משפטי עוזיאל, חלק ח, אורח חיים מהד' תליתאה מ״בMishpetei Uziel, Volume VIII, Orach Chayim 42
א׳א. בדין חמץ שעבר עליו הפסח
1
ב׳• מכר החמץ ללא שטר וללא שכירות המקום שהחמץ נמצא בו • מכר החמץ לגוי שאשתו יהודיה מומרת • היה אנוס מלמכור החמץ • אם מותר להוסיף על חמץ שעבר עליו הפסח ולבטלו ברוב • יי"ש שעושים היום אין בו מין דגן ואינו חמץ, רק אסור בתורת חומרא • קמח אינו חמץ
2
ג׳ירושלים ז אייר תשי
3
ד׳לכבוד הרב הגאון המפורסם וכו׳
4
ה׳כמוהר״ר ישראל אריה זלמנוביץ יצ״ו
5
ו׳רב דכפר יבנה (העתיקה)
6
ז׳שלום וברכה.
7
ח׳מכתבו מיום כ״ה ניסן דנא, קראתי בשמחה רבה ועונג רב, ובו שאלת חכם ותשובתה ערוכה בכל ושמורה בבקיאות ופלפולא דאורייתא לעומקא דדינא בדין:
8
ט׳שאלה.
9
י׳אדם אחר בכפר יבנה לפני חג הפסח שעבר, אץ לדרכו וצוה לחברו שימכור לו החמץ מה שיש לו, דהיינו איזה בקבוקים יי״ש ומעט קמח, וחבירו מעל בשליחות, במקום שימכור החמץ ככל הקהל ע״י שטר מכירה כולל ע״י הרב, מכר לגוי אחד הגר בשכנותו אשר אשתו ישראלית, ז״א מומרת, כי היא הביאה אותו מארצות הגוים וגרה עמו בהפקרות ר״ל, ומובן שאינה מחזקת כלל הדת — בטענה שהוא ידע שמכר לו ולא לה, וגם היא כנכרית נחשבת בעיניו, כי מעשיה נכריים לנו, וגם מכר בלתי שטר ובלתי שכירת המקום, רק בכסף, ולקח ממנו חלק מהכסף והשאר ישלם לו אחר החג, וכנהוג אמר ׳כל חמירא׳, וכיון בזה לבטל החמץ.
10
י״אומעכ״ת פלפל בחכמה, וגם דלה דלה מים מבארות עמוקים ראו"ח, ולבסוף אסיק להתיר חמץ אחר הפסח מכמה טעמים ונמוקים חזקים, כיד ה׳ הטובה עליו. והנני נעתר לחפצו לחוות דעתי אף אני בדברים קצרים מפני רוב טרדותי, ואומר:
11
י״בתשובה.
12
י״גבעצם המכירה יפה דן מעכ״ת לקיים אותה, אף שלא נעשית בשטר ולא בשכירות מקום שהחמץ נמצא בו, והסתמך על גדולי הפוסקים שקיימו מכירה זאת בדיעבד להתיר החמץ שעבר עליו הפסח. אולם הספק שבשאלה בנדון דידן הוא משום שותפות אשתו של גוי זה שהיא בת ישראל, אם כן יש לה דין מומר, וכיון שהיא שותף בקנין זה, אין המכירה מפקיעה את חלקה מדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. ובזה פלפל בחכמה ובקיאות ואסיק להתיר מטעם אונס, שהרי הוא עשה כל מה שבידו למכור חמצו ע״י שלוחו ושליח הוא דעוית, ובזה לא אסרו רבנן חמץ שעבר עליו הפסח, ואסתייע ממ״ש החק יעקב (או"ח סי׳ תמח ס״ק יד) ועוד כמה פוסקים, בכגון אונס זה להתיר חמץ זה בהנאה, היינו למכרו ללא יהודי.
13
י״דוהנה דברי מעכ״ת מבוססים על יסוד הנחה זאת שהאשה המומרת (זאת) היא שותפה בקנין חמץ זה, אבל מעיקרא דדינא פירכא, שהנחה זאת אין לה יסוד, שהרי בדיני ישראל אין האשה שותפה בכל עסקי בעלה, אלא להיפך — מעשה ידיה הם לבעלה, ולא עוד אלא שגם אשה הנושאת ונותנת בעסקי בעלה, והיו שטרות יוצאים על שמה, הנכסים הם בחזקת בעלה, והאידנא כל הנשים נושאות ונותנות בנכסי בעלה, לכן כל הנכסים הם בחזקת בעלה, אם לא שבעלה כתב השטרות על שמה או על שם שניהם בשותפות (ראה חו"מ סימן סב סעיף א)*. דון מינה היכא שהבעל עשה עסק שהוא על שמו לבד, אין לאשה שום חלק במעשיו, ולפיכך בנדון דידן אין כאן שותפות האשה כלל וכלל, והוה ליה חמצו של גוי שלא חל עליו דין חמץ שעבר עליו הפסח.
14
ט״ואמנם לאידך גיסא יש לומר שאין מכירה זאת מתירה חמץ זה, שאע״ג שקנין המכירה על ידי כסף הוא קנין מדין סיטומתא (עיין חו"מ סימן רא סעיף א, ופתחי תשובה ס״ק א ו־ב, ושד״ח הלכות חמץ ומצה סי׳ ח׳ סעיף טו ד״ה ולענין חמץ), מכל מקום לענין מכירת חמץ לא מהניא מכירה זאת אלא אם מכר לו מקומו, שבזה נעשה כאלו החמץ הוא מחוץ לבית, ובלא זה הרי הוא כאילו חמץ של גוי בביתו ורשותו של ישראל (עיין מג״א סימן תמח סק״ד וטו״ז סק״ג).
15
ט״זובנדון דידן לא נאמר שהשליח מכר את מקום החמץ, ואם כן הרי האיסור במקומו עומד. אולם יש להתיר גם זה מטעם אונס, וכדכתב מעכ"ת משם החק יעקב ודעמיה.
16
י״זברם אין דברים אלו אמורים אלא להתיר החמץ בהנאה, ועדיין צריכים אנו לדון לענין להתירו גם באכילה לאחר הפסח. וגם בזה הניף מעכ״ת את ידו וכתב: להתיר ע״י הוספה על החמץ שעבר עליו ולבטלו ברוב. ויש לפקפק בהיתר זה מדין — אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד,ב].
17
י״חולדידי נראה שאין אנו צריכים לזה, ויש להתיר חמץ זה משום דאעיקרא דדינא אין זה חמץ שעוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי היי״ש שעושים היום אין בו אפילו תערובת חמץ, אלא הוא נעשה מצמחים שאינם מין דגן, פרט ליי״ש שנקרא ״בירה״ שהוא נעשה מזיעת שעורים. ואם בקבוקי היי״ש של איש זה אינם של בירה, אין להם דין חמץ כלל, ואין לאוסרם משום חמץ שעבר עליו הפסח, לא בהנאה ואף לא באכילה, אלא בפסח עצמו אסורים משום חומרא, אבל לאחר הפסח מותר, וה״ה לענין הקמח, שהרי בשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק אפילו לאפות ממנו מצה לפסח (עייין או"ח סי׳ תנג סעיף ד, ט״ז סק״ג, וחק יעקב ס״ק טז), ובזמן הזה שאין לותתין את החטים בדרך שרייה במים, אלא שמזלפים עליהם מים סמוך לטחינתם, אעפ״י שנהגו ישראל [שלא] לאפות מהם מצה, מכל מקום אין זה בגדר חמץ שעבר עליו הפסח לאסרו אחרי הפסח. ויש לצרף גם נמוק האונס וביטול החמץ, שיש הרבה מרבוותא דפסקו להתירו אחר הפסח (עיין שדי חמד הלכות חמץ ומצה סי׳ מח אוח ו׳).
18
י״טמטעמים אלה נראה לי להתיר בשאלה דנדון דידן שאין כאן איסור ודאי חמץ, ושהוא בטל את כל חמצו לפני הפסח, ושהוא אנוס הואיל ומנה שליחו למכרו כדין וכהלכה.
19
כ׳בצירוף שלשה טעמים אלה, נראה לע״ד שאין כאן דין חמץ שעבר עליו הפסח, ומותר לאכול קמח זה ולשתות יי״ש זה.
20
כ״אוהנלע״ד כתבתי.
21
כ״בבן ציון מאיר חי עזיאל
22
כ״גראשון לציון. הרב הראשי לישראל
23
כ״דב. בעניני יוחסין
24
כ״ה(אה"ע סימן ד)
25
כ״ו• בענין זנות בעדים והתראה אי שכיח או לא • מתי אמרו שתולין שבא בעלה ע"י שם
26
כ״זבסיפא דהאי מגילתא כתב מעכ״ת קושיתו על דברי התוס׳ דזנות בעדים והתראה לא שכיח (כתובות ב,א ד״ה שאם היה לו). ומעכ״ת דקדק בדבריהם שזנות בעדים ובלא התראה שכיחא, ואם דבריהם סותרים למ״ש דאפילו בזמן הזה כותבים זמן בגיטין, גזרה שמא יחפה על בניה ממזרים (גיטין יח,א תד״ה הנהו), הרי דלריש לקיש גם זנות בעדים לא שכיחא? ותירץ עפ״י מ״ש בשו״ת מהריא״ל (מהגאון מפלאצק) סימן י, דזנות שמביאה לידי ממזרים לא שכיחא, דתלינן שמא הרתה מבעלה, שמא ע״י שם.
27
כ״חואין תירוצו מספיק לע״ד מתרי טעמי, חדא, שגם בה״ג לא אמר דתולין שבא בעלה ע״י שם אלא כשהיא טוענת כן (ראה קידושין עג,א תד״ה מאי), וכשבעלה איננו לפנינו, או שאינו מכחישה (ראה בית־שמואל אה״ע סימן ד ס״ק טז). ולפי״ז באינה טוענת שבא ע״י שם — הרי בניה ממזרים.
28
כ״טב. גם בטוענת שבא עליה אין להאמינה אלא באין עדים שזינתה עם אחר, דכיון שהיא טוענת שהרתה מבעלה ואין עדות נגדה שזינתה, תלינן שהרתה מבעלה, אבל אם יש עדי זנות, ודאי לא אמר הבה״ג שתולין שבא בעלה ע״י שם.
29
ל׳צא ולמד ממ״ש בתשובות מיימוניות בדין אשה שילדה לסוף שנים עשר חדש מזמן שהלך בעלה, והשיב מהר״מ ז״ל: ובנדון דידן אילו היו עדי כיעור נראה דכל אפייא שוין שהיא אסורה לבעלה, דכיון שיש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן לסוף י״ב חדש, בהא ודאי לא אכשר רבה תוספאה, דכיון דאיכא עדי כיעור, לא אמרינן אישתהויי אישתהי וכו׳ (תשובות מיימוניות להלכות אישות סימן כה). ומעתה דין הוא דלא תלינן שבא עליה ע״י שם באיכא עדי כיעור ומכ״ש עדי זנות.
30
ל״אלפי״ז יוצא ודאי שהבן הוא ממזר, דכיון שהיא נאסרת לבעלה אעפ״י שהיא מחזקת בהיתר, כל שכן בנה שאין לו חזקת היתר שהוא ממזר (עיין כתובות יג,ב). ואם כן הרי משכחת לה בנים ממזרים על פי עדים, ויש לומר שמא יחפה על בניה ממזרים, והדרא קושיא לדוכתא מאי טעמא דר״ל דלא אמר כרבי יוחנן מטעמא דשמא יחפה, שהרי זנות בעדים שכיחא. ועור קשה לפי תירוצא בתרא דתוס׳ שלא יאמרו זינתה אחר גירושין ויחזירנה, דגרושה שזינתה מותרת לחזור (גיטין יח,א תד״ה הנהו) וזה ודאי הוא בעדות זנות, ולפי התוס׳ זנות בעדים שכיחא, והדרא קושיא ר״ל מ״ט לא אמר כרבי יוחנן, מכאן דזנות בעדים אפילו בלא התראה לא שכיחא, ודלא כמ״ש התוס׳. ובאמת הרא״ש ז״ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס׳, והיינו משום זנות שכיחא אפילו בעדים והתראה, ופירש דברי ר״ל זנות לא שכיחא, בזנות דבת אחותו לחוד לא שכיח, אבל זנות דכל הנשים שכיחא, ועבדינן שפיר תקנתא. ועוד יש לומר דהא דר״ל ביושבת תחת בעלה, דההיא זנות לא שכיחא, דבעלה משמרה, אבל זנות דארוסה שכיח ועבדינן תקנה (שיטה מקובצת כתובות ב ד״ה שאם).
31
ל״בלכן נלע״ד לומר דהתוס׳ בכתובות כתבו: בעדים והתראה לאו דוקא, אלא לעיקר התקנה קאמרי לא היו מתקנים זמן אלא שמא יחפה על בת אחותו, והיינו להצילה ממיתה, ואין מיתה אלא בעדים והתראה, אבל לפי מה שפירשו בדבריהם בגיטין, נמשכת תקנה זאת גם בזמן הזה שמא יחפה על בניה שלא יהיו ממזרים, או על בת אחותו עצמה שלא תהיה נאסרת על בעלה. ור״ל סובר כיון דזנות בעדים והתראה לא שכיחא, לא תקנו מעיקרא זמן משום שמא יחפה על בת אחותו, וכיון שכן אין לנו לתקן זמן משום שמא יחפה על בניה ממזרים או עליה שלא תאסר על בעלה, אע״ג דזנות בעדים שכיחא, מכל מקום אין לנו לתקן תקנה שלא תקנו רבנן קדמאי.
32