משפטי עוזיאל, חלק ט, יורה דעה י״גMishpetei Uziel, Volume IX, Yoreh De'ah 13

א׳א-ב. איסור חלב מיובש ודם קרוש

ב׳ליו"ד סימן פ"ז

ג׳כב ניסן תשי״ב

ד׳ברכת שמים מעל, מנה אחת אפים, לאיש מן הרמתיים

ה׳הגאון המפורסם חו״ב משנתו קב נקי

ו׳כמוהר״ר חיים בלאך יצ״ו

ז׳ברוקלין, ניו-יורק

ח׳שלום וברכה בחבה נעימה,

ט׳מכתבו מיום ב׳ דנא קראתי בכל לב, והנני לענות:

י׳רמ״א ז״ל פסק: ״עור הקיבה, לפעמים מולחין אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב – מותר, רמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר״ (יו״ד סי׳ פז סעיף י).

י״אומעכ״ת כתב: ומנסרת השאלה לענין החלב שעל הקיבה, והביא דברי הגאון ר״מ אריך זצ״ל, שכתב ועל החלב ודאי שאין שום היתר בלא ניקור, ואף שיש בו ששים, ומדמה כבודו גם לענין הדם שבקיבה, שהוא אסור תורה וצריכה הקיבה מליחה, והנני עונה על ראשון ראשון:

י״בא. חלב מיובש

י״גבתשובתי הקודמת כתבתי, שדברי ״שבלי הלקט״ לא נאמרו אלא להתיר נתינת החלב לתוך הקיבה, דכיון שנתייבש והיה כעץ ואין בו לחלוחית בשר, אין לאסור משום פליטת הבשר לתוך החלב, מטעם זה יש להתיר גם נמצא חלב מיובש בעור הקיבה, דכיון שהתייבש ולא נשאר בו לחלוחית, אינו מפליט טעמו או ממשו לתוך החלב, אבל לענין אכילת הקיבה עצמה, אם היא קיבת טריפה, ואין צריך לומר אכילת החלב שבה, אפילו אם היא מבהמה כשרה, ודאי הוא שאסור, דאיסור שנתייבש – אינו יוצא מאיסורו.

י״דב. דם שבקיבה שהתייבש

ט״וגרסינן בגמ׳: ״אמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות (החצוניות) ואכלו – חייב, ולקח ונתן [ויקרא ד,כה,ל,לד] אמר רחמנא, והאי בר לקיחה ונתינה הוא. בחטאות הפנימיות ואכלו, פטור, ״וטבל והזה״ אמר רחמנא [שם ד, ו,יז], והאי לאו בר טבילה והזאה הוא, ורבא דידיה אמר: אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב, הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות״ (מנחות כא,א). ועוד גרסינן תנן התם: ״הקפה את הדם ואכלו וכו׳, חייב, בשלמא הקפה את הדם ואכלו, כיון דאקפייה אחשובי אחשביה״ (חולין קכ,א), פירש רש״י: הקפה – הקירוש על גבי האור, והתוס׳ כתבו: הקפהו בחמה איירי (ד״ה הקפה).

ט״זמכאן מפורש יוצא שדם שהקפהו בחמה ואכלהו חיים*, גם לדעת התוס׳ דסברי כזעירי, דם שבשלו באור או מלחו ואכלו ־ פטור מכרת (מנחות שם תד״ה כאן), ואין לחלק ולומר, שגם שהתייבש והיה כעץ פטור לדברי הכל, הואיל והוא גרוע מנקרש, שהרי כבר הוכחתי בתשובתי הקודמת ולעיל בסעיף א, שכל דבר האסור באכילה, נמשך אסורו גם אחרי שנתייבש, ודבר זה מוכח מעצמו, דלשון נקרש משמע גם כשהיה כעץ, שהרי הרס עצמו לא נאסר משום טעמו, אלא משום שראוי לכפרה, ולדעת התוס׳, שהותר הדם בבשולו באור או במלח, היינו משום דלא הדר להיות צלול כמו שהיה, וכמ״ש בגמרא: כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם (מנחות שם), הלכך קרשו בחמה, אפילו אם ייבשו כעץ – הרי הוא באסורו לדברי הכל, וכן דייק בלשונו שבלי הלקט, וכתב: ״לפעמים מולחים אותו״ וכו׳, ללמדך שדוקא כשמולחין אותו הוא שמותר למלא אותו חלב, אבל בלא מליחה אסור, דאע״ג שאין בו לחלוחית, הרי יש משום תערובת דם בתוך החלב.

י״זג. איסור הג'לאטין

י״חליו"ד סימן ע"א

י״טג. איסור הג׳לאטין

כ׳מכאן אני מוצא טעם נוסף, לאסור הז׳ילאטינא, אפילו אם היא עשויה מעצמות בהמה שלא נמלחו, שכיון שהעצמות צריכים מליחה, אם לא נמלחו, אסורים משום הדם שבהם (עיין יו״ד סי, עא סעיף ג). ואין להתיר ז׳ילאטינא הנעשית מעור ועצמות בהמה כשרה, אלא מאלה שהומלחו כדין וכהלכה. והנה מעכ״ת כתב בשם הרב מהר״ם גרינברג יצ״ו, להעיר תשומת לבי על מ״ש הרא״ש בשם הראב״ד, דמה שאמרו בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י״ב חדש (חולין נח,א), ר״ל שאחר י״ב חדש אין בה לחות כלל, והיא כעפרא דעלמא (הרא״ש שם ובית יוסף סי׳ פד).

כ״אולע״ד נראה שאין מכאן סתירה למה שכתבתי, דקושטא הוא בכל איסור שהתייבש אינו יוצא מאיסורו, אבל בריה שאינה מתקיימת י״ב חדש, שאני, לפי שהיא חוזרת לעפרה, וזהו טבעה של בריה זאת, שאינה מתקיימת י״ב חדש בחיים, וכשעברו עליה י״ב חדש אחר מיתתה, חוזרת לעפרה, אבל כל שאר איסורים, ואפילו אם נתייבשו לגמרי שלא נשאר בהם לחלוחית, באסורא עומדים.

כ״בעל מה שכתבתי בתשובתי הקודמת: וכל ז׳ילאטינא היא בחזקת איסור אם לא שנעשתה בפקוח הרבנות ותעודתה. העיר מעכ״ת וכתב: אותה הזי׳לטינא, שכהדר״ג אוסר נעשה בפקוח הרבנים להתיר, וכו׳, לזאת אשיב ואומר:

כ״גמעכ״ת השמיט רישא דהאי פסקא שכתבתי: ז׳ילאטינא שנעשית מעצמות בהמות אסורות, אסורה באכילה, וכל ז׳ילאטינה היא בחזקת אסור וכו׳, דברים אלו ברור מללו, שכל ז׳ילאטינא שידוע שהיא נעשית מעצמות בהמות האסורות, אין להם היתר לדעתי, ולא מהני פקוח הרבנות או הכשרם להתיר, ולהכשיר את האסור, והוספתי ואמרתי, וכל ז׳ילאטינא וכו׳, להודיע שיש אפשרות להתיר מאכל זה שהוא נקרא ז׳ילאטינא אם נעשה מעור ועצמות בהמה כשרה, אלא שגם זה לא הותר אלא בפקוח הרבנות ותעודתה, שהיא נקיה מכל תערובת אסור אחר, ובמליחת העצמות והעור, כדין וכהלכה.

כ״דוהנלע״ד כתבתי

כ״הבן ציון מאיר חי עזיאל

כ״וראשון לציון, הרב הראשי לישראל

כ״זהערה: ספר ״עדות לישראל״ שפרסם הרה״ג הענקין יצ״ו, שציין מעכ״ת במכתבו זה, אינו מצוי אצלי, ולא ראיתיו עד האידנא^*בשנת תשמ״א יצא לאור הכרך הראשון של ״כתבי הגאון רבי יוסף אליהו הענקין זצ״ל״, ושם בעמוד 177 עוסק הרב הענקין בדין הג'לאטין.

כ״חמאמר זה הודפס לראשונה (כמצויין שם) בהמסלה ש״ב חוברת יא־יב. החלק ההלכתי בכתביו נקרא ״עדות לישראל״. בשנת תשמ״ט נאספו תשובותיו בהלכה – ״תשובות איברא״ – והודפסו בכרך שני של כתביו., אבל לענ״ד נראה שאין מקום לפלפולים בדין זה, וכמו שסיימתי בתשובתי הקודמת: הלכך הז׳ילאטין היוצא מהם מעיד על עורות ועצמות אלה שלא יבשו לגמרי, ועדיין ספוג בהם הגוף, ובאיסורא הם עומדים.