משפטי עוזיאל, חלק ו, יורה דעה חלק ג צ״אMishpetei Uziel, Volume VI, Yoreh De'ah 91
א׳ליו"ד סימן שט"ו
1
ב׳מבכרת שיצאה מלאה ובאה ריקנית ולא מצאו במקומה שום סימנים של דם או לכלוך אחר וכעבור זמן ילדה ולד
2
ג׳לכבוד ידידי וחביבי הרה״ג דעסיק
3
ד׳באוריתא תדירא כמוהר״ר רפאל ביטון יצ״ו
4
ה׳רב לעדת הספרדים במושב מגדיאל
5
ו׳שלום וברכה
6
ז׳נדרשתי לאשר שאלני לחוות דעתי בשאלה שבאה לפניו, באיש שיש לו חמורה שלא בכרה והתעברה, ובהגיע זמנה ללדת אירע הדבר ששכחו אותה בעליה לילה אחד מחוץ לרפת, ובבוקר מצאוה ריקנית ולא מצאו שום סימנים של ולד ולא שום סימנים של דם או לכלוך אחר.
7
ח׳אחרי זמן המליטה עיר חי ושלם ככל הולדות ונסתפק בעל החמור אם מה שהפילה בראשונה היה דבר שלא פוטר את הבא אחריו מן הבכורה והעיר הנולד חייב בפדיון פטר חמור, או שמא מה שילדה אשתקד היה ולד מעליא, וזה שבא אחריו פטור מן הבכורה.
8
ט׳וזאת תשובתי בעזרת צור ישועתי:
9
י׳גרסינן בגמרא: בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית, הבא אחריו בכור מספק. ואמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות ולד מעליא ילדן והאי פשוט הוא, ומסקינן בגמרא רוב יולדות מטנפות וזו הואיל ולא טנפה איתרע לה רובא. וכתבו: התוס׳ וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה אמור טנפה וילדה (נדה כט ותד״ה וזו).
10
י״אהלכה זאת פסקו הרמב״ם ז״ל ומרן ז״ל וכתבו: מבכרת שיצאה מלאה וחזרה ריקנית, הבא אחריה בכור מספק שמא הפילה דבר שאינו פוטר מן הבכורה (יו״ד סי׳ שט״ו סעיף ד׳).
11
י״בוהנה הגרעק״א כתב: תמוה לי הא לפי סוגיא דנדה מבואר כיון דרוב מטנפות וזו לא טנפה איתרע רובא אם כן זהו דוקא ביצאה ולא שהתה. אבל בשהתה אמרינן דילדה ולד מעליא וטנפה מקודם. וכמ״ש בתוספות והוה ליה להשו״ע ואחרונים לחלק בזה וצלע״ג (חידושי רעק״א ז״ל).
12
י״גולכאורה היא תמיהה עצומה. אולם אחר העיון נראה לתרץ דהרמב״ם ומרן ז״ל סבירא להו דרוב בהמות יולדות ולד מעליא ורוב יולדות מטנפות דבר אחד הן דאין רוב יולדות ולד מעליא אלא כשמטנפות, לפיכך כשלא ראינו שטנפה ולא ראינו ולד מעליא אפילו אם שהתה בחוץ, משום ספק דאימור טנפה אין מחזיקין הולד שהוא של קיימא, אלא חוששין שמא הוא מן המעוט שלא טנפה, והלכך הוא ספק נפל.
13
י״דולישנא דגמרא הכי דייקא: בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית. וסתם יצאה ובאה משתמע אפילו אם שהתה דהרי סוף סוף לא ראינו שטנפה וכיון שאין ולד קיימא לפנינו הרי הוא ספק נפל דכל ולד של קיימא הוא כרוך עם אמו ונמצא על ידה, ולכן פסקו הרמב״ם ומרן כלישנא דגמרא.
14
ט״וועדיין קשה שהרי אם ראינו שטנפה הוי השני הבא אחריו פשוט, דכיון שטנפה איתחזק רובא דרוב בהמות יולדות ולד מעליא, והיה להם להרמב״ם ומרן לפרש זאת, ואין לומר שסמכו על מה שפסקו: בהמה דקה שטנפה דהיינו שנמוח העובר ויצא המיחוי פטורה מן הבכורה (שם סעיף ז׳) וטינוף בבהמה גסה היינו שיליא. וכדתנן: סימן הולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שיליא ובאשה שפיר ושיליא (בכורות יט:).
15
ט״זולפי זה מאי דאמרינן הכא רוב בהמות מטנפות, היינו דבר הכולל לכל הבהמות, דקה בטינוף וגסה בשיליא. וכן פסקו: בבהמה גסה שהפילה שיליא פטורה מן הבכורה (שם).
16
י״זאבל באמת אין זו תשובה שהרי רוב בהמות מטנפות ויולדות שנאמר בסוגין, אין זה אלא טנוף שלפני יום הלידה, וכדפירש״י, וכן כתב בתוס׳ הרא״ש: האי טנוף הוי קודם לידה ולא טינוף דלעיל דהוי מיחוי הולד, ולפי זה קושיתנו במקומה עומדת שהי״ל להרמב״ם ומרן ז״ל לפרש שאם טנפה יום לפני הלידה ויצאה מלאה ובאה ריקנית הולד שבא אחריו הוא ודאי פשוט ולא בכור, ויש לישב.
17
י״חובנדון דידן דיצאה ושהתה ובאה ריקנית לדעת התוס׳ הבא אחריו הוי ודאי פשוט, אבל לדעת הרמב״ם ומרן ז״ל, אפילו אם שהתה בחוץ כיון שלא ראינו שטנפה ולא ראינו את הולד אעפ״י שתולין יותר לומר ששיליא הפילה ונטרפה ואבדה, ושיליא הוא סימן לולד מעליא. מכל מקום מידי ספק לא נפקא. הלכך כשיצאה מלאה ובאה ריקנית חיישינן שמא הפילה ומעכב הטלה לעצמו (יו״ד סי׳ שכ״א סעיף י׳).
18
י״טוהנלע״ד כתבתי.
19