משפטי עוזיאל, חלק ח, אורח חיים מהד' תליתאה כ״דMishpetei Uziel, Volume VIII, Orach Chayim 24
א׳א. אם מותר לחזן לומר "עמידה" של ערבית בקול רם
1
ב׳(או"ח סימן רלז)
2
ג׳• מדוע לא תיקנו חזרת הש"צ בתפילת ערבית • מי שיבואו לתקן חזרת הש"צ בערבית, מוחין בידו • אם יש לאסור השמעת העמידה בקול רם מפני שמבלבל את אותם הבקיאים • אם יש לאסור זאת משום "משמיע קולו בתפילתו" • אם הש"צ יוצא ידי חובה כשמתפלל י"ח בקול רם • תפילת ערבית של שבת בקול רם
3
ד׳כ״ט בשבט תשו״ב
4
ה׳לכבוד ידידי וחביבי חמיד לבאי
5
ו׳הרה״ג בנש״ק כמוהר״ר שלמה מזרחי יצ״ו
6
ז׳רב ומו״ץ לק״ק ספרדים לוס־אנג׳לוס
7
ח׳שלום וברכה ברוב חבה.
8
ט׳קראתי בכל לב מכתבו החביב מיום ז׳ חשון, שהגיע לידי ביום י״ט בשבט דנא ובו שאלות להלכה, והנני נעתר לחפצו לענות לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
9
י׳שאלה א:
10
י״אאם מותר לומר תפלת הערבית בקול רם בכדי שהצבור יאמר אחריו, ורק אך בחתימת הברכות חותם בלחש, בכדי שלא תהיינה הברכות לבטלה, כי פה בגולה ישנם הרבה שאינם יודעים להתפלל והם סומכים בתפלת החזן, ואם החזן אומר את העמידה בלחש, כל הקהל רק מתנועע ואינו מוציא מלה מפיו, ונראה כחוכא ואטלולא, יורנו רבנו בזה.
11
י״בחזרת התפילה בתפילת ערבית
12
י״גתשובה.
13
י״דהנה בעיקר דין זה כתב הרמב״ם ז״ל: ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפלת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו (הלכות תפלה פ״ט ה״ט). והבית יוסף הוסיף וכתב: וכ״כ הרשב״א בתשובה, וכתב עוד, ואפילו לדברי הגאונים שאמרו שאם התפלל פעם אחת קבלה עליו חובה, אם התפלל בקי הוא ואין ש״ץ מוציאו, ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא. והב״ח כתב: כיון דמרינא אינה חובה אלא רשות, לכן לא תקנו מתחלה שיחזור הש״ץ תפלת ערבית אעפ״י שאח״כ נהגו וקבעוה חובה, מכל מקום התקנה במקומה עומדת (טור ובית יוסף אורח חיים סימן רלז).
14
ט״וונמוקו של הב״ח מסתבר יותר, דלטעמו דהרשב״א קשה, אחרי שכל ישראל קבלו עליהם תפלת ערבית לדבר שבחובה, הרי היחיד נגרר אחר הצבור לכל דבר, ומכל שכן בדבר שקבלו אותו כל ישראל, ואם כן אם לא התפלל היחיד מפני שאינו בקי אינו פטור מתפילה זאת, שכל הצבור קבעוה עליהם חובה, אלא צריך הוא לצאת ידי חובתו זאת בשמיעת התפלה מפי שליח הצבור, אבל לנמוקו של הב״ח ניחא, שכיון שעיקרה הוא רשות, לא תקנו לה חזרת העמידה מפי שליח צבור, ותקנה זאת במקומה עומדת. והמחצית השקל כתב משם ל״ח: ואע״ג דעכשיו כולי עלמא קבלו עליהם לחוב, מכל מקום לא קבלו עלייהו להטריח הצבור לחזור הש״ץ התפלה (שם).
15
ט״זועדיין נשאר לנו מקום עיון לפי מ״ש התוס׳: תפלת ערבית רשות לאו דוקא וכו׳, ולכך נקרא רשות, לבטלה עבור מצוה אחרת (ברכות כו,א תד״ה טעה וכז,ב ד״ה הלכה).
16
י״זמכאן דכל שאין מצוה אחרת שתדחה מפניה — תפלת ערבית חובה, ואם כן צריך היה לתקן חזרת התפלה להוציא את אלה שאינם יודעים להתפלל, כמו בתפלת שחרית ומנחה.
17
י״חתשובה לזה מצאתי בתשובות רבינו שרירא גאון דכתב: דמצות תרי אנפי הויין, מנהון חובה דמאן דלא עביד לה קאים בעון, ומנהון רשות, דמאן דעביד לה מקבל שכר, כגון מאן דזהיר למעבד צדקה וגמילות חסדים, דאית ליה שכר קמי שמיא, וכד מימנע לית עליה עון, כמאן דממנע מן התפלה כלה ומן ציצית ומן סוכה, אלא מאבד שכר הוא בלחוד, ובין הא דאיתא רשות ובין הא דאיתא חובה מצוה אינון וכו׳. ואיתוספא לתפלת ערבית חזוק, כיון דכל ישראל נהיגי בה, ורוביהון לא ידעין דרשות ניהי, ומאן דלא מצלי לה כפורץ גדר דמי (אוצר הגאונים להרב ד״ר מ׳ לוין ברכות כז,ב חלק התשובות סימן קעו).
18
י״טוהם הם דברי התוס׳ דתפילות שחרית ומנחה, כיון שהם חובה, דחו שאר מצות שמזדמנות לו באותה שעה, ואין שהות לקיים שתיהן, דכיון דשתיהן חובה — נדחית האחת מפני חברתה, אבל מצוה שהיא רשות, שאם לא קיימה אין עליה עון, אינה דוחה מצות חובה שיש עליה עון בבטולה.
19
כ׳מכאן מצאנו תרוץ נכון על מה שלא תקנו חזרת התפלה בערבית, שדוקא בתפלות שחרית ומנחה, כיון שיש עון בבטולן, חובה עלינו להציל את אלה שאינם יודעים להתפלל ממכשול עון, אבל תפלת ערבית שאין בבטולה עון לא תקנו חזרת התפלה, כיון שאם לא התפלל – אינו אלא מאבד שכר, ואם אמנם המבטל תפלת ערבית הוא פורץ גדר,אבל מי שאינו יודע להתפלל, אינו נושא כל עון וגם אינו פורץ גדר, אלא מאבד שכר, ואין להטריח הצבור כדי לזכותו בשכר זה.
20
כ״אואל תשיבני ממה שתקנו ברכת מעין שבע לתפלת ערבית של שבת, אין זו תשובה, דברכה זאת לא נתקנה להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע, דאם כן לא הוה סגי בברכה מקוצרת של מעין שבע, אלא היה צריך לחזור כל התפלה כמו בשחרית ומנחה. אבל ברכה זאת נתקנה כדי להאריך בתפלת ערבית של שבת מפני הסכנה (שבת כד,ב פרש״י משום הסכנה), וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ולמה תקנו חכמים זה, מפני שרוב העם באין להתפלל (תפלת) ערבית בלילי שבתות, ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בביהכ״נ ויבא לידי סכנה, לפיכך חוזר שליח צבור ומתפלל, כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר ויצא עמהם (ה׳ תפלה פ״ט הי״א).
21
כ״במכל האמור ומדובר למדנו, כיון שלא תקנו רז״ל חזרת הש״ץ לתפלת ערבית מפני הנמוקים דלעיל, אם רצה הש״ץ או אפילו הצבור לתקן זאת, מוחין בידם, הואיל ויש בזה משום ברכה לבטלה, וכדכתב הרמב״ם.
22
כ״גועתה נהדר אנפין לשאלה דידן, אם ראוי להתפלל תפלת ערבית בקול רם, כדי שאלה שאינם יודעים להתפלל יאמרו אחריו.
23
כ״דהספק שבדבר הוא:
24
כ״הא. משום טרדא דצבורא של אלה היודעים להתפלל, שמתוך שהש״ץ מתפלל בקול רם, מתבלבלים בתפלת עצמם שבלחש, וכמו שכן פסק מרן ז״ל (או"ח קא,ב): ׳ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור — אסור, דאתי למטרד צבורא׳.
25
כ״ואבל נראה דביום טוב אין לחוש לטרדא זאת, וכדכתב מרן שם: יש אומרים שבר״ה ויוה״כ מותר להשמיע קולו בתפלתו אפילו בצבור (שם סעיף ג). וכתב הטו״ז: ולהטעות לא חיישינן כיון שסדורים ומחזורים בידיהם (שם ס״ק ב.)
26
כ״זועוד נראה לי שלא נאמרו דברים אלה אלא לכל יחיד ויחיד, שכיון שאין כולם מכוונים דבריהם, לכן עלול כל אחד להיות נטרד מקולו של חברו, אבל כשמתפלל השליח צבור בקול רם, יכולים גם המתפללים מתוך הספר לומר את תפלתם אחריו מלה במלה, ואין כאן מקום לטעות, ומשום משמיע קולו בתפלתו, אין כאן, הואיל ומשמיע קולו כדי שיאמרו אחריו אלה שאינם יודעים להתפלל.
27
כ״חלפיכך אין אני מוצא כל טעם למנוע אמירת תפלת ערבית בקול רם, ולא עוד אלא שאני מוצא בזה טעם לשבח, למנוע כל טעות בתפלה ובהזכרת המועדים כל חג בשמו, ועוד יותר ביום טוב שחל בשבת, להזכיר שבת ויום טוב במקומם, אלא שבכל זאת הייתי מהסס בדבר משום שנראה כמתקן דבר חדש שלא שערו הראשונים, ובודאי שבכל הדורות לא חסרו עמי הארץ, ובשבילם תקנו רז״ל חזרת הש״ץ, ואין שום סבה נוספת לתקן בדורותינו אמירת תפלת ערבית בקול רם משום אלה שאינם יודעים.
28
כ״טב. ועוד נראה לי טעם לעכובא ממ״ש מרן הבית יוסף: כתב בשבלי הלקט שכתב רבינו אפרים בשם רבינו האיי דציבור דדחיקא להו שעתא בבי שמשי, אית להו לצלויי בלחש והדר לנחותי ש״ץ, דלית ליה לש״ץ למיחת ולאפוקינהו ידי חובה בקול רם, לפי שמצות תפלה בלחש, ולא נפקי ידי חובה בין יחיד ובין צבור אלא בלחש. ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה, ומסיים האל הקדוש, אם אין שהות ביום למגמר י״ח ברכות, והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא, וכן ראוי לעשות (בית יוסף או"ח סימן רלב). ודברים אלו פסקם להלכה בשו״ע (שם סעיף א).
29
ל׳ולפי זה לא נכון לומר תפלת ערבית בקול רם, שאם כן אין השליח צבור יוצא ידי חובת מצות תפלה שאינה אלא בלחש.
30
ל״אאולם מצאתי ראיתי בבית יוסף שכתב: כתב הכל בו בסימן כ״ז בשם הר״ש: שליח ציבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור, והוא אינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש, דאם לאחרים הוא מוציא לעצמו לא כל שכן, ואין בזה לומר: כל המשמיע קולו בתפלתו, כיון דעל ידי הדחק הוא עושה אין בזה משום קטני אמנה. עכ״ל. ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה ש״ץ תפלת המנחה בקול רם, כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם (בית יוסף אורח חיים סימן קכד).
31
ל״בוהנה דברי מרן הבית יוסף נראים סתראי, והמג״א [סימן רלב ס״ק א] עמד על זה וכתב: וצ״ע דבס׳ קכד ס״ב משמע דיוצא בתפלתו שבקול רם, וצ״ל דהתם אי אפשר באופן אחר, ובמחצית השקל פירש דבריו: דהא צריך לירר מיד לפני התיבה, כיון שכבר התפלל בקול רם ע״י הדחק, לא הצריכוהו לחזור ולהתפלל בלחש.
32
ל״גואין דבריו נהירין לע״ד, שלדברי השבלי הלקט שאין היחיד יוצא מצות תפלה בלחש, דין הוא שיחזור ויתפלל לקיים מצות תפלה כתקנה. וקל וחומר, דאם לאחרים מוציא, לעצמו לא כל שכן, הוא מופרך מעצמו, משום דאחרים שכוונו לדבריו — קיימו מצות תפלה בלחש, מה שאין כן השליח צבור עצמו שאמר תפלתו בקול רם, נהי דיצא ידי חובת תפלה, אבל מצות תפלה בלחש לא קיים.
33
ל״דועוד, שאם גם נקבל תירוץ המג״א, לא יתורצו דברי מרן הבית יוסף שכתב: ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה ש״ץ תפלת המנחה בקול רם, כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם. וסתמם של דברים מוכיחים דלכל התפלה הוא דאמר דהש״ץ מתפלל בקול רם, מכאן מוכח שאין מצוה מיוחדת לתפילה בלחש. ובאמת המג״א הוכיח מסוגיא דגמרא דמה שמתפללים הצבור בלחש, הוא כדי להסדיר ש״ץ את תפלתו (ר״ה לד,ב) ולא משום מצות תפלה בלחש.
34
ל״הלכן נראה לע״ד לתרץ דברי מרן, דמה שכתב בסימן קכד, היינו דיעבד, דכיון שצריך לעבור לפני התיבה לאלתר, ואי אפשר לו להקדים תפלת לחש לתפלתו בקול רם, יצא ידי חובת תפלה לגמרי, ומ״ש (בסימן רלב) היינו לכתחלה, שצריך להקדים תפלה בלחש, אפילו אם על ידי כך לא תהיה שהות לגמור את חזרת התפלה בקול רם. ולפי זה מ״ש בבית יוסף: וכבר נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה ש״ץ תפלת המנחה בקול רם, אין זה מנהג מקובל בכל ישראל שראוי לקיימו, ואפילו במקום שנהגו, ואין צריך לומר שאין לנהוג כן במקום שלא קבלו מנהג זה, ולכן לא הזכירו בשו״ע.
35
ל״והדרן לשאלה דידן, מכיון שלתפלת ערבית לא תקנו חזרת התפלה בקול רם, ואם כן אם באנו לאומרה בקול רם,אין בזה משום בטול תקנת חכמים, וכן אין בזה משום משמיע קולו בתפלתו, הואיל ועושה זאת משום תקנת הצבור של אלה שאינם [יודעים] להתפלל, והואיל ואינו יכול להפסיק תפלתו ולהתפלל לחש, משום דאם כן, חזרת התפלה בקול רם הוי ברכה לבטלה. לכן מטעמים אלה נראה לי לטוב לקיים תפלת ערבית בקול רם מתחלה ועד סוף, ואין כל צורך לומר חתימת הברכות בלחש, כדי שלא תהיינה הברכות לבטלה, כמו שכתב מעכ״ת, דכיון שהברכות הן חובה — אינם ברכה לבטלה משום שאומרם בקול רם. ואדרבה, אם אומרם בלחש יוצא מזה תקלה, שאלה שאינם יודעים להתפלל לא יאמרו חתימת הברכות, כיון שלא שמעו אותן מפי שליח צבור, לכן מוטב שיאמר כל הברכות מתחלה ועד סוף, בפתיחתם וחתימתן בקול רם.
36
ל״זאין דברים אלו אמורים לתפלת ערבית של שבת, שכיון שתקנו לה ברכת מעין שבע, והיא קבועה ומקובלת בכל קהלות ישראל, הרי היא בחזרת התפלה שבשחרית ומנחה. ואין טעם לומר תפלת הערבית בקול רם, שהרי גם אלה שאינם יודעים להתפלל יוצאים ידי חובתם בברכת מעין שבע ששומעים מפי שליח צבור, וכמ״ש מר״ן ז״ל: אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת, או שלא התפלל כלל ושמע משליח צבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף — יצא (או"ח סימן רסח סעיף יג). וכיון שיצא ידי חובת תפלה, אין טעם לומר תפלת ערבית של שבת בקול רם.
37
ל״חאת זה כתבתי בלב כואב ודואב על הירידה התהומית, שהגענו לכך שיש בינינו כאלה שאינם יודעים להתפלל וצריכים לשמוע מפי הש״ץ ולומר אחריו.
38
ל״טשאלה זאת, כשהיא לעצמה, תהיה לנו תוכחת מוסר לחנך את בנינו בתלמודי תורה, למען ידעו את מצות התורה, ואת דברי התפלות בישראל, שהם מלאים יראה ואהבה לאלקי ישראל ותורתו, ובהן מתקיימת עבודת ה׳ בקדושה וטהרה, כדכתיב: ״ולעבדו בכל לבבכם״ [דברים יא,יג], ודרשו רז״ל: איזו היא עבודה שבלב? זו תפלה [תענית ב,א). ואין תפלה זאת שלמה אלא מתוך קריאה בפה והבנה בלב. וגדולה התפלה שהיא מקרבת את ישראל לאביהם שבשמים, והיא מקור הישועה והברכה.
39
מ׳והנלע״ד כתבתי.
40
מ״אבן ציון מאיר חי עזיאל
41
מ״בראשון לציון, הרב הראשי לארץ ישראל
42
מ״גב. כהן שמחלל שבת בפרהסיא, האם נושא כפיו
43
מ״ד(או"ח סימן רלז)
44
מ״ה• מבאר אלו עברות פוסלות לנשיאת כפיים
45
מ״ושאלה ב.
46
מ״זכהנים העושים מלאכה בשבת (וביחוד פה באמריקה, שרובם ככלם עושים מלאכה בפומבי ביום השבת,כי היום היותר גדול בעסק המסחר בכל המקצועות הוא ביום השבת), ובמקרה הזדמן כהן בבית הכנסת ביום השבת, שבא לומר קדיש והפטרה למנוחת אביו, ועלה לדוכן לישא את כפיו, והצבור התנגד לזה בכל תוקף, באמרו שהוא עושה מלאכה בשבת, ואינו ראוי לברך את הקהל, אך אני הצעתי לו לישא את כפיו ולקיים מ״ע של ׳כה תברכו את בני ישראל׳ [במדבר ו,כג] ומה גם בש״ע או"ח בסימן קכח, הלכות נשיאת כפים, לא הזכיר כלל בין התנאים שהכהן אינו נושא את כפיו ענין עשית מלאכה בשבת, אדרבא בסימן הנ״ל סעיף לט מביא: לא היו בו מהדברים המונעים נשיאת כפים, אעפ״י שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו — נושא את כפיו (שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים). ובבאר היטב ס״ק סו אומר: ואפילו לא עשה תשובה, כ״מ מלשון הרמב״ם שכתב שאין אומרים לרשע הוסף רשע (על רשעתו) והמנע מן המצות. א״כ, מזה נראה ראיה ברורה שכהן שעושה מלאכה בשבת, מפני ההכרח ואונס, שמותר לישא את כפיו. יורנו רבנו את חות דעתו בזה, כי מעשים כאלה שכיחים כאן בכל יום.
47
מ״חתשובה.
48
מ״טכהן שמחלל [שבת] בפרהסיא אינו נושא כפיו! קושטא דאין כל שאר עבירות מונעין את הכהן לישא כפיו, והיינו אפילו אם הן עבירות שחייב עליהם מיתות בית דין או כריתות, וכדמשמע מסתם דברי הרמב״ם ומרן ז״ל (או"ח סי׳ קכח סעיף לט), וכנמוקו של הרמב״ם — שאין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצות.
49
נ׳אולם אין הדברים הללו אמורים אלא במי שעשה עבירה שאינה פוסלת אותו מן הכהונה, הלכך מוטל עליו מצות ד׳כה תברכו את בני ישראל׳, אבל בעבירות שעושים אותו כנכרי, הרי מבטלות מעליו מצות עשה זאת, מטעם זה מומר לעכו״ם אינו נושא את כפיו (שם סעיף לז), ומומר לע״ז לאו דוקא, אלא כל שהמיר דתו לדת אחרת שאינה תורת משה, הוא בכלל זה (עיין מגן אברהם שם ס״ק נד).
50
נ״אומחלל שבת בפרהסיא הינו כעובד עכו״ם, וכמו שכן פסק מרן ז״ל: מומר לעכו״ם או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלה, דינו כעכו״ם (יו״ד סימן ב סעיף ה).
51
נ״בלפיכך המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא מוציא עצמו ממצות כהונה, בין שהוא מומר להכעיס או לתאבון, כלומר משום הנאת ממון, דזה נמי נקרא מזיד.
52
נ״גוהלכך אינו נושא כפים אפילו עם אחרים, עיין ב״ח (שם) וגינת ורדים חאו"ח סי׳ יג, ומכל מקום אם יחזור בתשובה ויחדל מלחלל שבת בפרהסיא, הדי הוא שב לכהונתו ושב ורפא לו.
53
נ״דג. האם אומרים "צדקתך" במנחה של שבת בבית האבל
54
נ״ה(או"ח סימן רצב)
55
נ״ו• טעם שלא נופלים על פניהם בבית האבל • [או"ח סימן קלא] • כיצד יש לנהוג לענין "צדקתך" כאשר האבל בא לביהכ"נ
56
נ״זשאלה ג.
57
נ״חאם מותר לומר ׳צדקתך׳ בשבת בתפלת המנחה בבית האבל, כי ׳צדקתך׳ זה במקום צדוק הדין, ואם לא אומרים אותו, נראה אבלות בפרהסיא בשבת, יורנו בזה.
58
נ״טתשובה.
59
ס׳בדין נפילת אפים בבית האבל נאמרו שני טעמים: א. הבית יוסף משם שבלי הלקט כתב: דאין אומרים נפילת אפים ולא תחנונים בבית האבל, משום ששבעת ימי האבל יש להם דין חג, כדכתיב: ׳והפכתי חגיכם לאבל׳ [עמוס ח,י](או"ח סימן קלא. ועיין בסה״ק ׳משפטי עזיאל׳ מהדורא תנינא לחלק או"ח סימן יא דף לב). ב. הלבוש כתב משום שמידת הדין שולטת עליו, ואין ראוי להתעורר בנפילת אפים שרומז למדת הדין (טו״ז שם ס״ק י).
60
ס״אולפי זה לענין צדקתך בתפלת מנחה של שבת, לפי נמוקו של שבולי הלקט, אין אומרים צדקתך, ולנמוקו של הלבוש אומרים צדקתך בבית האבל, הואיל ואין באמירה זאת התעוררות מדת הדין. וזהו הטעם לשנוי המנהגים לפי המקומות, דיש מקומות שאין אומרים ׳צדקתך׳, וכמ״ש באבודרהם.
61
ס״בוהנה ראיתי אחרי רואי בספר ׳כף החיים׳ (לגאון שבדורנו יעקב חיים בהרב יצחק ברוך זצוק״ל) דהביא דברי התוספת שבת: ולפי זה צ״ל דהיינו כיחיד, אבל בצבור צריך לאומרו דהוי פרהסיא, ואין אבלות בשבת בפרהסיא. אמנם המנהג שלא לאומרו בבית אבל, אפילו כשמתפללין שם צבור. ונראה לי הטעם שכיון שגם בבית החתן או בבית תינוק הנימול, אין אומרים אותו, לא חשיב זה פרהסיא משום אבלות, וע״כ המנהג שלא לאומרו אפילו בצבור (כף החיים אורח חיים סימן רצב ס״ק, יח). וכן ראוי להורות הלכה למעשה. אולם אין הדברים אמורים אלא כשמתפללים בבית האבל, אבל אם מתפללים בבית הכנסת שנמצא בו האבל, אומרים צדקתך, דאף לטעמא דאין נופלים על פניהם בבית האבל משום דאיקרי חג, אין זה אלא להאבל עצמו או בביתו, אבל אין הצבור נגררים אחריו לענין זה, (וכמ״ש העליתי בסה״ק משפטי עזיאל מהדו״ת לאו"ח שם).
62
ס״גוהלנע״ד כתבתי.
63
ס״דד. האם אומרים שובה ה' ומזמור יושב בסתר בערבית של מוצ"ש בבית האבל
64
ס״ה(או"ח סימן רצה)
65
ס״ו• טעמם של המזמורים והפסוקים שנוהגים לומר בערבית של מוצ"ש
66
ס״זשאלה ד.
67
ס״חאם מותר לומר ׳שובה ה׳ עד מתי׳ וכו׳ ומזמור ׳יושב בסתר׳ בבית האבל בתפלת הערבית בליל מוצש״ק, כי הנני זוכר עוד בהיותי בירושלים בעת ההלויה ב״מ, היו חוזרים ואומרים את המזמור ׳יושב בסתר׳ כמה פעמים, עד שהיו מגיעים לבית הקברות, א״כ היה ראוי ג״כ לאמרו בבית האבל, נא לחות דעתו.
68
ס״טתשובה.
69
ע׳כתב בכנסת הגדולה: ונהגו באישבילי״ה שלא לומר בבית האבל לא 'ויהי נועם' ולא ׳יושב בסתר עליון אלא מ׳אורך ימים אשביעהו׳, ועל זה הדרך נהגו בטוליטולא (הרד"א ז"ל בהלכות ברכות) וכמדומה לי שבקושטנדינא נוהגים לאומרו, ואני בתיריאה נהגתי לומר ׳יושב בסתר עליון לבד בלי ׳ויהי נועם׳ (כנה"ג או"ח סימן רצה).
70
ע״אוהנה מרן החבי"ב סתם ולא פירש טעם מנהגם של אלה שנהגו שלא לומר 'ויהי נועם' ולא ׳יושב בסתר׳. ולא פירש גם טעם הכרעתו לומר ׳יושב בסתר׳ בלא ׳ויהי נועם׳, ונראה דפירושו כך הוא, דהנה פסוק ׳ויהי נועם׳ תקנו לאומרו לסימן ברכה בהצלחת המעשה, ולכן כשיש יום אסור במלאכה באותו השבוע, אין אומרים ׳ויהי נועם׳ שיש בו מעשה ידינו תרי זימני, ותקנו לומר מזמור ׳יושב בסתר׳ שהוא מזמור של ברכה לחיים ארוכים, ולכן כופלים בו פסוק ׳אורך ימים אשביעהו׳, שעל ידי כן נשלם השם היוצא ממנו, והיינו שם הוי״ה במלוי דיודין (טור סימן רצה ומג״א שם).
71
ע״בלפיכך בבית האבל, הואיל והאבל אסור במלאכה בימי האבלות שבשבוע זה, אין לומר ׳ויהי נועם׳ ולא מזמור ׳יושב בסתר׳, שהאבל אינו שרוי בשמחה בימי אבלו (עיין שו״ע או"ח סימן קכח סעיף מג) על מתו שלא האריך ימים, שכן, רוב בני אדם אינם ממלאים שנותיהם. לכן אין אומרים בבית האבל לא פסוק ׳ויהי נועם׳ ולא מזמור ׳יושב בסתר׳. אבל הכנה״ג הכריע מדעתו שאין לומר ׳ויהי נועם׳ בבית אבל, הואיל ואסור במלאכה בימי אבלו, ואם אמנם מותר במלאכה בדבר האבד, היינו להציל מאבדון ולא להצליח במעשה ידיו, אבל מזמור ׳יושב בסתר׳ ראוי לאומרו אפילו בבית האבל, משום הרמזים והסגולות שבו (עיין שלמי חגיגה תפילת מוצאי שבת). מכלל הדברים למדנו, שאין בזה הלכה פסוקה, ולכן מוטב לאומרו בבית האבל, כדי להביא ברכה והצלחה לאבלים וביתם, ויקוים בהם: ונסו יגון ואנחה וישיגו ששון ושמחה [עפ״י ישעיה נא,יא].
72
ע״גבן ציון מאיר חי עזיאל
73
ע״דראשון לציון, הרב הראשי לארץ ישראל
74