מבחר הפנינים א׳Mivchar HaPeninim 1
א׳אמר החכם. בחכמה. החכמים משלימים גמול הבורא. ומגיע [האדם] לעבודת האל בחייו. ולשם טוב אחרי מותו:
1
ב׳ואמר. אין לך דבר שמחדד השכל. כמוסר וחכמה. ואין דבר שמורה על דעת הדעתן. כמנהגו הטוב:
2
ג׳ואמר שאלת החכם. חצי החכמה. ופיוס בני אדם. חצי השכל. וסדר ההוצאה. חצי הספוק:
3
ד׳ואמר איזה אדם ראוי למלוך? אמר חכם שמלך. או מלך שידרוש [החכמה]:
4
ה׳ואמר ראוי למחזיק בחכמה ובצדק. שלא ירא משום אדם: ואמר הצדיקים אינם יראים כי אם האלהים לבדו:
5
ו׳ואמר אבדת השכל. אינה נמצאת. והחכמה נוטה עמו. באשר הוא נוטה:
6
ז׳ואמר הטורח בבקשת החכמה ובמוסר מקנה העטרות. והנזירים יעשו העטרות מזהב הלשון המדברת. ויושמו בראשי אוהביהם:
7
ח׳ואמר הטורח בבקשת החכמה והמוסר. טורד מקנות [י״א מקצות] העונות והעבירות. מביא האדם למאוס בעולם כלה. ולאהב עולם הקיים:
8
ט׳ואמר במקום המשתה והשחוק. לא תשכון החכמה. אבל היא מגורשת משם:
9
י׳ואמר מי שחננו הבורא חכמה. לא ידאג להפקד הצער והיגיעה [כי אחרית החכמה השלום והמנוחה ואחרית הזהב הכסף הצער והיגיעה]:
10
י״אואמר החכם. איני דורש החכמה לתקוה שאבוא עד קצה. ואגיע עד תכליתה. אבל אדרוש אותה שלא אהיה סכל ואין ראוי למשכיל זולתו:
11
י״בוצוה החכם לבנו. בני אל תהי חכם בדברים. אך היה במעשה. כי החכמה שבמעשה. תועילך לעולם הבא. ושבדברים בכאן תשאר:
12
י״גוצוה החכם את בנו. היה יושב לפני חכמים. שאם תדע ישבחוך. ואם תסכל ילמדוך. ואם יעידו לך יועילוך:
13
י״דואמר לי ספור הכסילים. אסירי המות. התירו מאסרכם בחכמה.
14
ט״וואמר לולי החכמה. לא היינו מבקשים המעשה. ולולי המעשה. לא היינו מבקשים החכמה. וטוב שאניח אותה מפני שלא אדענה. משאניחנה ממאוס בה:
15
ט״זושאלו לחכם מפני מה חכמת יותר מחבריך? אמר להם מפני שהוצאתי בשמן יותר ממה שהוציאו חבירי ביין:
16
י״זואמר. גוף בלא חכמה. כבית בלא יסוד:
17
י״חואמר מי שנודע בחכמה. מביטין אליו בעין ההדור:
18
י״טואמר שתוק ותנצל. שמע ותלמוד:
19
כ׳ואמר אין דבר שמועיל לאדם כדעת מעלתו והשגתו שכלו בחכמה וידבר בפיהם:
20
כ״אואמר. האדם חכם בעודנו מבקש החכמה. וכאשר יחשוב שהגיע אל תכליתה. הוא סכל.
21
כ״בואמר לא הנחילו האבות לבנים דבר שהוא חשוב מן החכמה. כי האדם קונה הון בחכמה. ומאבדו באולת וישאר חסר כל.
22
כ״גואמר אם תכנע לדרוש החכמה. תכובד כשדורשין אותה ממך:
23
כ״דואמר החכמה. היא היחוס הגדול. והאהבה. היא הקורבה הקרובה:
24
כ״הואמר. המלכים שופטי הארץ. והחכמים שופטי המלכים:
25
כ״וואמר. רצון החכם בחכמה. ורצון הכסיל באולת:
26
כ״זואמר מה טוב המעשה. תיפהו החכמה. ומה טובה החכמה תיפהו המעשה. ומה טוב המעשה תיפהו הנחת:
27
כ״חואין דבר שנלוה אל דבר. טוב מן הענוה אל החכמה. ומן היכולת אל המחילה:
28
כ״טואמר מי שמתעסק בתורה. לא יתכן שיהא צוארו עב וגופו שמן:
29
ל׳וצוה החכם את בנו. היה חכם. ולמד. ומאזין. או אוהב החכמה. ואל תהי החמישית פן תאבד:
30
ל״אואמר אין ראוי שתתבייש לשאול כאשר אינך יודע. כדי שתדע. ולא תתבייש כששואלין ממך מה שלא ידעת. לומר איני יודע:
31
ל״בודע כי מעלת השכל מן האמונה. כמעלת הראש מן הגוף. כשיאבד הראש. יאבד הגוף. וכאשר יאבד השכל. תאבד האמונה:
32
ל״גואמר ערך כל אדם כפי מה שהוא יודע:
33
ל״דואמר אם בני אדם יכבדוך לעושר או לשררה. אל יערב לך. כי הכבוד ההוא יפנה בפנותם. אבל יערב לך אם יכבדוך בשביל החכמה או בעבור יראה או בעבור מוסר:
34
ל״הואמר דומים החכמים בארץ. למאורות בשמים:
35
ל״וושאלו לחכם מי הם יותר גדולים. החכמים או העשירים? אמר החכמים:
36
ל״זאמרו לו אם כן מפני מה החכמים בפתחי העשירים יותר מהעשירים בפתחי החכמים? אמר מפני שחכמים מכירים מעלת העושר. והעשירים אינן מכירין מעלת החכמה.
37
ל״חואמר אין שפתי חלקות מדת המאמין אלא בבקשת החכמה:
38
ל״טואמר תחלת החכמה שתיקה. שניה לה שמיעה. שלישית זכרון. רביעית מעשה. חמישית מורה:
39
מ׳ואמר כשתשב בין החכמים. יהי רצונך לשמוע יותר מלדבר:
40
מ״אואמר מי שעובד כראוי את השם ילמדהו ה׳ את החכמה ויראו את מבועיה מלבו על לשונו.
41
מ״בואמר אין האדם חכם עד שיהו בו שלש מדות. שלא יבזה מי שהוא קטן ממנו בעודו דורש את החכמה. ואל יקנא במי שגדול ממנו בממון. ושלא יקבל שכר על חכמתו:
42
מ״גואמר שאל את החכמים שאלת השוטים. ושמור שמירת הנדיבים:
43
מ״דואמר הטובה שבמדות האדם. שיהיה שואל:
44
מ״הואמר מי שלבש בבקשת החכמה לבוש הבושת. ילבוש מהכסילות אפוד מעיל. ועל כן תקרעו מעיל הבושת בבקשת החכמה:
45
מ״וואמר כל מי שרבו פניו. תמעיט חכמתו:
46
מ״זואמר החכם: מצאתי החכמה בין הבושת והסבל. ושאלת הכסיל בין הבשת והגאוה:
47
מ״חואמר עם הפחד. תאבד תקוה. ועם הבשת חסרון החכמה:
48
מ״טוהחכמה אבדת המאמין. צריך שיבקשנה אפילו בידי הכופרים:
49
נ׳וצוה החכם לבנו למד את החכמה. כי אם תהיה קטן עם זה תהיה גדול עם אחר:
50
נ״אואמר כמה מגונה הסכלות בזקן.
51
נ״בואמר למד חכמה למי שאינו יודע. ולמוד ממי שיודע. וכאשר תעשה זה תדע מה שלא ידעת. ותזכור את אשר ידעת:
52
נ״גואמר בקשת החכמה בימי הזקנה כתיו על החול. ובקשת החכמה בימי הנערות כפתוח על האבן:
53
נ״דואמר אל תמסרו החכמה למי שאינו ראוי לה פן תחמסוה. ואל תמנעוה מאנשיה פן תחמסו אותה. ואל תגמלו רשע כרשעתו. פן יאבד שכרכם אצל הבורא:
54
נ״הואמר הזריזות. שתשמור מה שצוית בו לעשות. ותעזוב מה שלא צוית בו.
55
נ״וואמר החכם. לא יגנה אותו הרש. ולא תעבירהו התאוה. (י״א תעבירהו):
56
נ״זואמר כי כסיל השיב על אדם חכם. אמר לו החכם אם היית יודע מה שאני אומר. לא היית מבזה אותי. או אם לא הייתי מכיר מה שאתה אומר. הייתי מאשים אותך. אך לא ידעת את אשר דברתי. על כן האשמתני. וידעתי סכלתך. ודנתיך לזכות:
57
נ״חואמר כל חכמה שלא ידובר בה. כמטמון שאין מוציאין ממנו:
58
נ״טואמר החכמה שני חלקים. החכמה שבלב. היא החכמה שמועילה. והחכמה שבלשון. מבלי מעשה. והיא טענת הבורא על ברואיו.
59
ס׳ואמר דעות בני אדם ארבע. יודע ויודע שיודע. חכם. שאל מאתו. יודע ואינו יודע שיודע. תכירהו ועזרהו שלא יהא נשכח. אינו יודע. ויודע שאינו יודע. למדהו. אינו יודע והוא מראה. בעצמו שיודע. סכל [הוא] הרחיקהו:
60
ס״אואמר אל תאמר במה שלא תדע. אדע. פן תחשד במה שתדע:
61
ס״בואמר אין מדה שאחריתה לטובה כאמונת אלהים. וכבוד האבות. ואהבת החכמה. ושמוע מוסר:
62
ס״גואמר מעשה הכסיל בעת חטאו שמאשים בני אדם. ומעשה מבקש המוסר שמאשים את עצמו. ומעשה החכם החסיד שלא יאשים לא עצמו ולא אחרים:
63
ס״דואמר אל תבוש לקבל האמת מאיזה [מקום] שיבא אפילו מאדם פחות:
64
ס״הואמר מי שמתחכם מבלי חכמה. כחמור הרחים סובב סובב ואינו זז ממקומו:
65
ס״וואמר חמלו על נכבד שנקל. ועל עשיר שנורש. ועל חכם שנפל בין הפתאים.
66
ס״זואמר אין מי שצריך לחמול עליו. כחכם שנפל עליו דין כסיל:
67
ס״חואמר אל תשליכו הפנינים לפני החזירים. כי אינם עושים [בהם] מאומה. ואל תמסרו החכמה למי שאינו יודע מעלתה. כי היא יקרה מפנינים. ומי שאינו דורש אותה רע יותר מהחזיר:
68
ס״טואמר החכם שאינו עושה בחכמתו. תוכחתו נופלת על הלבבות. כאשר יפול הגשם על האבנים. ואמר מי שאין דבריו דומין למעשיו. הוא מבייש [מעשיו ועצמו] ואת נפשו. על כן כשיצא הדבר מן הלשון [בלי לב] לא יעבור האזן:
69
ע׳ואמר אין אדם מכיר בטעות מלמדו. עד שידע המחלקות:
70
ע״אושאלו לחכם האיך נאה לזקן שילמוד? ואמר אם הכסילות גנאי הוא לו. הלמוד נאה לו:
71
ע״בואמר ארבעה דברים אין אדם חשוב מתגדל בהם. שיקום ממקומו לאביו. ושיכבד אורחיו. ושיעיין [עניינו] מרכבותיו אפילו יש לו מאה עבדים. ושיכבד החכם לקחת מחכמתו:
72
ע״גואמר מי שיושב בין החכמים מכובד. ומי שיושב בין הכסילים נבזה:
73
ע״דואמר הזהרו מן הכסיל שעובד. ומן החכם החוטא:
74
ע״הואמר בקשת החכמה כחפוש המטמונים. ולא יערכנה זהב ופנינים:
75