא כת"ר דבריו נלע"ד דאין כאן קושיא ולא ראיה).
31
ל״בדהרי הרא"ש באר טעמא דמעשרות שלי שנקרא מתנה על מה שכתוב בתורה משום דקרא כתיב במתנות כהונה ולויה חלף עבודתם ומינה ילפינן: ולא חלף תנאם. וזה שייך דוקא בתנאי המעשרות שלי, אבל במתניתין דדמאי כהן ולוי שקבלו השדה מתנין לזכות מדין כהונה במעשרות ולא בשכרם. ולכן אין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה שלא נאסר לכהן לסייע בבית הגרנות אלא כשלוקח המעשרות בשכר עבודתו, וכמ"ש (בכורות כ"ו) הכהנים הלויים והעניים המסייעים בבית הגרנות אין נותנים להם מתנות ותרומה ומעשר בשכרם.
32
ל״גזאת ועוד אחרת שהרי בירושלמי (דמאי פ"ו ה' ב') אמרו מתיבין רבנין לר"א במה קנו? ומתרצינן דבהתנו מפרש על מנת שיהיו המעשרות שלהם לרבנן או בסתם אליבא דר"א נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שיקח לך אחד מעשרה שבו.
33
ל״דולפי זה הרי זה דומה לדין בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר על מנת שהמעשרות שלי, שמפרשים דבריו ואומרים נעשה כאלו שייר. והוא הדין בעל הבית שהסכים לתנאי פועליו הואיל ואין הפועלים קונים בתנאי זה נעשה כאומר להם בעל הבית שיזכו בחלק עשירי של התבואה עם תלישתם אותו מן הקרקע כתרומה ומעשר שכהנים אחרים לא יוכלו לזכות בו. והנלע"ד כתבתי.
34
ל״הלד (ב)
(לחושן משפט סימן ר"נ).
(לחושן משפט סימן ר"נ).
35
ל״ומתנת בריא או שכיב מרע לאחר מיתה
36
ל״זשאלה: ראובן נלב"ע וחלי"ש והשאיר אחריו נכסים במקרקעי, ובנים לא היו לו, ולא נמצאו פה לו יורשים הראוים ליורשו, והן כהיום באה אלמנתו קדמנא בי דינא ותבעה לגבות מנכסי בעלה: א. שמונה מאות פר' שלוה בעלה המנוח בחייו במלוה על פה מאביה, הלואת חן וחסד, לקנות בהם את המגרש שעליו בנה בעלה את ביתו ובית המאפיה שלו. ב. אלפים שש מאות וארבעים פר' שהתחייב לה בעלה תוספת כתובתה בעלותם לשכון כבוד בארץ הקודש, ומסר לה שטרי חוב חתומים בחתימות ידו על הסכום הנ"ל. והוציאה השטרות לפנינו, אלא שבשטרות לא נזכר סכום הכסף ולא שם המקבל ולא הזמן, ורק על שטרות רשמיים של הממשלה הרוסית שיש בהם בולים חתם הבעל בחתימת ידו שנתקיימה לפנינו. ג. תובעת זכות שתי בנות אחותה שנתגדלו בביתה ועבדו כל הזמן בעבודת המאפיה וטוענת שבעלה המנוח נתחייב לתת להן לנדונייתן לא פחות מאלפים פר' לכל אחת מהן, והן עתה אחרי שהבנות גדלו והגיעו לפרק נשואין, באה האלמנה הנ"ל בהרשאה מצד הבנות לתבוע את זכותן זאת.
37
ל״חולראיה על כל טענותיה מעמידה האלמנה הנ"ל שני עדים, את מר א... ש... ומר י... ח... ואנן בדידן הזדקקנו לטענותיה, וקבלנו העדאת העדים הנ"ל, ואחרי האיום והגיזום כדמ"ל עמדו על רגליהם שני העדים הנ"ל ואמרו את עדותם לפנינו. ואלה דברי העד הראשון: עובד הייתי בתור קבלן אצל המנוח בבנין ביתו, ובאחד הימים בשבתנו יחד ספר לי המנוח הנ"ל את כל תולדותיו, והגיד לי כי שתי בנות אחותו המתגדלות בביתו ועובדות אצלו באמונה בעבודתו, חושב הוא אותן כבנותיו ממש. ביחוד אוהב הוא את הקטנה אשר עזרה לו הרבה והביאה לו תועלת הרבה בעבודתה, בסדור חשבונותיו, ובגבית הכספים מלקוחותיו הרבים, ולכן הסכים וקבל על עצמו להשיאן ולתת להן נדוניא, לא פחות מאלפים פר' לכל אחת מהן, ואם ימצאו להן חתנים הגונים יקבע להן בית לדירה בביתו שהוא בונה, כן הגיד לי כי בשביל קנין המגרש לוה מחותנו סך שמונה מאות פר' בהלואת חן וחסד, וכן הגיד לי באותו מעמד שבעלותם לארץ ישראל הוא ואשתו התחייב לאשתו בתור תוספת כתובה סך 2640 פר', ונתן עליהם שטרי חוב בחתימת ידו על סכום זה ומסרם ליד אשתו. - אלה הם דבריו של העד. על שאלתנו: אם זוכר הוא את הזמן שנמסרו לו הדברים האלו, ענה: את הזמן בדיוק אינני זוכר, אבל אני זוכר ויודע שזה היה עשרה או י"ב יום לפני פטירתו, זאת אומרת: בסוף חודש אייר דשנת תרע"ד. על שאלתנו אם היו באותו מעמד עוד אנשים אשר שמעו שיחה זאת, ענה: שום אדם לא נמצא אתנו באותו מעמד ורק שנינו לבדנו היינו יושבים ומשוחחים בינינו, כשיחת ידידים.
38
ל״טואלה הם דברי העד השני: אור ליום ד' סיון תרע"ד נמצאתי בביתו של המנוח, ונתגלגלה שיחתנו ע"ד מצבו של המנוח ז"ל. ובתוך שאר דבריו הגיד לי כדברים האלה: תשוקתי הגדולה לעלות לארץ הקודש הניעתני ממקומי, ולמען לפייס את אשתי שתסכים לעלות אתי ותעזוב את הוריה כתבתי לה שטר חוב על סכום של 2640 פר' בתור תוספת כתובה ומסרתי לה השטרות לידה ואנחנו לקחנו את בת אחות אשתי לעוזרת לי בעבודתי, ואני התחייבתי לפרנסה ולכלכלה משלי כל הזמן שתשב בביתי, וגם להשיאה מכספי וממוני בתתי לה לנדונייתה לא פחות מאלפים פר', בבואי אל הארץ התיישבתי פה ביפו ופתחתי לי את המאפיה שיחד עם אשתי ובת אחותה עבדנו עבודה משותפת כל הזמן, העסק הצליח בידינו ויגדל מיום ליום ודרוש היה לי עוד כח פועל נאמן אשר ישתתף עמנו בעבודה, ולשם זה הבאתי את בת אחות אשתי הקטנה והתחייבתי לה ככל מה שהתחייבתי לאחותה, ומאז בואה הנה התמסרה לעבודתה בסדור החשבונות וגביית הכספים והיתה לי לעזר, וגם הביאה לי תועלת מרובה בעבודתה. שתי הצעירות הנ"ל נחשבות כשותפות בעסקי, ולכן רוצה אני לתת להן מה שהבטחתי ברצון גמור, ואם אצטרך להוסיף להן על הסכומים הנ"ל אתן להם ברצון ואהבה. כן הוסיף להגיד לי: כשרציתי לבנות פה בית לויתי מחותני סך שמנה מאות פר' לקניית המגרש שבניתי את ביתי עליו. את הדברים האלה הגיד לי המנוח הנ"ל בדעה שלמה וצלולה, ומה ששמעתי מפיו הנני מוסר אותם לעדות לפני בית דין הצדק. עד כאן דברי העדים.
39
מ׳תשובה: בירור דין זה נחלק לארבעה סעיפים: א. עדות מיוחדת זאת שנמסרה לכל אחד מהעדים בפני עצמה, מי חשובה עדות לדון על פיה ולהוציא ממון או לאו. ב. אפילו אם תמצי לומר שעדות זאת חשיבה עדות, שמא כיון שהעד הראשון אינו יודע את הזמן שנמסרה לו עדות זאת בטלה עדותו, דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה. ג. הודאה שלא נאמרה בדרך הודאה והתחייבות, אלא כסיפור דברים בעלמא, שמא לא הויא הודאה כלל לדון על פיה וכמאן דליתא דמיא, או שמא לגבי טענת תוספת כתובתה מהניא הודאתו כיון דאיכא שטרות המסייעים. ד. מספקא לן לגבי מתנת הבנות, אמירה זאת, שמא אינה חשובה להתחייב על פיה ולחייב את היורשים לשלם כיון שלא זכו הבנות באמירה זאת כלום, או שמא כיון דיש בהם לתא דנדר, שפיר מהניא הודאה זו להוציא על פיה. אלה הן צדדי הספק שבשאלה זאת, ומעתה נחזי אנן שורת הדין בכל סעיף וסעיף.
40
מ״אא. דין עדות מיוחדת
41
מ״בבירור הפסק הראשון: הדבר פשוט שעדותם של שני העדים שפיר מצטרפת לעדות אחת בדיני ממונות, דהא תרווייהו אחד מנא קמסהדי, ואין מקום בנדון דידן לומר דאמנה דקא מסהיד האי לא קמסהיד האי, דהא בטענת ההלואה תרווייהו מעידים שהשמונה מאות פר' שלוה לקנין המגרש הוא שהודה בפניהם, וכן לגבי תוספת כתובתה תרווייהו אחד מנה קא מסהדי, והוא אותו הסכום אשר מסר לה שטרות בידה ושכתבם לה לתוספת כתובתה, וכן נמי בחוב הבנות ודאי דאין מקום לחלק העדות. ואם כן כיון שמתוך עדותם ניכר דכולהו אחד מנה קא מסהדי הלכה רוחת היא דעדותם מצטרפת. וכן פסק מרן ז"ל (בחושן משפט סימן ל' סעיף ו').
42
מ״גב. דין עד אחד אומר שאינו יודע היום שבו נמסרה לו העדות:
43
מ״דהריעותא השנית שישנה בעדות זו היא מה שאחד מהעדים אומר איני יודע את הזמן, ודבר זה שנוי במחלוקת: דהש"ך (סימן ל' ס"ק ה' ובסימן ל"ג ס"ק ט"ז) מסיק להלכה, דגם בדיני ממונות בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה והלכך אפילו אם אחד מהעדים אומר איני יודע, עדותו בטלה. והריב"ש בסימן רס"ו ס"ל דבדיני ממונות לא בעינן דו"ח כדיני נפשות והילכך אם אמר איני יודע עדותו קיימת. וכן נראה שהוא דעת מרן הב"י ז"ל, שהביא האי דינא דהריב"ש ז"ל בסתם. ורמ"א ז"ל נמי הביא להאי תשובת הריב"ש לפסק הלכה לעיל בסימן ט"ז סעיף ג' (ועין להתומים בסימן ל' סק"א) וא"כ כיון דמרן ורמ"א ז"ל ס"ל כהריב"ש לקיים העדות כשאמר איני יודע, שפיר חשובה עדות זאת להוציא ממון על פיו ולא מצו היורשים לומר קים לי כהש"ך ודעימיה נגד פסק מרן ורמ"א ז"ל. וכן כתב באורים ותומים ז"ל בקיצור תקפו כהן סעיף קכ"ד, וזה לשונו: וקימו וקבלו כל חכמי הדור עליהם ועל זרעם לדורות וכו', ולכן אין לומר קים לי נגד הכרעת המחבר ורמ"א. ועוד אייתי לן התם מעשה רב, וסיים: וכן מצאתי בתשובת חות יאיר דף רס"ג ע"ב דלא מצי לטעון קים לי נגד פסק השו"ע ורמ"א. ועיין עוד בספר אוזן אהרן מערכת ק' סעיף י"ג דכתב, וזה לשונו: היכא דקבלו עליהם סברת פוסק אחד, כגון בארץ ישראל שקבלנו הוראת מרן, ובמצרים שקבלו הוראת הרמב"ם ז"ל, אינם יכולים לומר קים לן כשאר הפוסקים, ואפילו אי תפס מפקינן מיניה, כן עלתה הסכמת כל הפוסקים ומכללם רדב"ז ז"ל חלק שני סימן תתכ"ה. אך מהריט"ץ סימן כ' כתב, דאי תפס מצי למימר קים לי. ועיין להרב כסא אליהו בחלק חושן משפט סימן כ"ה דכתב דלא מצא חבר לסברא זאת.
44
מ״הולא תימא כיון שתשובת הריב"ש זו השמיטה מרן מהשו"ע אלמא לא סבירא ליה לפסוק הלכה כותיה, הא ליתא, כמו שכתב הגאון שדה חמד ז"ל (במערכת כללי הפוסקים סימן י"ג סעיף ה') דאייתי לן כמה מרבוואתא דסבירי להו דסומך מרן על מה שכתב בבית יוסף, ומה דהשמיטה בשו"ע הוא משום דאין דרכו להעתיק על הרוב אלא מה שמפורש ברמב"ם או בטור, ודוקא היכא דבב"י תמה על אותה הסברא והשמיטה בשו"ע, בזה הוא דאמרינן דלא סבירא ליה הכי ולכן השמיטה. ועוד אייתי לן התם דברי הישמח לב שהאריך בכלל זה והשיג על המחברים שכתבו שכל שלא הביא מרן בשו"ע הסברא שהביא בבית יוסף מוכח שאינו סובר כמותו, דאין כאן דעת רובא דרובא, אלא אף אם לא פסק כן בשו"ע אין מזה הכרח שאינו סובר כן, עכ"ל. ואם כן יוצא לדינא בנדון דידן שאין בריעותא זו ממש לבטל העדות ושפיר דנים על פיהם בדיני ממונות, ולא מצו היורשים לטעון קים לן כהש"ך לבטל עדות זו.
45
מ״וג. טענת שלא להשביע את עצמו
46
מ״זפש גבן לברר את הספק השלישי, דכיון דעדות זו שקבלו העדים לא נמסרה להם דרך הודאה וחיוב, אלא דרך סיפור דברים בעלמא שמא לא חשובה הודאה כלל להתחייב עליה, ומצו יורשים לטעון דשלא להשביע את עצמו הוא דאמר כן, והלכך השתא נמי דליתנייהו ליורשים, אנן טענינן להו. דהא התוס' בסנהדרין (דף כ"ט ע"ב ד"ה כך) סבירי להו דאפילו לדידיה טענינן "שלא להשביע", וכן הוא דעת בעל המאור, ואפילו להרמב"ם ודעימיה הסוברים דלא טענינן ליה לדידיה, מכל מקום ליורשים ודאי דכולי עלמא מודו דטענינן להו, דאפילו בטענת השטאה סבירא ליה להרא"ש דטענינן להיורשים. וכן כתב הנמוקי יוסף ז"ל להדיא, וזה לשונו: והך טענה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה וכו' ור"ח נמי אפשר שהבנים טענו כן, או משום דאנן טענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון, והלכך בנד"ד שלא אמר דרך הודאה אלא דרך שיחה בעלמא שהרי לא אמר "מודה אני" ולא אמר נמי "אתם עדי" ומכל שכן שלא היו שני העדים במעמד אחד, אין הודאתו חשובה לכלום. וכמו שכתב מרן ז"ל (סימן פ' סעיף ח'): אמר בפני שנים הריני מודה לפניכם שיש לפלוני אצלי מנה ואמר כך דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה, אף על פי שלא אמר "אתם עדי" ואף על פי שאין התובע עמו, הרי זו עדות גמורה ומשלם על פיהם, ע"כ. הרי לך להדיא דכל שאמר דרך שיחה אינה חשובה הודאה. ועיין בבאר היטב (שם ס"ק ט"ו). ומהאי טעמא נראה ברור דאין האלמנה זוכה בטענת ההלואה שלוה בעלה מאביה, ואנן טענינן להו ליורשים שלא בפניהם, דשלא להשביע את עצמו אמר כן.
47
מ״חאולם אחר העיון יש לצדד לזכות האלמנה והבנות ולומר שלא נאמרה טענת שלא להשביע את עצמו אלא במודה שיש לפלוני אצלי מנה, אבל במודה שלוה מפלוני מנה, ומכל שכן כשאומר שהתחייב לה בתוספת כתובתה כדי לפייסה שתעלה עמו לארץ ישראל, וכן לגבי הבנות שהתחייב להם תמורת עבודתן עמו. בכל אלה אין לומר טענה שלא להשביע את עצמו, ואפילו אם טען אינו נאמן לבטל הודאתו, ומכל שכן שלא טענינן כן ליורשיו, והכי מסתברא שאין אדם בודה מעשים שלא היו כדי שלא להשביע את עצמו.
48
מ״טד. כתב בכתב ידו לא מצי טעין טענת השבעה
49
נ׳ברם בטענתא על תוספת כתובתה, כיון דאיכא שטרות שחתום בהן, ושהוא הודה לפני העדים שמסר שטרות לידה, תו ליכא למימר בהו טענת השבעה, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ס"ה סימן א') וז"ל: וגם אם לא תבעו נראה כיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו, דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא וכו', אבל היכא שכתב בכתב ידו, או אחד כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת, כולי האי לא הוה עביד כדי להשביע את בניו, והאי מילתא פסקה מרן ז"ל בסעיף י"ז, ואם כן בנדון דידן דאיכא שטרות חתומים בחתימות ידיהם ליכא למימר בהו תו טענה שלא להשביע, ומה שלא נזכר בשטרות אלה שם הלוה והסכום והזמן לא מרע כח השטר, ואדרבה היא הנותנת להאמין יותר, שהרי ניכר מתוך מעשיו שהאמין הבעל באשתו למסור לה שטרות אלו שתוכל לגבות מהם אפילו בחייו כל זמן שתרצה, ויכולה היתה למלאות את השטר ולכתוב בה שמה והסכום, ואם כן הא מיהא יוצא דהוא חתם בחתימת ידו על התחייבות, ובזה יצאנו מידי טענת השבעה, וכיון שהודה בפני עדים על הסכום ועל כתיבת השטרות, והשטרות עצמם מוכיחים על הסכומים על ידי חותמות הממשלה החתומים בהם זוכה האשה בהם.
50
נ״אואל תשיבני ממה שכתב הרא"ש באותה תשובה עצמה וזה לשונו: ומה שטוענים היתומים בענין כתב ההודאה שהוא כולו כתב יד אחר חוץ מן החתימה שהוא חתם ואומרים כי אפשר שהיה להם זה הכתב קודם לכן בחתימתו בלבד, שכך רגילים העולים לתת לקרוביהם המתעסקים בשבילם, והם כתבו מה שרצו, לאו טענה היא. דאם כן הא דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין, ניחוש להכי? אלא ודאי מילתא דלא שכיחא הוא, כי העולם נזהרים מזה, כדאמרינן לא ליחתום אינש אריש מגילתא, הלכך לא חיישינן להכי. עכ"ל. משמע מזה דהיכא שברור לן שהיה כתב זה בחתימת ידו לבד, שהשטר חלק לפנינו, תו לא מהימנינן להמוציא את השטר על מה שהוא טוען בו, הא ליתא. דלא נאמר אלא בסתם שטרות שיכול המוצא לכתוב בו כל מה שהוא רוצה, בלתי שום גבול, וזהו דכתב הרא"ש דלא חיישינן להכי, אבל בנדון דידן שהשטר מוכיח עליו שהוא לשטר חובו לסכום ידוע, ומה שלא נזכר בו שם הלוה והזמן איננו מבטל השטר, דאדרבא אמדינן דעתיה שלהכי חתם בו כדי שיוכל כל המוצאו לגבות בו כל זמן שירצה, ועוד דכיון שהוא מודה ומספר לעדים שכתב שטרות על סכום זה, הא קמן שהאמין באשתו למסור לה שטרות אלה חתומים בחתימת ידו, ועוד יש לומר דדל מהכא שטרות כיון דבהגדתו הזכיר מילתא דשטרא אלימא מילתא דשטרא להתחייב עליהם, דאי משום שלא להשביע למ"ל להזכיר מילתא דשטרא, ובעיקר הדבר היה נראה לי לומר דבנדון דידן לא שייכא כלל טענת השבעה דלא נאמרה הך סברא דאדם עשוי שלא להשביע אלא במודה שחייב לעלמא, שיכול אותו הלוה להוציא ממנו בדינים או שעל כל פנים הוא חייב לשלם, מה שאין כן במודה שחייב לאשתו, מה שכתב לה בתוספת כתובה, בזה לא שייכא טענת דשלא להשביע, כיון דחוב זה אינו חוב ברור, דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ושמא תמות האשה בחייו ונמצא הוא יורש כתובתה ואכתי נכסים בחזקתו קיימי, ואינו יוצא בהודאתו מידי השבעה.
51
נ״בוסברא זו נראית בעיני לסברא אלימתא, ומטעם זה נמי היה נראה בעיני לזכות את הבנות, דכל שהוא מחייב את עצמו לתת איזה דבר שאינו חייב בו מדינא, לא שייך בו שלא להשביע. דאדרבא במה שהוא אומר שהוא מתחייב לתת, משביע את עצמו יותר, דכל השומע יסבור אי לאו דהוה ליה טובה לא היה נותן. ועוד דגם חוב זה של הבנות איננו חוב גמור, ואפשר שלא יבוא לידי גוביינא, כגון אם תמות המקבלת בחייו, ואם כן כיון דלא שייך בהם טענת שלא להשביע, חשובה הגדתו הודאה, וזכו בהן האלמנה והבנות.
52
נ״גה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה לעניים
53
נ״דאבל אכתי נשאר לנו לדון לענין הבנות, דאף על גב דנימא דחשובה הודאתו הודאה גמורה, אכתי איכא למימר דלא זכו הבנות באמירתו. דבשלמא לגבי האשה שנתחייב לה וכתב לה שטר, שפיר קנתה האשה ואין הבעל יכול לחזור, מה שאין כן לגבי הבנות דלא היה בהם שום קנין, זולת אמירתו והגדתו, אימא חזר בו אחר כך. ואפילו תימא דלא חזר, מאן לימא לן דהיורשים מחוייבים לתת על פי אמירתו. ונראה דשורת הדין נותנת דזכו הבנות משעת אמירה, ומחוייבים היורשים לתת משום דבאמירתו נשתעבדו הנכסים, וכדקימא לן: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והכא נמי, כיון דבנות אלו בנות עניים הן, ומצוה גדולה להשיאן אמירתו זאת חשובה כנדר, ותיכף משעת אמירתו נעשה כאילו הגיעו הנכסים ליד הבנות.
54
נ״הואמינא לה ממה שכתב המרדכי ז"ל בריש פרק אף על פי, וזה לשונו: ובספר ראבי"ה סימן תקצ"ב כתב, מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה אחת, ונפטרה היתומה, ותבעו יורשיה, ופטרו רבינו חיים כהן. והביא ראיה מפרק אע"פ, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה וכו' כל שכן הכא דלכולי עלמא לא יתן, שלא כתב ולא נדר אלא על מנת להשיאה. ולראבי"ה נראה כיון דאמר בירושלמי עלה דההיא דפרק האומר לחבירו וכו', וגרסינן בירושלמי: אמר לחבירו מתנה מרובה אני נותן לך מותר לחזור בו, הדא דתימא בעשיר, אבל בעני נעשה נדר וזכו בו היורשים, וכן מוכח מדתני שילהי פרק נגמר הדין: מותר המת ליורשיו, ועד כאן לא פליגי ר"מ ור"נ אלא בתפיסה. ולההוא דפרק אע"פ לא דמי שלאו כל האומדנות שוות. ע"כ.
55
נ״ודון מינה, דעד כאן לא נחלקו הגאונים אלא במתה, אם זכו בהם יורשים אחרי מותה, ואפילו במתה סבירא ליה לראבי"ה דזכו בהם היורשים, אבל היכא שהיא חיה וקיימת לכולי עלמא מודו דזכתה מדין נדר, ויהבינן להו עכשיו, ורמ"א ז"ל (ביורה דעה סימן רנ"ג) אף על גב דפסק כר"ח, דכתב וזה לשונו: והוא הדין אם נדר אחד מעות ליתומה להשיאה ומתה לא זכו בהם היורשים אף על פי כן ס"ל דבעודה בחייה זכתה מיד אפילו קודם נשואיה, דסיים וכתב: ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומה, וצריך לתת לה מיד, ואין ממתינים עד נשואיה ואם מתה המעות חוזרים, ע"כ. וא"כ דכל זמן שהיא חיה נותנים לה מיד, אע"ג דלא נתנו הרי הם כאילו הגיעו לידה. וכ"כ רמ"א (באבן העזר סימן נ"א) וזה לשונו: אבל הפוסק לעני צריך לקיים, משום דהוה כנדר.
56
נ״זאולם אכתי איכא לאסתפוקי ולומר דלא מהניא אמירתו אלא דוקא בחייו דנותן דחל עליה חובת הנדר, אבל לגבי יורשים שמא אין היורשים חייבים לקיים נדר מורישם. וכמו שכתב רמ"א (בחושן משפט סוף סימן רנ"ב): מי שנשבע או נדר לתת לפלוני כך וכך ומת ולא נתן, יורשיו פטורים ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. הא ליתא. דהא מקור דין זה הוא ממה שכתב הריטב"א ז"ל, והביאו מרן הבית יוסף ז"ל, וזה לשונו: וכתב עוד, מי שנשבע לתת סך ידוע לבתו ומת ולא נתן, הדבר פשוט שאפילו היה שכיב מרע כשנשבע, כיון שלא נתן ולא ציוה ליורשיו לתת שהם פטורים לגמרי, ע"כ. ומינה נלמוד דלא אמר הריטב"א לדינו אלא במקום דלית ביה ליתא דצדקה, ובזה הוא דאמר דאין היורשים מחוייבים לקיים שבועת ונדר אביהם, דאין השבועה או הנדר עושה קנין, ומשום מצוה לקיים דברי המת נמי ליכא, כיון דלא ציוה את היורשים בכך, אבל כל דאיכא ביה לתא דצדקה אמרינן בה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומשעת אמירתו כבר נקנו הנכסים לעני המקבל ונעשה כחוב וכפקדון אצלו, וכשמת מוציאין מידי היורשים.
57
נ״חברם חזינא בקצות החושן בס"ק ה' שכתב: וכן בנודר לעניים אינו עושה קנין, ומשום דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אלא דוקא בקדושת הגוף או בקדושת בדק הבית, אבל נודר לעניים אינו כמסירה, אלא שמחויב לקיים נדרו משום דכתיב: בפיך - זו צדקה, וכיון דמת, אין היורשים צריכים לקיים שבועת אביהם או נדר אביהם, ואפילו אומר הרי זו לעניים, ומעשה וכו' דכיון דנדר ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו. ע"כ.
58
נ״טולע"ד מה דפשיטא ליה להקצות החושן, דבנודר לעניים אינו כמסירתו להדיוט, לאו מילתא דפסיקא היא. ואדרבא חזינא להר"ן ז"ל (דף כ"ח ע"ב) דכתב להדיא איפכא, וזה לשונו: וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורים כאן ובפרק הניזקין. הרי לך להדיא דצדקה חשובה כהקדש, ואמרינן בה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וראיה גדולה לזה נראה לי מעובדא דמסותא (ב"מ ו' ע"ב) דפרשו מינה ר"ח ורב אושעיה וכולהו רבנן, והא ודאי דהקדש דמסותא אינו לבדק הבית דהא כולהו אמוראי לאו בזמן הבית הוו, אלא ע"כ מיירי דהקדישה לעניים, ואפילו הכי מדמינן לה התם לבכור דקדוש קדושת הגוף, אלמא הקדש לעניים כקדושת הגוף דמי לענין זה ובאמירתו כבר קנו עניים דהו"ל כאילו תפסו בו ונמסר לידם, ואף רבינו הטור ז"ל סבירא ליה כן. וכדפסק (ביורה דעה סימן רנ"ח) וזה לשונו: אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט, לפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו, והאי דינא פסקו מרן ז"ל (שם בסעיף ו') והנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן נשאל לחכם והתיר לו, ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול לישאל עליו, ומשמע ודאי דכי היכי דאינו יכול לחזור בו מהאי טעמא גופא זכה העני המקבל אפילו שלא הגיע עדיין לידו דכבר נשתעבדו הנכסים, ונהי דאם נשאל לחכם מהניא לו התרה לחזור משום דפקע הנדר למפרע, דחכם עוקר הנדר מעיקרא, והויא כמאן דלית לה לאמירה, אבל כל זמן שלא נשאל או שמת דליתיה בשאלה, זכה בו המקבל בהחלט, ומוציאים אותו מידי היורשים ככל חוב דעלמא מדין אמירתו גבוה, ובסברא זו קיימי רובא דרבוואתא הראשונים ז"ל כמו שכתב מרן הבית יוסף שם. דהרשב"א דחולק על זה וסבירא ליה דעניים לא חשיבי אלא כמקבל מתנה, ובעינן שיזכו באחד מדרכי הקניה, ולהלכה ודאי תפסינן לעיקר דעת רובא דרבוואתא, ומכל שכן לדידן דגרירנן בתר מרן ז"ל, והראיות שהביא הרשב"א לדינו לענ"ד אינן מכריעות, דסוגיא דבבא קמא שפיר מתפרשא כמו שכתב התוס' התם, דמיירי בדבר שלא בא לעולם, דכה"ג אפילו בהקדש לא קני, או כפירוש ר"ח דרצה ללוותו ולשנותו לפי שעה. ועיין בתשובות מרן ז"ל שהובאו בתשובות רמ"א סימן מ"ז. ובלאו הכי נמי נלע"ד דאין ראיה מהתם, דדוקא בדליכא עניים הוא דבעינן יד עניים שיזכו בו, אבל באיכא עניים בדוכתא שיכולים הם לזכות בו אף על פי שלא הגיע לידם, כיון דמצו לזכות בו אמרינן בהו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
59
ס׳ולדידי נראה ברור דגם הרשב"א ז"ל מודה דגם בעניים חשובה אמירתו כמסירה, ומה שכתב הרשב"א דעניים חשיבי כמקבלי מתנה וצריך בהו אחד מדרכי הקניה, היינו בהקדיש לעניים סתם, דהשתא אפילו אי נימא דחשובה כמסירה, אכתי כיון שלא הגיע ליד אחד מהם ואין כאן יד מבוררת לזכות שנימא כאילו נמסר לידם מצי הנותן לדחות את כל אחד ואחד ולומר לעני אחר יהיבנא, והילכך כדי שיזכה בו העני צריך שיזכה בו באחד מדרכי הזכיה. אבל היכא שנדר לעני מיוחד או במקום דאיכא גבאי עניים דחשיבי כידם של עניים, אף על גב דלא הגיע לידם חשובה כאילו הגיע לידם מדין אמירתו לגבוה. וכדמוכח מההיא סוגיא גופא דקאמר רב יוסף אנן יד עניי אנן, אע"ג דעדיין לא הגיע לידם. ואיך שיהיה אפילו אם נימא דהרשב"א חולק על זה לא קיימא לן כותיה. ועיין בתשובות רדב"ז החדשות סימן ס"ז כתב: ואף על גב דכתב הרשב"א ז"ל דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש דבר לעניים צריך להקנות באחד מדרכי הקניה, ואם לא הקנה יכול לחזור בו, דע דיחיד הוא בסברא זאת וכל גאוני עולם חולקים עליו, וסברי דבאמירה בלבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר, ואם לא נתן עובר בבל תאחר, ואיכא מ"ד דבגלוי דעתו זכו עניים, ויש מי שהפריז על המדה דבמחשבה חייב ליתן, דהכי כתיב כל נדיב לב עולות. ומיהו מסתברא דאין כופין אותו אלא אם כן הוציא בשפתיו.
60
ס״אועוד אני אומר וכו' ואפילו אם תרצה לומר שהוא חלוק גם בזה, יחיד הוא בסברתו זאת, אלא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אפילו בהקדש לעניים, ע"כ. ועיין שם עוד בסימן תת"ב. וכן ראיתי להרב בית יהודה עאיאש בחלק יורה דעה סימן ו' וחושן משפט סימן י"ג, דפסיק ותני דהקדש לעניים הוי דינו כהקדש גמור, ואמרינן בהו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
61
ס״במכל האמור ומדובר יוצא דגם בהקדש לעניים הוי דינו כקדושת הגוף, ודלא כמו שכתב בקצות החושן דלא נאמר דין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בקדושת הגוף או קדושת בדק הבית ולא בהקדש לעניים. וא"כ השתא דברירנא דגם בהקדש לעניים איתיה להאי דינא, ממילא יוצא דמוציאין מידי היורשים משום דכבר זכה בהם המקבל בחיי הנותן, ונמצא אם כן דלא נפלו נכסים אלו ביד היורשים, ואם כן על כרחנו לומר דמאי דפסק רמ"א (סוף סימן רנ"ב) לפטור היורשים היינו במתנה לעשיר, דלית בה משום צדקה.
62
ס״גשוב ראיתי דדין זה במחלוקת הוא שנוי בין מרן ורמ"א ז"ל. דהנה מרן ז"ל בתשו', הובאו דבריו בתשובות רמ"א (סימן מ"ז) סבירא ליה דהקדש לעניים הוי כקדושת הגוף, דכתב וזה לשונו: הרי מבואר דלדברי הכל כיון דאמר סלע זו לצדקה, אף על פי שלא היה שם גבאי זכו בו העניים, ולא יכול לחזור בו. ע"כ. ורמ"א ז"ל שם (בסימן מ"ח) פליג עליה, וסבירא ליה דכיון שהוא אינו חייב לקיים אלא מכח נדר אין לכוף ליתומים לקיים נדרו, ומייתי לה ממה שכתבו התוס' בערכין (דף ו') דנודר ומעריך אין היורשים צריכין לשלם, דהוה ליה מלוה על פה דאינה נגבית מן היורשים. וכן הוא בפרק האומר משקלי עלי (דף כ' ע"א) והיא משנה שלמה: הנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם, ע"כ.
63
ס״דולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו, דהמעין בדברי התוס' (שם, ד"ה כי פליגי) יראה, דאדרבה מדבריהם מוכח להיפך. דהנה בתחילה כתבו, וז"ל: ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדיש חל ההקדש, ולא דמיא למלוה. הרי לך להדיא דסבירי להו להתוס' להוכיח מסוגיא דהתם דבהקדיש מחוייבים היורשים לשלם, דהקדש עדיף ממלוה, ועל כרחנו מטעם דאמירתו לגבוה וכו' ונעשה א"כ כאילו הגיע ליד ההקדש משעה שהקדישו, ואף בנודר ומעריך דבעי שומא והערכה כתבו התוס' שם: ובנודר ומעריך שמה יחול מיד, ולהכי גובה מן היורשים. ועל כל פנים הא מיהא פשיטא ליה להתוס' דבהקדש חל מיד וגובה מן היורשים, ומתניתין נמי הוי תיובתא דרמ"א, לענ"ד, דהא בהדיא תנינא במתניתין: הנודר ומת יתנו היורשים, ונהי דאוקמינן לה בגמ' התם בשעמד בדין, היינו כדי לתרוצי מתניתין אליבא דמאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשים אבל לדידן דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשים משום דקיימא לן שעבודא דאורייתא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ' י"א מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' ובמ"מ שם), ובשו"ע (סימן ק"ז סעיף א') שפיר מתוקמא מתניתין אפילו בדלא עמד בדין.
64
ס״הותו דלסברת רמ"א דאין היורשים חייבים לקיים נדר אביהם, מאי אהניא לן בשעמד בדין, הלא סוף סוף עיקר חיובו בדין הוא משום נדר, ובמותו פקע ממנו חובו ואין היורשים חייבים לשלם. אלא על כרחנו לומר דבאמירתו נתפסו הנכסים ונשתעבדו לקיים נדרו, והילכך גובה מן היורשים.
65
ס״וובגוף דברי התוס' שכתבו (בדף קל"ט) ובנודר ומעריך שמה יחול מיד דלכאורה נראה שהוא היפך מה שכתב בדף כ'. אמר ערכי עלי יתנו יורשים, ש"מ מלוה הכתובה בתורה וכו' והשתא אם איתא לדברי התוס' דבנודר ומעריך חל מיד מאי קאמר ש"מ מלוה על פה וכו', לעולם אימא לך דמלוה על פה אינו גובה ונדר וערכין שאני. וכד דאיקנא פורתא נראה דקושיא זו לאו אתוס' היא אלא הסוגיות קשו אהדדי: דהא בדף ו' אמרינן בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי (כלומר: דלכולי עלמא גובה מן היורשים) כי פליגי באם הזיק, אלמא מוכח להדיא דנודר ומעריך ומקדיש כולהו חד דינא אית להו דחל מיד ונתפסו הנכסים באמירתו, ואילו בסוגיא דדף כ' קאמר דגם באמר ערכי עלי תליא בפלוגתא דדמיא למלוה על פה. ומיהו לולי דברי התוס' היה אפשר לפרש הסוגיא הכי: בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי דנדרו נדר והקדישו הקדש, ונפקא מיניה להיכא שהספיק לעמוד בדין שמוציאין מיד היורשים ולא אמרינן דמשום בעיתותא דמיתה ומחמת טירוף דעתו הוא דאמר כן ואין הקדשו הקדש ולא נדרו נדר. והיינו דפלגינהו מתני' בתרתי בבי, נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב. כלומר: דבהזיק אשמעינן שמוציאין מיד היורשים, אבל בנודר ומעריך ומקדיש לא תני לה משום יורשים, אלא היא גופא קמ"ל, דנודר ומעריך ומקדיש ומחייב לשלם איהו גופיה, ולענין יורשים כל חד כדינו, דבהקדיש חל מיד ונודר אפילו עמד בדין לא מחייבי יורשים, ובהעריך סגי בהעמדה בדין למאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשים, ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא בכולהו חד דינא אית להו, ומוציאין מן היורשים, והכי קאמר בגמ' בדינא דנודר ומעריך כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בדין התשלומין, והיינו בבא דסיפא דקתני אם הזיק חייב, ובזה היו מתיישבות שפיר שתי הסוגיות, אבל לדברי התוס' (שם ד' ק"ט) קשה, וכדאמרן, ותמיהני טובא שלא ראיתי לשום אחד ממפרשי הש"ס הנמצאים אתי שהעיר על זה.
66
ס״זאמנם אחרי החפוש מצאתי להחתם סופר (חלק חושן משפט סימן ק"י) שנתעורר בזה, ותירץ וזה לשונו: דכונת התוס' דוקא בגוסס אמדינן דעתיה כיון שיודע שהטיל על עצמו חיוב מצות עשה של נדר ואין בידו לקיימה, כי משימות יהיה חפשי גמר ומשעבד נכסיו מיד, וכאילו עמד בדין, וכדרך שאמרו חכמים דכל דברי גוסס ככתובים וכמסורים דמו, ככה בנודר ומקדיש מהאי טעמא, ודוקא בגוסס ויוצא ליהרג אבל אדם דעלמא שנדר והעריך ואח"כ מת, זה תליא שפיר במלוה על פה גובה מן היורשים ובהכי מיירי ש"ס שם דף כ', עכ"ד. ולענ"ד אמינא דאין תירוץ זה מספיק: חדא, דמדברי התוס' לא משמע הכי, דהא כתבו שמיד שהקדיש חל ההקדש, ולא דמיא למלוה וכו', ובנודר ומעריך שמה יחול מיד וכו' ופשט דבריהם אלה משמע דבכל אדם קאמרי, ולא דוקא בגוסס, ומשום אומדן דעתא, דנהי דנימא דהוא גמר להקנות אכתי מחסרא זכיה דמקבל וכל שבא לידי היורשים מקמי דליזכו בהם המקבל זכו בהם יורשים, ואי משום דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין אפילו במלוה ואפילו במתנה נמי הויא דינא הכי, ומאי איריא הקדש ונדר דנקט, ועוד דגם מפשטא דסוגיא לא משמע הכי. דהא פלוגתייהו באם הזיק הויא אפילו בבריא, ודומיא דהכי, ע"כ גם הרישא דנודר ומעריך הכי מתוקמא. ודוחק לומר דלצדדין קתני מקדיש ונודר ומעריך בגוסס ויוצא ליהרג והזיק אפילו בבריא. ועוד דאם איתא להאי סברא דגמר ומשעבד בנדר גם במזיק נימא הכי, דכיון דיודע שאחרי מותו פטור מלשלם גמר ומשעבד תשלומי נזקו שחייב לשלם מדין תורה.
67
ס״חתו חזיתיה להגאון חתם סופר ז"ל בסימן ק"כ ד"ה אמנם שכתב וזה לשונו: ויעוין בערכין כתבתי שם על הגליון עיין לקמן ד' כ' ע"א וכו' דלא היה כן גרסת התוס' אי נמי יש לומר דתוס' דשמעתין אזלי למסקנא דלקמן דף כ' ע"א דערכי עלי לא מחסרא ולא כלום. וס"ל דלאותה מסקנא חל מיד והתם בהס"ד דלא אסיק אדעתיה הך סברא דלא מחסרא ולא כלום. משום הכי פריך ש"מ וכו'. ולמסקנא לא צריך לזה. ויותר נראה לי דבתוס' דשמעתין הנוסחא האמתית שמא יחול מיד, אבל אינו גובה מן היורשים רצונם שלענין זה חל מיד שיהיה מצוה על כל פנים על היתומים לפרוע, אבל אין בית דין נזקקים להוציא מידם. אבל אין מצוה על היתומים לפרוע נזקי אביהם, אם לא דמלוה על פה גובה מן היורשים וכו'. עכת"ד.
68
ס״טולענ"ד דבריו נפלאו ממני מאד, דהא ודאי מלוה על פה אינה גובה מן היורשים אפילו בדמי עלי דלא מחסרא כלום אינו גובה מן היורשים, אם לא כשעמד בדין דדוקא אחרי שעמד בדין הוא דאהניא לן הך סברא דלא מחסרא כלום לשלם יורשיו בתשלומים. אבל בלא עמד לדין לא שנא נדר ולא שנא ערכין אינו גובה למאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשים, ולמאן דאמר דגובה מן היורשים לא שנא ערכין ולא שנא נדר בתרווייהו גובה. ואפילו למטוניה דמר לא אהניא תירוצו אלא גבי נדר. והתוס' ס"ל נדר וערכין חד דינא. וכתבו: ובנודר ומעריך שמא יחול מיד. וגם תרוצו השני לא זכיתי להבין דהא ודאי אם חל מיד איננו עוד ממון היורשים ומוציאין מידם כדין עמדו בדין. ומיהו בזה אפשר לומר דהחתם סופר לשיטתו אזיל, דסבירא ליה דלא נשתעבדו הנכסים עד שעת הפרשה. וכמ"ש בסימן ק"י להקשות על דברי התוס' וזה לשונו: ועוד מה שייך לומר דחל. וכי כל מעריך נאסרו חפציו משום שיש בהם חמישים כסף של דמי ערכו. הלא אינם קדושים עד אחר ההפרשה. ע"כ.
69
ע׳ולענ"ד נראה לי, אחר המחי"ר, דלא דק. דאם כן גם כשעמד בדין ומת נמי לא יתחייבו יורשים. כיון דלא הופרשו ולא נשתעבדו נכסים, הא ודאי ליתא. אלא כל היכא דחל ההקדש נשתעבדו נכסים. כדין כל מלוה הכתובה בשטר ומוציאים מידי היורשים. ומכ"ש הקדש דחל מיד ונתפסו הנכסים בקדושתן ודאי דמוציאין מיד היורשים.
70
ע״אובלאו הכי אין דברי התוס' סובלים הגהה זאת. דהא כל קושיית התוס' היתה אמאי לא פליגי בנודר ומעריך כפלוגתיהו בנזיקין, דלר' יוסי מוציאים מיד היורשים ולרבנן לא. ועל זה תירצו דבנדר וערכין לכולי עלמא שמה חל מיד. ומודים ת"ק לר"י דמוציאין מיד היורשים. ומה שנראה לי לומר בכונת התוס', דהתוס' מפרשי הסוגיא כדפרישנן לעיל, וכמו שכתב בסוף הדיבור ונודר ומעריך איצטריך דסלקא דעתין הואיל ואינו נידר וכו' קמ"ל דנודר ומעריך ומקדיש כשאר בני אדם. אלא דהכי קא קשה להו, דע"כ דין חלות ההקדש תלוי בדין מלוה על פה גובה מן היורשים, דלמאן דאמר מלוה על פה גובה מן היורשים וסבירא ליה דשעבודא דאורייתא ה"נ בהקדש חל ההקדש ונשתעבדו הנכסים, אבל למאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשים משום דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא, אם כן כיון דלא נשתעבדו הנכסים לא משכחת ליה חלות ההקדש, דהרי במותו פקעה מהיורשים חובת קיום הנדר, ואפילו אם עמד בדין בחייו לא ישלמו היורשים, דאין עליהם לקיים נדר שנדר אביהם. ולמאן דאמר זה יוצא שאינו מקדיש ואינו מעריך ונודר, כלומר, דאין הקדשו הקדש, אחרי שלא יבוא לידי גביה. ודחיקא להו למימר דנודר ומעריך ומקדיש דקאמר היינו דוקא לגביה דידיה שישלם כשהוא בחיים דוקא, לזה תירצו דבמקדיש פשוט דלא דמי למלוה וחל מיד אליבא דכולי עלמא, ואפילו למאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשים הקדש עדיף ממלוה, ונתפסו הנכסים, ובנודר ומעריך כיון דצריך העמדה בדין ואומדנא כתבו דשמא לכולי עלמא חל מיד, כלומר דיש בו דין חלות לגבות מן היורשים על כל פנים לאחר העמדה בדין דמשעת אמירתו נעשית מלוה אצלו.
71
ע״באיך שיהיה, למאי דאתאן עלה מדברי התוס' אלה אנו למדים ברור דבהקדש חל ההקדש מיד, ואפילו בנודר ומעריך, למאן דאמר שעבודא דאורייתא דקיימא לן כוותיה נשתעבדו הנכסים משעת אמירה ומוציאן מידי היורשים, ודלא כרמ"א ז"ל.
72
ע״גתו כתב רמ"א ז"ל: ועוד דאף אם היה חל הנדר על אביהם אין היתומים צריכים לקיים רק משום דמצוה על היתומים, דלא גרע משאר חוב דמצוה לפרוע, כמ"ש בכתובות (דף צ"א, וב"ב דף קנ"ז) אבל מיהא אין כופין על זה וכו' לע"ד מאי דאמרינן בכל חוב דעלמא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, היינו דוקא בלא הניח להם אחריות נכסים, ולמאי דקיימא לן מדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אבל בהניח להם אחריות נכסים וכן למאי דתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי כופין את היתומים לשלם. וכן פסק להדיא מרן בסימן ק"ז, הלכך כופין אותם לפרוע חוב אביהם אפילו הוא מלוה על פה, ואפילו מהמטלטלים שהניח אביהם.
73
ע״דהדרן למאי דאתאן עלה: מדברי רמ"א אלה למדנו דסבירא ליה דאין היורשין מחוייבים לקיים נדר אביהם אפילו היכא דאית ביה לתא דצדקה. ומעתה על כרחנו לומר דמה שכתב בסימן רנ"ב דאין היורשים חייבים לשלם אפילו בהקדש לעניים דלשיטתו שכתב בתשו' אזיל.
74
ע״השוב ראיתי להגאון רעק"א ז"ל בתשובה שפירש כן דברי רמ"א, ותמה עליו: א) ממה שפסק בסימן רי"ב באומר פירות דקל כשיבואו לעולם אתננו לעניים ומת דאינו כלום, ומשמע דדוקא במת קודם שבאו הפירות לעולם הוא דאינו כלום, אבל באו הפירות לעולם קודם שמת זכו בהם עניים. ב) מ"ש מהאומר הרי עלי עולה דיביאו היורשים עולה, כדאיתא פ"ק דקידושין. ולענ"ד אמינא דאי משום הא לא איריא, דפירות דקל שאני. כיון דהוה דבר מסויים חל עלייהו ההקדש ונתפסו בקדושתם, ולא דמי למקדיש איזה סכום מנכסיו דנעשה הקדש זה מלוה גביה, ומדין הרי עלי עולה אין סתירה לדברי רמ"א דבקדושת הגוף ליכא למאן דאמר דלא חל עליה הקדש, ובזה הוא שנאמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
75
ע״ווהשתא דמה שכתב רמ"א (סימן רנ"ב) הוי אפילו בהקדש לעניים על כרחנו לומר כמו שכתוב בסימן רנ"ג דנדר ליתומה צריך לתת לה מיד, ע"כ. היינו דוקא כשהנודר קיים, אבל במת לא מחייבי היורשים לשלם לדעת רמ"א.
76
ע״זשוב ראיתי להקצות החושן בסימן ר"צ ס"ק ג' דפלפל בחכמה בדין זה ועמד על דברי הרמ"א בתשובתו, ובכלל דבריו דברינו. ומסיק לקיים פסק מרן דבנודר לעניים נשתעבדו נכסיו מדין צדקה. ועיין בשואל ומשיב סימן א' דאייתי תנא דמסייע ליה בהאי סברא להקצות החושן, והוא הריטב"א ז"ל בחידושיו לקידושין דף ע"ו ע"ב, ואיהו דידיה אייתי סברות הפוסקים החולקים בזה, ודעתו נוטה לומר דעניים הוו כהדיוט והיורשים נקראים מוחזקים.
77
ע״חתבנא לדינא בנדון דידן: מכל האמור ומדובר יוצא דבמחלוקת מתניא, ולדעת מרן ז"ל זכו הבנות הנ"ל מדין אמירתו לגבוה, אבל לדברי רמ"א לא זכו הבנות ולא מפקינן מידיהו דיורשים. ומ"מ לענין הלכה אחרי שבררנו דרובא דרבוואתא ס"ל דבהקדש לעניים זכו העניים משעת אמירה, וגם מרן הב"י פסק כן הלכה למעשה ושגם רמ"א לא חלק עליו אלא להלכה אבל למעשה עשה כפסק מרן, ואפשר עוד לומר דגם מה שפסק בשו"ע (בסימן רנ"ב) הוא דוקא במי שאינו עני, דכיון דלא סמך אדעתו לעשות מעשה נגד מרן אפשר דלקבוע הלכה נמי לא רצה לחלוק אדברי מרן, והלכך אף אנן נמי מהדרינן אזכותייהו דעניות הללו דאנן ידעינן שעבדו ושרתו באמונה בעד הבטחה ונדר זה, ולמה יקופח שכרן, ושפיר זכו מדינא כל אחת באלפיים פר' שנדר להן לנדוניתן וינתנו להם מיד ואין היורשים נקראים מוחזקים בזה לומר קי"ל. כמו שכתבנו לעיל בסעיף ב'.
78
ע״טאסיפא דמילתא אמינא שמכל דברי הפוסקים הנ"ל יוצא לן להלכה בנ"ד דזכתה האשה בתוספת כתובתה והבנות בנדוניתן, וגם מה שטוענת האלמנה בהלואת אביה בזה יש לומר דמהניא הודאתו, ואין אומרים בכגון זה דלהשביע את עצמו אמר כן, וכדכתיבנא בסעיף ג', אלא לא עדיפא ממלוה על פה, וישבע התובע שהלוהו ולא גבה ממנו סכום זה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ויטול בשבועה. והנלע"ד כתבתי.
79