נפש החיים, הקדמת בן המחברNefesh HaChayim, An Introduction by the Author's Son
א׳מלפנים זאת. שכל מחבר חבור. מקדים הקדמה בראש ספרו. מהם נהגו להודיע מה ראו על ככה לבוא במגילת ספר. מהם מודיעים תכלית כוונת תועלת החבור. מהם עקבותיהם עקב ענוה ויראת ה' הקודמת לחכמתם. להשפיל עצמו על ד"א לבל יתרברב במחברתו. ואם לבנו ייעדנה לקבעו בדפוס. הנה בן יכבד אב למלל גבורת אביו המחבר. ולהשמיע תהלת החבור. איש איש, לפי מהללו:
1
ב׳ואנכי במה אקדם. נער אנכי לא ידעתי דבר שיוחקו מלי בספר. ואף כי לא בי הוא לכוין לב במה אחל. אם כה אומר להשמיע תהלות דברים שנאמרו ביראת ה' לחיים. ותכליתם. הלא דבר שפתים אך למחסור* בדבר אשר עין בעין יראו. ויהיו נדברים בין יראי ה' אשר קרבת אלהים יחפצון. וכל קוראי ספרו אשר יקראוהו באמת. לעומתו יאמרו ברוך שחלק מחכמתו ליראיו:
2
ג׳הגהה: ואולי יתכן פי' הכתוב ודבר שפתים אך למחסור (משלי י״ד:כ״ג) שלדבר שנראה בהשקפה שיש בו איזה חסרון. נצרך דבר שפתים להמתיק, אבל באין מחסור. למה זה רוב דברים:
3
ד׳ואם אתן אומר בשבח הראוי לכבוד מר אבא הגאון צדיק המפורסם נ"ע. עירום אנכי מלהבין בין להעריך דרכי תורתו וצדקתו. ולא עמדי הוא להכיר ולהכירנו לאחרים. זקני ת"ח וגאוני גדולי רבני מדינתינו נ"י. שלהם נודע כח מעשיו בנגלה ובנסתר. להם נאה לספר שמו וזכרו. כי רב הוא. ועל ספרו כלם יכתבו. והאומנם צדק דרכיו ארץ מלאה. ומעשיו הכריזוהו:
4
ה׳ומי כל בשר אשר לא שמע קל משרוקיתא. שבחא דעבד בארעא. וחסנא ותוקפא איתיהיבת ליה באורייתא קשוט ועובדין טבון וקשוט דעבד. התקנת ברבו יתירא להחויא כמצביי' בחילא דאלהא דשמיא:
5
ו׳הוא הגבר שהקים עולה של תורה בזמנו במדינתא בתורת חסד. ופיהו פתח בחכמה למאות תלמידים. וזכה להגדיל תורה. לאגמורי. ולמסבר. אזן וחקר ותקן. ובנה לו בית תלמוד גדול עומד על שלשה עמודים. תורה ועבודה וגמילות חסדים:
6
ז׳ולא נפלאת היא שזכה וזכה את הרבים. כי מנעוריו נשא עולה של תורה בשקידה נפלאה. ובהיותו למעלה מבר ארביסר. קבע למודו עם אחיו הגדול הגאון מהו' שמחה ז"ל. והוו גרסי יממא ולילי. וזקנינו ספרו לנו. שכאשר לא הוה להון אור הנר מצוי. אור הלבנה הוה יפה להון לגירסא דלילא. וקבלו אז דרכה של תורה מרב רבנן גאון הגאונים ארי' דבי עלאה רבא אריה ליב נ"ע. בעל שאגת אריה*:
7
ח׳הגהה: והגאון בעל ש"א ז"ל, היה כמה שנים אב"ד פה ק"ק, והיה מודע למשפחת אבא מארי ז"ל, ובהיותו פה חבר חבורו היקר שו"ת ש"א, ובנסעו מפה להדפיסו היה מר אבא נ"ע קטן בשנים, ומדי עברו דרך פה אחרי הדפיס ספרו הנ"ל, נתאכסן בבית א"ז ז"ל כמה שבועות, ויחן את פני העיר וקבע הוראות פה. והיה אז אבא מארי ז"ל כבר חמיסר. ומאהבה שאהבו, ואת אחיו הגדול נ"ע, קבע להם משנתם שתהא סדורה:
8
ט׳וכד היה כבר עשרים וחמש. הוה גמיר בכלא תלמודא. ופוסקים ראשונים ואחרונים. והיה לומד תורה עם אחיו הגאון וצדיק דמי לבר אלהין מוה' שלמר זלמן נ"ע* ומה טוב ונעים היה שבת אחים גם יחד בתורה ועבודה. ושניהם כאחד למדו תורה מהרב הדומה למלאך ה' צבאות עיר וקדיש מן שמיא רבינו הגדול רשכב"ה הגאון מרנא ורבנא אליהו החסיד זצוק"ל מק"ק ווילנא. והוא ז"ל האציל מרוחו עליהם. רוח חכמה וכו'. אשרי עין ראתה כל אלה. הרואים ראו ושמחו. והשומעים למשמע אזן תאבה נפש:
9
י׳הגהה: ונודע ביהודה וגדול שמו בישראל. וקצות דרכו בקדש. הנם כתובים על ספר תולדות האדם ח"א וח"ב שחבר הרב המובהק הדרשן הגדול מהו' יחזקאל פייוויל מ"מ דקרתא רבתי ווילנא, ועוד ח"ג אצלו בכתובים. ואבא מארי ז"ל היה גדול בשנים מאחיו הגאון מוהר"ש זלמן נ"ע ז' שנים וט' ימים, ונולד שנת תק"ט יו"ט שני של חג השבועות יום שנתנה תורה לישראל, ונתעלה מאתנו בן ע"ב ביום חנינותו י"ד סיון ה' לסדר ויהי בנסע הארון. שנת כל הכתוב לחיים:
10
י״אויותר מלמודו היה גדול שמושו ששמש את רבו החסיד נ"ע. ובימים הרבים שעמד לפניו. אנהיר ליה שבילי דאורייתא בנגלה ונתיבות פליאות בנסתר הוא הוא דחזא רבי' מקמי'* וגליה ליה מסכתא ונהירו דחכמתא. וקימים אשר למד לפניו באימה וביראה ברתת ובזיע. מן נהר דינור דהוה נגיד ונפיק מן קדמוהי. כן כאשר לימד והודיע לבניו ותלמידיו הימים אשר עמד לפניו. אימתיה דרביה הוה עליה במורא נפלאה כאלו עומד לפניו במרום. וכאשר פתח בשמעתתא ודכיר שמי' דרבי'. הוי מרתע כלא גופיה וזיוהי שנין עלוהי מאש המתלקחת בלבבו בהגיגו דרכי צדקתו וחסידותו וטהרת קדושתו. ואור תורתו נקנית לו. באשר היה כחו יפה בהמעלות שהתורה נקנית בהם. ומאדרת אליהו התלבש ענוה ויראה:
11
י״בהגהה: ואולי ענין הנאמר בעירובין (י"ג ב') ואלו חזיתיה מקמיה כו' והיו עיניך ראות את מוריך. הוא כענין הכתוב (שמות ל״ג:כ״ג) וראיתי את אחורי ופני לא יראו. עפ"י מדרש שמות פ"ג אקי"ק אשר אקי"ק ע"ש מעשי אני נקרא (וסוף פרטי המעשים כלולים במחשבה הקדומה) ולזאת נקראת המחשבה פנים. שקודמת, והמעשה מאוחרת, ובמחשבה עצמה יש מחשבה קדומה וכוללת, והיא פנימית ומחשבה מאוחרת המתפשטת מהפנימית לדבור או למעשה. (והוא דעת המתפשט בפנימית המידות) והיא היא הנכרת מתוך מעשה או דבר המאוחר בעקימת שפתיו דהוי מעשה. אבל פנימית המחשבה הקדומה. א"א להביאה בדיבור כענין דבש וחלב תחת לשונך (עי' חגיגה י"ג א') והוא דעת העליון כענין לא קאים אינש אדעתיה דרבי' (עבודת כוכבים ו' ע"ב) ואינה נתפסת להתלמיד אלא בהארת פנים של רבו לתלמיד חכם ומבין מדעתו וכל זה הוא במחשבות שבלב איש אבל בו ית"ש אשר לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב (ישעיה נ"ה) כללות מחשבתו לית מחשבה תפיסא בשום אופן, אף לעליונים, ורק מחשבתו המתפשטת לקיום מעשיו נכרת ממעשיו לכל נביא ונביא כפי מדרגתו וזהו וראית את אחורי את לרבות המחשבה המתפשטת לקיום המעשה ונכרת ע"י כח מעשיו ונקראת ע"ש המעשה ופני לא יראו אף ע"י כח מעשיו המאוחרים אל הקודם. (וכהוראת מלת יראו בצירי):
12
י״גוגדולה ענוה של כבוד מר אבא הגאון נ"ע ונתלבש בכל דרכי' ונתיבותי'. וקצות דרכיו אספרה באשר מדרך ענוה. להיות את דכא. או לרומם את דכא אתו (סוטה ה' ע"א). הן שתי אלה ראתה בו עין כל יקר. שמעודו ועד שיבה נתן נפשו להחיות רוח שפלים במאדו וצדקת פזרונו. ולהיות את נדכאים. וגם עדיו כי באו אביוני אדם. ששו ושמחו כי קרבם ימין. והרחיב לבבם בפיוסי דברים. ובדברי חן שהוצק בשפתותיו:
13
י״דעוד מדרך הענוה האמיתית. שיהיו כל עניני הגוף נבזה ונמאס בעיניו באמת. עד שלאפס ותהו יחשבו מבלי הרגיש לא ענג ולא נגע. ורק בדרכי ה' יגבהו. שיהא לבם פתוח לתורה ועבודה וקדושה. ואך בה' ישמחו כי ישיתו לבם מדור נאה לו ית"ש. ככתוב (ישעי' כט). ויספו ענוים בה' שמחה. וכמאמר הרגיל תמיד בפינו בעמדנו בתפלה לאמר ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה. ואח"כ פתח לבי בתורתך ואחרי מצותיך תרדוף נפשי. הן כל מכירי כבוד מר אבא הגאון ז"ל. המה יעידו ויגידו מענותנותו הגדולה. אשר אם היה נעלב לא העליב. והיה שפל רוח בפני כל אדם. ובתענוגי הגוף. אף למעוטא דמעוטא היה חושש. ושם דרכיו לבלי הרגיש תענוג. ואף כי הגיעו ימי הזקנה שנתייסר ביסורים של אהבה במאדו ונפשו קבלם בשמחה ובצהלת פנים. מבלי הוציא אנחה (כמאמר חז"ל (ברכות סב ע"א) קבלה דיסורי שתיקותא) ודעתיה הוה בדיחא עליה כל שני דקביל עליה יסורים. ורק ע"ז היה מצטער אותו צדיק על שהוכרח לכלכל גופו לפי מחלהו. ובמסתרים היו עיניו יורדים טיף טיף. (ועיני ראו ולא זר). ועם כי לבו היה דוי ע"ז. היה שמח ביסוריו הממעטים לו הרגש התענוג. עד שלא שם לבו לא לענג ולא לנגע:
14
ט״ווכל רואי השמש בגבורתו. המה ראו כן תמהו. שעם כל כניעת גופו ונמיכת רוחו למילי דעלמא. כן נהפוך לבבו במילי דשמיא. ללבוש עוז והדר. ועד זיבולא בתרייתא. לבו היתה שומה לעשות מדור נאה לתורה ועבודה וג"ח. ומה מאוד גבה לבו בדרכי ה' ללחום מלחמתה של תורה. וכל מצוה שהחל ברוח חכמה וגבורה. גמרה ברוח דעת ויראת ה' ודבר אחד מדבריו לא שב. והוציא לאור מחשבתו הטובה לפני רבבות עם. והכל בשובה ודברים מחוכמים אשר בנחת היו נשמעים:
15
ט״זעיקר הענוה. שלא להרגיש מעשיו הטובים שפעל. וערך מעלותיו שהשיג. וכל אשר יגדלו פעולותיו ומעלותיו ושכלו ירבה להכיר גדולתו ית"ש. כן רוח האלקים תוסיף תת כח הרגש חסרונו. ותדמים הרגש עצמות מעלותיו. וכשרואה שמתיקר בעיני אנשים לכבדו מצטמק ורע עליו המעשה* ומחשב לו חסרונותיו להקטין עצמו לבלתי רום לבבו. (כמו שמצינו ברב (יומא פז א') כד הוה הזי אמבוה כו'):
16
י״זהגהה: ודרך דרש אולי הוא כוונה שניי' במה שאמר ר"א לתלמידיו (ברכות כח ב) הזהרו בכבוד חבריכם שצריך זהירות שלא יוגבה לבו מהכבוד שחביריו נוהגים בו:
17
י״חומי שלא ראה דרכי כבוד אבא הגאון ז"ל בזה. לא יאומן כי יסופר. כל תחבולותיו ועלילותיו אשר שם שם לו בזה. רגיל על לשונו היה. שכל חדושים שמחדש. הן בגפ"ת. או בשו"ת. ושיערה דעתו דחדי לבי' מפלפולי'. הוא חושש לנהנה מד"ת. והיה קרוב בעיניו שהחדוש אולי אינו לאמתה של תורה. ממאמרם ז"ל (ר"פ אלו דברים) כל המתיהר חכמתו מסתלקת הימנו (ודרך בדיחותא היה אומר. שזהו נחשב אצלו לשוחד. שמשחד עצמו בחדותא דמסתיי'). והיה מתיגע לסתור דברי עצמו ולחזור לשנות דבריו. ולשקול בפלס שכלו איך להעמיד על האמת בסברה ישרה. ובשקול דעת נכונה. והרואה יראה ויבין מחכמתו שנתקיימה לו. איך היה מקטין שכלו בעיניו ודעתו היה שפלה עליו. כמאמרם ז"ל (תענית ז' א') אין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו:
18
י״טהיה אוהב תוכחת מוסר. וכל דבריו היו כאש. והוה להיט מפומיה שלהבת י"ק באהבה. ורשפי אש ביראה. וכל אזן שמעה היה נמס לבבו כהמס דונג. ונמשך אחרי מיליו דחסדאין באגדתא דהוה דריש בפרקיה. ומענותנותי' לא מלאו לבו להוכיח לברייתא. והוכיח במישור לעצמו בכל דבריו. והיה כבא ללמד ונמצא למד* ורובי מוסריו היו להשפיל גבהות הלב:
19
כ׳הגהה: ואולי כן כוונת הכתוב (ישעיה נ) ה' אלהים נתן לי לשון למודים וגו' יעיר לי אזן לשמוע כלמודים היינו שה' ית"ש נתן לי לשון למודים בתוכחת מוסר לאחריני. והוא ית"ש העיר אזנו שילמד גם הוא מוסר לעצמו. כלימודים שמלמד לאחריני:
20
כ״אועם כי רובי דבריו בדרשותיו היו עומדים ברומו של עולם. מיוסדים ע"פ זוהר וכתבי האר"י ז"ל (כאשר המבינים הבינו בדברים). הוא ז"ל מענות צדקתו. הלבישם והפשיטם וגנזם. לבל יגדיל דבריו כדורש בנסתרות. להמתיקם כדבש וחלב תחת לשונו. וכבשם תחת לבושו מלדורשן להדיא בהמון. ורבים שלא מלאו כריסם בתלמוד. להטהר ממעשיהם ברוח נכון ביראת ה'. לבל יכשלו בהבלי חבלי השוא.
21
כ״בולפי הוראת השעה שהיה נראה לו להוציא איזה דברים מבלי הצפינם. היה קורא ע"ע לא המדרש עיקר אלא המעשה (וממילא נשמע כוונתו על סיפא דמשנה זו וכל המרבה דברים כו' (לשון רבי המלך) שממלל מלין לצד עלאה להגדילם בעיני השומעים (ועיין מדרש שמואל שם):
22
כ״גבכל דרכיו. היה ממעט כבוד עצמו להרבות כבוד שמים. הן במילי דצבורא. בפרט בעניני הכלל. מודעת שהשליך נפשו מנגד ועסק הרבה יתר על כדי כחו. ואף כי זקן היה. היו ידיו אמונה. עד בא השמש. ואף ככלות כח רח"ל גם על משכבו בחליו. רעיוניו סליקו. ועיניו היו נשואות השמימה. לשתף שם שמים בצערא דהכלל והפרט. בגנוחי ואנחות בשברון מתנים. ואנחותיו הרבות בזה היו שוברות כל גוף השומע. (והיה רגיל להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא. וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא. רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות). ודן והורה. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות וקרבן לתורה*:
23
כ״דהגהה: וכגוונא שהורגלנו להציע תפלת שהע"ה (מ"א ח' כ"ז) כי האמנם ישב אלקים על הארץ ד"מ שכמו שקרוב להאמין שאיש חסד עם כי הוא עתיר נכסין וגדול כבודו לאדירי עם בחכמה וגבורה ועושר יבחר לו מקום לישב בשפל ולהיות את נדכאים ארץ מליחה לא מקום זרע ומים אין לשתות למען יוכל גמול כל מיני חסדים טובים כחפץ לבו רק להיטיב בכל מילי דמיטב ככל החזיון הזה אמר שהע"ה שם יאמן נא דבריך כו' כי האמנם (ל' אמונת אומן) ישב אלקים על הארץ שתמצא ידך לגמול כל חסדים טובים אשר יחטא איש לרעהו תעשה חסד בגבורה להציל עשוק מיד עושקו איש אשר יסיג גבול רעהו תשיבהו על אדמתו כי יצמאו למים ונתת להם מטר רעב כי יהיה ונתת לחם לקצירי ומריעי תעלה ארוכה לכל נגוע לבב תחבוש לעצבותו ומלאה הארץ דרכי טובך להטיב בכל מיני הטבה:
24
כ״הוזה היה דרך למודו בקדש מעודו. הן בתורה. והן בדרכי ה' הישרים שהיה מורה. הניח כבוד עצמו. ובחר לו ללמד באשר ייטב להם לאחריני. אשר כקטן כגדול ישמעון. בכל רובי תורותיו אשר זכה וזכה את הרבים. לא הניח ידו מלהגיד לבני עירו אחר תפלת השחר פרשה מסדרא דשבוע יום יום. וכל הנכנסין לביהמ"ד יצאו מלא דבר כאשר כ"א קלט לפי דרכו. אוהבי הפשט קלטו עומק פשוטו במקרא. ודורשי הרשומים. דרוש דרשו ממה שלקחה אזנם. מה שנזרקה מפיו מדי דברו בקצרה. וכל השומעים שמחו במתק שפתיו אשר ברור מללו כקורא הפרשה לפני תשב"ר. וכ"כ היתה מצוה זו חביבה בעיניו שהניח כל דבריו בקדש והוה רהיט לבי מדרשא בעוד שכל הצבור מתפללין וקטן וגדול שם הוא וחדותא שלימתא הוה חדי מינה. באמרו בלאגמורי דבר הצריך תלמוד. לאו כולי עלמא גמירי. וזאת התורה כל אפיין שוין באבנתא. ומטיב לכולם. ועלץ לבו בזה. ילמדו ענוים דרכו:
25
כ״וומודעת שלבו ראה הרבה חכמה. והגדיל תורה. והוסיף עבודה. וממעשיו המרובים. אף חכמתו נתקיימה לו בכל מדע. לחדש חדושי תורה בגפ"ת המתוקים מדבש (והנם בכתובים פסקי פסקי מה שכתבו תלמידיו. כי לא הוה ניחא ליה לכתוב על ספר בעצמו כל דבר שאינו הלכה למעשה) והרבה להשיב מנעוריו ועד שיבה לכל גדולי רבני מדינתינו וגאוני זמנינו. וכולם נקבעו הלכה למעשה. (ועם כי בעו"ה המון גנזי שו"ת שגנזם. נשרפו בעו"ה באש ששולח ממרום יום ד' י"ד אייר בשנת תקע"ה. ונשרפה ר"ל כחצי העיר וגם הוא היה מהם שהיו בתיו לאכול אש. ורק על בית אולפנא דידי'. רחמי ה' מתלקחת בתוך האש שאכלה סביביו וקצותיו והוא נשאר כאוד מוצל מאש. וגם הספרים נצולו. ברוך שעשה נס במקום הזה. אמנם הרבה מהם נשארו ביד התלמידים שהעתיקו להם. והרבה מבדרן בעלמא. ה' יהא עוזר לאספם ולחברם יחד).
26
כ״ז ועם כי חזינא לדעתיה דמר אבא ז"ל דיהיב דעתיה עליהון לקבצם יחד. אמנם על כולם לא נצטויתי מאתו להדפיסם. רק על דא נצטויתי מפורש יוצא מפיו יום העלותו השמימה בנוראות דברים. להתחזק בכל כחי לחזק בית אולפנא דידיה שלא תמוש תורה ח"ו. וגם על הקונטרסים הללו נתן קולו עלי מקירות לבבו. שלא אשנה מדבריו כאשר המה כתובים. ככה צוויתי להדפיסם בזרוז:
27
כ״חוניתי ספר ונחזי ענותנותי'. שהניח דעתו מחבורים גדולים. והמעיט עצמו למיהב דעתי' על הקונטרסים הללו המעטים ונמוכים לפי ערכו הגבוה. כי מודעת שדבר ה' היתה אל אליהו חסידא נ"ע. ונגלו לו תעלומות חכמה. כאשר כבר יצא אור דבריו בדפוס. ועוד עשר ידות לו בנסתרות בכתובים כמו שהאריך מר אבא הגאון נ"ע בהקדמתו לספרא דצניעותא. (ושמעתי ממר אבא הגאון ז"ל. שכל כתבי הקדש בנסתרות ממרן אלי' ז"ל. נכתבו קודם שהגיע לארבעים כי מאז בינה יתירה התוספת ליה שלא היה הזמן מספיק להכתב כל מה שנגלה לו). ומר אבא ז"ל קלט סלת מכל בית נכאות רבו ז"ל. להבין מדעתו ראשי פרקים פנימיות דרך עץ החיים להאר"י ז"ל. והיו חקוקים על לוח לבו. ומענותנותיה שייף ועייל מעט מזעיר בקונטרסים הללו. ופתח כמחט סדקית למי שלבו פתוח לפתוח פתח כפתחו של אולם. וברוחב בינתו חקק וחצב הדברים שקלן והמירן וצרפם לדרך התורה ועבודה ויראת ה'. להורות הדרך ילכו. והמעשה אשר יעשון. וכאשר מעודו נפשו אותה לזכות את הרבים בדבר השוה לכל נפש. כן היתה מגמת נפשו קשורה בזה בחד קטירא בעלותה למרום:
28
כ״טומי שלא ראה העוז והענוה דיליה ביום הלקחו מאתנו. לא ראה עוז וענוה. שמעת תפלת השחר עד עת צאת נשמתו למרום. כל שעה ושעה החליף כח. רגע היה משפיל גופו בדבריו כאשר הרגיש שישוב העפר אל הארץ כשהי'. ופניו שחורות כעורב. וכרגע היה מתאזר עוז בדביקות נפלא ופניו היו מאירים כאור פני מלך חיים. לקשר נפשו ברוחו שתשוב אל האלהים אשר נתנה בטהרה עד רוחו ונשמתו אליו ית"ש נאספו בנשיקה. והיו צרורים בצרור החיים את ה':
29
ל׳וטרם לקח אותו אלהים. אותיום אזעיר גרמיה וקמיט פניו בנמיכת קול ורוח ממללא מנשמת חיים. וכה היו דבריו ז"ל. אף ברי יטריח להדפיס הקונטרסים חיש מהר. ואתה בני ידעת. שאף שללמוד לא זכיתי. זכוני מן השמים ללמד לאחריני. ולעשות קיום לת"ת כן אם שלא זכיתי ליראה את ה'*. אולי אזכה מן השמים. שיתקבלו דברי בקונטרסים הללו. להשריש יראת ה' ותורה ועבודה זכה בלב ישרי לב המבקשים דרכי ה'. אלה הדברים אשר דבר לי:
30
ל״אהגהה: ומי שידע שמענותנותו היה נחשב בעיניו עוד ליהיר לא נפלאת היא מה שנדמה לו שלא הבין יראת ה'. כענין מאמר חז"ל (ברכות ל"ג ב') אטו יראה מלתא זוטרתי היא וכו' אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא. משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול. והענין שכל מי שהוא עניו יותר אינו מרגיש ענותנותו ואדרבה נחשב בעיניו למתיהר ואת חביריו מחשיב לענוים. ומשרע"ה העניו מאוד מכל האדם. ודאי הי' מחזיק עצמו למתיהר ואת כל ישראל החזיק לענוים נגדו וזהו לגבי משה שהי' עניו ביותר והחזיק את ישראל לענוים אמר שאצלם יראה מלתא זוטרתי כי היא עקב ענוה כמאמרם ז"ל מה שעשתה חכמה וכו' עשתה ענוה עקב לסוליתה ורק לגבי דידי' נחשב לו יראה לדבר גדול מחמת שנחשב בעיניו ליהיר עוד ואולי לזאת מביא הגמ' משל השני מכלי קטן ואין לו למען דרוש תיבת מעמך שבקרא:
31
ל״בואחרי הדברים האלה. הלא דמוע תדמע עין כל הירא את דבר ה'. כאשר יכניס בלבו דברים הללו היוצאים מן הלב בעקב ענוה ויראת ה' לחיים. ואם האדם הגדול בתורה. ועמלו היה בתורה. כל ימיו עשה נ"ר ליוצרו. נדמה לו שאין בו יראת ה'. אנן מה נעני אבתריה:
32
ל״גועם כי בי הוא. שלא נזדרזתי לקיים מילי דאבוהא. להזדרז לאשר ציוני.
33
ל״ד (ונענשתי ע"ז כפליים בפרי בטני על חטאת נפשי. א' שלשנה האחרת י"ד סיון תקפ"ב יום פטירת מר אבא ז"ל. נולד לי בן זכר והכנסתיו לברית. ונקרא על שם נפש החיים. ואיננו כי לקח אותו אלהים ביום שלישי למילה. ושנה זו ה' כסליו יום ש"ק היה פרשה ויצא יצא ממני הדר כבן שמונה יפה תואר נחמד ואהוב. וכבר היה יודע לישא וליתן בגמרא כמר שמחה נפתלי הערץ. צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. והוא רחום יכפר עון. ולא יוסיף לדאבה עוד).
34
ל״האמנם לא מלבי ח"ו ברם הורעת השעה בעו"ה היא שגרמה. כי מיום שהורם העטרה. טובה בעינינו לא ראינו ונשארתי כאיש נדהם רצוץ לבב. מאשר השתרג. ומשתרג. ולא מצאתי לי עת לפטור עצמי ממלאכת שמים שצוויתי ממנו על בית אולפנא דידיה. כאשר מודעת לכל. ולפום שיעורא דילי שיערתי רצון מר אבא ז"ל. שאולי לא יהא ניחא ליה לדחות מעשה גדול ת"ת דרבים מפני מצוה זו:
35
ל״ווגם דמיתי לחבר מילין דאגדתא דיליה לדרושיו על פרקי אבות שהיה דורש שבת בשבתו במילין בסימין ושמו נאה לו רוח חיים. באשר מלאים רוח עצה ורוח בינה ודעת וחיים הם למוצאיהם:
36
ל״זוגם לקבץ כל השו"ת ולסדרם. לקרותם בשם נשמת חיים. כי בדבריו נותן נשמה ותבונה למבינים כענין ונשמת מי יצא ממך (איוב כ״ו:ד׳). (וקונטרסים הללו קראתים נפש החיים כחתימתו של מר אבא ז"ל בתשובותיו וכל מכתביו) ברם לית אתר פנוי לזה מרובי הטרדות והעבודה המוטלת עלי. ה' ירחיב. ובגין דא לדא אשתהי עד האידנא. ואם שגיתי ה' יכפר. (וגם הוו לי דעת קדושי' תרי הגאונים הגדולים אשר בק"ק ווילנא יע"א. שהסכמתם שלא לאחר המוקדם בדעת כבוד מר אבא הגאון נ"ע. עדי יוקבצו השו"ת דאתבדרן בעלמא):
37
ל״חועתה אחרי שמן השמים עוררוני לעשות רצון צדיק כבוד מר אבא הגאון נ"ע יהא רעוא להפיק רצון יראי ה' המתאווים לתורת חיים. ויהי נועם ה' לכונן מעשי ידינו להוציא לאור מה שהנם עוד בכתובי'. ומשמיא יאמצו כח ב"ד הרב המופלג מבקש מטמוני יראת ה' כש"ת מוה' אברהם שמחה שי' שטרח ויגע בפעולת צדיק לחיים בעסק הדפסת הקונטרסים האלו. והטיבה ה' לטובים שהטיבו מטובם לסייע. והמתעסקים בגופם כולם ישאו ברכה מה'. וזכותי' דכבוד מר אבא הגאון זללה"ה יהוי בסעדא דכל החפצים לעשות רצונו הטוב. להביא עליהם ברכת טוב ומטיב:
38
ל״טואתם בית ישראל. צאו וראו הדרך הישרה שידבק בה האדם. שימו לבבכם לכל הדברים שנאמרו ביראת ה' לחיים וראוין הם למי שאמרן. ולמי שנאמרו. ויהא רעוא דיתאמרו הני מילי מעליותא בין יראי ה'. לאחוז קירות לבב אחב"י לתורת חסד. ועבודה שלמה. ותפלה זכה. ופעולת צדיק לחיים שמסר נפשו בחייו על תורה ועבודה. תוסיף אומץ לכל האיש החפץ חיים. בתורה ועבודה בכל לבבם ונפשם. ולעורר אוצר הטוב בחסד ורחמין נפישין על נפשות בית ישראל שי' ונפש נענה
39
מ׳ יצחק בהגאון המחבר מוה' חיים זללה"ה מוולאזין:
40