משפטי עוזיאל, חלק ח, אורח חיים מהד' תליתאה כ״אMishpetei Uziel, Volume VIII, Orach Chayim 21
א׳א. ברכת הגומל
1
ב׳(או"ח סימן ריט)
2
ג׳• ברכת "שהחיינו" האם פוטרת מברכת "הגומל" • האם נכון לפטור בברכת שהחיינו ב' ענינים • ברכת "שהחיינו" אם פוטרת מברכות אחרות הבאות מזמן לזמן • התשובות ובירורי ההלכה שבסימן זה פורסמו
3
ד׳בקובץ "הפוסק" בחוברות צו־צט (סימניס תתרע־ד ותתרפ־ד).
4
ה׳ירושלים אדר כ׳ תשו״ב
5
ו׳לכבוד הרב הגאון המפורסם סבא דמשפטים
6
ז׳כמוהר״ר הלל פוסק יצ״ו
7
ח׳עורך הפוסק
8
ט׳שלום וברכה.
9
י׳בהפוסק שבט התש״ח (חוברת צ״ב שנה תשיעית סימן תתרמ״ד), ארי נעשה שואל, הרה״ג חו״ב משנתו קב נקי כמוהר״ר יוסף אלישר יצ״ו, כתב: בהיותי שוכב חולה שבוע שלפני חנוכה, עלה ספק ברעיוני, היות ואחר מחדרי דירתי משמש ביהכ״נ ויש מנין קבוע מתפללים בו, אם יכולתי להכנס לביהכ״נ להתפלל, ויכבדו אותי בהדלקת נרות חנוכה ואברך ברכת שהחיינו וקיימנו וכו׳, אם זה יפטור אותי מלברך הגומל וכו׳, נא להודיעני חות דעתו.
10
י״אומעכ״ת נענה לו וכתב: עיין פתח הדביר [ח״ג דף שיב] בחולה שנתרפא והוא חלוש מאוד, וחברו בירך בשבילו והוא לא יכול לענות אמן, ורק הרכין בראשו כמודה על האמת, סגי בהכי, לכן לדעתי אם מכוין בברכות להוציא גם ברכת הגומל שלו — יצא, ולא הוי כעושה מצות ח״ח כדין מי שיש לפניו ב׳ מיני פירות, ואפילו פרי אדמה ופרי העץ, שמברך ברכת שהחיינו אחת לכולן, משפטים ישרים ס׳ מ״ה ויד אהרן מובא בבאר היטב סימן רכה ס״ק יב, ואף שטוב למעט בספק ברכות, אבל עכ״ז יברך בלא שו״מ אם לא עברו יותר מג״י.
11
י״בואף אני אענה חלקי ואומר: דין זה דברך אחר הגומל, מפורש הוא בשו״ע: אם בירך אחר ואמר: בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב. וענה אמן — יצא, וכן אם אמר: ׳בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן׳ וענה אמן — יצא (שו״ע או"ח סימן י"ט סעיף ד). והנה ענה אמן, לא דוקא, אלא לכתחלה הוא דצריך לענות אמן, אבל בדיעבד בשומע ומתכוין לצאת ושתק יצא, דקי״ל שומע כעונה (סוכה לח,ב). וכן פסק מרן ז״ל: יחיד העומד בתפלה וכשיגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושה דסדרא, אינו אומר קדוש עמהם וכו׳, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים, דשומע כעונה (שם סימן קט סעיף ג). מכאן, דכל מקום שאינו יכול לומר קדושה ולא לענות אמן, יוצא בשמיעה בלבד, אלא שמצוה מן המובחר הוא לענות, וכמ״ש הר״ן (סוכה שם). ברם אין הדברים אלה אמורים אלא כשהאחד ברך אותה ברכה שחייב בה המשמיע והשומע, ובנדון דידן השאלה היא שהחייב בברכת הגומל ברך שהחיינו, ולזה אתאן לדין ברכת שהחיינו על שני דברים מחודשים. והנה מעכ״ת הרה״ג הפוסק יצ״ו הביא דברי המשפטים ישרים דברכה אחת סגיא לשני מיני פירות (באה״ט שם).
12
י״גוגם זה נלמד ממה שפסק מרן ז״ל: היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה (ונתכוין) לפטור את פרי העץ — יצא (או"ח סימן רו סעיף ב). והמג״א כתב דלכתחלה אין לעשות כן (שם ס״ק ב׳). ובודאי שהוא הדין לענין שהחיינו. אולם נראה שאין דין זה נוהג אלא בשני מיני פירות, ששניהם הוא ענין אחד על זמן התחדשות הפרי, אבל בברכות שהחיינו שהן חלוקות בענינן, לא נכון לפטור את עצמו בברכה אחת לשתיהן, ואמינא לה ממ״ש מרן ז״ל בקידוש ליל שני של ר״ה: מניח פרי חדש ואומר שהחיינו. ואם אין מצוי פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו (או"ח סימן רו סעיף ב). והמג״א כתב: ויש טועים ליקח פרי חדש אף בשאר יום טוב [שני של גליות] וטעות הוא (מג״א שם ס״ק ב).
13
י״דוטעמא דהאי דינא, שבראש השנה הואיל ושני הימים כיומא אריכתא דמיא, יש לחוש שלא לומר שתי פעמים שהחיינו על יום אחד, משא״כ ביום טוב שני של גליות שהם שני ימים נפרדים, וחייב לברך שהחיינו על כל אחד מהם, אין לפטור שהחיינו של המועד בברכה שעל פרי חדש, משום שהם שני ענינים נבדלים זה מזה, דשהחיינו של יום טוב היא על קדושת הזמן, וברכה זאת שעל הפרי, היא על התחדשות הפרי בזמנו. ומטעם זה נראה לומר שגם בדיעבד לא יצא, וצריך לברך שנית על הפרי.
14
ט״ומכאן נראה לי דאין לברך שהחיינו על פרי חדש וכלים חדשים בברכה אחת, הואיל והם ענינים חלוקים, האחד על הזמן והשני על הקנין, ולפי שלא מצאתי דבר זה מפורש — איני מחליט, אבל ודאי שאין לעשות כן לכתחלה.
15
ט״זוהנה למסקנא דדינא העלה מעכ״ת הרה״ג העורך יצ״ו, דיברך שנית בלא שו״מ, אם לא עברו יותר משלשה ימים.
16
י״זא. ולע״ד נראה שאין התשובה מעין השאלה, דהנה הספק בנדון דידן הוא אם הברכה הכללית פוטרת גם את הדברים הפרטים, כדין ברכת שהכל שהיא פוטרת גם את פירות העץ ופירות האדמה, ואפילו אלה שקבעו להם רז״ל ברכה מיוחדת, וכמו שפסק מר״ן ז״ל: אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו, או שאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פתא, יצא (או"ח סימן קסז סעיף י, וסימן רו סעיף א).
17
י״חוכמו כן בנדון דידן: ברכת שהחיינו פוטרת ברכת הגומל, הואיל וברכת שהחיינו היא כללית על כל החיים ומאורעותיהם, או שנאמר לאידך גיסא שאינה פוטרת, הואיל והיא [ברכת הגומל] ברכה מיוחדת על הגמול הנסי שאינו קבוע בזמן, ויש לה גם הלכה מיוחדת במינה שהיא בפני עשרה דתרי מינייהו רבנן, והשומעים אומרים מי שגמלך וכו׳ (או"ח סימן ריט סעיפים ב-ג). וזאת היתה כוונת הרב השואל, אעפ״י שלא פירש דבריו, כוונתו מבוארת מדברי שאלתו.
18
י״טונראה לי שאינו יוצא בברכת שהחיינו, והרי זה דומה לברכת האילנות וברכת הודאה על הגשמים, שאעפ״י שהם קבועים בזמן, קבעו להם ברכות מיוחדות, ובודאי שאם ברך עליהם שהחיינו, לא יצא ידי חובת ברכת האילנות, או ברכת הודאה, והוא הדין ברכת הגומל, אפילו אם בירך עליה לחוד שהחיינו, לא יצא ידי חובת ברכה זאת, אלא צריך לשוב ולברך בשם ומלכות בתוך שלשה או חמשה ימים, ואם עברו הימים, מברך בכל זמן שירצה, וכמו שכן פסק מרן ז״ל: אם איחר, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה (שם סימן ריט סעיף ו). וכן ראוי להורות לע״ד.
19
כ׳ב. אם כהן רשאי או מחוייב להיות מעורכי המלחמה
20
כ״א• מוכיח מכמה מקומות שגם הכהנים ואפילו כה"ג היו מעורכי המלחמה
21
כ״בב. נשאל אם כהן רשאי להתגייס לצבא
22
כ״גבשאלה זאת חשף הרה״ג העורך את ידו החזקה, והעלה לדינא שאין שום צדק לכהן להשתמט ממנה, ומחוייב כל אחד לילך במסירות נפש, וכולם כשישובו לביתם הם קדושים וטהורים, והם ראויים אפילו לכהונה גדולה. ולפי ששאלה זאת היא דבר בעתו, מצאתי חובה לעצמי לחוות גם אני את דעתי, ואומר בעזרת צור חמדתי;
23
כ״דגרסינן בגמרא: איבעיא להו: כהן מהו ביפת תואר [במלחמה], חידוש הוא לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים דריבה בהם מצות יתירות וכו׳, רב אמר מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (קידושין כא,ב).
24
כ״הוכן פסק הרמב״ם ז״ל: הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך, מפני שהיא גיורת (הלכות מלכים פ״ח ה״ד).
25
כ״ומכאן למדנו שהכהן נמצא בעורכי מלחמה, שהרי לא התירה תורה יפת תואר אלא בשעת שביה (קידושין שם הרמב"ם שם ה״ג). ואם הכהן אינו הולך למלחמה, מה מקום להתיר לו יפת תואר.
26
כ״זלכן כתב המרדכי ז״ל: אמנם אין להביא ראיה (לכהן המגרש את אשתו על תנאי ולא נתקיים תנאו, שלא נאסרה עליו משום גרושה), מהא דכל היוצא למלחמת בית דוד וכו׳ דהא גם כהנים היו עמהם, ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד, הקורא מי האיש הירא ורך הלבב. דא״כ מה שאל התלמוד (פ״ק דקידושין) כהן מהו ביפת תואר, תיפוק ליה דכהן היה במלחמה, דגם כהן משוח היה במלחמה, אלא ודאי לא קאי עליה, דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס בעורכי מלחמה. וגם בנדון זה לא תפשוט, ועוד דיש מפרשים דההוא דכל יוצא למלחמת בית דוד וכו׳ שהיו נותנין גט גמור (מרדכי גיטין סוף פרק מי שאחזו. סימן תלב).
27
כ״חוהנה לשון זה מגומגם מאד, ונראה לי שטעות סופר נפלה בו וצריך להגיה, דאם לא כן מה שאל התלמוד וכו׳, תפוק ליה דלא היה כהן במלחמה וכו׳ דגם כהן משוח שהיה במלחמה, והכי פירושו: שאם לא תאמר כן, שמ״ש כל היוצא למלחמת בית דוד הוא גם על הכהנים, והיינו משום שאין הכהנים יוצאים למלחמה, מה שאל התלמוד: כהן מהו ביפת תואר, תיפוק ליה שאין נוהג בו דין יפת תואר, הואיל ולא היה במלחמה, ולכך אפילו אם נמצא בעורכי מלחמה, לא התירה לו תורה יפת תואר שיתגרה ביצר הרע לקחת לו יפת תואר, שמא תאמר שמה שהתירה תורה יפת תואר לכהן היינו לכהן משוח מלחמה, זה אינו, רגם כהן משוח כיון שאינו חייב במלחמה, היה חוזר לביתו ולא נכנס בעורכי מלחמה, ולכך לא הותרה לו יפת תואר.
28
כ״טמכאן מוכח ודאי שהכהנים היו במלחמה, ולפיכך הותרה להם יפת תואר כלכל איש מישראל. הלכך מה שאמרו: כל היוצא למלחמת בית דוד וכו׳ הוא גם על הכהנים, ומכל מקום מסיים המרדכי: גם בנדון זה לא תפשוט, כלומר גם אם נניח שכהנים היו בעורכי מלחמה, וממילא כתבו גט לנשותיהם, אין להוכיח מזה שמותרת לו אשתו שכתב לה גט על תנאי, דיש לומר שכתבו להם גט כדי להתירם מעגון, וכמו שכן צריך לומר להיש מפרשים שהיו נותנים גט גמור. וזה נראה לי פשוט וברור בכוונת דברי המרדכי.
29
ל׳מדברי המרדכי למדנו: דהכהנים היו מעורכי מלחמה כישראל, ומכאן מוכח שהיו חייבים לצאת למלחמה בכל ישראל, דלא מסתברא לומר שהתירה תורה יפת תואר למתנדבים למלחמה, אלא אדרבא אינם רשאים להתנדב כדי שלא לבוא לידי תקלה ביפת תואר.
30
ל״אעל כל פנים מסוגין דקידושין מוכח להדיא דהכהנים היו מעורכי מלחמה. וכן מוכח מדברי המרדכי, וכמו שכן העלה הרה״ג הפוסק יצ״ו.
31
ל״בולע״ד נראה ראיה מפורשת לזה מדגרסינן: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו׳ לא היה חוזר (סוטה מג,א), ועוד אמרו: לא לקח ולא לקחה, פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (שם מד,א).
32
ל״גוכן פסק הרמב״ם ז״ל: המארס אשה האסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט… אינו חוזר (הלכות מלכים פ״ז ה״ח).
33
ל״דמכאן ראיה מפורשת ומכרעת דכל הכהנים, ואפילו כהן גדול עצמו, הם מעורכי מלחמה, במלחמת הרשות ואין צריך לומר במלחמת מצוה.
34
ל״הותמיהני טובא על המרדכי שהביא ראיה מדיוקא דגמרא, ולא הביא ראיה מהלכה מפורשת זאת.
35
ל״ושבתי וראיתי שדבר זה הוא הלכה קדומה מפורשת, שכן תנינא: ׳החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין, אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל׳ [במדבר לא,ג-ד]. ר״ע אומר: מה תלמוד לומר לכל מטות ישראל, להביא שבטו של לוי (ספרי [קנז] ופרש״י במדבר לא,ד). והנה הגר״א ז״ל הגיה:להוציא שבטו של לוי. וזה משום דקשיא ליה מקרא דבתריה [שם ה]: ׳וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף׳, ואם איתא כגירסת הספרי שלפנינו, היה צריך לומר שלש עשרה אלף.
36
ל״זעל קושיא זאת עמד הרא״ם וכתב: ושמא יש לומר: אפרים ומנשה לא נקראו שבטים רק לנחלת הארץ בלבד, לכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ — נחשבו כשני מטות, ופה שלא היה רק לנקמת ה׳ לבד. אינם נקראים רק שבט אחד* (במדבר שם). ודבריו נכונו מאד. שלנחלת הארץ כיון שהלוים לא לקחו חלק מיוחד לשבטם, אינם נמנים בכלל מטות ישראל. אבל לכבוש הארץ שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, אין שבט הלוי פטורים ממנה, כמו שאינם פטורים מכל המצות, וכל מלחמה לכבוש הארץ, היא נקראת מלחמת ה׳, כאמור: ״כי מלחמות ה׳ אדוני נלחם״ (שמואל א. כה,כח).
37
ל״ח* וכן יישב המלבי"ם בפירושו לספרי (אות לה).
38
ל״טואחרי שראינו שהכהנים הם מעורכי מלחמה, וכדאמרן מסוגיא דסוטה, מתברר בלי כל ספק שהגירסא שלפנינו בספרי: ׳להביא שבטו של לוי׳ היא נכונה, ומתורצת בדברי הרא״ם. ולפי זה מ״ש הרמב״ם ז״ל: לפיכך הובדלו (הלוים) מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמם (שמיטה ויובל פי״ג הי״ב), כוונתו היא ברורה, שאין עורכין מלחמה שבטית ככל שאר השבטים, שאחרי חלוקת הארץ בימי יהושע ואחריו, אבל במלחמת הכיבוש, וכן במלחמת הרשות, שכן ישראל נלחמים, חייבים להתגייס גם הכהנים ככל ישראל.
39
מ׳ובמלחמתנו זאת, שאחרים קראו אותה עלינו להשמידנו ולשעבד את פלטתנו למרותם ושלטונם, אין כל ספק בדבר, שכל איש מישראל, לרבות כהנים ולוים, חייבים להתגייס בה, גם מדין מלחמת ה׳ שהיא ירושת הארץ, וגם מדין ׳לא תעמוד על דם רעך׳ [ויקרא יט,טז]. וכמו שהעלה להלכה הרה״ג הפוסק יצ״ו, וה׳ עמו שהלכה כמותו. וקדוש ישראל, ה׳ צבאות שמו, יצא בצבאותינו ויהדוף את אויבינו מפנינו, כיעודו מפי נביא קדשו: ׳ה׳ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיד קנאה, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר׳ [ישעיה מב,יג].
40
מ״אג. הריגת גויים במצבי מלחמה
41
מ״ב• כהן שהרג בשעת מלחמה, אינו נפגם לשום מצוה, ואינו צריך תשובה, ונושא כפיו עם כל אחיו הכהנים • ההורג גוי האם עובר בלא תרצח • במצב מלחמה מותר להרוג את הגוי מדין "הבא להורגך השכם להורגו" • בשעת מלחמה ודאי שמותר וגם מצוה להרוג את האויב
42
מ״גג. אתאן לסעיף ב׳ שבשאלה זאת, והוא שפיכות דמים שבמלחמה. הרה״ג הפוסק יצ״ו הזכיר בדבריו מה שכתבתי בעניותי, בדין הורג עכו״ם, שהוא עובר על לא תרצח וחייב מיתה בידי שמים (משפטי עזיאל מהדו״ת או"ח סימן י). וכתב: אבל בנדון דידן מודה שמצוה להתגייס ולצאת בכלי זיין ולחלל שבת.
43
מ״דודבריו נכונים מאד, וכבר כתבתי בתשובתי להרב פקלמאן שהעתקתה אני מצרף בזה, שלא דוקא במערכות המלחמה, אלא כל שנמצאים אנו במצב מלחמה, מותר להרוג את הגוי מדין: הבא להורגך השכם להורגו [סנהדרין עב,א], כי במצב מלחמה חשודים הם להרוג את כל יהודי הבא לידם (עיין ע״ז כו,ב תד״ה ולא מורידין), כל שכן בשעת מלחמה ממש, רוצה לומר במערכות מלחמה, ודאי שמותר ומצוה להרוג, שהלא זו היא מצותה של המלחמה. צא ולמד ממ״ש הרמב״ם ז״ל: וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה וכו,, ולא עוד אלא, שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובבל נפשו, הרי זה כמו ששפך דמי הכל, שנאמר: ׳ולא ימס את לבב אחיו בלבבו׳ [דברים כ,ח], והרי מפורש בקבלה: ״ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה וארור מונע חרבו מדם״ [ירמיה מח,י], וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש שם ה׳ בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה וכו׳, שנאמר:… ׳כי מלחמות ה׳ אדוני נלחם, ורעה לא תמצא בך׳ [שמואל א, כה,כח] (הלכות מלכים פ"ז הט"ו).
44
מ״המכאן תשובה לסעיף ג׳ וד׳ בדין טומאת כהן, ותשובה לנשיאות כפים, שכיון שמצוה עליו לעמוד בעורכי מלחמה, הרי הותר לו להטמא לכל טומאה הכרוכה במלחמה, ואינו צריך לתשובה, כי אין הוא אלא עושה מצות ה׳, והרי הוא בכהונתו השלמה בכל בני אהרן, לישא את כפיו ולברך את עם ה׳ בברכת כהנים המפורשת בתורה, שהיא לעם ישראל ולכהנים המברכים, כאמור: ׳ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳ [במדבר ו,כז].
45
מ״ווהנני בברכת חג שמח וכשר, ובצפיה לגאולת ישראל.
46
מ״זבן ציון מאיר חי עזיאל
47
מ״חראשון לציון, הרב הראשי לישראל
48