נתיבות עולם, נתיב הלשוןNetivot Olam, Netiv Halashon
א׳בספר משלי (י"ח) החיים והמות ביד הלשון ואוהביה יאכלו פריה. שלמה המלך ע"ה רצה לומר כי החיים והמות ביד הלשון, כי לפי קלות פעולת הלשון שאינו דומה לשאר איברים, לכך אין לומר על אחד מהם שהחיים והמות בידו, שאף אם רצה האדם להכות את חבירו, אם אין כאן כח המתעורר על זה אין היד פועלת דבר זה ואם כן אין הדבר בידו בלבד, אבל הלשון אין צריך לשום התעוררות כי תיכף ומיד שימצא לדבר מדבר ולכך החיים והמות הוא ביד הלשון. וזה שסמך אחר זה ואוהביה יאכלו פריה, כי מי שאוהב הדבור באין ספק שיאכל פריה אם לחיים לחיים ואם למות למות:
1
ב׳אמנם חכמים פרשו בפרק יש בערכין (ערכין ט"ו, ב') אמר רבא חמא בר חנינא מאי דכתיב החיים והמות ביד הלשון וכי יש יד ללשון אלא לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה אי מה יד אין ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אין ממיתה אלא בסמוך לה ת"ל חץ שחוט לשונם אי מה חץ שחוט עד מ' ונ' אמה אף לשון עד מ' ונ' אמה ת"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם חץ שחוט למה לי קמ"ל דקטיל כחץ ומאחר דכתיב חץ שחוט לשונם החיים והמות ביד לשון למה לי כדרבא דאמר רבא דבעי חיי בלישנא דבעי מיית בלישנא. פירוש מה שאמר מה יד ממיתה, ר"ל כי אין דבר מיוחד יותר להמית כמו היד שמכה בכח ידו, וכך הלשון יש בו כח דהיינו כח בלתי גשמי רק כח נבדל מן הגשמי. וקאמר אי מה יד כו' כלומר שהלשון אינו דבר גופני כמו היד ולפיכך היד אינו ממית רק בסמוך לו, אבל הלשון היא בלתי גשמי שהלשון הוא השכל הדברי ולפיכך כח זה ממית אפי' ברחוק שכן כל כח נבדל פועל רחוק וקרוב כאחד. ואמר שם במערבא אמרי לשון תליתאי דקטיל שלשה לאומרו ולמקבלו ולאומרים עליו. ויש לך לדעת כי מה שאמר שהלשון ממית, לא בא לומר כי מן לשון הרע בא ריב וקטטה בין הבריות ומתוך כך אפשר שיבא לידי ש"ד, שזה אין צריך לומר דבר שנראה בכל יום. אבל בא לומר כי מסוגל בזה הלשון שמביאה המיתה לשלשה, כי לשון הרע לפי גודל כח הלשון כמו שיתבאר, כל אשר יש לו עסק עם הלשון לא יצא נקי ממנו כי הוא רע לגמרי וכל הנוגע בו ניזק לגודל הרעות בלשון שהוא כח נבדל בלתי גשמי. ודע כי אין שייך לשון הרע אלא בשלשה כמו שיתבאר בסמוך, דאם אומר לשון הרע על האדם בפניו ומביישו לא נקרא זה לשון הרע רק אם אומר לשון הרע לאדם אחד על אחר. ומפני כי לשון הרע מזיק כל אשר שייך אליו, ושלשה שהם שייכים אליו והם האומר ואשר נאמר אליו והאומרים עליו, ולכך מזיק הלשון כל שלשתן שהרי ע"י שלשתן נעשה לשון הרע ולפיכך שלשתן הורגתן. ולפי דעתי מה שנקרא לשון תליתאי הוא דבר נעלם, והוא נרמז מה שלשון הרע שקול כנגד שלשה בכל מקום דהיינו ג"ע וש"ד וע"ז, ולפיכך הלשון הוא משולש והורג שלשה והבן זה. ומזה תדע כי הלשון הוא כמו הנחש שממית ע"י ארס, וכך יש מי שיש לו כח נבדל רע והוא בלשון והוא ממית את האדם. וכן מה שאמר דקטיל כחץ היינו מפני שאין הלשון דבר גשמי שהדברים הגשמיים אין פעולתם במהירות, אבל הלשון אין הפעל הזה דבר גשמי וממית כמו החץ, והבן הדברים האלו. וכן מה שאמר מאן דבעי חיי בלישנא ומאן דבעי מיית בלישנא, שמסוגל הלשון להביא לאדם חיים ומיתה והלשון כולל הכל. וג' דברים אמרו על הלשון, כי מגיע מן הארץ עד השמים, ומהיר לפעול כמו חץ, וכולל החיים המות, והבן זה כי הוא משולש:
2
ג׳ובמדרש (שו"ט פל"ט) החיים והמות ביד הלשון. מעשה היה במלך פרס שחלה אמרו ליה הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה ענה אחד ואמר אני מביא לך חלב לביאה אם רצונך יתנו לי עשר עזים אמר לעבדיו שיתנו לו נתנו לו הלך לגוב אריות והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז ואכלתה יום שני נתקרב לה מעט והשליך לה אחרת עשה לה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו כשהיה בחצי הדרך וראה בחלום והיו האברים שלו מתרסין זע"ז הרגלים אומרים אין בכל האיברים דומים לנו אם אנו לא הלכנו לא היינו יכולים ליקח החלב. הידים אומרים אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום. הלב אומר אם לא נתתי העצה מה הועלתם כלום. ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה. השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האיברים. אמר להם היום תאמרו שאני שולט עליכם שמע האיש את האיברים הלך אצל המלך א"ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וצוה לתלותו כשהלך התחילו האיברים לבכות אמר להם הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם א"ל הן. אמר לתולין אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו א"ל למה צוית לתלותי א"ל אמרתי לך הבא לי חלב לביאה ואתה הבאת לי חלב כלבתא אמר ליה מאי אכפת לך ותהיה לך רפואה ועוד לביאה כלבתא קורין לה לקחו ממנו ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה אמרו לו האיברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון. ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות שנא' אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתודה ותטב לה' משור פר ע"כ. והנה במדרש בא לבאר כח הלשון שהדבור הוא מוציא לפעל החיים והמות בכח, כמו זה שהיה הלשון פועל לפי רגע המות והיה פועל אח"כ החיים החיים אף שכבר נמסר לתלות אותו. וזה נקרא שיש בידו החיים והמות, כי היד אין בו החיים והמות שאין מסוגל לזה היד ואינו מיוחד לפעל דבר זה, אבל הלשון מסוגל לזה כי הלשון מוציא הכל אל הפעל, ולכך על ידי הלשון יצא אל הפעל לתלותו והוא המות ועל ידי הלשון יצא לפעל גם כן להחיותו. ומפני כך הלשון יותר במקום נסתר כי ע"י הלשון יוצא הדבור מן ההסתר אל הגלוי, וחשבו אליו דבר זה לשפלות שאמרו האיברים אליו את יושב במקום חושך, והוא מורה על מעלת הלשון שמוציא הכל מן הנסתר אל הגלוי. וכאשר היה מוציא אל פעל הדבור כמו שראוי הגיע לו החיים, וכאשר הוציא הדבור אל הפעל בהפך יש בידו המות, והרי יש בידו החיים והמות להוציא הדבר אל הפעל הרע והטוב דבר זה נקרא שיש בידו החיים והמות. ואמר ראה כמה גדול כח הדבור שהרי על ידי הדבור הוא נותן הודאה אל הש"י וההודאה היא על כל הקרבנות וכמו שמבואר במקום אחר. וכל זה כי יותר נחשב הדבור שהוא שכלי מן הקרבנות עצמם שהם ע"י דברים גשמיים, ולפיכך כתיב (תהלים ס"ט) ותיטב לה' משור פר כי הדבור הוא שכלי לכך הוא יותר נחשב מן הקרבנות, והבן זה מה שרמז כאן על הלשון שיש בו כח הודאה:
3
ד׳ובמדרש (ויק"ר פל"ג) עוד החיים והמות ביד הלשון עקילוס אמר מצטר' ומכירין מות מכאן וחיים מכאן. בר סיסא אמר היה לפניו גחלת נפח בה בערה רקק בה כבתה. אמר ר' חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון עישרה חיים ביד לשון ר"ג אמר לטבי עבדו פוק זבין לנא צדי טבא מן שוקא נפיק אייתא ליה לישנא אמר ליה פוק זבין לנו צדי בישא מן שוקא נפק אייתא ליה לישנא. אמר ליה כד אמרית לך צדי טבא אייתית לי לישנא וכד אמרית לך צדי בישא אייתית לי לישנא. אמר ליה מרי מינה טבא ומינה בישא כד היא טב לית טב מינה כד היא ביש לית ביש מינה. רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין התחילו בוררין את הרכים ומניחים את הקשים א"ל בני כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו. אכל וברך חיים ביד הלשון אמר לשון הרע שהוא קשה מות ביד הלשון ע"כ. וגם בזה המדרש בא לבאר ענין הלשון, שלפיכך נאמר החיים והמות ביד הלשון שאם אכל כלכלה של תאנה קודם שעישרה חייב מיתה, והמעשר הוא בדבור בלבד שיאמר הרי אלו מעשר על אלו, ואם עישרם שאמר הרי אלו מעשר על אלו הרי ע"י הדבור קנה החיים, וההפך ג"כ אם לא עישרה מות ביד הלשון והרי הלשון כולל החיים והמות. וזהו כח הלשון שכל דבר שהוא כמו זה שכולל החיים והמות תדע מזה גודל כחו כאשר הוא כולל החיים והמות, שכל דבר שהוא כולל דבר והפכו בזה תדע ג"כ גודל כחו כמו שבארנו למעלה ענין זה. וכדי ללמד דבר זה לאדם צוה ר"ג לעבדו לקנות לו מזון טוב והביא לו לשון, ללמד לתלמידיו דברי חכמה שאין לך במעלה כמו הלשון, וכאשר אמר ג"כ שיקנה לו מזון הביא לו ג"כ הלשון, וטבי עבדו הבין דבריו וקנה לו לשון הוא הדבר שהוא טוב ורע שאין לך דבר טוב ורע יותר ממנו, כמו שאמר אכל וברך חיים ביד לשון אכל ולא בירך הרי המות ביד הלשון:
4
ה׳ובמדרש עוד מות וחיים ביד לשון משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל וכן אסתר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי והחיו אומה שלימה דואג אמר דבר ונהרגו נוב עיר הכהנים ונחש ע"י הפה היה גורם מיתה לכל העולם. וכל אלו דברים שבארו כח הלשון שמסוגל אל החיים ואל המות, וכל הדברים האלו ידועים למי שיודע להבין כח הלשון:
5
ו׳ובמדרש (ויק"ר פט"ז) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות ואמר מאן בעי סם חיים ושמעה בת רבי ינאי עלתה ואמרה לאביה רוכל אחד מסבב ואומר מאן בעי סם חיים קרא רבי ינאי לאותו רוכל ואמר הראיני נא אותו סם חיים שאתה מוכר הוציא מקופתו ספר תהלים ופותח והולך עד מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע הלך רבי ינאי והאכילו והשקהו ונתן לו ו' סלעים אמרה לו בתו לא היית יודע פסוק זה אמר לה הן אלא שבא זה ובררו ע"כ. ויש לתמוה מאוד כי עדיין מה היה מברר לו הרוכל במה שאמר מאן בעי סם חיים, וכן הוא בפ"ק דע"ז (י"ט, ב') מכריז רבי אלכסנדריא מאן בעי חיי מאן בעי חיי כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה אמרו ליה הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו'. ויש לתמוה ג"כ ע"ז למה היה מכריז על דבר זה ביותר כי כמה וכמה דברים נותנים חיים לאדם. אבל יש לך לדעת, כי מה שבירר לו הפסוק הזה כי הלשון הוא החיים לאדם, אף כי תמצא כי דברים הרבה השומר אותם הם חיים לאדם, מכל מקום אין דבר כמו הלשון שודאי הוא חיים לאדם. ולפיכך היה הרוכל מכריז מאן בעי סם חיים, וזה כי הסם יש לו דבר זה שהאדם הוא מניח הסם על גופו ממש והרטיה הזאת היא קשורה עליו לגמרי, שהרפואה שאינו עליו לגמרי אינו מרפא כ"כ כמו הדבר שהוא מונח עליו ממש, כי אם הסם הוא דבק על הגוף שהוא צריך רפואה אז האדם הוא קרוב לרפואה ביותר. ולפיכך שאר הדברים כמו התורה אע"ג שהתורה היא סם חיים גם כן כמו שדרשו ז"ל ושמתם את דברי נמשלה תורה לסם חיים וכו' כדאיתא בפרק קמא דקידושין (ל', ב') מכל מקום אינו דומה, כי התורה היא רחוקה מן האדם עצמו, כי התורה היא שכלית לגמרי ואין התורה סם לגמרי אל האדם כמו שהוא הלשון, כי במה שהלשון הוא קרוב אל האדם לפיכך הלשון הוא סם חיים לגמרי אל האדם שהחיים דבק באדם ע"י הלשון. ולפיכך אמר רבי ינאי הרוכל הזה שאמר מאן בעי סם חיים בזה ברר לו הכתוב שאמר מי האיש החפץ וגו', ור"ל כי בלשון החיים יותר מכל, שכך משמע מי האיש וגו' שכל החפץ חיים ימצא חיים וזה על ידי הלשון, כי הלשון אינה מוטבעת לגמרי בחומר דכתיב ויהי האדם לנפש חיה ולא ויהי האדם נפש חיה, ודבר זה יתבאר בסמוך, וגם אינו כמו השכל שהוא רחוק נבדל מן האדם רק שהלשון דומה כמו הסם שהוא על האדם דבק בו ואינו מוטבע בתוכו. לכך אין ספק כי הלשון הוא החיים, ובשביל כי הלשון הוא סם נבדל והוא על האדם לגמרי לכך הלשון הוא החיים, ונקרא האדם בשביל הלשון נפש חיה כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס והוה באנשא לרוח ממללא, וכל זה כי הלשון סם חיים, ומאחר שהלשון הוא החיים של אדם אם ישמור הלשון שהוא החיים בודאי שדבר זה חיים אליו, אבל אם האדם בעל לשון הרע ואין שומר מה שנקרא עליו האדם נפש חיה איך יהיה לו החיים, וכל זה היה מברר לו הרוכל:
6
ז׳ואמר עוד בגמרא בפ"ק דע"ז (י"ח, ב') שמא יאמר האדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ופירוש זה מורה מה שבארנו למעלה, כי הלשון הוא האדם וצריך לשמור שלא יקלקל האדם מה שנחשב בו נפש חיה כמו שהתבאר, מ"מ אין קונה בזה מעלה רק שהוא שומר את עצמו מן הרע ואין זה קנין מעלה עליונה. אבל עיקר קנין מעלה שהאדם קונה מדריגה ומעלה נבדלת היא על ידי הטוב והיא התורה, וזה שאמר סור מרע ועשה טוב כי הדבר הזה שהיא הנפש המדברת באדם הוא שיתקשר עם התורה השכלית, וזה שלימות האדם לגמרי כאשר תבין ואין להאריך:
7
ח׳תנן במסכת ערכין (ט"ו, א') האונס והמפתה נותן חמשי' סלעי' בין אנס גדולה שבכהונה ובין אנס קטנה שבישראל והמוציא שם רע לעולם נותן מאה נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, וכן מצינו שלא נחתם גזר דינם של ישראל אלא על לה"ר שנא' וינסו אותי זה עשר פעמים ע"כ. המשנה הזאת בארה כח הלשון, ודע כי האדם הוא בעל גשם לכך השכל אינו צורת האדם כי אין האדם נברא שכל גמור, אבל השכל הדברי שהוא על ידי אבר גשמי הוא הלשון והוא צורת האדם. כי האדם יש בו שני חלקים שהוא בעל גוף והוא בעל שכל ג"כ, והדבור הוא שכלי כי הב"ח אין להם הדבור רק האדם שהוא שכלי וזהו צורת האדם. ולכך המוציא שם רע נותן מאה מפני שחטא בדבור אשר הוא צורת האדם ועל ידי זה הוא האדם שלם, ואילו המאנס שהוא המעשה המתייחס אל כחות הגוף כמו שהתבאר והגוף הוא חצי לכך נותן חמשים. ודווקא מאה מפני שמספר מאה הוא מספר שלם כמו שבארנו ענין מספר זה במקום אחר, והדבור הוא צורת אדם ועל ידו האדם שלם כמשפט הצורה. אמנם מן הכתוב שאמר ויהי האדם לנפש חיה ולא אמר ויהי האדם נפש חיה, בזה משמע כי אין האדם ג"כ צורתו השכל הדברי כי לא נברא עם האדם השכל, שהרי כאשר נברא האדם אין השכל הדברי נברא עמו, אבל קונה השכל הדברי אחר כך ויוצא אל הפעל. ומכל מקום השכל הדברי היא צורה נבדלת לאדם, והאדם עצמו צורתו מוטבע בגוף לגמרי וזה נקרא אדם. לכך כאשר שמה התורה ערך אדם הזכר נתנה התורה ערכו חמשים סלע ולא שמה התורה ערך של אדם הזכר מאה על שם השכל הדברי אשר באדם, כי האדם הוא בעל גוף, וכל שיש לו כח גופני צורתו מוטבעת בחומר לגמרי לכך ערכו חמשים, שאילו היה האדם עצמו שכלי בלא גוף היה ראוי שיהיה ערך האדם מאה סלע, אבל צורתו מוטבעת בחומר לכך ערכו חמשים. רק הדבור היא צורה נבדלת של האדם דכתיב ויהי האדם לנפש חיה והיא צורה לאדם, ואין השכל הדברי מוטבע בחומר לגמרי אבל נבדל מן החומר, וכבר אמרנו שלא כתיב ויהי אדם נפש חיה שאז היה פירושו כי האדם בעצמו רוח ממללא אבל לנפש חיה כתיב. וכמו שהשכל אין ראוי לומר עליו שהוא האדם עצמו, וכך הדבור אין ראוי לשום אותו שהוא האדם לגודל מעלת הדבור ולפיכך ערך הזכר חמשים כמו שהתבאר בפ' רבי אומר באריכות ע"ש. אמנם האשה ערכה שלשים שקלים, וזה כי הזכר ראוי שיהיה ערכו חמשים שקלים, אף שהאדם הוא בעל אדמה וצורתו מוטבע בחומר, מכל מקום אינו נוטה אל החומר לגמרי כמו שידוע מענין האיש אשר האיש אינו נוטה אל החומר כמו האשה, אבל האשה שהיא נוטה אל החמרי לגמרי כמו שבארנו פעמים הרבה מענין מדריגת האשה שהיא חמרית ביותר, ולכך ערכה שלשים שהוא חצי חמשים. ולא שייך לומר שיהיה ערכה כ"ה מפני שאינה כולה חמרי רק היא נוטה אל החמרי, ולכך נשאר שלשים שהוא רוב חמשים. ותבין מזה כי מדריגת האדם שלשה בחינות, הראשונה היא החומר, ואח"כ אשר הוא כח מוטבע בחומר, ואח"כ הדבור השכלי והוא צורת האדם הנבדלת. ולפיכך התורה אמרה ויהי האדם לנפש חיה ותרגם והוה באנשא לרוח ממללא, כי במה שאמר הכתוב ויהי האדם לנפש חיה יורה בזה כי הדבור משלים את האדם, ובמה שלא כתיב ויהי האדם נפש חיה, הנה יורה בזה כי אין הדבור שנקרא נפש חיה הוא האדם, כי האדם הוא בעל אדמה ואלו השכל הדברי אינו מוטבע בחומר, לכך לא אמר ויהי האדם נפש חיה רק לנפש חיה, כי השכל הדברי צורתו בלתי מוטבע בו, ומפני כי התורה שמה ערך האדם אשר הוא צורה מוטבע בחומר לכך לא שמה ערכו רק חמשים ולא מאה, והדבר הזה דבר מופלג ועמוק בחכמה. וכן תמצא כי העבד והאשה שקולים, כי גם העבד בארנו לך בכמה מקומות שעליו נאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור (יבמות ס"ב, א') וכמו שהתבאר במקומו, וכאשר חייב לשלם העבד אם נגחו שור כתיב (שמות כ"א) כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, גם בארנו דבר זה בפרק רבי אומר ע"ש, והתבאר לך מה שאמרה התורה שיתן המוציא שם רע מאה סלע. אבל האונס והמפתה נותן חמשים סלעים, מפני כי אין חטא שלו מצד דבור השכלי ולפיכך נותן חמשים כמו שהוא ערך הזכר:
8
ט׳ומה שאמר שלא נחתם גזר דינם רק בשביל לשון הרע, כי מדריגת הדבור ראוי שיהיה בו החתימה, וזה כי כאשר הגזירה נחתמה אז הגזירה יוצאת לפעל להיות נמצא בפעל הגזירה, והדבור הוא שיוצא לפעל מן המדבר והוא דומה לגוזר הגזירה שמוציא הגזירה לפעל, ולפיכך ע"י לשון הרע דוקא יוצאת הגזירה לפעל כמו שהוא ענין הלשון שמוציא הכל אל הפעל לכך מוציא ג"כ הגזירה אל הפעל. ועוד כי ראויה העבירה זאת שבה יהיה נגמר העונש שלם, כמו שהדבור הוא השלמה וגמר האדם וכדכתיב ויהי האדם לנפש חיה כי הדבור הזה משלים את האדם, ולפיכך מיוחד הדבור לכל השלמה, ולכך גמר חטא שלהם בעבירה זאת. ומזה הטעם היה החטא הזה בעשירי ג"כ כי העשירי הוא משלים מספר עשרה אשר הוא כלל מספר, והדבור משלים האדם, והלשון גם הוא עשירי באיברי האדם כדאיתא בפ' ד' נדרים (נדרים ל"ב, ב'), אמר ר' אמי בר אבא מאי דכתיב עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות ומצא בה איש מסכן חכם זה יצר הטוב ומלט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב והחכמה תעוז לחכם זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים אשר היו בעיר אלו ב' ידים וב' רגלים ב' עינים וב' אזנים וראש הגויה ופה, הרי הם עשרה איברים והעשירי שהוא האחרון הוא הלשון, וזה שהיה חטא הלשון בעשירי. וכאשר תבין תדע כי אלו עשרה נסיונות הם כנגד איברי האדם שהם עשרה, ולפיכך היו אלו נסיונות ג"כ כמו איברי האדם, ד' מהם זוגות זוגות כמו שהם האיברים ב' אזנים ב' עינים ב' ידים ב' רגלים אחד ראש הגויה ואחד פה. וכך הם כמו שמנו שם שנים בים שנים במים שנים במן שנים בשליו א' בעגל וא' במדבר פארן, וכבר פירשנו בפ' בעשרה דבר זה. וכבר התבאר כי עשרה איברים באדם הם חמשה נגד חמשה, וכך אלו עשרה נסיונות הם חמשה נגד חמשה כמו שאמר, והדברים האלו עמוקים ואין להאריך. והתבאר לך מדריגת ומעלת הלשון וכמו שהוא מעלתו ומדריגתו כך הוא פחיתותו וחסרונו, ולפיכך המוציא שם רע עונשו יותר מן העושה מעשה, ולא נחתם גזר דין של אבותינו במדבר רק בשביל לשון הרע וזה מבואר שם:
9
י׳אמר ר"א בן פרטא בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע ממרגלים מה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך מוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה ממאי דלמא משום רבי חנינא בר פפא דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב כי חזק הוא ממנו כביכול אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם אלא אמר רבא אמר ריש לקיש אמר קרא וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' על דבת הארץ שהוציאו ע"כ. ויש לשאול הרי מה שאמרו כי חזק הוא ממנו ג"כ חטא בלשון. ואין זה קשיא אף אם היה החטא ג"כ בשביל שאמרו כי חזק הוא ממנו, אין נקרא זה חטא בלשון רק שדברו נגד הש"י, וזה נקרא אדם אשר אין בו יראת שמים כאשר מדבר דברים נגד השם ית', וכן אם מדבר נגד חבירו דברים רעים ומקללו ומחרפו ומגדפו בדברים, אין זה נקרא לשון הרע כי שם הוא העיקר מה שמריב עם חבירו ואין החטא נקרא על שם הלשון, דהא אמרינן (ערכין ט"ו, ב') כל מלתא דמתאמרה באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, וכן דבר זה שהיו אומרים נגד הקב"ה כי הוא ית' הכל בפניו אין זה לישנא בישא רק בלתי יראת שמים. אבל מה שהוציאו דבת הארץ שלא היה להם ריב עם הארץ, בודאי חטא זה נקרא על שם הלשון אשר חטא הלשון מאוד מאוד מצד מדריגת הלשון ולכך הוא קלקולו, וחטא הזה תולה בעצם הלשון, וזה מבואר:
10
י״אאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה אמר הקב"ה ללשון כל איבריו של אדם זקופין ואתה שוכב כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה ע"כ. יש לך לשאול דמה ענין השכיבה הזאת מועיל וכי בשביל כך אין הלשון יכול לדבר, וכן מה שיש ללשון שתי חומות בשני צדדין שהרי אין דבר זה מונע כלל. יש לך לדעת כי דברי חכמים עמוקים, כי הלשון הזה שהוא מיוחד להוציא הדבור ממנו וזהו עצם הלשון, ולדבר זה הוא מיוחד להוציא הדבור אל זולתו, ודבר זה לא תמצא בשום אבר, שאין אבר אחד נברא שיוציא הדבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי, שהאוזן מקבל הדברים והעין מקבל הראות, וכן כל הדברים הם כך ואין אחד מהם נברא לפעול להוציא לזולתו, רק הלשון שעיקר בריאתו להוציא הדבור אל זולתו, וכמו שאמרנו למעלה כי הלשון מוציא הדבור אל הפועל, ומפני כך הלשון קרוב אל לשון הרע ביותר, שדבר זה הוא יוצא ג"כ לדבר בזולתו לגמרי כדכתיב (תלים נ') תשב באחיך תדבר בבן אמך גו'. ומפני שהלשון נברא להוציא הדבור וקרוב ביותר לדבר זה דהיינו אל לשון הרע, והש"י אשר ברא האדם בשלימות לגמרי בלא חסרון שלא יהיה נוטה האדם אל הרע, תקן את הלשון שלא יהיה מסוגל ומוכן אל הרע, לכך תקן אותו שיהיה האבר הזה שוכב והדבר שהוא שוכב הוא נשאר במקומו, שזה ענין השכיבה שמבקש המנוחה לא העומד אשר הוא מבקש לצאת ולפעול באחר, והאבר הזה נברא שוכב כי אשר הוא בעל הנחה אין ראוי לו היציאה. גם נברא האבר הזה במקום הסתר דהיינו תוך הפה והוא מקום הסתר, ואף כי בודאי אין דבר זה מונע אותו מן הדבור, מכל מקום האיברים החיצונים דבקים בגלוי במה שהם מגולים ומסוגלים אל הגלוי, והאבר שהוא מכוסה והוא בהעלמה וההסתר ביותר אין סגולתו לפעול כ"כ. ומעתה אף אם הלשון הוא נברא להוציא הדבור אל זולתו, מכל מקום נברא שיהיה לו סגולת ההסתר דהיינו שלא יתפשט לדבר בזולתו בלשון הרע אשר יפעל בזולתו. ולפיכך הכתוב אומר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, שאף שהלשון מסוגל מצד עצמו להוציא הדבור אל הנגלה כיון שנברא בתואר אשר התבאר, הנה בסגולת דבר זה מונע את האדם מן הגלוי שאינו מוציא כל כך הדבור. ועוד כי הלשון מצד עצמו ראוי שיהיה כך, כי השכל הדברי אינו נבדל לגמרי מן האדם, שאלו היה השכל הדברי נבדל לגמרי מן האדם היה הלשון מבחוץ לגמרי, אבל מפני שאינו נבדל הלשון לגמרי מן האדם והוא מבפנים והוא שוכב ג"כ מפני שאינו נבדל מן הנושא, ולכך אין הלשון כ"כ פועל בזולתו כאשר מצד עצם הלשון שהוא מתחבר אל הנושא אותו הוא האדם, ואין ראוי כ"כ שיהיה פועל בזולתו מאחר שהוא מצורף אל הנושא אותו. ועם כל זה, מה שכל האיברים נבראים זקופים והלשון שוכב, וכן כל האיברים מבחוץ והוא מבפנים מורה על מדריגת הלשון ומעלתו העליונה ג"כ, וזה כי מה שנברא שוכב והוא מנושא על אחר דבר זה מורה על מעלתו העליונה שהוא מנושא על אחר, וכן מה שהוא מבפנים ושאר האיברים מבחוץ מורה על מעלתו העליונה כמו הנשמה שהיא בפנים, ולפיכך אמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, כי נברא הלשון הזה בתואר שלא לפעול בלשון רע, וכל דברים אלו ידועים למבינים ועוד יתבאר:
11
י״בובמדרש (ילקוט תצא תתקל"ג) כמה קשה לה"ר משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה אמרו אילו היה שלם על אחת כמה וכמה כך הלשון מחותך ומונח בתוך פה והוא מרעיש את העולם למה הוא דומה לכלב שהוא קשור בשלשלת וחבוש ונתון לפנים משלש' בתים והוא מנבח וכל העם מתייראים ממנו אלו היה בחוץ מה היה עושה כך לשון הרע נתון לפנים מן הפה ולפנים מן השפתים ומכה באין סוף אלו היה בחוץ עאכ"ו, אמר הקב"ה מכל צרות הבאות עליכם יכול אני להציל אתכם אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה מפסיד, משל לעשיר שהיה אוהב בן כפרי הלך לשאול בשלומו והיה שם כלב שוטה והיה נושך את הבריות אמר אותו עשיר לאוהבו בני אם אתה חייב לאדם אני פורע לך ואל תתחבא ממנו אבל אם ראית כלב שוטה ממנו תתחבא שאם נושכך איני יודע מה לעשות לך כך אמר הקב"ה בשש צרות יצילך ובשוט לשון תחבא ע"כ. וכבר התבאר ענין הלשון שנקרא נכה רגלים בודאי, שאין הלשון כמו שהם שאר איברים כי הלשון מונח והוא צריך לנושא, כמו נכה רגלים שצריך לאחר להוליכו ובשביל כך הוא דומה לכלב קשור. כלל הדבר כי הלשון מצורף אל הנושא, ולפיכך מדמה אותו אל נכה רגלים, ומדמה אותו לכלב קשור. ואין מדמה אותו לזאב קשור ודבר זה ג"כ דבר מופלג מאוד, ויש לך להבין את זה ממה שאמרו (פסחים קי"ח, א') המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים כמו שיתבאר עוד, ומכ"ש כאשר הכלב שוטה, הכלב הזה יוצא מסדר העולם לגמרי, ומכיון שהוא יוצא מן הסדר אין האדון יכול לשמור את הכלב, שהרי אפי' האדם שהוא שוטה אין לשוטה שמירה מכ"ש כאשר הכלב שהוא שוטה אין לכלב שמירה. וכן מכל הצרות הש"י שומר את האדם כדכתיב בשש צרות יצילך ובשוט לשון תחבא, וזה מפני כי שאר הצרות, הסדר מושל עליהם ויש בזה שמירה שכל אשר תחת הסדר יש בו שמירה, ולא כן לשון הרע אשר לשון הרע אינו נכלל בכלל השתלשלות המציאות מן הש"י כמו שיתבאר כי הוא כופר בעיקר והוא נכרת מן הש"י כדכתיב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, על כן בעל לשון הרע אין לו שמירה ופועל בצדיקים וברשעים כאחד, ולפיכך אמר הקב"ה שהאדם ישמור עצמו מן לשון הרע שכ"כ פועל רע וזה מבואר:
12
י״גאמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש לעתיד לבא מתקבצים ובאים כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אומר להן מה יתרון לבעל הלשון ע"כ. ור"ל כי בעולם הזה לא ניכר צדיק לפני רשע וטוב לפני רע ולא יובדל ולא יוכר אחד אצל חבירו, ולעתיד כאשר ניכר הצדיק והרשע כלומר כפי מדריגתו אז יתקבצו כל החיות אצל הנחש לדעת ענין הנחש. אבל לשאול אותו בעולם הזה הלא מצד עה"ז אין סדר לגמרי רק כי לעתיד יהיה הכל כסדר, ומצד הסדר הראוי שיהיה בנמצאים, אמר בעל המדרש שכל החיות הם מתקבצים אל הנחש ואומרים אליו, שכל הנבראים אינם יוצאים מן הסדר של המציאות שכל אחד הוא מבקש טובתו והנאתו, אבל הנחש נושך מבלי הנאה בעולם ודבר זה נחשב יציאה מן הסדר. והשיב על זה מה יתרון לבעל הלשון, שהוא פועל רע מבלי הנאה, ובודאי דבר זה מפני שהדבר שהוא בעצם רע כמו שנקרא לשון הרע שהוא יפעול רע כפי מה שהוא בעצמו רע כי נפש רשע אותה רע, וכן הנחש הוא עצמו רע ומפני שהנחש עצמו רע יפעול את הרע אף כי אין לו הנאה בזה, וכן בעל לשון מפני כי הלשון הוא רע בעצמו יפעול הרע אף כי אין לו הנאה. ועוד כי התבאר לפני זה כי בעל לשון שנבדל מן סדר העולם, והנבדל מן המציאות מזיק את הנמצאים ואף כי אין הנאה אליו, וזה בודאי נרמז בנחש כי הנחש הוא נבדל מן הנמצאים כלם עד שאין דומה אליו בכל הנמצאים, ודבר זה מבואר בכתוב דכתיב (בראשי' ג') ואיבה אשית וגו' בין זרעך וגו', שתראה כי הנחש הוא נבדל מן האדם ובשביל כך הנחש מזיק האדם אף בלא הנאה, כי שני דברים שהם נבדלים בעצמם כמו הנחש והאדם יש איבה ביניהם ולפיכך הנחש נושך בלא הנאת עצמו רק להזיק אחר, אף בעל לשון הרע נבדל מן הנמצאים וכמו שהתבאר למעלה ענין זה והוא דומה אל הנחש בדבר זה והוא פועל רע אף כי אין הנאה לו. ואין לשאול על זה למה עשה זה, כי בשביל תשוקתו אל הרע הוא פועל זה, ובאולי יקשה לך למה נאמר על לשון הרע יותר ומה יתרון לבעל הלשון יותר מכל, כי אפשר שהלשון יפעל הרע מפני יצר הרע. אבל אין זה שאלה כי אין היצר הרע בשכל הדברי כמו שיש יצר הרע בנפש, לפיכך מה יתרון לפעול הלשון, כי כל הפעולות שהם מצד הנפש מצד כח הנפש שולט בהם יצר הרע אבל אין יצר הרע בשכל הדברי כי אם שהוא רע בעצמו:
13
י״דבמדרש (במ"ר פי"ט) רבי מלכיא ורבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמרו מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והיה דוד מצלי עליהון הדא דאת אמרת אתה ה' תשמרם אתה נטר אורייתהון בלבהון תצרנו מן הדור זו לעולם מן הדור ההוא שהוא חייב כליה אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין הוא שדוד אומר נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע בני אדם שניהם חנית וחצים אלו אנשי קעילה דכתיב בהם היסגרוני בעלי קעילה בידו ולשונם חרב חדה אלו הזיפים דכתיב בהן בבא הזיפים ויאמרו לשאול, באותה שעה אמר דוד וכי מה השכינה עושה בארץ רומה על השמים אלקים סלק שכינתך מביניהון. אבל דורו של אחאב כלן עובדי ע"ז היו ועל ידי שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין הוא שעובדי' אמר לאליהו הלא הוגד לאדני וגו' ואכלכלם לחם ומים אם לחם למה מים אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל ואמר אני נותרתי נביא לה' לבדי וכל עמא ידעו ולא מפרסמי למלכא, אמר ר' שמואל בר נחמני אמרו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר להם מפני שפרצתי גדרו של עולם, תני ר' שמעון בן יוחאי הנחש פרץ גדרו של עולם תחלה ולפיכך נעשה שפקלטור לכל פורצי גדרות, אמרו לו למה אתה נושך מה אתה מועיל ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואת נושך וממית אמר להם אם ישוך הנחש בלא לחש אפשר דאנא עביד כלום אלא אם מתאמר לי מן עליותא אמרו לו למה אתה נושך באבר אחד וארסך מהלך בכל האיברים אמר להם ולי אתם אומרים אין יתרון לבעל הלשון דיתיב ברומי וקטיל בסוריא יתיב בסוריא וקטיל ברומי, ולמה קוראהו שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו:
14
ט״והמדרש הזה מבאר לך ענין לשה"ר, ואחר שדוד אמר אמרות ה' אמרות טהורות וגו' אמר אתה ה' תשמרם תצרנו זו מן הדור לעולם, ור"ל כי הש"י אמרותיו טהורות, ונקראו אמרות כי האמירה לא שייך בו דבור רע כלל רק הדבור שייך בו רע, כי האמירה הוא השכלי שאין האמירה באה רק על הענין שיש בדבור והוא שכלי, וראיה לזה דכתיב אמירה אף שהוא בלב בלבד ויאמר המן בלבו (אסתר ו') בזה לא שייך רע, אבל אפשר שיהיה דבור רע כמו לשון הרע אע"ג דיש מחשבה רעה והוא ג"כ בשכל ובמחשבה, אין זה כל כך רע כיון שאין זה רק מחשבה ואין המחשבה מצרפת למעשה לומר שיש בה רע, ולפיכך מביא המדרש הזה פסוק אמרות ה' אמרות טהורות על הפסוק של אמור ואמרת לומר כי לכך כתיב לשון אמירה אצל טהרת הכהנים מפני כי האמירה היא טהורה, ושייך אצל טהרת כהנים דוקא לשון אמירה כאשר האמירה מסולק מן הרע. ולפיכך אחר שאמר דוד אמרות ה' אמרות טהורות, אמר אח"כ אתה ה' תשמרם, כלומר כיון שהאמרות מן הש"י הם טהורות, וקשים לקנות אמרות טהורות כי האדם הוא בעל חומר ואין כחו לקנות השכל הזך הטהור הנקי מכל סיג, לכך אתה ה' תשמרם להעמיד ולהחזיק התורה. ואמר אתה ה' תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם, כלומר שדורו של דוד שהיו בעלי לשון הרע תצרנו מן הדור הזו לעולם שלא יקבלו התורה שהיא טהורה ביד אשר הם בעלי לשון הרע, שהלשון הרע הוא טמא בודאי. ומה שהיה הדור בימי דוד כולם דורשים התורה במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והיו בעלי לשון הרע, כי דבר זה נמשך אחר מעלת שהיו דורשין התורה והיא תורה שבעל פה, ולכך היה גובר בהם הפה והלשון בחטא לשון הרע ג"כ. ומה שהיה דוד מסוגל לזה בפרט הוא ידוע לחכמים ונבונים, ועיקר כחו של דוד היה הלשון לעסוק בשירות ותשבחות והיה כחו בלשונו לטוב, ודורו היה כחם בלשונם לרע. וזה כי היה דוד מסוגל ומוכן להיות לו מתנגדים, ודבר זה מפני שדוד היה מלך ראשון וזכה במלכות, וכל מלך שרוצה למלוך על עם אחד בתחלה יש לו מתנגדים והם הפך לו, ולכך היו דואג ואחיתופל אבנר ועמשא מתנגדי דוד להוטים אחר לשון הרע כדלעיל, כמו שהיה דוד להוט אחר שירות ותשבחות לומר בלשונו, ויש לך להבין זה. ואמר שהיו נופלים לפני אויביהם, כי דבר זה ענין הלשון שהש"י מסלק שכינתו מביניהם כמו שאמר במדרש הזה אמר דוד כי מה עושה השכינה בארץ רומה על השמים אלקים וגו'. ודבר זה נתבאר אצל מה שאמרו כל המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר ע"ש, ואמרו שאני והוא אין יכולים לדור בעולם ביחד כמו שיתבאר. ודורו של אחאב היה הפך זה, כמו שהיה דורו של דוד הכל כחם בלשון, היה כח אחאב דוקא במחשבה, כי בכח המחשבה הוא הע"ז שנאמר (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו', ולפיכך דורו של אחאב אין בהם כח הדבור רק המחשבה ולפיכך לא היו בעלי לשון הרע, כי כח המחשבה וכח הדבור הם מחולקים אין שייך זה לזה כלל והיו הולכים אחר מחשבתם הרעה, ואין דבר שהש"י מצרף מחשבה למעשה כמו מחשבת ע"ז שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם. וכמו שהיה דורו של דוד כחו בפיו ובלשונו והיה להם תורה שבעל פה, כך אחאב היה אוהב תורה שבכתב שהתורה שבכתב אין כחה בפה, רק מעיין בתורה הכתובה לפניו. וכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ב, ב') מפני מה זכה אחאב ומלך כ"ב שנה מפני שכבד התורה שנתנה בכ"ב אותיות כמו שמבואר שם, והבן מה שאמר שכבד התורה הכתובה בכ"ב אותיות:
15
ט״זומה שאמר במדרש למה אתה נושך באבר א' והולך בכל האיברים וכו' כי דבר זה ענין מופלג מאוד, וזה כי תמצא האיברים שהם שנים שנים, שתי עינים שתי אזנים וכל אחד כמו מחולק לשנים והלשון הוא אחד בלבד, ולכך הלשון יש בו סגולה זאת בפרט שאין בפעולת הלשון חלוק רק פעולה של הכל, והלשון עומד בסוריא וקטיל ברומי עד שהלשון אין בו פעולה מחולקת כלל. וכן מה שאמר כי הלשון נקרא תליתאי שהורגת שלשה, הכל הוא בכח הלשון שהרי הלשון עומדת בין שתי אזנים שהם שני איברים שהם חברים וכן שתי העינים והלשון באמצע והוא שלישי, כמו שנים שהם מכחישים זה את זה והמכריע מכריע ביניהם עושה שלום ביניהם, וזהו כאשר המכריע טוב אך כאשר המכריע הוא רע השלישי מחלק ומבדיל בין האיברים השוים והדומים ועושה חלוק ביניהם, והכל נרמז בלשון שהוא עומד בין שני איברים הדומים, כי הלשון עושה הבדל ופירוד בין האחים והחברים הדומים וגם הוא מחבר ומקשר הדומים:
16
י״זובמדרש (תנדב"א פי"ח) לא תלך רכיל ארבע מדות יש בו באותו מקרא שתי מדות של צדיקים ושתי מדות של רשעים, שתי מדות של צדיקים כיצד צא ולמד ממשה ואהרן שנתכונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים בין אדם לחבירו בין איש לאשתו מתוך דיניהם נקבע להם שם טוב ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות שנאמר הוא משה ואהרן, שתי מדות של רשעים כיצד צא ולמד מדתן ואבירם הרשעים שנתכונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים בין אדם לחבירו בין איש לאשתו מתוך דרכיהם נקבע שם רע לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות שנאמר הוא דתן ואבירם. וביאור זה, כי הלשון שהוא מכריע והוא לטוב ולרע כמו שאמרנו, והלשון אשר הוא באמצע וכל אשר הוא באמצע הוא מכריע בין מעלה ובין מטה בין ימין ובין שמאל, וכך הוא הלשון אשר הוא באמצע מכריע בין אביו שבשמים ובין ישראל למטה ובין שני חברים האחד בימין והשני בשמאל. וזהו פעולת הלשון שמכריע בין שני החברים, שהרי הלשון עומד בין שני אזנים ובין שני עינים ובין שני נחירים שהם נקבי האף, שני האזנים דומים כמו שני החברים שהם קרובים זה לזה כמו האזנים, בין שני העינים והם כמו שני חכמים ושהם נקראו אחים ורעים כמו שנא' (תלים קכ"ב) למען אחי ורעי אדברה נא שלום, ועוד הלשון מכריע בין שני נקבי האף שהם עוד יותר קרובים ודבקים לגמרי כמו איש ואשתו, וכולם הלשון מכריע ביניהם לטובה כמו שאמרו במדרש, וגם הם עושים חילוק ופירוד בין כל אלו ולכך הלשון הוא ביניהם. ועוד רמז כי הלשון הטוב הוא מחבר הרחוקים, שהם כמו שני האזנים שהאחד הוא בצד האדם בימינו והשני בצד האדם בשמאלו והלשון מחבר אותם עד שאינם מחולקים יותר ונעשים קרובים, עד שהם כמו שני עינים שהם קרובים יותר עד שמחבר אותם יותר עד שהם מחוברים ודבקים לגמרי כמו שני נקבי האף שהם מחוברים לגמרי. והפך זה ג"כ הלשון הרע עושה חלוק ופירוד בין הדבקים לגמרי שהם כמו נקבי האף עד שהם עומדים כמו ב' עינים, ועוד יותר עושה פירוד ביניהם עד שהם כמו שתי אזנים שהאחד עומד בימין והשני בשמאל, ואלו דברים הם עוד יותר עמוקים מאוד בלשון הזה שהוא מכריע ועושה חילוק ופירוד גם עושה שלום בין הרחוקים. והנה נרמז קושי הלשון ומעלתו כמו שאמר במדרש הזה בתיבה של לשון, שיש למ"ד עולה למעלה מצד ימין הלשון, ויש נו"ן שיורד למטה כי למיימינים בה הוא מעלה עליונה עד שעולה מעלה מעלה, ולמשמאילים הוא שפלות ופחיתות גדול יורד מטה מטה, והשי"ן באמצע ובשי"ן יש ג' ראשים האחד מימין ואחד משמאל ויש מכריע באמצע, שבעל הלשון מכריע באמצע עד שעושה שלום ומחבר את הקצוות ואז מימינו הלמ"ד שעולה מעלה מעלה, ואפשר שהאמצעי הזה עומד בין שניהם ואז משמאל הוא הנו"ן שיורד מטה מטה. וזה שאמר החיים והמות ביד הלשון, כי החיים הוא בימין שמורה הלמ"ד שהוא מימין החיים, ובנו"ן שמשמאלו המות שיורד מטה, ולכך אמר ביד הלשון כי היד הוא בימין ובשמאל והוא יצילנו מעונש החטא הזה וישמור אותנו מבעלי הלשון, אמן:
17
י״חאמר רב חסדא אמר מר עוקבא (ערכין ט"ו, ב') המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן כתיב הכא אותו אצמית וכתיב התם צמתו בבור חיי וידו אבן בי ע"כ. בודאי דבר זה צריך ביאור מה שהחטא הזה ראוי לסקילה. וביאור דבר זה, כי כבר אמרנו כי מיוחד חטא זה שהוא בדבור, והדבור הוא שכלי ואם כי אינו שכל מופשט כמו שידוע מ"מ הדבור הוא שכלי שהרי אין הבהמה מדברת. וזה שאמר שבעל החטא ראוי לסקלו באבן, כי הדבור השכלי הוא קשה וחזק ואינו מתפעל ואינו משתנה כלל כמו החמרי, ולפיכך כפי החטא ראוי שיהיה מיתתו באבן כי הסקילה באבן הוא דבר קשה בכח. והדברים האלו נרמזו בלשון שאמר ראוי לסקלו באבן ולא אמר שראוי לסקלו בלבד רק אמר שראוי לסקלו באבן שהדבור שהוא שכלי נמשל באבן לחוזק שלו. וזה שאמרו במסכת עירובין מאי דכתיב לוחות האבן אם משים אדם לחייו כאבן שאינה נמחית תלמודו מתקיים, ופירשנו דבר זה בנתיב התורה שהשכלי דומה לאבן בשביל חוזק השכל לכך מדמה אותו כאבן, ומפני כך נכתבה התורה על לוחות אבן ולא נכתבה על זהב וכסף רק על האבן, מפני שהשכל דומה לאבן שאין לו שנוי כלל אבל הוא דבר מקוים. וכך הוא מה שאמרו במסכת חולין (קל"ג, א') השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס וכו', ומאי ענין זורק אבן למרקוליס לזה, אבל ר"ל כי התורה שנותן לתלמיד שאינו הגון והשכל מדומה כאבן ואין חכמה הזאת רק כזורק אבן למרקוליס שהוא זריקה של תוהו, ולא שהוא זריקה של תוהו שאין בו ממש רק שהאבן שזרק אליו נמאס, כך נחשב זריקות השכל אל תלמיד שאינו הגון ובמקומו התבאר. ולפיכך אמר מי שהוא חוטא בדבר זה דהיינו בשכל הדברי ראוי לסקלו באבן שיהיה מיתתו בדבר קשה הוא האבן כפי החטא, וכאשר התבונן במיתות שחייבים עליהם סקילה הם חטאים קשים כמו משכב זכר ובהמה אוב וידעוני ואלו ראוי להם סקילה מפני קושי העבירה, ולכך אמר שראוי לסקל את בעל לשון הרע באבן כפי חטאו, וכן אמרו עוד אין דבור אלא קשה שנאמר דבר אתנו האיש אדוני הארץ קשות, וכאשר החטא הוא בדבור שהוא קשה ראוי לסקלו באבן שהוא קשה והבן זה:
18
י״טואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו וגו' אותו לא אוכל אל תקרי אותי אלא אתו לא אוכל ואית דמתני על הגאוה ע"כ. ופירוש דבר זה כי המספר לשון הרע הוא רע כמו שנקרא בעל לשון הרע, והש"י הוא הטוב הגמור שהרי נקרא הש"י טוב דכתיב טוב ה' לכל, ואין ספק שאין מתחבר ביחד הטוב והרע כאחד בעולם, ולפיכך אמר שאני והוא אינם יכולים לדור בעולם, אע"ג שגם העין נקרא עין הרע, מ"מ חלוק יש כי בעל לשון הרע הוא הרע הגמור עד שהוא רע במעשה כי הדבור נחשב מעשה, אבל הראיה אין נחשב מעשה. ועוד הלשון הוא רע של קושי, כי הדבור הוא קשה וזה אינו בעין שאינו רע של קושי רק שהוא נוטה אל הרע. ועוד כי הדבור הוא צורת האדם כמו שאמרנו למעלה, וכאשר הוא בעל לשון הרע הוא בעצמו רע ואיך יהיה לו שום חבור אל הש"י שהוא הטוב הגמור, אבל לפי הדברים אשר נתבארו מבעל לשון הרע שהוא נחשב כמו הנחש שהוא מזיק בלא הנאה ודבר זה רע לגמרי, כי חיות רעות שנקראו חיות רעות כיון שהוא להנאתם לא נקרא זה רע לגמרי כמו שנקרא בעל לשון הרע שיפעל רע שלא בשביל הנאה ודבר זה רע גמור, ולפיכך אמר אני והוא אין יכולים לדור ביחד בעולם, כאשר הטוב והרע אין ראוי שיהיו נמצאים ביחד. ואיכא דמתני לה על הגאוה שאין הש"י דר עמו בעולם אחד, מפני שכבר אמרנו כי הש"י נבדל לגמרי מן הגשמי כמו שהתבאר, ובעל הגאוה הוא נוטה אל הגשמי לגמרי, ולפיכך אין כאן חבור כלל ואי אפשר שיהיו ביחד שני דברים שהם הפכים. ויש לך להבין דברי חכמה שתי הלשונות האלו, כי מי דמתני על הגאוה הגאוה מרוחק מצד אחד מן הש"י כמו שבארנו בנתיב הענוה ע"ש, כי בעל הגאוה הוא נוטה אל הגשמי והש"י הוא נבדל מן הגשמי ולפיכך אותו לא אוכל. ולהך לישנא שאמר על לשון הרע, הנה בעל לשון הרע מרוחק מצד אחד מצד פחיתות לשון הרע שהוא פחיתות שכלי כי הלשון הוא שכלי, ושתי מדות אלו בפרט אמרו עליהם כאלו כופר בעיקר, שכן אמר על בעל הגאוה כמו שהתבאר למעלה בנתיב הענוה, וכך אמרו על לשון הרע ג"כ, ויש לך להבין דברים אלו מאוד:
19
כ׳ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים אין חץ אלא לשון הרע שנא' חץ שחוט לשונם ואין גבור אלא הקב"ה שנאמר ה' כגבור יצא גחלי רתמים היינו גיהנם ע"כ. דבר זה צריך ביאור מפני מה מיוחד החטא של לשון הרע בדבר זה שהקב"ה הוא אומר אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה, ותדע כי דבר זה שייך וראוי לבעל לשון הרע, כי שאר חטאים ראוי להיות נדון בגיהנם בלבד כאשר הוא חוטא בדבר גופני ראוי אליו הגיהנם, אבל הלשון שהוא נפש המדברת והיה חוטא בדבר שכלי, ומפני כך אמר הקב"ה אני עליו מלמעלה כי ראוי שיהיה דין שלו מן הש"י כאשר חטא בדבר שכלי לפי מדריגת הלשון. ומפני כי אינו שכלי גמור כמו שהתבאר למעלה שהרי צריך לפעול הדבור על ידי כלי גשמי הוא הלשון, ולכך יש בלשון שניהם דהיינו שכלי וגשמי, ולפיכך אמר לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה, והרי כתיב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, לכך ראוי שיהיה נדון ע"י הקב"ה כמו שראוי אל השכל שהוא בשמים, וגם על ידי שר של גיהנם אשר ראוי לאותן שיש להם פחיתות חמרי שהוא בארץ, ויש לך להבין את זה מאוד כי הוא דבר ברור:
20
כ״אאמר רבי חמא ברבי חנינא (שם) מאי תקנתיה של מספר לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה אם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח, רבי אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, אלא מה תקנתיה שלא יבא לידי לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח. פירוש כי התורה מדריגתה ומעלתה עוד יותר על הלשון, כי התורה היא שכלי לגמרי וע"י השכל של תורה שהיא למעלה מן הלשון שהוא שכל הדברי בלבד, חוזר אל מקומו כאשר הגיע אל לשון הרע להיות נכרת מן העיקר, ולפיכך התורה היא תקנתן של מספרי לשון הרע ולא שום דבר אחר לגודל המדריגה שנכרת משם. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, הנה השפלות והענוה היא עוד מעלה עליונה, וכן אמר מה שעשתה החכמה עטרה לראש' עשת ענוה עקב לסילותה כמו שהתבאר למעלה, ובשני אלו מעלות חוזר בעל לשון הרע אל מקומו העליון, וכל הדברים האלו הם סתרי חכמה מאוד בענין הלשון. ור' אבא ברבי חנינא סבר כי סיפר אין לו תקנה כלל, ודבר זה כמו שאמרנו למעלה כי החטא בלשון הרע שייך אל השכל הדברי שהוא צורת האדם אשר נקרא חי מדבר ודבר זה עיקר ושורש האדם, וכאשר יש חסרון בדבר שהוא עיקר ושורש אין תקנה לדבר זה כי יש לו העדר הגמור מצד הלשון. אבל תקנה זאת היא שלא יבא לידי לשון הרע שיהיה נכרת ונבדל מן הש"י, כי על ידי התורה יש לו המדריגה העליונה על השכל הדברי שהוא חטא לשון הרע, וכן הענוה היא ג"כ מדריגה העליונה על הלשון ששומרת האדם שלא יבא לידי לשון הרע ויהיה נכרת מן הש"י, וכל שאר הנכרתים כיון שהכריתה מגיע להם שלא מצד העיקר ולפיכך אפשר שיש להם תקנה, דומה אל האדם שגורם אליו אחר מאיבריו שהוא חולה רפואתו קרובה, אבל אם האבר שהוא עיקר כמו הלב וכיוצא בזה מתקלקל קשה התקנה על זה, כמו כן הדבר הזה כאשר סיפר לשון הרע והגיע אליו הכריתה מצד הלשון שהוא עיקר האדם כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא אין תקנה לדבר זה, אבל התורה היא מועילה שלא יבא לידי לשון הרע וכמו שהתבאר, כי התורה הוא השכל העליון שהוא על השכל הדברי וכאשר עוסק בתורה לא יבא לידי לשון הרע, ועוד יתבאר זה כי אלו דברים הם דברים עמוקים מאוד:
21
כ״בתנא דבי ר' ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות ע"ז וג"ע וש"ד כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכתיב בע"ז אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, בג"ע כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, בש"ד כתיב גדול עוני מנשוא, בלשון הרע כתיב לשון מדברת גדולות אימא תרתי הי מינייהו מפקת במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תלתא הורגת למספרו ולמקבלו ולאומרים עליו ע"כ. הדברים האלו מופלאים כי איך יהיה דבר זה שיהיה שקול מספר לשון הרע נגד ג' עבירות הגדולים. יש לך לדעת כי החטאים באדם הם מחולקים ואין חטא אחד כמו השני, וחלקי החטאים הראשונים אשר הם יותר חטא הם שלשה והם אלו כמו שהם מנויים בכל מקום אלו שלשה חטאים ביחד וכל חטא מאלו החטאים מיוחד, וזה כי חטא גילוי עריות הוא מצד הגוף והוא מחמת יצרא דערוה כמו שמבואר בכל מקום, ובמסכת יומא (ס"ט, ב') ובמסכת סנהדרין (ס"ד, א') אמרו שם כי יש שני יצרים דהיינו יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, ואלו שני יצר הרע הם כנגד הגוף והנפש כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה, כי מצד הגוף נוטה האדם אל הערוה שהוא מתאוה לו ומצד הנפש נוטה האדם לעבודה זרה. כי בודאי הגוף אין נוטה לעבודה זרה, שהעבודה זרה הם כחות רוחניות ושייך זה אל הנפש בפרט לא אל הגוף, ודבר הזה היה בימים הראשונים יותר כדאיתא במקומו, ועתה הוסר הדבר הגדול הזה שיהיה נטיה לנפש אל כחות חיצונות ודבר זה בארנו במקום אחר סלוק הזה בזמן הזה. ולפיכך ג"ע ראש החטאים שהוא נמשך אל יצר הרע של ג"ע, וע"ז הוא החטא השני והוא ראש החטאים מצד אחד, והוא נטית הנפש אל הרע, כמו שיש לגוף האדם נטיה אל הרע הוא היצר הרע שהוא מצד הגוף וכך יש לנפש נטיה אל הרע והוא יצרא דע"ז, כי אי אפשר שיהיה גוף האדם ונפש שלו מסולקים מן הרע בעבור שהם הפכים שזה גוף וזה נפש, וכבר התבאר בחכמה כי ההפכים כל אחד קצה מיוחד והקצה נוטה אל הרע וההעדר, ולפיכך דבק בגוף האדם הרע, וכן דבק בנפש האדם הרע ואלו הם יצרא דערוה ויצרא דע"ז, ואלו שני חטאים ראשי חטאים. אמנם שפיכות דם הוא אל האדם במה שהוא אדם, והוא אל צלמו כדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, כי שפיכת דם הוא אל הצלם הזה שהוא דבר זולת הגוף והנפש רק אל צלם אלקים וכל אלו דברים ידועים בחכמה. ואמר כי לשון הרע שקול כנגד כולם. וזה כי אלו ג' חטאים כל אחד חלק בלבד מן האדם אבל לשון הרע במה שהוא בנפש המדברת שהוא כל האדם הנה החטא הזה כל האדם, כי אלו ג' חטאים כל אחד ואחד חלק בלבד במה שכל אחד ואחד חלק מן האדם, ואלו חטא לשון הרע שהוא בנפש המדברת דכתיב ויהי האדם לנפש חיה בזה נכלל כל האדם. ולפיכך כתיב בחטא לשון הרע גדולות שהוא כולל שלשתן, והבן הדברים האלו מאוד. אף כי בארו קצת פירוש אחר, וזה כי האדם יש בו שלשה חלקים גוף ונפש והשכל, והערוה הוא חטא בגופו כי בודאי הערוה הוא חטא מצד הגוף שהוא מתאוה לזנות ודבר זה אין צריך פירוש, ושפיכת דמים חוטא בנפש האדם ששופך דם הנפש לכך דמו ישפך, וע"ז הוא החטא בשכל ובמחשבה כמו שידוע וכמו שהתבאר למעלה. ולכך אלו שלשה בפרט אמרינן בהם יהרג ואל יעבור, וזה כי אלו שלשה שהם חלקי הנפש, וע"י אלו ג' חטאים מקבל האדם העדר בעצמו, כי כל חטא הוא העדר האדם, וכאשר יעבור באלו חטאים אין כאן פקוח נפשות כי אלו חטאים ג"כ הם העדר האדם ובטול שלו ולפיכך יהרג ואל יעבור. ולשון הרע שהוא לנפש המדברת אשר הוא צורת כל האדם, וכל האדם שהוא כולל שלשה החלקים אשר אמרנו צורתו חי מדבר, לכך כאשר החטא בלשון שהוא נפש המדברת שזה כל האדם הוא שקול כמו כל אלו שלשה שהם חלקי האדם. ועוד כי לשון הרע הוא ע"י אלו ג', וזה כי הדבור הוא ע"י הלשון, שהלשון כלי גופני וצריך לזה כח נפשי שהוא פועל הדבור בכח הנפש החיוני, והדבור צריך אליו השכל, כי כאשר אין לתינוק השכל אינו יודע לדבר, והבהמה אין בה דעת אינה מדברת ונקרא שכל הדברי, ולכך חטא הלשון הרע שהחטא הוא על ידי גוף ונפש ושכל הוא שקול כמו אלו ג' חטאים שהם לגוף ולנפש ולשכל והבן זה, ופי' זה ברור מאוד גם כן לנבונים אך אי אפשר לפרש דבר זה רק המשכיל יבין:
22
כ״גויש לך לדעת כי לא במקום הזה בלבד אמרו כי לשון הרע שקול כנגד ג' חטאים אבל דבר זה אמרו בשאר מקום גם כן, וזה אמרם בירושלמי במסכת פאה (פ"א) ד' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואלו הן עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, עבודה זרה מנין הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' מה ת"ל עונה בה מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו', גלוי עריות מנין ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, שפיכות דמים מנין ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, כשהוא בא אצל לשון הרע מהו אומר לא גדול ולא גדולה ולא הגדולה אלא גדולות יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. והפירוש הזה, כי אלו חטאים אינם דומים לשאר חטאים שהחטאים האלו הם אל שלשה חלקי האדם כמו שהתבאר למעלה מענין אלו חטאים כל אחד בענין מיוחד, וכאשר חוטא באלו שלשה חלקים נאבד אף מן עולם הבא, כי האדם נברא שיהיה בעולם הזה ובעולם הבא דכתיב וייצר אלקים בשני יודי"ן יצירה בעולם הזה ויצירה בעולם הבא (ב"ר פי"ד) וכאשר האדם עצם בריאתו מקולקל נאבד מן ה עולם הזה ומעולם הבא. ועוד בספרי (תצא) כי תצא מחנה על אויביך כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה על אויביך כנגד אויביך אתה נלחם, ונשמרת מכל דבר רע יכול בטהרות ובטומאות הכתוב מדבר ת"ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לרבות ע"ז וש"ד וקללת השם ת"ל ערות מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנעניים כך כל המעשה שגלו בה כנעניים מסלק השכינה כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע כי חטא לשון הרע נכלל עם אלו ג' חטאים דוקא כי משפט אחד להם מן הטעם אשר התבאר. וכמו שאלו ג' חטאים הם סלוק שכינה מן הטעם אשר בארנו בפרקים מפני שהם טומאה וכלל עם אלו החטאים ברכת השם כי המברך השם כופר בעיקר איך לא יסלק השכינה שהרי הוא כופר בעיקר לגמרי. ואמר כי לשון דבר לרבות לשון הרע גם כן שגם לשון הרע מסלק השכינה, וזה כמו שאמרנו כי לשון הרע שקול נגד שלשתן ואם אחד מן אלו מסלק השכינה ואיך שלשתן ביחד בודאי מסלק השכינה, והבן מאוד הדברים האלו:
23
כ״דהיכי דמי לישנא בישא אמר רבא (ערכין שם) כגון דאמר נורא בי פלניא א"ל אביי הא גלוי מלתא בעלמא הוא אלא דמפיק בלשון הרע ואמר ליכא דמשכחא נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרא. ר"ל אפילו כהאי גוונא איכא לשון הרע, אף על גב שהוא לא היה מכוין רק לומר שימצא שם נורא, וגם דבר זה אין גנאי של חטא, סוף סוף נשמע מזה גנאי עליו לכך הוא בכלל לשון הרע, אמר רב פפא כל מלתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כ"ש דאיכא חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, אמר רבא בר רב הונא כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, כי אתא רב אמי אמר מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כגון דאיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפק יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעו אינשי ואזלי ומזקי ליה ע"כ. ר"ל כי אין לשון הרע כאשר האדם יש לו מריבה וקטטה עם אחרים, שאין זה נתלה בלשון שכאשר הוא לפניו יכול להכות אותו ולהרגו, וגם כאשר הוא לפני חבירו אז הוא יכול לעמוד כנגדו ולהשיב על דבריו, וכיון שיכול להשיב על דבריו ויכול לעמוד כנגדו אין זה כל כך רע שיהיה נקרא לשון הרע. ויותר אף אם לא היה בפניו, רק שאם היה בפניו אותו שאומרים עליו לשון הרע לא היה מקפיד האומר וגם לפניו היה אומר אין זה לשון הרע, כיון שאם היה בפניו לא היה זה לשון הרע, והוא אינו מדקדק בזה לומר שלא בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, כי צריך שיהיה הלשון בעצמו לשון הרע, וזה שהיה אומר דבר זה אף בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, רק אם מדקדק שלא לומר בפניו רק שלא בפניו דבר זה תולה בלשון דוקא והוא שנקרא לשון הרע דוקא בלשון:
24
כ״התנא רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו ואיכא דאמרי רב דימי אחוה דרב ספרא חלש על רב ספרא לשיולי ביה אמר להו תיתי לי דקיימית כל דאמרו רבנן אמרו ליה מי קיימת לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו וכו' אמר להו לא הוי שמיע לי ואם הוה שמיע לי קיימתיה. והא דאמרינן אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, היינו התם במופלג ומוחזק לבריות ביראת שמים הרבה אמרינן אומרין מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, אבל היכא שאינו מוחזק ביראת שמים אסור לספר בטובתו שלא יבא אחד לספר גנותו, וכך מוכח הלשון אומרים מקצת שבחו לשון זה משמע שבחו הגדול:
25
כ״ובירושלמי (פאה פ"א, ה"א) כל דבר אשר הוא מוציא ומגלה בין ברמז ובין בדבור או בקריצה או מה שהוא, הכל מתדמה ומתחבר עם לשה"ר שהרי זהו מעשה הלשון. עוד שם אמר ר' יוחנן איזהו לשה"ר האומרו והיודעו, חנוותא דכותנאי הוי להון צומות (פירוש יום הצום היה להון ודרכן להתאסף יחד ביום הצום דכתיב קדשו צום אספו עם) והוה תמן חד דמתקרי בר חובץ ולא סלק אמר חד מה אנן אכלין יומא דין אמר חד חובצין אמרין ייתי חובץ, אמר רבי יוחנן זה אומר לשה"ר בהצנע, בלוטייא דצפורי הוה להון צומות והוה תמן חד דמתקרי יוחנן ולא סליק אמר חד לחד לית אנן סלקין מבקרין יומא דין לרבי יוחנן אמרין ייתי יוחנן אמר ריש לקיש זה אמר לשון הרע בצדק, פי' אף על גב שלא אמר בפירוש לשון הרע רק אמר שרוצים לאכול חוביץ, וה"א שאין זה לשון הרע ועם כל זה הוא לשון הרע בהצנע שאמר כך כדי שידעו כי אין חובץ כאן. וכן זה שאמר לית אנן מבקרין לר' יוחנן אע"ג שדבר זה לעשות מצוה להקביל פניו של רבי יוחנן, מפני שיובן מזה כי לא היה שם אותו האיש שנקרא יוחנן לפיכך נחשב זה לשון הרע בצדק, ומזה ראיה על אותם בני אדם שמדברים לשון הרע ברמז כמו שדרכן לעשות, שהוא בכלל לשון הרע ויש עליהן דין לשון הרע בכל דבר לעושה אותם:
26
כ״זובפרק גט פשוט (ב"ב קס"ד, ב') אמר רב עוירא ג' עבירות אין אדם נצול מהם בכל יום הרהורי עבירה עיון תפלה ואבק לשון הרע אמר רב רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע ע"כ. ביאור ענין זה, האדם יש בו ג' חלקים וכל חלק מאלו שלשה מביא את האדם לחטא בדבר שהוא קל, האחד הוא גופו, השני נפשו, השלישי שכלו, ואלו שלשה הם כל חלקי האדם כמו שהתבאר כמה פעמים. ומצד גופו של אדם מתחדש עליו הרהור עבירה כי א"א להנצל מן הרהור התאוה, ומצד המחשבה מתחדש עליו הרהור בתפלתו בקלות עד שא"א להיות נצול מן החטא הזה, ומן נפשו הוא שפועל הדבור ואי אפשר שיהיה האדם נצול מחטא הזה לקלות הפעולה הזאת. ולפיכך אמר ג' עבירות אין אדם נצול מהן בכל יום, לפי שכל אחד ואחד בחלק האדם, ובכל אחד נמשך ממנו החטא כאשר הוא בקל בא לחטא, ומה שאמר רובן בגזל, מפני כי הגזל אין נחשב כל כך מגונה ליקח ממונו של אחד כמו שיחשב הערוה שהוא מעשה מגונה לבא על הערוה, ולפיכך רובן בגזל ומעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע, מפני כי הדבור אינו נחשב מעשה כלל ולפיכך הכל באבק לשון הרע:
27
כ״חובפרק קמא דיומא (ד', ב') א"ר מנסיא בר ברי' דרבי מנסיא משמיה דר' מנסיא רבה מנין שהאומר דבר לחבירו שאסור לומר אלא אם כן אמר לו לך אמור שנאמר ויאמר ה' אליו מאוהל מועד לאמר ע"כ. פי' אילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לומר הדברים שהרי כתיב אל משה כלומר שאליו נאמר ולא לאחר ולכך כתיב עוד לאמר ובזה לא כתי' למשה לכך מותר, ובשביל כך יש ללמוד שהאומר דבר לחבירו אסור לומר לאחר. ועוד תדע כי כל אמירה נאמר על הענין שהוא נזכר באותו הדבר, ובמה שהוא ענין הוא מושכל וכל דבר שכלי אין העלמה אליו כי אפשר להשיג המושכל מעצמו, ואילו לא כתיב לאמר כלומר שהוא ענין אחר שנאמר אליו והענין הוא דבר מושכל ואין לשכל העלמה ולפיכך הוא מותר לגלות, ואילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לגלות לכך הוצרך לכתוב לאמר, ודי בזה ללמוד חומר הגלוי כי אף בכל דבר בעולם רכיל מגלה סוד:
28
כ״טובפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, א') תנו רבנן אסכרה באה לעולם על המעשר ר"א ברבי יוסי אומר על לשון הרע אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי מאי קרא והמלך ישמח באלקים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. ופי' דבר זה מפני כי כל טבל מעורב בו המעשר ואינו נבדל ממנו, ודבר זה נקרא אטימה כאשר דבר מעורב בדבר שהוא אטום בדבר אחר ואינו יוצא ממנו. ולפיכך כאשר אוכל טבלים והמעשר אטום בו ולא הוציא המעשר ממנו, ראוי לו שיהיה אטום בתוכו הדבור. וכן על לשון הרע ראוי לו האסכרה שיהיה נסכר פי דוברי שקר, והחולי של אסכרה כיון שגומרת בפה אין ספק שהחולי הזה הוא סוכר פיו מלדבר. למה יותר ראוי אסכרה על טבל מדה כנגד מדה שהוא לא הוציא המעשר ואכל אותו טבלים כאשר המעשר בתוכו אטום, ולכך לא יוכל להוציא הדבור ממנו רק נסכר ואטום בתוכו ודבר זה מדה כנגד מדה. ולמר יותר ראוי האסכרה על לה"ר מפני שחטא והוציא מה שאין ראוי לו להוציא ולכך יסכר פיו, ודבר זה מבואר:
29
ל׳ובפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ח, א') אמר ר"א בן עזריה כל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר בחבירו ראוי לו להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשיא ע"כ. דבר זה צריך ביאור והוא דבר מופלג מאוד בחכמה. כי מן הדברים אשר התבאר לך למעלה, כי בעל לשון הרע בפרט הוא נבדל מן המציאות עד שאינו בכלל הנבראים כמו שהתבאר בפירוש רחב מאוד, ולפיכך אמר שראוי להשליכו לכלבים. וכבר התבאר פעמים הרבה כי הכלב מיוחד מכל שאר הנמצאים שאינו בכלל הנמצאים להיות שוה ומשותף אל הנמצאים, אף כי הכלב הוא מן הנבראים אבל שיהיה הכלב דומה אל שאר הנבראים דבר זה אינו כלל, ודבר זה באו עליו כתובים הרבה ומדרשים הרבה מאוד. וזה שאמר שראוי להשליך אותו לכלבים מי שמספר לשון הרע, כי מצד חטאו אשר הוא בעל לשון הרע נעשה נבדל מן הנמצאים, ועם שהכלב הוא נבדל מן הנמצאים מכל מקום כך הוא נברא, ואין זה נחשב כל כך פחיתות כמו מי שהיה לו המציאות ועל ידי חטא הזה לשון הרע נעשה חסר, ודבר זה בודאי חלוק גדול מאוד דבר שהוא על ידי חטא שהיה לו המציאות אשר ראוי אל האדם ונבדל מן המציאות שזהו פחיתות, ולפיכך ראוי להשליך לכלבים המספר לשון הרע, שכאשר ברא השם יתב' העולם נאמר בכל הנמצאים וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ובעל הלשון הרע הוא רע בעצמו ולפיכך נבדל בעל לשון הרע מן הנמצאים. וכבר התבאר לפני זה כי בשביל זה מדמה הלשון לכלב שוטה כמו שהתבאר, ולכך ראוי בעל לשון הרע להשליך אותו לכלבים כי הוא יותר פחות מן הכלב הפחות וענין אחד הוא הכלב ובעל לשון הרע. וכן המקבל לשון הרע ג"כ דינו ומשפטו כך, כי המקבל יש לו משפט האומר בכל דבר, שכן אמרו (סוכה ל"ה, ב') כי השומע הוא כמו העונה ובפרט כאשר השומע שייך אל הדבר כמו העונה כמו שהוא בענין זה, שהרי אין ספור לשון הרע בלא מקבל לשון הרע ומפני כך שניהם יש להם משפט אחד שאינם נחשבים מן המציאות, ועוד יתבאר זה בסמוך שאין נחשב בעל לה"ר מן המציאות. וכן עד שקר ג"כ משפטו כך, וזה כל עד שהוא מעיד אל מציאות דבר שכך וכך נמצא, וכאשר הוא מעיד שקר הנה הוא מציאות שקר וכיון שהוא מציאות שקר ואינו בכלל הנמצאים שכולם הם עשויים באמת וביושר. הרי לך ברור מאוד שאלו שלשה דברים המספר לה"ר והמקבל לה"ר והמעיד עדות שקר נבדלים מן כל הנמצאים ואינם בכלל המציאות, ולפיכך ראוי להשליכן לכלבים כי הכלב הוא כך בבריאתו, אבל האדם מציאותו שלם ועל ידי חטא נעשה חסר וזה יותר גרוע ולפיכך ראוי אלו להשליכן לכלבים. ובודאי האמת כי יש שאר חוטאים שגם הם אינם נחשבים מציאות גמור, מ"מ אין ראוי לומר שראוי להשליך אותו לכלבים רק שאינם מציאות בשלימות, כמו שידוע לכל אי שמבין בחכמה דברים אלו, אבל אלו אינם נחשבים מציאות. ואלו ג' שזכר כאן כל אחד ואחד ענין מיוחד, המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר והם כוללים כאשר ידוע למבינים שכל אחד מצד אחד, והבן זה:
30
ל״אאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא (ערכין ט"ו, ב') כל המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו. דבר זה צריך פירוש וביאור דמה ענין זה שיהיה כופר בעיקר. אבל יש לך לדעת, כי התולדה מורה על האב כי כאשר יש תולדה בודאי יש לה אב שהוליד אותה ולפיכך התולדה מורה על האב. אבל בעל לשון הרע יש בו דבר זה שהוא יוצא מן המציאות, וכבר התבאר לפני זה וגם התבאר אצל ד' כתות אינם רואות פני שכינה בנתיב התוכחות ע"כ, וכאלו אין כאן בריאה כאשר הוא בעל לשון הרע כי הדבר שיש לו הבריאה צריך שיהיה בו הטוב אבל בעל לשון הרע כולו רע. ולפיכך מי שיש לו לשון הרע כאלו כופר בעיקר, כאשר הרע אין ראוי שיבא מן הפועל כלל, ודבר זה ברור כי כל הנבראים מודים בעיקר, אבל זה שהוא רע אין ההעדר מפעולת פועל שאמר עליו שיש לו פועל ולכך בעל לשון הרע שהוא רע כופר בעיקר לגמרי. ואף כי העין נקרא ג"כ רע והלב ג"כ רע נקרא מכל מקום אין זה רע גמור כמו הלשון שהוא צורת האדם כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך כאשר יש בו לשון הרע אין זה רע במקצת רק בכל האדם וכמו שנתבאר למעלה, ולפיכך כאילו אין לו בריאה לגמרי ונחשב שהוא כופר בעיקר. כי התולדה מורה על העיקר, וכאשר אין התולדה דבר נחשב כי אין הרע נחשב לכלום לכך אין כאן עיקר, אבל שאר איברים שהם רעים בשביל כך אין האדם כולו רע ולא שייך לומר בזה שהוא כאלו כופר בעיקר. אבל עיקר הפירוש הנראה שאמר דהוה כאלו כופר בעיקר, וזה כי האדם צריך שיהיה תחת העלה ובזה הוא מודה בעלה, ואם האדם גובר בדבר שהוא צורתו כמו הלשון שהוא צורת האדם כמו שהתבאר כמה פעמים כי הלשון הוא צורת האדם, ולפיכך הכתוב אומר ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, כלומר כי בעל הלשון מגביר לשונו שהוא עצם האדם ובזה שהוא מגביר עצמו הוא אומר מי אדון לנו והבן זה מאוד:
31
ל״בואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא (שם) כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, אמר ר"ל מ"ד זאת תהיה תורת המצורע זו היא תורתו של מוציא ש"ר. דע כי הנגעים ראוים לבא על מי שהוא נבדל מן המציאות, כמו שאמרה תורה אצל המצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, כי כך ראוי אל אשר הנגע בו להיות יוצא מן המחנה. ואמר שאין ראוי לזה רק בעל לשון הרע, כי כבר התבאר למעלה כי המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר, ובארנו כי הטעם כי בעל לשון הרע נבדל מן כל הנמצאים אשר הם מעידים על העיקר כמו שהתבאר למעלה, וגם אצל מה שאמרו כי ראוי בעל לשון הרע להשליכו לכלבים, ולפיכך ראוי שיבוא נגעים עליו כי בעל נגע נבדל מהכל, ולפיכך מאמר זה אחר מאמר שבעל לשון הרע כאלו כופר בעיקר:
32
ל״גאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן על שבעה דברים נגעים באים על לשה"ר ועל ש"ד ועל שבועת שוא על גילוי עריות ועל גסי רוח ועל גזל ועל צרות העין, על לשון הרע דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית כו', על ש"ד דכתיב לא יכרת מבית יואב זב ומצורע, על שבועת שוא דכתיב ויאמר נעמן הואל וקח ככרים וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך, על גילוי עריות דכתיב וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו, על גסי הרוח דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו והצרעת זרחה במצחו, ועל הגזל דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, ועל צרות העין דכתיב ובא אשר לו הבית והגיד אל הכהן לאמור כנגע נראה לי בבית ותנא דבי רבי ישמעאל מי שמיחד ביתו לו ע"כ. דע כי הנגעים הם דבר שיוצא מן הסדר של המציאות, כי אין ראוי שיהיה באדם נגעים שהוא דבר זה, ולכן אמרה תורה על המצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שאינו בכלל שאר הבריות כאשר הוא דבר זה ואינו ראוי שיהיה משותף לבריות. ולכך כל מי שהוא יוצא מן הראוי ומן הסדר ראוי שיבאו עליו נגעים שהם חוץ לסדר, כמו הגזל הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, כי הגוזל את אחר פושט ידו בקנין שאין ראוי לו והוא זר אליו, ובזה ראוי שיהיה נבדל מן הנמצאים ולפיכך משפט שלו נגעים באים עליו שהוא ג"כ דבר זר יוצא מן הסדר. וכן מה שאמרו בשביל צרות עין שהוא מיחד ביתו אליו, הטעם כיון שנבדל לעצמו הרי מיחד ביתו אליו, הוא הנבדל מן הנמצאים כאשר לוקח עצמו לצד אחד ולפיכך נגעים באים עליו ויהיה חוץ למחנה מושבו. ולכך הם מספר ז' כי היוצאים לצד ונבדלים מן הכלל ראוי שיהיו ז', כי יש יציאה לד' צדדים וגם מצד המעלה ומצד המטה ועוד היציאה מן האמצעי עד שהם שבעה, ובכל אחד שייך יציאה מן הסדר הראוי כאשר הוא יוצא מצד הימין וכן כאשר יוצא מצד שמאל וכן בכולם עד שהם ז', וכבר בארנו דבר זה גם כן בפרק בעשרה, לכן על שבעה דברים נגעים באים. ומיוחד לזה לשון הרע שהוא יוצא מן הסדר הראוי ולפיכך נגעים שהוא דבר זר באים עליו. וכל הדברים האלו הם דברי חכמה מאוד ובפרט מה שזכר מתחלה לשון הרע שהוא יותר ראשון כמו שהתבאר למעלה, כי נקרא לשון הרע ובזה יוצא מן כל הנמצאים שבהם הטוב וזה הוא רע לגמרי, ולכך נבדל מן כל הנמצאים וראוי שיבא עליו נגעים המבדילים את האדם מן הנמצאים. ואח"כ זכר ש"ד ואח"כ זכר שבועת שוא, כי ש"ד אין ספק כי הוא נבדל מן הנמצאים שהרי הוא שופך דם האדם ומבטל מציאות הנמצאים, וכן שבועת שוא אשר בשמו נבראו כל הנמצאים, ומי שנשבע לשוא הוא נבדל מן כל הנמצאים, ולכך בחטא הזה כאשר היה נשבע היו אומרים סורו מעל האנשים האלה, כי בעל שבועת שוא הוא נבדל מהכל, ועוד הרי כל העולם נזדעזע בשעה שאמר לא תשא אם כן מי שנשבע לשקר הוא נבדל מכלל העולם. ועוד כי כמו שהוא יוצא מן מה שנשבע כך נגזר עליו הצרעת שיצא מן מחנה ישראל ולא יהיה תוך המחנה. ועוד שנים שהם גילוי עריות וגסות רוח, כי העריות הם נקראים חוק בכל מקום ובעל ג"ע יוצא מן החוק ומן הסדר, ולכך נגעים באים עליו כאשר יוצא מן הסדר, ועוד שנים שהם גזל וצרות עין כמו שהתבאר למעלה. וכלל אלו שבעה דברים שזכרו כאן המבין דבר חכמה, ידוע כי כל אחד מהם הוא מצד מיוחד ולפיכך ראוי שיבא עליו הצרעת שנבדל ויוצא מן הכלל לצד מיוחד. ואין לפרש יותר, רק בזה יהיה לך פתח של חכמה להבין הדברים אשר נרמזו פה על בעל לשון הרע, שהוא נבדל מן המציאות לגמרי, עד שראוי שיבאו עליו נגעים המבדילים את האדם מן המציאות לגמרי עד שהוא לעצמו וכמו שהתבאר למעלה לכך ראוי להשליכו לכלבים, ויתבאר עוד בסמוך:
33
ל״דאמר רבי יהושע בן לוי (שם ט"ז, ב') מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבן פטיט. והא דאמר שהבדיל בין איש לאשתו ובין איש לחבירו, ר"ל שכל לשון הרע הוא מבדיל ומרחיק את אשר אמר עליו לשון הרע, ואין ענין לשון הרע רק להרחיקו מן הבריות מפני שאמר עליו דברי גנות עד שהבריות מרחקין אותו, ולפיכך כל ענין לשון הרע אפילו איכא נורא בי פלניא שגם זה מבדיל האדם מן הבריות, ודבר זה פעולת לשון הרע ששולח לשונו באחד לגנות אותו ולדחות אותו מן הנמצאים, ולפיכך הוא נדחה ג"כ מן הנמצאים. כי זהו ענין מצורע שהוא נחלק מן הכלל, ולא כן שאר יסורין אשר אינו נבדל האדם בשביל היסורין מן כלל הנמצאים, אבל המצורע הוא שנדחה מן הנמצאים, מפני כי חטא בעל לשון הרע שבא להרחיק את האדם ולפיכך הוא מתרחק. וכל ענין זה שפועל בעל לשון הרע ההרחקה שהוא מרחיק הבריות, ולכך בעל לשון הרע עצמו נכרת ונקצץ גם כן וכדכתיב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. וכבר התבאר זה למעלה כי בשביל כך ראוי להשליכו לכלבים, ולפיכך הנחש ובעל לשון הרע שוים יחד וכדכתיב אם ישך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון, ואין דבר נבדל יותר מן הנמצאים כמו הנחש וכן ראוי אל בעל לשון הרע, ואין להאריך:
34
ל״ההרחקת לשון הרע, צריך שיהיה מרחיק מאוד לגודל החומר שלו. ויש עוד לשון הרע שהוא חומר יותר מי שהוא מדבר לשון הרע על המתים אשר כבר מתו ובפרט בת"ח, וכך אמרו במסכת ברכות בפרק מי שמתו (ברכות י"ט, א') והא אמר רב פפא חד אשתעי מלתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא ארנקי דמוחא ע"כ. פי' שנפל דוקא קניא מטללא, מפני כי החכמים והצדיקים הם כמו הסוכה שהם מגינים על הדור, וזה שאמר דנפל קניא מטללא שהוא לשון צל כי הם מגינים ועושים צל של הגנה על הדור. ועוד ידוע כי החכמים הם על הדור כמו הסוכה שהיא על ראש האדם, וכך הם החכמים למעלה מראש האדם, וזה שאמר דנפל קניא מטללא ובזעא לארנקי דמוחא, דוקא לארנקי דמוחא כי החכמים בדור הם נחשבים כמו המוח שהוא הראש ששם השכל, ולכך נפל קניא מטללא שהוא על ראש האדם ובזעא לארנקא דמוחא שהוא בראש האדם, כי דומה הת"ח שבו השכל כמו הסוכה שהיא בראש האדם וכמו המוח שהוא בראש האדם, כי הת"ח מגין כמו הסוכה על הדור והם נחשבים אל הכלל כמו המוח לכלל איברי האדם:
35
ל״וובפרק כ"ג ונזיר (נזיר נ"ב, ב') תניא אמר רבי שמעון כל ימיו של ר' עקיבא היה מטמא רביעית דם אם משמת חזר בו איני יודע, ואמרינן על זה הושחרו שניו מפני תעניתו. וכהאי גוונא אמרי' בפרק חומר בקודש (חגיגה כ"ב, ב') דאמר ר' יהושע בושני מדבריכם ב"ש ואמר שם הושחרו שניו של ר' יהושע מפני תעניתו. אמנם בדורות הללו טרם יקרא והוא יענה דבה והוצאת שם רע על אבותיו ואבות אבותיו עד עשרה דורות, וגם בימי הקדמונים התחילה הנגע הזאת עד שעשו הקדמונים תקנה וחרם שלא להוציא לעז על שוכני עפר, כמו שכתב מהר"ם ז"ל בתשובתו והביא במרדכי בפ' החובל (סי' ק"ה). ובדורנו אין משגיחין על הכל עד כי הורגלו כל הנערים ברחובות קריה יקראו זה לזה דברי בזוי ולגנות קדושים אשר בארץ. ויותר מזה לא די להם רק כי יבזו את המתים אשר הם לאלפים ולרבבות עד אין קץ ותכלית, וכמו כן החיים אשר הם עודם חיים אלפים ורבבות בכל גלות ישראל. ועתה מה יעשו בני אדם כאשר יראו דברי חכמים הנאמנים בדבריהם ובתורתם ונמשכו בדבריהם אחר הש"י אשר ברא ותקן הלשון, כאשר ראו גודל כח הלשון כמו שהתבאר למעלה, עד שנאמר על הלשון מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. וכך עשו חכמים בדבריהם ובאזהרתם, לא תמצא חטא שהאריכו לספר בו כמו חטא זה, בודאי באמת אם כל בני אדם לבלרין לא יוכלו לכתוב פחיתות הלשון ולכך באו חכמים לתקן חסרון הלשון והאריכו בזה, ובאולי יקחו מוסר אנשי לשון בגודל אזהר' שלהם אשר המבין דבריהם ישתומם. וכל זה בדור הזה אינו מועיל ולא ישימו לב על זה שאמרו (ערכין ט"ו, א') ומה המוציא ש"ר על עצים ואבנים המוציא ש"ר על חבירו על אחת כמה וכמה, ואיך יהיה דבר זה המוציא דבה וש"ר לא על חבירו רק על אלפים ורבבות אשר הם מתים ואשר הם עודם חיים מה יהיה עונשו. ואם היה לשון הרע גורם לעכב את ישראל במדבר ע"י חטא לשון הרע, ואיך לא יהיה לשון הרע סבה לעכב את ישראל בגלות. וכמו שתמצא ג"כ בגלות מצרים שנאמר אכן נודע הדבר, ובמדרש (שמו"ר פ"א) אכן נודע לי הדבר שהייתי מצטער עליו מה נשתנה אומה זו מכל שבעים אומות שיהיו משועבדים תחת אחרים אבל דלטורים יש בהם ע"כ. ויש לתמוה מפני מה בשביל חטא הלשון ראוים שיהיו משועבדים תחת אחרים והארכנו בזה בחבור גור אריה בפרשת שמות ע"ש. גם כן רמזנו זה למעלה מעט ממנו, כי הדבר אשר מביא המעלה העליונה הוא השמירה מלשון הרע כמו שאמרנו מפני מה זכה ירבעם בן יואש למלוך מפני שלא קבל לשון הרע וכדלעיל. ועוד אמרו בפרק במה בהמה (שבת נ"ו, ב') אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה ב"ק ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות אמר רב יהודה אמר רב אלמלי לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו אבותינו ע"ז ולא גלינו מארצנו ע"כ. והדבר הזה שהיה דוד מקבל לשון הרע בא לו בשביל הדור שלו שהיו מוכן אל החטא הזה היותר כמו שבארנו למעלה, כי הדור ההוא היו בעלי לשון הרע עד שגם דוד קבל שמץ דבר מהם, ובשביל כך נחלק המלכות כי גרם זה החטא הוא לשון הרע שקבל מלכותו שפלות ממדריגתה, שכל מי ששומר עצמו מחטא הזה הוא ראוי למלכות כי יש לו מדריגה העליונה והפך זה בלשון הרע נמשך אחר הפחיתות. ועוד כי כבר התבאר כי בעל לשון הרע כחו החלוק והפירוד וכמו שהתבאר למעלה ולכך נגעים באים עליו, ולפיכך אמר שנחלק גם כן מלכות בית דוד. ואמר שלא עבדו אבותינו ע"ז אלמלא לא קבל לשון הרע, כי נמשך חלוק אחר חלוק כי כאשר עבדו ע"ז דבר זה החלוק והפירוד בין הש"י ובין ישראל. ועוד יותר שלא גלו מארצם, גם דבר זה עוד חלוק ופירוש כאשר גלו ישראל מן הארץ ונפרדו ונתפזרו לארבע קצות העולם. כלל הדברים כי בעל לשון הרע נמשך אחר החלוק ודבר זה בארנו פעמים הרבה ולכך גורם חלוק ופירוד:
36
ל״זודע לך כי אף שקודם זה היה ג"כ ע"ז בישראל, אבל כאשר היה מלכות בית דוד ראוים היו ישראל שיהיו אל הש"י לגמרי וכך יהיה בסוף ע"י מלך המשיח שיצא מדוד, ולפיכך כאשר קבל דוד המלך ע"ה לשון הרע ונמשך אחר החלוק והפירוד, נחלק מלכות בית דוד ונמשך מזה שעבדו ישראל ע"ז וכדכתיב (מלכים א', י"ב) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליך ישראל ודרשו ז"ל (ילקוט שמואל ק"ו) אין לנו חלק בדוד זה מלכות שמים ולא נחלה בבן ישי זה מלכות בית דוד איש לאהליך ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליך אלא לאלקיך, הרי לך כי הלשון הרע הוא הגורם כל פירוד שיהיו ישראל בין האומות ומרוחקים מן הש"י. ובזה תדע כח הלשון כמעט הדבור אשר אמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה, יהיה הדבר הזה גורם אל כל אלו הדברים דהיינו שנחלק מלכות בית דוד ועבדו אבותינו ע"ז וגלינו מארצנו, והאיש הסכל יחשוב בלבו ובסכלותו הלא דבר שפתים הוא, והנה תראה כי היה מעשה הלשון מצטרף לאבותינו במדבר לעכבם, עוד יותר מזה היה גורם הלשון לבטל מלכות בית דוד ולעבוד ע"ז ולהגלות אותם מן הארץ והיה משמש עם כל סבה. ומי יודע הסיבה של אריכות גלותנו זה בין האומות אשר אין ראוי להתלות כי אם בחטא הזה, כי המבין דברי חכמה יבין איך הלשון הרע הוא המביא אל השפלות והפחיתות, והרי מרע"ה כאשר ראה הגלות במצרי' לא היה תולה רק בחטא הזה כמו שנתבאר למעלה, ולכך הוא ראוי בודאי לתלות בחטא הזה כי הוא יותר מסוגל לגלות ולשפלות מהכל כאשר תבין הדברים של מעלה. ויותר מזה כי הוא סלוק השכינה, ואיך תהיה השכינה מתחבר בישראל כדכתיב (דברים כ"ג) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וכמו שהתבאר למעלה אל תקרי מכל דבר רע אלא מכל דבור רע, ולפיכך כאשר היו יוצאים למלחמה וצריך שיהיה הש"י עם ישראל להצילם יהיו נזהרים מלשון הרע שהוא מסלק השכינה כמו שהתבאר למעלה, כי בעל לשון הרע נבדל ונכרת מן הש"י. ועם חומר שלו הוא החטא היותר תדיר והיותר רגיל מכל חטאים, כמו שהתבאר שאמרו ז"ל (ב"ב קס"ד, ב') והכל בלשון הרע, ואם כן לא נשאר רק לתלות בחטא הזה שהיה לשעבר ועוד הוא אתנו, מכל אלה הסבות עוררנו הכל. והנה בשברון רוחי ומכאוב לבי על עם ממושך וממורט דור יתום אשר אין לו קצין ושוטר ומוכיח על מעשיו כמו שהארכנו בזה בנתיב התוכחות, באולי ישמעו עם לא בינות דברי יושר ואמת, אף כי בני אדם אשר זה דרכם ואינם מבקשים רק תואנה להגביר לשון שקר כי אם היום דורשים את האמת לא נכנסו בעונש הזה כלל, רק כי הלשון שקר הוא ואשר זה דרכם כאשר ישמעו דברי יושר ואמת מחזיקים עוד בהבלם ויוסיפו לענות סרה. ועם כל זה באולי הדורות הבאות אשר לא נסתבכו בחטא ולא תעבו נפשם יפנו אל דברינו אלה ויצילו נפשם, ואחת מן פעולת לשון הרע נזכיר ודבר זה יהיה לעד ולאזכרת עון על השאר שהם רבו, בפרט במדינות אלו אשר על זה נקראתי להושיע אותם משוט לשון, והדבר זה מגיע אל המתים ואל החיים אלפים ורבבות מישראל ולא יכולתי לאטום אזני משמוע דמים אשר נשפך מידי יום יום:
37
ל״ח(וזהו לשון הכתב הנשלח) מלאך ה' בתוכינו. ישכון כבוד בארצנו. משיח צדקנו. בראשנו מלכנו. מלך יהודה. לתורה ולתעודה. גבורת השנים וענודה. שר צבא ישראל היושב אתנו למראה עינים. ישפוט צדק לאפסי ארץ להקים. תורה וחקים. אראלי' ומצוקים. ירוצצו כברקים. לכבוד שם תהלתו. אל חדר הורתו. לשמוע חכמתו. הארכה מארץ ורחב ידים. תחת כל השמים. יפרוש כשחר על ההרים לפני מחנה ישראל להאיר יומם ולילה. לא ימוש מתוך אהלו. הליכות עולם לו. נתיבת חכמה ילך בדרך החיים. להבין ולהורות נתן לבו כלב האריה. אשר יחיה עניי צאן קדשים הוא הדגל הנורא. כבוד יוצרו וכבוד התורה. אדוננו רכב ישראל ופרשיו גאון עולם משוש דורו, ראהו וישמחו במלכותו אדון כל הארץ יקרא. הגאון המופלא מוהר"ר יהודה ליווא יחי אדוננו לעולם וכסאו כשמש יוהלום יכין נצח. מיום בא אדוננו לשבת בארצנו ארץ מעררין ידידות משכנותיך ועדר ה' צאנינו מאליפות בחוצותינו טלאים מבוקרים מבקרים בהיכל מלך ישבו לפניך עדרים לשמוע תורתך ישאו מדברותיך, נכספה אליך וגם כלתה נפשי ובני גילי לבנו ובשרנו ירננו. אשריך ארץ מעררין שמלכך בן חורין בקרבך קדוש ראש גלות ישראל מקור החכמה והתבונה אשר, ממנו ישקו כל העדרים ישאבו מימיו הנאמנים ממנו פנה ממנו יתד ממנו פרוק לא תחסר דבר כל יקר ראתה עיניו עין לא ראתה זולתך בדורנו, ואתה אדוננו. נוראות בצדק תעננו. לנו ולמולדתנו. הביטה וראה את חרפתנו. כסה כלימה את פנינו. דאבה נפשנו. מקול מחרפינו ומגדפינו. בעלי לשון יגדילו לשונם יפערו לבלי חוק מכעיסים את ה' ואת עמו, אשר בזרוע רמה. יעשו אתנו מלחמה. באמרם עלינו כל היום שם של לעז ולזות משפחות נאדלי"ר (פי' ח"ו ממזר) ירחיבו דבריהם עלינו כל מחשבותיהם, ישיחו בנו יושבי שער, נער ובער, ימיקו ברע עושק ידברו על קדושי עליון נפשות יקרות, נשמות טהורות צרורות ומצומצמות תחת כסא כבוד אלקינו בצרור החיים עם אבותינו יקבלו פני השכינה ראשונה במעלה עליונה רואים פני מלך הקדוש הנאהבים והנעימים בחייהם מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם, יזכרם אלקינו לטובה וזכותם יעמוד לנו. ואהי נגוע ולבי קרוע אחשבה לדעת שוא ועמל הוא בעיני, לאשר שמענו גם ראינו גדולי הדור חכמי ישראל הקרובים והרחוקים לבשו קנאה לשם ה' צבאות ידברו נפלאות ככחם אז כוחם היום עמנו בחייהם חיותם יוסף ה' ויאריך שנותם וגדולתם לאורך ימים. גם מנהיגי הדור גדולי ישראל אשר היו לפנינו זקנינו וחכמינו אשר בימינו הלכו למנוחתם תמ"כ, כולם נתעצמו לדרוש ולחקור אחר מוצא הדבר, הבינו ביראת ה' ודעת קדושתם ברוב חכמתם עמדו חקרו בחקירות שבעתים, מצאו העול והשקר הזה שלא היה מתחלתו רק עלילות דברים ואויבים הוציאו לקול הזה והוא שקר מוחלט מעיקרא, כאשר אדונינו יראה מישרים בכתבים הללו אשר כתבו חכמי הדור שלא אחד נתן ריוח בין הדבקים בה' אלקינו יגידו צדקתם לעם נברא שבטי י"ה עדות לישראל נטע נאמנים מנורת זהב כלה זרע אמת קודש הלולים, ואתה אדונינו למה אתה לא תעננו ותניחנו ביד מונינו ומענינו ואיה קנאתך וגבורתך המון רחמיך ואמתך עלינו התאפקו, כי מה נאמר ומה נדבר אחר את אשר ראינו את אדוננו אבינו אתה מלך ישראל ומנהיג הדור ראש שבטי יה שבט מישור שבט מלכותך לעשות צדקה ומשפט בקרב הארץ, ובדבר זה תביט ותחריש ויאטים אדוננו אזניו משמוע זעקתנו וצעקת אחינו אשר ישועו מזרוע רמה ואין מושיע לנו בכל החכמים האלה אשר בכל ערי ישראל, אם אין פניך הולכים לשלח רוחך רוח חיים להחיות עם רב עיני כל ישראל עליך בדור הזה שלחך ה' למחיה להעמיד עליונים ותחתונים כלם לא נבראו אלא לצוותא ולשרתך, רועה ישראל האזינה הבט נא וראה שברון לבנו ודאבון נפשנו ונפשות עם ה' קהל גדול אשר מימים רבים נתרבה ונתערבה המשפחה הזאת בכל גלות ישראל רבו להגדיל בנים יולדו דור שלשים ישובו הנה. אליך זעקו מקצה ארץ במר נפשם יתחננו להרים המכשול הגדול הזה מדרך עם ה' אלה המלבינים את פניהם שופכים דמיהם ודם זרעותיהם מגדפיהם ומחרפיהם, ימיקו בעונותיהם, אשר יוציאו רוחם על ישיני עפר יכזבו על קדושים אשר בגן אלקים מסיבתם, ככבי אור מסילותם מתהלכים חוג שמים מחיל אל חיל יראו פני אלקים, בני עליה הם ילילו על משכבותם בדבר אלה המטיחים נגד מעלתם ידברו עתק ואנחנו מבני בניהם באנו לך כביר ונאור רוח אפינו, משיח צדקינו. יחיד בדורנו. עין הארץ עליך עיני ישראל ישברון לאמור יהוד"ה יעלה בתחלה כי לו העוז והגדולה, איש מצליח יריע אף יצריח. גבור המושיע תעיר ותריע, אלוף יהודה ככיור אש וכלפיד יבער באויבינו ואויבי הש"י יגער יתמהו מגערתו יחילו מאימתו תקפו וגבורתו כאש דברתו יתפוצצו הררי עד מהוד נחרות אימת נוראותיך, ולנוגה ברק חניתיך יתהלכו וימשכו כל החכמים המסתעפים אליך לחסות בכנפיך יתלו זינם למלאות דבריך יסכימו על דברי אמת וענות צדק חכמי תורה יודעי מצות ה' האלופים הרבנים אשר במדינת מעררין הסמוכים עליך ואחריהם יחלקו גם שרי המדינה מנהיגי צאן קדשים גבורים אנשים חזקים מאוששים המה הגדולים האלופים כשרפים מעופפים רבנים דק"ק פראג, אמרתי שכל אלה לא יסרבו נגד גדול אדוננו ואלוף דורנו ואל ידחו את רבן לכל אשר יצום ויבקש רום מעלתו, בפרט בגדור פרצה הזאת אשר הוא כבוד אלקים חסד ואמת את החיים והמתים קדושי עליון משרתי אלקינו, ע"פ ראיות ברורות אשר לפניהם יראו עין בעין צדקתם ותהלתם של הראשונים חכמי ישראל עשו אשר בכחם, וגם אתה אדוננו יגדל נצח לא ימוש מזרעו וזרע זרעו עד עולם. דברי המדבר בנפש נכאה וברוח נמוכה, תלמידך ישראל אשר בך יתפאר:
38
ל״ט(ואלה אשר יצאו לקנא קנאת ה' צבאות אשר בא לידנו) שמעו מלכים תמימי דרכים. ההולכים בתורת ה' חפצם ורצונם לעשות רצון קונם, גופם וממונם, מוסרים על קדושתו, ועל תורתו. איש איש למעלתו. יורה גדולתו בחדר הורתו מורה צדק לעדתו. ינשא כבוד מלכותו. עד נצח יזרח אור צדקתו. כצאת השמש בגבורתו. שמעו נגידים כי אדבר אתגבר כגבור מתרונן מיין טרדתי ותנומתי על משכבי שוממתי ברוב יגוני על דמעת עשוקים, אחינו בני ישראל אלה. אשר מיד עושקיהם כח ישועו מזרוע רבים סטי כזבים. משרבבים לשון רמיה בדבר לא היה ולא נהיה. רוצים לפגום משפחות יקרות טהורות וכשרות בשם רע נאדלי"ר. אשר מעולם לא נראה לו תמונת כל. זולתי קול מחרפים מגדפים בדו הדבר מזדון לבם הרע מחמת קנאה ושנאה. ולזאת נשארה המשפחה ההיא ביחוסה ובחזקת קדושתה ונתרבה למעלה למעלה בכבוד וגדולה. גם נתערבו בה כמה משפחות אחרות חשובות ויקרות. ורוב גדולי דור וחכמי ישראל נתחתנו בה, ועתה לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו כי ימצא בדור הזה אנשים רעים וחטאים אשר להם לב סורר ומורה מבזי תורה, ולא ישמע לקול מורה. דור טהור בעיניו. ופוסל במומיו, מורה רומז וקורץ, פרץ פורץ. יחרץ לשונו. יעוז בגאונו. עבד על אדונו. יתכבד בקלונו. רבו מאד אלה המתפרצים בעלי חצים לצים נואצים. אשר כן ראיתי חמס וריב בעיר שמעתי דבת רבים מגור מסביב יתהלכון כרום זולות לבני אדם באדם דמו ישפכו לנגוע ולפגוע בכבוד המתי' והחיים עודנו. דרי מעלה עם דרי מטה כמה דמים משתפכים ולבבות משתברים בשבר אשר הם שוברים, בשם רע זה אשר ידוע שקרו. לכן באתי להחרים ולנדות אותם הרשעים שיהיו ארורים נארים במארה, מהרה יכרתו שפתי חלקות חלקלקות ולשונם חרב חדה לנדה יהיו נכרתים מארץ החיים. יען וביען כי מאסו דרסו והרסו מצב קדש לחלל בדברי תהו ואבני בהו, והנני מצוה היום בתוקף גזירת נח"ש כל הכתוב ועובר על הפקודים יחולו על ראשו סערת ה' מתחוללת ורבצה בו כל הקללות הכתובים בספר הזה, והשומע ישמע ינוח במנוחות בצל צחות ושובע שמחות. נאם הקטן שלמה בן לא"א מוהר"ר יהודה ז"ל ה"ה:
39
מ׳הקבצו בני יעקב ושמעו בני ישראל גדולים חקרי לב מצדיקי הרבים, כטל וכרביבים. ראשי אלפי ישראל העומדים על משמרת תפארת כותרות להאיר לפני העם בעמוד אש דת למו בכל מקומות מושבותיהם בחצריהם ובטירותם עד מקום דבר המלך מלכו של עולם ודתו מגיע שם. האזינו נא דבר ה' החרדים אל דברו מי האיש החכם יבין את זאת יגידה על מה אבדה הארץ קוה לשלום ואין טוב לעת מרפא. רפה ידינו צרה החזיקתנו מרעה אל רעה יצאנו את אשר לא שערו אבותינו מצאנו כל התלאות. והיה שארית ישראל אחינו בקרב עמים רבים לרמס וטרף ואין מציל, ועתה בשל מי הסער הזה שאל נא אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, הלא רבו כמו רבו המתפרצים קוצים שקצים ורמשים שורצים אפילו באלף אינם בטלים מטילים מום בקדושים אשר בארץ מעולם אנשי השם המה בעלי מעשה מלעיבים במלאכי אלקים עולים במעלות המדות מצויינים, אין בהם עקש ונפתל, אין בהם צמיד פסו"ל נפתולי אלקים נפתלו בחייהם ובמותם ינוחו על משכבותם בשלום בצרור החיים, ואלו עזי פנים שבכל דור ודור פוסלים במומן דוברים ש"ר נאדלי"ר על צדיק עתק בגאוה ובוז, ירהבו נער בזקן ונער קטן נוהג במשפחות הגונות ויקרות מוכתרים בכתר תורה עמודי הארץ נשען עליהם להביא ולהוציא דבתם רעה אל אביהם בקבר לכרות עולל מחוץ בחורים מרחובות בתולותיה נוגות במשוך התוחלת באין לה דמים תלת על חד להעלה, לא לקחו מוסר סרו מהר מהדרך דרכי ה' מיוחסין לזרעיה דאברהם כולו זרע אמת ברך ה' מרגזים להעלות בריבם מוציאים יקר לזלות, ארץ אל תכסי דמם נשפכו כמים באזיל סומקא וכו' הנמצא שופך שם נקי גוזל וחומס ועושק כזה. ורבים מראשי העדה ועיני הקהלה יושבים על מדין שומעים בזילותא דרבנן ושבידם למחות ואין מוחה להם, אוי להם ולנפשותם כי גדול עונם מנשוא הרבו כושל גם נפל יפול הנופל ובמקום המשפט שם הרשע, הלא על כן השיגוני הלאוני הצרות רבות מצאוני כדאיתא במסכת שבת (קל"ט, א') רבי יוסי אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל הפורעניות לא באות אלא בשביל דייני ישראל שנאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו וגו', כי מה יתרון לבעל הלשון חץ שחוט לשונם תצמיד מרמה מי בהם יגיד זאת וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו, אין זה כי אם רוע לבבם מכת מדברי שקרים מרחיקים עדותיהם טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם והיה להם העקוב למישור הלא נכתב ונכת"ם עונם בהם. משחתם בהם מום בם מחללים שרי קודש ישראל נותנים לגידופים לעייל פילא בקופא דמחטא, הלא למשמע אוזן ידאב נפש השומע ישמע, ומי חכם וישמור אלה לבלתי יוציא חמ"ה מנרתיקה להפילם חללים חללים למען יכחידום ולא יזכר שמם כי אם לאלה ולקללה בקרב עמי הארץ, ועל נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו לגודל עוצם חילול השם וכבוד התורה ולומדיה בחץ שחוט לשונם בהבל פיהם וריק והבל מצינור אופל סדרים באושים מבאישים בשרשים, מבורים נשברים, פורים ראש ולענה והם הלולים בכלים מכלים שונים, ובעריות לא נאמנו כי חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, ועין רואה סרח העודפת מחרפת מערכת אלקים חיים, ואוזן שומעת דברי שוא ידברו עתק לא לרצון לפני ה' כי משאות שוא ומדוחים כסוחים מונחים פוסחים על סעיפים נרפים הם נרפים למען ספות התועפות תועבות שדופות קדים, בהגלות נגלות מכלות עינים וכמתלהלהים מורים חצים בכרם ה' צבאות ופורצים גדרו של עולם, בינו נא זאת אתם הזקנים בינו שנות דור ודור הנמצא כזה. ועל הכל השדכנים סרסורי עבירה אינון סרים סוררים הולכי רכיל משחיתים המה כסף נמאס קראו להם כי מאס ה' בהם, כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו למען עשות את אשר זממו, וגם על אשר לא היה ולא יהיה מחפשים ומדמים מילתא למילת' עד כי ימצאו עילה להטיל בהם ארס יותר מהנחשים השרפים, מועלים מעל בה' יתב' ובחרם שהחרימו הקדמונים רבינו גרשון מאה"ג ובית דינו שלא להוציא לעז על המתים ולספר אחר מטתם. גם במרדכי פר' החובל שם כפולה ומכופלת למקום ולבריות עון מוציאי שם רע יסכר פה הפוערים פיהם לבלי חוק לחוק חקקי און ולכתוב מכתבי עמל לא הביטו ביעקב ולא ראו בישראל ולא שערוהו אבותינו בשום ספר זכרון דברים. הלא גם הם פוסלים את זרעם כי יוציאו שם דבה הזאת ואח"כ הוא מתחתן בם נמצא שפוסל את זרעו ועליו אמרו אוי למי שפוסל זרעו, ועל אלו מוציאי דבה רעה וכיוצא בהם המוציאים מפיהם דבה רעה על המתים הקדושים ואשר עודם בחיים הללו חכמינו הראשונים אשר מפיהם אנו חיים. נוסף על זה הפליגו האחרונים ז"ל בענשם הקשה והוסיפו שבע על חטאת החוטא והעלו גם העלו את דבריהם דברי יושר על הספר איש איש חונה על דגלו מחנה מול מחנה ע"פ התורה וחכמיה, עד אנה לא יאבו לשמוע מקרוב מפי ראשי וקציני הארץ, נתעוררנו ע"פ הכתב הרשום אמת יחדו לנו שאלו ובקשו לעמוד על הדרכים לאמר קשר לכל אשר נאמר קשר למען תת שארית לישראל, יען כי ראו היות הפרוץ מרובה על העומד, גלל כן קמנו ונתעודד בהתאסף פה עם ה' בלב אחד לצאת לעזרת ה' בגבורים בכל תוקף גזירתנו נח"ש עד מקום ידינו מגעת שם להיותנו זריזים זהירים בדבר מצוה גדולה כזאת ולגדור הפרצה למען החיות עם רב כיום הזה, והסכמנו בהסכמה ובאגודה אחת כולנו כאיש אחד. והנה אנחנו מחרימים ומנדים ומאררים ומקללים בכל קללות ותוכחות האמורים בתורת משה ובחרם שקלל יהושע בן נון ואשר קללו בהם חכמינו הראשונים והאחרונים נוסף על החרם רגמ"ה את האיש הרע או אשה בתולה זקן ונער אשר ימרה עוד להוציא מפיו ש"ר הנזכר בפרהסיא או בפירוש או ברמיזה או בקריצה, ארורים יהיו לה' אלקי ישראל אוי להם ולמעשיהם כי גדול עונם מנשוא מי ירפא להם, ארורים יהיו מפי ב"ד העליון ומפי ב"ד התחתון, יפקוד ה' עליהם בחרבו חרב פיפיות הקשה ועלתה באשם וצחנתם והיו דיראון ועפר תחת כפות רגלים, רשעים לא יזכר שמם ולא יעלו לרצון לפני כל בשלחם חצי לשונם שנונים עם גחלי רתמים. לפח יהיה שלחנם ערוך ונח"ש הקדמוני חיווי דרבנן על צוארם כרוך, לא יבאו בקהל בסוד ישרים ועדה, יהיו כדומן על פני השדה, גם להכריז עליהם בכל בתי כנסיות בקלא דלא פסק בכבוי נרות ובתקיעת שופר להחרימם ולנדותם פתם פת גוים ופת כותים גרי אריות בשרם בשר חזיר וחלב הכליות, יינם כיין שנתנסך לפני ע"ז קדר ונביות, ועוד בכמה מעלות כפולות ומכופלות עד תעלה אף ה' באפם לזרא ובערו ואין מכבה או אז יכנע לבבם הערל כי זה דרכם לחוק חקקי און מרמזין באצבעותיהם אצים ברגליהם חוטאים שמו אותותם אותות בדים חרב על הבדים שקר תרמיתם ובוטים כמדקרות חרב וכמחט לבשר חי, בחייהם הם מתים טמאים בגופם ובנפשם, והבדילם ה' לרעה לדיראון עולם ולחרפות יד ה' תהיה בם להומם, מקרב המחנה עד תומם, ימח שמם. ויהיו נצודים במצודות העונשים הנזכרים ובחרם קדמונים הוא רבינו גרשון מ"ה ובית דינו נוסף על זה חרם האחרונים, ובאם היה תהיה לא תהיה איש אשר יבטא בשפתיו לעבור אחד שוגג ואחד מזיד משפט אחד לכלם יהיה ראשונה נלכד במצודה רשת זו טמנו לו ואחת מהם לא יעדר, ובאם אמר יאמר האומר ש"ר ההוא לשוב בתשובה כי פן אז יכנע לבבו הערל יהיה דינו חרוץ להיותו מוכרח לילך אל שלש המקומות ולבקש תשובה משלשה חכמים חכמי וזקני הדור שיהיו בימים ההם בחמשה הארצות האלו פולי"ן גדו"ל פולי"ן קט"ן רוסי"א ליט"א וואלי"ן, המה יפסקו עליו דין מלקות ארבעים יכנו בראשו ועל קדקדו בב"ה ביום הכניסה ואחר כך יפסקו את אשר יראה בעיניהם כפי המבייש והמתבייש. ובאם גם יתן בפדיון נפשו את כל הון ביתו בוז יבוזו לו. ובאם ישנה באולתו ככלב שב על קיאו לא יהיה לו אז שום כפרה בעולם הזה ולא בעולם הבא ולהוסיף עליו כהנה וכהנה כפליים ועשר ידות, ועתה ראו נא אתם הרי ישראל היושבי' כסאות למשפט וראשונה במלכות איש ואיש חונה על דגלו בעדה קדושה ובתוכם ה', אם החרש תחרישו מה תעשו ליום פקודה בהיות שכל מי שבידו למחות ואינו מוחה נתפס ח"ו בעונו. ע"כ קומו נא התעוררו נא לעזרת ה' בגבורים וקנאת ה' תקנאו והיא תעשה זאת, ותסכימו על ידינו וקרא זה אל זה בקשר אמיץ וחזק לבא גם על החתום כמונו היום ואז יעלה העשן בם כעשן הכבשן אין מכבה לאין מרפא. ודי להם בהערה זו. ואתם תהיו נקיים מה' ומישראל. וכל העם על מקומו יבאו בשלום. בשובה ונחת והשקט. והמכניס את עצמו בעובי הקורה. לנקום נקמת ה' והתורה, יזכה לחזות בנועם ולרב טוב הצפון לצדיקים האורה. וכל הקללות והחרמות והעונשים הגדולים והנוראים העלינו על הכתב במגילת ספר יחולו על ראש המדבר ומוציא ש"ר ההוא מאז, ותיכף אחרי שיודע הדבר ע"פ הכרוז יכרוז ע"פ הסכמות החכמים ומנהיגים יסכימו לדברינו כאחת מידידים אשר בקריה נאמנה ק"ק לובלין המהוללה, ומהם יראו וכן יעשו בכל מקום שאחינו בית ישראל עדה קדושה דרים שמה, אלה דברי הבא על החתום היום יום ז' טבת שמ"ח ליצירה. פה עיר הצדק עיר ואם בישראל אלקים יכוננה עד עולם סלה פוזנן המפוארה והמעטירה. נאם אלעזר מיזא מווירמש:
40
מ״אדברים נכונים אמורים הנאמרים למעלה ויפה דנו וכתבו כי כבר ידוע כמה גדול כחה של בושה בדבר קשה ואין הכוונה רק להתכבד בקלון בדברים שקרים, הנה יוציאו מפיהם אוי להם ולנפשותיהם וירבצו עליהם כל הקללות האמורות באמרות טהורות ככתוב ברום השורות, דברי מרדכי נקרא יפה בן לא"א רבי אברהם זלה"ה:
41
מ״בקול שאון מעיר עולה תמיד תנצלה אזני אוזן שומעת תוכחות נאצות מועצות נמרצות כל היום יחרוש החורש און לחשוב מחשבות עול, ישית בשמים פיו יפעור לבלי חוק צודד נפשות במו פיו, כזאבי ערב נכסף לטרוף טרף, אדם יכה בשבט פיו לקדושים אשר בארץ, גם אשר עודם עמנו בחיים כל רוחו מוציא כסיל ויביא דבה רעה שם שמץ ודופי פסול נאדלי"ר, ופי' דבריו ח"ו ממזר, לנגוע בכבוד אלופים ומיודעים אנשי אמת ואנשי מעשה רבים בתורה ובגדולה מבני משפחתם ואשר נתחתנו עמהם גדולי הדור משפחות מיוחסות שבישראל, מהם כהנים לוים. גם רבותינו האחרונים אשר על פיהם אנו חיין החמירו והכבידו בעול ברזל על מרחיבי לשון כמוהו, הלא המה קדושי ארץ הגאון המופלג כמוהר"ר יצחק בצלאלש זצ"ל, והסכים על ידו ראש הגולה אור ישראל הגאון מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל, והאלוף החסיד אשר מנוחתו כבוד בארץ החיים מוהר"ר יוזפא כ"ץ זצ"ל, וז"ל החכם הנ"ל בפסקיו וכו' ונאם אליהו הזקן אף אני אמרתי שיש עלינו לקיים ולגדור גדר ולעשות משמרת למשמרת, עד שאמרו מכין ועונשין לצורך שעה לחסום פי דובר שקר מטיל מום בקדשים לנגוע ח"ו במיוחסים כשירי ישראל וליסוד יסוד מוסד שלא יעמוד כל אחד בשאט נפש לומר אין אלקים ושופטים בישראל חלילה, כאשר נזכר זה בדברי רבותינו הראשונים בתלמוד ובפינות המדרשות ובדברי הפוסקים האחרוני' נוחי נפש שלא להוציא ח"ו שום לעז על משפחות מיוחסות שבישראל, ובפרט על נוחי נפש אשר הלכו לעולמם כי באנו לאגדה דרבי תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כל הכעס עלי למה אמר ליה אתה אמרת שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך, אמר לפניו רבש"ע ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם אמר לו אני אמרתי בנפשותם לא באבותם עכ"ל. והנה שהקפידו בפרט על נוחי נפש, ק"ו מי שפוגע בכבוד חיים ומתים מאחר שראיתם ג"כ פסקים ישנים מהגאון מהר". ומוהרר"ש נוחי נפש שרבים נכוו בגחלתם זו, צריכים אנו לעשות גדר ומשמרת לתקוע יתד אשר לא ימוט, ואף אחרי מותנו לדורות ולדורי דורות שלא יעלה על שום לב אינש אשר בשם ישראל יכונה כו', והיה זה השלום על דייני ישראל, נאם יצחק כהן שפירא בר דוד כהן ז"ל:
42
מ״גאמרו פחותי עמנו על משפחות יקרות כאלו לתלות בוקי סריקי, וחכמים ז"ל אשר בכל דבריהם תמיד לקחו לבחינה אמיתת פרסום ההנהגה וכושר מעשה איתן, במאמר (קידושין ע"א, ב') הני בי תרי דקא מנצו בהדדי האי דקדים ושתיק מיוחס טפי. ואמרו (פסחים מ"ט, ב') לעולם ישא אדם בת ת"ח ואילו היה בתלמידי חכמים ח"ו שום פסול או במשפחה יקרה אשר בה חסידים ואנשי מעשה חבירים מקשיבים היה זה הפך הכלל המונח בידם. אלא שבלי ספק קבלה בידם ויתד הוא שלא תמוט כי בכל מקום נר מצוה ותורה אור יאירו אל עבר בני המשפחה אין כל גופה צריכה בדיקה דלא חשיד הקב"ה דעביד דינא בלי דינא. לא כאלו המשוקצים והמתועבים אשר כי יראו משפחה מיוחסת בתורה ובגדולה והנהגת אנשים ביושר בכל מעשיהם, יתנו בהם עיניהם להביא עדיהם דופי. וכדי לחזק מחשבתם הרעה ירחיקו עדיהם בצד אסתן לדבר נבלה בימים קדומים שאי אפשר להכחישם, ובזה יוכלו לעשות לכל משפחה שבעולם במעשיהם הרעים בענין הפסול הנקרא בלשונם נאדלי"ר. ומי יודע רוב התלאות והצרות אשר ישטפונו מדי יום ויום בשל מי הסער, והנה הראיה שפגם ההוא הנה הוא יאמר בפרט על משפחות יקרות וחשובים וכל המשפחה נמבזה ונמס לא עליהם הפסול ההוא. ועתה מחדש קמו בהם עידי שקר רבו עבדים המתפרצים כמתלהלה יורו זיקים ומות בעלי חיצים באתרא דקביעי וברי הזיקא בבעל פרצות כל תנויי דידהו בנזיקין ועוקצין ושמונה שרצים לשונם חרב חדה שפתם אתם, דועכו כאשר קוצים, ארס"ם ארס ברזל, לתת דופי במטה שלימה וערס רעננה אבותיהם של אלו אנשי צורה מהם יתד מהם פנה תחתם קמו זרע מבורך מעשה אבותיהם בידיהם. ולכן הפוגם בפסול ובפגם הנ"ל ובזרעו ובמשפחתו יאמר ה' לשטן קום לך הנה זה האיש אל שאול ירד אל ירכתי בור שחת ירד אחריו כבודו, ותכבד עליו נחושתו נחש עקלתון, תבואהו שואה לא ידע ורשתו אשר טמן ירדוף אויב נפשו ובקרבו ישים ארבו, קשתותיו תשברנה ובלבו תבא חרבו, לא נין ולא נכד בעמו ולשריד לא יהיה זוכה. יהי דרכו חושך וחלקלקות ומלאך ה' דוחה. כל יום קללתו תרבה מחבירו עד לקברות יובל, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, תולעה ורמה גדודים יעלו עליו כמחט בבשר החי, משפטם בגיהנם שנים עשר חודש. והמכוונים להוסיף בעונש האיש ההוא כדי רשעו ופשעו ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו, וכל מקום אשר דבר כתב זה מגיע אבקש כל הירא והחרד לנקום נקמת הש"י ונקמת תורתו המחוללת מן המשפחות מהר שלל חש בז, כי יחלץ חושים בין דין לדון האנשים ההם מוציאי דבה רעה הן יחיד הן רבים כפי חטאתם כפלים. ובאתרא דמריה קולפא זיינא תלא מרה ביתה יתלו זייניהם קשת נחושה, לשבר גדוף רשע אשר לשונם הגבירו שפתם אתם למען ידעון שדון, ועל כל חכמי ישראל הנוקמים נקמת העלובים ואינם עולבים שומעין חרפתן ואינם משיבין עליהם אמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמש צדקה ומרפא בכנפיה, נאם הכותב ולבו בל עמו טרוד מאוד לוחך עפר רגלי החכמים וסר למשמעתם, בנימין סג"ל:
43
מ״דקול נגידים נחבאו, ראו חתת וייראו, כי באו בנים שאננים עד משבר מפני פה דובר נבלה, ישישו כי ימצאו לגאול בפת פגם בשגם המה זרע קודש מחצבתם, למשפחותם לבית אבותם, על צבאותם יחנו במנוחתם, וא"כ ע"י מחלוקת יצא קול המולה מדברי נבלה, מי האיש הירא את ה' לא יחרד וילפת והנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ינוח שבט הרשע על גורל נקיים, ילעג למו באצבע מורים, המורים בחצים שנונים כוננו יתר. יתר שאת, שאת וספחת זמרת הארץ ואציליה, הגדילו עקב ויעבירו קול, קול דממה ברמה קמה אלומתה, ברוח שפתם אתם, ישענו במשענת הקנה על כל מוצא פיהם דברי שוא בדברי חדודים כמח"ט לבשר חי ורב פעלים עד אשר איש את אחיו ירחיק וחרפה ישא על קרובו. את זה מצאתי ראיתי, מאנה הנחם נפשי. שומו שמים ותבקע הארץ לקולם, מי נתן למשיסה יעקב בנים כשתילי זיתים ששמנם אגור ובתוכם ה', נתונים לעם נבל לעם לועז להוציא לעז און ותרפים וישראל לגידופים. העל אלה יתאפק ה' ולא עליהם תהיה המגפה ומתהום רובצת האלה על קדקדם ומלאכי אלקים עולים מבין עפאים יתן קול, קול ה' חוצב להבות אש גחלים יבערו ממנו בקנאתו על דבר פשע ורשע, קמו תרבות אנשים חטאים רואות את הקולות בהגלות נגלות כאחד הריקים, אויב ומתנקם, הוציא יש מאין, הוליד שטי כזב אין אומר ואין דברים זולת קול. מי לה' אלי לעבדו שכם אחד, יבגוד איש באחיו לטמא בשפתים בני ציון היקרים בשקרים וכזבים והנה כואבים. ובאמת זה עוד רבות בשנים קרוב לששים, שמעתי מפי הגאון המופלג מהר"ם בראק שהיה זקן מופלג מאוד שהעיד ששמע מפי זקנים, שכל מי שירצה ע"י הענין הזה לפגום נוח לו שלא נברא, ואם הוא בפניו אין לו חלק לעה"ב, ואם הוא שלא בפניו או ברמז או בקריצה שהשומע יבין היות הכונה על הענין הזה, הרי הוא בכלל ארור מכה רעהו בסתר ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה ולא יאבה ה' סלוח לו כי יעשן עליו אפו אחת ועברה שתים ושבעתיים יוקם, ומאספנו אלקי ישראל יואל גואל לשלוח עם אליהו התשבי, לטהר ימהר יחיש מעשה ה' כי נורא הוא. אזי יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים, כה דברי מעתיר הצעיר נרצה לעבוד עבודת הקודש אלעזר אשכנזי:
44
מ״המי אני לבא הלום במקום גדולים לעמוד וראוי לאיש כמוני לקיים בעצמו ראוני נערים ונחבאו, ומכל מקום אמרו חכמים (ברכות י"ט, ב') במקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב. וראוי לכל בר נש לדחוק את עצמו לבא לתוך המנויין להיות נוטל גם כן את חלקו במצוה זו, באפושי גברא לחזק הבדק, ולהיות גזירתו גם כן על אלו האנשים מוציאי דבה רעה על משפחות מיוחסות כנ"ל, ועונשם חרוץ כנ"ל, אלה דברי הקטן והטפל יוסף בן יצחק ז"ל איש גינצבורג:
45
מ״וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, גם אני הצעיר בא ללמד על הכלל כולו באתי ולעייל בפילא דמחטא. ואלה מוסיף על דבריו כי כי אם יש ח"ו לחוש לזה לא הנחת בן כשר לאברהם אבינו, בכן על כל הדברים האלה הנני מסכים לכל הגזירות הנ"ל על כל איש ואשה אשר יוציא לע"ז הנ"ל, הן על הכלל הן על הפרט, ולאפס הפנאי אקצר, נאום הצעיר זעיר שם אורי ליפמאן חפץ בכמוה"ר ישראל המכונה זעליגמן חפץ י"ץ כתוב פה גניזין:
46
מ״זבהיות צעקת אנשים באה על מקצת אנשים מקצה המחנה מוציאי דבה רעה שם שמץ פסול דופי נאדלי"ר, ומטילים מום בקדשים לפגוע בכבודם, והמצורפים אליהם אשר עודם בחיים הם היום עמנו, ואשר כבר חלפו והלכו לעולמם. הנה אנו מחרימים ומשמתים ומנדים נדוי חרם ושמתא וארור וקללה בגזירות עירין ובמאמר קדישין בחרם בית דין עליון ובחרם בית דין התחתון ומאררין ומקללין בכל הקללות והאלות הכתובים בתורת משה ובחרם שהחרים יהושע בן נון ובקללה שקילל אלישע את הנערים ובאלה שקילל את גחזי נערו ובקללה שקילל הכהן את האשה לנפיל ירך ולצבות בטן, ואסכרה תהא מיתתו וכרות יכרת מקרב עמו, אשר ידבר את שם רע הנ"ל על איזה איש או לקרוביו או לבני משפחתו ולכל המצורפים אליו, ואפי' ברמז רמיזה בעלמא או בקריצות או בעקימת דבריו, אז יחולו על ראשו עונשים הנ"ל ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, וכל הקללות נדוי חרם שמתא הנ"ל, וגם יהיה מופרש ומובדל מכל קדושת ישראל עד אשר ישוב מדרכו הרעה ויקבל עליו את גזר דין הנפסק ונחתך על פי מורים כמבואר וכתוב במגילת ספר הלז, את הכל יעשה ויקיים ולא יפול דבר ארצה וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יזידון עוד וכו'. גם אני גוזר בגזירת נדוי חרם ושמתא על דייני ישראל שבכל קהל וקהל שיזמינו שלשה ויעמידו בימין צדקו של אותו האיש שדבר עליו סרה וכל הנלוים אליו להכריח לכוף את סורר ומורה אשר יעמוד ולא ירצה לשמוע אל דברים הנ"ל וללכדו במצודות כל העונשים הנ"ל ואחד מהם לא יעדר בלי שום איחור ועיכוב, ואדרבה כל המוסיף הרי זה משובח ותבא עליו ברכה. נאום אברהם בן מוהר"ר מרדכי ז"ל: (עד כאן דברי האלופים על הוצאת שם רע וזאת היא תשובתי):
47
מ״ח"ישבתי וראיתי דמעות העשוקים, "הנאנחים ממעליבים ושותקים, "והנה בא אלי שועתם ממרחקים, "דמיהם ודמי זרעם נואקים, "הוכו בדברי נרגן ובהם נזקים, "בשוט לשון מוכים ולוקים, "נספים בלא משפט וחקים, "בדברי שקר ישעו ומחזיקים, "צאצאי ישראל בלשונם הרע מדקים, "למדו לשונם דברים רקים, "אמרו ללשוננו נגביר מי אדון בשחקים, "לירות במסתרים תמימים וצדיקים. לכן רוחי אעורר בקרבי, כאיש גבור מלחמות יריע אף יצריח, וארים כשופר קולי להשמיע אל כל גלות ישראל. ומי יתן לי שאגת אריה וקול שחל שאוג אשאג להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. כי כאשר האדם ישקול בדעתו עון הזה אשר בישראל הוא יחרד לבבו ויתר ממקומו, כי בדבור אחד מוציא דבה ולעז על רבבות ישראל חיים ומתים. ועל הכל שאין איש בעו"ה בדור הזה מוחה, ויותר הפלא ופלא להוציא דבר שקר שאין לו ידים ורגלים לא שורש ולא ענף, רק עיקר בנינו על עמל וכעס שחוק והתול של בעלי הדבה, לומר כי בן היה נושא אמו בבלתי הכרה. התשכח אשה עולה ואת בן בטנה לא תזכרנו, שומו שמים על זאת, ואלו היה הדבר מקובל מאיש חסיד ובעל מעשים הי' ראוי לומר הלא רוח שקר ועועים מדבר בו, כי כל מעשה שלא נמצא לו חבר וריע הוא לבדו דבר באין ספק שמו נעדר, שלא נשמע כיוצא בזה מעולם. אך ראשיתו הוא בעלי הדבה ושורשו שורש צפע נחש הקדמוני, הם אנשים בורים מכל חכמה עמי הארץ אשר דרכם זה כסל למו קולם כנחש ילך ורוכבם סמאל, הם בני אדם מדמים עצמם חכמים מסמאים עיני הבריות ומתעים אותם, אומרים טליתך צח ומצוחצח השמר לך לבלתי התגאל. ותחת אשר היה להם לבער להכרית לשון שקר, הם מחזיקי דבה ומתעים בני אדם בדברי תוהו, וישימו תורת הלשון תורתם והוצאת הדבה חכמתם, מורים באצבע ושלח און, וכל זה מפני שהם ערומים מכבוד התורה, רוצים להתגבר בקלון החיים והמתים להיות להם לכבוד ולתפארת ויעטו כמעיל בשתם וקללה כמדם וישוב במחשבתם עליהם, כי כך פסק שמואל דיניהם (קידושין ע', א') כי הפוסלים שם פסול עליהם וטומאתם עמהם, אך כל איש צדיק חכם בסודם לא בא נפשו ולא עלה על לבו כזבים אלו, וא"כ ח"ו לא תהיה משפחה כשירה בישראל אשר לא עלה עליה הכורת הוא הלשון אשר לא הטיל בה נחש הקדמוני זוהמא, כמו שאזנינו שומעים ולא אחד. אך הדבה הנזכרת יותר עמי הארץ מסרכי סרוכי, ולא בשביל שיש לדבה זאת פנים יותר כי לו פנים קלקול וקול שוברו עמו כמו שאמרנו כי אין בכל הוצאות דבה דבר שאין לו יד ורגל כמו זה, רק כי דבה הזאת מעמיקים בעלי לשון הרע בכמה לשונות ורמיזות ומליצות משונות זו מזו והם כמדקרות חרבות עד כי ירא האדם ממדקרות חרבות שנונות, ויהי לאות ולמופת לבני מרי ולכל איש רע ובליעל. ולכך בעלי הדבה ביותר מסרכי סרוכי בזה, עם סבה אחרת מצורף לזה, כי הרה עמל וילד שקר במקום אשר שם גסות החומר וארץ לא מטוהרה ולא גושמה ממקור החכמה אשר אין זה פריו. ואלה תולדות הלשון פתי יאמין לכל דבר הבל ושבוש כי אין להוצאת הדבה הזאת שום פנים כלל, ולא היה צריך לדבר מזה כלל ולהביא ראיה לבטל דבר זה, וראוי שיאמר על מי שבא להוכיח ולברר הדבר שהוא מן המושכלות הראשונות וירצה לברר בראיות ובהוכחות שאותו אדם נחשב לפתי כאלו אין אצלו מושכלות ראשונות ידועות בעצמם מבלי ראיה והוכחה. אך במה שלב האדם מלא הוללות מעצים עיניו מראות האמת וחשכו עיני שכלו עד כי ישים האור לחושך והמתוק למר, עד כי הורגל נפשו החסירה להכחיש המושכל ראשון ידוע לכל אדם עד שצריך לברר אליו אף המושכלות הראשונות, ולכך אף כי הדבר הזה אין צריך ראיה והוכחה לאיש משכיל אך לבני אדם קצרי השכל מאמינים לכל דבר צריך ראיה ובירור:
48
מ״טבמסכת גיטין בפרק המגרש (גיטין פ"ט, א') ת"ר בעולה אין חוששין לה נשואה אין חוששין לה כו' שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה שפחה אין חוששין לה ממזרת אין חוששין לה הקדיש פלוני נכסיו הפקיר פלוני נכסיו אין חוששין להן, ובספר רב אלפס חלוצה אין חוששין לה ע"כ, מוכח מהכא דקול ממזרת אין חוששין ולא הוי מידי. והא דפי' רש"י ז"ל בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ו, א') אמתניתין הנושא אשה צריך לבדוק אחריה ד' אמהות כו', ובגמ' אמר רב חמא בר גוריא משנתנו כשקרא עליו ערעור ופי' רש"י ז"ל כשקרא עליו ערעור, אין צריך בדיקה אלא א"כ קראו עליו שני עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול, ומשמע דיציאת קול הוי מידי, וקשה לדבריו דכאן אמר בהדיא דקול ממזרת אין חוששין לה, ובודאי אין דעת רש"י ז"ל דיציא' קול נקרא ערעור, א"כ הא דקאמר בפרק קמא דגיטין (ב', א') אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ופריך ערעור דמאי אילימא ערעור דחד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא ערעור תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ע"כ, והשתא לפי' רש"י ז"ל דלמא הא דקאמר אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, היינו ששנים מעידים שיצא קול דהשתא הוי ערעור תרי, ולא קשיא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ששני עדים הראשונים לא העידו רק על יציאת קול ולכך יתקיים בחותמיו בשני עדים גמורים וסמכינן על הנך שני עדים אחרונים. אלא בודאי פשוט דלא הוי קול מידי בשום דבר, לפסול על ידי קול. אבל דעת רש"י דהוי קול מידי, לענין זה שצריך בדיקה בד' אמהות וקול זה לא הוי לפסול אלא להצריכה בדיקה לכתחילה כיון שיכול לבדוק למה לא יבדוק, אבל לפסול בודאי לא הוי קול מידי דהא אמרינן הכא בהדיא ממזרת אין חוששין לה וכו':
49
נ׳אבל הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהלכות אסורי ביאה והביאו אותו הטור לפסק הלכה אין דעתו שיהיה הקול מועיל אפילו להא מלתא דענין בדיקה, ופי' הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דהיכי שקרא עליו ערעור צריך בדיקה היינו שהעידו שנים שנתערב בהם ממזר ע"כ, ומשמע דוקא בהאי גוונא שמעידים העדים שנתערב פסול במשפחה בודאי דזה ודאי הוי ערעור לבדוק ד' אמהות, אבל קול לא הוי מידי כלל ואין צריך אפי' לבדוק, ומכל מקום רש"י לא קאמר דמהני קול רק שיש לו לבדוק לכתחלה לכל הפחות ולא דסבר כלל שיהא שמץ פסול בקול. מ"מ דברי הרמב"ם ז"ל והטור נכונים וברורים ואין ספק בהם דלא הוי קול מידי אפי' לענין חששא, חדא דהא הכא קאמר ממזרת אין חוששין לה, משמע דלא הוי חשש כלל ואפי' לענין לבדוק בד' אמהות דאל"כ לא הוי ליה למימר אין חוששין לה, ועוד כיון דאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים והנך שנים מוכח בפ"ק דגיטין דהוי עדים גמורים ולא בקול וכמו שהוכחנו למעלה, א"כ הכי נמי כיון דקאמר משנתנו כשקרא עליו ערעור ג"כ פי' ערעור דהכא כמו כל ערעור דצריך שנים עדים גמורים ולא בקול דאין ערעור פחות מב' עדים גמורים. והא דתנן (גיטין פ"ח, ב') יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת וא"כ חוששין לקול, הרי פי' רש"י דקלא דמתניתין היינו שאומרים היום נתקדשה פלונית ע"כ, כלומ' כי מה שחוששין לקול דוקא כאשר הקול יוצא כי היום נעשה דבר זה אז חוששין לקול, אבל שאר קולות לא עלה על דעת האדם לחוש. והא דאמרינן בפרק ב' דכתובות (כ"ו, א') דנפיק עלי' קול דהוי בן גרושה ובן חלוצה ומחתינן ליה ואתא עד אחד ואכשר ליה, ומשמע מזה דבקול מחתינן ליה ופסול מן התרומה. זה אינו שהרי הרשב"ם ז"ל פי' בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב, א') בהדיא אהך מילתא גופי' וז"ל ונפיק עלי' קול דבן גרושה ובן חלוצה קול בעלמא ולא עדות ומחתינן עד שיבדקו את הדבר שמעלה הוא בכהונה עכ"ל, הרי לך כי אין זה פסול כלל לפסול ע"י קול רק דפסלינן ליה שלא יאכל בתרומה עד שיבדקו אם יש ממש בקול דשמא מיד יודע לנו שהוא אמת, ובודאי אם לא נוכל לדעת כגון שאין לו מכירים בודאי לא מפסל, רק לענין הא מלתא דשמא מיד יודע לנו שהוא אמת ולכך מחתינן. ואף גם זה כתב הרשב"ם ז"ל דמשום מעלה שעשו בכהונה בלבד מה שבודקין אחר הקול דשמא יודע לנו מיד שהוא בן גרושה ובן חלוצה. ואדרבה מהתם יש להביא ראיה דלא הוי קול מידי, דקאמר התם בנפיק עליה קול דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואתא עד אחד ומכשרינן ליה ואתא תרי סהדי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ומחתינן ליה, משמע דוקא דאתו תרי סהדי ואמרי דבן גרושה הוא אז מחתינן ליה אבל אי אתא חד סהדא לא מחתינן לי', ואי קול הוי מידי אפי' אתי חד סהדא נמי נוקי עד אחד נגד עד אחד ונפסל אותו בקול שיצא עליו דהוא בן גרושה ובן חלוצה מעיקרא, אלא קלא לא הוי מידי רק לענין זה שמא יודע לנו מיד דהוא בן גרושה, ואם לא היה רק עד אחד שאמר שהוא בן גרושה אז נוקי עד אחד נגד עד אחד ונשאר כשר דקול לא הוי מידי כלל רק לבדוק הדבר, כמו שפי' הרשב"ם ז"ל בהדיא דלא הוי קול מידי רק לבדוק:
50
נ״אומזה אתה למד כמה גדול עונש החטאים בנפשותם המוציאים דבה על המשפחות בקולות, ולא בקולות אלא בהברת רעועה ושבורה שאין בהם ממש, מוציאים דבה על משפחות גדולות ומבזין את החיים ואת המתים בדברי הבל שלא נמצא לו סמך ולא סברה ולא טעם וריח. והא דתניא בפ' ב' דכתובות (כ"ח, ב') נאמן התינוק לומר משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה, א"כ שמעי' דהתינוק נאמן לומר מה ששמע מאביו. דודאי אין זה ראיה כי כבר אמרנו דלקול ליכא למיחש, אבל הא דתני נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא היינו שהתינוק אומר כך אמר לי אבא שהוא יודע בודאי ולא שהתינוק אומר כך אמר לי אבא משפחה זו קול יש עליה שא"כ לא שבקת משפחה כשירה בישראל, אם כן הך ברייתא לא שייכת ולא נוגעת לנדון זה. והר"ן ז"ל הביא על הך ברייתא דברי הראב"ד ז"ל שכתב שהקטן נאמן משום דאית ליה קלא יתירא ומפרסמא ליה מילתא ולא מחלפת ליה ואי הוי תרי פסלינן לה אפומייהו ואחד חיישינן לה, ומשפחה זו כשירה אי תרי נינהו מכשרינן לה אפומייהו אע"ג דהוי קיימת בחזקת פסולות ע"כ. ודחה הר"ן דבריו וכתב דהא דתינוק נאמן לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה משפחה זו כשירה, איירי במשפחות הכהנים שיצא עליו חשש פסול ואותה משפחה נחלק לבתי אבות, וקאמר שנאמן להכשיר משפחת בית אב שיעיד ויאמר אותו חשש הוא על בית אב פלוני ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכין על עדותו. אבל לסמוך על עדות ששמע מאביו זו אינו והלא אביו עצמו לא היה נאמן דהא קי"ל אין ערעור פחות משנים אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. הנה פי' הר"ן הך בריית' דאינו נאמן לאסור רק להכשיר ובודאי לא שייך לומר שיהיה דעת הראב"ד ז"ל שיהי' נאמן התינוק לפסול, שדבר זה אין שייך לומר, דהרי הראב"ד ז"ל כתב ומשפחה זו כשירה אי תרי נינהו ו מכשרינן אפומייהו אע"ג דהוי בחזקת פסלות. ומדלא אמר ג"כ דפסלינן כאשר הם שנים אע"ג דהוי להו חזקת כשרות, ש"מ דזה לא הוי מידי כי אם יש כאן חזקה לא פסלינן כלל דאין כחו לפסול. ומהר"י קארו ז"ל כתב בטור ח"מ סי' ל"ח דאיירי שהקטן אומר שאביו אמר לו משפחה זו עמדה בדין והוכשרה או פסלה ב"ד משום דמילתא דמפרסמא וכגלוי מילתא בעלמא הוא ע"כ, ובודאי גם כן ר"ל כאשר אין כאן שום חזקה למשפחה כהאי גוונא הקטן נאמן אבל כאשר יש כאן חזקת כשרות אין לומר כך כלל, וגם מדברי הראב"ד לא מוכח כך כמו שאמרנו. ויותר נראה מה שכתב בטור שהתינוק נאמן לומר משפחה זו פסולה איירי לענין להכשיר אותו לתרומה דרבנן כמו שכתב הר"ן, ואיירי במשפחת כהנים שיצא עליה חשש פסול וסומכין על עדות הקטן לתרומה דרבנן. ומה שכתב מהר"י קארו ז"ל שאין דרך הטור להביא מילתא שאין שייך בזמן הזה, אין זה כך והרי בסימן ג' כתב מי שאמר בזמן הזה שאני כהן אינו נאמן וכו' ואפי' להאכיל אותו בתרומה בזמן הזה, הרי שכתב דין אכילת תרומה בזמן הזה, והרי בי"ד כתב ג"כ הטור הלכות תרומה דרבנן לכך כתב הטור זאת הברייתא. ותדע לך שכך הוא דעתו דהא הרא"ש ז"ל שהטור הולך בעקבותיו תמיד השמיט ברייתא זאת לגמרי ולא הביא רק המשנה ואלו נאמנין בגודלן וכו' מפני דאיירי במלתא דשייך בזמן הזה, ואלו הך ברייתא נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה משפחה זו כשירה לא הביא כלל. אלא שדעת הרא"ש ז"ל דאיירי לענין תרומה דרבנן והרא"ש ז"ל לא כתב הלכות תרומה דרבנן, אבל הטור כתב בי"ד הלכות תרומה, וא"כ למה כתב מהר"י קארו ז"ל שאם כוונתו של הטור לפסול אותו מן התרומה לא כתב דבר הבלתי נוהג, והרי בי"ד כתב הלכות תרומה דרבנן. ויותר מזה הא דתניא וכולם אם היה גוי ונתגייר אינו נאמן והיא סיפא דהך ברייתא של נאמן התינוק לומר זוכרני בפלונית שיצאת בהינומא והמקום הזה בית הפרס, כל זה הביא הרא"ש ז"ל בפסקיו והשמיט רישא דברייתא ש"מ דסבר ליה דרישא איירי לענין הכשר לתרומה ואינו נוהג בזמן הזה, ודבר זה ראיה ברורה ונאמנה כי דעת הרא"ש ז"ל דלא איירי ברייתא זאת רק להכשיר אותו בתרומה בזמן הזה וכמו שפרשנו למעלה ואלו איירי לענין פסול היה מביא אותו הרא"ש ז"ל ג"כ, וזה דרך הרא"ש בודאי. ואין להאריך בדבר דאין ענינו לנדון שלנו כלל כמו שאמרנו, דאין נדון שלנו רק בקול בלבד דלא חיישינן לקול כמו שהוא נדון דידן, אבל הך ברייתא איירי בעדות גמור. ויש מן הכסילים אשר לא ידעו פירוש משנה אחת או ברייתא, ומכ"ש שאין מבינים פירוש דבר אחד בתלמוד מחזיקים בידיהם דברים אלו עד שעצומים כל הרוגיהם ורבים חללים מפילים. ולא שהיה צריך ראיה ודין לדבר הזה, דודאי לא מבעיא שלא נקרא דבר זה בשם קול כי הקול היינו דוקא כאשר אומרים פלוני שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים וזה נקרא קול, אבל דבר זה לא נקרא רק הברה. וענין זה שאנו מדברים בו אין ראוי להיותו נקרא הברה ג"כ רק שנראה שחוק והתול של מוציא דבה כמו שזכרנו למעלה. ולא באנו להודיע רק כי לא מחשבות חכמים מחשבותיהם ולא דרכיהם דרכם, ובודאי כי אלו בני אדם הלוחשים לא ידעו משנה ולא ברייתא וכ"ש שלא ידעו דבר בתלמוד. לכן אנחנו גוזרין בגזירת ב"ד עליון ובגזירת ב"ד התחתון על דעת המקום ועל דעת הבריות, על כל איש ואשה שלא יוציאו עוד שם פגם של נאדלי"ר על שום אדם מישראל, לא ברמז ולא בפירוש לא מכלל לאו ולא מכלל הן כמו שדרכן של מוציאי דבה לכסות ולהעלים דבתם בדברי חדודים, לא בפניו של המתבייש ולא שלא בפניו ואף בחדרי חדרים עם אחיו וחביריו לא יוציא דבה זאת. כלל הדבר אם יובן לבני אדם דברי המוציא דבה שרצה לקנתר ולבייש אף ברמז רחוק, יהיה בחרם בנדוי ובשמתא באלה ובקללה הכתובה בספר התורה, ותכף ומיד כשיצא מפיו הדבור שממנו נשמע הדבה הזאת יהיה נלכד בחרם בנדוי ובשמתא וממנו לא יצא. ויהיה לו דין העובר על החרם שנקרא חשוד על השבועה כדפסק ר"ת והרא"ש ז"ל, ויהיה פסול לעדות ושבועה ויהיה מובדל ומופרש מכלל ישראל. ואנו גוזרין על כל ש"צ בישראל שלא יוציא אותו בתפלה ובשום דבר קדושה. ועוד אנו גוזרין על כל דיין בישראל שכאשר יהיה נתבע מוציא הדבה הזאת לפניו ויסכים דעתו של דיין שהיה מכוון הנתבע אל דבה זאת, שיאמר לו הדיין הרי את נלכד במצודת החרם ולא יהיה מתיר לו כי אם ע"י שלשה חכמים זקנים בעלי הוראה אנשי השם. אך יפרסמו מה שעבר חרם ברבים תחלה ואחר כך יפרשו תשובתו ותקונו במה שמעל ועבר חרם וגזירה. אך אם יש שורש פורה ראש ולענה יאמר בשרירות לבי אלך לשוני אגביר מי אדון לי כי זרועי רמה, או אעשה בהעלמה, יהי שמו נמח מן האדמה, יהיה לזעוה ולשמה, וזכרו יכרת מן החיים, ויהיה לחרם מתחת שמים, עורי צפון להפתח משם אליו רעה, ויבא מתימן אליו חלחלה וזעוה, ממערב יחשך לו חושך צלמות ולא סדרים, ממזרח יזרח לו צרעת ממארים, מלמעלה יפקד עליו קללה, מלמטה יצמח לו רתת וחלחלה, אוררי יום יבעתוהו, משחיתי לילה ישרשוהו, מ"ט קללות שבתורת כהנים יבואוהו, צ"ח קללות שבמשנה תורה ירדפוהו, גם כל חלי וכל מכה אשר בתורה לא כתובה, ירדפו אותו עד חובה, יען וביען אשר הוא חוטא ומחטיא את אחרים בפשעים וזדונים, ללמד בני יהודה קשת לירות חצי שנונים, לשלח מדנים, ולכך שמו וזכרו יכלה כעננים, וב"ד עליון יבערו הקוצים מן הגפנים, יתמו חטאים מן הארץ ורעים עוד אינם, ואז הלל הכל עונים, והשומעים לדברי מורים, ומדברי נרגן נזהרים, הם וזרעם וזרע זרעם יעמדו לדור דורים, ויזכו לבנין אריאל בראש הרים, דברי המדבר דברים ברורים. יהודה ליואי בן לא"א בצלאל זלה"ה:
51
נ״באחרי רואי אלופים שבאו על החתום על דבר שהוא הגון וראוי מצד עצמו, ר"ל על המוציא שם רע דבה על חבירו לומר עליו נאדלי"ר והוא דבר שאין בו ממש והבל והתול, והאלופים הטילו על אותו המוציא עונשים הרבה וגזירות נדוי חרם שמתא. אמרתי אנכי ח"מ לבא ג"כ לפרוט ולהחרים ולחרוץ עונש הדבה ושם רע הזה. מאחר שהדבה הזאת ידוע לכל בר דעת שהוא הבל והתול ודבר שאין בו ממש כלל וקשה לצייר בציור השכל, ומאחר שהמוציא דבה זאת אין לו חיך לטעום והוא כסיל כי הוא מצייר דבר שהוא חוץ לשכל, אמרתי אף אנכי תולעת אענה את חלקי בזה להטיל ולשדי גודא רבה על המוציא דבה זאת. והנני קורא על המוציא הזה בשופר תרועת שברים, בגזירת ב"ד העליון וב"ד התחתון, בגזירת עירין ובמאמר קדישין, שיהיה מאורר ומקולל בקללות אלישע בן שפט ויהא מנודה ומוחרם בחרם יהושע בן נון ופתו כפת כותים ויינו כיין נסך ובשרו כבשר חזיר וספריו כספרי מינים וקוסמים, ובספר יורדי גיהנם יכתב ובעדת רשעים יאבד וקשת זרועותיו תשברנה. וכל המקיל בנדוי ובחרם הזה יתפקד בעונשו כמותו. והמקנא להחמיר לתת הקולר בצואריו, צור יעק"ב יפרוס עליו שלומים כחפצו וכל עדת ישראל יהיו טהורי' ונקיים מעונותיו ומהקללות המאוררים האלה. ותמיד יהיו המוציא דבת הבל והתול זה נלכד בעונש הנ"ל עד שיתקן אשר עוות בפני שלשה חכמים זקנים בעלי הוראה אנשי שם אז יתירו לו החרם והקללות ויתקנו לו התשובה הראוי להמציא הדבר הזה. והשומע אל החכמים ישפות לו שלום, והעושה במרומיו שלום יטע בו אהבה ושלום לתת לו מקום שלום כי אחרית לאיש שלום. וכל העם על מקומו יבא בשלום. נאום תולעת יעקב בן לא"א משה ז"ל הדר לע"ע בק"ק אויסטרליץ:
52
נ״גיסוד מוסד היה. וברית לשפתי כרותה. סיג הוא להלכה פגם לבל יטיל במשפחה. זרע קודש המעוטרה. אוי ואבוי למזכירי' שם נאדלי"ר הזה. הן בפירוש או בקריצה ורמיזה. ישתרבב לשונם כי דבר סרה. ואחריתו יהיה מרה. לעמוד על זאת השמועה. מכל קצין ושוע. אם נודע להם דמות או תמונה. ולא מצא במקום להשענה. כי אם לשון רמיה שנונה. אוי להם על שהוציא בזה ראשונה. לא ידעו כי מרה יהיה באחרונה. בכן קול כשופר ארימה. להריע תרועת מלחמה. ובאויבי השם אתן נקמה. להצריח נגדם ביד רמה. ונדינו והחרמנו בגזירת ב"ד העליון ברמה. וכנחש מאכלו אדמה. תהיה לאיש ההוא לשריפת נשמה. לקללה ולשממה. כל המזכיר שם נאדלי"ר בגלוי או ברמז יהיה לזעוה. והשומע ישחק לו השעה. ולא יירא מהשמועה רעה. ויתברך מברוכים עילאה. כה דברי הטרוד משלוה. יוסף זונדל בכמ"ר מרדכי י"ץ:
53
נ״דהתבאר לך למעלה גודל כח הלשון להמית ולהחיות, ובארנו כי מפני גודל כחו עשה השם יתברך לאבר הזה שלא יהיה כמו שאר אברים שבראם השם יתב' בכחם שיהיו זקופים ומבחוץ, אבל הלשון נברא שוכב ומבפנים, שאם היה נברא בכח אז לא היה אפשר שיעמוד מפני כח הלשון. וכל זה מפני כי הלשון בו הדבור שהוא שכלי והוא יוצא לפעל המעשה, לא כמו המחשבה אף שהמחשבה היא שכלית אין המחשבה היא יוצא לפעל הנגלה, אבל הלשון הוא דבור שכלי ויוצא לפעל, כי הדבור מעשה נחשב כמו שידוע ולכך אין ראוי שיהיה נמצא הלשון בגודל כחו, רק בענין שאמרו ז"ל במדרש כמו שהתבאר למעלה. ועוד כי מה שהלשון הוא בפנים וגם נברא שוכב מורה זה על מה שאמר הכתוב (משלי י"ח) החיים והמות ביד הלשון, כי מפני שהלשון כלי לדבור השכלי ואין האדם מוכן לזה שיהיה אצלו השכל בפעל הגמור, רק אין השכל נמצא אצל האדם בפעל הגמור, לכך הלשון שבו הדבור השכלי אינו נמצא בגודל כחו שיהיה נמצא אצל האדם בשלימות הגמור, ולפיכך נברא שוכב ונברא בפנים. וכל זה מפני שאינו בשלימות, ומפני שאין נמצא הלשון בשלימות הגמור לכן דבק בלשון ההעדר והחסרון ג"כ וזהו המות, וכמו שאמר הכתוב החיים והמות ביד הלשון. כי החיים ביד הלשון כאשר הלשון הוא הדבור בפעל, וזהו עצם החיים כמו שתרגם אונקלס ויהי האדם לנפש חיה והוה באנשא לרוח ממללא, וכמו שאמרו ז"ל (עירובין נ"ד, א') חיים הם למוצאיהם אל תקרא למוצאיהם אלא למוציאיהם למוציא אותם בפה וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה. וכל זה מפני כי ראוי לכך הדבור שהוא החיים כאשר דבק בתורה שאז יש לו החיים הארוכים לכך החיים ביד הלשון. ומפני שאין המעלה הזאת לאדם בשלימות הגמור דבק בו ההעדר גם כן, ולכך המות ביד הלשון. הנה מה שהלשון הוא שוכב והוא בפנים הוא מורה מעלה, ומורה ג"כ חסרון, שמורה מעלה עד שמעלתו אי אפשר להיות בשלימות לגמרי, ולכך הוא בפנים, ונברא שוכב כי זה מורה על בלתי השלמה, ודבר זה עצמו הוא החסרון כאשר אינו בשלימות דבק בו ההעדר והחסרון, ולכך בידו החיים והמות. ולעיל ג"כ נתבאר כי מה שהוא בפנים והוא שוכב, מורה ג"כ מעלה בענין אחד כי אי אפשר לפרש מדת הלשון וענינו וגודל כחו לחיים ולמות, וכל הדברי' אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים הגודל מענין הלשון ופעולת הלשון לרע ולטוב:
54
נ״הובפרק אלו נאמרים (סוטה ל"ה, א') וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', אמר ריש לקיש מלמד שמתו מיתה משונה, אמר ר' חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תרסתאי מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טבורם והיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים בטבורם ומטבורם נכנסים בלשונם, רב נחמן בר יצחק אמר באסכרה מתו. ופי' ענין זה דאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מ"ה, ב') ורו אדם נוצר דומה לאילן שמשלח שרשו אילך ואילך, נמצא כי הטבור הוא באדם כמו שורש האילן אשר משלח פארותיו אילך ואילך כן טבור האדם משלח שרשיו אילך ואילך. וזהו שנאמר כי האדם עץ השדה נמשל האדם לעץ השדה, ותמצא כי הדבור נקרא פרי שהרי נקרא ניב שפתים כמו שנקרא התבואה תנובת השדה וכן חכם לב ינוב חכמה, ודבר זה כתב הרד"ק בשורש ניב. והעיקר משתרבב ממנו כל האילן, וכל חלק מן האילן יש לו שרבוב, והקרוב אל השורש יש לו שרבוב יותר עד הפרי שאין לו שרבוב כלל, ללמד כי הלשון שנקרא פרי אין ראוי לו השרבוב כלל כמו שהוא הפרי, וכך הלשון הוא פרי ואין ראוי לו השרבוב כלל. וכאשר המרגלים שרבבו לשונם בלשון הרע עשו מן הלשון עיקר אשר העיקר משתרבב, וכיון שהלשון עיקר אם כן הטבור הוא פרי ולכך נשתרבב לשונם עד הטבור, כי בודאי השורש משתרבב עד הפרי והם עשו מן הפרי שהוא הלשון עיקר שהוא משתרבב לכך נשתרבב לשונם עד הטבור. וכאשר עשו מן הפרי עיקר והעיקר פרי ודבר זה הוא הפסד שניהם ולכך היו יוצאים תולעים מן הלשון, כי התולעים בודאי הם הפסד הדבר שכאשר דבר נפסד יוצא ממנו תולעים, והיה נמשך ההפסד מן הלשון אל הטבור שהוא השורש ומן השורש שהוא הטבור אל הלשון שהוא הפסד, כי הפסד האחד הוא הפסד האחר ג"כ. ויש עוד בענין זה, כי הטבור שהוא התחלה כמו שאמרנו והלשון הוא השלמת האדם והוא סוף וגמר האדם כמו שהתבאר זה פעמים הרבה, וכאשר התולעים המורים על ההפסד היו יוצאים מן הלשון לטבור מורה זה על הפסד מראש עד סוף ומסוף עד הראש והוא הפסד לגמרי. ועוד יש לך להבין מה שרמזו בזה כי הלשון היה משתרבב עד הטבור, כי מתחבר סופו לתחלתו ויש העדר ומיתה אל הכל ביחד כמו שאמר שהיו תולעים נכנסים מן הלשון לטבור ומן הטבור אל הלשון, והבן זה מאוד מאוד. ור"נ בר יצחק אמר באסכרה מתו, כבר התבאר למעלה כי אסכרה שהוא סתימת הלשון ראוי לבעל לה"ר כדכתיב כי יסכר פי דוברי שקר, ובארנו זה ואין לכפול הדברים:
55
נ״והלשון הרע בשתי פנים, האחד כאשר מוציא לשון הרע בפרהסיא, והשני כאשר הוא עושה בסתר. ובכל אחד יש צד קל וצד חמור, וזה שהמדבר בגלוי על האחד יש לו גנאי יותר כאשר מדבר עליו בגלוי לפני הכל, ויש בו צד קל כאשר מדבר לפני הכל, בודאי הדבר מגיע אל אשר נאמר עליו ויכול הוא לסלק מאתו לברר כי שקר נאמר עליו ומזה הצד הוא קל. השני לשון הרע שהוא בסתר והוא ג"כ יש בו צד קל וצד חמור, כי כאשר מדבר עליו בסתר אין הדבר מגיע לאשר נאמר עליו ואין יכול להסיר ממנו הדבה שנא' עליו, ויש בו צד קל כי כאשר הוא בסתר אינו כ"כ גנאי. ולפיכך אמרו במס' זבחים (פ"ח, ב') א"ר ענני בר ששון למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין וכו' מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול וכו' איני והא א"ר יהושע בן לוי שני דברים לא מצינו כפרה בקרבנות ומצינו כפרה במקום אחר ואלו הן ש"ד ולשון הרע ש"ד מעגלה ערופה ולשון הרע מקטורת דתני ר' חנניא מנין לקטורת שמכפרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ותני דבי ר' ישמעאל על מה קטורת מכפר על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי קשיא ש"ד אש"ד קשיא לשון הרע אלשון הרע ש"ד אש"ד לא קשיא הא דידיע מאן קטליה הא דלא ידיע מאן קטליה אי ידיע מן קטליה בר קטלא הוא במזיד ולא אתרו ביה ולשון אלשון הרע לא קשיא הא בצינעה הא בפרהסיא. ופי' ענין זה כי החטאים לאדם הם נחשבים ג"כ מלבוש לאדם שהאדם מתלבש בחטאים והם נקראים בגדים צואים, ודבר זה תמצא בכמה מקומות שהחטאים הם נקראים מלבוש, והמצות והמדות הטובות גם כן הם מלבוש לאדם והם מלבוש כבוד לאדם. וכאשר הכהן גדול לובש בגדי קדושה אשר דבר זה הוא סלוק מלבוש החטאים, ובפרט כאשר החטאים הם הפך זה, כי כאשר האדם מתלבש בחטא הזה שמשמיע לשונו בלשון הרע ובזה מתלבש האדם בבגדים הפחותים האלו, וכאשר הכ"ג שהוא כ"ג לכלל ישראל מתלבש במלבוש הקודש שיש בו השמעת קול של קדושה דבר זה הוא כפרת ישראל על לשון הרע, וכן שאר המלבושים הם כפרה על ישראל וסלוק החטא מישראל בדבר שהוא שייך לאותו מלבוש כמו שמפרש שם, ולכך המעיל שהיו בו הפעמונים שהוא השמעת קול של קדושה הוא הסרת הבגדים הצואים של לשון הרע. ונראה לומר כי לכך היה המעיל הזה שהיה בו הפעמונים היו בתוכו רמונים ג"כ כדכתיב (שמות כ"ח) פעמון זהב ורמון והרמון לא היה לו פה רק הרמון כמו ביצה שהיא סתומה ואין לה פה, ללמוד האדם דרך הש"י כי האדם ימעט בדבור ויהיה פיו סתום מלבד שיהיה לו השתיקה במילי דעלמא כמו שיתבאר בנתיב השתיקה שאחר כך, ולכך היה בו רמונים והיה לו השמעת קול לצורך קדושה, שודאי כאשר הדבור הוא לקדושה בדבר זה אל ישתוק רק יפתח פיו, ולפיכך היו במעיל הזה הפעמונים כדכתיב (שם) ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ובמדה זאת יתלבש האדם. אבל לשון הרע שהיא בצנעה על זה מכפר הקטורת שהיא בצנעה שהרי היה הקטורת לפני ולפנים, ומפני כי הוא מכוון שיהיה הלשון הרע זה בצנעה, בודאי ג"כ הוא מכוון שלא להוציא לשון הרע בגלוי, והוא מדבר בנסתר ברמז בלבד והוא נקרא אבק לשון הרע, ולכך הקטורת ביום הכפורים היה דקה מן הדקה שהי' חוזר ונותן אותו למכתשת שיהיה דקה מן הדקה. ולכך היה כפרה זאת דווקא ביום הכפורים, כי בשאר ימים אין להביא כפרה זאת, שהרי אמרו ז"ל (ב"ב קס"ד, ב') כי אין אדם נצול מחטא אבק לשון הרע וכמו שהתבאר למעלה ענין זה, ומאחר שהאדם מוכן אל חטא הזה ואין נצול מזה א"כ לא שייך כפרה זאת כל השנה, רק ביום הכפורים שהאדם נחשב כמו מלאך ומצד הזה שיש הסרה לחטא הזה שהוא אבק לשון הרע אבל לא מצד שהוא אדם, כי מצד שהוא אדם אין הסרה לחטא הזה:
56
נ״זועוד נראה לומר כי הלשון הזה יש בו שני דברים ההסתר והגלוי, ההסתר הוא מה שהלשון הוא תוך הפה וכמו שהתבאר למעלה ענין הלשון שראוי שיהיה תוך הפה בנסתר, לא כמו שאר איברים שהם מגולים, ויש ג"כ בלשון הגלוי ביותר מן שאר האיברים, שהרי הדבור יוצא מן הפה, ומדבר במי שאינו כאן, והוא כאן וקטל אחר ברומי, הרי שיש לו הגלוי יותר מכל, ולכך כאשר הוא עושה בסתר נמשך אחר מדת הלשון שהוא בסתר מצד אחד, וכן כאשר הוא עושה בגלוי נמשך כפי מה שהוא מדת הלשון, ולכך יש לכל אחד כפרה בפני עצמו, ויש בזה עוד דברים עמוקים. עוד אמרו (סוטה י"ב, א') על המדה המגונה הזאת ארבעה אינם רואים פני שכינה כמו שהתבאר בנתיב התוכחה ובנתיב הלצנות ע"ש:
57