משפטי עוזיאל, חלק ט, אורח חיים ט׳Mishpetei Uziel, Volume IX, Orach Chayim 9

א׳א-ג. איסור מחלוקת בין קהילות , ובין יחיד לקהל

ב׳אלול תש״ז

ג׳לכבוד

ד׳החכם הנכבד, ריכא ובר ריכא כמוהר״ר בנימין אלנדאף יצ״ו

ה׳שלום וברכה,

ו׳מכתבו היקר מיום ב׳ לסדר דברים קראתי בחפץ לב, והנאני מאד בדעתי שכבודו יושב באהלה של תורה ולן בעומקה של הלכה, והנני למלאות חפצו ולהשיב בקצרה על שאלותיו.

ז׳א. איסור שני בתי דינים

ח׳בראשית דברי הנני להודיע: מצות וחובת התורה היא על כלל ישראל שיהיו מאוחדים בכל הוראות התורה ומעשה מצותיה. וכן נאמר: ״תורה אחת יהיה לכם״ [במדבר טו,כט], ולעומת זאת נאמר ״לא תתגודדו״ [דברים יד,א], ודרשו רז״ל: לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת, וכן הוא אומר: ״ואגודתו על ארץ יסדה״ [עמוס ט,ו]. ובגמרא מסיק רבא, דשתי בתי דינין בעיר אחת – לית לן בה (יבמות יג,ב-יד,א).

ט׳והנה הרמב״ם ז״ל פסק: ״ובכלל אזהרה זאת שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה, זה נוהג כמנהג אחר, שזה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר ״לא תתגודדו״ [הלכות עכו״ם פי״ב הי״ד].

י׳ומרן ז״ל בכ״מ תמה עליו דפסק כאביי ולא כרבא, וזה נגד הכלל, הלכה כרבא לגבי אביי, והביא פירוש הרד״ך שדברי הרמב״ם הכי פירושם: כשיש חלוק מנהגים, שחלק נוהגים מנהג זה וחלק נוהגים מנהג אחר, אסור משום ״לא תתגודדו״, פירוש, שבמה שהם חלוקים במנהגיהם – נעשים שני בתי דינין, אבל אינם שני בתי דינים ממש… אבל אפשר שטעות סופר נפלה בלשונו, וצריך להגיה: שלא יהיו כשני בתי דינין בעיר אחת, אבל אם יש שני בתי דינין קבועים בעיר אחת, אין בזה משום לא תתגודדו (שם).

י״אוהנה דברי הרמב״ם כפשוטם לא מתפרשים כן (עיין לח״מ שם, ובסה״ק משפטי עזיאל ח״ג כללים סימן א׳ סעיף ט), ולכן נראה לי לתרץ דברי הרמב״ם מדאמרינן: ת״ש במקומו של רבי אליעזר היו כורתין וכו׳ [שבת קל,א], במקומו של ר״ע לא וכו׳ (יבמות יד,א), והאי מאי תיובתא, מקומות מקומות שאני !

י״במכאן למד הרמב״ם שדוקא [בשני] מקומות, כלומר שני בתי דינין בשתי עיירות, הוא דאין בו אסור ד״לא תתגודדו״, אבל בעיר אחת, אפילו אם הם שני בתי דינין – אסור, משום דבכלל אסור זה הוא גם קביעות שני בתי דין בעיר אחת, וכדאסברה לן מילתא בטעמא, שזה גורם למחלוקות גדולות, וטעם זה ישנו גם בשהם שני בתי דינין קבועים בעיר אחת.

י״גוכן מוכח מדאמרינן התם: ״אמר רב הונא אמר רב, שמוטת ירך בעוף כשרה… והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרו רב יהודה אמר רב, שמוטת ירך בעוף טרפה? אמר לי ברי: נהרא נהרא ופשטיה״ (חולץ נז,א). פירש״י: ״כלומר, כל מקום הולך אחרי מנהגו״ (שם יח,ב).

י״דמכאן אתה למד שדוקא במקומות חלוקים, מותר לנהוג מנהגים חלוקים זה מזה, אבל במקום אחר אסור להיות חלוק במנהגים, ואפילו אם הם שני בתי דינין.

ט״ומכאן קשה על מחלוקתם של הספרדים והאשכנזים במנהגם, גם כשהם יושבים בעיר אחת, דלא כהרמב״ם.

ט״זוצריך לומר דשתי קהלות אלה, הואיל וחלוק מנהגיהם נובע ממקומות גלותם, שהספרדים קבלו הוראותיהם של הרמב״ם ומרן בכל פסקי דינם (עיין ברכי יוסף חו"מ סי׳ כ״ה ס״ק כו-כט, וחיים שאל ח״ב ס׳ ל״ח אוח ס״ח, שמחת יום טוב ס׳ י״א ד׳ ל״ח עמוד ב' הלק״ט ח״א ס׳ קפ״ב), לפיכך הרי הם כשני בתי דינין בשתי עיירות (עיין בסה״ק משפטי עזיאל חלק ג כללים סי׳ א׳ סעיף י״א).

י״זב. יחידים שנמצאים בקהלות שמנהגיהם חלוקים

י״חמדינא דגמרא למדנו: דכל יחיד חייב לנהוג בכל עניני הלכה כמנהג המקום שהוא יושב בו, לקולא או לחומרא, מדגרסינן התם: ״במקומו של ר״א היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל, במקומו של ריה״ג היו אוכלים בשר עוף בחלב… רבי אבהו כי איקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי הוה מטלטל שרגא, וכי איקלע לאתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל שרגא… ורבי אבהו היכי עביד הכא הכי, והיכי עביר הכא הכי, רבי אבהו כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן, לא הוה מטלטל משום כבודו דרבי יוחנן״ (יבמות יד,א).

י״טוכן גרסינן: ״כי סליק רבי זירא, אכל מוגרמת דרב ושמואל… – מסיק רב אשי – רבי זירא אין דעתו לחזור הוה״ (חולין יח,ב).

כ׳וכן גרסינן: ״ורב אי סבירא ליה דאסור לימא ליה? אתריה דשמואל הוה, אי הכי מאי טעמא אהדרינהו לאפיה, דלא נימרו כשמואל ס״ל, והדר ביה משמעתיה״ (עירובין צד,א). מכל זה מוכח דיחיד, או יחידים מישראל, חייבים לנהוג בכל עניני הלכה כמקום שנמצאים, משום כבודו של הרב דמתא (עיין בסה״ק משפטי עזיאל ח״ג כללים סימן א׳ ס״ק י״א ד״ה מכל האמור).

כ״אג. הולך ממקום שקבלו חרגמ״ה למקום שלא קבלו

כ״בהר״ן ז״ל נשאל על מי שנשא אשה במקום שנהגו שלא לישא שתי נשים מפני חרם רגמ״ה, והלך למקום שנהגו לישא שתי נשים, ורוצה לישא אשה על אשתו. והשיב: ״בי״ד הגדול שהחרים על דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם, איני רואה שאחד מבני בניהם מאותם שהיה החרם חל עליו בעודו במקומו שנאמר, שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו, לפי שחרם זה אין המקום גורם אותו, אלא אקרקפתא דגברי רמי, ולפיכך איני רואה היתר לחרם זה שלא מדעת האשה״ וכו׳ (בית יוסף יו״ד סי׳ רכ״ח).

כ״גמדבריו אלה מוכח בפירוש שגם הבנים שנולדו במקום שלא קבלו חרגמ״ה חל עליהם אסור זה מדין קבלת אבות עליהם ועל זרעם, משום: ״אל תטוש תורת אמך״ [משלי א,ח].

כ״דוהנה מרן החבי״ב ז״ל הביא דברי הר״ן אלה, והוסיף עליהם מ״ש מהריב״ל, שדברים אלה נאמרו גם כשלא נשא אשה במקום שקיים חרגמ״ה. וכן הסכימו הרד״ך ורשד״ם חלק יו״ד סימן קמ״ט ומשפטי שמואל ס׳ צ״ה. אבל הרש״ך חולק על זה ואומר שאין איסור חרגמ״ה חל על היוצא ממקום שנהוג בו איסור זה, אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם.

כ״הומרן החבי״ב הכריע להלכה כדעת מהריב״ל ודעמיה.

כ״ווחזק את הכרעתו מתוך מעשה שהיה שרב אחר גדול וירא שמים מבני קהלות אשכנז, שרצה לקחת אשה על אשתו, וגדולי הדור מיחו בידו ורצו ״לברכו״ (כנה״ג אה״ע סי׳ א׳ הגב״י ס״ק כ׳). ועוד הוסיף וכתב, שכל הנותן ומסדר לו קדושין של אשה על אשתו, עובר משום: ״לפני עור לא תתן מכשול״ [ויקרא יט,יד] (שם ס״ק כ״א). מכאן למדנו שחרגמ״ה הוא חל על כל אלה שקבלוהו עליהם, מדין מנהג שקבלו אבות עליהם ועל זרעם, משעה שהם ראויים להנשא, ולא דוקא אחרי שנשאו אשה, אלא שעת הנשואין הראשונים מפילה חרם זה בכל מקום שהוא נושא, ומטעמא דהר״ן דחרם זה – אקרקפתא דגברי הוא חל.

כ״זשוב ראיתי ב״שדי חמד״ ז״ל שהביא פלוגתא זאת, ועוד הביא דברי מרן החבי״ב מספר חיים ושלום משם תשובות מרן ז״ל, שבזמנו היה חכם אשכנזי שנשא אשה אחרת על אשתו, והיו שם כמה חכמים והרב הזקן ר׳ קלונימוס, ולא היה פוצה פה ומצפצף, וכתב עוד באותה תשובה דיש מקום להקל לאשכנזי שהוא מחוץ לארצו לישא אשה על אשתו, ומסיק דמידי פלוגתא לא נפקא, ויש להתיר מדין ספק ספקא (שדי חמד מערכת אישות סימן ב׳ סעיף י״ז).

כ״חולע״ד נראה שאין כאן ספק ספקא, וברור הדבר שחרם זה שהוא נעשה לתקנת בנות ישראל, חל מתחלתו אקרקפתא דגברי, כמו שכתב הר״ן ז״ל, ולפיכך אין זה בגדר ספק.

כ״טואם אמנם אין בידינו להכריע בעצם השאלה, מכל מקום מי שכבר נשא אשה במקום שקבלו עליהם חרגמ״ה, אעפ״י שלא כתב תנאי זה בכתובה, הרי הוא כאלו פירש שנושא אותה כמנהג המקום של נשואיה, ולכן אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו, אפילו במקום שלא קבלו חרם זה, אם לא ברשות אשתו בפני בית דין.

ל׳ד. עטיפה בטלית לפני הנישואין

ל״אלאו"ח סימן יז, ג

ל״בהלכה זאת היא מוסכמת מדינא דגמרא, ולא מצאנו שום אסמכתא למנוע עטיפת טלית למי שהגיע לבר מצוה. וכן פסק מרן ז״ל: ״קטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו״. ורמ״א לא חלק על עצם דין זה, אלא שהתנה עליו! ודוקא כשיודע להתעטף וכו׳ (שו״ע אורח חיים סי׳ י״ז סעיף ג׳).

ל״גוכל זה הוא בקטן שהוא בן חנוך, אבל אם הגיע לבר מצוה, חייב ככל מצות התורה (עיין בבאר היטב שם ס״ק ד׳).

ל״דויש ללמד זכות על מנהג זה שאין מתעטפין בטלית עד אחר הנשואין, וכדכתב מהרי״ל, משום דמצות ציצית הרי היא מתקיימת בציצית קטן שלובשים אותו תמיד. ואין אדם חייב ללבוש עוד טלית בת ד׳ כנפות כדי להתחייב בציצית, דאפילו למאן דאמר ״חובת גברא״, כל זמן שאינו לובש הטלית ־ פטור ממצות ציצית (אורח חיים סי׳ י״ט). וכיון שאין מחלוקת בהלכה, ולדברי הכל אם מתעטף בטלית משהגיע לחנוך, ומכל שכן משיהיה לבר מצוה, הרי זה משובח, והרי זה דומה לעובדא דרבה בב״ח וחזר לברך ברכת המזון במקומה ואשכח יונה דזהבא (ברכות נג,ב, ועיין חדושי רעק״א ברכות פ״א מ״ג אות י׳, ועי״ע בתפארת ישראל שם ואיכמ״ל).

ל״הה. הנחת תפילין של יד מיושב

ל״ולאו"ח סימן כ"ה, יא וכן תצו,ג

ל״זדין זה אין לו מקור בתלמודין, ולפיכך אין יסוד לחלק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אלא שניהם שוים בדינם להניחם מיושב,^*נ״ל דצ״ל: מעומד. כמו שנהגו בכל ברכת המצות ועשייתן.

ל״חוהנה בתשובות הלק״ט [הלכות קטנות לרב חגיז] הביא דברי הירושלמי דכל ברכת המצות מעומד (עיין בית יוסף אורח חיים סי׳ ח׳). ונדחק לתרץ מנהגנו, שכיון שלא נזכר דבר זה בתלמודא דידן, לא נהגו קדמונינו לעמוד, והמני״ח הוסיף וכתב: שמעתי דשש מצות הן שברכתן מעומד, וסימנן על״ץ של״ם, עומר לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. והטעם דבכולם כתיב ״לכם״, וילפינן בגזרה שוה מעומד, דכתיב ביה ״לכם״, ומצינו שהוא מעומד מדכתיב ״בקמה״ [דברים טז,ט], ודרשו: אל תיקרי ״בקמה״ אלא בקומה [מדרש תנאים לדברים שם].

ל״טויש שרצה לרמוז מדכתיב: ״עצת ה׳ היא תקום״ [משלי יט״כא], והיינו: עומר ציצית תפלין, וכל זה איננו שוה לי (הלקט ח״ב ס׳ רט״ו).

מ׳ולפי זה יוצא דתפילין של יד שוים בדינם לברך ולהניחם מיושב,^*נ״ל דצ״ל: מעומד. אבל רמ״א ז״ל כתב: ״יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד, ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד״ (אירח חיים ס׳ כ״ה סעיף י״א). והנה דעת ״יש מי שכתב״ הוא מדברי האגור בשם הזוהר, ולא נהגו כן, הואיל ולא נזכר דבר זה בתלמוד ופוסקים, הלכך קם דינא כמ״ש הירושלמי דכל ברכת המצות דינם מעומד, ולפיכך נהגו לברך על שניהם מעומד (עיין בבאה״ט משם כנה״ג שם ס״ק יד, ושערי תשובה ס״ק יא, ועי״ע בספר כף החיים שם ס״ק ע״ה).

מ״אוהנה טעמו ונמוקו של הזוה״ק הוא מבואר בדברי ״מצת שמורים״, הוב״ד בספר כף החיים (שם ס״ק ל״ג). ואנו בני קהלות הספרדים, כיון שקבלנו נוסחת האר״י ז״ל בסדור התפלה, נהגנו כמותו גם בענין הנחת תפילין וברכתה.

מ״במכללם של דברים למדנו שאין זאת בגדר הלכה שיש בה מחלוקת בדין, אלא ממדת חסידות, ומטעם תורת הח״ן הוא שאמרו להניח ולברך על תפילין של יד מיושב. וגם לפי תורת הח״ן אם הניח שתיהן מעומד יצא ידי חובתו. ולא כמחלוקת התנא בקריאת שמע, שלדעת ב״ש צריך שיטה ויקרא מדכתיב ״ובשכבך״, ואם קראה מעומד או מיושב לא יצא ידי חובתו [ברכות י,ב], וכיון שכן נראה ודאי שאין כאן משום ״לא תתגודדו״, הואיל ואין מחלוקת בהלכה. אולם בכל זאת נראה לע״ד שאין לנהוג מדת חסידות זאת במקום שכל הצבור אינם עושים כן, ולא מפני המחלוקת, אלא משום שזה נראה כיוהרא. וכמו שכן אמרו בדין הנחת שני זוגות של תפילין דרש״י ודר״ת (עיין שו״ע אורח חיים סי׳ ל״ד סעיף ג׳ ובאה״ט ושערי תשובה).

מ״גזאת ועוד אחרת, הישיבה בשעת הנחת התפילין בזמן שכולם עומדים, נראית בעיני הרואים כאלו מזלזל בכבוד שמים. והרי זה דומה לדין יום טוב שני של גלויות. וכמו שכן פסק מרן ז״ל: ״בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור״ (שו״ע או"ח סי׳ תצ״ו סעיף ג׳).

מ״דמסתם דברי המחבר נראה דאסור לעשות מלאכה אפילו בצנעה, אבל הטו״ז כתב: נראה הטעם מפני המחלוקת, וכמ״ש סי׳ תס״ח סעיף ד' ואם כן יש היתר אם עושה מלאכה בצינעה וכו׳, ובעל השו״ע היה לו לבאר זה, ואפשר שסמך על מ״ש סימן תס״ח (טו״ז שם ס״ק ב׳). ומג״א כתב: ״שאני הכא (יום טוב שני), כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה, אין לפרוץ בו גדר״ (מג״א שם סק״ד).

מ״הולע״ד נראה דמה שהתירו לעשות בצינעה, היינו במקום שאין צד איסור בדבר, אלא שנהגו כן מדין מנהג שקבלו שניהם, לפיכך ההולך ממקום שלא נהגו אינו אסור, אלא מפני המחלוקת, בצנעה שאין בה מפני המחלוקת – מותר. אבל ביום טוב שני של גליות, שאינו רק מנהג שנהגו, אלא הוא מיוסד מדורות קדומים, המשנה והתלמוד, ודינו לכל דבר כיום טוב ראשון, הלכך כל העושה בו מלאכה, או אפילו נוהג בו מנהג חול, הרי זה נראה כמזלזל בעיקר דין יום טוב שני של גלויות, לפיכך אסור לעשות אפילו בצנעה, אם לא במקום שמניעתו לעשות היא עבירה, כגון הנחת תפילין ביו״ט שני האחרון, וכן כתב הפר״ח: ״כשהלכתי למצרים ודעתי לחזור לארץ ישראל, ביום טוב שני בבוקר, הנחתי תפילין בביתי בצנעה, וקריתי ק״ש עמהם, משום מאמר רז״ל: כל הקורא ק״ש בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד,ב), ואח״כ הלכתי לבית הכנסת והתפללתי תפילת י״ח, דכיון דהוי בלחש כצינעה דמי וכו׳ ולבשתי מלבושי יום טוב, משום דהוא מילתא דפרהסיא״ (פרי חדש סוף סימן תצ״ו).

מ״ומדבריו למדנו שלא הותר לעשות דברים של חול ביום טוב שני, אפילו בצנעה, אלא בדבר שיש צד עבירה במניעתו, כגון תפילין, או כשהוא בצנעה גמור, כגון תפלת י״ח בלחש. וגם צריך לעשותו באופן שלא ירגישו בו הצבור, וכמו שכתב: ״ואעפ״כ סמוך לחתימה ד״אמת ויציב״ קמתי והתחלתי להתפלל קודם שיתחילו הם, דהאריכות אחר שמסיימים הכל, יש בו היכר טפי מההתחלה״ (פר״ח שם).

מ״זמכלל הדברים למדנו, שבכל מקום שיש בו צד עבירה, או נטיה מההלכה, או ממנהג שהתפשט בישראל, מוטל על ההולך לאותו מקום לנהוג כמנהג המקום כל שהוא נמצא בו, ולא הותר אפילו בצנעה, אלא במקום שיש צד איסור במניעתו מעשות כמקומו, כגון תפילין ביום טוב שני של גלויות, ובביתו שאין איש רואהו, או בתפילות לחש, באופן שלא יכירו בו כלל.

מ״חדון מינה לנדון דידן – הנחת תפילין מיושב, כיון שיש מהפוסקים שסוברים להניח אותם בקימה, וכל קהלות אשכנז קבלו הוראותיהם ועושין כן, ויש בזה משום כבוד שמים, אעפ״י שלפי תורת הח״ן מוטב להניחם מיושב, בכל זאת דבר זה לא ידוע לכל, ויש בזה משום נראה כמזלזל בכבוד שמים, לכן צריך להניחם מעומד, כשהוא מניחם בביהכנ"ס.

מ״טו. זמן לבוש טלית קטן

נ׳לאו"ח סימן כד, א

נ״אמרן ז״ל פסק: ״טוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצות בכל רגע, על כן יש בו חמשה קשרים, כנגד חמשה חומשי תורה, וארבע כנפים – שבכל צד שיפנה יזכור, ונכון ללובשו על המלבושים, לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה״ (אורח חיים סי׳ כ״ד סעיף א'). וכבר נהגו ישראל קדושים שלא להסיר הטלית קטן מעליהם כל היום, ואפילו כשנכנסים לבית הכסא (עיין שו"ע ס׳ כ״א סעיף ג). והאר״י ז״ל כתב שגם בלילה וכשהוא שוכב, לא יסיר הטלית קטן מעליו, והוכיח זאת מהא דאמרינן: כיון שראה דוד עצמו ערום בבית המרחץ, אמר: אוי לי שאני ערום מן המצות (מנחות מג,ב). וקשה, דלמה לא אמר כן בלילה, אלא ע״כ שהיה שוכב בטלית קטן, והמג״א כתב: אם קבלה נקבל, ואם לדין ־ יש תשובה, דיש לומר דבלילה על כל פנים היה לו מזוזה בפתחו, משא״כ במרחץ (מג״א ס׳ כ״א ס״ק ב׳).

נ״בועל כל פנים, הלכה זאת מקובלת בישראל, שלא להסיר הטלית קטן אלא בבית המרחץ, וכמ״ש מרן החיד״א בברכי יוסף (אורח חיים סי׳ ח׳ סק״ז) וכיון דשיעור מצות ציצית היא עד שילך ארבע אמות (ס׳ ח׳ סעיף ג׳), לכן ההולך ד׳ אמות בלא ציצית ־ מבטל מצוה מקובלת זאת שהיא מתורת הסוד.

נ״גוהנה מרן החיד״א ז״ל תרץ קושית המג״א וכתב: דלשון וראה עצמו ערום וכו׳ משמע ליה דעל מצוה שעל גופו קאמר (ברכי יוסף או"ח סי׳ ח׳ ס״ק ד). לעומת זאת ראיתי במחצית השקל דכתב: דלכן כתב המג״א: וכ״מ ממאי דאמרינן חביבין ישראל שהקיפן הקב״ה במצות וכו׳ ומזוזה בפתחו וכו׳, מכאן שמזוזה בפתחו חשובה כמצוה שבגופו (מחצית השקל סי׳ כ״א סק״ב). ואין זה מוכרח לע״ד לדחות לשון הגמרא, וראה עצמו ערום, דאע״ג דמזוזה היא מצוה המקיפה את הגוף, אבל אינה בגוף עצמו. ולע״ד נראה לתמוך השגתו של המג״א ולומר, כל זמן שהוא ער הרי יש לו מצוה אחרת של תלמוד תורה, שצריך להיות ישן מתוך דברי תורה (עיין או"ח סי׳ רל״ט ומג״א סק"ו). הלכך כיון שיכול ללמוד או להרהר בדברי תורה, אין לך מצוה שבגופו גדולה מזאת, אבל במרחץ, כיון שאסור להרהר בדברי תורה (או"ח סי׳ פ״ה) ראה את עצמו ערום.

נ״דועל כל פנים, הלכה זאת מקובלת בישראל, שלא להסיר הטלית קטן אלא בבית המרחץ, וכמ״ש מרן החיד״א בברכי יוסף (אורח חיים סי׳ ח׳ סק״ז) וכיון דשיעור מצות ציצית היא עד שילך ארבע אמות (ס׳ ח׳ סעיף ג׳), לכן ההולך ד׳ אמות בלא ציצית ־ מבטל מצוה מקובלת זאת שהיא מתורת הסוד.

נ״הז. תספורת בימי בין המצרים

נ״ולאו"ח סימן תקנ"א

נ״זבכל קהלות הספרדים נהגו שלא להסתפר מי״ז בתמוז עד אחרי תשעה באב, וכמנהג האר״י זצוק״ל (עיין כף החיים ס׳ תקנ״א ס״ק פ׳).

נ״חח. גילוי הראש

נ״טלאו"ח סימן ב, ו

ס׳הלכה זאת ביסודה שנויה במחלוקת בין רבני האשכנזים וכן בין רבני הספרדים. מרן ז״ל פסק: ״אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד׳ אמות בגלוי הראש״ (או"ח סי׳ ב׳ סעיף ו׳), וסתם לשונו משמע שקומה זקופה וגלוי הראש שוים בדינם, ושניהם אסורים מדינא ולא מדין חסידות (עיין באה״ט ושערי תשובה וברכי יוסף שם). אבל דבר זה נתקבל בכל ישראל, ולפיכך כדבר שהוא צביונו של ישראל, ואין להקל בו כלל. ומעולם לא נהגו הספרדים להקל בזה, אלא שיש יחידים שהם מקילים לעצמם, מחוסר ידיעה או קלות דעת. וצריך למחות בהם, שאין זה ממנהגם של ישראל קדושים.

ס״אט. שיעור טלית קטן

ס״בלאו"ח טז, א

ס״גבשיעור טלית קטן אין מחלוקת בין האשכנזים וספרדים. ושיעורו לדברי הכל שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן באורך וברוחב, אלא שרמ״א הוסיף: ״ודוקא כשהגדול לובשו״, והטו״ז פירש דבריו דהיינו לומר שאין הקטן חייב בציצית, רק החיוב על הגדול שלובשו לפעמים, טלית שיש בו לכסות באורך ורוחב ראשו ורובו של הקטן. אבל המג״א דחה פירוש זה, דא״כ לא חדש רמ״א כלום. אלא כוונתו היא לומר שאם הגדול מתבייש לצאת בטלית קטן שבשיעור זה, אינו חייב בציצית (אורח חיים ס' ט״ז סעיף א׳ ומג״א ס״ק ב), פירוש, דלא בשיעורא בלבד סגי, אלא צריך שהגדול לא יתבייש לצאת בו.

ס״דולפי זה מסתברא לומר שרמ״א לא בא לחלוק אלא לפרש. ועל כל פנים למה שנהוג בישראל ללבוש טלית קטן תמיד תחת המלבושים, סגי בשיעור שפסק מרן, דהיינו שיעור שיתכסה בה הקטן ראשו ורובו. ובפחות משיעור זה אינו חייב בציצית. ואסור לצאת בה בשבת לרשות הרבים. אבל טלית מצויצת שיש בה שיעור זה, מותר לצאת בה בשבת לרשות הרבים (עיין אורח חיים סי׳ י״ג סעיף א׳).

ס״הובעיקר שיעור זה, עיין למרן החיד״א בברכי יוסף (או"ח סי׳ ט״ז), מ״ש בשם הנחפה בכסף ומהריק״ש והרדב״ז.

ס״וי. הלכות שחיטה וטרפות

ס״זבהלכות אלו רבו הדעות והמנהגים, לא רק בין הספרדים והאשכנזים, אלא גם בין הספרדים עצמם ובין האשכנזים, יש חלוקי דעות וחלוקי הוראות.

ס״חוזה תלוי בשתי סיבות: א. סיבת המקום, שיש מקומות שבשר כשר נמצא בשפע רב, מפני האקלים ומציאות מים ומרעה טוב ודשן, הלכך הטרפות הם מועטות מאד, ואפשר למוכרן לנכרים בלי הפסד כלל, או בהפסד מועט מאד. ויש להיפך, שאין מקום למכירת הטרפות, ואם כן הוא הפסד מרובה. ויש גם מחלוקת בהלכה, כמו בדיני שנוי צורת האונות והוורדא (יו״ד סי׳ ל״ה סעיף ב׳), וכדומה.

ס״טוהנה בכל הלכות שחיטה קבלו קהלות הספרדים בארץ ישראל, וכן בקהלות אחדות, לנהוג כהוראות רמ״א. אבל בהלכות טרפות, כל קהלה נוהגת כהוראות רבניה הקדמונים, וכל ההולך ממקום למקום, נוהג כמנהג המקום שהוא נמצא בו.

ע׳הנה כתבתי לך בקצור תשובותי על כל שאלותיך, כי באמת ההבדלים שבין הספרדים והאשכנזים רבים הם מאד, ונפוצים בכל חלקי השו״ע, ומפורשים בכל ספרי הפוסקים בתשובותיהם וציוניהם על השו״ע לסימניו ולסעיפיו, ואין צריך לכתוב עוד על כל סעיף וסעיף, כי הכל כתוב ומפורש, דינא יתיב וספרין פתיחו, של רבני האשכנזים והספרדים, הראשונים והאחרונים. הפעם כתבתי לך בקצור בבחינת ־ ״תן לחכם ויחכם עוד״ [משלי ט,ט].

ע״אוהנני מסיים בברכת התורה, ואחולים לבביים, ובברכת קבוץ גלויות, לכתיבה ולחתימה טובה, ולשנה הבאה בארצנו הבנויה.

ע״בבן ציון מאיר חי עזיאל

ע״גראשון לציון הרב הראשי לישראל