מורה נבוכי הזמן, הערות למאמרים שונים א׳Moreh Nevukhei HaZeman, Commentaries on Various Articles 1

א׳א המשנה ביומא (מ') חלבי שבת קריבין ביוה"כ: יוה"כ שחל בערב שבת לא היו תוקעין, ובמוצאי שבת לא היו מבדילין, אינן הולכות על דרך קביעות הדחיות כ"א ע"ד היות חודש הלבנה כ"ט וחצי; ולזה קובעין לעולם חודש אחד מלא ל' יום, וחודש שאחריו חסר כ"ט יום. וכל שנה פשוטה שנ"ד ימים, וא"כ מותר או שינוי הקביעות של כל מועד משנה לשנה ד' ימים. ובשנה מעוברת המעובר תמיד חודש חסר מן כ"ט, וא"כ שינוי הקביעות לשנה שלאחריה חמשה ימים, וזוהי שטת ודרך ברייתא של אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת ובין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה (מגמרא סוכה נ"ד ע"ב). ועל סדר זה של האמרים הנזכרים הולך המאמר: מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, היינו שהחודש הראשון ניסן עשו מלא, ל' יום, ואחריו אייר חסר, סיון מלא, תמוז חסר, אב מלא, אלול חסר וכן לעולם והקושיא בגמרא דערכין (ט' ע"ב) והאיכא יומא דשטי דתלת שנין, הולך על דרך הברייתא הישנה: אין חדשה של לבנה פחות מן כ"ט ויום וחצי ושתי ידות שעה (שכן היא עיקרא באמתתה, לא כמו ששינו, והוסיפו עליה אח"כ ע"ג חלקים ולבסוף נזדייפה לגמרי כ"ט יום וחצי תשצ"ג חלקים), וצריך א"כ להוסיף על קביעות הראשון של האחרים הנ"ל ח' שעות לשנה על שנ"ד ימים, והוא יום שלם לשלש שנים ולעשות שבעה חדשים מלאים וחמשה רק חסרים. והקושיא השנית שם, והאיכא יומא דתלתין שנין? הולך על דרך מדויק יותר וקרוב לחשבון שלנו, שהגבילו את חודש הלבנה כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה ואחד מט"ו בשעה, עד שיעלה המותר החדש לט"ו חדשים שעה אחת, ולשלשים שנה שהם ש"ס חדשים, כ"ד שעות שהם יום שלם, הצריך להיות נוסף חוץ מן ההוספה, ויהיה א"כ בשנת השלשים שמונה מלאים וארבעה חסרים. והחשבון זה ההולך כנזכר היות חודש הלבנה כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה וחלק מט"ו בשעה, הוא העולה ע"ד חלוקת השעה לתתר"פ, כ"ט י"ב תשצ"ג לפי ששתי ידות שעה הם תש"כ חלקי תתר"פ ואחת מט"ו בשעה עולים ע"ב חלקי תתר"פ.

ב׳ב בשני מקומות נראה, שהיה לקדמונינו במקרא הנוסח: בכל המקום אשר תזכיר את שמי: האחד באבות, שמביא ממנו, שאפילו אחד המזכיר את שמו של השם בתורה שכינה שרויה במקום; והשני בסוכה (דף נ"ג, א') בדברי הלל, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר: אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי, אני לא אבא אל ביתך שנא' בכל המקום וגו'.

ג׳ג (סוכה נ"א) מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו וכו', בביאור מלת השואבה יתכן לומר, שהיא נגזר ממלת שובתא, שהוראתה בסורסי אבוקה של אור, לפי שהשמחה עיקרה בהדלקה הגדולה, שנעשה בעזרת נשים במנורות גבוהות, והר הבית גבוה ומאיר למרחק בכל לילות חול של חג ע"י המנורות וע"י האבוקות שבידי החסידים ואנשי מעשה, השמחים במחול ובריקוד ובידי העם. והגם שבאמת הלכו אז בסוף הלילה בקרוא הגבר, בשביל המים לניסוך בחג, הנה במשנה אין שם דבר משאיבת המים, כ"א משמחת האורה לבד. – ובזה יוש היטב המימרא בגמרא (שם דף נ' ע"ב): איתמר רב יהודה ורב עינא, חד תני השואבה, וחד תני השובה. ונראה ברור שהוא טעות, וצ"ל השובה ופתרונו האבוקה; וכבר נראה שלא היה ברור בידם אם מלת השובה מוסב על המים שבחג שהרי בירושלמי אמרו, שמשם שואבים רוח הקדש, שהשכינה שורה מתוך שמחה. ובתוספות היטיבו להקשות, שבמשנה קרא הגבר תקעו, וא"כ היו המים נפסלין בלינה. ואולם מר זוטרא האחרון מפרש שם שואבה על שם ושאבתם מים בששון. והגירסא חשובה, על שם שהיא מצוה חשובה.

ד׳ד נשמת כל חי נקרא לקדמונינו ברכת השיר (פסחים קי"ח ע"א) והיא לדעתי מין ממיני ברכות הנהנין על המתנה הטובה של נעימות השיר והזמרה שנתן הקב"ה לבני אדם, שבו משבחין ומזמרין על כל רוחני הנשגב והנעלה, שהנפש משתפכת עליהם מפנימיותה, וביותר לרוחני היותר נשגב כלל כל הרוחניות הקדושות, והוא השם יתברך.

ה׳ה הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר, וכל שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים ודיסקוס שלה מתמלא; ומט"ו עד שלשים אור שלה חסר, בל' אינה נראית, כך ישראל ט"ו דור מן אברהם ועד שלמה, אברהם התחיל להאיר וכו' כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר: וישב שלמה על כסא ה' וגו' הרי נתמלא דיסקוס של לבנה, ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכין: רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עוזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיה, יהויקים; כיון שבא צדקיה, דכתיב את עיני צדקיהו עור, חסר אורה של לנה וכו' (שמות רבה פ' ט"ו). והנה הם ששה עשר חוץ מצדקיהו שהוא השבעה עשר; ועוד החסיר יהואחז בן יאשיה, ויהויכין בן יהויקים ממספר המלכים; אולי על שקצרה מלכותם, ואולי יש לחשוב יהויקים וצדקיה לאחר כי אחים היו בני יאשיהו. ובזוהר הוציא גם יואש, ובפירוש לדברי הימים הוציא אמון ויהויקים, ובאון גליון של מתי, חשב ארבעה עשר דור מאברהם ועד דוד, וזה הנכון. ומשלמה ועד יהויכין או יכניה דגלות בבל ג"כ ארבעה עשר דור, ועפ"י דרכו לא חשב צדקיה – כנכון שלא חשב המלכים כ"א הדורות עד גלות בבל. אולם שנה במה שאמר כי יאשיה הוליד ליכניה, ויכניה בן יהויקים בן יאשיה. והנה הדורות משלמה עד יכניה באמת שבעה עשר, אולם מתי בשביל מדרשו להשוות מספר הדורות שמן אברהם עד דוד, ומן שלמה עד יכניה בבבל, וממנה עד למשיחם, החסיר ארבעה דורות, אחזיה, יואש, אמציה, ועוד יהויקים ומנה אחר יהורם עוזיה.

ו׳ו באגדת חלק מובא שם ברייתא ממשנת ר' נתן, תניא, ר' נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא ולא יאחר, לא כרבותינו, שהיו דורשין, עד עדן עדנין ופלג עדן, ולא כר' שמלאי שהיה דורש, האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש, ולא כר' עקיבא שהיה דורש, עוד אחת מעט היא, ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, אלא מלכות ראשונה שבעים שנה, מלכות שניה נ"ב ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. – ונתקשו המפרשים במשנה זו, ורש"י ז"ל מביא איזה פירושים, וכתב לבסוף כמתנצל: וכל הנך דרשות לא משנה, ולא ברייתא, כלומר שלא מצאם במקום אחר לפרשם, והפירוש הנכון בה היא: שר' נתן האריך ימים עד סוף ימי רבי, כמו שאמרו רבי ור' נתן סוף משנה, וחי א"כ יותר מחמשים שנה אחר חרבן ביתר, ורצה לסתור במשנתו אותן דרשות הקץ, שהיו מפורסמים בזמן כן כוזיבא על ביאת המשיח ומלכות בן דוד הקרובה לבוא. והיתה עיקר דרשתם, כי שלשה מלכיות זרים מישראל אך לא מבית דוד, היו ראויות לעמוד בישראל, והשלישית תעמוד זמן מעט, ואחר תחזור לבית דוד, ושלש מלכיות אלו הם: מלכות הכהנים מזרע חשמונאי, ומלכות הגרים הורדוס וזרעו, ומלכות שמעון בן כוזיבא, שלא נודע יחוסו, אך עכ"פ לא היה מזרע דוד, וכנראה, מבני מדינת הים, שאינם בכלל יוחסין (ואולי מבני שלה בן יהודה, וכוזבא עיר יהודה לבני שלה בד"ה (ד"ה ח' ד' כ"ב). וקצת חכמים בבבל, שמשם היה ר' נתן, וקראם רבותינו, וסמכו הקץ בזה על המקרא עדן ועדנין ופלג עדן שהמלכות הראשונה מועד אחד, והמלכות השניה מועד, והשלישית רק חצי מועד, וקצתם סמכו על ותשקמו בדמעות שליש, היינו שיהיו שלש מלכיות זרים ורעים, ור' עקיבא דרש עוד אחת, שמשמע שהיו שנים לפניה, ואמר: מעט היא שלא תמשך ויבוא בן דוד. ורק נתן אומר, כי ג' חלקי המקרא, כי עוד חזון למועד, רומזים על דרך דרש, שלא לסמוך על שלשת דרשי קץ הנזכר, הגם שהרמז בדרש ניכר רק בהראשון, לפי שמלת עדן הוא תרגום מועד בעברי, וכן באו שם בדניאל מועד מועדים וחצי. ואמר עוד טעם לדחוי הדרשות קץ הנזכר אלא מלכות ראשונה שבעים שנה, וזה מדויק לפי שהראשון מבית חשמונאי, שלקח כתר מלכות, היה ארסתובלוס בן יוחנן כהן גדול הוא הורקנוס, בשנת כ"ז ליונים. והורדוס מלך בשנת רע"ז, ומלכות שניה נ"ב. וגם זה נכון שהוא חושב רק הזמן שמשלו בעצמם ולא היה הגמון רומי בירושלים, וזה היה לבד בימי הורדוס המלך וארקילוס בנו י"א ובימי אגריפס הראשון, ומלכות השלישית לא עמדה כלל רק ב' שנים ומחצה. וא"כ אין להשוות בינותם כלום כנשמע מדרש שליש, ולא בין השתים הראשונות, כנשמע מדרש מועד מועדים, והשלישית אין לחשבה מלכות כלל בערך אל הראשונות, כמו שהיה כנשמע לפי הדרש פלג עדן, וממלת אחת מעט היא, וזו לא היתה אפילו מעט, ועל כי לא היה ממש בדרשות קצין אלו. זה הנראה עיקר בברייתא סתומה זו.

ז׳ז יתכן לומר, שאם היה לחז"ל איזה סבה בקבלת ספורים להסתיר שם המלך המדובר בו לגנאי, או מחמת אימת רומי, כינו את שם ההוא בשם אחר נודע מלפנים לרע, ובלתי מסוכן בהזכרה; והאחרונים ששנו הספור, כבר שכחו שינוי הכינוי וענינו. ובזה יובן המאמר ביבמות ועוד מקומות. תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת ביתוס לינאי מלכא, כי היכי דלוקמא יהושע בן גמלא בכהני רברבי. וזה בלא ספק כינוי לאגריפס האחרון, שהרי נודע, שיהושע בן גמלא היה בשעת החרבן, ונהרג ע"י הקנאים. – וכן יהי הסיפור מן העיירות שהיה לו לינאי המלך בהר המלך, וזהו טור מלכא שהתיישב בדרום אחר החרבן, ומלך בו הגבור הקירני או גם בן כוזיבא, ושינו השונים הקדמונים השם במשנתם מפחד הרומיים. ואולי בא ע"ז החילוף מן הורקנוס לינאי בברייתא דקדושין מפני כבודו של יוחנן כהן גדול.

ח׳ח באגדה דתענית (דף ב') אמר ר' יוחנן מפתחות בידו של הקב"ה, שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: של חיה, ושל גשמים ושל תחיית המתים וכו' שם ראיות מדרשי פסוקים. והנה הגם שהענין מלובש בלבוש האגדה, ובעלי הגמרא האחרונים ממשיכים הדבור בשאלות והוויות מפסוקים אחרים, וכן המפרשים אחריהם; הנה יש בענינה כוונה מסותרת נמשכה לדעת החכמים בפעולות העולם הטבעיים והנסיים. וזה שרוב מעשי העולם מתנהגות עפ"י כחות הטבע הגלויות הנקראות אצלם: מנהגו של עולם, וקצתם עפ"י כחות נעלמות ואיזה סבה רחוקה, מיוסדת בטבע רחוק או ברוחני נפשי ורצוני, כמו שאמרו הכל בידי שמים (כלל הכחות הטבעיות השמימיות), חוץ מיראת שמים, חוץ מצנים פחים; ועל כן רוב מעשה הנם מתדמים באפשרי לאיזה טבע, או נמשכים מחפץ ושכל רוחני, והכל בכח בעל הרוחני ובשבילו, תבוא פעולה יוצאת למראה עין ממנהגו של עולם, שינצל מן הסכנה ושיבריא מחליו, וירבה טובתו ויחסר מרעתו, וכפי מה שבארנו בזה מדרך החכם, ומדברי הרמב"ן בנסים נסתרים, וזהו המכונה באגדה שנמסכו ביד שליח או שלוחים בכל הכחות ופרטיהם. אולם יסודי הפעולות הטבעיות והם ההויה והגדול וההתוך או ההפסד להיותם כתות ראשיות ושרש לכל פעולות הטבע, הנה לא האמינו האלהיים הקדמונים, כי יבא בהם השינוי והיציאה מן המנהג העולמיי בסבת כחות אמצעיית, אך עלומי הטבע המיכאניקי והרוחני, ונסים כאלה ראו ליחסם להנהגה נעלה ובלתי אמצעית, וכמו שבארנו בזה ענין שתי ההנהגות על דרך החכם ורמב"ן. וכמו שמיוסד זה בדעות קדמונים, שזכרנו למעלה בשער עם עולם, ומבואר במאמר הנזגב. הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון. וזה העיון וזו השטה הם שנתנו בלי ספק מקום לדרש אגדה זה. והרגיש בו לדעתנו אחד מבעלי הקבלה הראשונים הראב"ד ז"ל בפירוש, לא נמסרו ביד שליח, שליח הוא שר העולם, הנראה לנביאים, מושל במרכבה, נאצל מן הסוכה העליונה, וכח העליון בו, והוא אמר נעשה אדם בצלמנו. מן ההוא לית ליה ג' מפתחות וכו' ע"כ. ויובן עיקר הדברים בהמבואר בכאן ובשערים קודמים ויתרם בבאור שטת מסורת המקובלים שיחדנו.

ט׳ט (חולין ע"ז ב') מהו דכתיב: טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו; שהם תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. הכונה שבאותה החנינה שהיא כמו כן חובה עליו, יעשה במדה גדושה בשביל לצאת ידי חובתו התלויה בו, אבל בבקשת החנינה מאחרים ואפילו מאת הש"י, שכל טובתו מתנת חנם, ראוי לנו להסתפק בבקשת המועט הראוי, כמו במזונות בפחות שאפשר, ובמלבוש יתר מעט.

י׳י ממה שאמרו חז"ל המקרא מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה זה כהן המסייע בבית הגרנות ע"כ נראה מבואר שפשט הכתוב הוא ששלמה המלך ע"ה אמר כי המלך יקיים ויעמיד המדינה במשפט ואך הכהן (הנוטל תרומה) מהרסה.

י״איא (אבות פרק ד') ר"ש אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן, ע"כ. כונתו הוא לומר שאם אמנם שלש מדות הם המנצחות בגבורה וגדול כחם בעם. כתר תורה (דיא מאַכט דער וויססענשאָפט) כתר כהונה (פריסטערליכע מאַכט, מאַכט דער קירכע) וכתר מלכות (דיא פאָליטישע מאכט) מכל זאת כתר שם טוב (דיא מאַכט דער אָפפענטליכען מיינונג) הוא העולה על גביהן, כי שלשתן נכנעות לה.

י״ביב (מדרש קהלת פסקא כי העושק יהולל חכם) חמשה תלמידים היו לו לריב"ז כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו, כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אליעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבאו אלו, ולא באו, כיון שלא באו, ביקש לילך אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי, אמרה לו: חמת העכברים מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים? שמע לה, וישב לו עד ששכח תלמודו. לאחר זמן באו אצלו, שאלו אותו: פת חטין או פת שעורין מי טב אוכלה בליפתן? ולא ידע להשיבן בליפתן, ר' אליעזר ור' יוסי אומרים: ב' תבשילין לפותין זה בזה, ע"כ. והנה בעל ידי משה אומר ה"ג שעורים מי טב אוכלה, כלומר איזה מהם טוב לאכלה בלפתן וכן הוא בילקוט, ולא ידע להשיבן. לא ידע מהו לפתן כלומר למה נקרא לפתן, ומי לא יראה כי פירושו אינו נכון. אמנם בשום עין הלכות נגעים פרק י"ג משנה ט' תתברר השאלה, ששאלו את ר' אליעזר בן ערך, בלי שום לחץ; כי שם איתא, עד שישהה (בבית המנוגע) כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בליפתן ע"כ; היינו שהשיעור כדי אכילת פרס בפת חטין שאכילתה יותר קלה ומשך זמן אכילתה פחות משל שעורין. וכן כשיאכל אדם את פתו בהסבה ואוכלה בליפתן, אכילתו מתמהרת, וא"כ כך צריך לגרוס בשאלה פת חטין או פת שעורים מיסב ואוכלה בליפתן, ולא ידע להשיבן; כלומר ששכח את השיעור לענין אכילת פרס, אם היא בפת חטין או גם בפת שעורים.