נפש החיים, שער בNefesh HaChayim, Gate II

א׳כתיב לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וארז"ל בפ"ק דתענית ובספרי איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה.

ב׳הנה האהבה שאמר שצריכה להיות בכל לב. הוא פשוט: כי היא ממצות התלויות בלב. וכן ענין האהבה בכל נפש שאמר. היינו אף גם למסור נפשו עליו ית"ש מעוצם נפלאת האהבה לו ית'. וכמ"ש בפ' ראשונה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך גו'.

ג׳אמנם בפ' זו חידוש הוא שחידשה. שגם העבודה היא התפלה צריכה להיות בכל לב ובכל נפש.

ד׳(ולהכי נמי לא כתיב ובכל מאדכם בפ' זו כמו בפ' ראשונה דכתיב בה נמי ובכל מאדך. כי פרשה ראשונה מיירי מענין מצות האהבה לחוד. שייך לומר שתהיה האהב' גם בכל מאד. זה הממון. כמ"ש רז"ל (ברכות ס"א ב') אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכ"נ ובכל מאדך. אבל בפרשה זו דכתיב בה נמי עבודה היא תפלה. לא שייך עלה כ"כ ובכל מאד):

ה׳והנה מ"ש בכל לבבכם על ענין התפלה. הוא פשוט ומבואר כוונת הכתוב לב' ענינים.

ו׳הא' היינו לפנות לבו מטרדת המחשבות. ולהטותה אל הכוונה השלימה לתיבות התפלה בלבב שלם ועומקא דלבא. כמאמרם ז"ל בברייתא ר"פ אין עומדין המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים שנאמר תכין לבם גו' וכדמשמע להו נמי התם מקראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. וכמ"ש דוד המלך ע"ה בכל לבי דרשתיך.

ז׳ובזוהר בשלח ס"ג ב' כל מאן דמצלי צלותא קמי מלכא קדישא בעי למבעי בעותי' ולצלאה מעומקא דלבא בגין דישתכח לביה שלים בקב"ה ויכוין לבא ורעותא.

ח׳ולכן אמרו ז"ל (שם ס"פ תפלת השחר) שהמתפלל צריך לשהות וכו' כדי שתתחונן דעתו עליו. והיינו בכל לבבכם שתתמלא כל הלב רק בכונת תיבות התפלה. שאם יעלה בלבו איזה מחשבה אחרת הרי הלב חלוקה בב' מחשבות:

ט׳והב' היינו גם לשרש מלבו בעבודת התפלה תענוגי העולם והנאותיו מכל וכל. ואך להסתכל כלפי מעלה ברוממות הבורא יתברך. כמו שאמרו (יבמות ק"ה ב') המתפלל צריך שיתן לבו למעלה. עד שיהא כל כח לבו משוכה רק למעלה להתענג על ה' לבד בתיבות התפלה וכענין החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת כדי שיכוונו לבם למקום. וכענין שפי' רבינו יונה ז"ל שם ענינה ע"ש ולבך תשית. וכמו שאמרו בשמות רבה פכ"ב אדם צריך שיטהר לבו קודם שיתפלל.

י׳(אמנם כל עיקר ענין טהרת הלב. היא רק למצוה ולא לעכובא גם לענין התפלה אף שנקראת עבודה שבלב כמו שנתבאר קצת לעיל סוף ש"א שהעיקר בכל המצות היא המעשה. ע"ש):

י״אולהבין ענין מ"ש הכתוב ובכל נפשכם על עבודת התפלה. צריך לבאר תחלה פי' וענין הברכה כביכול לו ית"ש שמצינו כמה פעמים במקרא וברכת את ה' אלקיך. ברוך ה' לעולם גו'. והרבה כיוצא. וכן בדברי רז"ל מצינו (ברכות ז' ע"א) שאמר כביכול לר"י ישמעאל בני ברכני. וכן כל נוסח מטבע תפלות והברכות כולם שיסדו אנשי כנה"ג. הם פותחים ומסיימים בברוך:

י״בוהענין כי מלת ברוך. אינו לשון תהלה ושבח כמו ששומה בפי ההמון. שהרי כשאמר לר' ישמעאל בני ברכני לא אמר שם שום שבח בברכתו אלא תפלה ובקשת רחמים. וכן בב"מ (קי"ד א') אמרינן וברכך יצא הקדש שא"צ ברכה. ופריך הש"ס ולא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' כו'.

י״גאבל האמת כי ברוך פירושו לשון תוספת וריבוי וכענין קח נא את ברכתי גו'. וברך את לחמך. וברך פרי בטנך וגו'. והרבה כיוצא במקרא. שא"א לפרשם לשון תהלה ושבח אלא לשון תוספת ורבוי.

י״דובזוהר אמר בכ"מ לאמשכא ברכאן כו'. לארקא ברכאן לאוסופי ברכאן. תוספת רבויא דברכאן כו' וע' ברע"מ ריש פ' עקב ע"א וע"ב שברוך אתה הוי"ה פי' כמשמעו לאמשכא ולארקא חיין ממקורא דחיי לשמי' דקב"ה קדישא כו'. וכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ואינון ברכאן אריק ב"נ באינון מלין כו' ע"ש באורך.

ט״ווכ"כ בפע"ח שער הקדישים פ"א ז"ל סוד ברוך בכל מיני רבויין. וכ"ה שם סוף שער הבריאה וספ"ב משער העמידה ובריש פ"ג שם ובשער השבת ריש פי"ב ובשער תפלת ר"ה פ"ג ע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בענין ישמעאל בני ברכני ע"ש:

ט״זאמנם ענין הברכה לו ית"ש. אין הכוונה לעצמות אדון יחיד ב"ה כביכול. חלילה וחלילה. כי הוא מרומם מעל כל ברכה. אבל הענין כמ"ש בזו' דקב"ה סתים וגליא. כי עצמות א"ס ב"ה סתים מכל סתימין ואין לכנותו ח"ו בשום שם כלל אפילו בשם הוי"ה ב"ה ואפי' בקוצו של יו"ד דבי'.

י״ז(ואף גם מה שבז"הק מכנהו ית' בשם אין סוף איננו כנוי עליו ית"ש אלא הכוונה על השגתנו אותו מצד כחות הנשפעים מאתו בהתחברותו ברצונו להעולמות. ולזאת כנוהו א"ס ולא אין ראשית. כי באמת מצד עצמותו ית"ש אין לו לא סוף ולא ראשית. רק מצד השגתינו כחותיו ית'. הלא כל השגתינו הוא רק ראשית. אבל אין סוף להגיע בהשגה להשיג את כחותיו ית' הנשפעים.)

י״חומה שמושג אצלינו קצת ואנו מכנים ומתארים כמה תארים ושמות וכנויים ומדות. כמו שמצינום בתורה ובכל מטבע התפלה. כולם הם רק מצד התחברותו יתברך אל העולמות והכחות מעת הבריאה. להעמידם ולהחיותם ולהנהיגם כרצונו ית"ש. (והם אשר קראום בשם השתלשלות הספירות).

י״טולפי כל שנויי פרטי סדרי ההנהגה שמשתלשל ונמשך לזה העולם אם לדין. אם לחסד. אם לרחמים. על ידי כחות העליונים והתמזגותם. משתנים השמות והכנויים והתארים. שלכל ענין פרטי מסדרי ההנהגה מיוחד לו כנוי ושם פרטי שכן מורים פירושם של כל התארים. שהם מצד הכחות הברואים כמו רחום וחנון פי' רחמנות וחנינה על הברואי'.

כ׳ואפי' השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה. לא על עצמותו יתברך לבד אנו מיחדים לו. אלא מצד התחברותו יתברך עם העולמות. כפירושו היה והוה ויהיה ומהוה הכל. ר"ל הוא יתברך מתחבר ברצונו להעולמ' להוום ולקיימ' כל רגע. וז"ש האריז"ל בלשונו הקד' הובא בהקדמת פע"ח. שכל הכנויים והשמות הם שמו' העצמו' המתפשטים בספירות וע"ש:

כ״אהגהה: ומה שאמר בפרקי ר"א שקו' שברא הקב"ה את העולם היה הוא ושמו לבד. קודם שברא דיקא. ר"ל עולם הבריאה. היה הוא ועצמותו יתברך ושמו היינו עולם אצילות לבד. אבל אלולי האציל ית"ש מאתו עולם האצילות לא היה שייך על עצמותו ית' היה והוה ויהי':

כ״בוהוא מאמרם ז"ל בשמות רבה פ"ג. אלקי אבותיכם שלחני אליכם אותה שעה נתברר משה על עסקיו כו'. באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול כו' א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע. לפי מעשי אני נקרא. פעמים אני נקרא באל שדי. בצבאות או באלהים. בהויה. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים. וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות. וכשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי. וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הויה כו'. הוי אהי"ה אשר אהי"ה אני נקרא לפי מעשי.

כ״גוברע"מ פ' בא דף מ"ב ב' כי לא ראיתם כל תמונה גו' דהא כתיב ותמונת ה' יביט גו' דאפילו האי תמונה ל"ל באתרי' אלא כד נחית לאמלכא עלייהו ויתפשט על בריין כו'. דהא קדם דברא דיוקנא בעלמא וצייר צורה הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון. ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא וכו' ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא והאי איהו כי לא ראיתם כל תמונה גו'. אבל בתר דעביד הא דיוקנא דמרכבה דאדם עלאה נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא הוי"ה. בגין דאשתמודעון ליה בדמות דיליה כו' אל אלהים שדי צבאות אהי"ה. בגין דישתמודעין ליה בכל מדה ומדה איך יתנהג עלמא בחסד ובדינא כו'. ווי ליה למאן דישוי ליה בשום מדה כו'. אלא דמיונא דיליה כפום שלטנותיה על ההוא מדה ואפ' על כל בריין כו'. כד אסתליק מנה לית ליה מדה ולא דמיון ע"ש.

כ״דובפ' פנחס רכ"ה א' ואיהו לא אתקרי הוי"ה ובכל שמהן אלא באתפשטות נהוריה עלייהו וכד אסתלק מנייהו לית ליה מגרמיה שם כלל כו' ע"ש.

כ״הובתקונים ת"ע קכ"א ב' האריך בענין פרקי אברי השיעור קומה כביכול. אמר אח"ז שכל הענין הוא לאחזאה בכל אבר ואבר דגופיה שלטנותיה לאשתמודעא לב"נ איך אתנהיג עלמא וינדע למקרי ליה בכל אבר כדקא יאות ואיך אשתני שמיה לפום ההוא אבר. ואית אבר דאתקרי ביה הו"יה רחמי. ואית אבר דאתקרי ביה אלקים. ואית אבר דאתקרי בי' כו'. אקי"ק אחזי על עלת העלות כו'. דעלת על כל העלות איהו חד בכל שמהן ולא אשתני בכלהו. דשנויין בשמהן אינון ולאו ביה כו' ע"ש. וע' עוד ברע"מ פנחס רנ"ז ב' ורנ"ח א'. וע' בע"ח ריש שער עיגולים ויושר ושם בסוף זה השער ריש המהדורא תנינא ותבין שם ע"פ דברינו:

כ״ווזה כל השגתינו כביכול אותו ית' הכל מצד ענין התחברותו אל העולמות והתפשטותו ית' בתוכם כמ"ש ברע"מ פ' בא הנ"ל דאפילו האי תמונה לית ליה באתריה אלא כד נחית לאמלכא עלייהו ויתפשט על בריין יתחזי לכל חד כפום מראה וחזון ודמיון דלהון והאי איהו וביד הנביאי' אדמה:

כ״זהגהה: ובזה יובן מאמרם ז"ל בחזית ע"פ יונתי תמתי ז"ל ר' ינאי אמר תאומתי כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני. ולכאו' נפלאת הוא ולדברינו הוא מבואר אחר שכל ההשגות במקצת שמדברים בו ית' הוא רק מצד התחברותו ית' אל העולמות וכל תחלת כונתו ית' בבריאת העולמות והתחברותו אליהם. הי' רק בשביל ישראל כו' כמאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל כו'. ז"ש תאומתי לא אני גדול ממנה ולא היא כו' ר"ל בשנים. והבן:

כ״חולכן קבעו אנשי כנה"ג הנוסח של כל ברכות המצות בלשון נוכח ונסתר. תחלתם ברוך אתה הוא לשון נוכח. ומסיימים אשר קדשנו כו' וצונו לשון נסתר.

כ״טשמצד התחברותו יתברך ברצונו אל העולמות שעי"ז יש לנו קצת השגה כל דהו. אנו מדברים לנוכח ברוך אתה ה' כו'. כי העולמות הם הצריכים לענין התוספת ורבוי ברכה מעצמותו ית' המתחבר אליהם וזהו מלך העולם כמ"ש ברע"מ הנ"ל כד נחית לאמלכא עלייהו ויתפשט על בריין כו'.

ל׳והמצווה אותנו ומקדשנו הוא עצמותו ית' א"ס ב"ה לבדו הסתום מכל סתימין. לכן תקנו בלשון נסתר אשר קדשנו וצונו:

ל״אוטעמו של דבר שנכלל בכל ברכה ב' הבחי' הנ"ל כי יסוד פנת אמונתינו הק'. שכל מגמת כוונת לבנו בכל הברכו' והתפלות ובקשו' אך רק ליחידו של עולם אדון יחיד א"ס ב"ה.

ל״באמנם לא שאנו מדברים אליו כביכול על עצמותו ית' לבד בבחי' היותו מופשט ומופרש כביכול לגמרי מהעולמו' כענין שהיה קודם הבריאה דא"כ איך נתארהו ח"ו בכל ברכותינו ותפלתינו בשום שם וכנוי בעולם כלל.

ל״גוגם דאם לא מצד שהראנו יתברך שרצונו להתחבר להעולמות ולאמלכא על בריין כפום עובדיהון. לא היינו רשאים כלל להתפלל לעצמותו יתברך שיתחבר. להעולמות ולאשגחא על בריין. ולכן מקדימין אנחנו לומר אתה ה' מלך העולם. פי' אחר שרצונך היה להוות העולמות ולהתחבר אליהם לאמלכא עליהון. לזאת בקשתנו שיתב' מקור הרצון לאמלכא כן לעלמין.

ל״דוגם שלפי בחינת עצמותו ית' בלתי התחברותו אל העולמות אין מקום לתורה ומצות כלל. וע"ז נאמר (איוב ל״ה:ז׳) אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח וכן כתיב (משלי ט׳:י״ב) אם חכמת חכמת לך. כי לעצמות אדון כל ב"ה. כל מעשה האדם הטובה היא אם רעה איננה. נוגע לו בעצם כלל ח"ו.

ל״הוהוא מאמרם ז"ל בב"ר ריש פ' מ"ד אמרת ה' צרופה גו' אמר רב לא נתנו המצות אלא לצרף כו' וכי מה אכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף כו'. וכ"ה בתנחומא פ' שמיני בפסוק זאת החיה כו'. ובמדרש תהלים מזמור י"ח ע"ש. ובתיקונים ת"ע ק"ל סוף ע"א עלית העלות מתעלה על כולא איהו בריך לכלא ולא צריך איהו ברכאן מאחרא דלית עלי' מאן דאשפע לי' הה"ד ומרומם על כל ברכה ותהלה:*

ל״והגהה: ומ"ש בכוונות התפלה והברכות לכוין בכל ברכה כוונה מיוחדת לספירה מיוחדת לא ח"ו לעצמות הספירה. כי הוא קיצוץ נטיעות ח"ו.

ל״זכי כמו שבענין עבודת הקרבן ארז"ל בבריי' סוף מנחות והוא מהספרי פ' פנחס בא וראה מה כתיב בפ' קרבנות שלא נאמר בהן לא אל ולא אלקים אלא הוי"ה שלא ליתן. פ"פ לבעל הדין לחלוק. וכמ"ש זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ועיין להלן בש"ג פ"ט.

ל״חכן בעבודת התפלה. חלילה לכוין לשום כח פרטי וספירה מיוחדת אלא לעצמות אדון יחיד א"ס ב"ה כלל הכחות כולם. שמתחבר ברצונו ית' מטע' הכמוס אצלו ית' לפעול באותה ספירה ואותו הכח שהם בסד' ההשתלשלו' שקבע הוא ית' ברצונו שכל ספיר' מיוחדת לענין פרטי שעל ידה פועל ענין זה בהעולמות.

ל״ט(ועי' בתשו' ריב"ש סי' קמ"ז אשר השיב הר"י ן' שושן בזה להריב"ש ז"ל. ולדברינו אלה יתיישב יותר. והבן.) וע' בלשון האר"י ז"ל שהזכרנו בפנים לעיל סוף פ"ב. ועיין עוד בתקונים תכ"ב ס"ג ואיהו אתקרי בכל שמהן כו' לאחזאה לכל חד מישראל מאתר דקראן לי' לפום צרכיהון כו' ע"ש וכן בת"ט הנזכר בפנים אמרו לאחזאה בכל אבר כו' לאשתמודע' לב"נ כו' וידע למקרי לי' בכל אבר כדק' יאות

מ׳וז"ש בתז"ח ד' פ"א ע"ד ואי' למשאל למה מצלאין לקב"ה בכמ' דרגין. זמנין מצלין לי' בספירה ידיעה ובמדה ידיעא. לזמנין צלותא לימינא כו' לזמנין לשמלא כו' לזמנין לעמוד' דאמצעי' כו'. כל צלותא סלקא לדרג' ידיעא. אלא ודאי הוי"ה איהו בכל ספירה וספירה כו'. בזמנא דבעי לרחמא על עלמא סליקת לימינא. ובזמנא דבעי כו'. וכלא לגבי הוי"ה דאיהו בכל אתר כו'. וזשרז"ל בספרי כה' אלקינו בכל קראנו אליו. אליו ולא למדותיו:

מ״אאלא שכל כוונת לבנו בכל הברכו' והתפלות צריך שתהי' לעצמות א"ס ב"ה מצד התחברו כרצונו יתברך אל העולמות שמצדם הם כל התוארים והשמות מתחלפים לפעול ולהמשיך בהם אור ושפעת קדושה מעצמותו יתברך כפי התעוררות המגיע אליהם ממעשי האדם של כל איש מעם סגולה. אם בחסד. אם במשפט. אם בצדקה. אם ברחמים. המעט ואם רב. ככה הוא ע"ז האופן והשעור בדקדוק עצום במדה ובמשקל ענין התחברותו יתברך אל הכחות והעולמות לשנות סדר התקשרותם להמשכת שפעת אורם. וכל פרטי הנהגתם. אם לדין ורוגז. אם לחסד ורחמים. וגם שיעור הדין והחסד המעט ואם רב:

מ״בז"ש בהמאמרים הנ"ל שלא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות הינו שצורך גדול המה לצרף ולזקק להפרי' הסיגים מכל הכחו' והעולמות הברואים יתצרף ויתלבן וג"כ במשמע לצרף היינו לחבר ולקשר כל הכחות והעולמות הברואים מתוקנים ומסודרי' כפי הכוונה והרצון העליון ב"ה וממילא גם בית ישראל עם סגולה יתאחדו בשם המיוחד ית' לחלקו ונחלתו. שרק ע"ז התכלית באו כל המצות והעבוד' הקדוש' כולה בכללה:

מ״גזהו ענין הברכה לו יתב' בכל הברכות והתפלות שפירושו הוא תוספת ורבוי ממש כמשמעו כנ"ל. שזהו רצונו יתב' מטעם כמוס אתו ית'. שנתקן ונייחד על ידי הברכות והתפלות הכחות והעולמות העליונים. שיהו מוכנים וראוים לקבל שפעת קדושת אור עליון. ולהמשיך ולהוסיף בהם קדושת האור ורב ברכות מעצמותו יתב' המתחבר אליהם ומתפשט בתוכם וממילא יושפע זה התוספת ברכה והקדושה גם על עם סגולה שגרמו וסבבו לכל הכבוד הזה.

מ״דוזה שאמר ר' ישמעאל כשביקש הוא ית' מאתו ישמעאל בני ברכני. יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך כו' ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין.

מ״הוע' ז"ח רות ס"ז ב' ר"נ פתח ואכלת גו' וברכת את ה' אלהיך גו'. ואר"י גדול כח ברכת המזון שמוסיף כח ברכה בפמליא של מעלה: ולכן אמרו רז"ל (בר"פ כיצד מברכין) ובז"ח שם כל האוכל ואינו מברך נקרא גזלן שנאמר גוזל אביו ואמו גו'. ואין אביו אלא הקב"ה כו'. כי הוא גוזל ומונע מהעולמות שפעת הברכה והקדושה שהיה צריך להשפיע בהם ע"י ברכתו.

מ״ווכן כל המקראות ברכי נפשי את ה'. ברוך אתה ה' אלהי ישראל גו'. וכל כיוצא בו הכל הוא ע"ז הענין. ומצו רצונו ית' להתחבר אל הבריאה. ע"ז נאמר העבודה צורך גבוה:

מ״זאמנם להבין עיקרו של ענין התוספת ורבוי ברכה בהעולמות ע"י מעשי האדם ומהות הענין צורך העולמות לזה. הנה רז"ל אמרו (ברכות י' א') הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד. לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה * מה הקדוש ב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה כל הגוף כו'. וכן אמרו בויקרא רבא פ"ד ודב"ר ספ"ב ובמדרש תהלים מזמור ק"ג ובתקונים ריש תקון י"ג. וכמו שביאר ברע"מ פ' פנחס רנ"ז ב' ורנ"ח א'. ועי' בע"ח שער פנימיות וחיצונות סוף דרוש י"א.

מ״חהגהה: ועם כי רז"ל המשילו התחברותו יתב' להעולמות. להתחברות הנשמה להגוף. אל יטעה ח"ו הרואה דבריהם. שהנמשל דומה למשל ח"ו. כי באמת אין ערוך ודמיון ביניהם בשום אופן. כמבואר בזוהר וברע"מ בהרבה מקומות ומקרא מלא דבר הכתוב ואל מי תדמיון אל. וגם כל מי שעיני שכל לו. יבין שאיך אפשר ליקח דמיון מהנבראים על הבור' ית"ש.

מ״טולא המשילו ז"ל עצמות הנשמה לעצמות הבורא ית'. רק לדבר זה דימו. שאף שהנשמה היא כח נברא מאתו ית'. עכ"ז א"א להשיג עצמותה לכנות לה שום תואר ופעול' אם לא מצד התחברותה לגוף מכ"ש הבורא יתברך שאין להשיגו רק מצד התחברותו להעולמות.

נ׳וגם היא הנותנת. שמאחר שאין להמשילו לשום נברא. שגם כ"ע אוכמא איהו לגבי עכה"ע. ולכל דבר אשר ידמו. לא ישוה. הוכרחו לבחור דרך דמיון לאיז' נברא רוחני וכענין הכתו' יקרה היא מפנינים ואף שאין דמיון וערך בין התוה"ק והפניני'. לזה סיים הכתוב עצמו הרי כל חפציך לא ישוה בה:

נ״אוזשרז"ל במס' ר"ה כד ב' ובעכומ"ז מג ב' בבריי' כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ומפרש טעמא דכתי' לא תעשון אתי לא תעשון אותי. וכ"מ בזוהר יתרו פ"ו סוף ע"א ע"ש.

נ״בובב"ר רסכ"ז אמרו כתיב כי יש אדם שעמלו בחכמה גו' א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה שנא' (דניאל ח׳:ט״ז) ואשמע קול אדם בין אולי. אר"י ב"ס אית לן קריא אוחרן דמחוור יתיר מן דין שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם גו'. ובבמדב"ר פי"ט חכמת אדם תאיר פניו אר"י גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם כו' ע"ש. וכ"ה בקה"ר סי' ח' פסוק א' ובתנחומא פ' חקת.

נ״גולכאורה יפלא. כי אל מי תדמיון וגו'. אמנם הענין כמש"ל שכל השגתנו כביכול אותו ית"ש הוא רק מצד התחברותו ית' להעולמות. וסדר מצב העולמות והכחות כולם העליונים ותחתונים יחד בכלל. מסודרים כביכול בכל פרטיהם כתבנית קומת אדם. בסידור כל פרקי אבריו וגידיו וכל פרטי הענינים שבו והתאחדותם א' בחבירו. שהוא כוללם יחד בתוכו כל הכחות. והעולמות. כמ"ש לעיל בשער א'.

נ״דוהוא ענין השיעור קומה הנזכר בדבריהם ז"ל במדרשים. ועי' בע"ח שער עיגולים ויושר ענף ב' וג' וד' שם ושם בסוף השער בריש מהדורא תנינא. וכתב שם שזה רמז הכתוב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים וע' עוד בריש שער הצלם ובשער ציור עולמות אבי"ע שם.

נ״הועצמותו ית' מתפשט ומסתתר בתוך כולם וממלאם והוא נשמתא דלהון. כביכול כענין הנשמה המתפשטת ומסתתרת בגוף האדם. לכן הורשינו לתארו יתברך ע"ז האופן.*

נ״והגהה: וזהו ענין כל התארים הנזכרי' בתו' עליו ית'. עין יד ורגל וכיוצא הכל מצד התחברותו יתב' להעולמות שהם מסודרים ע"ז הסדר בכל אלו האברים. והם שמות עצמיים להכחות והעולמו' לא מושאלים.

נ״זוכן גם באדם אינם שמות מושאלי' וגם לא שהם באדם רק לסימן ורמז להענינים העליונים הנעלמים כענין השם של האדם שהוא סימן לאותה הצורה והתבנית שהוסכם לקרות' בז' השם. אלא שגם באדם הם עצמיים כיון שהוא כלול ומשוכלל ומסודר בצלם דמות תבנית העולמות.

נ״חועיין במורה ח"א ובפרטות בפ' כ"ו שם. ובספר עבודת הקודש פרק כ"ו מחלק התכלית. ומה שהשיג על הרמב"ם בפ' ס"ה מזה החלק. ובריש ס' שערי אורה ובפרדס שער הכנויים פ"א. ובשל"ה בהקדמת תולדות אדם:

נ״טוגם הרמב"ם ז"ל כתב במורה בפ' ע"ב מחלק הא' שכל העולם בכללו נקרא שיעור קומה. והאריך להמשיל כלל חלקי העולם לחלקי אברי האדם וכל עניניו שבו. ושהוא ית' הוא נשמת העולם כענין הנשמה לגוף האדם ע"ש. ודבריו ז"ל ראוים למי שאמרם. שכן מבואר בזוהר תולדות קל"ד ע"ג ע"ש. ומדבריו ז"ל נשמע לדידן לענין סדר כלל העולמות כולם יחד.

ס׳ושגורה בפי רז"ל שהאדם הוא איקונין ודיוקן מלכו של עולם יתב"ש. כמ"ש בסנהדרין (מ"ו א' וב') לא תלין נבלתו גו' כי קללת אלהי' תלוי. תניא אר"מ משלו משל למה"ד לשני אחים תאומים כו' אחד מינוהו מלך ואחד יצא ללסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי כו'. ופירש"י אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום ובשמות רבה פ"ל מכה איש ומת וגו' משל לאדם שקפח איקונין של מלך כו' אמר המלך לא קראת כו'. שכל מי שהוא נוגע באיקונין שלי הוא אבד כו' כך אם הרג אדם נפש כו' כאילו הוא מעביר איקונין של מלך. ר"ל זה שסיים בסיפיה דקרא הטעם ע"ז כי בצלם אלקים עשה את האדם:

ס״אוכמו שענין חבור וקיום נשמת האדם בגופו. הוא ע"י אכילה ושתיה. ובלתם תפרד ותסתלק מהגוף. כן חיבור עצמותו ית' אל העולמות שהן סוד האדם הגדול. כדי להעמידם ולקיימם ולא תגעל נפשו אותם. גזרה רצונו ית' שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצות ועבודת התפלה של עם סגולה. ובלתם היה הוא יתברך מסלק עצמותו ית' מהם. וכרגע היו חוזרים כלם לאפס ואין.

ס״בולכן ארז"ל (תענית ג' ע"ב) מ"ד כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם כו' כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל.

ס״גהגהה: עיין זוהר וארא ע"ג ב'. דארבע יסודין ארמ"ע אינון קדמאי ושרשין דלעילא. ותתאין ועלאין עלייהו קיימין. ואינון לארבע סטרי עלמא. ועיין רע"מ פנחס רכ"ז ב' דעל ד' יסודין טבין דבר נש שלטין ד' מלאכי המרכבה הידועים בד' רוחות העולם. ט"י שרש שרשן שמן ד' אותיות הוי"ה ב"ה. ושע"ז נאמר הכתוב מארבע רוחות באי הרוח וגו':

ס״דוהוא שאמרו בויקרא רבה סוף פ"ד ברכי נפשי את ה' גו' וכי מה ראה דוד להיות מקלס בנפשו להקב"ה. אלא אמר הנפש הזו כו' הנפש הזאת אינה אוכלת בגוף והקב"ה אין לפניו אכילה כו'. וכן אמרו בסגנון זה במדרש תהלי' מזמור ק"ג ומה הנפש אינה אוכלת ואינה שותה כך הקדוש ברוך הוא אינו אוכל ואינו שותה.

ס״הבהזכירם אכילה ושתיה יותר משאר ההנאות. השמיעונו זה הענין הנ"ל. והוא שהגם שהנפש עצמה לא אוכלת ולא שותה.

ס״ועכ"ז הרי כל עיקר חיבור הנפש עם הגוף כאחד וקיומו מספר ימיו הקצובים. הוא תלוי ע"י המאכל ושתיית הגוף. כן הענין. עם כי ודאי שלעצמות אדון יחיד א"ס ב"ה איננו נוגע ח"ו שום מעשה המצות ותורה ועבודה כלל ולא אכפת ליה כלל כמ"ש כך הקב"ה אינו אוכל ואינו שותה. וכמש"ל בהמאמרים הנז' בפ"ד.

ס״זאמנם כל עיקר ענין התחברותו ית' אל העולמות שמסודרים כאחד כתבנית אדם בכל הפרטים ואברי האכילה כולם. גזרה רצונו יתברך שיהא תלוי במעשיהם הטובים של עם קדושו. שהן המה ענין אכילה ושתיה אל העולמו' להעמיד' ולקיימ' ולהוסיף כח קדושתם ואורם ע"י התחברותו ית' אליה' כראוי כפי הרצון העליון ית"ש. הכל לפי רוב המעשה של עם סגול' שהמה המתקני' ומאחדי' העולמות שיהו ראוים לקבל שפעת האור ותוספת קדושתו ית' כענין המזון שהוא מוסיף כח בגוף ומעדן אותו.

ס״חהגהה: וגם אל נשמת האדם עצמו. כמ"ש ז"ל בקהלת רבה סימן ב' פסוק י"ט אין טוב באדם שיאכל ושתה גו'. כל אכילה ושתיה שנא' במגילה הזאת בתורה ובמע"ט הכתו' מדבר. וכ"ה שם בסימן ה' פסוק י"ד ובסימן ח' פסוק י"ב. וכתיב (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליה' יאכלו. וכן בהיפך ח"ו כתיב ויאכלו מפרי דרכ' וברע"מ צו כ"ט ב' דמזונא דאו' איהי מזונא דנר"ן כו' ע"ש. ושם בפ' פנחס רכ"ז סוף ע"א דנשמת' אתפרנס' במילין דאורייתא דאינון נהמא לה כענין נהמא דגופא ממלין דעלמא. ושם רמ"ד סוף ע"ב דנפשא דאתעסקת באורייתא מלחם אביה תאכל כו'. ועיין עוד שם רנ"ב ב' בזה. וזהו ענין שלחנם של צדיקים לע"ל. וכמ"ש דהע"ה תערוך לפני שלחן גו'. וזהו לכו לחמו בלחמי:

ס״טהגהה: וכמו שבמיני מאכל יש מאכלים שכחם רק לחזק ד' יסודות הגוף שיהיו בכח הראשון ויש מאכלים שבכחם להוסיף כח הד' יסודו' ברבוי איכות. וכל עמל האדם להוסיף לו כח גופו יתר על כדי קו בריאותו. ואינו מסתפק באכילה מועטת בצמצום כדי קו חיותו. כן גם הנפש לא תמלא באכילה מועטת של תורה ומעשי' טובים וזה כל האדם לרבות תורה ולהוסיף מצות עד שיומשך תוספת רבוי קדושה וברכה בעליונים ותחתונים. יתר על כדי מדת הקו שנטה הבורא ית"ש בעת הבריאה.

ע׳(כמבואר בע"ח שכל עבודתינו הוא להמשיך מקיפים בהתרחבות אור גדול. יתר על כדי מדת קו אור היושר שהמשיך הוא ית' בעת הבריאה לצורך הכרת חיות וקיום העולמות):

ע״אהגהה: וכ"ה לפי זה הערך ממש. ענין אכילת האדם למטה נקי וזך מסיג פסולת כפי ערך מזון העולמות ממעשיו הזכים. אם מעט ואם הרבה.

ע״בולכן קודם חטא אד"הר היו מאכליו מבוררים ונקיי' מכל סיג ופסולת ואמרו (סנהדרין נ"ט ב') שהמלאכים היו צולין לו בשר ומסננין לו יין. (וענין זה הצליה והסינון שכ"כ גדלה כח נפשו של אדה"ר סוד אדם קדמאה. יותר מערך כל כחות עליוני העליונים. עד שגם המלאכים צלו לו המאכל שיהא נורא עלאה אש אוכלה אש משאיב שאיב כל שום עביות המאכל שלפי ערכו הגבוה מאוד. וגם שמחת היין העליון היה מסונן מכל שמרים שלפי גובה ערכו. וכענין יין המשומר בענביו). ואתר החטא שעירב רע בטוב במזון העולמות כתי' קוץ ודרדר גו'

ע״גומעין זה זכו ג"כ דור המדבר קודם חטא העגל בענין המן שהפיג גם שאר המאכלים ונבלע באבריהם. כמ"ש רז"ל בפ' יוה"כ (ע"ה ב') אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך גו' לאחר שסרחו. וכן ארז"ל (שבת ל ע"ב) שלע"ל עתידה ארץ ישראל שתוציא כו':

ע״דוזהו ענין הכתוב לכו לחמו בלחמי. שפירשוהו רז"ל וברע"מ צו ל"ג ב' ובפ' עקב רע"א ב' על התור' ע"ש. היינו בלחמי ממש. כביכול לחמו ית'. וכמ"ש בפ' עקב שם תקין פתורא למארך כו' ע"ש.

ע״הובפ' בלק ר"ב סוף ע"א כי ממנו תאכל ההוא טנרא תקיפא כו'. דהוא זכאה כביכול איהו מפרנס לה ויהיב לה מזונא כו'. בג"כ כי ממנו תאכל ולית מזונא בהאי עלמא אלא ממנו ע"ש. ועיין עוד ברע"מ בהר ק"י ע"א ובפ' פנחס שם רכ"ד ריש ע"ב ובזוהר שם רכ"ה ריש ע"ב בזה.

ע״ווכן אמר המגיד להב"י (בפ' בשלח) בענין המן דכל הנבראים צריכים מזון כו'. ואפי' ספירות דאינון נאצלים צריכי כביכול מזונא כו' והא מזונא דספירן איהו תורה ומע"ט דעבדין לתתא. ע"ש באורך.

ע״זוברע"מ משפטים קכ"א א' קדש ישראל לה' ראשי' תבואתו כו' וישראל אתקריאו אלנא רבא ותקיף. ומזון לכלא בי'. בי' אורייתא דאיהו מזונא לעילא. בי' צלותא דאיהו מזונא כו'. ואפי' מלאכים לית לון מזונא אלא בישראל דאי לאו דישראל יתעסקון באורייתא. לא הוה נחית לון מזונא מסטרא דאורייתא דאמתילא לעץ. הה"ד עץ חיים היא וגו' ולאיבא דאיהי מצוה.

ע״חוהרמ"ק ז"ל רמז הענין בס' אלימה הובאו דבריו בזה בס' שומר אמונים ע"ש. ובתולעת יעקב ובריש ס' דרך אמונה שלו. וזהו ענין מאמרם ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים:

ע״טוכן בהיפך. המעשים אשר לא טובים ח"ו. הם אל העולמות כענין המאכלים רעים. אשר יתבאר ענינו ב"ה.

פ׳וכמ"ש ברע"מ פ' אמור ד' צ"ט ב' וד' ק' ע"א. ז"ל ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום ארחוי כו' ושכיב על ערסי' דדינא וקרי לעשיו ואמר וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כו'. ויהי אך יצא כו' ועשו אחיו בא מצדו טעין טעוני מעובדי דעלמא ויעש גם הוא מטעמים חדיד לשניה למטען טענות כו'. ויאמר יקום אבי יתער בדינוי ויאכל כמה עובדין בישין דכל עלמא כו'.

פ״אובתקונים ת"כ מ"ז ב' ועשה לי מטעמים כאשר אהבת מפקודין דעשה כו'. ופקודין דל"ת פרנסה לס"מ למאן דעבר עלייהו. ואלין הוה קריב עשו ליצחק ואמר לי' יקום אבי ויאכל מציד בנו. וס"מ בגינייהו הוה קריב לשמאלא לאטעמא לקב"ה מחובין דבני' דאינון מאכלין מרירן כו'.

פ״בוברע"מ פ' פנחס רל"ב סוף ע"א וההוא לב לאו ארחוי כו' בעכירו דעובדין דעמי'. אלא נקיט כל ברירו כו' וכל זכוון וכל עובדין טבין. וכל ההוא עכירו וענופין ולכלוכא דאינון עובדין בישין אנח לכבד דאתמר בי' עשו איש שעיר כו' ונשא השעיר עליו את כל עונותם. וכ"א עוד שם כענין זה בסוף העמוד ע"ש:

פ״גוכשם שמאכל הגוף כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגוף אינו זן וסועד את הגוף אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמא וצואה. וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף. כי עי"ז אין הנפש מתפשט בתוכו כראוי ולפעמים יחלה מזה. כן הענין שהמעש' אשר לא טובים ורצויים חס ושלום. המה נהפכים בתוך העולמות לפסולת ולכלוך כביכול. והוא התגברות כחות הטומאה והקליפות. הרחמן יצילנו. שנקראים קיא צואה כמאמרם ז"ל בפסוק צא תאמר לו (ישעיהו ל׳:כ״ב).

פ״דוכן אמר ברע"מ פנחס בדף ל"ב הנ"ל וע"ש. ושם בפ' תצא רפ"ב א' שנקראת אשפה מטונפת וצואה וכ"א בתיקוני' ת"ע קכ"ט א'. ובז"ח בס"א פ' בראשית ו' ע"ג בפ' איככ' אטנפם שהוא הס"א מסאבא. ושם בפ' בהר ל"ט ע"ד ואין צואה אלא יצה"ר כז'. וע' בטע"מ להאריז"ל פ' יתרו בזה וכן הוא מקום יניקתם בשרש העליון ע' בע"ח שער הארת המוחין פ"ה.

פ״ההגהה: ובזה יובן מאמרם ז"ל (מגילה כ"ה ע"ב) כל לצנותא אסירא בר מליצנותא דעכומ"ז דשריא דכתיב (ישעיהו מ״ו:ב׳) כרע בל קורס נבו כו' כי לא יכלו מלט משא. ולכאורה לפי"ז יפלא מאד סיפיה דהאי ענינא שם שסיים ואני אסבול ואמלט ומעודי נפלאתי ע"ז.

פ״וועפ"י דברינו אלה הוא מבואר למשכיל כמש"ל שכל מה שאנו מדברים בו ית' הכל הוא רק מצד התחברותו יתב' להעולמות שמסודרים כולם כאחד כמראה דמות אדם כביכול. בכל האברים והענינים שבו ממש. וכל מעשי איש ישראל המה להעולמות כענין המזון לגוף. והמעשים אשר לא טובים ח"ו המה נהפכים בתוכם ללכלוך וטינופת והם כחות הטומאה

פ״זזהו שאמר הכתוב שהעכומ"ז אינה יכולה להתאפק ולסבול למלט ולהוציא כהוגן משא הזוהמא שתטמאי' אותה אלא קרסו כרעו יחדיו כו' היינו שאין להם שום כח עצמיו' שי וכלו לגרש ולהוציא מאתם הזוהמא מעצמם

פ״חלא כן הוא ית"ש נורא עלילה כי תאחז במשפט ידו ואינו ממהר לשלוח ח"ו בפעם א' כל הכחות הדין והקליפות שהן הטינופות והלכלוך שנעשו בהעולמו' המקבילי' ומכוונים לאברי מבשלי האכילה שבאדם כי היו מחריבין חס ושלום את כל העולם אלא שהוא נושאם וסובלם כביכול. וממלטם מהעולמו' כהוגן מעט מעט לפעול סדין בעולם ע"י יסורין מעט מעט בהמשך זמן כענין הכת' (עמוס ג׳:ב׳) רק אתכם ידעתי גו'. ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם כידוע מאמרם ז"ל ע"ז (ע"ג ד' ד' א') עד שברבו' הימי' יתרוקן לכלוך הטינופ' הם כחות הטומא' מהעולמות מכל וכל אחר שיוגמר קיבול עונשו של האדם. כמ"ש בפנים שאח' גמר קיבול העוצ' הם כלים מאליהם ואז יחזרו העולמות לאיתן בריאותם ותקונם הראשון והבן:

פ״טוזה היה ג"כ ענין עבודת פעור וכמ"ש במאמ' התקוני' הנ"ל ופקודין דל"ת פרנס' לס"מ למאן דעב' עלייהו כו' וזהו ענין הכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון.

צ׳וז"ש בז"ח פ' אחרי ס"ט א' בענין ירבעם כד עבד תרי עגלי שאמר הקב"ה להמלאכים הרי כל שפע דהוה יהיב לכון אתהפך לכון בזוהמא.

צ״אוגורם בזה פגם וחולי וקלקול גדול ותשות כח ח"ו בהעולמו' לפי ענין ואופן המעשה. ולפי מדרגתו בשורשו בהעולמות. כי אז באותן העולמות שאותן המעשים מגיעים עדיהם אין ההתפשטו' והתחברו' עצמותו ית' בהם על השלימו' האמיתי כראוי כפי כוונת רצונו ית'. דלא שרי באתר פגים כל עוד אשר עדין חלאתה בתוכה ומצואתה לא רוחץ. ומאחר שכל העולמות בכלל הם מקושרים ומיוחדים כאחד ממילא גם כל העולמות מרגישים מעט במקצת מזה הפגם.

צ״בואינם חוזרים לאיתן בריאותם ותקונם האמיתי כמקדם. עד אפר יתרוקנו אלו הכחות הטומאה. ע"י קיבול האדם עונשו הראוי לו וכמ"ש ברע"מ פנחס רל"ד סוף ע"א וריש ע"ב שם ע"ש שעי"ז ממילא מגו יגורשו וכרגע ספו תמו ועיין לעיל בשער א' ואז ממילא מתרפא הפגם והקלקול של העולמות ונטהרים מחלאת זוהמתם וחוזרים לתקונם הראשון.

צ״גאו ע"י התשובה שלימה אמיתית. שמגעת עד שורשה העליון הנקרא עולם התשובה עלמא דחירו ונהירו עלאה דכלא. ומשם מתעורר ונמשך אור עליון קדוש. אשר הוא מי מקוה טהרה לרחוץ ולטהר כל לכלוך פסולת כחות הטומאה. והם בטלים וכלים. והוא ענין הכתוב אם רחץ אדני את צואת בנות ציון. וכן וזרקתי עליכם מים טהורים וגו':

צ״דוזהו מאמרם ז"ל (ב"ק נ' ע"א) כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרון חיוהי אשר לכאורה נפלאת. וכבר נתבאר קצת למעלה בשער א' פרק י"ב.

צ״הולדברינו כאן הענין יותר מבואר בטוב טעם שאינו ע"ד הנקימה ח"ו. אלא שכמו שמטבע האדם שאם יאכל מאכל שבטבעו הוא מקלקל ומזיק לגופו יזיק לו אותו המאכל או גם יחלה ממנו ואם סם המות הוא ימות ממנו ובעצמו נתחייב בנפשו. כן הוא בענין העונות של הנפש החוטאת ח"ו כיון שכן קבע הוא ית' ברצונו טבע סידור מצבם ועניניהם של העולמות שמעשי האדם הטובים או רעים ח"ו הם כענין מאכל ומזון להם. אין שייך ותרנות בזה. והוא מוכרח להריק לכלוך הטומאה שהגביר בעונו בהעולמות ע"י א' מב' התקונים הנ"ל:

צ״וועתה תחזה ובין תבין ענין התוספת ורבוי ברכה ומה רב עוצם צורך עבודתנו הקדושה בכללה אל עצמות קיום העמדת העולמות ולהמשיך ולהשפיע בתוכם רב ברכות ותוספת קדושה. מצד התחברות עצמותו יתב' אליהם כפי הרצון העליון ית"ש כענין האכילה והמזון כנ"ל. וזהו רצונו וכבודו ית' מטעם כמוס אתו ית"ש אשר אין ביכלתנו להשיג:

צ״זוראוי לכל איש מעם הקדש אשר לבו חרד שיהיו מעשיו רצוים לפניו ית'. לצרף זאת המחשבה וטוהר הכוונה הרצויה. בעסק התורה. ומעשי המצות כולם להמשיך ולהוסיף ע"י אותו המזון קדושה ואור חדש בהעולמות:

צ״חובפרט בעת עמדו להתפלל לפניו ית' אשר בשעת' המיוחדת לה היא עיקר המזון להעולמות ולנפש האדם עצמו *) וכמ"ש בזוהר בראש' כ"ד א' מזונא דיליה צלותא דחשיבא לקרבנא.

צ״טוברע"מ פ' אמור הנ"ל בפ"ז ורבקה אמרה אל יעקב כו'. לאתער' איהו באינון מטעמים דילי'. ויעקב אתער מתתא מת'לבש בצלותין ובעותין כו'. ויאמר מי אפוא הצד ציד בכמ' צלותין ובעותין ואוכל מכל וכו'. ובפ' פנחס רל"ה א' ויאכל מציד בגו אלין אינון צלותין דאזלין ומתתרכין כו'.

ק׳ובזוהר שם רכ"ו א' וב' ביאר כל סדר הכתוב אכלתי יערי וגו' גם על סדר מטבע התפלה כולה מראשיתה עד סופה ע"ש וכן. ברע"מ שם רמ"ד א' פירשו ג"כ על סדר התפלה באופן אחר קצת ע"ש.

100

ק״אושם רמ"א ב' אר"ש על רזא דא אסיר לב"נ לטעום כלום עד דייכול מלכא עלאה ומה איהו צלותא כו' עד דמלכא עלאה אכיל והיינו ג"ר וג' אחרונות. כיון דאיהו אכיל כו'. ע"ש באורך. והכל על הכוונה הנ"ל שהוא המשכת תוספת קדושה וברכה ונהירו לכל עלמין וכמפורש בזוהר ויחי הנ"ל ע"ש היטב. וצריך העובד האמיתי לכוין לזה:

101

ק״בהגהה: ועבודת התפלה נגד תמידין תקנוה שהיו ג"כ בשעת' הקבוע להם עיק' המזון הנ"ל. כענין את קרבני לחמי (את הכבש אחד תעשה בבקר. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. כענין סעודת הבקר והערב שהן עיקר המזון) וכתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב והוא אמרם ז"ל בחזית רעיתי אין רעיתי אלא פרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין כו'. וע' זוה' ויצא קס"ד א' פתח כו' את קרבני לחמי גו'. ובפ' ויחי רמ"ז ב' ורמ"ח א' בנימין זאב יטרף גו'. ובפ' בא ל"ז ב' יבא דודי לגנו ויאכל כו' ע"ש בכל אלו המאמרי' באורך. ובפ' ויקרא דף ד' ע"א ושם בדף ז' סוף ע"א ובפ' בלק ר"ב סוף ע"א ובפ' פנחס רמ"א א' דרשו כל ענין הכתוב אכלתי יערי וגו' על סוד ענין הקרבנות ע"ש. ושם בפ' פנחס רנ"ב ב'. וע' שם ר"מ ע"ב ענין נפלא בזה.

102

ק״גוכן פרט וביאר שם כל אברי כלי מבשלי ומעכלי האכילה שבאדם שהמה ג"כ בסדרי פרקי המרכבה עולמות וכחות עליונים מכונים בשמות אותן האברים ממש שהן כלי מבשלי ומבררי הקרבן ע"ש היטב בד' רכ"ד ע"א וד' רל"ד ורל"ה בזוהר וברע"מ שם. ובסוד ד' דרגין דקרבן אשה ריח ניחוח לה'. ג' דרגין אתה ריח ניחוח כסדרן בג' עקרי אברי האכילה כבד לב מוח. אשה בכבד. ריח בלב. ניחוח במוח. (ובביאור ענינם אכ"מ להאריך). שעל ידם מתיישבין הג' בחי' נר"ן שעיקר משכנם הוא בתוך אלו ג' אברים ועוד דרגא עלאה טמירא בחינת נשמתא לנשמתא סוד שרש הושמה הדבוקה כביכול בו יתב' וזהו לה'.

103

ק״דולכן ארז"ל (ברכות נ"ה א') בזמן שבית המקדש היה קיים מזבח מכפר. עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו:

104

ק״הולא זו בלבד שבתיבת ברוך אתה שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה. שייך ג"כ זאת הכוונה הק'. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלין וגדפין דנטלין לה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה. והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית. לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות.

105

ק״וכמ"ש בתקונים תקון י"ח ל"ה ב' וכד ב"נ אפיק הבלים ודבורים בצלותיה כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלא לון. הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים גו'. ונטיל קב"ה אינון מלין ובני בהון עלמין דאתמר בהון כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה גו'. ורזא דמלה ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וגו' ולאמר לציון עמי אתה א"ת עמי אלא עמי בשותפי. וכ"ה שם בתס"ט ק"ו ב'.

106

ק״זוהמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה. וכמאמרם ז"ל העבודה צורך גבוה.

107

ק״חוזהו ענין מאמרם ז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ובתנחומא פ' תולדות אמרו ולמה נתעקרו האמהות אר"ל היה הקב"ה מתאוה לתפלתם. ובזוהר תולדות קל"ז א' ת"ח עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקייא כו'. מ"ט בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא וכתוב מפורש (משלי ט״ו:ח׳) ותפלת ישרים רצונו:

108

ק״טולכן קראו רז"ל את ענין התפלה דברים העומדים ברומו של עולם. (ברכו' ו' ע"ב) היינו שהדברים עצמם הם תיבות התפלה עומדים ברום העולמות.

109

ק״יובזוהר ויקהל ר"א א' צלותא דב"נ איהו פולחנא דרוחא. איהי קיימא ברזין עלאין ובני נשא לא ידעין. דהא צלותא דב"נ בקעת אוירין בקעת רקיעין פתחת פתחין וסלקא לעילא. וע' בע"ב שם ובדף ר"ב ע"א וריש ע"ב נוראות נפלאות ענין עליית כל מלה ומלה דצלותא. ובריש פ' ואתחנן ר"ס ריש ע"ב ובשעתא דצלותא קיימא כל אינון מלין דאפיק ב"נ מפומיה בההיא צלותא כלהו סלקן לעילא ובקעין רקיעין עד דמטו כו' ומתעטרי כו':

110

קי״אוהוא מעורר בקולו דלתתא את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר. (וכמ"ש בכ"מ בזוהר דצלותא סלקא לאמשכא ברכאן מעומקא דכלא. והוא הקול גדול): וז"ש הקול קול יעקב. שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון. ולכן דרז"ל (תענית י"ו ב') ע"פ נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה ואמרו זה ש"צ שאינו הגון. ר"ל שאין נמצא רק קולו לבד ולא גרם קולו לעורר גם הקול העליון עמו. ז"ש נתנה עלי בקולה לבד ע"כ כו': וזש"ה (יואל ב׳:י״א) וה' נתן קולו לפני חילו.

111

קי״בולזאת אף שקראו רז"ל את ענין התפלה עבודה שבלב. עכ"ז אגמרו מקראי דחנה שצריך שיחתוך בשפתיו:

112

קי״גומ"ש לפני חילו. רמז זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל כוונתה הוא. לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו. כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש. ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל.

113

קי״דועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י.

114

קי״הותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל:

115

קי״וואף דהלכתא גמירא לה בש"ס. שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם.

116

קי״זכי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:

117

קי״חאמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה.

118

קי״טוגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ* לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.

119

ק״כהגהה: ואלו ב' האופנים רמזם התנא שניהם במשנה פ"ג דר"ה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל גו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמ' כו' אלא לומר לך וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר וכו'

120

קכ״אהנה האופן האחד הנזכר במקום שיש חילול שמו יתברך אמר שרמז לנו הכתוב במלחמת עמלק שהיה בזה חילול שמו ית'. כידוע מאמרם ז"ל בפסיקתא משל לאמבטי וכו'. וכן אמרו שם שהיה חותך מילות וזרקן כלפי מעלה. ז"ש והי' כאשר ירים משה וכו' וכי ידיו של משה גו' אלא כ"ז שהיו ישראל מסתכלין רק כלפי מעלה לבד. שלא היתה צעקת תפלתם לפניו. ית"ש על צערם אלא רק על חילול שם אביהם שבשמים ית"ש. היו מתגברים גם המה. ואם לאו כו'.

121

קכ״בואמר עוד שגם במקום שאין חילול השם בדבר. רמז לנו הכתוב בענין נחש הנחשת . אופן וענין הבקשה והתפלה הרצויה לפניו ית"ש. וכי נחש ממית וכ' אלא בזמן שהיו משליכין צער עצמם מנגד לגמרי. והיו מסתכלין ושופכין תחנתם ובקשתם רק על גודל הצער של מעלה שגרמו בעת עשייתם העון ר"ל. וגם הצער של עתה שנעשה למעלה מחמת שהמה שרוים עתה בצער מיסורי העונש בעונם. אז היו מתרפאין כו':

122

קכ״גהגהה: ומ"ש קלני מראשי קלני מזרועי הענין הם תפילין ש"ר ותש"י. כי ארז"ל (ברכות וא"ו ע"א) שהקב"ה מניח תפילין. וענין התפלין שלו ית"ש הוא התדבקותו ית"ש להיטיב עמנו בכל. כמ"ש שם תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו. ומי כעמך ישראל גוי אחד. כי מי גוי גדול וגו'. וכן כל הפסוקים דשם הם רק שבחי ישראל. וכלהו כתיבי באדרעי והוא כענין את ה' האמרת היום וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה גו'. שכמו שבתפלין שלנו כתובים שבחי הקב"ה. כן תפליו שלו כביכול הם שבחים שלנו. ששם הוא ענין ההתדבקות. והוא ענין הכתוב ישראל אשר בך אתפאר סוד התפלין דמארי עלמא. שהתפלין נקראים פאר כמשרז"ל וע' זוהר בשלח ס"ב ריש ע"ב.

123

קכ״דלכן כשאדם מצטער ואז אין ההתקשרות וההתדבקות כביכול בין האדם לבינו ית"ש בשלימותו כראוי. הוא ענין קלני מראשי קלני מזרועי שהם מקומות התפלין ששם היה ראוי להיות ההתדבקות הקדוש':

124

קכ״הואמרו בשמו"ר פ"ב. ובחזית בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אחרי כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה גו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה א' מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. ועיין זוהר אמור צ' ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה.

125

קכ״ווזהו עמו אנכי בצרה. היינו שמן המצר משתף אותו ית"ש אז אחלצהו וכו'. וכשהאדם אין מרגיש צערו מיסוריו. מגודל מרירותו מצערו כביכול. המרורות הללו הן הן עצם מירוק פשעיו. ומתכפר בזה עד שיסורי עצמו בדלין הימנו (והן הן הגבורות קדושות כדרכו ית"ש להמתיק מר במר. והוא תיקון המדות בשרשן):

126

קכ״זולכן אר"זל (ברכות ס"ג א') כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו. והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים ר"ל. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ר"ל. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמ"ש (משלי כ"ג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד ע"ז וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו. ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

127

קכ״חכן ממש ע"ז האופן. הוא ענין העון ר"ל. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת ח"ו כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עונות שעל ידיהם נפשו נכרתה ח"ו לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא ית"ש אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו ית"ש שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר ג"כ צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ח"ו.

128

קכ״טולכן כשכל תכלית האדם לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:

129

ק״לוהוא שדרז"ל בחנה (ברכות ל"א ב') והיא מרת נפש ותתפלל על ה'. שהטיחה דברים כלפי מעלה. ר"ל הגם שהיא עצמה היתה מרת נפש עכ"ז השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל ע"ז כלל. אל"א שהטיחה דברי תפלתה לפניו ית"ש על הצער של מעלה הנעשה מחמת שהיא שרויה עתה בצער.

130

קל״אולכן אמרו שם שגם משה הטיח דברי' כלפי מעלה כו' אל תקרי אל ה' אלא על ה'. ולפי פשוטו מי הכריחם לרז"ל לדרוש אל תקרי ולומר שהטיח דברים כלפי מעלה. אמנם למעליותא הוא דדרשו הכי וכמ"ש.

131

קל״ב(ואת פני מבין להבן עד"ז מ"ש שם עוד שגם אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנא' ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א י״ח:ל״ז). והוא כענין צור לבבי וגו'. וע' זוהר תרומה קכ"ח ריש ע"ב. וכמ"ש (ישעיהו נ׳:א׳) ובפשעכם שולחה אמכם השיב אחור ימינו. זהו ואתה הסבות את לבם אחורנית. וכן מפורש בפע"ח שער הק"ש פ"ח ע"ש):

132

קל״גואם בענין תפלת היחיד על צערו. צריך שתהא כוונתו רק צורך גבוה לבד. כ"ש במטבע ברכות התפלה הקבועה וסדורה מאנשי הכנסיה הקדושים. ודאי ראוי שלא לכוין בהם כלל צורך עצמו הנראה מפשוטם. אלא צורך גבוה לבד. להמשיך תוספת רבוי ברכה וקדושה להעולמות מצד התחברותו ית"ש אליהם. כמ"ש באורך:

133

קל״דואף שגם רז"ל אמרו (ערובין ס"ה א') יכולני לפטור כל העולם מדין תפלה שנא' שכורת ולא מיין. ומה נאמר עתה בדורות הללו. אשר כל איש הוא כשוכב בראש חבל ובלב ימים כל הימים מעול יגיעת הפרנסות. ולזאת אין איש שם על לב לפנות לבו ומחשבתו מבלבולי טרדותיו העצומים בהבלי זה העולם השפל. להכין עצמו לקראת אלקיו ית"ש.

134

קל״העכ"ז ודאי שכל א' לפי שכלו והשגתו. מחוייב לשית עצות בנפשו ולבקש תחבולות מלחמת מצוה. להמלט מבלבול המחשבות אשר לא טהורים שתתחונן דעתו עליו לעבודת התפלה כראוי. כי עבודת התפלה היא לנו עתה במקום עבודת הקרבן שהיה תלוי כולו במחשבתו של הכהן. שבמחשבתו היה יכול לפגלו. וע"י קדושת מחשבתו היה הקרבן מתעלה לריח ניחוח לפניו ית"ש:

135

קל״ווהעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להב"י באזהרה ב' שבריש הספ' מגיד מישרים ז"ל. ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם.

136

קל״זדוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התיבות. כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנ"הג מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים.

137

קל״חוכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחבירו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש.

138

קל״טוהוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:

139

ק״מאלא העיקר בעבודת התפלה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה. יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמש"ל בפ"י שלכן נקראת התפלה דברים העומדים ברומו של עולם שכל תיבה בצורתה ממש היא העול' למעלה מעלה כל אחת למקור' ושרשה לפעול פעולות ותקוני' נפלאים.

140

קמ״אוהיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה. לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה. יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפלה. והיא כוונה פשטית:

141

קמ״בהגהה: והגם שהלכה פסוקה בש"ס שתפלה נאמרת בכל לשון. היינו לצאת ידי מצות תפלה כמו שנתבאר לעיל סוף ש"א שבכל המצות ואפי' מצות תפלה שנקראת עבודה שבלב. עכ"ז עיקרן לעכובא הוא חלק המעשי שבהן. אמנם למצוה מן המובחר ודאי צריך לצרף גם טוהר המחשבה וכוונה שלימה. ולפי גודל טוהר הכוונה כן תגדל מעשה המצוה ובפרט עבודת הלב שבתפלה. עם כי מי שהתפלל בכל לשון יצא י"ח. אבל אין ערוך למי שמתפלל בלה"ק באלו התיבות דוקא העומדי' ברומו של עולם ומדבק כל כחותיו בהם:

142

קמ״גאמנם ביאור הכתוב הנ"ל בתחלת דברינו ולעבדו כו' ובכל נפשכם. שעבודת התפלה השלימה צריכה שתהיה עם הנפש. הוא ענין גדול ליודעים ומביני' קצת. וכאשר יתמיד האדם תפלתו בזאת המדרגה שיתבאר אי"ה. יתוסף לו טהרה על טהרתו.

143

קמ״דכי מצינו בכמה מקומות במקרא ובדברי רז"ל שהתפלה נקראת בשם נפש. כי כמה הלכת' גברוותי בעיקרי התפלה איכא למשמע מקראי דחנה. וכתיב בה ואשפוך את נפשי לפני ה'. וכתיב ברכי נפשי את ה'. הללי נפשי את ה'. ורז"ל בפ"ק דברכות (ה' ע"ב) אמרו שנים שנכנסו להתפלל וקדם א' מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו. שנאמר טורף נפשו באפו וגו'. פרש"י לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנא' ואשפוך את נפשי כו'.

144

קמ״הוהענין שעבודת התפלה היא במקום עבודת הקרבן וכמו שענין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה. וכל עיקר הכפר' היה תלוי בזריק' הדם הוא הנפש. וכן הקטרת האמורים עיקרם היה לכוונת העלאת הנפש. כן עיקר ענין התפלה הוא. להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה. כי כח הדבור של האדם נקרא נפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא. וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו. יוצא מפיו רוח והבל הלב. והדבור הוא עיקר נפש האדם שזה יתרון האדם מן הבהמה. א"כ כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו:

145

קמ״והגהה: שע"י הקרבנות שבמקדש שהו' כולו בדוגמא עליונה עליותיו וחדריו וכל כליו אשר ישרתו בהם היו מתקשרים ומתייחדים על ידיהם העולמות והכחות העליונים והנהורין של ההיכלות הקדושים כול' בסדר המדרגות לעילא ולעיל' עד א"ס ב"ה. כמבו' במקומות רבות בזוהר. בפ' בראשית מ"ה ב'. נח ס"ה א'. לך לך פ"ט ב'. ויגש ר"ו ב'. ויחי רמ"ד א'. פקודי רנ"ט ב'. ויקרא ה' ריש ע"ב צו כ"ו ב'. ז"ח צו ל"ח א'. ושם בשה"ש נ"א ב' עש"ה בכל אלו המקומות נוראות הענין וע' בפע"ח פ"ה ופ"ו משער התפלה סדר ההעלאה וההתקשרות בפרטות

146

קמ״זולכן נקרא קרבן כמ"ש בבהיר אמאי אקרי קרבן אלא ע"ש שמקרב הצורות הקדושות כו' ואמרו לריח ניחוח כו' הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב ע"י הקרבן והיינו דאקרי קרבן עכ"ל. ועיין זוהר ויקרא ריש דף ה' ודף ח' ע"א. וברע"מ פנחס רנ"ו ב' ואתקריאת קרבן ע"ש דאתקריבו בה כו'. ועי' פע"ח פ"ה משער התפלה.

147

קמ״חומעת שבעונינו נפסקה עבודת בית קדשינו לא נשארה רק עבודת התפלה במקומה. שגם היא סגולתה לקשר ולייחד העולמות עד לעילא לעילא בא"ס ב"ה. כמבואר במקומות רבות בזוהר. ויותר מפורש בפ' ויקהל רי"ג ב' כד פלח למארי' בצלותא אדבק רעותי' כנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושה לאעטרא לון בשמא חדא תתאה. ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין למהוי כלהו חד כו'. ובעוד דפומי' ושפוותי' מרחשן. לבי יכוין רעותי' יסתלק לעילא לעילא ליחדא כלא ברזא דרזין דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא בא"ס.

148

קמ״טוכמבואר בפע"ח שכל עיקר כוונת ענין התפלה מראשיתה עד אחר העמידה. הוא תיקון העולמות והתעלותם ממטה למעלה להתקשר ולהתכלל כל א' בהעולם שעליו לעילא לעילא עד א"ס ב"ה. וע"ש פ"ד ופ"ה ופ"ו ופ"ז משער התפלה הענין בכללות.

149

ק״נוע' ברע"מ ריש פ' עקב שזהו החילוק בין ברכות המצות והנהנין לברכות התפלה. שברכות המצות והנהנין הם המשכת השפע לארקא ברכאן מלמעלה למטה. אבל ברכות התפל"ה הם תיקון העולמות עצמן והתעלותם והתקשרות כל עולם בעולם שמעליו. וע' בפע"ח ריש שער הברכות ובריש פ"ג שם. (ומ"ש עוד שם ברע"מ מעילא לתתא. היינו המשכת השפע ממעלה למטה אחר העמידה. וגם זה הוא מצד שחוזרים ומעלים את העולמות כל א' בשלמעלה הימנו. כמ"ש בפע"ח בספ"ה משער התפלה ובריש שער הקדישים במ"ב ובס"א שם):

150

קנ״אלזאת בעת עומדו להתפלל לפני קונו ית"ש יפשיט גופו מעל נפשו. היינו שיסיר כל רעיוני ההבלים הבאים מכחות הגוף שנחקקו ונתדבקו בנפשו. שלא תהיה עבודת תפלתו רק בהנפש ורעותא עלאה דילי'.

151

קנ״בוהוא. שקודם עומדו בתפלה צריך לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאותיו וכל עניניו. עד שיוקבע במחשבתו למאס הגוף כאלו אינו בעל גוף כלל. ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה. ובדברו כל תיבה שהיא כח וחלק מנפשו. ידביק בה רעותי' מאד ליתן ולשפוך בה נפשו ממש לגמרי. ולהדביקה בשרש העליון של תיבות התפלה העומדים ברומו של עולם וכמ"ש בזוהר ויקהל הנזכר בהגה"ה ובעוד דפומי' ושפוותי' מרחשן לבי' יכוין רעותי' יסתלק לעילא לעילא ליחדא כלא ברזא דרזין דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבתין ברזא דקיימא בא"ס.

152

קנ״גואז יחשב כאלו הוא מסולק מזה העולם. והוא מבני עליה למעלה. עד שגם אחר התפלה יקשה לו מאד להפנות מחשבתו לענייני זה העולם. ויהא בעיניו כאלו נופל ומטפ' ויורד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. וכענין חסידי' הראשונים שהיו שוהי' שעה אחת גם אחר התפלה. והוא שכתב ג"כ האריז"ל הטעם ע"ז כדי להשהות עוד המוחין וכו' והוא ענין מאמרם ז"ל (יבמות ק"ה ב') המתפלל צריך שיתן לבו למעל'.

153

קנ״דוכ"כ תרב' ותתלהט אהבתו ית' בכח נפשו. עד שיהא חושק ומתאוה באמת שבדברו עתה אותו הדבור הקדוש של איזה תיבה מנוסח התפלה. תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי ותתעל' להתדבק כביכול בו ית"ש.

154

קנ״הז"ש כאן ולעבדו כו' ובכל נפשכם. וכן מ"ש חנה ואשפוך את נפשי לפני ה'. והוא מבואר. וכן י"ל מאמרם ז"ל (תענית ח' ע"א) אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו. היינו להעלות ולדבק בתפלתו את נפשו למעלה. וכפו פי' שרשו מלשון וכפתו לא רעננה (איוב ט״ו:ל״ב):

155

קנ״והגהה: כמ"ש רבינו יונה ז"ל פ' א"ע כ"ה ב' בענין המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה ז"ל הק' שם כלומר שיחשו' בלבו כאלו עומ' בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי ע"הז וכל הנאו' הגוף. כענין שאמרו הקדמונים כשתרצה לכוין פשוט גופך מעל נשמתך. ולאחר שיגיע לזו המחשב'. יחשוב גם כן כאלו הוא עומד בבהמ"ק שהוא למטה מפני שעי"ז תהיה תפלתו רצויה יותר לפני המקום מפי מורי הרב נרו. עכ"ל ר"י.

156

קנ״זומודעת שהר"י היה תלמיד קדוש ה' הרמב"ן ז"ל. ודבריו הן המה דברי הרמב"ן ז"ל בפ' אחרי בפסוק את משפטי תעשו וגו'. וז"ל שם והעוזבים כל ענייני עוה"ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף. וכל כוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד. כאשר היה הענין בחנוך ואליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם.

157

קנ״חוזהו ג"כ מה שהביא ר"י בשם הקדמונים פשוט גופך מעל נשמתך. היינו שכ"כ יהיה הגוף וענייניו ותענוגיו נבזה בעיניו נמאס. עד שיהא לו תשוקה עצומה להשליך נפשו מנגד ושתהא כל תשוקת נפשו בבוראו ית"ש כאלו אינו בעל גוף אלא כא' מצבא המרו' המשמשי' במרום מופרשי' ומובדלי' מכל ענייני עוה"ז. וזהו כוונת ר"י ז"ל שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים. היינו שירגיש בעצמו שנתבטלו אצלו כל הרגשות הגוף שהו' עפר מן האדמה. וכל הרגשותיו יהיו בעניני הנפש לקשרה בשרשה בשמים באהבה רבה. עד שאם היו מעמידים נגד עיניו איזה תענוג מתענוגי עוה"ז שנפשו של אדם מחמדתן. היה מואס בה תכלית המיאוס ושנאה. וזהו אוהבי ה' שנאו רע. וזהו הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים.

158

קנ״טומ"ש ובכל נפשכם. ידוע פלוגתת רז"ל בכמה דוכתי בש"ס. לחד מ"ד תיבת כל פי' כולו. ולחד מ"ד פי' מקצת וכל שהוא. וכן הוא הענין כאן שניהם אמיתים. כי כמה בחי' ומדרגות יש בזה כל אדם לפי כח טהרת לבו ומחשבתו שהאדם שכחו יפה בטהרת המחשבה והכוונה יוכל לדבק את כל נפשו מגודל האהבה והתשוקה לו ית"ש וכל א' לפי כחו וגם לפי ענין הכנת טהרת לבו אז. כי גם לא כל העתים שוות באדם בטהרת המחשבה רק זאת ראוי ונכון שעכ"פ יראה שתהא כוונתו רצויה לדבק לו יתב' באהבתו וטהרת לבו מקצת נפשו בכל תיבה. לכ"א הכתוב ובכל נפשכם דלהוי משתמע לתרי אפי כנ"ל כל א' לפי כחו ומדרגתו והכנתו.

159

ק״סועיקר ההכנה לזה הוא לפי הנהגתו כל היום והלילה בתלמוד תורה ומצות. ומדרגת חנה היתה. ששפכה בתפלתה לפניו ית' כל נפשה. לכן אמרה ואשפוך את נפשי כו' ושפיכה פי' לגמרי כידוע בש"ס. (והיינו שלא נשאר לה שום רצון לעניני עה"ז. כי נפש פי' רצון כמ"ש (שמואל א כ׳:ד׳) מה תאמר נפשך ואעשה לך ורצון הכללי קשור בכלל הנפש):

160

קס״אוהנה כל הנ"ל בענין התפלה שעיקרה שפיכת הנפש לדבקה לו יתב' בכל תיבה היינו שפיכת כלל הנפש לו ית'. בלא כוונה והבחנה בבחי' הפרטי' הכלולי' בנפש. אמנם יש מדרגה יותר גבוה בזה. והוא לכוין בבחי' הפרטים הכלולים בנפש אלא שצריך חינוך להרגיל עצמו ממדרגה למדרגה שאחר שכבר הורגל בתפלתו איזה זמן בענין שפיכת והתדבקות כלל הנפש. אחר זה יעתיק עצמו לכוון בבחינת הפרטים שנפשו כלולה מהם:

161

קס״בהגהה: וצריך שתדע. שאף בהתפללו במדרגת התקשרות פרטי הנפש זה בזה. לא יניח מקומו מהתקשרות כלל הנפש כי הוא פרט הצריך לכלל. וכלל הצריך לפרט. היינו שקודם התפלה העיקר לקשר כלל נפשו ורצונו המקיפים כלל פרטי כחותיו ורצונותיו להכלל באור ה'. ועל כל תיבה ותיבה שמתפלל ידביק פרטי כחות נר"ן ועפ"י כח התקשרות הכללי יומשך קו אור ישר על כל פרט. שיוכלו כל פרטי רצונו להכלל בהתקשרות כח המקיף הכללי.

162

קס״גועי' ע"ח דרושי עגולים ויושר וזהו ענין המבואר שם שקו האור שנמשך מאור א"ס ב"ה לא הגיע עד קצה תחתית המקיף. ועי' במבא שערים פ"ב ויובן ענין המקיפים זה תוך זה הנעשים דרך המשכת קו האור היינו שכל כח פרטי לפי מדרגתו צריך לקשרו בכלל. וגם הכלל הוא לפי ערך הפרט וראשית קו אור המשובח הוא המשכת מחשבה הכללית לליבא אמצעיתא דכל גופא שכל תיבה נמשכת מהבל הלב. והוא מבואר למבין מדעתו:

163

קס״דכי ידוע שנפש האדם בכללה. היא כלולה מג' בחי' פרטים והם נר"ן. שהם עצמם הג' בחי' מעשה דבור ומחשבה. שזה כל האדם.

164

קס״הוגם בכל תיבה יש ג' בחי' מעש' דבור מחשב'. נר"ן והם אותיו' ונקודו' וטעמי' שבה. כמ"ש בהקדמת התקונים ז' ע"ב טעמי אינון נשמתין. ונקודין רוחין. ואתוין נפשין וכ"א שם בריש תס"ז ע"ש.

165

קס״והגהה: ואף שבכתבי האריז"ל מחלקם לד' בחי' ט' נ' ת' א' כידוע. הכל א'. ועיקרם הם רק ג' בחי' שרשיים. כי בכל ס' התקונים מחלקם רק לג' בחי' ט' נ' א' לבד. ולא נזכרו בו ענין התגין של כל האותיות רק הג' זיונין של שעטנ"ז ג"ץ שהם ענין בפ"ע.

166

קס״זוהטעם בזה מפו' בע"ח שער ט' נ' ת' א' פ"ו ז"ל שם בקיצור. גם בזה יובן ענין מאמר התקונים כי פעם הוא אומר כי האותיות הם גופא כו'. ובמקומות אחרים מצאנו כי האותיות נפש. כו' א"כ האותיות נקראים גוף כו' והתגין כו' הם הנפש דהאותיות וכמו שהנפש אינה נפרדת לעולם מן הגוף כך. התגין אינן נפרדין מאותיות בס"ת לעולם. משא"כ הנקודות וטעמים כו'. כי התגין הם משתתפי' ומתחברין בעצמות האותיות שהם גוף והתגין הם כללות האותיות כו' . ובעבור זה אין התגין רמוזים ונזכרים בתקונים יען כי הם והאותיות משתתפים יחד כו'. כי בהזכיר את הגוף ממיל' הנפש בכלל כי הם משותפים כנ"ל. עכ"ד וע"ש באורך:

167

קס״חהאותיות הם בחי' מעשה כי מציאת אותיות גרידא בלא נקודות א"א שיהיו אלא בבחי' מעש' היינו מעש' הכתיב' כמו שה' כתובי' בס"ת בלא נקודות. כי בדבו' א"א להוציא' מהפ' אם לא ע"י צירוף הנקודות אליהם. לכן האותיות לבד בלא נקודות נקראים בח' נפש (היינו עם התגין כמ"ש בהג"ה) שהוא בחי' מעשה כידוע.

168

קס״טוהנקודות הם בחי' רוח שלהם. כנ"ל שהנקודות באים עם האותיות ע"י הדבו' של האדם שהוא בחי' רוח. וכמו שעיקר חיות האדם ע"י בחי' הרוח שבו. שבצאת ממנו הרוח הוא מת אף שחלק מנפשו נשאר בו עדיין כידוע. כן עיקר חיות תנועו' האותיות הם הנקודו'. שבלתם א"א להוצי' האותיות מהפה. וכמ"ש בכ"מ בתקונים והמשכילים אלין נקודי. יזהירו דנהרין באתוון.

169

ק״עוהטעמים של התיבו' הם בחי' המחשבה וכוונת הלב. שהוא בחי' הנשמה כידוע. כי הם תנועות והנהגת הנקודות והאותיות ונטייתם לאיזה צד שהוא דבר התלוי במחשבה בשכל.

170

קע״אובז"ח שה"ש נ"ז ע"ד תורי זהב אינון תנועי דטעמי כו' בנין דאינון אתיין מרישא דמלכא למיהב דעתא וסכלתנו לאתוון כלהו. וע"ש עוד בענין הג' בחי' ט' נ' א' באורך.

171

קע״בושם ד' נ"ח ע"ג תנועה דטעמי דאינון תקונא ושלימו בדעתא וסוכ"לתנו למנדע ידיעה כו' כלהו מטלניהון בחכמתא ובסכלתנו כו'. תנועי דאיהו שלימו דכלא אן אינון בב"נ. אלא רזא דא כו' לגו סוכלתנו ומדע כו' הן בזקיפו הן למיזל כו' כלא איהו מנדע וסכלתנו כו' ע"ש.

172

קע״גולכן נקראים טעמים. כמו שהטעם והפי' של כל ענין כהוא השכל הנסתר שבענין שמתוכו יוכל האדם להבינו במחשבתו.

173

קע״דובתיקון י"ח ל"ה ב' ואתוון אינון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא כו'. ומאנא דנקודין איהו נפש. נשמתא איהי כתר על כלהו ומנה כתרין דאינון טעמי תנועה דנקודין ואתוון. ואיהי תליא במחשבתא. ונקודין תליין באמירה. ואתוון בעשיה:

174

קע״הולכן העובד האמיתי בכונה רצויה. יכוין לשפוך ולדבק יחד בתפלתו כל הג' בחי' נפש רוח נשמה אשר נפשו כלולה בהם. שבעת שמוציא מפיו כל תיבה מהתפל' שיש בה כל הג' בחי' נר"ן באותיותיה ונקודותיה וטעמיה. יתעצם בטוהר לבו בעוצם התשוקה לקשר ולדבק על ידה ממטה למעלה בסדר המדרגות נפשו ברוחו ורוחו בנשמתו ויתעלו כולם לשרש אותה התיבה בעולמות העליונים.

175

קע״ווזהו הענין שאמרו בתז"ח ע"ו ריש ע"א והמשכילים כו' אינון דאית בהון שכל לאשתמודע בצלותא איך סלקא כו' באתוון ונקודי וטעמי כו' ע"ש. ושם בדף ע"ח ריש ע"ג ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך בעמידה דצלותא כו'. כלילא מכלא טעמי ונקודי ואתוון:

176

קע״זהגהה: ועי"ז יתוקנו כל הג' בחי' אלו. אף אם פגם ח"ו באיז' מהם ע"י מעשיו או דבוריו או מחשבותיו אשר לא טובים. וגרם ח"ו על ידיה' לרחק ולהפריד ההתקשרות שביניהם כמש"ל בשער א' פי"ח. עתה עי"ז יתוקנו לחזור ולהתקשר כל א' בחבירו שעליו כבתחלה. שזהו שורש עיקר ענין התשוב' כמש"ש באור' ע"ש: וזהו ענין הכתו' (ישעי' ו') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע. פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. שבסיפי' דקרא הסידור הפוך מסדרי' דרישי'.

177

קע״חכי הלב הוא בחי' המחשבה כידוע. והאזנים הם כלי שמיעת הדבור. והעינים הם כלי הראי' לראות ענייני המעשים בפועל. והם הג' בחי' נר"ן.

178

קע״טובחטאי האדם המה מסתלקים ממנו מעט מעט כסדר. שמעת שעולה על רעיון האדם לבד מצד הנפש לעשות שום חטא. אז מסתלקת בחי' הנשמה תיכף. כי היא בחי' גבוה ונעלה מאד. ואם ח"ו חטא יותר. גם בחי' הרוח מסתלק ממנו לגמרי. או נפגם ונתקלקל ח"ו. ואז אין התקשרותו בבחי' הנשמה בשלימות כראוי. ואם ח"ו הרבה והוסיף לחטוא יותר. אז גם בחי' נפשו נפגמת או נכרתת ח"ו לגמרי מהתקשרותה בבחי' הרוח.

179

ק״פוכשהוא חוזר בתשובה. הוא חוזר להשיג אותם כסדר ממטה למעלה היפך מסדר הסתלקותם תחלה. תחלה הוא משיג לבחי' הנפש. ואח"כ בא ושורה עליה הרוח ומתקשרת בו. ואח"כ באים וחופפים עליהם ניצוצי אור הנשמה. ואז מתקשרים כל אחד בחבירו כראוי. ובזה מבואר הכתוב מאליו:

180

קפ״אואף שבשער א' פ"כ נתבאר. שאם פגם או הכרית ח"ו בחי' נפשו. והוריד כל ט' ספירותיה במצולות הרע. ע"י תשובתו הוא מאציל וממשיך קדושה ואור עליון מלעילא על בחי' נשמתו תחלה. וממנה נמשך על רוחו. ואז הרוח מבהיק מזיו האור כגדול הנשפע עליו גם על הנפש. ועי"ז היא מתעלת מעמקי הרע להתקשר בבחי' הרוח כמקדם. וכן עד"ז כאשר נפגם הרוח ח"ו כמש"ש. וכידוע בדברי האריז"ל שלתיקון איזה פרצוף ובחי'. צריך להמשיך אורות ומוחין חדשים מלעילא לעילא דרך כל הפרצופי' והמדרגות כולם עד אותו הפרצוף והבחי' שצריך לתקנו. שאליו נמשכו המוחין.

181

קפ״בהיינו רק כדי להעלות הנפש מעמקי הטומאה שנשקעה בתוכו או לתקן פגימותה. צריך להמשיך קדושה ואור עליון מלמעלה למטה. לגרש ולכלות ברשפי אש השלהבת הזה את הכחות הטומאה שנשקעה בתוכם או למלאות פגימתה. ולהעלותה מטוהרה ומתוקנת שתוכל להתקשר עם הרוח. וכן עד"ז בבחי' הרוח שנפגם. כדי לחזור ולתקנו כבתחלה.

182

קפ״גאבל אחר שכבר נתקנו ע"י התשובה. סדר כניסתם אח"ז בגוף האדם הוא ממטה למעלה כנ"ל. וזהו ושב פי' כשהיה משיב כל בחי' על מקומה. אז היה נרפא:

183

קפ״דאמנם עוד יש לאלוה מלין לפני העובד אלהים בקדושה. בבחי' יותר פרטית. והוא בבחי' שורש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזוהר: ונקראת חיה. ואד"הר השיגה ולבחי' היחידה הנכללת בה סוד עולם אדם קדמאה.

184

קפ״הוכמבואר למבין בע"ח סוף שער המוחין שאד"הר זכה לבחי' חיה יחידה האמיתים במקומם העיקרי. וע' ריש גלגולים ובפי"ז שם.

185

קפ״ווזהו עיקר כוונתם ז"ל שדרשו בפסוק תוצא הארץ נפש חיה אפי' נפשו של אד"הר אפי' נפשו של משיח. כי זאת הבחי' היא סוד כ"י ארץ החיים העליונה. (היינו שרש יסור העפר מהד' יסודין שרשין קדמאין אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא כ"ג ע"ב ע"ש).

186

קפ״זוע' זוהר שמות י"ב א' ובפ' שלח קע"ו ב' רזא וכתיב תוצא הארץ נפש חיה וכו'. ובפ' שמיני ל"ט ב' ואת כל נפש החיה כו'. וע' ס"פ ואתחנן במתני'. וע' רמב"ן בפסוק נעשה אדם. כי רוח ה' דיבר בו. ולכן היה אד"הר מוכן לחיות לעולם. כי היא החכמ' תחי' בעליה. ולכן נקראת חיה. וזהו תוצא הארץ נפש חיה. ובחטאו נסתלקה הימנו. וע' מ"ש האר"י ז"ל בפט"ו ובריש פ' כ"א ובפ' ל"ה מהגלגולים.

187

קפ״חומאז לא זכה עליה שום אד' בעודו בזה העולם. וחנוך כשהגיע לזאת המדרגה וירש מעלתו של אד"הר כמ"ש בז"ח תרומה ל"ה ע"ג ושם בשה"ש נ"ד ע"ד ע"ש וברע"מ קדושים פ"ג ובמתניתין ס"פ ואתחנן כמו שפירשם האריז"ל בפ' בראשית בדרוש אדה"ר ובגלגולים פי"ח ע"ש וכמ"ש שם פל"ה. לא הוה יכיל עלמא למסבלי' והוכרח להסתלק מזה העולם. וכן אליהו נסתלק מזה העולם כשהשיג קצת מאותה הזיהרא עלאה כמ"ש בפי"ט מהגלגולים וכמ"ש בזוהר ויגש ר"ט ריש ע"ב א"ל קב"ה כו' ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני נשא. ואנחנו מקוים להשיגה אחר התחי' אי"ה שיערה עלינו רוח ממרום.

188

קפ״טוהוא בחי' שורש המחשבה של אדם. כי בחי' המחשבה הוא כשמדבק מחשבתו לחשוב איזה ענין פרטי. והוא בחי' נשמה כמ"ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל"ב). ואז המחשבה מושגת עכ"פ להאדם עצמו המחשב. אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה. הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו.

189

ק״צוזאת הבחינה הנעלמה. הוא בחי' צרופי האותיות של התיבה. שהוא שורש נשמת האותיו' וכח רוחניותיהם בשרשם העליון. ואמיתת מהות סדרי צרופם בשרש' העליון אינו מושג לנו עתה. אחר שאין אנחנו משיגי' עתה. בחי' שורש הנשמה. ואחר התחי' נתבונן בינה בסוד סדרי צרופי האותיו' בשורש קדושתם. והוא שאמרו בזוה' בהעלותך קנ"ב א' אורייתא כו' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא:

190

קצ״אוהוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ"ל דאצילות לזא' נקרא' כנ"י:

191

קצ״בהגהה: ונקראת בתו"הק אל אלהי הרוחות לכל בשר ע' זוהר קרח קע"ו ב' ויאמרו אל אלהי הרוחות כו' דאיהו אתר דנשמתין וכו' תמן סלקין ומתמן אתיין. רז"ל דרשו אביו ואמו כו' אמו זו כ"י. וע' זוהר במדבר קי"ט א' ובריש פ' פנחס ושם ר"מ ע"ב וברע"מ תצא רע"ז ב' ובסוף האד"ז רצ"ו א' ובז"ח רות נ"ט ב'. וע' בע"ח שער המלכי' ריש פ"ז ובפע"ח שער עולם העשי' פ"ב ובשע' הק"ש פ"ה ובשער העמידה סוף פט"ז. והוא ענין הכתוב העמוסים מני בטן וגו'. וע' בפע"ח שער ר"ח פ"ג. ולכן כלל ישראל יחד נקראין איברין דשכינתא. ע' זוהר פנחס רל"א ב' ושם רל"ח ריש ע"ב ורנ"ב סוף ע"ב.

192

קצ״גוזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ"א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ"י {מכנסת ישראל} . ולזה נקראת ירושלים של מעלה ז"ש אהבת כלולתיך ר"ל כלילות.

193

קצ״דוזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז"ל (ב"ר פ"ד ובתנחומא בחקתי) מיום שברא הקב"ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית"ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין. והוא שאמרו ז"ל (שבת קמ"ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי. ושיחתם ז"ל צריכה תלמוד:

194

קצ״הוהנה אחר שכבר הורגל וסדור' לו תפלתו בהתקשרות הג' בחי' נר"ן שבכללות נפשו ע"י האותיות ונקודות וטעמים שבכל תיבה כמש"ל פט"ז. יתעצם בטוהר מחשבתו וכוונתו. לדבק אח"ז כל הג' בחי' נר"ן בבחי'. נשמתא לנשמתא הנ"ל שהוא שורש נשמתו. ע"י צרופי האותיות של התיבה בשורש קדושתם העליון.

195

קצ״ווכשיתדבק בזאת המדרגה אז יוכל להחשב כאלו אינו בעולם כלל. וממילא יתבטל בעיניו מכל וכל. כי בחי' זאת היא נעלה ממדרגת האדם עתה כמש"ל. ויכלול עצמו בשורש נשמתו בכלל שורש העליון ש"ל כלל נשמות ישראל יחד:

196

קצ״זולכן תקנו שתיכף אחר העמידה ימסור נפשו ורוחו ונשמתו לגמרי למית' בפסוק אליך ה' נפשי אשא. ולהעלותם עם הנר"ן של ג' העולמות ולכולל' יחד במ"ל דאצי' כמ"ש בפע"ח ספ"ז משער התפלה. והוא עיקר כוונת כל נפילת אפי' הנז' בתור'. כמ"ש בזוהר קרח קע"ו ב' הנז"ל בפנים. ת"ח משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה. במה בגין דכתי' ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות כו' ובכל אתר נפילת אנפין לההוא אתר הוי כו'. אלהי הרוחות דאיהו אתר דנשמתין דעלמא וכל נשמתין תמן סלקין ומתמן אתיין ולכן צריך לכוין ברעותא דלבא כאלו נפטר מן העולם לגמרי כמ"ש בזוהר ס"פ במדבר ובריש פ' ואתחנן. ועיין היטב בפע"ח בכל פ"ב משער נפילת אפים והבן. ועיין עוד שם בפ"ג ופ"ד ובלק"ת פ' שלח ע"ש:

197

קצ״חלכן קבעו אנשי כנה"ג לומר קודם התחלת תפלת העמידה הפסוק אדני שפתי תפתח. כי מי שזוכה למדרגה זו בעת התפלה. הרי מהתקשרות המחשבה זו יוכל להיות גופו כאבן דומם וכאלם לא יפתח פיו. רק שהוא ית' יפתח שפתיו לדבר לפניו תיבות התפלה. ולכן אמר שם אדני דוקא שהוא סוד כנסת ישראל הנ"ל. ועיין בפע"ח סוף שער הבריאה בענין זה הפסוק קודם התפלה שארז"ל עליו שהוא כתפלה אריכתא (ברכות דף ד' ע"ב). וזשרז"ל המתפלל צריך שיתן לבו למעל' וכעין שפי' ר' יונה ז"ל שם. וכן חסידים הראשונים שהיו שוהי' שעה א' וכו' כדי שיכוונו את לבם למקו'. והוא מבואר:

198

קצ״טהגהה: ולכן כלל סדר התפלה נחלק לד'. שהן הד' בחי' נר"ן ושרש הנשמה. הקרבנות הם נגד בחי' הנפש ועולם הנפש עשיה. כי הם באים על חטאי בחי' הנפש כמ"ש ונפש כי תחטא כו' והביא כו'. ופסוקי דזמרה נגד עולם הרוח עולם המלאכים המשוררים. וק"ש וברכות י' נגד היכלין דבריאה כידוע. עולם הנשמות.

199

ר׳ובאמירת פרשיות הקרבנות עד ב"ש. יכוין להעלות כל בחי' הנפשות דעשיה שהוא הפנימיות דעשי'. לכללם ברוחו' דיצירה. ויכלול גם נפשו עמהם לקשר' ברוחו. ומב"ש עד ברכו' ק"ש יכלול כל הנפשין דעשיה והרוחין דיצירה וגם בחי' נפשו ורוחו בנשמתין דבריאה. ומברכות ק"ש עד העמידה יכלול ויעלה כל הנר"ן דבי"ע ונר"ן שלו עמהם לכוללם יחד בשורש הנשמה ושורש הכנסיה של כלל נשמות ישראל יחד.

200

ר״אוע' קצת מכ"ז בפע"ח פ"א משער התפלה. וזה שרמז שם האריז"ל במ"ש ועי"כ נכללת השכינה מכולם כו' ע"ש. וז"ש האריז"ל לקבל ע"ע {על עצמו} קוד' תפל' מצות ואהבת לרעך:

201