משפטי עוזיאל, חלק ט, יורה דעה י״בMishpetei Uziel, Volume IX, Yoreh De'ah 12
א׳א. היתר אבקת ביצים
1
ב׳ליו"ד סימן פ"ו
2
ג׳כד אייר התש״י
3
ד׳לכבוד הרה״ג וכו׳
4
ה׳כמוהר״ר אלחנן אדסקר יצ״ו
5
ו׳תל אביב
6
ז׳שלום וברכה בחבה נעימה,
7
ח׳מכתבו היקר מיום ט״ז דנא קראתי בחפץ לה, והנני להשיב מאהבה על שאלתו וחדושיו בסייעתא דשמיא.
8
ט׳א. אבקת ביצים
9
י׳הלכה פסוקה היא: ״עכשיו נוהגים ליקח ביצים בסתם מכל אדם, לפי שאין ביצי עוף טמא מצוי בינינו (יו״ד סי׳ פ״ו ס״ב). מנהג היתר זה הוא בביצים קלופות או מסופקות, שאין להכיר כשהן בשלמותן אם הן ביצי עוף טהור או טמא, דביצים שאפשר להכיר שהן ביצים טמאות, אין להתירם בלי הבחנה הראויה בצורתן ובתכנן, דכלל הוא בדין: כל היכא דאפשר לברורי, אין להתיר על פי הרוב.
10
י״אמכאן ברור ומחוור שמנהג היתר זה ליקח ביצים בסתם מכל אדם הוא גם בביצים קלופות, ומפורש מצאנו שהתירו לקנות מגוי פת שנילוש בביצים, במקום שנוהגין לאכול פת של גויים (יו״ד סי׳ פ״ו ס״י, ועי״ע בפר״ח שם), מטעם זה יש להתיר אבקת ביצים בשופי, ויש לצרף לזה טעם פקוח ואסור ממשלתי, כמו שאכתוב לקמן בנדון אבקת חלב.
11
י״בב. איסור והיתר אבקת חלב
12
י״גליו"ד סימן קט"ו
13
י״דב. אבקת חלב
14
ט״וכאשר החלו להביא מצרכים אלה ארצה נדונה שאלה זאת, והנה בענין אבקת חלב לכאורה היה נראה להתיר לדעת המתירים חמאת עכו״ם, משום שחלב בהמה טמאה אינה נקפאת וה״ה לאבקת חלב, אבל היתר זה לא נראה בעיני, משום דאעיקרא דדינא גם בחמאה לא הותר לגמרי, אלא שאין מוחין למי שנהגו להתיר, ובמקום שאין מנהג – אין להתיר אלא אחרי בשול, עד שהלכו צחצוחי חלב (שו״ע יו״ד סי, קט״ו ס״ג), לפיכך אין להתיר אבקת חלב שהוא דבר שלא נהגו בו היתר עד היום, וכלל גדל הוא בדין: כל דבר שהותר מפני המנהג, אין לך בו אלא מה שנהגו בפירוש, ולא להקיש דבר לדבר ולהוסיף היתרים על מה שלא נהגו.
15
ט״זועוד נראה לי ודאי שאבקת חלב אינה דומה לחמאה, ושפיר נעשה אבקה מחלב טמאה כמו מן הטהורה, הלכך גזירת חכמים בעינה עומדת.
16
י״זכן היה נראה להתיר מטעם בטול ברוב, שהרי גם אם נחוש לתערובת חלב טמא, הלא חלב טמא אינו מצוי אלא במדה קטנה ומועטה מאד, ולפיכך אבקת חלב טמא שמעורבת עם אבקת חלב טהור, היא בטלה במעוטה בשיעור אחד מאלף או פחות מזה, וכל דבר שמתבטל ברוב חוזר ונעשה הוא עצמו היתר ומותר לאכלו לכתחלה, אולם גם היתר זה לא נראה לי לסמוך עליו, שהרי גזירת חכמים על חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, הוא אפילו בידוע שאין לו דבר טמא בעדרו (יו״ד סי׳ קט״ו סעיף א׳).
17
י״חהא למדת שגם במקום שהעדר כולו הוא של בהמה טהורה, וידוע שאין דבר טמא בעדר, ואם כן אם יביא חלב בהמה טמאה מהחוץ, אינו אלא מעוט קטן כלפי חלב הטהור שבעדר, בכל זאת אסרוהו חכמים על יסוד: חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה [עירובין עז,א].
18
י״טמטעם זה יש לאסור אבקת חלב שהוא עומד באסור גזרת חכמים זאת. אבל אחרי שנודע לנו ממקורות מוסמכים שאבקה זאת נעשית בפקוח ממשלתי, האוסר הכנסת חלב טמא למקום שמיצרים בו אבקת חלב, ואם תמצא תערובת כזאת – מחרימים כל החלב ומענישים את אלה שערבו בה חלב טמא, או כל דבר אחר שאינו חלב בהמה טהורה – ידיעתנו זאת שמשה לנו יסוד בריא וחזק להתיר, שהרי התירו חלב במקום שירא הגוי שמא יראה אותו הישראל, אע״ג שעתה אינו רואהו, כיון שאפשר שיראה אותו (שו״ע שם). וה״ה והוא הטעם כשהוא ירא מפני פקוח הממשלה ועונשה, שהיא מפקחת עליו ואפשר לה לתפשו בקלקלתו בכל עת ובכל שעה.
19
כ׳על יסוד זה הסכמנו להתיר אבקת חלב.
20
כ״אג. אכילת איסור לאחר זמן היתרו
21
כ״בלאו"ח סימן תקנ"א
22
כ״גג. אכילת איסור לאחר זמן היתרו (אכילת בשר שנשאר מסעודת שבת, בשבוע שחל בו ט, באב)
23
כ״דמעכ״ת פלפל בחכמה בסוגין דחולין (יז,א): ״בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו״, וכתב הרא״ש [שם סי׳ כג] דנפקא מינה לענין נדרים, שנדר אחד לזמן פלוני שאז יתחיל האסור, ונשאר בידו מאותו המין שהיה הולך ואוכל, אי חל איסור נדרו על מה שנשאר בידו.
24
כ״הובספר ״ראש יוסף״ הקשה: אמאי לא בעי רבי ירמיה על בשר של עכו״ם, דבשעת הכיבוש הותר אפילו כתלי דחזירי, אם נשאר אחרי הכיבוש מהו, ועוד הקשה רמשנה מפורשת שנינו: אשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה נתגרשה, ועבד שאמרו לו נשתחרר וכו', וכולם שהיתה תרומה בפיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו, ורבי יהושע אומר: יפלוטו (תרומות פ״ח, א-כ). וע״כ לא נחלקו תנאי אלא כשהיתה התרומה בפיהם, אכל לכו״ע אסור לאכול לכתחלה! הא למדת שדבר שהיה מותר ונאסר אחרי כן, אסור משעת איסורו, ואם כן מאי מבעיא ליה לרבי ירמיה תפשוט ממתניתין?
25
כ״וומעכ״ת תירץ וכתב לחלק בין דבר שלא היה שם איסור עליו, כגון בשר נחירה, דעד שנאסר היה מותר בהחלט, משום דנחירתן זו היא שחיטתן, הלכך מבעיא לן אם איסור זה חל על אותו בשר שהיה מותר, מה שאין כן כתלי דחזירי שהיה שם איסור עליהם, אלא שהותרו לאכלם לאותם האנשים ובאותן השעות שהיו צריכים לכך, פשיטא לן שאף אם נשארו אחרי זמן ההיתר, הרי הם נאסרים, וה״ה לתרומה ששם תרומה עליה והותרה לאשת כהן או עבדו. כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד חוזר הדבר לאסורו.
26
כ״זדברי מעכ״ת נראים לי נכונים בסברתם, אלא שלע״ד דברי ה״ראש יוסף״ תמוהים מעיקרם במ״ש אמאי לא בעי בגמרא על בשר של גוי, ובאמת מסוגין דגמ׳ מוכח דפשיטא לן דכתלי דחזירי שנשארו אחר הכבוש אסורין, דגרסינן התם: ״אימת, אילימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרי להו וכו׳ בשר נחירה מבעיא אלא לאחר מכאן״, הרי לך מפורש דלאחר שחזרו לאיסורם כתלי דחזירי אסורים אף שיורם, שאם לא תאמר כן, קשיא, השתא כתלי דחזירי שרו, איברי בשר נחירה מיבעיא? וא״כ קשה ומאי בעיא בבשר נחירה? מכאן מוכרח שהחילוק הוא בין דבר שהותר רק לשעתו מפני סבה מיוחדת לכך, כגון כתלי דחזירי, שבזה פשיטא לן דאסור תיכף כשעבר זמנו וסבתו, שבהבטל הסיבה בטל גם המסובב, וה״ה בתרומה באשת כהן ועבד, שלא הותרה להם אלא כל זמן שהכהן חייב במזונותיהם בסבת הנשואין, או הקנין, הלכך משעה שיצאו מרשותו של כהן, נאסרו גם השיריים של תרומה שהיתה בפיהם, ולא נחלקו התנאים אלא בהיות התרומה בפיהם, ולא משום שהתחיל בהיתר, אלא משום דר״א סבר הלעוס הרי כבלוע (עיין הר״ש שם מהירושלמי), אבל לד״ה אסור לתת תרומה שנשארה בידיהם אחרי שפקעה מעליהם רשות הכהן, שבזכותו היו מותרים לאכול, והיינו מטעמא דאמרן, דבבטול הסבה בטל גם המסובב, מה שאין כן בבשר נחירה, שהתירו לא לזמן ולא מאיזו סבה שהיא, אלא שלא נאסר מעיקרו, ועתה כשנכנסו לארץ נוסף איסור זה שלא היה, הלכך שפיר מבעיא לן אם שיורי בשר נחירה נאסרים, כלומר אם מצות שחיטה היא לאסור אכילת בשר על ידי נחירה, וא״כ נחירה שלפני האיסור בהיתרו קאי, או שמצות שחיטה נאמרה לאסור אכילת בשר נחירה לא מפני שנעשה באיסור, אלא משום שהוא בשר נבלה,דמשעה שהצטוינו על השחיטה נעשה כל בשר נחירה כבשר נבלה. וכמו שנבאר לקמן,
27
כ״חבזה מתורצת קושיא אחרת על בעיא זאת ממתניתין: ״אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול, יכנוס״, ת״ר, מנין שאם אירס את האלמנה והתמנה להיות כהן גדול שיכנוס, תלמוד לומר ״יקח אשה״ [ויקרא כא,יד] (יבמות סא,א), הא למדת ראי לאו רבויא ד״יקח אשה״, הדין נותן דאם אירס אלמנה ונתמנה להיות כה״ג דלא יכנוס, מכאן דלא אמרינן: הואיל ואישתרי אישתרי, ותפשוט מינה לדין אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמם לארץ.
28
כ״טולפי מה שכתבנו ניחא, דבאמת דבר פשוט ומקובל דכל דבר שהיתרו הוא מפני סבה או העדר סבה, בהסתלק הסבה מסתלק גם המסובב, או בהתחדש סבה מתחדש גם המסובב ממנה, הלכך הדין נותן לאסור אלמנה ארוסה לכהן משנתמנה להיות כהן גדול, ולכן הוצרך קרא להתיר, ובאברי בשר נחירה הבעיא היא בפירוש כונת התורה לאיסור זה, והכי פירושא: איסור בשר נחירה אינו מפורש בתורה: לא תאכל בשר נחירה, כמו שנאמר באיסורים דומין לו: ״לא תאכלו כל נבלה״ [דברים יד,כא] ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ [שמות כב,ל] ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״ [ויקרא ג,יז] וכדומה, אלא הוא יוצא בדרך לאו הבא מכלל עשה, ״כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך״ [דברים יב,כא] לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה, מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה (חולין יז,א ופירש״י ד״ה הותר להם בשר נחירה), לכן איבעיא ליה לרבי ירמיה אם איסור זה הוא לומר שלא הותר לך מעתה בשר נחירה אלא ״וזבחת״ ממקום שזב חתהו (חולין כז,א), אכל בשר שהותר עד עתה בנחירה, כיון שעד עתה נחירתו הוא שחיטתו, מותר, או שנאמר משהצטוינו על השחיטה, כל בשר שהוא בשר נחירה הרי הוא בכלל ״לא תאכלו כל נבלה״, ואסור גם בשר נחירה שהשתייר מלפני שנכנסו ישראל לארץ. ולפי״ז מדויקים דברי רש״י שכתב: ״ודרוש וקבל שכר הוא״, הואיל ואין ללמוד ממנו על שאר איסורים מחודשים וכדאמרן.
29
ל׳דומה לזה מצאנו מחלוקת אמוראים בהלכות שחיטה: רב אמר, הכי אמר ליה רחמנא למשה – לא תשייר רובא, רב כהנא אמר, הכי אמר ליה רחמנא למשה ־ שחוט רובא (חולין כח,כ). ולפי״ז מתורצת השגת הרא״ש על רש״י: ״ולא נהירא לי, דדוקא למיסבר קראי״ וכו׳, ולפי מה שכתבתי ניחא, דגם בעיא זאת היא בגדר למסבר קראי.
30
ל״אומעתה אסורה נא להבין דברי הדא״ש ז״ל דכתב: ״נפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינים מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנותר שבידו״ (חולין פ״א סי׳ כ״ג). וזה דומה לאברי בשר נחירה שהוא איסור מחודש, אבל לע״ד נראה דבאיסור שאדם אוסר על עצמו, אין להסתפק בדבר, שהרי מין פרי זה אסר עליו וסתמו כפירושו, בין אם נמצא אצלו מקודם, או שהוא יהיה לו אחרי זמן האיסור. דכלל הוא בנדרים: הלך אחר לשון שמדברים בני אדם [נדרים ל,ב].
31
ל״במעדני יום טוב (שם אות ק׳) דקדק מלשון הרא״ש שהיה אוכל והולך, ״כלומר שאם בכיון [־בכוונה] הניח ולא אכל ודאי אסור״, ועדיין לא נתבארו לי דברי הרא״ש, דמה בכך שהיה אוכל והולך, והא אסור עליו מין זה, ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, הלכך מאותו זמן שאסר מין זה עליו, נאסר גם מה שהיה הולך ואוכל. ואפשר לתרץ ולומר שאין דרכם של בני אדם לאסור על עצמם דבר שהוא בתוך פיהם, לכן סתם נדרו הוא כפירוש שלא לתת לתוך פיו מין זה שאסר עליו, מאותו זמן שנדר, אלא שאם כן, אין זה דומה לבשר נחירה, כלל.
32
ל״גונראה שלכן כתב הרא״ש: ״אי נמי, כגון שרצו בית דין לאסור דבר אחד, כגון שאסרו גבינות העכו״ם ושלקות וכיוצא בהן, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל״, וזה דומה באמת לספק איברי בשר נחירה, דאיבעיא לן אם איסור נוסף זה שהוא לסייג, הוא מכוון גם למה שהיה בידו של ישראל קודם האיסור, או שמעתה לא יאכל הגבינות שהן בשעת האיסור ביד גוי.
33
ל״דוהנה מרן החיד״א ז״ל כתב: ״יש מקילין לאכול בשר מבושל שנשאר מסעודת שבת, ושמעתי מי שהביא ראיה להתיר מההיא דאיבעיא לן פ״ק דחולין: ״אברי בשר נחירה״ וכר, וכתבו הפוסקים דבדרבנן נקטינן להקל, וה״ה הכא דהוי מנהג בעלמא, אמרינן בהא הואיל ואשתרי לשבת אשתרי לחול. ואף שיש לדחות ראיה זו, לפי שמחלקים רבנן בתראי, מכל מקום אין למחות בידי המקילים״ (ברכ״י או"ח סי׳ תקנ״א סק״ו).
34
ל״המדברי הברכ״י מוכח דמפרש בעיא דאברי בשר נחירה מטעם: הואיל ואשיתרי אישתרי, ולא היא לענ״ד, דאם כן, גם כתלי דחזירי יהיו מותרים אחר שכבשו, וזה אינו, כמו שמוכח מסוגיא דגמרא, אלא נראה ודאי כמו שכתבתי דהספק הוא במהות אסור החדש וכדאמרן, הלכך אין ללמוד מזה להתיר בשבוע שחל בו ט׳ באב בשר שהשתייר משבת, הואיל ובשר זה לא הותר אלא בשבת ומשום עונג שבת, ובעבור השבת חוזר לאיסורו, אולם לדינא ודאי דאין למחות בידי הנוהגים היתר, הואיל ועיקר דין זה הוא מנהג, וכמו שאסיק מרן החיד״א ז״ל. מכאן סתירה לדברי הרא״ש דכתב נ״מ לנדר וכו׳ או שרצו בין דין וכו׳, ולפי מ״ש אין ללמוד מבעית הגמרא בבשר נחירה לכל איסורים אחרים, ומחוורתא כדברי מאור עינינו רש״י ז״ל דבעיא זאת היא בגדר ״דרוש וקבל שכר״.
35
ל״וד. איסור באכילת כל שהוא מתקרובת ע"ז
36
ל״זליו"ד סימן קל"ט
37
ל״חד. איסור באכילת כל שהוא מתקרובת ע ״ז
38
ל״טמעכ״ת העיר על דברי הרמב״ם שכתב: ״האוכל כל שהוא מתקרובת ע״ז, מבשר או מפירות אפילו מים ומלח, האוכל מהם כל שהוא לוקה, שנאמר: ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״ [דברים לב,לח] (ה׳ מאכלות אסורות פי״א ה״א), ממ״ש במתני׳: ״היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב״ [שבועות פ״ג מ״א], ולדברי הרמב״ם הרי מצינו אוכל כל שהוא שהוא חייב, בתקרובת ע״ז?
39
מ׳ולענ״ד נראה לתרץ, דהנה בגמרא אקשינן: והרי מפרש? ומתרץ: מפרש נמי כבריה דמי (שבועות כא,ב), והנה בדינו של הרמב״ם הקשה הרמב״ן: ״ומ״ש שלוקה, איני יודע מנין לו וכו׳, אבל יתכן שילקה מדכתיב: ״פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו׳ וקרא לך ואכלת מזבחו״ [שמות לד,טו] (כ״מ שם), ועדיין קשה דאי משום ״ואכלת מזבחו״, לא יהיה לוקה אלא בכזית, ככל איסורין שבתורה שנאמר בלשון אכילה! וצריך לומר, דכיון שתלה הכתוב איסור אכילה זה בכריתת ברית, מזה מוכח דאיסור זה הוא משום חשיבות, הואיל ומביאה לידי כריתת ברית, ולפי״ז דינו כמפרש, שהרי טעמו של מפרש כתב רש״י: ״בדיה טעמא מאי, משום דחשיבה, מפרש נמי איהו אחשבה עליה״, אף אנו נאמר בתקרובת ע״ז, כיון שאיסורו הוא משום דאחשבה לע״ז, הרי הוא כמפרש.
40
מ״אוהנה הלח״מ כתב דלוקה שתים, משום ״לא ידבק בידך״ וכו׳ ומשום ״לא תאכל כל תועבה״ (שם), וכיון שכן, ודאי הוי כמפרש, שהרי פירשה תורה ואמרה: ״ולא ידבק בידך מאומה״.
41
מ״בה. יבום בקטנה
42
מ״גלאבן העזר סימן קס"ז
43
מ״דה. יבום בקטנה
44
מ״התו חזיתיה למעכ״ת דהקשה על הרמב״ם דכתב: ״ומותר היבום בקטנה, זולת לרבי מאיר שהוא מקיש אשה לאיש, ולא יהיה אצלו יבום כשר אלא לגדולה״ (פירוש המשניות להרמב״ם נדה ר״פ בא סימן), ודבריו נסתרים מסוגיא ערוכה: ״אמרו לו לר״מ, יפה אמרת שאין חולצין, איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש, ומה טעם אין מייבמין, אמר להם קטן – שמא ימצא סריס, קטנה – שמא תמצא איילונית, ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה״ (נדה לב,א), הרי לך מפורש דאיסור יבום קטן וקטנה לר״מ אינו מהיקש דאשה לאיש, אלא מטעם דשמא תמצא איילונית ומטעם דחייש למעוטא.
45
מ״וולכאורה זו היא השגה אלימתא! אולם חובה עלינו לרחוקי נפשין כדי לתרץ דברי הרמב״ם, שכולם הם ברורים ומצורפים, לזאת נראה לי שט״ס נפלה בדבריו, וצריך לנסח אותם כדלקמן:
46
מ״זוכבר ידעת שהאשה לא תחלוץ עד שתביא שתי שערות, וכר״מ דמקיש איש לאשה, ומותר היבום בקטנה זולת לר״מ, ולא יהיה אצלו יבום כשר אלא לגדולה, ולכן אמר פה לא חולצת ולא מתייבמת.
47
מ״חוהדברים מגיעים למ״ש התוס׳: ״אבל לחליצה בעינן שתהא גדולה, כדאמר נמי התם: יפה אמרת שאין חולצין, איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש״ (נדה מח,א תד״ה וחכמים אומרים). ולישנא דמתניתין הכי דייקא, שלא נחלקו ר״מ וחכמים אלא בבא עליון עד שלא בא התחתון, משמע דבלא סימנים כלל לא פליגי, לזה כתבו התוס׳ דנקט מחלוקתם בבא העליון משום ״או חולצת״ דבקטנה שלא הביאה סימנים כלל, גם לרבנן אינה חולצת, משום דסברי כר״מ דמקיש אשה לאיש.
48
מ״טוהם הם דברי הרמב״ם לפי מה שנסחתי דבריו שהאשה לא תחלוץ וכו׳, וכר״מ, וכן מכוונים דבריו בהלכותיו שכתב: ״היבמה הקטנה אם רוצה היבם ליבם מיבם, אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק וכו׳, כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש, כך אין היבמה חולצת עד שתעשה אשה גדולה״ (ה׳ יבום וחליצה פ״א הלכות י״ז וי״ח).
49
נ׳הרי לך מפורש דלענין חליצה קיימא לן כר״מ, דמקשינן אשה לאיש, לפי שחכמים נמי לא נחלקו עליו בזה.
50
נ״אוהנלע״ד כתבתי
51
נ״בבן ציון מאיר חי עזיאל ראשון לציון הרב הראשי לישראל
52