משפטי עוזיאל, חלק ח, אורח חיים מהד' תליתאה י״טMishpetei Uziel, Volume VIII, Orach Chayim 19
א׳א. ברכת המשקאות למיניהם
1
ב׳(או"ח סימן רב)
2
ג׳• בדיני ובגדרי "מי פרות" ו"מי שלקות", מהו הגורם הקובע מהי ברכתם • ברכת השכר • ברכת תה וקפה
3
ד׳כ״ח תמוז תש״ז
4
ה׳לכבוד התלמיד הותיק מר אהרן יצחק לאוב יצ״ו
5
ו׳שלום וברכה.
6
ז׳מכתבך הגיע לידי ביום י״ג סיון דנא, וקראתיו בחפץ לב. והנה לשאלותיך במכתב זה הססתי להשיב, כי הלא הנך נמצא בעיר של חכמים וסופרים ובאהלה של תודה במתיבתא ׳תורה ודעת׳, ויכלת למצוא תשובות לשאלותיך מפי מוריך הרבנים הגאונים שבמתיבתא זאת.
7
ח׳אבל בקוראי במכתבך שנשארת יתום קטן מאביך, חשבתי שמא אגרום לך עגמת נפש בהעדר תשובתי, ואכשל בלאו החמור ד׳כל אלמנה ויתום לא תענון [שמות כב,כא], שמחייב לנהוג בהם מנהג כבוד (רמב״ם הלכות דעות פ״ו הלכה י׳). לכן דחקתי את עצמי, אמנם באחור זמן מפני רוב טרדותי, להשיב לך על שאלותיך בעזרת צורי וגואלי.
8
ט׳שאלה א
9
י׳איזו ברכה מברכין על מי פירות, המחבר פסק לברך שהכל, אבל הטו״ז פסק לברך כברכת הפרי, היכי פסקינן?
10
י״אתשובה:
11
י״בא. שיטת התוספות והרא״ש
12
י״געיקר דין זה שנוי בגמרא: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו, מאי טעמא, זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא דתנן, דבש תמרים ויין תפוחים ושאר מי פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר. פירש״י: דזיעה בעלמא הוא, ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה, אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי (ברכות לח,א). מכאן למדנו שעל מי פירות שזבו מאליהן, או על ידי סחיטה, מברכין עליהם שהכל, מטעם שמי פירות הם זיעה ולא פרי, וכן כתבו התוס׳: משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר וכו׳, ולאפוקי מה״ג שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים (שם ד״ה האי דובשא). וכוונתם לומר שדוקא משקין מכל מיני פירות הוא שמברכין עליהם שהכל, אבל אם נתן לתוכן מים, מברכין עליהם כברכתן, לפי שהפירות נותנים טעם במים, ואין זו זיעה אלא טעמו של הפרי. ודבריהם מפורשים יותר במקום אחר: והיוצא מן הפירות קרי זיעה, ולא כמו שפירש בהלכות גדולות דהיינו דוקא התם דתרו ליה במיא, אבל דייב מן תמרי מברך עליו בורא פרי העץ, דהא קאמר מר בר רב אשי דזיעה בעלמא הוא, והיוצא מן הפירות קרי זיעה… ועוד דמייתי עלה ברייתא דתרומה וכו׳ ורבי יהושע פוטר, וטעמא משום דלא אשתני למעליותא (ב״ב צו,ב תד״ה אחד).
13
י״דמכאן למדנו: שתי דעות הפכיות בדין זה: בעל הלכות גדולות סובר שדוקא על המים שנשרו בפירות הוא שמברכין שהכל, אבל מים הזבים מן הפירות מברכין עליהם כברכתם. והתוס׳ סוברים איפכא, דמי פירות מברכין עליהם שהכל, משום דהוו זיעה, אבל מים שנשרו או שנתבשלו בהם הפירות, מברכין עליהם כברכת הפירות עצמם, משום שזהו טעמם של הפירות. והרשב״א ז״ל [ברכות לח,א] הביא דברי בה״ג בשם רבינו האי גאון ז״ל בשם קצת רבוותא ודחה דבריו. וכן כתב הרא״ש ז״ל (ברכות פ״ו סי׳ יב), ולפי זה נקטינן כדברי התוס׳ דבמים שנתבשלו בהם פירות מברך עליהם כברכת הפירות. וכן כתב הרא״ש: ומיא דסלקא ומיא דשבתא בפה״א, דקיימא לן מיא דכולהו שלקי כשלקי (ברכות לט,א), ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה, אעפ״י שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהן כמו שמברך על הירקות, ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא, לפי שמשקה אין לו טעם הפרי, ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים, מברך עליהם בורא פרי העץ (הרא״ש ברכות פ״ו סימן יח).
14
ט״ווהם הם דברי התוס׳: מיא דסלקא כסלקא מברכין עליה בורא פרי האדמה, אעפ״י שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר מברך על הירקות, אע״ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא, יש לחלק (ברכות לט,א תד״ה מיא).
15
ט״זוכן כתב המג״א דהרא״ש נקט לשון אפשר, לפרש דברי התוס׳, אבל לדינא פשיטא ליה להרא״ש על מים שנתבשלו או נשרו עם הפירות, מברך עליהם כברכת הפירות (מג״א [צ״ל: טו״ז] אורח חיים סימן רב ס״ק ט).
16
י״זוהכ״ח כתב לפרש דברי הרא״ש רלא מספקא ליה לענין דינא, אלא ספקו הוא אם נתנו הפירות טעם במים,וזה תלוי לפי מהות הפירות, הלכך אם היה מבשל אותן
17
י״חהפירות כל כך עד שאפשר שנכנס טעם הפרי במים, מברך עליהם כברכת הפרי, אבל בשאר פירות הידועים שנכנס בהם טעם הפרי במים, פשיטא דמברך על מימיהן כברכת הפרי (ב״ח אורח חיים סימן ר"ב).
18
י״טאולם דברי הרא״ש צריכים ביאור, דהנה בדין שכר שעורים כתב: ואם תאמר בשכר שעורין אמאי מברכין שהכל, והלא השעורין עיקר ומשתני לעלויא? ויש לומר דאית להו עלויא אחרינא בפת, כדאמרינן לעיל, אי נמי כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים, ולא שייכא להא דרב ושמואל, דכל שיש בו חמשת המינים, לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא, מידי דהוה אשתיתא וכו' (הרא״ש פרק כיצד מברכין סימן יב).
19
כ׳ודבריו אלה צריכים פירוש, דמה בכך שאין כאן אלא טעם, והלא משום הטעם שבהם צריך לברך כברכתם, לדעת הרא״ש, ולכאורה היה נראה לומר דס״ל להרא״ש שאין מברכין על מי הפירות כברכת הפירות עצמם, אלא כשיש במים תערובת הפרי עצמו, אבל כל שהוא צלול, מברכין עליו שהכל, ודבריו מכוונים למ״ש התוס׳: הכא לא הוי בהו ממש שעורים דאין שכר אלא טעמא בעלמא (ברכות לח,א תד״ה האי דובשא), אבל עדיין קשה מסיום דבריו דכתב: מידי דהוה אשתיתא, והא בשתיתא אמרינן בגמרא: רכה לרפואה קא עבדי ליה (ברכות לח,א). מכאן דגם כשיש ממשו של הפרי במים שנתבשלו עמו מברך שהכל, וצ״ל דהרא״ש הכי קאמר: דשכר אין בו טעם הפרי אלא טעמא בעלמא, ולשם זה עושין אותו צלול, כדי שלא יהיה בו טעם שעורין, הלכך מברך עליהם שהכל, ולא בורא פרי האדמה או מזונות, וכן מתפרשים דברי התוס׳.
20
כ״אאת זאת כתבתי לפי משמעות דברי הרא״ש בהלכותיו, אבל בתשובותיו הוסיף וכתב: ואף על פי שהשעורים נעשים דייסא, ואם היה אדם רוצה לאכול מהם היה צריך לברך בורא מיני מזונות, מכל מקום עיקר בישולם בשביל המים, ואינן נמשכין אחר השעורין, ולא דמי למיא דשלקי, דהנך עיקר בשולם בשביל הירקות, הילכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם (תשובות הרא״ש כלל ד׳ ס׳ טו).
21
כ״במכאן למדנו דהכל הולך אחד עיקר בשולם, שכל דבר שעיקר בשולו הוא בשביל המים, אין המים נמשכים אחר הפרי, ואפילו אם יש בהם טעם הפרי, מברך שהכל, וכל דבר שעיקר בשולו הוא בשביל הפרי, אם יש במים טעם הפרי – מברכין עליהם כברכת הפרי עצמו.
22
כ״גלאור דברי הרא״ש בתשובתו, מתפרשים דבריו בהלכותיו דהכי קאמר, כיון שהמשקה צלול, זה מוכיח דעיקר בשולו הוא בשביל המים, ומברך שהכל.
23
כ״דב. שיטת הרשב״א
24
כ״ההרשב״א בחדושיו כתב: הכל הולך אחרי רוב אכילת הפרי, דכל דבר שרוב אכילתו הוא על ידי שליקה, כגון מיא דשלקי ומיא דשיבתא, כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה, מי שליקתא כמותן, הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה, בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהן כהן עצמן, והא דקא כאיל הבא, דבש תמרים וכו׳, ושאר כל מי פירות לאו פירות שדרכן לישלק קאמרי, אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעין קאמר, כרמונים וענבים וכיוצא בהן. ומכל מקום שמעינן מיהא דיין תפוחים ורמונים, אין מברכין עליהם אלא שהכל (חדושי הרשב״א ברכות לח,א ד״ה דבש).
25
כ״וולפי דברי הרא״ש בתשובתו אפשר לומר שלא נחלקו הרשב״א והרא״ש לענין דינא, אלא שניהם מסכימים לדעה אחת, דכל שרוב אכילתו הוא על ידי שליקה, עיקר בשולו בשביל הפרי והמים נמשכים אחריו. הלכך אם יש בהם טעם הפרי, מברך עליהם כברכתו, וכל דבר שרוב אכילתו הוא חי וכעין, שליקתו הוא בשביל המים, הלכך בטל הפרי לגבי המים, ואע״ג דנותן טעם בפרי, מברך עליהם שהכל.
26
כ״זואם כן יוצא שהרשב״א והרא״ש דבר אחד אמרו, ואין ביניהם אלא שנוי לשון ולא מחלוקת בדין. מכאן אני תמיה. על מ״ש הטור: ואם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי כמים, כתב הרשב״א שמברך עליו שהכל, ואדוני אבי הרא״ש ז״ל כתב: אפשר אם בשלו ונכנס טעמו במים, מברך עליו בורא פרי העץ (טור או"ח סימן רב).
27
כ״חודבריו תמוהים, שהלא מדברי הרשב״א בחדושיו מוכח בפירוש דלא אמר הלכה פסוקה וחתוכה לברך שהכל, אלא דוקא במידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למיסחטיה אלא למיכליה בעיניה, אבל הנהו דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה, מי שליקתן כמותן.
28
כ״טוגם הרא״ש בתשובותיו [שם] כתב: דמיא דשלקי, כיון דעיקר בשולם בשביל הירקות — הולכים אחר הטעם. הרי לך מפורש דכל דבר שאין בשולו בשביל הירקות, כגון שכר שעורים וכדומה לו, אע״ג דיהבי טעם במים, מברך שהכל, וכדאמרן.
29
ל׳והנה בדין ירקות שבישלם במים, כתב הטור הלכה פסוקה ומוסכמת: ועל המים שבשלו בהם הירקות, מברך כדרך שמברך על הירקות עצמן, אעפ״י שאין בהם אלא טעם הירק, ולא דמי למי פירות, דאמרינן דחשיבי כזיעה בעלמא ומברך עליהם שהכל, לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי (טור או"ח סימן רה).
30
ל״אוהנה טעם זה אהני לחלק בין משקה של מי פירות למי מרק שנתבשלו, דמשקה הפרי, אעפ״י שיש בו טעם, הפרי אינו אלא זיעה, אבל מים שנתבשלו עם הפרי סופגים טעם הפרי. אבל עדיין צריכים אנו לטעם זה שעיקר בשולם הוא בשביל הירקות, ונראה דלא הוצרך הטור לפרש זה, הואיל וסתם ירקות אינן נאכלות אלא על ידי בשול, ולכך דקדק הטור וכתב: ועל המים שבשלו בהם ירקות וכו׳, ולא כתב ועל המים שבשלו בהם פירות, לומר לך שדין זה נאמר דוקא בירקות, משום שכל עיקרם בבשול, ולפיכך לא הזכיר בזה שהוא דעת הרא״ש, הואיל ובירקות לא נחלקו הרשב״א והרא״ש.
31
ל״בואולם עדיין לא אפרקו דברי טור מחולשתם, שהרי במים שנתבשלו עם הפרי סובר הרא״ש כהרשב״א, אם עיקר בשולו הוא בשביל המים, כמו שכר שעורים, מברך עליהם שהכל.
32
ל״גוהנה דברי הטור ז״ל כתבם מרן בפסקיו (שו״ע ארח חיים סימן רב סעיף י׳) והטו״ז פירש דבריו וכתב: זהו דעת הרשב״א בבית יוסף, וכתב שם הטעם, כיון שדרכם לאכול אותם בעין וכו׳ (טו״ז שם ס״ק ח), דבזה לא פליג הרא״ש וכדאמרן.
33
ל״דועל סתירת דברי הטור ומרן ז״ל ממ״ש: על המים שבשלו בהם ירקות, מברך את הברכה עצמה שמברך על הירקות (סימן רה סעיף ב׳), כתב הטו״ז (שם) דבעצם הדין אין כאן ספק, דודאי מי סלקא כסלקא, והיינו מי פירות כמו הפירות עצמן, ועוד כתב: דכאן מיירי מדבר שדרכו לבשל או לסחוט, דבזה מודה הרשב״א שמברך כמין הפרי (טו״ז ס׳ ר״ה ס״ק ד׳).
34
ל״הולע״ד נראה, דבפירות שאין דרכם לבשל נמי לא נחלקו הרשב״א והרא״ש, ולדברי הכל מברך עליהם שהכל, הואיל ואין בשולם אלא בשביל המרק שלהם, וכמו שכתבו התוס׳ והרא״ש בדין שכר שעורים לטעמא דהמשקה צלול.
35
ל״וג. שיטת הרמב״ם
36
ל״זלאור כל האמור, יתבארו היטב דברי הרמב״ם ז״ל שכתב: ירקות שדרכם להשלק, שלקן, מברך על מי שלק שלהם בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן, שמימי שלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן (ה׳ ברכות פ״ח ה״ד).
37
ל״חודבריו ברורים ומפורשים שהם כדברי הרשב״א ז״ל, דלא אמרו לברך על המרק כהפרי עצמו, אלא כפירות או ירקות שדרכן להשלק, אלא שהוסיף עוד תנאי וכתב: והוא ששלקן לשתות מימיהן, לאפוקי אם שלקן להעביר הזוהמה של הפירות והירקות (כמ״ש הכ״מ), שבאלה אע״ג דשתה מימיהן אינו מברך עליהם אלא שהכל, הואיל ואין המים מתבשלים אגב הפירות או הירקות, לפיכך עומדים בברכתם הראשונה, אבל מי שלק של פירות או ירקות שדרכן לשלקם ולשתות מי השלק, מברך עליהם בברכתם, ונקט הרמב״ם: ירקות שדרכן להשלק, כלישנא דגמרא — מיא דשלקי ככולה שלקי, והוא הדין לכל פירות שדרכן לאוכלן מבושלין או שלוקין.
38
ל״טואני תמה מאד על זה שכל הפוסקים — הרשב״א, הרא״ש, הטור והבית יוסף לא הזכירו בדבריהם דבריו של גאון המורים והפוסקים הרמב״ם ז״ל, וכן ראיתי בערוך השלחן אורח חיים סימן רב סעיף לו שעמד בזה.
39
מ׳ועל כל פנים דינו של הרמב״ם בתנאו: והוא ששלקן לשתות מימיהם — הוא מוסכם להלכה, הואיל והוא נובע מסוגיא ערוכה דגמרא: בעי רב פפא, מיא דשיבתא מאי. למתוקי טעמא עבידא או לעבורי זוהמא עבידי (ברכות לט,א), מכאן דמים שנתבשלו עם הפירות לעבורי זוהמא, אע״ג שיש בהם הפרי, אין מברכין עליהם אלא שהכל ולא כברכת הפרי.
40
מ״אמכל האמור ומדובר למדנו, שאין כאן מחלוקת של מרן המחבר והטו״ז, כמו שכתבתי, אלא שמרן פסק כדעת רשב״א, ומ״ש: פירות ששראן או בשלן במים, אעפ״י שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים אלא שהכל
41
מ״ב[רב,י], היינו בפירות שדרכן לאוכלם חיים, אבל פירות וירקות שדרכם לאוכלם מבושלים, מברך על המרק שלהם כברכת הפרי עצמו, וכמו שפסק מרן (בסימן רה). והם הם דברי הטו״ז, וכבר כתבתי שגם הרמב״ם פוסק כן, והכי נקטינן.
42
מ״גברכה על הקפה או תה
43
מ״דודע שהתוס' [ברכות לה,א ד״ה האי דובשא] חדשו בתירוצם בתרא, דבשתיה אומר שהכל, דבר זה אמרו רבנו יונה וכתב: ועוד, אם תאמר בשכר של שעורים אמאי לא מברכינן עליה בפה״א כמו על השעורים עצמן, דאם אישתנו לעילויא אישתנו, ויש לומר דלא דמי למי השלקות, דמי השלקות דרך לאכול בהם הפת כמו בשלקות עצמן, ולפיכך חשיבו להו כמו השלקות שעדיין לא יצאו מכלל אוכל לגמרי, אבל השכר יצא מתורת אוכל לגמרי, ולפיכך יצא מדינו הראשון, ואין מברך עליו אלא שהכל (רבינו יונה בסוגין ד״ה ומיא דשיבתא).
44
מ״המדבריו למדנו דגם בירקות ופירות שדרכן לבשלם, אין ברכת המרק כהפרי עצמו, אלא כשדרך לאכול בהן פת. וכשאין דרכן לאכול בהם פת, אפילו שהפירות עצמן אינן נאכלים אלא על ידי בשול, ואע״ג שיש בהם טעם הפרי, אינו מברך עליהם אלא שהכל. ולפי זה הדין נותן לברך על קפה או תה וכדומה להם ברכת הפרי עצמו, הואיל ורגילים לשרות בהם או לאכול עמהם פת.
45
מ״ואבל סברא זאת היא יחידה שלא נזכרה בדברי הפוסקים, לפיכך על הקפה, תה או שוקולדה, אעפ״י שרגילין לאוכלם עם פת או מיני מזונות, אין מברכין עליהם אלא שהכל, משום שאין בשולם אלא בשביל מימיהם, ולא בשביל הקפה או התה, שהרי משליכן את השמרים שלהם לאבוד, ומסתברא שגם הרשב״א מסכים בזה (עיין באה"ט או"ח סימן רב ס״ק יט ופתחי תשובה שם).
46
מ״זכללא דדינא:
47
מ״חא. משקים היוצאים מן הפירות, אעפ״י שיש בהם טעם הפרי או הירק, מברכין עליהם שהכל, דכל משקה הפרי
48
מ״טהרי הוא כזיעה היוצאת ממנו ולא כפרי עצמו, יוצא מכלל זה זיתים וענבים.
49
נ׳ב. פירות שדרכן לאוכלן חיים או בעין, ששראן או בשלם במים, אף עפ״י שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על
50
נ״אאותם המים אלא שהכל.
51
נ״בג. ירקות או פירות שדרך אכילתן היא על ידי שלוק ובשול, אם בשלן או שלקן ונכנס בהם טעם הפרי עצמו, אפילו אם אין דרכן לאכול מי השלק עם פת, מברך עליהם כברכת הפרי.
52
נ״גד. פירות יבשים, כגון תפוחים ואגסים וגדגדניות ושזיפים וכיוצא בהם, ששלקן או בשלם במים, מברך עליהם שהכל, הואיל והם נאכלים בעינם בהיותם לחים (עיין מג״א שם ס״ק כב).
53
נ״דה. פירות או ירקות שדרכם בשליקה או בשול, כגון קפה או תה, שוקולדה ושכר שעורים וכל הדומה לו, אעפ״י שדרך לשתותם עם הפת, ואעפ״י שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך עליהם אלא שהכל, הואיל וכל בשולם הוא בשביל המים ולא בשביל הפרי או הירק.
54
נ״הו. מי שריית צמוקים ותאנים, או מי בשולם, מברך עליהם שהכל, ויוצא גם להרא״ש. אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות רבות או ברכה אחת מעין שלש כהרא״ש, ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה, או יאכל פרי משבעת מינים, וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות.
55
נ״וז. אם הבדיל המים מן הצמוקים, הוה ליה יין, ומברך בפה״ג וברכה אחת מעין שלש, והוא שיהיה בהם לחלוחית, שאם ידרוך אותם יצא דבשן.
56
נ״זח. ירקות או פירות שדרכן לשלקן או לבשלן, ושלקן במים כדי להעביר הזוהמה, אם אפילו נכנם בהם טעם הפרי, אם רוצה לשתותם — מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, ולא כברכת הפרי, הואיל ולא התבשלו אלא לשם נקיון, אינם נגררים אחרי הפרי.
57
נ״חב. על אלו משקאות מבדילים
58
נ״ט(או"ח סימן רצו)
59
ס׳• הבדלה על חלב, תה, קפה, בירה מיצי פרות וליקרים • ביאור גדר "חמר מדינה", ומה בכלל זה.
60
ס״אשאלה ב
61
ס״באם מותר להבדיל על חלב.
62
ס״גתשובה:
63
ס״דמרן ז״ל פסק: אין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילים אם הוא חמר מדינא, והוא הדין לשאר משקין חוץ מן המים (או"ח סימן רצו סעיף ב). והנה יש טועים בפירוש דברי מרן ז״ל ומפרשין דהוא הדין לשאר משקים חוץ מן המים, היינו אפילו אם אינם חמר מדינה, אבל פירושו נסתר מסוגין דגמרא, דאמרינן: אי הכי חמר מדינה הוא אבדיל וטעים (פסחים קז,א), הרי לך מפורש דמשקה שאינו חמר מדינא, אין מברכין עליו, אבל פירוש ׳שאר משקין׳, היינו משקין היוצאים מן הפירות, שגם הם נקראים שיברא, הואיל והם זיעה בעלמא (עיין ברכות לח,א), וכן כתב הבית יוסף: ומשמע בגמרא דשכר שמבדילין עליו לאו דוקא של תמרים, אלא הוא הדין למשקה שאר פירות. וזהו שכתב רבנו: מקדשין על השכר ושאר משקין, ומיהו על המים כתב שם רשב״ם דאין מבדילין, אפילו היכא דליכא יין ושכר (בית יוסף או"ח סימן ער״ב).
64
ס״הולפי זה מתפרשים דבריו בדין הבדלה, מכאן אתה למד שאין מבדילין על החלב, אפילו במקום או בזמן שלא נמצא יין או שכר, דחלב הרי הוא כמים ואינו זיעה. וכן כתב מרן החיד״א בברכי יוסף והבי״ד בשערי תשובה סימן רצו ס״ק א׳, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב״ם ז״ל שכתב: מדינה שרוב יינה שכר, אעפ״י שהוא פסול לקידוש — מותר להבדיל עליו (ה׳ שבת פכ״ט הי״ז).
65
ס״ומדבריו למדנו שלא הותרו כל משקים להבדלה אלא בשני תנאים, שהוא שכר ושהוא יינה של המדינה, לאפוקי יינה של עיר אחת מערי המדינה. מזה יוצא ברור לדין, שכל משקים אחרים שאינם בכלל שכר, אינם נקראים חמר מדינה, ולפיכך אין מבדילין עליהם, וכן פורש בשו״ע התניא: אין מבדילין על הפת, אפילו אין לו יין ולא שאר משקים וכו׳, אבל מבדילין על כל משקה שהוא חמר מדינה, חוץ מן המים, אלא אם כן יש לו יין, שאז אין זה הדור אם יבדיל על שכר, או שאר משקים, אעפ״י שהם חמר מדינא, אבל אם אין יין בביתו, אף שישנו אצל חנוני, אין צריך לקנותו, ומכל מקום מצוה מן המובחר להבדיל על היין בכל ענין (שו״ע התניא אורח חיים סימן רצו סעיף ז־ח).
66
ס״זודבריו ברור מללו כדברי הרמב״ם ז״ל, שאין מבדילין אלא על שכר, שהוא יינה של המדינה (או בלשון הגמרא ׳חמר מדינה׳), ולא על כל משקים שדינם כדין המים, שאין מבדילין עליהם אפילו אם אין לו יין כלל.
67
ס״חשבתי וראיתי בערוך השלחן שכתב: ויותר מזה ראינו לגדולים שעשו הבדלה על חלב ותה מתוק, אע״ג דודאי לא שייך לקרותן חמר מדינה, אך מפני הלחץ זה הדחק, כגון שאין לו יין ולא שכר, או שנזהר מחדש וכו׳ אבל הבדלה שקשה לשתות אז יי״ש, בהכרח לעשות על איזה משקה, וחלב הוי משקה ותה מתוק ג״כ שותים הרבה, דבאמת כשנדקדק אין אצלנו חמר מדינה כלל זולת יי״ש, דרוב בע״ב במדינתנו אין שותים בחול לא יין ולא שכר לכל סעודה, ומה שייך לקרותם חמר מדינה. ולכן בדוחק גדול כזה, די במה שרק שם משקה על זה (ערוך השלחן אורח חיים סימן ער״ב סעיף יד וסימן רצו סעיף יג).
68
ס״טולענ״ד נראה שאין להבדיל בחלב בשום אופן, דחלב הרי הוא כמים שאין עליו שם חמר מדינה, וכבר כתבנו שלא התירו בשאר משקים אלא כשהם יינה של מדינה או חמר מדינה, וחלב אינו בגדר זה כלל, אולם בתה וקפה יש צד להתיר, הואיל והם משקים של מי פירות שנעשים רק בשביל המים שלהם, ודומה לשכר שעורים (עיין ברכות לח,א תד״ה האי דובשא, ובהרא״ש שם ובתשובותיו כלל ד׳ סימן טו).
69
ע׳אבל בחלב אין להבדיל, הואיל ואינו בגדר שכר כלל. והנה הערוך שלחן נמק את דינו זה על מה שאין אצלנו חמר מדינה, הואיל ואין שותים יין ולא שכר (לא) בחול (ולא בשבת), ומה שייך לקרות חמר מדינה. ואין דבריו נהירין לע״ד, דחמר מדינה אינו תלוי במה ששותין אותו בקביעות, אלא כל מה ששותים אותו בתור יין בסעודות ומסיבות של שמחה, נמי קרוי חמר מדינה, מטעם זה יש לומר דקפה או תה קרוי חמר מדינה, הואיל והוא מי פירות שמתבשלין עם הפרי כדי לקלוט טעמו וכחו, אבל חלב וכל הדומה לו, אעפ״י שממתקין אותו בדבש או סוכר, אינו נעשה חמר מדינה, והרי הוא כמים מתוקים, או מי לימון, שאין מבדילים עליהם, וכמ״ש בערוך השלחן (סימן רצו סעיף יג).
70
ע״אהבדלה על עסיסי פירות
71
ע״במכלל הדברים למדנו שמותר להבדיל על משקה הבירה שהוא עשוי משעורים, ועל עסיס תפוזים ולמונים, או תפוחים ורמונים, דכיון שהם משקה פירות הרי הם בכלל שכר, וכן בכל מיני ליקרים של פירות ובגדר חמר מדינה.
72
ע״גאבל אין הדברים אמורים אלא כשאין יין מצוי בבית בשעת ההבדלה, אבל אם יש יין בבית, אין להבדיל אלא על היין, ולכתחלה צריך להדר ולקנות יין להבדלה.
73
ע״דוהנלע״ד כתבתי.
74
ע״הג. – שתיה מכוס "שבע ברכות" שלאחר סעודה שלישית
75
ע״ו(או"ח סימן רצט)
76
ע״ז• האם מותר לשתות מכוס "השבע ברכות" שלאחר סעודה שלישית בטרם הבדילו • כיצד נוהגים בכוס של ברכת המזון בסעודה שלישית
77
ע״חשאלה ג
78
ע״טהמברך ברכת המזון ושבע ברכות בשבת, ובסעודה שלישית קורם מעריב וקודם הבדלה, אם יכול לשתות המברך מהכוס, או רק חתן וכלה לבד?
79
פ׳תשובה:
80
פ״אשאלה זאת היא סתומה ולא פורש בה צדדי הספק, ונראה דהספק שלך הוא מדין אסור לאכול שום דבר, או לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך ער שיבדיל, ואם כן גם החתן והכלה הם באסור זה, אבל באמת אין ספק בדבר, שהרי מי שיושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, אין צריך להפסיק, ואם הפסיק וברך ברכת המזון, אם הוא נזהר בכל השנה לברך ברכת המזון על הכוס — מותר לשתות ממנו. ובזמננו שאין נוהגין לברך על הכוס בכל השנה, אסור לשתות ממנו (עין מג״א ומחצית השקל סימן רצט ז׳).
81
פ״בדון מינה לנדון דידן בסעודה שלישית בסעודת חתן וכלה.
82
פ״גלכתחלה צריך לברך ז׳ ברכות על כוס מיוחד, ולא על כוס של ברכת המזון, וכן המנהג בישראל (אה״ע סימן סב סעיף ט), ומכל מקום אם ברך ז׳ ברכות על כוס ברכת המזון, לפי מ״ש רמ״א דעכשיו המנהג לברך (ברכת המזון) [שבע ברכות] בסעודה שלישית (שם סעיף ח׳), הרי כוס זה של שבעה ברכות דבר שבחובה, לפיכך מותר לשתות ממנו המברך להרא״ש והטור, דסברי דלא סגי לברך ז׳ ברכות בלא כוס, ואף להרמב״ם דסבר דסגי לברך בלא כוס (טור ובית יוסף וב״ח אה״ע שם). מכל מקום כשיין מצוי — חובה לברך עליו, וכיון שמברך עליו, מותר המברך לשתות ממנו. ונראה דכיון שהותר למברך, הותר גם לחתן וכלה וכל המסובים, דלא נאמר אסור זה דלא ישתה קודם שיבדיל בכוס יין של מצוה.
83
פ״דד. בנוסח קידוש של יום השבת
84
פ״ה(או"ח סימן רפט)
85
פ״ו• איך אנו אומרים "על כן ברך ה' " וגו', והרי זה חצי פסוק • באלו מצבים מותר לומר חצי פסוק
86
פ״זשאלה ד
87
פ״חמה שנוהגין לומר בקידוש היום ׳על כן ברך ה״ וכו׳, לכאורה קשה, הא כל פסוקא דלא פסקיה משה, אנן לא פסקינן ליה (תענית כז,ב. מגילה כב,א).
88
פ״טתשובה:
89
צ׳קושיא זו עומדת גם על קידוש ליל השבת שאומרים ׳יום השישי׳ וכו׳ (אורח חיים סימן רעא סעיף י׳ בהגה). וכבר עמד בזה החתם סופר וכתב לישב המנהג, כי ברצונם להתחיל יום הששי מפני צירוף שם הוי׳ שבראשי תיבות ויכולו השמים וכו׳, והשתא דלא אפשר באופן אחר, שרי למפסק קרא (חתם סופר או"ח סימן י׳).
90
צ״אמכלל דבריו למדנו דכל שאי אפשר באופן אחר, מותר להפסיק פסוקא דלא פסק משה.
91
צ״בוהנה בתירוץ זה אין בו כדי לישב המנהג של קדושא רבא שאומרים ׳על כן ברך ה״ וכו׳, הואיל ואפשר היה להגיד כל הפסוק בשלמותו.
92
צ״גובעיקר תירוצו של החתם סופר (שם) יש למשדי נרגא, דלא מסתבר שמשום דרשת רז״ל ׳טוב מאוד׳ — זה המות, לא יהיה נכון להגיד כל הפסוק ׳וירא אלקים את כל אשר עשה׳ וגו׳ [בראשית א, לא], וגם אם נקבל טעם זה, אין בו משום היתר לפסוק פסוקא דלא פסקיה משה, וכמ״ש במג״א, מנא לן לחלק ולמצוא טעם מלבנו, מאחר דבגמ׳ מפורש לאיסור (מגן אברהם או"ח סוף סימן נא ד״ה תמהתי).
93
צ״דשבתי וראיתי להרשב״א ז״ל דכתב עמ״ש בגמרא אמרי במערבא: ערבית ׳דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם … אני ה׳ אלקיכם אמת׳ וגו׳ [במדבר טו,לח-מא]. קסברי במערבא ׳ואמרת אליהם׳ לא הויא התחלה, כתב הרשב״א: קשיא לי תיפוק ליה דבל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן, וא״ב היאך היו קוראים אני ה׳ אלקיכם? ויש לומר, דכמו שאין דבר אל בנ״י ׳ואמרת אליהם׳ (הויא) התחלה, כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, הכי נמי ׳ה׳ אלקיכם׳ לא חשבינן ליה בהפסק פרשה, כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום. ובהכי נמי ניחא לי דהא דפסקינן ליה לקרא ד׳אני ה׳ אלקיכם׳ ולא אמרי ליה כוליה, ואע״ג דקיימא לן כל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן וכו׳, אבל במאי דכתבית ניחא לי, דאי הוו אמרי חד פסוקא לא הוה להו רשותא למימריה אי לא אמרי ליה כוליה (חידושי הרשב״א ברכות יד,ב ד״ה אמר רב פפא).
94
צ״המדבריו למדנו: שלא נאמר כלל זה דכל פרשה או כל פסוק דלא פסקיה משה לא פסקינן, אלא בקורא הפרשה עצמה, אבל לא בקורא פסוק אחד ממנה מתחילת הפרשה או סופה.
95
צ״ווכעין זה כתב המג״א: ומה שאומרים פסוקים בתפילין, יש לומר כיון דקורא אותם דרך תחנה או בקשה שרי (מג״א סימן רפב ס״ק א).
96
צ״זוהכי מסתברא, דבקריאת הפרשה כולה ככתבה בהפסק הפרשה, או כל פסוק ממנה דלא כמו שפסקה משה —אסור, משום שההפסקות שלא במקומן מביאות לידי טעות בהבנתם למסקנת הלכה, אבל בקורא פסוק שאינו מעיקר המצוה של אותה פרשה, או בקורא אותם דרך תחנה או בקשה, אין בו אסור זה כלל. לפי זה מתורץ שפיר מנהגנו להקדים לקדוש הלילה ׳יום הששי ויכולו׳, וביום ׳על כן ברך את יום השבת ויקדשהו׳, ואין בזה משום פסוקא דלא פסקיה משה, הואיל ואין זה מכוון לקריאה בתורה, וכדאמרן.
97
צ״חוהנלע״ד כתבתי.
98
צ״טבן ציון מאיר חי עזיאל
99
ק׳ראשון לציון הרב הראשי לישראל
100