משפטי עוזיאל, חלק ו, יורה דעה חלק ג פ״אMishpetei Uziel, Volume VI, Yoreh De'ah 81
א׳(ליו"ד סימן רצ"ו)
1
ב׳מאלינס אם יש בהם משום כלאי הכרם
2
ג׳ט"ו תמוז תש"א
3
ד׳לכבוד
4
ה׳ידידי ויקירי הרב הגאון המפורסם
5
ו׳כמוהר"ר אליעזר יהודה וולדנברג יצ"ו
6
ז׳נדרשתי לאשר בקשני לחוות דעתי:
7
ח׳א. בשאלה שעמדה לפניו בדבר המאלינס, אם יש בהם משום כלאי הכרם. והנה מעכ"ת פסק להתיר משני טעמים:
8
ט׳1. שהמאלינס הן מין אילן וכדכתבו החיי אדם ומשנה ברורה לענין ברכת הפירות.
9
י׳2. ממ"ש הרמב"ם ומרן בשו"ע: שאר מיני זרעים מותר לזורעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות והלכך הואיל והמאלינס הם מין אילן וגם מיני זרעים. אין בהם משום כלאי הכרם. עכת"ד.
10
י״אנעתר לבקשתו החביבה עלי מאד, הנני לחוות דעתי בשאלה זאת, ואען ואומר בס"ד:
11
י״בא. מין אילן לענין ברכה
12
י״גגרסינן בגמרא: היכא מברכינן בורא פרי העץ? היכא דשקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק, לא מברכינן עליה ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה. ופירש"י גווזא ענף של העץ. וכן משמע מדברי התוס' שכתבו: נראה דתותים ופיזיש ובונטוניש וכיוצא בהם צריכים לברך בורא פרי העץ, שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים. וכי שקיל הפרי בשנה זאת הדר אתי פרי דאותו העץ עצמו (ברכות מ. ותד"ה איתיה).
13
י״דדון מינה היכא שאין העץ עצמו מתקיים שנים רבות ואף על פי שהשרשים מתקיימים ובכל שנה מצמיחים ענפים ופירות אין דינם כאילן לענין ברכה ומברכין על פירותיהם ב"פ האדמה, והרא"ש ז"ל כתב: ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ: אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ. ועוד אומר סימן אחר בתוספתא: כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה; וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ (הרא"ש ברכות פ"ו סי' כ"ג). ודבריו נראים כסתראי דברישא כתב: כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ, משמע שאם אינו צריך לזורעו אעפ"י שלא נשאר ממנו אלא שרשיו דינו כאילן. ואלו מדברי התוספתא שהביא מוכח דכל שמוציא עליו מעיקרו נמי נקרא עשב והיה צריך לומר: אבל בתוספתא כתב סימן אחר. כלומר שהתוספתא חולקת אגמרא. והנה הב"ח עמד על זה וכתב: ומ"ש ועוד אומר סימן אחר בתוספתא אינו חולק עמ"ש בתחילה אלא מוסיף, לפי שמתחילה לא יהיב סימן אלא בדברים הנזרעים, והתוספתא אומר סימן אחר בדברים שאינם נזרעים כל שמוציא מעיקרו עשב הוא ומברכין עליו בפה"א. פירוש: כל שמוציא האוכל שהוא הפרי מעיקרו מתחת הקרקע עשב הוא, אבל כל שאינו מוציא האוכל עצמו מתחת הקרקע אלא תחילה גדל העץ שהוא נקרא ענף. מן השורש שתחת הקרקע ואח"כ מוציא פרי מענפיו אילן הוא ומ"ש: וכל שמוציא עליו מענפיו. הוא טעות סופר וז"ל: כל שמוציא האוכל מענפיו וכו' (ב"ח או"ח סי' כג) ואין דבריו הולמים דברי הרא"ש לע"ד.
14
ט״וולכן נראה שפירוש דברי הרא"ש כך הוא, שבתחילה פירש דברי הגמרא במ"ש היכא דשקלת ליה לפירי איתיה לגווזא דהיינו שנשארים השרשים בארץ. הואיל ואין צריך לזורעם דינם כפרי העץ. ובתוספתא נתן סימן אחר שאף דברים שאינם נזרעים שנה בשנה נקראים עשב, כל שאין פירותיהם יוצאים מתוך הענפים אלא מתוך העלים הצומחים מן השרשים דומיא דפרי הבאנאן (תאני חוה), מברכים עליהם ב"פ האדמה.
15
ט״זלפי זה יוצא לדעת הרא"ש דשני תנאים הם הקובעים ברכת ב"פ העץ. א. שאינם נזרעים שנה שנה. ב. שהעלים יוצאים מהענפים, אבל אם נזרעים בכל שנה או אפילו אינם נזרעים ועליהם יוצאים מעיקרם, הרי הם כפרי האדמה ומברכים עליהם ב"פ האדמה. ולפי זה אין צריכים להגיה דברי התוספתא אלא גירסתנו היא הנכונה.
16
י״זוהטור ז"ל כתב: וסימן לידע איזהו פרי העץ או פרי האדמה. כל אילן שעושה משנה לשנה נקרא פרי העץ. אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וצריכים לזרעו בכל שנה נקרא פרי האדמה (או"ח סי' רג) ופירוש דברים הוא דאין נקרא פרי העץ אלא בשני תנאים אלה א) שהוא אילן, להוציא דברים שמוציאים עליהם מעיקרם אינם בגדר אילן; ב) שעושה פירות משנה לשנה ואינו צריך זריעה, ועל כל פנים דברי הרא"ש הם חולקים על פירוש רש"י והתוס' וכדאמרן ודלא כהב"ח שקרב את הרחוקים ופירש דברי התוס' כדעת הרא"ש שהרי התוס' כתבו מפורש שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זאת הדר אתי פרי באותו העץ עצמו. ומ"ש הב"ח: כלומר העץ שהוא השורש, אינו הולם דברי התוספות ככתבם ומשמעותם הברורה.
17
י״חולהלכה פסק מרן ז"ל: על תותים גדלים בסנה בורא פרי האדמה. והיינו כדעת הגאונים דכתבו: כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו. ולזה מכוונים דברי רמ"א שכתב דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא משרשיו לא מיקרי עץ.
18
י״טועל המאזניש (היינו תאני חוה) פסק מרן דמברך ב"פ האדמה (שם סעיף ג), והיינו משום שמוציא עליו משרשיו ולא מענפיו ככל העצים.
19
כ׳ובשאלה דידן היינו במאליניס, המג"א כתב: ברוימבערן וערפרט מברך בורא פרי האדמה, ואגודה כתב יברך בורא פרי העץ, שכן הענף מתקיים ימים הרבה, וכי שקיל פרי הדר אתו מאותו ענף עצמו, עכ"ל. ומזה דן המג"א וכתב: וכן אותם שקורין בפולין יגידעס השחורים, אבל האדומים גדלים בעשבים ומברכין ב"פ האדמה (שם) ובשערי תשובה (שם) כתב: ומ"ש אותן הנמצאים וכו' הן אותם הנמצאים במדינתנו שקורין קאלינס (שם). והם הם המאלינים שבשאלתנו כמו שכן נודעתי מפי רבני פולין שבארצנו שהאדומים אלה הם הנקראים מאליניס. ובספר חיי אדם כתב: ועל מאלינעס כתב הטו"ז לברך בפה"א, ואני ראיתי בעיני שהראו לי העצים שגדלים עליהם והם אילנות ממש ומתקיימים כמה שנים, וא"כ אין ספק שמברכין בפה"ע (חיי אדם כלל נ"א סעיף ט').
20
כ״אולמעשה ראוי להורות כדברי הטו"ז משום דלא יהיה אלא ספק ראוי לברך ב"פ האדמה כמ"ש מרן ז"ל: אם הוא מסופק אם הוא פרי העץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה (שם סי' כו סעיף א').
21
כ״בב. מין אילן בדין כלאי הכרם
22
כ״גמע"כ רב חביבאי יצ"ו פסק בסכינא חריפא שברכות וכלאי הכרם שוים בדינם וכל שחשוב אילן לגבי ברכה לברך עליו ב"פ העץ חשוב אילן לפטור מאיסור כלאי הכרם, ומזה דן להתיר נטיעת מאליניס בין הגפנים.
23
כ״דולדידי אין הדבר פשוט שהרי התוס' ז"ל הביאו דברי הירושלמי: ההגין ואטדין מין אילן הן ואינן כלאים בכרם. והתניא אלו הן מיני דשאין הקונדס והאטד ומשני תמן לברכה והא לכלאים (ברכות מ' תד"ה איתיה).
24
כ״המכאן שאין למדין כלאים מדין ברכה, וכן מוכח מדגרסינן התם: על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר ב"פ האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסים אומר ב"פ העץ. ופירש"י: מיני נצפה הוא צלף. מכאן דפירות הצלף היינו הקפריסין לדברי הכל הם כפירות אילן לענין ברכה. ואילו לגבי כלאי הכרם תנן: צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם ב"ה אומרים אין כלאים בכרם. אלו ואלו מודים שחייב בערלה. הא גופא קשיא אמרת צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם. אלמא מין ירק הוא והדר תני אלו ואלו מודים שחייבים בערלה. אלמא מין אילן הוא? הא לא קשיא ב"ש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא (ברכות ל"ו.) הא למדת דאע"ג דלענין ברכה פשיטא לן דקפריסין שהוא פירות הצלף מברכין עליו ב"פ העץ. לענין כלאים מספקא להו לב"ש, ואף לב"ה שאומרים שאין כלאים בכרם הוא משום דפשיטא להו מצד עצם הנטיעה שאין בו כלאים, אבל לא משום שמברכין עליו בפה"ע. הלכך אין ללמוד ממינים שמברכין ב"פ האדמה, להתיר כלאים בכרם.
25
כ״וועתה נובין ונדון מגופה של הלכה זאת.
26
כ״זוהנה בתוספתא תנינן: זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו ה"ז ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו ה"ז אילן (תוספתא כלאים פ"ג ה' י"ב) ובירושלמי מתניא הכי: את שהוא עולה מגזעו מין אילן, משרשיו מין ירק. התיבון הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו? כאן בודאי כאן בספק (מעשרות פ"ד ה"ד, כלאים פ"ד ה' ז').
27
כ״חמכלל הדברים למדנו לענין כלאים א) שכל נטיעה שמוציאה עליה משרשה כגון תאני חוה, הרי הם מין ירק ואסורים בכלאי הכרם.
28
כ״טב) נטיעות שהן מוציאות עלין גם משרשיו וגם מגזעו כגון כרוב הוא ספק ירק ספק אילן והולכין בספקו להחמיר כדין כל ספק אסורא לחומרא.
29
ל׳ג) נטיעות שמצמיחים מגזעם בצורת ענפים המתפצלים מן הגזע ומן הקנים והאטדין וההגין הם מין אילן (ערובין לד:).
30
ל״אוהרמב"ם ומרן ז"ל פסקו: זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלין, מעיקרו הרי זה אילן, והצלף אילן לכל דבר (הלכות כלאים פ"ה ה"כ ושו"ע יו"ד סי' רצו סעיף ט"ו) והם הם דברי התוספתא כלשונם, ומהם למדנו דכל שמוציא עלין מעיקרו אעפ"י שמוציא גם מגזעו ה"ז ירק ושניהם אסורים בכלאי הכרם ודוקא אותם הנטיעות שאינן מוציאות כלל עלין מעיקרן הן מין אילן ומותרים.
31
ל״בועתה נבוא בשאלה דנדון דידן והיא דין מאליניס לענין כלאי הכרם.
32
ל״גוהנה מדברי המ"א למדנו דנטיעה זאת היא בת שני מינין שחורים שנקראים יאדגעס, ומברכין עליהם ב"פ העץ. והאדומים שהם גדלים בין העשבים ומברכים עליהם ב"פ האדמה. והחיי אדם סובר להיפך ומעיד בגדלו בעדות ראיה שראה העצים שגדלים עליהם והם אילנות ממש.
33
ל״דואם אמנם נאמנים עלינו דברי החיי אדם שהוא ראה שמאליניש אדומים גדלים על עצים ככל יתר האילנות, ולפי זה הרי הם בגדר מוציאים עלים מענפיו ויש להם דין אילן להתיר בהם כלאי הכרם. אולם לעומת זאת אין אנו רשאים להורות כן נגד דברי המ"א שכתב מאליניס אלה שהם אדומים גדלים בין העשבים.
34
ל״הועל כגון זה הורונו רז"ל ואמרו: למה מנו חכמים את אלה כדי שיהא בקי בהן ובשמותם (פסחים מ"ג) ודברים אלה הם בנין אב לכל הוראות בהלכה שהיא תלויה בידיעת מהותו וטבעו של כל דבר לדעת את הדברים על בורין ועל אמתותן לאור הוראותיהם של רז"ל.
35
ל״וג. זרעים בכלאי כרם
36
ל״זתנן התם: הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם – פירש הרע"ב: מן התורה, אבל מדרבנן הוו כלאים דהכי מוכח במנחות טו. (כלאים פ"ה מ"ח), אבל מדברי הרמב"ם מוכח דמיני זרעים מותר לזורעם בכרם אפילו לכתחילה, דכתב: אין אסור משום דכלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות (ה' כלאים פ"ה ה"ו). הא למדת דמיני זרעים מותר לזרעם ואין בהם אפילו אסור דרבנן.
37
ל״חאולם דברי הרמב"ם נראים סתראי, שהרי כתב ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם, אבל שאר זרעים אסורים מדבריהם (שם ה"ג).
38
ל״טובזה נאמרו שני תירוצים, הכ"מ כתב: דמ"ש שאר זרעים אסורים מדבריהם היינו בנאכלים, אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם.
39
מ׳והרדב"ז כתב: דזרעים האסורים מדבריהם היינו זרעי ירקות אבל שאר זרעים שאינם ירקות מותר לזורעם בכרם, וטעמא דמילתא דירקות דאית בהן שאסורים מן התורה, כגון קונבוס ולוף גזרו מדרבנן, אבל שאר זרעים דלית בהו אסור תורה לא גזרו בהם, נמצאו שלש חלוקות בכלאי הכרם: כל מיני תבואה עם הכרם אסורים מן התורה. מיני ירקות קצתם מן התורה וקצתם מדברי סופרים. שאר זרעים מותרים לכתחילה (שם).
40
מ״אוהראב"ד ז"ל גריס במתניתין: הארוס וכו' מין זרעים ואינם כלאים זה בזה והטעם לפי שאין מקיימין מהם (רדב"ז שם).
41
מ״בולרש"י ז"ל כל שיש להם שורש ואין זרעם כלה אינו בגדר זרעים ואסור מן התורה, שכן כתב בפירושו: אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם, ובהנך תולין אשכלות כעין ענבים (מנחות טו:).
42
מ״גמכאן אתה למד שמ"ש שאר זרעים מדרבנן אסירי היינו אפילו שאין להם שורש ולא אשכולות.
43
מ״דולדידיה צ"ל דגורס במתניתין כהראב"ד: הארוס וכו' מין זרעים ואינם כלאים ומטעמא דאינם מתקיימים אבל שאר זרעים אסורים מדרבנן, ומסתברא לן שבעיקר דברי רש"י לא נחלקו הפוסקים, ולכל הדעות כל נטיעה שיש להם שורש ואין גזעם כלה יוצא מכלל זרעים.
44
מ״התדע מדכתב הר"ש ז"ל: דשושנת המלך אין זה מה שאנו קורין רוזא בלעז דהא חזינן דקא שקלת ליה לפירא איתיה לגווזא (הר"ש כלאים פ"ה מ"ח).
45
מ״והא למדת שדבר מוסכם הוא זה שכל דבר שהוא בגדר אילן היינו שאין זרעו כלה, אינו נמנה בגדר זרעים.
46
מ״זומתניתין נמי הכי דייקא אפילו לגירסת הרמב"ם, מדתנן: הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים. ומדערבינהו ותנינהו מוכח דכל מיני זרעים היינו דומיא דהנך דארוס וכו' שזרעם כלה הוא שאין להם כלאים אבל כל דבר שאין זרעו כלה, הרי הוא בגדר אילן ולא בגדר זרעים. ומעתה אם נאמר שמאליניס שבשאלה דידן הוא מין אילן אי אפשר לומר עליו שהוא גם מין זרעים.
47
מ״חובלא זה נמי גם אם נניח שמאליניס אלה הם מיני זרעים, אין להתיר בהם דין כלאים משום דלהראב"ד לא הותר מיני זרעים אלא אלה שנזכרו במתניתין ומשום שאין מקיימין מהם ולהרמב"ם ז"ל לא הותרו מיני זרעים גם מדרבנן אלא באינן נאכלין להכ"מ אם בזרעוני ירק להרדב"ז.
48
מ״טמהאמור ומדובר למדנו שאין להתיר נטיעות המאליניס בכלאי הכרם מדין זרעים אבל מדין אילן יש להתירם אחרי הסתכלות מעולה בדרך גדולם וכדאמרן לעיל בסעיף א'.
49
נ׳והנלע"ד כתבתי.
50